על עזריאל אוכמני ורן עדי. דברים בבית הסופר, במלאות עשור למותו.

פגישות    🔗

את עזריאל אוכמני פגשתי פעמיים: ב־1953, כשהבאתי לו את כתב־היד של ספרי הראשון, ולפני שבועיים, כשהתחלתי לקרוא את שיריו, כדי לדבר עליהם כאן.

ואלה קורות    🔗

הוא נולד ב־1907 בסאנוק, באזור הרים ויערות שבגליציה, למד לימודי קודש בווארשה והוסמך לרב, למד חקלאות בטולוז שבצרפת, היה חבר קיבוץ עין־שמר, עבד בחקלאות, היה מזכיר מועצת פועלי כרכור, יועץ שגרירות ישראל בווארשה… אבל את רוב שנותיו הִקדיש לפעילות בסִפרות: כעורך מוסף הספרות בשבועון ‘השומר הצעיר’, ב’משמר‘, ‘על המשמר’, במדור הסיפורת של ‘ספרית פועלים’ וב’מאזנים’. פרסם מאמרים של עיון ושל פולמוס. מסות הביקורת שלו כונסו בַספרים ל’עבר האדם' ו’קולות אדם' ורשימות מהעיזבון כונסו ב’בין אדם לעצמו'. פעל בהוצאת אנתולוגיות, שהיו ציוני דרך בסִפרות העִברית, ואף תרגם. כן חיבר מילון מונחי סִפרות, ‘תכנים וצורות’, העשיר בדוגמאות, וההשוואה בין שתי מהדורותיו (1957, 1978) מצביעה על השינוי שחל באוכמני ובתפיסת הסִפרות של חוגו: רוב השנים שלט בפעילותו קו נמרץ של ערכים חברתיים, שינקו ממסורת המַרכסיזם והריאליזם הסוציאליסטי, שהביאוהו לעימותים עם סופרים ומבקרים. משה שמיר וחנוך ברטוב הִזכירו זאת, כשסיפרו על הוצאת סִפרם הראשון. אוכמני האמין במה שעשה, ויצא לו שֵם של ‘איש קשה’. את ספר שיריו הראשון פִרסם ב־1968, כשהיה בן שישים ואחת. יכולתי לומר, שנתגלה בו אוכמני חדש, אילו חתם על השירים בשם זה. אך השירים יצאו בשם העט “רן עדי”. רעייתו, רבקה גורפיין, מספרת בביוגרפיה שלו – שלהם – ‘עם שנים, עם רגעים’ – שכתב שירים כבר מגיל 19, אך אחרי כן באו שנות שתיקה, “עד שכול המושתק עשרות בשנים התפרץ בשירתו של רן עדי”.

היבול והספיח    🔗

בעשור האחרון לחייו הוציא ארבעה קובצי שירה ובהם כ־130 שירים הערוכים בסדרות ובשערים, ללא משקל וחריזה, בדומה לסגנונם של משוררי “שירה צעירה”, ששיריהם כונסו באנתולוגיה בשם זה. בין הסוקרים את ספריו היו שכתבו, בתום לב או בהיתממות, שאלה שירי אחד הצעירים הבולט בבשֵלותו ובבגרותו. ארבעת הקבצים הניבו יבול־ספיח של כ־50 ביקורות, ניתוחי שירים ואִזכוּרים אחרים, ובניגוד לתגובות רבות על פעילותו בביקורת ובעריכה – כל הרשימות אוהדות.

‘מפת הנושאים’    🔗

רבים שירי הלילה ושירי ההתבוננות בטבע. פחדים לא מוגדרים, רמזים למחלה ולמוות. ויש נצנוצים של הומור. ויש שירים שנושאים חותם מקומות – צפת, ירושלים, גם מקומות בארצות הברית. המבט בָּעולם חושיי ואינטלקטואלי. ציפורים כגון דוכיפת, פשוש ואנפות, עצים כגון פֶּקאן, ברוש, דקל או איקָליפטוס – מתוארים מתוך זיכרון ההתבוננות. ופה ושם פוגשים גם נערות ונעורים מעוררי קנאה.

ה’אני' מצוי תמיד, אך כמו שרוי בצל, חש את העולם ואת עצמו, אך אינו מלא את עצמו. ולעיתים הוא פונה אל עצמו בלשון ‘אתה’ ונוקט לשון ‘אנחנו’. רק זיכרונות מעטים מוצגים בתמונה, שיחה בבית קפה, ביקור בבית עלמין, ושוב ושוב – מראה עץ, ציפור, כוכבים – כנקודת מוצא לתחושות ולהרהורים. הנמען לרוב אינו מפורש. לעיתים זה ‘אתה’, שהוא אולי ‘אני’. הפנייה אל ‘אַת’, השכיחה בשירה הצעירה, נדירה. ויש גם פניות לאלוהים. העִברית עשירה מן המקובל על משוררי שירה צעירה: מילים רבות אינן שכיחות בדיבור, ורבות – יש חידוש בצורתן. ללשון זיקה למצלול. דומני, שהנושאים, עולם הדימויים ואוצר המילים ‘מסגירים’ את רן עדי, שלמרות ‘צורתם’ שיריו אינם ממחנה הצעירים.

הלילה    🔗

ברבים משירי הלילה מתגלים פחדים: ב’יקיצה' הלילה “בְּכָל חֲשָׁכָיו” שובר קיר דקדק “שֶׁבֵּינִי וּבֵינוֹ […] וּבָאָה בְּלִבִּי יִרְאָה גְדוֹלָה […] יִרְאָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה […] יִרְאָה עוֹד יוֹתֵר גְּדוֹלָה…” שעה שבין “חֲשָׁכִים מִתְרַפְּטִים” מתגלים “מַרְאוֹת נְטוּלֵי צֶלֶם… נְטוּלֵי יִחוּד־פָּנִים…” שיש בהם מאִזכּוּר המוות: “וְגַם דּוּמִיַּת־דּוּמָה מִתְחַזֶּקֶת לְאוֹפְפֵנִי…” וכן ב’מִפּחד בלילות': האילנות דועכים, “וּבָא לַיְלָה עַל הַנֶּפֶשׁ”. הכוכבים רומזים ש“גָּלַקְסִיּוֹת רוֹקְמות פְּלִישָׁה”, עור הגוף מצטמרר – “נֶהֱלָם” – כעורם של כלבי־ציד, כי “הַחֵץ דָּרוּךְ לִפְלוֹחַ”.

גם ההרהור ש“קוֹל הַיָּם בַּלַּיְלָה בָּא בְּתוֹכֵנוּ / לֹא כְּדֶרֶךְ קוֹל בְּאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם” מלוּוה בתחושת אין־אונים של גוף האדם והאדמה (‘הים והאדמה’), גם ב’שתיקת הלילה' נשמע כיצד “קוֹל־שֶׁאֵינוֹ־קוֹל יסּוֹב” ואז “”מאַין דע לאן" – עזריאל אוכמני, רן עדי".

ארוטיקה    🔗

ב’זכרון אהבה אחת בליל־שמירה' הלבנה במלואה, חרגולים נופחים בחֵמת חלילים… “בְּאוֹתוֹ רֶגַע נָגַעתְּ בִּשְׂפָתִי, מַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הֶרֶף כּוֹכָב שַׁבְרִירִי… נְגִיעָה שֶׁל כְּלוּם, כְּמוֹ שֶּל הֶבֶל פֶּה עַל שִׁמְשָׁה חִוֶּרֶת בְּשָׁעָה שֶׁל בְּדִידוּת” ועיני הדובר נותרות “קְרוּעוֹת יִחוּל וְאֵימִים.” רוב השיר – מעל למאה טורים – מתאר את רחשי הלילה. ב’אֵרוטיק ישן' אין סיטואציה מוחשית, אך האהובה זוכה לכינויים: לבובה, עגובה, חשוקה, ערוגה, אַוַּתְיָהּ… – דומה, שהמילים חשובות כאן מן הדברים שהן מסמנות. הארוטיקה אינה כוח עז בשירי רן עדי: האהבה – נאמר ב’ערבוב זמנים' – “זִכָּרוֹן רָחוֹק / צִלּוּם יָשָׁן צְהַבְהַב…” ותחושת החלופיות – המרחפת על ארבעת הקבצים – מורגשת במוטיבים הארוטיים המעטים ביתר שאת.

הטבע    🔗

הטבע ברוב השירים מוליד עצב קיומי רך עם תחושת הבדידות והחלופיות: “בְּרוֹשׁ בּוֹדֵד בָּרוּחַ הוּא כְּמוֹ, / הוּא כְּמוֹ…” והטור מתקטע, מבלי שייאָמר, כמו מה. הדובר חש, שהוא מתענה ונובר במילים, למצוא ביטוי ל“רֶגַע זֶה יָחִיד”, שבו “אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ בְּרוֹשׁ בּוֹדֵד בָּרוּחַ.” בסיום “דְּמָמָה אָז תִּפָּתַח לְרַגְלֶיךָ כַּאֲדָמָה אֲדֻמָּה… / מַבְלַעַת לָנֵצַח.” ומבלי שהמוות נזכר במפורש הוא האקורד החותם ניגון זה. ההתבוננות ב“אוֹרָנִים שֶׁבַּנָּקִיק” מעוררת תחושה, ש“רֵיחַ יוֹם וָלַיְלָה בָּהֶם” וכמו “תּוֹכְנִים קְדוּמִים” עוקבים אחר חלוף הזמנים. לרגליהם “אֲדָמָה טוֹבָה… טוֹמְנָה הַרְבֵּה מֵתִים”. וההתבוננות בטבע מוצאת ביטויה בלשון עמוסת תמוניוּת ומצלול:

יהדות    🔗

לעיתים באים הדימויים וההֶחבֵּרים – אסוציאציות – מעולם היהדות: רוח הבוקר “מְכַוְנֶנֶת אֶת הַכִּנּוֹרוֹת / תָּלִינוּ עַל עֲרָבִים” והפסוק גורר את זכר הגלות וגעגועים לציון (‘עם השכמה’). בקובץ האחרון, ‘אתר קדום’, נשזרת התבוננות בנוף עם ראיית המשורר את עצמו כאתר כזה ועם זיכרונות מן ההיסטוריה הלאומית (‘עדוּת’).

ב’בגשם אייר' – “גַּם עֲצֵי הַזַּיִת עוֹשֵׂי־בַקֹּדֶשׁ”, וב“בּוּסְתָּן בְּגֶשֶׁם נִיסָן” העצים “זְרוּחִים כֻּלָּם נִצָּה צְחוֹרָה / כַּשֶּׁלֶג בִּבְשַׂר מִרְיָם” – ציור המאזכר, כיצד נתרפאה מרים מן הצרעת. ומיהו זה, שמגע ידו חולל את הפלא – ניסן או אלוהים? הסיום אינו מותיר ספק: “אֵל / נָא רְפָא־נָא גַּם לָנוּ”.

אלוהים    🔗

מי היה משער, שהמַרכסיסט הקשוח אוכמני יהיה למשורר הרך רן עדי, הפונה בצר לו לאלוהים? לפי רבקה גורפיין, כתב בהיותו בן 21: “עתה, בין השמשות, רבו הגעגועים, ואני קרוב מאוד לאלוהים, מוות ואדם.” אבל אחרי כן התרחק כנראה שנים רבות מתחושות כאלו. ועתה הוא מתנצל על ניצני האמונה, כגון ב’נער הרפתים': אותו בחור תכול עיניים, הפוסק, אם להוציא את הפרה להרבעה או לשחיטה, “חֻסַּר אַךְ מְעַט מֵאלֹהִים”, והפרה “בַּהֲרִיחָהּ מַאֲכֶלֶת […] עֵינֶיהָ־אַיָּלָה […] יַזְגִּיגוּ מִפַּחַד […] אֵימָה בְּהִשְׁתַּפֵּךְ גְּעִיָּתָהּ” ולנוכח אימת המוות חש המשורר:

רן עדי מהתל בקורא, כשלונסקי ב’שירי הלחם והמים‘, ומהלל את… עד שמתברר, שאין זה אותו ‘הוא’ שחשבנו: “הַלְּלוּהוּ / הַלְּלוּ גּוּפוֹ שֶלְּאָדָם” (‘יקיצה’). לרוב דווקא חולשת הגוף וכיליונו מוליכים למחשבה על אלוהים, כגון ב’אהבה קשה’:

שמים וארץ    🔗

הניגוד שבין שמים וארץ וגעגועים לאחדות הרקיע והאדמה הם מוטיב שכיח בשירת רן עדי. ומתקשרים לכך האִזכוּרים הרבים של ציפורים וכוכבים. אולי זו מורשת תפיסת העולם הדתית בילדות ובנעורים, ואולי – באופן פַרַדוכּסַלי – זו גם מורשת המַרכסיזם, שיש בו יסוד של ציפייה לגאולה, ובוודאי גם לפרוֹידיאנים יש פירוש, הרומז לאחדות אבא־אמא והילדים:

וכמו שיש עיכובים לביאת המשיח, כך “הֶהָרִים מְעַכְּבִים בִּיאַת הַשָּׁמַיִם” (‘בגשם אייר’). אך יש בהם גם מזימה ואיום: “וְהַשָּׁמַיִם. הַשָּׁמַיִם הָאוֹרְבִים הָאֵלֶּה!” (‘סתיו על הכרמל’) ומתגלה בהם משהו קשה: “רְקִיעִים יוֹרְדִים אַרְצָה גְּבוּשִׁים כְּאַבְנֵי־ בָּרָד” (‘בוסתן בגשם ניסן’), אך קִשְרם אל הארץ מצטייר גם בהקשר אירוני:

ונפילת השמים עשויה אף לאכזב:

הלשון    🔗

גם בלשון מצוי קיטוב השואף לאחדות. הדיבוריות מיוצגת בביטויים כגון:

ולעומת זאת שזורה בשירים לשון ספרותית עשירה בחידושי־לשון:

השירים כמעט כולם ללא חרוזים, אך עשירים במצלול אליטרָטיבי רך:

או, לעיתים, בצליל קשה:

והסיכום?    🔗

השיר האחרון זכה לשער לעצמו: “מאַין דע לאן” – שֵם, שבו מצטרף משהו מן המסורת (“דע מאַין באת…”) עם יצירתיות (בשבירת התחביר) ועם ‘מפתח’ לתוכן השיר: מסירת חשבון ודין. ואכן, השורות הפותחות עשירות במונחי חשבון:

זהו סיכום שבו יש מימוש לַניב ‘חשבון נפש’. סיומו של השיר אינו סַרקסטי, אלא באִזכוּר פסוקים משיר השירים המתפרשים במדרש כרמז לגאולה והם מעורבים ברמיזות לעקידת יצחק, למוות ולראשית חדשה, וכך מִצטרפים החתן באפִּריון עם הנפש כאיל וכאש. השיר נקרא “זריחה” וייתכן ששמור בו גם זֵכר אחד מסיפוריו הראשונים של משה שמיר, המתאר את העקידה והזריחה כהולדת הוויה חדשה.¹