אני חייב להגיע לשם ויהי מה.

זוכר כל כך בבירור את התא.

יש צוהר גבוה מאד ומסורג, אחד ויחיד בתא, למעלה מלפנים. אני אומר מלפנים, אף על פי שלתא יש ארבעה קירות, מפני שהקיר שבו קבוע הצוהר הוא הקיר שאליו אני מפנה את פני. לא אל שום קיר אחר. שלושת הקירות האחרים, האטומים, הם ימין, שמאל ואחור.

אני זוכר שנהגתי לא לחרות על הקיר. לא ציור, לא כתובת. יש לי דרכים אחרות לומר לעצמי את מה שיש לי לומר לעצמי. ובעצם שם, בתא, איני חייב לזכור מאומה, ואם איני זוכר איני חייב להזכיר לעצמי מה שזכרתי, ועל כן אין לי מה לכתוב על הקיר. וכך אני זוכר את התא, על קירותיו החלקים, עם הצוהר הגבוה, שהוא כחול או אפור ביום ושחור בלילה.

נטלתי על עצמי משימה שאין לדעת אם אוכל לעמוד בה.

לעבור את המדבר, מילא. כבר התנסיתי במשמעת מים לא פעם אחת. איני בוחל בקוצים או בלטאות. הבדידות בוודאי אינה מפריעה, שהרי אני הולך להיסגר אל תוכה. יש קוצים שמי שיודע יכול להפיק מהם את כל הדרוש לגוף. במדבר, עדיפה ההליכה בלילה. לפנות בוקר מוכרחים למצוא משהו לאכול, ואפשר למצוא צל בשיפוליה של גבעה, או מתחת לסלע, בתוך נקיק, ולפעמים מזדמנת מערה. לפעמים אין צל, ואז מוטב לצעוד ביום.

בעיית המים קשה. גם את המעט מן המעט שאתה מתורגל בו, לא קל להשיג. רק בתחבולות. אין מעיין ואין אגם, אין גֵבים ואין בורות ואין בארות. אבל אתה לומד לחפור באפיק ישן של נחל שחרב זה כבר, ללקט את רסיסי הטל מעל חלוקי אבנים שהצבת כגל. הצמחייה הדלילה מדריכה אותך, עצם מציאותה פירושו מים, ואתה לומד גם את שפתה, וגם לומד לשדוד אותה. בתנאי המדבר, צמח ששדדת אותו – רצחת אותו.

לאחר המדבר, נראים הררי השלג הגבוהים כמו גאולה.

לפעמים בא הייאוש. אולי אחזור אל מה שהשארתי מאחורי? הדרך אינסופית. הדרך בחזרה קצרה יותר. אבל גם בייאוש הנורא אינני מצליח לשכנע את עצמי לוותר על הצורך המוחלט הזה לחזור אל הכלא. הייאוש פועל עלי פעולה הפוכה: ככל שאני נואש יותר מלהגיע אל מטרתי, כך אני נדחף אליה יותר.

החלק המסוכן ביותר בדרך חזרה הוא בני האדם. הרי קרוב הרגע שבו אצטרך להיתקל בהם. עלי לחבל את כל התחבולות, לחשב היטב את כל הפרטים הקטנטנים, כדי להיות נכון אל התחבולה הקשה מכול, כיצד לחדור אל בית הכלא, אל התא.

נשק אין לי. לא רציתי לקחת עמי. איני מוכן לגלות מדוע. אפילו לא לחשוב על כך. ככל שאדע פחות מדוע לא לקחתי איתי נשק, כך ייטב לי.

מה שקשה בהררי השלג הוא השגת המזון. אין ברירה אלא לצום. מים יש בשפע. אני אדיש לקור. למטה יש עמק פורה, שם יש מזון. אבל שם מתחילים בני האדם.

אני זוכר מה שהם עשו לי אז, כאשר יצאתי מבית הכלא. היום הארור ההוא, שבו התרחקו ממני החומות הקודרות הסוגרות על האי הקודר, עם מזוודה קלה בסירה הקטנה במֵצר שורץ הכרישים. השומרים המזוינים שליוו אותי אל החוף. אז תמהתי לשם מה עליהם להיות מזוינים כשהם מלווים אותי אל החופש. עכשיו אני מבין.

חורף החירות הארור. מכאן אני יכול לראות אותו. כאן גבול השלג, כאן גבול ההרים. מכאן ולמטה, גפן ותאנה, נחל וגדר אבנים. פרה רועה במדרון ופעמון קשור לצווארה. בתים קטנים עטורים ערוגות ורדים. אני רעב. רק להושיט יד ולקטוף. לאכול פרח. לאכול פרה. אילו היה מזדמן אדם בדרכי בהררי השלג – אבל כאן אין צורך, פרח קטן יספיק. אני משקיף למטה באימה.

אז זה היה משחק ילדים.

אז ידעתי לקרוא את מחשבותיהם. בלילות הבדידות הארוכים בכלא ניחשתי אותם. הייתי מוכן לקראתם. היו לי תשובות והבאתי בחשבון אפילו את ההפתעות.

במשך השנים, במשמעת של ברזל, הצלחתי לטאטא אותה מזיכרוני. הדבר היחידי שאיני מצליח לשכוח הוא השזיף האדום. איך נתנה לי בלילה לאכול שזיף אדום!

אני נחנק מזעם ומאימה, ודמעות יורדות מעיני. הנה הם שם כולם, למטה, אורבים לי. מי זה יכול להיות הפעם. עלי להיזהר כל כך. אסור לי לרחם אפילו על חתלתול רטוב ומיילל – זאת יכולה להיות התחלת הסוף. לא לומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. לעזאזל כל האילנות והנירים. רק חומה קודרת באופק, חומה קודרת נטויה על פי תהום של גלים זדוניים הרוחשים כרישים צמאי דם. מעבר לחומה, כלבי הדם עם השומרים, ושוב חומה, חומת הכלא.

דיה לצרה בשעתה. עוד לא התנפלתי על מימי הים האכזרי. מאז, גידלתי זקן, גופי בלה והתקשה, נערת השזיף לא תוכל להכירני.

פעם, כאשר גופי לא היה בלה, לא יכולתי לסבול כאב. היום, רק הכאב מעורר בי את תחושת הגוף. אלמלא הכאב, לא הייתי יכול להגיע אל הרגע הזה, שהוא הרגע העליון לפני הרגע המוחלט.

איך שיננתי לעצמי הכול. לכלוא את הכול – את העבר ואת ההווה ואת העתיד, את כל התחושות האפשריות, את הכול, בתוך הברה אחת, שגם היא בל תישמע. רק לא יותר מהברה אחת, מפני שמעבר להברה האחת מתחיל הקשר, והקשר פירושו אחורנית, אל האימה שמפניה אני נס.

אם אני מחזיר אור, אני אבוד. אני חייב להיות שקוף.

אבל לא די בכך. אסור לי לראות, לשמוע, לחוש. ברגע שאני רואה – אני נהפך לנראה. ברגע שאני שומע – אני משמיע; ואם אני חש – אני גורם לתחושה. אסור. עם הכרישים ועם הכלבים אין לי בעיות. אני רעב ואכזר יותר מכלב. אני יכול לבלוע כריש. אפילו בתחבולות אין צורך. די בניסיון, ובאכזריות, ואלה בידי. משהו למדתי בכל זאת בדרכים שלי לשם ובחזרה. את כל כוחות הנפש שלי אני משאיר רק לדבר האחד העליון, לתחבולה שתכניס אותי שוב אל התא הריק, עם הצוהר מלפנים, למעלה. בלי תחבולה לא אוּכל.

פעם היה לי ילקוט על הגב. פעם היה לי שם, היתה לי כתובת. בכוונה אני משתמש עכשיו במושגים שכרתי אותם באבחת חרבי הבלתי נראית, כי אסור לה לחרב להיראות.

רק לא שזיף אדום.

המוות הוא שזיף אדום.

כמו רוח אעבור בין גלי הרגש והיופי, היפעה והחמדה, התפארת והעצב, והנה אני על שפת הים. מכאן, רק התחבולה.

נשק אין בידי ולא יהיה. גם לא עורמה. אין עורמה כעורמת כלבי הדם. אין אטום מהשומרים, ואין חלקלק יותר מהחומה הקודרת. הדרך היחידה לחצות את כל אלה בדרכי אל הכלא היא להימוג אל תוכו. אני חייב להצעיד את הזמן אחורנית, רק כך יניחו לי הכלבים. הדרך היחידה אל התא היא הדרך אחורנית. רק לא קדימה. קדימה רק המוות, זה השזיף הנורא האדום.

*

האם אחזה יד בציצת ראשי? האם נמשיתי מן המים היישר אל הנצח המהופך? כמה נזהרתי בדרך לא לשתות דם. הכרישים נמשכים אל הריח, וכולי רק דם. נתתי למערבולת לבלוע אותי. כך למדתי. לא לפרפר, לא להילחם, רק להיבלע. מעבר לתהום שאליה אתה נסחף, כל מה שעליך לעשות הוא רק לנגוע בחומה האפורה, החלקלקה. מכאן זה משחק ילדים: להקיא את עצמי.

אני שומע מבחוץ את יללת כלבי הדם, את זעקות השומרים, מאוחר.

אני בפנים. ארבעת הקירות סגרו עלי. הצוהר למעלה מלפנים מוכר לי כל כך. פיסה מלבנית של כל מה שהיה, שיכול היה להיות, אבל מעכשיו הוא נצח נצחים.

חזרתי אל הנצח, שממנו גורשתי בעורמה, כי הייתי ערום ממנו.

שום דבר לא היה. שום דבר לא הווה ושום דבר לא יהיה. עכשיו אני כאן. מאז ומעולם ולתמיד.

הצוהר שחור. אין מה למהר. כאשר הוא ילבין, אכתוב על קיר התא: ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

באתי לקחת אותך, אמר.

לא תזדקק לאלה, אמר כשראה שאני אורז פיג’מה, סבון, מברשת ומשחת שיניים.

התפלאתי מדוע אמר “אלה” ולא “דברים אלה”, אבל החשיתי, למוד ניסיון. זאת איננה הפעם הראשונה. פעמיים היה אצלי בעבר. בפעם הראשונה עמד בחדרי מעל מיטתי כאשר פקחתי את עיני. אז לא אמר כלום, רק התבונן בי במבט מודאג, והסתלק. בפעם השנייה עניתי לו משהו מבדח כמו “החמצת אותי בכמה דקות, תוכל למצוא אותי בערב, כאשר אחזור מהעבודה”.

אני זוכר שבאותו הערב לא חזרתי הביתה. לקחתי רכבת, נסעתי לעפולה, ושם גרתי שנתיים. כאשר חזרתי, לא הלכתי כלל לדירתי הישנה. הלכתי לבית מלון ברחוב הירקון, הנחתי את חפצַי ויצאתי לחפש דירה. בסופו של דבר מצאתי דירת חדר נחמדה ברחוב אנגל.

ידעתי בחוש שלאחר כל התנסות כזאת, אסור שיהיו בחדרי אותם ספרים, תקליטים. גם אסור לי ללבוש את אותם הבגדים ששימשו אותי בעבר. לא אותה תסרוקת, לא אותו צבע שיער. אבל גם הוא יודע להערים עלי: גם הוא מעולם לא הופיע בדירתי באותו לבוש, באותה תסרוקת, באותו צבע שיער. הבוקר הרכיב משקפי שמש אלגנטיים. בידו היה תיק ג’יימס בונד. אבל למרות חזותו השונה, ידעתי עם מי יש לי עסק.

מתחת למכנס הימני אני תמיד מחביא סכין קומנדו. הוא כנראה ניחש את כוונותי והעיר לי ביובש: אל תנסה. זינקתי לעבר החלון וקפצתי ממנו למטה. בפעם הבאה לא אגור בקומה שלישית. משום מה, הצלחתי לנחות על רגלי השלמות אך הכואבות, פתחתי בריצה, ורק ברחוב מלצ’ט עברתי להליכה מהירה.

הלכתי למשרד נסיעות וקניתי כרטיס טיסה לניו זילנד. לאחר מכן קניתי מזוודה, מערכת בגדים, מגבת, פיג’מה, משחת שיניים ומברשת שיניים, נופפתי בידי למונית ונסעתי לנמל התעופה. בדיוטי פרי קניתי רדיו קטן רב עוצמה, גלים קצרים, ושני קרטונים של סיגריות ז’יטאן בלי פילטר. עליתי למטוס ונרדמתי מיד לאחר ההמראה.

הגענו, אמרה הדיילת ונגעה בזרועי.

מנמל התעופה של ולינגטון נסעתי אל בית מלון בינוני: לא לעניים, לא לעשירים.

מימי לא הייתי כאן. אני זקוק כמובן לדרכון חדש, עם שם חדש ופנים חדשות, אבל ידעתי שבאזור הנמל אוכל למצוא את כל אלה, בסבלנות הראויה. לא עלה על דעתי לחזור אל המלון שמצאתי.

ליד הבר היתה חבורה של גברים ונשים ששתו, עישנו, פיטפטו.

הדלקתי סיגריה.

אתה מעשן ז’יטאן, העיר לי גבר ששתה קמפרי ועישן קאמל.

ארץ יפה יש לכם, עניתי במבטא צרפתי קל, והצעתי לו סיגריה. הוא הודה לי, אבל לא אמר מאומה.

ישבתי קצת בשיחה בטלה, שילמתי ויצאתי. ידעתי שעלי למצוא מישהו שישאל אותי, “במה אוכל לעזור לך”. הלכתי לבר אחר.

במה אפשר לעזור לך, שאל הברמן.

איש כלבבי. מרגריטה, אמרתי.

עוד משהו? שאל המלצר לאחר הכוס השנייה.

הלכתי לאיבוד, אמרתי לו. יצאתי עם עצמי מבית המלון, ולאחר שחציתי כביש במעבר החצייה, נעלמתי מעיני.

באת לחפש את עצמך, אמר־שאל המלצר במבט אוהד. כולם באים הנה לחפש את עצמם.

שתיתי עוד מרגריטה אחת. בראי ראיתי את הדלת הסובבת נעה, ואיש שמן התיישב ליד הבר.

הברמן הסתודד איתו.

אני מבין שאתה שאלת עלי, אמר האיש, אז הנה אני לשירותך.

כך התחילו חיי החדשים – מי יודע כמה פעמים כבר חייתי – ועכשיו יש לי פנים חדשות, שם חדש, ארץ לידה חדשה ואני בכלל נשוי.

בדרכון כתוב שאני גר ברחוב אליוט 17, שם המשפחה שניתן לי אף הוא אליוט. ככה.

אישה נאה פתחה לי את דלת.

ז’ורז', אמרה לי בצרפתית, הפתעת אותי, חזרת מוקדם מהעבודה.

התפטרתי, אמרתי, נמאס לי מהם.

זה לא הזמן, אמרה. אמיל לא קיבל את המילגה, ושכר הלימוד גבוה.

אל דאגה, עניתי, אני פותח משרד עצמאי, אקספורט אימפורט רפופורט.

אני לא מאמינה שזה ילך, אמרה, אין לך אופי עצמאי.

את שוב מנסה לדכא אותי, לכי למיטה ותלבשי כתונת לילה.

אתה משוגע, באמצע היום.

בא לי.

כעבור כמה דקות נכנסתי לחדר השינה. מזמן לא היה לי סקס.

מה קרה לך? אמרה כמעט בתרעומת.

מה יכולתי לענות לה: ברחתי בעור שיני מארצי, הייתי חיה נרדפת, הדביקו לי אישה שמעולם לא פגשתי אבל היא קוראת לי ז’ורז', ויש לנו בן ואולי עוד צאצאים?

בדרכון כתוב “נשוי”, אבל לא כתוב עם מי. איך אדע מה שמה?

שומר פתאים ה'. היא הלכה למקלחת, ובהעדרה חיטטתי בארנקה. שמה הפרטי היה אוולין, היא נולדה בקוויבק שבקנדה, ובמקצועה היתה ספרית נשים.

תני לי צ’ק פתוח, אמרתי כאשר חזרה רעננה מהמקלחת. אני הולך לשכור משרד.

נתנה.

הלכתי למשרד תיווך, מצאתי משרד, חתמתי על חוזה ושילמתי בצ’ק שקיבלתי מאוולין. המשרד היה מרוהט, וכל שנשאר לי לעשות היה להזמין צייר שלטים. בבית דפוס קטן הזמנתי כרטיס ביקור על שם ז’ורז' אליוט, אקספורט אימפורט רפופורט.

בערב הגיע אמיל, נער חיוור בעל פנים חסרות משמעות, פתח את הטלוויזיה בערוץ של קומיקס והחל לגעות ללא הרף בצחוק טפשי.

אחריו הגיעה הבת, הלכה לאמבטיה ושהתה בה שעה.

כאשר יצאה, נזפה בה אוולין: ז’ורז’ט, לא נתת נשיקה לאבא.

מה זה כל זה, שאלתי את עצמי אחוז אימה.

בלילה חלמתי שאני קופץ מקומה רביעית היישר אל תוך ברכת שחייה.

אני בהחלט אחוז אימה. אולי לא אימת מוות, אבל אימה כהלכתה. אבל אני חי, נושם, ואפילו מסוגל לפרפר כמו עכבר במלכודת, ואולי גרוע מזה – כמו עכבר בפיו של החתול המשחק בו, פולט אותו מפיו, מניח לו לרוץ קמעה ושוב תופס אותו בשיניו, מטלטל אותו בחוזקה, שוב נותן לו לברוח לכאורה, והסוף הרי חזוי.

את הדרכון קיבלתי בדרך המקובלת בעולם, דרכון אמיתי שנדפס בבית דפוס ממשלתי אמיתי על נייר ממשלתי אמיתי. התמונה אמיתית, ורק הפרטים האישיים כוזבים.

האם ספרית הנשים שהודבקה לי יחד עם ילדינו המשותפים לכאורה היא חלק מהמזימה? האם היא זו שבאה לקחת אותי? ואולי גם אותה באו לקחת, וזו הדרך שנבחרה לקחת אותה? ואם כך, של מי בננו המשותף, ומיהו בעצם? האם הוא מי שנבחר לקחת אותי? ואולי גם אותו כבר באו לקחת, ושלושתנו באותו הכלוב, ואם כך הדבר, אולי כדאי לנו בכוחות משותפים להימלט?

אולי הבת, נחש קטן ערמומי, היא הציידת.

אולי לא, אולי גם היא הוטלה אל הכלוב המשותף, שבבוא היום ייקחו אותנו ממנו על פי סדר זה או אחר, בנסיבות אלו או אחרות.

החלטתי להיזהר כרגיל, ועסקים כרגיל.

התחלתי מתיווך דירות ומשרדים, קטע נוח.

החודשים הראשונים היו שקטים, והתחלתי להירגע.

אמנם לא התאהבתי באשתי, גם לא בצאצאי, אבל התרגלתי לנוכחותם מסביב וגם אל החיים איתם.

העסק של תיווך דירות ומשרדים כאילו נולד ליהודים. כלומר, לאלה היהודים שמשום מה לא רכשו השכלה גבוהה, אינם מהנדסים ורופאים, עורכי דין וכלכלנים, מומחים להעלמת מס, פוליטיקאים, מיליונרים ומיליארדרים, או יורשים עשירים.

אני במעמד הבינוני התחתון, ואלה גם הלקוחות שלי: בעלי חנויות המבקשים להחליף אזור, סתם אנשים המבקשים לעבור לדירה נוחה ומרווחת יותר. חלק מכל אלה, בדרך הברירה הטבעית, מצאו את דרכם גם אלי.

התרווחתי.

בחג המולד לקחתי את כל המשפחה אל האי הדרומי. ראינו את יערות העד שבעמק הענק, בני ששת אלפים שנים. התפעלנו מהגייזרים הגועשים, החלקנו בשלג, ונדמה לי שאפילו הייתי מאושר.

אילו היו לי אמונות תפלות, הייתי צריך לסגור את המשרד ביום השלושה־עשר בכל חודש.

האיש הזקן ההדור, שנכנס אל משרדי כשהוא שעון על מקל מגולף, לא עורר בי כל חשד, למרות התאריך.

באתי לקחת אותך, אמר. ולנגד עיני השתנה מראהו: המקל נהפך לאקדח שכוון אלי. מראהו נהפך לצעיר ואתלטי. והוא חייך.

לך לפני, אמר, ואם תנסה להפנות מבט לאחור אירה ברגליך.

שלום לך אשתי הלא אהובה, שלום לכם ילדי שנכפו עלי, אמרתי בלבי ועשיתי כדבריו.

מאז שבא מי שבא לקחת אותי בפעם הראשונה, התאמנתי בכל הסוגים הידועים של קרב מגע. וכך צעדתי בצייתנות, אבל חשבתי בקדחתנות.

למטה חנתה מכונית.

היכנס, אמר, הדלת אינה נעולה.

אינני שמשון. לא אמרתי בלבי, “זכרני נא ואמצני נא אך הפעם הזאת”. אבל משהו אחר לחשתי אל לבי: אם גם הפעם הזאת איחלץ, אגיע לקמבודיה ואמצא מקלט במנזר בודהיסטי. שהרי לאלה הנזירים אני חייב כל מה שלמדתי בעניין קרב מגע.

עשיתי כדבריו. נכנסתי למכונית והתרווחתי במושב הקדמי שליד הנהג. הוא נכנס אחרי.

דרך אגב, אמר, אינך זקוק יותר לדרכון, ואתה יכול להשאיר אותו בתא הכפפות. אשתך תקבל בעל חדש, הבטיח לי, שיקבל ממני את הדרכון ששוב לא תזדקק לו. גם בעלה החדש שמו יהיה ז’ורז' אליוט, וגם הוא יעבור את המסלול שעברת אתה. אנחנו חתוליו של בורא עולם, אוהבים לשחק קצת בעכבר ולטלטל אותו בטרם נבלע אותו. גם הוא יבוא אל אותו הבר, הבטיח לי, גם הוא ימצא את המלצר הידידותי שינפיק לו את דרכונך.

נסענו אל נמל התעופה. בקצה המסלול חנה מטוס לבן.

אתה האחרון, אמר, כל שאר הנוסעים כבר בפנים. ואז אמר: טיסתכם תהיה נעימה למדי, מכיוון שהשלושה־עשר בחודש זה אינו חל ביום שישי. גם הדיילות היפות ממריאות אל אותו היעד. הרשה לי ללחוץ את ידך בפעם האחרונה.

תודה, לא, אמרתי.

עליתי למטוס. הוא לא עלה אחרי.

“ברוכים הבאים לטיסת Auchair” שלוש־עשרה, הכריז הרמקול, נא הדקו את חגורות המושב.

קלטתי את המשמעות האיומה של שם החברה. הידקתי את החגורה. המטוס כולו היה מחלקת עסקים, מעין חסד אחרון. ביקשתי מהדיילת קמפרי עם קרח, סודה ופלח לימון. גמעתי לאט, הירהרתי לאט.

המטוס פתח בגלישה אל מסלול ההמראה.

הטייס אינו יודע את הצפוי לו, אמרתי לעצמי.

הטייס יודע, אמרתי לעצמי.

הטלתי מטבע.

לא יודע, אמר המטבע.

הטלתי את המטבע שנית.

יודע, אמר המטבע.

לא יודע, אמר המטבע השלישי, האחרון.

המטוס הגיע אל מסלול ההמראה. כשבא תורו, החל בהמראה, ובתוך כמה דקות היינו באוויר.

את חפיסת הז’יטאן השאיר לי האיש, אולי כחסד אחרון. הצתי את הראשונה. חצינו במהירות עננים אפורים, עלינו אל עננים לבנים ועתה היינו מעליהם וראינו את הים.

הסתכלתי במפה שהוקרנה על הקיר.

נכנסתי אל תא הטייס. יודע, לא יודע, אחת היא. הצמדתי את המצית אל ערפו.

עליך לרוקן מעל פני הים שני שלישים מתכולת מכלי הדלק, אמרתי. תיאלץ לבצע נחיתת אונס בטסמניה. על נחיתת האונס תודיע רק ברגע האחרון. הנוסעים ירכשו בכרטיסי האשראי שלהם כרטיסים ליעדים שונים ככל האפשר. אין צורך לעוץ להם עצה זו ברמקול, זה ממילא מה שיעשו.

אבל מדוע? שאל הטייס.

לא יודע, אמרתי לעצמי, ולו אמרתי: למשטרה תספר את האמת, שנכנעת לאיום בנשק, כי זו הנחיה שכולכם מקבלים.

בנמל התעופה של טסמניה קניתי כרטיס לטיסה הקרובה ביותר שהיתה לניו יורק. כל הנוסעים האחרים הסתערו על הדלפקים הפנויים ובחרו טיסות לכל קצווי תבל. רבים חשבו שבסין העממית אין לאיש שלי שליטה, ולשם בחרו לטוס.

בניו יורק רכשתי כרטיס לפנום פן, בירת קמבודיה.

במספרה בנמל התעופה גילחתי את שער ראשי. משם נסעתי במונית לאחד המנזרים. ללא אומר התייצבתי בפני אב המנזר, קיבלתי גלימה צהובה והייתי לנזיר.

בשבוע הראשון במנזר ישבתי בתא בודד ובו אסלה בלבד.

לא אכלתי, לא שתיתי, לא דיברתי ולוּ עם עצמי.

ביום השמיני קרא לי אב המנזר.

נזיר אמר ליושו, פתח אב המנזר, זה עתה התקבלתי אל המנזר, אנא למד אותי.

האם אכלת את דייסת האורז שניתנה לך היום? שאל יושו

כן, ענה הנזיר.

אם כך, אנא שטוף את הצלחת, אמר יושו.

באותו רגע, זכה הנזיר בהארה פנימית.

לאחר שהות מה, אמר לי אב המנזר: לך אל חדר האוכל, אכול את דייסת האורז.

כך החלה תקופת הנזירות שלי.

כעבור שנתיים, שוב נקראתי אליו. אל תניח לאורז להתקרר, אמר.

ידעתי ששוב עלי להתמודד עם מי שיבוא לקחת אותי. באותו יום עזבתי את המנזר.

בפנום פן קניתי בחנות כלבו מזוודה, מגבעת, חליפה, כמה חולצות ועניבות. בחדר ההלבשה פשטתי את בגדי הנזיר, אך הנחתי אותם למשמרת וזיכרון במזוודה.

לקחתי מונית לנמל התעופה.

טסתי לפריז, הנחתי את חפצי בבית מלון במונפרנס ויצאתי לאכול ארוחת ערב: צדפות, סרטנים, חסילונים, מרק דגים ושבלולי ים – קטנים, בינוניים וגדולים.

צילצלתי אל כתובת נשכחת, והזמנתי את הכתובת הנשכחת אלי למלון. שנתיים לא היה לי סקס.

ידעתי שלאן שלא אמלט, האיש יופיע, בתחפושת זאת או אחרת. האמת, התפלאתי על אורך הרוח שלו, שהרי היה יכול להתחפש לנזיר ומן המנזר לקחת אותי. אולי אינו נוהג למהר, אולי חשש מחטיפה ממנזר שכל אנשיו מיומנים בקרב מגע.

ברור לי שאני מנהל קרב מאסף, אבל מסיבות אנוכיות אני מעדיף להגיע לשיבה טובה.

הכתובת הנשכחת חזרה אל ביתה, ואני יצאתי לסיור דירות. במשרד לתיווך דירות בבולוואר מונפרנס ביקשתי סטודיו לאמנים. שנים רבות אני חולם להיות צייר, לצאת אל גן לוקסמבורג, לצייר עצים בשלכת, לצייר נערה בעירום ותאוותה מרוחה על שפתיה.

במה אוכל לעזור לך? שאל מתווך הדירות.

אני מחפש אטלייה לאמנים.

יש לי משהו יפה במונמרטר, אמר, וגם כאן במונפרנס.

אני מעדיף את מונפרנס, אמרתי.

הוא מזג בקרדי לשתי כוסות.

לבריאותך, הציע.

שתינו שנינו.

שמעתי אותו מחייג לאמבולנס. ראיתי מנהרה מוארת באור יקרות. כאשר פקחתי את עיני, ביקשתי מהאחות שעמדה ליד מיטתי להביא לי חפיסת ז’יטאן.

לאן אברח בפעם הזאת?

זאת הפעם הייתי קרוב מאוד. טסתי שוב לניו זילנד: אולי לא תמיד משנה מקום משנה מזל. אולי דווקא בתחבולה פשוטה זו אצליח.

הלכתי אל אותו הבר. בפעם האחרונה שתיתי מרגריטה.

במה אפשר לעזור לך, שאל האיש על הבר.

אמרתי לו. הפעם שתיתי קמפרי עם סודה ופלח לימון.

בוא מחר, אמר האיש על הבר.

לתימהוני הרב, קיבלתי דרכון על שם ז’ורז' אליוט, ואני נשוי ומתגורר ברחוב אליוט מס' 17.

איך היה היום? שאלה אוולין.

כרגיל, אמרתי.

מכרת משהו?

לא משהו, שיקרתי לה. מכרתי מפרשית לעורך דין. הוא קנה ציוד לדיג וחיפש סירה.

היא נראתה בדיוק כמו לפני כמה שנים, כאשר ניצלתי מן הטיסה לגיהנום. גם היא לא הבחינה בקווצת השיבה שבשערי. אמיל השוטה וז’ורז’ט המגעילה נשקו לי כרגיל, ושום אותות תימהון לא ניכרו בהם.

האם לא ניצלתי מטיסת האבדון? האם לא שהיתי שנתיים במנזר?

האם לא שתיתי מכוס התרעלה בפריז? האם לא ראיתי מנהרה בוהקת?

אולי אני כבר בעֵבר ההוא, לא בגן עדן ולא בגיהנום. אולי נשמטתי מידו ונפלתי.

לאחר ארוחת הערב, לאחר הצפייה בטלוויזיה, זחלתי אל מיטתה.

מה קרה לך. היא שאלה בתרעומת.

סתם ככה, עניתי, אבל היא כבר לא שמעה.

הבדיחה החדשה הזאת מעלה בי צמרמורת.

הבדיחה הזאת ששוב אני ז’ורז' אליוט שגר ברחוב אליוט ולו אותה אישה שלא הבחינה כלל בהעדרו הממושך ולא שאלה שאלות. ושוב אני אבא לשני צאצאים, שדבר אין לי איתם, ושגם הם אינם טורחים לשאול איפה הייתי.

כפי הנראה אוולין היא תחנת איסוף, ואולי היא אחת מרשת איסוף עולמית. אלי כך וכך ז’ורז' אליוטים עומדים להיכנס אליה ואל מיטתה ואל חייה, ביום שבו שוב לא אחזור ממסעותי; ביום שמי שיבוא לקחת אותי, ייקח אותי.

אתה שם, בוונצואלה או בתימן, בגרמניה או בקנדה, האם העלית על דעתך שבעוד שבוע, בעוד שנה, תהיה ז’ורז' אליוט המתגורר ברחוב אליוט בוולינגטון אשר בניו זילנד?

יש לי רעיון חדש, אמרתי לה באחד הבקרים.

אולי תמצא פעם גם רעיון טוב, הציעה.

יש לי רעיון טוב, חזרתי.

אני לא זוכרת רעיון טוב שלך, אמרה.

לא עניתי לה. אבל ידעתי שהרעיון שווה ניסוי.

הבעיה העיקרית שלי היתה, שבעיסוקי הקודמים לא רק שלא שיקרתי, אלא שחובה היתה עלי לדווח אמת. באקספורט אימפורט, ידעתי, אם לא אלמד לשקר, עד מהרה יאבד וילך לטמיון כל מה שכאילו יש לי.

מוסקוביץ' היה הלקוח הראשון שלי. הוא ביקש לייבא בזול סוכר גולמי מקובה, למכור את הסוכר ביוקר לוונצואלה תמורת בדיל זול, את הבדיל למכור בפחות ממחיר השוק לאוסטרליה – ועדיין להותיר בידיו של מוסקוביץ' יתרה נכבדה, שממנה אגבה 10%, שהם לכאורה מעט אבל למעשה הרבה מאוד. אבל כמובן, ידעתי שאם לא ארמה את מוסקוביץ', אני מקלקל את השם הרע שיצא לשכמותנו.

אאוריקה. היה עלי למצוא בוונצואלה שותף יהודי שיעזור לי בתרמית, ושנינו נחלוק את השלל.

פישפשתי בזיכרוני: אינני מכיר איש בוונצואלה. לטוס לשם בטרם הרווחתי את האגורה הראשונה – זה סיכון רב, אך אין ברירה. לקחתי עוד צ’ק מאוולין תמורת הבטחה כפולה: מנוחה לה מיחסי מין איתי, והבטחה לחזור תשוש מאותה בחינה.

בקראקס, תחת השם רפופורט בלבד, מצאתי לפחות עשרים אקספורט אימפורט רפופורט.

חיפשתי אדם ששמו הפרטי אינו יהודי – איזה פבלו, קרלוס, חואן, רק לא חיים, משה, יצחק או אברהם.

לאחר סריקה אינטואיטיבית, בחרתי בסופו של דבר בחואן ורשבסקי.

ממבט ראשון התאהבתי בו: היה לו מפעל גדול – אם לא ענק – של איסוף ניירות בדיל מחפיסות שוקולד וסיגריות. גם לאחר ניכוי הוצאות איסוף נייר הבדיל (בידי ילדים רעבים ועשוקים), והוצאות התכת המתכת ללבנים סטנדרטיות, היה זה הבדיל הזול ביותר בנמצא. לשם השלמת העסקה, היה עלי לנסוע לקובה ולרכוש בה את הסוכר הזול ביותר, ולאחר מכן למכור את הסוכר במחיר הקרן לחואן ורשבסקי, ואת הבדיל לשלוח אל הלקוח הראשון שלי, מוסקוביץ', על מנת שימכור אותו לאוסטרליה, ושכרי יהיה כאמור 10% מגובה העסקה. אבל את גובה העסקה אשביח קצת לטובתי, שכן ידעתי שאם לא ארמה את הלקוח הראשון שלי, איש לא יפנה אלי.

לא אתיימר שהמשימה היתה קלה. חואן ורשבסקי לא נולד אתמול, ומובן שנתתי לו לרמות אותי קצת. ורשבסקי, שלא היה תמים, הבין כמובן שהנחתי לו לרמות אותי קצת, וגמל לי על כך כאשר הפיץ מפה לאוזן את השמועה שאני רמאי ממולח. ברגע שהשמועה עשתה לה כנפיים, התחלתי לקבל הצעות עבודה.

אשתי, שנחה ממני שבועיים תמימים, קיבלה אותי בקרירות השמורה לבעל הסבור משום מה שעדיין הוא בכושר, אך התרככה במקצת כאשר החזרתי לה את ההלוואה במלואה בצירוף הרווח.

היא קיבלה את הדין, נכנסה למקלחת ויצאה בחלוק שקוף.

*

בין שלל המחשבות המזוויעות הקודחות במוחי יש אחת חדשה: אוולין אינה אוולין שאיתה חייתי פעם. גם היא שייכת לזהות קיבוצית הקרויה “אוולין”, וזאת שאיתה חייתי בשעתו כבר נלקחה מזמן.

אולי גם הילדים נלקחו והוחלפו בילדים חדשים, שימתינו כאן, איתי, עד שיבואו לקחת את כולנו.

הואיל והצלחתי בהסבה המקצועית שלי – להיות רמאי בינוני ברמה בינלאומית בינונית – עלי להשתמש בידע הרמאותי שלי ולהערים על מי שיבוא לקחת אותי.

השוחד יעוור עיני פיקחים.

אבל לא רק השוחד: גם הצעה שקשה לסרב לה.

כוח מול כוח.

עוצמה מול עוצמה.

מלכודת.

באחד הימים זה קרה. קבעתי פגישה בסמרקנד עם אחד מראשי המאפיות שצמחו בברית המועצות לשעבר, בענייני עסקה. העסקה שהגיתי היתה כרוכה בזיוף אמנותי מאין כמותו של דולרים. היה עלי לבדוק את הזיוף, ואם הוא אכן מעולה, לשלם עשרת אלפים דולרים אמיתיים בעבור מאה אלף דולרים מזויפים בצורה משולמת.

האיש שלי הזדהה כאקים דווידוף, ומנמל התעופה הוביל אותי לדאצ’ה שלו. נתתי לו עשרים אלף דולרים אמיתיים וקיבלתי מזוודה ובה מאתיים אלף. דחיתי את הצעתו האדיבה ללון בביתו, והוא הסיע אותי לבית המלון, אל הסוויטה שהזמנתי מראש. נפרדתי מדווידוף בהבטחה שכאשר אסיים את הפצת הדולרים המזויפים, אבוא לבקרו שוב.

עליתי אל חדרי. נשמעה דפיקה בדלת. סבל אוזבקי הופיע עם המזוודות שלי ואמר: באתי לקחת אותך.

לאן, למשל? התבדחתי.

לאן שתבחר, ענה.

שלפתי את אקדחי ויריתי בו מחסנית שלמה. האקדח היה מצויד כמובן במשתיק קול. השארתי את כל מטעני האישי, ולקחתי איתי רק את מזוודת הדולרים. ליד המלון חנו כמה מוניות, נכנסתי אל הראשונה שבהן.

הסבל האוזבקי שבו יריתי ישב ליד ההגה.

הפעם הזאת זה יהיה קצת קשה, אמרתי לעצמי, ולנהג אמרתי: מזמן לא היה לי זיון טוב.

הנהג גיחך: כמה חשבת לשלם?

כמה שתגיד, עניתי.

הכול, אמר.

חוץ מהטיסה הביתה, התמקחתי.

תשתמש בכרטיס האשראי, ענה, ואני לוקח הכול.

הוא הביא אותי אל נמל התעופה. המזוודה נותרה אצלו. קניתי כרטיס טיסה לתל אביב.

בדיוטי פרי של סמרקנד לא היו סיגריות ז’יטאן.

במהלך הטיסה עלה בי רעין: לבדוק אם הדירה ברחוב אנגל, שבה התגוררתי פעם, פנויה להשכרה.

מאז הפעם האחרונה הותקנה בבניין מעלית. עליתי לקומה השלישית, דפקתי בדלת.

אתה מבזבז את זמני, אמר לי האיש שפתח את הדלת, אני ממתין לך עוד מאז.

זאת הפעם לא קפצתי מן הקומה השלישית. ברחתי אל המעלית, שדלתה נותרה פתוחה. האיש החטיא אותי בשנייה.

רצתי ברחוב וכל הזמן לחשתי לעצמי, רק לא ניו זילנד!

התעוררתי באמצע הלילה, נוטף זיעה קרה. היה לי חלום רע. סיוט לילה. קושמאר. הנהג האוזבקי מסמרקנד הופיע בחלומי מחייך, והושיט לי קרטון ז’יטאן בלי פילטר. אני איתך לא יכול יותר, אמר. אבוא אליך רק בלילה. בשנתך אקח אותך.

מאז אותו סיוט, קשה לי מאוד להירדם. גם הלב מתרחק מענייני היום־יום, לא מתעסק כל כך בעסקים השוטפים. החושים כאילו מתקהים. אני לא זומם מזימות, לא מנתח חשדות. חדלתי לשנוא, חדלתי לאהוב.

דרך אגב: מובן שחזרתי לניו זילנד, וכי לאן אחזור?

אני מנסה להשקיף אחרונית, לבדוק מי הייתי, מה עשיתי.

מה עשיתי? ניסיתי וגם הצלחתי לברוח כמה וכמה פעמים, וגם זה, אולי, משהו. משהו מרוח הקרב שאולי היתה בי אולי נותרה: אני מתקשה להירדם. האם מי שמת בשנתו יודע שמת? אני כמעט בטוח שלא, וזה אולי החסד היחיד השמור לכל אלה שחיו ללא תקווה וללא חסד.

“כל אלה” הם אינם, נאמר, מרביתנו; “כל אלה” הם כולנו, כל אלה שצעדו בעמק הבכא ללא תקווה, ללא חסד, כל אלה שבין ההתחלה לסוף לא הפריד אצלם אפילו צל. ומדוע לא אפילו צל? כי אין בנמצא אור שבהיתקלו במשהו יטיל את צלו של אותו משהו בתוך הצל הנצחי, המוחלט, האינסופי.

הערת המהדיר:

ז’ורז' אליוט נפטר בשנתו, כנראה מדום לב.

הוא נקבר בבית הקברות היהודי בוולינגטון, ניו זילנד.

בצוואתו ביקש שיניחו חפיסת ז’יטאן למראשותיו. רב העיר סירב, ושקית עפר מארץ הקודש הונחה מתחת לראשו.

1.5.92

יום שישי. ביום הזה לא עובדים אצלנו, ואני, אברהם מרגוע, בכל יום שישי נפרד מהחיים.

לא חסרות סיבות להיפרד מהחיים, שממילא אתה נידון להיפרד מהם, ועל כן מדוע לא יפה שעה אחת קודם?

את הפרידה אני מתחיל בדרך כלל מהשוק. פרידה מהמלפפון, מהעגבנייה. מהצנון והגזר והבצל הירוק. פרידה עגמומית מהפטרוזיליה ומהשמיר – זה שמו של הדבר הנפלא הזה בשפת העם, ושמו המדעי שבת ריחני.

נסה לפנות אל הרוכל בשוק ולבקש ממנו שבת ריחני.

פעם, כאשר עדיין לא היתה שפה עברית, היו אומרים “מין דג”, “מין ציפור”, “מין ירק”. היום כבר לא כך, ומצחיק אותי שמה שאני אוכל או שם במרק ובסלט, יש לו גם שם מדעי. בזה הרגע המצאתי שם מדעי לסלט: saladium officinalis, וזה להבדיל מה־.saladium rustica.

כאשר אני גומר להעמיס את הסלים שהבאתי איתי, אני הולך הביתה ומניח הכול במקרר. אחר כך אני לוקח מונית – ביום שישי אני נוסע רק במונית ולא באוטובוס וגם לא הולך ברגל – ויורד קצת לדרום תל אביב.

תל אביב היא לא מה שהיתה פעם, אבל זאת אינה חוכמה גדולה, כי היא מעולם לא היתה. חוקרי המקרא סבורים שיחזקאל בן בוזי, שהתנבא בתל אביב שעל נהר כבר, כלל לא היה בן זמנו, אלא בן הזמנים שבאו אחריו, הרבה אחריו. רמזים לכך הם מוצאים לרוב בכתיבתו, אבל השאלה שהיתה צריכה להישאל ולא נשאלה על ידי החוקרים היא: מתי בעצם זמנו של הנביא, של המתנבא?

וכאן הטעות שלהם, כי זמנו של הנביא לעולם לא יהיה אחר זמנו אלא טרם זמנו, ותל אביב אכן באמת מעולם לא היתה, אלא טרם זמנה. בכל זאת, וייאמר הדבר, בזאת העיר שבעצם קמה טרם זמנה, שם נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים ובה אני חי עד עצם היום הזה, בכל יום שישי כמו שעון אני נפרד ממנה, נפרד מהחיים, ועכשיו, לאחר שסיימתי את כל הקניות והנחתי כל דבר במקרר כסדרו, אני הולך להיפרד מהחברים.

8.5.92

חיים כבר מחכה. לפניו צלחת עם חמוצים וכוס בירה גדולה. חיים מנהל בית דפוס קטן, והוא בחור אינטליגנטי. אפשר לשוחח איתו על כדורסל ועל פוליטיקה וסתם על החיים. הוא גם שובב שקט. מה שלא תספר לו הוא ישאל בסוף, כן, אבל איפה כאן הגמל?

כבר שנים לא מעטות אני מנסה להבין מאין בא לו הגמל שאותו הוא מחפש במה שלא יספרו לו.

אם הייתי, נאמר, מספר לו על טיול שעשיתי לפני שבע־עשרה שנים בסיני, מילא. אין סיפור על טיול בסיני בלי גמל. אבל אני בטוח שאם אספר לו על סיני – לא סיפרתי לו עדיין – הוא יתעמק במחשבה כמו אחד שמוכרח למצוא את מוסר ההשכל בכל מה שלא ידובר בו, ואז ישאל אותי משהו מפתיע כמו: כן, אבל איפה כאן הנקודה? או: איפה כאן הפסיק? חסר לי כאן הפסיק.

אולי זה בא לו מפני שהוא מנהל דפוס. אני באמת לא יודע.

מה נשמע, אני שואל את חיים.

הכול בסדר חוץ מהגמל, הוא עונה לי.

עד הצהריים אני נפרד ממנו. עכשיו אני הולך להיפרד מהחיות שלי. מהאריה, ומהפיל, מהקרנף ומהדוב, מהטיגריס ומהברדלס, הלא הוא הצ’יטה. אני נפרד מהם בעצב ובגעגועים, ותמה על מזלם שהתמזל להם, למצוא מקלט בגן החיות. אילו חופש הבחירה היה ניתן לי, הייתי מעדיף לסיים את חיי בכלוב, להמתין בחוסר סבלנות לביקורי שומר הגן, שיגיש לי מזון, יבדוק את בריאותי, ובכלל ידאג לכל מחסורי. אני בטוח שאותו גן עדן אבוד שממנו גורש האדם היה גן חיות, ואלוהים שברא את העולם היה שומר הגן.

הידיד הקרוב אלי ביותר מכל ידידי, האנשים או החיות, הוא האורנג־אוטן. אני מסתכל בשערו האדמוני, בלסתותיו התפוחות, בידיו הענקיות הארוכות המגיעות כמעט עד הרצפה, ובעיניו העצובות.

ושוב, אילו בידי היתה הבחירה כיצד להיוולד, לא הייתי רוצה להיוולד אדם כלל. הייתי מאוד רוצה להיות אורנג־אוטן ביער העד של סומאטרה. בודד, ללא משפחה, עם אותו קשר הכרחי ובל יגונה אל הנקבה שזיווג לי הבורא לשם המשכת המין ששמו אורנג־אוטן. הייתי רוצה לקפץ בזריזות מענף גבוה אל ענף עוד יותר גבוה, בן חורין אמיתי ללא ידיד וללא אויב; בן חורין מן המצוקה הבאה עם הדעת.

עד סמוך לשקיעה, אני עומד מולו, נפרד ממנו.

בערב אני, כרגיל, סועד בחוג המשפחה, צופה בטלוויזיה ונרדם בכורסה, עד שמעירים אותי ומציעים לי ללכת לישון.

ביום שישי הקרוב אני הולך להיפרד מהפרפרים, ומידידי הטוב צחי, זה שתמיד ובמה שלא יהיה שואל, אבל איפה כאן המה־שמו.

16.5.92

מבול בחוץ. רעמים. אני לא הולך לשוק.

לא בטוח שהחורף הוא הזמן להיפרד מהחורף.

אני אוהב את החורף. כל הזיכרונות העמומים שלי – זחילה בלילה בבוץ תחת מטר… אבל יש גם זיכרונות מהקיץ. למשל, זחילה בשדות קוצים תחת שמש תלאובות.

תמיד אדם זוחל למען מטרה נעלה, והיש מטרה נעלה ממלחמה צודקת? וכך הרי נפצעתי אותה פציעה שהוגדרה כבינונית. ואני טוען שנפצעתי בינונית, יען כי אני איש בינוני, ואילו הייתי איש קל הייתי נפצע פציעה קלה.

נפצעתי באביב, בחודש מארס, ויצאתי מבית החולים באוקטובר. אני זוכר את החמסין הכבד ששרר באותו אוקטובר, אבל ככה זה בארצנו.

בבית החולים התחלתי לקרוא.

לא שלא קראתי לפני כן. לא שאני משכיל מי יודע, אבל גם לא בור גדול. אבל בבית החולים התחלתי לקרוא כאחוז דיבוק. בלעתי ספרי היסטוריה ומדע בדיוני, ופעם נפלתי במקרה על “כה אמר זרטוסטרה”. מאז נכנס לי ג’וק לראש, לכתוב מחדש את “כה אמר זרטוסטרה”. וכך, מדי יום שישי, כאשר אני נפרד מהחיים, אני מתחיל מחדש לכתוב את “כה אמר זרטוסטרה”. גם את “דון קישוט” חשבתי פעם לכתוב מחדש. גם את “מלחמה ושלום”. אבל “זרטוסטרה” מתאים לי יותר.

וכך, אתמול בבוקר, יצאתי אני, זרטוסטרה ה־ןן, לחקור את טבעה של הרוח בהתייחסותה לבשר, לבוש במעיל חם ומטרייה ביד, יודע שהבורא נעלם מהשגתי ובכל זאת אני מורד בו, ולוּ מתוך הידיעה הוודאית שאני נעלמתי מהשגתו. צעדתי בכבדות, התקשיתי לעבור מן המדרכה אל מעבר החצייה בלי להרטיב את הגרביים החמים מאוד אך היודעים לספוג רטיבות בצורה מרושעת, וחשתי שאני צועד בעמק הבכא. נדמָה לי שגולגולות ישנות צפות בתעלה שנקוותה לפני המדרכה, ובאחת מאלה הגולגולות זיהיתי את עצמי, אבל לא כפי שאני היום אלא כפי שהייתי לפני שנים לא מעטות.

על דאטפת אטפוך, אמרתי לגולגולתי שלי בלי כעס וללא רחמים, ובעטתי בה.

לא צריך להיות אקרובט כדי לבעוט בגולגולתך שלך. די להיות זרטוסטרה הספקן האנין, היודע שאין לך דבר שאין לו בבואה, והיודע שהוא עצמו מה הוא אם לא בבואה של אותו משהו שהיה אמור להיות, ושכולו כלוא בתוך בבואתו בלי יכולת לגעת בממשות אלא כאשר הוא בועט בגולגולתו שלו.

זה לא היה יום לבקר את האורנג־אוטן. הלכתי אל הקרנף.

שלום, קרנף, אמרתי לו, והוא בטש בפרסותיו בבוץ.

מה שלומך סאנצ’ו, אמר לי, מבלבל את כל היוצרות, ואז פרץ בבכי ושאל אותי: היש בודד ממני?

מה אתה מחפש שם בתוך הבוץ, שאלתי, והוא הביט בי בתימהון ושאל: מה עוד יש לחפש מלבד המשמעות?

חסר לי כאן המה־שמו, אמר לי צחי, שלוֹ ספרתי בהרחבה את אירועי הבוקר שלי, בוקר אמש.

איזה מה־שמו, צחי? איזה מין מה־שמו חסר לך? שאלתי אותו, אבל רק בלבי. בפי שאלתי אותו רק איך העניינים ומה שלום כולם.

בכל זאת, לא התאפקתי, ובדרך חזרה הביתה עברתי דרך השוק. מה לא הייתי נותן ביום חורף כזה תמורת אבטיח.

בלילה נרדמתי על הכורסה, ואשתי העירה אותי ללכת לישון. היום, שבת, התעוררתי שוב חי.

22.5.92

עוד בלילה התחלתי להיפרד. לא יכולתי להירדם.

ניסיתי לראות סרט וידאו, לא הלך. לכתוב, לא הלך. לעשות פיפי, לא הלך.

עניין הפיפי ועניין הקקי ממרר את חיי בכלל. ואם יש משהו שבחיים שלי הייתי כבר רוצה להיפרד ממנו אחת ולתמיד, זה עניין הפיפי והקקי.

מפריע.

הלכתי לישון לפנות בוקר, קרוב לשעה חמש. היה כבר קצת אור חורף בחוץ. אבל כבר בשעה שבע התעוררתי.

הוצאתי מהתיבה את עיתוני הבוקר והתחלתי להיפרד מהחדשות. תוך כדי קריאה, התחלתי להיפרד דווקא מאלה מידידי שכבר מתו והלכו לעולמם בעידנים רחוקים.

אשתי עדיין ישנה.

במשך הבוקר התחילו להגיע טלפונים מאלה שעדיין לא הלכו לעולמם, ואינני בטוח כל כך איזו פרידה כואבת יותר, זו מהחיים או זו מהמתים, או זו שאני ואלה החיים נפרדים ממתינו שוב ושוב ושוב ושוב.

ואז ־ ־

כל הפצעים נפתחים.

יש פצעים שרק דם שותת מהם כאשר הם נפתחים, ויש כאלה שנהרות מוגלה נשפכים מהם, ואני שואל את עצמי היכן הוא אותו ים שכל נחלי הדם ונחלי המוגלה הולכים אליו והוא אינו מלא.

וישנם אלה הפצעים שבהם מעורבת המוגלה בדם.

משהו קורה ברֵיאות, והן חורקות. הכבד מתנפח, הידיים מחפשות נקודות כואבות בעור הפנים והגוף, מוצאות את הנקודות ומתענגות על הכאב החי, האומר לך שאתה עדיין כאן ולא במקום אחר שכל באיו לא ישובו. ועוד אומרות לך הנקודות הכואבות עד כמה התרגלת לכאב, כמו לנעלי בית.

ביום הפרידה השבועי שלי אני לא ממהר לצחצח שיניים, לא ממהר להתגלח, אפילו לא ממהר להתלבש. ואפילו כאשר אני הולך לקיוסק לקנות את עיתוני הצהריים של יום שישי, עיתוני הצהריים של יום הפרידה, גם לקיוסק אני הולך בבגדי בית ובנעלי בית, כי הפרידה אטית וכך היא צריכה להיות, ביישוב הדעת ובכובד ראש וללא חיפזון.

לפעמים נדמה לי שאני בודה גם את עצמי, גם את הפרידות השבועיות שלי וגם את אלה שמהם אני נפרד. לפעמים נדמה לי שאת הקרנף בדיתי, שאת האורנג־אוטן בדיתי. שאולי בעצם את כל כולי בדיתי, ואני איני קיים ובעצם מעולם לא הייתי קיים, אלא כבדיה.

אבל, אבסורד, שכן הכיצד בדיה יכולה להיות קיימת? או: כיצד משהו יכול להיות קיים כבדיה?

לא מצאתי תשובה, אלא שגם את העולם שמסביבי ואת השמש ואת הירח ואת הכוכבים ואת שביל החלב, את כל זה אני בדיתי, אני זרטוסטרה.

ובתוך היקום שבדיתי לי, גם את עצמי, זרטוסטרה ה־ןן, בדיתי, בעקבות הראשון שאותו אינני יודע מי בדה; האם אני שעשיתי זאת, או אולי הוא בדה את עצמו ואת בדייתו האציל עלי?

לך תדע. ואלה מהספקות המענגים של ימי שישי, ימי הפרידה.

29.5.92

לילה של סיוטים ופחדים עבר עלי.

בלב כבד אני מתחיל היום את הפרידה – שנהפכה לשגרה – מן החיים.

בימי נעורי חשבתי את עצמי משום מה למורד, ומשום כך הייתי מהרהר לפעמים באיבוד עצמי לדעת. אדון וריבון אני על חיי, הייתי אומר לעצמי כדרך הרבה בני הנעורים לפנַי ואחרַי. לא אני החלטתי מתי איוולד, אך זכותי לקבוע איך ומתי אמות.

אבל אלה הדברים שהיו עוברים במוחי עוד בטרם יצאתי, כמו כל בני דורי, אל אותה סדרת מלחמות שדומה שלא תסתיים לעולם, על קיום עמנו בארצנו. אינני זוכר לאחר איזו מן המלחמות הירהרתי לראשונה במרדנותה של המלחמה באשר היא מלחמה, בבריאה ובבורא עולם, אם אכן יש כדבר הזה. אבל כאשר השתחררתי כרגיל מאחת מן המלחמות שפרצו כרגיל, זאת היתה המחשבה וזה היה ההרהור שהירהרתי לעצמי.

לפתע נגה עלי האור וקלטתי מי ברא את הבריאה.

המוות הוא שברא אותה. המוות הוא שברא את החיים.

לא מיד קלטתי את משמעות ההרהור התמוה הזה.

תמיד ידעתי, ואין לי מושג או זיכרון מאימתי ומדוע הייתי משכנע את עצמי, שהחומר נברא עם תודעה בתוכו, תודעה המבקשת להיגלות, ולוּ לעצמה. בלילות כוכב, בטיולים בגיאיות ובמדבריות, שאין נער בארץ ישראל שלא חווה אותם, הייתי שוכב על גבי, מתבונן בשמי הכוכבים ומהרהר לעצמי שהנה, אותה ערפילית רחוקה, מה היא אם לא מצבור עצום של תודעה שאפתנית המבקשת להיגלות, והנה אני כאן על גבי שוכב, ויודע שאני ואפסי עוד, אני אדם בן חוה, אני הוא התגלותה של התודעה הקוסמית אל עצמה.

מלחמה אינה טיול, ותחת שמי הכוכבים המוארים בטנקים בוערים ומלווים בזעקות המוות של הנספים, קלטתי לראשונה את מהותה האמיתית של המלחמה. מאז לא חזרתי להזות או לחלום או להרהר על איבוד עצמי לדעת.

כי מהי המלחמה אם לא ביטויו של האדם המורד במוות שברא אותו.

אם אכן נבראתי על ידך, אומר האדם למוות, אמות ואמית בקריאה “יחי המוות”.

Viva la muerte, זעקו הפשיסטים בספרד כאשר שחטו פועלים ואיכרים, משוררים ואנשי רוח, ילדים ונשים וזקנים וטף.

יחי המוות, קראו הנאצים, וגמעו בירה בטרם הולכם להוליך עוד משלוח של יהודים אל המשרפות.

אני מהרהר במצבה הנוראה הזאת, בפירמידה שהיתה עשויה ממאות אלפים של גולגולות, שאותה הציב טימור לנג המונגולי לאחר ניצחונותיו.

על דאטפת אטפוך, אמר טימור לנג לפירמידה, והוסיף: וכל מטייפייך יטופון.

האדם המורד, אני יודע מאז, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירצח את אחרון בני האדם, ואז אחרון בני האדם ימתין בחיוך מאושר למוות שברא אותו, למען יאספו אל חיקו הנצחי.

לא רק את אחרון בני האדם ירצח האדם האחרון. גם את אחרון התולעים, גם את האזוב האחרון אשר בקיר, גם את האדמה ואת כל אשר בה, גם את כל הכוכבים שהאירו את לילותיו באורות רחוקים כאשר שכב על גבו, הוזה, מתבונן בכוכבי שמים רחוקים, עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו.

כן, גם את כל הכוכבים ואת כל הערפיליות ואפילו את החור השחור שממנו עתיד המוות לברוא את היקום מחדש.

אכן ארוכה המלחמה, אכן פעמים אין ספור ייכשל המרד.

אך סוף הניצחון לבוא.

כך הירהרתי לעצמי הבוקר, לפני צאתי אל סבב הפרידה שלי מהמוות.

כעת אני נפרד ממותם של אברהם דובנו, של אביו ושל אחותו, ושל אחיו ושל אמו. אני נפרד ממותה של מה שהיתה בחייה משפחה, ונהפכה במותה למשפחה מתה.

אני נפרד מגופתו, שנרקבה שבעה ימים בשדה הקרב של משמר הירדן, בימי המלחמה הגדולה לחירות ישראל, והוחזרה לאחר שאביו היה קבור כבר זה כמה ימים, ולא ידעה גופה אחת את היותה של האחרת, אף היא גופה נרקבת.

אני חושב על העיתון המדעי שכתבנו וערכנו שנינו בכיתה ו' של בית הספר העממי. בהיותנו בני אחת־עשרה, ואשר שמו היה לא פחות ולא יותר מאשר “עולם ומלואו”.

אני חושב על מקס, שגווע בחדרו כאשר כל ידידיו – ורבים היו ידידיו – ישבו בחדר הגדול וסיפרו בדיחות מצחיקות, ומקס, בחדר שבו נועד לגווע, פקח לפתע את עיניו, שהיו עצומות זה כמה שבועות, התבונן בי במבט כל כך מרוכז כמי שמצפה לשאלה אידיוטית, וכאשר שאלתי אותו מה שלומו ענה לי: זיפת.

אני יכול, אבל אין לי חשק לחשוב או להרהר בכל המפגשים שהיו לי בימי חיי עם ההולכים אל המוות.

ומדוע אין לי חשק? מדוע?

מפני שאני כמעט בטוח שלא ייתכן שאין תכלית בחיים, בשל המוות המצפה להם בקצה השביל; כי אני כמעט בטוח שאין יותר ואף לא פחות תכלית במוות מאשר בחיים, והם, כפי הנראה, שניהם, חד הם, לא תאומים, אבל אחים; חד הם, כשם שתחילתו וקצו של מה־שלא־יהיה מה הם אם לא קצותיו של קו ישר שהוא אחד ויחיד בין שתי נקודות, אבל גם זה אינו נכון, כי מכל נקודה אפשר להתחיל קו ישר אם יש נקודה שאליה הוא שואף.

ובזה הרגע אני תמה על מה שאמרתי זה עתה, ומשום מה אינני בטוח שאמרתי דבר שטות.

לחייך, פגרו של אברהם דובנו, ולחייך, גופתו של מקס.

פגר היית מיום שנולדת, אברהם דובנו, וגופה היית את גופתו של מקס הילד, ואני ופגרי וגופתי זוכרים אתכם אך לטוב.

31.5.92

אשתי קוראת לא רק מה שאני כותב, היא קוראת גם את מה שאני חושב. וכך היתה בטוחה שאברהם דובנו הוא ההיסטוריון שמעון דובנוב, מחברו של “דברי ימי עם עולם” שנספה בשאתו מריצה מלאה ספרים.

מה שקרה לספרים שנישאו במריצה האחרונה לא תועד. איננו יודעים אילו ספרים היו אלה ומה עלה בגורלם. יודעים אנו ששמעון דובנוב עלה בלהבות.

לא השמיימה עלה. אל תחתיות שאול ירד, שם הלהבה מרקדת ומרצדת וטורפת וטורפת ומאכלת, ומה שנאכל בלהבת ההיסטוריה הוא גם ההיסטוריה, גם ההיסטוריון וגם הבא אחריו.

חוזה שאפתן היה שמעון דובנוב, איש אשר ראה משנה סדורה גם באירועים איומים ומקפיאי רגש ודם.

מותו של שמעון דובנוב אינו אלא שורה אחת, קצרה מאוד, בדברי ימי עם עולם, ואם משנתו השאפתנית זקוקה להוכחה, הנה בא מותו כשהוא רכון על מריצה של ספרים ואישש עוד הנחה אקדמית בין שאר הנחות אקדמיות שעלייתן בלהבות היתה ההוכחה האקדמית לצדקתן.

ואני, אברהם מרגוע תולעת יעקב, מה אני אומר " ? אני אומר שלא אני הבורא את היקום ואת האדם.

שקר – הבורא לא התיימר לברוא את היקום, אלא לחצות אותו בלבד, ולהציב אדמה בין הרקיעים, ובה כל חיית השדה שאותה אכן ברא לטוב ולרע; ולאדם, בן זקוניו, את השלטון על כל אלה נתן, ולוּ אני הבורא, אל התיבה לא הייתי מכניס זוגות־זוגות, ריקה הייתי משיט אותה על פני שבעת ימים, ריקה מנפש חיה, ריקה מנפש בהמה ודגת הים ועוף השמים, ועל מעשה הבריאה הייתי ניחם – אני אברהם מרגוע התולעת – ניחם הייתי. ללא נוחם וללא נחמה וללא תוחלת, ואל התוהו הייתי קורא ואל הבוהו, כי תוהו ובוהו הם הם, ומי אם לא הם הם סוף המעשה שאינו אלא מחשבה תחילה.

אבל אני הבורא אברהם מרגוע, ככלב השב על קיאו, כבורא עולם, מה אני יודע לעשות אם לא הדבר עצמו שאותו עשיתי מלכתחילה, פעם ועוד פעם ואולי עוד פעם, אלא רק שכל פעם חיוורת יותר, דהויה יותר, סתמית יותר וחסרת תכלית ותוחלת יותר, וכן היה וכך יהי לעולמים ולעולמי עד אמן סלה ויעלצו חסידיך ויעלזו מאמיניך אמן כן יהי רצון.

סוף דבר

מאת: יוחנן

התחנה הראשונה, גראץ.

בפעם האחרונה הייתי כאן ב־1954. אז עדיין לא היה כאן נמל תעופה, והגעתי ברכבת במחלקה שלישית. איזה עורך דין, מכר נודניק, ביקש שאפגש עם קצין אס־אס לשעבר ואראה לו דוקומנט מסוים, וזה יאלץ אותו למסור עדות בהבטחה שהכול חסוי. כאשר הסברתי באינטרקום מה שהסברתי, פתח את הדלת איש במשקפיים כהים ואקדח שלוף בידו. את העדות הוא בחר למסור לי במעטפה חתומה, ומאז לא שמעתי על כל העניין, וממילא היום אני בתחומים שונים לחלוטין.

מנמל התעופה נסעתי במונית אל בית מלון צנוע, ומשם הודעתי על בואי. האישה שבאה לקחת אותי למקום הפגישה שאלה אם אני מעוניין לפני או מעדיף אחרי. החלטתי על לפני, מעולם לא האמנתי באחרי.

במכונית ביקשה שאשב מאחור, ושאלה אותי על מזג האוויר במקום שממנו באתי. אמרתי לה שמזג האוויר הוא כמקובל במקומותינו בעונה זו של השנה, אבל קצת יותר.

האיש שהמתין לי קיבל מידי את התיק, פתח אותו, סגר ומסר לי את מספר הטלפון שהיה עלי לקבל.

בדרך חזרה צחקה האישה ואמרה לי, שמכל בני ארצי שפגשה לא נמצא אחד שהעדיף אחרי על לפני. אמרתי שבתחום שלנו ככה זה, והיא ענתה שבכל התחומים.

צילצלתי אל המספר הראשון שניתן לי. אנחנו נבוא אליך, נאמר לי.

הם היו שלושה. הראשון הכניס לי אגרוף בפנים, השני נתן לי סטירה והשלישי הכה בפני בקת של אקדח. ידעתי שאין לי מה להתעצבן. קמתי מן הרצפה, ניגבתי את פני, הדלקתי סיגריה ושאלתי מה עכשיו.

אתה מתאים, אמר איש האקדח ופרץ בבכי. איש האגרוף פתח תיק, הוציא ממנו מעטפה ועליה כתובת. סע לכתובת, אמר, מסור את המעטפה ומשם תתקשר אלינו שוב.

לאחר שיצאו, שטפתי את פני כדי למחות את סמני הדם, הוצאתי את הווקמן מהמזוודה והאזנתי ל“חליל הקסם”. בבוקר טסתי ליעד הבא: פראג.

*

בפראג זיהה אותי איש הקשר על פי תצלום, ניגש אלי, קרא לי בשמי הנוכחי ונסענו במכוניתו אל בית המלון. במלון מסרתי לידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, הציץ, סגר אותה ואמר: הוזמנה בעבורך למחר בבוקר טיסה למדריד, ועד אז אני לרשותך, ומה בא לך.

גלידה בא לי.

לקח אותי לבית קפה. הגלידה היתה טובה. מישהו שהלך על המדרכה ניפנף אלי ביד ואמר בצרפתית, שלום, פייר, מה אתה עושה אצלנו?

בדיוק מה שעשיתי אצלכם, אמרתי.

כמה זמן אתה נשאר כאן?

מחר בצהריים אני כבר במדריד.

פגוש אותי בפריז מחרתיים. במקום הקבוע, בשעה הקבועה.

האיש הלך.

אתם גם נחים לפעמים? שאל איש הקשר.

רק בשעות העבודה, אמרתי.

איש הקשר שילם את החשבון, וליווה אותי ברגל עד המוזיאון. במוזיאון נעלמו עקבותי, אך נתגלו שוב כעבור זמן קצר, וכך לא הפסדתי את הטיסה למדריד.

הלוואי שהייתי יודע מה אני עושה, אמרתי לעצמי כאשר הנחתי את המזוודה במלון הקבוע שלי בפוארטה דל סול. הוצאתי מהמזוודה ספר חדש על משהו, וחשתי כיצד נשמתי מזדככת והולכת, הולכת ומזדככת.

*

המועצה החליטה לשלוח אותי לבקש תמיכה.

האמת, היו במועצה חברים בעלי ותק וניסיון בעבודה מסוג זה, אבל באותה תקופה היו לי בעיות אישיות קשות, ובעצם נבחרתי כשליח כדי לעזור לי להתרחק מן הבעיות.

האומנם?

אני סובל בעיקר מבעיות זיכרון. בכל יום אני נזכר לפחות בעשר נעימות שיר שזה עשרות שנים לא פיזמתי אותן. בכל יום אני נזכר בעוד ילד שלמד איתי, ואני תמה מה עלה בגורלו וחש חרדה גדולה.

למשל, הילד בייגלמן שלמד איתי בכיתה א'.

נדמה לי שאוטובוס דרס אותו, אבל אולי הוא לא מת, אני לא מצליח להיזכר. אני רק זוכר שאני כבר לא זוכר אותו מכיתה ב'. אולי עבר לבית ספר אחר, לעיר אחרת, לארץ אחרת. אבל אם נדרס על ידי אוטובוס, מה היה עולה בגורלו אלמלא נדרס?

הזיכרונות האלה מענים אותי ומציקים לי.

יש נערה פה ואישה שם, בשלבים שונים של חיי, שאינני מצליח להיזכר בשמה.

לא רק בשמה. אני לא מצליח להיזכר מה חשתי בעת שחדרתי בה.

יש חברי ילדות ויש ידידי נעורים שאינני זוכר כיצד הכרתי אותם, איך ביליתי איתם, על מה דיברנו והאם חלמנו על משהו. מהאחד אני זוכר רק את השם, מהשני את צורת הבלורית שלו ואת הדרך שבה היה פולט את עשן הסיגריה או המקטרת. לילות שלמים, עד עלות השחר, הייתי מבלה על ספסלים בשדרה בשיחות נפש עם ידיד ורע. על מה לעזאזל דיברנו עד עלות השחר?

וכך, ושעל כן, ולפיכך, נבחרתי להיות השליח שיגייס עזרה ואהדה מכל מיני גורמים בעולם.

התעקשתי שאיש לא ילווה אותי לנמל התעופה, רציתי להישאר בודד עם העבר, ההווה והעתיד. מה קרה לילד זייטמן, שאלתי את עצמי, בעוד נעימה ישנה ששנים ארוכות לא פקדה את זיכרוני התבייתה בתחתיתו וליוותה כל מחשבה שלי בעצבותה. האם נגזר עלי לחיות את כל חיי מחדש? האם נגזר עלי לאתר כל צליל ולחוש כל ניחוח ולחפש כל לחן נידח שוב, ועוד, ולהפוך את כל אלה צרורות הזיכרון לכוכבי שבת?

מה קרה לילד פוזננסקי אני יודע. אבל לא מה קרה לילד ניניו, לילד סגלוביץ', לילד ששכחתי מה שמו והמורה היה מכנה אותו קונדלה. איפה קונדלה, לעזאזל? האם הוא מוכר כעכים? האם הוא עורך דין? האם מת מסרטן, מתאונה, האם עלה על מוקש?

פעמיים בשנים האחרונות הזדמן לי לבקר בבואנוס איירס. גם שם, על פי כתובות ומספרי טלפון ומכתבי המלצה, אולי אמצא אנשים שיתמכו ברעיונות שלנו. אבל בעיר הזאת ביליתי חלק מילדותי הרחוקה, ובעת ביקורַי – שניהם – אפילו הלכתי לרחוב lavalle, שבמבטא הארגנטיני ייקרא לאוואז’ה, ולא הצלחתי לזהות לא ריח, לא טיח מקולף, לא אבן מרצפת ולא עץ. לאן הלכו העצים, המרצפות והטיח שעל קירות הבתים?

בביקורי האחרון שכבתי עם נערה קנדית מקוויבק. היא היתה רזה באופן מיוחד, וכל מה שאני זוכר הוא האטיות השקטה של האקט.

*

עדותו של המכונה “גוזל”

היה זה חורף קשה במיוחד. אני זוכר שעורבים שברו זגוגיות במקוריהם כדי לחפש חום בבתים מוסקים, זאבים נמלטו מגן החיות ומצאו מקלט במרתף העיר המוסק, וחסרי בית קפאו למוות בגנים הציבוריים.

באותם ימים, הגיע שליח מיוחד מארץ ידידותית מסוימת, והתבקשנו לבדוק את כושרו המבצעי ברמות לחץ שונות. אני האיש שהגה ופיתח את שיטת הבדיקה המשולשת בסטירה, מכת אגרוף ומכה בקת של אקדח. קודם לכן עבדתי על עינויים סבירים, כגון כיבוי סיגריות על חלקי גוף רגישים וריריים, החדרת אלקטרודות בנקבים רגישים וכו'. התברר לי שעינויים מחטיאים את מטרתם, מהסיבה שגם אלה שעמדו בהם נוטים להישבר נפשית ורוחנית, ובעיקר הם מאבדים את המוטיבציה לשרת את החברה ופונים כנגדה.

וכך הגעתי לנוסחת המבחן המשולש, שמצד אחד בודק את כושרו של הנבחן, ומצד אחר מי שעובר אותו אינו מאבד מוטיבציה, ולא רק זה, אלא שהוא מחושל ומתאים יותר לתפקידים מיוחדים.

גם היום, ברטרוספקטיבה (לפני שנה ומעלה פרשתי לגמלאות), אני גאה בהצלחותי.

(על השאלה שנשאל המכונה “גוזל”, במה עסק בתקופה שבין פרישתו מהמחלקה המיוחדת לצאתו לגמלאות, ענה שעסק בהדרכה במדיטציה בשיטות שהפיק מעיון בכתבי הקודש, ואף זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אינסברוק).

(הערת המהדיר: באינסברוק אין ולא היתה אוניברסיטה. חוקריו של “גוזל” שקרנים או בורים.)

*

הנחיתה העירה אותי מחלום מוזר: הייתי במוזיאון לאמנות מודרנית באיזושהי עיר אירופית, לא יודע איזו. התעכבתי לפני תמונה של מגריט, ואיש עירום במגבעת שחורה יצא מתוך התמונה ושאל אותי בצרפתית: Voulez vous faire l’amour avec moi?

התפלאתי קצת שאני מבין צרפתית, ולא פחות התפלאתי כאשר עניתי לו: Comme c’est triste de mourir au printemps

אני לא מתרגם לעברית מה חלמתי, כי אינני יודע צרפתית ואינני יודע מנין לי המילים בחלום.

אישה הוטנטוטית שעמדה כל הזמן מוקסמת כמוני מול התמונה פנתה אל האיש העירום בכעס: לא יפה לנצל את העובדה שהאמן כבר מת, ואני מבקשת ממך להתלבש מיד ולחזור לתמונה.

מישהו גנב את הבגדים שלי, התאונן האיש.

את המשך השיחה לא שמעתי, כי כאן נחתו גלגלי המטוס על המסלול ואני התעוררתי.

בפוארטה דל סול מתרחשות כידוע מלחמות השוורים, ואני חושב את עצמי לקצת מומחה בעניין, אבל הפעם הטריד אותי משהו אחר. אמנם השלמתי עם המחשבה שכל השליחות שלי נועדה כדי להקל את מצוקותי הפרטיות, אבל האמת, אין לי יותר מצל של מושג קלוש על רעיונות המועצה שאני אמור לקדם.

אני מבין שהמטרה היא הומניטרית, כי בטבעי אני כזה ולא הייתי מצטרף לארגון שאינו פועל לטובת האנושות כולה. מתוך מעט התדרוך שקיבלתי, קלטתי שגם לארגונים המוניטריים יש אויבים, ועלי לעזור בארגון ההגנה על המועצה מפני גורמים עוינים.

הקונסיירז' בדק את דרכוני והקציב לי את החדר שמספרו 676. המזוודה תגיע אחריך, הבטיח. לא התקלחתי, כי חיכיתי למזוודה. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מלחמת שוורים נהדרת. נשמעה דפיקה בדלת, ואחריה קול סיבוב של מפתח במנעול, והחדרן הכניס את המזוודה שלי.

הענקתי לו שטר של דולר ופתחתי את המזוודה.

במזוודה היו כלי הרחצה שלי, כל הבגדים, ספר תנ"ך שאינני נפרד ממנו ואקדח פרבלום. איש לא נתן לי אקדח, ואת המזוודה ארזתי בעצמי. המזוודה ננעלת במנעול קומבינציה מספרית, ואני נעלתי אותה על 784. אילו היה האקדח במזוודה לפני הטיסה, היה הגלאי מגלה אותו. אין ספק שהאקדח הוחדר למזוודה כאן במלון.

אין לי שום שיגעון רדיפה, ואילו מסיבה כלשהי היה מישהו עוין אותי, טבעי יותר שהיה משתמש באקדח כדי לחסל אותי מאשר מנפיק לי אותו.

לא אהבתי את העניין הזה. כחובב תיאטרון, אני יודע למה מצפה הקהל כאשר במערכה הראשונה מופיע אקדח. נזכרתי איש שיצא מתוך התמונה של מגריט, ושבזכות נזיפתה של הגברת ההוטנטוטית חזר אליה. האם לאיש הזה יש קשר לעניין? ואיך יכול להיות לאיש שאינו קיים במציאות, אלא בחלום שחלמי לפני הנחיתה, קשר אל השליחות שלי או רצון לחבל בה?

האקדח היה טעון. הוצאתי את המחסנית. ליתר ביטחון הנחתי אותו מתחת לכר, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. כמו דון קישוט, אמרתי לעצמי בעודי שר מתחת למקלחת “מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים?” כפי הנראה קראתי יותר מדי ספרים.

יצאתי מן המקלחת וחשבתי על הילד פרלמן. האם התגייס למלחמת העולם ונפל בקרב? האם נכשל בלימודיו והלך לעבוד במוסך?

הטלפון צילצל, ופייר היה על הקו. האם מצאת כבר את הגברת? שאל.

איזו גברת? תמהתי.

גברת מאוד קטלנית, ציחקק פייר.

אבל פייר זה אני, כעסתי, ואני אמור לפגוש אותך בפריז בעוד יומיים, אז מי אתה?

אני אתה, ענה לי, ותיזהר מהגברת הקטלנית.

שוב עלתה לי לראש נעימה נשכחת. זימזמתי את המילים: הו ציפורות ודבורות שלי, פרוטנה לי האגורות שלי.

תמהתי לאילו מטבעות אפשר לפרוט אגורה ומצאתי רק מעה. התלבשתי ויצאתי העירה.

עדותה של הנרייטה בוכווייץ, פעילת זכויות האדם

ב־1949 הייתי בת תשעה־עשרה, למדתי פדגוגיה, וכפי הנראה הייתי אידיאליסטית. בקמפוס שלנו התארגן חוג חשאי למלחמה למען זכויות האדם. למדנו ספרי חוקים של מדינות שונות ומשטרים שונים, וב־1950 נשלחתי להונגריה לעמוד מקרוב על מצב זכויות האדם בארץ זו. במיוחד הזדעזעתי ממצבם של הצוענים, ובשובי חיברתי דו"ח שזיכה אותי בתשומת לב מיידית. זכיתי במלגה מיוחדת, ונשלחתי לסמינר בבית קיץ נעים באלפים הצרפתיים.

בסמסטר הראשון עסקנו בסוציולוגיה השוואתית. לאחר מכן עברנו לקורסים מעשיים יותר, שיכשירו אותנו לעבודה קהילתית. הנושא שהוצע לי היה “המין וזכויות האדם”. שמענו הרצאות מתועדות על מצב האישה והילד בסביבות גיאוגרפיות וחברתיות שונות, וניסינו למצוא אסטרטגיה וטקטיקה להטבת מצב המקופחים בסביבות שונות. הייתי יפה, מושכת לכל הדעות וחסרת ניסיון מיני, עלי להודות. באותה תקופה התיידדתי עם צעיר מיוגוסלביה בעל רקע ומוטיבציה דומים לשלי, ועברנו לגור יחד. הוא טען שאין זה צודק שהוא ואני ניסחף בהנאות אישיות, ושעלינו להציע את עצמנו גם לאלה שבכוחות עצמם לא הצליחו להגיע לסיפוק הרוחני הבא מהנאות המין.

הוא התחיל להביא גברים צעירים שליקט בבתי קפה ובברים, וביקש שנחלוק שנינו את ניסיוננו עם בריות מדוכאות אלה. כאשר ראה אצלי סימני עייפות, הציע שאגייס עוד נערה אחת או שתיים לעזרה. אז לא ידעתי שכל זה אינו אלא מבחן לשליחות עליונה שתוטל עלי בבוא היום, אם אצליח ואוכיח את עצמי.

“באמסטרדם התארגנה ליגה אגרסיבית לזכויות האדם”, בישר לי. “עלייך לתרום את גופך,” אמר לי בפשטות.

וכך נהפכתי לנערת ליווי מסוג מיוחד: היה עלי לפגוש במקומות שונים באירופה שליחים מיוחדים למשימות מיוחדות. תפקידי היה להקל עליהם את הלחץ הראשוני, אך עם זאת לבקר את תפקודם ועמידותם במצבי לחץ ולדווח על כך לראשי האגודה.

לא הייתי יחידה. היו בינינו גם כמה נזירות, שהתנדבו לשרת בגופן את רצון האל ואת רחמיו הגדולים. לימים נודע לי על אחת מהן לפחות, שמתה ממחלת מין והוכרזה כקדושה.

את האיש שכינויו היה “יוחנן” היה עלי לקבל בגראץ ולהקל עליו את המבחנים הקשים שהיה עתיד לעמוד בהם. הוא עשה עלי רושם של צעיר מבולבל, ומאוד הופתעתי כאשר נודע לי עד כמה הצטיין בתפקידיו. נדמה לי שפעם ראיתי אותו בקפריסין, עולה על כבש אונייה. אולי זה לא היה הוא, אינני בטוחה. הוא היה לבוש בהידור מאופק, בידו מזוודה קלה אך יקרה, ומבטו שחלף על פני לא גילה לי אם זיהה אותי.

היום אני מלמדת עבודה סוציאלית בווינה.

את היום ההוא בגראץ לא אשכח לעולם: היה קור מקפיא, וחסרי בית פלשו לכלובים שהתרוקנו מאסיריהם בגן החיות, שם ניזונו מבשר קופים ואריות שקפאו למוות, עד שקפאו גם הם.

*

עולה על דעתי, שהחלום על אודות האיש היוצא מהתמונה, ועוד בעירום, הוא משהו נדוש שהופיע כבר בסרטי קולנוע, בספרות ובמה לא.

מימי לא חשבתי את עצמי למתוחכם ולחדשן, ואני מצטער על עוד חלום נדוש.

כל חיי נדושים, ורק בהם אני יודע להרהר, ואין לי איש זולתי להיעזר בו – למעט המועצה.

חסד גדול עשתה איתי המועצה. אולי בשליחות הנעלה שהוטלה עלי אצליח להוכיח שיש בי חפץ. בסתר לבי אני מקווה שלא רק בתורת חסד הוטלה עלי המשימה, ואולי מישהו באמת האמין שלמשימה מעין זו אני האיש המתאים.

קמתי בבוקר, התגלחתי ויצאתי לטייל. רגלי הוליכו אותי מאליהן אל פלאזה מאיור. שם, בפלאזה מאיור, במעמד המלך והמלכה, נערך האוטו דה פה הגדול שבהיסטוריה, והסצינה הנוראה שבה ארבע מאות מנכבדי היהודים – גברים נשים וטף לבושים בבגד שוטים – עולים על המוקד, ויש מהם שנענים להצעה של המתת חסד, בתנאי שיכירו בישוע המושיע, וכך יזכו למוות ב־garotte, שהוא חניקה בחוט תיל.

שעה ארוכה עמדתי שם, מדמיין את עצמי כאחד מקהל הנשרפים ותמה במה הייתי בוחר, בשרפה בעודי חי או בשרפה לאחר שמתי בחנק. לי נדמה שהייתי מעדיף לעלות באש ולהיהפך לעשן שלעולם לא יימוג ושבבוא היום יכסה את הארץ כולה בחושך על פני תהום.

מיששתי את הפרבלום שבכיסי ותמהתי איך הגיע למזוודה שלי.

יש כמה אפשרויות: האחת – טעות. האקדח נועד להיות מושם במזוודה אחרת של מישהו אחר, ובטעות הונח במזוודה שלי. בימינו כל המזוודות דומות, ובכל נמל תעופה אני מתקשה למצוא את שלי.

אפשרות אחרת: השתלת האקדח נעשתה כדי לבחון אותי – האם אתפתה להשתמש בו, ולא חשוב אם לצורך פרטי או ציבורי־חברתי. אם אתפתה – בגדתי בשליחותי ונפסלתי במבחן.

אפשרות שלישית ואחרונה: האקדח נשתל במזיד על ידי גורם עוין למועצה שלנו ולמטרותיה. בלשון הפוליטית קוראים לזה פרובוקציה. מישהו מעוניין, על ידי הכשלתי, לפגוע ברעיון הכביר שלנו.

אני, איש של פשטות קיצונית, איש אשר מגיל רך הבין שהבא להרגך השכם להרגו, חושב: האם לא יהיה זה לעג ההיסטוריה כאשר באותו אקדח שנועד להכשיל אותי אשים קץ למזימה להכשיל אותי?

הה,הה, אני צוחק לעצמי בפלאזה מאיור, וחושב על ארקיל פוארו, גיבור ספרי הבלשים של אגתה כריסטי. הפושע לא עשה בעצם שום שגיאה, אומר ארקיל פוארו, למעט אחת: הוא לא הביא בחשבון את קיומו של ארקיל פוארו. הסתכלתי אחורנית לראות אם לא עוקבים אחרי. ראיתי רק ילד קטן. תמהתי אם מאמנים אותם מקטנוּת, אך גירשתי את המחשבה מלבי.

הלכתי אל מוזיאון הפראדו, ושעות ארוכות התבוננתי בשני אהובי: אל גרקו והיירונימוס בוש.

חזרתי על פלאזה מאיור, ובאחת המסעדות המפוארות אכלתי חזרזיר בחלב אמו, מאכל תאווה למי שבחר במושיע.

*

מה עייפה נפשי!

קמתי בבוקר מכוסה זיעה קרה מחלום רע. חלמתי שהאקדח הושתל במזוודה על מנת שאשים בו קץ לנפשי. איש תם אני, ומן הסתם גם תמים. על עצמי לא הרביתי לחשוב מעולם, ואולי לכן המנגינות הנושנות הללו, מזמזמות במוחי כאילו מבקשות שאמציא להן את ההמשך או את הסוף או את ההתחלה. אולי לכן הילדים הקטנים הללו אינם מרפים ושואלים אותי מה קרה להם. אולי הילדים האבודים הללו הם ששרים בתוכי את המנגינות הנושנות הללו, ויש בכך מן הסתם כוונה, ואני שואל עצמי אם האקדח במזוודה אינו חלק מן הכוונה הזאת.

ולמה אקרא לה כוונה ולא מזימה? והרי מרבית המזימות לפחות ברגע לידתן, אינן אלא כוונות.

אני חושב על אל“ף, מבכירי המועצה. עדיין הוא גבה קומה, וגם קצת מיפי התואר של נעוריו נותר בו, בעיקר בסנטר ובבלורית. אין כמו מצח גבוה, סנטר תקיף ובלורית סרבנית להשראה ולסמכות רוחנית. גם בי”ת וגימ"ל, אף הם בבכירי ובבחירי המועצה שלנו, יש בהם משהו העושה מהם דמויות מופת.

לבי"ת מבט חודר מבעד למשקפיים עבים, שיער בלונדי־מאפיר חלק וכושר ניתוח מעמיק. עדיין אני זוכר את הופעתו הראשונה אצלנו, כאשר באזמל מנתחים חד כתער ניתח את תופעות הלוואי המזיקות שפשו בקרב כמה מחברינו, ותבע להוקיע אותם אל עמוד הקלון.

גימ“ל הוא בעל זקן עבות, מרשים, עיניים של חולם וקול רך. הוא נחשב אחיו התאום הרוחני של אל”ף, פרשן פופולרי ומלהיב של משנתו הרעיונית, ויכול לצטט את היינה ורילקה במקור.

והנה בכל זאת, ועל אף מידותיהם התרומיות (שאינן שנויות במחלוקת) של כל הללו – מי ימנה את מספר החתולים השחורים שעברו ביניהם, מי ישכח את דרישותיהם להוקיע זה את זה, מי לא יזכור את התאבדותו הטרגית של דל“ת, פרישתו הטורקת של רי”ש ואת הפילוג בהנהגת עי"ן, שסחף אחריו החוצה רבים מהמחנה.

שמתי לב שמישהו במשקפי שמש, שישב בשולחן סמוך לי במסעדה, הולך אחרי. התכסיס הישן, להתעכב לפני חלון ראווה ולראות אם גם העוקב עצר את צעדיו, לא לימד אותי מאומה. אינני יודע איך זה קרה, ובכל זאת זה קרה: אף על פי שהאיש לא עצר בהליכתו כאשר עצרתי אני לכאורה להתבונן בחלון, המרחק בינינו לא קטן ולא גדל.

קראתי באיזשהו ספר כיצד מתבצעת הטכניקה הזאת, שאותה לומדים בבתי ספר מיוחדים לכך. נדמה לי שמשתמשים בתאומים זהים: כאשר האחד עוצר, השני מגיח מפינת רחוב וממשיך את המעקב, ולהיפך. התאומים כמובן אינם חייבים להיות זהים, ומסכות גומי דקות ועשויות באמנות רבה ממלאות את התפקיד של זהות תאומה.

הירהרתי בכמה אפשרויות

אפשרות אל"ף: המועצה בוחנת את נאמנותי.

אפשרות בי"ת: המועצה החליטה שאינני נאמן, ושיש להחיש את החלטתי להתאבד ולהשאיר מכתב פרידה שבו אני מודה בסטיותי; או אולי להותיר מכתב שבו שאני חוזר ומכריז על נאמנותי, ומותי הטרגי יילמד כלקח מר על הסיכון שלוקח על עצמו האיש המאמין.

ואולי, פשוט כל כך, איזשהו גורם עוין ומסוכן יודע על שליחותי משהו שאני בעצמי עדיין אינני יודע, ושעל כן אני מסוכן מאוד למטרותיו של הגורם העוין. הגורם העוין יודע שאני חמוש, ולכן הוא נוקט את כל האמצעים על מנת לסלק אותי מדרכו.

שיר ישן, שצץ בתודעתי כמעט אך ורק במצבים שכאלה, אכן הנה צץ לו, ואני מפזם אותו כאשר אני מעמיד פני שקוע בחלון הראווה הקרוב.

העוקב אינו עוצר בהליכתו. הנה הוא, כה קרוב אלי; הנה חלף על פני והלך הלאה, שורק לו שיר עליז. הנה הוא נעלם מעבר לפינה, ושום אח תאום אינו מגיח מפינה אחרת.

סבבתי על אחורי וחזרתי אל המלון, נפחד, נרעש ורגוע כאחד. פתחתי את המזוודה כדי לראות אם לא הושתל בה אקדח חדש. את הערב ביליתי לבדי בחדרי מול הטלוויזיה. פול ניומן חבט במקל ביליארד, ובתום הסרט התפשטתי, ביקשתי צלצול השכמה כדי לא לאחר את הטיסה לפריז, ואפילו לא זוכר מה חלמתי.

בבוקר הטמנתי את האקדח בתוך עציץ, ללא טביעות אצבעות. בפריז ממתין לי דרכון חדש עם שם ישן. האיש שהטמין אקדח בעציץ בבית מלון במדריד אינו קיים יותר.

עדותה של קטיה ל'

(נגבתה והוקלטה על ידי הסוכן הפדרלי “J” , במעמדם של תלמידי הסוציולוגיה מרטין שטיינר ואירמה לופט, כחלק מעבודת מחקר בעבור המכון למדעי החברה במינכן).

היום אני בת תשעים ואחת, ועדיין אני זוכרת את ריח האורנים החריף ביער שליד העיירה הקטנה שבה היתה הקומונה שלנו.

ביום היינו עובדים אצל האיכרים, ולמדנו להאביס את הסוסים, לחלוב את הפרות ולאסוף את ביצי התרנגולות. בלילות היינו שומעים הרצאות מפיו של רי“ש על אופייה הרוחני של החברה החדשה שאנו בונים. למ”ד היה מנגן בכינור יצירות עתיקות, ולאחר מכן היה מישהו מתאר את אירועי היום, ולאחר קצת שירה בציבור היה רי"ש פותח בהרצאתו.

אני זוכרת במיוחד דברים שאמר לנו על אודות אחדות הרגש ואחדות המוח של כולנו כאיש אחד. כאשר אני אוהב את קטיה, כך אמר, אני אוהב בה את כולנו ואת כל מה שהוא אנחנו. וכך, הוסיף, כאשר אני אוהב את קטיה אני אוהב גם את לונה, את יוסף, את מרגרטה ואת יואכים, את התאומות לינדה ורות, את הירח ואת העצים, את הכלב הקולקטיבי שלנו סטפן, ואז אני יודע שמה שאני אוהב באמת הוא הרעיון.

היום אני יודעת שהתחושה שהיתה עוברת בגופי כאשר רי"ש היה מסיים את דבריו נקראת קתרזיס.

(כאן נרשם בפרוטוקול שאירמה לופט ציחקקה ואמרה שהכוונה, מן הסתם, לאורגזמה.)

היו בקבוצה שלנו אנשים שהיו בעיני ענקי רוח: יוסף היה משורר וצייר מחונן, רות היתה מהפכנית שחייתה חיי משפחה מוחלטים עם שלושה מחברינו וכתבה יומן מרתק וחושפני. לרי"ש היתה בלורית אדומה כאש, והיו לו עיניים תכולות בהירות ושפם רך ועבה.

לאחר תקופת ההכשרה בכפר, עברנו לקומונה עירונית. כולנו עבדנו בעבודות מזדמנות, בבתי החרושת ובסדנאות, כסבלים בנמל ובתחנת הרכבת. הבנות עבדו כמלצריות או כאחיות מתלמדות בבתי חולים, ואחת, נעמי, התנדבה להיות זונה.

נעמי היתה התורמת הגדולה ביותר לקופה הקולקטיבית שלנו, ואני זוכרת כמה קינאתי כאשר רי"ש אמר שהיא קדושה.

כאשר אספנו די כסף, נסענו ברכבת עד קונסטנצה שעל חוף הים השחור, ומשם הפלגנו לפלסטינה. בפלסטינה הקמנו מחנה אוהלים באזור של ביצות. הראשון מבינינו שהתאבד היה למ"ד. הוא תלה את עצמו על מיתר של כינור ולא השאיר מכתב.

במהלך ייבוש הביצות חלינו כמעט כולנו במלריה. בנינו את הצריפים הראשונים, ובלילות היינו ממשיכים לשיר ולרקוד, לשוחח אל תוך הלילה, לגלות את לבנו איש בפני רעהו ולבקש אהבה. יואכים השאיר מכתב לפני שהתאבד: “אני חש בתוכי נטיות אנוכיות לאושר אישי,” כתב, “וגם את התאבדותי אני רואה כמעשה אנוכי של חולשה.”

יום אחד הודיע לנו רי"ש שהוא פורש מן הקבוצה: “בתוך אנושות אומללה אין לבנות קולקטיב קטן, נבחר ומאושר. אני נפרד מכם בצער,” אמר וחיבק אותי, “וגם ממך קטיה אני נפרד בצער, אבל אני הולך להצטרף אל הקולקטיב הגדול מכולם.”

*

האיש שפגשתי בפראג ואמר לי “שלום פייר” המתין לי. אני מקווה שנפטרת מהאקדח, אמר לי בעודו מניח את מזוודתי בתא המטען של מכוניתו. היה לי מספיק ניסיון לא לשאול אותו איך נודע לו משהו שלא סיפרתי לאיש.

הוא בעציץ, אמרתי.

טוב עשית, אמר, זאת היתה הכוונה.

הוא שאף מהסיגריה הנצחית שלו, שרק מבינים אמיתיים מעשנים – סלטיק בנייר תירס צהוב – והוסיף: הוא נועד לבא אחריך ולמשימה אחרת, ודאגנו שיקבל את החדר שלך. ידענו שתטמין אותו בעציץ, ותרשה לי לשבח אותך על התנהגותך האינסטינקטיבית, שלכמותה אנו מצפים ממך. כבר דווח לי שהעניין סודר והאקדח בידיים טובות, בדרך למנוע אסון גדול. אבל יש אסון אחר במקום אחר ולשם כך זימנו אותך.

עכשיו היינו בבולוואר סן ז’רמן. האיש החנה את מכוניתו קרוב לבית הקפה שבו נהגנו לשבת בשכבר הימים, ימי שחר המועצה.

בשבילך עדיין פסטיס, אני מניח, אמר.

ובשבילך, ניסיתי להתחכם, עדיין מרגריטה.

אתה זוכר את Z, אמר ולא שאל.

אחרון הפאן־בלקניים, ניסיתי, מטרנסילבניה, נכון?

זה האיש, אמר. הוא כלוא בטימישוארה ועומד להיות מוצא להורג בחשאי. עליך לחדור לכלא, לפתוח את דלת התא שלו, לומר את הסיסמה Mister Z I presume, ולהוציא אותו דרך השער החוצה ומשם למרכז הרוחני שלנו בליכטנשטיין. הנסיכה, הוסיף, היא ממוצא טרנסילבני והיא איתנו.

כאן עלי לעשות הפסקה ולהסביר את הרקע. בסרביה ישנם המיעוט הבוסני, המיעוט הקרואטי, המיעוט המקדוני, וגם כמה יהודים שהם צאצאי מגורשי ספרד. בטרנסילבניה יש מיעוט רומני, בבוקובינה מיעוט הונגרי, ועדיין לא דיברנו על המיעוט הצועני. בסלובקיה יש מיעוט הונגרי, שבתוכו מיעוט צ’כי המתייחס על הכת ההוסיטית שלה עדיין גרעין קשוח.

במוקדוניה יש מיעוט אלבני, ובאלבניה יש מיעוט טורקי שהדיאלקט שלו עות’מני, בעוד המיעוט הטורקי בבולגריה דובר טורקית שבה אלמנטים סלאביים.

הדבר המרגיז הוא, נכנס האיש לתוך המונולוג הפנימי שלי, בעודו תוקע בפני את עשן הסלטיק הצהבהב שלו, המרגיז הוא שמן הבחינה ההיסטורית האמיתית כל זה זבל.

מה הבעיה, בעצם? שאלתי אותו.

הבעיה היא, אמר האיש, שאנחנו כמועצה מאמינים שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להיות מיעוט מוכר עם הזכות להגשמה עצמית, ובאותה נשימה אנו טוענים שרק אחדות רב לאומית כוללת היא הגשמתו העצמית של כל מיעוט. אתה איתי? שאל בדאגה כאשר הופיע קמט קל על פני.

אני בהחלט איתך, עניתי בחופזה, אבל מה תפקידו של Z בכל העניין?

הוא גם זה וגם זה, הסביר לי האיש בניחותא.

עכשיו אני סוף־סוף איתך, אמרתי בהקלה רבה.

כדי להסוות את עקבותיך, עליך לנסוע ברכבת האוריינט אקספרס עד בראטיס, ומשם במכונית לטימישוארה.

את הלילה ביליתי באותו מלון שבו גרתי בשנים ההן. צילצלתי אל כמה מספרי טלפון נושנים.

*

לא כל כך הבנתי מדוע נסיעה באוריינט אקספרס מטשטשת את עקבותי יותר מטיסה מהירה, אבל לקונספירציה חוקים משלה. יצאתי מתחנת הרכבת המזרחית, התבוננתי בנוף ושקעתי בדיכאון שבו אני מתורגל בשעות של התרוממות רוח וריכוז רב. עילעלתי בתנ"ך, שאינו מש ממני בנסיעות, הסכמתי עם קהלת במובנים רבים, עם איוב לא יכולתי להתווכח. ניסיתי להיזכר אם התענגתי בליל אמש לפני שעצמתי את עיני, והצלחתי להיזכר רק במנגינה הנושנה שפיזמתי לעצמי ובשמו של הילד זוסמן.

איך אזהה את Z? שאלתי את עצמי. שהרי אם הוא נתון לעינויים ולהשפלות, אולי אפילו את צלם האדם שבו לא אצליח לזהות. זכרתי אותו כאיש גבה קומה, נהנתן מושבע כאשר מדובר בשירה, יין ונשים, אך אידיאליסט מסור וקנאי לרעיונות שלנו.

אל בית הסוהר בטימישוארה, הידוע לשמצה, אפשר לחדור רק באחת משתי דרכים: כאסיר או כסוהר, כנחקר או כחוקר.

בווינה נעצרה הרכבת כדי לאפשר לנוסעים שתיית קפה וינאי אמיתי עם שטרודל או עוגת מוצרט. בתוך כדי אכילת עוגת מוצרט, פיזמתי לעצמי את הרקוויאם שלו ותמהתי על אמונותיו התפלות.

עוד כאשר קיבלתי בפריז את המשימה הבלתי אפשרית, ידעתי שלא רק אני והמועצה צריכים לדעת את האופי ההתאבדותי של שליחותי. רק אם האויב ידע שאני בחזקת מת החי רק לעוד כמה דקות שאולות, אולי אצליח.

הנחתי את חפצי במלון ומחדרי טלפנתי אל משטרת הביטחון.

אני חבר באותו ארגון של האיש שאתם עומדים להוציא מחר להורג, אמרתי. אמרתי לאיש שיחי את שמו האמיתי של Z".

מה אתה רוצה? נשאלתי.

להסגיר את עצמי ואת כל סודות הארגון שלי ולקבל פנים חדשות וזהות חדשה.

מדוע?

נשלחתי למשימת התאבדות והחלטתי שעדיין מוקדם.

אל תצא מהחדר. יבואו אליך.

חיכיתי.

עברה שעה בערך, ואז נפרצה הדלת וכמה תת־מקלעים כוונו אלי. אחד מבין המתפרצים ניגש אלי בצעד אטי, שלף סכין וחתך את אוזני. לא הרגשתי כאב, רק דם חם שטף את צווארי, וראיתי את אוזני הכרותה על הרצפה, בתוך שלולית של דם.

זה חלק מהפנים החדשות שאתה מקבל, אמר האיש וחייך.

מישהו במדים לבנים נכנס לחדר, חבש את פני במקום שבו היתה לי פעם אוזן והזריק משהו לצווארי. כפי הנראה איבדתי את ההכרה. אין לי מושג לכמה זמן.

מאיבוד הכרה לא מתעוררים בבת אחת. אני כמעט בטוח שהחומר שהזריקו לי נועד לא רק לחטא את הפצע, אלא בעיקר לדובב אותי. אולי הצלחתי להוכיח להם שבאמת אני בוגד, וחולשת האופי שלי ונטייתי לסנטימנטליות דרמטית שיכנעו אותם שקורצתי מחומר הפכפך.

ספר לנו הכול.

סיפרתי להם הכול. ממילא סיפרתי להם הכול כאשר הייתי ללא הכרה.

נאפשר לך לשחרר את Z, ומעתה ואילך אתה שלנו, ועשינו עסק טוב.

מה עלי לעשות?

לתת להם את האיש שלך – דרך אגב, הוא לא דיבר, אבל הותרנו אותו שבר כלי – ולצפות להוראות. אל תצפה להוראות מהיום למחר. הצלחתך במשימה תעורר את חשדם וזמן רב תהיה תחת מעקב. כאשר ניתן לך סימן, נדאג שלא יהיה לך ספק ממי קיבלת אותו.

מנמל התעופה המראתי עם Z לליכטנשטיין. איש במדים עתיקים, חגור בחרב נושנה, ניגש אלינו כאשר ירדנו מהמטוס. נכנסנו למרכבה רתומה לארבעה סוסים שחורים ונסענו לארמון.

בארמון הובלנו אל אולם קבלות הפנים. הנסיכה הופיעה והושיטה את כף ידה לנשיקה, קודם ל־Z ואחר לי.

אינני יודעת כיצד להודות לך, אמרה.

שתינו שמפניה.

Z והנסיכה נפרדו ממני לעיסוקיהם הלאומיים והבינלאומיים, ואני הוסעתי במרכבה למלון.

*

בקליניקה פרטית הורכבה לי אוזן סינתטית, ואני שומע היטב. הפצע מגליד לאט, וממילא אני בחופשה לאחר הפעולה הנועזת. את החופשה אני מבלה בכפר ציירים, ואני מצייר נופי ים ושמי תכלת ודקלים, אבל גם ציורים מגמתיים המאיירים את ההיסטוריה האנושית על פי תפיסתי.

הקשר עם המועצה רופף, רק לפעמים מגיע אלי משהו מנומס וידידותי העוסק בשלומי הכולל – גופני וגם נפשי. אינני משלה את עצמי שמישהו דואג לשלומי מתוך ידידות. אני חייל בצבא ללא שם. וכל צבא דואג לשלום חייליו בימי שלום לא פחות מבעת מלחמה.

מקטעי עיתונים פה ושם, כאשר מדובר בהתנקשות פה ובמלחמת גרילה שם, אני לומד שהמועצה הרחיבה את פעולתה בכל האזורים הבעייתיים בעולם. היום סרי לנקה, אתמול אינדונזיה, שלשום פרגוואי וכן הלאה.

במיוחד צדה עיני את הידיעות על לוחמה נגד רוצחי הילדים העזובים בריו דה ז’נירו, ולאחרונה במקסיקו סיטי. בריו דה ז’נירו מצאה המשטרה את גופותיהם של שני אנשים בגיל העמידה, שמכל אחד מהם הוצאו כל האיברים הפנימיים שניתן להשתילם. שני הקורבנות נמצאו מתים בווילות שלהם, רמז למצבם הכלכלי. מאחד מהם, על פי הסברה, הוצאו כליותיו בעודו בחיים, ומהאחר – דקות מועטות לאחר מותו האכזרי.

באוגנדה בוצעו רציחות פולחניות מוזרות: אנשים שופדו על חטי פילים, ליד גופות פילים שנקצרו באש של מכונות ירייה. שום ארגון לא קיבל עליו את האחריות.

וכך, בעודי מנצל את חופשתי להתבוננות פנימית ורענון החשיבה ההיסטורית־חברתית שלי, אני שומר על עין פקוחה לנעשה בעולמנו במין עליצות פנימית: אני חש את עקבותיה של המועצה שלנו וגאה להיות אחד מחייליה.

אבל קול שהכרתי היטב בישר לי בטלפון שעוד הלילה עלי להיות בפריז. ארזתי בקפידה את ציורי, ונפרדתי מן האוויר מהכפר החביב שבו ציירתי. עכשיו אני יכול לגלות את שמו ואת מקומו: הכפר, סידי בו סעיד, שוכן בתוניסיה, ובשנים האחרונות משמש כאבן שואבת למחפשי השראה.

קרוב לחצות הגעתי אל בית הקפה הקבוע שלנו בבולוואר סן ז’רמן.

קרה משהו רע בקפריסין. אמר. מה שלום האוזן שלך?

שומע, אמרתי.

טוב, אמר, לפי שעה אנחנו צריכים בעיקר שתשמע. לאחר שתספר לנו מה שמעת, נראה איך ההמשך.

אישה צעירה בשיער ארוך שופע, ג’ינס וחולצה פרחונית נכנסה אל בית הקפה.

אל תסתכל ככה, אמר לי האיש, היא תבוא לשבת איתנו והיא נוסעת איתך. תכירו: ז’נט וזה קו"ף.

הרגשתי מה שאני מרגיש ברגעים כאלה: כאילו צמחו לי כנפיים ואני נוסק. כל כך יפה, עצובה ונוגעת ללב היתה. רציתי לחבק אותה ולקרוא באוזניה שיר. להשיק איתה כוסית. לשבת איתה על כף סלע תלול מול היום ולצפות בשקיעה. ללטף את כתפיה, את שערה. לחוש אותה צונחת בזרועותי, באנחה חרישית, כאוושת עלה בשלכת.

ז’נט נצמדה אל כתפי בבכי. ליטפתי את שערה בחמלה רכה, וברכי רעדו קצת. אני מכיר את רעידות הברכיים שלי כאשר תשוקה עזה סוחפת אותי ברגע לא מתאים, במקום הלא נכון.

רי"ש ביקש לחזור למועצה, אמר פייר. הוא ממתין לכם בלרנקה, עם משימה.

בלרנקה המתין לנו רי“ש. שרנו שלושתנו, בקול עצור, את המנון המועצה. ברכי שוב החלו לרעוד. קבעתי פגישה עם רי”ש לארוחת בוקר למחרת. חזרתי עם ז’נט אל בית המלון שלנו.

צילצלתי לפריז ודיווחתי.

התקלחתי, ונקשתי על דלתה של ז’נט.

Entrez, אמרה.

הייתי כחולם.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השנייה.

לא חשתי כמה זמן עמדתי לפני דלתה שקוע בהרהורי. רק רציתי לומר לך ליל מנוחה, אמרתי.

אתה יכול להיכנס.

אני מעדיף לצאת לסיור, אני לא שקט.

יצאתי אל הרחוב. הרחוב היה הומה. אנשים ישבו בטברנות לפני כוסיות אוזו, מוזיקה בקעה מכל עבר. ירדתי אל הנמל.

יש משהו בנמל עתיק שאין בנמל תעופה. בנמל עתיק אתה חש שארצות רחוקות הן אכן רחוקות ממך. יש באוויר ריח מלוח של סכנה, של הרפתקה. נמל התעופה נראה כמו חנות כלבו ענקית, שבה נמכרים ערים ויבשות, איים וארצות. רמקולי הכריזה מעצימים את תחושת חנות הכלבו. אתה רואה אישה יפה, ותמה אם עליך לטוס ליוקוהמה כדי לפגוש אותה, בעוד שהיא בעצם טסה לבואנוס איירס.

בנמל עגנו מפרשיות של דייגים, יאכטות של עשירים, ספינות מסע וגם ספינות נוסעים, מהן המשייטות בין האיים ומהן ספינות מהגרים לאוסטרליה, לדרום אמריקה, לקנדה ולאן לא.

בדחף פתאומי לא מובן ניגשתי אל הדלפק של אחת מחברות האוניות ושאלתי לאן הם מפליגים.

לסידני, אמר לי הפקיד, צפירה אחרונה בעוד עשר דקות.

סבבתי על עקבי במהירות. בחנות סמוכה קניתי מזוודה לא גדולה. בחנות אחרת קניתי שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, חליפת עסקים וחליפת ערב, מעיל רוח, כמה זוגות לבנים, כלי רחצה, משקפי שמש, מחברת וכמה עטים.

כרטיס הלוך לסידני, אמרתי לפקיד.

דרכון ושלוש מאות דולר, בדולרים או בכל מטבע קשה.

הגשתי לו את דרכוני הגרמני.

הפקיד שאל אותי בגרמנית מה בשבילו. נתתי לו את מה שהיה בשבילו. הכרטיס היה למחלקה ראשונה. עליתי בכבש האונייה, הושטתי את הכרטיס ואיש צוות לקח מידי את המזוודה והנחה אותי אל תא היחיד שנועד לי.

על ההפלגה ועל המסע אין הרבה מה לספר. הספינה קלטה ופלטה נוסעים לכל אורך הדרך: במומבסה, בעדן, בבומביי, בסינגפור. לגבי גילה ומצבה, היא היתה מהירה, ובתום שמונה־עשר ימי הפלגה עגנו בסידני.

הייתי צריך להתפלא, אבל לא הצלחתי. לרגלי כבש הירידה מן הספינה עמד רי"ש ונופף לי בידו.

עדיף איחור של שבעה־עשר יום על איחור של חמש דקות, חייך והושיט לי יד. יש חדר על שמך בהילטון, אמר. הפקיד בלרנקה אמר לי תחת איזה שם הפלגת.

שתקתי.

אתה לא שואל מה שלום ז’נט, אמר.

באתי לפתוח בחיים חדשים, אמרתי.

בשביל זה אני כאן, אמר.

הוא אותת למונית, נטל מידי את המזוודה ונכנס למונית אחרי. אילו ידעתי מה ימתין לי בסידני, האם הייתי נכנס אל החדר בלרנקה שממנו אמרו לי, בקול רך, Entrez?

מאז הפרישה שלי, אמר, נעשו חיי ריקים מתוכן.

אבל הרי חזרת אלינו, עניתי בתבונה.

חזרתי כי רציתי למות מוות שיש בו טעם, אמר. גיליתי שאין בי האומץ להתאבד במילוי משימה או להתאבד בשקט אנונימי בחדר בבית מלון. אם היה בי אומץ לב אי פעם, הוא אבד זה כבר. חשבתי על כל דרכי ההתאבדות האפשריות, ללא כאב, אבל גם לכך אין לי אומץ. מה שאני רוצה לבקש ממך ולהציע לך הוא: הרוג אותי.

אתה איש בעל מעוף, המשיך. הבחנתי בך לפני שנים לא מעטות. תחת מעטה הכסיל המיוסר יש בך רובד אמיץ וקשוח. אני בטוח שאילו היית מחליט להתאבד, ללא קושי היית תוחב אקדח בפיך, לוחץ על ההדק וגומר עם האשליה הנוראה הזאת. אני גם יודע שברגעי ייאוש אתה מסוגל להיות מתוחכם. מה שאני מבקש ממך הוא דבר מורכב במקצת – זוהי בקשה של איש פחדן וחשדן – אני מבקש שתתאזר בסבלנות, ואני מבקש שלמרות היותי חשדן, לא ארגיש בשום סימן שקיבלת את הצעתי ושאתה עומד להרוג אותי.

אני רוצה למות מאוד מופתע, אמר. הפקדתי על שמך בבנק שווייצרי מאה אלף דולר. אבל עליך להיזהר ממני: אם אחוש שאתה מתכוון לבצע את החוזה שבינינו – אהרוג אותך. אני פחדן, חשדן, מריר, מאוכזב, מהיר מחשבה ואכזר. החיים לא היטיבו איתי וגם אני מאסתי בהם. עוד תנאי: אסור לך לשקר לי. אם תאמר שאינך רוצה להרוג אותי ותצהיר שאתה דוחה את הצעתי, ואז, כאשר אתפתה להאמין לך תחסל אותי – דאגתי שלא תיהנה, דאגתי שיחסלו אותך. מי שיחסל אותך במקרה שתחליט לרמות אותי יזכה במאה אלף הדולרים שנועדו לך. ואיך אדע אם אתה מרמה? סמוך עלי, אדע.

תן לי שהות לחשוב, אמרתי, ואינני בטוח שאני יודע מדוע כך אמרתי. אולי כך אמרתי כדי לתת לו שהות לחזור בו מן הרעיון השטני־אווילי הזה שלו. ואולי כך אמרתי כדי להרוויח זמן – להגות תוכנית שאפילו חשדן־שרדן שכמוהו לא ינחש אותה.

אולי פשוט לא מצאתי שום דבר אחר של טעם לומר לו.

לך לעזאזל, אמרתי והכנסתי לו אגרוף אינסטינקטיבי בפנים.

דם פרץ מאפו. הוא קינח אותו במטפחת ואמר באנגלית: You are my man. דרך אגב, הוסיף, השהות שלך באוסטרליה – עלי. ועיקר שכחתי: יש לך מגבלת זמן. אם בתוך שנה אינך מבצע – תם החוזה בינינו.

הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו.

צילצלתי לבית המלון בלרנקה. אולי ז’נט עדיין מחכה שאכנס.

היא עזבה לפני שבועיים, אמר לי פריד הקבלה בצד השני.

התקלחתי, התלבשתי ויצאתי העירה: מעולם לא הייתי בסידני.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השלישית.

איש לא פתח את הדלת ולא נכנס.

הלילה היה כה שקט, שגם מבעד לדלת יכלה לשמוע את הלמות לבו של יוחנן. היכנס, אהובי, לחשה לעצמה ללא קול.

יוחנן השתעל, וז’נט שמעה את צעדיו המתרחקים לאורך המסדרון. לאחר הצעדים המתרחקים שמעה את מדרגות העץ חורקות כאשר ירד בהן.

הוא לא יחזור יותר, אמרה לעצמה והציתה סיגריה דקה. הוא ייעלם מחיי, שבעצם עוד לא היה בהם. יכולתי להיות פסנתרנית, למלא אולמות קונצרטים בלוזן, בסן פרנסיסקו. יכולתי לחקור את הגורילות בזאיר, לקבל מלגה לפרינסטון, אבל רציתי יותר מכול להיות דוגמנית. חשבתי לדגמן מגפי עור עם קלצ’ניקוב ביד, אבל אני כה רזה וחיוורת.

כל האנשים שאהבתי ירדו במדרגות העץ ונעלמו מחיי. אני חושבת שאסע למקום רחוק ואתחיל את חיי מחדש. אולי אסע לאוסטרליה.

מחר בבוקר, כאשר יבוא רי"ש לתדרך אותי, כבר אהיה בין העננים.

אולי אהיה נוסעת, אולי אהיה דיילת.

כאשר ננחת בסידני, הדבר הראשון שאעשה לאחר המקלחת יהיה לרדת אל הלובי, לשבת ליד הבר עם סיגריה ארוכה בין אצבעותי, ולתת לחיים להתנפל עלי בחוזקה ולטלטל אותי בסערת רגשות שגרתית. אולי גם אצא במשלחת הצלה לאזור פיגוע כלשהו. ממעמקים קראתיך יה, אמרה ז’נט ברגע שיוחנן, עם מזוודה חדשה בידו, עלה על כבש האונייה בלרנקה.

*

קשה לי מאוד עם ההצעה המטורפת של רי"ש. לא ישנתי בלילה.

מימי לא ביצעתי פעולה אלימה שלא בשליחות וללא אמונה באותה שליחות. מעולם לא הובילו אותי רגשות אישיים או תחושה של עוול אישי שנגרם לי לנצל את הידע ההתקפי שלי, שנרכש אף הוא במסגרת השליחות הנעלה שנטלתי על עצמי ובשם המסגרת שבתוכה פעלתי.

מצד שני, רי"ש נבל. וגם סופו מעיד על תחילתו: בתחילתו פרש מן המועצה שלנו על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים כביכול, והנה עתה הוא במערומיו האמיתיים – איש נבל, פחדן, עריק, מדיח לדבר עבירה.

ולא זו בלבד: עלי, אם אכנע לפיתוי, גם לשמור על נפשי ללא הרף מפניו – וכך גם הזהיר אותי. אוי לי.

אם אצליח להרוג אותו בלי לעורר את חשדו – אבוי לי. זכיתי במתת בזויה. ואם אכנע לפיתוי אך לא אצליח במשימתי הבזויה, גם אוי וגם אבוי לי. שהרי אם יחשוד בי, גם יהרוג אותי וגם את האתנן אאבד.

העבר זינק עלי.

זכרתי את הימים הראשונים, ההרואיים. הפילוג הגדול הראשון במועצה היה בשאלה האגררית. אל“ף, בעל הסנטר והבלורית – ועמו כמובן גימ”ל בעל הזקן ופרשנו הפופולרי של אל“ף – טענו בלהט שהיסוד לעבודת האדמה הוא רציונל פוליטי של מלחמת המעמדות. לעומתו, בי”ת הממושקף בעל המבט החודר טען שאין להפריד בין המאבק המעמדי, הלאומי והבינלאומי. כולנו, טען בי"ת בלהט, בני עמנו וארצנו, בני האנושות ובני המעמדות המנוצלים באשר הם. וזה כולל, הוסיף, את מעמדות הפועלים, האיכרים וגם את חסרי הבית והנחלה, כולם כאיש אחד.

ואז באה פרישתו הטורקת של רי“ש, שהתרחשה על רקע מיסטי לחלוטין. רי”ש דרש שלמהפכה יהיה לא רק צביון דתי־מיסטי, אלא שהיא תהיה גם אלוהים, שהוא בו זמנית גם בורא היקום וגם יצירו. כלומר: משהו מעין משיח, שהופעתו היא כשל בשר ודם, אך אין זאת אלא תחפושת ארצית של אלוהים מופשט.

אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתו של רי“ש, ואין זאת אומרת שקלטתי בבהירות את ההבדלים בין תפיסותיהם של אחרים. אני כמובן נטיתי יותר אל אל”ף, אולי בזכות הפרשן המוצלח שנמצא לו. באשר לרי"ש, הנה באינסטינקט (חייתי, לצערי) חששתי מפניו ומפני השפעתו ההרסנית על התנועה, וכה רווח לי כאשר פרש בטריקה זועמת, שלוותה במין איום נסתר.

והנה כך, שלא בטובתי ושלא מרצוני, נקלעתי אל עין הסערה.

וכך כאשר בישר לי פייר שרי“ש חזר למועצה, רעד גופי ורעדה נשמתי רעידה כפולה: ז’נט הרעידה את ברכי, רי”ש הרעיד את לבי.

*

לא באתי לאוסטרליה על מנת לברוח ממנו. רי"ש הוכיח שהוא מסוגל למצוא אותי בכל מקום. אבל אני סולד מן הרעיון לחסל אותו מתוך הגנה עצמית אפילו, וגם פוחד שאז אני עשוי להתפתות, למצוא צידוק מוסרי כלשהו ללקיחת המתת, והרי זה לא אני, ואני רוצה להישאר אני ואני בלבד.

אני נזכר בבוקר ההוא. הייתי בן תשע־עשרה, היה בוקר, ופתאום גיליתי את עצמי וידעתי מי אני. זה היה רגע של צלילות עמוקה, שמאז לא חזר על עצמו. התבוננתי בעצמי מן הצד וראיתי עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו, וידעתי שאת עצמי אני רואה.

הנני, אמרתי לעצמי.

אז עדיין לא ידעתי את פירושה המיסטי של המילה “הנני”. לא ידעתי שמילה זו היא תשובה על שאלה שנשאלה מתוך האינסוף, וכך לא ידעתי את גודל השליחות שקיבלתי על עצמי. רק משברי החיים שעברתי לאחר מכן האירו מפעם לפעם בחזיז מסנוור את מעמקי תודעתי עד שקלטתי מי אני: שליח.

אינני מאמין שברחתי לסידני ללא סיבה. זכרתי את יונה וזכרתי עוד שליחים שברחו, ולימים הכרתי במשמעות הבריחה: אתה בודק את עצמך, וישנה עוד מהות הבודקת אותך בו בזמן, על מנת לברר אם הנך ראוי לומר “הנני”.

כפי הנראה, שוב ברחתי כדי לראות אם עדיין אוכל לומר “הנני”.

*

רגלי הובילו אותי אל החוף.

נכנסתי אל בית קפה קטן, בסגנון אירופי על פי החיצוניות. כמה אנשים שיחקו בשחמט, אחרים דיפדפו בעתון, מישהו ישב וכתב בתוך מחברת, רמקול צנוע השמיע קונצ’רטו של רחמנינוב.

מלצרית מבוגרת למדי ניגשה אלי. ביקשתי אספרסו כפול עם חלב קר. המלצרית שאלה אם אני מעוניין ביצירה כלשהי. ביקשתי את הקורל של פַּכֶלבֶּל.

כפי הנראה שקעתי בהזיה ממושכת. המלצרית נגעה בי ברכות ואמרה שסוגרים. התעוררתי וזכרתי שאני משום מה מקיש על דלת חדרי בהילטון וקול רך מבפנים אומר לי, Entrez.

סיימתי לאכול את הגלידה שלי ועליתי אל חדרי. מתוך רוח שטות נקשתי על הדלת. שום קול לא ענה לי. הטלפון צלצל. הנחתי לו לצלצל עד שגווע. פתחתי את הרדיו ושמעתי את הווריאציה של י' ס' באך על הקורל של פכלבל.

*

אולי שקעתי בייאוש. מאיזו מגירה בתחתית המוח קפץ אלי אותו בוקר בוואלאדוליד.

זו היתה שליחות של חסד של אמת. היה עלי למצוא את קברו של איש שרק כינויו היה ידוע: אנטוניו. אנטוניו זה, לפי המקורות שבידי, נולד בשכם, ועל שמו האמיתי נחלקים המקורות. זה טוען ששמו היה עלי אל הינדי, זה מתעקש שלא עלי אלא אחמד אל הינדי, ומקור אחר טוען עלי זבלאווי.

אפילו על תאריך המוות אין הסכמה בין המקורות. הקרב על ואלאדוליד נמשך ימים רבים ובכל יום נפלו בו חללים. מדי יום היו החללים נקברים – במידה שההרעשות מן האוויר וההפגזות מן הקרקע איפשרו את הקבורה. לא מעטים היו המקרים שבהם נגזר על אלה שבאו לקבור להיקבר גם הם.

מה הביא את עלי או אחמד להילחם על חירות ספרד, לך תדע.

ואני רשאי לשאול את עצמי אם לא נסע ליפול בוואלאדוליד על מנת להקדים את מותו האפשרי במונטה קאסינו, בכרתים, באל עלמיין, ואולי מי יודע, בסטלינגרד.

לעולם אינך יודע האם במותך בוואלאדוליד הבאת את הניצחון במונטה קאסינו, והאם יכולת להצליח יותר במשימתך לוּ השכלת למות באל עלמיין. זאת דרכם של קרבות רחוקים אבודים, שלא תוכל לדעת איזה מהם הביא את הניצחון בקרב המכריע, שלאחריו החלו קרבות אחרים במקומות אחרים.

וכך, בוהה אל כוס בירה ספרדית לא טעימה במיוחד, המתנתי לאיש המקומי שיוביל אותי אל חלקת האלמונים.

האיש היה אישה: תמיד הם אוהבים להשתמש באישה לשם התקשרויות. היא היתה נמוכה, דקה ולא יפה מי יודע. הוחלט שניפגש בשעה חמש בין הערביים, שהיא שעת מלחמת השוורים, ואז אין סיכוי שמישהו בבית הקברות הישן יפריע לנו או יגלה בנו עניין.

פסענו בין המצבות, ולאחר חיפוש מייגע מצאנו שני אנטוניו, ושניהם מאותו תאריך. אולי לכן, אמרתי לעצמי, שתי גרסאות לשמו של האיש, יען כי המדובר בשני אנשים שונים שבאו מאותה העיר אל עיר אחרת על מנת למות שניהם באותה עיר אחרת.

רשמתי לעצמי שעלי להודיע לשני נכדים, האחד בביירות והשני בלוס אנג’לס, שמצאתי את קבר הסב. צילמתי את שני הקברים, ומבית הקברות הלכנו אל בית קפה ענק לא הרחק מהזירה.

הנערה המקשרת הסתפקה בהמבורגר. אני התעקשתי על המאכל האהוב עלי בספרד, חזרזיר בחלב אמו.

עדותה של סאשה בראילובסקי

שהיתי בעיר סמורגון בתפקיד. שובצתי לעבודה בקומבינט העירוני להפקת וודקה, ותפקידי היה להאזין לשיחות אקראי. האיש שהייתי מדווח לו היה בחור עם בלורית אדומה ושפם, שנודע לי בשם איגור, ללא שם משפחה.

יום אחד, כאשר באתי אליו לשיחתנו השבועית, חקר אותי איגור כרגיל, ולבסוף חיבק אותי בכתפי כרגיל והוביל אותי אל הדלת. מחוץ לדלת התנפלו עלי שני בריונים. כבלו אותי באזיקים, גררו אותי לחדר חשוך וקשרו אותי אל כיסא. הם הכו אותי בכל חלקי גופי עד שהתעייפו, ואז נכנס לחדר איגור.

איגור קרא באוזני רשימה של פשעים והציע לי להודות.

הודיתי.

נשלחתי למחנה עבודה, שבו עסקנו בחפירת תעלות. מסביבי היו אנשים מתים כמו זבובים, ואין לי מושג מדוע נותרתי בחיים. כעבור אחת־עשרה שנים שוחררתי ללא הסבר, והותר לי לגור ולעבוד בעיר באקו.

כאשר פרצה המלחמה גויסתי לצבא ורדפתי אחר הגרמנים עד גרמניה. בגרמניה השלכתי את המדים, רכשתי בגדי אזרח והתחלתי לברוח. ברחתי עד בלגיה, מצאתי עבודה בבית מלאכה, ויום אחד הציע לי חבר, מהגר כמוני, ללכת איתו לאסֵפה.

הנואם באסֵפה היה מי שהכרתי בשם איגור. הוא הוצג בפני הקהל, שמנה לא יותר מכמה עשרות אנשים, כפרופסור ורז’ס מאוניברסיטת לייז'. מישהו אמר שבעצם שמו הוא רי"ש. הוא דיבר בשם “מפלגת העם” ולא זיהה אותי. כעבור כמה חודשים ראיתי את תמונתו בעיתון, כשהוא מובל למעצר בין שני שוטרים. מאז לא ראיתי אותו יותר. אין לי מושג איך ועדת החקירה גילתה אותו. אין לי מושג על מה האיש נחקר. עד כמה שידוע לי, הוא נשלח לכלא, ואולי אני טועה. תמו דברי, כל מה שאני מבקש הוא ללכת הביתה, להשתכר ולא לזכור יותר את פניו.

עדותו של ז’ורז' פאלביץ', קומיסר במשטרת הזרים

האיש ידוע בכינויו רי"ש ושמו האמיתי אינו ידוע. התבקשנו על ידי האינטרפול לאתר אותו כמבוקש בעוון רצח. הבקשה באמצעות האינטרפול הגיעה ממשלת ספרד. לאחר שנחקר מסרנו אותו לידי נציג משטרת ספרד, והוא הוטס במטוס משטרתי לעמוד למשפט במדריד. מה עלה בגורלו, לא ידוע לי.

(הערת המהדיר: ידוע לנו שבשנת 1995 שהה בסידני שבאוסטרליה.)

עדותו של פרנסיסקו פואנטס, קצין משרה בוואלאדוליד

נולדתי בעיר זו, אך לפי מסורת משפחתית מוצאי מסרגוסה, ויש אומרים שאני מצאצאי המראנוס.

עוד לפני המשטר החדש הייתי במשטרה הפוליטית, אך בהשכלתי וגם במקצועי אני חוקר פלילי. נכון שלא הייתי מתקבל אלמלא נאמנותי למשטר, אבל אני חוזר ומדגיש שעיסוקי היה והוא גם כיום בתחום הפלילים.

בשנת 1960 הובא לידיעתי תיק רי"ש. אזרח אמריקני ממוצא ערבי, יליד נבלוס וכפי הנראה בעל אמצעים, הגיע לוואלאדוליד והציע תרומה גדולה לעיר תמורת חקירה הוגנת במותו של בן אחותו בזמן מלחמת האזרחים. שם משפחתו של המת היה אל הינדי, אך הדוד ידע לספר שכינויו בזמן המלחמה היה אנטוניו.

לתימהוני הרב, גיליתי בבית הקברות לחללי המלחמה שתי מצבות שעליהם היה אותו שם־כינוי אנטוניו.

מה שאני עומד לספר הנו מסמר שיער. משום מה התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפור מתחת לשתי המצבות. מתחת למצבה אחת מצאנו שתי גוויות כרותות ראש, ומתחת למצבה השנייה היו שני ראשים.

לא כולם יודעים שלאחר מלחמת האזרחים העניק המשטר החדש קבורה מכובדת ללוחמים משני הצדדים, ואף הכריז על חנינה לאלה שהפסידו בקרב והביעו נכונות שלא לעסוק בחתרנות ולהשתלב בחברה.

בדיקה פתולוגית הראתה ששתי הגופות, וגם שרידי שני הראשים, מגלים דמיון מפתיע בממדיהם. בדיקת רקמות של עצמות הנפטרים גילתה קרבה מדהימה, ולא היה מנוס מן המסקנה שהמדובר בזוג תאומים.

האזרח האמריקני הציע תרומה נאה למי שישפוך אור על הפרשה. המקרה נהפך לשיחת היום בבתי הקפה ובפלאזות, עד שאזרח בלגי התייצב ואמר שיש בידו מידע.

האזרח הצהיר שהיה בארצנו באותה תקופה, ואף השתתף באותו קרב עקוב מדם. על פי עדותו, מדובר בשני אחים שהתנדבו לשני הצדדים שלחמו זה בזה. בגלל צירוף מקרים מוזר, נפלו השניים בשבי, כל אחד מהם בידי הצד שנגדו לחם. בגלל אותו צירוף מקרים, ובגלל הדמיון המוחלט שהיה כנראה ביניהם, נחשד כל אחד מהשניים שנתפסו שהוא ערק אל הצד השני, ונידון לעריפה.

כבר מהרגע הראשון חשדנו באותו אזרח בלגי שהוא יודע יותר משהוא רוצה שנדע. התברר לנו שבאחד מגלגוליו הקודמים כינויו היה רי"ש. לא הותר לי לגלות כיצד נודע לנו שבאותה העת, המדובר כאמור במלחמת האזרחים, שהה אותו אזרח בלגי בעירנו ומילא תפקיד פעיל בצד שהובס. על פי השערתנו, הוא מילא תפקיד של קומיסר, וכך ייתכן שהיה מעורב במשפט הצבאי ואולי גם בהוצאת גזר הדין לפועל.

עדיין אין בידנו קצה של חוט.

עדותו של הכומר האב ברנרדו אגילר

המקרה חרות כמכוות אש בזיכרוני.

נקראתי ללוות את המנוח להוצאתו להורג בידי כיתת יורים, ולאפשר לו וידוי אחרון כחסד של אמת. האיש סירב להתוודות ואמר שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, Viva la muerte. לאחר שנקבר, הופיע שוב בחיים ונתפס. או אולי זה לא היה הוא, אלא מישהו דומה לו מאוד. שוב נקראתי ללוות אותו, ושוב סירב להתוודות, באומרו שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, “Viva la liberta” .

נפלאות מאיתנו מחשבות האלוהים.

*

שוב יצאתי לשוטט ברחובות. אגב שוטטותי השקיעו אותי מנגינות נושנות בזמנים נשכחים. לא מצאתי שום דבר שיאיר את דרכי וחזרתי במצב רוח עגמומי אל בית המלון. פתחתי בקבוק של יין מקומי מתנת המלון, גמעתי את מחציתו, והחלטתי ששום דפיקה בדלת לא תפתיע אותי.

עונת ההצעות הרעות והעצה הרעה בעיצומה, ואכן הדלת נפתחה ללא דפיקה ואיש גדול ושמן התיישב בכורסה שלידי.

Entrez, אמרתי לאיש הגדול השמן.

ראה זאת כעשוי, אמר בשמחה ומזג לעצמו כוס יין. אני המפקח בראון, ובכיסי תעודה מזויפת המוכיחה זאת. בעצם, שמי האמיתי אינו בראון, והוא חסוי, אבל אני באמת מפקח במשטרת הזרים ולא אשאל אותך מה באת לעשות אצלנו, כי ממילא אתה מוקף ידידים שלא יניחו לך רגע אחד לנפשך ולרצונותיך.

אתה בחברה טובה, עניתי לו.

הוא התעלם מהתשובה ואמר: אתה יודע שבעיר הזאת רק אני מסוגל להציע הצעה שלא ניתן לסרב לה.

בראון מזג לעצמו כוס נדיבה מן היין המקומי והציע: מה דעתך שניפגש אצלך עכשיו ונסכם את התנאים?

הצעתך נופלת עלי ברגע המתאים, אמרתי, במקרה בדיוק עכשיו אני אצלי.

ימי הביניים מתקרבים, הוא אמר בנימה עצובה, ואם אינך מאמין לי, פתח את החלון והסתכל החוצה.

פתחתי את החלון והסתכלתי החוצה.

האם אתה אוהב יפנים? שאל מאחורי.

אני רואה רק יפני אחד בחוץ, עניתי.

אלה ימי הביניים שאליהם התכוונתי, אמר.

תן לי לחשוב, אמרתי והדלקתי סיגריית סלטיק בנייר תירס.

שמעתי את הדלת נטרקת, וידעתי שכל זה אכן התרחש ונאמר.

לחיים חדשים, אמרתי לעצמי בקול מרוסק.

הסתכלתי בכוס הריקה. פניה של ז’נט צפו בקרקעית הכוס. שערה היה פרוע, עיניה היו עצומות, שפתיה נעו כאילו היא שרה לעצמה שיר קטן ללא מילים.

הגעתי למסקנה שהמפקח בראון לא היה ולא נברא. כפי הנראה אינו אלא משל, אבל אין לי מושג מה הנמשל.

הוצאתי מן המזוודה את שני הדרכונים שלי, ויצאתי מן החדר בבגדי בלבד. את החפצים היה אסור לי לקחת, כמובן. נופפתי בידי אל מונית מזדמנת ונסעתי אל נמל התעופה.

מהי הטיסה היוצאת הקרובה? שאלתי בדלפק.

בנגקוק, אמר לי הפקיד.

שלפתי את אחד הדרכונים ואת כרטיס האשראי התואם לו. שלום לך סידני, לא בך אשקוד על השארת נפשי. באולם הנוסעים קניתי מזוודה קטנה, כמה חולצות ולבנים.

לא הייתי מתפלא אילו רי"ש היה מקדם את פני בבנגקוק, אבל הוא לא היה שם. בעזרת הדרכון השני שלי וכרטיס האשראי התואם, רכשתי כרטיס במחלקת עסקים לרומא. היתה גם טיסה סמוכה לא פחות לברלין, אבל מזמן לא אכלתי פסטה טובה.

אולי נהפכתי לפרנואיד. התבוננתי היטב בנוסעים, לראות אם אין ביניהם רי"ש בזקן מושאל, בראון במשקפי שמש או מישהו שעדיין אינו מוכר לי ולא במקרה הוא בטיסה אחת דווקא איתי. במשך כל הטיסה הארוכה מאוד כמעט לא עצמתי עין.

ברומא נסעתי היישר אל אלברגו צ’נטרלה, מבלי לטרוח בהזמנה טלפונית. שאלתי אם חדר אחת־עשרה פנוי, והוא היה פנוי. הנחתי את חפצי, והטלתי עצמי על המיטה הזוגית הרחבה כעלה נידף שנשר מעץ בשלכת.

ישנתי שינה טרופה ומסויטת. עלוקות פשטו על צווארי, מצצו את דמי ופינו מקום לעלוקות חדשות שהמתינו בתור. נשארתי ללא דם, לבן כולי וכפי הנראה מת.

התעוררתי מכוסה זיעה קרה. בחלון היה ערפל, ובתי העיר לא נראו כלל. חשבתי על העלוקות. מה רצו ממני, מדוע אני. אני, שדמי נשפך בכל מקום הראוי לדם שיישפך בו. בספרד וביערות פולין, ביער העד ההולך ומצטמק של ברזיל, בירושלים, בסהרה, נדמה לי שגם בכרתים, אבל אני לא בטוח. מה רצו לומר לי העלוקות, אם אכן היתה בפיהן הנשכני מעין אמירה? “גם יש תצמא למים עלוקה”, כתב המשורר יחיאל פרלמוטר, שלימים שינה שמו לאבות ישורון.

אני יודע: Hetarine.

זה שם החומר שמפרישות העלוקות על מנת שדם הקורבן יישפך כמים ולא ייקרש. וזכורים לטוב העלוקולוגים אשר השתמשו בתגלית זו להצלת חיי פצועים. וכך, בכל בית חולים הגון שבו יש בנק דם, ישנו החומר הפלאי של העלוקות המונע את קרישתו ומאפשר עירוי דם.

זה מה שרצו לומר לי העלוקות: להקים בנק דם פרטי – מדמי שלי בלבד – ובדמי אצבע דגל ענק ובו אכסה את שער הניצחון של טיטוס.

בצהריים הלכתי אל בית מרקחת סמוך. לאכזבתי, החומר אינו על המדף: כל בית חולים מייצר אותו מעלוקות שהוא מגדל. אם אכן ארצה לכסות בדגל הצבוע בדמי את שער הניצחון הארור – ואולי את כל שערי הניצחונות הארורים ואת כל האנדרטאות לזכרם של אלה שדמם נשפך על מנת שאחרים יוכלו לשפוך עוד ועוד דמים – יהיה עלי לגדל עלוקות ולשאוב מהן את הארס המועיל.

וגם הרבה סדינים אצטרך לקנות בעבור כל הדגלים שאצבע בדמי.

גם את צריח כנסיית פטרוס הקדוש עלי לכסות בדגל, זה המקום שבו יושב על כיסאו הרם יורשו של שה האלוהים, שדמו ניגר על הצלב נהפך לאחד מנהרות הדם היוצאים מגן הגיהנום להשקות את הארץ. בנהרות דמי על דגלי ענק על כל צריחי הרשע וכל שערי הניצחון של השטן אכפר על חטאי כל שֹיי האלוהים, כל לוחמי החירות וכל נביאי האמת והשקר.

אני שואל את עצמי אם ז’נט באמת היתה או רק הזיה היתה: ביאטריצ’ה דולסיניאה, גומר בת דִבליים, ושאר מיני הזיה שנגזרו על מי שדמו יישפך כמים, עד אין קץ.

אוואנטי פופולו, אני שר לעצמי בעוד העלוקות מוצצות את דמי.

והרי אין זו מטפורה: וכי לא בדם הוורידים השחור שמצצו העלוקות בני המעמדות העליונים את דמם של העניים נצבעו כל מלחמות הכיבוש וההשמדה? והאם לא בדם העניים נצבע הדגל האדום שאותו נשאו בחגיגות ה־1 במאי מול רובים מכודנים ומכונות ירייה?

וכך אני, מטפורה חיה, שר ושותת דם, שותת דם וצובע דגלי ענק שיכסו את כל השיקוצים שלרגליהם היינו אמורים להשתחוות אפיים ארצה.

גמרתי להיום. אני מורח את צווארי בתכשיר דוחה העלוקות ומחזיר אותן אל מכל המים, עד מחר.

רי“ש טורד את מנוחתי גם כאשר נדמה לי שאני מרוחק ממנו, גם כאשר אני בטוח בביטחון מוחלט שאין לו שמץ של מושג היכן אני, מה מעמדי הנפשי וכיוצא בהם. אינני מאמין שרי”ש מסוגל לרצוח אותי אם לא אהרוג אותו על פי תנאיו, אבל זהירות רק תועיל לי.

רומא קטנה, אבל בשבילי היא גדולה מדי.

עלי לברוח ולא להותיר עקבות. עלי לרכוש לי פנים חדשות, טביעת אצבעות חדשה, שם חדש, ולהיעלם במקום חדש אך קטן, דווקא קטן.

אי קטן, עיר שדה קטנה, כפר בינוני.

ואולי לא להיעלם. אולי דווקא להתבלט – אבל באותם תנאי זהירות של שינוי שם, טביעת אצבעות, פנים ועיסוק מקצועי.

בנעורי הייתי פועל דפוס. גם משכתי בעט סופרים פה ושם, בעלונים פנימיים של הקבוצות השונות שאליהן השתייכתי. מעולם לא הייתי מהמנהיגים, אבל עורכי העלונים אהבו לפרסם שורות של הזדהות, נכונות, תמיכה וכיוצא בהן. אולי אוציא עלון כלשהו לתיקון המידות, להגנת חיות הבית, לעזרת כלבי הים וארצות העולם השלישי שבהן יש רעב, תמותת תינוקות ומלחמות אזרחים.

אני אכתוב, אדפיס ואפיץ את עלון המידע שלי, ואולי כך איעלם ממי שיחפש אותי.

עכשיו אני שומע מעין רחש קל מעבר לדלת. ידי נשלחת אוטומטית אל האקדח, והנה אני שכוב על הרצפה, ממתין. מישהו יורה בי מנשק אוטומטי. הנשק מצויד כנראה במשתיק קול, אבל את חבטת הכדורים בקיר שמעלי אני שומע, ואבק דק של טיח נופל על ראשי ומסביבי. מוטב לא לזחול ודווקא להישאר במקומי. אם החטיאו אותי היכן שאני, אולי לא יחטיאו אם אזוז.

עברו שעתיים. עדיין אין בדעתי לזוז. כבר לא יורים, אמנם, אבל לא שמעתי שום רחש קל של הסתלקות חרישית.

עכשיו אני מרסס באש אוטומטית משלי את מפתן הדלת. לא שמעתי שום אנחה.

חמש דקות.

קמתי. פתחתי את הדלת. במהירות ארזתי את המזוודה הקטנה עם רכושי חסר המשמעות, וכבר אני במונית – אבל בדרך לאן? לתחנת הרכבת? לנמל התעופה?

תחנת הרכבת.

*

עוד ברכבת, עברתי על לוח מודעות הנדל"ן. מן המלון צלצלתי אל מתווך דירות ושכרתי דירה מרווחת בפרבר עשיר. עשר דקות לאחר שהשתכנתי בדירתי החדשה, צילצל הטלפון.

על הקו היתה ז’נט.

המועצה לא שכחה אותך, אמרה. פייר מבקש לראות אותך ולהטיל עליך שליחות.

לא עניתי. הנחתי את השפופרת על כנה. כעבור עשר דקות נשמעה נקישה בדלת וקולו של פייר קרא בשמי.

אנחנו יודעים שאתה יודע שרי"ש בגד בנו, אמר, ולא לשם כך באתי.

אני עייף, אמרתי.

גם אני עייף, אמר, ואין כמו התעמלות להעביר את העייפות.

אני מרבה בתרגילי זחילה, אמרתי.

הגיע הזמן שתתחיל לרוץ, אמר.

אין לי לאן לרוץ, אמרתי.

בוא נרוץ יחד, אמר.

לאן אתה מציע שנרוץ? שאלתי.

ישר אך תוך האש, אמר.

הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, אמרתי.

כולנו שה האלוהים, ענה לי וטפח בחיבה יתרה על כתפי.

בטלוויזיה היתה שורה של חללים ליד הריסות של בתים, ועל פי הנוף היה קשה לדעת אם היתה זו סראייבו או בירת צ’צ’ניה, שכחתי מה שמה, או כל מקום אחר על פני הכדור הארור הזה.

אני מניח שאתה גם מצויד וגם בצורה חרישית, אמר.

עניתי לו בניד ראש חרישי.

בחוץ המתינה מכונית. ז’נט ישבה ליד ההגה.

נסענו.

*

הקרואטים עומדים על כך שיושבו להם זכויותיהם ההיסטוריות, אמר גבריאל פרינציפ.

ישבנו בקפה לה רומרי. במרוצת השנים הארוכות שבהן שירַתי את המועצה, לא מעט אנשים ראיתי במקום זה וראיתי בנושא זה וראיתי בפעם האחרונה. ובפעם האחרונה פירושו שמאז השקנו כוסית לחיי ארצם או צדקתם או משהו עמוס רגשות ממין זה, פערה האדמה את פיה ובלעה אותם.

אני זוכר את הכושי הקטן מסוואזילנד, את ז’וז’ה מאנגולה, את אליציה הפולנייה, שנעלמו בבור השחור הממתין לשכמותם: מי באש ומי בחרב, מי בעינוי ומי בצרור מנשק אוטומטי; מי לחץ על דוושת הגז במכוניתו ועלה בסערה השמיימה, ומי המתינו לו בחדר המדרגות של ביתו.

אנו זקוקים לנשק, אמר פרינציפ.

גם שכניכם הסרבים, אמרתי, ומדוע אתם?

אנו נטבחנו.

וגם טבחתם אותם, אמרתי. ומה זה עושה לעולם?

זה שומר על שוויון בין שני הצדדים.

יש לך תשובה טובה יותר? שאלתי.

יש לך תשובה טובה יותר? שאל הוא.

אעביר את בקשתך למועצה, אמרתי, וקבענו פגישה נוספת.

פייר חיכה לי בקפה לה פאלט.

חמשת אלפים רובים לי אנפילד, אמר פייר, מאתיים וחמישים מקלעים, אלפיים עוזים. חמש מאות טילי לאו וזהו. וגם תחמושת, כמובן.

זו בעיקר מלחמת חפירות ומתרסים, אמר פייר באנחה. נוסיף גם ציוד רפואי בסיסי.

מה עם הצד השני? שאלתי.

מקבל מהאמריקנים, אמר, ויש מעין איזון.

מה קורה כאשר הגלגל מתהפך? שאלתי יותר את עצמי מאשר אותו.

גם אנחנו משתדלים לשמור על גמישות וכושר היפוך, ענה בחיוך מסוים.

הלכתי למשרד, שלחתי בפקס מכתב מוצפן למישהו בבלגיה והלכתי לישון.

בלילה חלמתי שאני חולם.

בבוקר לא זכרתי את החלום. התגלחתי, ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי לבלגיה. נופים כפריים ושדות של עולש ברחו ממני ללא הרף ובמהירות, וחשבתי אם אני אוהב את ז’נט, אם אני אוהב את אהבתי לז’נט, ואם ז’נט אוהבת את אהבתה אלי. הגעתי למסקנה שז’נט קצת יותר ארמנית ממני, שאני קצת פחות ארמני ממנה, וגם למסקנה שפייר בוטח בי ובכישורי יותר מדי, ואני להיפך, פחות מדי.

כאשר נכנסתי אל המונית, היה נדמה לי משהו.

עד שהגעתי אל בית המלון, לא ידעתי מה היה נדמה לי. צפיתי בטלוויזיה, קראתי את העיתון המקומי כולל המודעות על מכוני עיסוי, ותמהתי אם יכולתי בגלגול אחר להיות סוכן של מכונות כביסה. החלטתי שלמה לא, וברוח זו נרדמתי.

יש בתוכי נקודת זמן ונקודת מקום, אשר ביני לבין עצמי אני מכנה “אזור הגעגועים”. פתאום כאן, ואולי פתאום במקום אחר, אני מבין מנין הגיע אקדח הפרבלום אל המזוודה שלי בבית המלון בפוארטה דל סול: מאזור הגעגועים הוא הגיע, ולשם יחזור, וממנו אולי שוב יגיע אלי במקום לא צפוי וברגע בלתי צפוי ואולי למטרה צדדית.

אני מנסה למקם את הגעגועים בגיאוגרפיה, אבל ערפל כבד מונע ממני לזהות את המקום. אולי, כך נדמה לי, אולי הוא בצפון ארץ אדום, דרומית לנחל ארנון שהוא גבול ארץ מואב. בכל אופן, הוא באיזשהו מקום שבו דהרנו בתוך הסופה לכבוש את והב.

אולי לא זה המקום, אולי זה המקום ליד נהר הזברוץ', שבו דהרתי עם ידידי מנוער, הצייר פייר לובלסקי, לתקוע את הדגל האדום על צריח הכנסייה בכפר, והוא נורה בעת צליחת הנהר, ואת שמו אזכור לעולמים.

אולי בסידני.

כן, כפי הנראה בסידני, בגלגול אחר. בגלגול האחר הלכתי עם נערה אלבנית שפגשתי בעיר הזאת שמעולם לא הייתי בה, להקים את אלבניה החופשית. אני לא כל כך זוכר איך זה נגמר, האם הזדקנו יחד בבקתה על ראש הר נִשפֶּה באלבניה, האם קברתי אותה למרגלות ההר, האם היא קברה אותי.

ואולי האזור הזה הוא בשום מקום, רק בתוך זמן כלשהו. אבל זאת נקודת זמן שלא זזה משום מקום אל שום זמן או להפך, ואם כך היכן היא. אני בטוח שזו נקודה משוטטת מחוץ לכל מקום ומחוץ לכל זמן, ולכן היא כל כך קבועה, כמו ערפילית רחוקה.

משם, אני בטוח, הגיע האקדח אל המזוודה בפוארטה דל סול, ומאותו בית מלון נודד לו אקדח תימהוני זה ומלווה אותי כמו כוכב בלילה.

אולי אזור הגעגועים הוא כוכב.

מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה, אולי אדהר לארמניה ושוב יופיע הכוכב.

*

אני מתקשה להיזכר מתי ואיך ובאיזה הקשר גויסתי למועצה. באותם ימים רחוקים, כך נדמה לי, הייתי רועה צאן בגליל.

על אבן שדה, תחת אלון תבור עבות, הייתי יושב ומחלל בחליל, ועדר הרחלים שעלו מן הרחצה כולן היו מתאימות ושכולה לא היתה בהן. למטה בעמק היו אוהלי קידר והיו עזים שחורות. ביד אחת הייתי אוחז במחרשה וביד אחרת בשלח. מפעם לפעם היו יורים בי, ואז הייתי משתטח על האדמה ומשיב אש.

יום אחד הופיע על קו האופק איש בעל סנטר תקיף ובלורית מרשימה, ורק כאשר התקרב אלי ראיתי עד כמה היו עיניו יוקדות. הצעתי לו מים זכים מכדי, והוא אמר לי שעלי להצטרף אל צבא השחרור.

הלכתי למלחמה שבה שכלתי רבים מיקירי, ופעם אחת בלילה אפילו חלמתי שאני רואה מודעת אבל עם מסגרת שחורה, ובה כתוב שמי, ומתחת לשמי השורה: “נפל על חומות ירושלים”.

בגרסה אחרת היה זה לאחר שצבא השחרור התפרק או פורק, וגרתי בירושלים בשכונת רחביה בחדר כביסה בחצר, ובלילה הייתי כותב שירים לאור הנר. ואז דפק מישהו על דלתי ואמר לי שכדור הארץ בוער ורק באש ניתן לכבות את השרפה, או משהו כזה. וכך הצטרפתי אל צבא שחרור העולם, שלימים נקרא “המועצה”.

זה היה בבוקר, התעוררתי מחלום שחלמתי משום מה בצרפתית. בחלום ראיתי את קברי, ועל המצבה כתוב שמי, ומתחת לשמי המילים: Mort pour la terre.

האמת היא שעם הזמן הכול הולך ומיטשטש, ואין כל ביטחון איזו מן הגרסאות היא הנכונה, ואולי אף לא אחת מהן, ואולי פשוט הלכתי בעקבות הילדים שנעלמו לי והמנגינות הנשכחות המציקות לי בשאלה מנין הן באות.

אם אינני טועה, המשימה הראשונה שלי, מעין טבילת אש, היתה באלבניה, שם הדרכתי לוחמים הרריים הדרכה תיאורטית משולבת בנושא המעטים מול הרבים. כמה מאותם לוחמים שהצליחו להימלט מארצם לאחר כישלון המרד הלכו עם המועצה לכל מקום שבו נדרשו, ומרביתם אבדו במשימות אבודות.

אחד מהם מת בזרועותי בקרב על ואלאדוליד. היה גם בחור פולני בשם צ’סלב, שכתב שירים, ופעם בפראג התלווה אלי אל קברו של המהר"ל.

עכשיו אני ברגע קשה ומייאש.

הייתי רוצה לסיים את חיי באקט שיצרף את שמי לרשימת האנשים שלאורם הלכתי, ומצד שני הייתי רוצה פשוט להיעלם אל תוך עצמי, עד שבתוך עצמי איהפך לנקודה קטנה באופק ההולכת ומתרחקת עד שהיא נעלמת, ואולי פשוט להרוג את רי"ש ולהיהרג על ידו בו זמנית.

כמה אהבתי לחלל בחליל לעדר הנשכח, יושב על אבן בגליל, תחת אלון תבור עבות.

*

מעלי שמי הכוכבים, אמר מי שאמר, ובלבי הציווי המוחלט.

מאין באתי אל המועצה, אני יודע. לאן אני הולך איתה, שאלה טובה. אם הכפירה היא תהום, אמרתי לעצמי פעם תחת שמי הכוכבים, האמונה היא גשר רעוע. כאשר אתה מהלך על גבי הגשר הרעוע, אל לך להביט אל שמי הכוכבים במרום, כי אז תמעד אל הבור.

וכך אני חוצה את הבור, והכוכבים שמעלי, שאליהם איני מביט, אינם מזכירים לי את לבי שבתוכו נסגר הציווי המוחלט.

אני מטימישוארה, אמר לי האיש, אתה חייב לנו משהו. אמצא אותך גם במקום אחר, הוסיף, כמו שמצאתי אותך כאן. ומה שלום האוזן החדשה שלך? שאל.

מה אתה רוצה, אמרתי, אני שומע בכל האוזניים.

אנחנו לא נרשה שהקרואטים ינצחו, אמר. אתה מעביר אליהם נשק. עליך להעביר נשק לסרבים.

ואם לא? שאלתי.

חיכיתי לשאלה הזאת. ואם יש בך ספק, כל שעליך לעשות הוא להביט למעלה אל הכוכבים, אנחנו שם מאירים את דרכך.

האיש היה זריז מאוד. כאשר התעוררתי, הייתי מכוסה דם וכואב. הטלפון צילצל.

אני מקווה שהתעוררת, אמר הקול. הוראות מדויקות תקבל מחר. אל תזוז.

רשמתי לעצמי הערה בנלית על האקדח של צ’כוב שנזכר להופיע, ועל האלמנט של הפאזל שבלעדיו תמונת האימה הפרטית שלי לא תושלם. אמרתי לעצמי שאולי מרוב החשש למעוד על הגשר שמתחתי, לא הבטתי די למעלה אל שמי הכוכב, שרק לאורם אחצה את התהום ולא אמעד.

פתחתי את ספר תהילים בפרק כ"ג וקראתי בקול רם: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע.

*

הפאזל שהוא שמי הכוכבים שמעלי מתמוטט, ורסיסיו נופלים עלי, והפאזל שמתחתי מתפורר, ואני מנסה להיתלות על שבר כוכב ולא ליפול לתהום שנפערה מתחתי.

מה עשיתי בטימישוארה, ומדוע בשלווה נתתי שיקצצו את אוזני? האיש מטימישוארה הפחיד אותי כמו שמזמן לא פחדתי. איך מצא אותי אני יודע, כי כך הייתי אני מוצא אותו אילו נאמר לי. אם לרגע אפסיק להאמין, אולי תבוא לי הגאולה. אם לרגע, רק לרגע קט, יהיה בלבי ספק האם עלי לעזור לקרואטים להשיב את חירותם, אוכל לחזור אל הבית שפעם היה לי, לצלצל בדלת לענות לעצמי מבפנים Entrez, ואז מה?

להביט על תמונה דהה מצהיבה של הנער שהייתי אני ולתמוה היכן הוא.

לשרוק מנגינה ישנה, ולקול המנגינה מבפנים לזנק מבעד לחלון אל השמים.

אני מניח שאילו היה ניתן ליפול אל השמים מאיזשהו מקום, זה מה שהייתי עושה.

עכשיו אני צריך לנחש את מהלכיו של האיש מטימישוארה, לחשוב על הקרואטים, על גבריאל פרינציפ המאמין באמונה שלמה שכך ורק כך, ואני בעיניו השליח, שבט אפו של האדון, בורא החיים וגוזר המוות. מיהו המת שהערתי ומיהו החי ההולך למות? האם המת שהערתי הולך למות? האם החי שבו יריתי יקום מקברו כאשר כך אצטווה לעשות?

ראשו של האיש מטימישוארה הופיע בחלון. סימן, כך אני מניח, שאני גר בקומת קרקע.

הוא חייך אלי. מותר להיכנס? שאל וכיוון אלי מה שכיוון. ההוראות השתנו, אמר. תשלח נשק לקרואטים, תשלח נשק לסרבים, תשלח למי שאתה רוצה. ודרך אגב, אתה לא צריך לדאוג לרי"ש, אנחנו כבר דאגנו לו. תיזהר רק מחדרי מדרגות.

האיש פנה לאחור וצעד במורד הרחוב. אני באמת גר בקומת הקרקע. יכולתי לירות בו, אבל בשביל מה.

בלילה חלמתי חלום. חלמתי שאני רואה את עצמי מת בשדה קוצים. בתוך החלום ידעתי שאני בתוך חלום וניסיתי להתעורר ממנו. אני זוכר שלא הצלחתי להתעורר.

בבוקר קמתי, התגלחתי, ירדתי אל תיבת הדואר לשלוף ממנה את העיתון. חיפשתי את שמי במודעות האבל ולא מצאתי. כפי הנראה, החלום לא היה שלי ורק בטעות הוצמד אלי.

אין לי שום הסבר.

עדותו של מישל מחנאווי

על פי המסורת ועל פי מבנה שפת אמי, משפחתי ממקום ששמו מחנה, אך אינני יודע היכן הוא. נולדתי בעיר סמ"ך על חוף הכנרת, והיום העיר איננה. אני מפקד בכיר באחד הארגונים של מה שמכונה בעגת העיתונות הבינלאומית “הסירוב”.

בשנת 1954 נפגשתי – באמצעות מתווך המוכר לשנינו – עם מי שהציג עצמו כ“יוחנן”. הפגישה היתה בקפה לה רומרי. שתינו פונץ' קריאולי כמנהג המקום. באותה עת היינו קבוצה לא גדולה של פליטי מלחמת 48' שחיפשה קשר והידברות עם אלה שניצחו וגירשו אותנו. “יוחנן” השתייך בעבר לארגון טרור, כפי שנמסר לי, ולאחר ניצחונם שלהם ומפלתנו שלנו, היה מאלה שחיפשו קשר והידברות עם שכמותי.

רי“ש, יהודי יליד מצרים, גולה פוליטי בפריז, היה שותף ב”מועצה" ש“יוחנן” היה כנראה חבר בה. מטרת הארגון היתה סיוע כספי ולוגיסטי לארגוני השחרור השונים.

נפגשנו כמה פעמים. ה“מועצה” היתה ארגון בעל כוונות טובות וללא כל יכולת מבצעית, ו“יוחנן” היה כנראה אף הוא בדעתי. גם רי"ש. מתישהו נפסקו הפגישות בינינו, ללא תוצאות, ללא טינה. שני חלשים ביקשו לתמוך זה בזה, אך צירוף החולשות לא יצר כוח.

עדותו של אליאס

נולדתי בגרמניה בשנת 1927, ובשנת 1940 הגעתי כפליט לפלסטינה. בגימנסיה הכרתי את “יוחנן” והתיידדנו. יחד הקמנו מעבדה ביתית לכימיה, ופעם אחת הפקנו גז כלור, ובנס ניצלנו ממוות. עסקנו גם בהתכת זכוכית בעזרת קשת וולטה, ומתישהו הצטרפתי לתנועת הנוער שבה היה חבר “יוחנן”. ב־1945 עזב “יוחנן” את התנועה, ולימים נודע לי שהצטרף לארגון טרור.

בראשית שנות החמישים הגעתי לפריז והוצע לי תפקיד גבוה במסגרת האומות המאוחדות. ידעתי שידידי לשעבר, שניתקתי את הקשר איתו מסיבות פוליטיות, נמצא באותה העיר. רק כאשר נודע לי ללא ספק שהאיש עבר מהפך רעיוני, חידשתי את הקשר איתו.

על עצמי אני מעדיף לא לדבר. היו לי בעיות שאילצו אותי לעזוב את ישראל, וכהמשך טבעי, נהפכה עזיבתי לגלות מרצון ומתוך מחאה.

גם כאשר חידשתי את הקשר עם “יוחנן” לא נלהבתי מאישיותו. היתה לו התנהגות לא מוסרית עם נשים, שאליהן התייחס כאל אובייקט מיני בלבד. הוא היה מרבה בשתיית אלכוהול, ולא פעם נאלצתי להוביל אותו במכוניתי אל ביתו כשהוא מחוסר הכרה.

סלחתי לו בשל עמדותיו הרעיוניות, והצטרפתי אל הארגון שהוא היה שותף בו, ה“מועצה”. שם פגשתי את רי"ש.

יום אחד באתי לפגישה עם רי"ש, והוא לא היה. נאמר לי שנאסר על ידי משטרת הביטחון. עוד באותו הלילה צילצלתי אל יוסוף, ידיד מצרי שלמד איתי בסורבון, ולמחרת בבוקר כבר הייתי באפריקה, בעיר הבירה של אחת מהמדינות שזה עתה נולדו.

חזרתי לפריז בסוף שנות החמישים וחזרתי לשתף פעולה עם “יוחנן”.

לאחר ניצחונה המפוקפק של מדינתי לשעבר, ב־1967, ניתקתי איתו את היחסים עד מותי.

אני רשאי לכתוב את צירוף המילים המוזר הזה “עד יום מותי”, כי את יום מותי קבעתי בעצמי.

עדותו של אלפרד טרבולסי

נולדתי במצרים, שממנה גורשתי גם בשל יהדותי וגם בשל השקפותי, החילוניות לחלוטין. את רי"ש היכרתי והערצתי עוד באלכסנדריה. הוא הוגלה לפני, וכאשר הגעתי לפריז כבר היה שם וכבר עמד בראש ארגון גג ששם לו למטרה לשחרר ארצות קולוניאליות מן הקולוניאליזם ולחתור לשלום אוניברסלי.

רי"ש נולד במשפחת בנקאים עשירה, אך תרם את כל הונו למפלגה שבה האמין באותה העת. כאשר הגעתי לפריז, כבר היה צורך לתמוך גם בו וגם בארגונו, וזאת עשיתי בנפש חפצה.

למזלי האטוויסטי, שיערתי מבעוד מועד את העלול לקרות בארצי, וכך הצלחתי להעביר את מרבית הוני לשווייץ, מינוס ההוצאות שנדרשו לשימון דלתות וחלונות היציאה וההוצאה. אנו, יהודי מצרים, אמונים עוד מלפני הספירה על השתלבות בתרבות הכללית, בתוך כדי שמירה על ייחודנו ועל אופיינו.

גם בגלות פריז – ובעינינו זו היתה גלות ממולדתנו האהובה – קיימנו קשר הדוק עם חוגים שהיו קרובים לרעיונתינו. פעם אחת הגיע קולונל מצרי מהקבוצה שתפסה את השלטון מן המלוכה המושחתת, ואנו התכנסנו בביתי שבשאנז אליזה. בפגישה נכחו גם רי"ש ויוחנן. במשך כל מהלך הפגישה, היינו מעיפים מפעם לפעם מבט אל מרקע הטלוויזיה. לפתע ראינו קולונל בצבא סודן, שהנהיג הפיכה צבאית שנכשלה, מעשן את הסיגריה האחרונה בטרם הוצאתו להורג על ידי הכת הצבאית שכבשה את השלטון. פניו הפיקו קור רוח, והוא עישן את הסיגריה האחרונה בשלווה. הקולונל המצרי פרש לחדר אחר, וכאשר חזר היו עיניו אדומות מבכי: האיש שעישן לנגד עינינו ובזמן אמת את הסיגריה האחרונה היה ידידו הקרוב.

לימים נרצח רי"ש בחדר המדרגות של ביתו ברובע החמישי.

עדות הרוצח מ'

הוטל עלי לבצע פעולת חיסול בפריז. לארגון שלי, שמרכזו בטימישוארה, משימות מגוונות, אמצעים מתוחכמים וקשרים עם זרועות חשאיות של מדינות רבות. במקצוע שלנו, העולם הוא אחד ויד רוחצת יד, ולמדתי לא לחקור במופלא ממני. אישית, אני רווק בן עשרים ותשע. את נטיותי המיניות אני שומר לעצמי, והן מגוונות. אני חושב את עצמי לגבר נאה ומושך, אבל בפעולות אני אוהב לחבוש משקפיים הנראים כאופטיים, ואז אני נראה כאינטלקטואל.

העבודה האחרונה שלי בפריז היתה חיסולו של שגריר פלסטיני מסוים שעבר את גבול המותר. הפעם הוטל עלי לחסל את המכוּנה רי"ש, איש מאוד מפריע.

נשק ההגנה של רי"ש היה חוסר ההגנה שלו. מעולם לא היו לו שומרי ראש, הוא לא נשא נשק ולא נקט שום אמצעי זהירות. היו לו משקפיים אופטיים שבלעדיהם כמעט לא היה מסוגל לראות.

טרף קל. אולי הוא בכלל חיכה לי.

הגעתי אל ביתו ברגל. בחדר המדרגות של ביתו התחבאתי שפוף, חצי קומה מעל דלת דירתו. עוד בטרם הוציא מכיסו את מפתח הדירה, יריתי בראשו ירייה אחת, שפגעה במצחו, ירדתי במדרגות בשקט, בעטתי בראשו להיווכח שאינו מגיב ויצאתי בשקט.

את הגופה מצאה אשתו כשחזרה מעבודתה.

אני נח באחד מאיי יוון. בסוף הבוקר זיינתי תיירת הולנדית ונתתי לה מאה דולר.

עדותו של סיומה ב'

יוחנן האמיתי נפל בקטמון, בירושלים, בשנת 1948.

הייתי לידו כאשר נפל. היה בן עשרים ואחת.

מתישהו בסוף שנות החמישים, במסיבה בירושלים, פגשתי מישהו שהזכיר לי בפניו את יוחנן המת. תמהתי מאוד כאשר אמר לי שהוא מכיר אותי מאיזשהו מקום, אבל אינו מצליח לזכור איזה מקום ואולי הוא טועה. אמרתי לו שהוא כפי הנראה טועה, כי אני לא זוכר אותו משום מקום.

בשנת 1982 טיילתי בסיציליה. בעיר טאורמינה, מתוך מרפסת של בית קפה גדול, מישהו נופף לי בידו. זה היה הוא.

אני מכיר אותך אבל לא זוכר מנין, אמר.

פעם בירושלים כבר אמרת לי את זה, וכבר אז אמרתי לך שאתה טועה.

עכשיו אני נזכר מאיפה אני מכיר אותך, אמר. מסיבה בירושלים, נכון?

אולי, אמרתי, אני לא זוכר.

עדותו של “יוחנן”

עד ליום שבו נהרגתי הצלחתי לצבוע בדמי – על פי הערכה זהירה – כמעט שני קילומטרים רבועים של סדינים אדומים. הספקתי אפילו להכין תוכנית מקפת היכן לתלות את הדגל האדום: בכל מקום שבו אנשים חדשים יאבו להשתמש בדמי הנשכח.

מותי הצפוי שיבש את תוכניותי.

אני יודע רק כיצד נהרגתי, ואינני יודע מי הרג אותי. ומהמקום שבו שוכנים שכמותי מעתה ועד עולם, אינני מאמין שאוכל לבצע חקירה מקפת שלא תותיר אחריה ספקות.

נוריתי בכדור אקדח בקוטר תשעה מ"מ מטווח קרוב, שפגע בי במצח. ידעתי שאני מת עוד בטרם צנחתי ארצה.

כפי הנראה, גם בתוך הנצח שבו חיים שכמותי, לעולם לא אדע מי הרג אותי, גם לא מדוע.

סיפור בהיר

ביום בהיר אחד, שלא כדרכי, יצאתי אל דרך בהירה, חדשה, שונה מכל הדרכים שאותן עברתי ברגל, ברכב, באוויר, בים וביבשה. צלחה עלי הרוח, וקלטתי שאותה דרך חדשה יכולה לעבור רק בתוכי. רק בקרבי, בלבי, במוחי.

הדרך אל סיפור בהיר קשה יותר מזו שהובילה אותי תמיד אל הסיפורים האפלים; אלה שבהם נחטפתי, עוניתי, הוצאתי להורג באש ובמים ובחרב ובחבל ובצליבה. כמה קשה למצוא התחלה בהירה.

הקשה מכול הוא לכתוב בגוף שלישי. אין לי שום מכר או מוֹדָע או זיכרון של איזשהו גוף שלישי, וכל סיפורי האפלים, על כן, הם בגוף ראשון תמיד.

מי יכול להיות אותו “הוא” או “היא” שאותם אבדה מלבי? הרי מעולם בעצם לא בדיתי, וכל סיפורי האפלים אמנם היו המצאה ובד, אבל הבדוי הזה שכן בתוך לבי, וממנו שלפתי אותו באזמל המנתחים שהוא עט, מכונת כתיבה, מחשב. באיזו קלילות זרמתי דרך העט אל הנייר.

אולי יש דרך להערים עליו: לכתוב אמנם “הוא”, אבל בלב להתכוון ל“אני”.

למשל: יהושע קם בבוקר, הלך להשתין, חיפש את הסבון בחדר הרחצה ולא מצא אותו. לאן נעלם הסבון? תמה יהושע, וזו היתה רק תמיהתו הראשונה באותו היום, שנועד להיות רצוף בתמיהות על גבי תמיהות.

בינתיים: לבו ניבא לו טובות. יום טוב צפוי לי היום, כך אמר. ועוד אמר: אני מנחש שהיום יביא לי בשורה גדולה, אולי אפילו כבירה.

הטלפון צילצל.

זה חייב להיות משהו טוב, אמר והרים את השפופרת.

“אני אוהבת אותך”, אמרה מלכה.

מדוע בחרתי לקרוא לך מלכה ולא רבקה? אין לי מושג. כפי הנראה, באותו הבוקר מלכה היתה משהו בהיר.

“גם אני אותך,” אמר יהושע לשפופרת, “גם אני אותך,” וכמה זה נהדר כאשר מלכה הנהדרת אומרת לי, אני אוהבת אותך, יהושע.

כן, כך היא אמרה בפירוש: אני אוהבת אותך, יהושע.

מאז אותו בוקר צלול וצח, כל חייו של יהושע היו נהדרים, בהירים, צלולים…

יהושע לא הצליח לסיים את המשפט, כי בזה הרגע בחר הטלפון שלי לצלצל ולקטוע את החוט ואת הרצף של חייו הנהדרים. מכאן אני נאלץ לקחת את עטו של יהושע בידי, ולהמשיך את מהלך חייו על פי צו לבי ומצפוני, שהרי הוא נשמט מידי כאשר צילצל הטלפון.

אולי אתן לו שם חדש? אביעזר, יועזר, ברוך.

שיהיה ברוך.

הטלפון בחדרו של ברוך צילצל ועל הקו היתה יוכבד.

“מה שלומך, אהובי?” שאלה יוכבד.

“שלום אהובה יקרה”, אמר ברוך, “זה עתה זרחת מתוך הטלפון כמו שמש חדשה על חיי”.

“תפסיק טיפשון מתוק שלי”, אמרה, “אתה השמש שלי ואני שלך, ויחד נוליד כוכב חדש ונקרא לו ארץ”.

ואכן, שניהם בראו כוכב חדש, ואחר כך היה מבול ואחר כך גלה ישראל מארצו, אבל מקץ אלפיים שנה שב ומצא אותה, וכאן עכשיו כולנו – בהירים, צחים, מאושרים, וצפויים לעתיד עוד יותר צח, יותר מאושר, יותר יצירתי, חיובי, משמעותי!!!

סיפור אפל

ברגעים הראשונים לא הרגשתי שנחטפתי.

לא הייתי מעלה על דעתי שידידי הישן והטוב טוביה יחטוף אותי ויענה אותי וישלח אל אשתי את אוזני השמאלית שקצץ, על מנת לסחוט את המיליון הראשון שסוף־סוף התחלתי להרוויח.

לא שהרווחתי אותו ביושר, חלילה. בכל אופן, לא את המיליון הראשון, ואני היודע שזכיתי בו תמורת ידיד טוב שהסגרתי למבקשי נפשו.

בהיר

כה אמרה ציפורה לחיים:

אני נורא אוהבת אותך.

יהיו לנו עשרה ילדים.

הילד הראשון ייהרג בסיירת גולני. השני בסיירת אגוז. השלישי יהיה רב־סרן והוא ייהרג בהתקפה על טוברוק.

הרביעי ייהרג סתם בתאונת דרכים. החמישי בתאונת מטוס.

בתנו לימור תתאלמן מבעלה, טייס קרבי שייפול במלחמה נגד עיראק.

השישי ימות מסרטן.

השביעי יקבל, לאחר מותו את “עיטור העוז”.

השמיני יהיה רמטכ"ל, והוא יצא לגמלאות ויהיה חבר כנסת ולימים שר הביטחון.

כשר הביטחון, הוא ישלח את ילדנו התשיעי להיהרג מעל טוברוק בפעולת נקם על מותו של ילדנו השלישי בשמי טוברוק.

בננו העשירי, יוחנן, יישאר בחיים ויהיה נכה צה"ל.

אני יודעת שאתה, בעלי, לעולם לא תזיל דמעה. גבר אמיתי.

אפל

התעוררתי בחדר אפל. איזה גירוד הציק לי. מיששתי וגיליתי שאני שוכב על מצע מזוהם (לא עיני ראו, אפי הבחין בצחנה) וכל מיני דברים עקצו אותי.

שוב זה קורה לך, נזפתי בעצמי. איזו שטות עוללת שוב? מדוע אתה חייב, לפחות אחת לכמה שנים, למצוא את עצמך בכלא אפל בניקרגואה, בנגסאקי או בארץ אפריקנית כלשהי?

מי שלח אותך? לאן? לעשות מה? למנוע מה?

מדוע שולחים תמיד דווקא אותך? שימצאו כבר מחליף. אתה גם לא כל כך טוב, והגיע הזמן שמישהו יגיד לך ולהם לעזוב אותך.

אני מנסה לנחש, על פי הריח, באיזה חלק של כדור הארץ נכלאתי בפעם הזאת. הצרה היא שסוג הצחנה שאני כה מורגל בו הוא אוניברסלי. אני מתכוון לצחנת היקום כולו, לא זאת של פלנטה זאת או אחרת, ולא מן הנמנע שברגע זה אני כלוא במושבה במאדים או בצדק.

אור נדלק בחדר. כושי גדול מושך אותי מן השמיכה, והנה שוב, כמימים ימימה אני מובל אל החקירה הבלתי נמנעת.

מה שמך, שואל חוקר שחור ממושקף.

יהושע בהירי, זה שמי.

כנראה שוב שקעתי בעילפון, כי שוב התעוררתי באפלה על המצע המזוהם, וכנראה שוב הוכיתי עד שהתעלפתי, וכך זה יחזור חלילה, ואולי פעם אחת סוף־סוף לא אצליח להיחלץ ואוצא להורג.

אולי כבר נהרגתי. אולי גם בעולם הבא צפוי לשכמותי רק כלא מצחין.

עמוס קינן:

ביום 29.4.95, שלושה ימים לפני יום הולדתי השישים ושמונה, נעלמו עקבותי.

אשתי התלבטה אל מי לפנות כדי לאתר אותי. חשבה על פיליפ מרלו, חשבה על ארקיל פוארו, ואפילו על מיס מרפל. לבסוף החליטה על הבלש העברי תדהר, שהצטיין בשעתו בפרשת הרצח בזרנוגה, וגם נבר בתעלומת מישקה יפונצ’יק, שנעלם בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שהביאה לניצחון המהפכה של לנין.

תדהר סירב, לצערה של אשתי, אך מפאת עברי, הציע לה לפנות אל יוחנן נימרי, מאנשי ארגון המחתרת לח"י, שפעל בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י).

נימרי, שמלאו לו שמונים באותה תקופה, ניאות לקבל את התיק, אך סירב לקבל כל תשלום.

ממקום מחבואי, שלא אומר היכן הוא, עקבתי אחר מאמציו לאתר אותי. פעם־פעמיים, אילו למשל היה נעזר בכלבים, הייתי יכול לשמוע את נביחותיהם המפחידות סמוך מאוד למאורתי, אך הוא נעזר בחוש הריח שלו בלבד, וכך לבסוף גילה אותי והחזיר אותי אל חיק משפחתי, שכמעט נואשה ממני.

את הסיבה שבגללה נעלמתי לא הצלחתי לגלות. באותו היום הלכתי כרגיל אל בית העיתונאים, ראיתי את אותן הנפשות המתות המדשדשות בעברן המתרחק, שילמתי על המשקה שלי ויצאתי.

במשרד הנסיעות הקרוב ביותר קניתי כרטיס טיסה הלוך בלבד לניו יורק. שם, בניו יורק, מתגורר ידיד שיודע להשיג דברים. כעבור ימים אחדים, ובמחיר לא עתק, היה בידי דרכון בלגי על שם פרנסואה רנונקור, סוחר אמנות.

שמחתי על המקצוע הזה, כי מטבע הדברים רבה בו החשאיות: יצירות אמנות נגנבות לפי הזמנה של אספנים שאינם בררנים באשר למקור הרכישה, מועברות לארצות שבהן השוחד משגשג, והואיל וגם המשטרה גובה את חלקה בשוחד, אתה נהנה מתנועה חופשית.

עם הדרכון החדש טסתי לבריסל.

הנחתי את חפצי במלון כלשהו ויצאתי לכיכר העירייה. אכלתי גב של ברווז, שהוא המעדן המקומי, קינחתי בבירה שחורה שטעמה קרוב לשל גינס, ובחנתי את הסועדים. האמת, לא היה לי מושג ממה להתחיל, ואם כבר נגזר עלי להיות סוחר אמנות, אז מדוע לא להתחיל מכאן? בשולחן אחד ישבה גברת כבת חמישים, עם מגבעת שחורה וצעיף שחור. תייקתי אותה לעצמי כאלמנה, טרייה יותר או פחות. שלחתי אליה באמצעות המלצר בקבוק שמפניה, סגולה לקשר מקומי.

השניים נראו מתלחשים והמלצר הצביע עלי. ניגשתי.

גברתי, אמרתי לה, החיים מתחילים בדיוק במקום שבו נדמה שהם נפסקו, וכזה הוא המקרה שלי, אז למה לא?

למה לא מה? תמהה הגברת אך חייכה.

למה לא לנצל את ההזדמנות לריגושים חדשים?

אתה חצוף, אמרה.

במקצוע שלי אי אפשר בלי.

והמקצוע?

משהו הנוגע בשולי החוק בהסכמה שקטה.

האם זו תחילתה של ידידות מופלאה? שאלתי את עצמי ולא עניתי. לאחר עוד כמה לגימות שמפניה, שאלתי אותה אם יש קונצרט מעניין, תערוכה מעניינת או הצגת תיאטרון או בלט.

סטאבט מאטר, בקתדרלה.

של פרגולזי או ויוולדי? שאלתי. היא צחקה.

הצעתי לקחת מונית בשותפות. היא ירדה בווטרלו ואני חזרתי העירה אל המלון. הטלפון בחדרי צילצל.

נימרי:

את קינן אני מכיר יותר מפי השמועה, ואני מניח שהוא תמים באותה מידה שהוא ערמומי. נגעה ללבי בחירתה של אשתו בי, והעובדה שהתלבטה בין פיליפ מרלו, פוארו וביני, העלתה בי אפילו חיוך.

המשימה אינה קלה, ואינני פוסל מלכתחילה את האפשרות שלא מרצונו הטוב נעלם. מאוד ייתכן שנלקח לאיזו חקירה סמויה בגין עברו הרחוק יותר או פחות, ואולי בהווה הוא מעורב במשהו. השאלה הראשונה שלי היתה בבנק, לדעת אם משך סכום גדול. התשובה בבנק היתה שלילית. אבל אם ברח מהארץ מסיבה כלשהי, די בכרטיס אשראי בינלאומי.

דרך סוכן נסיעות ידידותי השגתי את שמות הנוסעים בטיסות היוצאות של שלושת הימים האחרונים. לא שזה יעזור. אין לי ספק שאם הוא מתכונן ברצינות להיעלם, כבר יש בידו דרכון חדש על שם אדם חדש.

בירור קצר העלה שטס לניו יורק בשמו האמיתי. מכאן שלפחות ביום־יומיים הראשונים, באחד מבתי המלון של ניו יורק רבתי, יופיע שמו. כבר בשלב זה אזדקק לעזרת האף־בי־איי, כדי לדעת עם מי ניהל שיחות טלפון מבית המלון. אינני מתכונן ברגע זה לטוס אחריו: האף־בי־איי יאמר לי היכן הוא ואל מי צילצל.

הזמנתי מקום בטיסה הקרובה ביותר לניו יורק. ידוע לי שלישראלים יש מלון מועדף. הצ’לסמור ברחוב 15, אבל לא אנסה אפילו להיראות שם. הזמנתי חדר במלון מוכר לי. מיד עם בואי אתקשר לסוכנות הפדרלית.

עמוס קינן:

צלצול הטלפון הפחיד אותי. רק האלמנה יודעת על קיומי, ולא זכור לי שהזכרתי את שם המלון שלי. הקול בטלפון שאל אותי אם אני שבע רצון מהחדר, והאם אסכים לקבל קערת פירות ובקבוק שמפניה.

עוד בזמן הטיסה לניו יורק חשבתי על משהו: נימרי לא אידיוט. הדבר הראשון שיעשה יהיה לברר עם מי התקשרתי מהמלון, וכאשר לא יגלה שום התקשרות, יסיק כמובן את המסקנה הנכונה, שהתקשרתי מתא טלפון ציבורי, שכידוע אינו מותיר עקבות. אשתי תספק לנימרי – ללא ספק – כל כתובת וכל מספר טלפון שאולי השארתי בפנקס ישן שמתגלגל בבית. אני הרי די מפוזר ומשאיר סימנים.

יש סיכוי, לא גדול אמנם, שנימרי עצמו – אולי בעזרת הסוכנות הפדרלית – ימצא מספרי טלפון נושנים שהשארתי פה ושם בפנקס, וכך יעלו על האיש שלי, שהשיג למעני את הדרכון המזויף. אמנם האיש שלי הוא בוגר קולג' קשוח במיוחד, אבל הגיל עושה משהו. לא מרכך, מחליש.

אני חייב לחשוב בקדחתנות היכן ואיך אוכל להשיג דרכון חדש, וזאת למקרה שנימרי והאף־בי־איי יעלו איכשהו על שמי החדש, יאתרו את טיסתי מניו יורק לבריסל, יחפשו אותי בכל בתי המלון וימצאו אותי.

ממה את עשויה, אלמנה עליזה? האם את מוכרת משהו שאוכל לקנות?

הזמנתי מונית לקתדרלה.

הסטאבט מאטר היה של ויוולדי. ההתפעמות מיפי היצירה ומהביצוע השכיחו ממני לרגע את המתח הרע. אחרי הקונצרט הלכנו לאחד מבתי הקפה, הזמנתי בקבוק שמפניה והזמנתי את המתח הטוב שבתוכי ואת הקסם הישן שהיה לי, אם היה, לפעול עליה, למטרה שעדיין לא התבררה לי.

אתה מדבר צרפתית פריזאית, אמרה לי, אבל אתה לא צרפתי, אז מה אתה?

אני משקיע.

עד עכשיו שמעתי אותך משקיע רק מילים.

נכון, הודיתי, אבל התשואה כבר מאפשרת לי להרים כוסית לחיים.

נימרי:

עוד לפני הטיסה הודעתי לאיש מסוים באיזה מלון בניו יורק אתגורר, וביקשתי ממנו לרוקן את ביתו של קינן מכל פיסת נייר מתגלגלת, פנקסי רשימות ישנים וכדומה. נתתי לו את מספר הפקס של המלון.

אשתו המודאגת תעזור לך בכל דבר, ניחמתי אותו.

האיש היה טוב בג’וב שלו. בכל מיני מגירות ישנות מצא פנקסי טלפון נושנים משנות השבעים, השמונים והתשעים. את שמות הנערות והנשים השאיר להיסטוריה, ולי שלח בפקס מספרי טלפון שנשאו שמות גבריים. ביניהם זיהיתי כמה עיתונאים ידועים מהעבר, וגם מן ההווה, וגם שמות לא מוכרים.

מי זה מקסים בוגדונוביץ? מי זה ג’יי ברונטי? מי זה דוקטור מזווינסקי? האיש שלי מהאף־בי־איי בדק את כל המכתבים. הם הגיעו מבתי עסק שונים שעסקו בעיקר בגרפיקה. השוואת דפוס מכונות הכתיבה שהיה במכתבים עם אותם בתי עסק גילתה התאמה גמורה. ניתן היה לדעת מי האיש של קינן בניו יורק, אך לא את שמו האמיתי. השמות הבדויים שאימץ לו האיש לא איפשרו להצביע עליו. אבל הסוכן היה כנראה מוכשר. הוא עבר על תיקיהם של כל העובדים, ושלח את טביעת האצבעות של כולם לארכיון, ואז גילה לתדהמתו שלמנהלת אחת המחלקות יש עבר פלילי מעניין. לחץ לא כבד במיוחד שהופעל עליה הביא לגילוי שמו האמיתי של בעל השמות הבדויים.

האיש התגלה כקרימינל קשוח, שבילה עשר שנים באחד מבתי הכלא הקשים ביותר. הוא נלקח לחקירה, אך סירב לגלות תחת איזה שם טס עמוס קינן מניו יורק. איום בעונש לא הרתיע אותו.

החלטנו לשחרר אותו, אך הצבנו עליו מעקב. יום אחד הוא עשוי לחדש את הקשר עם קינן על מנת להזהירו. ביום שינסה לשלוח מכתב, פקס, טלגרמה, או לטלפן אליו ממקום ציבורי או פרטי – קינן יהיה בידינו.

עמוס קינן:

היא הזמינה אותי אליה. לכוסית אחרונה, כמאמרה.

אם קיוויתי משום מה למצוא יצירות אמנות נדירות תלויות אצלה על הקירות, התאכזבתי. היו כמה רפרודוקציות ידועות, הרהיטים היו יפים, וזה מה שהיה.

אתה מאמין בגלגול נשמות? אלה.

אני בעצמי גלגול, אמרתי לה.

מה אתה זוכר? שאלה.

לצערי, אני זוכר רק את האחרון, הקודמים נעלמו בערפילי הזיכרון.

מה היה האחרון?

האחרון הוא מי שאת רואה עכשיו. ואת? שאלתי.

מאמינה כן, זוכרת לא.

מי את עכשיו?

אלמנה בת חמישים ואחת. מי אתה עכשיו?

סוחר אמנות.

אבי היה סוחר אמנות.

הייתי רוצה לראות את האוסף.

גם אני הייתי רוצה לראות אותו.

היכן הוא?

אין לי מושג. נולדתי בברגן בלזן ב־1944. אבי נרצח שם כאשר אמי היתה בהיריון, אמי נפטרה כשהייתי בת אחת־עשרה, וזה מה שסיפרה לי.

יש קצה של חוט?

לא שאני יודעת. לפני כמה שנים קיבלתי הצעה משונה, אבל האיש התחרט ויותר לא שמעתי ממנו.

מה היתה ההצעה?

שאגאלים מתקופת ויטבסק, מראשית פריז, קנדינסקים, כמה לויטנים, תמונה או שתיים ואולי יותר של מאלביץ'. הכול מהאוסף של אבי.

האיש נתן איזשהו שם?

משהו בדוי כנראה, רוזנצווייג, אבל הוא לא נראה ולא נשמע יהודי.

איזו שפה דיבר?

צרפתית וואלונית.

ביקשתי שתזמין בטלפון מונית וחזרתי למלון.

הייתי עייף מאוד, בקושי התפשטתי ונכנסתי מתחת לשמיכה.

המחשבה האחרונה היתה: לברר לעצמי מדוע בעצם נעלמתי.

בבוקר קמתי רענן. חשבתי שוב מדוע נעלמתי, והגעתי להשערה שאולי עבר זמן רב מדי מאז הפעם האחרונה שהטלתי על עצמי שליחות כלשהי.

על נייר של המלון כתבתי: “מעוניין לרכוש באורח דיסקרטי קנדינסקי ומאלביץ', 1918”. ביקשתי מפקידת הקבלה להדפיס את זה, לשים במעטפות ולשלוח אל כל העיתונים והשבועונים המופיעים בעיר ואל כל הגלריות לאמנות. לחשתי לעצמי, אם יש צדק יופע נא מיד, ויצאתי לשוטט ברחובות.

כמנהגי בכל עיר, הלכתי לגן החיות, להתבונן באורח החיים של מה שנותר מהחיים עלי אדמות.

אם האיש חי, אמצא אותו.

חשבתי על נימרי. הממזר הזה היה מביא לי אותו על מגש. אבל עכשיו אני עסוק בלהתחמק ממנו, לפחות במרחק של יום אחד.

נימרי:

המעקב אחרי הקרימינל, ידידו של עמוס קינן, אינו מביא שום תוצאות. קינן נזקק לו רק למטרה נקודתית, וודאי שאינו מתקשר אליו לניו יורק לשאול מה השעה.

אין ספק שקינן לא עזב את ניו יורק בדרכון הנושא את שמו, והיעלמותו של איש מביתו וממשפחתו אינה פשע שאפשר לערב בו את האינטרפול. אני חושש גם שקינן משתמש ביותר מדרכון מזויף אחד, מה שיקשה עוד יותר על החקירה.

גם אשתו אינה מקילה עלי.

עמוס קינן:

מדוע החליט ידידי הניו יורקי המופרע לעשות ממני סוחר אמנות, אין לי מושג, אבל אם יש אצבע אלוהים, כאן היא מונחת, מצביעה על משהו שאינני יודע מהו.

רצית שליחות, קיבלת אותה. תביא את שאגאל הביתה. בלגיה היתה כבושה בידי הגרמנים מאז תחילת מלחמת העולם. אם אינני טועה, ואולי אני טועה, הגרמנים לא הפריעו להם להחזיק באימפריה שכללה מכרות נחושת, יהלומים ומה לא.

פעם אחזור הביתה, אל ארצי, אל חיק משפחתי. עד היום, טפו טפו, מכל השליחויות חזרתי. אז אבדוק בספרים מה קרה לאימפריית הבלגים בשנות מלחמת העולם.

החיים לימדו אותי לשאול גם שאלות הנראות כמיותרות. השאלה המיותרת הראשונה שאני שואל את עצמי היא, האם שאגאל נחטף דווקא בידי לא יהודי? אם יהודים ידעו להיות יודנראט במקרה הטוב, וגם מלשינים וסוכני אויב במקרה הפחות טוב, אולי יהודי אורתודוקסי נשוא פנים וחבר מכובד בבורסת היהלומים הוא הכתובת שאליה עקר שאגאל. אבל הרחק מן הבית, יצר הרע משתולל. אל הרצון להשיב את הגזלה מתחברת התשוקה: לבדוק אם גם מתחת לבגדים האלמנה לובשת שחורים.

ואני שואל את עצמי עוד יותר, האם תשוקת השליחות הארורה שלי אינה חלק מיצר הרע שלי? וגם ההפך מכך אינו הפוך כל כך.

בחיים לא היה וגם לא יהיה לי כסף לקנות לעצמי שאגאל. אם וכאשר אגלה את האוצר האבוד, לא בכסף אוכל לפדות אותו, רק באקדח.

שאלה שמשום מה שכחתי לשאול את האלמנה: האם אבא השאיר בידי אמא רשימה מדויקת של מה שהיה לו? תשובה חלקית: שאגאל מוויטבסק, ובו כתובת באותיות רוסיות על מספרה, “פאריקמאכער”. “פאריקמאכער” הוא השם הגרמני ששאלה לעצמה השפה הרוסית, ופירושו “יצרן פיאות נכריות”.

צריך גם לדעת להיזהר מזיופים. בפריז חיים יהודי אחד או שנים, ציירים בינוניים כשלעצמם, שזייפו את פאסקן, נתפסו, נידונו למאסר, והיום הם משמשים כמומחים: רק הם יודעים אם מדובר בפאסקן שהם עצמם זייפו או במקור.

מכתב תשובה ראשון, מגלריה זוסמן. מאלביץ' אחד, שאגאל קטן מ־1902, יאנקו מתקופת דאדא בשווייץ, פיקאסו קטן עתיק עוד מזמן שהיה חותם “רואיז”.

צילצלתי שאני בא.

בעל הגלריה נראה כבן שלושים, וזה אומר שחלפו למעלה מעשרים שנה מסיום מלחמת העולם ועד שנולד. צריך לברר במה עסק אביו ואם היה במחנה השמדה.

אני מבקש לראות רפרודוקציה, אמרתי.

ברפרודוקציה לא היה “פאריקמאכער”, אבל מעל גגות העיר ריחף יהודי עם כינור.

לא ראיתי צורך לספר לו מה אני מחפש.

אני זקוק לאותנטיפיקציה כמובן, אמרתי. עלי לדעת את תולדותיה של התמונה, לפחות שבעים שנה אחורה.

אין בעיה, אמר. אבי היה אספן אמנות נלהב, אך גם זהיר. ב־1933 עזב את ברלין לטובת בריסל, יחד עם האוסף שלו. את הפריטים היקרים הפקיד בכספת בשווייץ. את מלחמת העולם בילה במחנה השמדה, ולאחר המלחמה פתח שוב את הגלריה.

הפריטים היקרים שלי עדיין בשווייץ, הוסיף. מחירו של השאגאל הקטן עומד היום, על פי התעריף של הוטל דרואו, על ארבעים ושלושה מיליון דולר. צ’ק בנקאי על ארבעים מיליון והוא שלך. אתה יכול לשלם גם ביהלומים, כמובן, באישור הבורסה.

כל מה שאמר לי האיש יכול להיות אמת, ויכול להיות שקר מוחלט, אבל אני פאריקמאכער יהודי ישן מוויטבסק.

אמרתי, תודה. אמרתי, תן לי לחשוב. חזרתי למלון להרוג עוד יום ולחכות למכתב או מכתבים שיגיעו מחר.

האם בין מכריה של האלמנה יש עוד מישהו שנולד בברגן בלזן?

אני רוצה לתת לעצמי סטירת לחי: מדוע אינני מחפש מישהו הקורא לעצמו רוזנצווייג?

בערב, לאחר צלצול טלפון כמובן, התייצבתי אצלה.

מה אוכל לעשות למענך הערב? שאלתי.

מסעדה טובה יכולה לעזור.

הלכנו למסעדה טובה. ליוויתי אותה הביתה. לא ניסיתי לעלות, נשקתי לה על הלחי והלכתי לבית מרזח.

אין טובה בעולם מהבירה הבלגית.

בלילה חלמתי שאני מוצא להורג בידי כיתת יורים.

איזה שד מטומטם דחף אותי להיעלם, ומדוע תמיד אני נעלם אל תוך הרפתקה? בעבר לא בדיוק נעלמתי. בהסכמה אילמת הייתי נפרד מאשתי, לרוב בשליחות מקצועית. מה שהיה קורה לי בעבר, גם בתוך שליחות מקצועית, היה הרפתקה ממין זה או אחר. על דעת עצמי, ובלי שאיש ביקש זאת ממני, נכנסתי ליותר מהרפתקה פוליטית אחת. פעם או פעמיים בימי חיי היתה בהרפתקה גם סכנת חיים.

אני מאמין, ובעצם גם יודע, שלא הסכנה היא שמשכה אותי. אבל לא הייתי מוכן להירתע ממנה.

מדוע לא ביקשתי מאשתי הסכמה אילמת? מדוע דחפתי אותה, מאין ברירה, לבקש סיוע מנימרי? נימרי מוכשר מאוד, הוא עשוי או עלול למצוא אותי, עוד בטרם אפתור את בעיית יצירות האמנות שנשדדו.

ואולי להפך, אולי עלי לעשות איתו יד אחת, ובכוחות משותפים לפתור את התעלומה.

חומר למחשבה.

ירדתי אל הלובי של המלון. ארבעה מכתבים המתינו לי. כולם מגלריות לאמנות, אף לא אחת מאיזה רוזנצווייג.

מדוע החפצים של שאגאל פורחים באוויר? תמהני: אילו שאגאל היה מחליט לצייר אותי – האם הייתי צף באוויר. נראה שכן. פעם חשבתי שאני איש שורשי. היום אני יודע שאני איש מרחף. עליתי אל חדרי, להרהר.

אילו הייתי מוצא את נימרי בחדרי, יושב על כיסא ואומר לי “ברוך בואך בצל קורתי”, לא הייתי מתפלא.

נימרי לא ישב בחדרי. פתחתי את המכתבים.

גלריית פרלמן מציעה מאלביץ' 1923, שאגאל 1907 נוף פריזאי, לויטן 1900 אחוזה כפרית.

גלריה פומרנץ: שאגאל 1902, שאגאל 1904.

גלריה ד’אוברוויל (שלא יספרו מעשיות, שמו בטח דווידוביץ'): מאלביץ' 1908, שאגאל מהשנים 1912־1910, לויטן 1910 חורשה ונחל.

גלריה רוזנגרטן: שאגאל 1898, יאנקו 1918, ז’אן ארפ, מרסל דושאן, פיליפ סופו “דיוקנו של אוויל”.

הלכתי אל פומרנץ.

לא התפלאתי כאשר גם הוא הראה לי רפרודוקציות; המקור מונח בכספת בשווייץ. לפני כן שאלתי: האם תהיה מוכן לספר לי את הביוגרפיה של שני השאגאלים שלך?

כמובן, ענה פומרנץ בהתלהבות, הביוגרפיה נהפכה בימינו לאבן יסוד בסחר האמנות! אבי עליו השלום, המשיך פומרנץ, נולד באלזס, למד אמנות באקול דה בוזאר בפריז ופתח גלריה לאמנות בשנת 1923. את ההיכרויות שלו עם אמנים היה עושה בקפה דום, ואני יכול לומר לך שהכיר אישית כמעט את כולם, אפילו הנידחים שבהם.

אבי לא הספיק להימלט מהגרמנים בטרם כבשו את פריז, הוסיף. אבל את התמנות יקרות הערך העביר לשווייץ כבר ב־1938.

הוא ניחש את המלחמה שעמדה לפרוץ, ענה לי בלי ששאלתי.

בשנת 1942 נלקחו הורי למחנה השמדה, ואני נולדתי בברגן בלזן, אמי נספתה, אבי ניצל משום מה. לצרפת לא רצה לחזור. הוא עקר לבריסל והספיק לפתוח את הגלריה הנושאת את שמו. מובן שאני יכול להראות לך רק רפרודוקציות: המקור, עם האותנטיפיקציה, בכספת בשווייץ, כמובן. מי יודע איזה עוד מלחמה תפרוץ כאן, הה הה.

ביקשתי לראות רפרודוקציות של השאגאלים.

באחת מהן היה ה“פאריקמאכער”.

המחיר? שאלתי.

שבעים מיליון דולר, ענה. אנשים מסוגו אינם מעפעפים כאשר הם נוקבים בסכומים כאלה.

ידעתי שברגע זה הגעתי אל קצה החוט. אבל איפה הקצה השני?

הבטחתי לשקול ולשוב. והרי זה הפריט היחיד שזכרה האלמנה מדברי אמהּ. כמובן, לא בהכרח האיש או אביו אשמים.

תסריט אפשרי אחד: אותו גרמני או צרפתי משתף פעולה, מי ששדד את האוסף, נזקק למזומנים כדי לפתוח בקריירה של איש עסקים מכובד. לשם כך היה חייב להציע למכירה פריט יקר, פומרנץ לא סיפר אמת: את התמונה הוא רכש מפושע נאצי לשעבר.

תסריט אחר: פומרנץ אינו יהודי. הוא בנו של נאצי שהיה מבוקש כפושע מלחמה, והיה לו מספיק שכל לשדוד את דרכונו מאחד הקורבנות שאותם הוליך אל המשרפה. אולי פומרנץ אינו יודע את הסוד הנורא של אביו, ומאמין באמת ובתמים שהוא יהודי. גם לפושעים נאצים שהיו סוהרים במחנות השמדה נולדו בנים, וכך פומרנץ באמת נולד שם, אך את סוד מוצאו אינו יודע.

אם התסריט האחרון נכון, באיזו זכות אוכל לדרוש מהבן תמונה שהוא אינו יודע כלל שנשדדה מקרבן יהודי?

הברירה הכמעט יחידה שנותרה לי: להשיג דמי קדימה, מיליון דולר לפחות, על מנת לערוך נסיעה – שתהיה כדאית לפומרנץ – אל הבנק בשווייץ ואל הכספת, ושם לבדוק אם יש משהו בגב התמונה שיספר לי משהו.

ברירה אחרת: לחטוף את פומרנץ, לערוך לו חקירה בדרגה שלישית כדי לוודא בדיוק מה הוא יודע ומה לא. להתנצל, אם הוא באמת מאמין במה שסיפר. אבל אז למצוא דרך לשדוד את התמונה מהבנק עצמו.

בברירה הזאת, אינני זקוק למיליון דולר לפיתוי. חקירה בדרגה שלישית מורכבת בראש ובראשונה מדרגה ראשונה, שבה מוצע לנחקר לספר את הגרסה האמיתית.

לעומת זאת, אם הבן אינו אשם במעללי אביו והתמונה אכן שדודה – כיצד אשדוד בנק בשווייץ?

מצאתי את הברירה, אך לא אכתוב אותה ביומני.

קודם אבצע.

*

לאן נעלמתי, אני הרי יודע. אבל אילו ברגע זה היתה אשתי לידי, היא היתה מציעה לי לחקור שוב בתוך נבכַי הנפתלים.

מדוע, ולא בפעם הראשונה בחיי, אני יוצא לדרך באיזו הרגשה סתומה שמעבר לאופק כלשהו מזומנת לי שליחות? מדוע בכלל עלי להיות שליח?

ההסבר היחיד, שאינו הסבר כלל, הוא שאני ממלא אחר איזושהי צוואה. בצוואה יש כתב שליחות שאינו מפורט, וכל מה שאומר הכתב הוא “לך חפש, וכך תמצא”. אילו הייתי נביא, מצבי היה קל. בטרם אצרך בבטן, אמר הבורא לירמיהו, נביא לגויים נתתיך.

לי לא אמר איש מאומה, ואינני מאמין בבורא.

אולי אני מחפש הצדקה לעובדה שנולדתי, אולי אסור להיוולד ככה סתם ללא כוונה, ללא מטרה. אולי יותר מדי אוכלי לחם חסד נולדים.

בטבע אין אוכלי לחם חסד. לטורפים לא ניתנו חיים ללא מטרה, גם לא לנטרפים. הנטרפים עצמם, הזכרים שביניהם, עורכים מלחמה לחיים ולמוות על הזכות להמשיך את קיום מינם הנטרף. הטורפים מזנבים בחלשים שבין הנטרפים, וכך מונעים מהם רבייה שתחליש את מינם.

האם יש בטבע מנגנון הבורר לו שליחים שתפקידם לחסן את המין הקרוי “אדם”? אולי נדמה לי שאני שור מובס שהפיקאדורים כבר תקעו בו חצים; שהמטאדור כבר עייף אותו ומתכונן לתקוע את חרבו בעורפו המתחיל לצנוח, ואז השור, שהוא אני, בהתרסה אחרונה, מעלה אותו על קרניו ודורס אותו? אולי אותו נאצי הוא היעד שגורלי (גורלי הוא המצאה פרטית שלי, כפי הנראה) הטיל עלי לחסל על מנת לחסן את המין הקרוי “אדם”?

כמה הייתי נותן תמורת האמונה שנבחרתי למלא שליחות.

שאגאל מילא שליחות. הפאריקמאכער שלו, כל דמויותיו הממריאות אל העננים, הצופות מלמעלה בתימהון על העולם אשר מתחת, העניקו את הנצח היחסי שבו נח הפאריקמאכער עד כלות האמנות, עד כלות השליחות.

הסוס הגוסס של פיקאסו, ראש התינוק של בראנקוזי, מנציחים את החרדה ואת האושר, שני הקצוות של קשת הקיום האנושי.

כנראה זו הסיבה הסתומה לכך שהסכמתי, ואפילו ביקשתי, שבדרכוני ייכתב “סוחר אמנות”.

את חידת פומרנץ לא קל – ואולי לא ניתן – לפצח.

עלי לברר כמה דברים שכמעט אינם ניתנים לבירור:

1. האם בראשית שנות העשרים, ניתן למצוא אחד פומרנץ, תלמיד הבוזאר? ואם במקרה שיש רשימת תלמידים, האם יש בה תאריך ומקום לידה של התלמיד?

2. להשיג ספר טלפונים או מדריך גלריות לאמנות, פריז 1923.

אם היתה גלריה כזאת, ואם היה תלמיד בשם זה, האם זה מאמת את סיפורו של הבן?

האם ברשומות הפרפקטורה יש משהו על גלריה פומרנץ?

כידוע לי, מרבית רשומות הפרפקטורה משנות ממשלת וישי מתויקות. אני זוכר שראיתי פעם – באיזשהו ספר על תולדות יהודי פריז בשנות המלחמה – תצהיר על בית מגורים יהודי מסוים, ובו הערה: bel immeubles, שפירושו “ריהוט נאה”.

3. לא שאלתי את האלמנה מה שמה מבית אבא. גם לא שאלתי אותה מהיכן באו הוריה.

האם משפחתה מבלגיה? מצרפת?

רק אלה יכולים להיות בעלי גלריות.

האם ידוע לה מה היה שמם, ובאיזו ארץ סחר אביה באמנות בטרם נלקח?

צילצלתי אל האלמנה: האם תיאות ללכת איתי לתיאטרון הערב?

*

ראינו מחזה של יונסקו. סוף־סוף שמעתי אותה צוחקת.

הלכנו אל אחד מבתי הקפה־בראסרי הטובים בעיר.

לא הלכתי סחור־סחור: שם משפחת הוריה – שטארק. שם אמה מבית אבא – גולדשטיין. שניהם נולדו בפולין בערך בראשית המאה, והכירו זה את זה באנטוורפן, שאליה היגרו באמצע שנות העשרים. האב הצליח לעשות חיל בבורסת היהלומים, וכבר בראשית שנות השלושים פתח בעיר גלריה לאמנות.

ציינתי לעצמי: 1. בבית מסחר לספרים נושנים אוכל אולי למצוא קטלוג ישן של גלריה שטארק.

2. להשיג קטלוג שלם של יצירות שאגאל.

3. אולי צייר שאגאל יותר מתמונה אחת ובה חנותו של הפאריקמאכער?

ליוויתי אותה הביתה. היא שאלה אם ארצה כוסית אחרונה בדירתה.

בבית הסתכלתי בראי. משום מה מצאתי דמיון ביני לבין תמונתו של פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”.

אחד במאי היום.

בצעירותי, בתנועת הנוער, ביום זה הייתי צועד בתהלוכה שבראשה דגל אדום. היום אני בעניינים אחרים.

לא ביזבזתי זמן. בקטלוג השלם של שאגאל, לפחות זה המתיימר להיות כזה, יש פאריקמאכער אחד בלבד. שאגאל כבר אינו בחיים, אבל גם לאחר מותו, מי שמחליט לזייף פאריקמאכער עושה שטות שאין לה סיכוי להצליח.

נסעתי ברכבת לאנטוורפן. חיפשתי ולא מצאתי קטלוג ישן של גלריה שטארק.

הלכתי לבית הדואר, ביקשתי לראות ספר טלפונים משנת 1935. מצאתי גלריה שטארק, Ave. Plantin et Moretus 47" " .

צילצלתי לאלמנה, הסברתי שלרגל עיסוקי אעדר כמה ימים.

טסתי לפריז. הנחתי את חפצי בבית מלון קטן במונפרנס והלכתי לבית הדואר.

בארכיון מצאתי את ספר הטלפונים משנת 1935.

יש. גלריה פומרנץ, סן ז’רמן 144.

הסקרנות דחפה אותי לחפש אם היא עדיין קיימת.

לא.

שוב נזכרתי משום מה בתמונתו של המשורר הסוריאליסטי פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”. מתישהו בשנות החמישים נזדמנה לי היכרות איתו. באותה שנה נערכה תצוגת זיכרון לתערוכה הראשונה של התנועה הסוריאליסטית, שנוסדה אם אינני טועה ב־1924. התמונה “דיוקנו של אוויל” לא היתה אלא ראי גדול, שבו נשקף כמובן כל מי שהתבונן בה.

באותם ימים נושנים, סיפר סופו הזקן בהנאה, תמיד היה מישהו מנפץ את המראה בזעם על העלבון. היום, התאונן המשורר הישיש, מסתכלים האווילים בדיוקנם בחרדת קודש.

מובן שלא מצאתי שום גלריה פומרנץ בהווה. אבל פריז נבנתה במידת האדם ובמידת חולשותיו, ואתה יכול לקנות אמת או שקר במחיר הנאות.

כמו שמצאתי בניו יורק מי שידאג לי לדרכון בדוי, גם כאן יש לי מישהו לתפקידים דומים.

ביקשתי לבדוק את רשימות הפרפקטורה משנות הכיבוש הנאצי. אכן, היתה גם היתה גלריה פומרנץ. אבל כמו הרבה גלריות, היא הוחרמה בידי הגסטאפו, וכל תכולתה נשלחה לגרמניה.

אביו של פומרנץ לא אמר אמת לבנו, אם סיפורו נכון, ואם אביו העביר עוד ב־1938 את הפריטים החשובים באוסף שלו אל כספת בבנק בשווייץ, אותו ציור לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות.

אלא אם כן:

גם אנשי גסטאפו נאמנים נהגו לגנוב ולשדוד לטובת עצמם. ובמיוחד מאז פסה אמונתם בניצחון הוורמאכט. סיפור דחוק, אך סיפורים דחוקים יותר התרחשו באותן שנים אפלות. איך הגיע איש גסטאפו בדרגה גבוהה להיות שומר במחנה מוות? ממש לא ייתכן.

כל תמונה ניתנת לזיוף מושלם. כבר ראיתי תערוכת זיופי פיקאסו. לזייף תמונת שמן – לא קל. לזייף אקוורל – ממש לא ניתן. ואף על פי כן, באותה תערוכת זיופים, ראיתי זה לצד זה אקוורל של פיקאסו וזיוף שלו. לא היה ניתן להבחין בין המקור לזיוף.

אבל יש משהו שאינו ניתן לזיוף: טביעת אצבעות. גם אמנים יודעים זאת, כמובן. ויש מהם שעל גב התמונה חותמים בטביעת אצבע, סגולה נגד זיופים.

רק אם אסע עם פומרנץ לשווייץ, ורק אם אראה על גב התמונה טביעת אצבע, אולי אדע. ומדוע רק אולי. מפני שהיכן אוכל להשיג טביעת אצבעות של שאגאל לשם השוואה?

מסקנה: אין פתרון לחידה.

משהו בנתונים שהשגתי אינו נכון. אולי נרשם בפרפקטורה של פריז דו“ח שקרי. אולי הדו”ח נכון, אבל תכולת הגלריה עברה ישר לשווייץ. אולי סוחר אמנות שווייצרי או אפילו בנק שווייצרי מעורבים בתרמית. אולי אין כל תרמית, ופומרנץ דובר אמת. אם הוא דובר אמת, מדוע האלמנה, ששם הוריה היה שטארק, ידעה על תמונת חנותו של הפאריקמאכער?

חזרתי לבריסל. התקשרתי אל האלמנה.

את צעירה, אמרתי לה, כל החיים לפנייך.

טסתי לתל אביב עם הדרכון האמיתי שלי. את הדרכון המזויף לא השמדתי.

כל החיים לפניך, אמרתי לעצמי, אולי פעם תפתור את החידה.

אשתי לא התפלאה כאשר מצאה אותי בבית.

איך היה? שאלה.

כלום לא היה, עניתי.

דאגתי לך, אמרה, פניתי ליוחנן נימרי שיחפש אותך.

איפה נימרי? שאלתי. תגידי לו שאני כאן.

הוא נסע לבריסל לחפש אותך, אמרה.

נימרי:

הבאתי את קינן הביתה, לא לפני שביררתי בעצמי וגיליתי שפומרנץ דובר אמת. האלמנה אומרת אמת. קינן, כרגיל, לא חקר עד הסוף.

אני מציע לקינן לעסוק בכתיבה, לא בבלשות.

באותו בוקר של ערב פסח, צעדתי אני לפני ישוע, וחברי שנתפס איתי צעד מאחוריו. שנינו, אני וחברי הטוב בנימין איש בית הכרם, נתפסנו, נאסרנו ונשפטנו על עניין של מה בכך: יחד גנבנו כבשה מתוך עדר שעבר באזור מחייתנו, על מנת למכרה לשחיטה.

שנים לא מעטות עשינו מעשים כאלה. כאשר היינו נתפסים, היתה הסנהדרין דנה אותנו ברחמים, עד לאותה פעם אחרונה. הפעם נתפסנו בידי חיילים רומאים שאין זה עסקם. אלא שהימים היו ימי פורענות, וגייסות יצאו לחפש ולהרוג מורדים, ואנו נקלענו לעין הסערה. הנציב הרומי דן אותנו לצליבה. וכך, הלכתי בעירי האהובה והצלב על גבי, בדרך אל ההריגה בגולגולתא

ידידים ומכרים נדו לי בראשם, מילמלו תפילה ופינו את הדרך. מפעם לפעם היה חייל רומאי מצליף במגלב על רגלי להנאתו.

את מעשה הצליבה עצמו ואת העינויים הכרוכים בו לא אשכח לעולם. אני מורגל בסבל. לא אחת רוצצו עצם בגופי ולא אחת נדקרתי בחנית. איש עניו אני, ואת הייסורים אני מקבל כפי שהם, ומנת חלקי הם.

החיילים ציוו עלי לפרוק את הצלב מעל גבי. לאחר מכן ציוו עלי לשכב עליו, ולפרוש את ידי על שתי זרועותיו, וכך עשיתי. כאשר שכבתי על הצלב כמצווה עלי, החזיק החייל מסמר גדול ביד שמאל ופטיש כבד ביד ימינו. ארבעה חיילים ישבו בכול כובד גופם על שתי רגלי ועל שתי ידי, וחייל חמישי החזיק את ראשי בכוח רב. כאשר תקע החייל את המסמר הראשון בכף ידי הימנית, נשכתי את שפתי ולא זעקתי. רק כאשר נתקע המסמר בקיבורת רגלי ובקע את העצם, התעלפתי מעוצמת הכאב, וכאשר התעוררתי כבר הייתי צלוב על הצלב שכבר נתקע באדמה.

את ישוע ראיתי לא מעט פעמים. הוא היה מאותם תימהונים שהסתובבו ברחבה של בית מקדשנו ונאמו על מלכות השמים. היו לו זקנקן קלוש וחתימת שפם, איש כבן שלושים, שלבושו היה תמיד נקי, והקהל היה קורא כנגדו קריאות בוז וגנאי. כמה אנשים שנראו כקבצנים היו תמיד מלווים אותו ומבקשים תרומות מהנאספים.

אין לי מושג כמה זמן הייתי בעילפון מחמת ייסורי הצליבה. כאשר פקחתי את עיני נתקלתי במבטו של ישוע. פניו נראו חיוורות אך שלוות.

“ענווים יירשו ארץ”, אמר לי, “ולהם מלכות השמים”.

גידפתי אותו ואת יולדתו. הוא החריש, ובת שחוק קלה הופיעה על שפתיו.

ביום השני התעוררתי צמא וביקשתי מים. חייל רומאי העביר מטפחת לחה על שפתי. החיילים שיחקו בקוביות, שאותן הטילו על לוח שעליו משולשים שחורים ולבנים. גם ישוע ביקש מים, והחיילים טבלו מטלית בחומץ מתוך בקבוק ובו מרחו את שפתיו.

היום השלישי להיותי על הצלב היה בהיר במיוחד. יכולתי לראות את בית הכרם, ואת הבית שבו נולדתי וגדלתי עד שברחתי ממנו אל חיי ההפקר. מרחוק מרחוק, מעבר לאדים תכלכלים, יכולתי לראות את הרי מואב הנִשפים.

“אלי, אלי,” שמעתי את ישוע זועק, “למה עזבתני”.

מתישהו התעלפתי. כאשר התעוררתי היו ידי ורגלי חבושות ושכבתי על האדמה. חברי הטוב וגם ישוע כבר היו מתים כפי הנראה, כי ראשיהם צנחו על חזותיהם, ועיניהם היו קמות ורק לובן היה בהן.

“נפשך לך לשלל,” אמר לי מפקדם של החיילים, “קום על רגליך ונוס מכאן”.

לא יכולתי לקום על רגלי. שני חיילים תפסו אותי, העמידו אותי על רגלי ובעטו בי. נשים רחמניות שלא הכרתי מעודי עטפו את שתי הגופות בתכריכים. אותי שמו באלונקה, ונשאו אותי אל בית קטן ודל מחוץ לחומה.

כאשר החלמתי, הסתפחתי אל תלמידי ישוע.

זכיתי להאריך ימים, וכאשר מתי, עליתי השמיימה ושם קידם אותי האדון ופרש את כנפיו, וכאן אני לעולמים.

פכרתי את ידי בחרדה

ילדותי היתה מאושרת, כפי הנראה, ובגיל שלוש ניגנתי בפסנתר סונטות של מוצרט. סזאר פרנק לא אמר לי מאומה, גם לא רימסקי קורסקוב.

לאט־לאט, בהיסוס ניסיתי לבחור בין האפשרויות שנקרו לי את הבינונית ביותר: ללכת בקומה זקופה אך ללא יהירות, להקשיב במורת רוח להצעות שקיבלתי, ולחלום על מה שממילא לא יקום ולא יהיה.

כאשר התבגרתי במקצת, יצאתי לקרב ואינני בטוח שחזרתי. פכרתי את ידי בחרדה, ניסיתי לראות אם אני מטיל צל על האדמה, ואז קלטתי את משמעות האירוע: כנראה נהרגתי.

ספדו לי יפה, ומאוד נהניתי.

יום בצ’רנוביל

נסעתי לבקר את קברו של אבי סבי, שעליו שמעתי רבות מסבי. איכרות נשאו על ראשיהן סלי ביצים, עגבניות ואבטיחים. שוטר כיוון את התנועה המעטה שהיתה, אבל תנועותיו המרושלות לא נראו לי. בגן החיות הקטן של העיר היו חיות שרעדו מקור, למעט דובי הקרח, הפינגווינים ואריות הים.

נערה יפה שאלה אותי מאין אני, אך התביישתי לומר את האמת ובדיתי משהו. היא ציחקקה ואמרה לי בצרפתית, “אתה שובב!”

לארוחת הערב אכלתי בורשט במסעדה נעימה ונקייה, והחלטתי לא לעשות מזה עניין.

יום קטנות

בבוקר, משום מה, שיחקתי בסביבון. תליין לבוש שחורים עם גרזן תקוע בחגורתו ברר לו עגבניות והעיף אותן באוויר, כדרך הלהטוטנים המעיפים שלוש כדורים כאשר שניים מהם תמיד באוויר, ותמהתי אם כך הוא מתאמן במלאכתו.

גשם התחיל לרדת, ונמלטתי אל ארצות החום. הצטערתי על שלא נכחתי בתלייה, אבל התנחמתי שגם בארצות החום, כנראה, אוכל שוב לחזות במחזה.

לא ישנתי טוב

התעוררתי באימה: מישהו הצליף במגלב על גבי והותיר פסים של דם קרוש. ניסיתי לראות את פניו וראיתי שבידו השנייה חרמש. האם אני הגנן מאיספאהאן?

שאלתי אותו, “מדוע אני?”

בחפץ לב ובחיוך נעים הסביר לי: “זאת בסך הכול מקדמה על החשבון. בעוד שבע־עשרה שנים בדיוק, כך חישבתי, תמות בייסורים קשים. תואשם ברצח על שדרסת במכוניתך איש זקן נשוא פנים, פרופסור לאנטומולוגיה”.

“מימי לא הזקתי לאיש”, מחיתי.

זאת הפעם המגלב הצליף בחמה עזה.

“האם אתה השטן?”

“בכלל לא,” ענה לי, “אני אלוהים.”

נרגעתי וחזרתי לישון.

עזרתי לזקנה לעבור את הכביש

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

הרופא הרג אותי בטעות

אמי המנוחה נגלתה לי בחלום והזהירה אותי שלא ללכת היום אל הרופא.

“אבל אני מאוד חולה.” מחיתי, “הבוקר ירקתי דם מהגרון.”

“עשה מה שתעשה, בני, אבל אל תאשים אותי. ראה, הוזהרת.”

הרופא בדק אותי בסטתוסקופ ואמר לי: “לצערי הרגתי אותך בטעות. במקום לתת לך זריקה נגד קלאוסטרופוביה, נתתי לך זריקה נגד מוות.”

“אז מדוע אני בכל זאת מת?”

“מצטער,” ענה לי, “אני לפעמים שומע קולות.”

את תשובתי לא שמע הרופא, כי לא המתים יהללו יה.

קרה לי נס

התעוררתי בבוקר, מיששתי את עצמי וחשתי שאני חוזר מהגיהנום ונוחת עלי אדמות.

“קרה לך נס נדיר מאוד,” אמר לי מיכאל.

“איזה מיכאל אתה?” שאלתי.

“המלאך,” ענה לי ומישש את דופקי. “אתה חי,” אמר לי, “ואני מתפלא איך נמלטת מגיהנום, כנראה נרדמתי אל משמרתי.” אחר כך פיהק, אמר, “עלי לחזור מיד, חסר לי רק שעוד כמה רשעים כמוך יתעוררו בבוקר,” פרש את כנפיו הצחורות ונעלם ברקיע.

היתה רוח אחרת

המפרשים התנפחו ברוח, הספינה שטה מהר מאוד, ובתוך יומיים הגענו לאיי הקוקוס והבננות. הרגשנו נפלא.

הטבח ירה חץ בעז הרים, זבחנו זבח, ואת היתרה אכלנו לתיאבון. אחד קטן, שכינינו אותו ויזתא, טיפס כמו קוף על עץ הקוקוס והוריד לנו כמה אגוזים גדולים. את חלב הפרי שתינו ואת בשרו אכלנו לתיאבון.

“אולי כדאי להקים לנו כאן מושבה,” הציע שמעון הבנאי.

מעצי האי בנינו לנו בקתה אחת גדולה לכולנו, ועתה התפנינו לעבודת האדמה: כרתנו עץ אחד ובנינו ממנו מחרשה. סוסים או שוורים לא היו באי, וכך נרתמנו כולנו אל המחרשה.

עוד לפני שנחתנו באי, קנינו זרעי חיטה ושעורה, תירס ועוד ירקות: עגבנייה ומלפפון, בצל ושום, גזר ואפונה ושעועית, חרדל וגרגיר. גם ייחורים של עצי פרי הבאנו: תפוח ותפוח זהב, משמש ואפרסק, לימון וזית ותמר.

ואז קרה הפילוג הגדול, כאשר קבוצת האיכרים התנפלה על קבוצת רועי הצאן וכל רועי הצאן נטבחו עד אחד. לא ידענו ולא פיללנו שהנשים שבעליהן נהרגו בנו להן בסתר ספינת מפרשים, ובוקר אחד התעוררנו וראינו שנשותינו אינן. הפלנו גורל, והאחרון מאיתנו תקע סכין בלבו.

לא ייתכן, אמרתי לו

“מדוע אתה כל הזמן סותר את דברי? מדוע אתה מפליל אותי בכל עניין שהוא, ומדוע בכלל אתה מתנגד לקיומי?” כך שאל אותי.

הירהרתי כתשעה ימים, ואז עניתי לו: “הרי לא ייתכן, בשום צורה ואופן כל זה לא ייתכן!”

הוא הביט בי בעצב ואמר לי: “הרי כל זה לא ייתכן!”

הפניתי לו עורף וצעדתי מזרחה. פעם אחת בלבד הפניתי ראשי אחורנית, וראיתי שהוא צועד מערבה.

כל זה לא ייתכן, אמרתי לעצמי, ושוב לא הפניתי את ראשי.

כך ניצח הצדק

לא היה ברור מי משלושתנו צדק כאשר אמר, שעל אף הכול סוף הצדק לנצח. העובדה היא, אמר אחד משלושתנו, שאנחנו צודקים. השני אמר שאין ספק שאנחנו ולא האחרים צודקים. השלישי אמר שעצם העובדה שאנו צודקים מאששת את הנחתנו.

פתאום הגיח משום מקום מישהו רביעי שבכלל לא שייך לנו, ואמר שכולנו צודקים וזאת עובדה.

הראשון מאיתנו הציע לו להסתלק בטרם פורענות.

השני מאיתנו חמל עליו, והציע לו לחזור בו מהערתו לפני שיהיה מאוחר מדי.

השלישי מאיתנו הכה בפטיש בראשו ואמר שהצדק מכה חזק, מהר ובאופן אלגנטי.

מי היה מאמין?

הביאו לי את ההוכחה: הנייר היה קרוע, הכתב היה מטושטש וכמעט בלתי ניתן לקריאה. אמנם, באמצעי שחזור מדעיים, היה ניתן לקבוע ללא כל ספק שהתעודה היא אותנטית, אך גם החוקרים התקשו לקבוע מי היה הכותב. הדעות נעו בין כתב מקנה, תעודת נישואים, תעודת כבוד על התנדבות אצילה, ואפילו פסק דין שניתן בעולם התחתון לפושעים שגנבו מחבריהם את שלל השוד שביצעו.

אני כשלעצמי נשארתי נייטרלי, וכתב ההוכחה נראה לי כזיוף מתוחכם.

אבל בדיקת קרבון העלתה ממצא מוזר: ללא ספק שהכתב הוא עברי, מסוג האותיות של מגילות קומראן, וחלק מהבשורה של מתתיהו, תלמידו של ישוע.

מי היה מאמין!

לא הסכמתי עם וייצ’סלב

פעם היינו מיודדים, אבל חתול שחור עבר בינינו שלשום, והחלטתי לנתק את הקשר איתו.

ומעשה שהיה כך היה:

אשתו של וייצ’סלב יצאה לקניות עם אשתי. אני לא סובל את אשתו מאז ששכבתי איתה, והיא רצה לספר לאשתי על מנת לסכסך בינינו. אשתי רצה כמובן לספר לוייצ’סלב ששכבתי עם אשתו. וייצ’סלב דרש שנצא לדו־קרב בינינו.

אמרתי לו שאשתו היא אחד הזיונים הרקובים שקרו לי אי פעם.

“אתה לא מסכים שנתנהג כמו גברים,” הטיח בי.

“אני באמת לא מסכים,” עניתי לו.

הואיל ומעולם לא היתה בינינו תחילתה של ידידות נפלאה בנוסח קזבלנקה, נפרדנו לעולמים.

המלך היה במיטבו

הוד מלכותו הזמין אותי ואת בני הבכור למסיבת יום הולדתו. קשרי איתו החלו עוד בבית הספר התיכון שבו למדנו שנינו. בצבא, שבו שירתנו שנינו, הוא היה תמיד גבוה מעלי: כאשר הייתי טוראי היה הוא כבר סמל. כשהייתי סגן־אלוף היה הוא אלוף־משנה.

הייתי חף מקנאה, כי כיבדתי אותו כחייל למופת.

כאשר הציע לי להשתתף בפוטש צבאי ולהדיח את המלך הקודם, סרגיי השלישי, הצטרפתי אליו עם החטיבה שלי וגירשנו אותו ואת כל מי שהיה קרוב אליו. ואז הוזמנתי למסיבת הניצחון, והמלך החדש היה במיטבו: לשאלות העיתונאים מדוע פעל כך, ענה, “כי כך רצה העם,” ולשאלה מדוע כך רצה העם, ענה שזה עניין של אהבה – הוא אוהב את העם והעם אוהב אותו.

“האם תצא למלחמה באוסטראקים?”

“רק אם העם יבקש זאת מאיתי,” ענה.

“המלך היום היה במיטבו,” לחש באוזני העיתונאי יוסי ברוכיה.

מה פתאום?

אמרה אשת לוט לבעלה.

“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”

“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”

“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.

“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”

ואז היא אמרה, “מה פתאום?”

מכאב שיניים לא מתים

כך אמר לי רופא השיניים, וחתך לי במשור חשמלי את ידי השמאלית שאחזה בכינור, ואת ידי הימנית שאחזה בקשת, בדיוק כאשר ניגנתי את הקונצ’רטו מס' 3 של מוצרט.

“השן התותבת החדשה יושבת לך נהדר,” אמר רופא השיניים, “וגם מצב השמיעה שלך נהדר, וזה אני אומר כרופא כללי. אתה יכול לשלם בוויזה.”

שילמתי, אמרתי תודה, הלכתי הביתה ושתיתי רעל.

חזיר כשר לפסח

יש לי חזיר שבמשך שבעת ימי הפסח אוכל רק מצה.

“מדוע?” שאלתי את החזיר.

“מפני שאני חכם,” אמר בשפת החזירים, שכל אדם שהוא חזיר יכול להבין אותה.

“הנה, מפני שאני בהמה,” עניתי.

החזיר חייך בעצב ואכל עוד מצה.

אין עם מי לדבר

בטיפשותי, חשבתי שאני יכול לדבר עם כל חיה ועוף, כמו שלמה המלך.

נבחתי על הכלב שלי, אבל הוא החזיר לי בעברית קללה עסיסית. ניסיתי לנבוח באנגלית וגם בצרפתית, אז הוא נבח עלי בשתי השפות הללו.

התרגזתי: “אתה לא תנבח לי בשום שפה!”

הכלב חשב לרגע ואז אמר לי, “אני רואה שאין לי עם מי לדבר.”

מתי הכול מתחיל להימאס

סבי ז"ל סיפר שכעולל נמאס לו לשתות חלב, והוא נשך פיסות בשר משדיה של אמו, כי כבר אז היו לו שיניים. כאשר היה בן שנתיים, כבר היו לו שיניים וציפורניים של ערפד, ואפילו עטלפים מוצצי דם היו נזהרים ממנו.

סבי היה פוליטיקאי שנון בעל תחבולות, והוא לימד אותי להיזהר מאמירת אמת, להלשין על כל מי שטוב ממני ולגנוב ממחברות התלמידים המזהירים את הבחינות שלהם.

וכך, לימים, נעשיתי פרופסור מן המניין, ראש אספת הנבחרים, וגם זכיתי בפרס נובל לשלום על שיצאתי למלחמה נגד שלוש מדינות שגבלו עם ארצי. את הפרס קיבלתי דרך אשתו של ראש חבר השופטים, שמאסה בבעלה.

מאלוהים אינני מפחד: מדי ערב אני משחק בפוקר עם השטן.

הקרב האחרון

האמת היא שלא ידענו שזה יהיה הקרב האחרון. התכוננו לקרב שהיה אמור להיות שגרתי: לתקוף, לקחת שבויים לחקירה, לענות אותם ולשבור את רוחם, עד שיספרו לנו מה שרצינו לדעת. כמו בכל קרב בעבר, לא היה לנו מושג מה רצינו לדעת ומדוע. מה שידענו לבטח היה שעלינו למצוא את האויב הנכון ולהכות בו עד חורמה, וכך עשינו.

התוצאה היתה, ששוב לא היה לנו אויב. ומבלי אויב, במי נילחם?

וכך, למרבה הצער, היה זה הקרב האחרון, ואנשינו גילו אומץ שלא מן הרגיל. בקרב האחרון הזה איבדנו את כל אנשינו, ולא נותרה אפילו נפש חיה שתוכל לספר לדורות הבאים את עלילותינו.

מה גם שלאחר שנפלנו כולנו, לא נותר איש לדור הבא, ואנו הדור האחרון שידע גבורה ואומץ והקרבה ונחישות, ועתה כולנו מתחת לפרחים, מריחים אותם רק מלמטה.

הם נשרפים בשקט

ערמת העצים הענקית ממתינה לקורבנות שיועלו באש.

שיירה ארוכה של עגלות מגיעה, וממנה יוצאים, עקודי ידיים ורגליים, גברים ונשים מכל הגילים, וגם ילדים מגיל שתים־עשרה ואילך.

האינקוויזיטור ועושי דברו גוררים את הנידונים לאש, וקושרים אותם היטב אל הכלונסאות.

אם מחזיקה את עוללה ומיניקה אותו בפעם האחרונה. ילד בוכה, איש צעיר מטיח אגרוף בערמת העצים, ישיש מחבק את אשתו הישישה ואיש אינו זועק.

הממונה על הטקס מדליק את המדורה. האש לוחכת את הנידונים לאט־לאט, אבל אין אנחה ואין זעקה ואין בכי ואין הטחת אגרוף באוויר ולא קללה בשפה זו או אחרת. גם האש החזקה אינה משמיעה מתוכה פצפוץ ענפים, ולאט־לאט נהפכים העצים והאנשים שנקשרו אליהם לאפר.

“מדוע הם שותקים?” תמה רב הטבחים.

“הם פשוט התרגלו,” עונה לו סגנו.

תרעומת ללא הצדקה

“אני ממתין כבר למעלה מארבע שעות, ועוד לא קראו לי.”

“אני ממתינה זה שלושה שבועות.”

“מה יהיה הסוף, אני שואל,” שואל מישהו.

“גם אני, גם אני שואל אותה שאלה,” אומר מישהו.

סוף־סוף מגיע מי שהשתהה עד עתה. הוא סוקר את הקהל במבט קר, מציץ בשעון ולוחש משהו לסגנו.

“נותרו עוד שלוש דקות,” אומר הסגן.

הדקות עוברות באטיות. בשנייה האחרונה של הדקה האחרונה פוערת האדמה את פיה ובולעת את הנאספים כולם, בדיוק על פי התוכנית האלוהית.

“אני מתנצל על האיחור,” אומר מיכאל לממונה על הטקס ולסגנו.

על פי כל החוקים

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”

ועוד על האיש הממוצע

כאשר נשאל על ידי הבוחן מיכאל מה עשה ומה לא עשה, ענה: “צִייתי לפקודה, אף שמצפוני ייסר אותי. אבל ידעתי שאם אשמע לקול המצפון, איהפך לנאשם. השופט, שהיה בעצמו ממוצע למדי וחסר שאר רוח, דן אותי לעונש ממוצע בין החיים למוות. בקושי אילצתי את עצמי לא לצחוק, פן יתחרט ויטיל עלי עונש של חיי נצח.”

“יצאת בנס,” הפטיר הבוחן בזלזול, “מזל שלא נשפטת על ידי השופט של אתמול. אין לך מושג מה נורא הוא הנצח, ברח מהר בטרם אתחרט.”

האיש שנגמרו לו התירוצים

בתחילה אמר שאיננו זוכר על מה אנו מדברים, ושהוא בכלל מעיר אחרת, ושצריך לשאול את אשתו אולי היא זוכרת, וגם אמר שמצדו כל העניין שווה לתחת.

אחר כך נמלך בדעתו, ואמר בהיסוס קל, שאולי נפלה טעות מערכתית, ואתם יודעים מה זאת מערכת מסובכת, וגם באינטרנט לא הצליח למצוא עילה מתאימה.

אשתו אמרה שהוא גם מטורף וגם שקרן וגם זיין גרוע, ויוצאים ממנו רק ילדים מטומטמים.

גיסו וגיסתו אמרו שחבל על אשתו, שהיא נהדרת והוא אינו ראוי לה.

כאשר מת, ספד לו ראש העיר ואמר שלדעתו, ימצא תירוץ אצל המלאך מיכאל איך להיכנס לגן עדן, אף על פי שהממצא מוכיח שהוא יורש גיהנום.

הטעות הטרגית במעשה בראשית

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.