רקע
ראובן קריץ
מה אני מחפש בסקירת־ספר טובה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

בתשובה למשאל שלא נשאלתי משום מה, יכולתי להתחכם ולומר – כמו העיתונאים על כתבה טובה – שמוטב שסקירת־ספר טובה תהיה כמו חצאית מיני – די קצרה בשביל לעניין ודי ארוכה כדי לכסות את הנושא; אבל אני מעדיף את המודל של צ’רצ’יל את רוזוולט בסיפור על הכנת נאום, ששאלו אותו (שכחתי את מי מהם), כמה זמן הוא מכין נאום של עשר דקות. – “שבועיים.” – ושל שעתיים? ­– “שעתיים אני יכול לנאום מיד!” הבו לי אפוא סקירת־ספר בת 800–1200 מילים, שהוכנה שבועיים. שתהיה מעניינת, למרות שהיא מכסה את הנושא מכל צדדיו.

כמובן היא צריכה לרקוד על החבל הדק שבין האובייקטיבי לַסוּבּייקטיבי, כמו הרקדן על חבל של זאראתוסטרא (נדמה לי, שהוא צנח בסוף). אבל מתוך ענווה: ואיזהו הֶענו – העוזב את האובייקטיבי במקומו ובסגנונו, ומודה בפה מלא, שהוא מתאר אותו בעיניים סוּבּייקטיביות (יש אחרות?). מודה ועוזב ירוחם. ואיזהו הרשע השַרלָטָן? המביא את טעמו האישי הסוּבּייקטיבי, כאילו היה האובייקטיבי בטהרתו. לשכמותו היה מגיע, שישלחו אותו לבית־ספר למבקרים קשי־עט הדומה לאותו בי"ס להורים קשי־חינוך שיסד אריך קסטנר בשלושים וחמישה במאי: שָם מחנכים־ ילדים מעניקים לכל הורה חינוך אינדיווידואלי, בדיוק לפי השיטות, שנקט הוא כלפי ילדיו. ובכן, סוקר יקר, סְקור ספרי זולתך, כפי שהיית רוצה שיסקרו את ספריך.

את מכתב האהבה הראשון קיבלתי כשהייתי בן שש־עשרה, ועד היום אינני בטוח מי כתבה אותו. היו בו רק שש מילים: “תשנא אותי ואל תהיה אדיש אלי!”

את דיבֵּר־הסקירה הבא אני מקדיש אפוא למִסתורית ההיא: אל תחפש דווקא מנוחה נכונה בצד מאהב(ות) זוהרות בכל טורי הרכילות – אלא תן מקצת תשומת ליבך לאותן בודדות העומדות מבוישות בצד, באין סוקר, מוכנות לפרוץ בבכי, כמו נאטאשה בנשף הראשון שלה, כשאיש לא הִזמין אותה לוואלס הראשון… עד שאמר פייר לאנדרי מה שאמר, ואנדרי ניגש אליה…

זה כמו בבדיחה ההיא, עם המלך והגבינה… לא אספר, אתם ודאי מכירים אותה, איך שהוא רצה… אבל, כאמור, לא אחזור על הידוע… איך הוא לא… זה אגב מעניין, המוטיב הזה של הצגה בדרך השלילה… וגם התשובה החצופה ההיא, הלא־צפויה…

אולי תגידו, שזה שירות טוב לַספר, שמעורר סקרנות? או דווקא שירות־דוב, שמוחץ את יתוש הסקרנות עם הסקירה? אני מעדיף סקירות, שאינן מתביישות לתת לנו מבט קצר על היצירה – שיהיה תצלום טוב, מואר, שיציג את העיקר (לפי מה שאמר שלונסקי על הבנות בכסית: “הרי החדשות ועיקרן תחילה”) – בבגדיה, ערומה, או – לפחות – את התצלום־רנטגן. כשאני סוקר, אני תמיד מספר בקיצור את התוכן. ומי שרוצה לעקם את האף האקָדמי שלו, שיעקם. ואני משתדל שלא לשפוט. אלוהים והזמן – שהם ישפטו. אבל אני רומז, אם זה מצא חן בעיניי.

פעם היו רומנטיקנים מאושרים, שהאמינו שיש דבר כזה, שהם כינו “נִשמת היקום”. אני מקנא בהם, כי אני לא יודע מה זה. אבל אני אומר – אפילו בלי להבין את כל המשתמע מכך, שכל יצירה עשויה לגעת באיזו נקודה סמויה שלה בנשמה של מישהו או של משהו, אולי בנשמת היקום. וצריך להשתדל שלא לפספס את הנקודה ההיא, הנכונה. ובכלל.

ביאליק טען, או יכול היה לטעון, שכל זלזל שצנח מתגעגע לגזע שלו. כך גם כל יצירה היא מין זלזל שצנח. וכמו ב’חינוך מיני' – לא צריך להגיד את הכול. הלא משהו מוכרח להישאר לשמחת הגילוי העצמי!

המלצות קוראים
תגיות