רקע
ראובן קריץ
דב חומסקי – שירה של בקשת תיקון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

דברים בטקס חלוקת פרס חומסקי, 25.2.88.


חוויית הטעות

אחת החוויות העמוקות של דב חומסקי הייתה התחושה, שבחייו ובשירתו נפלה טעות: העיקר הוחמץ. ומתחושה זו עמל בשנותיו האחרונות לתקן את שירתו.


סיכום לקוני

חודשיים לפני מותו סיכם את חייו ברשימה ‘תולדות חיי’ המובאת בסוף ‘צעדים על גשר’, הספר המכנס את מבחר שירתו, שיצא לאור אחרי פטירתו. היא מחזיקה 22 שורות: נזכרים לימודיו בוילנה ובירושלים, שירותו בצבא הבריטי ובבריגאדה, עבודתו בהוראה ובשליחויות לגולה ותפקידו כמנהל בית הסופר וכמזכיר אגודת הסופרים. אין בה זֵכר להוריו, לילדותו, לנעוריו ולפגישתו עם הארץ, לנישואיו ולהולדת ילדיו. את כתיבתו הוא מסכם באותה לשון לָקונית: התאריך הראשון שמוזכר הוא 1966, שנת צאתו־לאור של הספר ‘אזוב באבן’, תוך ציון, שנכלל בו ‘מבחר’ מקודמיו. אין רמז לספר שיריו הראשון, ‘במערבל’ (וילנה, 1933), שיצא כשמלאו לחומסקי עשרים, הכתוב בהטעמה האשכנזית ובו וידויים אינטימיים של עלם, ולא לספרו השני, ‘צהריים לבאות’ (ת"א, שטיבל, 1937), שיצא כשנה לאחר שחומסקי עלה ארצה, ובו שירה של פגישה נרגשת עם נוף הארץ.


מבחר ושִכתוּב

ומי שיבדוק את ה’מבחר' כדי לערוך את רשימת השירים, יתייאש: רוב השירים (מעל ל־400) נגנזו ומיעוטם שוכתבו. כדוגמה לשכתוב נביא את ‘תל־עפר’, שבו מעוצב מוטיב רומנטי שכיח: המשורר בבית הקברות, חש עצב ענוג ומהרהר בחלופיות. הגִרסה הראשונה (‘החוף האחר’, 1941) בת 16 טורים ובהם 79 מילים. בגִרסה המשוכתבת שב’צעדים על גשר' השיר בעל 8 טורים, ומ־79 המילים שבמקור עברו רק 15 אל 30 החדשות: הטור הראשון, “תֵּל עָפָר מֵרָחוֹק הִזְמִינַנִי לָשֶׁבֶת” צומצם ל“תֵּל עָפָר וּמַצֶּבֶת.” ששת הטורים שבהם התל “דּוֹבֵב” אל המשורר נמחקו. ואיתם הניגון המנובב, והדרכים שהלכו עם חמה וירח. במקומם באו “לֹא שְׂחוֹק וְלֹא בֶּכֶה. / רַק מַצֵּבָה עֲלֵי תֵּל עָפָר שֶׁהִדְשִׁיא.” אופייני ההבדל בטורים המסיימים: הרכות הרגשנית של “תַּעֲלוּמָה מוּפְלָאָה וְרָוָה מִשְׁתַּעֲשַׁעַת / שַׁעֲשׁוּעַ עָרֵב שֶׁל אַחֲרִית” פינתה מקומה לנוסח שבו משהו קשה וסתום: “תַּעֲלוּמָה חֲבוּיָה מְחַתֶכֶת / בִּשְׁיָרֵי צִדְקָתִי וּפִשְעִי…” – נדמה, שמשהו חשוב לא רצה להיאָמר.


דף חדש

כשחומסקי הוציא לאור ספר ‘ראשון’ זה הפותח דף חדש – היה בן 53. שמונה ספרים ושלושים ושלוש שנות יצירה נגנזו. וכשבחר מארבעת ספריו ‘החדשים’ שירים לספרו המסכם, שוב גנז ותיקן. למשל, מ’אבק חוצות' (1972) אשר כלל 91 שירים, נותרו כעבור 3 שנים 59.

ניפוי ושִכתוב רומזים ללבטים ב’אני מאמין' של המשורר, מנת חלקו של כל יוצר מתבגר נפשית, הקולט שינויי סגנון שמביאים איתם בני ‘הדור החדש’. אצל חומסקי ההתבגרות וההתאמה העצמית לסגנון החדש היו קשורות בתהייה של מרירות:

טָעוּת, טָעוּת. זָעַקְנוּ אֶלֶף זְעָקוֹת

וְדוּמִיוֹת הַרְבֵּה דָּמַמְנוּ.

הָיָה לִבֵּנוּ אֵפֶר וְהָיָה יְקוֹד,

חַפִּים הָיִינוּ, גַּם אָשַׁמְנוּ.


טָעוּת, טָעוּת, טָעוּת. הַאִם מִבְּלִי מֵשִׂים?

הַאִם עֵינֵינוּ לֹא רָאוּהָ?

מֵאָז וּמִתָּמִיד מָתַחְנוּ מִפְרָשִׂים

בִּשְׁכוֹךְ לַחֲלוּטִין הָרוּח

‘לא זה הבכי, לא’


לא לכל הטורים אותה עוצמה: חומסקי מקריב קורבנות לחרוז. אבל לאמירה הבוטה “טָעוּת, טָעוּת, טָעוּת. הַאִם מִבְּלִי מֵשִׂים?” יש הכוח של חוויה אישית וקולקטיבית. ובזכותה אולי ייזכר שיר זה עם השירים העורכים את חשבון הנפש של דורנו.


נעימה ונפש

המַהפך בשירת חומסקי ניכר בעיקר בנעימה, שהיא מעין ‘נפש השיר’: תחילה היה בשירים ניגון של קלילות מתרפקת:

שָׁר הַיַּיִן בַּגָּבִיעַ.

מְחַכֶּה הוּא לְבוֹאֵך.

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, לָךְ אָבִיאָה

אֶת לִבִּי הַמִּתְחַיֵּךְ.

לָךְ אָבִיאָה, לָךְ אֶתֵּנָה

אֶת הַפֵּשֶר, אֶת הָרָז.

אַתְּ תִּגְּשִׁי דוּמָם עַד הֵנָּה

וְלֵילִי יַבְהִיק מִפָּז.


מְבוּיָשׁ שׁוֹתֵק הַיַּיִן.

מְְבוּיָשׁ הוּא וְאָדֹם.

לֵיל פּוֹרֵעַ וַעֲדַיִן

לֹא נִפְתְּחָה דַלְתִּי פִּתְאוֹם.

רַק הָרוּחַ מְיַלֶּלֶת

וְזוֹעֶפֶת בַּמֶּרְחָב.

בְּלִבִּי כָבְתָה גַחֶלֶת,

מִשָׁמַי נָשַׁר כּוֹכָב.

‘שר היין’, ‘מפתחות אבודים’, 1942


לעומת זאת הינה הצמצום המריר של ‘המלך עירום’ (1975) מ’צעדים על גשר':

הַמֶּלֶך עֵירוֹם

וְחַיָּטָיו עֵירֻמִּים כָּמוֹהוּ

וְאֵין לְאֶל יָדוֹ לְהַלְבִּישָׁם.


עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

עוֹמֵד עֵץ שָׁחוֹחַ וּבוֹדֵד.

וְלָמָּה הוּא נִקְלַע

לְאֵם הַדֶּרֶךְ?


הַדֶּמַע הַמָּלוּחַ! הַדֶּמַע

הַמָּלוּחַ! מַה הָיָה קוֹרֶה

אִלְמָלֵא הָיָה מָלוּחַ?


אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק.

מָתַי תִּזְעַק? הָאֶבֶן

דּוֹמֶמֶת כְּמוֹ אֶבֶן.


במקום חיוך ועצב רך באה אירוניה מרה, הרואה במציאות כמעוּוָת שלא יוכל לתקון והבוחנת מטבעות לשון מאגדות ילדים ומשירי עם, מפסוקי תנ"ך ומניבי פיוט ומגלה שאלה שטרות ללא כיסוי: אינם עשויים להושיע את האדם במצוקת נפשו.


הגות לירית

ובין אלה ואלה יצר חומסקי שירים של הגות לירית בעלי איפוק וליטוש המביעים על החיים הכללות מתוך חוויה אישית שמעלימה עצמה:

בְּעֹמֶק הַלֵּילוֹת, עַד בוֹא הַשַׁחַר,

עוֹלִים גַּעֲגוּעֵינוּ כְסָחִישׁ

בִּשְׂדוֹת הַשֶׁלֶף. הַשָּׁעָה שׁוֹכַחַת

יְקִיצָתֵנוּ לְהָחִישׁ.


בְּעֹמֶק הַלֵּילוֹת נִשְלֶפֶת חֶרֶב

וְהִיא מֻנַּחַת בְּסָמוּךְ לִמְרַאֲשׁוֹת.

הַדּוּמִיָּה נוֹשֶׁפֶת חֶרֶשׁ

וּכְאִלּוּ מְצַוָּה לַחֲשׁוֹת.


בְּעֹמֶק הַלֵּילוֹת צוֹמֵחַ פֶּרַח,

בַּחֲשַׁאי זוֹחֵל רֵיחוֹ.

צוֹמֵחַ לְאִטּוֹ, צוֹמֵחַ פֶּרַע

צָמוֹחַ וּבָכֹה.


מה כתבו המבקרים?

עם צאתם נסקרו ספרי חומסקי בעיתונות: על ‘אזוב באבן’ כתבה אנדה עמיר (דבר, 1966), שהוא הגותי ורגשי ומביא מאורעות ונופים במיתון פילוסופי. ואליעזרה איג (על המשמר) ומ. עידו (מעריב) הִדגישו את זיקתו לתקופה ול’משמרת' של שנות השלושים והארבעים. ב־1969, עם צאת ‘בעת ובעונה’, תיארה צביה גינור (היום) את שירי הספר כקצרים, בלתי מתיימרים, שרוחם בוגרת, מתפשרת ומלנכולית. ואילו משה גיורא (הארץ) מצביע על הצורות החדשות הנאבקות במסורת. בצאת ‘אבק חוצות’ (1972) מציין צ.ג. (קשת), שהספר מאציל את המוות על החיים. ואדם ברוך (ידיעות אחרונות) מוצא בשירים ליאות: אמירות גלויות, כתיבה פשוטה ונקיית דעת. ואת ‘עד בלי ירח’ (1974) אִפיינו אביב עקרוני וישורון קשת כהגות לירית ברוח של השלמה עם האדם בחִדלונו, שבכל זאת יש בה תקווה.


מסה של אחרית

מסה מקיפה על חומסקי שכתב שלום קרמר מובאת כאחרית דבר ל’צעדים על גשר‘. קרמר מתאר את המצוקה והחיפוש שבחשבון עולמו של חומסקי החל בשיריו החדשים שמ־1966, מאפיין את שירי הלילה, המִדבר, הגטו והאהבה, מצביע על האובייקטיביזציה, על סגירוּת ה’אני’ בביטוי הנוקשה, על התרחקותו מן הפואטיקה של שנות השלושים והארבעים והתקרבותו אל צעירי שנות החמישים והשישים. כן מצביע קרמר על האירוניה בתכנים ובלשון ועל תחושת ההחמצה, המביאה לשירים של חכמה ושל שנינות, ומסיים במילים:

תבונתו ופקחותו הן שעמדו לו, בחיים כבשירה. וחריצות הייתה בו לסנן את הלשון ולשפר את שיריו, תוך שהוא קולט במשך למעלה משלושים שנה את הטוב והמחודש שבאסכולות ובמשמרות המתחלפות. בשדה ההפקר בין שאיפות ואמונות שנעלמו, ובין התבונה והתושייה שרוקנו את הנפש – עברו החיים בקו ההשלמה עם הקיים והמוסכם. רגשות כאלו ומחשבות כאלו הם נחלתם של רוב בני האדם בדורנו, וחומסקי הוא שביטא אותם בשיריו האחרונים במילים קולעות.


אני מקווה, שדבריו של קרמר לא יהיו סיכום אלא פתיחה. יש בשירי חומסקי יופי וחוכמה לאוהבי שירה ותופעות מעניינות לאוהבי המחקר וחוויית ההחמצה והטעות היא וודאי מחוויות התשתית של דורנו.

המלצות קוראים
תגיות