רקע
ראובן קריץ
עיין ערך: 'אהבה'
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

תרגיל בתורת ההתקבלות

הרצאתי על הספר1 בדצמבר 1989, כ־4 שנים לאחר הופעתו, בקורס ‘יצירות נבחרות’.2 נכחו 100 מאזינים, זה הֵקל על תרגיל בזק ב’תורת ההתקבלות':3 לשאלה, מי שמע על הספר, הורמו כל הידיים. מי התחיל לקרוא? 40. מי סיים? עתה נותרו 15 ידיים. שאלות נוספות הִבהירו, שכל המתחילים שלא סיימו ‘נשברו’ בחלק השני.


שפע וקיטוב

בשנה הראשונה להופעת הספר עסקו בו 60 מאמרי ביקורת.4 בשלוש השנים שלאחר מכן עוד 15. היו הערכות נלהבות:

“הספר הטוב ביותר של השנה” – “הספר המרשים ביותר בשנים האחרונות” – “יצירה מהממת של דמיון” – “ספר המקנה למחברו מקום בשורה הראשונה של הפרוזאיקונים הצעירים שלנו”5 – “אחד מטובי הספרים של המאה שלנו” – “עומד בשורה אחת עם גינתר גראס ומארקס ואולי הטוב מן השלושה”.6


ולעומת זאת –

“הישג מרשים בעירבון מוגבל” – “כישלון מונומנטָלי” – “השואה הספרותית של דורו, מִרבך מעורר בחילה של רומן סנטימנטָלי מעורב בתיאורי זוועות, אחד מביטויי ההשחתה הקשים ביותר, שידעה הספרות העִברית מעודה…”7


הסיבות לשפע ולקיטוב קשורות ודאי גם בנושא ובנעימה של הספר וברקע של יחסי־המבקרים: ‘השואה’ היא נושא רגיש, והייתה מעין הסכמה, שאי אפשר לכתוב עליה כתיבה ‘ספרותית’ ראויה: ספריו של ק. צטניק, למשל, זכו לתגובות – אך לא להערכות של ההישג הספרותי. סברו, שאפשר לכתוב על השואה רק ספרות מתעדת, או – לגעת בה בעקיפין, כפי שנוהג אפלפלד. ואילו כאן כתב אחד שלא היה שָם, ולא נרתע מלהביא תיאורים – אף כי קצרים – של הוצאות להורג בירייה, של הרצת גברים ונשים ערומים בשלג אל תאי הגזים, כולל הרגע שמזרימים את הגז – וכמו בדרך אגב, כחלק ממה שמישהו מנסה לכתוב. יתר על כן: הספר כתוב בנעימה גרוטסקית. והגרוטסקה עשויה לעורר התנגדות עזה, כפגיעה בטעם הטוב.

פרצה אז תחרות בין ‘הספריה’, סִדרה למנויים, מפעלם המשותף של הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וכתר, ובין עם עובד, ששלטה עד אז בשוק המנויים. וזה החריף את המחלוקת. אבל הסיבה העיקרית לקיטוב ולשפע התגובות היא כמובן – ייחודו של הספר וההפתעות שהוא מזַמן.


במה עסקו המבקרים

רשימות הביקורת עסקו בעיקר בארבעה היבטים:

1. השואה: האם בכלל ניתן לבטא את אשר קרה, והאם יש להוסיף ולנסות; מה הביטוי שמצאה השואה עד כה בספרות העִברית ומה מקומו של ספר זה בכך; היש להבחין בין ספרות־השואה של מי שהיו שם וספרות־השואה של בני הדור השני; האומנם הספר על השואה; האם ניתן כאן לשואה ביטוי עז ומקורי, או ביטוי פוגע ומעליב; האם יש לנו ‘תסביך שואה’ לאומי שניתן וצריך להשתחרר ממנו; איך מבטא הספר – או מתמודד המחבר – עם בעיות השואה.

2. המבנה והטכניקה: כיצד בנוי הספר, והאם מבנה זה הצלחה או כישלון, כיצד מתייחסים החלקים זה אל זה, מה המקורות והחומרים שנכנסו למבנה זה, כיצד נעשה שימוש ב’ספרות השואה' וב’ספרות ילדים', עד כמה הגיוון בלשון מהימן ומהווה הישג, האם יש בספר חלקים ריאליסטיים או במסורת זרם התודעה, האם הוא שייך לריאליזם הפַנטַסטי… וכדומה.

3. היבט ספרותי־ביוגראפי: האם הספר המשך לסיפוריו הקודמים של המחבר מבחינת הסגנון, הנושאים ולבטים רעיוניים; מה היסוד האישי – מה בין גרוסמן המחבר ומומיק, ‘המחבר המומחז’? עד כמה חוליה חדשה זו ביצירתו מסמנת ‘התקדמות’.

4. הספר בעולם המו"לוּת: הֲננקטו כאן דרכים חדשניות ‘לא־הוגנות’ בהפצה?


‘אחרית דבר’ או ‘מבוא’

יש לשער, שמדי פעם ישובו לעסוק בספר זה גם מצד עצמו, וגם מפני שההיבטים הנ"ל ודאי יעסיקו מדי פעם את הביקורת שלנו. ועם זאת מסתבר מ’תרגיל ההתקבלות‘, שרבים מתקשים בקריאתו: אחרי ההרצאה אמרו אחדים מאלה שהתחילו לקרוא והפסיקו, שינסו שוב, וגם אחדים מאלה שסיימו אמרו, שיקראו שוב, כי דברים אחדים, שהם לא הבינו או לא שמו לב אליהם, עכשיו מסתברים ומתקשרים. יש אפוא טעם לחבר לספר מעין ‘אחרית דבר’ ולהצביע על כמה תופעות שבו למי שקראו ורוצים לשמוע דעות וכמו לשוחח על החוויה שהתנסו בה, ויש גם מקום ל’מבוא’ שיצביע על המבנה וייתן מעין ‘חוט שָני’ לקוראים, למצוא בעזרתו את דרכם. מכאן קושי מתודי: כדי להגיד משהו על הספר לאלה שעדיין לא קראו – צריך לספר את תמצית התוכן. ואלה שקראו? פשוט – יבחרו אם להיזכר או לדלג.


עולמו של ילד במצוקה

בספר ארבעה חלקים. בראשון מסופר במשהו הדומה לזרם התודעה, ב’מבע משולב‘:8 מומיק, ילד בודד, לא יפה, לא חזק, חכם ובעל דמיון, תמים ובעל תחבולות, נתון במצוקה, מודע לנחיתותו הגופנית ועליונותו השׂכלית לעומת ילדי הכיתה, חש בפחדים ובמוגבלוּת של הוריו ומנסה לעזור להם. את ידיעותיו הוא שואב מספרים ועיתונים, מהרַדיו ומשיחות המבוגרים, עורך חקירות ובונה תיאוריות, בעירוב תחומים מגוחך ונוגע ללב, כגון כשהוא מזהה את רכבות המוות בשואה עם הרכבות שבסרטי המערב הפרוע, שנתונות להתנפלויות אינדיאנים. בתוך כך מצטייר גם ‘פרבר של ישראל’, רחוב נידח בשכונה נידחת, בעירוב גרוטסקי של עבר והווה, של ‘שָם’ ו’כאן’, ‘ההווי הלאומי’ של סוף שנות החמישים, שמומיק קולט ומקשר על פי דרכו: גיבורי המערב הפרוע והעבר ההיסטורי מתקשרים עם שַדר הספורט נחמיה בן אברהם, גיבור גדוד 101 מאיר הרציון, מאמן הנבחרת הלאומית גיולה מאנדי, הכלבה לאיקה ששולחה לחלל ע"י הרוסים… בקריאה חוזרת ניתן להבחין, שחלק זה מכין את החלקים הבאים, אך לא כרגיל בסיפורים, שבהם הפרקים המאוחרים הם המשך למוקדמים. נביא להלן תמצית חלק זה.9


נא להכיר: מומיק

לאחר מות סבתא הני ב־1959, מביא אמבולנס מבית המשוגעים בבת־ים סבא חדש למומיק (שלמה) נוימן בן ה־9: דוֹד אימו, שחשבו שנספה בשואה עם אשתו ובִתו, אנשל וַסרמן המכונה ‘שחריזָדה’, שכתב בעִברית מליצית סִדרה על חבורת ‘ילדי הלב’, שמצילים מדוכאים. הוריו של מומיק – ניצולי שואה – מוכרים אגרות פיס. מומיק מבלה הרבה במכולת־הקפה של בלה מרכוס – אין לה קליינטים בגלל הסוּפֶּרמרקט – והיא מטפלת בו קצת.

הסבא מדבר לעצמו ועושה תנועות כדג באקוואריום. כמה זקנים מצטרפים אליו – כולם מארץ שָם, שאסור לדבר עליה: גינצבורג וזיידמן (‘מאכּס ומוריץ’), שנשתגעו בשואה, שתמיד יחד, גם על בולי הממלכה של מומיק, גרים במחסן, מסריחים, הריח יוצר הבנה בינם ובין אנשל. גם ידידיה מונין, שיש לו ריח חרובים, שעושה דברים מגונים ובעצם רק רוצה לאהוב מישהי, וחנה ציטרין, שחיה מהשילומים ומִזדווגת עם השחורים. מונין מסביר, שהיא מוכרחה. ובלה מרחמת עליה, בגלל מה שעשו לה שם, שמאז היא שורטת עצמה ושונאת את התנור שלה ואת אלוהים. מומיק יתחתן רק עם עדינה שלא מזדווגת.

הוא מוצא במרתף דף מסיפור של אנשל ומעתיקו למחברת הריגול: ‘ילדי הלב’ טסים לירח על מכונת־קפיצת־הדרך־והזמן עם אינדיאנים מגורשים. אוטו בריג המנהיג מרגיעם. פאולה אחותו מבשלת. פריד היודע את שפת החיות תוהה על חיות הירח. הארוטיון, ארמני, ש’ילדי הלב' הִצילוהו מהתורכים, יודע כשפים. לפתע רואים דבר נורא בקרן החזוּת, המשך יבוא. מומיק לומד את הסיפור בעל פה ומצייר את אנשל על בולי הממלכה: סופר עִברי שנספה בשואה. הוא רושם ומצייר באטלס מה ששמע על ארץ שם ועל החיה הנאצית, שיכולה לצאת מכל חיה. בלה מסרבת לפרט. הוא יודע לחשב, מתי יהיה מבחן בחשבון, מתי יעברו זחל"מים, מתי המורה תקבל פצעונים בפנים – לפי הרישום במחברת הריגול. כך הוא מרכיב את הפאזל: אם יגלה מה היה בארץ שם, יציל את ההורים מהפחדים. הוא רושם את המִספרים שיש לכולם על הידיים: אולי זה צופן?

אנשל ממלמל סיפור למישהו ומזכיר ‘הֶרנַייגֶל’ ו’שחריזאדה‘. למומיק סבלנות – הוא מתעלם מהמציקים לו בגלל המשקפיים וה’גשר’ ומליזר, שסוחט ממנו את ארוחת־ עשר שלו. מומיק גם מנצח את הדרך הביתה: 777 צעדים עד הפיס, שם הוא מקבל מאמו את המפתח ושומע מה לאכול וממה להיזהר ועל הצרות עם אבא, שלא מתרחץ. מומיק עכשיו מוטיל בן פֵּיסי היתום, שיודע את מילת הקסם ‘חיימובה’. וגם בן הקיסר, שהצייד גידל במקום להרוג, שזה דִמיונות. אבא אמר, שאיבד ילד שם. מתי מומיק יגלה להם, שהוא הילד שמסרו לצייד. או שזה התאום הסיאמי שלו?

מומיק הולך הליכה מדעית במעברים הסודיים, נוגע בעצם שצריך לנגוע, עובר בחצר ביה“כ – מהר, בגלל מונין והקדושים הנרצחים. הבית של הוריו על עמודים עם מחסן, רשמו את סבתא הני וקיבלו 2 דירות, דוד שימק יעץ. שימק ואיטקה באים פעמיים בשנה מנתניה. גם להם מִספרים על היד, אבל הם צוחקים ומשחקים קלפים. אין להם ילדים, איטקה עשתה שם ניסיונות. כל שנה מומיק והוריו נוסעים ל־3 ימים לטבריה, ואיטקה שומרת על סבתא הני. כשהיה אנשל, מומיק נשאר, וגילה, שהוריו בורחים בגלל יום השואה. הוא ילד יחיד בסִמטה. השכנות אומרות עליו “איזה כיעור!” ויורקות לשמור עליו מעין הרע. יש לו עשרה שמות: שלמה לֵיבּלה שֶפּסלה שולם מנדל אנשל… מנדל הקומוניסט נעלם ברוסיה; שולם היידישיסט טבע בדרך לאמריקה, הני סיפרה, מומיק הכי דומה לאנשל, שנעשה סופר. עד שאימא אסרה לספר, אבל מומיק רשם הכול. גם את צעקות אביו מתוך שינה, “שמאלה, ימינה”. שם הייתה מלחמה; אביו, הקיסר, בראש הנאמנים. והיו רכבות ואינדיאנים. מומיק מקשר זאת עם וינגייט, סוּפֶּרמיסטֶרים, הכור האטומי, שרלוק הולמס. אבל העיקר חסר. צריך יותר לאמץ את הדמיון, לכתוב כמו סבא אנשל, בהוד מהתנ”ך.


אילוף החיה הנאצית

בחורף 59' רוחות קשות בבית מזמיל. לפי אבא, בגלל הממשלה חלירע. חנה קנתה שמלות בשילומים ואימא כועסת, אבל מומיק מבין: זה לא רק בשביל המִזדווגים, יש לה רעיון. ומונין מתעניין בלוויינים, נותן למומיק גרוש על כל ידיעה. כשהאמריקנים שולחים את פיוניר 4, מונין מראה לו מפה סודית, מומיק רואה אותו ממריא ומבין, שהוא קוסם וחנה מכשפה. סבא נביא־לאחור. גם למאכּס ומוריץ ולבלה תפקידים סודיים: הם יעזרו לאלף את החיה. עד כה זלזל בהם, כי הִסריחו, אבל עכשיו מקשיב להם, כשמספרים על ארץ שם.

מומיק מוליך את סבא הביתה ושומר שהרוח לא תחטוף אותו. בבית מחמם אוכל. סבתא הני הייתה נוזפת בו בתור מנדל, למה נעלם ברוסיה, בתור שולם, שגם באמריקה יישאר יהודי, ובתור איסר, שינגן לה בכינור. גינצבורג על הספסל ממלמל ‘מי אני?’ מומיק יציע לו לחפש עצמו במדור לחיפוש קרובים. סבא מספר סיפור להֶרנַייגֶל ומזכיר את פְריד! מומיק מסתכן ואומר: ‘פאולה, בריג, הארוטיון!’ וסבא מחייך: ‘נאציקאפּוּט!’ ולוחש: ‘קאזיק!’ וכמו מנענע ילד בעריסה. מומיק מבין, שיש להם ברית סודית במלחמה בחיה הנאצית. ומחליט, להיות סופר כמו סבא. חש מלא אוויר כמו בלון, רץ לבית שימוש, רואה שאין לו פיפי (שלא הרטיב). כותב במחברת הסודית את ההחלטה עם קריאת הקרב של נחמיה בן אברהם: “הכול למען הניצחון!” משכיב את סבא לישון, מאזין למדור לחיפוש קרובים, מחזיק בפתק שאבא רשם בו את כל הנוימנים. רוחץ כלים, ‘סוחב’ אוכל ורץ למחסן. יש לו שם בחושך קיפוד, צב, קרפדה, חתלתול ועורב. גם ראה אַיָּלה. בלה אמרה, שהחיה הנאצית יכולה לצאת מכל חיה. הוא סחב צלחות בשביל החיות, אימא – שסופרת הכול – חקרה, הוא בעט וצעק, שלא תיכנס לו לנשמה, ואז נבהלה. גם מומיק סופר – אותיות במילים מתנגנות – מסתננים, מאמן לאומי, אוּרָניום. זה מחזק. החתול מיילל ומומיק חושש לשחרר אותו, שלא יתנפל, ומרטיב מרוב פחד. רץ להתרחץ, מכין שיעורים מראש. אולי בלה תדע, איך עושים קוביות סוכר לסוס של אחיו הסודי בילי. קונה ספרים ורושם הקדשות לעצמו, שאימא לא תדע, שקנה. קורא באנציקלופדיה כל יום ערך. אבל אין ‘קיפוד’ ולא ‘האושר’. האותיות כמו צבא שקט, מנצח. מומיק מתרגש מציורי בולי ישראל בסוף כרך ו'. לפי זה צייר את בולי ארץ שם. אבא – כמו וייצמן, אימא ויונת השלום, בלה – כמו הנדיב הידוע, מונין עף, יש גם סִדרת חיות.

שומע בפינת הילד המלך מתיא הראשון, קורא אמיל והבלשים, יש 5 שגיאות שרשם במחברת, בתמונה בסלון רואים פרצוף ילד בענפי העץ, ודאי הסיאמי שלו. הראש כואב, אבל עליו להיות חזק. כבר כמה שעות שהחליט להיות סופר ועדיין לא כתב. ועל מה יכתוב – חייו משעממים. מתאר לעצמו, איך מושיע את נבחרתנו הלאומית תוך 5 דקות, מצחצח שיניים ואת הגשר, סבא מתעורר, מומיק נזכר ששכח לתת לו גלולה נגד עצירות, הוא מזיע, עוד 9 דקות! והינה בדיוק כפי שניבא חוזרים ההורים.

ארוחת הערב: ההורים טורפים הכול, למומיק האוכל נתקע בגרון. הם צריכים כוח נגד המוות, שפעם נמלטו ממנו. אבא נותן קרעכץ. מומיק צריך לספר על ביה“ס. אבא עובר על התחנות ברַדיו. מומיק מביט באצבעות אבא: איך זה כשהן נוגעות? אימא סופרת את המזלגות. במיטה מומיק חושב על ארץ שם היפה, שהחיה הנאצית הקפיאה כמו ב’מלכת השלג'. רק מומיק יושיע כמו ד”ר הרצל וכבר צייר דגל כחול־לבן עם פוּלקע ומנוע סוּפּרמיסטר. כשבלילה לפני הסיוטים ההורים ניגשים למיטה שלו, מומיק עושה עצמו מדבר בשינה על ספורט, שר את התקווה ומרטיב מהתרגשות. שישמרו את הכוחות שלהם לארוחות!

המורה הושיבה על ידו את אלכס טוכנר. כולם צחקו, שני משקפופֶרים. מומיק שואל את הוריו, אם מותר להזמין, הם חשדנים. מומיק מתרגש. אלכס אוכל פלאפל בכסף של מומיק, מחסל שוקולד של חודש. אביו, מתאגרף, מת. מדבר מעט ובביטחון. אמרו לו ‘אשכנתוזי’. אבל יהיה בנבחרת. אומר, שמשעמם אצל מומיק, רוצה לשחק עם ילדים. מומיק מציע לאמן אותו בריצה, בשעון סטוֹפּר. אלכס מפקפק ומסכים.

למומיק 2 אחים: ביל מחוברות ההרפתקאות, כל מכה שלו הורגת, ומומיק ביקש, שלא יתערב, כשליזר מכה. לביל יש סוס – בְּלֶקי – אבל איך להכין לו קוביות סוכר, כשהאנציקלופדיה תגיע ל’סוכר'', ודאי תשלח ל’עיין ערך: קוביות'. 3 פעמים בשבוע דוהרים בוואדי, מושיעים ילדים אבודים, לוחמים בשודדי רכבות. מהחלון רואה את הארובה בבניין החדש ‘יד ושם’, כמו של אוניית־מעפילים שצריך להושיע. לפי מונין, זה מין מוזיאון. כשֶבּיל מת מומיק מציל ומדביק סוכר לקוביות לבלקי. מתאמן להושיע כמו מאיר הרציון וגיולה מאנדי. עם החיות אין התקדמות. לחינם הן בחושך אבל במלחמה סובלים – כמו לאיקה, שהִקריבה עצמה בספוטניק 2. עליו להיות חזק כמו סבא בסיפור שלו. סבא צועק, ומומיק מבין, שהרנייגל הוא הנאציקאפּוּט וסבא לא ירשה לו להתערב בסיפור. ילדי הלב נלחמים עכשיו בהרנייגל, אבל בשביל מה צריכים תינוק? מומיק מפחד, שסבא יכניס גם אותו לסיפור. אבל סבא מחייך.

וכבר סבא שכח את מומיק ושוב ממלמל. מומיק יכתוב לצייד ויזֶנטל בוִינה, לשאול, איך צדים את החיה. ביתו ודאי מלא ראשי חיות. אבל היה בעיתון שהצייד יצא לאמריקה הדרומית. כנִראה כל אחד חייב להילחם בחיה לבדו. מומיק נפצע מגור תן, מקבל זריקות, נדקר מדורבן, העורבים צוללים עליו, היונה מתה, מסריחה. החיות זורקות עצמן נגד קירות הכלובים. מומיק שׂם נפט על הרגליים ונפטלין בכיס נגד החיה, מנסה לצייר אותה ומכין נאום חזק: שטובה החברוּת, בכלל – בין אב לבן וטיול הורים עם ילד וטיול הכיתה לתבור, וכשאתה מכניס גול בכדורגל וקוראים בשימך בלי כינויי גנאי… בסוף שורף את הנאום.

בביה“ס למדו על מוטיל בן פיסי, מומיק מספר בבית, האב והאם מספרים על ארץ שם – העיירה, טעם הלחם, גרגירי היער, הדשא, הריחות. מומיק קורא את כל שלום עליכם, אבא מסביר מה זה גבאי וקלויז, באטלס מומיק רושם לניסיון בויבריק על ת”א, כתריאליבקה על חיפה, יהופיץ על ירושלים. שלושת האחים, ביל, מומיק ומוטיל רוכבים. מומיק חוזר מהספרייה בחושך עם נר בצנון, כמו שאבא סיפר, ואבא כועס: “תהיה נורמָאלי!” וכבר לא מסַפר, מוטיל עזב, שוב מומיק לבד מול החיה.


מומיק לומד להיות יהודי

וצריך להתכונן למבחנים – ביה"ס נסבל רק אם חושבים שהוא במחתרת, צריך לטפל בסבא, ולעשות השבעות נגד נאצר פשאקרֶב… הוא מציע לליזר, שיסתיר כל יום את הסנדויץ' במקום אחר, לפי רשימת־ימים, שהילדים לא ירגישו ולא ילשינו, ליזר מתחרט, אבל מומיק לא מוותר, חזק ממנו: ליזר כמו שבוי שלו.

מומיק קורא על השואה בספריית בית־העם, ללמוד על החיה, על אנה פראנק, מוכרי הסיגריות, פייפל, בית הבובות… יושב במחסן בחושך להתגרות בחיה, כי קרא ב’מִסתרי הגורל': “ממחשכים הגיחה החיה הנאצית”. ראה תצלומים של ערימות גופות והוצאות להורג. שואל את בלה, מה זה רכבות מוות, ניסיונות בבני אדם, למה הרגו ילדים? מה מרגישים מי שחופרים לעצמם קבר? ופתאום מומיק מבין: בשביל שהחיה תצא – צריך להראות לה אוכל שהיא אוהבת – יהודי! מומיק לומד, איך יהודי נִראה ואיזה ריח יוצא ממנו כשהוא חופר קבר. הוא יושב במחסן, עייף. למה לו כל זה? אף אחד לא עוזר, לא ההורים, לא המורה, לא דאג האמרשילד. ומקנא בחיה שכ"כ חזקה, ויש חשק להיות אכזר גם. בייחוד בחושך, כשהוא מפחד, הוא חש פתאום חום, והראש כמעט מתפוצץ מרוב כוח: הוא יכול לפצח לחיה את כל הראשים ולפצוע עצמו בציפורניים שלה, לזרוק עליה פצצת אטום מכור נחל רובין. אבל דווקא כשהוא אכזרי, החיה מחייכת לעצמה בערמומיות.

מומיק מחבר למעיל של אבא טלאי צהוב, מעתיק מיומן אנה פראנק שגנב ומוסיף על מומיק נוימן. מטייל עם סבא ולוחץ לו חזק את היד וזרמי הסיפור עוברים אליו.

חורף. ערפל. החברים של סבא באים לספסל, עושים קרעכצים. מומיק מסביר לבלה, למה מר מרכוס מקומט: שלא יכירו את הפנים שלו, אבל בלה אומרת, שלהפך, שזה כדי שיזכור את הפנים משם. ובאמת מומיק מגלה המון פנים בפנים שלו. הזקנים מדברים על העיירה, ומומיק נזכר בדברי אבא (שיהיה נורמָאלי?) ומזדקף: סטלמך יכניס לפולנים חמישייה! הם מביטים בו – כל הלוחמים הזקנים, קבוצה.

בלילה יש צעקות – אולי החיה? אבל זאת חנה ציטרין רצה ערומה וצועקת: אלוהים, כמה צריך לחכות לך? זוג האנטיפאתים שפכו עליה מים, בלה עוטפת אותה בשׂמיכה ומוליכה הביתה. ומונין רועד, הידיים למטה, פתאום נזרק רוטט, פורש ידיים כמו ציפור, צונח. החיה לא יצאה. ידעה, שמומיק לא ממש יהודי, למרות הקרעכצים: בתחרות ריצה הוא חמישי, ואלכס אומר: כל הכבוד, הלן קלר!

ביל ומוטיל נעלמו. בלה מסרבת לענות. לוקחים אותו לרופאה, שמבטיחה, שאין לו המחלה (שיתוק ילדים). מכריחים אותו לאכול. מביאים רב ממאה שערים, שמגלגל לו ביצה על הבטן עם לחישות, מירנדה ברדוגו מסרבת לשים עלוקות, אימא אמרה לבלה, זה אנחנו הבאנו לו משם. מומיק צועק מסיוטים. החיה מנצחת.

בלה מייעצת, שלא ישאירו אותו לבד אחה"צ. האם משיבה, שאין כוח, וכל אחד בסוף נשאר לבד. מומיק חולם, שמוטיל הולך במים אל סירת הפיס של אבא־אימא, אך אמיל וגוסטב מכים אותו וסירת הפיס מתרחקת. והנהר – של אנשים: גיבורי הסיפורים מגלגלים חבילות – אחי אליהו, אנה פראנק, ילדי הלב, קאזיק התינוק. צריך יהודי אמיתי לגרות את החיה. מומיק מקשט את המחסן בטלאים צהובים ובציורים, מכין בענקלה, ספסל, מביא את סבא למחסן. מושיב בכוח, צועק: תדבר, תעשה תנועות! וצועק לחיה: הבאתי לך יוּדֶה! שר שירי פרטיזנים ומתפלל – לשווא. לא לוקח את סבא לעשות פיפי, שירטיב עצמו, משאיר אותו במחסן. שומע, איך נבחרתנו מפסידה לפולנים 7:2.

מתכנן להלוות מן הילדים סבים וסבתות, זה יעורר אותה! חוזר למחסן, ילד פלא כבר לא יושיע את נבחרתנו, גורר עצמו לספסל ברחוב, הזקנים מתאספים, הולכים אחריו למחסן, שם סבא מדבר לעצמו. מונין מבין את הציורים, הפחד שלו עובר על כולם, ויוצא מהם הריח הישן, מומיק צועק בלב: תהיו יהודים, תַראו לה, שלא תוכל להתאפק! לשווא. ומומיק מבין: הם לא קוסמים, אלא סתם יהודים עלובים שהרסו לו את החיים, הוא יכול היה ללמד אותם, איך לקרקס את העולם, אבל לא איכפת להם. הסיפורים שלהם מוגזמים, על העילוי והגביר, מומיק מתמלא שנאה, רואה אותם רצים־רוקדים לאורך הקירות, צועק, עד שהם נופלים, שומע את סיפור סבא ברור, גם האחרים מדברים והוא שוכח וזוכר, ומביט בציורים, שבכל אחד הכניס שינוי קטן לעזור למסכן שבציור, ובא לו להקיא, ולוחש: יהודונים! ובא לו כוח, ואומר לסבא שישתוק, שנמאס. נאציקאפוט לא הורגים בסיפור, צריך לתפוס את היטלר ולעקור לו את הציפורניים, ויפוצצו את גרמניה וארץ שם כולה, שימציאו במכון וייצמן מכונת זמן, להחזיר את הזמן, יחלצו את השישה מיליונים! – ומומיק פותח את הכלובים והחיות יוצאות והיהודים מצטופפים בפחד. ומומיק מבין, שאותו כבר אי אפשר לתקן, ועומד בין היהודים שלו. את החיות הוא משחרר. בסוף השנה מקבל תעודה: יעלה כיתה לא בבית ספרֵנו. שולחים אותו לפנימייה ע"י נתניה. סבא נעלם 5 חודשים אחרי שבא.


קשיי הקורא וקשיי שני סופרים

אחרי כן מסופר, איך הסופר ברונו נהפך לדג, והקורא המופתע אינו תופס את הקשר. גם כשמתברר, כעבור 7 עמודים, שכל זה ‘ניסיון ספרותי’, שמישהו מנסה לכתוב מתוך מצוקה רבה, לא ירווח לקורא, כי עכשיו מישהו מדבר אל מישהי, שהוא נפרד ממנה, אך בא אליה כל שבוע לשאוב מידע. ומסַפר, שהוא עומד בין שתי נשים. ומוכרח לכתוב. אבל ה’אַת' שהוא פונה אליה – מוזרה: הוא זורק את קרעי כתביו אל ארכיון־המים שלה… ודרוש לקורא זמן לתפוס ולעכל, שאותה ‘אַת’ או ‘היא’ היא – הים. ומה ה’הצדקה' להעניק לים דמות נשית? התשובה, כנִראה: עובדה, היא כזאת.

ורק בהמשך מתברר, שגיבור החלק השני הוא מומיק מיודענו. רות אִשתו ואַיָּלה אהובתו קוראות לו ‘שלומיק’, ויש מי שקוראת לו ‘נוימן’, וכן ננהג אנחנו, כדי להבחין בין גיבור החלק הראשון והשני. בינתיים עברו 25 שנים, הוא נעשה סופר, כפי שנדר, ועדיין הוא במצוקה קיומית בהקשר לשואה: הוא מוכרח לכתוב עליה, כדי לשקם את עצמו ואת חיי המשפחה שלו. במהלך חקירותיו הוא פוגש את אַיָּלה, שגם לה זיקה לשואה, היא מסייעת לו ועם זאת ‘קוטלת’ את כתיבתו, כי עדיין לא מצא את הדרך הנכונה בספרות, משום שלא מצא אותה בחוויה שבחיים. הוא חש, שהוא חייב לכתוב על סבא אנשל, אלא שאנשל היה סופר גרוע מאוד – והוא מחפש את עזרתו של סופר־עילית, כמו ג’ויס, פּרוּסט או קפקא – וזה הסופר ברוּנוֹ. נוימן נוסע לכפר דייגים פולני ומנסה לכתוב ואח"כ ממשיך בתל־אביב. כך ברונו, שתי הנשים, סבא אנשל ו’היא' או ‘אַת’ – (הים) – מסייעים לו להיחלץ מן המצוקה.

אגב, ל’ברונו' של גרוסמן היה מודל במציאות: שוּלץ, סופר יהודי פולני תימהוני־גאון שנרצח בשואה. ספרו ‘חנויות הקינמון, בית המרפא בסימן שעון החול’10 משמש חומר גלם לנוימן. אך מה שלגרוסמן דמות בדויה, לנוימן כביכול דמות אמיתית, שהוא ‘חי אותה’, אבל גם מתחרה בה: גרוסמן נותן לנוימן לחוות הזיה, שהוא מגלה ומשחזר פרק מרומן אבוד של ברונו, – ואכן, ידוע, שהיה רומן כזה של שולץ; רק מי שיקרא את חנויות הקינמון יוכל לשפוט, איזה שימוש נעשה כאן בחומרים של שולץ. על כל פנים – ברונו ו’אַת' (הים) הם יצירי דמיונו וגיבוריו של נוימן – בניסיונו לכתוב על סבא אנשל. ואילו רות, יריב, אַיָּלה ונוימן עצמו – הם גיבוריו של גרוסמן ושייכים למציאות של פרק זה.


נא להכיר: ברונו

א. בנמל דַנציג ברונו על הרציף. את כתב היד של ‘המשיח’ השאיר בגלריה, שם נשק לתמונה ‘הזעקה’ של מוּנק. האס.אס. והמשטרה מחפשים אחריו, כי ברח מגטו דרוֹהוֹבּיץ‘. הוא מפחד רק מהזרקורים המבקשים להצטלב בו ולהחזירו לחיי החולין. ב’הזעקה’ הִגיע מונק לשלֵמות, כי בגד והִניח לעצמו להיפָּרם (הסופרת סופיה נאלקובסקה כתבה: שִימרו על ברונו! והתכוונה: אל תניחו לו לכתוב בלי התיווך של מילותיכם הנאמנות לכם. עתה תכתוב: שימרו על מונק, שלא יפר את שלוותכם! הוא עלול להיכשל שוב!). ודאי מונק עצמו נחרד מפלישתו לתחום האסור.

כל חייו התגעגע ברונו לעידן הגאוני, שבו ישיל העולם את עורו. בינתיים המילים שלנו פירורי מיתולוגיות, הדברים הגדולים רק מנסים לקרות ונסוגים, שלא להתממש פגומים. עקבותיהם נותרים בביוגרפיות שלנו כעקבות הכסף של מלאכים (חנויות הקינמון, עמ' 95 – אני יודע בעל פה). ברונו חיפש גבישי אמת – משפט אחד בספר – והיה מעתיק: אולי ישחזר פעם את הפסיפס המקורי? כמו קפקא, מאן, דירר, הוגארת וגויה, שמעשירים את פיקאסו.

ובינתיים ברונו רץ על המזח. בחרדה מפני השפע שבו. שימרו עליו. אל תניחו לו לכתוב על פי צופן גופו! סוחרים יוליכוהו לקובות השפה ויציעו לו חינם שפה חדשה עם מילון פרטי, דפיו הריקים כתובים בדיו־סתרים, במרֵירתך תוכל לפענח. נא לחתום. מונק, קפקא ופרוסט חתמו, כנִראה גם ברונו. תחושת האובדן העמיקה. נתגלה שמאחורי הקובות עוד שווקים אפלים, בהם לא דרכה רגל אדם. לכן ברח מביתו ברח' סמבּוּרסקה, אולימפוס המיתולוגיה שלו. שם חנות הבדים שניהל אביו, המת־החי הנצחי, שהפך בכוח הזייתו לציפור. אמו מטפלת באביו החולה וברונו הרָגיש מאכיל את הזבובים. אין חברים. מצטיין בציור מרכבות, מכוניות… ואדלה המשרתת. גופה. מְקַפדת הזיות אביו בדגדוגיה הנבזים. ברונו עושה תנועות כדג. נזכר, איך בגלריה נשק לדמות שבתמונה. השומרים היכוהו. מהרהר בכתב היד שנשאר בגלריה. ובחייו, שאף פעם לא היו שלו. הים עוקבת אחריו בעיניה הרבות.

גם שלושת הספרים שכתב רק פיגום שבנה סביב יצור לא־מוּכּר. מתוך הֶרגל נעשה שותף למחזיקים ידיהם סביבו. לכן בורח – לפגוש דבר אחר. ברונו שלי יודע שימות עוד מעט. רבים מתים עכשיו, אולי הוא אשם, שהוא נִראה ככה יהודי, כותב ככה. אולי לנין אמר, שמוות אחד טרָגדיה ומיליון – סטָטיסטיקה. ברונו רוצה לגאול את טרָגיות חייו מן הסטָטיסטיקה. פושט מעילו הקרוע. אינני יודע על מה הוא חושב – איבדתי את חוט מחשבתו. אולי על Thoreau שהלך לוַאלדן? צריך למרוד יותר מהם, להגלות את עצמך מתוכך. הגלים חשים את מיוחדותו. הוא מסיר חולצתו ומִכנסיו. שני פועלים וקצין רצים מרחוק וצועקים. הסופר שבו נחרד, שיאבד עם הפונדקאי שבו. הים הסוחר שקונה הכול מתיז רוק. ברונו משליך בגדיו הימה. הים – קרוּפּיֶה המחלק קלף מוצלח ללקוח ותיק. ברונו שוחה, מבקש לחמוק דרך סדק האופק, נח על שונית ומביט לאחור. שם מתניעים סירה. אך ברונו חש חופשי. גם אם יתפסוהו, לא יכירו בו כלום. גם אינדיאנים ואוסטראלים רחוקים חשו צביטה, כשירד למים. גם אני, שטרם נולדתי. להקת דגים מקיפה אותו, תמֵהים על ורידיו, על השעון שנשר. לפּריק, סלמון גדול כמוהו, שט סביבו. הסירה קרֵבה. ברונו מצטרף ללהקה.


אני, אַת וברונו

ב. כמו מכתב אהבה. 3 שנים מאז נפרדנו ואני מגליד, כמו שניבאת. כשהלחץ גדול, אני נוסע אליך לת"א, הולך על החוף, מסַפר לך, שכבר 3 שנים נמשכת כתיבת הספר, הטוראג, על ברונו הדג ועל קאזיק התינוק, מה שאַיָּלה כינתה “הפשע שלך”. אבל העיקר ברונו. בגללו אני בא אלַיך כל שבוע להוציא ממֵך מידע. רבים שולחים לי חומר: כתבו עליו הרבה. השערות על ‘המשיח’ האבוד. מעריכים, שהוא מגדולי הסופרים. אני קורא, זורק אליך, לארכיון המים. חזרתי לעצמי. ברונו מתקלף ממני. הייתי הכלי שדרכו פרץ. ונשאר הסיפור שלנו – בכפר נארביה ליד דאנציג־גדאנסק, יולי 1981, ונשארה רות שלי שניצחה את כל אלה שניסו לקחת אותי ממנה, ואת החרדות והאכזריות שלי כלפיה ואת אַיָּלה. ואני חוזר אלַיך כל כמה ימים – אַת מוכרחה להקשיב לי – ברונו שבך מוכרח – מה קרה לי אחרי שחזרתי מנארביה.

ב־25.5.80 קיבלתי מאַיָּלה מתנת פרידה: את ‘חנויות הקינמון’ של ברונו שולץ. קראתי, בתחושה שזה מכתב, שהעיקר בו הוסתר, והעתקתי. פתחתי ברמז שלו, שהוא מאלה שאלוהים ליטפם בשנתם ומאז משתקפים בהם עולמות רחוקים. וידעתי, שלא נרצח, אלא נמלט – במובן שלו: לממד אחר. בהעתקה ידי פרכסה לכתוב בקולו. מפחיד, כי עד כה כתבתי “בשפתיים דקות” (מבקר), בסִגנון “קמצני ופחדני” (אַיָּלה). ופתאום – ריקוד כלולות טווסי.

ברונו. סופר פולני הכי חשוב בין שתי מלחמות עולם, בן סוחר בדים שהפך לסרטן, שבמגע עימו נסוגו כל הדברים אל שורש קיומם. והדוד אדוארד, שהאב חיבר את פעימת קיומו אל הפעמון החשמלי, ואִשתו לחצה תכופות על הכפתור לשמוע את קולו. טלויה המשוגעת שחיה במזבלה, הדוד הירונימוס הנלחם באריה שבגוֹבּלֶן. עם כניסת הגרמנים נאלץ ברונו לצייר על קירות ביה"ס ולעבוד כיהודי־בית אצל הקצין לנדאו, עד שגינתר, שונאו של לנדאו, הרגו (19.11.42) ואמר ללנדאו: “הרגתי את היהודי שלך”. וזה השיב: “כעת אהרוג אני את היהודי שלך”.

אני מכאיב לך: פני המים התאבנו. שנים ניסיתי לכתוב את סיפורו של סבא אנשל שנעלם. גיליתי בעיתון ‘אורות קטנים’ מ־1912, כיצד סייעו ‘ילדי הלב’ ללודר אנטון להיחלץ משיני אריות, עזרו ללואי פסטר ולנפגעי השיטפונות בהודו. במחקר על ספרות הילדים הפולנית נאמר, שסיפוריו חסרי הערך נפוצו בכמה ארצות. רתחתי מכעס. ושוב אספתי חומר. רות אמרה, אתה חונק עצמך בעובדות מיותרות. אנשל סיפר להֶר נייגל. לא יותר. ניסתה לעזור. אך הִגענו למשבר בנישואין. כל יום ישבתי בספריית ‘יד ושם’ ובמזנון ונעצרתי כמו בפָרָדוכס של זֶנון. רות הייתה אוספת אותי במיני־מיינור, בשפתיים חשוקות. היא בטיפול נגד עקרות. מתפרצת בשנאה ומתנקה. לפעמים סטרתי לה וחזרה לאהוב אותי. יש דברים בנשים שלא אבין. ניסיתי לכתוב, איך אנשל מעיד במשפט הס. שמעתי את קולו מלפני 25 שנים.11 לפי עצת רות ואַיָּלה נמנעתי מעוּבדות, אך לא הצלחתי לתאר, איך אנשל מביט בהם. קראתי דו"חות על הס. כינוהו קוטל עמים. אם אערוך את אנציקלופדיית השואה, אביא ערך זה. הוא כפר ברצח 4 מליון, והודה רק בשניים וחצי מיליון.12 ייבבתי לרות ולאַיָּלה (בנפרד), שאין לי כוח. הן אומרות, שעלי לכתוב בפשטות על ואל בני אדם. ואַת מַתיזה עלי, על שובר הגלים, קטנונית! אבל אספר לך על ברונו ועליך.

אדלג על מכתבי הבקשה לוורשה וההמלצות. הפרידה מרותי. המזוודה שאבדה והוחזרה בלי גרבי הניילון. פרופ' רביצקי. שהִזמין את פרופ' טילוק, שבחן אותי על דרוהובּיץ: מנהיגי הקהילה במאה האחרונה (אגב, אידל קיקניש היא הנערה עם הסיכות שתאר פרץ ב’שלוש מתנות'), בתי הקפה, המפקדים הגרמנים, שמות הכלבים שלהם, המשפחות שהתגוררו ברחובו של ברונו… אינם מאמינים, שברונו יצא לים, אך מסדרים לי מקום בכפר, כפי שביקשתי: נארביה. לשבועיים. טילוק לוחש בעִברית: תיזהר! 4 ימים משוטט בוארשה, אח"כ – ברכבת, בנוף של מוטיל, שגם ברונו נסע בו. מול הגלים ידעתי, שצדקתי. ברונו נמלט – הביא עצמו לתחום המגנטי של ממד אחר.

גר בבית אלמנה, ביום מחכה על החוף. בערב כותב ומוחק. מילטתי את ברונו משוטרים וחוקרי הסִפרות. בגדאנסק מהומות סולידאריות. אני מאוהב, לא יודע במי. כבר אַת גועשת. ירדתי למים. חיכיתי להודעה. חשבתי, שהים ענק זקן, אך גיליתי: נפש אישה. מהות רירנית, נִשמתה באלפי תחתוניות ירוקות וכחולות, בהתכווצויות גַליות גם כשהיא ישֵנה, חלומותיה הסוריאליסטיים מולידים יצורים גרוטסקיים, תשוקות פרימיטיביות, חסרת השכלה, זוכרת אנֶקדוטות. הצלחתי, במה שנכשלו לפניי: הצמדתי לדפיי הרף עין מהקָלידוסקופ האינסופי, מצירופים, שאינם קיימים די, כדי להיזכר. ובמים סיפרתי לך על משפחתי, מה עוללה לה החיה, שלא אחיה את חיי, עד שאבין את חיי־שלא־נחיו שם, ושִברוֹנו – הזמנה ואזהרה. אמרתְ: אתה מזכיר לי מישהו. מוכנה לספר, רק אם תשׂחה לאופק, אך מבטיחה להחזיר אותך.


אַת מספרת עליו

ג. אני לא שוכחת, ברונו, איך התרגשתי, כשזינקתָ לתוכי. חשבתי את ריח הייאוש שלך לייחום. שילחתי גלים ממאלאגאש לגיניאה, טעיתי במֵצַר אחד – לים התיכון. בביסקאיה מצאתי גלים בני 17 מ', חטפתי מוֹרֶנות מתפתלות, ששטפו קורמוראנים ומוּליות אדומות וגרמו לטוראגים נוראיים ליצוריקים החלשלושים. הגליקים חזרו מרים כמו רעל נפוחיות. התרגזתי, רציתי להקיא כמו מלפפון־ים את מעיו עם הקַרפָּדיאות. התעורר בי יצור קדמון חצי מאובן והִזכיר, שלפני מיליוני שנים חשתי אותה צריבה, כשפגשתי תמיהה קטנה חצופה, רותחת, מיואשת, וריחמתי עליה. היא חיפשה תשובה – בי לא הייתה. פלטתי אותה לאחותי, ושם במשך מאות אלפי שנה התגבששה ליצוריקים של אדם. חבל שלא התאמצתי להשאיר אותה בי.

ועכשיו לפי הצריבה ידעתי, שאחותי החזירה לי את החוב. התקדמתי אליו בזהירות. וחשבתי, אל תגזימי, אודיסיאוס ומארקו פולו ופראנסיס דריק עזבו אותך בסוף, אך מה טעם בחיים בלי אהבה? כאב מתוק, איך התאפקתי בים סוף עד שהיהודים עברו. החלטתי שאהיה שלו לגמרי. הִסמקתי, שכחתי ביורוקרָטיה של גאות ושפל. הוא היה מוקף סלמונים, נזכרתי, שהם נולדים בנהר בסקוטלנד וחוזרים לשם כעבור 3 שנים להטיל ולמות. ירדתי לתהומות ועליתי לאורצל ששם הסיקריק וההולאקאנט. הגליקים חוזרים מגמגמים, שאפ’חד מאצלנו לא ל’כיר. גערתי בם, שיחזרו ללמוד אותו, טעם כל הפְרשה, כל קמט. חזרו וסיפרו: יהודי, כי חסרה לו חתיכה בצינוריקו, בנדם שכותב מילים בשבילו לבד. שכבתי כמו תִינתִינוקת. הִמציא לו שפה – נפלא! עם אימא שלו הייתי מסתדרת, הוא דומה לאבא שלו, שמספרים לי עליו, שגידל ציפורים טרוֹפּיות בעלייה, מת הרבה פעמים ונהפך לסרטן, שברח מבושל… אני מכירה בעל פה כל מילה שכתב.


הוא ואני ואַיָּלה

ד. תחושת המגע במים הזרימה הריח התנועה הירח חדלתָ לחוש בכאב הים מלא לחישות הִרהַרתָ אם כזה הוא המוות חייל מרתך מקלע אל ספינה מביט בנחיל אינו רואה אותך לרגע הִתחרטתָ הפחד שלך עובר ללהקה מתחולל טוראג מסוכן ומופר הדולגאן לפריק כופה שלוותו ואתה חשתָ בנינג המיתר החזק התהפכתָ בעונג יש ריח שנאסף רק באוּנת הגעגועים של הדג וצדפות הטרידאקנה כשהיקצת לכאן ולכאן וסביבך השטים חשים רק בחוט הריח של נהר רחוק ברונו לומד את טעם הפלאנקטון כשעברתם ע"י האי בורנהולם נזדעזעתָ מתלתל ריח ישן אבל הנינג וריח הספר שלך שהרוח מעלעלת בין דפיו

וגם אני בנארביה. ריח ישישים, חיות, מערה, בית שחיה של אַיָּלה, זה פורץ מתוכי, בלוטות עתיקות. אני שב לשם תמיד. אַיָּלה צחקה על הדִשדוש־גִמגום שלי ועל שיריי. נרדמתְ, עד ששוב אדבר על ברונו? הלילה הראשון עם אַיָּלה לאחר הרצאה על גטו לודז' (הוריה ניצולי ברגן־בלזן), מה שעשה מגעי לעורה. סיפרה על החדר הלבן במרתפי ‘יד ושם’, מין משל, מחווה של הספרים למה שיישאר, ליבת הכור. על ספר שיריי הראשון אמרה, “לא רע להתחלה” – ושאני מפחד מעצמי. גופה החופשי ששכבתי איתו שעתיים ו־25 דקות אחרי שהִכרנו, כשלחשה את שמה לכף היד שלי. חדר השינה שלה מצועף בקורי עכביש. עד אז לא ידעתי להפוך אישה לכד. ניחשתי, שלא אתאים לחלומותיה עלי. ניסיתי לשווא לכתוב את סיפור אנשל לנייגל.

רות ידעה על אַיָּלה, סבלה, ולא תבעה, שאבחר ביניהן. פחדתי, שבלי אַיָּלה לא אכתוב עוד. היא אמרה, שיש לי כל החומרים, אלא שמפחד. 40 שנה מנסים לכתוב על השואה מתוך כורח ונכשלים. אתה מוכרח להעז ולנסות את החדר הלבן. התרעמתי: הִיפּית אנרכיסטית שמאמינה באסטרולוגיה, באיזו זכות אמרה, שבכוחי להושיע עצמי ביצירה, ושאלה, אם הייתי בטיפול. בחדר הלבן התמציות בלי תשובות. הכול מִתרמז ואתה מוכרח לעבור על בשרך או שהספינקס טורפת אותך. כל החוץ משפיע בהשראה על החדר. ואתה שם בקאלידוסקופ ענקי. היא מִתהלכת בחדר במִשמניה. נניח שחשבתָ שם על משתפי־הפעולה ומיד הבוגדים בקרן לייזר נחתכים עם הבוגד שבך. ואני לא העזתי לכתוב כך. גם אחרי הפגישה עם ברונו ואיתך. היא מתעוררת: ברונו! הקשיבי: לאחר חודשים הִצטמגה בו טיפת עוגמה אנושית. הוא סינפר בצידי גופו, מתאמץ להדהד את הנינג של הלהקה. כשגומבארים תוקפים, תימרון מפתיע מגרש אותם וברונו מתקנא בסלמונים.

ברונו מקשיב לים. שומע את יוריק ונאפוליאון, כך כינה את שכניו. עדיין אין לו לשון משלו, הוא נִזקק למילים מחייו שחלפו. בגיואה, כשרפה הנינג, ברונו צף בין הדגים המזמימים, מסנן פלאנקטון. משהו השתבש. הסלמונים חזקים ממנו. ומה התכלית? הוא שוחה לצד החוף. הם אדישים. בגיואה אין מקפידים על הדולגאן. ואיפה לפריק? היה לו נינג שקט. כריש הפטיש אורב. קריבות סופות נובמבר. ברונו חש בפחד הסלמונים ומרחם. למוות המון תחפושות. אלוהים, למה הבזבוז בסמלים שלך? שאלות עזות שולחות אדווה שמעוררת מהות רדומה ולפעמים כעבור מאות שנים פוגשות התשובות את השאלה שהעירה אותן, אבל ברונו זכה לתגובה מהירה, מישהו זירז את ההליכים: ע"י דנמרק עוצרת הלהקה. ברונו דרוך. דולפינים מזנקים בהופעה מרהיבה. ברונו השלוד חש עליבותו, נפעם מן המחווה של אומנות טהורה. הסלמונים שוכחים מיד, וברונו בז להם. יוריק ונַפוליאון נהנים מן המזון. פתאום ברונו מבין, שנעשה סלמון, כדי להכיר את החיים העירומים. הלהקה מפליגה.


ושוב – היא והוא

ה. נצח וחצי האיש שלי שט בעיניים בוערות, נִדמה שהוא כבר דג, אבל לא מפסיק לחשוב, ומחפש – לא בי, אני קטנה, מלקקת, כולי לשון ואוזניים. באוניה ‘ביגל’ זקן אמר, אני לא משורר, רק חוקר־טבע, אבל כאן השורש: בים יותר חיים מבַּיבשה. אתה אף פעם לא צוחק באמת, גם כשאני מדגדגת, רק כשאבא שלך הִלקה ברצועה.

הבאתי לכם את המלל של השוטָה הערמומית, שניסתה להסתיר דברים. הייתי זקוק לעזרתה. למחרת רק טיילתי וישבתי על החוף. האלמנה חושדת, שאני מטורף. זרקתי סיגליות לים, התגעגעתי לָאישה, שתכננתי להשתחרר ממנה, שהרסה את החיים לי ולרותי ואמרה, שאני בוגד בכתיבה ונתנה ספר מתנת־פרידה. חלמתי, שנפגשנו וסיפרתי על ברונו. היא צבעה בלאכּה ציפורן רגלה וסיפרה אנקדוטה על ולטר בנימין שהתאהב בתמונת ‘המלאכים החדשים’ של פאול קְלֵי. התעוררתי – והסיגליות לידי. רצתי לתוכה, וביקשה שאספר עליו.

תקשיבי: הפחדים שלו. כשראה, שהביא לעולם געגועים שאין להכיל וכאילו התיידד והלך למסיבות שלהם, חזר לבדידות כתיבתו, לפיכחון התערי ולזרקורים המצטלבים בו – כיסופים וייאוש. מייסורים אלה חש את הלמות התוף הגדול, הִתרפקות שפות פראיות, כך נעקרים ממנו סיפוריו, כשעליו להישמר, פן ינקוב עטו את הקרום הדק ויאביד הכול. רק בתוכך, כשכתב את ‘המשיח’… אגב, אולי תרמזי…

“אספר על הטוראג של גורוק.” – “ואני רוצֶה על העידן הגאוני, על ‘המשיח’.” – “אני שונאת אותך, שאתה מנחש אותו, מסתכל על עצמך ואומר ההפך.” – “הוא התאים רק לעצמו. בבקשה, ספרי עליו.” – “תשתוק. הטוראג של גורוק…”


בינו לבינם

ו. ומספרת לנוימן, איך ברונו נבהל ובולע מים (ואז גם נוימן בולע), הלהקה מבולבלת, הנינג נעלם. אבל לפריק חי. הדגים באימה, עד שנִגלה נינג חדש: דג גדול, גורוק. הגלים מתפעלים. ברונו שלי חש כמו כולם, שיש לשוט לאיים השטלאנדיים: לפריק הוליך בדרך ארוכה מיותרת. מתחיל טוראג. הסלמונים נושכים. ברונו צועק: יחד, יחד! והצינוריקו עומד לו. חושב ששמו גורוק, רוצה להתנפל על יוריק החלש. זרקתי בו גל, אז מתאושש, מאותת ליוריק, שוב שומע את הנינג של לפריק, עוד דגים מצטרפים, יוריק מסנפר מולו בפתחסגור עד שברונו תופס, שצמחו לו 2 סנפירי־צד, איזה אושר… היק! סליחה!

בלילה החזירה אותי. 3 שעות הייתי בלב סערה. הייתה נרגשת כל הערב וסיפרה על ברונו. אַת שוב כועסת ומסבכת את חכות הדייגים בת"א על שובר הגלים. בחוף בנארביה חיכו האלמנה ושוטר והצטלבו. בלילה רשמתי מה שסיפרת, איך נספה פלג שטלאנד של הלהקה, ואיך ברונו היה מאושר בסנפיריו ובחברת יוריק.


ביני ובין רות

ז. אַת מתעלמת ממני. רות ויריב בירושלים. אַיָּלה גרה עם מוזיקאי. אומרת שעלי לכפר על “הפשע שלי נגד האנושיות” (הסיפור על קאזיק) בסיפור אחר. ת"א. סוף 84'. לילה. את מגורה. נולד לי בן. שמן ואיטי. רות אומרת, שנהדר. מפריע לכתוב. לסטור לו כל בוקר, שיידע שאין צדק, להכין למלחמה. בבית לימדו אותי הישרדות: לעמוד באמצע, לא מאושר מדי! הוא יישן עם טרטור הטנקים. אני עוזב אותו בוכה במגלשה: בגילו, ביערות… כשיבכה בבונקר… כשמעך זבוב, הִסברתי: הרגתָ! רות: אתה מקלקל. אני: סיפור אנשל לנייגל משפיע עלי. במיטה אני מוטרד: הדלת נעולה? והגז? איך להמשיך לחיות, אחרי שראינו לְמה האדם מסוגל? רות: באהבה וחמלה. אני: אַת לא מאמינה! רות: רְאייַת העולם שלך מדבקת. אני: כששוב נלך בשיירות, אהיה חופשי ממך ומיריב. ונוזף בעצמי, תשתוק. רות: לוּ האמנתי, הייתי עוזבת. בתיכון לגלגו עלינו, לא היינו זוג יפה. רות: מכירה אותך כבר הרבה זמן. החיים שלנו –היצירה שלי. כמו לך הסיפורים שלך. אתה נער שלא התבגר. עם אַיָּלה ראיתי את הכישרון שלך לאהוב וחיכיתי. רות מלטפת, אני רוצה עוד לדבר לפנֵי. ואומר: הכי נורא בשואה היה מחיקת ייחוד האדם. לכן כתבתי את ברונו. אך הוא מפחיד, אני נלחם בו. – “בך אתה נלחם.” – אני לומד להתנתק, לַפעם הבאה, איך אבטל את הכשרונות שלי, שלא אסבול. – “זה מחריד. תהיה מת מראש, בשנאה ובחשדנות. תחיה על חרבך… הכתיבה לא עוזרת?” – אני תקוע. וסרמן הִכניס תינוק לסיפור. אני תמיד מצטט מה שמוכרח, אך אין כוח. חש שנאה ופחד כלפי הדמעות והשׂמחות שרוצות להתממש. – “אני אוהבת אותך.” – גם אני אותך. למרות שאַת מרגיזה בתמימות שלך. – “כשתתחיל הבריחה, מותר לך לעזוב אותי והילדים.” מתחבקים, אך אני נזכר בתמונות משם ואיני חש תענוג.

עורך אנציקלופדיה לנוער על השואה, מפסיק מחוסר מימון. נעשה בלתי נסבל. רות ואַיָּלה מתייעצות. מחלת אימי מחריפה. היא לא טיפלה באנשל ובאבי, כעת תורה להיעזב על הקרח. רות מטפלת בה. אַת חסרת סבלנות, מתיזה עלי. אַיָּלה ורות מחליטות, שאשכור חדר בת“א ואכתוב. קיוויתי, ששתיהן תשכבנה איתי. הבנתי, שאני אסיר עצמי. טילפנתי לאימי, ב”הלו?" שלה ציפייה לאסון. בת"א כתבתי בשישית את סיפור וסרמן לנייגל. שלושה דייגים זועמים, שאני מביא מזל רע, זורקים אותי לים, אַת מחבקת אותי.


דף מרומן אבוד

ח. ברונו חש בנינג ובדולגאן חדשים, שמסיטים למקום חדש בלהקה. רואה את לפריק: 120 ס“מ, כבד כמו ברונו, גלד בלִסתו. הלהקה מאיטה. נשמע נינג חדש. מקיפים את ברונו ולפריק. ברונו נבהל: זה הוא שקורא תיגר על לפריק! לפני הקרב הוא אסיר תודה ללפריק, שבזכותו שמע את עצמו. הם מסתערים זע”ז, נפצעים, עד שברונו תופס, שאינו יכול לחיות בהמון, אינו רוצה לגרום מוות, ונסוג. הלהקה עוברת על פניו וברונו נפרד מהם ומעצמו הישן. יודע מה יקרה להם בנהר ספאי כשינתרו נגד הזרם, ילחמו על הנקבות, ימותו… הכריש הזקן זומם להתנפל עליו, אך מושלך לצד בקללה עסיסית. היא משבחת סיפורו של נוימן אך מתכחשת לקללה. מים המלח מובאים מלחי חיטוי בדרך תת־קרקעית לריפוי פצעיו של ברונו. הוא נושם בזימים ושט. העצמים גליים הצבעים נשברים ברכות מגלים אלפי גוונים לכאן ולכאן ברונו שט – – שובר הגלים ריק. לספר מהר את סוף פגישתנו בנארביה.

אני חש, איזו התעלות הרגשתָ, ברונו, כשנשארתָ לבד, מנצח, אדם יחיד באוקיאנוס. לכן באתי הנה ומאמץ מוחי עד שיגעון… היא אמרה, שאתה אויב השפה, ניהיליסט. אתה, המִתעלס עם השפה, תר אותה, הייתכן שאז, על המזח בדַנציג, גיחכתָ על שהולכתָ אותנו שולל? האם מייחום ייאושך וכִישרונך עם השפה נולדה תרמית מרהיבה? הוספתָ לה עצבים עד שנִטרפה דעתה והיית מִצַייָר לקָריקָטוריסט שלה. היא לוקחת איתה מה שכתבתי במים, כי מאוהבת בו.

נותרו כמה שעות לשובי ארצה. ובנחשול היא אומרת: צדקתָ. באמת רצה, שהשפה תסריח מגודש המתיקות (הבהמה! יש לה מאות ציטוטים). היא מתקנת מחשבותיי: אלפים, נוימן! מילדותו רצה עולם אחר ושפה אחרת. ומזכירה דברי גינתר, הרגתי את היהודי שלך… ברונו ניחש את הבאות ורצה להמית את השפה, שבה משפטים כאלה אפשריים ואיתה את כל המוסכמות… היא נשנקת מאהבה, הסתערתי עליה, שתספר על ‘המשיח’. וצללתי לצִמחייה תת־מימית של הִרהורים, טיוטות, רוצה משפט שכתב ברונו בשפתו. מה הִשאיר בך? והיא נואקת ונופחת ומקיאה אוניות טרופות, חושפת ערוות יבשות, עד שמעלה גיליון, שעליו, באצות, כתוב: ‘המשיח’:

ברונו הנער מזמין את שלמה שיצא מהכלא, להראות לו את ציורי העידן הגאוני, ומגלה לו, שמצא את הדבר האוטנטי, ובינתיים שלמה גונב את האלמוגים של אדלה. ואיבדנו את הרגע. לרגע שוב הייתי שלֹמה, שעומד בכיכר בדרוהוביץ', ורואה נער – רגע חשבתי שזה אני, אך זה ברונו, שמזמין: בוא, שלמה!


‘המשיח’

ט. ומראה: העיר התאספה. דמויות מסיפוריו. מחכים למשיח. זוהרים ודועכים, כמחוברים למקור אנרגיה – לברונו! שגם הוא זוהר ודוהר קדימה ולאחור בזמן. אני גוער בו, שלא יחזור לָרֶחם. ברונו, בשלל אורות, מסוחרר מזמנים, מושך בכתפיו.

המשיח בא מרח' סמבורסקה, כרגיל, על חמורו, קורץ לברונו, טופח לחמור – ונעלם. החמור מנענע בזנבו והאנשים כנדהמים. ברונו זוהר: הם שכחו הכול! אביו המת ואימו אינם מסוגלים לדבר זע"ז. היא זונחת אותו. אדאזיו הנכה החושק באדלה נושק לה במחשבתו והיא חשה בפראות הנפלאה. שאלתי: מה אתה עושה להם? ברונו: המשיח שלי לא הותיר להם כלום להמשיך את תרמית חייהם. שוב הם אומנים – זה העידן הגאוני! אין להם סִפרות, מדע, דת, געגועים… רק תשוקה לעתיד! והוא שט כדג על הגיליון הספוג מים. עכשיו הם חייבים כל הזמן ליצור! זאת אכזריות, קראתי והצבעתי על הדוד הירונימוס ליד תיבת דואר (שמכתביה התפרקו למרכיביהם) ופתאום אישיותו נחצית ומפנה מקום לאריה הגובּלֶן שתמיד נלחם בו. לדודה רטיציה אין עוד במה להצדיק קיומה. נשאר ממנה קצת נסורת. ברונו: אלו נפשות מיד שנייה! אבל זה הסיכוי שלנו לחיות מחדש!

כך לקטול אנשים? ברונו צותת למחשבותיי: רטיציה לא מתה, כי מעולם לא חייתה. בכיכר מונחים קשרי המשפחה בפקעות, אך יש חדשים. משפחות מאושרות של איש אחד, מעל טלויה המשוגעת והמורה לציור קורנות האפשרויות של דמיונותיהם, אביו המת של ברונו מרחף כציפור, כפי שחלם. המהויות נטולות השם מפיקות מבעים סמויים. ברונו: כולם אומנים!

שאלתי: בעולם כזה תיתכן מחשבת רצח? ברונו הילד שט על הגיליון, סרטנים נחבאים באותיות, ואומר, שלא. חשבתי: צ’רצ’יל ורוזוולט – הם ‘הטוב’? מול הרוע הִציבו טנקים של רוע אחר. אבל לא היה בי כוח לצאת מהים. מניין לך, ברונו, שֶפְּתיתי נייר מעופפים ירצו להתקשר?

לא הבנתָ, אומר הילד אומר הדג, כולם בני אדם, יוצרים. – והאומנים? ברונו: בהשוואה לאומנות האמיתית, הטבעית, ה’אומנים' רק בעלי מלאכה. אני: ואיך יכולנו לחיות הלאה בעולם, אחרי שאיש ירה ביהודי להקניט את יריבו. ברונו מזמים ושט: ההורג אדם מחסל אומנות ייחודית, עידן גאוני אינסופי… תוהה, אם יש לכך נגיעה אליו, נתקף זעזועים. אומר: בעולם החדש לא יהיו חיים המוניים ולא מוות המוני. המוות יהיה רכושו הבלעדי של היחיד. אני: חכה! אל תעזוב אחרי שניגעתָ אותי בתשוקות כאלו! ברונו: תוכל לבוא איתי או לבחור את דרכך. אני: אני חלש, בוגד, פחדן, בעל השקפות רטיציוניות! הייתי גונב את נעלה של אדלה, כמו אז… רגע! האם במקרה שמעתָ על סיפור וסרמן לנייגל? ברונו: סיפור נפלא – אך שכחתי. כל אחד צריך להיזכר בו מחדש. אנקה קורעת לב, וברונו נעלם בים. אני פונה אליה. אינה עונה. אני חושב על השלטון, המשפט, המוסר – התעלה המרופשת שבה אנו זורמים אל מותנו באהבה זהירה ותשוקה חשדנית. פתאום המים מתמתקים. הוא הִגיע לנהר, למפלים, נגד הזרם? היא: הִרגשתָ! אבל אני חשה, שכבר חזרתָ בך מרוב הדברים שאמרתָ. היא יפה, מסתורית, בשֵלה, האם ברונו חש ביופי? היא ראויה לאהבה, גם של איש צנוע ומעשי מברונו, איש ש… היא משתיקה אותי: נוימן, אתה זהיר. טיפוס של חצי־אי. ומבקשת לפרידה, שעוד אחשוב על ברונו, שתוכל גם היא… דווקא לא אחשוב, איך הוא בייאוש ובאומץ על המזח, כמו עובד אלילים ראשון, שנִתנתק אל הבלתי נִראה… והיא צוחקת, לכל הרוחות המזרחיות!


מדוע ברונו נהפך לדג?

התשובה הפשטנית: כי כך כתב גרוסמן וכך נתן לנוימן גיבורו לחוות ולכתוב; אבל לאחר מעשה – במה ניתן ‘להצדיק’ זאת?

ובכן, ראשית, זה מתאים לסגנונו של שולץ, שאחדים מגיבוריו עוברים גלגולים: אביו של יוסף נ. (המספר של ‘חנויות הקינמון’) נהפך תחילה לקוֹנדוֹר מפוחלץ, אח"כ – בהדרגה – למקק (‘מקקים’) ולסרטן (‘בריחתו האחרונה של אבי’). שולץ הושפע אולי מקפקא, שגיבור סיפורו ‘הגלגול’ נהפך כזכור לחרק ענקי. ארוסתו של שולץ תרגמה את קפקא לפולנית, ושולץ – שכבר התפרסם – הִשאיל לַתִרגום את שמו. 13קפקא, שולץ וגרוסמן מממשים בכך השאלות וניבים. קפקא שמע בילדותו, שאביו קילל את אחד הזבנים בחנותו: “שיתפגר, החרק המטונף!” ונדר ביומנו לא לשכוח זאת. קפקא היה חולה שחפת כמו אותו זבן, ומימֵש בסיפור את דברי אביו: גרֶגור – גיבור הסיפור – נהפך לחרק.

מימוש השאלות וניבים נהוג בסִפרות מתמיד: ב’שיר השירים' האהובה היא גן, והאהוב יורד לגנו, לערוגת הבושם; קומתה דומה לתמר, והוא רוצה לטפס. וכן בחלומות – וראה ב’פשר החלומות' לפרויד – בדוגמאות ובפרק המתאר את ‘עבודת החלום’; וכן במחלות נפש־ורוח ולעיתים אף במיחושים פסיכוסומאטיים – מימוש ההשאלות, הדימויים והניבים נחווה לפעמים כמציאות;14 שולץ מפנה את תשומת לב הקורא לתופעה זו בסגנונו: אחרי שהוא מתאר את עצמו כעכבר שאינו יוצא מחורו ומכרסם שם גרעינים, הוא מוסיף:

כל זאת יש להבין כהשאלה, כמובן. אני בדימוס ולא איזה עכבר. מטבעי להיות טפיל השאָלות, נישא בקלות על ההשאלה הראשונה המזדמנת. ואחרי שהרחקתי לכת כל כך אני מחזיר את עצמי בעמל רב, שב לאיטי לצלילות דעתי. (‘בדידות’).


ומכאן ה’שנית': ברונו נהפך לדג, כי מומיק נוימן נוטה לממש השאלות וניבים: הוא שמע על ‘החייה הנאצית’, מקבל זאת מילולית ומְמַמֵש: חייה מסוכנת יש לאַלף!

וכך גם לברונו הדג יש רקע של ניבים: על נפטר יקר אומרים, ‘הוא לא מת, הוא איתנו’; על סופר שחדל לכתוב – ‘שותק’; ומי ששותק – ‘ממלא פיו מים, שותק כדג’, ומי שנעלם – ‘צלל במים אדירים’. בהלכה מי שנעלם בים – ‘במים שאין להם סוף’ – לא נחשב מת; על מי שירד למחתרת אמרו ש’ירד תחת פני המים'; ויש שירים ידועים, שמביעים את המשאלה ליהפך לדג (“לוּ הייתי דג שמך ירקרק…”).15

שלישית, כבר בחלק הראשון יש אִזכוּרים, שמכינים את ‘מוטיב הדג’: מומיק חושב על דגים ורואה את סבא אנשל עושה תנועות כדג באקוואריום. אגב, כך יש הכשרת הקרקע גם להופעתה של אַיָּלה ולכישלון הקשר איתה: כשמומיק מנסה לתפוס חיות כדי לאלף בעזרתן את החיה הנאצית, הוא רואה אַיָּלה, אבל אינו מצליח ללכוד אותה.

ודאי דרשני ומתחכם לחפש מימוש גם בשֵמות: על מומיק להשתחרר ממום, שיהיה נוימן (איש חדש); (ה)אַיָּלה – שבניגוד לשמהּ שמנה מאוד – חומקת ממנו, אך – כמו באגדות – כשהוא רודף אחריה, היא מראה לו את הדרך ומשאירה לו את שולץ, שנוימן הופך אותו לוַסֶרמן (איש מים). בתוך כך נוימן עצמו משתעשע בניסיונות להיעשות לוַסֶרמן־איש־מים ולהיות מאהב למי שהייתה מאהבת של ברונו: הים.


מדוע שולץ נהפך לברונו

אנחנו מבחינים בין ‘שולץ’ ו’ברונו‘: ‘ברונו’ גיבורו הבִדיוני של נוימן, שהוא גיבורו הבִדיוני של גרוסמן. שניהם ודאי פרי הכלאה של חוויה עם פואטיקה – הדעות איך, על מה ולשם מה יש לכתוב. ובשתיהן – בפואטיקה ובחוויה – יש חומרים מהחיים, היו להם מודֶלים. כך ‘שולץ’ – סופר יהודי־פולני שנרצח בשואה – משמש מודל ל’ברונו’. הדבר דומה ליחס שבין גיבורו של רומן היסטורי – שהוא דמות בדיונית – ובין ה’מודל' שלו, דמות היסטורית, שהגיעה אלינו בתיווך מקורות, שאנו מאמינים, שהם מתארים דמות ריאלית.

נוימן מִתוודע אל שולץ באמצעות הספר שנתנה לו אַיָּלה כמתנת פרידה. את אַיָּלה פגש ב’יד ושם' – בסימן השואה. היא נתנה לו את התחושה, שהוא מאהב טוב, אלא שהוא עדיין סופר רע, פחדן, שאינו מעז לתת חופש לכוח היצירה ולדמיון שלו. ותכונות אלו – החסרות לו, לכאורה – מוצא נוימן אצל שולץ. מומיק נעשה סופר, כי נשבע להמשיך את דרכו של סבא אנשל, אך עתה עליו ללמוד מברונו. כך יוכל להיעשות אחדות של ניגודים, סינתזה של סגנונות.

לפנינו אפוא רומן על 3 סופרים: אנשל וַסֶרמן, ברונו שולץ ושלמה נוימן, ועל 3 מאבקים עם החוויה ועם הכתיבה, והתוצאה: יצירה אחת שיש בה סגנונות אחדים.


הֶענָו הידוע

מומיק חש עצמו נחות ועליון בהשוואה לילדים אחרים ומחפש לו ידידים־עוזרים – אחיו הסודי ביל, התאום הסיאמי, מוטיל בן פיסי, שהם לפעמים גם הוא. ולפעמים הוא מציל אותם, והם מודים בעליונותו.

כך ברונו נעשה אובססיה לנוימן. כשם שמומיק מוצא דף של אנשל, משנן אותו ונודר להשלים את הסיפור האבוד שסיפר לנייגל והִכניס בו תינוק, כך נוימן משנן חלק מסיפורי שולץ, למשל, מ’העידן הגאוני', ומקבל ממנה, מן הים, דף מכתב־היד האבוד של שולץ – המשיח. אך מאחר שברונו והיא והדף האבוד – כולם יצירי דִמיונו, השלכות והַחְצָנות מנפשו של נוימן, הרי שהם מוכיחים את כישרונו.

נוימן מייחס ‘לה’ התאהבות גמורה בברונו, אבל רק הוא, נוימן, יכול ‘לתת’ לה אותו ולספר לה עליו, או – לתת לה (שהרי בעצם היא יצירתו) לספר לו, לנוימן, עליו, על ברונו. בתוך כך היא מודה בכישרונו של נוימן:

אני שונאת אותך, שאתה יכול לנחש אותו כך. אני יודעת איך אתה עושה את זה: אתה מסתכל על עצמך ואומר ההפך.16


כל אחד יכול, כל אחד מוכרח – לבד

בלה אומרת למומיק, שהחיה הנאצית עשויה לצאת מכל חיה. מומיק קיווה, שאחיו הסודי יבוא לעזרתו, אך זה לא בא, ומומיק מפרש את המסר: כל אחד חייב להתמודד עם החיה הנאצית בעצמו ולבדו.

אַיָּלה מספרת לנוימן על “החדר הלבן” ב’יד ושם', שכל אחד חייב לגלות בעצמו ולשהות בו לבדו. ולאחר שהוא משחזר כביכול קטע מרכזי מתוך ‘המשיח’ של שולץ, הוא מבקש מברונו שיספר לו על סיפורו של אנשל לנייגל, ומקבל תשובה:

סיפור נפלא! הה! הוא השתכח ממני. אבל הרי זה טיבו של הסיפור הזה, שלמה, שהוא משתכח וצריך להשיגו בכל פעם מחדש. אין איש שאינו מכיר את הסיפור הזה.17


זה חלק מהמסר: כל אחד יכול ומוכרח – בעצמו ולבדו.


אינדיווידואליזם קיצוני – למען הכלל

ברונו (של נוימן) רצה לברוא לעצמו שפה פרטית, לשון חדשה, שאיש זולתו לא יבין, או אולי – שכל אחד יצירתי יבין, העיקר שתהיה ברואה על ידו. אלא שבסופו של דבר אין לו אפילו משפט אחד, שכולו שלו. ואילו נוימן מצליח בכך ומייחס לברונו הדג מילים, כגון: נינג, טוראג, דולגאן, גיואה… בדומה לכך הוא מייחס לברונו את השאיפה ליצור או לחוות זמן חדש, פרטי, ולעבור לממד אחר, אישי. הקטע שמביא עניין זה לקיצוניות גמורה, הוא חזון המשיח.


משיח פוטוריסטי

היסוד לקטע זה מצוי ב’חנויות הקינמון':18

'שלמה!" צעקתי, “אנו לבדנו עכשיו בכיכר הגדולה. כמה ריק העולם. יכולים היינו לחלקו ומחדש לכנותו בשם. ביום שכזה קרב המשיח, והאנשים יתעוררו מתנומת אחר־הצהריים ולא יזכרו דבר. כל ההיסטוריה תימחק…”


המספר בספרו של שולץ, יוסף נ., פונה כאן אל “שלמה, בנו של טוביה”, שאך זה עתה יצא מן הכלא.

בספרו של גרוסמן נתחלפו התפקידים, אך נעשה שימוש בחומרים דומים, גם במה שנוגע לשמות: המספר־החוֹוֶה הוא שלמה נ(וימן), וייתכן שלמען קישור זה אל שולץ קרא גרוסמן לגיבורו ‘שלמה’ ונתן לו שם משפחה הפותח בנון, ונוספה משמעות אירונית – נוימן, איש חדש, שבעצם אינו חדש.

המשיח בא מרחוב סמבורסקה, שברונו גר בו, שהלא ברונו יצר את המשיח, כפי שנוימן יצר את ברונו וגרוסמן את נוימן, ולכן ברונו קורא לו בצדק “המשיח שלי”, ובכלל – יש עתה ריאליות – מימוש – למחשבות, למשל, כשאדאזיו נושק לאדלה במחשבתו, היא חשה שנוּשְקה בפראות נפלאה. בהמשך, כמימוש לניב: “כשמדברים על המשיח – החמור שלו בא” – המשיח חוזר ונעלם, אך מאחר שצדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, החמור שלו עושה את שליחותו. שהיא כמובן להביא את הגאולה: הוא משחרר את האנשים מכבלי כל זיכרון וכל נורמה – כשהוא מנענע בזנבו שוכחים האנשים הכול וחייבים לברוא לעצמם מילים חדשות, קשרי רגש וקשרי משפחה חדשים (והלא בכך מִתלבט גם נוימן) ונאלצים אפוא ליצור הכול מחדש, רק מתוך עצמם.

התחלות חדשות היו תמיד משאת נפש, גם בחיי הפרט, ויש הרבה סרטים ורומנים על מי שאיבדו את הזיכרון או שינו את זהותם, וגם כחלום־בהקיץ בעבור החברה כולה ויש הרבה סיפורים וסרטים על קבוצת אנשים, כגון ילדים או מדענים, שמגיעים למקום ‘בתולי’, שבו ניתן להתחיל מבראשית.

גם לבריאת לשון חדשה, פרטית, מסורת ארוכה. למשל, גמולה וגבריה בן גאואל גדרו להם גִרסה גמורה, עגנונית, ב’עידו ועינם‘, והקדים אותו כנראה בעל ‘שיר הגַלזוּזַיִם’,19 שהִקדים אותו כריסטיאן מורגנשטרן בשיריו, כגון ‘הלַאלוּלַא הגדול’, והִקדים אותו לואיס קארול ב’ארץ המראות’, ששם יכול הקורא לנסות את כוחו בפיענוח לשון Jabberwocky צחה, במשפטים כגון:

'Twas brillig, and the slithy toves…

אך המיוחד כאן בצירוף של השניים: מחיקת ההיסטוריה והזיכרון ובריאת לשון חדשה. ‘אידיאולוגיה’ זו של המשיח הגרוסמני המיוחס לברונו באמצעותו של נוימן – דומה דמיון מפתיע לזו של הפוּטוּריסטים, שהיו בה – לפי המָניפסטים של מָרינֶטי – שתי דרישות מרכזיות: ראשית, לשכוח את העבר – תכנים ונורמות, בקיצור: לחסל את כל מורשת התרבות, לשרוף את המוזיאונים ואת הסִפריות ולחיות רק את ההווה ואת העתיד; ושנית, לברוא לכך שפה חדשה עם תחביר חדש.20 סביר, שגרוסמן לא היה מודע לדִמיון זה באידיאולוגיות, כי שאר האידיאלים של הפוטוריזם, חיוב האלימות, שריפת הערים, אכזריות לשמה (מָרינֶטי מתאר בהנאה, איך המכוניות הדוהרות של הפוטוריסטים העליזים דורסות כלבים ישֵנים), הערצת המלחמה – כל אלה הלא מנוגדים לחלוטין למסרים של גרוסמן: שִכחת העבר סותרת כל מה שמומיק מנסה לעשות בחלק הראשון, ונוימן – בשני. וכשמחיקת העבר מוצעת לחברה בצירוף שפה חדשה, מזכיר הדבר כמה רומנים עתידנים המתארים עתיד לא־סימפָטי, כגון ‘1984’ לאורוול ו’עולם חדש אמיץ' לאלדוס האכּסלי.21 קטע זה של גרוסמן – ואינו היחיד – הולם חלום־בהקיץ של מִתבגר: כשם שבמומיק יש תערובת בגרות וילדותיות, כך גם נוימן מתאר את עצמו במוּדעוּת ובאירוניה עצמית.


ברונו וסרגֵי

מוטיב ‘מחיקת הזמן’, מעשה המשיח, חוזר בחלק הרביעי, ב’אנציקלופדיה', בערך ‘פרומיתיאוס’. המדען־הגאון סרגֵי בונה מִתקן, שבו שולט אל־זמן, מתוך תקווה לשחרר את האנשים מן הזמן ומתופעות־הלוואי שלו, כגון סבל ואושר. אבל כאן ברור שגרוסמן וילידי עטו, שאולי השתעשעו ברעיון זה באמצעות ברונו, כבר מבינים לאן מוליכה דרך זו, והחליטו שהם נגד: הם מסתייגים מסרגי, ואכן צדקו: סרגי, שנעלם בתוך המִתקן שלו, חוזר ומִתגלה במקומות ובזמנים שונים – כרוצח.


הנשיות של הים

או שנקרא לה ימה? בכמה שפות, כגון צרפתיתLa mer, גרמנית Die See ואיטלקית פיוטיתLa onda, היא ממין נקבה. בספרדית היא גם זכר וגם נקבה. ב’ים המוות',Mar Morto, של אמאדו היא משטחת את מחלפות שׂערהּ הארוך על הגלים בלילות ירח, מאוהבת בכל ספן אמיץ ולוקחת אותו בבוא הזמן לשַיט תת־מימי ארוך, שבו היא מראה לו את אוצרותיה־נפלאותיה ואוספת אותו אל חיקה.

בשיחות עם נוימן היא רבת ניגודים: גדולה וקטנונית, קדמונית ומִתחדשת־מפתיעה, אימהית וילדותית, גחמנית, נאמנה ובוגדנית, קוקֶטית וצינית, בעלת זיכרון עתיק וחסרת השכלה, חכמה וטיפשה, נוהגת בחוסר־טעם ורגישה לגוונים דקים, חושנית מאוד בכל מה שנוגע לריחות ולמישוש בליקוק, אך נמשכת דווקא אל הגברי־נזירי, הרוחני, לעיתים ממש ווּלגָרית, חשה מאוד את עצמה ואת אישיותה, עסוקה שוב ושוב בעצמה ובוחנת כל דבר ביחס לעצמה, שִטחית אך גם לא נתפסת.

איפה עוד תפיסה כזאת של נשיות ארכיטיפית, החושפת סודותיה במונולוג של זרם תודעה וזרם תחושות, על פני עמודים רבים, בלא סימני פיסוק? כמובן, מוֹלי בְּלוּם, זוגתו של אודיסיאוס המודרני, בחלק האחרון של ‘יוליסס’ לג’ימס ג’ויס. והלא היא, הפרק שלה, הדוגמה בהא הידיעה ל’זרם התודעה'. אולי הִשתתף גם כאן מֵכָניזם אסוציאטיבי עם מימוש ניב: נפש האישה מִתגלה בזרם (התודעה) – זרם כה גדול, שהוא ים, הלא כל הזרמים הולכים אל הים והים תמיד מלא (עצמיותו).22


אבל מניין לקח אותה נוימן?

התשובה קלה: מאַיָּלה. כמו אַיָּלה היא אוהבת את ברונו: אַיָּלה נותנת לו את סִפרו של ברונו מתנת פרידה, והים – גם כן כמתנת פרידה – נותנת לו דף מתוך ‘המשיח’. מלבד זה היא מקללת כמו אַיָּלה:

“לכל הרוחות הדייקניות,” אמרה אַיָּלה ופניה מבהיקים, כדרכם בעת שהיא מִתרגשת באמת.

והיא, לידי, מִתפוצצת מצחוק חנוק: “לכל הרוחות המזרחיות!”23


מדוע ברונו נהפך לילד?

“אבל ברונו,” אמרתי מבולבל…

הילד הקטנטן נושא אלי את עיניו, ושׂחה על פני הגיליון בין אצות.

“ו־נ־ניח,” אומר ברונו בניגון…24


הילד שנכנס לסיפור יתפוס מקום חשוב בחלק השלישי ויהיה מרכז החלק הרביעי. כ’הכנה' לכך הוא מוזכר כבר בחלק הראשון, ואולי הופעתו כאן מצטרפת לאותה ‘הכנה’. ואולי זה מימוש הרכיב הילדותי בנפשו של ברונו, כלומר גם של נוימן.

הקטע נחווה בנארביה, כשנוימן שוחה בה ומספר לה על ברונו, כדי לפתות אותה, שגם היא תספר עליו, שכתוצאה מכך הוא מקבל ממנה דף מן הספר האבוד, הוא ה’גיליון' המוזכר לעיל, אך נוימן חי – חוֹוה – בוזמנית, גם איך הוא, שלמה נוימן, היה שלמה בן טוביה, ביקר את ברונו בביתו וראה משם את בוא חמורו של המשיח, ועם זאת הוא משוחח עם ברונו הדג וברונו הילד.


החדר הלבן ב’יד ושם'

אַיָּלה מסבירה לנוימן, שזה משל, אבל בעיניו מקבל ‘החדר הלבן’ קיום מוחשי. אַיָּלה אומרת לו, שהוא חייב להעז ולהיכנס. גם נוימן עצמו מרגיש, שלא יוכל לכתוב על השואה, אם לא יעֵז לכתוב אחרת והדבר בשבילו שאלה קיומית. אולי מותר לקשר אפוא – כהסבר חלקי – את ‘החדר הלבן’ עם העזה להשתחרר מ… אולי ממסורת הריאליזם?

ואכן, מבקרים אחדים קישרו את הסיפור עם מתן שחרור גמור לדִמיון או עם ‘הריאליזם הפַנטַסטי’. אבל ניתן לפרש הכול פירוש כפול:25 הפנטסטי פרי דִמיונו של נוימן ופרי ניסיונותיו לכתוב על השואה ולברוא לעצמו סגנון עצמי, בעזרת אנשל וברונו. עם זאת מִתקבל רושם, שנוימן גם חווה את המופלא הדמיוני כמציאות חלקית. תופעת כלאיים זאת בחיי הנפש, שמאמינים ולא מאמינים במשהו בעת ובעונה אחת, ידועה לצופים בסרט, כשהגיבור האהוד נתון, למשל, בסכנת שריפה – הכול חרדים ממש, אך איש לא יזעיק את מכבי האש. קולרידג', שהיה כנראה הראשון שעמד על תופעה זו, קרא לה: suspension of disbelief. את הנאמר כאן על ‘החדר הלבן’ יש לקבל כפירוש זמני, שיתרחב בחלק הבא.


המון קישורי זיהוי

‘היא’, הים, מלגלגת על נוימן ומאשימה אותו, שאינו חווה ומבטא את רִגשותיו במלוא עומקם: “נוימן, אתה זהיר… טיפוס של חצי אי.”26

והרי זו האשמה שהטיחה בו אַיָּלה, ושתלה הוא בעצמו, כשהיה עדיין מומיק וחש, שעליו לאמץ יותר את דמיונו ולהעֵז, כמו סבא אנשל… וגם בחלק הבא תופיע אותה האשמה בגלגולים חדשים, לא צפויים.

ברונו מזהה את נוימן עם שלמה. נוימן מזהה עצמו עם ברונו. ואת עצמו עם אנשל. אבל גם נייגל, כפי שנראה בהמשך… בקיצור…


שיא ה’ניגוע'

כשנוימן מהרהר בבן שלו, יריב,27 ניכר מה עוללה לו בעקיפין השואה, כמה ניגעה אותו באטימות ובקשיחות למען ‘תורת ההישרדות’.

צריך לחנך אותו למלחמה כבר כעת. לפני שנולד אמרתי לה, בכל בוקר לתת לו סטירת לחי. שיידע, שאין צדק, שיש רק מלחמה. רות: ואם יחזיר לך סטירה? אמרתי: ארגיש, שהכנתי את הילד שלי לחיים. אמרה: אולי לא יאהב אותך. לאהוב, גיחכתי גיחוך רע, אני מעדיף ילד חי על ילד אוהב. היא: אתה נוקם בו על מה שלא קיבלת בבית.


נוימן מהרהר בעקבות זאת, שקיבל בבית את חכמת השׂרידה בכל תנאי. לא יכולים לנסח אותה במילים. היא עוברת רק בשתיקות, בהתכווצויות חשדניות של זוויות העיניים והפה: עמוד תמיד בשורה האמצעית. הישמר מלהיות מאושר מדי. אל תאמר ‘אני’ בחירות שכזו!

יריב כבר ישן ואני בא להביט בו. משהו רך מטפס במעלה הגב שלי. “זה טוב שהוא יכול לישון גם ברעש,” אני אומר, “אולי יצטרך לישון פעם, כשטנקים עוברים ברחובות, אולי בהליכה בשורות, בשלג… יבוא יום וכולנו נלך שוב בשיירות. אבל אני לא אסבול מהלם של הפתעה והשפלה. אין אף אחד שיהיה לי חבל מדי לנטוש מאחורי.” –“אפילו אני ויריב?” עכשיו תשתוק, טיפש. הרי אין טעם לחייך בלעדיה. בלי התום והאמונה הנפשעת שלה. “אפילו אַת והוא. אני רוצה להאמין, שאני די חזק לזה…”


האם עמדה נפשית זאת היא ‘בעייה פרטית’ יוצאת דופן, או שהיא רכיב בחוויה הישראלית הקיבוצית? אני מהסס להשיב, והקורא ישפוט, אם לדעתו רבים או מעטים בינינו חשבו אי פעם, בינם לבין עצמם, איך ינסו לשׂרוד ולהינצל, אם תבוא עלינו מלחמת השמדה. נוימן עצמו רואה את עצמו מנוגע במחלה. ההכרח הקיומי שלו לכתוב שייך למאמצי ההתמודדות עם המחלה.

בעיית ה’ניגוע' תעמוד במרכז החלק הבא, השלישי: וַסֶרמן.28


רופאי מרחצאות וסופרים

סיפרו, שרופאי מרחצאות־המרפא באוסטריה התלבטו, אם להכריז שמי המעיין ‘שלהם’ עשירים במיוחד ברָדיום, או – לחליפין – נקיים מכל רָדיום, באחריות.29 בדומה לכך מִתלבטים כנראה הסופרים, אם להכריז, שכתיבתם מיוסדת על המציאות או על הדִמיון. המזיגה – לשבור את המציאות ולשמור את יינהּ – אינה קלה. ביאליק רצה לנסות אותה בשיר אחד גדול, אלא שלבסוף חילק אותו לשניים: ‘שירתי’ ו’זוהר'. בראשון – הילד־המשורר לעתיד קולט את המציאות (עוני, סבל) ומכאן תצמח יצירתו, בשני – הוא בורא לו מציאות מופלאה בכוח דִמיונו.

הקורא בחלק השלישי, “וַסֶרמן”, יוכל לעקוב אחרי ‘מִשחק’ הצירופים של אמת ובדייה, דמיון ומציאות שבין המחבר לגיבוריו.


הגיבורים ‘חיים’

המוטיב עתיק מימי פיגמליון, הגולם מפראג ופרַנקֶנשטיין. באחד הסיפורים הגיבור שׂם קץ לסיפור, כשהוא יורה במחברו כנקמה על שברא אותו ולא דאג לו (המחבר שכח אותו במלון נידח – בלי כסף). ואז ייתכן, ששֵש נפשות מחפשות מחבר, שרומֶן רולָן משוחח עם זָ’ן כריסטוף, שת’קרי פוגש את בֶּקי שארפ ואת בעלה בבית מלון בגרמניה והם מספרים לו שָם את פִרטי האֵירועים והוא כותב עליהם את הרומן שלו, וזאת לאחר שהִכריז במבוא ל’יריד ההבלים' שכל הגיבורים ברומן זה – בעל התת־כותרת “רומן ללא גיבורים” – הם כמַריונֶטות בתיאטרון בובות, שהוא – המחבר –מושך בו בחוטים. אחד מגיבורי ‘ה־35 במאי’ של קסטנר כל כך משתעמם בארץ העצלנים, שכדי להתבדר הוא מתאר לו בדמיונו אריה, שכמעט טורף אותו. מחבר האיליאדה פונה לאחד הגיבורים שלו בהיסח הדעת בלשון ‘אתה’, וזה גם הנוסח, שבו מספר א"א מילן את סיפורי פוּ הדוב לכריסטופר רובין בנו על חיות הצעצועים שלו, וכריסטופר נזכר מדי פעם, שאכן כך זה היה. בלבלנו את סדר הזמנים ואת התת־סוגים והתת־סוגיות ולא הבאנו מראי־מקום – כדי לטעון, שיש לקבל את כל אלה ברוח קלה, כחלק מן המשחק, שהוא עתיק.


עוד פיצולי דמויות

‘פיצול האישיות’ ידוע לציבור הרחב, ולכן יכולנו להבדיל בין ‘שולץ’ ל’ברונו' ובין ‘מומיק’ ל’נוימן' בלא מבוא תיאורטי. אך פה ושם מצטרף ל’פיצול' ניגודו – ה’עיבוי' – שבו שתיים או יותר דמויות מִתמזגות לאחת. כך, למשל, הייתה לנוימן אפיזודה, שבה התפצל ממנו ‘שלמה’, שהוא פרי העיבוי של שלמה בן טוביה, גיבורו הסִפרותי של שולץ, ובין אותו ‘שלמה’ שאליו פונה ברונו, שהוא כזכור גיבורו הסִפרותי של נוימן. כך גרוסמן הוליד את נוימן ונוימן הוליד את ברונו וברונו פונה אל שלמה – אותו חלק באישיותו של נוימן, שרוצה להיכנס לעולמו של ברונו… אבל עתה יתפצל(ו) מומיק־נוימן־שלמה פיצול נוסף, כי יתווסף עליהם ‘שליימלה’.

שליימלה קשור בהבחנה בין סבא אנשל, שהוא גיבור סִפרותי של גרוסמן, שבחר לעצב אותו רק דרך תודעתו של מומיק, אבל שָם – בעולמו של מומיק – הוא דמות ריאלית, ובין וַסֶרמן, שהוא גיבורו הסִפרותי של נוימן. אך ההבחנה אינה חלקה, והגיבורים מדי פעם מִתקוממים נגדה. אנשל, למשל, שנהפך לוַסֶרמן, בסוף נהפך שוב לאנשל, מפני שגיבורו הסִפרותי של נוימן כל כך ריאלי בחייו.


נא להכיר: וסרמן ונייגל

הופפלר מביא את וַסֶרמן בלבוש מלכות אל נייגל, מפקד המחנה: לא הִצליחו להמית אותו. נייגל (לא נראה כמו שתיארתי לי) יורה בוַסֶרמן, אני צועק. וַסֶרמן חש זמזום עובר בראשו. ופונה אלי: שלום, שליימלה, הוא אומר לי, היכרתיך מיד, סיפור יש לנו לסַפר. ובלשון אותו דף שמצאתי במרתף, הוא מדבר על הסיפור, שהיה כל חייו.

נייגל מזועזע. וַסֶרמן מִתנצל, משהו פגום בו. בתא הגָזים, כשזַלמנסון, עורך ‘אורות קטנים’, ראה, שֶוַסֶרמן לא מת, הוא מת מצחוק. הופפלר חוזר אל נייגל, לקחת את הגווייה. נייגל מחליט לכעוס, כמו תמיד, כשיורה במישהו מהעובדים. וַסֶרמן היה שַייסְמַייסטֶר, מנקה המחראות. שמו מוּכּר לנייגל – וַסֶרמן מספר, שהיה סופר ותורגַם ורבים קראו. הוא גאה, שגם עשיו (נייגל) קרא. נייגל: איזה סיפורים? וַסֶרמן: על ‘ילדי הלב’, שעזרו לארמֶנים, לאינדיאנים… נייגל: ומה לבוש המלכוּת? וַסֶרמן: קייזלר, מפקד המחנה התחתון, ציווה, שאיש־החרא ילבש את לבוש יום הכיפורים של הרב הראשי. נייגל: ולמה השעון הגדול? וסרמן: כי נותנים רק 2 דקות לעשיית הצרכים. נייגל: קייזלר בעל דִמיון. יכול להיות סופר, אתה חושב שנאצי לא יכול? וַסֶרמן: חלילה! כדי להקניט את שטאוקה, שלקח לו את המנצח שינגולד לתזמורת, נייגל מציע, שתמורת חיים טובים וַסֶרמן יספר לו כל ערב… וסרמן מסרב. נייגל אומר את הסיסמה: הלב נכון? וַסֶרמן משיב מוכנית. נרגש, כמו בפגישת־הולדה בין אוהבים. גם נייגל נרגש. מספר, איך קרא את סיפורי וסרמן בילדותו עם אחיו. אני רוצה לשמוע פרטים, להשתכנע, שיש יסוד לבניין הסיפור. נייגל מזכיר שמות: בריג, פאולה, פריד… מחליט להסדיר את הסטָטיסטיקה – וַסֶרמן כבר נרשם כמת. מציע לוַסֶרמן שיבשל ויתפור אצלו, וַסֶרמן לוחש לי, שיש לו ידיים שמאליות. נייגל: גינת ירקות! אני מבטיח לעזור. וַסֶרמן מסרב: אינו רוצה לזכות בחיים. נייגל מזכיר מעלילות ילדי הלב. וַסֶרמן שלי מודה בתנועת ראש רב־משמעית. פתאום נייגל מדקלם בפנים נוקשים נתוני סטָטיסטיקה מ’עבודת' המחנה. ונבוך. וַסֶרמן מסביר לי, שגרם לכך מנגנון נפשי, ומה בין נייגל לשטאוקה סגנו.

נייגל מספר על עצמו. וַסֶרמן רואה בו פתאום אדם שיש לו אישה, ילדים, המחייך. הוא מִתנצל על הטִרחה, מצטט את אביו, שלימדו להפריד רגשות ועסקים. נייגל משתיקו בכעס. וַסֶרמן יעבוד בגננות וכל ערב יספר סיפור לנייגל. כך יצדיק את שמו ‘שחריזאדה’ ויישאר בחיים. וַסֶרמן מסרב. נייגל משבח את דִמיונו. רק אתה יכול. וַסֶרמן: כל אחד יכול. ומספר לי, שהמבקרים האשימוהו בפּלַגיאט, ואכן לקח מג’ק לונדון, ז’ול וורן, דֶפו, וֶלס, פרנץ הופמן,30 ועוד. וכתב שירים, ורצה לכתוב פעם באמת, חש התלהבות עצומה, אבל פחד מה יגידו ושרף. זלמנסון אמר: עכשיו, במחנה, אתה כבר מעבר לחייך ויכול לכתוב כרצונך!

נייגל: צריך בידור. וַסֶרמן: מה אספר? נייגל: זאת אני לא יכול לצוות. וַסֶרמן מציע את סיפוריו הישנים. או מ’אלף לילה ולילה'… נייגל רוצה סחורה טרייה. וַסֶרמן: שחריזאדה רצתה לחיות, אני רוצה למות. נייגל מבטיח לירות בו בכל פעם לאחר שיספר יפה, בתור פרס. בוַסֶרמן נדלק משהו. הוא יספר על ‘ילדי הלב’ כיום, בני 70. נייגל רוצה אותם צעירים. וַסֶרמן: כיום כבר התינוקות זקנים. ילדי הלב יפעלו שוב בחבורה. נייגל: זה ילדותי. וַסֶרמן נעלב: שנייגל לא יתערב. נייגל: חופש היצירה! אני מוטרד: עדיין איני מוכן להיכנס לעורו של נייגל. נייגל מזמין לגינה פֶּטוּניות וצנוניות. וַסֶרמן אינו זוכר: הצנוניות על עצים? חבל, ששרה אינה יכולה ליעץ – כמה למד ממנה! מעתה הוא אוכל ארוחה ביום. גר במחסן של נייגל, מקבל מהאספקה של האס.אס מחברת ועט. נייגל: הסיפור על בריג ופאולה? וַסֶרמן: ואחרים. נייגל בחשד: מי? וַסֶרמן: ידידים, כי המשימה כבדה. במחברת עם הנשר הנאצי כותב וַסֶרמן: ילדי הלב בארפתקאה האחרונה.


מחפשים זירה לעלילה

ב. שרה צעירה ממנו ב־17 שנים. שלחה איורים לסיפוריו וזלמנסון הִפגיש אותם. מבקרים בסרטים ובגן־חיות – שרה נולדה כשנולד הפיל טוז’ינקה ומותר לה לרכב עליו פעם בשנה עד גיל 10. וַסֶרמן מספר לי על סדר יומו. אני מלווה אותו. הוא מִתייעץ עם נייגל על העלילה. נייגל: זה כבוד גדול. וַסֶרמן פונה אליו בגוף שני, מִתיישב בנוכחותו. נייגל נועל את הדלת, סוגר וילונות, וַסֶרמן מציץ בתצלום אישה לא יפה, חלושה, ושני ילדים. ומרחם עליה.

איפה תתרחש העלילה? לא עם האינדיאנים על הירח. צריך פ’אקטים. אם במוסקווה, צריך מפות. נייגל דוחה. וַסֶרמן מוותר הפעם, וכשנייגל גוער בו, משיב, שמוטב למות ולא למעול באומנות. והרי כאן ניסיון מיוחד: סופר שכותב לאדם יחיד בעותק יחיד, תוכל לקרוא למשפחתך. נייגל: ננהג כבני תרבות. וַסֶרמן חושב על המִשׂרָפות.

הזירה לעלילה: מִכרֵה לעפעק (נפט שנזל מצינור שניזוק) שנטוש 40 שנה ושוב מופעל. החבורה נצטוותה לעבוד שם. בריג מפקח, פאולה מבשלת. בחוץ סכנת דובים. שנייגל ייסע לאסוף עובדות! נייגל משועשע: אני מנהל מחנה השמדה, הקומוניסטים מִתקדמים, ואתה מבקש… וַסֶרמן מסביר לי, שנייגל יועלה בחכה, כי דבק בפ’אקטים. נייגל: במי יילחמו? לא נגד הרייך! וַסֶרמן: הסיפור ינהג בנו! נייגל נזכר, שיוכל לעבור שם בדרך לחופשה. הם משוחחים כשני חברים שמתכננים טיול.

וַסֶרמן מספר לי על ייסורי שנות השתיקה שלו. עתה הסיפור האות שנתן ה' בבשרו. אני חש, שידי מיילדת יצורים – סיפור – מתוך האין, עד שעומדים לפניי בריג, פאולה… כולם רוצים להיוולד, נִראים כפי שׁשׂרה אִיירָה. וַסֶרמן: לא די באלה, הֲבֵא את הפרטיזנים שלך! ואנו מיילדים את מרכוס וחנה ציטרין, גינצבורג וזיידמן ומונין… וַסֶרמן מרשה כלאיים, כי הסיפור כבר סוּפּר ורבים תרמו, גם נייגל. זלמנסון, אילו שמע, היה מלגלג. תמיד טען, שלוַסֶרמן אין די אומץ ואירוניה.


קריסטינה נכנסת לתמונה

ג. נייגל יעיל כתמיד, אך לעיתים נִזכר… שטאוקה חולה רוח, ניסה להתאבד. מסַפר ב־46' על נייגל: יעיל, משעמם, ביישן. פעם שתה לחיי בנו. נייגל חוזר מהחופשה, גאה ברשמים שאסף בדרך מהמכרה. וַסֶרמן: יש בך ניצוץ אומן, אך לא מובטח, שהסיפור יתרחש במכרה. נייגל כועס. וַסֶרמן: זה דרך היצירה, עליך להעז לתת חופש לדִמיון. איזה ריחות היו שם? ארנבות לפני נדודיהן לארצות החום? צריך לברר! וַסֶרמן מספר, איך החבורה מִתאספת. בריג חולה נִכפה. נייגל מִתקומם: למה? סיפור צריך לתכנן! אבל וסרמן נהג כך גם בעבר, כשהִכניס תינוק לסיפור ומומיק התקומם. פאולה מתה… נייגל: אל תהרוג לי אף אחד! וַסֶרמן: באיזו זכות תבקש זאת? שתיקה.

נייגל מִתפרץ נגד האומנים המודרניים. מִתברר, שבחופשה סיפר לקריסטינה אִשתו על וַסֶרמן. גם היא קראה את סיפוריו לפני שנים וטוענת, שהוא סופר גרוע, קוריוז! וַסֶרמן מִתכווץ. באמת, הייתי צריך לעשותו יותר מוכשר. נייגל: הגנתי עליך. חשבתי על האקספרימנט שלנו. בעיניך אני רוצח. אך העולם הישן מת. תמיד המנצחים קובעים מה מוסרי. וַסֶרמן: אין אדם ישן וחדש, וגם אני וגם אתה מהמפסידים. האכזריות והחשדנות מנַגעים. נייגל מחייך בקושי. וַסֶרמן: והאהבה והאמונה – מאלה אפשר להיפטר, אך גם להחזירן. ולוחש לשליימלה: בעבור זאת אני מעלה קומדיה זו. נייגל: אנו אוהבים את הפיהרר, את הרייך ואת משפחתנו… וַסֶרמן מנבא, שיקומו על משפחתם, אם יצטווּ. נייגל: אמונתנו בלתי מִתפשרת. היה קצין מצוין שהתאבד, כי סבל מסיוטים – תמיד יש פחדנים. כאן אני נאלץ לשים בפיו ציטוט מהימלר, שכדי להרוג אימהות ותינוקות צריך להתחשל. שטאוקה נהנה מזה. זה אסור. לאחר שננצח, נחזיר למקומו את הלב שהוצאנו.

מה מִתחולל כאן, בחדר הלבן, ששולטים בו חוקים מוחלטים? וַסֶרמן ואני ניערנו עצמנו מאחריות הסופר לעצב את גיבוריו, נייגל ניצל זאת, והִרחיב לֵבֶּנְסְראוּם לאישיותו: מִתוודה: בגלל אינצידנט פרטי נלחם כאן מלחמה סמויה. וַסֶרמן: במכונה ניתן להוציא ולהחזיר חלק, ואם הפכתָ אדם למכונה, רק אוהב בעל נפש יוכל לתקן. בידנו הבחירה, לאהוב דווקא אישה זו ולהתייגע למענה… אל לנו לוותר על הבחירה.

אבל אותי מעניין הסיפור – איך ינַגע את נייגל באנושיות, ואני דורש מוַסֶרמן, שיוציא מנייגל, מה האינצידנט הפרטי. וַסֶרמן מסרב, רוצה להמשיך. נייגל: איך פאולה מתה – ושרויה איתנו? וַסֶרמן: אין ברירה. כשיקירינו מתים, נסתייע בהם כפי שהם… ומתאר, איך מִתאספת החבורה – כולם זקנים – בַמכרה, ומִתעכב על הארוטיון הקוסם. בגטו נדר לעסוק רק ב’זריזות אצבעות' וסירב להעלים פסנתרים, כשנעלמים אנשים… נייגל: מנסה לעורר רחמים? תאבד את הקורא האחרון! וַסֶרמן מספר על חנה ציטרין היפה ומכושפה, על מונין, עבד ואדון לגופו. נייגל: אבל לְמה הוא מומחה? וַסֶרמן: איש הכיסופים, ארכי־שגלן, שלא נגע באישה. נייגל, מופתע, צוחק. וַסֶרמן מבקש את שכרו, אך נייגל מסרב לירות בו: לא מגיע לך! וַסֶרמן יצטרך אפוא לחיות עוד לילה ויום ולראות בבוא עוד 3 משלוחים.


למעשייה יגיע תינוק

ד. וַסֶרמן קורא ממחברת שרשומה בה רק מילה אחת, שאינני מצליח לקרוא, על ד"ר פריד המותח קו בעפר, כדי שהחיים יחצו אותו. אני עוזר בתיאור פריד לפי איורי שרה: כל חייו הוא ממתין שיתחילו ‘החיים’. וַסֶרמן מרוצה ממני וממשיך: פריד קורא לחייו ‘קָמוֹפְלאזש’, עד שהאמין בתעתוע של פאולה אהובתו. תמיד ביום השנה למותה עולה בו תִפרחת ירקרקה וחש חדווה, כאילו קיבל איגרת ממנה. נייגל: היו נשואים? – לא. אבל חיו יחד. – פולניה עם יהודי? ב־43'? איפה הדיוק בפרטים? (“התביישתי, שליימלה…”).

בריג ופריד משחקים שח ומהרהרים בפאולה. פריד מביט בעיני בריג הכחולות כעיני פאולה. נייגל: נכון, לקָרל יש עיניים כמו לי, וכשאִשתי הייתה… כשהיא מִתגעגעת… ובכעס הוא רומז להמשיך. פריד נזכר בפאולה כשמשפשף מרפקיו בלימון וכשמצחצח שיניו, וכשיורק כשרואה עכביש… ומשתתק, וַסֶרמן נרכן אליו, ומרכוס משלים: וכשאתה מֵפיח. שתיקה. שאותה אני מנצל לקרוא מה שכתבתי. נייגל, משועשע, נוזף בוַסֶרמן. הלה ממשיך: תמיד, כשפריד סבר שהוא לבד והֵפיח, פאולה הופיעה. וגם עתה הוא מִתבודד, מֵפיח בקול עז כזעקת אווזי הבר, ומקווה… נייגל צוחק. וַסֶרמן, אליי: נו, שליימלה? ראית אָקֶה בִּן יֵקֶה? ואני תיארתי אהבת אמת! נייגל דורש פעולה, וַסֶרמן מבטיח, ומִתוודה לפניי, שאינו יודע מה יבוא. אך לראשונה חש משיכה לכתוב. אני רוגז על השחרור של דמיונו. לא קל לי איתו. – לילה טוב, אומר נייגל, גיבור סיפורי הלא־מוּכּר לי. וַסֶרמן דורש שׂכרו. נייגל מסרב. וַסֶרמן גוער בו: הלא אתה הורג רבבות. אֵש! נייגל עוצם עיניו ויורה. וַסֶרמן: שליימלה, כשהרעימה הירייה, החלטתי: למעשׂייה שלי יגיע תינוק.

מספר על שׂרה, שהייתה זבנית ופעם ראה אותה מנגנת. בעיקר מספר, כשמגיעות רכבות. תיאור התחנה: הפרחים, השלטים. וַסֶרמן כבר לא בוכה. החתונה שלו בבית זלמנסון. שׂרה, בת 23, נחשבה רווקה זקנה, חכמה מדיי. שבוע הדבש בפאריס. בינתיים בתחנה ההורים והילדים מִתרשמים מהשלטים והמִזנון. שׂרה הייתה חכמה ועדינה. אמרתי לתומי: “לא הייתי לה בעל טוב, שליימלה!” והוא רוגז, כי היה בעל טוב. אני עוזר לו לספר, איך חשק בגופה ואיך התרפקה עליו ברכבת למחנה. בתחנה הילדים מושכים את הוריהם למִזנון שהופפלר מצחצח כל יום. 7000 ימים חי וַסֶרמן עם שׂרה, בוחן, מתי תתאכזב ותמאס בו. את עבודות בית עושים יחד. על תִרצה בתם אינו מדבר. שׂרה מילאה חייו באהבת זוטות. נייגל יורד לתחנה לברור 50 עובדים חדשים. הקודמים יודעים מה צפוי להם, אך מוסיפים להרגיע את הבאים. פעם שׂרה הולכת לבדה לנשף אצל זלמנסון, וזה נושק לה. היא מספרת לוַסֶרמן, שמִתייסר בקִנאה. נייגל בורר לו עובדים בתנועת ראש, הקודמים נדחפים להתפשט. ילדים וזקנים נורים ב’לאזארט‘. המִזנון נסגר. תִרצה’לה נורתה כשהושיטה יד לשוקולד. הערומים רצים על פני וַסֶרמן ב’דרך השמים’. הוא עודר, מזיע, ונזכר, איך שׂרה רִחרחה בחולצותיו.


כמה שיניים לתינוק?

ה. בריג מוצא תינוק ונותן לפריד. זה בודק: קטן, מקומט, מציע להוציאו – לדובים. נוגע בו – התינוק מכוסה שִכבה… כמו אבקת פרפרים. נייגל: זה שומן, שמֵגן. וַסֶרמן: אם אחליט – זו אבקת פרפרים. נייגל גם אוסף מידע משטאוקה על חולִי הנִכפה של בריג, ומוסר, שארנבות לא נודדות לארצות החום. וַסֶרמן רואה מעטפה עם כתב נשי. ומספר. צריכים חלב, תעזור לנו, הר נייגל. זה מציע, שבריג ילך לכפר. וַסֶרמן משבח, אך נִזכר, שיש דובים ויריות. נייגל, מִתלהב: יש שם אַיָּלה שהִמליטה, פריד ישכנע אותה, שתסכים… וַסֶרמן: נאה! אך ריאליסטי מדי. בריג מבקש, והארוטיון קוסם: בפִרפורים, תחת שׂק, יוצר חלב. וַסֶרמן נזכר, איך טעם מחלבה של שׂרה. וגם נייגל נזכר… ושניהם מסמיקים. פריד, שספג שנתיים תשוקה עקרה לתינוק – נבוך. ונייגל נדרך. וַסֶרמן מנחש למה, ויודע פתאום, ממה מתה פאולה.

לתינוק 2 שיניים. פריד חולם על עִסקה: השָנים שנותרו לו תמורת יום עם הילד ופאולה! הילד תשובת החיים לקו שהוא חורת כל בוקר. הוא מריח את התינוק. נייגל מהנהן. כשהריח את בנו – חש נמלים בגב. פריד מציע להודיע לשלטונות, אך בריג, ערמומי, כדי “להוליכו חזרה לחֶלם”31 נותן לו להחזיק בתינוק. מציצה אישה קמוטה. נייגל מבקש לעשות הכרה איתה – וַסֶרמן מציג את חנה ציטרין, חולת אהבה, הכי יפה… נייגל מוחה. וַסֶרמן: כשהיא שומעת על התינוק – נרתעת. הזיכרונות טריים מדי. פריד נוגע בראש התינוק. וַסֶרמן ונייגל מתארים את המקום הרך בגולגולת. הילד מלטף את פניו של פריד, שנדר לא להתפלא מכלום, אך מִתקשה בכך. משאירים את פריד עם התינוק. פרפר, שלכנפיו צורת לב, חג סביבו. בריג היה מודיע ל’ילדי הלב' על משימה – בציורי לב. התינוק נושם מהר ואין לו טבור. קרו אז עוד דברים בצריף ובסיפור: האִם בצריף בדק פריד את התינוק? האִם במִכרה צלצל הטלפון והימלר שפע מחמאות לנייגל, שמלאכתו כמו מוזיקה של ואגנר? ציטוט זה הושאל מטלפון של הימלר ליורגן ערב ה’גרוס אקציון' בגטו וארשה. נייגל מרוצה. וַסֶרמן, מבוהל, מספר על התינוק שעל הספה, כביכול רז החיים בו. נייגל: ספה במִכרה? וַסֶרמן מִתוודה, שהעביר את העלילה. נייגל זועם: האומנים המודרניים, במקום לבדר ולחנך… מצווה על וַסֶרמן להמשיך, וזה אינו מנחש מדוע.

כעת העלילה בגן החיות בוארשה, שם בילה וַסֶרמן עם שרה. נייגל: אה, זה אליגורי, שהאנשים כמו חיות? וַסֶרמן מכחיש. פריד וטרינר, בריג מנהל, פאולה על החשבונות ומשק הבית. השאר עובדי הגן. ופריד מודד דופק התינוק. ב־40', בהשפעת יצירתיות האומנים – מחליטה פאולה ללדת, רוקמת חיתולים, שוכבת עם פריד בכל מקום וזמן. בריג: מעשה קדוש, כמו התזת מים קדושים! וַסֶרמן: מזל שלא נתפסו ע"י הגֶסטאפּו, היה איסור על פולחן יהודי בפומבי. לפריד נגמר הכוח. מונין: שברתָ את השיא שלי! נייגל: הסְבֵּר! וַסֶרמן נותן למונין לצטט מדברי רבנים, שבתפילה צריך כוונה כמו באהבה, התלהבות מייצר הרע. נייגל מדי פעם רושם משהו.

כרֵיסה של פאולה תופחת. היא תקרא לתינוק ‘קאזיק’.32 נייגל: בת 70! וַסֶרמן: 69! וגם אותנו, האומנים הלוחמים של בריג, זה הפליא. בריג לוקח אותה לבדיקה לרופא, שקובע: הריון מדומה מסוכן. פריד מִתעלם. מטייל איתה ב’משעול הנעורים הנצחיים' שבגן. לפאולה גחמות – פעם רוצה אשכולית! כל ‘ילדי הלב’ לא יכולים להושיע. נייגל: תרשום – הקצין נייגל הביא לה – מחבילת המזון שקיבל מספרד, עם ברכת פראנקו! האשכולית מפיצה ריחה בצריף בין נייגל לוַסֶרמן. פריד חש בידו בבעיטות התינוק בבטן. נייגל: לך בטח יש ילדים, וַסֶרמן? ומספר, שהוא ואִשתו 7 שנים לא הִצליחו להוליד. וַסֶרמן: ואנחנו – 8. נייגל: אולי בכל זאת לפאולה יהיה ילד? וַסֶרמן: היא תמות. ופריד יאמין, שהתינוק שנמצא – הוא זה שלא נולד לה.

שיניה נושרות, שדיה תופחים. כשמקיאה, פריד תומך מצחה, והם רואים באסלה את פניהם – שני מכתבי בשׂורה. וַסֶרמן סוגר המחברת, מדבר על שיחות לילה עם זלמנסון, לאחר שהיה מביא פרק למערכת. איך זלמנסון השׂים עצמו חשוב. כאילו יצא מרומן. והנשפים בביתו… חדלתי ללכת, וזוגתי הלכה פעם… היה רודף נשים, דתי, מחליף אמונתו, אבל נתן הלוואה ותרם דם. נייגל: גם אצלכם יש כאלה! וַסֶרמן: אצלנו יש הכול! מאוחר. נייגל: לילה טוב! שניהם כמו שוכחים את ההסכם, אך יודעים שיודעים. נייגל: רוצה עוד לכתוב לאישה הקטנה. וַסֶרמן: גם עליי? נייגל: בעצם לא. לך כבר ואל תקלקל!


עַכָּבות בסיפור

ו. בעיה בריאותית קלה מעכבת את המשך הסיפור. 33להיכנס לחדר הלבן דרושה שִכחה עצמית והקרבה. הסיפור הושעה. הוּחל באיסוף חומר לאנציקלופדיית השואה – עניין שנכשל. רוחו המקפיאה של זנון34 נושפת בעורף מסוים. לוותר בחדר הלבן על מנגנוני הגנה עצמית שטופחו – כדי שאיזו אַיָּלה תהיה מרוצה ויעמוד עוד כרך על המדפים? אנשל: כן! סיפורי יורה לך את הדרך. כתוב, שלסיפור יגיע תינוק. אבל אין כוח. אסיר הִסתתר במחצבה וברח. במִפקד ויכוח לחישות בין נייגל לשטאוקה. נייגל מסמן בעיניים עצומות 25 ויורה בהם. וַסֶרמן מציץ. לא הִכירם אישית. נייגל מִתקלח, נוהם אלי, שהסופר אמור להיכנס לנפש גיבוריו. אבל אינני מוכן. אפשר לתת פרטים ביוגרָפיים, שלא יחשוב, שנזנח: בן 46, בן כפר ביערות בוהמיים, לרגלי הצונגשְפּיצֶה [?], אחיו מת משחפת. נייגל זוכר איך נסע עם אימו בעגלה. אביו סיפר על אפריקה. מפני שנייגל אינו מפרט, אני מצטט את יומנו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, שאביו סיפר על הבאת התרבות לאפריקה. כך הס מְערֵה ביוגרָפיה לוורידי נייגל. קולו ענייני. רוצה לדבר על סוסים. בבקשה. גם אני טיפלתי בסוסים בירושלים, ויכולתי לספר לך, נייגל. נייגל: אינני משׁתכר, אין עסקי נשים, אין ידידים, אבל תכתוב, שאוהב לחיות. וַסֶרמן נושף בעורפי: עדיין לא הובהר, אם לנייגל זכות טבעית להשתמש במילה זאת! אבל איך אוכל למנוע מגיבורי סיפורי להביע עצמם? וַסֶרמן דורש, שבמקום ‘לחיות’ יאמר: ‘בָּצָל’. ואני רושם מפי נייגל: תכתוב, שאני אוהב בצל.

נייגל אינו חש בהחלפה. הייתכן, שסבא אנשל חי במילים, עד שהמילה ‘אוכל’ משׂביעה ו’פצע' פוצעת אותו? וַסֶרמן: שׂפתם מורעלת! לשליחת אנשים למוות קראו ‘הגירה’, למכוניות ההמתה – ‘אמצעי עֵזר’! נייגל, שהיה מושעה, דורש המשך הסיפור. וַסֶרמן – כדוִד שמנגן לשאול שביעתתהו רוח רעה. כולנו עוברים לחדר העבודה שלו. וַסֶרמן רואה עוד מעטפה נשית בסל. מִתקדר. אני משלים את תיאור החדר. וַסֶרמן צועק: הסיפור חייב להימשך!

התינוק צורח, מחריש טנק וקולות הנפץ, העלילה ליד רח' נאלבסקי, במרד שלנו בכם. נייגל זועם: אתה נלחם בי במילים ומאמין, שכולם מושפעים ממילים כמוך, אני מרחם עליך. אילו היה לך… – ושׂם את אקדחו על השולחן, כורע ומפנה ראש. וַסֶרמן לא זע. חשבתָ, וַסֶרמן, שתערער אותי? יכולנו לעשות יחד משהו נפלא שטרם נעשה, אך אתה מִתעקש לקלקל את סיפורך האחרון. ונייגל חוזר לכסאו. וַסֶרמן מודה לעצמו, שהגרמני צדק, מחזיר את הסיפור לגן־החיות. נייגל כנראה זקוק לסיפור.

וַסֶרמן חוזר לתינוק הצורח. כאן יסתיים הסיפור. פלוני משותק, כי 1. אין דבר שפלוני מאמין בו; 2. אין לקבל אחריות, בחירה והחלטה; כך יפחת הכאב שהוא עשוי לגרום או שייגרם לו; 3. מישהי בעצה עם מישהי יעצה לו לעזוב את הבית ל־6 חודשים. דפים לבנים לאחר ימים לבנים. 3 סיגריות מִתעשנות. הובהרה מילה אחת, היזהר! – היחידה במחברתו של וַסֶרמן? קל לבדוק זאת בחדר הלבן: מה שנשקל –לא נכון, מה שנעתק בלי תיווך הגיוני – הולם את חוקי הפיזיקה של החדר הלבן.

פריד מִתבונן בתינוק כִבְבָּבוּאָתו בבאר. 35יש לו 4 שיניים. פריד מעסה בטן התינוק, כמו עלֶה רענן בגדם יבש. התינוק מחריא. מונין: תיארתָ יפה את החרא! מרכוס: הד"ר הטוב עיקם חוטמו! נייגל רושם ושואל על מרכוס. וַסֶרמן: הוא רוקח. מוזיקָלי, חובב אלכימיה. אל ‘ילדי הלב’ הִגיע בעקבות ניסוי של הקרבה עצמית. זה סוד. פריד מחתל את התינוק בסדין, חס על החיתולים שרקמה פאולה. שר, והתינוק מחייך.

אין לרשות הכותבת חיוניות לעצמה ולא לחי נוסף, גם לא סִפרותי. יש למצוא שיטה לחיות עם בני האדם: פלוני לא יכול להאמין בניסויו של וַסֶרמן. צריך לנתח את האדם עד שיתבררו אות היצרן וספר המכונה, לפרק לגורמים: הרצחנות, האהבה…

נייגל: תינוק מחייך רק מגיל 2–3 חודשים. וַסֶרמן: גם אתם רשמתם? נייגל: קריסטינה. אם יהיה עוד ילד, אולי אסתכן. הרי איתך עשיתי כמה דברים, אה, וַסֶרמן? פריד עורך ניסויי צחוק. מרכוס: חיוכים בגופו חיפשו מוצא – בברך, במרפק. נייגל מבקש גומת חן מעל לברך, כמו לבת שלו. – הינה היא כבר שם! – תודה, הֶר וַסֶרמן! – התינוק מִתאמץ, פריד חושב, שצריך גְרֶפְּס ונותן קלאפְּס. מרכוס: והחיוך החליק למקום הנכון. פריד ראה 6 שיניים.

כוחות מסוימים הותשו. הדפים הכתובים – כעלה בגדם יבש. כוונת וַסֶרמן נחשפה: שפלוני יתעורר אל חייו. אבל וַסֶרמן ילוחם! אז נחלם חלום, בו נייגל הוא פלוני. כלומר, פלוני נחלם כנאצי. והלא מדברים על “הנאצי הקטן שבתוכך” (הנה"ש): האכזריות, הגזענות… סימפטומים חיצוניים, שמרדימים. העט נִכסס והושׂגה בהירות, עם חוסר יכולת לשנות: המחלה עמוקה. האם ילד מסויים (יריב) יכול היה להיקטל ע"י אביו? ב־4.45 נלבשו מכנסיים. הגג תויר. ב־4.49 הובהר, שהשאלות מוטעות. אוזכרו שאלותיו של אחד ב' שולץ, שפוּחֲדו להישָאל: האם Z,Y,X ועצמו מחוּיים בידי פלוני מדי פעם? ממה יפוּחד – מן המוות או מן החיים המלאים? פלוני הוּרַץ לכתוב. העט סרב. והוטח. לבסוף כוּתַב.

וַסֶרמן עדיין עם הרופא הנבוך. שרושם: זמן, משקל משוער… התינוק מִתהפך. מרכוס: פריד תמיד חשב שהעולם רימהו במצנפות שֵדים. הארוטיון: ובתחתיות כפולות. אך הִקשיח אמונתו בהִגיון הדברים. נייגל: לַכול יש הסבר הגיוני. וַסֶרמן: ההיגיון מקשר דברים חסרי היגיון. מִבצע ההשמדה ארגון הגיוני – ההיגיון שקשר בין חיי בתי ומותה. נייגל מִתעלם. בפני וַסֶרמן משהו הקרוב לשִנאה. הוא ממשיך. מרכוס: ופריד הפך ציפייתו הנעלבת מהעולם לעווית. פאולה: בעינוי העצמי פריד גורם עוול. הארוטיון: אבל כשהיה צריך לבחור לא בחר בהיגיון האכזרי, אלא בשקר ותקווה. פריד: הא, אתה, איש הקָמופְלָאז'. הִרשיתי לעצמי להאמין וסבלתי, וכבר לא ארשה לעצמי לעולם… מונין: שוב הִתהפך! נייגל: ופריד צעק והפך אותו שוב, והתינוק – שוב… ובפיו בהקו 8 שיניים! אני מריח סיפור אמיתי! והוא רושם בפנקס. פריד מעלעל באנציקלופדיה רפואית. התינוק זוחל ומִתיישב ולומד לשתות ולאכול בעצמו ומתחיל לדבר.

הנה"ש מוציא לפועל מחלה שבשורש טבענו. לא מתחילים לגרום עוול, ממשיכים. להילחם בטבענו – צריך כוח, ובסך הכול – כדי להיות אדם, כדברי וַסֶרמן? לכן תחוּוֶה דעה: וַסֶרמן טועה. הטבע נבון. יישׂרדו מי שיידעו להתגונן בתבונה. ויד נשלחה לרשום: הייתי שקוע בזה מאז שנולדתי. לא יכולתי לומר ‘אני’ בלי ‘אנחנו’, התגוננתי בפני סבל הזולת, הפסקתי להמציא שֵם לכל חפץ ושׂפה לכל אדם. כוחו של פלוני תש. המלחמה נקוצה על ידו. כבר היה מת. מוכן לחיים.

לצאת מהחדר הלבן! שכחתי שׂפתו. אך אין דלת. אנשל מפזר מילים־גרגירים, שיַראו לי הדרך: כל העולם החדר הלבן. כְּתוֹב על חיי התינוק מלאי החיים! התנפלתי על הקירות, הדפים, הראי, הנפש – הכול חסום. אנשל: כְּתוב! חייך הם הסיפור! – טוב, אלחם בתינוק. היזהר, אנשל, הכרזתי מלחמה עליך ועל הסיפור שלך!

פריד מחשב: כל 4–5 דקות התינוק מִתפתח כמו ב־3 חודשים. נזכר בפרפר: מאז התינוק נושם כה מהר. יש לספור את הזמן מ־9 בערב. מוצא באנציקלופדיה את סינדרום וורנר: הזדקנות מהירה, עיין ערך: פְּרוֹגיריה. נייגל, חיוור: בבקשה, הֶר וַסֶרמן, אל תִפגע בילד! וַסֶרמן, שכאילו כבר שמע זאת: פריד אץ לערך פרוגיריה: גִרסה ילדותית של סינדרום וורנר. פריד מלמד את התינוק לומר ‘אבא’ ו’קאזיק'. נייגל צועק, וַסֶרמן מניף ידו, כמו לפני 20 שנה: הילד יחיה וימות לפי רצון הסיפור.

פריד מִתנשם: החיים נענו לכפפה – בגופו של הילד יטעימו אותו ייסורים. וַסֶרמן: אוי, פריד, היית צריך לשער זאת! פריד: אל תדאג – פריד הזקן יודע תכסיסים. נייגל: הוררא, פריד! מרכוס: פריד מקרצף הפריחה בבִטנו, מחשב. בעיני וַסֶרמן אהבה פראית, כמו ארנב שמגן על גורו. מהנהן למילה האחת שבמחברת. יכולתי להציץ, אך פחדתי. נייגל מִתחנן: רק רגע! אך פריד מִתעלם: התינוק יגמור מחזור חיים שלם ב־24 שעות. אני יודע, מה עלי לעשות. וַסֶרמן המסכן! אבל גם לי יש סיפור שכותב אותי. ואני חייב ללכת אחריו.

נייגל: 24 שעות, באמת! וַסֶרמן: שעות מופלאות. ואֵלַי: נו, שליימלה? צדתיו! אבל איך נִשתנו פניך? עיני התינוק זורחות כשהוא פועה לרופא המִתייפח: אבא!


מדוע וַסֶרמן אינו יכול למות?

עובדה, שהסופר כתב כך, ושהקורא מקבל את זה. אבל מה ההצדקה הסִפרותית?

כמו בחלקים הקודמים – מימוש של ניבים: ‘היהודי הנצחי’ או ‘היהודי הנודד’ היה דמות אגדית במסורת הנוצרית מימי הביניים ואילך: יהודי שקינטר את ישו כשהלה נשא את צלבו, קוּלַל לחיות ולא למצוא מנוח עד להופעתו המחודשת של ישו באחרית הימים.36 במאה האחרונה החלו סופרים יהודים להשתמש בדמות זו כבניב –דמות המסמלת את העם היהודי שנודד ואינו מוצא מנוח, שכל הרדיפות לא יכלו לו. ויש סיפורים על מי שרוצה למות ואינו יכול – כגון ‘הרוח הרעה מטירת קאנטרוויל’ מאת אוסקָר ויילד. ומספרים, שהיו בין קורבנות השואה יחידים חזקים ברוחם, שקראו זה אל זה ‘עם ישראל חי’ או ‘אנחנו נאריך ימים על פניהם’. דמותו של וַסֶרמן ה’עמיד' נגד המוות היא גם ‘מימוש האמת ההיסטורית’: הם לא הצליחו להרוג את ‘היהודי’, כלומר, את העם היהודי.37

תכונתו המופלאה של וַסֶרמן גם הולמת את סיפור החבורה, שבה לכל חבר יש ‘סגולה’. סגולתו של וַסֶרמן, שמִתגלה לכאורה רק בחלק השלישי, בדיעבד אולי נרמזה כבר בחלק הראשון, שבסופו סבא אנשל לא מת, אלא נעלם.


ומדוע הוא נקרא ‘שחריזאדה’?

גם כינוי זה מסתייע בניבים. לסיפור שאינו מִתקבל על הדעת נהגו לקרוא ‘אלף לילה ולילה’; וַסֶרמן כתב סיפורים כאלה (כגון, ש’ילדי הלב' מטיסים אינדיאנים לירח), ומכאן נקל להבין את כינויו. אבל להלן זוכה הכינוי ל’מימוש ניגודי' (על משקל ‘תקבולת ניגודית’): וַסֶרמן מספר סיפור בהמשכים לעריץ – אבל לא כדי להציל את חייו, אלא למען הסיכוי למות. ובחלק הרביעי יתגלה מימוש נוסף, הקשור ב…מוזיקה.


ארבע חידות ופיתרון אחד

מה המילה האחת הכתובה במחברתו של וַסֶרמן?

נוימן מנחש, שאולי ‘תיזהר!’ (בשביל להישׂרד) או ‘תתקיים!’ אך תשובה זו אינה הולמת את אופיו של וַסֶרמן. ברגע המכריע נוימן חושש להביט במחברת, ודאי מפני שהוא יודע בחוש את הכתוב שם. כי וַסֶרמן, הגיבור שנוימן יצר, כבר נטל לעצמו עצמאות, עד שהוא רוצה להראות לנוימן את הדרך, שהלה אינו מוכן ללכת בה. ומהי? כתיבה על התינוק. כלומר: הנכונות להיוולד מחדש, להוליד, לאהוב – כל מה שנוימן מסרב לעשות, כי באופן ילדותי הוא חושש להתייסר ומסתגר בחדר הלבן.

מהו החדר הלבן?

לכך ניתנות תשובות חלקיות סותרות: תחילה מסבירה אַיָּלה, שזה מקום סמלי –כאילו חדר מוחשי אבל נסתר ב’יד ושם' – שהרוצה לכתוב על השואה חייב להתייחד בו, מעין ‘תא לחץ’, שבו שולטים חוקי פיזיקה־פסיכולוגיה־וסִפרות אחרים, ‘מוחלטים’. כדי להיכנס צריך העזה. חשבנו, שמדובר בנכונותו של נוימן להעֵז ולכתוב בסגנון שונה משכתב עד כה, אולי לזנוח את הריאליזם. אך אח"כ נשתנתה המשמעות או הוכח, שטעינו: שליימלה נוימן כבר בפנים, ולכאורה אינו יכול לצאת. וכל העולם הוא החדר הלבן. כלומר, זה כנראה משהו בנפש. איזו עמדה כלפי השואה והעולם וה’אני־עצמי' והכתיבה והמשפחה והנכונות להתמסר – עמדה, שהמִתחפר בה קשה לו לעזוב אותה.

מה שליימלה יודע, שעליו לעשות?

נאמר בהקשר זה, שֶוַסֶרמן מִסכן, “אבל גם לי סיפור שמספר אותי ואני חייב ללכת אחריו.” אם כן, אולי ההמשך – החלק הרביעי – הוא התשובה: עליו לספר חלק זה על פי דרכו (של המספר ושל הסיפור).

איך נִשתנו פניו של שליימלה?

לכאורה אין לכך תשובה. שליימלה מרגיש, שכדי לכתוב על נייגל צריך להיכנס לנפשו, ועדיין אינו מוכן לכך. אבל אחר כך הוא מגלה להפתעתו, שהוא (גם) נייגל: הוא חולם זאת, ומייחס לעצמו ‘מחשבות נייגליות’, כגון, שהחובה קודמת למשפחה – אולי בבונקר יצטרך לחנוק את בנו הבוכה; ואצל נייגל הוא מוצא חוויות שגם הוא עצמו חווה, כגון תחושת הנמלים בגב כשניגשים לערישת התינוק. והוא מדבר על הנאצי שבתוכנו. אבל כאן אין המדובר בנייגל, אלא בתינוק קאזיק. תחילה שליימלה אינו רוצה לכתוב עליו, כי “אין כוח” בשבילו, ולבסוף, כדי לצאת מן החדר הלבן, הוא כבר מוכן לכך – ואז פתאום הוא משתנה, עד שֶוַסֶרמן נדהם.

ומכאן הצעת פיתרון לארבע החידות:

פניו נשתנו – לפניו של התינוק קאזיק, מתוך הזדהות עם המשך הסיפור שיתאר את גורלו של קאזיק: חיים ומלואם ביום אחד.

המילה האחת במחברתו של וַסֶרמן היא: ‘תינוק’, במשמעות משולשת: של תקווה והמשך; של הנכונות לאהוב ולהתייסר בלי הסתייגות; ובמשמעות שעולם ומלואו כלול במיצוי החיים כאן ועכשיו, בזמן קצר.

החדר הלבן הוא אחדות הניגודים בנפש – הנכונות והיכולת להתמסר התמסרות גמורה לזולת ולחוות בכך כחוויה גמורה את ה’אני'. לכן קשה להיכנס ולהזדהות עם הסתירה, ושבעתיים קשה לצאת כדי לחיות־ולפעול לפיה.

על שליימלה לכתוב על קאזיק, כדי שילמד למצות ולאהוב.


הקישורים

החלק השלישי צמח מתוך הראשון והשני: בראשון סבתא הני מספרת למומיק, שהיה לה אח, אנשל, סופר שנספה בשואה עם אִשתו ובתו, ושמומיק דומה לו. ומתברר, שאנשל לא מת. והוא ממלמל סיפור אינסופי ובו הוא מזכיר את ‘הרנייגל’; מומיק מגלה דף ישן מסיפור של אנשל על ‘ילדי הלב’ ולומדו בעל פה.

מומיק חש, שהוריו שרויים בפחד תמיד, וכדי להושיע אותם, הוא רוצה לאלף את החיה הנאצית, וכן הוא נודר להיות סופר ולהשלים את פָּעֳלו של אנשל.

ומִתברר לו, בחלק השני, לאחר שהתבגר, ששתי המשימות קשורות זו בזו: עליו להגשים את עולמו של מומיק ולהתגבר עליו: ‘להוציא ממאורתה’ את החיה הנאצית שבכל אחד מאיתנו, ולאחר שהיא ניגעה אותנו ברע שֶבּה־ושֶבּנו, עלינו לנַגע אותה בטוב שבָּנו־ושֶבּה; אבל הדבר קשה: מומיק – שנהפך בינתיים לנוימן – מִתייסר וגורם ייסורים ואינו מצליח להוליד את הסיפור הגואל. גם רות אִשתו מִתקשה להתעבר – אך לבסוף היא יולדת את יריב, שאת שמו יש לפרש כ’אתגר': כשנוימן ניגש אל מיטתו של התינוק וחש בדגדוג הנמלים בגבו, הוא מפוחד מקֶשר־אהבה חזק זה, ומִתגונן במחשבות־מוות. מהוריו ספג את ‘צו החיים’ להישׂרד: להיות קשוח ומנותק. כלומר, ‘צוו החיים שאינם חיים’. גם הוא, כהוריו, אינו מסוגל לחיות חיים מלאים, הוא מנוגע ומכין עצמו מבחינה נפשית, שבבוא שואה חדשה, לא יהיה קשור בלב ונפש באִשתו ובבנו, והוזה, איך יחנוק את בנו בבונקר, אם יבכה, ואיך ייפרד מיקיריו במיון להשמדה.

בלבטים קשים הוא מגייס עזרה: מברונו הוא לומד סגנון הולם והתמכרות ללא פשרות לעולם האומנות, אך אחר כך הוא גם לומד להשתחרר ממנו; את יחסו הדו־ ערכי לנשיות הוא חווה בעזרת הים ומגלה – בעזרת אַיָּלה – את החדר הלבן; אצל רות הוא מוצא את האהבה ללא תנאי ואת האנָלוגיה של קשיי ההתעברות והלידה, הוא בורא את וַסֶרמן ואת נייגל לא רק בכך שהוא ‘נִכנס’ אליהם, אלא גם בכך שהוא ‘מוציא’ אותם מתוכו. ולבסוף הוא ‘מיילד’ – בחלק השלישי – את הסיפור.

הסיפור הוא בחלקו הגדול – נסיבות התרקמותו של הסיפור. לשם כך מומיק־ שליימלה־נוימן מִתלווה אל סבא אנשל – כעת וַסֶרמן – אל מחנה ההשמדה ועוזר לו לספר. בתוך כך מִתקבלים סיפורים וגיבורים על שתי רמות: נוימן כותב סיפור (בירושלים, בנארביה ובתל־אביב) על וַסֶרמן המספר סיפור. וַסֶרמן, נייגל ושליימלה הם גיבוריו של נוימן, והם ‘עיבוי’ של ‘מודלים’ מן החיים והחצנה של חלקים בנפשו של נוימן. ובריג ופריד הם גיבוריו של וַסֶרמן ש’נולדים' כעיבוי מ’ילדי הלב' הישנים וההמשך החדש של הסידרה, ומרכוס ומונין וציטרין הם ה’פרטיזנים' של מומיק והם עיבוי של זיכרונות הילדות וצורכי הסיפור, וקאזיק הוא ילדם המשותף של וַסֶרמן ושליימלה. כך שלושת החלקים מקושרים זה בזה.


הזיהויים

הקישורים מִתבטאים גם בזיהויים: נוימן מזהה עצמו עם נייגל; וַסֶרמן מגלה, שהיו לו חוויות זהות עם נייגל; נוימן מזהה עצמו עם וַסֶרמן ומדבר בשמו (כגון, כשהוא אומר על שרה: “לא הייתי לה בעל טוב”). על כל אלה ניתן ‘להגן’ ולמצוא בהם היגיון. אך בצידם מצויים קישורים וזיהויים נוספים, שאין בהם לכאורה שום היגיון:

בחלק השני, היא, הים, מספרת, שהייתה לה “בעייה בריאותית קלה”; בחלק השלישי יש “בעייה בריאותית קלה” לנוימן; וַסֶרמן זומם לגרום לנייגל שיחזור לחלם, ובריג רוצה להחזיר לשם את פריד; כשפריד מעסה את בטן התינוק, הבטן כמו עלה רענן המחובר לגֶדם יבש; ואותו עלה רענן והגדם היבש מוזכרים, כשמישהו מנסה לכתוב: אז הדפים הם העלה, ואותו מישהו (כלומר: נוימן) – הגֶדם.

מסקנה: כולם מזוהים עם כולם. הכול קשור בכול: ‘אדם ישן’ ו’חדש‘, טוען וַסֶרמן לנייגל; ואין ‘אדם יהודי’ ו’גרמני’ או ‘נאצי’ טוען הסיפור: בכל אחד יושב נאצי קטן, אך בכל נאצי יושב אדם. גם שטאוקה מנסה להתאבד שלוש פעמים ויוצא מדעתו.


הווּלגָרי והגרוטסקי

אינני מבין, אל מה אנשל וַסֶרמן חותר בסיפור הגרוטסקי, הוולגָרי. יש השתחררות חסרת רסן של דִמיונו שמביכה, מישהו שובר את כללי המשחק. וַסֶרמן זה מכניס ערמומיות חסרת כבוד, חנווניות שכזאת, לסיפור הזה, שבעיניי הוא, כידוע, גורלי…38


מהרהר נוימן ב’חשבון נפש קטן', וביטוי זה הולם: הרי הוא שיצר את וַסֶרמן ודרכו – את סיפורו. התואר ‘ווּלגָרי’ מובן, כי וַסֶרמן מספר על הנפיחוֹת של פריד, נייגל מעיר את הערותיו, ובתוך כך נעשה שימוש מגוּון במילים המתארות עניין ווּלגָרי זה:

הִרשה לעצמו להפיח בצנעה, להשמיע צוויצה של מַטה והיה תורֵע ומחצצר ברמה, וקול הנפיחוֹת היה מעלה על הדעת צווחות מרות של אווזי הבר.


נייגל צוחק בכל פה:

גיבורי הילדוּת שלי אוסף של זקנים מפריחי נודות… אני מקווה, שתתחיל שם פעילות יותר רצינית מהפלצות…"39


ו“הגרוטסקי” בסיפור? ‘גרוטסקי’ בציור או בסיפור מִתכוון לאיזו איכות שמִתחמקת מהגדרות,40 אבל נוכל להיעזר בדבריו של נוימן, כשהוא בא לאפיין את סיפורו של וַסֶרמן: מדובר ב“מבוכה, אפילו קצת רוגז”, מפני שהסיפור “שובר את כללי המִשחק”. ועיקר ‘שבירת הכללים’ כנראה בכך, שגם התוכן וגם הסגנון מערבבים את הנשגב עם הנלעג, את הגורלי עם הווּלגָרי, את השואה ומחנות ההשמדה ואת געגועיו של פריד לפאולה, אהבתו האחת שמתה, עם נפיחות הזוכות לכינויים מלשון הילדים: “נודות” ו“הפלצות”.

לכאן ניתן להוסיף דוגמאות רבות, למשל, כיצד זלמנסון מת מצחוק בתא הַגַזים, כשהוא מבחין, שֶוַסֶרמן אינו מצליח למות, או – כיצד מאלצים את וַסֶרמן לנקות מחראות כשהוא לבוש בבגדי פאר של הרב הראשי ליום הכיפורים, שבעקבות זאת מכנה אותו נייגל “שייסמייסטר”, שתרגומו בקירוב: ‘רב־אומן של חרא’.

הדבר גרם לנוימן – וגורם לנו – ל“אובדן האוריינטַציה הרִגשית”.41 וניתן להכליל זאת על כל הספר. וייתכן שכאן שורש התגובות הקיצוניות לחיוב ולשלילה, שכּן הגרוטסקי יש לו חסידים ושוללים מובהקים: אלה רואים בו את מיטב האומנות, ניסיון נועז להגיע בעזרת הגרוטסקי אל האוטנטי, ואלה – חוסר טעם מסליד.

אבל מה תפקיד היסוד הווּלגָרי בסיפור?

נוכל לבדוק זאת בדוגמה שלעיל: הנפיחות של פריד מובאות כדי להמחיש אהבה של אמת בין איש לאישה: הם סמל לקשר הנפשי המופלא שלהם, וחיוכה של פאולה לנפיחות של פריד אומר: ‘אני אוהבת אותך ואתה לא צריך להתבייש לפניי’, לכן לאחר מותה מבטאות הנפיחות את געגועיו אליה.

והם ‘תכסיס סיפורי’ של וַסֶרמן – למשוך את נייגל אל הסיפור, כי נייגל תחילה נדהם ונוזף, אחר כך צוחק בכל פה ונהנה. והעניין גרם גם לו, כנראה, לאובדן האוריינטַציה הרגשית, למבוכה – שהיא הכרחית כדי לפנות מקום לרגשות חדשים: הוא שוכח שפריד יהודי שעובר על החוק ומקיים יחסי מין עם פאולה הארית ובהמשך הוא מזדהה עם פריד ועם אהבתו לתינוק עד שהוא מִתחנן, שלתינוק לא יאונה רע: סימן שגם הוא קיבל את פריד על כל חולשותיו האנושיות.

ובכך אותן נפיחות הן גם תכסיס סיפורי של גרוסמן, לנַגע אותנו בקבלת החולשות, ומשתמעת השקפת העולם: ‘אדם אני – ושום דבר אנושי אינו זר לי’. אבל היא מוגשת במעין היפוך: רק כשאני מרגיל עצמי לכך, ששום דבר אנושי אינו זר לי – אני נעשה אדם במלוא משמעות המילה: אדם שיש לו זיקה לאנשים ולאנושי. 42


גדולת הבניינים הסבילים

לקראת סוף החלק השלישי נשזרים בסיפור על וַסֶרמן ונייגל קטעים מוזרים על פלוני־אלמוני. נעשה בהם שימוש נרחב בַבניינים הסבילים – נפעל, פוּעַל והוּפעל – ובדרכי אמירה סתמיות, אימפֶּרסונָאליות. הסיפור הוּשעה, הוּרחק. הוּחל באיסוף חומר, השׂתרר דכדוך, הדברים סוּפּרו, רוחו של זנון נוּשְפה, שאלות נשאלו. מישהו נתקף, הִרהורים הוּעלו, פלוני הוּגלה, 3 סיגריות התעשנו, לחי נחתכה, הוּעלתה השערה, השׂתררה מבוכה, הוּעַז להיאָמר שפלוני הוּבַך. סברה נדונה, אם משהו נרשם, נשקל, מוערך ומהורהר. צוין, שלרשות הכותבת אין חיוניות. הכוחות הותשו, מוחשת רק מעט חיות, הדפים אחוזים ביד, וַסֶרמן ילוחם ויוּשַב מלחמה, מכנסיים נלבשו, הגג תוּיר, הובהרה הוודאות, אוזכרו השאלות שלוּמדו להישאל והוברר, שהן פוּחדו להישאל. ממה יפוחד וירוּתע? למישהו הוּצן, מישהו הוּרץ, זיעה הוּגרה, העט הוּטח ונוּקש… 43

הקטעים מתארים את לבטי הכתיבה ואת ייסורי הנפש של נוימן ומצביעים על שורש הבעיה: הניכור. בעיה זו של ניכור עומדת במרכז החלק האחרון.


האֶנציקלופדיה המלאה…

חלק זה מביא בסדר האלף־בית את כל הידוע על חייו של התינוק קאזיק, שנמשכו 21 שעות ו־27 דקות, שבהן היגיע לגיל 64 ו־4 חודשים. במבוא “אל הקורא” נאמר: “בדפים הבאים ימצא הקורא את סיפור חייו של קאזיק, גיבור סיפורו של אנשל וַסֶרמן, שסוּפּר לָאוֹבֶּר שטורם באן פיהרר נייגל…”44 – ודברים אלה כמובן ‘אינם נכונים בתוך עולמו של הסיפור’, מפני שֶוַסֶרמן לא סיפר לפי סדר האלף־בית. ויש לפרש, שסיפורו של וַסֶרמן שימש חומר גלם, מושא למחקר, כביכול. ובשם מחקר זה נוקטת “המערכת” – כך נוימן קורא לעצמו – כמה גינונים: הכותרת חוזרת בתחתית כל עמוד. נאמר, שזו המהדורה הראשונה, שעדיין “עממית” במקצת, דבר שיתוקן במהדורות הבאות. וכן מִתנצלת המערכת על “פשרות”, למרות “מחויבוּת עמוקה לעובדות”: מסופר על “מאבק עז” בין המערכת ובין וַסֶרמן על ערכים אחדים. אך “הצידוק והמניע לעריכת המפעל המדעי הצנוע” הוא הרצון לנצל “הזדמנות נדירה לעיבוד אנציקלופדי מלא של חיי אדם שלמים, מלידה ועד מוות”.


למה צחקה אַיָּלה?

כשהמערכת סיפרה לאַיָּלה על כוונתה לחבר אנציקלופדיה זו, פרצה אַיָּלה בצחוק המתואר במפורט: מסתלסל, מִתפצל, כציפורים, כגלי הים… עד שדעכה ונעלמה, כמו רטיציה, דודתו של ברונו: “נצחונה של המערכת היה שלם”.

אַיָּלה חדלה לצחוק, כי תפסה, שאהובה לשעבר אינו מִתבדח, אלא – שיסוד הניכור שבו גבר עד שהוא השתגע. גם מנחם פרי (יש להניח, שהדברים פרי עטו), מאפיין כך את החלק האחרון בספר: “מנוכר־כביכול, במסווה אובייקטיביות של אנציקלופדיה.”45 אַיָּלה ופרי מסכימים אפוא שיש סיבה פסיכולוגית לחיבור האנציקלופדיה ונחלקים בעניין ההצדקה הסִפרותית, כי אַיָּלה, כמו הים, מִתייחסת לדברים בכל הלב, אבל בלי השכלה בתורת הסִפרות, ומה שהיה בעיני אַיָּלה כישלון של מומיק, הוא בעיני פרי הצלחה לגרוסמן, שהוא מתאר כמו במבע משולב עם ראייתה של אַיָּלה:

עדות לכִישלונה של הנפש לדמיין בתוך עולם, שהוא עצמו ‘פנטזיה’ של מטורפים, שמעבר לכל דימיון. הספר שופע מִבנים פנטסטיים בתוך מִבנים פנטסטיים – ניסיון נואש להכות ‘פנטזיה’ בפנטזיה.


אחת מתכונות הטירוף, החלום והסִפרות היא – העירוב של מציאות חיצונית ופנימית מתוך חוסר הבחנה ביניהן: נוימן מאמין עד כדי כך בקאזיק, שהוא חוקר ומסכם את חייו באנציקלופדיה. אַיָּלה צחקה, כי חשבה שזאת סִפרות לא מוצלחת, וחדלה לצחוק כשהבינה, שזה טירוף. וחשוב בשביל המסר שלא נראה בחלק זה רק תכסיס סִפרותי של גרוסמן, אלא שניכָּנס לעולם סִפרותי זה ונראה אותו מבפנים בעיניה של אַיָּלה, ואז ה’אנציקלופדיה' היא אכן (כדברי פרי) תופעה נפשית של נוימן: היתָפסות גמורה, עד שיגעון, לעולם של גיבוריו, אך היתָפסות מנוכרת לחלוטין.


ועוד הצדקה פסיכולוגית

ברומן הריאליסטי מניע פסיכולוגי (של הגיבור) הוא גם מניע סִפרותי. ומבחינה זו מעניק גרוסמן לנוימן מניע כפול: ראשית, מנגנון של התגוננות,46 ושנית, הגשמת חלום נעורים: מומיק קורא כל יום ערך באנציקלופדיה העברית ומחפש בה, איך להכין קוביות סוכר לסוס בלֶקי, אך חושש, שכשהאנציקלופדיה תגיע סופסוף לאות סמ“ך (סוכר), תַפנה אותו ל”עיין ערך: קוביות“. נוימן מתחיל לחבר אנציקלופדיה של השואה לנוער, אך מפסיק בגלל חוסר מימון; מתוך ‘נטייה אנציקלופדיסטית’ זו47 נותן שליימלה לגיבור המשותף שלו ושל וַסֶרמן, ד”ר פריד, למצוא באנציקלופדיה רפואית את האבחנה להתפתחותו־והזדקנותו המהירה של קאזיק.

נמצא, שבכל אחד מחלקי הספר מוזכרת אנציקלופדיה, המניע הפסיכולוגי־סִפרותי של הגיבור נעשה לפסיכולוגי וסִפרותי מבחינת הקורא – לרמז מַטְרים, מכין: כשפוגש הקורא משהו מפתיע, שבכל זאת הוּטְרם והוּכן – הוא לא ‘מנוכר’ לחלוטין.


‘ניכור’ מול ‘הזרה’

‘ניכור’ מתפקד בתחומים אחדים באסכולות ובמשמעויות שונות, וכדי להבדיל ביניהן תִרגמו והִבחינו בין ה’התנכרות' המַרכסיסטית, שמִתנכר העולם לאדם במשטר הרכושני ההופך הכול למוצרים בעלי מחיר, ובין תחושת זרות אֶכּסיסטנציאליסטית, שחש האדם כלפי העולם העוין שלתוכו נזרק מבלי שנשאל; בין הניכור הפסיכולוגי, שהוא תגובת התגוננות של נפש פגועה, ובין ה’הזרה‘, מונח של הפורמָליסטים הרוסיים ויורשיהם ב’תורת הסִפרות’: משהו חדש ביצירה – בהקשר, בזווית הראייה או ב’דרך ההגשה' – המפתיע את הקורא, מונע בעדו לראות אותה ראיית שיגרה ומחייב להתייחס.

כשהוא קורא – למשל – בשיר את הכותרת ‘ירח’ הוא מוכן אולי לומר לעצמו: אה, ירח, כמובן… אבל להלן הוא פוגש שורת אֲמָרות מפתיעות, שבעקבותיהן הוא כמו רואה את הירח הישן ראייה חדשה, עד שהוא יכול להסכים עם תחילתו של השיר: “גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הוּלֶדֶת”.

הגשת סיפור חייו של קאזיק כאנציקלופדיה היא – מבחינת ‘תורת הסִפרות’ – תכסיס של הזרה. וכבר יש מסורת ארוכה של סיפור, שאינו מובא כסדר התרחשותו־כביכול, אלא מתוך בלבול סדר הזמנים ועירוב חוטי סיפור אחדים: כך, למשל, נתחברה ה’אודיסיאה' לפני כ־2700 שנה. כשהסיפור מוגש כך, בצורה מקוטעת, על הקורא לצרף את קטעי התַצרֵף (זה המונח העברי ל־puzzle), לתמונה אחת.


עוד על מימוש הניבים

כמו שהרמז המטרים וההזרה סותרים ומשלימים זה את זה כתופעה פסיכולוגית וסִפרותית – לפחות כאן, בעניין ה’אנציקלופדיה' – כך גם למימוש הניבים יש כאן תִפקוד כפול כזה, של הצגת משהו מוזר שיש בו בכל זאת משהו מוּכּר:

‘אנציקלופדיה’ היא ספר ה“מקיף עולם ומלואו מתוך מגמה מחנכת”,48 אלא שכאן ‘עולם ומלואו’ מִתמצה באדם אחד החי יום אחד. ולכך יש גיבוי בניבים ובאמירות, שאדם אחד שקול כנגד (או שניתן למצוא בו) עולם ומלואו,49 וכן נמשלים החיים ליום אחד בחידת הספינכס לאדיפוס, “אָדָם – יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר”, “אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר…”50 ומזכירים בהקשר זה את הזבוב שחי יום אחד, או צמח שפורח יום אחד בלבד: “בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלַף / לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ”. וניתן לכנות תבנית סיפורית כזאת ‘אוקיינוס בטיפה’ או ‘הכלל בפרט’.51


מִשחק ה־puzzle והאנציקלופדיה המלאה…

הרעיון, לכתוב סיפור בתבנית אנציקלופדיה, נראה במבט ראשון כאבסורד: אנשי תורת הסִפרות מבחינים בסיפור בין ‘יסודות רציפים’ ל’בלתי רציפים'.52 ואילו באו להחיל את תורתם על עע"א היו אולי אומרים, שבאנציקלופדיה אין שום דבר ‘רציף’ מלבד סדר האלף־בית; נמצא, שגרוסמן הִצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לכתוב את סיפורו של קאזיק ביסודות בלתי רציפים בלבד. ואנחנו, המעדיפים את ההמחשה על התיאוריה, נאמר, שיש סיפורים המגישים לקורא את העלילה באופן סדיר, לפי סדר התרחשותה־כביכול במציאות, ויש סיפורים המערבבים שברי התרחשות שלא לפי סדר הזמן ומגישים לקורא קטעי תמונת תַצרף. גרוסמן בחר בתבנית התצרף לספר כולו – בארבע חלקים גדולים –ולכל חלק לעצמו, כשבחלק האחרון חלקי התצרף ערוכים בסדר האלף־בית. האם יש עוד יצירות כאלו? אולי רק אחת: ‘אש חיוורת’ (Pale Fire) לנַבּוֹקוב, ששם מוגשת לקורא פואימה לירית־הגותית, שמטורף מפרש בה פסוק אחר פסוק, ומתוך הפירושים מצטרף סיפור.

בְ’פָּזל' זה – של ‘האנציקלופדיה המלאה של חיי קאזיק’ יש 76 גזירים.53


להלן תמצית היסוד הסיפורי שבהם:

אהבה. ע"ע מין.

אוננות. קאזיק מאונן בייאוש מגיל 28, לאחר כישלונו עם חנה ציטרין. נתזי הזרע לובשים צורות צבעוניות פגומות, בהתאם להזיותיו.

אחריות. נייגל: ההשמדה תימשך, גם אם אני אחדל, לכן אין עליי אחריות. וַסֶרמן: והעולם יימשך, גם אם אחר יאהב את רעייתך. הבחירה היא החירות.

אמנות. קאזיק מוקף אומנים ומחפש פורקן למועקותיו באומנות – נעשה צייר וקריקָטוריסט, אך נוכח שהאומנות לא תגאל אותו ואך נטלה אשליותיו.

אמנים. רשימת אנשי החבורה, על סגולותיהם.

אקדח. 1. הכלי שבו נייגל התאבד. 2. הכלי שבו ירתה פאולה באריה צֵזָר: אפשר היה להאכילו רק בקופים ופאולה התנגדה לכך.

אקזמה. הפריחה בטבורו של פריד הצמיחה ענפי רוזמרין, עד שנראה כשיח מהלך.

בגידה. כינה נייגל את מזימת וַסֶרמן לסבך אותו בסיפור ורק אז לגלות לו, ש’ילדי הלב' נלחמים בנאצים, אמנם בלי נשק. וַסֶרמן שמע מזלמנסון, שלכל סופר מילה מאפיינת. המילה שלו – ‘פחד’ ו’חמלה'.

בדידות. חש פריד כשפאולה חדלה לישון אצלו, לפי דרישת בריג, לאחר כניסת הגרמנים. בלילה יצא אל לחשי הגן וריחותיו וצעק עם החיות. סורגים התעקמו, תוּכּיים תפחו והכול חשו, שעוד מעט הגן ימריא, עד שבריג העיר את פאולה וזו רצה אל פריד.

בדיה. וַסֶרמן חוקר את נייגל, מה הרגיש, כשהרג, ומסביר, שבדיה על חרטה קטנה חיונית למען רעייתו ובתו ולמען הווייתו שלו הכעורה, אך הייחודית.

בחירה. כשהתעורר קאזיק (בן 18) מתרדמת ההתבגרות, שאל ‘מי אני’. פריד: מי שתבחר. מקווה, שאדם. נייגל: ואני בחרתי לרצוח. וַסֶרמן: בזאת רק ממשיכים.

ביוגרָפיה. נייגל: מה הביוגרָפיה של הגיבורים מאז נפרדו עד שנפגשו שוב? וַסֶרמן מתחיל לספר על פריד ומפסיק. פאולה מסכמת את חייו: יש שבבוקר מתמתחים. פרידצ’ק – מתכווץ.

בריג, אוטו. פולני נוצרי, המנהיג, חולה־נכפה. רשימת הדברים שיודע לעשות: יין תפוחים, ליילד ג’יראפה, להפנט גורי נמר.

גוף, האובייקטיביות של ה־. קאזיק חש, כאילו גופו מזוודה, שאלמוני הפקיד בידי נפשו. ובה הפתעות: צליעה, אלרגיות לחציר. ואולי המזוודה עיקר והנפש טפלה? האנשים מצניעים מומים ומתייסרים. וַסֶרמן: הגוף הוא הרֶסן, שבו אלוהים אוחז בנו. נייגל שלם עם גופו.

גיהינום, גירוש מן ה־. וַסֶרמן: גזלתם מאיתנו את האילוזיא של הזפת הרותחת.

גינצבורג, איליה (6 עמ'). משוגע רחוב, שואל תמיד: ‘מי אני?’ מרכוס מקיים אותו. פעם מסתובב איליה בכלא – חשבו שהוא אחד העובדים – ומגיע לחוקר אוֹרף, שרואה עצמו אומן מבוזבז, קורא את הרצון לעוצמה, אך חולק על ניצשה: יש אמת אובייקטיבית, שמי שמחשמלים לו את אבר־המין משמיע אותה. איליה מוסר לאורף כרוזי מחתרת. אורף: מי אתה? איליה, מאושר: מי אני! אורף מפעיל כל מכשיריו, מתמלא דם, זיעה וצואה ומפוחד, כי הנחקר חוזר בהתלהבות על שאלותיו. לבסוף חש רחמים, בושה וספק, אם היהודי לא אמר את האמת העמוקה ביותר. איליה נמסר לבריג, המגייס עובדים.

הארוטיון (6). ‘ילדי הלב’ טסו במכונת הזמן ל־1885, להושיע את הארמנים. נצורים במערה. המשך יבוא. וחמקו בפתח האחורי. זלמנסון: אבל בריג בדק, שאין כזה! וַסֶרמן מושיע אותם בעזרת נער ארמני קוסם, שהופך אותם לנשרים לבנים. כשנתפרדה החבורה, הארוטיון נודד כלהטוטן. סובל מחוסר המשמעות בחייו ללא הרפתקאות וללא סופר מעצב. מתעב את כישרונו: זו נדבה גדולה מדי של האל לקבצן. בגֶטו. נכשל בלהטוטיו. מצליח להפוך פרח נייר לחי ואור פנס לריח פריחת תפוזים בריכוז עז וממושך. ברחוב פוסע לאחור, כביטוי למרד. שומע מנגינת עץ וברזל, עוצר שיר נערה וצובעו סגול, שומע, שאנשים נעלמים, תאי גזים… חש, שבעולם קם קוסם גדול ממנו. רואה, איך למבארג, בַּשָּׂם, מגלה בחוש הריח יהודים מסתתרים. בריג בוכה, כשפוגש בו, ודמעותיו מאוששות אותו, כי טעמן מזכיר את העבר.

הומור. 1. זלמנסון: הדת האמיתית. מסַפרי הבדיחות – בעלי כיסופים, שמנחשים דבר־מה. בכניסה לתאי הגָזים – פרוכת: ‘זה שער צדיקים יבואו בו’, וזלמנסון מת מצחוק, כשרואה את הפואנטה של וַסֶרמן. 2. ההומור של קאזיק: הוא חווה בוזמנית לבלוב וכליון בכל חי. כששומע מילים כמו ‘תקווה’ או ‘אידיאל’ נאלץ לצחוק, ונגמל מכך כשנעשה אומן.

החלטה. וַסֶרמן טוען, שעל נייגל להחליט בכל פעם מחדש, כשיורה במישהו. נייגל: בשמחה!

היטלר, אדולף. אחראי למלחמה ולאהבת פאולה־פריד. פריד אהב אותה בלי תקווה. עבר לגור ב’זואו', ששם גרה עם בריג. היא שומעת על חוקי הגזע, מתכעסת: זה מעליב! קונה בחסכונותיה בגדים ובשָׂמים, מתקשטת ונושקת לפריד והם מתנפלים זע"ז בתשוקה. כשמספרת למה באה, נעלב. עד שרואה את הדם על הסדין. נייגל דורש להוציא את הנוגע לחוקי הגזע. וַסֶרמן מסרב.

התאבדות. פעם, כשרומזים לו, שמעריכים אותו ויגבירו המשלוחים, ומגיע מכתב מאִשתו, נייגל שותה ומתרגש מהסיפור, וכשֶוַסֶרמן דורש את ה’רפואה שלו', פורץ ריב. נייגל מושיט אקדחו לוַסֶרמן ומפנה פניו. וַסֶרמן מצמיד את האקדח למִצחו שלו, ואח"כ מניחו. נייגל: פחדן! וַסֶרמן: הועדתי לו גורל אחר ולא רציתי לקלקל סיפור טוב, אה, שליימלה?

התבגרות, תרדמת ה־. ב־2.45, בן 16, קאזיק מתגלם כפרפר וישן רבע שעה וכשמתעורר הוגה: מי אני? אגב, גובהו כל חייו 51 ס"מ.

זיידמן, מלכיאל (6). הִפסיק ביוגרפיה של אלכסנדר מוקדון וחקר 9 שנים את חייו של ליזר מלינסקי – אדם פשוט. פעם מעיר בלילה את פריד ופאולה ומספר: לא ייתכן שלא נכיר אדם זולתנו! באוניברסיטה פיטרו אותי, אִשתי ברחה, ילדיי הִתביישו בי, רק ליזר הִניח לי לעקוב אחריו, והִרגשתי שאני לייזר. וכשהרגו את שרה־בילה זוגתי, פארדון, זוגתו, התאבד. וגם אני. אבל אותי הִצילו… מאז אני חלול ושואב… ליד התוּכּיים ארגיש תוּכּי. ליד המשמרות שלהם – כלום, אבל בין טובי־לב – אני זורם אליהם והם אלי. חש, שאצלך ואצלה ‘כאב’ לא אותה מילה, כמו ש’אימא' – לא אותה אישה. נהפכתי למילון בין האנשים. – ומקבל צירי לידה מהִזדהוּת עם פאולה.

זמן. 1. של קאזיק: פריד מחשב, שדקה של קאזיק – 18 יום, ושעה – 3 שנים. מנסה לעצור את הזמן בכיבוי אורות ובאמבטיה קרה, לשווא. 2. מראהו: כשקאזיק נפצע, במקום דם מרחפים מגופו פתיתים שקופים – הזמן.

זרות. קאזיק מתרוצץ בפראות. פריד מצטער, שאינו יודע מחשבותיו. חש זרות, כמו ל’אני' בראי. מקנא בזיידמן, הפולש לזולת. יישאר בו הרעבון להיות קאזיק. להתגונן מאהבה זו? ויש כה מעט זמן… בינתיים שובר קאזיק את החרסינה.

חדש, האדם ה־. את האדה“ח מציג נייגל כניגודו של וַסֶרמן. היטלר טען, שהגזע הנורדי נושא התרבות. הנאצים הקימו חוות גידול להשבחת הגזע, חטפו מאות אלפי ילדים. הבנות הורבעו ע”י אנשי אס. אס.

חופשה. מִפנֶה: לפני חופשתו דורש נייגל, שווַסֶרמן יספר עוד על קאזיק, מכה על סירובו, מתנצל, ונִגְלֶה סודו (ע"ע פְּלַגיאט). כשחוזר – מעורב לחלוטין בסיפור.

חיים, משמעות ה־. קאזיק חש שמחת חיים ב־04.25 (בן 22): בדרך עם פריד לבריג שמי הלילה מתנשמים, למרות היריות והאש מהגֶטו. מתעלם מייאוש מלוויו, 1. מתגלגל, 2. קופץ, 3. צועק באושר, כי א. הוא כאן, ב. חי, ג. תמיד! פריד חש בחלופיות הכול ונתקף שִמחה מבוהלת ומתכסה פרחי רוזמרין.

חינוך. פריד מלמד את קאזיק: רהיטים, בית, אנשים, מדינות, דתות, מפלגות. חש, שלא זה חשוב. מייעץ, שייזהר, יחשוד, לא יאהב – עצות של אביו. ניגן עם אימו, ואביו לגלג. רצה להיות פסנתרן. אימו חלתה, אביו סיפר שנסעה. מאז מתבודד. גילה, שחיות אינן מפחדות מפניו. חי שנים מאושרות עם ‘ילדי הלב’, למד רפואה, היה במלחמה וראה שדברי אביו נתקיימו. ומסַפר לקאזיק ברוח אימו, על פאולה, על געגועיו לריח בית שחיה,54 לנקודת חן, שרק הוא יודע עליה. בזכות הילד, לעת זיקנה, הוא מסדר את תוהו חייו וקאזיק כמעט נחנק תחת נסיון־החיים שלא שלו, עד שפריד משתתק כשהם חבוקים.

חשד. בחופשת נייגל שטאוקה חוקר את וַסֶרמן. משמע, הוא הִבחין בדבר־מה!

חתונה. כשהתחתנתי עם רותי באה דודה איטקה עם פלסטר על המִספר שעל היד שלה. הרגשתי, כאילו יש לה שם תהום שיונקת אותנו. סליחה.

טבח, כצאן ל־. וַסֶרמן רואה, איך כל שבועיים נייגל בורר עובדים חדשים. הקודמים יודעים מה צפוי ומחכים בשקט. ונזכר, שגם הוא הלך כך עם כולם לתאי הגָז בהשגחת אוקראיני אחד. ולא התקוממו, בגלל העלבון: אם כך, אין בשביל מה למרוד. מותנו נטול הפשר ישתקף מעתה בשִממת חייכם. הערת המערכת: אבל אפילו לא קללה?

יומן. מיומן ה’זואו‘: ב־37’: רנטגן לגור הנמר מקס. המִפְרק הקוקסו־פמורָאלי תקין. ב־42': הִגיע גינצבורג, ציפורניים ושיניים עקורות. כוויות באיבר־המין.

ילדוּת. ילדותו של קאזיק – 6 שעות. קופץ מרהיטים, פריד מתגאה, שהאומץ והעקשנות פרי החינוך שלו. קאזיק מחטט, קורע, צועק, מנתר כמו סלמון במעלה המפלים,55 שואל, לא מקשיב לתשובות.

ילדוּת, מחלות ה־. קאזיק עובר כולן במהירות, על פריד עוברים לילות – שניות – של חרדה. חש, כמה קשור בו.

ילדוּת, מנעמי ה־. פריד משתדל להעניק חוויות שקיבל מאביו: מתגלח, מפיל בחושך מטבעות, שר, וכשקאזיק צוחק, פריד חש עצמו לראשונה רופא ממש.

יצירה. וַסֶרמן מתוודה לפני המערכת, שתחילה לא ידע, לשם מה נאספו ‘ילדי הלב’ מחדש. תשוקת הסיפור יודעת לפניו: בי בצק לבייגל, שנייגל יחנק בו, חלילה. גוּר, נייגל, סופר אנוכי! והלקח שלמדתי: לנפשי אני מספר!

כוח. ע"ע צדק.

לב, תחיית ילדי ה־. אחרי 50 שנה בריג מקים שוב את החבורה כשמגייס בגֶטו עובדים ל’זואו'. בריג: ואמרתי לעצמי, פעם היית אמיץ, והדם התחיל לרוץ, והתחלתי שוב לצייר לבבות, לכנס את החבורה, וליד הכלא פגשתי יהודי (ע"ע מונין)… פאולה: והגן התמלא במיני לוּלוּ: זאת שהולכת ערומה (ע"ע ציטרין) והקטן שנכנס לנשמה (ע"ע זיידמן), וזה שמשפשף בשופרון (ע"ע מונין) כי אולי שם ניצוץ אלוהי. פריד ופאולה דורשים שבריג יסביר. הוא מגלה, שיילחמו בנאצים – לא בנשק. למשל, זיידמן הביוגרף היודע להבין אנשים מתוכם – זה נגד הגרמנים. נייגל דורש לחדול מן התעמולה האנטיגרמנית. עומד לצאת לחופשה (ע"ע) ורוצה לשמוע על קאזיק. וַסֶרמן: פריד, פאולה ובריג הבינו, שהמלחמה תנַכּר אותם זל"ז. גם תרצה שלי מיררה בבכי, כשׁשׂרה תפרה לה טלאי צהוב. בריג לוחש: תיבת נוח! והפעם החיות יצילו את האנשים. נגייס לוחמים ותיקים וחדשים… בינתיים פריד רואה, שמונין אונס כיבשה.

לידה. בריג נזכר איך עם פריד הביא את פאולה לבי"ח – שם יולדות וחיילים שנפצעו בגֶטו. בצעקות נולדים ומתים. פריד מיילד ולד מדומה מפאולה המתה. בריג רואה במצחו את הקו שהוא תוחם בעפר: הגורל סימן את פריד לקראת המלחמה. פריד אינו יודע על הקו: אין בגן מראָה חוץ מ’פרומיתיאוס' (ע"ע), המביא מוות.

מונין, ידידיה (6). אומן הקרי האצור. ממשפחת חסידים. לאחר נישואין ועסקים כושלים מקדיש כל אונו לעיסוק, שבריג כינה ‘אומנות’. בריג פגשו בפתח הכלא ושאלו בנימוס, אם עובד שם. מונין: ישבתי, עבירות מוסר. 1126 אורגזמות מאופקות עד אתמול. ומראה לבריג מפת הגֶטו עם מאות מגיני דוִד. הוא יינצל, כי ימריא, כמו איקָרוס. וכשפריד גוער בו על אינוס הכבשה, מצטדק: צריך להזדרז וכאן אין נשים. וכבר 1138 איפוקים. כל תנועה בתחתונים מתקשרת לעליונים. בזרע כוח עצום, לכן אחסוך וכשארשה לו להתפרץ – שלח את עמי, אז אצא! פריד: לאן? מונין: ‘מונין’ בגימטריה ‘עוף’, קנ“ו – כלומר: קונו, אלוהים, שבכל זרע. בכל מקום שהתאפק – צייר מגן דוִד, שיצטרף לצורת ‘נוגה’. הוו – שתשלים קנ”ו ל’קונו' – עדיין חסרה ויש רק ‘נגה’, נס גדול היה. לתורה שישים ריבוא פנים, כל אחד עובד את השם ע“פ דרכו. מתאפק כבר 7 שנים. השכינה שורה בנפש האלוקית ע”י כיליון הנפש הבהמית ולילית אורבת, שמן הזרע ייוולדו שֵדוניה.

מין. 1. ע"ע אהבה. 2. כשפריד מתגעגע לפאולה המתה, מרכוס: כל תשוקותינו כנגד נפש אחת. זלמנסון התוודה לפני וַסֶרמן, שהתאווה לנשים ברחוב, גם באיבה, בגלל מה שהן כופות עליו בעצם טיבן. וַסֶרמן מתוודה, וזה מביך את המערכת: אהבה כה גדולה, והינה אתה תוחב סמיטשיק’ל56 קטון בנקב קטון – וחסל! הרי צריך היה, שסמבטיון ירתח! נייגל מהנהן ומקנא ביהודי על שליטתו במילים.

מלכודת. נייגל כועס: וַסֶרמן הכניסו למלכודת, כששִרבב את היטלר וחוקי הגזע לאהבת פאולה ופריד. וַסֶרמן חש, שאינו מתכוון למלכודת האנושיוּת, כי עדיין אינו מנוגע דַיו.57 ושוב, ערב החופשה, כשדורש לשמוע את קורות קאזיק ולוּ בראשי פרקים, אך וַסֶרמן מתעקש לספר על ‘תחיית ילדי הלב’ וכבר מנחש, מדוע נייגל לוחץ (ע"ע פְּלַגיאט); נייגל מכה ומתנצל.

מצפון. נייגל, בעקבות היטלר: המצפון המצאה יהודית. וַסֶרמן מאשר: תמיד, ולעיתים יחידים, היינו איתו. המערכת מעירה, שֶוַסֶרמן תמים: החלש רק מגיב; רק לפני החזק הבחירה בין סוגי עוול יחסי.

מרד. צעיר חוטף נשק מאוקראיני ויורה, ומהומה. נייגל – לאחר שהבטיח לוַסֶרמן שיהרוג רק מתוך החלטה – מהסס ויורה בצעיר בכעס. בערב אינו מזמין סיפור.

נחות, האדם ה־. חוברת הִזהירה את אנשי הָאֶס. אֶס מלהתחתן עם בת האה"נ, ייצור הדומה מאוד לאדם.

נישואין, אישור ה־. נייגל מספר, שמ־32' צריכים להציג תמונת המועמדת, שמומחי־גזע יבדקו ומ־38' מומלץ לגרש עקרה ובת 40+ גם אם ילדה. קריסטינה הציעה גירושין, שלא לפגוע בקידומו, ובדיוק אז הרתה. וַסֶרמן: משום שנגעה אל ליבך. ומספר, איך זלמנסון נשק לשרה. סוד תמורת סוד.

נכות. וַסֶרמן: כל ברואי בצלם נכים. נייגל: עד שפגשתי בך, נהניתי מחיי. וַסֶרמן: האושר נכרת מאיתנו, ועדיין חשים בו כבאֵבר קטוע.

נס. 1. נייגל: איך חייתה פאולה עם פריד היהודי? לוַסֶרמן אין תשובה, אך בנס נייגל מספר על הצעת קריסטינה להתגרש, ואז נזכר וַסֶרמן, איך הלכה פאולה לפריד. 2. אחרי המרד שוב מבקש וַסֶרמן את הירייה שלו, נייגל: איני מסוגל. ידיו רועדות. ומבקש מוַסֶרמן לזוז, שהכדור לא ישבור עוד חלון. אך הכדור ניתז ובכ"ז שובר: הנס לא הִכיר בעִסקה. 3. כשמתברר, ש’ילדי הלב' נכשלו במשימה האחרונה, וַסֶרמן ונייגל מדברים על נס. וַסֶרמן: אתם, הם, ואני במעשייה שלי – מבקשים נס. אבל מהבצק של האדם אין אופים נס.

נעורים. מ־00.30, כשקאזיק (17) מקיץ מתרדמת הקוּתֶרים, שרוי במצבי רוח. גופו – בחיתול – עַיִר, קולו מצטרד. פצעי בגרות. פריד ממציא סיבות, למה ראוי לאהבה. לקראת שלוש וחצי בבוקר מבטו מתבהר. שואל, אם מה שפריד סיפר לו לפני שנים, בילדותו – אמת. יש אנשים? שאוהבים את החיים? דורש לצאת. ויוצאים לדרך.

סבל. וַסֶרמן: רגישות לסבל – יעוד האדם, ביטוי חירותו. בוחן אנושיותו – כמה סבל מנע. הערת המערכת: מעולם לא הוצרך לגרום סבל, כדי להציל חייו.

סהרורים, מסע ה־. ב־04.27 קאזיק (22) והאומנים צועדים לביתן של בריג. כל אחד מספר על עצמו. קאזיק חש בגבולות היכולת האנושית. המסע – שנתיים מכריעות – 34 ד‘. עוברים ע"י הצעקה, פרומיתיאוס (ע"ע) וקִברה של פאולה. וַסֶרמן: הלכנו עייפים, לילה חמים, אפריל 43’. באופק להבות.

סיגריה. אחרי החופשה נייגל מעשן בשרשרת, מציע לוַסֶרמן, שנזכר כמה זלמנסון נתאווה לעשן, מנסה ומקלל: שריפה עליה! להיחנק בשבילו!?

סרגי, סמיון יפימוביץ'. גאון בתורת האור. וַסֶרמן שיתפו רק בחלק מעלילות ‘ילדי הלב’, כי מתעניין רק במכשירים. במלחמה נִשְבּה, בוורשה בעבודת כפיה, שם גייס אותו בריג. בגן בנה את הצעקה (ע"ע) והמראות לגניבת זמן, שבהן נעלם. האומנים הִסתייגו ממנו.

עינויים. קאזיק מגלה, שחייו היו עינויים חסרי פשר, חש איבה שיכלה לבקע את הארץ – כלפי עצמו והאומנים. יצריו לא זכו להבשיל. וַסֶרמן עייף, נייגל שבור מהחופשה, ממלמל: יותר רחמנות! קאזיק שואל, מיהו־ולמה־נוצר, לאומנים אין תשובה. מרכוס: לשווא מדד והִשליך כובעי אמונה. תמורת ניסיון החיים משלמים בחיים, כמו המוכר שׂערו לקנות מסרק.58 פריד, דמיורג שבור,59 חש עם כולם תחושת החמצה.

פְּלַגיאט (9). סיפור קאזיק היגיע לפרידתו מציטרין (ע"ע). נייגל, ערב החופשה, דורש המשך. וַסֶרמן מאריך ב’תחיית ילדי הלב' ומודיע, שבכלל מפסיק לספר. נייגל מכה ומתחרט. וַסֶרמן: תצטרך לספר לה סיפור אחר. נייגל מתוודה, שסיפר לה, שֶוַסֶרמן מת, ושהוא, כחובת כבוד, מספר לה במכתבים על ההרפתקה האחרונה של ‘ילדי הלב’. וַסֶרמן צועק: ליסטמתָ את חיי! נייגל: רוצה שאכרע ברך? טינה דומה לפאולה, לא מתעניינת בפוליטיקה, רק מתקוממת. כתבה מכתב הערצה לתומס מאן, יצאה בסודר אדום, כשקָרל שבר שתי אצבעות, קיבְּעה אותן בצורתV, שתלה פֶטוניות בצבעי הטלאי הצהוב,60 תלתה תמונת צַ’אפּלין, אחרי סִרטו הנורא על הפיהרר, כי הסרט הראשון שראינו יחד היה של צ’אפלין. כהפתעה לחג המולד שלחו הנה את נשות הקצינים. לא ידעה, מה תפקידי כאן. ראתה, שמריצים ערומים בשלג לתאי הגָזים. והתעלפה. מאז לא מרשה לי לגעת בה. רק אם אעזוב הכול, אולי… ואחרי שכתבתי לה על מִכרה הלעפעק, ענתה, שהדִמיון שלי מקור תקווה לשנינו. כל לילה כתבתי. היה קשה, כי אתה קופץ מעניין לעניין, ניסיתי לנחש, איך תמשיך, וצריך לחשוב על הצֶנזורה, שקוראת כל מכתב, כתבתי בשפת ילדים, כאילו בשביל קָרל ועכשיו בזכותך הזמינה אותי. וַסֶרמן: גם לופטיג כתב כך מהחזית לבנו.61 מברכו, שנעשה סופר בישראל. נייגל מתחנן לרמז להמשך. אינו יכול לספר על מלחמה בגרמנים, גם לא בע"פ, בגלל שבועתו כקצין. וַסֶרמן: ומה שבועתך כאדם, לבחירה, לאחריות? נייגל: חיי משפחתי בידך! גם לך אי־שם אישה ובת! וַסֶרמן: לפני 67 ימים היגעתי איתם, בתי רצה למִזנון, ואתה ירית בה. נייגל, מזועזע: תאמין לי, אני אוהב ילדים. הנהג שלו מחכה. למערכת קשה להחליט, באיזו מכונית, ובוחרת בB.M.W.־. וַסֶרמן משביע את נייגל לספר יפה לרעייתו – ולשם כך צריך להאמין בסיפור.

פרוטה, פילוספיה ב־. כינה וַסֶרמן הגיגי נייגל כשהִשווה בין בנו, שמחלות זֵרזו התפתחותו, והעולם. הטבע הגרמני עומד במבחן: להילחם במחלה. אולי ההשמדה רצון הטבע, המנקה עצמו. ועובדה, שכל העולם משלים עם זה!

פרומיתיאוס. כינה מרקוס 360 מראות שערך סרגי במעגל, כל אחת משקפת זו שמולה ושכנתה מימין. בתנועת האור האינסופית נוצר אַל־זמן השולל את הזמן. מרכוס מראה לקאזיק: שושנה שהושׂמה לפני מראה משתקפת בכולן בתמצית שושניוּתהּ ונעלמת. סרגי רצה לשלול את תופעות הלוואי של הזמן: זיכרון, תִקוות, סבל ואושר. ערך ניסויים בפרחים, רשימות יהודים,62 זיכרונות אינטימיים, כגון, הר נייגל? ונייגל מספר: אביו גילף תבנית הצונגשפיצה,63 לאות ברית עם ההר, ונייגל ניצל מצניחה לתהום והחליף מבט עם אביו… סרגי העביר את פתקאות הסודות לפני המראות, עד שנשרו המילים. קאזיק: מה זה זמן ומי סרגי? עונים, שסרגי נעלם במערכת שלו ומאז מתגלה במקומות ובזמנים שונים כרוצח.

צדק. ע"ע כוח.

ציטרין, חנה (6). אומנית האהבה. כשבריג אומר, שקאזיק צריך אישה, הולכים לחנה. חנה: דולק נהרג בהפגזות. וַסֶרמן: היא היפה בעולם – מתחת לפוך ולחיצי הזימה שציירה על גופה. חנה: ואת רוח’קה חטפו ב־41‘. וַסֶרמן: הייתה המלצרית האהובה אצל זומר. חנה: ואת בעלי לקחו באקציה ב־42’. והתחתנתי עם ברקוב האופה, שאיבד משפחתו, אבל אהב לחיות. נשארה בת והולדנו ילד. וַסֶרמן: פולני ירה בשניהם לפני העוצר. חנה: בלילה ברקוב ואני שכבנו עוד ועוד והולדנו והם נרצחו והולדנו. העולם רקד איתנו. עד שאלוהים נכנע. וברקוב קפץ מן החלון. ואני התקשטתי, שיִראה ה' בעיניים הרעבות.64 בריג: כשאנסו אותה יהודים ופולנים צחקה. אצלנו רק מונין מביט בה ועוסק באומנות שלו. כשמסתובבת ערומה לפתות את אלוהים, ששומעים אותו גועה כמו פר, החיות מזדווגות בתאווה ועצים מתבקעים. מרכוס מביא אליה את קאזיק בחיתול, גבר של 51 ס“מ, נודף תשוקה. בגלל חול בעין וענן על הירח הם מחטיאים זא”ז ורבים חצי שנה (9 דקות), קאזיק, בדכדוך, חובק ברכיה, היא מתייפחת, הדמעות שוטפות את ציורי הזימה. היא מסירה חיתולו, נושקת גם שם, הסמיטשיקל מזדקף, היא נוטעת אותו בה, רק קצות רגליו הציצו מתוכה, מייבב, היא דוקרת גבו בסכין: זה בשביל האהבה, וזה… מפצעיו מזנקים סילוני זמן. פריד חובש ברוזמרין. את הסכין מחזירים לה, שלא לפגוע באומנותה. מאז קאזיק מאונן.

צייר. עיסוקו של קאזיק (בן 40), אחרי פרשת חנה, פרי דִמיונו של נייגל אחרי החופשה, כשמצא אחיזה רק בסיפור: בעיניים אדומות מחפש אומנות לקאזיק, שטעם אהבה וסבל: צייר־דִמיון, בלי עט ונייר. שמצייר: אלוהים שוכב עם חנה, ונייגל לוקח את וַסֶרמן לקבר של פאולה, שיולדת וולד חי… נכנס שטאוקה, משאיר באקדחו של נייגל 2 כדורים ויוצא. נייגל מבקש להמשיך בסיפור.

צעקה, ה־. כינוי למערכת מרזבים שבנה סרגי, שכלואה בהם צעקה. אנשי הגן התרגלו. כשפריד נדר, שיעניק משמעות לחיי קאזיק (ע"ע תפילה), גברה הצעקה, ובריג חייך בחלום: אתה עכשיו נולד, פריד. קאזיק נמשך לשם וכמו נהדף. סרגי תכנן, שהצעקה תכפיל עצמה עד שתתבקע לאנרגיה וליגון ותגיע עד גאלאקסיות נידחות ומישהו ישמע. קאזיק: ומה־קרה. סרגי הִזמין אצל מרכוס, שהתמחה בגווני הרגש, את תמצית הצעקה: יגון טהור מהול בהתרסה. ומרכוס צעק. קאזיק ונייגל: ומה־קרה. סרגיי קרא לנוס. הכול רעד ויילל. ואח"כ? כלום. רק צעקה ללא הפסק. קאזיק: אני־לא־שומע. פאולה: כי הוא נולד לתוך זה.

קאזיק, מותו של. התאבד כשבן 64 ו־4 חודשים. גרר את מותו של נייגל. שנותיו האחרונות – ייסורים לו ולידידיו ולנייגל. רסן הסיפור נשמט, גיבוריו נעים מן ה’זואו' למחנה ההשמדה וחזור בלא לשמור על ‘האחדויות’. קאזיק: רע־לי־רוצה שגם־לכם־יהיה־רע. הכול מחכים שהחלום הרע, שאין לו תחליף, יפקע. קאזיק רוצה, שהאומנים יהיו בכלוב; הארוטיון, בכוח הפלא שהעניק לו וַסֶרמן לפני 50 שנה, מקים סביבם כלוב. נייגל גונח, המילים הרעות קולחות. קאזיק משחרר טורפים (גם טוז’ינקה טורף – וַסֶרמן נסחף), הגן כשיירה עתיקה מקוללת, המציגה את הזיות היוצר, טיוטות או פְּלַגיאט חסר כישרון. וַסֶרמן מביט בפריד, שמביט בקאזיק, ישיש מפליץ, שטורף ארנבת. מטיח ראשו, בוכה, רוצה להיות איתם בכלוב. דֶמונים מכורסמי עצבות מביטים ביצור שהזו להם. נייגל: איך נכשלנו? וַסרמן עונה (ע"ע נס. 3.). קאזיק: איך־רע־לכם. האומנים מונים את סיבות הסבל. נייגל מתחנן על ‘ילדי הלב’. וַסֶרמן: לא ימותו, הם אומנים. נייגל מבקש לשמוע על מות קאזיק. מהר. קאזיק רוצה לראות את העולם מחוץ לגן. הארוטיון קורע צוהר, ונגלה מחנה ההשמדה. שומע את גניחות המעונים וגניחות נייגל. בוכה ומבקש למות. פריד נושא את היצור המרקיב למעגל המראות, בריג אוחז בפריד, שלא ייכנס אחריו. קאזיק מתעכל להוויה נעלמת. במראות משתקפות אפשרויות אין־ספור, מהן מופלאות. האומנים חשים, שהמוות הוא הנכון. רק מרכוס מהרהר, שאולי המוות חסר־פשר כמו החיים. המראות נופלות. עם סיום הסיפור נייגל יורה בעצמו.

קטסטרופה (6). כינה נייגל את חופשתו האחרונה. קיבל יומיים וחזר כעבור יום. וַסֶרמן: חששתי, שהפלונית שלו לא אהבה המעשייה שלי. פני נייגל אפורים כשק,65 מספר, שטינה עזבה אותו. וַסֶרמן כועס: ודאי קִלקלתָ את הסיפור ברגשנות! ועכשיו כבר אינך זקוק לו? נייגל: מה נשאר לי בלעדיו? ומספר: טינה חיכתה בתחנה. הלכו ברגל, דיברו זוטות. הילדים. ארוחת הערב, צנועה וחגיגית. מתוודה, שהיא הייתה האישה הראשונה בחייו, אף כי סיפר לה, שהיו לו רבות, וַסֶרמן אף הוא סיפר כך לשרה.66 במיטה טינה מבקשת, נדבר קצת קודם.67 מספרת על זעזוע הביקור במחנה. בטוחה, שרק מחובה, נגד רצונו, הוא שם. החליטה להתגרש, הוריה נידו אותה מִפחד. והִגיעו המכתבים החדשים שלו: צחקה ובכתה וידעה, שאינו רוצח. ומלטפת: יודעת שאתה עדין, ובוכה, ונייגל שוכח תאוותו וחש רחמים. ומספר על עיני בריג הכחולות, על פריד, שצימח רוזמרין, היא מביטה בו באהבה, הוא מלא תשוקה, והיא שרה לאוזנו שיר אנטי־נאצי.68 ולוחשת: הרי תפסיק שם? נייגל חש, שזה דין מוות בשבילו. היא נבהלת. הוא מכיר את הבעת הפנים והריח מן המחנה, נתקף תאווה ואיבה, אונס אותה וצועק: בוגדת! ומחכה כל הלילה בתחנה. הכול נהרס. דורש שֶוַסֶרמן יספר, שקאזיק יהיה אומן הכי מוצלח: רק אתה והסיפור נשארתם לי.

קָריקטוריסט. המקצוע של קאזיק, אחרי ששטאוקה יוצא וממתין בחוץ.69 אך נייגל רוצה לסיים עם וַסֶרמן את הסיפור. ומזכיר: קאזיק צייר. מאושר. בבקשה! וַסֶרמן, כמת החי,70 זוכר, איך ירה נייגל בתִרצה’לה ואינו חש שנאה. מספר, איך קאזיק היה אומלל: צייר את האומנים בחימה, מכוערים. והם בכו ונעשו יפים. כמו הנסיכה מאריה ב’מלחמה ושלום'.71

רגשות (4). תחום הניסויים של מרכוס.72 נשוי למרשעת. חובב אלכימיה. ערך מפת רגשות, מיין אותם, גילה שנזקקים רק ל־15־10 ורצה לפרוץ דרך… נייגל: לי מספיקים 3־2. היטלר נתן רגש חדש: שמחת השנאה. וַסֶרמן: וכמה אנרגיה שחרר! מרכוס: אנו מאולפים לחוש רק מה שיודעים לכנות ודוחים רגש חסר שם. מ־33' חקר עצבות, העציב עצמו לדעת, מ־35' עד 38' עסק בפחד, מ־11.38 עד 9.39 – בהשפלה,73 אח"כ גילה 17 גוונים בין בחילה לסלידה. בריג פגש בו, כשליקק, מחייך, מגפי אס. אס. פניו נצטלקו, התנסה והסתכן, כמו במסע לחמלה, כשנסחף לתקווה, וכשזיווג רגשות סותרים, כמו הנאת־זדון ותחושת־סבל.

ריכטר. תרומת נייגל בלילה האחרון: נער שכיבה את השמש. תן לו שֵם! ריכטר? ותרשום, שזה שלי. בגֶטו שלכם ראה אקציה. מוטב שלא תדע מה זה.74 מאז מביט ישר בשמש, שראתה ולא הגיבה. ברכבת המצאתי. בינתיים מגיע משלוח למשרפות, והקולות משם מתערבים בקולו של נייגל: עיניו כואבות, גברים ימינה, ומתמלאות מוגלה, להתפשט! והשמש החלה לוותר לו, מהר לחיטוי! וריכטר הִביט, לרוץ יהודונים, כי היה אומן, חמישים הראשונים לתא! עד שהיא נכבתה לו ונהיה חושך. וַסֶרמן משבח, פריד אינו מרוצה, אך בריג מקבל את ריכטר לגן מתוך רחמים (על נייגל?), שאם לא כן, נהיה כמוהם.

שטאוקה (3). סגנו של נייגל, סאדיסט וחובב מוזיקה. אחרי המלחמה ניסה להתאבד. אורב לנייגל כדי לרשת אותו. שׂם לב, שנייגל מתעניין בלעפעק, בשנת החורף של הארנבות, ליחסו המוזר ל’יהודי־הבית' שלו. פונים לשטאוקה מהצנזורה: במכתביו של נייגל – זקנים מטורפים בגן חיות. שטאוקה חוקר את וַסֶרמן, מפתיע את נייגל בשעת הסיפור, משאיר לו 2 כדורים, ממתין, יורה בוַסֶרמן, מופתע, שאינו מת, שואל לשמו: השם ‘שחריזאדה’ מוּכּר. וַסֶרמן: חיברתי את החידונים המוזיקאליים לילדים ברדיו ברלין. שטאוקה נִרגש: תהיה יהודי הבית שלי, גנן, ותשעשע אותי! וַסֶרמן מאותת למערכת, שכאן קורה משהו מוזר.75

תיעוד. אַיָּלה: האנציקלופדיה שלך תיכשל. היא תיעוד הפשעים שלך נגד האנושיות. תכתוב סיפור חדש, יפה, באהבה. לא ‘עיין ערך אהבה’, שלומיק, תאהב!

תפילה. של פריד ב־22.05, כשקאזיק בן 3. מחליט, שייתן לילד חיים של משמעות. ואז הצעקה (ע"ע) גוברת בחמלה או צחוק גרוטסקי. בריג: עכשיו נולדתָ. פריד מתפלל, שלא ירעיל אותו בשנאה. וַסֶרמן: ושיסיים חייו בלי לדעת שיש מלחמה.


הסיום – פסימי?

בעצם כן, חיי קאזיק היו מלאי סבל, בסופם ראה את מחנה־המוות של נייגל והתאבד, כלומר: תפילת פריד לא נתקיימה. אבל מאחר שפריד הוא בן־עטו של שלומיק נוימן, זו בעצם גם תפילת נוימן על הבן שלו: תחילה (בחלק השני) רצה להוריש לו את אשר קיבל מהוריו ולחנך אותו לשנאה ולתורת ההישׂרדות, ואילו עתה… אֲבָל לַאֲבָל, המילים האחרונות מזכירות את ישעיהו, "לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד

מִלְחָמָה" – נבואה־תפילה שלא נתקיימה, ועדיין מפללים אותה בכל דור. ניתן לראות בכך השקפת־חיים מעגלית, כמו בסיום ‘מכות מצרים’ לאלתרמן: בכל דור ישובו המכות, בכל דור יסבלו האשמים והחפים מפשע, ובכל דור יש תקווה והמשך. אינסופיות מעגלית. והמעגליות מסתמנת גם במעבר מנייגל לשטאוקה: וַסֶרמן יהיה יהודי־בית אצלו, בגלגול ‘שחריזאדי’ חדש, לא של ספרות, אלא של מוזיקה, וגם שטאוקה ינוגע באנושיות וינסה להתאבד פעמים אחדות אחרי המלחמה. והוריו של מומיק ניסו למנוע ממנו את ידיעת השואה, ובכל זאת העבירו אליו את ‘תורתם’, וכן נוהג נוימן בבנו, וכן מתפללים וַסֶרמן ופריד על קאזיק. ומסתמן מעגל דורות אינסופי, כפי שהוא נרמז ב’החצוצרה נתביישה' לביאליק, ששם, כזכור, פותח הסיפור בחייל, המספר בערב פסח, איך גורש מביתו בערב פסח כשהיה ילד. הוא התעניין אז בחצוצרה של אחיו החייל. בסיום הסיפור הילד־של־אז כבר נעשה חייל, וילד אחר מתעניין בחצוצרה: תמיד יהיו ילדים תאבי חיים, חיילים, וגירושי יהודים… וזו התורה שנוימן שׂם בפי וַסֶרמן: אין אדם ‘חדש’ ו’ישן‘, ולא ‘נחות’ ו’עליון’. כל בני האדם דומים ברגשות הבסיסיים שלהם, ורְאֵה את כל האנָלוגיות בין נוימן, וַסֶרמן ונייגל, בין אַיָּלה ופאולה והים, ובין רות וקריסטינה.


האומנם פְּלַגיאט?

‘פְּלַגיאט’ הגדול שבערכי ה’אנציקלופדיה', בו כמה שיאים בסיפור וברגשות המובעים: כך מאשים וַסֶרמן את נייגל במותה של הבת היחידה והאהובה שלו:

“והִנה, נו מה, כך אירע, מבין אתה… הכלל: אתה יריתָ בה. זה הכול, הֶר נייגל.”


כשנודע לו, שאותו נייגל “בפשטות גמורה כתב הסיפור שלי להפלונית שלו, בחינת הוא עצמו חיברו” וַסֶרמן מתגלגל על הארץ מעוצמת הכאב, הדבר נורא בעיניו מרצח. וכששוב מוצא הוא מילים, הוא צועק:

“שמע, נייגל, הרי פְּלַגיאט הוא! הרי זה דבר הפשע היותר נורא שיכול היית לעולל לי כאן!”


אבל אותו וַסֶרמן מתוודה לפני שליימלה, שבזמנו האשימו אותו המבקרים, ובצדק, שסיפוריו על ‘ילדי הלב’ הם פְּלַגיאט מסיפוריהם של –

דזק לאנדאן האנגלי וי’ול ווערן הצרפתי וקארל מאי דנן, ודניאל דע פאע, ולמה אגרע חלקו של ה.ג. וועלס ומכונת הזמן המופלאה שלו, ששאילתיה מעימו… (189)


ברשימה נזכרים עוד הופמן, קוּפּר וקורטשאק, “מכולם לקחתי במשיכה…” אבל בהמשך נעשה הפְּלַגיאט לחוק קוסמי, וגם אלוהים מואשם בו (ע"ע קאזיק, מותו של־): העולם הוא אולי –

פְּלַגיאט שנעשה מתוך כיסוף גדול, נחנק, אך בחוסר כישרון, ברשלנות מדאיבה, מאמץ עצום שנועד להיכשל תמיד, להישאר לנצח לונה פארק ענק של רעיונות ותקוות שהכזיבו, שהחלידו, ושוב ושוב הם נִצבעים מחדש ומוחזרים לשימוש עבור דור חדש של ילדים.76


והספר משופע ברמיזות ספרותיות. נוימן נעזר בספרו של ברונו ובסיפוריו של וַסֶרמן ובעוד סיפורי ילדים. הפְּלַגיאט מצטרף אפוא למעגליות: כבר היו דברים מעולם ויהיו לעולם. ‘חולשה’ היא באדם, שיש לקבל אותה כחלק מן ‘האנושיות’.


‘הפשע נגד האנושיות’

אַיָּלה מאשימה את שלומיק נוימן ב’פשעים נגד האנושיות‘, ברמיזה ל’פשעים נגד האנושות’ של הנאצים, ומבחינה בין ‘אנושות’ (כלל האנשים) ו’אנושיות' (תכונות בני האדם): נוימן – בעיקר ב’אנציקלופדיה' – נשאר ‘לא מעורב’ רגשית, מציג את עצמו כ’המערכת' ונלחם נגד ה’ווסרמניזם' שבו (“וַסֶרמן ילוחם”), המייצג את הגישה ה’אנושית', מקבל את האדם על חולשותיו, רואה את החיים כללית ככישלון, ואת הערך העליון – בחמלה. נוימן חסר ערך זה, לכאורה, כי הוא ממרר את חיי רות בהגיגים, איך יעזוב אותה ואת הבן בשואה הבאה, הוא מתנכר לאימו החולה: היא לא טיפלה באנשל, ולא באביו במחלתו, עכשיו הִגיעה שעתה, שיעזבו אותה על הקרח, כפי שנוהגים האסקימוסים. ורק רות היא המוכנה לדאוג לה. אך יש בו גם רכיב ‘חיובי’: הוא כותב, כדי לשקם את עולמו. ויוצר דמויות, שלא הצליחו לשקם את עולמן. יש אפוא באישיותו חלק בוגר וחלק ילדותי,77 שנפגע ומתגונן. נגד חלק זה – המציג עצמו כלא מעורב רגשית – מתקוממת אַיָּלה.

ושאר הדמויות?

ניתן לטעון, שיש רק דמות אחת, מומיק־נוימן־שליימלה־המערכת, וכל השאר הן השלכות של רכיבים באישיותו. לראייה כזו של הגיבורים יש מסורת ביצירות ספרות אחדות: כבר אמרו, שפּרוֹספֶּרו, אריאל וקאליבאן שב’הסערה' לשקספיר הם היבטים באישיותו של הגאון הזקן, המתאר את עצמו כקוסם (כמו גיתה ב’שוליית הקוסם'), שיש באישיותו חלק ‘אוורירי’ רוחני, משתעשע ובעל דימיון, וחלק ‘ארצי’ מגושם, ייצרי, נחות וחייתי… והיו שראו כך את האחים קאראמאזוב – כרכיבים באישיותו של דוסטוייבסקי: דמיטרי ההולל, איוואן האינטלקטואל המיוסר, אלכסי התמים והטהור, וסמרדיאקוב, הפושע הנכפה.

אבל כאן לא צריך מבקרים מפרשים: מאחר שהגיבור המרכזי נודר להיות סופר, מקיים את נדרו, מתייסר וכותב ומוחק וכותב, מתבקש לראות בכל הדמויות – כולל הוא עצמו – דמויות שהן יצירי עטו. בחלק השלישי מתואר, איך הוא מיילד אותן. יכול היה להרחיב בעניין זה את התמונה הגרוטסקית, וליילד אותן מתוך עצמו, כמו שפריד יְיַלד את הוולד המדומה מתוך פאולה המתה.


תבניות מִסִפרות הילדים

כבר העירו כמה מבקרים,78 שהספר נעזר ביצירות מספרות הילדים79 ואף מזכיר רבות מהן במפורש, כגון ‘מוטיל בן פיסי החזן’, ‘אמיל והבלשים’, ‘הד"ר דוליטל’, ‘אלף לילה ולילה’ (ומשם השם ‘שחריזאדה’). בנוסף לכך מוזכרים מחברים רבים (וראה לעיל, בסעיף ‘האמנם פְּלַגיאט’), ובמקום אחד הכתוב אף מצביע על ‘תכסיס’ מיוחד שנלקח – מכונת הזמן.80 ואלה ואחרים תורמים פה ושם חומרים שניתן להצביע עליהם: למשל, ב’גן החיות של הד“ר דוליטל' גר הרופא בגן חיות, כמו ד”ר פריד, ובחלק הראשון גם יודע פריד את שפת החיות, כמו דוליטל; הרעיון, שגיבורי ספרים שונים עשויים להיפגש ולדבר זה עם זה – כמו מוטיל וביל או נייגל ופריד – גם מצוי בסיום אחד הספרים של קסטנר.81 ואם יבדוק מישהו ב’עבודת נמלים‘, איפה מופיע ‘תאום’ ו/או ‘תאום סודי’ (בנוסף על ‘אורה הכפולה’), איפה יש סוס האוהב קוביות סוכר (בנוסף על ‘השלושים וחמישה במאי’), איפה מתכנסת חבורה באולם תת־קרקעי (בנוסף על ‘חבורת כף היד השחורה’82 המתאספת בתחנה העזובה של הרכבת התחתית בברלין), ועוד מוטיבים מעין אלה – יגלה מן הסתם עקבות ספרים לא־מעטים נוספים, והרי זה עוד קו, המצטרף ל’אופי האנציקלופדי’ של הספר.


המציאות העוברת לחלום

גם זו תבנית מצויה בסִפרות הילדים: ילד(ה) מאכלס(ת) את עולם הדמיונות בדמויות מהעולם הריאלי, כשהן מעוצמות ובעלות תכונות מופלאות (כך ב’הציפור הכחולה' וב’הקוסם מארץ עוץ')83 – בשני המקרים ניתן לבסוף ‘תירוץ’ – שמדובר בחלום, כמו גם ב’עליסה בארץ הפלאות'. אך לשליימלה, המביא את ‘הפרטיזנים שלו’ מעולמו של מומיק, יש ‘תירוץ’ אחר: כבר במחשבותיו של מומיק היה להם תפקיד סודי. והוא לא צריך לחלום, כי הוא מחבר סיפור.



  1. דוִד גרוסמן. עיין ערך: ‘אהבה’. 1986. נכתב בין יולי 83‘ לדצמבר 84’. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה וכתר, ירושלים. 400 עמ'. 170,000 מילים בערך.  ↩

  2. בחוג לספרות עברית, אוניברסיטת תל־אביב. הנושא: ‘רומנים משנות השמונים’. מדי שבוע מרצה אחר עסק בספר אחר. הדברים שלהלן בעקבות אותה הרצאה.  ↩

  3. בעקבות גרשון שקד. יצירות ונמעניהן: ארבעה פרקים בתורת ההתקבלות. 1987.  ↩

  4. ב־1986 נדפסו 60 מאמרים, ב־87‘ – 3, ב־88’ – 4, ב־89' – 9.  ↩

  5. מדברי נורית גוברין, אורית גלילי ומנחם פרי.  ↩

  6. בשיחה ציטט גרשון שקד את ג‘ורג’ סטיינר ומבקר צרפתי, פיליפ, והזדהה עם הדברים.  ↩

  7. מדברי אמנון נבות ואורציון ברתנא.  ↩

  8. ‘מבע משולב’הוא סגנון כתיבה המשלב את נקודת הראות של שתי דמויות, לרוב של הגיבור ושל המסַפר. כאן הסיפור כאילו מונולוג של הילד, אבל בגוף נסתר.  ↩

  9. התמצית כ־6% מהמקור.  ↩

  10. תורגם בידי אורלב, קליימן וברונובסקי. להלן ‘חנויות הקינמון’.  ↩

  11. ראש השנה 1984. מומיק בן 34.  ↩

  12. מדובר לא ברודולף הס, סגנו של היטלר, אלא במפקד מחנה ההשמדה אושוויץ.  ↩

  13. לפי ‘אחרית דבר’ מאת יורם ברונובסקי, בסוף תרגום ספרו של שולץ.  ↩

  14. דלקת עיניים קשה שרופאי עיניים לא מצאו תרופה, נגרמה אולי ממימוש הניב: אוי לעיניים שכך רואות! תומס מאן נותן הסבר דומה לחולשת העיניים של יצחק בזקנתו ושל לאה מצעירותה (‘יוסף ואחיו’).  ↩

  15. וגם שיר של דליה רביקוביץ ב‘אהבת תפוח הזהב’, על אהבת שני דגים שירדו למעמקים.  ↩

  16. עע"א 130.  ↩

  17. עע"א 167. בקיצורים.  ↩

  18. בסיפור ‘העידן הגאוני’, עמ‘ 103–104. מצוטט בעע"א, עמ’ 157–158.  ↩

  19. השיר נמסר מיד ליד. תחילתו: “כְּבָר מָרַשׁ הַקַּרְנָשׁ עֲלֵי סֶשֶׁר הַקְּלָשׁ…” המחבר לא ידוע. לפי השמועה נשלח ל‘מאזניים’ כמתיחה, בחתימתו־כביכול של יצחק למדן, המשורר ה‘סולידי’ וחסר־ההומור ביותר בשירתנו. דן בן־אמוץ, עמוס קינן ואהרון אמיר הכחישו.  ↩

  20. ראה את המניפסטים של הפוטוריסטים: ‘הספרות’ א 670–678.  ↩

  21. הספר יצא בתרגומים אחדים: ‘המחר הנועז’. ‘עולם חדש’, עברית: נתן עקרון, 1956.  ↩

  22. זרמים בסִפרות החל למפות גיאורג ברַנדס ב־1871 ב‘ראשי הזרמים בסִפרות המאה ה־19’ (עברית: א. ראובני, 1941). יהודי מדניה, למד גם בצרפת, הושפע שָם זמן־מה מהדעה, שהסִפרות תולדת ה…אקלים. והלא כשאומרים ‘דניה’, ‘זרם’ ו‘אקלים’ – האסוציאציה הראשונה היא – זרם הגולף.  ↩

  23. עע"א 94, שם, 170. הציטוט הראשון מדברי איילה, השני – מהים.  ↩

  24. עע"א 165.  ↩

  25. וראה סעיף בשם זה בספרי ‘המוזר שבסיפור המוזר’. 1975. עמ' 173–189.  ↩

  26. עע"א 169.  ↩

  27. בפרק השביעי של החלק השני. הקטעים מצוטטים בקיצורים מעמ' 138–141.  ↩

  28. את תפקידה המרכזי של בעיית ה‘ניגוע’ לעולמו הרעיוני של הספר הִדגיש גבי צורן.  ↩

  29. לפי פיליטון של ההומוריסט היהודי־אוסטרי אלכסנדר רודא־רודא (1872–1945).  ↩

  30. כך, ובוודאי טעות, וצ"ל ‘היינריך הופמן’.  ↩

  31. “להוליכו חזרה לחֶלם”– אמר גם וסרמן על נייגל.  ↩

  32. הכוונה בוודאי לשם הפולני קאז'ק (Kaziek), קיצור של Kazimierz.  ↩

  33. עע“א 250. ”בעייה בריאותית קלה" נזכרת גם בחלק השני.  ↩

  34. עע“א 251. הכוונה לא לזנון הסטואיקן, אלא לזנון איש אליאה, שנעשה פופולָארי ב‘פָרָדוכסים’ שלו, ה‘מוכיחים’ בהיגיון, שאכילס אינו יכול להשיג את הצב בריצה, וחץ מקשת לא יוכל להגיע למטרה. זנון מוזכר עוד 2–3 פעמים, מדובר על ”רוחו המקפיאה". הכוונה כנראה להיגיון שמתכחש ל‘עובדות החיים’ ו‘מוכיח’, שתנועה אינה אפשרית.  ↩

  35. השווה זאת עם ‘האסופי’ לנתן אלתרמן, גם שם מדובר על תינוק שאימו זנחה אותו: “ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר”.  ↩

  36. ‘היהודי הנודד’שאינו בן־תמותה מוזכר לראשונה במאה ה־13. ב–1228 ביקר באנגליה בישוף ארמני ונשאל, אם שמע על פלוני יוסף, שנכח בצליבתו של ישו ועדיין חי. הבישוף השיב, שהלה לא מכבר סעד על שולחנו. שמו היה קארטאפילוס והוא היה שוער ביתו של פונטיוס פילאטוס. כשנשא ישו את צלבו, היכהו אותו איש על הגב ואמר לו: ‘לך יותר מהר, ישו, למה אתה משתהה?’ ועל כך השיב ישו: ‘אכן, אני הולך, אבל אתה תשתהה כאן עד שובי.’ כעבור זמן חזר האיש בתשובה, התנצר, ועדיין הוא חי, איש קדוש. את הדברים רשם מתיו פאריס, נזיר והיסטוריון אנגלי, שנכח בביקור הבישוף הארמני. הסיפור נפוץ באנגליה, צרפת ובעיקר – בגרמניה.  ↩

  37. “היהודי”שימש אצל האנטישמים – ככינוי מכליל לעם היהודי. באחד משירי ‘הטור השביעי’ מעלה אלתרמן מוטיב זה, של יהודי, שאויביו אינם מצליחים להמית אותו.  ↩

  38. עע"א 228.  ↩

  39. עע"א 227. מצוטט בקיצורים.  ↩

  40. ראה: Philip Thomson. The Grotesque. The Critical Idiom. 1972.  ↩

  41. זאת הגדרתו של תומסון.  ↩

  42. האמירה המקורית (homo sum et nihil hominem me alien est) מיוחסת לקיקרו.  ↩

  43. החל בפרק ו‘, עמ’ 250–251, 258–259, 260–263, 266.  ↩

  44. עע"א 273.  ↩

  45. בכתוב בצידה האחורי של העטיפה.  ↩

  46. בספר ‘האני ומנגנוני ההגנה’. תרגם ארי אבנר. 1977. אנה פרויד מונה 10 מנגנוני נפש של התגוננות, חיבור אנציקלופדיות אינו כלול בהם.  ↩

  47. ‘נטייה אנציקלופדית’יש לסופרים אחדים. וראו: ‘אנציקלופדיסטי’ כקו אופי וכתבנית סִפרותית בספרי תבניות הסיפור. עמ‘ 136, וכן מדובר על מגמה אנציקלופדיסטית בלא איזכור המונח – שם, בעמ’ 291–292.  ↩

  48. המילה מוצאה מלָטינית מאוחרת, מתוך שימוש (משובש) במילים יווניות: en+kyklios+paideia, חינוך מקיף.  ↩

  49. למשל: “לפיכך נברא אדם יחידי – ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא” וגו' (סנהדרין לח.).  ↩

  50. תהלים צ 4, 6. שם, קמד 4.  ↩

  51. ‘תבניות הסיפור’, עמ' 337.  ↩

  52. ראה בספרִי ‘בעיות הביקורת – מבט אישי’. 1989. עמ' 132–133, 280–281.  ↩

  53. המִספר תלוי בשיטת הספירה, אם מחשיבים את ‘ערכי־המִשנֶה’ ואת ‘ערכי המִלכוד’ (לפי ‘מִלכוד 22’), ששולחים את הקורא הלוך וחזור ולבסוף אינם אומרים לו כלום (מבחינת הסיפור). כאן נספרו כולם.  ↩

  54. השווה: עע"א 317 עם עמ' 112.  ↩

  55. השווה: עע"א 322 עם עמ' 168.  ↩

  56. מן הפולנית: סמיצ'ק – שובב, עם סיומת־הקטנה מן היידיש, שובבון.  ↩

  57. עע"א 338. לדעתי, מוטב היה לא להסביר ולהשאיר לקורא, שיגלה בעצמו.  ↩

  58. רמיזה לסיפורו של או. הנרי, ‘מתנת המאגים’.  ↩

  59. רמיזה לספרו של שולץ: לעיתים מכנה המספר כך את אביו. ‘דמיורג’ ביוונית ‘בעל מלאכה’, אצל אפלָטון כינוי לאלוהים־בונה העולם.  ↩

  60. נייגל מספר: לקריסטינה יחס מיוחד לפרחים, רמיזה ליחס מקביל אצל פאולה.  ↩

  61. כך. עע"א 358. אולי שגיאת דפוס, והכוונה אולי לְיוּ לופטינג.  ↩

  62. השווה עם ‘זִקנת החלפן’ לאלתרמן, ‘עיר היונה’: הזיִקנה רודפת אחרי המסַפר ובדרך קופצת על זמירות חדשות ותורות אחרונות, שמיד מתבלות כהושענות חבוטות.  ↩

  63. כך, ובוודאי טעות, וצ"ל צוגשפיצה, והיערות שם בוואריים ולא בוהמיים.  ↩

  64. רמיזה לשירו של ביאליק. בתפקיד הרמיזות נדון בסעיף ‘האמנם פְּלַגיאט?’  ↩

  65. עע“א 381. רמיזה ל”תֵּן לִי שִׂנְאָה אֲפוֹרָה כְּשַׂק" (‘תפילת נקם’, ‘שמחת עניים’ לאלתרמן), ול‘אפורים כשק’ ליגאל מוסניזון.  ↩

  66. עע"א 383. עוד דוגמה לקישורים וזיהויים של ‘הכול בכול’.  ↩

  67. מה שביקש גם נוימן מרות. ויש אנָלוגיה בין רות לקריסטינה ובין נוימן לנייגל.  ↩

  68. אנָלוגיה ניגודית לביקורה של פאולה אצל פריד, ע"ע היטלר.  ↩

  69. בהקבלה לברונו, שנהפך מצייר השפה לקריקטוריסט שלה, עע"א 153.  ↩

  70. עע"א 387. עוד רמיזה: ‘המת החי’ היה לניב קבוע בביקורת אלתרמן.  ↩

  71. המסַפר הושפע מרוח החמלה (ע"ע) והרחמים (ע"ע) וטעה: על הנסיכה מאריה נאמר ההפך: “הנסיכה מאריה חזרה בארשת פנים של עצבות ופחד, שלא סרה מעליה אלא לעיתים רחוקות בלבד, והייתה מכערת שבעתיים את פניה הכעורות, החולניות ממילא.” (‘מלחמה ושלום’, א. א. כ"ה. תרגמה ל. גולדברג). נכון, שהיו לה עיניים יפות.  ↩

  72. חותנה של בלה מרכוס בעלת מכולת־ומזנון בחלק א'. אחד הפרטיזנים שהביא שליימלה.  ↩

  73. התאריכים ‘אבני דרך’ ביחס הנאצים ליהודים, כגון ‘ליל הבדולח’ ופרוץ המלחמה.  ↩

  74. נייגל המיואש והמבולבל, שעוד מעט יתאבד, מאמין, שווסרמן אינו יודע מה זאת ‘אקציה’ ורוצה לשמור על ‘תמימותו’, כשם שפריד לא רצה, שקאזיק יידע, שיש בעולם מלחמה (וע"ע תפילה), וכשם שהוריו של מומיק לא רצו ש… עוד דוגמה לזיהויים וקישורים!  ↩

  75. וסרמן, שקודם תיפקד כסופר, עתיד אפוא לתפקד מעתה כמוזיקאי. יש כמה רמזים מטרימים לזיקתו של שטאוקה למוזיקה (שורק את ‘בארון הצוענים’ כשמתחיל לחשוד בנייגל), ואילו לנטייה מוזיקָלית של וסרמן אין לכאורה רמז. אבל בעל נטייה לבלשות ולפסיכולוגיה ימצא את המניע: איילה זנחה את הסופר למען המוזיקאי, ונוימן מזדהה כידוע (גם) עם וסרמן!  ↩

  76. עע"א 377, בקיצורים.  ↩

  77. על פי החלוקה הפופולָרית של האישיות ל‘ההורה’, ‘הבוגר’ ו‘הילד’, לפי האריס: Thomas A. Harris, I‘m OK – You’re OK, ‘אני בסדר, אתה בסדר’. אהרון בר. 1980.  ↩

  78. כגון: ירדנה הדס. ‘שימושים שונים בסִפרות ילדים’. ‘סִפרות ילדים ונוער’ ד. 6.86. גרוסמן מוּזכר כאחד מרבים, המשתמשים בחומרים מסִפרות ילדים.  ↩

  79. גם אם במקורן נתחברו למבוגרים.  ↩

  80. עע"א 189.  ↩

  81. אך דא עקא אינני זוכר, אם המפגש בין אמיל ואנטון, או שגם גוּסטָב בתמונה. והכוונה למימוש הניב, כי יש שָם תמונה (איור) ממש, שמראה אותם מושיטים יד זל"ז.  ↩

  82. זה כמדומני השם העברי שלKai aus der Kiste , סיפור על חבורת ילדים הרוצה לזכות במכרז של פרסומת לסיגאריות, בברלין שלפני עליית הנאצים. למנהיג החבורה יש אחות תמימה ובעלת מזג, והוא דואג לה, כי הם יתומים.  ↩

  83. מוריס מטרלינק. הציפור הכחולה. עברית שמעון הלקין. 1928; לימאן פראנק באום. הקוסם מארץ עוץ. עברית אליעזר כרמי. 1974. הסתמכתי על העיבוד לקולנוע. אגב, בשני המקרים נהפכים ה‘מַכָּרים’ מן העולם הריאלי בחלום לחיות. אצל באום באו לספר הראשון עוד 13 (!) המשכים שנכתבו במשך 20 שנה, וכבר העירו המבקרים, שזוהי סידרה רצינית המיועדת גם למבוגרים, שימצאו בה יסודות פארודיים וסָטיריים על החברה האמריקנית הכפרית, על בעיות ‘מיזוג הגלויות’ שבה, וראה: H.M. Littlefield, “The Wizard of Oz: Parable on Populism”, American Quarterly, Spring 1964.  ↩

המלצות קוראים
תגיות