רקע
ראובן קריץ
בורלא, הכול אודות 'אשתו השנואה'
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

‘אחרית דבר’ למהדורה חדשה של הרומן בהוצאת דביר, בסִדרה ‘קולות’ בעריכת דן מירון.


א.

הרומן ‘אשתו השנואה’ הוא יצירתו הגדולה־בהיקף הראשונה של יהודה בורלא: הוא נכתב – לפי עדות המחבר – ב־1920 בדמשק, שם שהה בורלא, שהיה אז בן 34, עם אשתו וילדיו כשליח ההסתדרות הציונית וכמנהל בתי הספר העבריים. חלפו שנתיים, עד שנדפס הסיפור, בארבעה המשכים, בהתקופה (יד–יז, 1922–1923). כספר לעצמו יצא לאור רק ב־1928, בהוצאת ‘מִצפה’, אחרי כן נדפס ב’ספריה לעם' של הוצאת ‘עם עובד’ ב־1952 וב־1959, ושוב, כשכתביו המכונסים של בורלא יצאו־לאור בשמונה כרכים בהוצאת ‘דבר – מסדה’ ב־1962. הדפסות חוזרות אלו ומִשכי הזמן הארוכים, יחסית, שביניהן, מעידים על רומן זה, שאף כי אינו ‘להיט’, יש לו כנראה מקום של קבע במסורת הספרות העברית.

בורלא החל ברומן לאחר 7 שנות כתיבה: סיפורו הראשון, ‘לוּנה’, נתחבר ב־1913, אחריו באו ‘בין שבטי ערב’, ‘מסיפורי המלחמה’ (בימי מלחמת העולם הראשונה גוּיס בורלא לצבא התורכי כמתורגמן), ו’בלי כוכב' – ואלה נדפסו בסמוך לגמר מִלחמת העולם בעידודם של ש. בן־ציון וי“ח ברנר בקבצים ‘על הסף’, ‘האזרח’, ‘האדמה’, ‘התקופה’ ו’שי לספרות' (המוסף לסִפרות של הארץ. אף כי היה סופר טירון, כבר משך בורלא את תשומת לב הקוראים (לפי עדותו של יעקב פיכמן) ושל המבקרים: הביקורות הראשונות, האוהדות מאוד, נדפסו עם הופעת הסיפורים, ובאמצע ובסוף שנות העשרים היו להערכה נלהבת, שהייתה מלוּוה אך לעיתים בהסתייגות־מה. מאז יצאו ספריו תכופים – מעל לשלושים – והם כוללים תשעה רומָנים: אשתו השנואה, בת ציון (א. במֵצר, ב. כישלון), מרננת, נעמה או: בנסתר ובנגלה, עלילות עקביה, באופק (א. כיסופים, ב. מאבק), סנונית ראשונה, אלה מסעי ר' יהודה הלוי ובעל בעמיו. ובצידם אליגוריה, סיפורים רבים, מהם מיועדים לבני הנעורים, ומחזה. כן השתתף בורלא במרבית כתבי העת הסִפרותיים בארץ ובחו”ל בסיפורים, מאמרים פובליציסטיים, סקירת ספרים, מסות־סִפרות, מאמרים על הסִפרות הערבית החדשה ותרגומים. במשך השנים זכה לכיבודים רבים, שהבולטים שבהם היו פרס ביאליק בראשונה ובשנייה (ב־1939 וב־1959) ופרס ישראל (1961). לא לחינם קרא מרדכי עובדיהו לבורלא “בעל השפע” (בספרון הנושא שם זה).


ב.

על בורלא נכתבו מאמרי ביקורת רבים: מרבית ספריו זכו לסקירות וכן נדפסו דברי הערכה כשזכה בפרסים ובימי הולדתו – ביובלו, בהגיעו לשישים, לשבעים, ומאז כל חמש שנים, ועם פטירתו (1969) ובשנה למותו… יש לגביו מעין הסכמה כללית בביקורת וההבדלים בין המעריכים הם בהֶדגשים ולא בעיקר ובמהות: בורלא הינו סופר רב כמות, אך אינו רב מיתרים. את מקומו בסִפרות העברית כבש לעצמו, מפני שהרחיב את תחומה והוסיף לה הווי מזרחי ים תיכוני לעומת ההווי המזרח אירופי האשכנזי, ששלט עד אז:

בורלא צייר נוף עדות המזרח – מבשר התחייה של שבט יהודי ספרד – יעודו להציל מזרם הזמן את רישומי הדורות והדמויות החולפים של היהדות המזרחית.


ברנר שלל את סִפרות ההווי, כי קלט את הצליל המזויף שאִפיין בדרך־כלל את סיפורת ה’הווי' הארצישראלי, אך קיבל בכל זאת את בורלא ואת עולמו הסיפורי כאנטיתֶזה לעצמו ולסיפורת שלו, שכן אצל בורלא צמחו תיאורי ההווי מתוך קרקע אותנטית. ברנר ובני דורו – כגון שופמן, ברקוביץ וגנסין – תיארו גיבורים ‘תלושים’ מבחינה כלכלית וחברתית, תלושים מן הטבע ומן הרגשות ה’טבעיים‘. אומנם, התאור נעשה בדרכי סיפר מעודנות ועל רמה אומנותית גבוהה, אך החיים שהוצגו נצטיירו כ’דלים’ ו’עירומים'. ואילו בורלא היציג חיים שוקקים ושופעים, אם גם בלא תִחכום רב ובתמימות. מכאן היבט ‘כלל־אנושי’ ביצירתו, שעליו הִצביעו המבקרים:

מסַפר הגורל – תמיד מעסיק אותו האדם על נפתוליו הנפשיים – חיי אנוש בהתנגשויותיהם – צייר הרגשות – נושאו: ייצר וחוק, תאווה והדחקה, הגיבור הארוטי המוצדק בחטאו – קוו יסודי אצלו: עולם היצרים על רקע המשפחה – מספר מובהק של האהבה בצִביונה היהודי מִזרחי.


בורלא עצמו ציין, בראיונות בשנות הארבעים, שעם ראשית כתיבתו הרגיש, שהוא “יכול וחייב לספר את חיי הספרדים ועדות המזרח” כפי שהִכירם, ב“יריעת חיים רחבה” וזאת דווקא משום שנוכח, ש“היסוד האנושי משותף לכל העדות והזרמים.” התמונה דומה בסקירת הביקורת על סגנונו של בורלא:

– רומנטיקה וריאליזם: רומנטיקן במובן הטוב – ריאליזם מוצק – אמת פיוטית – לב ועין – מציאות ודמיון.

– פרימיטיבי לשבח ולגנאי: תמים, בראשיתי, עממי, סנטימנטלי, חיוני, טבעיות גדולה, מספר לתומו, אין עליו אימת הסִפרות, דמויותיו בלתי מורכבות, אינן שטוחות, אין קישורים פסיכולוגיים.

– אומנות ללא מגמתיות: אין אצלו מוסר השכל – כל סיפור של בורלא אידיאה חבויה בו, והיא בעצם נשמת הסיפור.

– בורלא פַבּוּליסט מובהק – הרצון לספר הוא אחד הכוחות העיקריים של נשמתו – עלילותיו מלאות תהפוכות – יצירתו סטיכית.

– סגנון עסיסי: מבושם, רב צבעים, עז ולוהט – אין זה סגנון קלָסי, מערבי, שכוחו בקו הנקי. יש לקרוא קריאה רהוטה, בלי לבדוק את הביטוי לפרטיו – יש מקומות לא די אומנותיים בסיפור.


כיום, במבט לאחור, הרומָנים ‘אשתו השנואה’ ו’עלילות עקביה' נחשבים למיטב יצירתו של בורלא.


ג.

את העלילה של ‘אשתו השנואה’ ניתן לסכם כך:

דַאוּד חדד, בן משפחה ספרדית מרוקנית, למד מעט בישיבה ובמיסיון האנגלי ומתפרנס ממכירת עופות בירושלים העתיקה. הוא יתום מאביו וחי עם אימו התקיפה מַסעוּדה, אשר פוסלת את כל הכלות המוצאות חן בעיני הבן, שהוא יפה מראה, עד שהיא מבקשת להשיא לו את רחל, נערה שחרחורת ונמוכת־קומה מחברון, שאף היא יתומה מאביה. דאוד מהסס, משום שאינו נמשך אליה, אך הוא שומע בקול אימו. אחרי החתונה גוברת בהדרגה שנאתו לאשתו. ובמשך שלושים שנה הוא מתייסר בשנאה זו ייסורי גוף ונפש וממרר את חיי אשתו וחיי עצמו, מתוך תקווה שלבסוף תקוץ בחיים כאלה ותדרוש גט. אבל היא – אהבתה אליו דווקא גוברת. בינתיים נולדים שני בנים ובת, עסקיו של דאוד משגשגים והוא זוכה לעושר ולכבוד, אלא שהוא אומלל וחש שהוא חי ללא טעם, באין לו אהבה ואושר במשפחה.

בשעת מחלה קשה, לאחר לידת הבן השני, משנים את שמה של רחל לוִידה (חיים), כדי שיחול שינוי במזלה. היא אכן מבריאה, אך נשארת אומללה כפי שהייתה: דאוד מתכן תכניות לכפות עליה גט או לשאת אישה שנייה, וכמה פעמים הדבר כמעט יוצא אל הפועל: פעם כבר נקבע מועד למתן הגט ופעם כבר הִסכימה וידה, שייקח אישה נוספת על פניה, אך לבסוף תמיד נדחה הפיתרון המיוחל. תחילה מתנגדת לכך אימו התקיפה, המחבבת את רחל־וידה, מגינה עליה, ומשכנעת את דאוד, שאשתו היא המביאה לו מזל והצלחה בעסקים, ורק אותה יעד לו הגורל. גם מצדדים אחרים הוא מקבל חיזוק לדעה זו, ולאחר מות אימו, בכל פעם שהוא קרוב להשתחרר, באה פגיעה זמנית חמורה בעסקיו, וכאילו מאשרת, שהגורל כופה עליו את אשתו. אחר כך מתנגד בנו הבכור בתקיפות לכל תוכנית של פירוק הנישואין, עד כדי איום ברצח. ולאחר הפיוס עם הבן ממתין דאוד להצלחת עסקיו של זה באמריקה, כדי שייקח אליו את בני המשפחה וישחרר אותו, את האב, אבל אז פורצת מִלחמת העולם, וכשבא הבן אחרי המִלחמה לבקר בירושלים עם אשתו וילדיו – מתפעל דאוד מכלתו הצעירה ומנכדיו, מבין שאיחר את המועד, ומשלים עם גורלו.

לחוט ראשי זה של העלילה מתקשרים כמה חוטי מִשנה: את ידה של רחל מבקש גם ציון, המומחה לכתוב מכתבים, לנגן ולשיר, אלא שהוא אינו מוצא חן בעיניה כמו דאוד. כעבור שנים רבות הם נפגשים שוב, כשרחל מזמינה אותו, שיכתוב בעבורה מכתבים לאימהּ, שבהם היא מתארת את כישלון נישואיה, ושוב השניים נפגשים כעבור שנים, כשבן־ציון כבר חולני, אך עדיין כובש לב־כול בשירתו בחגיגות. חוט אחר קושר אל דאוד את ח' (חכם) חיים ששון, שדאוד רואה בו ידיד קרוב, ואשר גם הוא, כמו האם, משדל אותו – לאחר עיון בכף היד וחישובי מזלות וגימטריה – לשמור אמונים לאשתו. סופו של חיים ששון, שהוא נידון למאסר בשל זיוף מטבעות, למרות שבעצם לא ‘זייף’. כשהוא יוצא לחופשי כעבור שבע־עשרה שנים ומבקש עזרה כספית מדאוד, הלה מתנכר לו.

לַסיפור מִבנה אפיזודי ואחדות מן האפיזודות ודמויות המִשנה שבהן נחרתות בזיכרון כשהן לעצמן, ועם זאת מתקשרות האפיזודות כולן לנושא הרומן ולחוט העלילה המרכזי: למשל, ‘המקרה המוצלח’ כששותפו הסמוי של דאוד, חכם יהודה, מת בלא צוואה, ובלא שמישהו יידע על חלקו בעסקים המשותפים: נמצא שרכושו של דאוד מוכפל – בדיוק במלאות שלוש שנים לנישואיו. וכן ‘מקרה מוצלח’ אחר, כשהעַבּיה והחלוק של בדואי עשיר עולים באש בחנותו של דאוד, ובשעה שהוא קורע אותם מעליו נעלם אבנטו ובו כסף רב: דאוד מוצא את האבנט ואינו מגלה את דבר המציאה לבעליה – ושוב גדל רכושו מאוד, בדיוק ביום פדיון בנו הבכור.

אפיזודות אלו ואחרות רומזות ליחס הכפול – הדו־ערכי – של המספר כלפי גיבורו ולמורכבותו – אף כי המוגבלת – של נושא הסיפור: החמצת החיים כתוצאה משילוב מוזר של הצלחה וכישלון, של גורל ושל אופי, של סבל ושל אחריות מוסרית.


ד.

לכל אורך הרומן נשמר איזון עדין בין תיאורי הסבל והחמצת החיים של כל המעורבים ובעיקר של דאוד, ובין רמזי המספר, שהאחריות המוסרית לסבל מוטלת במידת־מה על הסובלים עצמם, שכן בכל שלב עשויים היו להיחלץ ולגאול את עצמם: מסעודה יכלה להתחשב ברצונו של בנה ובתשוקותיו, ולא לכפות עליו כלה בניגוד לרצונו – בעקשנותה ובשתלטנותה הרסה לא רק את חייו, אלא גם את חיי עצמה. רחל יכלה לבחור בבן־ציון, יכלה לקבל גט מיד בתחילת הנישואין, ובכל שלב בהמשכם, יכלה לבסוף לבקש מן הבן העשיר שייקח אותה לארצות הברית. וכן דאוד יכול היה לוותר על מקצת רכושו כדי לזכות ב’חופש'.

אך באורח פָרָדוקסָאלי יש לקורא גם תחושה הפוכה: שלגיבורים בעצם אין ברירה של בחירה, באשר באיזה אופן סתום אופיים־גורלם כפוי עליהם ואין להם שליטה עליו. תחושה זו אולי מקורה גם בכך, שאף אחד מהם אינו מעלה בדעתו הִרהור של ‘אילו נהגתי אחרת’. דבר זה בולט במיוחד לגבי דאוד: לכאורה כל ‘אסונו’, שלא נשא את האישה הנכונה. ועם זאת נרמז, שאילו אכן הייתה לו אישה אחרת – או נוספת – לא היה הדבר עושה אותו למאושר, כי הכוסף אל אשר לא ניתן לו היה נשאר:

כי לא ייצמד ליבו לאחת, לא ייקשר באחת! אמת, מכבר הייתה עינו פתוחה ואורבת לכל צד… אך הוא חשב כי זאת באה לו על כי נפל בחיק אישה אשר לא יאהבנה. ואולם עתה, בבקשו לו מקום להתייחד בו, רואה הוא, כי לא ימצא את המקום. אין מנוח… אין שובע…


הוא עצמו מודע לכך ומתוודה לפני חיים ששון:

– הרי אני… רואה אני בעליל… כי אילו הייתה לי אישה אחרת יפה יותר… ממש יפה – חוששני שכלום, כלום לא היה מועיל לי… בשבילי לא היה בזה שום תיקון… וזהו צערי…


ואולם דאוד מחמיץ לא רק את אושרו, אלא אף – את אהדת הקורא. כי בעוד שרחל וידה מעוצבת כדמות סובלת וסימפָטית, מעוצב דאוד כסובל, שראוי לרחמים, אך לא לאהדה: אשתו השנואה מצטיירת לא רק כ’נפש טובה', אלא גם כאישה נאה, “טובה, נעימה וחיננית”, האוהבת אותו על אף כל הייסורים שהוא גורם לה, ואילו הוא מתאכזר אליה, מכה, משפיל, ואף שובר אחת מאצבעותיה. הוא מגלה יחס של אטימות לב אל בנו הבכור ומביא אותו עד לאיום בהתאבדות (כשהם עומדים על סיפון האוניה, שעליה מתכונן הבן לברוח לארצות הברית). הוא משפיל ומבזה את בנו השני, מתאכזר לשכנו, הגווע ברעב לנגד עיניו, מתנכר לידיד – חיים ששון, היחיד, שלו גילה את צפונות ליבו ונתן בו אמון. עיצוב הדמות אף מראה, כיצד חל בו השינוי הזה: במשך שלושים שנה הוא נעשה בהדרגה מבחור עני־וטוב לזקן עשיר־ורע, שככל שהוא מצליח יותר בעסקיו כן גוברת אומללותו.


ה.

יש כאן ראייה כפולה: גורלו של דאוד מותנה באופיו ומוסבר בגורמים פסיכולוגיים, בפעולת גומלין: מחוסר עצמיותו ומקֶשר השיעבוד לאימו (הוא גדל ללא אב) נובע הצורך להישען על הסמכות של האם ולהיאחז בהצלחה הכלכלית עד כדי אי־יכולת לוותר אף על חלק ממנה. משום כך קיפח דאוד את חיי האהבה, שהיו עשויים להעניק לו אושר. ואולי, כאמור, אין הוא מסוגל מעיקרו לחוש אהבה אמיתית: מתוך קיפוח וחסר הוא נעשה אנוכיי יותר ויותר, מצומצם בעצמו ואטום ביחס לזולתו. מתוך כך הוא ממרר את חיי התלויים בו, וממילא שב הדבר ופועל עליו עצמו והוא שוקע עוד באומללותו ובאנוכיותו. לפי ראייה זו, אשתו השנואה הינו סיפור ריאליסטי בעיקרו, המסתמך על דינָאמיקה נפשית חברתית, שהרי תלותו של דאוד באימו ובהצלחה החומרית הם שילוב של אופיו ושל מוסכמות החברה שבה חי.

אך ניתָן לטעון, שבמרכז הרומן עומד גם מוטיב – ואולי שילוב מוטיבים – של מעשייה עממית, שהרי הקיטוב ‘עני־וטוב’ ו’עשיר־ורע' שכיח בסיפור העממי, והוא קרוב למוטיב האיש, שמכר את נפשו לשטן, כדי לזכות בעושר, אלא שבכך קיפח את סיכויו לאושר. ואכן, קורות דאוד מסופרים מפי ‘הסבה’ (אימהּ של וידה) לנכדה עם מעשיות אחרות, כמין סיפור־עם:

הסבה סיפרה לו פעמים רבות ‘סיפורים’; ופעם אחת, אחרי יום תמרורים ומכות, סיפרה לו, לפי הפצרתו, כי אבא היה לפנים איש טוב ועני, ומכר תרנגולים ברחוב היהודים… מיום שלקח את אימא –הלך אבא הלוך ועלה, עד כי היה לעשיר ‘בן פורת יוסף’. אך על ידי העושר הלך ליבו של אבא וסר מאחרי אימא; הוא רוצה לעזוב אותה, אך ירא הוא, שמא תיקח אימא את ההצלחה איתה – על־כן הוא זועם ונוקם…


הכוחות הפועלים במעשייה העממית מופלאים: ‘דג הזהב’ שבסיפור־העם הרוסי יכול לדבר ולהעניק לדייג הזקן בית נאה, ולאחר מכתן ארמון… ומי מעניק את ההצלחה בעסקים לדאוד? כישרונו והמקרה, או חוקיות מופלאה הקשורה באשתו רחל וידה, חוקיות שאימו מגלה בדרך התחושה, ואשר אחרי כן מקבלת אישור חוזר על ידי זכיות מפתיעות בממון רב, הבאות דווקא בתאריכים הקשורים בנישואין: ה’ירושה' של חכם יהודה מתקבלת במלאות שלוש שנים לנישואין, אבנט הכסף של הבדואי נמצא ביום פידיון הבן, ולעומת זאת ‘אסונות’ פוקדים את דאוד דווקא סמוך למועד מתן הגט והם מוצאים את ‘תיקונם’ ברגע שהוא חוזר בו מכוונתו: כך בעניין גניבת הקופה ומציאתה, ומוזכרות עוד שתי פרשות במכתבה השני של וידה לאימה. כמו כן מקבלת ‘החוקיות המופלאה’ חיזוקים אף מחישובי המזלות (הצירוף של ‘שור’ ו’בתולה') מפי חכם חיים ששון ומ’נבואות': ישראל עטר ‘פותח מַנדָל’ ומגלה: “בת זוגו היא ומזלם עולה מעלה־מעלה… ומי הוא אשר יימלט ממזלו?” שואלים בכף היד ונעזרים בקלפים ונועצים בחכם לוי התימני, שדבריו מתקיימים כולם.

גם לידתו של דאוד הייתה בנסיבות מיוחדות, כיאה לגיבור של סיפור־עם: כל הבנים שנולדו לאביו – מתו, ועל כן גירש את אשתו הראשונה והשנייה, ואימו של דאוד הייתה אשתו השלישית – אלא שאף היא נתגרשה קודם לכן משלושה בעלים… ושליח צדיק מארץ־ישראל שמע על מיתת הבנים וגזר על האב, שיעלה לארץ ישראל להציל את בנו. ואכן, הבן ניצל, אף כי האב לא זכה להגיע ארצה והותיר את בנו יתום… ואימו “ירדה מצריימה בשליחות” כדי שתוכל לפרנס את בנה… גרשון שקד, שהצביע על חוקיות מופלאה זו, סבור, שבורלא עצמו האמין בה:

לא הגיבור בלבד מאמין במהימנותה של חוקיות זו, אלא היא אינה רחוקה מחשיבתה של ‘דמות המספר’ וקרובה למדי לליבו של המחבר.


אך ניתן להביא כמה עדויות – אף כי עקיפות ומזעריות, המראות פן אחר באותה חוקיות: כשנמצא אבנט הבדואי, סופרת מסעודה את הכסף: יש 122 לירות, אך היא מספרת לבן ולאשתו, שיש 125, “בהיות העניין מחמת פליאותו ודקותו עלול ל’עין רעה' גם מצד אנשי הבית עצמם, לכן השמיעה בפירוש: חמש.” – נמצא, שהאם אוהבת לעַגל או ליַפות פרטים כדי שיתאימו. כשהיא מייעצת לבנה ליטול לעצמו את חלקו של חכם יהודה, השותף שמת פתאום בלא צוואה, היא מפרשת את מותו ברצונו להשאיר את כספו ירושה לדאוד דווקא במלאות שלוש שנים לחתונתו, ומוסיפה, שהוא אישר תכופות, שרחל וידה היא־היא שמביאה מזל לדאוד:

הוא, עליו השלום, תמיד היה אומר עליה, ש’רגל מבורכת' היא…


והִנה גם פרט זה אינו מדויק – כי כל מה שמסופר בעניין זה נהפוך הוא: חכם יהודה בא לפני החתונה ו“סח ברוב עניין ודאגה על־אודות דאוד” המתייסר בשל הכלה, ואז האם עונה בשטף דברים, שאיש אינו יכול להימלט ממזלו, וחכם יהודה שותק… – נראה הדבר, שיש למסעודה חלק חשוב בהיווצרות המסורת בדבר החוקיות המופלאה.

ועדיף, על כן, לראות את הסיפור כבעל חוקיות כפולה, כבעל מִבנה, הפתוח להסבר כפול, רָציונָאלי־ריאליסטי, ואי־רָציונָאלי־עממי.


ו.

על הקיטוב של ‘ריאליזם’ ו’רומנטיקה' ביצירתו של בורלא עמד מתי מגד, אך לדעתו חל קיטוב זה בין היצירות השונות: סיפורו הראשון של בורלא, ‘לוּנָה’, מספר זוטות של חיים ומתאר הווי, ואילו סיפורו השני, ‘בלי כוכב’, נוטה אל התרחשות אקזוטית רומנטית. מתוך ראייה זו מוצא המבקר, ש’אשתו השנואה' אנָלוגי ל’לוּנה' בתיאור זוטות החיים, ואילו הרומן הידוע השני של בורלא, ‘עלילות עקביה’, מקביל ברומנטיות ובאקזוטיקה ל’בלי כוכב'. אך נראה הדבר, שהקיטוב חל לא רק בין היצירות, אלא אף חודר אל תוכן: ברומן שלפנינו מקצת המאורעות שכיחים וסבירים ואינם מעוררים פליאה, כך, למשל, ביקורו של דאוד בחברון בבית הכלה קודם לנישואיו, ואילו אחרים יוצאי דופן: למשל, שחכם חיים ששון יורש מאביו מכונה המטביעה מטבעות כסף, חבויה במרתף, אשר אליו מוליכה דלת סתרים. במכונה זו הוא משתמש רק במידה המועטה ההכרחית, והמטבעות שהוא טובע מכילים את שיעור מתכת־הכסף הדרוש לערכן, נמצא, שבעצם אינו מזייף, והמכונה לא הייתה מתגלה, אילולא הוליך אליה בעצמו את השוטרים מפני ש“הדבר נגזר ונגמר.”

עם זאת, מסגרת הרומן – סימון המקומות ועיצוב הזמן – הם ריאליסטיים: משך הסיפור כ־30 שנה. יש רק אִיזכורים מעטים של מאורעות חיצוניים, הידועים לנו מחוץ למסגרת הסיפור, אך דיים למַקם אותו בזמן היסטורי מוגדר, כיאות לסיפור ריאליסטי: מוזכרים השלטון התורכי, פרוץ מִלחמת העולם הראשונה, הימשכותה, הרעב בירושלים, כיבוש הארץ בידי האנגלים, טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, וכן מורגשת הצמיחה המודרגת של העיר, כשדאוד מחליף דירות, החל בחנות הקטנה לממכר עופות ברחוב היהודים בעיר העתיקה, ועד ‘האחוזה’ הרחוקה והמובדלת מבתי היהודים, שבקצה רחוב יפו. תחילתו של הסיפור בתוך חומות העיר העתיקה, סופו מחוץ לחומות. גם העברית נכנסת לתמונה – הבת הצעירה כבר מדברת עברית והבן הבכור מקנא בה בשל כך.

המכתבים המסַפרים על הצלחתו של אלברט בשיקגו מגיעים כחצי שנה אחרי כיבוש ארץ־ישראל בידי האנגלים. ו“אחרי המִלחמה”, לאחר דחיות ממושכות נקבע, שאלברט יבוא לביקור “באמצע הקיץ הבא” – כלומר קיץ 1919. הסיפור מסתיים זמן מה אחרי ביקור זה, כשוִידה ושרינה חוזרות הביתה מחגיגת הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, שנערכה ב־1918; נמצא, שיש כאן סתירה קלה בעיצוב הזמן. על כל פנים, עלילת הסיפור מסתיימת סמוך מאוד לזמן כתיבתו, וגם כשפורסם כעבור שנתיים, עדיין היה זה רומן ‘אקטואלי’ לפחות בסיומו. טעם זה של אקטואליות ושל חידוש, שטעמו בו קוראיו הראשונים, כמובן אבד כיום.


ז.

גיבורו המרכזי של הרומן – דאוד – אינו דברן גדול גם בתחילת הסיפור, אך בהמשכו הוא נעשה עילג יותר בשעה שהוא מבקש לנסח את הרהוריו ואת רגשותיו. המספר מפנה לכך את תשומת לב הקורא:

ויצאו קטעי דבריו כדרכו תמיד – כי לא יכול דאוד מעודו להסביר לנכון את דבריו לשומעו, ומדי דברו פלט את המילה ‘הדה’ (זה), מבלי שירגיש בזאת:

־ די, ימא (אימא), די, הִנה… זה אשר אמרת… רואה אני, כי היא מזלי… אני, הדה, גם אני חש כן… אבל ירא אני… איני יודע נכונה… איני יודע, אם לנכון, הדה, אם לנכון אוהבנה… לאחרות נמשך ליבי מן השמים…


דומה, שעילגות זו חלה גם על מחשבותיו וגם על רגשותיו הבלתי־מנוסחים, שהמספר מנסחם בשבילו, בְמה שהיום מכנים ‘מבע משולב’, משהו שבין דיבור ישיר לעקיף, מעין פשרה בין סגנון מחשבתו של הגיבור וסגנון סיפורו של המספר ומעין שילוב שתי זויות ראייה:

דאוד שזר לו במשך הימים וארג בחשאי רשת מבטים וגם קטעי שיחות בינו ובין שכנתו חיה־שרה… רק רגעי־הנאה קלים חשב לחטוף משכנתו – אם יעלה בידו… ידוע ידע, כי עליו להסתפק בזה… כן… יניח ידו עליה… יעביר ידו על שערותיה…


עילגותו של דאוד, המבטאת חוסר מוּדעוּת, מוסיפה אולי מהימנות לעיצוב דמותו, אך גורעת הרבה ממורכבותה, ובשעה שהוא תוהה על גורלו ועושה את חשבון חייו, הדברים יוצאים רגשניים ודלים (הציטוט שלהלן מובא בקיצורים מקטע המתאר את הרהוריו על פני כ־70 שורות):

כואג’ה דאוד ביקש למלא שוב את מנגל־האש, כי עצמוּ עשתונותיו והמו: ההִגיעה השעה לנתק את כבלי־הברזל? או אולי יעזבהו גורלו לנפשו ויאבד בחייו בתוהו? מה יְקָרה עצה בשעה זו! מה שאפה נפשו לרֵע קרוב! אין לו נפש אחת קרובה! לוא הייתה אימו איתו בשעות אלו!… בזכרונו עולים כל ה’נסיונות' אשר נוּסה בדרך חייו: נסיון ח' חיים ששון… ימי נרנוף… הן היו ימים, שביקש לקבל עליו את הדין… מה חטאו… מי יכול לצוות ללב לאהוב? כלום הוא רשע?


ח.

שלושה פרקים – ט‘, י’, י"ב – עומדים בסימן אישיותו של חכם חיים ששון. הוא דמות יוצאת דופן בזכות מקרים שקרו לו – כגון שבשעת ביקור בווינה ביקש מפלוני אש לסיגרה, ולא ידע שזה הקיסר… ובזכות השקפותיו על המסתורין שבחיים (“רק מעט אנו יודעים”) שהוא מביע בעזרת גימטריה (“‘נשים’ – גימטריה ‘הנשמה’”). חיים ששון הוא אפיזודה בחייו ובסיפורו של דאוד: אל חייו של דאוד הוא מתקשר בקשר עקיף של עסקים ושל ידידות: דאוד זקוק לעצתו בהערכת חפצי־זהב ורואה בו את “רעהו הקרוב” עד כדי לחוש עלבון, על שהִסתיר ממנו את דבר המכונה להטבעת מטבעות. הוא מקווה לשמוע ממנו עצה בדבר היחס לאשתו, ונענה, שאשתו בשבילו לא סתם ‘זיווג’, אלא ‘בת־זוג’ ממש, על פי הכוכבים; ולבסוף, כשששון יוצא מבית הסוהר, הוא מתנכר לו ומונע ממנו הלוואה קטנה.

אך קשריו של ששון אל הסיפור מורכבים יותר: ברמזיו לתורת הנסתר הוא מכניס מעט מֶטָפיזיקה לעולמו של דאוד, שהוא עולם חומרני צר למדי. מודגש, שששון לא למד אלא מעט – כמו דאוד – אלא שגם ביחסו אל הרוחני וגם ביחסו אל העבודה הוא מדגים יצירתיות, שדאוד חסר אותה, ממד־חיים נוסף, שדאוד הִפסיד, ואשר מתעורר עתה מעט: בשיחות עימו מגיע דאוד להרהורים החורגים ממִקרהו הפרטי ותוהים על סדרי העולם: “למה נִברא יֵצר הרע?” ולמה “בני אדם שׂמים עצמם צדיקים… והם צבועים?” ולמה אסרה התורה לחפש סיפוק לתאוות הלב, גם כשאין בכך נזק לאיש?

ניתָן אפוא לראות בחיים ששון מכמה בחינות ‘מקבילה ניגודית’ לדאוד, גם ביחסו לממון ולהצלחה החומרית (הוא נוטל לעצמו רק את ההכרחי, בעזרת ‘המכונה’), גם ביחסו לגורלו שהוא מקבל בהכנעה – בעוד שעיקר ייסוריו של דאוד באים מיחסו הכפול לגורלו: הוא מתמרמר עליו, אך אינו מעז לנסות ולשנותו.


ט.

ההערכה הראשונה על ‘אשתו השנואה’ הייתה של אשר ברש1 – מיד לאחר שנדפס הרומן בהמשכים ב’התקופה': הסִפרות העברית, אמר ברש, זקוקה לכישרון סִפרותי חדש, ‘אמיתי’, והִנה –

הוא בא ממקום שלא פיללו. איזה צעיר ספרדי, י. בורלא שמו, הרים ראש, והרי הוא עולה בסולם – ובאון. ב’לוּנה' נתגלה המסתכל והרואה לנפש, ב’בלי כוכב' – המספר, ועתה, ב’אשתו השנואה' – האמן בחסד. כאן אין עדיין גדלות, אבל הכישרון מגיע כבר לגובה הגון. התפיסה ישרה ותמה עד כדי אילוזיה מלאה של מציאות; היחס האנושי חם עד לידי השתתפות; ההומור דק ומעולף עד לידי נעימות, והלשון רעננה…


באותה שנה (1923) שיבח גם דב קמחי2 את בורלא עם הופעת ‘אשתו השנואה’, על שהוא יודע לספר, ולספר בטבעיות ובלא הגזמה וזיוף. כעבור שנה (1924) שיבחה רחל שזר־כצנלסון:3

הסיפור כתוב כל כך בשביל עצמו. אין בו מהצעקנות והיובש של השואפים לעשות רושם, משפטיו בינונים, קולחים במתינות וברגש שקט… בורלא מספר בעל כישרון רב, היודע לשמור על קשב הקורא… איש אמת הוא בורלא, אמן בעל לב.


ב־1926 כתב יעקב רבינוביץ,4 שבורלא הוא –

מספר מולדתי, ואך מולדתו אינה ארץ ישראל לבד, כי גם דמשק, ובאגדה ובתיאור־ניגודים – גם המִדבר. ספרו היסודי ביותר הוא ‘אשתו השנואה’, ספר בעל דמויות וסביבה, שבה הובלט הכול והושקע כוח. ולפיכך, באגדת החיים – הדברים בולטים פחות, ואך רוח טובה ושירת־נפש מרחפים בהם.


ואילו שמעון הלקין, ב־1927, הסתייג:5

החיים ה’ספרדיים־מזרחיים' נראים אמנם יותר בריאים, יותר פשוטים ותמימים. אולם… זוהי פשטות שבעניות… הרבה מתרדמת המזרח מורגשת בחיים אלה, תרדמה כבדה, מטומטמת, ללא חזון וללא חלום. ובורלא הרי בעיקר בזה רכש לו מקום חשוב בסִפרות העברית, שגילה את המסך מעל פני החיים הישראליים ה’חדשים' האלה, הראה לנו את ה’מזרח' העברי, המושך את הלב בזרותו, בפיקנטיותו, ומטיל קצת אימה בנבואת־הטמטום שבו.


וכעבור 50 שנה (חורף 1970/1969), לאחר פטירתו של בורלא, ההערכה עדיין חמה, אף כי יותר מאופקת ומאוזנת. כך מסכם גרשון שקד6 את עיונו באשתו השנואה:

בורלא, אף על פי שיצירתו בכלל, ויצירה זו בפרט, קשורה בצורה זו או אחרת אל הווי הארץ ואל הווי העדות, מעולם לא היה מספר ז’אנרי:7 כיבוש הארץ ע“י האנגלים ופתיחת האוניברסיטה העברית, ירידת הבנים לארה”ב ומנהגי העדה אינם קיימים לשמם בסיפור, אלא אך ורק כדי לתת רקע של מקום וזמן לעולם הרגשות המעוצם שביקש להעלות. במיטבו אין בורלא מספר אידיאולוגי, ‘ז’אנרי־עדתי’ או ‘פילוסופי’, אלא מספר לתומו המעלה עולם של רגשות מעוצמים במצע עלילתי, שבו שולטים עדיין חוקי הנס והפלא. ואם עוברות על גיבוריו גם חוויות ישותיות חשובות (בעיית ההגשמה העצמית), הרי אופיין ומימושן מותאמים לעולם זה שבו מתרחשים דברים גדולים וקטנים בעוצמה הראשונית והתמימה שלפני ‘הנפילה’ המחוכמת.


ונחתום בהערכתו של מתי מגד8 הסבור, שהביקורת שלנו “הרבתה כל כך להתפעל מן ‘התופעה’ בורלא”, עד שהזניחה את העיון בסגולותיו המיוחדות. לדעתו –

את מקומו בסִפרות העברית – אם רב הוא ואם מעט – קנה בורלא, בעבר ולעתיד, לא בזכות היותו ‘תופעה אוריגינאלית’. אדרבה, תשומת הלב אל זכותו זו רק הסיחה את הדעת מעיקר כוחו ותרומתו. והרי אלה מגולמים בראש וראשונה בכישרונו לספר את הדרָמה הגדולה שבין יצריו ומידותיו של האדם לבין גורלו ולשוות לה עם זאת תום ראשוני, אותנטי. רוצה לומר: לגלות את תכונות האדם, הטובות עם הרעות, לא כאובייקט של תיאור לשמו ושל עיסוק בהלכות פסיכולוגיה וסוציולוגיה או אומנות הסיפור, אלא כדי להראותן בגילוייהן הפשוטים ביותר, בלי חציצה בין ‘בכוח’ ו’בפועל': גבורתו של אדם היא גבורה וחולשתו היא חולשה וכך כל שאר תכונותיו. והטובים שבסיפוריו אלה הִנה יש בכוחם למלא את ליבו של הקורא בסקרנות ופליאה, בציפייה ובחרדה, כדרך שצופים בני אדם בדרָמת החיים המתפרשׂת לפניהם, שהצפוי והמפתיע, הנסתר והנגלה, מעורבים בה תמיד.


  1. ב. פליקס (אשר ברש). ‘יהודה בורלא’. הדים. א:ד:63 (תרפ“ב–תרפ”ג). כוּנס בנוסח שונה: ‘כתבים’. מסדה. תשי"ז. ג:36–37. מצוטט כאן מהדים, לפי: אבינועם ברשאי, ‘יצירתו של בורלא בעיני הביקורת’. ‘יהודה בורלא. מבחר מאמרים על יצירתו’. 1975. עמ' 15.  ↩

  2. דב קמחי. ‘אשתו השנואה’. הארץ. 28.5.1923.  ↩

  3. רחל שזר–כצנלסון, ‘“אשתו השנואה” לי. בורלא’, הרשימה מ־1924, כונסה בסִפרה ‘מסות ורשימות’. עם עובד. 1946. עמ' 183–186.  ↩

  4. יעקב רבינוביץ. ‘על שני סִפורי בורלא’. ‘כתובים’. 22.5.1926. בשינוי נוסח, ב‘הסִפרות העברית בא"י’. ‘מסלולי סִפרות’. 1971. עמ‘ 59. הציטוט ע"פ ’מסלולי סִפרות'.  ↩

  5. שמעון הלקין. ‘כוח ההווי’. ‘הדואר’. ו, תרפ"ז, גל‘ ג, עמ’ 44.  ↩

  6. ג. שקד. ‘המספר לפי תומו (עיונים ב‘אשתו השנואה’)’. ‘מאזניים’. ל. חוב ב‘. ינ’ 1970. 102–109.  ↩

  7. במובן שניתן למונח זה ע“י י”ח ברנר במאמרו: ‘הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו'.  ↩

  8. מתי מגד. ‘שורש נאמן עושה פרי’. ‘דבר’. 12.12.1969.  ↩

המלצות קוראים
תגיות