מסדה. 1955, 1988. 233 עמ'.

אז ועתה    🔗

קורות יונתן (בן שתים עשרה וחצי), יהודה אביו ואסתר אמו במשך יממה (יום חמישי ושישי, 13־12 בפברואר 1948) בירושלים הנצורה־למחצה. הספר נכתב חמש שנים לאחר המאורעות המתוארים ונדפס לראשונה ב־1955. במהדורה החדשה לא שינה המחבר – לדבריו – אלא שתי מילים ו’מילא' את הכתיב.

המתעניין בעולם המתואר – יתרשם מן ה’אז' הראשון, מן ההווי של אביב 1948 בירושלים; השואל לחידושים ולהתפתחות בספרות העברית – ישווה בין דרכי הסיפור של רומן זה לבני זמנו ב’אז' השני – של אמצע שנות החמישים, והתוהה על ‘עראי וקֶבע’ בסִפרותנו יבדוק את מקומו עם הופעתו החדשה. עירוב זמנים כזה מלווה את רוב יצירות הסִפרות.

הִזדהות ואומנות    🔗

קל להִזדהות עם גיבורי הסיפור: הם ‘אנשים כמונו’, נבונים, מקובלים על בני סביבתם, טרודים בענייני היומיום, בעלי שאיפות וחולשות סבירות, אין להם תכונות אופי או מאורעות החורגים מן השכיח, והם ‘מוכנים לתרום’ לזולת ולחברה – במידה סבירה. החולין חוגג. ולא חולין אפור, מדכא או מקומם – אלא שאפשר לחיות בו, כי יש לו מעט שאר רוח. עם זאת כתוב הסיפור כך, שלא נשכח שזה סיפור ונשׂים לב לדרכו של המספר. גם כפל ראייה זה מלווה יצירות סִפרות רבות, וכאן הוא מודגש.

גינוני המִבנה    🔗

לרומן שלושה חלקים, לכל אחד שֵם הלקוח מקטע־שיר המובא כמוטו, ובכל חלק סירוג של שׂיח עם מחשבות ב’זרם התודעה‘: בראשון שלטת תודעתו של הנער, בשני – של האב, בשלישי – של האם. אגב, זה סדר התודעות גם ב’יוליסס’ לג’ימס ג’ויס.

שלוש התודעות אינן מציגות שלושה היבטים של מאורע אחד, כמו בסרט היַאפַּאני ‘ראשוּמוֹן’, אלא הן דומות לשלושה מְסַפרים, שכל אחד מהם מציג שליש מן הסיפור. קדמו לאמיר בטכניקה זו סופרים אחדים, כגון ויליאם פוקנר, ‘בשוכבי גוועת’ (1930) ומשה שמיר, ‘תחת השמש’ (1950). מאז נוספו לדרך־סיפֵּר זה גם הרומנים של יהושע ‘המאהב’ ו’גירושין מאוחרים'.

מה קורה?    🔗

הווי המשפחה בתודעתו של הנער: ארוחת הערב, הכנת השיעורים, קִנטורי האחות, יציאת האב לתפקיד במַטה האזורי, שיחת השכנות הבאות לבקר את האם, הִרהורים במצב הביטחון, בבנות הכיתה, הפסקת חשמל. סמוך לחצות מביא דן, מאנשי המַטה, את הידיעה, שהשכן ציון נרצח באכזריות, לאחר שחיילים אנגלים הִסגירו ארבעה אנשי הגנה לידי המון ערבי.

מעתה מתואר הווי הלילה במַטה האזורי מתוך תודעתו של יהודה, האב. ציון שנהרג היה חברו מילדוּת. מדברים עליו, על משפחתו, על המצב. יהודה חש רִגשות אשם. מדי פעם יוצא מישהו לבדוק את השמירה ומישהו פורש לישון קצת, יהודה נזכר בהרוגים אחדים, במאורעות מחייו, בפרשות אהבה. יוצאים לסיור, רושמים ביומן, בבוקר מתחלפות המשמרות. יהודה חוזר הביתה.

ובבית – עתה מתודעתה של אסתר – ארוחת הבוקר, העייפוּת. היא לא ישנה, כי שהתה בביה"ח עם מלכה, אִשתו של ציון, שיחות עם הבן והבעל, היא נזכרת בתור אצל החנווני, בפרשות אהבה שהיו לאחת השכנות, וגם לה עצמה. מדובר על מועד הלוויה, היא משדלת את יהודה שלא ילך. יהודה יוצא ללוויה, יחזור לארוחת הערב.

ממשלת החולין, שאל תחומה פרץ המוות ולא יכול לה.

שלושה קולות    🔗

יש מקבילות במחשבות של בני המשפחה: כל אחד על פי דרכו מהרהר במוות, יש לו הִרהורים ארוטיים, הוא נזכר בחוויות ילדות ונעורים, חושב על המצב והעתיד מבחינה לאומית ואישית. ויש לו גוון מיוחד: הנער בתערובת ילדותיות ובגרות, האב בלבטי התדמית העצמית, האם בתפיסה החושית של החיים. שלושתם מצטרפים להרמוניה הממחישה את הגדוּלה שבחולין: המשך החיים גובר על אכזבות, על ‘בגידות קטנות’ במחשבה ובמעשה ואף על המוות.

ואיפה הכנעניות?    🔗

מאחר שאמיר היה ב’כנענים', חיפש הילל ברזל בספר את עקבות הכנעניוּת והִצביע על עולמן הרוחני של הדמויות: אין בו זֵכר לַשואה ולמאורע כלשהו מן ההיסטוריה היהודית, אין איזכור לגולה, קיים רק הכאן והעכשיו. גיבורי הסיפור מוּדעים מאוד לנוף הארץ, ללשון העִברית, יש להם ידידים ערבים ואנגלים, יש מעט הִרהורים אנטי־דתיים, אצ“ל ולח”י מוּזכרים לטובה.

והעברית?    🔗

הלשון רב־רִבדית: איזכורים לפסוקי תנ“ך בתודעת הנער המכין שיעורי בית בעמוס ובירמיהו ומהרהר בפרקים ‘גסים’ מיחזקאל וברחב הזונה, אִמרות חז”ל, עִקבות תִרגומי ז’בוטינסקי, שירי ילדים והווי תנועת הנוער. נעימה סִפרותית ודיבורית מתערבות: צינה נושבת ממִגְלֵה ההרים, אצל פרידמן לובשים סרבלים מרוּבָּבים, הנער הוֹסס ועוֹלץ, אחותו צִ’ילבּה מתחנפת וסתם שַרצוּצה…

בקִטעי השׂיח חוגג הבָּנָאלי:

שיחה זאת נמשכת כך 10 (עשרה!) עמודים. בהמשכה הם כמעט מתפתים לנעול את הדלת ו’לעשות אהבה', וגם מדובר, מה יעשו, אם בן־הזוג ימות.

ומה הכי דוחה והכי נוגע ללב?    🔗

שני השיאים בהִרהוריה של אסתר: הדוחה – כשהיא מדמיינת, שאחרי מותה תולעים יזחלו לתוך פתחים שונים של גופה, הפה והעיניים. והנוגע־ללב, כשהיא זוכרת איך שכבה עם קצין אנגלי וגמגמה גמגומי אהבה, אז לראשונה יכלה להתמכר התמכרות גמורה, כי האיש היה זר ולא הבין אף מילה מכל מה שלחשה לו. אגב, הִרהור זה נפסק, כשבעלה שואל אותה, איך היא מרגישה עכשיו.

ובסך הכול?    🔗

בשנות ה־50 היה הספר יוצא דופן והעלה נושא שלא היה רווח: חיוב החולין ודווקא בעיר בשבירת הפָתוס ששלט. עם הרבה קטעי שיח טבעי בעברית מדוברת. ועכשיו זה סתם נחמד: לא משעמם. די מושך ומרענן, אף כי לא מותח: סופסוף משהו בלי אירוניה וניכור וסמלים, בלי גינוני ‘המסַפר הלא־מהימן’, בלי הצורך לחשוב, אם המשפחה מסמלת את ישראל כ’עולם קטן' המסמל את הגדול (היא כמובן מסמלת, אבל לא נותנים לנו דחיפת מרפק בצד, שלא נשכח לשים לב). בקיצור: מומלץ.