דברים באוזני המתחילים ללמוד סִפרות עברית באוניברסיטת תל־אביב

משאלה או תקלה    🔗

מי יודע, מה הביא אתכם לכאן – תכנון או תקלה, משאלה – או מקרה? אבל בספרות צפוי לנו תמיד מִפגש הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אתם רשאים אפוא לשאול – כבר בפגישת היכרות זו של הבאים ללמוד ספרות עברית:

אני באתי אליה מן הסיבות שלי. ואילו היא – מה היא מציעה לי?

התשובות שעברו    🔗

לפני מאתיים שנה היה קל להשיב לכך. אומנם לא למדו אז ‘ספרות’ כמקצוע, ומי שרצה לעסוק בה – היה מעורב בה בחיים. היא לא יכלה אז להציע לא תעודה ולא משרה ופרנסה, אך היה לה משהו השקול כנגד הכול: האמונה, שהיא נוגעת בנשמת היקום. ואילו שאלנו איך יודעים, היינו נענים:

“עובדה. מרגישים.”

זו הייתה תקופה רומנטית. התקופה הרומנטית. אבל זה עבר.

וגם לפני מאה וחמישים שנה – עדיין לא למדו ספרות באוניברסיטאות – אבל כבר הייתה תחושה בעמי אירופה ובעמנו, שיש ספרות חדשה, והעוסקים בה מביאים לעם את האור ואת האמת, את רוח הזמן ואת תיקון החיים. הספרות העברית יכלה להציע אז לבוחרים בה רק בדידות ורדיפות, אך גם אמונה במשמעותה הגורלית – כעשייה שתחרוץ את גורל העם. האמינו אז בהשכלה. וגם תקופה זו עברה.

ולפני מאה שנה – עדיין הספרות העברית החדשה לא נלמדה בשום מוסד, אך אנשי הספרות כבר לא היו בודדים ונרדפים. הם עמדו בראש ההתעוררות הלאומית וחשו, שהספרות היא שיקוי החיים של האומה, והעוסקים בה לוחמים בחזית הקִדמית, המכרעת, על עתיד העם: הספרות תביא לתחיית הלבבות.

זו הייתה תקופה, שבמרכזה עמדה תחושת התחייה. וגם היא עברה.

ואילו עתה?    🔗

כיום נלמדת ספרות עברית בבתי הספר העממיים, התיכוניים והגבוהים וניתן למצוא בה משרות ופרנסה, אבל היא ודאי אינה עומדת במרכז תשומת הלב הציבורית ובסולם העדיפויות הלאומי, ורק מעטים מאמינים בחשיבותה הגורלית לעתידנו. מה יש לה אפוא להציע לפונה אליה כיום?

גם כיום יש לה מה להציע.

מקצוע – תרתי משמע    🔗

יש שרואים אותה כמקצוע – גם במשמעות המילולית: פינה שמסתגרים ומדברים בה על שאלות טכניות במונחים מקצועיים לא מובנים ככל האפשר למתכנסים במקצועות־פינה אחרים. אבל יש שרוצים לצאת איתה מן הפינה ולבחון את זיקותיה אל חיי היחיד והציבור, את מבע הנפש ואת משקעי התרבות, את מפגש הדמיון והמציאות, רוח הזמן ומורשת הדורות, וכאן היא עומדת – בין עיתונאות ופילוסופיה, בצד ההיסטוריה והסוציולוגיה ותולדות התרבות – את החינוך כבר הִזכרתי? בין המוזיקה לציור, עם היומרה להיות תחליף לדת כשופטת החיים, כשהיא עוסקת בעיצוב האופייני ובציד היוצא דופן ומנציחה את המאפיין ואת המופלא, ושוזרת מילים מילים מילים – בהתאם ובניגוד למיטב חוקי הדקדוק והסגנון… אדרבה, תַראו לי משהו, שלא שייך אליה.

‘מהי האמת?’ – שאל פעם סטודנט את פרופסור הֵגֶל. – ‘הכול!’ ענה הֵגֶל ברוח הֵגֶליאנית. תשובה זו הייתה נכונה, גם אילו שאל הסטודנט, מה הם נושאי הספרות.

אם…    🔗

אז אם כל כך טוב, תשאלו, למה לא כל כך טוב?

כי קורה כאן משהו, שרואים תכופות גם בחינוך: תביטו בילדים בני השלוש – איך הם מלאי סקרנות ויצירתיות ותשוקה ללמוד הכול על העולם והחיים… מה קורה לפלא הזה בין גיל שלוש לשלוש־עשרה או עשרים ושלוש? מאין צצים כל האנשים, שנִראים לנו אפורים ואטומים? כנראה הדברים לא מתנהלים כפי שהיו יכולים וצריכים להתנהל. ודאי גם כאן יש מפגש בין הרבה תחומים.

בימי הביניים לימדו את הרופאים כלל גדול: פְּרימוּם נוֹן נוֹצֶרֶה – קודם כול אַל תזיקו, קודם כול נא לא לקלקל. אולי היו צריכים ללמד כלל זה גם לעוסקים בחינוך ובספרות.

יש לספרות חיוניות רבה – לא תמיד בפועל, אבל בכוח – מפני שהיא מפגש לתחומים כה רבים, ואם תעסקו בה באהבה ובסקרנות, ביצירתיות ובאחריות, ואם לא תקלקלו ולא יקלקלו לכם, אז בסופו של דבר בוודאי לא תתחרטו, שאתם יושבים כאן.