דברים שנאמרו באוזני סטודנטיות וסטודנטים המתחילים ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת ת"א, בכנס הפתיחה של החוג.

התגנבות יחידים    🔗

יהושֻע קנז מסַפר ב’התגנבות יחידים' שלו, שאת הטירונים הנבוכים מקדמות במחנה קריאות הוותיקים: “בשר טרי, בשר טרי!” ואותם טירונים עצמם, כעבור כמה שבועות וכמה מאות עמודים קוראים כך לעֵבר מחזור חדש. דבורה הנביאה, יהודה הלוי וביאליק הִגיעו אל הספרות העברית בהתגנבות יחידים, מבלי שלמדו אצלנו או אצל אחת הקונקורנציות; אבל דרך המלך כיום היא ההצטרפות בסך: אתם הגל החדש, הבשר והרוח הרעננים, החוליה החדשה בשלשלת הארוכה, שאליה נספחו בשעתם דבורה הנביאה, יהודה הלוי, ביאליק ויהושֻע קנז. אליה נצטרפנו אנחנו, המורים שלכם, לפני הרבה שנים קצרות, ואליה יצטרפו בעוד כמה שנים טובות התלמידים שלכם.

הספרות ככוורת    🔗

גורקי תיאר את הילדוּת שלו ככוורת, שכל דבורה מביאה אליה קצת דבש. ואפשר לתאר את הילדות של כמה אנשים ככוורת, שכל צִרעה מביאה אליה קצת ארס. הספרות בכלל, והספרות העברית בתוכה, היא כוורת, וכל העוסק בה, בין שהוא נכנס לאנציקלופדיה וללקסיקונים ובין שהוא נשאר אלמוני, במתכוון או שלא במתכוון מביא אליה משהו.

משמעות כפולה    🔗

האדם אכן מחפש משמעות. והדבר שאתם יושבים כאן – הוא בעל משמעות, לא רק בשבילכם, שתרכשו כאן מה שתרכשו ותקבלו בסוף את הבוגר, את המוסמך או את הדוקטור, אלא יש לו משמעות גם למסורת הגדולה של הספרות העברית.

ובמסורת הזאת תלמדו על שעתה היפה.

שעתה היפה של הספרות שלנו הייתה לפני מאה שנים, כשהניפה את הדגל והסתערה קדימה וקראה את העם אל ההשכלה ואל הציונות. כשביקר פרץ סמולנסקין ברוסיה להחתים מנויים על ‘השחר’ שלו, נשאו אותו על כפיים – ממש! – כאילו היה כוכב כדורגל או אליל־זמר. מדינת ישראל לא הייתה קמה בלי סמולנסקין ומעריציו ויורשיו ויורשיהם.

אחר כך באו לה ימים, שבהן לא פנתה אל מניפי הדגל, אלא שכבה על הגב והִביטה בשמים הגבוהים או בתקרה. אולי כיום היא מביטה – בערבי יום ראשון שאין בהם עיצומים בטלוויזיה – בעלילות ‘שושלת’.

ישנן שעות…    🔗

אלתרמן קיווה לשעה גדולה, שבה הספרות –

אולי הוא זכה לה במקצת, כשכתב את ‘מגש הכסף’ ואת ‘אתה בחרתנו מכל העמים’ ואת ‘לחיי הספינות שבדרך’, שכולם לאו דווקא מיטב יצירתו. אבל הוא מוכן היה להסתפק גם במועט והִציע לה, לספרות, שבינתיים, עד שתִזדמן לה אותה שעה גדולה, אם בכלל, לא תנסה לגלות –

אני מצטרף להצעה ולעצה. מי יודע, אם תיכָּנסו כאן לפרדס ומה תגלו בו. אבל בכמה תפוחים יש סיכוי שתִזכו.

אזרחי הרפובליקה    🔗

בתקופת לימודיכם באוניברסיטה יהיו לכם הרבה שעות של אכזבה וכמה שעות של סיפוק. אבל באלה ואלה אני מייעץ שתִזכרו שני דברים:

ראשית, שאולי תהיו אזרחים ברפובליקה. אמנם עדיין אין לנו חוקה, אבל כבר היה מי שהִכריז, שבתוך החברה הזאת שלנו, שבזכות בתי הספר התיכונים היא ברובה אדישה־עוינת לספרות בכלל ולעברית בפרט, בכל זאת יש בכל ‘מחזור’ או ‘גל’ כמה מאות או אלפים של צעירים, שרוצים להבין את עצמם ואת החברה, את המדינה ואת העולם באמצעות הספרות, שרוצים לבנות את חייהם באמצעות הספרות. עובדה. יש. לאלה קוראים לפעמים ‘הרפובליקה הספרותית’. לא כולם בה שווים. ורק מעטים נבחרים. אבל לכולם יש זכות בחירה וכל מי שרוצה להיות אזרח, בעצם הרצון הזה – התקבל. הספרות היא אפוא כרטיס הכניסה לרפובליקה של החיים בעלי המוּדעוּת המחפשים משמעות. רפובליקה זאת אינה גדולה. אבל היא נכס. תנסו.

ים שיונק מהרבה נחלים    🔗

ותזכרו שהספרות – אם היא מדליקה או מבאסת – אם היא מוצאת חן של יופי או חן של חכְמה נסתרת או חן של חנטריש – היא תמיד צומת, שבה נפגשות כמה דרכים, או ים שיונק מֵימיו מכמה נחלים: לספרות תמיד זיקה לנפש – לנִבכי הנפש של הפרט ולמורשת הנפש של הכלל, לַלא־מוּדע ולַמוּדע; היא מבטאת ומחנכת, מעוררת הִזדהות או הִתנגדות. והיא תמיד צומחת מתוך עולם של תרבות וחוזרת ומִצטרפת אליו, היא תמיד חלק מן החברה: הכללית, שקוראים לה ‘התרבות המערבית’ והלאומית, והחברה המצומצמת של שכבת הגיל או החוג שלנו, ויש בה תמיד איזו משמעות, איזה רעיון, איזו אמת, סולם של ערכים והשקפת עולם. והיא תמיד קשורה בעולם הלשון ובעולם האֳמנות ועם הציור והמוזיקה והקולנוע והטלוויזיה היא חותרת לאיזו שלימות, היא מתמודדת עם בעיות העולם ויוצרת עולם לעצמה.

העלמה, שצִפצפה    🔗

הייתה פעם עלמה שטוותה בפלך, והמלך והשודד והקבצן והלוליין חשבו כל אחד, שהיא טווה זאת בשבילם. אבל העלמה צִפצפה על מחשבות אלו – או שנֹאמר בלשון הספרות, שהיא לא שָעֲתה אליהם, אלא זמזמה לעצמה את הזמר על העלמה שטוותה בפלך, ובינתיים לבשה את המטווה בעצמה, וברגע זה – לפי מיטב ההיגיון הקמאי של האגדות – היא קיבלה את התכונות של כולם, “וַתִּיף לעד”. הספרות שאתם הולכים ללמוד היא עלמה כזאת. ישנן יפות יותר ממנה, אך לפעמים אין יפה כמוה. תְחַזרו אחריה בענווה ובדִמיון – וסביר שתִזכו למקצת חסדיה.