רקע
עמוס קינן
הבריחה אל הכלא - פתח דבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

עלילות הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר.

כל קשר בין עלילות הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות שלא אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.


אחד הרגעים העצובים ביותר בספרות הוא הרגע שבו דון קישוט, בסוף כל ההרפתקאות, בדרכו חזרה הביתה, מציע לסנשו פנשה עוד הצעה אחת אחרונה: לצאת לשדות ולרעות את הצאן עם הרועים והרועות. בשלב הזה של הוויתור הוא מוכן להחליף ז’אנר ספרותי, לעבור מרומן אבירים לרומנסה, למשהו פחות גדול והרואי, לא חשוב, העיקר לא לעזוב את הספרות. לא לחזור למציאות.

זה בערך מה שקורה לגיבורים בסיפוריו המאוחרים של עמוס קינן.

אני לא מתכוונת לכתוב כאן על עמוס קינן. כבר לפי ההשוואה לדון קישוט אפשר לראות שלא אוכל לכתוב עליו הקדמה אובייקטיבית. אני מתכוונת לכתוב על הגיבורים של עמוס קינן. וגם זה לא יהיה אובייקטיבי, כנראה.

גיבורי סיפוריו החדשים, המהווים את רוב רובו של ספר זה, הם אזרחי הגלובוס. בתחילת הסיפורים הם לוקחים מזוודה, מברשת שיניים, לפעמים אקדח, עולים על מטוס ונוסעים לסידני, לקמבודיה, לברצלונה, למינכן, לגראץ, למדריד, לפראג. העולם הגלובלי, פתוח בפניהם. בכל אחד מהמקומות הללו הם מבצעים משימות לא ברורות. הם נפגשים עם אנשים חשובים, גובים עדויות, מוסרים דוקומנטים, מעבירים מעטפות. לפעמים הם לוקחים שבויים לחקירה, כדי “לענות אותם ולשבור את רוחם עד שיספרו לנו מה שרצינו לדעת”. אבל מה הם רצו לדעת ומדוע? אין להם מושג. אלה הם גיבורים של ספרות בלשית, ספרות ריגול ופעולה, רק לא ברור לשם מה הם פועלים ולא ברור אחרי מי הם מרגלים.

לא ברור, אבל תמיד, באיזשהו שלב, מתגלה המניע הנסתר שלהם. הוא מופרך, מוזר, לעתים מוסתר היטב, אבל תמיד קיים: הם רוצים לעשות מהפכה. הם תומכים בסרבים, בקרואטים באסטונים, בטאמילים, בסנגלים, במיעוטי כל העולם, וכיוון שמיעוטי כל העולם נלחמים זה בזה מלחמת חורמה, הרי המהפכה שהגיבורים הללו מתכננים אינה אלא מלחמת הכול בכול, המסתיימת במפלה ובהרג. אבל הם לא מוותרים, והולכים הלאה, למהפכה הבאה. “באלבניה לא הייתי מעולם”, אומר הגיבור של מחול צ’רקסי בסידני, ובכל זאת הוא יושב בסידני, שלא ברור אם היא אכן סידני או אולי סן פרנציסקו, ומתכנן משם להקים את אלבניה החופשית.

הגיבורים הללו עוזבים אפוא את ביתם ויוצאים לארגן מחדש את הגלובוס. אבל “עוזבים” ו“יוצאים” הם לא בדיוק הפעלים הנכונים. במקרים רבים מוציאים אותם משם בכוח. במקרה אחד זה שד עם מסיכה, הנותן לגיבור אקדח ומבקש ממנו להרוג את עצמו. במקרה אחר זהו שליח שבא ומודיע: “באתי לקחת אותך”. ובמקרה השלישי, הגיבור פשוט מגיע הביתה וביתו נעול בפניו ואשתו וילדיו אינם מכירים אותו.

לפיכך, מה שנראה תחילה כסיפור של תעלומה בלשית ומתגלה בהמשך כסיפור של פעולה מהפכנית, מתברר בסופו של דבר כסיפור קפקאי של אדם שגורש מביתו והוא נרדף ללא סיבה. תערובת הז’אנרים הספרותיים הללו היא שיוצרת את אווירת האבסורד ואת התערובת הפוסט מודרנית שאותה איתר גרשון שקד בספריו של עמוס קינן. הגיבורים אף יודעים שהם חיים בתוך הספרות, והם מצטטים ממנה את הקטעים הרלוונטיים להם ופועלים על פיהם. הם מזמינים את הבלש תדהר לחפש אחר הגיבור האבוד, נלחמים לצדו של פנפילוב במהפכה הרוסית, מתרועעים עם המהפכן מישקה יפונצ’יק ושרים יחד עם הלורד ביירון ש“יצא ליוון להילחם את מלחמתה לחירות”.

וכאן הם מתחברים לדון קישוט. הם מיטלטלים בעולם ממקום למקום, רודפים ונרדפים, מתכננים כל מיני מלחמות אבודות ויודעים שהן אבודות. הם מיואשים ונואשים, אבל מדבר אחד הם מפחדים יותר מכול: לעזוב את כל זה ולחזור הביתה, אל האישה, אל הילדים – אל המציאות.


כשהולכים אחורה בזמן, אל סיפוריו המוקדמים יותר של עמוס קינן, מגלים שכל המהפכות האבודות והחלומות המעוותים אינם אלא שיחזור נואש של מהפכה אחת ראשונה, של חלום אחד ראשון. זהו חלומם של שני הגיבורים בסיפור לטאה. הם שוכבים בתוך השוחה, בשנת 1948. הם מתחפרים מפני הפגזים, ולקולות הנפץ הם “פוקחים עיניים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות”. “כאשר נהיה גדולים”, אומר אחד מהם, המספר, “חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה”.

בסיפור הזה, ובעוד סיפורים מוקדמים, הארץ הזאת היא היופי האוטופי בהתגלמותו: “בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות… בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם… בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים.” הארץ החדשה הזאת בנויה כולה על פי שירים, סיפורים וסיסמאות. מלכתחילה היא חלום שחוק בלבד, וכשהיא נבנית – פניה מפלצתיות: “בלילה ימותו כמה פצועים”, מסתיים הסיפור לטאה, “אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה,” ואז הם “יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו?”

ומה שנכשל שם, במהפכה ההיא המכוננת, חוזר ונכשל בכל הסיפורים המאוחרים. שוב ושוב הגיבורים שוכחים על מה יצאו להילחם ולמה, המהפכה שלהם שוקעת בדם וכל שהם מצליחים לעשות הוא לאסוף את רסיסי המפץ הראשון.


אבל מן המפץ הזה נותרו להם בכל זאת שני דברים, שתי ודאויות. בסיפור “המדרון”, שנכתב בפריז בשנת 1958, מוּצאת שורה ארוכה של אנשים להורג. לא ברור על מה ולמה. האנשים לא דומים זה לזה, לא מאמינים באותן אמונות, עד הרגע האחרון הם עוסקים בזוטות ובהבלים. הם עומדים למות מוות עלוב ומכוער – אחד משתין במכנסיים, אחר מקיא, שלישי צועק בוז, רביעי צועק יחי – אבל ברגע מסוים, לפני המוות, הגיבור מסב את עיניו ורואה את מה שנמצא מעבר לאידיאולוגיות ולמלחמות. זוהי הארץ הממשית, הסלע, השמש, הלטאה: “השמים היו כחולים, ללא עב קלה. הסתכלתי מאחורי, אף על פי שהיה בזה משום סיכון, הסיכון של החמצת הרגע. לטאה טיפסה במדרון התלול. לאט לאט, בעצלות. היה יום חם. לא החמצתי את הרגע. הפניתי את ראשי והבטתי היישר לפני.”

ומלבד הלטאה, מלבד ממשות הארץ, נותר גם החלון. עמוס עוז תהה פעם מדוע אטמו ידידיו של דון קישוט את חדר הספרים שלו וצבעו את הקיר וכיסו את הדלת. לדעתו, הידידים נדבקו בחדוות המשחק של דון קישוט עצמו. לי יש על כך תשובה אחרת: הם אטמו את חדר הספרים של דון קישוט משום שחדר זה, כמו החלון של קפקא לעת ערב בסיפור הודעה מהקיסר, הוא המקום שממנו מסתכלים החוצה וטווים את כל מה שלא היה ולא יקרה לעולם.

“הקיסר – כך מספרים – שלח לך היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה על ערש מותו.” כך נפתח הסיפור הודעה מהקיסר בקובץ הסיפורים רופא כפרי.1 אבל השליח לעולם לא יביא את ההודעה אל יעודה, משום שלעולם לא יצליח לצאת מהארמון, לעבור את כל החומות וכל המכשולים, “ואם יפרוץ ויצא סוף סוף מהשער החיצון – אבל דבר זה לא יוכל לקרות בשום אופן, בשום אופן לא – עוד תשתרע לפניו בירת הממלכה, אמצע העולם, על גלי ההריסות הגבוהים המלאים במשקעה. איש לא יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת. – אבל אתה יושב אל חלונך וחולם עליה עם רדת הערב”.2

כזה בדיוק הוא גם החלון שממנו יוצאים הגיבורים בסיפוריו של עמוס קינן, כדי לשחזר שוב ושוב את מה שלא היה. בסיפור אודסה מאמה נלחם הגיבור לצד פנפילוב ומישקה יפונצ’יק, והורג ורוצח עמם למען המהפכה. במקביל, ולכל אורך הדרך, הוא פוגש בגיבוריו של באבל, שנהרגים ונרצחים בשם אותה מהפכה. הסיפור מסתיים כך: "את מישקה יפונצ’יק, לאחר שהוחלט היכן שהוחלט שהוא מיותר וכבר אין למהפכה צורך בו, ניקבו בכמה עשרות כדורי מכונת ירייה.

"לימים נתברר, שבעוד הרבה מיליוני בני אדם, שוב לא היה צורך למהפכה…

"ואני, בחדרי ברחוב אחד העם בתל אביב, חלמתי שכאשר אהיה גדול, אהיה גם אני רבולוציונר.

“את נפשי אשים בכפי, חופש אביא לאיכרים ולעמלים, על הגרדום תצא נשמתי, אך לא לשווא. נשמתי שיצאה ממני תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את דרכה.”

הגיבור בסיפור הזה, כמו כל הגיבורים האחרים של עמוס קינן, יוצא למלחמה מדומיינת, כשהוא חמוש בציטוטים מתוך שירים וסיפורים. אך בסופו של הסיפור הזה, שלא כבסיפורים האחרים, נחשפת הזווית שמתוכה הוא נולד ועוצב: זוהי הזווית של מי שגדל בתל אביב, ברחוב אחד העם, בשנים של לח"י והמחתרות והמלחמה, ומשם טווה את הבשורה שלעולם לא תגיע אליו.

נורית גרץ, אוגוסט 2003



  1. הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, בתרגום אילנה המרמן, עמודים 235־236.  ↩

  2. שם, שם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות