רקע
ראובן קריץ
ויהי בימי שפוט השופטים...
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

תשובה למשאל ‘זהות’ על ‘יחס הביקורת ליוצרים’


ביקורת הביקורת –הקטלנית

“ויהי בימי שפוט השופטים…” – תמיד כששופטים את השופטים ועוסקים בביקורת הביקורת, נשמעים קולות וַי וָהִי.1

ביקורת קטלנית אכן עשויה להיות קטלנית. כי הסִפרות היא – לאחדים מאלה שמקדישים לה את החיים – עיקר החיים. ממש. יהודה בורלא סיפר, שלפני שבא להראות את ביכורי סיפוריו ליוסף חיים ברנר, נדר בליבו, שאם יפסול ברנר את הסיפורים – יתאבד. ברנר שיבח אותם, ובורלא האריך ימים. סֶרגי יֶסֶנין חתך את ורידיו וכתב את שירו האחרון בדמו. בגיל 30. ולאדימיר מאיאקובסקי, שנזף בו בשל כך בשיר ארוך (“…לֹא קָשֶׁה לָמוּת בְּתַבְעֵרַת חַיֵּינו./ לַעֲשׂוֹת חַיּים קָשֶׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר!”), כעבור 5 שנים הלך בעקבותיו וירה ברקתו. בן 36. הדעות חלוקות בעניין הסיבות, אך כנראה גם לביקורת הממוסדת היה חלק בכך. זה היה בראשית ימי סטאלין, וכבר הלך וגבר המחנק. מי היו הננסים שמיררו את חיי יסנין ומאיאקובסקי? הם נשתכחו, וזִכרם של שני הענקים חי. זִכרם. הם עצמם היו קורבן. וקורבן שווא.

גם לסִפרות העִברית היו יוצרים צעירים כישרוניים ששלחו יד בנפשם, כגון עידו בן־גָריון ותרצה אתר, והלב מתכווץ. גם כאן חלוקות הדֵעות בעניין הסיבות. גם ביקורת הביקורת קטלנית לפעמים: בפתק־הפרידה, שהִשאיר מנחם מנדל פייטלסון, נאמר: “קצתי בחיים ללא חיים, בחיים ללא פרחים…” אבל כל מי שעסקו בכך אומרים, שהתאבד בגלל תגובתו של מנדלי על מסת הביקורת שפייטלסון כתב עליו.2 מסתבר, שיש גם מבקרים, שלוקחים את הסִפרות ללב. ממש. צחוק הגורל, שמסה זו כונסה אחר כך, עם עוד דברי הערכה, בהוצאה של כתבי מנדלי…

והיו גם מי שנתכוונו לקלל ונמצאו מברכים, נתכוונו לסקול – ונמצאו זורקים אבן למרקוליס: כשכתב ברוך קורצווייל על נתן שחם שהוא “בוסר סנוביסטי ואפס מנופח”,3 אזלו ‘דגן ועופרת’ ו’האלים עצלים' בו בשבוע. לפעמים הביקורת הקטלנית גם מחייה נפשות.

במכתב עלום־שֵם שקיבלתי כשהייתי בן שש־עשרה, היו רק 7 מילים: “תשׂנא אותי, רק אל תהיה אדיש אלי.” לא יכולתי אז ליישׂם זאת, כי לא ידעתי, מי הכותבת. אך מאז לא פעם נזכרתי במכתב: הרגשתי כך לא פעם בעצמי – ביחס לביקורת. למבקרים הגרמנים יש מילה מיוחדת לַסוג המיוחד של ביקורת קטלנית שמדובר בו כאן: totschweigen, לקטול באמצעות – שתיקה.


טעויות הביקורת

טעות לעולם חוזר, הורה ‘חושן משפט’, ואכן המבקרים – גם המפורסמים שבהם וגם כשהם יוצרים דגולים בעלי השראה ובעלי בינת־הלב, שרק שָׂמו עצמם שופטים לשעה – חוזרים וטועים טעויות גמורות בדונם את עמיתיהם, וגם כשהזמן שופט את משפטיהם הם חוזרים לסורם וחוזרים בהם לעיתים רחוקות – כמו המדינאים, וכמו שגברים אומרים לפעמים על הנשים (ולהפך). מה היה אומר קורצווייל, אילו זכה להשתתף בטקס הענקת פרס ביאליק לנתן שחם?4

גיתה פסל את היינה ואת הופמן, הנחשבים כיום בין גדולי סופרי גרמניה, ולעומתם החשיב אחרים, שנשתכחו. טולסטוי פסל את שקספיר. ביאליק הסתייג (אף כי בחצי פה) מברנר ומברדיצ’בסקי. טולסטוי עצמו לא זכה לקבל את פרס נובל, למרות שהוצע כמועמד, וביאליק נדחה ע"י האוניברסיטה העִברית, כשביקש ללמד בה. ומי זכה בפרס נובל לסִפרות? הינה רשימה קטנה: מיסטראל, אצ’גראי, אוקן, פון הייזה, גילרופ, פונטופידיאן, בנאבנטה, דלדה, קארלפלדט, סילנפא, לאקסנט, חימנז, ספריס… במזיד לא ניקדתי את השמות.

כמה שירים של מנחם מנדל דוליצקי אתה זוכר, קורא יקר? והלא פעם חשבו, שהוא יהיה יורשו של יהודה לֵיב גורדון, הארי הגדול של סִפרותנו דאז, וגורדון עצמו כתב לכבודו שיר ובו קרא לו במחווה דרָמָטית: “הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשּׁ מְקוֹמִי!” ראובן בריינין – שנחשב לגדול המבקרים העִבריים בדורו – פסל את יל“ג, כי המשרתת של יל”ג לא מצאה חן בעיניו, והוא ראה בה הוכחה נִיצחת, שליל"ג אין חוש ליופי. אולי זה אחד הדברים, שבגללו יזכרו את בריינין.5


והמסקנה?

הלא לא נוכל להתאפק ולא לשפוט כל עיקר. אבל כשנשפוט מוטב שנזכור: גם אם נגיע לקרסוליהם של גיתה, של טולסטוי ושל ביאליק – מה שלא בטוח כלל – אנו מועדים לטעות. מוטב אפוא שנִטעה בזהירות.

וכשמישהו מבקש, שאקרא דברים שכתב, ודווקא כשאני לחוץ ועמוס, אני זוכר מה הרגיש בורלא הצעיר, כשבא אל ברנר ובמה שהרגשתי אני, כשחיפשתי בעל־ניסיון שיסכים לקרוא מה שכתבתי ולדבר איתי ולא מצאתי… ואני מתפנה ומדבר איתו על הנושא והסגנון, על דמיון ושוני לדברים שנכתבו בנושא דומה ובסגנון דומה עכשיו ובימים האחרים… ובתוך כך אני סקרן לשמוע, מה דעתו שלו, מה מצא חן בעיניו פחות ומה – יותר ולמה, ומה היו הנסיבות ומה – הכוונה, ומתוך כך גם משתמע, מה מצא יותר חן בעיניי ומה – פחות, ומדוע. ואינני פוסק פסק־הלכה במצוות עשֵׂה ובמצוות לא־תעשה ומקיים בעצמי ‘אין דין ואין דיין – אך יש דיון’.

ובמקרים כאלה ואחרים אני אומר לכותב: בעוד כמה שנים אולי תתגדר בדברים אלה ואולי תתנכר להם. יש שינויים בטעם. והלא גם בין גדולי מבקרינו־ושופטינו כיום, שאצלם הפינקס פתוח והיד רושמת, בין שחוק ודמע, את פסקי הדין, יש לפעמים מי שמתנכר לשירי נעוריו ומי שמתכחש לסיפורי נעוריו – אולי מתוך חומרת השיפוט. וחבל על האובדים ואינם נמצאים. וחבל על המחמירים ועל המוחמרים.

מי שלא חטא, שיטיל את האבן הראשונה, נאמר, וכדי שלא ירבו מטילי אבנים, מוטב שירבו חוטאי־נעורים. לחטאות נעורים יש לעיתים חן, ולחטאות הבגרות – חן אחר, “אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ…” – ללמדך, שמי שחוטא לפי שנותיו – מוחלין לו.


הלא כולנו…

גם אם נקבל את גישתו היומרנית והאופטימית של מֶתיוּ ארנולד, שהסִפרות עשויה להיות מחנכת הציבור ושופטת החיים ותחליף לדת בדור שאבדה אמונתו – ושעל כן יש לטפח רק את מיטבה6 – עדיין אני מתקשה באותו ‘רק’ אכזרי ומעדיף את הסובלנות הפלוּרָליסטית של “יפרחו מאה פרחים בגן”.7 משלים אינם הוכחות ולא נימוקים, אלא רק המחשות, בייחוד שמדובר בנטיות־לב, ונטיית־הלב שלי, שיפרחו כל הפרחים. ולא רק בגן הרִשמי. בכל מקום שפועמים חיים, נעשים מעשים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים. ויש לְרַתוֹת – לפרגן – ליותר מוצלחים ולעודד ולנחם את מי שהִצליחו פחות.

תמיד היו ויהיו בינינו יפים יותר ויפים פחות, וחכמים ומוצלחים יותר ופחות. וכי יעלה על הדעת, שמי שאינה חכמה ויפה ומצליחה לכל הדעות, נכריז עליה, שאין לה זכות־קיום, ונגרש אותה מהִסתפח בנחלת־אדוני של הסִפרות העִברית? האם יש בכלל מי שתמיד מצליח, בסִפרות ובכלל? איך אמר יוסף ק. לפני מותו – “הלא כולנו בני אדם…”8


בל נהיה קמצנים

סִפרותנו אינה די עשירה, שנוכל להיות קמצנים. לכן מוטב שנגיב על הופעתן של יצירות חדשות בביקורת מְרַתָּה (=מפרגנת), שמדווחת לקורא על צאת הספר ומספרת מעט מתוכנו, ומצטטת מעט מתוכו כדגימת־טעם, לעורר תיאבון. והקוראים יחליטו: ירצו – יאכלו… והמבקר שנפשו חשקה באדרת המוכיח? ישווה נא לנגדו את שנאמר על גדול ממנו: “אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב – יוֹכִיחַ”, ללמדך, שרק מי שיוכיח מאהבה ייסלח לו, שהתנשׂא להוכיח. והלא ל’להוכיח' – במשמעות העתיקה של ‘להטיף מוסר’ – יש גם משמעויות עתיקות יותר: ‘לשִים למישהו משהו מול הפנים – כדי להראות לו’ (ומכאן שאר המשמעויות של ‘לשפוט’ ו’להביא ראיות' ו’לתת למישהו את הדבר המתאים לו). ובכן, לטעמי, טוב, שהמוכיח בשער גם ישׂים משהו מול הפנים לעצמו, כשהוא מסתרק בבוקר – ‘ישווה לנגדו’ לפני הראי – מבט של אירוניה עצמית: של התחושה, שכל אחד מאיתנו די חשוב לעצמו ודי לא חשוב בקוסמוס. בל נקמץ גם בתחושה זו.


אבל איך נחסום את הגרפומנים?

יעקב דוד אברמסקי הִקדיש הרבה ממרצו ומשנינותו למלחמה בגרפומניה. אך מי שרצה לטלפן אליו וחיפש את מספרו במדריך הטלפון של ירושלים, גילה להפתעתו, כי ליד שמו רשום – כמקצוע או כמשלח־יד? – “אברמסקי, יעקב דוד, גרפומן”. והרי זו עוד הוכחה, שאירוניה עצמית אינה סותרת רצינות ומעורבות. לראייה כפולה זו, הרצינית והאירונית, הטראגית והקומית, של הקיום שלנו, הרואה את האדם בגדולתו ובקטנותו בוזמנית, קוראים כידוע ‘אירוניה רומנטית’. מומלץ.


מה ומי בין מזרח למערב

האוהבים למיין ממיינים את אנשי הסִפרות: בקוטב האחד הִציבו את היוצרים, ובקוטב האחר – את החובבים־הצרכנים, וביניהם – המקצוענים למיניהם: אנשי החוֹמרה (מקלידים ומדפיסים, מו"לים, מפיצים ומוכרים), ואנשי התוכנה: מתווכים, סוקרי סִפרות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, מורים לסִפרות, חוקרים ושופטים.

קב ונקי. כמעט הפרדת הרשויות של מונטֶסְקיֶה. בפוליטיקה זה עובד להלכה, ולמעשה מוצאים תקנה: בעלי הרוב ברשות המחוקקת ממנים את אנשיהם לרשות המבצעת והשופטת ואלה משתדלים לשמור לעצמם רוב ברשות המחוקקת. ובסִפרות נחלקו מערב ומזרח: במזרח אותה רשות פסקה, מי מן הכותבים יישאר בחיים ואיזה מין חיים יינתנו לו, מה יודפס, מה יילמד ואיך, מה ייחקר וכיצד, ומה יזוכה באיזה פרס. ובמערב? כאן בעלי המאה בעלי הדֵעה: קונים את הסחורה ואורזים אותה כבֶּכֶרמֶכֶר, קונים את בעלי־הטורים הסוקרים, מדפיסים מבחר מחמאות מוזמנות על העטיפה הרכה, משקיעים בסרטים… ואנחנו, כרגיל, בין מזרח למערב.


עזרה הדדית

יש חוקרים, אנשי האקדמיה. ויש מו“לים. ולכאורה אין קשר. אבל לפעמים – קצת – יש. כי לפעמים כמה חוקרים גם פעילים כמו”לים, מנהלים ממש, או לפחות חברים במועצת־המערכת, ולפעמים אחרות, כשהם מגישים את ספריהם למו“לים, המו”לים נזכרים, שיש ועדה שקובעת את תוכניות הלימודים, כלומר: אילו ספרים ייקנו במאות־אלפי עותקים, ושאנשי הוועדה רובם אנשי אקדמיה. שלפעמים, במקרה, כתבו ספרים על הסופרים, שהם החליטו עליהם, שהם יילמדו. ויש מועצה שקובעת, אילו ספרים ייקנו לספריות הציבוריות. והיא מבקשת חוות דעת מקריינים, לֶקטורים, שהם – רובם – אנשי אקדמיה, שאחדים מהם יושבים גם באיזו ועדה. ויש ועדות ומועצות שמחלקות כספים לסופרים, כדי שיתפנו לכתוב. ויש שופטי פרסים. ויש מי שממנה את היושבים שם. ורבים מן השופטים כבר קיבלו פרסים ורבים עוד יקבלו, משופטים שקיבלו מהם. שלונסקי קרא להסדר זה ‘פרַסטיטוּציה’ – אבל זה היה לפני שיסדו את פרס שלונסקי. ולפעמים מו“ל כותב לסופר, שהוא מוכן להוציא לו ספר, ומוסיף לתורה שבכתב תורה שבעל פה, שהדבר מחייב השתתפות בהוצאות בסך כך וכך אלפים ש”ח טבין ותקילין עוברים למו“ל, ומוסיף עצה, להגיש את הכתב־יד עם שתי התורות לוועדת־הקרן המחלקת את כספי התרבות – יש כמה כאלו – שבה במקרה יושבים אנשי שלומנו – שלום ההוצאה־לאור שנתנה את שתי התורות… האם כבר הזכרתי, שיש גם מועצה שמחליטה מה יתורגם לאיזו שפה ועל מה יומלץ למו”לים בחו“ל, שמבקשים עצה, מה כדאי עכשיו לתרגם ולהוציא? אם כן, אנא, נחשו שלוש פעמים, מי יושב במועצה הזאת. לא, אל תאמרו שבעולם הסִפרות אין עזרה הדדית. בהרבה מקצועות יש מקצועות – פינות – שבהם העמיתים מסייעים זל”ז ומפרכסים זא"ז. יפה אמר פעם ג. בנימין ‘על קפה הפוך’ בהקשר של מינויים פוליטיים: “אנחנו לא נרשה לצדק להשתולל פה. אצלנו יהיה פרוטקציה וסדר!” אבל בסִפרות הלא אין אצלנו צורך בפרוטקציה, אם יש קשרים. רֵנֵה וֶלֶק כותב,9 שבתיאוריה של הסִפרות יש זיקה בין המחקר, השיפוט והתיווך. בארץ אין זאת תיאוריה – זו הלכה למעשה.

מסופר בבבא מציעא, שכשהתפללו רבי חיא ובניו יחד ‘משיב הרוח’ נשבה רוח. בדרך כלל מעדכנים את המפות לפי השינויים בשטח, ואת התחזית – בהתאם למזג האוויר. אבל בסִפרות שלנו זה לפעמים להפך: שָם נושבת הרוח לפי התפילה. ואם מבקר חשוב מכריז על סופר שהוא חשוב – אכן מתחשבים בו ומחשיבים אותו.

אינני מתקומם. העושים במלאכה – באמונה הם עושים: מושכים בחוטים בתום לב, בידיעה, שהם מושכים משיכה מועילה. למי? לסִפרות, כמובן. ומה מועיל לסִפרות? מה שמחזק את ידי העוסקים בה… ומאחר שאי־אפשר לחזק ידי כולם, עוסקי עירך קודמים. לא, אינני שולל זאת מכול וכול. אני רק מצביע על. זה דרך העולם. אבל כדאי שהעולם יידע את דרכו. והשאלה איננה ‘אם’, אלא: ‘כמה’? תמיד מושכים בחוטים. אבל לפעמים אולי רצוי, שיהיו קצת פחות מושכים בקצת פחות חוטים, שיהיו קצת יותר דקים וגמישים, ושימשכו פחות בחוזקה.


באוזני השופטים

כמו ששרו בחג העבודה: “החורש – חֲרוֹש, והזורע – זְרע!” כדאי שנזמזם לחוקר סִפרות – שיחקור, למתווך סִפרות – שיתווך, ולשופט סִפרות – שייזהר. בפרט בארץ, ובפרט אם הוא בוועדה או במועצה, ואם יש לו יד גם במחקר ובתיווך ובחיזוק ידיים. ובפרט שבפרט, אם הוא רואה עצמו מחנך ומכוון את טעם הציבור: אם הוא מבקש ליטול בתחום זה סמכות לעצמו, מוטב שיתהה מדי פעם על מקור סמכותו.


טעם ותמורות

טעם? רוח־הזמן? ודאי. אבל באלה חלות תמורות. אחד־העם שׂם עצמו מומחה לסִפרות, עורך דגול ושופט ללא ערעור. רוב אנשי הסִפרות שלנו דאז הסכימו עימו. ביאליק פחד מפניו. אבל כיום רווחת הדעה, שאחד העם, יותר משקידם את הסִפרות העִברית, עיכב אותה.10 שמחה בן־ציון שִכתֵב את ‘עגונות’ לעגנון, מתוך ביטחון גמור שהוא מיטיב לדעת מעגנון מה טוב ל’עגונות'. יפתח בדורו כשמואל בדורו. גם אוכמני וא"ד שפיר ערכו ביד רמה, זה בתחום האידיאולוגיה וזה בתחום הלשון,11 עד שהייתה רוח אחרת סביב ונשתנה טעם הזמן, גם בלשון וגם באידיאולוגיה.

טעם הציבור משתנה והולך. הספרים ‘מעגלות’ לדוד מלץ ו’דרך גבר' ליגאל מוסנזון היו רבי־מכר שהסעירו את הארץ וזכו בפרסים. ואחרי הרעש באה דממה דקה. זה דרך העולם.

ב־1958 ערך מעריב משאל־קוראים, מי הסופר הפופולַרי. במקום הראשון זכה שמיר, בשני – עגנון. כיום עומד בראש רבי־המכר ‘נוצות’ של חיים באר.


תשקיף לבורסה

נורתרופ פריי השווה את עליית וירידת קרנם של סופרים לשינויים בשערי המניות וקרא לתופעה “הבורסה הסִפרותית”.12 אם נתאים את עצותיו לבורסה שלנו, נאמר, שעגנון עומד כיום בשער גבוה, ואין סיכוי שיעלה עוד אצל המבקרים – וכנראה אף לא אצל הקוראים – אבל חוקרים כה מכובדים כבר השקיעו בו כה הרבה, שגם אין חשש שיירד, אף כי ייתכן שהביקוש יצטמצם בהדרגה אפילו בין החוקרים, בגלל כובד ערימות החומר המצטבר. פיכמן החזיק יפה, יעקוב כהן ושניאור ירדו פלאים, אבל שניאור עוד עשוי לעלות קצת – וגם אם לא יחזור לרמה של פעם, בכל זאת ישמור על ערך־מה. שמעוני נמכר בשער נמוך וכמעט אין קונים, אבל ודאי יהיה לו תמיד שוק מצומצם אצל חוקרי הפרוסודיה, כמו לשין שלום, שבהחלט עשוי להתאושש קצת אחרי השחיקה העקבית בארבעת העשורים האחרונים. אפילו למניות של סופרי העלייה הראשונה והשנייה יש ביקוש מוגבל – בין החוקרים… או למשוררי חיבת־ציון – מי היה מאמין? אביגדור המאירי, למשל, היה רדום לגמרי עד שחלה לפתע תזוזה. גם מהדוגמה של אשר ברש ניתן ללמוד, כיצד מתחילה התעוררות… נו, ואלכסנדר פן… אומנם אצלו השער לא קפץ במפתיע כמו אצל פוגל… גם זוסמן, בת־מרים ואפילו הלקין בעלייה מתונה מאוד, חיים לנסקי כרגע קצת רדום, מחכה לדחיפה חדשה של משקיע, אצ"ג עמד בשיא, קנטרנים התלחשו על סיבסוד… כהנא־כרמון לא מצליחה למנוע שחיקה, עמוס עוז ויהושע גבוהים מאוד ויצטרכו להתאמץ בשביל לשמור על השערים של ‘מיכאל שלי’ ושל ‘המאהב’, שחר נמכר יותר טוב בבורסה בפאריס, להזז אין כרגע ביקוש, שמיר מחלק קצת דיווידנדים, קשה לוותיקים, כשכל הזמן יוצאות לשוק הנפקות חדשות…


צדק ועוול

במשל הבורסה הִביע פריי את הבוז שלו למתווכים: הוא כחוקר נמנע מכל התחשבות ומכל התכוונות הנוגעות ל’פופולָריות' של היצירות והיוצרים שהוא עוסק בהם, ואילו הם… אבל התרבות הלא זקוקה למתווכים, בערך כמו הגן לגננים, וכאן אין להימנע מטיפוח בהתאם לעונה – אלא שבגן התרבות יש יחסי גומלין יותר מורכבים בין העונה והטיפוח: רוח הזמן משפיעה על השיפוט וחוזרת ומושפעת ממנו. ומאחר שכל אלה נתונים בשינוי מתמיד, בטבע הדברים ייעשה לעיתים ‘צדק’ ולעיתים ‘עוול’ ותמיד במרכאות, לאמור: זה מה שיכריזו השופטים המאוחרים, כשישפטו את משפטי קודמיהם. זה דרך העולם.


ועל מי חבל?

על האובדים ואינם נמצאים אלא לאחר מותם. פרנץ קַפקא פרסם מסיפוריו במשך 18 שנים, מ־1906 עד מותו. כיום מחזיקים ספרי הביבליוגרפיה עליו מאות עמודים ובהם מראי מקום לאלפי מאמרים. אך בחייו לא זכו הסיפורים לשום איזכור: לא נתפרסמה עליו בחייו אפילו ביקורת אחת לחיוב או לשלילה. והלב מתכווץ כשנזכרים, איך ביקש לפני מותו מידידו הטוב, שישרוף את כל מה שהוא כתב.

ואצלנו. רחל, למשל. במשך 11 שנים פרסמה את שיריה בעיתונים ובכתבי העת ואף כינסה אותם בשני קבצים שיצאו בחייה – ‘ספיח’ ו’מנגד', אך אלה לא זכו להד בביקורת, עד שאחת מחברותיה התלוננה, שהמבקרים־הגברים אדישים ל“ספיח שׂדה־אישה”. לשווא. ללוויה שלה באו מעטים כל כך, שדי היה בטנדר אחד להסיעם – אותם ואת הארון – ומרדכי קושניר כתב בעקבות זאת, שכואב הלב למחשבה, שרחל ושירתה כבר נשתכחו עם מותה.13 מאז יצאו שיריה ביותר מעשרים מהדורות, ומהן מהודרות כל כך, שרחל אולי הייתה מתביישת בהן.14 שיריה נלמדים בבתי הספר וכתבו עליה ועליהם כמה ספרים, וכבר נדפסו עליהם יותר משלוש מאות מאמרי ביקורת, ובאחד מהם תוקן העבר, והמחברת תיארה שם את הצימאון שבו ציפו הקוראים דאז לכל שיר חדש של רחל, ואת ההמונים שנהרו מכול כנפות הארץ אל לווייתה.15 אכן, יפה אמר אריסטו (‘הפואטיקה’, פרק 9) שהסִפרות עדיפה על ההיסטוריה, מפני שהיא מתארת, מה עשוי היה וצריך היה לקרות.


מתווכים וידידים

רחל וקַפקא זכו להגיע אל הקוראים, למרות שמתווכי דורם התעלמו מהם, וזאת בזכות ידיד או קומץ ידידים, שלאחר מותם הוציאו לאור את כתביהם. אילולא זאת, אולי היו נשכחים כליל, או שאיזה חוקר היה אולי מגלה אותם, מאוחר מכדי שישתלבו בסִפרות החיה. ואולי יתברר פעם, שמצויות עוד דוגמאות, פחות מובהקות ויותר קרובות: שיצאו אצלנו ספרי שירה וסיפורת תחת שם זה או אחר, שהיו עשויים להאיר, אם מעט ואם הרבה, אילו נמצאו המתווכים, שיעירו על האורות האלה, אם לשבט ואם לחסד, ספרים שנשלחו אולי אל מיטב המבקרים, אך לא זכו לתגובה כלשהי, לא לחיוב ולא לשלילה, אפילו בשורה אחת. אולי יעורר הדבר מחשבה, במשאל שיערוך איזה כתב־עת בין יוצרי הסִפרות העִברית וחוקריה – בדור הבא.


משא הזיכרונות

תרבות חיה אינה יכולה לשאת עימה שמות רבים מן העבר, משום שתשומת ליבה נתונה ליוצרי ההווה. בימי המלכה אליזאבת פעלו באנגליה מאות יוצרים. כיום רק כמה עשרות מהם ידועים לחוקרים ורק קומץ מהם – למשכילים שאינם חוקרים, ורק אחד מהם – שקספיר – לקהל הקוראים הרחב. ואף טבעי, שהחוקרים והמתווכים יסייעו לתהליך זה של ברירה טבעית – ע"י הוצאת אנתולוגיות ובקביעת תוכנית הלימודים: זהו תהליך של קָנוניזַציה, קְדישה, המקדשת את מסורת העבר. וגם בה חלים שינויים עם הזמן: בימיו של שקספיר היו יוצרים, שהִרשימו את הקהל יותר ממנו, ואילו נערכה קנוניזַציה בימיו, מי יודע, מה היה מקומו בה.


כדאי להיכלל בתוכנית הלימודים?

על כן, מכובדיי, זיכרו את שקספיר, את קַפקא ואת רחל, ואל תמהרו לקַדש קְדישה של סופרי ההווה בעודם בחיים. הינה פרסמתם תוכנית לימודים חדשה להוראת הסִפרות בבתי הספר התיכוניים,16 ובה נכללים, אם לא טעיתי, 584 סופרים ומשוררים מן העבר וההווה, כל המי־ומי. ואיך ננחם את המעטים, שדווקא הם כנראה לא מצאו חן בעיניכם או שפשוט שכחתם אותם והשארתם אותם עם הכוכבים שנשארו בחוץ? אולי יש בהם שניים־שלושה סופרים, שדווקא ביצירתם יש מוטיבים, שהיו עשויים לעניין את הנוער ולקרבו לסִפרות – יותר מאשר ביצירתם של אחרים, שדחקתם בכוח ובקושי אל תוך הרשימה?17 אולי יתנחמו במחשבה, שבסִפרות, כמו בעוד כמה תחומי חיים, גדולה שמחת הגילוי העצמי משמחת הגילוי המונחה? ברנארד שו שמח, שלא כללו בזמנו את מחזותיו בתוכנית הלימודים של אנגליה: מוטב, אמר, שלא ישנאו אותם כמו את שקספיר ואת התנ"ך. ואולי אמר זאת בתום לב, כמו השועל, שמאס בענבים החמוצים? סופסוף, מי יודה, שהוא מצטער, שהוא בחוץ?


כוחה של בֵּיבּי־סיטר

למרות חצי־הנחמה הנ"ל מוטב היה, לדעתי, להימנע מכל קְדישת־רשימה של סופרים חיים ולהשאיר את בחירת יצירותיהם למורים ולתלמידים, ובלבד שלא יצטרפו לרשימה קבועה וקובעת. כי את תוכניות הלימודים צריכים לערוך שותפים־מומחים ללימודים. ואין מומחים־שותפים כתלמידים וכמורים. ממש מפליא, שקבעו עד כה את תוכניות הלימודים מבלי להיוועץ בתלמידים. גדולי המורים לא חששו ללמוד מתלמידיהם. ואיזהו חכם, הלומד מכול אדם, לרבות מן ה… ממי שניתן ללמוד ממנו משהו. מבקר דגול (שהוא גם שופט וחוקר), סיפר לי, שהביבי־סיטר, ששומרת על ילדיו, מעדיפה – מכל הסיפרייה הגדולה שלו – דווקא את הרומנים של איזה סופר. חשבתי: אח, הרי זו המחמאה הגדולה ביותר, שאותו סופר היה יכול לשמוע מאותו מבקר. אגב, המבקר השתתף בקביעת תוכנית הלימודים. והסופר ההוא לא נכלל בה. מילא.


ולבסוף, הערה אישית

כשעורכי זהות הִציעו, שאחֲווה דעה על יחס הביקורת ליוצרים, נזכרתי באותו מיסְיֵה ז’אק, דמות שולית במחזה של מולייר, שהארפאגון הקמצן העסיקו בכפל התפקידים של טבח ושל רַכּב, עד שז’אק המסכן התבלבל לפעמים ותהה מהו, בעצם. והלא גם אני מתפרנס מכך שבאוניברסיטה אני רוכב על יצירותיהם של אחרים, ובביתי אני מבשל סיפורים ושירים להנאתי. וגם אני תוהה, אם כתבתי כאן כטבח או כרַכב.



  1. הדברים נכתבו בעקבות ‘הזמנה’ של עורכי ‘זהות’ – כתב־עת “ליצירה יהודית” – אנשי ‘בר־אילן’, וייתכן, שהידיעה, שהמאמר נשלח אל עורכים עמיתים ‘מסורתיים’, השפיעה פה ושם על הסגנון ברמיזות לאמרות חז"ל.  ↩

  2. קרסל, ב‘לקסיקון הסִפרות העִברית בדורות האחרונים’, כותב ש“כסיבה העיקרית להתאבדותו מונים כולם, לחובר ברמז וקלוזנר ושניאור ואחרים בגלוי, פגיעתו של מנדלי בו, בשל מסתו עליו…” – ומביא מראי־מקום. המסה של פייטלסון שיבחה את מנדלי.  ↩

  3. פורסם בהארץ (1.7.1947) וכוּנַס ב‘חיפוש הסִפרות הישראלית’, 177–182.  ↩

  4. קורצוייל שלח יד בנפשו ב־1972 ושחם זכה בפרס ביאליק רק ב־1989.  ↩

  5. הדברים מוגזמים, לצורך העניין. בריינין לא ‘פסל’ את יל"ג מכול וכול, אלא כנראה סתם לא הבין את גדולתו. וראה את סיפור ביקוריו אצל המשורר הזקן, שבו מתואר – בין השאר – איך גורדון משחק בקלפים עם עצמו (כל כתבי בריינין. 1922. חלק I, עמ' 5–6.  ↩

  6. הדברים נרמזים כבר בחיבורו The Function of Criticism מ־1865, אך פותחו – ובלהט רב – ב־ The Study of Poetryב־1888.  ↩

  7. כידוע, זו אִמרתו של היו"ר מאו־טסה־טונג (1957). ואף כי המִספר מאה אפסי בממדי הגן הסיני, מאו כזכור נסוג כעבור שנה מתורת הגננוּת שלו והרבה פרחים נקטפו.  ↩

  8. טעות. מה שיוסף ק. אמר לפני מותו היה “כמו כלב”. את הדברים המובאים כאן אמר פרק אחד לפני כן, בשיחה עם הכומר בכנסייה.  ↩

  9. Literary Theory, Criticism, and History בספר: Concepts of Criticism. 1964.  ↩

  10. דעה זו שמעתי מדב סדן.  ↩

  11. ואף בעניין זה אין חכם כבעל ניסיון.  ↩

  12. במבוא הפולמוסי לספרו Anatomy of Criticism.  ↩

  13. כל החומר כלול בקובץ ‘רחל ושירתה’, מבחר דברי זיכרונות והערכה, ערך מרדכי קושניר.  ↩

  14. כשיצאה ב־1985 מהדורה שערך מילשטיין, שירים, מכתבים, רשימות, קורות חיים, תצלומי משפחה וכתבי יד, בצבעים ובאותיות מוטבעות בזהב, העירו בעיתונים, שזה לא בדיוק תואם את תדמית שירתה של רחל, כפי שנצטיירה אף בעיניה, בשירים כגון ‘ניב’.  ↩

  15. ברכה חבס, בספרה ‘רחל’, 1939.  ↩

  16. מדובר בתוכנית מסוף שנות השבעים. הדברים נכתבו ב־1979 ונדפסו ב־1980.  ↩

  17. דוגמה למי שהושארו בחוץ, שאומנם כתבו על נוער, אבל לא נכללו בממסד, אולי מפני שלא שיחקו לפי חלק מהכללים: דן בן אמוץ, אבל יש עוד. ובסביבה הקרובה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות