רקע
ראובן קריץ
עולם הפרשנות בין שאר העולמות: על ההיבט הנפשי בין שאר היבטים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

דברים בכנס הפסיכולוגים השנתי (1989), במושב המוקדש לסִפרות.


מפת האפשרויות

הדברים שלהלן מעין ‘ביצת קולומבוס’: הם אומרים את הידוע והמובן מאליו – שבכל זאת יש טעם לומר, מפני שאולי עדיין לא נאמר במפורש.

כבר כתבו הרבה על דרכי הפירוש, אך לרוב – כללית ועקרונית, וכשנוספה הדגמה, נועדה לא להמחיש אפשרות, אלא להורות הלכה, בבחינת ‘ממני תִראו וכן תעשו’, מתוך תחושה ואמונה, שיש שיטה, שהיא ה’נכונה‘, או שיטות אחדות ה’מוּתָרות’. כך נהגו כבר חז"ל כשפסקו מה המידות שהתורה נִדרשת בהן, וכך עדיין נוהגים בעלי מאמרים כגון ‘אומנות האינטרפרטַציה’ או ‘הלוגיקה של האֶכּספְּליקַציה’.

והיו מעטים, כגון ריצ’ארדס ב־ Practical Criticismשלו, שנקטו לכאורה גישה ניסויית, ונתנו כתובים בידי סטודנטים לסִפרות (והיה מי שניסה זאת גם על מורים לסִפרות), מבלי לומר להם במה מדובר, וביקשו מהם לפרש או להעריך כרצונם, ונתקבלו כמובן תשובות סותרות, שנתלווה להן רושם של בידור: זה היה משעשע, כמו לראות אנשים, שעיניהם מכוסות, מגששים את דרכם. ובעצם הייתה זו עוד הדגמה – בדרך השלילה – המורה על הצורך בשיטת הפירוש ה’נכונה'.

אני מציע לבנות תיאוריה של פירוש, שתתאר לא כיצד צריך לפרש, אלא כיצד נוהגים לפרש בפועל ומתוך כך תתקבל ‘מפת האפשרויות’ שתציע, כיצד ניתָן לפרש. וכדרך המפות – וודאי יהיה צורך מדי פעם לעדכן ולהוסיף.


מה לשאול ומה לא לשאול

בַצעד הראשון בבניית תיאוֹריה תיאוּרית לפירוש יצירות סִפרות (מבחינת מי שניגש אל הבעיה מצד הסִפרות), מוטב שלא יפתח בהגדרות של ‘פירוש מהו’, אלא יבדוק ויתאר, מתי ואיך אנשים ‘מתייחסים’ אל יצירה, כגון, מתי כותבים או מדברים עליה, אם ‘במסגרת’, כגון, כשחייבים לכתוב עבודה סמינריונית באוניברסיטה, ואם באופן ‘ספונטַני’, כגון כשיוצאים מהצגת קולנוע, ובן או בת הלוויה שלנו פונה אלינו ב’נו, איך? מצא חן בעיניך?' ובעוד הזדמנויות רבות שבין שני קטבים אלה: מה קורה בפועל במצבים רבים ושונים כאלה ואחרים.


COSI FAN TUTTE

כצעד שני נבדוק, מה ‘המכנה המשותף’ בכל ה’התייחסויות'. לדעתי, בכל פעילות, שבה ‘מתייחסים’ אל יצירת סִפרות (וגם אל כל עניין אחר), מתגלים שני יסודות:

(1) ביודעין או בלא יודעין חושבים ו/או מצביעים על ‘משהו’ ביצירה,

(2) ביודעין או בלא יודעין מקַשרים ‘משהו’ זה ל’משהו' אחר.

למשל: כשאני יוצא מסרט ושומע מישהו אומר באופן ספונטאני: ‘מטופש!’ – אני משער, שהוא חשב (במפורש או שלא במפורש) על משהו בהשתלשלות המאורעות או בהתנהגות הגיבורים וקישר זאת (אולי שלא במודע) אל מערכת הדעות שלו בעניין ההיגיון והסבירות בהתנהגות הדמויות והשתלשלות המאורעות בסרטים או בחיים. אם איש זה מרצה לסִפרות ויחליט להרצות על הסרט, וודאי ישכלל ויפרט וידבר על הזימונים והרמזים המטרימים, על ההנמקה בכוחות המניעים את העלילה, או על דרכי עיצוב האופי, ושוב – הפעם בהקשר ובסגנון אקָדמי – יצביע על תופעות ואיכויות ביצירה ויקשר אותן אל מערכת המושגים, שבה הוא נוהג להיעזר ב’ניתוח' יצירות. הרושם של הריטון הספונטָאני ושל ההרצאה המלומדת יהיה שונה לחלוטין, אבל התבנית העקרונית שווה בשני המִקרים: מדובר על משהו, שנאמר עליו משהו והדבר נעשה (גם אם לא במפורש ובמודע) ע"י הצבעה וקישור.

מהלך זה נוגע לא רק לסִפרות, אלא לכל ‘התייחסות’, שהרי גם בוויכוח פוליטי, למשל, אם מישהו אומר ‘הסיכויים טובים’, ודאי חשב על איזה פרטים הנוגעים למצב המדיני או הכלכלי, וקישר אותם אל משהו – ציפיותיו, דעותיו וכדומה.

שני שלבים אלה (לחשוב ו/או להצביע על־ ולקַשר) כנראה הכרחיים לכל התייחסות־אמירה למשהו – אולי קצת בדומה לנושא ולנשוא במשפט. שהרי בכל משפט – ואפילו במשפטים ‘חסרים’ בני מילה אחת, כגון ‘יופי!’ או ‘קר!’ מתייחסים למשהו ואומרים עליו משהו.


על מה מצביעים ואל מה מקשרים

בצעד השלישי אני מציע לבדוק, על אילו ‘פריטים’, תופעות או איכויות ביצירה נוהגים להצביע ואל מה נוהגים לקשר אותם: לכאורה הרשימה עשויה להיות אינסופית, אך ניתן לחלק – למיין – אותה לכמה תחומי חיים גדולים.

ואין כאן מקום לשאלה, ‘מה האמת’, או ‘מה השיטה הנכונה’, מפני שהדבר כולו תלוי ברצונו ובצרכיו של הממיין, ויש טעם לשאול רק, מה הנהוג או מה הפורה והמועיל. וכן אין טעם לשאול, כמה תחומי חיים יש, ואין הבדל עקרוני, אם מחלקים את החיים, נניח, ל־4 או ל־20 תחומים, שהרי אין לכך השלכות מעשיות או יומרה לאמת. למשל, מי שאומר על שיר מסוים של ביאליק: זה מבטא את הייאוש שלו, כשהיה צריך לעזוב את אודֶסה ולחזור אל משפחת סבו בז’יטומיר – הריהו חושב על פרטים אחדים בשיר ומסכם אותם ב’ייאוש' (מילה שאינה נזכרת בו) ומקשר אותה אל הידוע לו מתולדות חייו של המשורר. ולעומתו, מי שמצביע על אחד השירים של רחל, ומביע את הדֵעה, שהוא משקף את הענווה שלה או רגש נחיתות, או שזה המוטיב של ‘קורבן הבת’, המקריבה את חייה למען… – ודאי חשב על כמה ביטויים, כגון “אָכֵן דַּלָּה מְאֹד / מִנְחַת בִּתֵּךְ” וקישר אותם, נניח, אל ההנחה, שהשיר מבטא את האופי, או תסביכים לא מודעים, או מוטיבים המוּכּרים לנו מאגדות ומן המיתולוגיה, כגון הסיפורים על בת־יפתח או איפיגֵניה. ובכן, כמה תחומי חיים מעורבים כאן, בשתי הדוגמאות? ייתכן, שמישהו יטען, שמדובר לפחות בשלושה: הביוגרפיה, הפסיכואנָליזה והארכיטיפים, אך ייתכן שמישהו יגרוס, ששלושה אלה תחום אחד: עולם היחיד מבחינת קורותיו, גורלו, נפשו וכדומה. ואין הבדל עקרוני בדבר, אם נאמר שיש כאן תחום אחד, או – שלושה.

את תחומי־החיים, שאליהם מקשרים פריטים ביצירה, מכנים frames of reference, ‘מסגרות התייחסות’ או ‘תחומי־קישור’,1 ונוכל אפוא לומר, שהביוגרפיה של היוצר, אופיו והכוחות הדומיננטיים בנפשו, וכן הארכיטיפים המוּכּרים מאגדות עם ומסורות עתיקות – שאת כל אלה נוכל לכנות בכינוי המשותף ‘עולם היחיד’, ונוכל לטעון, שהם בין תחומי הקישור הרווחים, כשמדובר ביצירות סִפרות.

מסגרות התייחסות רווחות נוספות הן מאורעות היסטוריים, תנאי החברה, רקע התרבות וההווי, נורמות התנהגות שהיו נהוגות שם ואז… ואפשר לאחד כל אלה לתחום חיים אחד ולכנותו ‘עולם הרבים’ או ‘החברה’.

וכשמדובר – בכתוב או בדברי ההתייחסות של הקורא או הצופה־המאזין – על בדידות האדם באשר הוא אדם או על הצימאון לאלוהים? אם המפרש יראה בכך תכונות נפש או קווי אופי – ישייך אותם אל עולם היחיד, ואם יראה אותם קשורים אל תקופה בהיסטוריה, אל תנאי החיים בחברה ובתרבות, אז ודאי יקַשר אותם אל עולם־הרבים. אבל אם לדעתו אינם מותנים באופיו של פלוני או בתקופה ובחברה זו או אחרת, אלא מדובר ב’אמיתות נִצחיות‘, אז יועיד להם תחום חיים ומסגרת קישור לעצמם: ‘עולם האמיתות’ – כמובן: ה’נצחיות’, שאם לא כן, הן מותנות בנפש או בחברה ובתרבות.

לאלה ניתָן להוסיף את עולם הטבע, תגליות המדע וחוקיו, ואת עולם האומנות – שמוענקת לו אז מעין ‘אוטונומיה’ (לפחות חלקית) ובתחומה שולטים ‘כללי משחק’ מיוחדים לתחום־חיים זה.


תוויות גדולות וקטנות

אם נרצה לצעוד את הצעד הבא – הרביעי? – בבניית תיאוריה תיאורית של פירושים ליצירות סִפרות, נפנה לערוך רשימה מלאה ככל האפשר של תחומי הקישור הרווחים ביותר, ואז בוודאי יסתבר, שנצטרך להכין לנו תוויות גדולות ל’תחומים ראשיים' ותוויות קטנות יותר לתת־סוגים שיתקבלו בחלוקת משנה. למשל, אם מדובר בזיקת היצירה אל משהו שבנפש, ייתכן להבדיל כאן בין נפש היוצר, נפש הגיבור, נפש הקורא והצופה או נפש האדם באשר הוא אדם. ובנפש זאת ניתן להבחין ב’תקופות' של קורות החיים, כפי שנוהגים כמה ביוגרפים, המחלקים את חיי המכותב שלהם לתקופות, או בתסביכים נוסח פרויד, ברגשי נחיתות נוסח אדלר, בעקבות הלא־מודע הקולקטיבי נוסח יונג, או לפי תבנית שעדיין לא הומצאה או לא נתגלתה.

הפירושים יתפרסו – עשויים להתפרס – על כל תחומי הקישור, אך הניסיון מלמד – והאוהב למספר ‘שלבים’ או ‘צעדים’ יכריז, שזה הצעד הבא, כמדומני החמישי… ובכן, הניסיון מלמד, שניתנת לרוב העדפה לתחום אחד או שניים, שבהם מתעניין המפרש או שהם ‘באופנה’: יש מעין ‘גלים’ שבהם גם מי שאינם ‘מקצוענים’ נוטים לחפש זיקות בין משהו ביצירה למשהו ש’באוויר' ואשר נתפס אז לא כהעדפה זמנית, אלא כאמת־לאמיתה: כך ראינו בארץ את האופנה הביוגרפית, החינוכית, המחפשת ביצירה את הערכים הדרושים לנו בשעה זו, הפסיכוֹאַנָליטית, המַרכסיסטית, ה’פילוסופית‘, המחפשת את ‘הרעיון המרכזי’ ומקשרת אותו אל מהלך הרעיונות של איזה הוגה או אסכולה, הרמיזות־לתנ"ך, האופנה המתרכזת במִבנה היצירה ומחפשת התאמות בין ‘תוכן’ ל’צורה’, המוצאת דו־משמעות, אירוניה, דובר בלתי מהימן או תבניות עומק… וכבר היו בהעדפות אחדות ‘גלים חוזרים’ של מעין ‘סיבוב שני’.


ההיסטוריה של האופנה

בצעד הבא ניתָן לערוך מיפוי ‘היסטורי’ – או, כפי שמכנים זאת באחת האופנות, ‘מיפוי דיאכרוני’ – של העדפות הקישור, למשל על פי מִדגם סקירות הספרים החדשים בעיתונות, מִדגם ש’יכסה' כמה עשרות שנים. וניתן לתאר תמונת מצב מסכמת, כוללת, אַ־היסטורית (‘סינכרונית’) ולהעמיד את דרכי הפירוש המגוּוָנים זה בצד זה, כאילו אכן הם ‘קיימים’ בוזמנית.

אחד הגורמים במחזור־אופנה זה בפירוש היצירות – בכך חשוב להבחין בצעד הבא – שבעלי העדפה אחת חולקים על זכות הקיום (על ה’לֶגיטימיוּת') של בעלי ההעדפות האחרות, אף כי רק לעיתים רחוקות נעשה הדבר ‘בהתקפת מצח’ של פולמוס מפורש, ולרוב רק נרמזים הדברים בעקיצות־זלזול או בהתעלמות גמורה. ובתוך כל ‘גל העדפה’ יש כללי משחק ‘פנימיים’, שגם בהם יש ‘גלי־אופנה’ מִשניים. למשל: בשנות השישים גברה בארץ ההעדפה לפרש יצירות סִפרות ‘כשהן לעצמן’, ללא זיקה לתחומי הקישור המסורתיים הקודמים של ביוגרפיה, פסיכולוגיה, רקע חברתי, רעיונות פילוסופיים, הבחנות סגנון… מגמה זו פשטה ‘מלמעלה’, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, אל בתי הספר התיכוניים. נהגו ‘לנתח’ קודם כול את ההשאלות (המטאפורות) – כשהיה מדובר בשיר – כל אחת לעצמה ואת הזיקה שביניהן; אחר כך גברה הנטייה לדון בדקויות המקצב, אבל דווקא כשאלה כבר נשתרשו אצל מורים־ותלמידים, יצא – שוב: ‘מלמעלה’ – הנוהג לחזור ולקשר את השיר היחיד אל מסגרת־התייחסות יותר רחבה: אל כלל שיריו של אותו משורר, בחיפוש אחר ‘המִבנה הסֶמַנטי’, ‘תבניות עומק’, או אל ‘מוסכמות הסוגה’, כדי לברר, כיצד ‘מְשַחק’ המשורר במוסכמות או ב’ציפיות הז’אנרֶיות' שלנו, (בסיבוב השני קראה לעצמה מגמה זו ‘הגישה הבין־טכּסטואלית’) וכשבדי עמל נקלטו אמיתות אלו, עלתה פתאום האופנה שלא לדבר על ‘השיר’ או על ‘הסיפור’, אלא על ‘רצף הטקסט’ ולהבחין בו ‘יסודות רציפים’ ו’בִלתי רציפים' המשפיעים על ‘תהליך הקריאה’. הפעם לא הִספיקה התורה ‘לרדת לעם’, וכבר צצה ‘תורת ההתקבלות’, שקישרה את הדיון במִבנה היצירה עם גורמים תרבותיים חברתיים.


ולאן מוליכים כל ה’צעדים' האלה

לרשימת ההעדפות חולפות של תחומים וזיקות? נקל יותר לנסח, לאן אינם מוליכים: אל הטענה, שיש צורך בפירוש ‘שלם’ המצרף נקודות ראות שמתחשבות בגורמי נפש, גורמי חברה ותרבות, גילוי אמיתות זמניות ועל־זמניות עם ‘כללי המִשחק’ הנהוגים (זמנית או דרך קבע) בעולם האומנות. ומדוע לא נכריז על המסקנה זו המתבקשת לכאורה, שיש צורך בפירוש שלם ומקיף כזה?

מפני שאנחנו רוצים להימנע מן ה’צריך' ומבקשים רק לתאר את הקורה בפועל: כשיופיעו בכִנסֵי־ובמאמרי־העתיד פירושים מקיפים כאלה, יצרפו אותם יורשי יורשינו אל הרשימה. ובינתיים רק נייעץ לפסיכולוג המפרש את היצירה פירוש פסיכולוגי ובטוח, שהפירוש שלו ‘נכון’, שהלא ודאי יש זיקה עמוקה ליצירה אל נפש האדם המתואר בה, אל נפש היוצר ונפש הקורא, וכן נייעץ לסוציולוג ולפילולוג, להיסטוריון של התרבות, לפילוסוף המחפש חיזוק לאינטואיציות שלו ולאיש תורת הסִפרות: רבותינו, הסתכלו גם במה שנעשה אצל השכנים שלכם ואצל קודמיכם וקודמי שכניכם: היצירה שאתם ‘מתייחסים’ אליה עשויה להיות צומת, שבה תפְגשו עמיתים בני־ברית ושאינם בני־ברית, ותמיד ייצאו ממנה דרכים רבות (ואם לא בפועל, אז לפחות בכוח) – אל עולם הנפש (של היוצר ושלכם ובכלל…), אל עולם החברה, אל עולם האמיתות, אל עולם התופעות־שבטבע, אל עולם המילים ועולם האומנות, ואולי אל עוד עולמות, כי מי יודע, כמה עולמות יש בעולם?


  1. גם הוצע המונח העברי ‘מסגרות רִפרור’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות