עלילות הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר.

כל קשר בין עלילות הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות שלא אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.

אחד הרגעים העצובים ביותר בספרות הוא הרגע שבו דון קישוט, בסוף כל ההרפתקאות, בדרכו חזרה הביתה, מציע לסנשו פנשה עוד הצעה אחת אחרונה: לצאת לשדות ולרעות את הצאן עם הרועים והרועות. בשלב הזה של הוויתור הוא מוכן להחליף ז’אנר ספרותי, לעבור מרומן אבירים לרומנסה, למשהו פחות גדול והרואי, לא חשוב, העיקר לא לעזוב את הספרות. לא לחזור למציאות.

זה בערך מה שקורה לגיבורים בסיפוריו המאוחרים של עמוס קינן.

אני לא מתכוונת לכתוב כאן על עמוס קינן. כבר לפי ההשוואה לדון קישוט אפשר לראות שלא אוכל לכתוב עליו הקדמה אובייקטיבית. אני מתכוונת לכתוב על הגיבורים של עמוס קינן. וגם זה לא יהיה אובייקטיבי, כנראה.

גיבורי סיפוריו החדשים, המהווים את רוב רובו של ספר זה, הם אזרחי הגלובוס. בתחילת הסיפורים הם לוקחים מזוודה, מברשת שיניים, לפעמים אקדח, עולים על מטוס ונוסעים לסידני, לקמבודיה, לברצלונה, למינכן, לגראץ, למדריד, לפראג. העולם הגלובלי, פתוח בפניהם. בכל אחד מהמקומות הללו הם מבצעים משימות לא ברורות. הם נפגשים עם אנשים חשובים, גובים עדויות, מוסרים דוקומנטים, מעבירים מעטפות. לפעמים הם לוקחים שבויים לחקירה, כדי “לענות אותם ולשבור את רוחם עד שיספרו לנו מה שרצינו לדעת”. אבל מה הם רצו לדעת ומדוע? אין להם מושג. אלה הם גיבורים של ספרות בלשית, ספרות ריגול ופעולה, רק לא ברור לשם מה הם פועלים ולא ברור אחרי מי הם מרגלים.

לא ברור, אבל תמיד, באיזשהו שלב, מתגלה המניע הנסתר שלהם. הוא מופרך, מוזר, לעתים מוסתר היטב, אבל תמיד קיים: הם רוצים לעשות מהפכה. הם תומכים בסרבים, בקרואטים באסטונים, בטאמילים, בסנגלים, במיעוטי כל העולם, וכיוון שמיעוטי כל העולם נלחמים זה בזה מלחמת חורמה, הרי המהפכה שהגיבורים הללו מתכננים אינה אלא מלחמת הכול בכול, המסתיימת במפלה ובהרג. אבל הם לא מוותרים, והולכים הלאה, למהפכה הבאה. “באלבניה לא הייתי מעולם”, אומר הגיבור של מחול צ’רקסי בסידני, ובכל זאת הוא יושב בסידני, שלא ברור אם היא אכן סידני או אולי סן פרנציסקו, ומתכנן משם להקים את אלבניה החופשית.

הגיבורים הללו עוזבים אפוא את ביתם ויוצאים לארגן מחדש את הגלובוס. אבל “עוזבים” ו“יוצאים” הם לא בדיוק הפעלים הנכונים. במקרים רבים מוציאים אותם משם בכוח. במקרה אחד זה שד עם מסיכה, הנותן לגיבור אקדח ומבקש ממנו להרוג את עצמו. במקרה אחר זהו שליח שבא ומודיע: “באתי לקחת אותך”. ובמקרה השלישי, הגיבור פשוט מגיע הביתה וביתו נעול בפניו ואשתו וילדיו אינם מכירים אותו.

לפיכך, מה שנראה תחילה כסיפור של תעלומה בלשית ומתגלה בהמשך כסיפור של פעולה מהפכנית, מתברר בסופו של דבר כסיפור קפקאי של אדם שגורש מביתו והוא נרדף ללא סיבה. תערובת הז’אנרים הספרותיים הללו היא שיוצרת את אווירת האבסורד ואת התערובת הפוסט מודרנית שאותה איתר גרשון שקד בספריו של עמוס קינן. הגיבורים אף יודעים שהם חיים בתוך הספרות, והם מצטטים ממנה את הקטעים הרלוונטיים להם ופועלים על פיהם. הם מזמינים את הבלש תדהר לחפש אחר הגיבור האבוד, נלחמים לצדו של פנפילוב במהפכה הרוסית, מתרועעים עם המהפכן מישקה יפונצ’יק ושרים יחד עם הלורד ביירון ש“יצא ליוון להילחם את מלחמתה לחירות”.

וכאן הם מתחברים לדון קישוט. הם מיטלטלים בעולם ממקום למקום, רודפים ונרדפים, מתכננים כל מיני מלחמות אבודות ויודעים שהן אבודות. הם מיואשים ונואשים, אבל מדבר אחד הם מפחדים יותר מכול: לעזוב את כל זה ולחזור הביתה, אל האישה, אל הילדים – אל המציאות.

כשהולכים אחורה בזמן, אל סיפוריו המוקדמים יותר של עמוס קינן, מגלים שכל המהפכות האבודות והחלומות המעוותים אינם אלא שיחזור נואש של מהפכה אחת ראשונה, של חלום אחד ראשון. זהו חלומם של שני הגיבורים בסיפור לטאה. הם שוכבים בתוך השוחה, בשנת 1948. הם מתחפרים מפני הפגזים, ולקולות הנפץ הם “פוקחים עיניים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות”. “כאשר נהיה גדולים”, אומר אחד מהם, המספר, “חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה”.

בסיפור הזה, ובעוד סיפורים מוקדמים, הארץ הזאת היא היופי האוטופי בהתגלמותו: “בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות… בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם… בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים.” הארץ החדשה הזאת בנויה כולה על פי שירים, סיפורים וסיסמאות. מלכתחילה היא חלום שחוק בלבד, וכשהיא נבנית – פניה מפלצתיות: “בלילה ימותו כמה פצועים”, מסתיים הסיפור לטאה, “אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה,” ואז הם “יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו?”

ומה שנכשל שם, במהפכה ההיא המכוננת, חוזר ונכשל בכל הסיפורים המאוחרים. שוב ושוב הגיבורים שוכחים על מה יצאו להילחם ולמה, המהפכה שלהם שוקעת בדם וכל שהם מצליחים לעשות הוא לאסוף את רסיסי המפץ הראשון.

אבל מן המפץ הזה נותרו להם בכל זאת שני דברים, שתי ודאויות. בסיפור “המדרון”, שנכתב בפריז בשנת 1958, מוּצאת שורה ארוכה של אנשים להורג. לא ברור על מה ולמה. האנשים לא דומים זה לזה, לא מאמינים באותן אמונות, עד הרגע האחרון הם עוסקים בזוטות ובהבלים. הם עומדים למות מוות עלוב ומכוער – אחד משתין במכנסיים, אחר מקיא, שלישי צועק בוז, רביעי צועק יחי – אבל ברגע מסוים, לפני המוות, הגיבור מסב את עיניו ורואה את מה שנמצא מעבר לאידיאולוגיות ולמלחמות. זוהי הארץ הממשית, הסלע, השמש, הלטאה: “השמים היו כחולים, ללא עב קלה. הסתכלתי מאחורי, אף על פי שהיה בזה משום סיכון, הסיכון של החמצת הרגע. לטאה טיפסה במדרון התלול. לאט לאט, בעצלות. היה יום חם. לא החמצתי את הרגע. הפניתי את ראשי והבטתי היישר לפני.”

ומלבד הלטאה, מלבד ממשות הארץ, נותר גם החלון. עמוס עוז תהה פעם מדוע אטמו ידידיו של דון קישוט את חדר הספרים שלו וצבעו את הקיר וכיסו את הדלת. לדעתו, הידידים נדבקו בחדוות המשחק של דון קישוט עצמו. לי יש על כך תשובה אחרת: הם אטמו את חדר הספרים של דון קישוט משום שחדר זה, כמו החלון של קפקא לעת ערב בסיפור הודעה מהקיסר, הוא המקום שממנו מסתכלים החוצה וטווים את כל מה שלא היה ולא יקרה לעולם.

“הקיסר – כך מספרים – שלח לך היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה על ערש מותו.” כך נפתח הסיפור הודעה מהקיסר בקובץ הסיפורים רופא כפרי.¹ אבל השליח לעולם לא יביא את ההודעה אל יעודה, משום שלעולם לא יצליח לצאת מהארמון, לעבור את כל החומות וכל המכשולים, “ואם יפרוץ ויצא סוף סוף מהשער החיצון – אבל דבר זה לא יוכל לקרות בשום אופן, בשום אופן לא – עוד תשתרע לפניו בירת הממלכה, אמצע העולם, על גלי ההריסות הגבוהים המלאים במשקעה. איש לא יכול להידחק ולעבור פה, ועוד עם הודעה של מת. – אבל אתה יושב אל חלונך וחולם עליה עם רדת הערב”.²

כזה בדיוק הוא גם החלון שממנו יוצאים הגיבורים בסיפוריו של עמוס קינן, כדי לשחזר שוב ושוב את מה שלא היה. בסיפור אודסה מאמה נלחם הגיבור לצד פנפילוב ומישקה יפונצ’יק, והורג ורוצח עמם למען המהפכה. במקביל, ולכל אורך הדרך, הוא פוגש בגיבוריו של באבל, שנהרגים ונרצחים בשם אותה מהפכה. הסיפור מסתיים כך: "את מישקה יפונצ’יק, לאחר שהוחלט היכן שהוחלט שהוא מיותר וכבר אין למהפכה צורך בו, ניקבו בכמה עשרות כדורי מכונת ירייה.

"לימים נתברר, שבעוד הרבה מיליוני בני אדם, שוב לא היה צורך למהפכה…

"ואני, בחדרי ברחוב אחד העם בתל אביב, חלמתי שכאשר אהיה גדול, אהיה גם אני רבולוציונר.

“את נפשי אשים בכפי, חופש אביא לאיכרים ולעמלים, על הגרדום תצא נשמתי, אך לא לשווא. נשמתי שיצאה ממני תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את דרכה.”

הגיבור בסיפור הזה, כמו כל הגיבורים האחרים של עמוס קינן, יוצא למלחמה מדומיינת, כשהוא חמוש בציטוטים מתוך שירים וסיפורים. אך בסופו של הסיפור הזה, שלא כבסיפורים האחרים, נחשפת הזווית שמתוכה הוא נולד ועוצב: זוהי הזווית של מי שגדל בתל אביב, ברחוב אחד העם, בשנים של לח"י והמחתרות והמלחמה, ומשם טווה את הבשורה שלעולם לא תגיע אליו.

נורית גרץ, אוגוסט 2003

חלק ראשון: חדשים

מאת

עמוס קינן

---

הבריחה אל הכלא

מאת

עמוס קינן

אני חייב להגיע לשם ויהי מה.

זוכר כל כך בבירור את התא.

יש צוהר גבוה מאד ומסורג, אחד ויחיד בתא, למעלה מלפנים. אני אומר מלפנים, אף על פי שלתא יש ארבעה קירות, מפני שהקיר שבו קבוע הצוהר הוא הקיר שאליו אני מפנה את פני. לא אל שום קיר אחר. שלושת הקירות האחרים, האטומים, הם ימין, שמאל ואחור.

אני זוכר שנהגתי לא לחרות על הקיר. לא ציור, לא כתובת. יש לי דרכים אחרות לומר לעצמי את מה שיש לי לומר לעצמי. ובעצם שם, בתא, איני חייב לזכור מאומה, ואם איני זוכר איני חייב להזכיר לעצמי מה שזכרתי, ועל כן אין לי מה לכתוב על הקיר. וכך אני זוכר את התא, על קירותיו החלקים, עם הצוהר הגבוה, שהוא כחול או אפור ביום ושחור בלילה.

נטלתי על עצמי משימה שאין לדעת אם אוכל לעמוד בה.

לעבור את המדבר, מילא. כבר התנסיתי במשמעת מים לא פעם אחת. איני בוחל בקוצים או בלטאות. הבדידות בוודאי אינה מפריעה, שהרי אני הולך להיסגר אל תוכה. יש קוצים שמי שיודע יכול להפיק מהם את כל הדרוש לגוף. במדבר, עדיפה ההליכה בלילה. לפנות בוקר מוכרחים למצוא משהו לאכול, ואפשר למצוא צל בשיפוליה של גבעה, או מתחת לסלע, בתוך נקיק, ולפעמים מזדמנת מערה. לפעמים אין צל, ואז מוטב לצעוד ביום.

בעיית המים קשה. גם את המעט מן המעט שאתה מתורגל בו, לא קל להשיג. רק בתחבולות. אין מעיין ואין אגם, אין גֵבים ואין בורות ואין בארות. אבל אתה לומד לחפור באפיק ישן של נחל שחרב זה כבר, ללקט את רסיסי הטל מעל חלוקי אבנים שהצבת כגל. הצמחייה הדלילה מדריכה אותך, עצם מציאותה פירושו מים, ואתה לומד גם את שפתה, וגם לומד לשדוד אותה. בתנאי המדבר, צמח ששדדת אותו – רצחת אותו.

לאחר המדבר, נראים הררי השלג הגבוהים כמו גאולה.

לפעמים בא הייאוש. אולי אחזור אל מה שהשארתי מאחורי? הדרך אינסופית. הדרך בחזרה קצרה יותר. אבל גם בייאוש הנורא אינני מצליח לשכנע את עצמי לוותר על הצורך המוחלט הזה לחזור אל הכלא. הייאוש פועל עלי פעולה הפוכה: ככל שאני נואש יותר מלהגיע אל מטרתי, כך אני נדחף אליה יותר.

החלק המסוכן ביותר בדרך חזרה הוא בני האדם. הרי קרוב הרגע שבו אצטרך להיתקל בהם. עלי לחבל את כל התחבולות, לחשב היטב את כל הפרטים הקטנטנים, כדי להיות נכון אל התחבולה הקשה מכול, כיצד לחדור אל בית הכלא, אל התא.

נשק אין לי. לא רציתי לקחת עמי. איני מוכן לגלות מדוע. אפילו לא לחשוב על כך. ככל שאדע פחות מדוע לא לקחתי איתי נשק, כך ייטב לי.

מה שקשה בהררי השלג הוא השגת המזון. אין ברירה אלא לצום. מים יש בשפע. אני אדיש לקור. למטה יש עמק פורה, שם יש מזון. אבל שם מתחילים בני האדם.

אני זוכר מה שהם עשו לי אז, כאשר יצאתי מבית הכלא. היום הארור ההוא, שבו התרחקו ממני החומות הקודרות הסוגרות על האי הקודר, עם מזוודה קלה בסירה הקטנה במֵצר שורץ הכרישים. השומרים המזוינים שליוו אותי אל החוף. אז תמהתי לשם מה עליהם להיות מזוינים כשהם מלווים אותי אל החופש. עכשיו אני מבין.

חורף החירות הארור. מכאן אני יכול לראות אותו. כאן גבול השלג, כאן גבול ההרים. מכאן ולמטה, גפן ותאנה, נחל וגדר אבנים. פרה רועה במדרון ופעמון קשור לצווארה. בתים קטנים עטורים ערוגות ורדים. אני רעב. רק להושיט יד ולקטוף. לאכול פרח. לאכול פרה. אילו היה מזדמן אדם בדרכי בהררי השלג – אבל כאן אין צורך, פרח קטן יספיק. אני משקיף למטה באימה.

אז זה היה משחק ילדים.

אז ידעתי לקרוא את מחשבותיהם. בלילות הבדידות הארוכים בכלא ניחשתי אותם. הייתי מוכן לקראתם. היו לי תשובות והבאתי בחשבון אפילו את ההפתעות.

במשך השנים, במשמעת של ברזל, הצלחתי לטאטא אותה מזיכרוני. הדבר היחידי שאיני מצליח לשכוח הוא השזיף האדום. איך נתנה לי בלילה לאכול שזיף אדום!

אני נחנק מזעם ומאימה, ודמעות יורדות מעיני. הנה הם שם כולם, למטה, אורבים לי. מי זה יכול להיות הפעם. עלי להיזהר כל כך. אסור לי לרחם אפילו על חתלתול רטוב ומיילל – זאת יכולה להיות התחלת הסוף. לא לומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. לעזאזל כל האילנות והנירים. רק חומה קודרת באופק, חומה קודרת נטויה על פי תהום של גלים זדוניים הרוחשים כרישים צמאי דם. מעבר לחומה, כלבי הדם עם השומרים, ושוב חומה, חומת הכלא.

דיה לצרה בשעתה. עוד לא התנפלתי על מימי הים האכזרי. מאז, גידלתי זקן, גופי בלה והתקשה, נערת השזיף לא תוכל להכירני.

פעם, כאשר גופי לא היה בלה, לא יכולתי לסבול כאב. היום, רק הכאב מעורר בי את תחושת הגוף. אלמלא הכאב, לא הייתי יכול להגיע אל הרגע הזה, שהוא הרגע העליון לפני הרגע המוחלט.

איך שיננתי לעצמי הכול. לכלוא את הכול – את העבר ואת ההווה ואת העתיד, את כל התחושות האפשריות, את הכול, בתוך הברה אחת, שגם היא בל תישמע. רק לא יותר מהברה אחת, מפני שמעבר להברה האחת מתחיל הקשר, והקשר פירושו אחורנית, אל האימה שמפניה אני נס.

אם אני מחזיר אור, אני אבוד. אני חייב להיות שקוף.

אבל לא די בכך. אסור לי לראות, לשמוע, לחוש. ברגע שאני רואה – אני נהפך לנראה. ברגע שאני שומע – אני משמיע; ואם אני חש – אני גורם לתחושה. אסור. עם הכרישים ועם הכלבים אין לי בעיות. אני רעב ואכזר יותר מכלב. אני יכול לבלוע כריש. אפילו בתחבולות אין צורך. די בניסיון, ובאכזריות, ואלה בידי. משהו למדתי בכל זאת בדרכים שלי לשם ובחזרה. את כל כוחות הנפש שלי אני משאיר רק לדבר האחד העליון, לתחבולה שתכניס אותי שוב אל התא הריק, עם הצוהר מלפנים, למעלה. בלי תחבולה לא אוּכל.

פעם היה לי ילקוט על הגב. פעם היה לי שם, היתה לי כתובת. בכוונה אני משתמש עכשיו במושגים שכרתי אותם באבחת חרבי הבלתי נראית, כי אסור לה לחרב להיראות.

רק לא שזיף אדום.

המוות הוא שזיף אדום.

כמו רוח אעבור בין גלי הרגש והיופי, היפעה והחמדה, התפארת והעצב, והנה אני על שפת הים. מכאן, רק התחבולה.

נשק אין בידי ולא יהיה. גם לא עורמה. אין עורמה כעורמת כלבי הדם. אין אטום מהשומרים, ואין חלקלק יותר מהחומה הקודרת. הדרך היחידה לחצות את כל אלה בדרכי אל הכלא היא להימוג אל תוכו. אני חייב להצעיד את הזמן אחורנית, רק כך יניחו לי הכלבים. הדרך היחידה אל התא היא הדרך אחורנית. רק לא קדימה. קדימה רק המוות, זה השזיף הנורא האדום.

*

האם אחזה יד בציצת ראשי? האם נמשיתי מן המים היישר אל הנצח המהופך? כמה נזהרתי בדרך לא לשתות דם. הכרישים נמשכים אל הריח, וכולי רק דם. נתתי למערבולת לבלוע אותי. כך למדתי. לא לפרפר, לא להילחם, רק להיבלע. מעבר לתהום שאליה אתה נסחף, כל מה שעליך לעשות הוא רק לנגוע בחומה האפורה, החלקלקה. מכאן זה משחק ילדים: להקיא את עצמי.

אני שומע מבחוץ את יללת כלבי הדם, את זעקות השומרים, מאוחר.

אני בפנים. ארבעת הקירות סגרו עלי. הצוהר למעלה מלפנים מוכר לי כל כך. פיסה מלבנית של כל מה שהיה, שיכול היה להיות, אבל מעכשיו הוא נצח נצחים.

חזרתי אל הנצח, שממנו גורשתי בעורמה, כי הייתי ערום ממנו.

שום דבר לא היה. שום דבר לא הווה ושום דבר לא יהיה. עכשיו אני כאן. מאז ומעולם ולתמיד.

הצוהר שחור. אין מה למהר. כאשר הוא ילבין, אכתוב על קיר התא: ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

---

בא לקחת אותי

מאת

עמוס קינן

באתי לקחת אותך, אמר.

לא תזדקק לאלה, אמר כשראה שאני אורז פיג’מה, סבון, מברשת ומשחת שיניים.

התפלאתי מדוע אמר “אלה” ולא “דברים אלה”, אבל החשיתי, למוד ניסיון. זאת איננה הפעם הראשונה. פעמיים היה אצלי בעבר. בפעם הראשונה עמד בחדרי מעל מיטתי כאשר פקחתי את עיני. אז לא אמר כלום, רק התבונן בי במבט מודאג, והסתלק. בפעם השנייה עניתי לו משהו מבדח כמו “החמצת אותי בכמה דקות, תוכל למצוא אותי בערב, כאשר אחזור מהעבודה”.

אני זוכר שבאותו הערב לא חזרתי הביתה. לקחתי רכבת, נסעתי לעפולה, ושם גרתי שנתיים. כאשר חזרתי, לא הלכתי כלל לדירתי הישנה. הלכתי לבית מלון ברחוב הירקון, הנחתי את חפצַי ויצאתי לחפש דירה. בסופו של דבר מצאתי דירת חדר נחמדה ברחוב אנגל.

ידעתי בחוש שלאחר כל התנסות כזאת, אסור שיהיו בחדרי אותם ספרים, תקליטים. גם אסור לי ללבוש את אותם הבגדים ששימשו אותי בעבר. לא אותה תסרוקת, לא אותו צבע שיער. אבל גם הוא יודע להערים עלי: גם הוא מעולם לא הופיע בדירתי באותו לבוש, באותה תסרוקת, באותו צבע שיער. הבוקר הרכיב משקפי שמש אלגנטיים. בידו היה תיק ג’יימס בונד. אבל למרות חזותו השונה, ידעתי עם מי יש לי עסק.

מתחת למכנס הימני אני תמיד מחביא סכין קומנדו. הוא כנראה ניחש את כוונותי והעיר לי ביובש: אל תנסה. זינקתי לעבר החלון וקפצתי ממנו למטה. בפעם הבאה לא אגור בקומה שלישית. משום מה, הצלחתי לנחות על רגלי השלמות אך הכואבות, פתחתי בריצה, ורק ברחוב מלצ’ט עברתי להליכה מהירה.

הלכתי למשרד נסיעות וקניתי כרטיס טיסה לניו זילנד. לאחר מכן קניתי מזוודה, מערכת בגדים, מגבת, פיג’מה, משחת שיניים ומברשת שיניים, נופפתי בידי למונית ונסעתי לנמל התעופה. בדיוטי פרי קניתי רדיו קטן רב עוצמה, גלים קצרים, ושני קרטונים של סיגריות ז’יטאן בלי פילטר. עליתי למטוס ונרדמתי מיד לאחר ההמראה.

הגענו, אמרה הדיילת ונגעה בזרועי.

מנמל התעופה של ולינגטון נסעתי אל בית מלון בינוני: לא לעניים, לא לעשירים.

מימי לא הייתי כאן. אני זקוק כמובן לדרכון חדש, עם שם חדש ופנים חדשות, אבל ידעתי שבאזור הנמל אוכל למצוא את כל אלה, בסבלנות הראויה. לא עלה על דעתי לחזור אל המלון שמצאתי.

ליד הבר היתה חבורה של גברים ונשים ששתו, עישנו, פיטפטו.

הדלקתי סיגריה.

אתה מעשן ז’יטאן, העיר לי גבר ששתה קמפרי ועישן קאמל.

ארץ יפה יש לכם, עניתי במבטא צרפתי קל, והצעתי לו סיגריה. הוא הודה לי, אבל לא אמר מאומה.

ישבתי קצת בשיחה בטלה, שילמתי ויצאתי. ידעתי שעלי למצוא מישהו שישאל אותי, “במה אוכל לעזור לך”. הלכתי לבר אחר.

במה אפשר לעזור לך, שאל הברמן.

איש כלבבי. מרגריטה, אמרתי.

עוד משהו? שאל המלצר לאחר הכוס השנייה.

הלכתי לאיבוד, אמרתי לו. יצאתי עם עצמי מבית המלון, ולאחר שחציתי כביש במעבר החצייה, נעלמתי מעיני.

באת לחפש את עצמך, אמר־שאל המלצר במבט אוהד. כולם באים הנה לחפש את עצמם.

שתיתי עוד מרגריטה אחת. בראי ראיתי את הדלת הסובבת נעה, ואיש שמן התיישב ליד הבר.

הברמן הסתודד איתו.

אני מבין שאתה שאלת עלי, אמר האיש, אז הנה אני לשירותך.

כך התחילו חיי החדשים – מי יודע כמה פעמים כבר חייתי – ועכשיו יש לי פנים חדשות, שם חדש, ארץ לידה חדשה ואני בכלל נשוי.

בדרכון כתוב שאני גר ברחוב אליוט 17, שם המשפחה שניתן לי אף הוא אליוט. ככה.

אישה נאה פתחה לי את דלת.

ז’ורז', אמרה לי בצרפתית, הפתעת אותי, חזרת מוקדם מהעבודה.

התפטרתי, אמרתי, נמאס לי מהם.

זה לא הזמן, אמרה. אמיל לא קיבל את המילגה, ושכר הלימוד גבוה.

אל דאגה, עניתי, אני פותח משרד עצמאי, אקספורט אימפורט רפופורט.

אני לא מאמינה שזה ילך, אמרה, אין לך אופי עצמאי.

את שוב מנסה לדכא אותי, לכי למיטה ותלבשי כתונת לילה.

אתה משוגע, באמצע היום.

בא לי.

כעבור כמה דקות נכנסתי לחדר השינה. מזמן לא היה לי סקס.

מה קרה לך? אמרה כמעט בתרעומת.

מה יכולתי לענות לה: ברחתי בעור שיני מארצי, הייתי חיה נרדפת, הדביקו לי אישה שמעולם לא פגשתי אבל היא קוראת לי ז’ורז', ויש לנו בן ואולי עוד צאצאים?

בדרכון כתוב “נשוי”, אבל לא כתוב עם מי. איך אדע מה שמה?

שומר פתאים ה'. היא הלכה למקלחת, ובהעדרה חיטטתי בארנקה. שמה הפרטי היה אוולין, היא נולדה בקוויבק שבקנדה, ובמקצועה היתה ספרית נשים.

תני לי צ’ק פתוח, אמרתי כאשר חזרה רעננה מהמקלחת. אני הולך לשכור משרד.

נתנה.

הלכתי למשרד תיווך, מצאתי משרד, חתמתי על חוזה ושילמתי בצ’ק שקיבלתי מאוולין. המשרד היה מרוהט, וכל שנשאר לי לעשות היה להזמין צייר שלטים. בבית דפוס קטן הזמנתי כרטיס ביקור על שם ז’ורז' אליוט, אקספורט אימפורט רפופורט.

בערב הגיע אמיל, נער חיוור בעל פנים חסרות משמעות, פתח את הטלוויזיה בערוץ של קומיקס והחל לגעות ללא הרף בצחוק טפשי.

אחריו הגיעה הבת, הלכה לאמבטיה ושהתה בה שעה.

כאשר יצאה, נזפה בה אוולין: ז’ורז’ט, לא נתת נשיקה לאבא.

מה זה כל זה, שאלתי את עצמי אחוז אימה.

בלילה חלמתי שאני קופץ מקומה רביעית היישר אל תוך ברכת שחייה.

אני בהחלט אחוז אימה. אולי לא אימת מוות, אבל אימה כהלכתה. אבל אני חי, נושם, ואפילו מסוגל לפרפר כמו עכבר במלכודת, ואולי גרוע מזה – כמו עכבר בפיו של החתול המשחק בו, פולט אותו מפיו, מניח לו לרוץ קמעה ושוב תופס אותו בשיניו, מטלטל אותו בחוזקה, שוב נותן לו לברוח לכאורה, והסוף הרי חזוי.

את הדרכון קיבלתי בדרך המקובלת בעולם, דרכון אמיתי שנדפס בבית דפוס ממשלתי אמיתי על נייר ממשלתי אמיתי. התמונה אמיתית, ורק הפרטים האישיים כוזבים.

האם ספרית הנשים שהודבקה לי יחד עם ילדינו המשותפים לכאורה היא חלק מהמזימה? האם היא זו שבאה לקחת אותי? ואולי גם אותה באו לקחת, וזו הדרך שנבחרה לקחת אותה? ואם כך, של מי בננו המשותף, ומיהו בעצם? האם הוא מי שנבחר לקחת אותי? ואולי גם אותו כבר באו לקחת, ושלושתנו באותו הכלוב, ואם כך הדבר, אולי כדאי לנו בכוחות משותפים להימלט?

אולי הבת, נחש קטן ערמומי, היא הציידת.

אולי לא, אולי גם היא הוטלה אל הכלוב המשותף, שבבוא היום ייקחו אותנו ממנו על פי סדר זה או אחר, בנסיבות אלו או אחרות.

החלטתי להיזהר כרגיל, ועסקים כרגיל.

התחלתי מתיווך דירות ומשרדים, קטע נוח.

החודשים הראשונים היו שקטים, והתחלתי להירגע.

אמנם לא התאהבתי באשתי, גם לא בצאצאי, אבל התרגלתי לנוכחותם מסביב וגם אל החיים איתם.

העסק של תיווך דירות ומשרדים כאילו נולד ליהודים. כלומר, לאלה היהודים שמשום מה לא רכשו השכלה גבוהה, אינם מהנדסים ורופאים, עורכי דין וכלכלנים, מומחים להעלמת מס, פוליטיקאים, מיליונרים ומיליארדרים, או יורשים עשירים.

אני במעמד הבינוני התחתון, ואלה גם הלקוחות שלי: בעלי חנויות המבקשים להחליף אזור, סתם אנשים המבקשים לעבור לדירה נוחה ומרווחת יותר. חלק מכל אלה, בדרך הברירה הטבעית, מצאו את דרכם גם אלי.

התרווחתי.

בחג המולד לקחתי את כל המשפחה אל האי הדרומי. ראינו את יערות העד שבעמק הענק, בני ששת אלפים שנים. התפעלנו מהגייזרים הגועשים, החלקנו בשלג, ונדמה לי שאפילו הייתי מאושר.

אילו היו לי אמונות תפלות, הייתי צריך לסגור את המשרד ביום השלושה־עשר בכל חודש.

האיש הזקן ההדור, שנכנס אל משרדי כשהוא שעון על מקל מגולף, לא עורר בי כל חשד, למרות התאריך.

באתי לקחת אותך, אמר. ולנגד עיני השתנה מראהו: המקל נהפך לאקדח שכוון אלי. מראהו נהפך לצעיר ואתלטי. והוא חייך.

לך לפני, אמר, ואם תנסה להפנות מבט לאחור אירה ברגליך.

שלום לך אשתי הלא אהובה, שלום לכם ילדי שנכפו עלי, אמרתי בלבי ועשיתי כדבריו.

מאז שבא מי שבא לקחת אותי בפעם הראשונה, התאמנתי בכל הסוגים הידועים של קרב מגע. וכך צעדתי בצייתנות, אבל חשבתי בקדחתנות.

למטה חנתה מכונית.

היכנס, אמר, הדלת אינה נעולה.

אינני שמשון. לא אמרתי בלבי, “זכרני נא ואמצני נא אך הפעם הזאת”. אבל משהו אחר לחשתי אל לבי: אם גם הפעם הזאת איחלץ, אגיע לקמבודיה ואמצא מקלט במנזר בודהיסטי. שהרי לאלה הנזירים אני חייב כל מה שלמדתי בעניין קרב מגע.

עשיתי כדבריו. נכנסתי למכונית והתרווחתי במושב הקדמי שליד הנהג. הוא נכנס אחרי.

דרך אגב, אמר, אינך זקוק יותר לדרכון, ואתה יכול להשאיר אותו בתא הכפפות. אשתך תקבל בעל חדש, הבטיח לי, שיקבל ממני את הדרכון ששוב לא תזדקק לו. גם בעלה החדש שמו יהיה ז’ורז' אליוט, וגם הוא יעבור את המסלול שעברת אתה. אנחנו חתוליו של בורא עולם, אוהבים לשחק קצת בעכבר ולטלטל אותו בטרם נבלע אותו. גם הוא יבוא אל אותו הבר, הבטיח לי, גם הוא ימצא את המלצר הידידותי שינפיק לו את דרכונך.

נסענו אל נמל התעופה. בקצה המסלול חנה מטוס לבן.

אתה האחרון, אמר, כל שאר הנוסעים כבר בפנים. ואז אמר: טיסתכם תהיה נעימה למדי, מכיוון שהשלושה־עשר בחודש זה אינו חל ביום שישי. גם הדיילות היפות ממריאות אל אותו היעד. הרשה לי ללחוץ את ידך בפעם האחרונה.

תודה, לא, אמרתי.

עליתי למטוס. הוא לא עלה אחרי.

“ברוכים הבאים לטיסת Auchair” שלוש־עשרה, הכריז הרמקול, נא הדקו את חגורות המושב.

קלטתי את המשמעות האיומה של שם החברה. הידקתי את החגורה. המטוס כולו היה מחלקת עסקים, מעין חסד אחרון. ביקשתי מהדיילת קמפרי עם קרח, סודה ופלח לימון. גמעתי לאט, הירהרתי לאט.

המטוס פתח בגלישה אל מסלול ההמראה.

הטייס אינו יודע את הצפוי לו, אמרתי לעצמי.

הטייס יודע, אמרתי לעצמי.

הטלתי מטבע.

לא יודע, אמר המטבע.

הטלתי את המטבע שנית.

יודע, אמר המטבע.

לא יודע, אמר המטבע השלישי, האחרון.

המטוס הגיע אל מסלול ההמראה. כשבא תורו, החל בהמראה, ובתוך כמה דקות היינו באוויר.

את חפיסת הז’יטאן השאיר לי האיש, אולי כחסד אחרון. הצתי את הראשונה. חצינו במהירות עננים אפורים, עלינו אל עננים לבנים ועתה היינו מעליהם וראינו את הים.

הסתכלתי במפה שהוקרנה על הקיר.

נכנסתי אל תא הטייס. יודע, לא יודע, אחת היא. הצמדתי את המצית אל ערפו.

עליך לרוקן מעל פני הים שני שלישים מתכולת מכלי הדלק, אמרתי. תיאלץ לבצע נחיתת אונס בטסמניה. על נחיתת האונס תודיע רק ברגע האחרון. הנוסעים ירכשו בכרטיסי האשראי שלהם כרטיסים ליעדים שונים ככל האפשר. אין צורך לעוץ להם עצה זו ברמקול, זה ממילא מה שיעשו.

אבל מדוע? שאל הטייס.

לא יודע, אמרתי לעצמי, ולו אמרתי: למשטרה תספר את האמת, שנכנעת לאיום בנשק, כי זו הנחיה שכולכם מקבלים.

בנמל התעופה של טסמניה קניתי כרטיס לטיסה הקרובה ביותר שהיתה לניו יורק. כל הנוסעים האחרים הסתערו על הדלפקים הפנויים ובחרו טיסות לכל קצווי תבל. רבים חשבו שבסין העממית אין לאיש שלי שליטה, ולשם בחרו לטוס.

בניו יורק רכשתי כרטיס לפנום פן, בירת קמבודיה.

במספרה בנמל התעופה גילחתי את שער ראשי. משם נסעתי במונית לאחד המנזרים. ללא אומר התייצבתי בפני אב המנזר, קיבלתי גלימה צהובה והייתי לנזיר.

בשבוע הראשון במנזר ישבתי בתא בודד ובו אסלה בלבד.

לא אכלתי, לא שתיתי, לא דיברתי ולוּ עם עצמי.

ביום השמיני קרא לי אב המנזר.

נזיר אמר ליושו, פתח אב המנזר, זה עתה התקבלתי אל המנזר, אנא למד אותי.

האם אכלת את דייסת האורז שניתנה לך היום? שאל יושו

כן, ענה הנזיר.

אם כך, אנא שטוף את הצלחת, אמר יושו.

באותו רגע, זכה הנזיר בהארה פנימית.

לאחר שהות מה, אמר לי אב המנזר: לך אל חדר האוכל, אכול את דייסת האורז.

כך החלה תקופת הנזירות שלי.

כעבור שנתיים, שוב נקראתי אליו. אל תניח לאורז להתקרר, אמר.

ידעתי ששוב עלי להתמודד עם מי שיבוא לקחת אותי. באותו יום עזבתי את המנזר.

בפנום פן קניתי בחנות כלבו מזוודה, מגבעת, חליפה, כמה חולצות ועניבות. בחדר ההלבשה פשטתי את בגדי הנזיר, אך הנחתי אותם למשמרת וזיכרון במזוודה.

לקחתי מונית לנמל התעופה.

טסתי לפריז, הנחתי את חפצי בבית מלון במונפרנס ויצאתי לאכול ארוחת ערב: צדפות, סרטנים, חסילונים, מרק דגים ושבלולי ים – קטנים, בינוניים וגדולים.

צילצלתי אל כתובת נשכחת, והזמנתי את הכתובת הנשכחת אלי למלון. שנתיים לא היה לי סקס.

ידעתי שלאן שלא אמלט, האיש יופיע, בתחפושת זאת או אחרת. האמת, התפלאתי על אורך הרוח שלו, שהרי היה יכול להתחפש לנזיר ומן המנזר לקחת אותי. אולי אינו נוהג למהר, אולי חשש מחטיפה ממנזר שכל אנשיו מיומנים בקרב מגע.

ברור לי שאני מנהל קרב מאסף, אבל מסיבות אנוכיות אני מעדיף להגיע לשיבה טובה.

הכתובת הנשכחת חזרה אל ביתה, ואני יצאתי לסיור דירות. במשרד לתיווך דירות בבולוואר מונפרנס ביקשתי סטודיו לאמנים. שנים רבות אני חולם להיות צייר, לצאת אל גן לוקסמבורג, לצייר עצים בשלכת, לצייר נערה בעירום ותאוותה מרוחה על שפתיה.

במה אוכל לעזור לך? שאל מתווך הדירות.

אני מחפש אטלייה לאמנים.

יש לי משהו יפה במונמרטר, אמר, וגם כאן במונפרנס.

אני מעדיף את מונפרנס, אמרתי.

הוא מזג בקרדי לשתי כוסות.

לבריאותך, הציע.

שתינו שנינו.

שמעתי אותו מחייג לאמבולנס. ראיתי מנהרה מוארת באור יקרות. כאשר פקחתי את עיני, ביקשתי מהאחות שעמדה ליד מיטתי להביא לי חפיסת ז’יטאן.

לאן אברח בפעם הזאת?

זאת הפעם הייתי קרוב מאוד. טסתי שוב לניו זילנד: אולי לא תמיד משנה מקום משנה מזל. אולי דווקא בתחבולה פשוטה זו אצליח.

הלכתי אל אותו הבר. בפעם האחרונה שתיתי מרגריטה.

במה אפשר לעזור לך, שאל האיש על הבר.

אמרתי לו. הפעם שתיתי קמפרי עם סודה ופלח לימון.

בוא מחר, אמר האיש על הבר.

לתימהוני הרב, קיבלתי דרכון על שם ז’ורז' אליוט, ואני נשוי ומתגורר ברחוב אליוט מס' 17.

איך היה היום? שאלה אוולין.

כרגיל, אמרתי.

מכרת משהו?

לא משהו, שיקרתי לה. מכרתי מפרשית לעורך דין. הוא קנה ציוד לדיג וחיפש סירה.

היא נראתה בדיוק כמו לפני כמה שנים, כאשר ניצלתי מן הטיסה לגיהנום. גם היא לא הבחינה בקווצת השיבה שבשערי. אמיל השוטה וז’ורז’ט המגעילה נשקו לי כרגיל, ושום אותות תימהון לא ניכרו בהם.

האם לא ניצלתי מטיסת האבדון? האם לא שהיתי שנתיים במנזר?

האם לא שתיתי מכוס התרעלה בפריז? האם לא ראיתי מנהרה בוהקת?

אולי אני כבר בעֵבר ההוא, לא בגן עדן ולא בגיהנום. אולי נשמטתי מידו ונפלתי.

לאחר ארוחת הערב, לאחר הצפייה בטלוויזיה, זחלתי אל מיטתה.

מה קרה לך. היא שאלה בתרעומת.

סתם ככה, עניתי, אבל היא כבר לא שמעה.

הבדיחה החדשה הזאת מעלה בי צמרמורת.

הבדיחה הזאת ששוב אני ז’ורז' אליוט שגר ברחוב אליוט ולו אותה אישה שלא הבחינה כלל בהעדרו הממושך ולא שאלה שאלות. ושוב אני אבא לשני צאצאים, שדבר אין לי איתם, ושגם הם אינם טורחים לשאול איפה הייתי.

כפי הנראה אוולין היא תחנת איסוף, ואולי היא אחת מרשת איסוף עולמית. אלי כך וכך ז’ורז' אליוטים עומדים להיכנס אליה ואל מיטתה ואל חייה, ביום שבו שוב לא אחזור ממסעותי; ביום שמי שיבוא לקחת אותי, ייקח אותי.

אתה שם, בוונצואלה או בתימן, בגרמניה או בקנדה, האם העלית על דעתך שבעוד שבוע, בעוד שנה, תהיה ז’ורז' אליוט המתגורר ברחוב אליוט בוולינגטון אשר בניו זילנד?

יש לי רעיון חדש, אמרתי לה באחד הבקרים.

אולי תמצא פעם גם רעיון טוב, הציעה.

יש לי רעיון טוב, חזרתי.

אני לא זוכרת רעיון טוב שלך, אמרה.

לא עניתי לה. אבל ידעתי שהרעיון שווה ניסוי.

הבעיה העיקרית שלי היתה, שבעיסוקי הקודמים לא רק שלא שיקרתי, אלא שחובה היתה עלי לדווח אמת. באקספורט אימפורט, ידעתי, אם לא אלמד לשקר, עד מהרה יאבד וילך לטמיון כל מה שכאילו יש לי.

מוסקוביץ' היה הלקוח הראשון שלי. הוא ביקש לייבא בזול סוכר גולמי מקובה, למכור את הסוכר ביוקר לוונצואלה תמורת בדיל זול, את הבדיל למכור בפחות ממחיר השוק לאוסטרליה – ועדיין להותיר בידיו של מוסקוביץ' יתרה נכבדה, שממנה אגבה 10%, שהם לכאורה מעט אבל למעשה הרבה מאוד. אבל כמובן, ידעתי שאם לא ארמה את מוסקוביץ', אני מקלקל את השם הרע שיצא לשכמותנו.

אאוריקה. היה עלי למצוא בוונצואלה שותף יהודי שיעזור לי בתרמית, ושנינו נחלוק את השלל.

פישפשתי בזיכרוני: אינני מכיר איש בוונצואלה. לטוס לשם בטרם הרווחתי את האגורה הראשונה – זה סיכון רב, אך אין ברירה. לקחתי עוד צ’ק מאוולין תמורת הבטחה כפולה: מנוחה לה מיחסי מין איתי, והבטחה לחזור תשוש מאותה בחינה.

בקראקס, תחת השם רפופורט בלבד, מצאתי לפחות עשרים אקספורט אימפורט רפופורט.

חיפשתי אדם ששמו הפרטי אינו יהודי – איזה פבלו, קרלוס, חואן, רק לא חיים, משה, יצחק או אברהם.

לאחר סריקה אינטואיטיבית, בחרתי בסופו של דבר בחואן ורשבסקי.

ממבט ראשון התאהבתי בו: היה לו מפעל גדול – אם לא ענק – של איסוף ניירות בדיל מחפיסות שוקולד וסיגריות. גם לאחר ניכוי הוצאות איסוף נייר הבדיל (בידי ילדים רעבים ועשוקים), והוצאות התכת המתכת ללבנים סטנדרטיות, היה זה הבדיל הזול ביותר בנמצא. לשם השלמת העסקה, היה עלי לנסוע לקובה ולרכוש בה את הסוכר הזול ביותר, ולאחר מכן למכור את הסוכר במחיר הקרן לחואן ורשבסקי, ואת הבדיל לשלוח אל הלקוח הראשון שלי, מוסקוביץ', על מנת שימכור אותו לאוסטרליה, ושכרי יהיה כאמור 10% מגובה העסקה. אבל את גובה העסקה אשביח קצת לטובתי, שכן ידעתי שאם לא ארמה את הלקוח הראשון שלי, איש לא יפנה אלי.

לא אתיימר שהמשימה היתה קלה. חואן ורשבסקי לא נולד אתמול, ומובן שנתתי לו לרמות אותי קצת. ורשבסקי, שלא היה תמים, הבין כמובן שהנחתי לו לרמות אותי קצת, וגמל לי על כך כאשר הפיץ מפה לאוזן את השמועה שאני רמאי ממולח. ברגע שהשמועה עשתה לה כנפיים, התחלתי לקבל הצעות עבודה.

אשתי, שנחה ממני שבועיים תמימים, קיבלה אותי בקרירות השמורה לבעל הסבור משום מה שעדיין הוא בכושר, אך התרככה במקצת כאשר החזרתי לה את ההלוואה במלואה בצירוף הרווח.

היא קיבלה את הדין, נכנסה למקלחת ויצאה בחלוק שקוף.

*

בין שלל המחשבות המזוויעות הקודחות במוחי יש אחת חדשה: אוולין אינה אוולין שאיתה חייתי פעם. גם היא שייכת לזהות קיבוצית הקרויה “אוולין”, וזאת שאיתה חייתי בשעתו כבר נלקחה מזמן.

אולי גם הילדים נלקחו והוחלפו בילדים חדשים, שימתינו כאן, איתי, עד שיבואו לקחת את כולנו.

הואיל והצלחתי בהסבה המקצועית שלי – להיות רמאי בינוני ברמה בינלאומית בינונית – עלי להשתמש בידע הרמאותי שלי ולהערים על מי שיבוא לקחת אותי.

השוחד יעוור עיני פיקחים.

אבל לא רק השוחד: גם הצעה שקשה לסרב לה.

כוח מול כוח.

עוצמה מול עוצמה.

מלכודת.

באחד הימים זה קרה. קבעתי פגישה בסמרקנד עם אחד מראשי המאפיות שצמחו בברית המועצות לשעבר, בענייני עסקה. העסקה שהגיתי היתה כרוכה בזיוף אמנותי מאין כמותו של דולרים. היה עלי לבדוק את הזיוף, ואם הוא אכן מעולה, לשלם עשרת אלפים דולרים אמיתיים בעבור מאה אלף דולרים מזויפים בצורה משולמת.

האיש שלי הזדהה כאקים דווידוף, ומנמל התעופה הוביל אותי לדאצ’ה שלו. נתתי לו עשרים אלף דולרים אמיתיים וקיבלתי מזוודה ובה מאתיים אלף. דחיתי את הצעתו האדיבה ללון בביתו, והוא הסיע אותי לבית המלון, אל הסוויטה שהזמנתי מראש. נפרדתי מדווידוף בהבטחה שכאשר אסיים את הפצת הדולרים המזויפים, אבוא לבקרו שוב.

עליתי אל חדרי. נשמעה דפיקה בדלת. סבל אוזבקי הופיע עם המזוודות שלי ואמר: באתי לקחת אותך.

לאן, למשל? התבדחתי.

לאן שתבחר, ענה.

שלפתי את אקדחי ויריתי בו מחסנית שלמה. האקדח היה מצויד כמובן במשתיק קול. השארתי את כל מטעני האישי, ולקחתי איתי רק את מזוודת הדולרים. ליד המלון חנו כמה מוניות, נכנסתי אל הראשונה שבהן.

הסבל האוזבקי שבו יריתי ישב ליד ההגה.

הפעם הזאת זה יהיה קצת קשה, אמרתי לעצמי, ולנהג אמרתי: מזמן לא היה לי זיון טוב.

הנהג גיחך: כמה חשבת לשלם?

כמה שתגיד, עניתי.

הכול, אמר.

חוץ מהטיסה הביתה, התמקחתי.

תשתמש בכרטיס האשראי, ענה, ואני לוקח הכול.

הוא הביא אותי אל נמל התעופה. המזוודה נותרה אצלו. קניתי כרטיס טיסה לתל אביב.

בדיוטי פרי של סמרקנד לא היו סיגריות ז’יטאן.

במהלך הטיסה עלה בי רעין: לבדוק אם הדירה ברחוב אנגל, שבה התגוררתי פעם, פנויה להשכרה.

מאז הפעם האחרונה הותקנה בבניין מעלית. עליתי לקומה השלישית, דפקתי בדלת.

אתה מבזבז את זמני, אמר לי האיש שפתח את הדלת, אני ממתין לך עוד מאז.

זאת הפעם לא קפצתי מן הקומה השלישית. ברחתי אל המעלית, שדלתה נותרה פתוחה. האיש החטיא אותי בשנייה.

רצתי ברחוב וכל הזמן לחשתי לעצמי, רק לא ניו זילנד!

התעוררתי באמצע הלילה, נוטף זיעה קרה. היה לי חלום רע. סיוט לילה. קושמאר. הנהג האוזבקי מסמרקנד הופיע בחלומי מחייך, והושיט לי קרטון ז’יטאן בלי פילטר. אני איתך לא יכול יותר, אמר. אבוא אליך רק בלילה. בשנתך אקח אותך.

מאז אותו סיוט, קשה לי מאוד להירדם. גם הלב מתרחק מענייני היום־יום, לא מתעסק כל כך בעסקים השוטפים. החושים כאילו מתקהים. אני לא זומם מזימות, לא מנתח חשדות. חדלתי לשנוא, חדלתי לאהוב.

דרך אגב: מובן שחזרתי לניו זילנד, וכי לאן אחזור?

אני מנסה להשקיף אחרונית, לבדוק מי הייתי, מה עשיתי.

מה עשיתי? ניסיתי וגם הצלחתי לברוח כמה וכמה פעמים, וגם זה, אולי, משהו. משהו מרוח הקרב שאולי היתה בי אולי נותרה: אני מתקשה להירדם. האם מי שמת בשנתו יודע שמת? אני כמעט בטוח שלא, וזה אולי החסד היחיד השמור לכל אלה שחיו ללא תקווה וללא חסד.

“כל אלה” הם אינם, נאמר, מרביתנו; “כל אלה” הם כולנו, כל אלה שצעדו בעמק הבכא ללא תקווה, ללא חסד, כל אלה שבין ההתחלה לסוף לא הפריד אצלם אפילו צל. ומדוע לא אפילו צל? כי אין בנמצא אור שבהיתקלו במשהו יטיל את צלו של אותו משהו בתוך הצל הנצחי, המוחלט, האינסופי.

הערת המהדיר:

ז’ורז' אליוט נפטר בשנתו, כנראה מדום לב.

הוא נקבר בבית הקברות היהודי בוולינגטון, ניו זילנד.

בצוואתו ביקש שיניחו חפיסת ז’יטאן למראשותיו. רב העיר סירב, ושקית עפר מארץ הקודש הונחה מתחת לראשו.

---

מרגוע

מאת

עמוס קינן

1.5.92

יום שישי. ביום הזה לא עובדים אצלנו, ואני, אברהם מרגוע, בכל יום שישי נפרד מהחיים.

לא חסרות סיבות להיפרד מהחיים, שממילא אתה נידון להיפרד מהם, ועל כן מדוע לא יפה שעה אחת קודם?

את הפרידה אני מתחיל בדרך כלל מהשוק. פרידה מהמלפפון, מהעגבנייה. מהצנון והגזר והבצל הירוק. פרידה עגמומית מהפטרוזיליה ומהשמיר – זה שמו של הדבר הנפלא הזה בשפת העם, ושמו המדעי שבת ריחני.

נסה לפנות אל הרוכל בשוק ולבקש ממנו שבת ריחני.

פעם, כאשר עדיין לא היתה שפה עברית, היו אומרים “מין דג”, “מין ציפור”, “מין ירק”. היום כבר לא כך, ומצחיק אותי שמה שאני אוכל או שם במרק ובסלט, יש לו גם שם מדעי. בזה הרגע המצאתי שם מדעי לסלט: saladium officinalis, וזה להבדיל מה־.saladium rustica.

כאשר אני גומר להעמיס את הסלים שהבאתי איתי, אני הולך הביתה ומניח הכול במקרר. אחר כך אני לוקח מונית – ביום שישי אני נוסע רק במונית ולא באוטובוס וגם לא הולך ברגל – ויורד קצת לדרום תל אביב.

תל אביב היא לא מה שהיתה פעם, אבל זאת אינה חוכמה גדולה, כי היא מעולם לא היתה. חוקרי המקרא סבורים שיחזקאל בן בוזי, שהתנבא בתל אביב שעל נהר כבר, כלל לא היה בן זמנו, אלא בן הזמנים שבאו אחריו, הרבה אחריו. רמזים לכך הם מוצאים לרוב בכתיבתו, אבל השאלה שהיתה צריכה להישאל ולא נשאלה על ידי החוקרים היא: מתי בעצם זמנו של הנביא, של המתנבא?

וכאן הטעות שלהם, כי זמנו של הנביא לעולם לא יהיה אחר זמנו אלא טרם זמנו, ותל אביב אכן באמת מעולם לא היתה, אלא טרם זמנה. בכל זאת, וייאמר הדבר, בזאת העיר שבעצם קמה טרם זמנה, שם נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים ובה אני חי עד עצם היום הזה, בכל יום שישי כמו שעון אני נפרד ממנה, נפרד מהחיים, ועכשיו, לאחר שסיימתי את כל הקניות והנחתי כל דבר במקרר כסדרו, אני הולך להיפרד מהחברים.

8.5.92

חיים כבר מחכה. לפניו צלחת עם חמוצים וכוס בירה גדולה. חיים מנהל בית דפוס קטן, והוא בחור אינטליגנטי. אפשר לשוחח איתו על כדורסל ועל פוליטיקה וסתם על החיים. הוא גם שובב שקט. מה שלא תספר לו הוא ישאל בסוף, כן, אבל איפה כאן הגמל?

כבר שנים לא מעטות אני מנסה להבין מאין בא לו הגמל שאותו הוא מחפש במה שלא יספרו לו.

אם הייתי, נאמר, מספר לו על טיול שעשיתי לפני שבע־עשרה שנים בסיני, מילא. אין סיפור על טיול בסיני בלי גמל. אבל אני בטוח שאם אספר לו על סיני – לא סיפרתי לו עדיין – הוא יתעמק במחשבה כמו אחד שמוכרח למצוא את מוסר ההשכל בכל מה שלא ידובר בו, ואז ישאל אותי משהו מפתיע כמו: כן, אבל איפה כאן הנקודה? או: איפה כאן הפסיק? חסר לי כאן הפסיק.

אולי זה בא לו מפני שהוא מנהל דפוס. אני באמת לא יודע.

מה נשמע, אני שואל את חיים.

הכול בסדר חוץ מהגמל, הוא עונה לי.

עד הצהריים אני נפרד ממנו. עכשיו אני הולך להיפרד מהחיות שלי. מהאריה, ומהפיל, מהקרנף ומהדוב, מהטיגריס ומהברדלס, הלא הוא הצ’יטה. אני נפרד מהם בעצב ובגעגועים, ותמה על מזלם שהתמזל להם, למצוא מקלט בגן החיות. אילו חופש הבחירה היה ניתן לי, הייתי מעדיף לסיים את חיי בכלוב, להמתין בחוסר סבלנות לביקורי שומר הגן, שיגיש לי מזון, יבדוק את בריאותי, ובכלל ידאג לכל מחסורי. אני בטוח שאותו גן עדן אבוד שממנו גורש האדם היה גן חיות, ואלוהים שברא את העולם היה שומר הגן.

הידיד הקרוב אלי ביותר מכל ידידי, האנשים או החיות, הוא האורנג־אוטן. אני מסתכל בשערו האדמוני, בלסתותיו התפוחות, בידיו הענקיות הארוכות המגיעות כמעט עד הרצפה, ובעיניו העצובות.

ושוב, אילו בידי היתה הבחירה כיצד להיוולד, לא הייתי רוצה להיוולד אדם כלל. הייתי מאוד רוצה להיות אורנג־אוטן ביער העד של סומאטרה. בודד, ללא משפחה, עם אותו קשר הכרחי ובל יגונה אל הנקבה שזיווג לי הבורא לשם המשכת המין ששמו אורנג־אוטן. הייתי רוצה לקפץ בזריזות מענף גבוה אל ענף עוד יותר גבוה, בן חורין אמיתי ללא ידיד וללא אויב; בן חורין מן המצוקה הבאה עם הדעת.

עד סמוך לשקיעה, אני עומד מולו, נפרד ממנו.

בערב אני, כרגיל, סועד בחוג המשפחה, צופה בטלוויזיה ונרדם בכורסה, עד שמעירים אותי ומציעים לי ללכת לישון.

ביום שישי הקרוב אני הולך להיפרד מהפרפרים, ומידידי הטוב צחי, זה שתמיד ובמה שלא יהיה שואל, אבל איפה כאן המה־שמו.

16.5.92

מבול בחוץ. רעמים. אני לא הולך לשוק.

לא בטוח שהחורף הוא הזמן להיפרד מהחורף.

אני אוהב את החורף. כל הזיכרונות העמומים שלי – זחילה בלילה בבוץ תחת מטר… אבל יש גם זיכרונות מהקיץ. למשל, זחילה בשדות קוצים תחת שמש תלאובות.

תמיד אדם זוחל למען מטרה נעלה, והיש מטרה נעלה ממלחמה צודקת? וכך הרי נפצעתי אותה פציעה שהוגדרה כבינונית. ואני טוען שנפצעתי בינונית, יען כי אני איש בינוני, ואילו הייתי איש קל הייתי נפצע פציעה קלה.

נפצעתי באביב, בחודש מארס, ויצאתי מבית החולים באוקטובר. אני זוכר את החמסין הכבד ששרר באותו אוקטובר, אבל ככה זה בארצנו.

בבית החולים התחלתי לקרוא.

לא שלא קראתי לפני כן. לא שאני משכיל מי יודע, אבל גם לא בור גדול. אבל בבית החולים התחלתי לקרוא כאחוז דיבוק. בלעתי ספרי היסטוריה ומדע בדיוני, ופעם נפלתי במקרה על “כה אמר זרטוסטרה”. מאז נכנס לי ג’וק לראש, לכתוב מחדש את “כה אמר זרטוסטרה”. וכך, מדי יום שישי, כאשר אני נפרד מהחיים, אני מתחיל מחדש לכתוב את “כה אמר זרטוסטרה”. גם את “דון קישוט” חשבתי פעם לכתוב מחדש. גם את “מלחמה ושלום”. אבל “זרטוסטרה” מתאים לי יותר.

וכך, אתמול בבוקר, יצאתי אני, זרטוסטרה ה־ןן, לחקור את טבעה של הרוח בהתייחסותה לבשר, לבוש במעיל חם ומטרייה ביד, יודע שהבורא נעלם מהשגתי ובכל זאת אני מורד בו, ולוּ מתוך הידיעה הוודאית שאני נעלמתי מהשגתו. צעדתי בכבדות, התקשיתי לעבור מן המדרכה אל מעבר החצייה בלי להרטיב את הגרביים החמים מאוד אך היודעים לספוג רטיבות בצורה מרושעת, וחשתי שאני צועד בעמק הבכא. נדמָה לי שגולגולות ישנות צפות בתעלה שנקוותה לפני המדרכה, ובאחת מאלה הגולגולות זיהיתי את עצמי, אבל לא כפי שאני היום אלא כפי שהייתי לפני שנים לא מעטות.

על דאטפת אטפוך, אמרתי לגולגולתי שלי בלי כעס וללא רחמים, ובעטתי בה.

לא צריך להיות אקרובט כדי לבעוט בגולגולתך שלך. די להיות זרטוסטרה הספקן האנין, היודע שאין לך דבר שאין לו בבואה, והיודע שהוא עצמו מה הוא אם לא בבואה של אותו משהו שהיה אמור להיות, ושכולו כלוא בתוך בבואתו בלי יכולת לגעת בממשות אלא כאשר הוא בועט בגולגולתו שלו.

זה לא היה יום לבקר את האורנג־אוטן. הלכתי אל הקרנף.

שלום, קרנף, אמרתי לו, והוא בטש בפרסותיו בבוץ.

מה שלומך סאנצ’ו, אמר לי, מבלבל את כל היוצרות, ואז פרץ בבכי ושאל אותי: היש בודד ממני?

מה אתה מחפש שם בתוך הבוץ, שאלתי, והוא הביט בי בתימהון ושאל: מה עוד יש לחפש מלבד המשמעות?

חסר לי כאן המה־שמו, אמר לי צחי, שלוֹ ספרתי בהרחבה את אירועי הבוקר שלי, בוקר אמש.

איזה מה־שמו, צחי? איזה מין מה־שמו חסר לך? שאלתי אותו, אבל רק בלבי. בפי שאלתי אותו רק איך העניינים ומה שלום כולם.

בכל זאת, לא התאפקתי, ובדרך חזרה הביתה עברתי דרך השוק. מה לא הייתי נותן ביום חורף כזה תמורת אבטיח.

בלילה נרדמתי על הכורסה, ואשתי העירה אותי ללכת לישון. היום, שבת, התעוררתי שוב חי.

22.5.92

עוד בלילה התחלתי להיפרד. לא יכולתי להירדם.

ניסיתי לראות סרט וידאו, לא הלך. לכתוב, לא הלך. לעשות פיפי, לא הלך.

עניין הפיפי ועניין הקקי ממרר את חיי בכלל. ואם יש משהו שבחיים שלי הייתי כבר רוצה להיפרד ממנו אחת ולתמיד, זה עניין הפיפי והקקי.

מפריע.

הלכתי לישון לפנות בוקר, קרוב לשעה חמש. היה כבר קצת אור חורף בחוץ. אבל כבר בשעה שבע התעוררתי.

הוצאתי מהתיבה את עיתוני הבוקר והתחלתי להיפרד מהחדשות. תוך כדי קריאה, התחלתי להיפרד דווקא מאלה מידידי שכבר מתו והלכו לעולמם בעידנים רחוקים.

אשתי עדיין ישנה.

במשך הבוקר התחילו להגיע טלפונים מאלה שעדיין לא הלכו לעולמם, ואינני בטוח כל כך איזו פרידה כואבת יותר, זו מהחיים או זו מהמתים, או זו שאני ואלה החיים נפרדים ממתינו שוב ושוב ושוב ושוב.

ואז ־ ־

כל הפצעים נפתחים.

יש פצעים שרק דם שותת מהם כאשר הם נפתחים, ויש כאלה שנהרות מוגלה נשפכים מהם, ואני שואל את עצמי היכן הוא אותו ים שכל נחלי הדם ונחלי המוגלה הולכים אליו והוא אינו מלא.

וישנם אלה הפצעים שבהם מעורבת המוגלה בדם.

משהו קורה ברֵיאות, והן חורקות. הכבד מתנפח, הידיים מחפשות נקודות כואבות בעור הפנים והגוף, מוצאות את הנקודות ומתענגות על הכאב החי, האומר לך שאתה עדיין כאן ולא במקום אחר שכל באיו לא ישובו. ועוד אומרות לך הנקודות הכואבות עד כמה התרגלת לכאב, כמו לנעלי בית.

ביום הפרידה השבועי שלי אני לא ממהר לצחצח שיניים, לא ממהר להתגלח, אפילו לא ממהר להתלבש. ואפילו כאשר אני הולך לקיוסק לקנות את עיתוני הצהריים של יום שישי, עיתוני הצהריים של יום הפרידה, גם לקיוסק אני הולך בבגדי בית ובנעלי בית, כי הפרידה אטית וכך היא צריכה להיות, ביישוב הדעת ובכובד ראש וללא חיפזון.

לפעמים נדמה לי שאני בודה גם את עצמי, גם את הפרידות השבועיות שלי וגם את אלה שמהם אני נפרד. לפעמים נדמה לי שאת הקרנף בדיתי, שאת האורנג־אוטן בדיתי. שאולי בעצם את כל כולי בדיתי, ואני איני קיים ובעצם מעולם לא הייתי קיים, אלא כבדיה.

אבל, אבסורד, שכן הכיצד בדיה יכולה להיות קיימת? או: כיצד משהו יכול להיות קיים כבדיה?

לא מצאתי תשובה, אלא שגם את העולם שמסביבי ואת השמש ואת הירח ואת הכוכבים ואת שביל החלב, את כל זה אני בדיתי, אני זרטוסטרה.

ובתוך היקום שבדיתי לי, גם את עצמי, זרטוסטרה ה־ןן, בדיתי, בעקבות הראשון שאותו אינני יודע מי בדה; האם אני שעשיתי זאת, או אולי הוא בדה את עצמו ואת בדייתו האציל עלי?

לך תדע. ואלה מהספקות המענגים של ימי שישי, ימי הפרידה.

29.5.92

לילה של סיוטים ופחדים עבר עלי.

בלב כבד אני מתחיל היום את הפרידה – שנהפכה לשגרה – מן החיים.

בימי נעורי חשבתי את עצמי משום מה למורד, ומשום כך הייתי מהרהר לפעמים באיבוד עצמי לדעת. אדון וריבון אני על חיי, הייתי אומר לעצמי כדרך הרבה בני הנעורים לפנַי ואחרַי. לא אני החלטתי מתי איוולד, אך זכותי לקבוע איך ומתי אמות.

אבל אלה הדברים שהיו עוברים במוחי עוד בטרם יצאתי, כמו כל בני דורי, אל אותה סדרת מלחמות שדומה שלא תסתיים לעולם, על קיום עמנו בארצנו. אינני זוכר לאחר איזו מן המלחמות הירהרתי לראשונה במרדנותה של המלחמה באשר היא מלחמה, בבריאה ובבורא עולם, אם אכן יש כדבר הזה. אבל כאשר השתחררתי כרגיל מאחת מן המלחמות שפרצו כרגיל, זאת היתה המחשבה וזה היה ההרהור שהירהרתי לעצמי.

לפתע נגה עלי האור וקלטתי מי ברא את הבריאה.

המוות הוא שברא אותה. המוות הוא שברא את החיים.

לא מיד קלטתי את משמעות ההרהור התמוה הזה.

תמיד ידעתי, ואין לי מושג או זיכרון מאימתי ומדוע הייתי משכנע את עצמי, שהחומר נברא עם תודעה בתוכו, תודעה המבקשת להיגלות, ולוּ לעצמה. בלילות כוכב, בטיולים בגיאיות ובמדבריות, שאין נער בארץ ישראל שלא חווה אותם, הייתי שוכב על גבי, מתבונן בשמי הכוכבים ומהרהר לעצמי שהנה, אותה ערפילית רחוקה, מה היא אם לא מצבור עצום של תודעה שאפתנית המבקשת להיגלות, והנה אני כאן על גבי שוכב, ויודע שאני ואפסי עוד, אני אדם בן חוה, אני הוא התגלותה של התודעה הקוסמית אל עצמה.

מלחמה אינה טיול, ותחת שמי הכוכבים המוארים בטנקים בוערים ומלווים בזעקות המוות של הנספים, קלטתי לראשונה את מהותה האמיתית של המלחמה. מאז לא חזרתי להזות או לחלום או להרהר על איבוד עצמי לדעת.

כי מהי המלחמה אם לא ביטויו של האדם המורד במוות שברא אותו.

אם אכן נבראתי על ידך, אומר האדם למוות, אמות ואמית בקריאה “יחי המוות”.

Viva la muerte, זעקו הפשיסטים בספרד כאשר שחטו פועלים ואיכרים, משוררים ואנשי רוח, ילדים ונשים וזקנים וטף.

יחי המוות, קראו הנאצים, וגמעו בירה בטרם הולכם להוליך עוד משלוח של יהודים אל המשרפות.

אני מהרהר במצבה הנוראה הזאת, בפירמידה שהיתה עשויה ממאות אלפים של גולגולות, שאותה הציב טימור לנג המונגולי לאחר ניצחונותיו.

על דאטפת אטפוך, אמר טימור לנג לפירמידה, והוסיף: וכל מטייפייך יטופון.

האדם המורד, אני יודע מאז, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירצח את אחרון בני האדם, ואז אחרון בני האדם ימתין בחיוך מאושר למוות שברא אותו, למען יאספו אל חיקו הנצחי.

לא רק את אחרון בני האדם ירצח האדם האחרון. גם את אחרון התולעים, גם את האזוב האחרון אשר בקיר, גם את האדמה ואת כל אשר בה, גם את כל הכוכבים שהאירו את לילותיו באורות רחוקים כאשר שכב על גבו, הוזה, מתבונן בכוכבי שמים רחוקים, עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו.

כן, גם את כל הכוכבים ואת כל הערפיליות ואפילו את החור השחור שממנו עתיד המוות לברוא את היקום מחדש.

אכן ארוכה המלחמה, אכן פעמים אין ספור ייכשל המרד.

אך סוף הניצחון לבוא.

כך הירהרתי לעצמי הבוקר, לפני צאתי אל סבב הפרידה שלי מהמוות.

כעת אני נפרד ממותם של אברהם דובנו, של אביו ושל אחותו, ושל אחיו ושל אמו. אני נפרד ממותה של מה שהיתה בחייה משפחה, ונהפכה במותה למשפחה מתה.

אני נפרד מגופתו, שנרקבה שבעה ימים בשדה הקרב של משמר הירדן, בימי המלחמה הגדולה לחירות ישראל, והוחזרה לאחר שאביו היה קבור כבר זה כמה ימים, ולא ידעה גופה אחת את היותה של האחרת, אף היא גופה נרקבת.

אני חושב על העיתון המדעי שכתבנו וערכנו שנינו בכיתה ו' של בית הספר העממי. בהיותנו בני אחת־עשרה, ואשר שמו היה לא פחות ולא יותר מאשר “עולם ומלואו”.

אני חושב על מקס, שגווע בחדרו כאשר כל ידידיו – ורבים היו ידידיו – ישבו בחדר הגדול וסיפרו בדיחות מצחיקות, ומקס, בחדר שבו נועד לגווע, פקח לפתע את עיניו, שהיו עצומות זה כמה שבועות, התבונן בי במבט כל כך מרוכז כמי שמצפה לשאלה אידיוטית, וכאשר שאלתי אותו מה שלומו ענה לי: זיפת.

אני יכול, אבל אין לי חשק לחשוב או להרהר בכל המפגשים שהיו לי בימי חיי עם ההולכים אל המוות.

ומדוע אין לי חשק? מדוע?

מפני שאני כמעט בטוח שלא ייתכן שאין תכלית בחיים, בשל המוות המצפה להם בקצה השביל; כי אני כמעט בטוח שאין יותר ואף לא פחות תכלית במוות מאשר בחיים, והם, כפי הנראה, שניהם, חד הם, לא תאומים, אבל אחים; חד הם, כשם שתחילתו וקצו של מה־שלא־יהיה מה הם אם לא קצותיו של קו ישר שהוא אחד ויחיד בין שתי נקודות, אבל גם זה אינו נכון, כי מכל נקודה אפשר להתחיל קו ישר אם יש נקודה שאליה הוא שואף.

ובזה הרגע אני תמה על מה שאמרתי זה עתה, ומשום מה אינני בטוח שאמרתי דבר שטות.

לחייך, פגרו של אברהם דובנו, ולחייך, גופתו של מקס.

פגר היית מיום שנולדת, אברהם דובנו, וגופה היית את גופתו של מקס הילד, ואני ופגרי וגופתי זוכרים אתכם אך לטוב.

31.5.92

אשתי קוראת לא רק מה שאני כותב, היא קוראת גם את מה שאני חושב. וכך היתה בטוחה שאברהם דובנו הוא ההיסטוריון שמעון דובנוב, מחברו של “דברי ימי עם עולם” שנספה בשאתו מריצה מלאה ספרים.

מה שקרה לספרים שנישאו במריצה האחרונה לא תועד. איננו יודעים אילו ספרים היו אלה ומה עלה בגורלם. יודעים אנו ששמעון דובנוב עלה בלהבות.

לא השמיימה עלה. אל תחתיות שאול ירד, שם הלהבה מרקדת ומרצדת וטורפת וטורפת ומאכלת, ומה שנאכל בלהבת ההיסטוריה הוא גם ההיסטוריה, גם ההיסטוריון וגם הבא אחריו.

חוזה שאפתן היה שמעון דובנוב, איש אשר ראה משנה סדורה גם באירועים איומים ומקפיאי רגש ודם.

מותו של שמעון דובנוב אינו אלא שורה אחת, קצרה מאוד, בדברי ימי עם עולם, ואם משנתו השאפתנית זקוקה להוכחה, הנה בא מותו כשהוא רכון על מריצה של ספרים ואישש עוד הנחה אקדמית בין שאר הנחות אקדמיות שעלייתן בלהבות היתה ההוכחה האקדמית לצדקתן.

ואני, אברהם מרגוע תולעת יעקב, מה אני אומר " ? אני אומר שלא אני הבורא את היקום ואת האדם.

שקר – הבורא לא התיימר לברוא את היקום, אלא לחצות אותו בלבד, ולהציב אדמה בין הרקיעים, ובה כל חיית השדה שאותה אכן ברא לטוב ולרע; ולאדם, בן זקוניו, את השלטון על כל אלה נתן, ולוּ אני הבורא, אל התיבה לא הייתי מכניס זוגות־זוגות, ריקה הייתי משיט אותה על פני שבעת ימים, ריקה מנפש חיה, ריקה מנפש בהמה ודגת הים ועוף השמים, ועל מעשה הבריאה הייתי ניחם – אני אברהם מרגוע התולעת – ניחם הייתי. ללא נוחם וללא נחמה וללא תוחלת, ואל התוהו הייתי קורא ואל הבוהו, כי תוהו ובוהו הם הם, ומי אם לא הם הם סוף המעשה שאינו אלא מחשבה תחילה.

אבל אני הבורא אברהם מרגוע, ככלב השב על קיאו, כבורא עולם, מה אני יודע לעשות אם לא הדבר עצמו שאותו עשיתי מלכתחילה, פעם ועוד פעם ואולי עוד פעם, אלא רק שכל פעם חיוורת יותר, דהויה יותר, סתמית יותר וחסרת תכלית ותוחלת יותר, וכן היה וכך יהי לעולמים ולעולמי עד אמן סלה ויעלצו חסידיך ויעלזו מאמיניך אמן כן יהי רצון.

סוף דבר

---

יומן דרכים

מאת

עמוס קינן

מאת: יוחנן

התחנה הראשונה, גראץ.

בפעם האחרונה הייתי כאן ב־1954. אז עדיין לא היה כאן נמל תעופה, והגעתי ברכבת במחלקה שלישית. איזה עורך דין, מכר נודניק, ביקש שאפגש עם קצין אס־אס לשעבר ואראה לו דוקומנט מסוים, וזה יאלץ אותו למסור עדות בהבטחה שהכול חסוי. כאשר הסברתי באינטרקום מה שהסברתי, פתח את הדלת איש במשקפיים כהים ואקדח שלוף בידו. את העדות הוא בחר למסור לי במעטפה חתומה, ומאז לא שמעתי על כל העניין, וממילא היום אני בתחומים שונים לחלוטין.

מנמל התעופה נסעתי במונית אל בית מלון צנוע, ומשם הודעתי על בואי. האישה שבאה לקחת אותי למקום הפגישה שאלה אם אני מעוניין לפני או מעדיף אחרי. החלטתי על לפני, מעולם לא האמנתי באחרי.

במכונית ביקשה שאשב מאחור, ושאלה אותי על מזג האוויר במקום שממנו באתי. אמרתי לה שמזג האוויר הוא כמקובל במקומותינו בעונה זו של השנה, אבל קצת יותר.

האיש שהמתין לי קיבל מידי את התיק, פתח אותו, סגר ומסר לי את מספר הטלפון שהיה עלי לקבל.

בדרך חזרה צחקה האישה ואמרה לי, שמכל בני ארצי שפגשה לא נמצא אחד שהעדיף אחרי על לפני. אמרתי שבתחום שלנו ככה זה, והיא ענתה שבכל התחומים.

צילצלתי אל המספר הראשון שניתן לי. אנחנו נבוא אליך, נאמר לי.

הם היו שלושה. הראשון הכניס לי אגרוף בפנים, השני נתן לי סטירה והשלישי הכה בפני בקת של אקדח. ידעתי שאין לי מה להתעצבן. קמתי מן הרצפה, ניגבתי את פני, הדלקתי סיגריה ושאלתי מה עכשיו.

אתה מתאים, אמר איש האקדח ופרץ בבכי. איש האגרוף פתח תיק, הוציא ממנו מעטפה ועליה כתובת. סע לכתובת, אמר, מסור את המעטפה ומשם תתקשר אלינו שוב.

לאחר שיצאו, שטפתי את פני כדי למחות את סמני הדם, הוצאתי את הווקמן מהמזוודה והאזנתי ל“חליל הקסם”. בבוקר טסתי ליעד הבא: פראג.

*

בפראג זיהה אותי איש הקשר על פי תצלום, ניגש אלי, קרא לי בשמי הנוכחי ונסענו במכוניתו אל בית המלון. במלון מסרתי לידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, הציץ, סגר אותה ואמר: הוזמנה בעבורך למחר בבוקר טיסה למדריד, ועד אז אני לרשותך, ומה בא לך.

גלידה בא לי.

לקח אותי לבית קפה. הגלידה היתה טובה. מישהו שהלך על המדרכה ניפנף אלי ביד ואמר בצרפתית, שלום, פייר, מה אתה עושה אצלנו?

בדיוק מה שעשיתי אצלכם, אמרתי.

כמה זמן אתה נשאר כאן?

מחר בצהריים אני כבר במדריד.

פגוש אותי בפריז מחרתיים. במקום הקבוע, בשעה הקבועה.

האיש הלך.

אתם גם נחים לפעמים? שאל איש הקשר.

רק בשעות העבודה, אמרתי.

איש הקשר שילם את החשבון, וליווה אותי ברגל עד המוזיאון. במוזיאון נעלמו עקבותי, אך נתגלו שוב כעבור זמן קצר, וכך לא הפסדתי את הטיסה למדריד.

הלוואי שהייתי יודע מה אני עושה, אמרתי לעצמי כאשר הנחתי את המזוודה במלון הקבוע שלי בפוארטה דל סול. הוצאתי מהמזוודה ספר חדש על משהו, וחשתי כיצד נשמתי מזדככת והולכת, הולכת ומזדככת.

*

המועצה החליטה לשלוח אותי לבקש תמיכה.

האמת, היו במועצה חברים בעלי ותק וניסיון בעבודה מסוג זה, אבל באותה תקופה היו לי בעיות אישיות קשות, ובעצם נבחרתי כשליח כדי לעזור לי להתרחק מן הבעיות.

האומנם?

אני סובל בעיקר מבעיות זיכרון. בכל יום אני נזכר לפחות בעשר נעימות שיר שזה עשרות שנים לא פיזמתי אותן. בכל יום אני נזכר בעוד ילד שלמד איתי, ואני תמה מה עלה בגורלו וחש חרדה גדולה.

למשל, הילד בייגלמן שלמד איתי בכיתה א'.

נדמה לי שאוטובוס דרס אותו, אבל אולי הוא לא מת, אני לא מצליח להיזכר. אני רק זוכר שאני כבר לא זוכר אותו מכיתה ב'. אולי עבר לבית ספר אחר, לעיר אחרת, לארץ אחרת. אבל אם נדרס על ידי אוטובוס, מה היה עולה בגורלו אלמלא נדרס?

הזיכרונות האלה מענים אותי ומציקים לי.

יש נערה פה ואישה שם, בשלבים שונים של חיי, שאינני מצליח להיזכר בשמה.

לא רק בשמה. אני לא מצליח להיזכר מה חשתי בעת שחדרתי בה.

יש חברי ילדות ויש ידידי נעורים שאינני זוכר כיצד הכרתי אותם, איך ביליתי איתם, על מה דיברנו והאם חלמנו על משהו. מהאחד אני זוכר רק את השם, מהשני את צורת הבלורית שלו ואת הדרך שבה היה פולט את עשן הסיגריה או המקטרת. לילות שלמים, עד עלות השחר, הייתי מבלה על ספסלים בשדרה בשיחות נפש עם ידיד ורע. על מה לעזאזל דיברנו עד עלות השחר?

וכך, ושעל כן, ולפיכך, נבחרתי להיות השליח שיגייס עזרה ואהדה מכל מיני גורמים בעולם.

התעקשתי שאיש לא ילווה אותי לנמל התעופה, רציתי להישאר בודד עם העבר, ההווה והעתיד. מה קרה לילד זייטמן, שאלתי את עצמי, בעוד נעימה ישנה ששנים ארוכות לא פקדה את זיכרוני התבייתה בתחתיתו וליוותה כל מחשבה שלי בעצבותה. האם נגזר עלי לחיות את כל חיי מחדש? האם נגזר עלי לאתר כל צליל ולחוש כל ניחוח ולחפש כל לחן נידח שוב, ועוד, ולהפוך את כל אלה צרורות הזיכרון לכוכבי שבת?

מה קרה לילד פוזננסקי אני יודע. אבל לא מה קרה לילד ניניו, לילד סגלוביץ', לילד ששכחתי מה שמו והמורה היה מכנה אותו קונדלה. איפה קונדלה, לעזאזל? האם הוא מוכר כעכים? האם הוא עורך דין? האם מת מסרטן, מתאונה, האם עלה על מוקש?

פעמיים בשנים האחרונות הזדמן לי לבקר בבואנוס איירס. גם שם, על פי כתובות ומספרי טלפון ומכתבי המלצה, אולי אמצא אנשים שיתמכו ברעיונות שלנו. אבל בעיר הזאת ביליתי חלק מילדותי הרחוקה, ובעת ביקורַי – שניהם – אפילו הלכתי לרחוב lavalle, שבמבטא הארגנטיני ייקרא לאוואז’ה, ולא הצלחתי לזהות לא ריח, לא טיח מקולף, לא אבן מרצפת ולא עץ. לאן הלכו העצים, המרצפות והטיח שעל קירות הבתים?

בביקורי האחרון שכבתי עם נערה קנדית מקוויבק. היא היתה רזה באופן מיוחד, וכל מה שאני זוכר הוא האטיות השקטה של האקט.

*

עדותו של המכונה “גוזל”

היה זה חורף קשה במיוחד. אני זוכר שעורבים שברו זגוגיות במקוריהם כדי לחפש חום בבתים מוסקים, זאבים נמלטו מגן החיות ומצאו מקלט במרתף העיר המוסק, וחסרי בית קפאו למוות בגנים הציבוריים.

באותם ימים, הגיע שליח מיוחד מארץ ידידותית מסוימת, והתבקשנו לבדוק את כושרו המבצעי ברמות לחץ שונות. אני האיש שהגה ופיתח את שיטת הבדיקה המשולשת בסטירה, מכת אגרוף ומכה בקת של אקדח. קודם לכן עבדתי על עינויים סבירים, כגון כיבוי סיגריות על חלקי גוף רגישים וריריים, החדרת אלקטרודות בנקבים רגישים וכו'. התברר לי שעינויים מחטיאים את מטרתם, מהסיבה שגם אלה שעמדו בהם נוטים להישבר נפשית ורוחנית, ובעיקר הם מאבדים את המוטיבציה לשרת את החברה ופונים כנגדה.

וכך הגעתי לנוסחת המבחן המשולש, שמצד אחד בודק את כושרו של הנבחן, ומצד אחר מי שעובר אותו אינו מאבד מוטיבציה, ולא רק זה, אלא שהוא מחושל ומתאים יותר לתפקידים מיוחדים.

גם היום, ברטרוספקטיבה (לפני שנה ומעלה פרשתי לגמלאות), אני גאה בהצלחותי.

(על השאלה שנשאל המכונה “גוזל”, במה עסק בתקופה שבין פרישתו מהמחלקה המיוחדת לצאתו לגמלאות, ענה שעסק בהדרכה במדיטציה בשיטות שהפיק מעיון בכתבי הקודש, ואף זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אינסברוק).

(הערת המהדיר: באינסברוק אין ולא היתה אוניברסיטה. חוקריו של “גוזל” שקרנים או בורים.)

*

הנחיתה העירה אותי מחלום מוזר: הייתי במוזיאון לאמנות מודרנית באיזושהי עיר אירופית, לא יודע איזו. התעכבתי לפני תמונה של מגריט, ואיש עירום במגבעת שחורה יצא מתוך התמונה ושאל אותי בצרפתית: Voulez vous faire l’amour avec moi?

התפלאתי קצת שאני מבין צרפתית, ולא פחות התפלאתי כאשר עניתי לו: Comme c’est triste de mourir au printemps

אני לא מתרגם לעברית מה חלמתי, כי אינני יודע צרפתית ואינני יודע מנין לי המילים בחלום.

אישה הוטנטוטית שעמדה כל הזמן מוקסמת כמוני מול התמונה פנתה אל האיש העירום בכעס: לא יפה לנצל את העובדה שהאמן כבר מת, ואני מבקשת ממך להתלבש מיד ולחזור לתמונה.

מישהו גנב את הבגדים שלי, התאונן האיש.

את המשך השיחה לא שמעתי, כי כאן נחתו גלגלי המטוס על המסלול ואני התעוררתי.

בפוארטה דל סול מתרחשות כידוע מלחמות השוורים, ואני חושב את עצמי לקצת מומחה בעניין, אבל הפעם הטריד אותי משהו אחר. אמנם השלמתי עם המחשבה שכל השליחות שלי נועדה כדי להקל את מצוקותי הפרטיות, אבל האמת, אין לי יותר מצל של מושג קלוש על רעיונות המועצה שאני אמור לקדם.

אני מבין שהמטרה היא הומניטרית, כי בטבעי אני כזה ולא הייתי מצטרף לארגון שאינו פועל לטובת האנושות כולה. מתוך מעט התדרוך שקיבלתי, קלטתי שגם לארגונים המוניטריים יש אויבים, ועלי לעזור בארגון ההגנה על המועצה מפני גורמים עוינים.

הקונסיירז' בדק את דרכוני והקציב לי את החדר שמספרו 676. המזוודה תגיע אחריך, הבטיח. לא התקלחתי, כי חיכיתי למזוודה. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מלחמת שוורים נהדרת. נשמעה דפיקה בדלת, ואחריה קול סיבוב של מפתח במנעול, והחדרן הכניס את המזוודה שלי.

הענקתי לו שטר של דולר ופתחתי את המזוודה.

במזוודה היו כלי הרחצה שלי, כל הבגדים, ספר תנ"ך שאינני נפרד ממנו ואקדח פרבלום. איש לא נתן לי אקדח, ואת המזוודה ארזתי בעצמי. המזוודה ננעלת במנעול קומבינציה מספרית, ואני נעלתי אותה על 784. אילו היה האקדח במזוודה לפני הטיסה, היה הגלאי מגלה אותו. אין ספק שהאקדח הוחדר למזוודה כאן במלון.

אין לי שום שיגעון רדיפה, ואילו מסיבה כלשהי היה מישהו עוין אותי, טבעי יותר שהיה משתמש באקדח כדי לחסל אותי מאשר מנפיק לי אותו.

לא אהבתי את העניין הזה. כחובב תיאטרון, אני יודע למה מצפה הקהל כאשר במערכה הראשונה מופיע אקדח. נזכרתי איש שיצא מתוך התמונה של מגריט, ושבזכות נזיפתה של הגברת ההוטנטוטית חזר אליה. האם לאיש הזה יש קשר לעניין? ואיך יכול להיות לאיש שאינו קיים במציאות, אלא בחלום שחלמי לפני הנחיתה, קשר אל השליחות שלי או רצון לחבל בה?

האקדח היה טעון. הוצאתי את המחסנית. ליתר ביטחון הנחתי אותו מתחת לכר, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. כמו דון קישוט, אמרתי לעצמי בעודי שר מתחת למקלחת “מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים?” כפי הנראה קראתי יותר מדי ספרים.

יצאתי מן המקלחת וחשבתי על הילד פרלמן. האם התגייס למלחמת העולם ונפל בקרב? האם נכשל בלימודיו והלך לעבוד במוסך?

הטלפון צילצל, ופייר היה על הקו. האם מצאת כבר את הגברת? שאל.

איזו גברת? תמהתי.

גברת מאוד קטלנית, ציחקק פייר.

אבל פייר זה אני, כעסתי, ואני אמור לפגוש אותך בפריז בעוד יומיים, אז מי אתה?

אני אתה, ענה לי, ותיזהר מהגברת הקטלנית.

שוב עלתה לי לראש נעימה נשכחת. זימזמתי את המילים: הו ציפורות ודבורות שלי, פרוטנה לי האגורות שלי.

תמהתי לאילו מטבעות אפשר לפרוט אגורה ומצאתי רק מעה. התלבשתי ויצאתי העירה.

עדותה של הנרייטה בוכווייץ, פעילת זכויות האדם

ב־1949 הייתי בת תשעה־עשרה, למדתי פדגוגיה, וכפי הנראה הייתי אידיאליסטית. בקמפוס שלנו התארגן חוג חשאי למלחמה למען זכויות האדם. למדנו ספרי חוקים של מדינות שונות ומשטרים שונים, וב־1950 נשלחתי להונגריה לעמוד מקרוב על מצב זכויות האדם בארץ זו. במיוחד הזדעזעתי ממצבם של הצוענים, ובשובי חיברתי דו"ח שזיכה אותי בתשומת לב מיידית. זכיתי במלגה מיוחדת, ונשלחתי לסמינר בבית קיץ נעים באלפים הצרפתיים.

בסמסטר הראשון עסקנו בסוציולוגיה השוואתית. לאחר מכן עברנו לקורסים מעשיים יותר, שיכשירו אותנו לעבודה קהילתית. הנושא שהוצע לי היה “המין וזכויות האדם”. שמענו הרצאות מתועדות על מצב האישה והילד בסביבות גיאוגרפיות וחברתיות שונות, וניסינו למצוא אסטרטגיה וטקטיקה להטבת מצב המקופחים בסביבות שונות. הייתי יפה, מושכת לכל הדעות וחסרת ניסיון מיני, עלי להודות. באותה תקופה התיידדתי עם צעיר מיוגוסלביה בעל רקע ומוטיבציה דומים לשלי, ועברנו לגור יחד. הוא טען שאין זה צודק שהוא ואני ניסחף בהנאות אישיות, ושעלינו להציע את עצמנו גם לאלה שבכוחות עצמם לא הצליחו להגיע לסיפוק הרוחני הבא מהנאות המין.

הוא התחיל להביא גברים צעירים שליקט בבתי קפה ובברים, וביקש שנחלוק שנינו את ניסיוננו עם בריות מדוכאות אלה. כאשר ראה אצלי סימני עייפות, הציע שאגייס עוד נערה אחת או שתיים לעזרה. אז לא ידעתי שכל זה אינו אלא מבחן לשליחות עליונה שתוטל עלי בבוא היום, אם אצליח ואוכיח את עצמי.

“באמסטרדם התארגנה ליגה אגרסיבית לזכויות האדם”, בישר לי. “עלייך לתרום את גופך,” אמר לי בפשטות.

וכך נהפכתי לנערת ליווי מסוג מיוחד: היה עלי לפגוש במקומות שונים באירופה שליחים מיוחדים למשימות מיוחדות. תפקידי היה להקל עליהם את הלחץ הראשוני, אך עם זאת לבקר את תפקודם ועמידותם במצבי לחץ ולדווח על כך לראשי האגודה.

לא הייתי יחידה. היו בינינו גם כמה נזירות, שהתנדבו לשרת בגופן את רצון האל ואת רחמיו הגדולים. לימים נודע לי על אחת מהן לפחות, שמתה ממחלת מין והוכרזה כקדושה.

את האיש שכינויו היה “יוחנן” היה עלי לקבל בגראץ ולהקל עליו את המבחנים הקשים שהיה עתיד לעמוד בהם. הוא עשה עלי רושם של צעיר מבולבל, ומאוד הופתעתי כאשר נודע לי עד כמה הצטיין בתפקידיו. נדמה לי שפעם ראיתי אותו בקפריסין, עולה על כבש אונייה. אולי זה לא היה הוא, אינני בטוחה. הוא היה לבוש בהידור מאופק, בידו מזוודה קלה אך יקרה, ומבטו שחלף על פני לא גילה לי אם זיהה אותי.

היום אני מלמדת עבודה סוציאלית בווינה.

את היום ההוא בגראץ לא אשכח לעולם: היה קור מקפיא, וחסרי בית פלשו לכלובים שהתרוקנו מאסיריהם בגן החיות, שם ניזונו מבשר קופים ואריות שקפאו למוות, עד שקפאו גם הם.

*

עולה על דעתי, שהחלום על אודות האיש היוצא מהתמונה, ועוד בעירום, הוא משהו נדוש שהופיע כבר בסרטי קולנוע, בספרות ובמה לא.

מימי לא חשבתי את עצמי למתוחכם ולחדשן, ואני מצטער על עוד חלום נדוש.

כל חיי נדושים, ורק בהם אני יודע להרהר, ואין לי איש זולתי להיעזר בו – למעט המועצה.

חסד גדול עשתה איתי המועצה. אולי בשליחות הנעלה שהוטלה עלי אצליח להוכיח שיש בי חפץ. בסתר לבי אני מקווה שלא רק בתורת חסד הוטלה עלי המשימה, ואולי מישהו באמת האמין שלמשימה מעין זו אני האיש המתאים.

קמתי בבוקר, התגלחתי ויצאתי לטייל. רגלי הוליכו אותי מאליהן אל פלאזה מאיור. שם, בפלאזה מאיור, במעמד המלך והמלכה, נערך האוטו דה פה הגדול שבהיסטוריה, והסצינה הנוראה שבה ארבע מאות מנכבדי היהודים – גברים נשים וטף לבושים בבגד שוטים – עולים על המוקד, ויש מהם שנענים להצעה של המתת חסד, בתנאי שיכירו בישוע המושיע, וכך יזכו למוות ב־garotte, שהוא חניקה בחוט תיל.

שעה ארוכה עמדתי שם, מדמיין את עצמי כאחד מקהל הנשרפים ותמה במה הייתי בוחר, בשרפה בעודי חי או בשרפה לאחר שמתי בחנק. לי נדמה שהייתי מעדיף לעלות באש ולהיהפך לעשן שלעולם לא יימוג ושבבוא היום יכסה את הארץ כולה בחושך על פני תהום.

מיששתי את הפרבלום שבכיסי ותמהתי איך הגיע למזוודה שלי.

יש כמה אפשרויות: האחת – טעות. האקדח נועד להיות מושם במזוודה אחרת של מישהו אחר, ובטעות הונח במזוודה שלי. בימינו כל המזוודות דומות, ובכל נמל תעופה אני מתקשה למצוא את שלי.

אפשרות אחרת: השתלת האקדח נעשתה כדי לבחון אותי – האם אתפתה להשתמש בו, ולא חשוב אם לצורך פרטי או ציבורי־חברתי. אם אתפתה – בגדתי בשליחותי ונפסלתי במבחן.

אפשרות שלישית ואחרונה: האקדח נשתל במזיד על ידי גורם עוין למועצה שלנו ולמטרותיה. בלשון הפוליטית קוראים לזה פרובוקציה. מישהו מעוניין, על ידי הכשלתי, לפגוע ברעיון הכביר שלנו.

אני, איש של פשטות קיצונית, איש אשר מגיל רך הבין שהבא להרגך השכם להרגו, חושב: האם לא יהיה זה לעג ההיסטוריה כאשר באותו אקדח שנועד להכשיל אותי אשים קץ למזימה להכשיל אותי?

הה,הה, אני צוחק לעצמי בפלאזה מאיור, וחושב על ארקיל פוארו, גיבור ספרי הבלשים של אגתה כריסטי. הפושע לא עשה בעצם שום שגיאה, אומר ארקיל פוארו, למעט אחת: הוא לא הביא בחשבון את קיומו של ארקיל פוארו. הסתכלתי אחורנית לראות אם לא עוקבים אחרי. ראיתי רק ילד קטן. תמהתי אם מאמנים אותם מקטנוּת, אך גירשתי את המחשבה מלבי.

הלכתי אל מוזיאון הפראדו, ושעות ארוכות התבוננתי בשני אהובי: אל גרקו והיירונימוס בוש.

חזרתי על פלאזה מאיור, ובאחת המסעדות המפוארות אכלתי חזרזיר בחלב אמו, מאכל תאווה למי שבחר במושיע.

*

מה עייפה נפשי!

קמתי בבוקר מכוסה זיעה קרה מחלום רע. חלמתי שהאקדח הושתל במזוודה על מנת שאשים בו קץ לנפשי. איש תם אני, ומן הסתם גם תמים. על עצמי לא הרביתי לחשוב מעולם, ואולי לכן המנגינות הנושנות הללו, מזמזמות במוחי כאילו מבקשות שאמציא להן את ההמשך או את הסוף או את ההתחלה. אולי לכן הילדים הקטנים הללו אינם מרפים ושואלים אותי מה קרה להם. אולי הילדים האבודים הללו הם ששרים בתוכי את המנגינות הנושנות הללו, ויש בכך מן הסתם כוונה, ואני שואל עצמי אם האקדח במזוודה אינו חלק מן הכוונה הזאת.

ולמה אקרא לה כוונה ולא מזימה? והרי מרבית המזימות לפחות ברגע לידתן, אינן אלא כוונות.

אני חושב על אל“ף, מבכירי המועצה. עדיין הוא גבה קומה, וגם קצת מיפי התואר של נעוריו נותר בו, בעיקר בסנטר ובבלורית. אין כמו מצח גבוה, סנטר תקיף ובלורית סרבנית להשראה ולסמכות רוחנית. גם בי”ת וגימ"ל, אף הם בבכירי ובבחירי המועצה שלנו, יש בהם משהו העושה מהם דמויות מופת.

לבי"ת מבט חודר מבעד למשקפיים עבים, שיער בלונדי־מאפיר חלק וכושר ניתוח מעמיק. עדיין אני זוכר את הופעתו הראשונה אצלנו, כאשר באזמל מנתחים חד כתער ניתח את תופעות הלוואי המזיקות שפשו בקרב כמה מחברינו, ותבע להוקיע אותם אל עמוד הקלון.

גימ“ל הוא בעל זקן עבות, מרשים, עיניים של חולם וקול רך. הוא נחשב אחיו התאום הרוחני של אל”ף, פרשן פופולרי ומלהיב של משנתו הרעיונית, ויכול לצטט את היינה ורילקה במקור.

והנה בכל זאת, ועל אף מידותיהם התרומיות (שאינן שנויות במחלוקת) של כל הללו – מי ימנה את מספר החתולים השחורים שעברו ביניהם, מי ישכח את דרישותיהם להוקיע זה את זה, מי לא יזכור את התאבדותו הטרגית של דל“ת, פרישתו הטורקת של רי”ש ואת הפילוג בהנהגת עי"ן, שסחף אחריו החוצה רבים מהמחנה.

שמתי לב שמישהו במשקפי שמש, שישב בשולחן סמוך לי במסעדה, הולך אחרי. התכסיס הישן, להתעכב לפני חלון ראווה ולראות אם גם העוקב עצר את צעדיו, לא לימד אותי מאומה. אינני יודע איך זה קרה, ובכל זאת זה קרה: אף על פי שהאיש לא עצר בהליכתו כאשר עצרתי אני לכאורה להתבונן בחלון, המרחק בינינו לא קטן ולא גדל.

קראתי באיזשהו ספר כיצד מתבצעת הטכניקה הזאת, שאותה לומדים בבתי ספר מיוחדים לכך. נדמה לי שמשתמשים בתאומים זהים: כאשר האחד עוצר, השני מגיח מפינת רחוב וממשיך את המעקב, ולהיפך. התאומים כמובן אינם חייבים להיות זהים, ומסכות גומי דקות ועשויות באמנות רבה ממלאות את התפקיד של זהות תאומה.

הירהרתי בכמה אפשרויות

אפשרות אל"ף: המועצה בוחנת את נאמנותי.

אפשרות בי"ת: המועצה החליטה שאינני נאמן, ושיש להחיש את החלטתי להתאבד ולהשאיר מכתב פרידה שבו אני מודה בסטיותי; או אולי להותיר מכתב שבו שאני חוזר ומכריז על נאמנותי, ומותי הטרגי יילמד כלקח מר על הסיכון שלוקח על עצמו האיש המאמין.

ואולי, פשוט כל כך, איזשהו גורם עוין ומסוכן יודע על שליחותי משהו שאני בעצמי עדיין אינני יודע, ושעל כן אני מסוכן מאוד למטרותיו של הגורם העוין. הגורם העוין יודע שאני חמוש, ולכן הוא נוקט את כל האמצעים על מנת לסלק אותי מדרכו.

שיר ישן, שצץ בתודעתי כמעט אך ורק במצבים שכאלה, אכן הנה צץ לו, ואני מפזם אותו כאשר אני מעמיד פני שקוע בחלון הראווה הקרוב.

העוקב אינו עוצר בהליכתו. הנה הוא, כה קרוב אלי; הנה חלף על פני והלך הלאה, שורק לו שיר עליז. הנה הוא נעלם מעבר לפינה, ושום אח תאום אינו מגיח מפינה אחרת.

סבבתי על אחורי וחזרתי אל המלון, נפחד, נרעש ורגוע כאחד. פתחתי את המזוודה כדי לראות אם לא הושתל בה אקדח חדש. את הערב ביליתי לבדי בחדרי מול הטלוויזיה. פול ניומן חבט במקל ביליארד, ובתום הסרט התפשטתי, ביקשתי צלצול השכמה כדי לא לאחר את הטיסה לפריז, ואפילו לא זוכר מה חלמתי.

בבוקר הטמנתי את האקדח בתוך עציץ, ללא טביעות אצבעות. בפריז ממתין לי דרכון חדש עם שם ישן. האיש שהטמין אקדח בעציץ בבית מלון במדריד אינו קיים יותר.

עדותה של קטיה ל'

(נגבתה והוקלטה על ידי הסוכן הפדרלי “J” , במעמדם של תלמידי הסוציולוגיה מרטין שטיינר ואירמה לופט, כחלק מעבודת מחקר בעבור המכון למדעי החברה במינכן).

היום אני בת תשעים ואחת, ועדיין אני זוכרת את ריח האורנים החריף ביער שליד העיירה הקטנה שבה היתה הקומונה שלנו.

ביום היינו עובדים אצל האיכרים, ולמדנו להאביס את הסוסים, לחלוב את הפרות ולאסוף את ביצי התרנגולות. בלילות היינו שומעים הרצאות מפיו של רי“ש על אופייה הרוחני של החברה החדשה שאנו בונים. למ”ד היה מנגן בכינור יצירות עתיקות, ולאחר מכן היה מישהו מתאר את אירועי היום, ולאחר קצת שירה בציבור היה רי"ש פותח בהרצאתו.

אני זוכרת במיוחד דברים שאמר לנו על אודות אחדות הרגש ואחדות המוח של כולנו כאיש אחד. כאשר אני אוהב את קטיה, כך אמר, אני אוהב בה את כולנו ואת כל מה שהוא אנחנו. וכך, הוסיף, כאשר אני אוהב את קטיה אני אוהב גם את לונה, את יוסף, את מרגרטה ואת יואכים, את התאומות לינדה ורות, את הירח ואת העצים, את הכלב הקולקטיבי שלנו סטפן, ואז אני יודע שמה שאני אוהב באמת הוא הרעיון.

היום אני יודעת שהתחושה שהיתה עוברת בגופי כאשר רי"ש היה מסיים את דבריו נקראת קתרזיס.

(כאן נרשם בפרוטוקול שאירמה לופט ציחקקה ואמרה שהכוונה, מן הסתם, לאורגזמה.)

היו בקבוצה שלנו אנשים שהיו בעיני ענקי רוח: יוסף היה משורר וצייר מחונן, רות היתה מהפכנית שחייתה חיי משפחה מוחלטים עם שלושה מחברינו וכתבה יומן מרתק וחושפני. לרי"ש היתה בלורית אדומה כאש, והיו לו עיניים תכולות בהירות ושפם רך ועבה.

לאחר תקופת ההכשרה בכפר, עברנו לקומונה עירונית. כולנו עבדנו בעבודות מזדמנות, בבתי החרושת ובסדנאות, כסבלים בנמל ובתחנת הרכבת. הבנות עבדו כמלצריות או כאחיות מתלמדות בבתי חולים, ואחת, נעמי, התנדבה להיות זונה.

נעמי היתה התורמת הגדולה ביותר לקופה הקולקטיבית שלנו, ואני זוכרת כמה קינאתי כאשר רי"ש אמר שהיא קדושה.

כאשר אספנו די כסף, נסענו ברכבת עד קונסטנצה שעל חוף הים השחור, ומשם הפלגנו לפלסטינה. בפלסטינה הקמנו מחנה אוהלים באזור של ביצות. הראשון מבינינו שהתאבד היה למ"ד. הוא תלה את עצמו על מיתר של כינור ולא השאיר מכתב.

במהלך ייבוש הביצות חלינו כמעט כולנו במלריה. בנינו את הצריפים הראשונים, ובלילות היינו ממשיכים לשיר ולרקוד, לשוחח אל תוך הלילה, לגלות את לבנו איש בפני רעהו ולבקש אהבה. יואכים השאיר מכתב לפני שהתאבד: “אני חש בתוכי נטיות אנוכיות לאושר אישי,” כתב, “וגם את התאבדותי אני רואה כמעשה אנוכי של חולשה.”

יום אחד הודיע לנו רי"ש שהוא פורש מן הקבוצה: “בתוך אנושות אומללה אין לבנות קולקטיב קטן, נבחר ומאושר. אני נפרד מכם בצער,” אמר וחיבק אותי, “וגם ממך קטיה אני נפרד בצער, אבל אני הולך להצטרף אל הקולקטיב הגדול מכולם.”

*

האיש שפגשתי בפראג ואמר לי “שלום פייר” המתין לי. אני מקווה שנפטרת מהאקדח, אמר לי בעודו מניח את מזוודתי בתא המטען של מכוניתו. היה לי מספיק ניסיון לא לשאול אותו איך נודע לו משהו שלא סיפרתי לאיש.

הוא בעציץ, אמרתי.

טוב עשית, אמר, זאת היתה הכוונה.

הוא שאף מהסיגריה הנצחית שלו, שרק מבינים אמיתיים מעשנים – סלטיק בנייר תירס צהוב – והוסיף: הוא נועד לבא אחריך ולמשימה אחרת, ודאגנו שיקבל את החדר שלך. ידענו שתטמין אותו בעציץ, ותרשה לי לשבח אותך על התנהגותך האינסטינקטיבית, שלכמותה אנו מצפים ממך. כבר דווח לי שהעניין סודר והאקדח בידיים טובות, בדרך למנוע אסון גדול. אבל יש אסון אחר במקום אחר ולשם כך זימנו אותך.

עכשיו היינו בבולוואר סן ז’רמן. האיש החנה את מכוניתו קרוב לבית הקפה שבו נהגנו לשבת בשכבר הימים, ימי שחר המועצה.

בשבילך עדיין פסטיס, אני מניח, אמר.

ובשבילך, ניסיתי להתחכם, עדיין מרגריטה.

אתה זוכר את Z, אמר ולא שאל.

אחרון הפאן־בלקניים, ניסיתי, מטרנסילבניה, נכון?

זה האיש, אמר. הוא כלוא בטימישוארה ועומד להיות מוצא להורג בחשאי. עליך לחדור לכלא, לפתוח את דלת התא שלו, לומר את הסיסמה Mister Z I presume, ולהוציא אותו דרך השער החוצה ומשם למרכז הרוחני שלנו בליכטנשטיין. הנסיכה, הוסיף, היא ממוצא טרנסילבני והיא איתנו.

כאן עלי לעשות הפסקה ולהסביר את הרקע. בסרביה ישנם המיעוט הבוסני, המיעוט הקרואטי, המיעוט המקדוני, וגם כמה יהודים שהם צאצאי מגורשי ספרד. בטרנסילבניה יש מיעוט רומני, בבוקובינה מיעוט הונגרי, ועדיין לא דיברנו על המיעוט הצועני. בסלובקיה יש מיעוט הונגרי, שבתוכו מיעוט צ’כי המתייחס על הכת ההוסיטית שלה עדיין גרעין קשוח.

במוקדוניה יש מיעוט אלבני, ובאלבניה יש מיעוט טורקי שהדיאלקט שלו עות’מני, בעוד המיעוט הטורקי בבולגריה דובר טורקית שבה אלמנטים סלאביים.

הדבר המרגיז הוא, נכנס האיש לתוך המונולוג הפנימי שלי, בעודו תוקע בפני את עשן הסלטיק הצהבהב שלו, המרגיז הוא שמן הבחינה ההיסטורית האמיתית כל זה זבל.

מה הבעיה, בעצם? שאלתי אותו.

הבעיה היא, אמר האיש, שאנחנו כמועצה מאמינים שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להיות מיעוט מוכר עם הזכות להגשמה עצמית, ובאותה נשימה אנו טוענים שרק אחדות רב לאומית כוללת היא הגשמתו העצמית של כל מיעוט. אתה איתי? שאל בדאגה כאשר הופיע קמט קל על פני.

אני בהחלט איתך, עניתי בחופזה, אבל מה תפקידו של Z בכל העניין?

הוא גם זה וגם זה, הסביר לי האיש בניחותא.

עכשיו אני סוף־סוף איתך, אמרתי בהקלה רבה.

כדי להסוות את עקבותיך, עליך לנסוע ברכבת האוריינט אקספרס עד בראטיס, ומשם במכונית לטימישוארה.

את הלילה ביליתי באותו מלון שבו גרתי בשנים ההן. צילצלתי אל כמה מספרי טלפון נושנים.

*

לא כל כך הבנתי מדוע נסיעה באוריינט אקספרס מטשטשת את עקבותי יותר מטיסה מהירה, אבל לקונספירציה חוקים משלה. יצאתי מתחנת הרכבת המזרחית, התבוננתי בנוף ושקעתי בדיכאון שבו אני מתורגל בשעות של התרוממות רוח וריכוז רב. עילעלתי בתנ"ך, שאינו מש ממני בנסיעות, הסכמתי עם קהלת במובנים רבים, עם איוב לא יכולתי להתווכח. ניסיתי להיזכר אם התענגתי בליל אמש לפני שעצמתי את עיני, והצלחתי להיזכר רק במנגינה הנושנה שפיזמתי לעצמי ובשמו של הילד זוסמן.

איך אזהה את Z? שאלתי את עצמי. שהרי אם הוא נתון לעינויים ולהשפלות, אולי אפילו את צלם האדם שבו לא אצליח לזהות. זכרתי אותו כאיש גבה קומה, נהנתן מושבע כאשר מדובר בשירה, יין ונשים, אך אידיאליסט מסור וקנאי לרעיונות שלנו.

אל בית הסוהר בטימישוארה, הידוע לשמצה, אפשר לחדור רק באחת משתי דרכים: כאסיר או כסוהר, כנחקר או כחוקר.

בווינה נעצרה הרכבת כדי לאפשר לנוסעים שתיית קפה וינאי אמיתי עם שטרודל או עוגת מוצרט. בתוך כדי אכילת עוגת מוצרט, פיזמתי לעצמי את הרקוויאם שלו ותמהתי על אמונותיו התפלות.

עוד כאשר קיבלתי בפריז את המשימה הבלתי אפשרית, ידעתי שלא רק אני והמועצה צריכים לדעת את האופי ההתאבדותי של שליחותי. רק אם האויב ידע שאני בחזקת מת החי רק לעוד כמה דקות שאולות, אולי אצליח.

הנחתי את חפצי במלון ומחדרי טלפנתי אל משטרת הביטחון.

אני חבר באותו ארגון של האיש שאתם עומדים להוציא מחר להורג, אמרתי. אמרתי לאיש שיחי את שמו האמיתי של Z".

מה אתה רוצה? נשאלתי.

להסגיר את עצמי ואת כל סודות הארגון שלי ולקבל פנים חדשות וזהות חדשה.

מדוע?

נשלחתי למשימת התאבדות והחלטתי שעדיין מוקדם.

אל תצא מהחדר. יבואו אליך.

חיכיתי.

עברה שעה בערך, ואז נפרצה הדלת וכמה תת־מקלעים כוונו אלי. אחד מבין המתפרצים ניגש אלי בצעד אטי, שלף סכין וחתך את אוזני. לא הרגשתי כאב, רק דם חם שטף את צווארי, וראיתי את אוזני הכרותה על הרצפה, בתוך שלולית של דם.

זה חלק מהפנים החדשות שאתה מקבל, אמר האיש וחייך.

מישהו במדים לבנים נכנס לחדר, חבש את פני במקום שבו היתה לי פעם אוזן והזריק משהו לצווארי. כפי הנראה איבדתי את ההכרה. אין לי מושג לכמה זמן.

מאיבוד הכרה לא מתעוררים בבת אחת. אני כמעט בטוח שהחומר שהזריקו לי נועד לא רק לחטא את הפצע, אלא בעיקר לדובב אותי. אולי הצלחתי להוכיח להם שבאמת אני בוגד, וחולשת האופי שלי ונטייתי לסנטימנטליות דרמטית שיכנעו אותם שקורצתי מחומר הפכפך.

ספר לנו הכול.

סיפרתי להם הכול. ממילא סיפרתי להם הכול כאשר הייתי ללא הכרה.

נאפשר לך לשחרר את Z, ומעתה ואילך אתה שלנו, ועשינו עסק טוב.

מה עלי לעשות?

לתת להם את האיש שלך – דרך אגב, הוא לא דיבר, אבל הותרנו אותו שבר כלי – ולצפות להוראות. אל תצפה להוראות מהיום למחר. הצלחתך במשימה תעורר את חשדם וזמן רב תהיה תחת מעקב. כאשר ניתן לך סימן, נדאג שלא יהיה לך ספק ממי קיבלת אותו.

מנמל התעופה המראתי עם Z לליכטנשטיין. איש במדים עתיקים, חגור בחרב נושנה, ניגש אלינו כאשר ירדנו מהמטוס. נכנסנו למרכבה רתומה לארבעה סוסים שחורים ונסענו לארמון.

בארמון הובלנו אל אולם קבלות הפנים. הנסיכה הופיעה והושיטה את כף ידה לנשיקה, קודם ל־Z ואחר לי.

אינני יודעת כיצד להודות לך, אמרה.

שתינו שמפניה.

Z והנסיכה נפרדו ממני לעיסוקיהם הלאומיים והבינלאומיים, ואני הוסעתי במרכבה למלון.

*

בקליניקה פרטית הורכבה לי אוזן סינתטית, ואני שומע היטב. הפצע מגליד לאט, וממילא אני בחופשה לאחר הפעולה הנועזת. את החופשה אני מבלה בכפר ציירים, ואני מצייר נופי ים ושמי תכלת ודקלים, אבל גם ציורים מגמתיים המאיירים את ההיסטוריה האנושית על פי תפיסתי.

הקשר עם המועצה רופף, רק לפעמים מגיע אלי משהו מנומס וידידותי העוסק בשלומי הכולל – גופני וגם נפשי. אינני משלה את עצמי שמישהו דואג לשלומי מתוך ידידות. אני חייל בצבא ללא שם. וכל צבא דואג לשלום חייליו בימי שלום לא פחות מבעת מלחמה.

מקטעי עיתונים פה ושם, כאשר מדובר בהתנקשות פה ובמלחמת גרילה שם, אני לומד שהמועצה הרחיבה את פעולתה בכל האזורים הבעייתיים בעולם. היום סרי לנקה, אתמול אינדונזיה, שלשום פרגוואי וכן הלאה.

במיוחד צדה עיני את הידיעות על לוחמה נגד רוצחי הילדים העזובים בריו דה ז’נירו, ולאחרונה במקסיקו סיטי. בריו דה ז’נירו מצאה המשטרה את גופותיהם של שני אנשים בגיל העמידה, שמכל אחד מהם הוצאו כל האיברים הפנימיים שניתן להשתילם. שני הקורבנות נמצאו מתים בווילות שלהם, רמז למצבם הכלכלי. מאחד מהם, על פי הסברה, הוצאו כליותיו בעודו בחיים, ומהאחר – דקות מועטות לאחר מותו האכזרי.

באוגנדה בוצעו רציחות פולחניות מוזרות: אנשים שופדו על חטי פילים, ליד גופות פילים שנקצרו באש של מכונות ירייה. שום ארגון לא קיבל עליו את האחריות.

וכך, בעודי מנצל את חופשתי להתבוננות פנימית ורענון החשיבה ההיסטורית־חברתית שלי, אני שומר על עין פקוחה לנעשה בעולמנו במין עליצות פנימית: אני חש את עקבותיה של המועצה שלנו וגאה להיות אחד מחייליה.

אבל קול שהכרתי היטב בישר לי בטלפון שעוד הלילה עלי להיות בפריז. ארזתי בקפידה את ציורי, ונפרדתי מן האוויר מהכפר החביב שבו ציירתי. עכשיו אני יכול לגלות את שמו ואת מקומו: הכפר, סידי בו סעיד, שוכן בתוניסיה, ובשנים האחרונות משמש כאבן שואבת למחפשי השראה.

קרוב לחצות הגעתי אל בית הקפה הקבוע שלנו בבולוואר סן ז’רמן.

קרה משהו רע בקפריסין. אמר. מה שלום האוזן שלך?

שומע, אמרתי.

טוב, אמר, לפי שעה אנחנו צריכים בעיקר שתשמע. לאחר שתספר לנו מה שמעת, נראה איך ההמשך.

אישה צעירה בשיער ארוך שופע, ג’ינס וחולצה פרחונית נכנסה אל בית הקפה.

אל תסתכל ככה, אמר לי האיש, היא תבוא לשבת איתנו והיא נוסעת איתך. תכירו: ז’נט וזה קו"ף.

הרגשתי מה שאני מרגיש ברגעים כאלה: כאילו צמחו לי כנפיים ואני נוסק. כל כך יפה, עצובה ונוגעת ללב היתה. רציתי לחבק אותה ולקרוא באוזניה שיר. להשיק איתה כוסית. לשבת איתה על כף סלע תלול מול היום ולצפות בשקיעה. ללטף את כתפיה, את שערה. לחוש אותה צונחת בזרועותי, באנחה חרישית, כאוושת עלה בשלכת.

ז’נט נצמדה אל כתפי בבכי. ליטפתי את שערה בחמלה רכה, וברכי רעדו קצת. אני מכיר את רעידות הברכיים שלי כאשר תשוקה עזה סוחפת אותי ברגע לא מתאים, במקום הלא נכון.

רי"ש ביקש לחזור למועצה, אמר פייר. הוא ממתין לכם בלרנקה, עם משימה.

בלרנקה המתין לנו רי“ש. שרנו שלושתנו, בקול עצור, את המנון המועצה. ברכי שוב החלו לרעוד. קבעתי פגישה עם רי”ש לארוחת בוקר למחרת. חזרתי עם ז’נט אל בית המלון שלנו.

צילצלתי לפריז ודיווחתי.

התקלחתי, ונקשתי על דלתה של ז’נט.

Entrez, אמרה.

הייתי כחולם.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השנייה.

לא חשתי כמה זמן עמדתי לפני דלתה שקוע בהרהורי. רק רציתי לומר לך ליל מנוחה, אמרתי.

אתה יכול להיכנס.

אני מעדיף לצאת לסיור, אני לא שקט.

יצאתי אל הרחוב. הרחוב היה הומה. אנשים ישבו בטברנות לפני כוסיות אוזו, מוזיקה בקעה מכל עבר. ירדתי אל הנמל.

יש משהו בנמל עתיק שאין בנמל תעופה. בנמל עתיק אתה חש שארצות רחוקות הן אכן רחוקות ממך. יש באוויר ריח מלוח של סכנה, של הרפתקה. נמל התעופה נראה כמו חנות כלבו ענקית, שבה נמכרים ערים ויבשות, איים וארצות. רמקולי הכריזה מעצימים את תחושת חנות הכלבו. אתה רואה אישה יפה, ותמה אם עליך לטוס ליוקוהמה כדי לפגוש אותה, בעוד שהיא בעצם טסה לבואנוס איירס.

בנמל עגנו מפרשיות של דייגים, יאכטות של עשירים, ספינות מסע וגם ספינות נוסעים, מהן המשייטות בין האיים ומהן ספינות מהגרים לאוסטרליה, לדרום אמריקה, לקנדה ולאן לא.

בדחף פתאומי לא מובן ניגשתי אל הדלפק של אחת מחברות האוניות ושאלתי לאן הם מפליגים.

לסידני, אמר לי הפקיד, צפירה אחרונה בעוד עשר דקות.

סבבתי על עקבי במהירות. בחנות סמוכה קניתי מזוודה לא גדולה. בחנות אחרת קניתי שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, חליפת עסקים וחליפת ערב, מעיל רוח, כמה זוגות לבנים, כלי רחצה, משקפי שמש, מחברת וכמה עטים.

כרטיס הלוך לסידני, אמרתי לפקיד.

דרכון ושלוש מאות דולר, בדולרים או בכל מטבע קשה.

הגשתי לו את דרכוני הגרמני.

הפקיד שאל אותי בגרמנית מה בשבילו. נתתי לו את מה שהיה בשבילו. הכרטיס היה למחלקה ראשונה. עליתי בכבש האונייה, הושטתי את הכרטיס ואיש צוות לקח מידי את המזוודה והנחה אותי אל תא היחיד שנועד לי.

על ההפלגה ועל המסע אין הרבה מה לספר. הספינה קלטה ופלטה נוסעים לכל אורך הדרך: במומבסה, בעדן, בבומביי, בסינגפור. לגבי גילה ומצבה, היא היתה מהירה, ובתום שמונה־עשר ימי הפלגה עגנו בסידני.

הייתי צריך להתפלא, אבל לא הצלחתי. לרגלי כבש הירידה מן הספינה עמד רי"ש ונופף לי בידו.

עדיף איחור של שבעה־עשר יום על איחור של חמש דקות, חייך והושיט לי יד. יש חדר על שמך בהילטון, אמר. הפקיד בלרנקה אמר לי תחת איזה שם הפלגת.

שתקתי.

אתה לא שואל מה שלום ז’נט, אמר.

באתי לפתוח בחיים חדשים, אמרתי.

בשביל זה אני כאן, אמר.

הוא אותת למונית, נטל מידי את המזוודה ונכנס למונית אחרי. אילו ידעתי מה ימתין לי בסידני, האם הייתי נכנס אל החדר בלרנקה שממנו אמרו לי, בקול רך, Entrez?

מאז הפרישה שלי, אמר, נעשו חיי ריקים מתוכן.

אבל הרי חזרת אלינו, עניתי בתבונה.

חזרתי כי רציתי למות מוות שיש בו טעם, אמר. גיליתי שאין בי האומץ להתאבד במילוי משימה או להתאבד בשקט אנונימי בחדר בבית מלון. אם היה בי אומץ לב אי פעם, הוא אבד זה כבר. חשבתי על כל דרכי ההתאבדות האפשריות, ללא כאב, אבל גם לכך אין לי אומץ. מה שאני רוצה לבקש ממך ולהציע לך הוא: הרוג אותי.

אתה איש בעל מעוף, המשיך. הבחנתי בך לפני שנים לא מעטות. תחת מעטה הכסיל המיוסר יש בך רובד אמיץ וקשוח. אני בטוח שאילו היית מחליט להתאבד, ללא קושי היית תוחב אקדח בפיך, לוחץ על ההדק וגומר עם האשליה הנוראה הזאת. אני גם יודע שברגעי ייאוש אתה מסוגל להיות מתוחכם. מה שאני מבקש ממך הוא דבר מורכב במקצת – זוהי בקשה של איש פחדן וחשדן – אני מבקש שתתאזר בסבלנות, ואני מבקש שלמרות היותי חשדן, לא ארגיש בשום סימן שקיבלת את הצעתי ושאתה עומד להרוג אותי.

אני רוצה למות מאוד מופתע, אמר. הפקדתי על שמך בבנק שווייצרי מאה אלף דולר. אבל עליך להיזהר ממני: אם אחוש שאתה מתכוון לבצע את החוזה שבינינו – אהרוג אותך. אני פחדן, חשדן, מריר, מאוכזב, מהיר מחשבה ואכזר. החיים לא היטיבו איתי וגם אני מאסתי בהם. עוד תנאי: אסור לך לשקר לי. אם תאמר שאינך רוצה להרוג אותי ותצהיר שאתה דוחה את הצעתי, ואז, כאשר אתפתה להאמין לך תחסל אותי – דאגתי שלא תיהנה, דאגתי שיחסלו אותך. מי שיחסל אותך במקרה שתחליט לרמות אותי יזכה במאה אלף הדולרים שנועדו לך. ואיך אדע אם אתה מרמה? סמוך עלי, אדע.

תן לי שהות לחשוב, אמרתי, ואינני בטוח שאני יודע מדוע כך אמרתי. אולי כך אמרתי כדי לתת לו שהות לחזור בו מן הרעיון השטני־אווילי הזה שלו. ואולי כך אמרתי כדי להרוויח זמן – להגות תוכנית שאפילו חשדן־שרדן שכמוהו לא ינחש אותה.

אולי פשוט לא מצאתי שום דבר אחר של טעם לומר לו.

לך לעזאזל, אמרתי והכנסתי לו אגרוף אינסטינקטיבי בפנים.

דם פרץ מאפו. הוא קינח אותו במטפחת ואמר באנגלית: You are my man. דרך אגב, הוסיף, השהות שלך באוסטרליה – עלי. ועיקר שכחתי: יש לך מגבלת זמן. אם בתוך שנה אינך מבצע – תם החוזה בינינו.

הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו.

צילצלתי לבית המלון בלרנקה. אולי ז’נט עדיין מחכה שאכנס.

היא עזבה לפני שבועיים, אמר לי פריד הקבלה בצד השני.

התקלחתי, התלבשתי ויצאתי העירה: מעולם לא הייתי בסידני.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השלישית.

איש לא פתח את הדלת ולא נכנס.

הלילה היה כה שקט, שגם מבעד לדלת יכלה לשמוע את הלמות לבו של יוחנן. היכנס, אהובי, לחשה לעצמה ללא קול.

יוחנן השתעל, וז’נט שמעה את צעדיו המתרחקים לאורך המסדרון. לאחר הצעדים המתרחקים שמעה את מדרגות העץ חורקות כאשר ירד בהן.

הוא לא יחזור יותר, אמרה לעצמה והציתה סיגריה דקה. הוא ייעלם מחיי, שבעצם עוד לא היה בהם. יכולתי להיות פסנתרנית, למלא אולמות קונצרטים בלוזן, בסן פרנסיסקו. יכולתי לחקור את הגורילות בזאיר, לקבל מלגה לפרינסטון, אבל רציתי יותר מכול להיות דוגמנית. חשבתי לדגמן מגפי עור עם קלצ’ניקוב ביד, אבל אני כה רזה וחיוורת.

כל האנשים שאהבתי ירדו במדרגות העץ ונעלמו מחיי. אני חושבת שאסע למקום רחוק ואתחיל את חיי מחדש. אולי אסע לאוסטרליה.

מחר בבוקר, כאשר יבוא רי"ש לתדרך אותי, כבר אהיה בין העננים.

אולי אהיה נוסעת, אולי אהיה דיילת.

כאשר ננחת בסידני, הדבר הראשון שאעשה לאחר המקלחת יהיה לרדת אל הלובי, לשבת ליד הבר עם סיגריה ארוכה בין אצבעותי, ולתת לחיים להתנפל עלי בחוזקה ולטלטל אותי בסערת רגשות שגרתית. אולי גם אצא במשלחת הצלה לאזור פיגוע כלשהו. ממעמקים קראתיך יה, אמרה ז’נט ברגע שיוחנן, עם מזוודה חדשה בידו, עלה על כבש האונייה בלרנקה.

*

קשה לי מאוד עם ההצעה המטורפת של רי"ש. לא ישנתי בלילה.

מימי לא ביצעתי פעולה אלימה שלא בשליחות וללא אמונה באותה שליחות. מעולם לא הובילו אותי רגשות אישיים או תחושה של עוול אישי שנגרם לי לנצל את הידע ההתקפי שלי, שנרכש אף הוא במסגרת השליחות הנעלה שנטלתי על עצמי ובשם המסגרת שבתוכה פעלתי.

מצד שני, רי"ש נבל. וגם סופו מעיד על תחילתו: בתחילתו פרש מן המועצה שלנו על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים כביכול, והנה עתה הוא במערומיו האמיתיים – איש נבל, פחדן, עריק, מדיח לדבר עבירה.

ולא זו בלבד: עלי, אם אכנע לפיתוי, גם לשמור על נפשי ללא הרף מפניו – וכך גם הזהיר אותי. אוי לי.

אם אצליח להרוג אותו בלי לעורר את חשדו – אבוי לי. זכיתי במתת בזויה. ואם אכנע לפיתוי אך לא אצליח במשימתי הבזויה, גם אוי וגם אבוי לי. שהרי אם יחשוד בי, גם יהרוג אותי וגם את האתנן אאבד.

העבר זינק עלי.

זכרתי את הימים הראשונים, ההרואיים. הפילוג הגדול הראשון במועצה היה בשאלה האגררית. אל“ף, בעל הסנטר והבלורית – ועמו כמובן גימ”ל בעל הזקן ופרשנו הפופולרי של אל“ף – טענו בלהט שהיסוד לעבודת האדמה הוא רציונל פוליטי של מלחמת המעמדות. לעומתו, בי”ת הממושקף בעל המבט החודר טען שאין להפריד בין המאבק המעמדי, הלאומי והבינלאומי. כולנו, טען בי"ת בלהט, בני עמנו וארצנו, בני האנושות ובני המעמדות המנוצלים באשר הם. וזה כולל, הוסיף, את מעמדות הפועלים, האיכרים וגם את חסרי הבית והנחלה, כולם כאיש אחד.

ואז באה פרישתו הטורקת של רי“ש, שהתרחשה על רקע מיסטי לחלוטין. רי”ש דרש שלמהפכה יהיה לא רק צביון דתי־מיסטי, אלא שהיא תהיה גם אלוהים, שהוא בו זמנית גם בורא היקום וגם יצירו. כלומר: משהו מעין משיח, שהופעתו היא כשל בשר ודם, אך אין זאת אלא תחפושת ארצית של אלוהים מופשט.

אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתו של רי“ש, ואין זאת אומרת שקלטתי בבהירות את ההבדלים בין תפיסותיהם של אחרים. אני כמובן נטיתי יותר אל אל”ף, אולי בזכות הפרשן המוצלח שנמצא לו. באשר לרי"ש, הנה באינסטינקט (חייתי, לצערי) חששתי מפניו ומפני השפעתו ההרסנית על התנועה, וכה רווח לי כאשר פרש בטריקה זועמת, שלוותה במין איום נסתר.

והנה כך, שלא בטובתי ושלא מרצוני, נקלעתי אל עין הסערה.

וכך כאשר בישר לי פייר שרי“ש חזר למועצה, רעד גופי ורעדה נשמתי רעידה כפולה: ז’נט הרעידה את ברכי, רי”ש הרעיד את לבי.

*

לא באתי לאוסטרליה על מנת לברוח ממנו. רי"ש הוכיח שהוא מסוגל למצוא אותי בכל מקום. אבל אני סולד מן הרעיון לחסל אותו מתוך הגנה עצמית אפילו, וגם פוחד שאז אני עשוי להתפתות, למצוא צידוק מוסרי כלשהו ללקיחת המתת, והרי זה לא אני, ואני רוצה להישאר אני ואני בלבד.

אני נזכר בבוקר ההוא. הייתי בן תשע־עשרה, היה בוקר, ופתאום גיליתי את עצמי וידעתי מי אני. זה היה רגע של צלילות עמוקה, שמאז לא חזר על עצמו. התבוננתי בעצמי מן הצד וראיתי עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו, וידעתי שאת עצמי אני רואה.

הנני, אמרתי לעצמי.

אז עדיין לא ידעתי את פירושה המיסטי של המילה “הנני”. לא ידעתי שמילה זו היא תשובה על שאלה שנשאלה מתוך האינסוף, וכך לא ידעתי את גודל השליחות שקיבלתי על עצמי. רק משברי החיים שעברתי לאחר מכן האירו מפעם לפעם בחזיז מסנוור את מעמקי תודעתי עד שקלטתי מי אני: שליח.

אינני מאמין שברחתי לסידני ללא סיבה. זכרתי את יונה וזכרתי עוד שליחים שברחו, ולימים הכרתי במשמעות הבריחה: אתה בודק את עצמך, וישנה עוד מהות הבודקת אותך בו בזמן, על מנת לברר אם הנך ראוי לומר “הנני”.

כפי הנראה, שוב ברחתי כדי לראות אם עדיין אוכל לומר “הנני”.

*

רגלי הובילו אותי אל החוף.

נכנסתי אל בית קפה קטן, בסגנון אירופי על פי החיצוניות. כמה אנשים שיחקו בשחמט, אחרים דיפדפו בעתון, מישהו ישב וכתב בתוך מחברת, רמקול צנוע השמיע קונצ’רטו של רחמנינוב.

מלצרית מבוגרת למדי ניגשה אלי. ביקשתי אספרסו כפול עם חלב קר. המלצרית שאלה אם אני מעוניין ביצירה כלשהי. ביקשתי את הקורל של פַּכֶלבֶּל.

כפי הנראה שקעתי בהזיה ממושכת. המלצרית נגעה בי ברכות ואמרה שסוגרים. התעוררתי וזכרתי שאני משום מה מקיש על דלת חדרי בהילטון וקול רך מבפנים אומר לי, Entrez.

סיימתי לאכול את הגלידה שלי ועליתי אל חדרי. מתוך רוח שטות נקשתי על הדלת. שום קול לא ענה לי. הטלפון צלצל. הנחתי לו לצלצל עד שגווע. פתחתי את הרדיו ושמעתי את הווריאציה של י' ס' באך על הקורל של פכלבל.

*

אולי שקעתי בייאוש. מאיזו מגירה בתחתית המוח קפץ אלי אותו בוקר בוואלאדוליד.

זו היתה שליחות של חסד של אמת. היה עלי למצוא את קברו של איש שרק כינויו היה ידוע: אנטוניו. אנטוניו זה, לפי המקורות שבידי, נולד בשכם, ועל שמו האמיתי נחלקים המקורות. זה טוען ששמו היה עלי אל הינדי, זה מתעקש שלא עלי אלא אחמד אל הינדי, ומקור אחר טוען עלי זבלאווי.

אפילו על תאריך המוות אין הסכמה בין המקורות. הקרב על ואלאדוליד נמשך ימים רבים ובכל יום נפלו בו חללים. מדי יום היו החללים נקברים – במידה שההרעשות מן האוויר וההפגזות מן הקרקע איפשרו את הקבורה. לא מעטים היו המקרים שבהם נגזר על אלה שבאו לקבור להיקבר גם הם.

מה הביא את עלי או אחמד להילחם על חירות ספרד, לך תדע.

ואני רשאי לשאול את עצמי אם לא נסע ליפול בוואלאדוליד על מנת להקדים את מותו האפשרי במונטה קאסינו, בכרתים, באל עלמיין, ואולי מי יודע, בסטלינגרד.

לעולם אינך יודע האם במותך בוואלאדוליד הבאת את הניצחון במונטה קאסינו, והאם יכולת להצליח יותר במשימתך לוּ השכלת למות באל עלמיין. זאת דרכם של קרבות רחוקים אבודים, שלא תוכל לדעת איזה מהם הביא את הניצחון בקרב המכריע, שלאחריו החלו קרבות אחרים במקומות אחרים.

וכך, בוהה אל כוס בירה ספרדית לא טעימה במיוחד, המתנתי לאיש המקומי שיוביל אותי אל חלקת האלמונים.

האיש היה אישה: תמיד הם אוהבים להשתמש באישה לשם התקשרויות. היא היתה נמוכה, דקה ולא יפה מי יודע. הוחלט שניפגש בשעה חמש בין הערביים, שהיא שעת מלחמת השוורים, ואז אין סיכוי שמישהו בבית הקברות הישן יפריע לנו או יגלה בנו עניין.

פסענו בין המצבות, ולאחר חיפוש מייגע מצאנו שני אנטוניו, ושניהם מאותו תאריך. אולי לכן, אמרתי לעצמי, שתי גרסאות לשמו של האיש, יען כי המדובר בשני אנשים שונים שבאו מאותה העיר אל עיר אחרת על מנת למות שניהם באותה עיר אחרת.

רשמתי לעצמי שעלי להודיע לשני נכדים, האחד בביירות והשני בלוס אנג’לס, שמצאתי את קבר הסב. צילמתי את שני הקברים, ומבית הקברות הלכנו אל בית קפה ענק לא הרחק מהזירה.

הנערה המקשרת הסתפקה בהמבורגר. אני התעקשתי על המאכל האהוב עלי בספרד, חזרזיר בחלב אמו.

עדותה של סאשה בראילובסקי

שהיתי בעיר סמורגון בתפקיד. שובצתי לעבודה בקומבינט העירוני להפקת וודקה, ותפקידי היה להאזין לשיחות אקראי. האיש שהייתי מדווח לו היה בחור עם בלורית אדומה ושפם, שנודע לי בשם איגור, ללא שם משפחה.

יום אחד, כאשר באתי אליו לשיחתנו השבועית, חקר אותי איגור כרגיל, ולבסוף חיבק אותי בכתפי כרגיל והוביל אותי אל הדלת. מחוץ לדלת התנפלו עלי שני בריונים. כבלו אותי באזיקים, גררו אותי לחדר חשוך וקשרו אותי אל כיסא. הם הכו אותי בכל חלקי גופי עד שהתעייפו, ואז נכנס לחדר איגור.

איגור קרא באוזני רשימה של פשעים והציע לי להודות.

הודיתי.

נשלחתי למחנה עבודה, שבו עסקנו בחפירת תעלות. מסביבי היו אנשים מתים כמו זבובים, ואין לי מושג מדוע נותרתי בחיים. כעבור אחת־עשרה שנים שוחררתי ללא הסבר, והותר לי לגור ולעבוד בעיר באקו.

כאשר פרצה המלחמה גויסתי לצבא ורדפתי אחר הגרמנים עד גרמניה. בגרמניה השלכתי את המדים, רכשתי בגדי אזרח והתחלתי לברוח. ברחתי עד בלגיה, מצאתי עבודה בבית מלאכה, ויום אחד הציע לי חבר, מהגר כמוני, ללכת איתו לאסֵפה.

הנואם באסֵפה היה מי שהכרתי בשם איגור. הוא הוצג בפני הקהל, שמנה לא יותר מכמה עשרות אנשים, כפרופסור ורז’ס מאוניברסיטת לייז'. מישהו אמר שבעצם שמו הוא רי"ש. הוא דיבר בשם “מפלגת העם” ולא זיהה אותי. כעבור כמה חודשים ראיתי את תמונתו בעיתון, כשהוא מובל למעצר בין שני שוטרים. מאז לא ראיתי אותו יותר. אין לי מושג איך ועדת החקירה גילתה אותו. אין לי מושג על מה האיש נחקר. עד כמה שידוע לי, הוא נשלח לכלא, ואולי אני טועה. תמו דברי, כל מה שאני מבקש הוא ללכת הביתה, להשתכר ולא לזכור יותר את פניו.

עדותו של ז’ורז' פאלביץ', קומיסר במשטרת הזרים

האיש ידוע בכינויו רי"ש ושמו האמיתי אינו ידוע. התבקשנו על ידי האינטרפול לאתר אותו כמבוקש בעוון רצח. הבקשה באמצעות האינטרפול הגיעה ממשלת ספרד. לאחר שנחקר מסרנו אותו לידי נציג משטרת ספרד, והוא הוטס במטוס משטרתי לעמוד למשפט במדריד. מה עלה בגורלו, לא ידוע לי.

(הערת המהדיר: ידוע לנו שבשנת 1995 שהה בסידני שבאוסטרליה.)

עדותו של פרנסיסקו פואנטס, קצין משרה בוואלאדוליד

נולדתי בעיר זו, אך לפי מסורת משפחתית מוצאי מסרגוסה, ויש אומרים שאני מצאצאי המראנוס.

עוד לפני המשטר החדש הייתי במשטרה הפוליטית, אך בהשכלתי וגם במקצועי אני חוקר פלילי. נכון שלא הייתי מתקבל אלמלא נאמנותי למשטר, אבל אני חוזר ומדגיש שעיסוקי היה והוא גם כיום בתחום הפלילים.

בשנת 1960 הובא לידיעתי תיק רי"ש. אזרח אמריקני ממוצא ערבי, יליד נבלוס וכפי הנראה בעל אמצעים, הגיע לוואלאדוליד והציע תרומה גדולה לעיר תמורת חקירה הוגנת במותו של בן אחותו בזמן מלחמת האזרחים. שם משפחתו של המת היה אל הינדי, אך הדוד ידע לספר שכינויו בזמן המלחמה היה אנטוניו.

לתימהוני הרב, גיליתי בבית הקברות לחללי המלחמה שתי מצבות שעליהם היה אותו שם־כינוי אנטוניו.

מה שאני עומד לספר הנו מסמר שיער. משום מה התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפור מתחת לשתי המצבות. מתחת למצבה אחת מצאנו שתי גוויות כרותות ראש, ומתחת למצבה השנייה היו שני ראשים.

לא כולם יודעים שלאחר מלחמת האזרחים העניק המשטר החדש קבורה מכובדת ללוחמים משני הצדדים, ואף הכריז על חנינה לאלה שהפסידו בקרב והביעו נכונות שלא לעסוק בחתרנות ולהשתלב בחברה.

בדיקה פתולוגית הראתה ששתי הגופות, וגם שרידי שני הראשים, מגלים דמיון מפתיע בממדיהם. בדיקת רקמות של עצמות הנפטרים גילתה קרבה מדהימה, ולא היה מנוס מן המסקנה שהמדובר בזוג תאומים.

האזרח האמריקני הציע תרומה נאה למי שישפוך אור על הפרשה. המקרה נהפך לשיחת היום בבתי הקפה ובפלאזות, עד שאזרח בלגי התייצב ואמר שיש בידו מידע.

האזרח הצהיר שהיה בארצנו באותה תקופה, ואף השתתף באותו קרב עקוב מדם. על פי עדותו, מדובר בשני אחים שהתנדבו לשני הצדדים שלחמו זה בזה. בגלל צירוף מקרים מוזר, נפלו השניים בשבי, כל אחד מהם בידי הצד שנגדו לחם. בגלל אותו צירוף מקרים, ובגלל הדמיון המוחלט שהיה כנראה ביניהם, נחשד כל אחד מהשניים שנתפסו שהוא ערק אל הצד השני, ונידון לעריפה.

כבר מהרגע הראשון חשדנו באותו אזרח בלגי שהוא יודע יותר משהוא רוצה שנדע. התברר לנו שבאחד מגלגוליו הקודמים כינויו היה רי"ש. לא הותר לי לגלות כיצד נודע לנו שבאותה העת, המדובר כאמור במלחמת האזרחים, שהה אותו אזרח בלגי בעירנו ומילא תפקיד פעיל בצד שהובס. על פי השערתנו, הוא מילא תפקיד של קומיסר, וכך ייתכן שהיה מעורב במשפט הצבאי ואולי גם בהוצאת גזר הדין לפועל.

עדיין אין בידנו קצה של חוט.

עדותו של הכומר האב ברנרדו אגילר

המקרה חרות כמכוות אש בזיכרוני.

נקראתי ללוות את המנוח להוצאתו להורג בידי כיתת יורים, ולאפשר לו וידוי אחרון כחסד של אמת. האיש סירב להתוודות ואמר שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, Viva la muerte. לאחר שנקבר, הופיע שוב בחיים ונתפס. או אולי זה לא היה הוא, אלא מישהו דומה לו מאוד. שוב נקראתי ללוות אותו, ושוב סירב להתוודות, באומרו שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, “Viva la liberta” .

נפלאות מאיתנו מחשבות האלוהים.

*

שוב יצאתי לשוטט ברחובות. אגב שוטטותי השקיעו אותי מנגינות נושנות בזמנים נשכחים. לא מצאתי שום דבר שיאיר את דרכי וחזרתי במצב רוח עגמומי אל בית המלון. פתחתי בקבוק של יין מקומי מתנת המלון, גמעתי את מחציתו, והחלטתי ששום דפיקה בדלת לא תפתיע אותי.

עונת ההצעות הרעות והעצה הרעה בעיצומה, ואכן הדלת נפתחה ללא דפיקה ואיש גדול ושמן התיישב בכורסה שלידי.

Entrez, אמרתי לאיש הגדול השמן.

ראה זאת כעשוי, אמר בשמחה ומזג לעצמו כוס יין. אני המפקח בראון, ובכיסי תעודה מזויפת המוכיחה זאת. בעצם, שמי האמיתי אינו בראון, והוא חסוי, אבל אני באמת מפקח במשטרת הזרים ולא אשאל אותך מה באת לעשות אצלנו, כי ממילא אתה מוקף ידידים שלא יניחו לך רגע אחד לנפשך ולרצונותיך.

אתה בחברה טובה, עניתי לו.

הוא התעלם מהתשובה ואמר: אתה יודע שבעיר הזאת רק אני מסוגל להציע הצעה שלא ניתן לסרב לה.

בראון מזג לעצמו כוס נדיבה מן היין המקומי והציע: מה דעתך שניפגש אצלך עכשיו ונסכם את התנאים?

הצעתך נופלת עלי ברגע המתאים, אמרתי, במקרה בדיוק עכשיו אני אצלי.

ימי הביניים מתקרבים, הוא אמר בנימה עצובה, ואם אינך מאמין לי, פתח את החלון והסתכל החוצה.

פתחתי את החלון והסתכלתי החוצה.

האם אתה אוהב יפנים? שאל מאחורי.

אני רואה רק יפני אחד בחוץ, עניתי.

אלה ימי הביניים שאליהם התכוונתי, אמר.

תן לי לחשוב, אמרתי והדלקתי סיגריית סלטיק בנייר תירס.

שמעתי את הדלת נטרקת, וידעתי שכל זה אכן התרחש ונאמר.

לחיים חדשים, אמרתי לעצמי בקול מרוסק.

הסתכלתי בכוס הריקה. פניה של ז’נט צפו בקרקעית הכוס. שערה היה פרוע, עיניה היו עצומות, שפתיה נעו כאילו היא שרה לעצמה שיר קטן ללא מילים.

הגעתי למסקנה שהמפקח בראון לא היה ולא נברא. כפי הנראה אינו אלא משל, אבל אין לי מושג מה הנמשל.

הוצאתי מן המזוודה את שני הדרכונים שלי, ויצאתי מן החדר בבגדי בלבד. את החפצים היה אסור לי לקחת, כמובן. נופפתי בידי אל מונית מזדמנת ונסעתי אל נמל התעופה.

מהי הטיסה היוצאת הקרובה? שאלתי בדלפק.

בנגקוק, אמר לי הפקיד.

שלפתי את אחד הדרכונים ואת כרטיס האשראי התואם לו. שלום לך סידני, לא בך אשקוד על השארת נפשי. באולם הנוסעים קניתי מזוודה קטנה, כמה חולצות ולבנים.

לא הייתי מתפלא אילו רי"ש היה מקדם את פני בבנגקוק, אבל הוא לא היה שם. בעזרת הדרכון השני שלי וכרטיס האשראי התואם, רכשתי כרטיס במחלקת עסקים לרומא. היתה גם טיסה סמוכה לא פחות לברלין, אבל מזמן לא אכלתי פסטה טובה.

אולי נהפכתי לפרנואיד. התבוננתי היטב בנוסעים, לראות אם אין ביניהם רי"ש בזקן מושאל, בראון במשקפי שמש או מישהו שעדיין אינו מוכר לי ולא במקרה הוא בטיסה אחת דווקא איתי. במשך כל הטיסה הארוכה מאוד כמעט לא עצמתי עין.

ברומא נסעתי היישר אל אלברגו צ’נטרלה, מבלי לטרוח בהזמנה טלפונית. שאלתי אם חדר אחת־עשרה פנוי, והוא היה פנוי. הנחתי את חפצי, והטלתי עצמי על המיטה הזוגית הרחבה כעלה נידף שנשר מעץ בשלכת.

ישנתי שינה טרופה ומסויטת. עלוקות פשטו על צווארי, מצצו את דמי ופינו מקום לעלוקות חדשות שהמתינו בתור. נשארתי ללא דם, לבן כולי וכפי הנראה מת.

התעוררתי מכוסה זיעה קרה. בחלון היה ערפל, ובתי העיר לא נראו כלל. חשבתי על העלוקות. מה רצו ממני, מדוע אני. אני, שדמי נשפך בכל מקום הראוי לדם שיישפך בו. בספרד וביערות פולין, ביער העד ההולך ומצטמק של ברזיל, בירושלים, בסהרה, נדמה לי שגם בכרתים, אבל אני לא בטוח. מה רצו לומר לי העלוקות, אם אכן היתה בפיהן הנשכני מעין אמירה? “גם יש תצמא למים עלוקה”, כתב המשורר יחיאל פרלמוטר, שלימים שינה שמו לאבות ישורון.

אני יודע: Hetarine.

זה שם החומר שמפרישות העלוקות על מנת שדם הקורבן יישפך כמים ולא ייקרש. וזכורים לטוב העלוקולוגים אשר השתמשו בתגלית זו להצלת חיי פצועים. וכך, בכל בית חולים הגון שבו יש בנק דם, ישנו החומר הפלאי של העלוקות המונע את קרישתו ומאפשר עירוי דם.

זה מה שרצו לומר לי העלוקות: להקים בנק דם פרטי – מדמי שלי בלבד – ובדמי אצבע דגל ענק ובו אכסה את שער הניצחון של טיטוס.

בצהריים הלכתי אל בית מרקחת סמוך. לאכזבתי, החומר אינו על המדף: כל בית חולים מייצר אותו מעלוקות שהוא מגדל. אם אכן ארצה לכסות בדגל הצבוע בדמי את שער הניצחון הארור – ואולי את כל שערי הניצחונות הארורים ואת כל האנדרטאות לזכרם של אלה שדמם נשפך על מנת שאחרים יוכלו לשפוך עוד ועוד דמים – יהיה עלי לגדל עלוקות ולשאוב מהן את הארס המועיל.

וגם הרבה סדינים אצטרך לקנות בעבור כל הדגלים שאצבע בדמי.

גם את צריח כנסיית פטרוס הקדוש עלי לכסות בדגל, זה המקום שבו יושב על כיסאו הרם יורשו של שה האלוהים, שדמו ניגר על הצלב נהפך לאחד מנהרות הדם היוצאים מגן הגיהנום להשקות את הארץ. בנהרות דמי על דגלי ענק על כל צריחי הרשע וכל שערי הניצחון של השטן אכפר על חטאי כל שֹיי האלוהים, כל לוחמי החירות וכל נביאי האמת והשקר.

אני שואל את עצמי אם ז’נט באמת היתה או רק הזיה היתה: ביאטריצ’ה דולסיניאה, גומר בת דִבליים, ושאר מיני הזיה שנגזרו על מי שדמו יישפך כמים, עד אין קץ.

אוואנטי פופולו, אני שר לעצמי בעוד העלוקות מוצצות את דמי.

והרי אין זו מטפורה: וכי לא בדם הוורידים השחור שמצצו העלוקות בני המעמדות העליונים את דמם של העניים נצבעו כל מלחמות הכיבוש וההשמדה? והאם לא בדם העניים נצבע הדגל האדום שאותו נשאו בחגיגות ה־1 במאי מול רובים מכודנים ומכונות ירייה?

וכך אני, מטפורה חיה, שר ושותת דם, שותת דם וצובע דגלי ענק שיכסו את כל השיקוצים שלרגליהם היינו אמורים להשתחוות אפיים ארצה.

גמרתי להיום. אני מורח את צווארי בתכשיר דוחה העלוקות ומחזיר אותן אל מכל המים, עד מחר.

רי“ש טורד את מנוחתי גם כאשר נדמה לי שאני מרוחק ממנו, גם כאשר אני בטוח בביטחון מוחלט שאין לו שמץ של מושג היכן אני, מה מעמדי הנפשי וכיוצא בהם. אינני מאמין שרי”ש מסוגל לרצוח אותי אם לא אהרוג אותו על פי תנאיו, אבל זהירות רק תועיל לי.

רומא קטנה, אבל בשבילי היא גדולה מדי.

עלי לברוח ולא להותיר עקבות. עלי לרכוש לי פנים חדשות, טביעת אצבעות חדשה, שם חדש, ולהיעלם במקום חדש אך קטן, דווקא קטן.

אי קטן, עיר שדה קטנה, כפר בינוני.

ואולי לא להיעלם. אולי דווקא להתבלט – אבל באותם תנאי זהירות של שינוי שם, טביעת אצבעות, פנים ועיסוק מקצועי.

בנעורי הייתי פועל דפוס. גם משכתי בעט סופרים פה ושם, בעלונים פנימיים של הקבוצות השונות שאליהן השתייכתי. מעולם לא הייתי מהמנהיגים, אבל עורכי העלונים אהבו לפרסם שורות של הזדהות, נכונות, תמיכה וכיוצא בהן. אולי אוציא עלון כלשהו לתיקון המידות, להגנת חיות הבית, לעזרת כלבי הים וארצות העולם השלישי שבהן יש רעב, תמותת תינוקות ומלחמות אזרחים.

אני אכתוב, אדפיס ואפיץ את עלון המידע שלי, ואולי כך איעלם ממי שיחפש אותי.

עכשיו אני שומע מעין רחש קל מעבר לדלת. ידי נשלחת אוטומטית אל האקדח, והנה אני שכוב על הרצפה, ממתין. מישהו יורה בי מנשק אוטומטי. הנשק מצויד כנראה במשתיק קול, אבל את חבטת הכדורים בקיר שמעלי אני שומע, ואבק דק של טיח נופל על ראשי ומסביבי. מוטב לא לזחול ודווקא להישאר במקומי. אם החטיאו אותי היכן שאני, אולי לא יחטיאו אם אזוז.

עברו שעתיים. עדיין אין בדעתי לזוז. כבר לא יורים, אמנם, אבל לא שמעתי שום רחש קל של הסתלקות חרישית.

עכשיו אני מרסס באש אוטומטית משלי את מפתן הדלת. לא שמעתי שום אנחה.

חמש דקות.

קמתי. פתחתי את הדלת. במהירות ארזתי את המזוודה הקטנה עם רכושי חסר המשמעות, וכבר אני במונית – אבל בדרך לאן? לתחנת הרכבת? לנמל התעופה?

תחנת הרכבת.

*

עוד ברכבת, עברתי על לוח מודעות הנדל"ן. מן המלון צלצלתי אל מתווך דירות ושכרתי דירה מרווחת בפרבר עשיר. עשר דקות לאחר שהשתכנתי בדירתי החדשה, צילצל הטלפון.

על הקו היתה ז’נט.

המועצה לא שכחה אותך, אמרה. פייר מבקש לראות אותך ולהטיל עליך שליחות.

לא עניתי. הנחתי את השפופרת על כנה. כעבור עשר דקות נשמעה נקישה בדלת וקולו של פייר קרא בשמי.

אנחנו יודעים שאתה יודע שרי"ש בגד בנו, אמר, ולא לשם כך באתי.

אני עייף, אמרתי.

גם אני עייף, אמר, ואין כמו התעמלות להעביר את העייפות.

אני מרבה בתרגילי זחילה, אמרתי.

הגיע הזמן שתתחיל לרוץ, אמר.

אין לי לאן לרוץ, אמרתי.

בוא נרוץ יחד, אמר.

לאן אתה מציע שנרוץ? שאלתי.

ישר אך תוך האש, אמר.

הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, אמרתי.

כולנו שה האלוהים, ענה לי וטפח בחיבה יתרה על כתפי.

בטלוויזיה היתה שורה של חללים ליד הריסות של בתים, ועל פי הנוף היה קשה לדעת אם היתה זו סראייבו או בירת צ’צ’ניה, שכחתי מה שמה, או כל מקום אחר על פני הכדור הארור הזה.

אני מניח שאתה גם מצויד וגם בצורה חרישית, אמר.

עניתי לו בניד ראש חרישי.

בחוץ המתינה מכונית. ז’נט ישבה ליד ההגה.

נסענו.

*

הקרואטים עומדים על כך שיושבו להם זכויותיהם ההיסטוריות, אמר גבריאל פרינציפ.

ישבנו בקפה לה רומרי. במרוצת השנים הארוכות שבהן שירַתי את המועצה, לא מעט אנשים ראיתי במקום זה וראיתי בנושא זה וראיתי בפעם האחרונה. ובפעם האחרונה פירושו שמאז השקנו כוסית לחיי ארצם או צדקתם או משהו עמוס רגשות ממין זה, פערה האדמה את פיה ובלעה אותם.

אני זוכר את הכושי הקטן מסוואזילנד, את ז’וז’ה מאנגולה, את אליציה הפולנייה, שנעלמו בבור השחור הממתין לשכמותם: מי באש ומי בחרב, מי בעינוי ומי בצרור מנשק אוטומטי; מי לחץ על דוושת הגז במכוניתו ועלה בסערה השמיימה, ומי המתינו לו בחדר המדרגות של ביתו.

אנו זקוקים לנשק, אמר פרינציפ.

גם שכניכם הסרבים, אמרתי, ומדוע אתם?

אנו נטבחנו.

וגם טבחתם אותם, אמרתי. ומה זה עושה לעולם?

זה שומר על שוויון בין שני הצדדים.

יש לך תשובה טובה יותר? שאלתי.

יש לך תשובה טובה יותר? שאל הוא.

אעביר את בקשתך למועצה, אמרתי, וקבענו פגישה נוספת.

פייר חיכה לי בקפה לה פאלט.

חמשת אלפים רובים לי אנפילד, אמר פייר, מאתיים וחמישים מקלעים, אלפיים עוזים. חמש מאות טילי לאו וזהו. וגם תחמושת, כמובן.

זו בעיקר מלחמת חפירות ומתרסים, אמר פייר באנחה. נוסיף גם ציוד רפואי בסיסי.

מה עם הצד השני? שאלתי.

מקבל מהאמריקנים, אמר, ויש מעין איזון.

מה קורה כאשר הגלגל מתהפך? שאלתי יותר את עצמי מאשר אותו.

גם אנחנו משתדלים לשמור על גמישות וכושר היפוך, ענה בחיוך מסוים.

הלכתי למשרד, שלחתי בפקס מכתב מוצפן למישהו בבלגיה והלכתי לישון.

בלילה חלמתי שאני חולם.

בבוקר לא זכרתי את החלום. התגלחתי, ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי לבלגיה. נופים כפריים ושדות של עולש ברחו ממני ללא הרף ובמהירות, וחשבתי אם אני אוהב את ז’נט, אם אני אוהב את אהבתי לז’נט, ואם ז’נט אוהבת את אהבתה אלי. הגעתי למסקנה שז’נט קצת יותר ארמנית ממני, שאני קצת פחות ארמני ממנה, וגם למסקנה שפייר בוטח בי ובכישורי יותר מדי, ואני להיפך, פחות מדי.

כאשר נכנסתי אל המונית, היה נדמה לי משהו.

עד שהגעתי אל בית המלון, לא ידעתי מה היה נדמה לי. צפיתי בטלוויזיה, קראתי את העיתון המקומי כולל המודעות על מכוני עיסוי, ותמהתי אם יכולתי בגלגול אחר להיות סוכן של מכונות כביסה. החלטתי שלמה לא, וברוח זו נרדמתי.

יש בתוכי נקודת זמן ונקודת מקום, אשר ביני לבין עצמי אני מכנה “אזור הגעגועים”. פתאום כאן, ואולי פתאום במקום אחר, אני מבין מנין הגיע אקדח הפרבלום אל המזוודה שלי בבית המלון בפוארטה דל סול: מאזור הגעגועים הוא הגיע, ולשם יחזור, וממנו אולי שוב יגיע אלי במקום לא צפוי וברגע בלתי צפוי ואולי למטרה צדדית.

אני מנסה למקם את הגעגועים בגיאוגרפיה, אבל ערפל כבד מונע ממני לזהות את המקום. אולי, כך נדמה לי, אולי הוא בצפון ארץ אדום, דרומית לנחל ארנון שהוא גבול ארץ מואב. בכל אופן, הוא באיזשהו מקום שבו דהרנו בתוך הסופה לכבוש את והב.

אולי לא זה המקום, אולי זה המקום ליד נהר הזברוץ', שבו דהרתי עם ידידי מנוער, הצייר פייר לובלסקי, לתקוע את הדגל האדום על צריח הכנסייה בכפר, והוא נורה בעת צליחת הנהר, ואת שמו אזכור לעולמים.

אולי בסידני.

כן, כפי הנראה בסידני, בגלגול אחר. בגלגול האחר הלכתי עם נערה אלבנית שפגשתי בעיר הזאת שמעולם לא הייתי בה, להקים את אלבניה החופשית. אני לא כל כך זוכר איך זה נגמר, האם הזדקנו יחד בבקתה על ראש הר נִשפֶּה באלבניה, האם קברתי אותה למרגלות ההר, האם היא קברה אותי.

ואולי האזור הזה הוא בשום מקום, רק בתוך זמן כלשהו. אבל זאת נקודת זמן שלא זזה משום מקום אל שום זמן או להפך, ואם כך היכן היא. אני בטוח שזו נקודה משוטטת מחוץ לכל מקום ומחוץ לכל זמן, ולכן היא כל כך קבועה, כמו ערפילית רחוקה.

משם, אני בטוח, הגיע האקדח אל המזוודה בפוארטה דל סול, ומאותו בית מלון נודד לו אקדח תימהוני זה ומלווה אותי כמו כוכב בלילה.

אולי אזור הגעגועים הוא כוכב.

מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה, אולי אדהר לארמניה ושוב יופיע הכוכב.

*

אני מתקשה להיזכר מתי ואיך ובאיזה הקשר גויסתי למועצה. באותם ימים רחוקים, כך נדמה לי, הייתי רועה צאן בגליל.

על אבן שדה, תחת אלון תבור עבות, הייתי יושב ומחלל בחליל, ועדר הרחלים שעלו מן הרחצה כולן היו מתאימות ושכולה לא היתה בהן. למטה בעמק היו אוהלי קידר והיו עזים שחורות. ביד אחת הייתי אוחז במחרשה וביד אחרת בשלח. מפעם לפעם היו יורים בי, ואז הייתי משתטח על האדמה ומשיב אש.

יום אחד הופיע על קו האופק איש בעל סנטר תקיף ובלורית מרשימה, ורק כאשר התקרב אלי ראיתי עד כמה היו עיניו יוקדות. הצעתי לו מים זכים מכדי, והוא אמר לי שעלי להצטרף אל צבא השחרור.

הלכתי למלחמה שבה שכלתי רבים מיקירי, ופעם אחת בלילה אפילו חלמתי שאני רואה מודעת אבל עם מסגרת שחורה, ובה כתוב שמי, ומתחת לשמי השורה: “נפל על חומות ירושלים”.

בגרסה אחרת היה זה לאחר שצבא השחרור התפרק או פורק, וגרתי בירושלים בשכונת רחביה בחדר כביסה בחצר, ובלילה הייתי כותב שירים לאור הנר. ואז דפק מישהו על דלתי ואמר לי שכדור הארץ בוער ורק באש ניתן לכבות את השרפה, או משהו כזה. וכך הצטרפתי אל צבא שחרור העולם, שלימים נקרא “המועצה”.

זה היה בבוקר, התעוררתי מחלום שחלמתי משום מה בצרפתית. בחלום ראיתי את קברי, ועל המצבה כתוב שמי, ומתחת לשמי המילים: Mort pour la terre.

האמת היא שעם הזמן הכול הולך ומיטשטש, ואין כל ביטחון איזו מן הגרסאות היא הנכונה, ואולי אף לא אחת מהן, ואולי פשוט הלכתי בעקבות הילדים שנעלמו לי והמנגינות הנשכחות המציקות לי בשאלה מנין הן באות.

אם אינני טועה, המשימה הראשונה שלי, מעין טבילת אש, היתה באלבניה, שם הדרכתי לוחמים הרריים הדרכה תיאורטית משולבת בנושא המעטים מול הרבים. כמה מאותם לוחמים שהצליחו להימלט מארצם לאחר כישלון המרד הלכו עם המועצה לכל מקום שבו נדרשו, ומרביתם אבדו במשימות אבודות.

אחד מהם מת בזרועותי בקרב על ואלאדוליד. היה גם בחור פולני בשם צ’סלב, שכתב שירים, ופעם בפראג התלווה אלי אל קברו של המהר"ל.

עכשיו אני ברגע קשה ומייאש.

הייתי רוצה לסיים את חיי באקט שיצרף את שמי לרשימת האנשים שלאורם הלכתי, ומצד שני הייתי רוצה פשוט להיעלם אל תוך עצמי, עד שבתוך עצמי איהפך לנקודה קטנה באופק ההולכת ומתרחקת עד שהיא נעלמת, ואולי פשוט להרוג את רי"ש ולהיהרג על ידו בו זמנית.

כמה אהבתי לחלל בחליל לעדר הנשכח, יושב על אבן בגליל, תחת אלון תבור עבות.

*

מעלי שמי הכוכבים, אמר מי שאמר, ובלבי הציווי המוחלט.

מאין באתי אל המועצה, אני יודע. לאן אני הולך איתה, שאלה טובה. אם הכפירה היא תהום, אמרתי לעצמי פעם תחת שמי הכוכבים, האמונה היא גשר רעוע. כאשר אתה מהלך על גבי הגשר הרעוע, אל לך להביט אל שמי הכוכבים במרום, כי אז תמעד אל הבור.

וכך אני חוצה את הבור, והכוכבים שמעלי, שאליהם איני מביט, אינם מזכירים לי את לבי שבתוכו נסגר הציווי המוחלט.

אני מטימישוארה, אמר לי האיש, אתה חייב לנו משהו. אמצא אותך גם במקום אחר, הוסיף, כמו שמצאתי אותך כאן. ומה שלום האוזן החדשה שלך? שאל.

מה אתה רוצה, אמרתי, אני שומע בכל האוזניים.

אנחנו לא נרשה שהקרואטים ינצחו, אמר. אתה מעביר אליהם נשק. עליך להעביר נשק לסרבים.

ואם לא? שאלתי.

חיכיתי לשאלה הזאת. ואם יש בך ספק, כל שעליך לעשות הוא להביט למעלה אל הכוכבים, אנחנו שם מאירים את דרכך.

האיש היה זריז מאוד. כאשר התעוררתי, הייתי מכוסה דם וכואב. הטלפון צילצל.

אני מקווה שהתעוררת, אמר הקול. הוראות מדויקות תקבל מחר. אל תזוז.

רשמתי לעצמי הערה בנלית על האקדח של צ’כוב שנזכר להופיע, ועל האלמנט של הפאזל שבלעדיו תמונת האימה הפרטית שלי לא תושלם. אמרתי לעצמי שאולי מרוב החשש למעוד על הגשר שמתחתי, לא הבטתי די למעלה אל שמי הכוכב, שרק לאורם אחצה את התהום ולא אמעד.

פתחתי את ספר תהילים בפרק כ"ג וקראתי בקול רם: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע.

*

הפאזל שהוא שמי הכוכבים שמעלי מתמוטט, ורסיסיו נופלים עלי, והפאזל שמתחתי מתפורר, ואני מנסה להיתלות על שבר כוכב ולא ליפול לתהום שנפערה מתחתי.

מה עשיתי בטימישוארה, ומדוע בשלווה נתתי שיקצצו את אוזני? האיש מטימישוארה הפחיד אותי כמו שמזמן לא פחדתי. איך מצא אותי אני יודע, כי כך הייתי אני מוצא אותו אילו נאמר לי. אם לרגע אפסיק להאמין, אולי תבוא לי הגאולה. אם לרגע, רק לרגע קט, יהיה בלבי ספק האם עלי לעזור לקרואטים להשיב את חירותם, אוכל לחזור אל הבית שפעם היה לי, לצלצל בדלת לענות לעצמי מבפנים Entrez, ואז מה?

להביט על תמונה דהה מצהיבה של הנער שהייתי אני ולתמוה היכן הוא.

לשרוק מנגינה ישנה, ולקול המנגינה מבפנים לזנק מבעד לחלון אל השמים.

אני מניח שאילו היה ניתן ליפול אל השמים מאיזשהו מקום, זה מה שהייתי עושה.

עכשיו אני צריך לנחש את מהלכיו של האיש מטימישוארה, לחשוב על הקרואטים, על גבריאל פרינציפ המאמין באמונה שלמה שכך ורק כך, ואני בעיניו השליח, שבט אפו של האדון, בורא החיים וגוזר המוות. מיהו המת שהערתי ומיהו החי ההולך למות? האם המת שהערתי הולך למות? האם החי שבו יריתי יקום מקברו כאשר כך אצטווה לעשות?

ראשו של האיש מטימישוארה הופיע בחלון. סימן, כך אני מניח, שאני גר בקומת קרקע.

הוא חייך אלי. מותר להיכנס? שאל וכיוון אלי מה שכיוון. ההוראות השתנו, אמר. תשלח נשק לקרואטים, תשלח נשק לסרבים, תשלח למי שאתה רוצה. ודרך אגב, אתה לא צריך לדאוג לרי"ש, אנחנו כבר דאגנו לו. תיזהר רק מחדרי מדרגות.

האיש פנה לאחור וצעד במורד הרחוב. אני באמת גר בקומת הקרקע. יכולתי לירות בו, אבל בשביל מה.

בלילה חלמתי חלום. חלמתי שאני רואה את עצמי מת בשדה קוצים. בתוך החלום ידעתי שאני בתוך חלום וניסיתי להתעורר ממנו. אני זוכר שלא הצלחתי להתעורר.

בבוקר קמתי, התגלחתי, ירדתי אל תיבת הדואר לשלוף ממנה את העיתון. חיפשתי את שמי במודעות האבל ולא מצאתי. כפי הנראה, החלום לא היה שלי ורק בטעות הוצמד אלי.

אין לי שום הסבר.

עדותו של מישל מחנאווי

על פי המסורת ועל פי מבנה שפת אמי, משפחתי ממקום ששמו מחנה, אך אינני יודע היכן הוא. נולדתי בעיר סמ"ך על חוף הכנרת, והיום העיר איננה. אני מפקד בכיר באחד הארגונים של מה שמכונה בעגת העיתונות הבינלאומית “הסירוב”.

בשנת 1954 נפגשתי – באמצעות מתווך המוכר לשנינו – עם מי שהציג עצמו כ“יוחנן”. הפגישה היתה בקפה לה רומרי. שתינו פונץ' קריאולי כמנהג המקום. באותה עת היינו קבוצה לא גדולה של פליטי מלחמת 48' שחיפשה קשר והידברות עם אלה שניצחו וגירשו אותנו. “יוחנן” השתייך בעבר לארגון טרור, כפי שנמסר לי, ולאחר ניצחונם שלהם ומפלתנו שלנו, היה מאלה שחיפשו קשר והידברות עם שכמותי.

רי“ש, יהודי יליד מצרים, גולה פוליטי בפריז, היה שותף ב”מועצה" ש“יוחנן” היה כנראה חבר בה. מטרת הארגון היתה סיוע כספי ולוגיסטי לארגוני השחרור השונים.

נפגשנו כמה פעמים. ה“מועצה” היתה ארגון בעל כוונות טובות וללא כל יכולת מבצעית, ו“יוחנן” היה כנראה אף הוא בדעתי. גם רי"ש. מתישהו נפסקו הפגישות בינינו, ללא תוצאות, ללא טינה. שני חלשים ביקשו לתמוך זה בזה, אך צירוף החולשות לא יצר כוח.

עדותו של אליאס

נולדתי בגרמניה בשנת 1927, ובשנת 1940 הגעתי כפליט לפלסטינה. בגימנסיה הכרתי את “יוחנן” והתיידדנו. יחד הקמנו מעבדה ביתית לכימיה, ופעם אחת הפקנו גז כלור, ובנס ניצלנו ממוות. עסקנו גם בהתכת זכוכית בעזרת קשת וולטה, ומתישהו הצטרפתי לתנועת הנוער שבה היה חבר “יוחנן”. ב־1945 עזב “יוחנן” את התנועה, ולימים נודע לי שהצטרף לארגון טרור.

בראשית שנות החמישים הגעתי לפריז והוצע לי תפקיד גבוה במסגרת האומות המאוחדות. ידעתי שידידי לשעבר, שניתקתי את הקשר איתו מסיבות פוליטיות, נמצא באותה העיר. רק כאשר נודע לי ללא ספק שהאיש עבר מהפך רעיוני, חידשתי את הקשר איתו.

על עצמי אני מעדיף לא לדבר. היו לי בעיות שאילצו אותי לעזוב את ישראל, וכהמשך טבעי, נהפכה עזיבתי לגלות מרצון ומתוך מחאה.

גם כאשר חידשתי את הקשר עם “יוחנן” לא נלהבתי מאישיותו. היתה לו התנהגות לא מוסרית עם נשים, שאליהן התייחס כאל אובייקט מיני בלבד. הוא היה מרבה בשתיית אלכוהול, ולא פעם נאלצתי להוביל אותו במכוניתי אל ביתו כשהוא מחוסר הכרה.

סלחתי לו בשל עמדותיו הרעיוניות, והצטרפתי אל הארגון שהוא היה שותף בו, ה“מועצה”. שם פגשתי את רי"ש.

יום אחד באתי לפגישה עם רי"ש, והוא לא היה. נאמר לי שנאסר על ידי משטרת הביטחון. עוד באותו הלילה צילצלתי אל יוסוף, ידיד מצרי שלמד איתי בסורבון, ולמחרת בבוקר כבר הייתי באפריקה, בעיר הבירה של אחת מהמדינות שזה עתה נולדו.

חזרתי לפריז בסוף שנות החמישים וחזרתי לשתף פעולה עם “יוחנן”.

לאחר ניצחונה המפוקפק של מדינתי לשעבר, ב־1967, ניתקתי איתו את היחסים עד מותי.

אני רשאי לכתוב את צירוף המילים המוזר הזה “עד יום מותי”, כי את יום מותי קבעתי בעצמי.

עדותו של אלפרד טרבולסי

נולדתי במצרים, שממנה גורשתי גם בשל יהדותי וגם בשל השקפותי, החילוניות לחלוטין. את רי"ש היכרתי והערצתי עוד באלכסנדריה. הוא הוגלה לפני, וכאשר הגעתי לפריז כבר היה שם וכבר עמד בראש ארגון גג ששם לו למטרה לשחרר ארצות קולוניאליות מן הקולוניאליזם ולחתור לשלום אוניברסלי.

רי"ש נולד במשפחת בנקאים עשירה, אך תרם את כל הונו למפלגה שבה האמין באותה העת. כאשר הגעתי לפריז, כבר היה צורך לתמוך גם בו וגם בארגונו, וזאת עשיתי בנפש חפצה.

למזלי האטוויסטי, שיערתי מבעוד מועד את העלול לקרות בארצי, וכך הצלחתי להעביר את מרבית הוני לשווייץ, מינוס ההוצאות שנדרשו לשימון דלתות וחלונות היציאה וההוצאה. אנו, יהודי מצרים, אמונים עוד מלפני הספירה על השתלבות בתרבות הכללית, בתוך כדי שמירה על ייחודנו ועל אופיינו.

גם בגלות פריז – ובעינינו זו היתה גלות ממולדתנו האהובה – קיימנו קשר הדוק עם חוגים שהיו קרובים לרעיונתינו. פעם אחת הגיע קולונל מצרי מהקבוצה שתפסה את השלטון מן המלוכה המושחתת, ואנו התכנסנו בביתי שבשאנז אליזה. בפגישה נכחו גם רי"ש ויוחנן. במשך כל מהלך הפגישה, היינו מעיפים מפעם לפעם מבט אל מרקע הטלוויזיה. לפתע ראינו קולונל בצבא סודן, שהנהיג הפיכה צבאית שנכשלה, מעשן את הסיגריה האחרונה בטרם הוצאתו להורג על ידי הכת הצבאית שכבשה את השלטון. פניו הפיקו קור רוח, והוא עישן את הסיגריה האחרונה בשלווה. הקולונל המצרי פרש לחדר אחר, וכאשר חזר היו עיניו אדומות מבכי: האיש שעישן לנגד עינינו ובזמן אמת את הסיגריה האחרונה היה ידידו הקרוב.

לימים נרצח רי"ש בחדר המדרגות של ביתו ברובע החמישי.

עדות הרוצח מ'

הוטל עלי לבצע פעולת חיסול בפריז. לארגון שלי, שמרכזו בטימישוארה, משימות מגוונות, אמצעים מתוחכמים וקשרים עם זרועות חשאיות של מדינות רבות. במקצוע שלנו, העולם הוא אחד ויד רוחצת יד, ולמדתי לא לחקור במופלא ממני. אישית, אני רווק בן עשרים ותשע. את נטיותי המיניות אני שומר לעצמי, והן מגוונות. אני חושב את עצמי לגבר נאה ומושך, אבל בפעולות אני אוהב לחבוש משקפיים הנראים כאופטיים, ואז אני נראה כאינטלקטואל.

העבודה האחרונה שלי בפריז היתה חיסולו של שגריר פלסטיני מסוים שעבר את גבול המותר. הפעם הוטל עלי לחסל את המכוּנה רי"ש, איש מאוד מפריע.

נשק ההגנה של רי"ש היה חוסר ההגנה שלו. מעולם לא היו לו שומרי ראש, הוא לא נשא נשק ולא נקט שום אמצעי זהירות. היו לו משקפיים אופטיים שבלעדיהם כמעט לא היה מסוגל לראות.

טרף קל. אולי הוא בכלל חיכה לי.

הגעתי אל ביתו ברגל. בחדר המדרגות של ביתו התחבאתי שפוף, חצי קומה מעל דלת דירתו. עוד בטרם הוציא מכיסו את מפתח הדירה, יריתי בראשו ירייה אחת, שפגעה במצחו, ירדתי במדרגות בשקט, בעטתי בראשו להיווכח שאינו מגיב ויצאתי בשקט.

את הגופה מצאה אשתו כשחזרה מעבודתה.

אני נח באחד מאיי יוון. בסוף הבוקר זיינתי תיירת הולנדית ונתתי לה מאה דולר.

עדותו של סיומה ב'

יוחנן האמיתי נפל בקטמון, בירושלים, בשנת 1948.

הייתי לידו כאשר נפל. היה בן עשרים ואחת.

מתישהו בסוף שנות החמישים, במסיבה בירושלים, פגשתי מישהו שהזכיר לי בפניו את יוחנן המת. תמהתי מאוד כאשר אמר לי שהוא מכיר אותי מאיזשהו מקום, אבל אינו מצליח לזכור איזה מקום ואולי הוא טועה. אמרתי לו שהוא כפי הנראה טועה, כי אני לא זוכר אותו משום מקום.

בשנת 1982 טיילתי בסיציליה. בעיר טאורמינה, מתוך מרפסת של בית קפה גדול, מישהו נופף לי בידו. זה היה הוא.

אני מכיר אותך אבל לא זוכר מנין, אמר.

פעם בירושלים כבר אמרת לי את זה, וכבר אז אמרתי לך שאתה טועה.

עכשיו אני נזכר מאיפה אני מכיר אותך, אמר. מסיבה בירושלים, נכון?

אולי, אמרתי, אני לא זוכר.

עדותו של “יוחנן”

עד ליום שבו נהרגתי הצלחתי לצבוע בדמי – על פי הערכה זהירה – כמעט שני קילומטרים רבועים של סדינים אדומים. הספקתי אפילו להכין תוכנית מקפת היכן לתלות את הדגל האדום: בכל מקום שבו אנשים חדשים יאבו להשתמש בדמי הנשכח.

מותי הצפוי שיבש את תוכניותי.

אני יודע רק כיצד נהרגתי, ואינני יודע מי הרג אותי. ומהמקום שבו שוכנים שכמותי מעתה ועד עולם, אינני מאמין שאוכל לבצע חקירה מקפת שלא תותיר אחריה ספקות.

נוריתי בכדור אקדח בקוטר תשעה מ"מ מטווח קרוב, שפגע בי במצח. ידעתי שאני מת עוד בטרם צנחתי ארצה.

כפי הנראה, גם בתוך הנצח שבו חיים שכמותי, לעולם לא אדע מי הרג אותי, גם לא מדוע.

---

ארבעה קצרים: בהיר, אפל. בהיר ואפל

מאת

עמוס קינן

סיפור בהיר

ביום בהיר אחד, שלא כדרכי, יצאתי אל דרך בהירה, חדשה, שונה מכל הדרכים שאותן עברתי ברגל, ברכב, באוויר, בים וביבשה. צלחה עלי הרוח, וקלטתי שאותה דרך חדשה יכולה לעבור רק בתוכי. רק בקרבי, בלבי, במוחי.

הדרך אל סיפור בהיר קשה יותר מזו שהובילה אותי תמיד אל הסיפורים האפלים; אלה שבהם נחטפתי, עוניתי, הוצאתי להורג באש ובמים ובחרב ובחבל ובצליבה. כמה קשה למצוא התחלה בהירה.

הקשה מכול הוא לכתוב בגוף שלישי. אין לי שום מכר או מוֹדָע או זיכרון של איזשהו גוף שלישי, וכל סיפורי האפלים, על כן, הם בגוף ראשון תמיד.

מי יכול להיות אותו “הוא” או “היא” שאותם אבדה מלבי? הרי מעולם בעצם לא בדיתי, וכל סיפורי האפלים אמנם היו המצאה ובד, אבל הבדוי הזה שכן בתוך לבי, וממנו שלפתי אותו באזמל המנתחים שהוא עט, מכונת כתיבה, מחשב. באיזו קלילות זרמתי דרך העט אל הנייר.

אולי יש דרך להערים עליו: לכתוב אמנם “הוא”, אבל בלב להתכוון ל“אני”.

למשל: יהושע קם בבוקר, הלך להשתין, חיפש את הסבון בחדר הרחצה ולא מצא אותו. לאן נעלם הסבון? תמה יהושע, וזו היתה רק תמיהתו הראשונה באותו היום, שנועד להיות רצוף בתמיהות על גבי תמיהות.

בינתיים: לבו ניבא לו טובות. יום טוב צפוי לי היום, כך אמר. ועוד אמר: אני מנחש שהיום יביא לי בשורה גדולה, אולי אפילו כבירה.

הטלפון צילצל.

זה חייב להיות משהו טוב, אמר והרים את השפופרת.

“אני אוהבת אותך”, אמרה מלכה.

מדוע בחרתי לקרוא לך מלכה ולא רבקה? אין לי מושג. כפי הנראה, באותו הבוקר מלכה היתה משהו בהיר.

“גם אני אותך,” אמר יהושע לשפופרת, “גם אני אותך,” וכמה זה נהדר כאשר מלכה הנהדרת אומרת לי, אני אוהבת אותך, יהושע.

כן, כך היא אמרה בפירוש: אני אוהבת אותך, יהושע.

מאז אותו בוקר צלול וצח, כל חייו של יהושע היו נהדרים, בהירים, צלולים…

יהושע לא הצליח לסיים את המשפט, כי בזה הרגע בחר הטלפון שלי לצלצל ולקטוע את החוט ואת הרצף של חייו הנהדרים. מכאן אני נאלץ לקחת את עטו של יהושע בידי, ולהמשיך את מהלך חייו על פי צו לבי ומצפוני, שהרי הוא נשמט מידי כאשר צילצל הטלפון.

אולי אתן לו שם חדש? אביעזר, יועזר, ברוך.

שיהיה ברוך.

הטלפון בחדרו של ברוך צילצל ועל הקו היתה יוכבד.

“מה שלומך, אהובי?” שאלה יוכבד.

“שלום אהובה יקרה”, אמר ברוך, “זה עתה זרחת מתוך הטלפון כמו שמש חדשה על חיי”.

“תפסיק טיפשון מתוק שלי”, אמרה, “אתה השמש שלי ואני שלך, ויחד נוליד כוכב חדש ונקרא לו ארץ”.

ואכן, שניהם בראו כוכב חדש, ואחר כך היה מבול ואחר כך גלה ישראל מארצו, אבל מקץ אלפיים שנה שב ומצא אותה, וכאן עכשיו כולנו – בהירים, צחים, מאושרים, וצפויים לעתיד עוד יותר צח, יותר מאושר, יותר יצירתי, חיובי, משמעותי!!!

סיפור אפל

ברגעים הראשונים לא הרגשתי שנחטפתי.

לא הייתי מעלה על דעתי שידידי הישן והטוב טוביה יחטוף אותי ויענה אותי וישלח אל אשתי את אוזני השמאלית שקצץ, על מנת לסחוט את המיליון הראשון שסוף־סוף התחלתי להרוויח.

לא שהרווחתי אותו ביושר, חלילה. בכל אופן, לא את המיליון הראשון, ואני היודע שזכיתי בו תמורת ידיד טוב שהסגרתי למבקשי נפשו.

בהיר

כה אמרה ציפורה לחיים:

אני נורא אוהבת אותך.

יהיו לנו עשרה ילדים.

הילד הראשון ייהרג בסיירת גולני. השני בסיירת אגוז. השלישי יהיה רב־סרן והוא ייהרג בהתקפה על טוברוק.

הרביעי ייהרג סתם בתאונת דרכים. החמישי בתאונת מטוס.

בתנו לימור תתאלמן מבעלה, טייס קרבי שייפול במלחמה נגד עיראק.

השישי ימות מסרטן.

השביעי יקבל, לאחר מותו את “עיטור העוז”.

השמיני יהיה רמטכ"ל, והוא יצא לגמלאות ויהיה חבר כנסת ולימים שר הביטחון.

כשר הביטחון, הוא ישלח את ילדנו התשיעי להיהרג מעל טוברוק בפעולת נקם על מותו של ילדנו השלישי בשמי טוברוק.

בננו העשירי, יוחנן, יישאר בחיים ויהיה נכה צה"ל.

אני יודעת שאתה, בעלי, לעולם לא תזיל דמעה. גבר אמיתי.

אפל

התעוררתי בחדר אפל. איזה גירוד הציק לי. מיששתי וגיליתי שאני שוכב על מצע מזוהם (לא עיני ראו, אפי הבחין בצחנה) וכל מיני דברים עקצו אותי.

שוב זה קורה לך, נזפתי בעצמי. איזו שטות עוללת שוב? מדוע אתה חייב, לפחות אחת לכמה שנים, למצוא את עצמך בכלא אפל בניקרגואה, בנגסאקי או בארץ אפריקנית כלשהי?

מי שלח אותך? לאן? לעשות מה? למנוע מה?

מדוע שולחים תמיד דווקא אותך? שימצאו כבר מחליף. אתה גם לא כל כך טוב, והגיע הזמן שמישהו יגיד לך ולהם לעזוב אותך.

אני מנסה לנחש, על פי הריח, באיזה חלק של כדור הארץ נכלאתי בפעם הזאת. הצרה היא שסוג הצחנה שאני כה מורגל בו הוא אוניברסלי. אני מתכוון לצחנת היקום כולו, לא זאת של פלנטה זאת או אחרת, ולא מן הנמנע שברגע זה אני כלוא במושבה במאדים או בצדק.

אור נדלק בחדר. כושי גדול מושך אותי מן השמיכה, והנה שוב, כמימים ימימה אני מובל אל החקירה הבלתי נמנעת.

מה שמך, שואל חוקר שחור ממושקף.

יהושע בהירי, זה שמי.

כנראה שוב שקעתי בעילפון, כי שוב התעוררתי באפלה על המצע המזוהם, וכנראה שוב הוכיתי עד שהתעלפתי, וכך זה יחזור חלילה, ואולי פעם אחת סוף־סוף לא אצליח להיחלץ ואוצא להורג.

אולי כבר נהרגתי. אולי גם בעולם הבא צפוי לשכמותי רק כלא מצחין.

---

לאן נעלמתי

מאת

עמוס קינן

עמוס קינן:

ביום 29.4.95, שלושה ימים לפני יום הולדתי השישים ושמונה, נעלמו עקבותי.

אשתי התלבטה אל מי לפנות כדי לאתר אותי. חשבה על פיליפ מרלו, חשבה על ארקיל פוארו, ואפילו על מיס מרפל. לבסוף החליטה על הבלש העברי תדהר, שהצטיין בשעתו בפרשת הרצח בזרנוגה, וגם נבר בתעלומת מישקה יפונצ’יק, שנעלם בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שהביאה לניצחון המהפכה של לנין.

תדהר סירב, לצערה של אשתי, אך מפאת עברי, הציע לה לפנות אל יוחנן נימרי, מאנשי ארגון המחתרת לח"י, שפעל בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י).

נימרי, שמלאו לו שמונים באותה תקופה, ניאות לקבל את התיק, אך סירב לקבל כל תשלום.

ממקום מחבואי, שלא אומר היכן הוא, עקבתי אחר מאמציו לאתר אותי. פעם־פעמיים, אילו למשל היה נעזר בכלבים, הייתי יכול לשמוע את נביחותיהם המפחידות סמוך מאוד למאורתי, אך הוא נעזר בחוש הריח שלו בלבד, וכך לבסוף גילה אותי והחזיר אותי אל חיק משפחתי, שכמעט נואשה ממני.

את הסיבה שבגללה נעלמתי לא הצלחתי לגלות. באותו היום הלכתי כרגיל אל בית העיתונאים, ראיתי את אותן הנפשות המתות המדשדשות בעברן המתרחק, שילמתי על המשקה שלי ויצאתי.

במשרד הנסיעות הקרוב ביותר קניתי כרטיס טיסה הלוך בלבד לניו יורק. שם, בניו יורק, מתגורר ידיד שיודע להשיג דברים. כעבור ימים אחדים, ובמחיר לא עתק, היה בידי דרכון בלגי על שם פרנסואה רנונקור, סוחר אמנות.

שמחתי על המקצוע הזה, כי מטבע הדברים רבה בו החשאיות: יצירות אמנות נגנבות לפי הזמנה של אספנים שאינם בררנים באשר למקור הרכישה, מועברות לארצות שבהן השוחד משגשג, והואיל וגם המשטרה גובה את חלקה בשוחד, אתה נהנה מתנועה חופשית.

עם הדרכון החדש טסתי לבריסל.

הנחתי את חפצי במלון כלשהו ויצאתי לכיכר העירייה. אכלתי גב של ברווז, שהוא המעדן המקומי, קינחתי בבירה שחורה שטעמה קרוב לשל גינס, ובחנתי את הסועדים. האמת, לא היה לי מושג ממה להתחיל, ואם כבר נגזר עלי להיות סוחר אמנות, אז מדוע לא להתחיל מכאן? בשולחן אחד ישבה גברת כבת חמישים, עם מגבעת שחורה וצעיף שחור. תייקתי אותה לעצמי כאלמנה, טרייה יותר או פחות. שלחתי אליה באמצעות המלצר בקבוק שמפניה, סגולה לקשר מקומי.

השניים נראו מתלחשים והמלצר הצביע עלי. ניגשתי.

גברתי, אמרתי לה, החיים מתחילים בדיוק במקום שבו נדמה שהם נפסקו, וכזה הוא המקרה שלי, אז למה לא?

למה לא מה? תמהה הגברת אך חייכה.

למה לא לנצל את ההזדמנות לריגושים חדשים?

אתה חצוף, אמרה.

במקצוע שלי אי אפשר בלי.

והמקצוע?

משהו הנוגע בשולי החוק בהסכמה שקטה.

האם זו תחילתה של ידידות מופלאה? שאלתי את עצמי ולא עניתי. לאחר עוד כמה לגימות שמפניה, שאלתי אותה אם יש קונצרט מעניין, תערוכה מעניינת או הצגת תיאטרון או בלט.

סטאבט מאטר, בקתדרלה.

של פרגולזי או ויוולדי? שאלתי. היא צחקה.

הצעתי לקחת מונית בשותפות. היא ירדה בווטרלו ואני חזרתי העירה אל המלון. הטלפון בחדרי צילצל.

נימרי:

את קינן אני מכיר יותר מפי השמועה, ואני מניח שהוא תמים באותה מידה שהוא ערמומי. נגעה ללבי בחירתה של אשתו בי, והעובדה שהתלבטה בין פיליפ מרלו, פוארו וביני, העלתה בי אפילו חיוך.

המשימה אינה קלה, ואינני פוסל מלכתחילה את האפשרות שלא מרצונו הטוב נעלם. מאוד ייתכן שנלקח לאיזו חקירה סמויה בגין עברו הרחוק יותר או פחות, ואולי בהווה הוא מעורב במשהו. השאלה הראשונה שלי היתה בבנק, לדעת אם משך סכום גדול. התשובה בבנק היתה שלילית. אבל אם ברח מהארץ מסיבה כלשהי, די בכרטיס אשראי בינלאומי.

דרך סוכן נסיעות ידידותי השגתי את שמות הנוסעים בטיסות היוצאות של שלושת הימים האחרונים. לא שזה יעזור. אין לי ספק שאם הוא מתכונן ברצינות להיעלם, כבר יש בידו דרכון חדש על שם אדם חדש.

בירור קצר העלה שטס לניו יורק בשמו האמיתי. מכאן שלפחות ביום־יומיים הראשונים, באחד מבתי המלון של ניו יורק רבתי, יופיע שמו. כבר בשלב זה אזדקק לעזרת האף־בי־איי, כדי לדעת עם מי ניהל שיחות טלפון מבית המלון. אינני מתכונן ברגע זה לטוס אחריו: האף־בי־איי יאמר לי היכן הוא ואל מי צילצל.

הזמנתי מקום בטיסה הקרובה ביותר לניו יורק. ידוע לי שלישראלים יש מלון מועדף. הצ’לסמור ברחוב 15, אבל לא אנסה אפילו להיראות שם. הזמנתי חדר במלון מוכר לי. מיד עם בואי אתקשר לסוכנות הפדרלית.

עמוס קינן:

צלצול הטלפון הפחיד אותי. רק האלמנה יודעת על קיומי, ולא זכור לי שהזכרתי את שם המלון שלי. הקול בטלפון שאל אותי אם אני שבע רצון מהחדר, והאם אסכים לקבל קערת פירות ובקבוק שמפניה.

עוד בזמן הטיסה לניו יורק חשבתי על משהו: נימרי לא אידיוט. הדבר הראשון שיעשה יהיה לברר עם מי התקשרתי מהמלון, וכאשר לא יגלה שום התקשרות, יסיק כמובן את המסקנה הנכונה, שהתקשרתי מתא טלפון ציבורי, שכידוע אינו מותיר עקבות. אשתי תספק לנימרי – ללא ספק – כל כתובת וכל מספר טלפון שאולי השארתי בפנקס ישן שמתגלגל בבית. אני הרי די מפוזר ומשאיר סימנים.

יש סיכוי, לא גדול אמנם, שנימרי עצמו – אולי בעזרת הסוכנות הפדרלית – ימצא מספרי טלפון נושנים שהשארתי פה ושם בפנקס, וכך יעלו על האיש שלי, שהשיג למעני את הדרכון המזויף. אמנם האיש שלי הוא בוגר קולג' קשוח במיוחד, אבל הגיל עושה משהו. לא מרכך, מחליש.

אני חייב לחשוב בקדחתנות היכן ואיך אוכל להשיג דרכון חדש, וזאת למקרה שנימרי והאף־בי־איי יעלו איכשהו על שמי החדש, יאתרו את טיסתי מניו יורק לבריסל, יחפשו אותי בכל בתי המלון וימצאו אותי.

ממה את עשויה, אלמנה עליזה? האם את מוכרת משהו שאוכל לקנות?

הזמנתי מונית לקתדרלה.

הסטאבט מאטר היה של ויוולדי. ההתפעמות מיפי היצירה ומהביצוע השכיחו ממני לרגע את המתח הרע. אחרי הקונצרט הלכנו לאחד מבתי הקפה, הזמנתי בקבוק שמפניה והזמנתי את המתח הטוב שבתוכי ואת הקסם הישן שהיה לי, אם היה, לפעול עליה, למטרה שעדיין לא התבררה לי.

אתה מדבר צרפתית פריזאית, אמרה לי, אבל אתה לא צרפתי, אז מה אתה?

אני משקיע.

עד עכשיו שמעתי אותך משקיע רק מילים.

נכון, הודיתי, אבל התשואה כבר מאפשרת לי להרים כוסית לחיים.

נימרי:

עוד לפני הטיסה הודעתי לאיש מסוים באיזה מלון בניו יורק אתגורר, וביקשתי ממנו לרוקן את ביתו של קינן מכל פיסת נייר מתגלגלת, פנקסי רשימות ישנים וכדומה. נתתי לו את מספר הפקס של המלון.

אשתו המודאגת תעזור לך בכל דבר, ניחמתי אותו.

האיש היה טוב בג’וב שלו. בכל מיני מגירות ישנות מצא פנקסי טלפון נושנים משנות השבעים, השמונים והתשעים. את שמות הנערות והנשים השאיר להיסטוריה, ולי שלח בפקס מספרי טלפון שנשאו שמות גבריים. ביניהם זיהיתי כמה עיתונאים ידועים מהעבר, וגם מן ההווה, וגם שמות לא מוכרים.

מי זה מקסים בוגדונוביץ? מי זה ג’יי ברונטי? מי זה דוקטור מזווינסקי? האיש שלי מהאף־בי־איי בדק את כל המכתבים. הם הגיעו מבתי עסק שונים שעסקו בעיקר בגרפיקה. השוואת דפוס מכונות הכתיבה שהיה במכתבים עם אותם בתי עסק גילתה התאמה גמורה. ניתן היה לדעת מי האיש של קינן בניו יורק, אך לא את שמו האמיתי. השמות הבדויים שאימץ לו האיש לא איפשרו להצביע עליו. אבל הסוכן היה כנראה מוכשר. הוא עבר על תיקיהם של כל העובדים, ושלח את טביעת האצבעות של כולם לארכיון, ואז גילה לתדהמתו שלמנהלת אחת המחלקות יש עבר פלילי מעניין. לחץ לא כבד במיוחד שהופעל עליה הביא לגילוי שמו האמיתי של בעל השמות הבדויים.

האיש התגלה כקרימינל קשוח, שבילה עשר שנים באחד מבתי הכלא הקשים ביותר. הוא נלקח לחקירה, אך סירב לגלות תחת איזה שם טס עמוס קינן מניו יורק. איום בעונש לא הרתיע אותו.

החלטנו לשחרר אותו, אך הצבנו עליו מעקב. יום אחד הוא עשוי לחדש את הקשר עם קינן על מנת להזהירו. ביום שינסה לשלוח מכתב, פקס, טלגרמה, או לטלפן אליו ממקום ציבורי או פרטי – קינן יהיה בידינו.

עמוס קינן:

היא הזמינה אותי אליה. לכוסית אחרונה, כמאמרה.

אם קיוויתי משום מה למצוא יצירות אמנות נדירות תלויות אצלה על הקירות, התאכזבתי. היו כמה רפרודוקציות ידועות, הרהיטים היו יפים, וזה מה שהיה.

אתה מאמין בגלגול נשמות? אלה.

אני בעצמי גלגול, אמרתי לה.

מה אתה זוכר? שאלה.

לצערי, אני זוכר רק את האחרון, הקודמים נעלמו בערפילי הזיכרון.

מה היה האחרון?

האחרון הוא מי שאת רואה עכשיו. ואת? שאלתי.

מאמינה כן, זוכרת לא.

מי את עכשיו?

אלמנה בת חמישים ואחת. מי אתה עכשיו?

סוחר אמנות.

אבי היה סוחר אמנות.

הייתי רוצה לראות את האוסף.

גם אני הייתי רוצה לראות אותו.

היכן הוא?

אין לי מושג. נולדתי בברגן בלזן ב־1944. אבי נרצח שם כאשר אמי היתה בהיריון, אמי נפטרה כשהייתי בת אחת־עשרה, וזה מה שסיפרה לי.

יש קצה של חוט?

לא שאני יודעת. לפני כמה שנים קיבלתי הצעה משונה, אבל האיש התחרט ויותר לא שמעתי ממנו.

מה היתה ההצעה?

שאגאלים מתקופת ויטבסק, מראשית פריז, קנדינסקים, כמה לויטנים, תמונה או שתיים ואולי יותר של מאלביץ'. הכול מהאוסף של אבי.

האיש נתן איזשהו שם?

משהו בדוי כנראה, רוזנצווייג, אבל הוא לא נראה ולא נשמע יהודי.

איזו שפה דיבר?

צרפתית וואלונית.

ביקשתי שתזמין בטלפון מונית וחזרתי למלון.

הייתי עייף מאוד, בקושי התפשטתי ונכנסתי מתחת לשמיכה.

המחשבה האחרונה היתה: לברר לעצמי מדוע בעצם נעלמתי.

בבוקר קמתי רענן. חשבתי שוב מדוע נעלמתי, והגעתי להשערה שאולי עבר זמן רב מדי מאז הפעם האחרונה שהטלתי על עצמי שליחות כלשהי.

על נייר של המלון כתבתי: “מעוניין לרכוש באורח דיסקרטי קנדינסקי ומאלביץ', 1918”. ביקשתי מפקידת הקבלה להדפיס את זה, לשים במעטפות ולשלוח אל כל העיתונים והשבועונים המופיעים בעיר ואל כל הגלריות לאמנות. לחשתי לעצמי, אם יש צדק יופע נא מיד, ויצאתי לשוטט ברחובות.

כמנהגי בכל עיר, הלכתי לגן החיות, להתבונן באורח החיים של מה שנותר מהחיים עלי אדמות.

אם האיש חי, אמצא אותו.

חשבתי על נימרי. הממזר הזה היה מביא לי אותו על מגש. אבל עכשיו אני עסוק בלהתחמק ממנו, לפחות במרחק של יום אחד.

נימרי:

המעקב אחרי הקרימינל, ידידו של עמוס קינן, אינו מביא שום תוצאות. קינן נזקק לו רק למטרה נקודתית, וודאי שאינו מתקשר אליו לניו יורק לשאול מה השעה.

אין ספק שקינן לא עזב את ניו יורק בדרכון הנושא את שמו, והיעלמותו של איש מביתו וממשפחתו אינה פשע שאפשר לערב בו את האינטרפול. אני חושש גם שקינן משתמש ביותר מדרכון מזויף אחד, מה שיקשה עוד יותר על החקירה.

גם אשתו אינה מקילה עלי.

עמוס קינן:

מדוע החליט ידידי הניו יורקי המופרע לעשות ממני סוחר אמנות, אין לי מושג, אבל אם יש אצבע אלוהים, כאן היא מונחת, מצביעה על משהו שאינני יודע מהו.

רצית שליחות, קיבלת אותה. תביא את שאגאל הביתה. בלגיה היתה כבושה בידי הגרמנים מאז תחילת מלחמת העולם. אם אינני טועה, ואולי אני טועה, הגרמנים לא הפריעו להם להחזיק באימפריה שכללה מכרות נחושת, יהלומים ומה לא.

פעם אחזור הביתה, אל ארצי, אל חיק משפחתי. עד היום, טפו טפו, מכל השליחויות חזרתי. אז אבדוק בספרים מה קרה לאימפריית הבלגים בשנות מלחמת העולם.

החיים לימדו אותי לשאול גם שאלות הנראות כמיותרות. השאלה המיותרת הראשונה שאני שואל את עצמי היא, האם שאגאל נחטף דווקא בידי לא יהודי? אם יהודים ידעו להיות יודנראט במקרה הטוב, וגם מלשינים וסוכני אויב במקרה הפחות טוב, אולי יהודי אורתודוקסי נשוא פנים וחבר מכובד בבורסת היהלומים הוא הכתובת שאליה עקר שאגאל. אבל הרחק מן הבית, יצר הרע משתולל. אל הרצון להשיב את הגזלה מתחברת התשוקה: לבדוק אם גם מתחת לבגדים האלמנה לובשת שחורים.

ואני שואל את עצמי עוד יותר, האם תשוקת השליחות הארורה שלי אינה חלק מיצר הרע שלי? וגם ההפך מכך אינו הפוך כל כך.

בחיים לא היה וגם לא יהיה לי כסף לקנות לעצמי שאגאל. אם וכאשר אגלה את האוצר האבוד, לא בכסף אוכל לפדות אותו, רק באקדח.

שאלה שמשום מה שכחתי לשאול את האלמנה: האם אבא השאיר בידי אמא רשימה מדויקת של מה שהיה לו? תשובה חלקית: שאגאל מוויטבסק, ובו כתובת באותיות רוסיות על מספרה, “פאריקמאכער”. “פאריקמאכער” הוא השם הגרמני ששאלה לעצמה השפה הרוסית, ופירושו “יצרן פיאות נכריות”.

צריך גם לדעת להיזהר מזיופים. בפריז חיים יהודי אחד או שנים, ציירים בינוניים כשלעצמם, שזייפו את פאסקן, נתפסו, נידונו למאסר, והיום הם משמשים כמומחים: רק הם יודעים אם מדובר בפאסקן שהם עצמם זייפו או במקור.

מכתב תשובה ראשון, מגלריה זוסמן. מאלביץ' אחד, שאגאל קטן מ־1902, יאנקו מתקופת דאדא בשווייץ, פיקאסו קטן עתיק עוד מזמן שהיה חותם “רואיז”.

צילצלתי שאני בא.

בעל הגלריה נראה כבן שלושים, וזה אומר שחלפו למעלה מעשרים שנה מסיום מלחמת העולם ועד שנולד. צריך לברר במה עסק אביו ואם היה במחנה השמדה.

אני מבקש לראות רפרודוקציה, אמרתי.

ברפרודוקציה לא היה “פאריקמאכער”, אבל מעל גגות העיר ריחף יהודי עם כינור.

לא ראיתי צורך לספר לו מה אני מחפש.

אני זקוק לאותנטיפיקציה כמובן, אמרתי. עלי לדעת את תולדותיה של התמונה, לפחות שבעים שנה אחורה.

אין בעיה, אמר. אבי היה אספן אמנות נלהב, אך גם זהיר. ב־1933 עזב את ברלין לטובת בריסל, יחד עם האוסף שלו. את הפריטים היקרים הפקיד בכספת בשווייץ. את מלחמת העולם בילה במחנה השמדה, ולאחר המלחמה פתח שוב את הגלריה.

הפריטים היקרים שלי עדיין בשווייץ, הוסיף. מחירו של השאגאל הקטן עומד היום, על פי התעריף של הוטל דרואו, על ארבעים ושלושה מיליון דולר. צ’ק בנקאי על ארבעים מיליון והוא שלך. אתה יכול לשלם גם ביהלומים, כמובן, באישור הבורסה.

כל מה שאמר לי האיש יכול להיות אמת, ויכול להיות שקר מוחלט, אבל אני פאריקמאכער יהודי ישן מוויטבסק.

אמרתי, תודה. אמרתי, תן לי לחשוב. חזרתי למלון להרוג עוד יום ולחכות למכתב או מכתבים שיגיעו מחר.

האם בין מכריה של האלמנה יש עוד מישהו שנולד בברגן בלזן?

אני רוצה לתת לעצמי סטירת לחי: מדוע אינני מחפש מישהו הקורא לעצמו רוזנצווייג?

בערב, לאחר צלצול טלפון כמובן, התייצבתי אצלה.

מה אוכל לעשות למענך הערב? שאלתי.

מסעדה טובה יכולה לעזור.

הלכנו למסעדה טובה. ליוויתי אותה הביתה. לא ניסיתי לעלות, נשקתי לה על הלחי והלכתי לבית מרזח.

אין טובה בעולם מהבירה הבלגית.

בלילה חלמתי שאני מוצא להורג בידי כיתת יורים.

איזה שד מטומטם דחף אותי להיעלם, ומדוע תמיד אני נעלם אל תוך הרפתקה? בעבר לא בדיוק נעלמתי. בהסכמה אילמת הייתי נפרד מאשתי, לרוב בשליחות מקצועית. מה שהיה קורה לי בעבר, גם בתוך שליחות מקצועית, היה הרפתקה ממין זה או אחר. על דעת עצמי, ובלי שאיש ביקש זאת ממני, נכנסתי ליותר מהרפתקה פוליטית אחת. פעם או פעמיים בימי חיי היתה בהרפתקה גם סכנת חיים.

אני מאמין, ובעצם גם יודע, שלא הסכנה היא שמשכה אותי. אבל לא הייתי מוכן להירתע ממנה.

מדוע לא ביקשתי מאשתי הסכמה אילמת? מדוע דחפתי אותה, מאין ברירה, לבקש סיוע מנימרי? נימרי מוכשר מאוד, הוא עשוי או עלול למצוא אותי, עוד בטרם אפתור את בעיית יצירות האמנות שנשדדו.

ואולי להפך, אולי עלי לעשות איתו יד אחת, ובכוחות משותפים לפתור את התעלומה.

חומר למחשבה.

ירדתי אל הלובי של המלון. ארבעה מכתבים המתינו לי. כולם מגלריות לאמנות, אף לא אחת מאיזה רוזנצווייג.

מדוע החפצים של שאגאל פורחים באוויר? תמהני: אילו שאגאל היה מחליט לצייר אותי – האם הייתי צף באוויר. נראה שכן. פעם חשבתי שאני איש שורשי. היום אני יודע שאני איש מרחף. עליתי אל חדרי, להרהר.

אילו הייתי מוצא את נימרי בחדרי, יושב על כיסא ואומר לי “ברוך בואך בצל קורתי”, לא הייתי מתפלא.

נימרי לא ישב בחדרי. פתחתי את המכתבים.

גלריית פרלמן מציעה מאלביץ' 1923, שאגאל 1907 נוף פריזאי, לויטן 1900 אחוזה כפרית.

גלריה פומרנץ: שאגאל 1902, שאגאל 1904.

גלריה ד’אוברוויל (שלא יספרו מעשיות, שמו בטח דווידוביץ'): מאלביץ' 1908, שאגאל מהשנים 1912־1910, לויטן 1910 חורשה ונחל.

גלריה רוזנגרטן: שאגאל 1898, יאנקו 1918, ז’אן ארפ, מרסל דושאן, פיליפ סופו “דיוקנו של אוויל”.

הלכתי אל פומרנץ.

לא התפלאתי כאשר גם הוא הראה לי רפרודוקציות; המקור מונח בכספת בשווייץ. לפני כן שאלתי: האם תהיה מוכן לספר לי את הביוגרפיה של שני השאגאלים שלך?

כמובן, ענה פומרנץ בהתלהבות, הביוגרפיה נהפכה בימינו לאבן יסוד בסחר האמנות! אבי עליו השלום, המשיך פומרנץ, נולד באלזס, למד אמנות באקול דה בוזאר בפריז ופתח גלריה לאמנות בשנת 1923. את ההיכרויות שלו עם אמנים היה עושה בקפה דום, ואני יכול לומר לך שהכיר אישית כמעט את כולם, אפילו הנידחים שבהם.

אבי לא הספיק להימלט מהגרמנים בטרם כבשו את פריז, הוסיף. אבל את התמנות יקרות הערך העביר לשווייץ כבר ב־1938.

הוא ניחש את המלחמה שעמדה לפרוץ, ענה לי בלי ששאלתי.

בשנת 1942 נלקחו הורי למחנה השמדה, ואני נולדתי בברגן בלזן, אמי נספתה, אבי ניצל משום מה. לצרפת לא רצה לחזור. הוא עקר לבריסל והספיק לפתוח את הגלריה הנושאת את שמו. מובן שאני יכול להראות לך רק רפרודוקציות: המקור, עם האותנטיפיקציה, בכספת בשווייץ, כמובן. מי יודע איזה עוד מלחמה תפרוץ כאן, הה הה.

ביקשתי לראות רפרודוקציות של השאגאלים.

באחת מהן היה ה“פאריקמאכער”.

המחיר? שאלתי.

שבעים מיליון דולר, ענה. אנשים מסוגו אינם מעפעפים כאשר הם נוקבים בסכומים כאלה.

ידעתי שברגע זה הגעתי אל קצה החוט. אבל איפה הקצה השני?

הבטחתי לשקול ולשוב. והרי זה הפריט היחיד שזכרה האלמנה מדברי אמהּ. כמובן, לא בהכרח האיש או אביו אשמים.

תסריט אפשרי אחד: אותו גרמני או צרפתי משתף פעולה, מי ששדד את האוסף, נזקק למזומנים כדי לפתוח בקריירה של איש עסקים מכובד. לשם כך היה חייב להציע למכירה פריט יקר, פומרנץ לא סיפר אמת: את התמונה הוא רכש מפושע נאצי לשעבר.

תסריט אחר: פומרנץ אינו יהודי. הוא בנו של נאצי שהיה מבוקש כפושע מלחמה, והיה לו מספיק שכל לשדוד את דרכונו מאחד הקורבנות שאותם הוליך אל המשרפה. אולי פומרנץ אינו יודע את הסוד הנורא של אביו, ומאמין באמת ובתמים שהוא יהודי. גם לפושעים נאצים שהיו סוהרים במחנות השמדה נולדו בנים, וכך פומרנץ באמת נולד שם, אך את סוד מוצאו אינו יודע.

אם התסריט האחרון נכון, באיזו זכות אוכל לדרוש מהבן תמונה שהוא אינו יודע כלל שנשדדה מקרבן יהודי?

הברירה הכמעט יחידה שנותרה לי: להשיג דמי קדימה, מיליון דולר לפחות, על מנת לערוך נסיעה – שתהיה כדאית לפומרנץ – אל הבנק בשווייץ ואל הכספת, ושם לבדוק אם יש משהו בגב התמונה שיספר לי משהו.

ברירה אחרת: לחטוף את פומרנץ, לערוך לו חקירה בדרגה שלישית כדי לוודא בדיוק מה הוא יודע ומה לא. להתנצל, אם הוא באמת מאמין במה שסיפר. אבל אז למצוא דרך לשדוד את התמונה מהבנק עצמו.

בברירה הזאת, אינני זקוק למיליון דולר לפיתוי. חקירה בדרגה שלישית מורכבת בראש ובראשונה מדרגה ראשונה, שבה מוצע לנחקר לספר את הגרסה האמיתית.

לעומת זאת, אם הבן אינו אשם במעללי אביו והתמונה אכן שדודה – כיצד אשדוד בנק בשווייץ?

מצאתי את הברירה, אך לא אכתוב אותה ביומני.

קודם אבצע.

*

לאן נעלמתי, אני הרי יודע. אבל אילו ברגע זה היתה אשתי לידי, היא היתה מציעה לי לחקור שוב בתוך נבכַי הנפתלים.

מדוע, ולא בפעם הראשונה בחיי, אני יוצא לדרך באיזו הרגשה סתומה שמעבר לאופק כלשהו מזומנת לי שליחות? מדוע בכלל עלי להיות שליח?

ההסבר היחיד, שאינו הסבר כלל, הוא שאני ממלא אחר איזושהי צוואה. בצוואה יש כתב שליחות שאינו מפורט, וכל מה שאומר הכתב הוא “לך חפש, וכך תמצא”. אילו הייתי נביא, מצבי היה קל. בטרם אצרך בבטן, אמר הבורא לירמיהו, נביא לגויים נתתיך.

לי לא אמר איש מאומה, ואינני מאמין בבורא.

אולי אני מחפש הצדקה לעובדה שנולדתי, אולי אסור להיוולד ככה סתם ללא כוונה, ללא מטרה. אולי יותר מדי אוכלי לחם חסד נולדים.

בטבע אין אוכלי לחם חסד. לטורפים לא ניתנו חיים ללא מטרה, גם לא לנטרפים. הנטרפים עצמם, הזכרים שביניהם, עורכים מלחמה לחיים ולמוות על הזכות להמשיך את קיום מינם הנטרף. הטורפים מזנבים בחלשים שבין הנטרפים, וכך מונעים מהם רבייה שתחליש את מינם.

האם יש בטבע מנגנון הבורר לו שליחים שתפקידם לחסן את המין הקרוי “אדם”? אולי נדמה לי שאני שור מובס שהפיקאדורים כבר תקעו בו חצים; שהמטאדור כבר עייף אותו ומתכונן לתקוע את חרבו בעורפו המתחיל לצנוח, ואז השור, שהוא אני, בהתרסה אחרונה, מעלה אותו על קרניו ודורס אותו? אולי אותו נאצי הוא היעד שגורלי (גורלי הוא המצאה פרטית שלי, כפי הנראה) הטיל עלי לחסל על מנת לחסן את המין הקרוי “אדם”?

כמה הייתי נותן תמורת האמונה שנבחרתי למלא שליחות.

שאגאל מילא שליחות. הפאריקמאכער שלו, כל דמויותיו הממריאות אל העננים, הצופות מלמעלה בתימהון על העולם אשר מתחת, העניקו את הנצח היחסי שבו נח הפאריקמאכער עד כלות האמנות, עד כלות השליחות.

הסוס הגוסס של פיקאסו, ראש התינוק של בראנקוזי, מנציחים את החרדה ואת האושר, שני הקצוות של קשת הקיום האנושי.

כנראה זו הסיבה הסתומה לכך שהסכמתי, ואפילו ביקשתי, שבדרכוני ייכתב “סוחר אמנות”.

את חידת פומרנץ לא קל – ואולי לא ניתן – לפצח.

עלי לברר כמה דברים שכמעט אינם ניתנים לבירור:

1. האם בראשית שנות העשרים, ניתן למצוא אחד פומרנץ, תלמיד הבוזאר? ואם במקרה שיש רשימת תלמידים, האם יש בה תאריך ומקום לידה של התלמיד?

2. להשיג ספר טלפונים או מדריך גלריות לאמנות, פריז 1923.

אם היתה גלריה כזאת, ואם היה תלמיד בשם זה, האם זה מאמת את סיפורו של הבן?

האם ברשומות הפרפקטורה יש משהו על גלריה פומרנץ?

כידוע לי, מרבית רשומות הפרפקטורה משנות ממשלת וישי מתויקות. אני זוכר שראיתי פעם – באיזשהו ספר על תולדות יהודי פריז בשנות המלחמה – תצהיר על בית מגורים יהודי מסוים, ובו הערה: bel immeubles, שפירושו “ריהוט נאה”.

3. לא שאלתי את האלמנה מה שמה מבית אבא. גם לא שאלתי אותה מהיכן באו הוריה.

האם משפחתה מבלגיה? מצרפת?

רק אלה יכולים להיות בעלי גלריות.

האם ידוע לה מה היה שמם, ובאיזו ארץ סחר אביה באמנות בטרם נלקח?

צילצלתי אל האלמנה: האם תיאות ללכת איתי לתיאטרון הערב?

*

ראינו מחזה של יונסקו. סוף־סוף שמעתי אותה צוחקת.

הלכנו אל אחד מבתי הקפה־בראסרי הטובים בעיר.

לא הלכתי סחור־סחור: שם משפחת הוריה – שטארק. שם אמה מבית אבא – גולדשטיין. שניהם נולדו בפולין בערך בראשית המאה, והכירו זה את זה באנטוורפן, שאליה היגרו באמצע שנות העשרים. האב הצליח לעשות חיל בבורסת היהלומים, וכבר בראשית שנות השלושים פתח בעיר גלריה לאמנות.

ציינתי לעצמי: 1. בבית מסחר לספרים נושנים אוכל אולי למצוא קטלוג ישן של גלריה שטארק.

2. להשיג קטלוג שלם של יצירות שאגאל.

3. אולי צייר שאגאל יותר מתמונה אחת ובה חנותו של הפאריקמאכער?

ליוויתי אותה הביתה. היא שאלה אם ארצה כוסית אחרונה בדירתה.

בבית הסתכלתי בראי. משום מה מצאתי דמיון ביני לבין תמונתו של פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”.

אחד במאי היום.

בצעירותי, בתנועת הנוער, ביום זה הייתי צועד בתהלוכה שבראשה דגל אדום. היום אני בעניינים אחרים.

לא ביזבזתי זמן. בקטלוג השלם של שאגאל, לפחות זה המתיימר להיות כזה, יש פאריקמאכער אחד בלבד. שאגאל כבר אינו בחיים, אבל גם לאחר מותו, מי שמחליט לזייף פאריקמאכער עושה שטות שאין לה סיכוי להצליח.

נסעתי ברכבת לאנטוורפן. חיפשתי ולא מצאתי קטלוג ישן של גלריה שטארק.

הלכתי לבית הדואר, ביקשתי לראות ספר טלפונים משנת 1935. מצאתי גלריה שטארק, Ave. Plantin et Moretus 47" " .

צילצלתי לאלמנה, הסברתי שלרגל עיסוקי אעדר כמה ימים.

טסתי לפריז. הנחתי את חפצי בבית מלון קטן במונפרנס והלכתי לבית הדואר.

בארכיון מצאתי את ספר הטלפונים משנת 1935.

יש. גלריה פומרנץ, סן ז’רמן 144.

הסקרנות דחפה אותי לחפש אם היא עדיין קיימת.

לא.

שוב נזכרתי משום מה בתמונתו של המשורר הסוריאליסטי פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”. מתישהו בשנות החמישים נזדמנה לי היכרות איתו. באותה שנה נערכה תצוגת זיכרון לתערוכה הראשונה של התנועה הסוריאליסטית, שנוסדה אם אינני טועה ב־1924. התמונה “דיוקנו של אוויל” לא היתה אלא ראי גדול, שבו נשקף כמובן כל מי שהתבונן בה.

באותם ימים נושנים, סיפר סופו הזקן בהנאה, תמיד היה מישהו מנפץ את המראה בזעם על העלבון. היום, התאונן המשורר הישיש, מסתכלים האווילים בדיוקנם בחרדת קודש.

מובן שלא מצאתי שום גלריה פומרנץ בהווה. אבל פריז נבנתה במידת האדם ובמידת חולשותיו, ואתה יכול לקנות אמת או שקר במחיר הנאות.

כמו שמצאתי בניו יורק מי שידאג לי לדרכון בדוי, גם כאן יש לי מישהו לתפקידים דומים.

ביקשתי לבדוק את רשימות הפרפקטורה משנות הכיבוש הנאצי. אכן, היתה גם היתה גלריה פומרנץ. אבל כמו הרבה גלריות, היא הוחרמה בידי הגסטאפו, וכל תכולתה נשלחה לגרמניה.

אביו של פומרנץ לא אמר אמת לבנו, אם סיפורו נכון, ואם אביו העביר עוד ב־1938 את הפריטים החשובים באוסף שלו אל כספת בבנק בשווייץ, אותו ציור לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות.

אלא אם כן:

גם אנשי גסטאפו נאמנים נהגו לגנוב ולשדוד לטובת עצמם. ובמיוחד מאז פסה אמונתם בניצחון הוורמאכט. סיפור דחוק, אך סיפורים דחוקים יותר התרחשו באותן שנים אפלות. איך הגיע איש גסטאפו בדרגה גבוהה להיות שומר במחנה מוות? ממש לא ייתכן.

כל תמונה ניתנת לזיוף מושלם. כבר ראיתי תערוכת זיופי פיקאסו. לזייף תמונת שמן – לא קל. לזייף אקוורל – ממש לא ניתן. ואף על פי כן, באותה תערוכת זיופים, ראיתי זה לצד זה אקוורל של פיקאסו וזיוף שלו. לא היה ניתן להבחין בין המקור לזיוף.

אבל יש משהו שאינו ניתן לזיוף: טביעת אצבעות. גם אמנים יודעים זאת, כמובן. ויש מהם שעל גב התמונה חותמים בטביעת אצבע, סגולה נגד זיופים.

רק אם אסע עם פומרנץ לשווייץ, ורק אם אראה על גב התמונה טביעת אצבע, אולי אדע. ומדוע רק אולי. מפני שהיכן אוכל להשיג טביעת אצבעות של שאגאל לשם השוואה?

מסקנה: אין פתרון לחידה.

משהו בנתונים שהשגתי אינו נכון. אולי נרשם בפרפקטורה של פריז דו“ח שקרי. אולי הדו”ח נכון, אבל תכולת הגלריה עברה ישר לשווייץ. אולי סוחר אמנות שווייצרי או אפילו בנק שווייצרי מעורבים בתרמית. אולי אין כל תרמית, ופומרנץ דובר אמת. אם הוא דובר אמת, מדוע האלמנה, ששם הוריה היה שטארק, ידעה על תמונת חנותו של הפאריקמאכער?

חזרתי לבריסל. התקשרתי אל האלמנה.

את צעירה, אמרתי לה, כל החיים לפנייך.

טסתי לתל אביב עם הדרכון האמיתי שלי. את הדרכון המזויף לא השמדתי.

כל החיים לפניך, אמרתי לעצמי, אולי פעם תפתור את החידה.

אשתי לא התפלאה כאשר מצאה אותי בבית.

איך היה? שאלה.

כלום לא היה, עניתי.

דאגתי לך, אמרה, פניתי ליוחנן נימרי שיחפש אותך.

איפה נימרי? שאלתי. תגידי לו שאני כאן.

הוא נסע לבריסל לחפש אותך, אמרה.

נימרי:

הבאתי את קינן הביתה, לא לפני שביררתי בעצמי וגיליתי שפומרנץ דובר אמת. האלמנה אומרת אמת. קינן, כרגיל, לא חקר עד הסוף.

אני מציע לקינן לעסוק בכתיבה, לא בבלשות.

---

סיפורו של הגנב

מאת

עמוס קינן

באותו בוקר של ערב פסח, צעדתי אני לפני ישוע, וחברי שנתפס איתי צעד מאחוריו. שנינו, אני וחברי הטוב בנימין איש בית הכרם, נתפסנו, נאסרנו ונשפטנו על עניין של מה בכך: יחד גנבנו כבשה מתוך עדר שעבר באזור מחייתנו, על מנת למכרה לשחיטה.

שנים לא מעטות עשינו מעשים כאלה. כאשר היינו נתפסים, היתה הסנהדרין דנה אותנו ברחמים, עד לאותה פעם אחרונה. הפעם נתפסנו בידי חיילים רומאים שאין זה עסקם. אלא שהימים היו ימי פורענות, וגייסות יצאו לחפש ולהרוג מורדים, ואנו נקלענו לעין הסערה. הנציב הרומי דן אותנו לצליבה. וכך, הלכתי בעירי האהובה והצלב על גבי, בדרך אל ההריגה בגולגולתא

ידידים ומכרים נדו לי בראשם, מילמלו תפילה ופינו את הדרך. מפעם לפעם היה חייל רומאי מצליף במגלב על רגלי להנאתו.

את מעשה הצליבה עצמו ואת העינויים הכרוכים בו לא אשכח לעולם. אני מורגל בסבל. לא אחת רוצצו עצם בגופי ולא אחת נדקרתי בחנית. איש עניו אני, ואת הייסורים אני מקבל כפי שהם, ומנת חלקי הם.

החיילים ציוו עלי לפרוק את הצלב מעל גבי. לאחר מכן ציוו עלי לשכב עליו, ולפרוש את ידי על שתי זרועותיו, וכך עשיתי. כאשר שכבתי על הצלב כמצווה עלי, החזיק החייל מסמר גדול ביד שמאל ופטיש כבד ביד ימינו. ארבעה חיילים ישבו בכול כובד גופם על שתי רגלי ועל שתי ידי, וחייל חמישי החזיק את ראשי בכוח רב. כאשר תקע החייל את המסמר הראשון בכף ידי הימנית, נשכתי את שפתי ולא זעקתי. רק כאשר נתקע המסמר בקיבורת רגלי ובקע את העצם, התעלפתי מעוצמת הכאב, וכאשר התעוררתי כבר הייתי צלוב על הצלב שכבר נתקע באדמה.

את ישוע ראיתי לא מעט פעמים. הוא היה מאותם תימהונים שהסתובבו ברחבה של בית מקדשנו ונאמו על מלכות השמים. היו לו זקנקן קלוש וחתימת שפם, איש כבן שלושים, שלבושו היה תמיד נקי, והקהל היה קורא כנגדו קריאות בוז וגנאי. כמה אנשים שנראו כקבצנים היו תמיד מלווים אותו ומבקשים תרומות מהנאספים.

אין לי מושג כמה זמן הייתי בעילפון מחמת ייסורי הצליבה. כאשר פקחתי את עיני נתקלתי במבטו של ישוע. פניו נראו חיוורות אך שלוות.

“ענווים יירשו ארץ”, אמר לי, “ולהם מלכות השמים”.

גידפתי אותו ואת יולדתו. הוא החריש, ובת שחוק קלה הופיעה על שפתיו.

ביום השני התעוררתי צמא וביקשתי מים. חייל רומאי העביר מטפחת לחה על שפתי. החיילים שיחקו בקוביות, שאותן הטילו על לוח שעליו משולשים שחורים ולבנים. גם ישוע ביקש מים, והחיילים טבלו מטלית בחומץ מתוך בקבוק ובו מרחו את שפתיו.

היום השלישי להיותי על הצלב היה בהיר במיוחד. יכולתי לראות את בית הכרם, ואת הבית שבו נולדתי וגדלתי עד שברחתי ממנו אל חיי ההפקר. מרחוק מרחוק, מעבר לאדים תכלכלים, יכולתי לראות את הרי מואב הנִשפים.

“אלי, אלי,” שמעתי את ישוע זועק, “למה עזבתני”.

מתישהו התעלפתי. כאשר התעוררתי היו ידי ורגלי חבושות ושכבתי על האדמה. חברי הטוב וגם ישוע כבר היו מתים כפי הנראה, כי ראשיהם צנחו על חזותיהם, ועיניהם היו קמות ורק לובן היה בהן.

“נפשך לך לשלל,” אמר לי מפקדם של החיילים, “קום על רגליך ונוס מכאן”.

לא יכולתי לקום על רגלי. שני חיילים תפסו אותי, העמידו אותי על רגלי ובעטו בי. נשים רחמניות שלא הכרתי מעודי עטפו את שתי הגופות בתכריכים. אותי שמו באלונקה, ונשאו אותי אל בית קטן ודל מחוץ לחומה.

כאשר החלמתי, הסתפחתי אל תלמידי ישוע.

זכיתי להאריך ימים, וכאשר מתי, עליתי השמיימה ושם קידם אותי האדון ופרש את כנפיו, וכאן אני לעולמים.

---

סיפורים לאור העששית

מאת

עמוס קינן

פכרתי את ידי בחרדה

ילדותי היתה מאושרת, כפי הנראה, ובגיל שלוש ניגנתי בפסנתר סונטות של מוצרט. סזאר פרנק לא אמר לי מאומה, גם לא רימסקי קורסקוב.

לאט־לאט, בהיסוס ניסיתי לבחור בין האפשרויות שנקרו לי את הבינונית ביותר: ללכת בקומה זקופה אך ללא יהירות, להקשיב במורת רוח להצעות שקיבלתי, ולחלום על מה שממילא לא יקום ולא יהיה.

כאשר התבגרתי במקצת, יצאתי לקרב ואינני בטוח שחזרתי. פכרתי את ידי בחרדה, ניסיתי לראות אם אני מטיל צל על האדמה, ואז קלטתי את משמעות האירוע: כנראה נהרגתי.

ספדו לי יפה, ומאוד נהניתי.

יום בצ’רנוביל

נסעתי לבקר את קברו של אבי סבי, שעליו שמעתי רבות מסבי. איכרות נשאו על ראשיהן סלי ביצים, עגבניות ואבטיחים. שוטר כיוון את התנועה המעטה שהיתה, אבל תנועותיו המרושלות לא נראו לי. בגן החיות הקטן של העיר היו חיות שרעדו מקור, למעט דובי הקרח, הפינגווינים ואריות הים.

נערה יפה שאלה אותי מאין אני, אך התביישתי לומר את האמת ובדיתי משהו. היא ציחקקה ואמרה לי בצרפתית, “אתה שובב!”

לארוחת הערב אכלתי בורשט במסעדה נעימה ונקייה, והחלטתי לא לעשות מזה עניין.

יום קטנות

בבוקר, משום מה, שיחקתי בסביבון. תליין לבוש שחורים עם גרזן תקוע בחגורתו ברר לו עגבניות והעיף אותן באוויר, כדרך הלהטוטנים המעיפים שלוש כדורים כאשר שניים מהם תמיד באוויר, ותמהתי אם כך הוא מתאמן במלאכתו.

גשם התחיל לרדת, ונמלטתי אל ארצות החום. הצטערתי על שלא נכחתי בתלייה, אבל התנחמתי שגם בארצות החום, כנראה, אוכל שוב לחזות במחזה.

לא ישנתי טוב

התעוררתי באימה: מישהו הצליף במגלב על גבי והותיר פסים של דם קרוש. ניסיתי לראות את פניו וראיתי שבידו השנייה חרמש. האם אני הגנן מאיספאהאן?

שאלתי אותו, “מדוע אני?”

בחפץ לב ובחיוך נעים הסביר לי: “זאת בסך הכול מקדמה על החשבון. בעוד שבע־עשרה שנים בדיוק, כך חישבתי, תמות בייסורים קשים. תואשם ברצח על שדרסת במכוניתך איש זקן נשוא פנים, פרופסור לאנטומולוגיה”.

“מימי לא הזקתי לאיש”, מחיתי.

זאת הפעם המגלב הצליף בחמה עזה.

“האם אתה השטן?”

“בכלל לא,” ענה לי, “אני אלוהים.”

נרגעתי וחזרתי לישון.

עזרתי לזקנה לעבור את הכביש

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

הרופא הרג אותי בטעות

אמי המנוחה נגלתה לי בחלום והזהירה אותי שלא ללכת היום אל הרופא.

“אבל אני מאוד חולה.” מחיתי, “הבוקר ירקתי דם מהגרון.”

“עשה מה שתעשה, בני, אבל אל תאשים אותי. ראה, הוזהרת.”

הרופא בדק אותי בסטתוסקופ ואמר לי: “לצערי הרגתי אותך בטעות. במקום לתת לך זריקה נגד קלאוסטרופוביה, נתתי לך זריקה נגד מוות.”

“אז מדוע אני בכל זאת מת?”

“מצטער,” ענה לי, “אני לפעמים שומע קולות.”

את תשובתי לא שמע הרופא, כי לא המתים יהללו יה.

קרה לי נס

התעוררתי בבוקר, מיששתי את עצמי וחשתי שאני חוזר מהגיהנום ונוחת עלי אדמות.

“קרה לך נס נדיר מאוד,” אמר לי מיכאל.

“איזה מיכאל אתה?” שאלתי.

“המלאך,” ענה לי ומישש את דופקי. “אתה חי,” אמר לי, “ואני מתפלא איך נמלטת מגיהנום, כנראה נרדמתי אל משמרתי.” אחר כך פיהק, אמר, “עלי לחזור מיד, חסר לי רק שעוד כמה רשעים כמוך יתעוררו בבוקר,” פרש את כנפיו הצחורות ונעלם ברקיע.

היתה רוח אחרת

המפרשים התנפחו ברוח, הספינה שטה מהר מאוד, ובתוך יומיים הגענו לאיי הקוקוס והבננות. הרגשנו נפלא.

הטבח ירה חץ בעז הרים, זבחנו זבח, ואת היתרה אכלנו לתיאבון. אחד קטן, שכינינו אותו ויזתא, טיפס כמו קוף על עץ הקוקוס והוריד לנו כמה אגוזים גדולים. את חלב הפרי שתינו ואת בשרו אכלנו לתיאבון.

“אולי כדאי להקים לנו כאן מושבה,” הציע שמעון הבנאי.

מעצי האי בנינו לנו בקתה אחת גדולה לכולנו, ועתה התפנינו לעבודת האדמה: כרתנו עץ אחד ובנינו ממנו מחרשה. סוסים או שוורים לא היו באי, וכך נרתמנו כולנו אל המחרשה.

עוד לפני שנחתנו באי, קנינו זרעי חיטה ושעורה, תירס ועוד ירקות: עגבנייה ומלפפון, בצל ושום, גזר ואפונה ושעועית, חרדל וגרגיר. גם ייחורים של עצי פרי הבאנו: תפוח ותפוח זהב, משמש ואפרסק, לימון וזית ותמר.

ואז קרה הפילוג הגדול, כאשר קבוצת האיכרים התנפלה על קבוצת רועי הצאן וכל רועי הצאן נטבחו עד אחד. לא ידענו ולא פיללנו שהנשים שבעליהן נהרגו בנו להן בסתר ספינת מפרשים, ובוקר אחד התעוררנו וראינו שנשותינו אינן. הפלנו גורל, והאחרון מאיתנו תקע סכין בלבו.

לא ייתכן, אמרתי לו

“מדוע אתה כל הזמן סותר את דברי? מדוע אתה מפליל אותי בכל עניין שהוא, ומדוע בכלל אתה מתנגד לקיומי?” כך שאל אותי.

הירהרתי כתשעה ימים, ואז עניתי לו: “הרי לא ייתכן, בשום צורה ואופן כל זה לא ייתכן!”

הוא הביט בי בעצב ואמר לי: “הרי כל זה לא ייתכן!”

הפניתי לו עורף וצעדתי מזרחה. פעם אחת בלבד הפניתי ראשי אחורנית, וראיתי שהוא צועד מערבה.

כל זה לא ייתכן, אמרתי לעצמי, ושוב לא הפניתי את ראשי.

כך ניצח הצדק

לא היה ברור מי משלושתנו צדק כאשר אמר, שעל אף הכול סוף הצדק לנצח. העובדה היא, אמר אחד משלושתנו, שאנחנו צודקים. השני אמר שאין ספק שאנחנו ולא האחרים צודקים. השלישי אמר שעצם העובדה שאנו צודקים מאששת את הנחתנו.

פתאום הגיח משום מקום מישהו רביעי שבכלל לא שייך לנו, ואמר שכולנו צודקים וזאת עובדה.

הראשון מאיתנו הציע לו להסתלק בטרם פורענות.

השני מאיתנו חמל עליו, והציע לו לחזור בו מהערתו לפני שיהיה מאוחר מדי.

השלישי מאיתנו הכה בפטיש בראשו ואמר שהצדק מכה חזק, מהר ובאופן אלגנטי.

מי היה מאמין?

הביאו לי את ההוכחה: הנייר היה קרוע, הכתב היה מטושטש וכמעט בלתי ניתן לקריאה. אמנם, באמצעי שחזור מדעיים, היה ניתן לקבוע ללא כל ספק שהתעודה היא אותנטית, אך גם החוקרים התקשו לקבוע מי היה הכותב. הדעות נעו בין כתב מקנה, תעודת נישואים, תעודת כבוד על התנדבות אצילה, ואפילו פסק דין שניתן בעולם התחתון לפושעים שגנבו מחבריהם את שלל השוד שביצעו.

אני כשלעצמי נשארתי נייטרלי, וכתב ההוכחה נראה לי כזיוף מתוחכם.

אבל בדיקת קרבון העלתה ממצא מוזר: ללא ספק שהכתב הוא עברי, מסוג האותיות של מגילות קומראן, וחלק מהבשורה של מתתיהו, תלמידו של ישוע.

מי היה מאמין!

לא הסכמתי עם וייצ’סלב

פעם היינו מיודדים, אבל חתול שחור עבר בינינו שלשום, והחלטתי לנתק את הקשר איתו.

ומעשה שהיה כך היה:

אשתו של וייצ’סלב יצאה לקניות עם אשתי. אני לא סובל את אשתו מאז ששכבתי איתה, והיא רצה לספר לאשתי על מנת לסכסך בינינו. אשתי רצה כמובן לספר לוייצ’סלב ששכבתי עם אשתו. וייצ’סלב דרש שנצא לדו־קרב בינינו.

אמרתי לו שאשתו היא אחד הזיונים הרקובים שקרו לי אי פעם.

“אתה לא מסכים שנתנהג כמו גברים,” הטיח בי.

“אני באמת לא מסכים,” עניתי לו.

הואיל ומעולם לא היתה בינינו תחילתה של ידידות נפלאה בנוסח קזבלנקה, נפרדנו לעולמים.

המלך היה במיטבו

הוד מלכותו הזמין אותי ואת בני הבכור למסיבת יום הולדתו. קשרי איתו החלו עוד בבית הספר התיכון שבו למדנו שנינו. בצבא, שבו שירתנו שנינו, הוא היה תמיד גבוה מעלי: כאשר הייתי טוראי היה הוא כבר סמל. כשהייתי סגן־אלוף היה הוא אלוף־משנה.

הייתי חף מקנאה, כי כיבדתי אותו כחייל למופת.

כאשר הציע לי להשתתף בפוטש צבאי ולהדיח את המלך הקודם, סרגיי השלישי, הצטרפתי אליו עם החטיבה שלי וגירשנו אותו ואת כל מי שהיה קרוב אליו. ואז הוזמנתי למסיבת הניצחון, והמלך החדש היה במיטבו: לשאלות העיתונאים מדוע פעל כך, ענה, “כי כך רצה העם,” ולשאלה מדוע כך רצה העם, ענה שזה עניין של אהבה – הוא אוהב את העם והעם אוהב אותו.

“האם תצא למלחמה באוסטראקים?”

“רק אם העם יבקש זאת מאיתי,” ענה.

“המלך היום היה במיטבו,” לחש באוזני העיתונאי יוסי ברוכיה.

מה פתאום?

אמרה אשת לוט לבעלה.

“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”

“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”

“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.

“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”

ואז היא אמרה, “מה פתאום?”

מכאב שיניים לא מתים

כך אמר לי רופא השיניים, וחתך לי במשור חשמלי את ידי השמאלית שאחזה בכינור, ואת ידי הימנית שאחזה בקשת, בדיוק כאשר ניגנתי את הקונצ’רטו מס' 3 של מוצרט.

“השן התותבת החדשה יושבת לך נהדר,” אמר רופא השיניים, “וגם מצב השמיעה שלך נהדר, וזה אני אומר כרופא כללי. אתה יכול לשלם בוויזה.”

שילמתי, אמרתי תודה, הלכתי הביתה ושתיתי רעל.

חזיר כשר לפסח

יש לי חזיר שבמשך שבעת ימי הפסח אוכל רק מצה.

“מדוע?” שאלתי את החזיר.

“מפני שאני חכם,” אמר בשפת החזירים, שכל אדם שהוא חזיר יכול להבין אותה.

“הנה, מפני שאני בהמה,” עניתי.

החזיר חייך בעצב ואכל עוד מצה.

אין עם מי לדבר

בטיפשותי, חשבתי שאני יכול לדבר עם כל חיה ועוף, כמו שלמה המלך.

נבחתי על הכלב שלי, אבל הוא החזיר לי בעברית קללה עסיסית. ניסיתי לנבוח באנגלית וגם בצרפתית, אז הוא נבח עלי בשתי השפות הללו.

התרגזתי: “אתה לא תנבח לי בשום שפה!”

הכלב חשב לרגע ואז אמר לי, “אני רואה שאין לי עם מי לדבר.”

מתי הכול מתחיל להימאס

סבי ז"ל סיפר שכעולל נמאס לו לשתות חלב, והוא נשך פיסות בשר משדיה של אמו, כי כבר אז היו לו שיניים. כאשר היה בן שנתיים, כבר היו לו שיניים וציפורניים של ערפד, ואפילו עטלפים מוצצי דם היו נזהרים ממנו.

סבי היה פוליטיקאי שנון בעל תחבולות, והוא לימד אותי להיזהר מאמירת אמת, להלשין על כל מי שטוב ממני ולגנוב ממחברות התלמידים המזהירים את הבחינות שלהם.

וכך, לימים, נעשיתי פרופסור מן המניין, ראש אספת הנבחרים, וגם זכיתי בפרס נובל לשלום על שיצאתי למלחמה נגד שלוש מדינות שגבלו עם ארצי. את הפרס קיבלתי דרך אשתו של ראש חבר השופטים, שמאסה בבעלה.

מאלוהים אינני מפחד: מדי ערב אני משחק בפוקר עם השטן.

הקרב האחרון

האמת היא שלא ידענו שזה יהיה הקרב האחרון. התכוננו לקרב שהיה אמור להיות שגרתי: לתקוף, לקחת שבויים לחקירה, לענות אותם ולשבור את רוחם, עד שיספרו לנו מה שרצינו לדעת. כמו בכל קרב בעבר, לא היה לנו מושג מה רצינו לדעת ומדוע. מה שידענו לבטח היה שעלינו למצוא את האויב הנכון ולהכות בו עד חורמה, וכך עשינו.

התוצאה היתה, ששוב לא היה לנו אויב. ומבלי אויב, במי נילחם?

וכך, למרבה הצער, היה זה הקרב האחרון, ואנשינו גילו אומץ שלא מן הרגיל. בקרב האחרון הזה איבדנו את כל אנשינו, ולא נותרה אפילו נפש חיה שתוכל לספר לדורות הבאים את עלילותינו.

מה גם שלאחר שנפלנו כולנו, לא נותר איש לדור הבא, ואנו הדור האחרון שידע גבורה ואומץ והקרבה ונחישות, ועתה כולנו מתחת לפרחים, מריחים אותם רק מלמטה.

הם נשרפים בשקט

ערמת העצים הענקית ממתינה לקורבנות שיועלו באש.

שיירה ארוכה של עגלות מגיעה, וממנה יוצאים, עקודי ידיים ורגליים, גברים ונשים מכל הגילים, וגם ילדים מגיל שתים־עשרה ואילך.

האינקוויזיטור ועושי דברו גוררים את הנידונים לאש, וקושרים אותם היטב אל הכלונסאות.

אם מחזיקה את עוללה ומיניקה אותו בפעם האחרונה. ילד בוכה, איש צעיר מטיח אגרוף בערמת העצים, ישיש מחבק את אשתו הישישה ואיש אינו זועק.

הממונה על הטקס מדליק את המדורה. האש לוחכת את הנידונים לאט־לאט, אבל אין אנחה ואין זעקה ואין בכי ואין הטחת אגרוף באוויר ולא קללה בשפה זו או אחרת. גם האש החזקה אינה משמיעה מתוכה פצפוץ ענפים, ולאט־לאט נהפכים העצים והאנשים שנקשרו אליהם לאפר.

“מדוע הם שותקים?” תמה רב הטבחים.

“הם פשוט התרגלו,” עונה לו סגנו.

תרעומת ללא הצדקה

“אני ממתין כבר למעלה מארבע שעות, ועוד לא קראו לי.”

“אני ממתינה זה שלושה שבועות.”

“מה יהיה הסוף, אני שואל,” שואל מישהו.

“גם אני, גם אני שואל אותה שאלה,” אומר מישהו.

סוף־סוף מגיע מי שהשתהה עד עתה. הוא סוקר את הקהל במבט קר, מציץ בשעון ולוחש משהו לסגנו.

“נותרו עוד שלוש דקות,” אומר הסגן.

הדקות עוברות באטיות. בשנייה האחרונה של הדקה האחרונה פוערת האדמה את פיה ובולעת את הנאספים כולם, בדיוק על פי התוכנית האלוהית.

“אני מתנצל על האיחור,” אומר מיכאל לממונה על הטקס ולסגנו.

על פי כל החוקים

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”

ועוד על האיש הממוצע

כאשר נשאל על ידי הבוחן מיכאל מה עשה ומה לא עשה, ענה: “צִייתי לפקודה, אף שמצפוני ייסר אותי. אבל ידעתי שאם אשמע לקול המצפון, איהפך לנאשם. השופט, שהיה בעצמו ממוצע למדי וחסר שאר רוח, דן אותי לעונש ממוצע בין החיים למוות. בקושי אילצתי את עצמי לא לצחוק, פן יתחרט ויטיל עלי עונש של חיי נצח.”

“יצאת בנס,” הפטיר הבוחן בזלזול, “מזל שלא נשפטת על ידי השופט של אתמול. אין לך מושג מה נורא הוא הנצח, ברח מהר בטרם אתחרט.”

האיש שנגמרו לו התירוצים

בתחילה אמר שאיננו זוכר על מה אנו מדברים, ושהוא בכלל מעיר אחרת, ושצריך לשאול את אשתו אולי היא זוכרת, וגם אמר שמצדו כל העניין שווה לתחת.

אחר כך נמלך בדעתו, ואמר בהיסוס קל, שאולי נפלה טעות מערכתית, ואתם יודעים מה זאת מערכת מסובכת, וגם באינטרנט לא הצליח למצוא עילה מתאימה.

אשתו אמרה שהוא גם מטורף וגם שקרן וגם זיין גרוע, ויוצאים ממנו רק ילדים מטומטמים.

גיסו וגיסתו אמרו שחבל על אשתו, שהיא נהדרת והוא אינו ראוי לה.

כאשר מת, ספד לו ראש העיר ואמר שלדעתו, ימצא תירוץ אצל המלאך מיכאל איך להיכנס לגן עדן, אף על פי שהממצא מוכיח שהוא יורש גיהנום.

הטעות הטרגית במעשה בראשית

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.

חלק שני: מוקדמים

מאת

עמוס קינן

---

בין ערביים

מאת

עמוס קינן

בעצם, הערב עוד לא מתחיל לרדת. עכשיו בסך הכול אחר הצהריים. קצת שמש, קצת עננים, עיתוני ערב מעוכים. ארוחת הצהריים היתה כבדה מדי. שֵד גדול עם מסכה שחורה נכנס מבעד לחלון. בידו אקדח קטן. עליך להרוג את עצמך, אומר השד. אבל מדוע?

אל תשאל מדוע. אתה הרי יודע היטב מדוע. ומדוע לדחות את זה למחר?

אני רוצה עוד יום.

את זה כבר שמענו. כמה וכמה פעמים אמרנו לך. תמיד ביקשת ארכה. מדוע אתה סבור שעוד יום ישנה במשהו?

אני בכלל לא סבור.

אז מדוע עוד יום?

סתם כך, ללא סיבה.

תתבייש.

אני מתבייש.

השד מביט בבוז. הוא מנית את האקדח בכיסו ומתעופף מבעד לחלון. עד מחר אין כל סיכוי שיופיע. אלה השעות שלו, אחר הצהריים, ואחר כך הוא משאיר אותך לנפשך לכל בין הערביים, לכל הערב, לכל הלילה, וגם לבוקר, וגם לצהריים. אתה יכול לקום בבוקר, לקרוא את עיתוני הבוקר. לשתות כוס קפה. לקרוא את עיתוני הצהריים. לאכול צהריים. לפתוח רדיו, להניח תקליט. אפילו לנמנם קצת לאחר ארוחה כבדה. רק כאשר מתחיל החלון הגדול להאפיר – לא אפור של ממש אלא מין לבן עכור, מעורפל, קודר – רק אז מתעופף לו השד פנימה מבעד לחלון, עם המסכה השחורה המגוחכת שלו.

קצת מלודרמטי. שד לא מתוחכם. מפחיד ילדים, אולי. אבל בכל זאת שד כהלכתו. שד של ממש. במין ג’סטה של חן וחסד הוא מותיר לך עוד יום. לעולם לא יותר. אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנו יומיים, למשל. לפעמים, בכל זאת הרי יש תוכנית פה ושם. נאמר, הרצאה בעוד שבוע. פתיחת תערוכה. קונצרט. ויכוח פומבי. הצגת בכורה אולי. למה לא. ארוחת ערב עם מישהו. פגישה בתיאום עם שתי מזכירות של שני אנשים עסוקים. אבל השד לא מניח. יום, זה כל מה שהוא מוכן לתת לך, וזאת יום־יום. אבל השד פיקח: לעולם אינו נותן לך להרגיש שזוהי מין שגרה כמו כל השגרות, שגרה שתימשך מיום אל יום, שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה, ושכל מה שעליך לעשות הוא פשוט ללמוד לחיות עם זה.

לא, לא ולא. הוא די אימתני, ובכל הופעה שלו יש מין אלמנט של הופעה אחרונה. היום אתה רואה אותי עדיין, אבל מחר לא תהיה לך ברירה אלא לקבל את האקדח מיד ולבצע במו ידיך את גזר הדין.

פעם או פעמיים התפתיתי לקחת מידו את האקדח, פשוט כדי לבדוק אם אמנם הוא טעון. אם אני בכלל מבין בשדים, האקדח הוא אקדח סרק, ואינו טעון כלל. לכל היותר, הוא טעון בכדורי סרק. לפעמים גואה בי מין חוצפה מבודחת, ואני חושב לעצמי: הבה נעולל תעלול לשד, נעמיד פנים שאנחנו לוקחים אותו ברצינות. אקדח? בבקשה. עכשיו זוז קצת, אל תסתיר את האור. אני לא מעוניין להחטיא את הרקה של עצמי ברגע קריטי מעניין זה. צריך הרבה אור, שייפול על הראי. אני רוצה לראות את עצמי בחצי פרופיל, עם האקדח הצמוד לרקה, וללחוץ. ללחוץ על ההדק וזהו זה. בום. ואתה, השד, דווקא אתה הוא זה שנבהל מה“בום”! ואחר כך שקט. ואז אני פורץ בצחוק פרוע. הה הה. אני בכלל לא נבהלתי. ה“בום!” לא הפחיד אותי. עוד איום סרק שנתגלה ככזב טהור, שטיפת מוח, יחסי ציבור של שד בינוני לא מתוחכם.

הו, כמה אתה מצחיק אותי, שד. ואתה מצחיק מפני שאתה מצליח, בסך הכול, להפחיד אותי. ואין דבר נפלא יותר מהצחוק המשוחרר של הקורבן שגילה שפחדו היה פחד שווא, השד היה בסך הכול מסכה אידיוטית, האקדח היה אקדח שעשועים, עץ התלייה היה תפאורה של תיאטרון בובות, החבל היה קלוע מחוטי סוכר ורודים, המוות היה מוות של תיאטרון, שלאחריו קם השחקן הנערץ ומחווה קידה בפני קהל הצופים הנפעם והנרגש, והחיים היו חגיגה של קיץ, חגיגה של סתיו, של חורף מוסק עם אח חמה. כמה נהדר ונפלא לא למות מוות של אמת, בחיים שאינם חיים של אמת, עם שד מאיים שאינו אלא ציור שציירת בעצמך על הקיר, מתוך שובע של צהריים מאוחרים, לאחר כמה דקות של חרדה מבוימת ביד אמן – ממש מתבקש מאליו לאונן לאחר הניסיון המבעית הזה, להשתחרר מהמועקה הנעימה והמגרה שבאשכים, לפרוץ בזעקה נחרדת של תינוק שראה מחזה אימים, ובתוך הבהלה שלו ידע, בהקלה, שלא היה זה אלא מחזה, ולוּ מחזה אימים.

כמה נפלא להיות בתוך האימה הזאת, אימה של משחק, ולדעת שאינך מת עדיין, פשוט מפני שמעולם לא חיית. הכול היה משחק. נולדת בצחוק, חרדת בצחוק, קיווית בצחוק, התאכזבת בצחוק, ואז בא שד מצחיק והצמיד את קנהו של אקדח מצחיק אל רקתך המצחיקה. הכול היה בצחוק, הה הה הה הה הה.

החלון האפור מתחיל להחשיך. אחר הצהריים השמשי, הבוהק פה ושם, נהפך לבין ערביים. בהתחלה זה מין כחול עמוק, אחר כך זה כחול כהה, ולבסוף זה שחור של ממש, שחור מותנה באורות הכרך המתנפצים אל הענן הנמוך המעורפל המכסה את עין הכרך, כרך מצחיק מדומיין של שד מדומיין.

הטלפון מצלצל: הסיוט תם. לא רק הסיוט תם. הכול תם. תמה המציאות המדומיינת, עם השדים שהיא אוהבת לצייר על הקיר, עם כובע של קאובויים ואקדח קטן של פושעים מסוכנים, אקדח רצחן שכזה. עכשיו עוד מעט יבוא הערב.

בערב יהיה כיף. טלוויזיה, ארוחת ערב, עוד טלפונים. מה היה, מה נשמע. תודה, טוב. היה שד, והשד פרח מבעד לחלון. יהיה טוב. אנחנו כבר מכירים את השדים הללו, ויודעים איך להתנהג איתם. הם פשוט רוצים תשומת לב. תן להם קצת יחס, והם יתעופפו מבעד לחלון כאילו לא היו. הם בסך הכול רק שדים.

---

פעם

מאת

עמוס קינן

פעם הגענו לפנות בוקר אל המעיין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הציפורים התחילו להתעורר ולשיר. שכבתי על הגב, והסתכלתי בצמרות העצים שסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם.

---

לטאה

מאת

עמוס קינן

שוב ניתנו לי חיי במתנה, ואני פוקח את עיני אל האור הגדול. חם, ריחני, הרים תכלכלים באופק, עדר עזים מלחך את המדרון, פעמון מרחוק, מצודה, ותותחים יורים ופטריות עשן לבנות, ושדה שיבולים גדול והשיבולים נעות ברוח.

חבקוק שוכב על ידי בתוך השוחה. אנחנו יכולים לשמוע בבירור את יציאות הפגזים. בכל פעם שאנחנו שומעים את הפגז יוצא, אנחנו משתטחים, מתחפרים, חופנים באגרופינו את האדמה וממתינים. ואז בא קול הנפץ והאדמה רועדת, ואנו מתרוממים שוב, פוקחים עיניים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות.

כאשר נהיה גדולים, חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה.

בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות. מי שאוהב לעשות נעליים, יעשה נעליים. מי שאוהב לנגן בכינור, ינגן בכינור.

בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם. אי אפשר שלא יאהבו, כי איך יכול אדם העושה רק מה שהוא אוהב, לא לאהוב.

בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים. וגם מי שימות זקן לא ימות ערירי וגלמוד ומר נפש. הזקנים יסתלקו מן העולם בחיוך של תינוק.

אני מתחפר בתוך האדמה, אבל נדמה לי שאני מתחפר בתוך אור מתוק וכחול נפלא. אפילו נפץ הפגזים ופטריות העשן אינם מפריעים לי, ואינני פוחד כלל. על ידי אני רואה לטאה קטנה, והיא אינה זזה. כפי הנראה היא ממתינה לזבוב, והיא אינה פוחדת ממני ואני איני מפריע לה. בארץ החדשה שאנחנו נקים, הלטאות לא יפחדו מאיתנו, ויהיו הרבה מאוד זבובים, והזבובים יזמזמו בימי חמסין לוהטים, והצרצרים יצרצרו, ויהיו מיליוני צרצרים בימי החום הלוהט.

אנחנו נגור בבתים קטנים, חבויים בצלעות הגבעות ובתוך מדרונות מסולעים וגם על ראשי ההרים. ובכל לילה אנחנו נמות ובכל בוקר אנחנו ניוולד. ולא יכאב להיוולד. זה דווקא יהיה נעים, להיוולד. וגם לנשים לא יכאב כאשר הן יולדות, והן לא תלדנה בעצב.

ואנחנו נבטל את עשרת הדיברות, ובמקומם יהיה רק דיבר אחד, לחיות. ואנחנו נבטל גם את התענוגות, כי מי צריך תענוגות במקום שבו יש חיים. הדבר היחידי שיכאב אצלנו בארץ החדשה שנקים, יהיה לאכול. לכל אחד יכאב קצת כאשר הוא אוכל, ואולי אפילו כאשר הוא שותה. אבל לא יכאב יותר מדי, רק קצת, כמו הכאב שבא עם האהבה. והדבר היחידי שאנחנו נמשיך לשנוא ולשנוא בכל הלב, זה את כל מה שהיה. בכל בוקר, כאשר ניוולד, נשנא את כל מה שהיה, ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר.

הלטאה הסתלקה. השמש מתחילה לנוע כלפי מערב. הלילה יהיה שקט וחם, וריחני, ובלילה נוכל להאזין לנביחות הכלבים, למשק כנפי העטלפים ולקול ציפורי הלילה, ואולי אפילו ליללת תן או צבוע.

בלילה ימותו כמה פצועים, אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשיכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות מחדש חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה. עיניים טובות וחכמות ועצובות יביטו אל סבלותיהם. וישננו באוזניהם חוכמה עתיקה, שכבר היה לעולמים, אבל הם יהיו חכמים מאוד ולא יאמינו לדברי החוכמה ולא לעיניים העצובות המביטות בסבלותיהם, הם רק יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם שוב ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו.

---

ארץ חדשה

מאת

עמוס קינן

אפולו הסתכל בשעונו וניגש להשקות את הסוסים. לאחר שגמעו די צורכם מהנקטר וזוררו מחמת הצינה, טפח על צוואריהם בחיבה והחל מעשה הרתימה. משעמדו הסוסים רתומים למרכבה, טיפס בזריזות אל המושב. מרכבה ישנה קצת, חשב, אך בכל זאת ראויה עדיין לשימוש. ושוב יצא אפולו למסעו היומי במרכבת השמש, ויום חדש בא לעולם.

יום חדש.

בוקר. להתמתח, לפהק. תוקעים סיגריה בפה. על הקיר תלויה סיסמה: “הזמנים משתנים עם הזמן”. תמונה של הרצל. מה אפשר לעשות היום ולשם מה. לטלפן אל כמה אנשים, להיות עסוק. להגיד להם שנהיה בשעה 2:00 בקפה “קדימה”, כדי לקבוע ריאיון למחרתיים בשעה 2:05 בקפה “קדימה”. לאכול ארוחת בוקר. לדפדף בעיתונים. לשתות כוס קפה. לצחצח את הנעליים. להסתפר. להסתכל בחנויות הספרים. אולי הגיע ספר חדש? לתפוס מישהו ולומר לו: היי, לאן אתה ממהר, בוא נשב קצת, נשתה קפה. אין דבר, על חשבוני. בחייך, אל תרוץ. להגיד לדידי שפגשת את גיגי, והוא ביקש למסור לביבי שזיזי לא יכול לגשת מחר אל קיקי. הֶאח, חיי הסטודנטים העליזים בירושלים, שהיתה ותהיה בירתנו.

אין את מי לשנוא, אין את מי לאהוב, כולם כל כך צודקים. אולי לטפס לגזוזטרה ולהטיל בקבוק מולוטוב באיזו מכונית הדורה (משוריין של האויב). למה גירשנו את האנגלים?

בצהריים אפשר ללכת לאכול חומוס ופלאפל במסעדה המזרחית, לחשוב על המלחמה הבאה, ולעשות חשבון כמה זמן נשאר לחיות. רק מטומטמים חושבים איך להסתדר בחיים, לשאת אישה ולהצביע בכל עשר שנים בבחירות.

אפשר היה להבין הכול ולסלוח הכול, חוץ מדבר אחד: מדוע כל הבהמות הללו רוצות שתחייך? מדוע נזעמים פניך, בוגד, אויב החברה מספר אחת. אחת, שתיים, שלוש: אתה מחייך או לא? ודווקא אתה, אתה שנלחמת פה… נפלת שם… לכל קריאה…אנחנו בונים ארץ חדשה. מדן ועד אילת מתנגנים הלמות פטישים, טרטור מנועים, שירת המחר. היכן מקומך במערכת הבניין והיצירה?

לעזאזל, איך אפשר להגיע לחוץ לארץ? יש שם כבישים באורך של אלפי קילומטרים. אף פעם לא ראיתי אלפי קילומטרים. בכלל, אין בעולם אלפי קילומטרים, זוהי תעמולה.

יש שם בתים גבוהים. ערים גדולות. אני מכיר את כל העולם, אזרח העולם. קראתי הרבה ספרים. אולי להתחפש לציוני ולעלות על אחת מאסדות הנחיתה הציוניות, לאמריקה. להתקפל בתוך שק של דואר ולעלות באווירון לפיליפינים. תמיד היינו ידידי הפיליפינים, ועמדנו לימינם במלחמתם לעצמאות. יש שם גם קהילה יהודית קטנה מלאה געגועים משיחיים.

מצב משונה. הזקנים גוססים חמישים שנה ממחלת השעלת, והילדים מתים מהסתיידות העורקים. מסכנים, עשו היסטוריה.

בכל ערב אפשר ללכת לשני סרטי קולנוע. רואים את העולם. אקדחים, סכינים, מכות, אהבה, ריגול. בכלל, ישנם מקומות שבהם יכול אדם לחיות בדד. יש מדבריות, יש יערות. הולכים עם גרזן, חוטבים עצים ובונים סוכה. משליכים חכה בנהר ודגים דגים (אין שם יערות של הקרן הקיימת ואין ברכות לגידול דגים). על הכתף מתנודד וינצ’סטר, יורים בציפורים ובארנבות. פעם בשנה, עם הפשרת השלגים, נוסעים לדאוסון סיטי ומשחיזים את הגרזן. בדרך הורגים שלושים אינדיאנים וארבעה פוחחים שניסו לגנוב את הזהב. אחר כך נוסעים לפריז ומתעלסים עם הזונות. זה לא כמו אצלנו. פוגשים שם את החברים מהמולדת ומדברים קצת עברית. לוקחים אווירון טרנס־אטלנטי וחוזרים מהר ל“קופקבאנה”, קסאוויה קוגט מנגן עם תזמורתו, ומהכיס מציץ הכלב הקטן, תיקו־תיקו. נוסעים לדרום אמריקה, לובשים סומבררו ועושים מהפכה. שם מותר לעשות מהפכות. עובדים בנמל, באוניות, בבית מלון. קונים זהב. מוכרים נשים ונשק. הולכים לעבוד אצל האיכרים ושוכבים עם בנותיהם. נוסעים לאיי הדרום, אוכלים בננות וקוקוס ועושים חיים. מלמדים את התוכים לשיר “ארצנו הקטנטונת” ואת הקופים להצדיע. אף אחד לא שואל אותך מי אתה ומי ביקש ממך, ולא נותנים עצות ולא מתגאים בך. ויש מקום. אף אחד לא תוקע את הישבן שלו בפרצוף שלך. ואין שום עניינים עם היסטוריה.

בכלל, השתנית מאוד בזמן האחרון. אתה לא אתה. חבל, היית בחור טוב. אנחנו בונים ארץ חדשה. הכול כאן חדש, אפילו השמש.

נערה היתה יכולה לעזור הרבה. היית מתחיל להבין שהדאגות הקטנות, דאגות היום־יום האפור, הן־הן שיוצרות את הדברים הגדולים. בחור צעיר כמוך מוכרח להתחיל לחשוב על דאגות קטנות. תמצא נערה, תתנחם בחיקה ותתחתן. אביה ישיג לך דירה מרוהטת. מה אתה יודע על אהבה, האם אהבת מימיך?

בלילה אפשר לצאת מבית הקפה אל הרחוב. גשם יורד, רוח, ערפל. להסתובב בגשם בסמטאות החשוכות, לבדך. סמטאות ירושלים, בתי אבן קודרים, לבדך. להקיף את העיר תשע פעמים. לפגוש בדרך חתול רטוב ומיילל ולהטיל בו אבן. ללכת לישון. ליל מנוחה.

---

המשתה

מאת

עמוס קינן

כולם היו שיכורים משמחה ומיין. היין הטוב והיין הרע נשפכו בגביעים ובקופסאות שימורים והיו טובים בלב. הבחורים רצו לשתות, מפני שזמן רב לא ראו איש את רעהו, והנה הם יחד, והם שוב יהיו יחד, עד אשר ייפרדו שוב.

בהתחלה־בהתחלה לא היה שמח. ישבו ארבעתם על ארבע המיטות ושתו באדישות. זה היה בבית מלון. בית מלון. אחר כך התחיל להיות שמח. כולם היו שם. היה יואב הנחמד והיה אבשלום, והיה קין הרזה והצהוב והיה – מעל לכל ספק – גם ירובעל. והיה שמח, התחילו לשיר שירים. שרו את שיר החבלנים, ואת שירי המדורות והאש, ואת כל השירים הנפלאים על הקפה ועל המים ועל מיץ העגבניות. אבל זה עוד היה כלום. עדיין היה מורגש בשירים תוכן, וזה הפריע לאווירה. אז קם ירובעל השמן הרזה הקטן הגדול והתחיל לשיר סתם, בלי מילים ובלי מנגינה, וכולם הבינו אותו יפה וענו במקהלה רבת רגש. סגרו את הדלת כדי שהשכנים המטומטמים לא יפריעו. דפקו על הקירות כדי להשתיק את השכנים המטומטמים שעשו רעש. קיללו אותם ואמרו שהם בני זונות מימי רחב הזונה עד עצם היום הזה, עם עצם או בלי עצם. וזה עוד היה כלום. אז קם קין הרוצח וצעק, לחיי הספינות הקטנות שבדרך, וכולם צעקו בוז. הוא אמר, יחי הארץ הקדושה, יחי הבתולה הקדושה, יחי הכזב הקדוש. כולם צעקו קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. יואב הנחמד שבר בקבוק וצעק שהוא דורש קצת שקט וקצת יחס כשהוא הולך לדבר, והוא הולך לדבר, הולך, לדבר. הוא אמר שהנה פה כולם, נמצאים כאן, דווקא בכל זאת, וזוהי קומפנסציה. שאל אבשלום: קומפנ־מה? ענה יואב: קומביניזון. קומביניזון קרוזו. אחר כך הוא אמר שצריך לתלות את הבוגדים, לחנך את הילדים ולהרביע את הנערות. ירובעל אמר שצריך להרביע את הבוגדים, לחנך את הנערות ולתלות את הילדים. אף אחד לא הבין מה שהוא רצה, הוא למד פעם מתמטיקה ואהב לעשות צירופים. אבשלום בכה וצעק: איפה כל החברים שלנו שנהרגו.

לאט־לאט התחיל הזמן לזוז. כתוצאה מזה נעשתה השעה מאוחרת. התחילו להרביץ מכות, התחילו להתחבק, לצחוק ולבכות, ולחשוב מחשבות טהורות. אמר קין הרוצח: חבל שיש אנשים חיים בעולם. אם לא היו אנשים חיים, לא היה אכפת לאף אחד אם מישהו היה מת, והיה אפשר למות בשקט בלי דאגות. הוא עורר סערה של התלהבות, נפל על המיטה והתחיל לנחור.

שאל אבשלום את יואב הנחמד: איך העניינים אצל אשתך? רואה אותה לפעמים? אמר יואב: לא. צחק יואב: עזוב את אשתי, איפה אני ואיפה היא. סיפרתי לך איך היה בבאר שבע? אמר אבשלום: חמור, הלא הייתי איתך בבאר שבע. ואחר כך אמר: אתה יודע, כשהיית בבאר שבע הייתי בא אל אשתך ואומר לה, יש לי הרגשה רעה בלי יואב. בואי נחיה את זכרו. אנחנו כאן והוא שם. צחק יואב ואמר: אתה זהב. ככה אני אוהב חברים, דווקא שישכבו עם אשתי. לא אכפת לי. אמר אבשלום: היא היתה תמיד חמה נורא והיתה בוכה ושואלת מתי תבוא, והייתי שוכב איתה אחת־עשרה פעמים בלילה אחד. לא נכון, אמר יואב, אחת־עשרה פעמים לא היית עושה את זה. בוא נתערב, אמר אבשלום, מצוין, אמר יואב, נתערב ונראה. אני אומר שלא תוכל עם אשתי אחת־עשרה פעמים בלילה.

היה מאוחר, כולם היו עייפים והלכו לישון. בבוקר היתה הרצפה שטופה יין, קיא ודמעות. קין שכב על הרצפה ותלה עיניים מזוגגות בבוהן רגלו השמאלית. יואב קם, רחץ את פרצופו שלוש פעמים, ניגש לאבשלום ותקע לו סנוקרת. אחר כך הכניס לו גם אגרוף בבטן. אמר: לא אכפת לי מה שאתה אמרת, אכפת לי מה שאני נהניתי. אמר ירובעל: מה יש להגיד, היה טוב.

---

הנוטר הממושקף עם הקרבינה

מאת

עמוס קינן

בלילה הניחו את המוקש על הכביש. הניחו אותו שניהם, יוחנן ויואב הקטן, בלילה על כביש בית לחם.

באו לתלפיות בצהריים, באוטו משוריין. היו להם שני ילקוטי גב, ואיש לא שאל אותם מי הם ולאן הם נוסעים. במשוריין ישב נוטר ממושקף עם קרבינה איטלקית. כאשר התחילו לנסוע, פתחו שניהם את התרמילים והוציאו חתיכות עץ ומתכת, שנצטרפו למה שנקרא שני תת־מקלעים מסוג תומפסון, וכך נסעו.

לאחר שמתחו את החוטים, שלוש מאות וחמישים מטר, החביאו את קופסת הלחיצה בחורשה. נעשה להם קר, חיפשו בית לישון בו. הסתובבו פה ושם, מצאו בית ריק. אספו גזרי עצים וקרעי ניירות וערכו מדורה. הוציאו שוקולדה ולחם, התחילו לאכול, עישנו סיגריות. איש לא בא לראות מי הם ואיך הם. בשעה שתיים אחרי חצות נשמעו צעדים כבדים. נתקע ראש בפתח, ראשו של הנוטר הממושקף. אמר שרוצים לדבר איתם. אמרו: טוב, בבקשה להיכנס, בלי נשק, לנקות את הנעליים.

נכנסו שלושה לחדר. אמר יצחק: שמי יצחק, אני אחראי על המקום. אמר יוחנן: נעים מאוד, שמי יוחנן, אינני אחראי. אמר יצחק: אני רוצה לדעת איך באתם הנה, מי שלח אתכם הנה, מה עשיתם כאן, מה אתם מתכוונים לעשות, מתי אתם חושבים להסתלק מכאן בהקדם האפשרי. אמר יוחנן: יש לכם תה? אנחנו רוצים לשתות תה. הלכו לעמדה שנקראה “הארמון”, לשתות תה. בדרך אמר הנוטר הממושקף: אם היה קורה משהו, הייתי נותן לו עם הקת בראש. אמר יוחנן: אין צורך.

נכנסו ושתו תה. דיברו על נושאים שונים, בעיקר על סוגי נשק שונים. לקח יצחק כוס תה בידו ונשא נאום על הכוס. אמר שהדבר הראשון שצריך להיות כאן הוא סדר. הוא לא ירשה ככה סתם. הוא אחראי, הוא מקבל הוראות, הוא מוסר דינים וחשבונות. אולי ראיתם בדרך חוטי חשמל? יוחנן ויואב לא החליפו מבטים. הם ידעו שעל הכביש מונח לו כבר שבוע או שבועיים איזה מוקש. מונח לו. הם רצו להפעיל את המוקש שלהם בבוקר. חסרו להם חמישים מטר, אז הם חתכו את החוטים שמצאו בדרך וחיברו אותם לחוטים שלהם. אמר יוחנן: חוטים? חוטים? אה, כן, חוטים. מובן שראינו. התגלגלו בדרך כמה חוטים קרועים, כנראה חוטי טלפון. אספנו אותם וסידרנו אותם בסליל, חשבנו אולי הם דרושים לכם. אמר יצחק: תודה. באמת נשארו שם חוטי טלפון, אולי נצטרך אותם בשביל הטלפונים שלנו.

מהצד ישב הנוטר הממושקף ושוחח עם יואב הקטן. הוא היה יקה, הנוטר. שלוש שנים בנוטרות, שש וחצי שנים בצבא הבריטי, וכעת שוב נוטר. ידע כל מה שצריך לדעת ולא ידע מה שלא צריך. שאל אותו יואב: איך הולך כאן אצלכם? אמר הנוטר: חלש מאוד, לפני שבועיים עלינו על מוקש – אני נוסע לי תמיד עם הקרבינה שלי, משעמם לשבת בתחנה. כשהתפוצץ המוקש, קפצתי לתעלה. היו אזרחים, דפקתי בקרבינה שבעים כדור, עד שעבר הפשפש האדום שלנו ולקח אותנו. אמר יוחנן: מחר בבוקר השכם נפוצץ מכונית נוסעים ערבית שתבוא מבית לחם. יש לנו שם חמישים קילו עם רסיסים. יהיו ארבעה הרוגים. אנחנו צריכים בסביבה הזאת ארבעים הרוגים. אמר יואב: כן, ארבעים, ארבעים וחמישה. אמר יצחק: לא תעשו, לא אתן לכם. אמר יוחנן: כן. לא, כן, לא, כן. המשיכו לשתות תה. ישנם זמנים כאלה, במיוחד לפעמים.

סיפר הנוטר: הבאתי לתחנה ערבי שתפסתי. בא איזה מפקד, לא ידעתי מי הוא, התחיל לצעוק. אמר, מה זה פתאום שבויים. זרקתי אותו. אחר כך אמרו שהוא אדם חשוב, מאיפה יכולתי לדעת. מובן שלא עשו לי שום דבר. שאל יואב: מי אחראי על התחנה? אמר הנוטר: השד יודע, העיקר שיש תחנה. הוא למד לפני שנים רבות באוניברסיטה והיה בחור עליז.

אמר יצחק: אם יש מלחמה צריך להילחם. יואב הקטן והנוטר הממושקף ניענעו בגולגלותיהם לאות הסכמה. יצחק המשיך רצונך בשלום, היכון למלחמה. היה חזק. יצחק היה איש צבא. הוא אמר: דרוש ארגון, זהו מדע. אנחנו נלחמים לפי התנאים, מנצלים את מקסימום האפשרויות. מביאים בחשבון את היחסים הבינלאומיים, את היש שבידינו, את כוונות הזדון של האויבים הגלויים (ויש גם נסתרים), את המקומות הקדושים, את הנשים והילדים. לפני שבוע נפצעתי ברגל, אבל כבר חזרתי לתפקידי. אי אפשר להזניח מקום כזה.

הנוטר לא אמר כלום. בין כל הנוכחים במסיבת התה היה יוחנן היחידי שידע את שמו ואת שם משפחתו של הנוטר. פשוט, שאל אותו. בשכונה קראו לו הנוטר. בלי קרובים, בלי חברים, בלי בית, בלי חובות, בלי זכויות, עם קרבינה. אף אחד לא ידע איפה הוא מסתובב בלילות. היה מסתובב בלילות והורג, שניים־שלושה בשבוע. היו לו מדים עם כובע אוסטרלי והיה נוטר. בשעות היום היה תופס ערבים, לוקח את נשקם, משכנע אותם.

אמר יוחנן אל עצמו: בוא יוחנן, נחשוב קצת מה שצריך לחשוב במקרים כאלה. למשל: אני לא הולך למות. דווקא בכלל לא. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ לשמו, אינני איבוד לדעת. אני דווקא הולך להילחם למען החיים. למען הנערה, האם והבית. למען עתיד יותר טוב. תמיד עושים כך, יחי העתיד. אמר יוחנן לנוטר: אם אתה מסתכן, אתה מרוויח. טוב להיות חצוף במלחמה, החוצפה משתלמת. חשב יוחנן: הפילוסופיה של הדלות, הדלות של הפילוסופיה. חשב: יש לי כל מיני אלוהים בעולם. עולים לחפש אותו, יורדים לחפש אותו. שוכבים, קמים, מתרוצצים, מתים. יש אלוהים שמונח בלילה על הכביש, מתוח כמו פס של כסף ונוצץ בברק עמום, מחזה תעתועים.

הסתכל יוחנן על יואב, בתשומת לב. היו לו ידיים, רגליים ואף. הוא לא ידע שכעבור חודש ימים יחדל האף הזה לנשום, והביא או לא הביא בחשבון אפשרות כזאת. הוא הסתכל על רגליו של יואב: הן היו בהרבה מקומות. רגליים שידעו ללכת. לא נשאר בהן כלום מהמקומות. הרגליים הללו הלכו אפילו לפוצץ גשרים. אותם הגשרים המפורסמים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים גיבורי המחזות והסיפורים שלנו פוצצו אותם. אותם הגשרים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים כותבי המחזות והסיפורים שלנו לא פוצצו אותם. המשיך יוחנן להסתכל. הסתכל בעיניים: מאום לא שרד בהן מהמראות, מהצבעים. עוצמים את העיניים – נמחק הכול.

אמר יוחנן: נצא לסיור בסביבה. אמר הנוטר: אבוא איתכם, מכיר את המקום, הלכו לסייר, חזרו לפנות בוקר. יואב, יוחנן, הנוטר הממושקף עם הקרבינה.

בבוקר התחיל לרדת גשם איום. למטה על הכביש, מבעד לערפל, התחילו לעבור מכוניות מבית לחם. יצחק ביקש לחכות כמה שעות – ישיג את האישור למוקש, ולא תהיינה צרות. למה צרות, מי צריך את זה, בייחוד עכשיו. ישבו בגשם וחיכו. היתה רוח חזקה. הידיים קפאו, ולא היה אפשר לבצע בהן פעולה פשוטה כמו לכפתר. היה צורך להכניס אותן קודם לכיס לכמה דקות, לחכות עד שהדם הזורם יתחיל לדקור כמו אלף מחטים קטנות, ורק אחר כך לכפתר.

ישבו שעות וחיכו. המים שטפו על גופם ולא חילחלו. בא יצחק ואמר: יש אישור. תפעילו את המוקש. אנחנו נשב בחורשה עם הברן ונצליף. היום נצליף קצת על התחבורה של האויב. אמר הנוטר: גם אני אבוא להצליף עם הקרבינה. אף אחד לא הסתכל עליו, רק יואב ויוחנן.

עברה מכונית. לחצו ולחצו. ועברו מכוניות. היתה השעה שתים־עשרה בצהריים. השמש זרחה. אמר יוחנן ליצחק: כעת שתים־עשרה, אנחנו נרד לכביש לבדוק את המוקש, אולי החיבורים לא בסדר. יוחנן ויואב כבר היו משוגעים לגמרי. אמר יצחק: רדו, רק תיזהרו. על הכביש יש ערבים, יש מכוניות ערביות. מימין מחנה צבאי, אנגלים. משמאל מנזר, משמש קן לצלפים. כל דבר משמש קן לצלפים. מתחת לכביש בית צפפה, יש שם ערבים. אני אתן לכם מכאן חיפוי עם הברן. אמר הנוטר: אני אחפה בקרבינה.

ירדו שניהם, היו משוגעים. ירדו כאילו יום סתיו נעים, כאילו יורדים לקטוף רקפות. השמש היתה כמו שמש והאדמה אדמה. למעלה נשארו לחפות. חשבו, כמו שחושבים אצלנו: רחם עליהם, כי מעטים המה. ומסביב, ומסביב…

ירדו למטה. הכביש היה ריק. מרחוק מרחוק נראתה מכונית שבאה מבית לחם. עמדו על הכביש, לא חשבו כלום. לא חשבו אם מוזר או לא מוזר, מעניין או לא מעניין. לא חשבו על האנושות, על המולדת, על הבית והאישה והאם והילדים. לא על אתמול ולא על מחר ולא על מחרתיים. לא הסתכלו לא על הנוף ולא על השעון. בדקו את המוקש: החיבורים היו בסדר, כנראה החומר נרטב. לא דיברו אף מילה, רק עמדו וחיכו. שכבו וחיכו. האוטו מבית לחם התקרב, זאת היתה מכונית קטנה עם ארבעה נוסעים. כאשר חלף האוטו ממולם, בדיוק, דפקו לתוכו איש איש צרור ארוך. האוטו חרק, הסתובב, התהפך. עלו שניהם למעלה. רצו. טירטרו יריות. נדבקו לסלעים, לשיחים, לשמים, לארץ. הגיעו למעלה. אמר יצחק: מה עשיתם שם, דפקתם מכונית? אמרו: כן. לקחו את הנוטר וישבו קצת לשוחח. על מה?

---

במדרון

מאת

עמוס קינן

בשורה ארוכה עמדנו לאורך הקיר. העורבים צרחו. זה לא היה קיר של בית. זה היה מדרון תלול. שם העמידו אותנו, שם עמדנו בשורה ארוכה. לבושי צואים ולבושי הדר, צפודים, צמוקים, עששים, נפוחי כרס ומדולדלי כרס, מגולחים למשעי, סמורי זקן, נפוחי אשכים ומדולדלי אשכים, ספוגי זיעה, נוטפי ריר, מהבילים בהבל פה, בוהים, בשורה עמדנו.

העורבים צרחו. לחלק מאיתנו קשרו את העיניים. חלק לא הסכים. אנשי הפלוגה לא התעקשו. מי שלא הסכים, היה יכול להביט בעיניים פקוחות. השמים היו כחולים, ללא עב קלה. הסתכלתי מאחורי, אף על פי שהיה בזה משום סיכון, הסיכון של החמצת הרגע. לטאה טיפסה במדרון התלול. לאט, לאט, בעצלות. היה יום חם. לא החמצתי את הרגע. הפניתי את ראשי והבטתי היישר לפני. הפלוגה עמדה ערוכה בסך.

הקצין היה ממושקף. מבעד למשקפיו הציצו לעולם עיניים כחולות, עיני ילד. מישהו צעק: “יחי!” הקצין לא הסב את פניו, אבל יכולתי לראות שסנטרו רעד. מישהו צעק: “בוז!” מישהו שר. אחד כרע תחתיו, לפתע, ומסביבו התפשט ריח לא נעים.

“הוא עשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אז מה יש?” אמר מישהו.

“אין שום דבר, אבל זה לא יעזור לו,” אמר מישהו.

“לא יעזור לו גם אם לא יעשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אבל זה מסריח,” אמר מישהו.

“ומה אם זה מסריח?” שאל מישהו, “שיסריח”.

מישהו הקיא. השמש להטה. באופק נראו תימרות עשן לבנות, שלוות. אולי טחנת קמח. לא, אולי בית חרושת ללבנים. בכל אופן, עשן. היום היה בהיר מאוד. היה אפשר לראות למרחקים עצומים. זה שהקיא הביט סביבו מבויש, צעק “בוז!” והקיא שוב. זה שעשה במכנסיים התחיל להקיא. מישהו טפח על גבו, ובשעת מעשה סתם את אפו.

את הפקודה לא שמענו. הם עמדו רחוק, וכפי הנראה התיז הקצין את הפקודה בלחש עצור, מבין שיניו. הוא לא הביט אלינו. הוא הביט אל אנשי הפלוגה הניצבים בסך. כולם הרימו בבת אחת את הרובים וכיוונו אותם כלפינו. אחד הסיט את הרובה קצת שמאלה. אחד איזן אותו. הרובים לא ניצבו בשורה כל כך יפה. זה שעשה במכנסיים אמר…

את הירייה לא שמעתי.

---

בתחנה

מאת

עמוס קינן

התחנה מתמשכת לכל מלוא העין. אני מזמין כוס קפה, מצית סיגריה. הנוסעים רצים, מזוודות בידיהם. הקטר צופר ופולט אדים. הרבה אנשים מנפנפים במטפחות. הרכבת נעתקת ממקומה. קטר נושף. הרכבת נעצרה בחריקה. הנוסעים יורדים, מזוודות בידיהם. שיירות קטנות של קרוניות סבלים מפלסות להן דרך בתוך הקהל הצפוף. הנוסעים מתקדמים לעבר היציאה.

אני מושך עשן מהסיגריה, ממתין. משהו יקרה. אני חושב שאולי אני אתאהב.

אהובתי מתקרבת. אני יכול להבחין בה בתוך הקהל. גאה ותמירה. בידה רק מזוודה אחת קטנה. מה יש בתוך המזוודה? אינני יודע. לבי גואה.

יחד נלך לטייל על שפת הנחל. בין הערביים. הציפורים מצייצות והשמש שוקעת. ירח אדום וגדול עולה מעל ליער העבות. אנו שרועים בצל, בתוך עלווה לחה, ומביטים בעיניים פקוחות אל הירח הגדול ואל השמים הבהירים. היא מתקרבת עם המזוודה ביד. אינני יודע אם תיגש אלי או לא. אם תיגש אלי – טוב. אם תיגש אל מישהו אחר, אני מישהו אחר.

אני לא זוכר אם זאת היא. ואם אני לא מישהו אחר. הרכבת נעצרת בחריקה. הנוסעים יורדים בצעד מהסס ופוסעים – מזוודות בידיהם – לעבר היציאה. שם, בחוץ, ממתינה העיר הגדולה.

היא יפה ותמירה. שערה זהוב, עיניה אפורות־ירוקות. על פניה חיוך מבויש.

אני לוקח את המזוודה ביד ואנו משוחחים. אחר כך אנו יושבים לנוח ומזמינים כוס קפה. אני מציע לה סיגריה. היא לוקחת בתודה. אני מצית לה את הסיגריה. היא גומעת עמוק ופולטת סליל של עשן. בערב אני עורך את הבגדים באי סדר על אחד הכיסאות ומסיט את הווילון. היא מניחה את בגדיה באי סדר על אחד הכיסאות ומתכסה בשמיכה.

אני מחבק אותה ביד קרה. גופה לוהט בחשכה. היא מצמידה אל שפתי פה לוהט ונושכת אותי עד זוב דם. ציפורניה הארוכות סורקות את גבי וחורצות בו חריצים אדומים. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי. אני עצוב והיא עצובה. היא קמה אל הראי, מתקנת את שערה. אני מצית סיגריה. אנחנו מתלבשים. הקטר צופר.

מישהו מתקרב אלי ושואל מה נשמע. אני עונה לו בדעה בדוחה, דעתי בדוחה עלי. אנחנו הולכים יחד לאכול צהריים. אחרי הארוחה אנחנו מזמינים כוס קפה, מציתים סיגריה ושוקעים בזיכרונות.

אתה זוכר את היום ההוא, בתחנה? הוא שואל.

בטח אני זוכר, איך אני יכול לשכוח. היא היתה גאה ותמירה, שערה זהוב, רגליה חטובות. לא, דברים כאלה אינני שוכח.

ועוד הוא שואל אותי אם אני זוכר. לא הכול אני שומע. רעש הרכבות, צעקות הסבלים, המולת הנוסעים, השקשוק המתמיד הזה, מילים אובדות באוויר ופורחות ונמוגות. אבל אני מטה אוזן, מחייך בהיסח הדעת.

כמובן, לא תמיד. לא צריך להאמין לכל מה שמספרים. הרושם הראשון הוא תמיד טוב, אבל אחר כך, כשלומדים לדעת כמה עובדות, רואים שהרושם הראשון היה די מוטעה. אבל מי חכם וידע?

כמובן, לא רק זה. משהו מפרפר בתוכי. אני רואה אותה יורדת מהרכבת. בידה האחת מטאטא ובידה האחרת סל ירקות. הנה היא מטאטאת את הרציף, הלוך ושוב, הלוך ושוב, וסל הירקות נשרך אחריה.

אישה מעניינת מאוד, אומר אחד.

חיים קשים, אבל איזו ארשת של אצילות.

זה הכול עניין של חינוך.

לא רק עניין של חינוך. גם עניין של אופי.

כמובן, תראה למשל אחד בלי חינוך, אבל בעל אופי חזק. הוא יכול לחנך את עצמו.

וכנגד זה, אדם שבעצם אין בו הרבה, אם אתה רוצה, אבל אותות החינוך ניכרים בו.

או להיפך, אדם בעל אופי, אלא שחינוכו בעוכריו.

ועוד ועוד. היא כבר גמרה לטאטא את כל הרציף. הרציף מבהיק כמו מראה חדשה. אבל זרם האנשים הנכנסים והיוצאים מעלה שכבת אבק חדשה על הרציף המבהיק. קרעי עיתונים, בדלי סיגריות, שיירים ושאריות. בכוחותיה האחרונים היא מטאטאת את הרציף עוד פעם אחת אחרונה. איש לא ילכלך אותו, הרכבת האחרונה כבר יצאה ורכבת אחרת עדיין לא באה. בלב כבד היא חוצה את הפסים, בראש נטוי, לעבור אל הרציף השני. בזה הרגע מגיח קטר ענק ומהבהב ומוחץ אותה.

אנו ממתיקים זיכרונות.

אני רוצה לומר לך סוד, הוא אומר לי ומטה את ראשו קדימה. בעיניו ארשת ערמומית. הוא מתיז את האפר על מכנסי. אותו יום מר ונמהר, אתה זוכר? דיברו על כך הרבה. מי לא דיבר. העיתונים הקימו רעש גדול. ובכן, זה הייתי אני.

לא נכון, לא יכול להיות.

אני יודע שקשה להאמין. אבל זה אני. הייתי צעיר, נמהר, חמום מוח ובעל אשליות. לא נתתי לעצמי דין וחשבון על מה שאני עושה.

כמובן, למי לא קורים דברים כאלה. אני זוכר את היום ההוא. באתי אליה בבוקר. איש לא היה בבית. אמרתי לה שהכול נגמר בינינו. היא בכתה ואמרה שלא תיארה לעצמה שככה זה ייגמר.

הה הה, אף פעם אי אפשר לתאר איך זה ייגמר. הייתי נמהר וקל דעת, והנה אתה רואה, נכון?

אני לא יכול בשום אופן למצוא את המזוודה שלי. רק לפני רגע נתתי אותה לסבל, ועכשיו הוא נעלם מעיני. אני נדחק בהמון הצפוף, מפלס לי דרך במרפקי. אישה אחת זקנה רוטנת.

אל תרטני, אישה זקנה. עוד מעט תמותי, ומה יהיה אחר כך?

עין אחת נדלקת, ועין אחת כבה. עין אחת נדלקת, ועין אחת כבה. לפתע כבות שתי העיניים. אני מגשש בחשכה. נדמה לי שמצאתי את המזוודה. לא, חזיון תעתועים. אני נופל. מישהו דורך עלי. מישהו זועק. העיניים נדלקות. אני קם. שוב עין אחת כבה, עין אחת נדלקת. מרחוק, מרחוק, עומדת דמות שחוחה ללא נוע.

לאן?

לבי מפרכס. כמו דג במכמורת, כמו עלה נידף ברוח. כמו זנבו של שביט באפלה הקרה והרחוקה. מפרכס.

לפתע חדל הפרכוס לפרכס. שלווה גדולה יורדת. יורדת כמו הלילה על ההרים ועל היערות ועל העמקים. שלווה איתנה, בוטחת, אדירת חזה ושרירים. שלווה גאיונה.

אתה מכאן? היא שואלת.

לא, אני אומר, אני משם.

אה, ואני חשבתי שאתה מכאן. חבל.

מדוע חבל?

ככה.

(לבי מפרכס בשלווה).

כן, אני אומר, אני משם. מעבר לעבר ההוא.

באמת?

כן, באמת.

זה כל כך מצחיק, הייתי בטוחה שאתה מכאן.

מדוע?

ככה. אתה נראה כמו אחד מכאן.

אמא שלי היתה מכאן.

ואתה?

אני משם. אמי נסעה.

והשאירה אותך לבד?

כן.

מסכן.

לא, לא, אני יודע להסתדר מצוין.

באמת?

באמת, באמת.

זה נפלא.

מדוע זה נפלא?

ככה. זה נפלא כשיודעים להסתדר לבד. אני לא יודעת.

מדוע?

לא יודעת. ככה.

אני… אני…

טיפשון קטן. מדבר כל כך הרבה.

לא טיפשון קטן. רק רציתי…

למה לרצות?

למה לרצות. אני משקע את פני בשערה הזהוב. נושם את ריחה, ריח לא מכאן. ריח משם. אני מגשש על חלקת בשרה ביד רועדת. גווה רועד, רועד. אולי יהיו לי ילדים. אשלח את כולם לבית הספר, שיהיו אנשים הגונים. לא רוצה שיהיו לי רוצחים במשפחה. אפשר ברוך השם להסתדר גם בלי זה. היא פורצת בבכי. אני יודע מדוע היא בוכה. גם אני רוצה לבכות. הכול מסביב כל כך עצוב, ואנחנו כל כך כל כך לבד. כל העיניים כבו והחושך מסנוור את העיניים. לפעמים אני מגשש ולא מוצא אותה. אני קורא בקול גדול, ומתוך החשכה עונה לי קול יבבה. חתול יתום? אונייה טרופה בלב ים? אני בוכה ומתפלש בעפר, מחבק את גווה הרטוב והקר.

אלוהים לא סלח לי עד היום הזה.

*

הזקן ניגש אלי במורך ומרחרח מסביב. אני מאותת לו לסור הצדה – מאוחר. הרכבת הארוכה־ארוכה חולפת ביעף ומפרידה בינינו. לסירוגין, לסירוגין – אני מחשב את המרחק בין חלון מואר לחלון מואר ואת המהירות – לסירוגין אני רואה את דמותו הדלה והשחה עומדת אין אונים ומחבקת את הפנס הכבוי.

ומי אמר שככה זה צריך להיות?

טוב, בשדות קוצרים ברינה. חרמש מבהיק על גלי הקמה הזהובה. אני לא הייתי שם. אני מחכה שהרכבת תעבור, אולי אראה אותה עוד פעם. אבל הרכבת מתמשכת ומתמשכת. אני מאבד את הסבלנות. בימינו לא כדאי להידבק אל מטרה אחת. יש כל כך הרבה. קדימה, אל הדרך. הכוכבים קורצים ואומרים צפונה, צפונה. הדובה הגדולה מיניקה את גוריה בלילה הארוך, והדובונים מייללים בקול של זאב בערבות השלג הגדולה.

היתה לי פעם נערה, אתה זוכר.

בטח שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח.

היא אהבה כל כך, אהבה כל כך…

אולי נהיה מצחיקים? הוא אומר לי.

טוב, נהיה מצחיקים, אני אומר לו.

איך להיות מצחיקים?

איך להיות מצחיקים? זה פשוט. אתה מצחיק אותי, ואני צוחק. אחר כך אני מצחיק אותך, ואתה צוחק. אחר כך שנינו צוחקים, וכולם צוחקים. זה מצחיק, נכון?

נכון.

אז בוא תצחיק אותי.

טוב. אני אצחיק אותך.

אבל זה לא מצחיק.

אני יודע, אבל מה לעשות.

כבר אי אפשר למצוא משהו מצחיק?

לא, הכול נגמר.

אז מה לעשות?

לקפוץ מהגג.

זה לא פתרון. מה יהיה אחר כך?

כלום.

אתה רואה, זה לא פתרון.

אבל גם עכשיו אין כלום.

מה ההבדל?

אין הבדל.

לעזאזל. (הנה נקודה אנושית ראשונה. אי ההשלמה. הכעס. יודעים, המציאות היא המציאות, ויודעים שלא אוהבים אותה, אבל לא שמחים על האי־אהבה הזאת. לא אומרים “שבח לאל”, אומרים “לעזאזל”.)

אולי להתגעגע?

אולי לחלום?

אולי לחלום על געגועים?

אולי להתגעגע לחלום?

אינני יודע.

אינני יודע.

מה שברור לי הוא שככה אי אפשר להמשיך.

גם לי זה ברור. אבל איך אפשר להמשיך.

אינני יודע.

גם אני אינני יודע.

הגענו להתחלה.

זה לא ההתחלה. זה הסוף.

זה אותו הדבר.

בדיוק.

אתה לא רואה כמה שזה מצחיק?

לא. זה לא מצחיק אותי.

גם אותי לא. אבל אני יודע שזה מצחיק.

אז מדוע אינך צוחק?

אין לי כוח.

אתה עייף?

קצת.

אז תנוח. אולי אני אעשה לך הנשמה מלאכותית.

אני רוצה נערה.

איזו נערה?

נערה גדולה, שמנה וצהובה.

יש פה עשרים ושבע כאלה. איזו אתה רוצה?

את החמישית משמאל.

חכה רגע.

אני מחכה.

הֵיי את, החמישית משמאל, בואי הנה! כן, בבקשה. תעמדי פה. תביטי אלי כשאני מדבר אלייך. מה שמך?

אני יודעת שלוש שפות.

יש לך איזה הובי?

אני אוהבת.

גם אני.

את מי?

זה תלוי.

גם אני.

את יפה מאוד לאור המנורה החיוורת.

כשהייתי קטנה רציתי להיות אחות רחמנייה.

ועכשיו?

עכשיו אני רוצה לנסוע למונטה קרלו.

הֵיי, ואני? ואני? שכחתם אותי? אני הזמנתי אותה קודם!

מה זה חשוב מי הזמין קודם? אתה לא רואה שהיא אוהבת אותי?

אני רואה, אבל לא אכפת לי. אני הזמנתי אותה קודם. היא היתה החמישית משמאל. השישית.

לא, החמישית.

אז קח את השישית.

לא רוצה. אני כבר אוהב אותה שנים על גבי שנים. יש בינינו הבנה מוחלטת. כאשר אני מציץ בעיניה הטהורות נפתחים לי שבעה רקיעים. אני מביט בעיני הנצח התכול, והוא משיב לי בהד המתגלגל דרך הדורות בשאגה רפה. בזרועותיה אני נופל אל תהומות עמוקות ומתעורר זב דם בעמק הבכא. אני יוצא ללקט בכאים, ושר שירים על אדמת נכר, וענק גדול עם עין אחת מניף עלי את גרזן הכיליון ואני נס מפניו אל צמרות העצים, ומשם אני רואה את האופק הרחוק, ושם, על קו הרקיע, על פיסת תכלת קטנה בין גבולים ערפיליים, אני קורא את גזר הדין חרות באותיות שאיש אינו יכול לקראן. אני עוצם את עיני בפחד, והגרזן עובר באוושה מעל לצווארי. אני מחבק אותה ברעדה, ושנינו מתגלגלים חבוקים מראש הצוק בבעתה אל הבקע הנורא הזה שם מתחת, הלוך והתגלגל, הלוך וזעוק.

גמרת? אנחנו הולכים.

תבוא אחר כך?

בטח. נלך לקולנוע.

---

יתגדל

מאת

עמוס קינן

בית הקברות גדול, רחב, שטוח, מתוכנן. פרחים טריים על קבר טרי ללא מצבה, רק כלונס קטן תקוע באדמה ועליו שם. מת אתמול, שלשום. יקר ואהוב, היה, ועכשיו הוא איננו. בחלקה החדשה, הטרייה, כמה זרים שקמלו, על קברי המתים מלפני שבוע, שבועיים, חודש. בכל שביל מתנהלת הלוויה. יש גדולות, יש קטנות, יש בינוניות. בית הקברות בלב החולות. אבל מסביב, עגורנים. כאן בונים שיכונים גדולים עם ארבעה כיווני אוויר לאלה שבבוא יומם ייקברו כאן, בסרט נע. הסדר הוא כמעט מופתי, והלוויה אינה מתנגשת בהלוויה. אלה פוסעים צפונה, ואלה פוסעים דרומה. יש איזו יד עדינה המכוונת את כל המסעות הללו בבטחה, ללא התנגשויות. זעקות מרחוק, והתייפחויות. מתים, מתים כל הזמן. מתים ונולדים, נולדים ומתים, הולכים בדרך כל הארץ.

רק בבתי הקברות הישנים, שקט של בית קברות. כאן לא רק המתים כבר מתו, כאן הכול כבר מת. מתו אלה שזכרו את המתים שנה, שנתיים, ומתו אלה שנשאו את המזכרת הכואבת עד לסוף המר. מתו אלה שזכרו את אלה שזכרו, ומתו כל אלה שבאו אחריהם. מתו כולם. רק אנחנו נשארנו. וכאן יש לפעמים ציפורים מצייצות, פרפר צהוב או לבן, נמלה ועכביש ופרח וזבוב מזמזם ודבורה וזחל מחליק על עלה לח, כאן סוף־סוף יש שלווה גם במוות.

תגידי, שאלה טיפשית: את אוהבת אותי?

לא צריך לענות, עדיין. אני אחכה לתשובה שם, מעבר לעיקול, במקום שהשביל נעלם, ותימרות אבק אומרות שעוד הדרך רחוקה.

כמה זה מצחיק, בכל מקום להשאיר אחריך כמה קופסאות שימורים. לא חשוב אם ריקות וחלודות או מלאות, כל מיני ממחטות נייר מקומטות, ופתקים קטנים עם תזכורות בנוגע לחפתים, כביסה, טלפון או מה. ועיתונים קרועים, ובדלי סיגריות. וזה הכול. לפי הסימנים, אתה היית כאן. ממחטות הנייר הקטנות יודעות לספר שנאנחת, בכית, זעקת, רצית למות, חיכית למשהו, מין משהו כזה ולא חשוב איזה, ואחר כך היה צלצול בדלת, ומנוסה מטורפת אל הלילה או אל השאון האינסופי הזה, וזהו. לפעמים אפילו נתקעים, בטעות, למקום שאינו שייך לדרך. מישהו בילבל אתכם, ואתה שם במקומו, והוא, השד יודע היכן הוא.

קשה מאוד לכבס את הסדינים מהדם. לעולם לא יהיו לבנים כשהיו.

---

עיונים בפרשת ון דורן

מאת

עמוס קינן

ביום השביעי של פברואר 1611, בבית מחסה ליורדי ים קשישים, מת וילם ון דורן. בן שישים ושלוש.

אמו, אנה לבית קירכהובן, נולדה בכפר קטן באזור אוטרכט. היא לא למדה קרוא וכתוב, ובתיווכם של קרובי משפחה שודכה אל יאן ון דורן, שהיה בעליו של מפעל קטן מאוד לייצור חביות. את המפעל, בלב רובע הנמל של אמסטרדם, ירש יאן ון דורן מאביו, שנולד בכפר שממנו באה אמו, והתגלגל איכשהו אל העיר הגדולה, שם למד את המקצוע של עשיית חביות, עד שהחליט לעמוד ברשות עצמו.

לזוג ון דורן נולדו ארבע בנות ושלושה בנים. בת אחת ובן אחד מתו בעודם תינוקות. וילם היה צעיר המשפחה.

את חיי המין טעם וילם לראשונה בהיותו בן אחת־עשרה. אלמנה כבת חמישים ביקשה מהנער לעזור לה לשאת סל מן השוק.

בהיותו בן שלוש־עשרה, ברח מן הבית ועלה על הספינה “תרזה”, שהפליגה לבטביה.

מאז, עלה על ספינות וירד מהן. תקופה מסוימת התגורר בהמבורג, עם אישה מקומית שילדה לו שני בנים. יותר מאוחר, נשאר במשך שלוש שנים תמימות בעיר בומביי, והיה מנהל עבודה ברציף התבלינים. בגיל חמישים ושש הורע לפתע מצב בריאותו. הוא היה אז על סיפונה של הדו־תורנית “הקיסרית”, שהובילה מליחים מאמסטרדם ללונדון. הוא הורד מן הספינה באלונקה, והושם בבית המחסה ליורדי ים קשישים. בשל טיפולן המסור של הנזירות נשאר בחיים, ובאותו בית מחסה המשיך לחיות, עד אשר בלילה אחד הפליט את אנחתו האחרונה.

כאשר מת וילם ון דורן מצאו בכיסיו זהוב או שניים, ולא היה בסכום זה לכיסוי הוצאות הקבורה. הוא הובא לקבורה בסיועה של עיריית אמסטרדם, ונקבר בחלקת העניים.

אותו בית קברות כבר אינו קיים היום, ועדיין לא תמה המחלוקת בין יודעי הדבר, היכן בדיוק היה.

לפי גרסה אחרת, התאריך המדויק שבו מת וילם ון דורן הוא יום הארבעה־עשר ביוני 1609. גם מרבית הפרטים האחרים שונים בגרסה האחרת.

לפי אותה גרסה, שם אמו היה מרים דה האז, והיא היתה בת למשפחת אנוסים יהודית שהגיעה לרוטרדם בשנת 1520, כדי למצוא מקלט מאימת האינקוויזיציה. בני משפחת דה האז פתחו בית מסחר קטן לאריגים, ולימים התמחה ענף אחד של המשפחה בצביעת משי.

מרים דה האז הכירה את יוהאנס ון דורן בבית המסחר, שאותו ניהלה מאז התאלמנה מבעלה, אברהם, שנפטר מדלקת ריאות זמן קצר לאחר הנישואים. מנישואים קצרים אלה לא נותר שום צאצא. יוהאנס ון דורן, בן עשרים ושלוש, היה מנהל העבודה בבית מלאכה שהיה מייצר תרנים מעץ אשוח. את האשוחים הכרותים היו מביאים מנורבגיה, ובית המלאכה היה מסוגל להשלים ארבעה־חמישה תרנים לחודש.

מרים דה האז נהפכה לפרוטסטנטית, העמידה לבעלה השני שישה בנים ובת אחת, ונפטרה בשיבה טובה – בת תשעים ואחת היתה במותה. על מוצאה היהודי לא דובר בבית מעולם. הבכור לבני ון דורן, מתיאס, נהרג במלחמה. הבת היחידה, יוהאנה, לא נישאה לאיש, מסיבות שאינן ברורות.

בשנת 1547, כאשר היה וילם ון דורן בן שנתיים, פרצה דלקה בבית המלאכה לייצור תרנים, ורכוש המשפחה עלה בתוהו. וילם הקטן נאלץ לנדוד עם הוריו אל כפר קטן ליד האג, שבו היו לאביו קרובי משפחה. וילם למד לעשות גבינה, וכפי הנראה עשתה המשפחה חיל בענף חדש זה, שכן כעבור תריסר שנות גלות בכפר עברו שוב לאמסטרדם, וּוילם הופקד על אחת מאניות המשפחה, שהיו מובילות גבינה מהולנד וכמעט כל דבר אל הולנד.

הוא נשא לאישה גרמנייה צעירה, גרטרוד ליכט, בתו של נפח מאייזנבך. הוא הביא אותה לאמסטרדם והיא ילדה לו חמישה בנים, שניים מהם תאומים.

גרטרוד היתה אישה פזרנית וקלת דעת. יום אחד הפתיע אותה בעלה וילם כשתינתה אהבים עם אחד מידידי המשפחה. מרוב כעס עזב את הבית, ולא חזר אליו יותר. מדי חודש היה נותן לאשתו העזובה כדי מחייתה, ולא נשא לו אישה אחרת. גם את ילדיו סירב לראות.

בשנת 1587 טבעה ספינתו במימי מפרץ טונקין. במשך כמה ימים ולילות נאחז בחבית, עד שספינה צרפתית משתה אותו מהים והביאתו לקלדוניה החדשה.

בקלדוניה לקח לו, כמנהג המקום, נערה פולינזית שניהלה את ביתו. הוא נשאר בקלדוניה כמעט ארבע שנים, ואז חזר לאמסטרדם. בקלדוניה הותיר בן ובת.

בהגיעו לאמסטרדם היה חסר פרוטה, והשנים שעשה בקלדוניה פגעו בבריאותו. בהשתדלות ידידים, הושם בבית המחסה ליורדי ים קשישים, אף על פי שלא היה יורד ים במובן המקובל של המילה.

הוא מת, כאמור, ביום הארבעה־עשר ביוני 1609. בהלווייתו היה רק סגן הכומר של בית המחסה, שנשא תפילה לעילוי נשמתו החוטאת והמעונה של וילם ון דורן, שהיה בן שישים וארבע במותו.

גרטרוד ון דורן לא ידעה כלל שבעלה ניצל מהספינה שנטרפה. היא לקחה את ילדיה לאייזנבך, ושם נפטרה בשנת 1623,

*

השוואה מדוקדקת בין שתי הגרסאות מעלה בעיות רבות. מאחר שהגרסאות כה שונות, אולי מותר להסיק שאין המדובר באיש אחד. אולי היו שני אנשים בעלי אותו שם, שחיו באותה עיר ונפטרו בה בתאריכים שונים.

אם אין המדובר בשני אנשים שונים, לא ניתן להסביר את השוני הבולט כל כך בין שתי הגרסאות, ואין כל אפשרות להשלים גרסה אחת על ידי השנייה. אם אמנם המדובר בשני אנשים שונים, גם אז אין לנו כל אפשרות לבדוק את מהימנות הגרסאות העוסקות בהם, וזאת מפני שמרבית העדויות הן עדויות שמיעה, וקשה מאוד לאמת אותן או להכחישן.

בשנת 1710 הגיע מקלדוניה החדשה לסידני אדם בשם ז’רום בן דורן, שטען שאבי־סבו היה הולנדי שנשא לו אישה מבנות המקום. אם נכון הדבר, גם אז לא נוכל לדעת אם המדובר בשני אנשים שונים שנשאו אותו שם, או שהיה היה וילם ון דורן אחד, שעל חייו ומותו יש שתי גרסאות שאין פשרה ביניהן.

האם יש משמעות לפרשת ון דורן? האם ניתן ללמוד ממנה משהו?

קשה לתת לשאלה זו תשובה חד־משמעית. מאז 1957, כאשר לראשונה הובאו לידיעתנו העובדות, לא חדלנו לשאול את עצמנו שאלה זו. קל לענות אם יודעים לבטח שהמדובר בשני אנשים שונים, ומאוד קשה לענות אם לפנינו גרסאות כה מנוגדות הנוגעות לאיש אחד בלבד.

אם המדובר בשני אנשים שונים, הרי בידינו עדות אותנטית ומרטיטה על חיי היום־יום באותם מקומות באותם זמנים; עדות המהווה נדבך נכבד באותו מבנה מוצק של עדויות ראייה ושמיעה על מצבו של האדם. לפנינו, במקרה זה, שני אנשים, שני גורלות, שני אורחות חיים, שתי הוויות, אשר פילסו לעצמן נתיב בתוך הערפל הזה שהוא מצבו של האדם, ומקץ מאבק שלא חדל גם לרגע השיבו איש איש את נפשו אל האל שברא אותם.

שפע הפרטים שבידינו מאפשר לנו לבנות השקפה מוצקה הנשענת על יסודות מהימנים ומתועדים, על מצבו של האדם. אנו רשאים, בסיפוק, להיעזר מפעם לפעם בפרט זה או אחר, כדי להאיר בו בעיה מבעיות חיינו.

לעומת זאת, אם אמנם היה רק וילם ון דורן אחד, אנו במצוקה. שהרי לא נוכל להגיע לכלל השקפה המבוססת על נתונים מהימנים. ניסינו, אך לא הצלחנו, לברר איזו מהגרסאות היא הנכונה. בהיותן סותרות זו את זו, אפשר לומר שאין בידינו נתונים על חייו האמיתיים של וילם ון דורן. ואם אין בידינו נתונים כאלה, ממילא איננו יכולים להסיק מהם כל מסקנה באשר למצבו של האדם – והרי זוהי תכליתם של הנתונים האנושיים, להוות מסד ותשתית להשקפה שתעניק משמעות לאותו בניין רוחני שאנו בונים ושבו אנו מסתופפים.

עד שלא נקבל אישור מהימן, עד שלא נדע אם המדובר בשני אנשים שונים או לא, ועד שלא נדע – אם המדובר באיש אחד – איזו משתי הגרסאות על חייו היא הנכונה – לא נוכל לתת תשובה חד משמעית לשאלה: האם יש משמעות לפרשת ון דורן והאם ניתן ללמוד ממנה משהו?

ביבליוגרפיה

1)La Vie Quotidienne En Oceanie Dans Le 16eme Ciecle; Roger Basani et Claude

De Pinot; Presse de la Cite, Paris 1967.

2)Hundike Spratenbrau Schandsblatt Helmut Brugge; Heffner Verlag, Leipzig 1961

3)El Razon; Juan de Vega; Sol, Madrid 1960

4)Knowing Better And Other Studies; P. Fitzroy; Clove Press, London 1971.

5)Autour D`un Theme Posthume; Leon Varese; Stock, Paris 1951.

6) Knowing Less – Answer To Fitzroy; John Desmond Blue; Greenhouse, New York 1973.

7)משמעותו של הפנומן דו דורן; צוריאל פרגוד; הוצאת “מנור”, תל אביב, תשל"ז.

8) עיונים בפרשת ון דורן; עמוס קינן; ספרי “מקור”, תל אביב, 1977.

---

על שני כתבי יד שאבדו

מאת

עמוס קינן

עדיין אני מקווה למצוא אותם, אף על פי שעברו כמה שנים טובות מאז אבדו. לחלופין, אני מאמין שאולי פעם, אחרי מותי, יתגלו כתבי היד.

אינני מסוגל אפילו לנסות לשחזר אותם. ספר הוא יצירה אורגנית, הנכתבת בתוך סערת נפש ובתוך אווירה חד־פעמית. לכתוב שוב אותו ספר, הרי זה כמו להוליד שוב אותו ילד.

שני ילדי אבדו לי. אני רוצה לספר עליהם.

הראשון, “יום שני, יום שלישי,” הוא רומן שבמרכזו דמות נשית – אביבה. אביבה היא צברית בת שלושים ומשהו. היא עובדת כשרטטת במשרד גדול של אדריכלים. בעלה מהנדס ייצור, ויש להם בן, בן תשע, ובת, בת חמש. העלילה מתרחשת ביום השני וביום השלישי של אחת ממלחמות ישראל.

כאשר נקרא הבעל ללכת אל המלחמה, נותרת אביבה לבדה. היא לוקחת את הילדים במכונית – את הילד אל בית הספר, את הילדה לגן. משם היא הולכת, כרגיל, לעבודה.

הסיפור מסופר לקורא מפיו של מספר בלתי מהימן, שהוא הגיבורה עצמה. הוא מתרחש בכמה רבדים, שקופים, שניתן להבחין בכל אחד מהם מתחת למשנהו.

הרובד הראשון הוא הרובד הדוקומנטרי לכאורה. אביבה מספרת לעצמה את תולדות חייה, וזאת על מנת לערוך את מאזן הנפש שלה. נקודת המוצא שלה היא השאלה: האם היא רוצה שבעלה יחזור מן המלחמה?

כל זה מתחיל מהזיה קטנה בהקיץ. לפתע, במהלך העבודה, הוזה אביבה שקיבלה זה עתה הודעה ממשרד הביטחון, שבעלה נעדר. אביבה היא אישה נבונה, חריפה ומשכילה. היא מבחינה מיד שאותה הזיה אינה אלא ביטוי למשאלה מודחקת. היא מתחילה לחקור את עצמה, כיצד בכלל יכלה לצוץ משאלה כזאת, משאלת מוות, בלבה.

האם היא אוהבת את יורם, כן, או לא?

אם לא – מדוע אמרה לעצמה תמיד שכן? מדוע השתדלה לשכנע את עצמה? מדוע וכיצד הצליחה לביים אפילו את רגשותיה, אפילו את תגובותיה הספונטניות, כך שיתאימו לתמונה מעודכנת, בת ימינו ובת חברתנו ומקומנו, תמונה של אהבה התואמת את הנורמות שלה?

ואם כן – אם אמנם באמת ובתמים היא אוהבת את יורם – האם משאלת המוות היא ביטוי לאהבה? האם דרושה לה אותה חריפות של תחושת ההעדר, כדי לדעת עד כמה הוא יקר לה, עד כמה היא זקוקה לו, תלויה בו, עד כמה הוא מרכזי בחייה? האם האימה הזאת, אימת אי הוודאות, היא המאשרת לאביבה את הקשר החזק שלה אל יורם?

או: האם האהבה היא מושג אמביוולנטי, ומשאלת המוות לזולת היא הקוטב השלילי היוצר את המתח הזה, מתח חשמלי בין שני קטבים מנוגדים, הקרוי אהבה?

גם בתוך רובד זה, הישיר כל כך לכאורה בצורת המסירה שלו, נדהם הקורא מגילוי הלב המוחלט של הגיבורה, מעינה החדה הקורעת ללא שום רחמים עצמיים כמה וכמה צעיפים של מוסכמות, ובוחנת את עצמה בקור רוח של מדען, כאילו היא עצמה בתוך המבחנה. והקורא אינו יכול שלא להתפעם ושלא לחוש הזדהות עם אותה כמיהה אותנטית שלה לתת אהבה, כמיהה שלפעמים מולידה מפלצות של צביעות והעמדת פנים.

מתחת לרובד הדוקומנטרי, המסופר בגוף ראשון, במעין זרם תודעה הנשפך על גדותיו ומשובץ אירועים שונים מן הילדות ועד אותו היום – קיים רובד מתוחכם יותר. הוא מתבטא בבחירת המילים המתארות את האירועים.

למשל, אביבה אינה אומרת לעצמה “שכבתי איתו”. היא אומרת: “נבעלתי”. כך, במילה אחת, היא מכוונת את הקורא להבין, מבעד למסך העובדות, את המשמעות האמיתית שלהן לגביה. או במקרה אחר, כאשר אביבה עוסקת בתיאורי נוף, היא מרבה לדבר על “הרים דורסניים”, “ירח אדום, פר להוט בזירה שחורה”, “גיאיות עמוקים כמו רחם” המכוסים “קוצים של תשוקה פראית, הרסנית”. בחירת המילים משפיעה על הקורא בלי שיהיה מודע לכך, והקונוטציות משמשות לו כקריאת כיוון.

אולם גם מתחת לרובד הזה, המתוחכם, מצוי עוד רובד, שהוא עוד יותר מסתורי, מוצנע. זהו הרובד של חוסר המהימנות של המספר. הוא מתבטא בתיאורים בצורת קלישאות מקובלות בספרות ובמחשבה. למשל, אביבה מדברת על “צבר כחול עיניים וזהוב שיער” שנולד לה. האירוניה כאן מושחזת כתער, כיוון שאביבה אינה נותנת אפילו רמז קל לעובדה שהיא משתמשת במושג בנלי, רווח, ללא ביקורת תבונתית. או כאשר היא מספרת, לכאורה בתום לב, על אביה, שהיה מאותם “חלוצים שלאט־לאט התייבשו מחמת החום הפנימי שלהט בקרבם” – שוב, אין רמז קל לאירוניה, ואין שום קריצה של שותף לפשע אל הקורא. ומה יכול להיות יותר אירוני מאירוניה בלתי מסומנת?

ביום שלישי בערב מקבלת אביבה הודעה ממשרד הביטחון שבעלה נעדר. היא מתמוטטת. החודשים שלאחר מכן עוברים עליה במוסד סגור. היא מקבלת טיפול מסור, וחוזרת לאיתנה.

כאשר בעלה חוזר מן השבי, היא מסרבת לראות אותו. במזוודה קטנה היא אורזת את היומן שכתבה באותם הימים, יום שני ויום שלישי, ונפרדת מאיתנו, בלי לומר לנו לאן.

את הרומן הזה כתבתי בסערת נפש גדולה, וצר לי על שאבד. עדיין אני מקווה ומאמין שביום מן הימים יימצא.

באותה הזדמנות, כאמור, אבד ממני גם כתב היד השני.

ברומן זה התכוונתי לשחזר את האווירה המיוחדת של ראשית שנות הארבעים, אווירה של הרואיות ומוזרות, תקוות גדולות, פחדים גדולים וייאוש, קונפליקטים כבירים וסערות שטילטלו את האנושות כולה. מה נכון יותר מאשר לרכז את כל הנתונים האלה בפקעת אחת, לראות כיצד הפקעת הולכת ומסתבכת, בכוחו של גורל שלאיש אין שליטה בו, ואז – כמו באגדה העתיקה – רק אבחת החרב היא המתירה את הפקעת?

צר לי שגם כתב יד זה אבד. נדמה לי שעם כתבי היד האלה הלכו לאיבוד חיים שלמים, ותוחלת ארוכה נכזבה לפתע, ביד המקרה העיוור. אינני בטוח שהם יימצאו. אני מכין עצמי לידיעה המרה הזאת, שגם לאחר מותי לא יימצאו, ושהם נידונו לשכחה.

---

גניזה

מאת

עמוס קינן

את הקטעים שהתגלגלו לידי סימנתי ומִספרתי לפי הסדר שבו הם מופיעים במקור.

1. לפתע זינק ממקומו ולפת את גרונו של יאנוש. יאנוש נדהם. המלצר, ששקד על ניקוי שולחן גדול שזה עתה קמו ממנו שישה סועדים, הפסיק את מלאכתו במבט תמה.

2. לקראת סוף הקילומטר השלישי ניכרת עייפות בפרנקנטל.

3. באותו הלילה שכרו עגלה שתובילם לזכרון יעקב. ליד ואדי פאליק טבעה העגלה בבוץ, ורק בסיועם של כמה רועים בדואים יכלו להמשיך בדרכם. לזכרון יעקב הגיעו בשעת לילה מאוחרת, תשושים ונלהבים.

4. הוא מדד אותה במבטו, ולפתע חש כאב. כך, גם אז, בתחנת רכבת רחוקה, כדור קטן מתגלגל, והנה הוא הולך וגדל…

5. ברוצקוס טועה ומטעה. הוא מוציא את דבריו של היינמן מהקשרם ההגיוני, וכך, מתוך שלא הבין את ההקשר, אינו מבין את משמעות התופעה. אילו היה הסילוף רק סילוף של בורות, היה אפשר שלא לחשוד בברוצקוס בכוונות זדון. אך אפשרות זאת מתבטלת על רקע הארודיציה המופגנת, לפעמים שלא לצורך כלל, שבה מנגח ברוצקוס את אלה שבעיניו הם קרתנים חשוכי מרפא – תואר שלא מן הנמנע לייחסו גם לברוצקוס עצמו.

6. הדיילת עוברת בין הנוסעים ומציעה סוכריות חמוצות. רעש חריקה קל. הטייס שיחרר את הגלגלים. בעוד כמה דקות אנו אמורים לנחות.

7. היה יכול להיות אחרת, הירהר בזעם. הכול היה יכול להיות אחר, שונה, בלתי צפוי. היה יכול לסיים את התיזה שלו, למשל. היה יכול לחזור אל אנט, למשל. היה יכול בכלל לעזוב את העיר הזאת, שהיתה לו לזרא. יאנוש קימץ את אגרופיו, אך לאט־לאט ריפה את אצבעותיו, ושוב הן צנחו ברפיון על השולחן.

8. ביום השלישי נורה ברוצקוס מן המארב בשעת חריש. רק בערב, כאשר שתי הפרדות חזרו מן השדה לבדן, יצאו האנשים עם אבוקות ופנסים. כך מצאו אותו, בתוך התלם הבלתי גמור.

9. בקילומטר השישי מתאושש פרנקטנטל, והוא מתחיל להשיג את וייזר.

10. שפתיה חיפשו את פיו בחושך. כל גופו רעד. הוא חפן בידיו רגב עפר ופורר אותו. הירח יצא לכמה שניות מבין העננים וגילה את עיניה העצומות של ליזה. שוב נעלם הירח, ושפתיה של ליזה היו אפלה מתוקה, בוערת.

11. הברושים משני צדי הדרך הוסיפו נופך של עגמימות להרהורים שהזדחלו בקרבו. נכון, אמר, נכון שאם התופעה נראית חסרת משמעות כי הוצאה מהקשרה, עדיין אין זאת אומרת שבתוך ההקשר הנכון היתה לה משמעות. הצרה היא שאותן תופעות שוב אינן יכולות לחזור אל הקשרן. הן איבדו את דרכן בחזרה.

12. בערב הגענו אל הכפר. התרנו את הסוסים. מספוא מצאנו באחת הממגורות. עמדנו והבטנו זה בעיני זה. לא היה לנו מה לומר, הכול כבר נאמר. הסוסים לעסו בשלווה, לקראת הבוקר החל לרדת שלג.

13. פרנקנטל צנח מאתיים מטר מקו הסיום. וייזר חלף על פניו והגיע ראשון.

14. ברוצקוס זחל בחושך. אילו רק היה יכול למצוא את הדרך בחזרה! הרי ניסה כמה פעמים. זה צריך להיות כך: מאה צעדים צפונה. אחר כך לפנות מזרחה, ארבע מאות צעדים. ושם המקום. אבל הנה, כל הלילה הוא זוחל ואינו מגיע לשום מקום. מה זה יכול להיות?

ברוצקוס נתקף אימה גדולה.

15. ליזה החזיקה את המכתב ביד רועדת, אך לא העזה לפתוח אותו. אולי לקרוע אותו לקרעים, ולהטיל את הקרעים מבעד החלון אל הרוח? אולי לשרוף אותו, ואת האפר להטיל באסלה?

היא פתחה את המכתב.

16. בבוקר מצאו את ברוצקוס ליד המנזר העתיק. הנזירים מיששו את דופקו, וראו שעדיין הוא מראה סימני חיים. הם נשאו אותו אל המנזר פנימה והחלו להנשים אותו. בצהריים כבר היה מסוגל לגמוע מרק. יותר זה לא יקרה לי, הבטיח ברוצקוס לעצמו.

17. אנט החווירה. מכל האנשים שבעולם, היה זה האיש האחרון שאותו רצתה לפגוש.

מדוע באת? שאלה.

לא באתי, השיב.

אז מה אתה עושה כאן?

אני לא כאן.

אנט הסתכלה בו בכובד ראש, בתימהון. אחר קמה, פתחה את הדלת ויצאה. הוא עקב אחר דמותה המתרחקת עד שנעלמה מעבר לברושים.

עד כאן הקטעים.

מה היה בראשית ומה היה לאחר מכן, לא ברור. בוקר־בוקר אני מנסה לאחות את הקרעים למסכת אחת שלמה, ואני יודע שאינני מצליח.

אינני יודע, ואינני יכול להחליט, אם מקורם של הקטעים כולם אחד הוא, או אם כל אחד מהם שייך למערכת אחרת. ניסיתי – וחזרתי וניסיתי – לאחות אותם בסדר שונה, ולא נראה לי שהגעתי לתוצאה כלשהי. יהיה הסדר אשר יהיה, פתרון אין בו.

במשך זמן ידוע השתעשעתי במחשבה שניתן להשלים את החסר. כך, למשל, גיליתי קשר כלשהו בין יאנוש, ליזה ואנט. אני סבור שיאנוש למד רפואה בירושלים, אך יום אחד עזב גם את לימודיו, גם את אנט, עקר לתל אביב ושם התקשר עם ליזה.

תיאור הריצה הדרמטית של פרנקנטל, דומה שהוא עשוי להשתלב במסכת כמין מונולוג פנימי המתחיל את עצמו בכל פעם מחדש, כאשר יאנוש עושה את חשבון הנפש שלו. לעומת זאת, ברור לי ללא ספק שברוצקוס הטועה ומטעה אינו אותו ברוצקוס הזוחל בלילה אל נקודת האין המוחלטת. ייתכן שהיתה ביניהם קרבת משפחה, וזוהי הסיבה שבגללה השתרבב קטע הוויכוח עם ברוצקוס, שבו הוא מואשם בקרתנות. האשמתו של ברוצקוס בקרתנות טיפוסית לאורח המחשבה האימפולסיבי של יאנוש, ואין לי ספק שיאנוש הוא הבר־פלוגתא של ברוצקוס באותו ויכוח אומלל. אך ברוצקוס הזוחל, אותו ברוצקוס שנמצא ליד המנזר במצב של כמעט גסיסה, פשוט אינו שייך לכאן, ומקורו כפי הנראה במקום אחר. יאנוש נזכר במעשה בדיוק ברגע שבו עומד המטוס לנחות.

הסוסים והשלג בכפר משמשים כרקע טראומטי של ניכור, והם בבחינת זיכרון אטוויסטי של יאנוש. אם כך, אולי בכל זאת יש אפשרות שברוצקוס הזוחל הוא אותו ברוצקוס הקרתני, ושזחילתו הלילית היא רפליקה של אותו רגע טראומטי, של הכפר, השלג והסוסים.

אפשר להניח שיאנוש בסופו של דבר לא השלים את התיזה שלו, עזב את הלימודים והשתקע בזכרון יעקב או במקום דומה, ושהוא עדיין כותב לליזה מכתבים מטורפים, מלהיבים, מפחידים. עם זאת, אני מוכן להודות שיש משהו מלאכותי, מאולץ, בניסיון לאחד את כל הקרעים למסכת אחת.

אולי אין זו מסכת אחת. אולי אין אלה אלא קרעים.

---

הומאז'

מאת

עמוס קינן

לייזר היה גבוה שבעה מטר. הוא הקיף את העולם שבע פעמים. אולי יותר. אולי שבעים ושבע. לפעמים מצפון לדרום, או ממזרח למערב, או להפך.

הוא היה בכל המקומות, ועשה את כל המעשים. אני מנסה להיזכר בו, ואיני יכול. פעם, נדמה לי, ישבנו על ספסל ושוחחנו. מפעם לפעם היתה חולפת מכונית ומאירה אותנו בפנסיה. היתה גם הפעם ההיא, בפריז. אחר כך הוא נסע שוב להקיף את העולם, מצפון לדרום, ממזרח למערב.

היה לו ילד שחור באפריקה. נדמה לי שהיה לו גם ילד גרמני. לאט־לאט הוא שכח לדבר. המוח שלו היה דייסה, ופניו הפיקו טוּב לב.

פעם, בשעת רצון או התעוררות, נתן לי במתנה תמונה שלו עם כלב. מעולם לא ראיתי אותו עם כלב, ולא ברור לי מהיכן צץ הכלב, אף על פי שבתמונה הם מביטים בידידות איש ברעהו, וכאילו יש ביניהם קשר. לפי התמונה, אי אפשר לדעת היכן צולמה. זה יכול היה להיות בקזבלנקה, בבואנוס איירס, בכל מקום.

כאשר היה חוזר ממסעותיו, היינו יושבים, שותקים, אולי מנסים להיזכר בימים עברו. מה, בעצם, היה בימים עברו? ומה הקשר? אני חושב שהיה קשר. גם אני רציתי לצאת למסעות רחוקים, להקיף את כדור הארץ, להיות חללית.

עכשיו אני סוף־סוף מבין מה היה לייזר. הוא היה חללית. גם לאחר שנפח את נשמתו, הוא מוסיף להקיף אותנו בשתיקה. אינני יודע אם הכלב איתו. בלילות אפלים הוא חולף מעל לקזבלנקה, לבואנוס איירס, ובהחלט ייתכן שמישהו מביט אז למעלה, רואה משהו מהבהב חוצה את הרקיע ואומר לעצמו, מעניין איפה לייזר יכול להיות עכשיו.

לאט־לאט שוקעות סמטאות הזיכרון בדמדומים. לייזר וכלבו פוסעים בסמטה, כפי הנראה הם מחפשים אותי. אבל אני כבר לא גר כאן.

---

דיוקנו של האמן כאמריקני

מאת

עמוס קינן

שמי עמוס קינן. אני אמריקני. נולדתי בתל אביב, אני חי בתל אביב ושפת אמי היא עברית.

חיי הושפעו מגרי קופר. נדמה לי שאני מבחין בין טוב לרע, וגרי עזר לי בכך לא מעט. יש לי חוש פראי לצדק, או חוש לצדק פראי, וג’ק לונדון תרם הרבה לתחושה זו שבּי.

אני מגיע להשלמה עם הגורל כאשר אני מאזין ליוהן סבסטיאן באך. את התחושה החברתית שלי אני שואב מעולמם של דשיל המט וריימונד צ’נדלר; שני הדון קישוטים הללו, ליווינגסטונים ששוטטו בג’ונגל של הכרך ותיעדו את המפלצות שפגשו, שלחמו בדרקונים אמיתיים בעזרתן של טחנות רוח.

ארתור קסטלר עזר לי – כמו בלעם – לשבץ את חיי בנקודה מסוימת באותו קוטב שחור, אפל, של אלימות מהפכנית. מצאתי בו גם את הליברליזם ההומאני, סוג של ההשתייכות האוטופיסטית של המאוכזב המזדקן.

אלתרמן לא אומר לי מאומה. יאיר הורביץ זר לי. דוד אבידן אינו שייך לתרבות שלי. עגנון משעמם אותי. נחום גוטמן כולו, על ציוריו ועל סיפורי הילדים שלו, הוא המרכיב הקטנטן שבי, מרכיב הולך ומצטמק, של איזו חוויה תל אביבית.

אני אוהב, ברוחי, לנדוד ברחובות מנהטן השחורים, בין עצי הדקל של קליפורניה המושחתת, בברים של ערי הנמל בים התיכון, ובשאנז אליזה שטוף גשם.

אדמתה של ארץ ישראל נראית בעיני האדמה האמיתית היחידה, וסלע הגיר של הרי יהודה הוא מה שקרוי בעיני סלע. השמים, השמש וההרים כאן, אלה בעיני שמים, הרים ושמש. אלה השמים שלי שמתחתם אני מהלך ברחובות מנהטן, זו השמש לי שמתחת לה אני משוטט עם ג’ק לונדון בערבות קלונדייק, אלה ההרים שלי שבהם אני נמק בבדידות חסרת שחר עם סמואל בקט, שבהם אני תועה בתוך מבוך לולייני של בורחס.

מה עוד יש לי לומר על עצמי, אמריקני היודע שהוא אמריקני שנולד בעברית בתל אביב? לא הרבה. אני בסך הכול מוטציה, תערובת של רצונות רבים בתוך נתונים שרירותיים, שאינם מאפשרים ואף לא יאפשרו את היותי בנו או מבשרו של זן חדש.

---

ביום קיץ, בגרנדה

מאת

עמוס קינן

בחצר, ליד המזרקה, ספסל. מעל לספסל, עץ הרימון.

שעת צהריים, כמעט. זה כמה שעות מחזיק ריקרדו לם את כפיס העץ בידו, וכפיס העץ אינו פושט צורה ואינו לובש צורה.

מה היום הזה מכל הימים, ומדוע ביום הזה – והשעה כמעט צהריים – מדוע ביום הזה לא היה כפיס העץ למלאך, לציפור שיר, למזבח. כל ימיו חרט ריקרדו באולרו את כפיסי העץ הגדולים והקטנים. הוא היה מגלף תמונות גדולות, מרהיבות, ובתוך הדברים הגדולים והמרהיבים היו מסתתרים דברים קטנים יותר, ציפורים בתוך ענפים, ביצים בתוך קן, ענבים ואפרסקים בתוך סל, דגים היו שטים בתוך פלג קטן, והרוח היתה מטלטלת את העצים בתוך היער שעל ההר שבתוך כפיס העץ.

האולר הממורט והמבהיק מונח לו, מהורהר, בתוך כף יד מיובלת, מקומטת, מגוידת, כמוה ככפיס עץ. האולר והיד מחליקים על פני כפיס העץ, ופצלות פצלות נושרות על רחבת החצץ שלפני הספסל, מתחת לעץ הרימון.

האולר זורם בתוך העץ כסירה בים. עיניו של ריקרדו כמעט עצומות, עד כדי סדק צר שממנו חודר לעיניו אור רך, מסונן, מצועף.

היכן הם, כולם. תרזה. והכלב.

יין. נחל. מפל. שלג.

צמרמורות.

נגינת עוגב מרחוק? מקהלת ילדים? חצוצרות כסף?

האולר מחליק בתוך העץ, מפשיט. גוזר, משיר, חותר, מבקע, מחפש, תועה, נבוך, מתיישר, מסתער. ידו של ריקרדו מתחילה לכאוב. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, זאת הפעם יש להגיע ויהי מה אל פִּשרה של הצורה הזאת, שמתחת לכל הצורות, הצורה שאין לה צורה ושממנה יוצאות כל הצורות אשר יש להן צורה. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, הפעם הזאת חייב הסכין להגיע אל לב לבה של האמת שמתחת לכל האמיתות, אל לב לבם של הדברים שמאחורי כל הדברים שהיו ואשר יהיו, ואשר אינם ואשר לא יהיו.

זאת הפעם, ויהי מה.

כפיס העץ הולך ומתמעט, הולך ונמס. האולר הממורט הולך ודק, הוא כמעט שקוף. עוד מעט יהיה הכול אוויר טהור וזך: השמים, האולר, כפיס העץ, עוד מעט לא יהיו אלא אחד, והוא האור.

עיניו של ריקרדו נעצמו. כפיס העץ צנח מידו, האולר צנח מידו, וכך מצאו אותו.

---

גלויות ישנות

מאת

עמוס קינן

העירה הגעתי לפנות ערב. הייתי עייף, רעב וצמא.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

הזמנתי בירה. היה לי על מה לחשוב. על אבי ואמי שמתו. על אחי ואחיותי שמתו. על ידידי שמתו, ועל מפקדי הישיר ששבק חיים לכל חי. המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק וניסה לקשור איתי שיחה. אחד האורחים צנח על הרצפה. כוס הבירה הידרדרה אחריו והתנפצה. גחנתי עליו ומיששתי את דופקו. לא היה לו דופק. הוא היה מת.

“מה קרה?” שאלה האישה שעמדה בקצה.

“הוא מת,” אמר המלצר.

“תן לי בירה,” אמרתי.

המלצר מזג בירה, והלך לתא הטלפון לצלצל למשטרה.

“בוא נסתלק מכאן,” אמרה האישה.

יצאנו יחד. המשטרה תוכל לחקור בלעדינו. הרחוב היה חשוך וקריר. האישה רעדה מקור ולפתה את זרועי. לא היה לי משהו אחר לעשות. החלטתי לנהל שיחה.

“הכרת אותו?” שאלתי.

“את מי?”

“את זה שמת.”

“לא.”

“את נוהגת לבקר פה?”

“מדוע אתה שואל?”

הרמתי את דש בגדי כדי להראות לה שאינני מהמשטרה. היא נרגעה.

“כן. הוא היה נוהג לבקר פה ערב ערב. הוא בעל מכבסה ממול.”

“בואי נשתה משהו במקום אחר,” הצעתי.

היא היתה כבת ארבעים. שיער צהבהב דהה. עיניים עמומות. הלכנו כברת דרך בשתיקה.

“איזה מין אדם הוא היה?” שאלתי.

“מי?” שאלה האישה.

“זה שמת.”

“אה,” אמרה האישה, “סתם אדם. כמו כל האנשים. מדוע אתה שואל?”

“סתם כדי לנהל שיחה,” אמרתי. “האם היית משוחחת איתו לפעמים?”

“כן, לפעמים.”

הלכנו עוד כברת דרך בשתיקה. הכול היה חשוך. אף אדם לא נראה ברחוב, ולא היה איפה לשתות.

“אני צמא,” אמרתי, “אולי נשתה משהו?”

“אם אתה רוצה, יש לי משהו לשתות בבית. אני יכולה להזמין אותך, אם תבטיח להתנהג יפה.”

טיפסנו עד לקומה הרביעית. המדרגות חרקו. האישה פתחה את הדלת והעלתה אור. היתה בחדר תערובת של ריח זיעה, אבק ובתי מלון. “סלח לי על שהחדר אינו מסודר,” אמרה האישה, וחטפה בחופזה כמה זוגות לבנים וגרביים שהיו מוטלים בכל מיני פינות. היא הטמינה אותם מתחת לכר. התיישבתי על הספה. האישה פתחה ארון והוציאה בקבוק מלא עד לשני שלישיו. “אני שותה כוסית ליום,” אמרה. היא מזגה לשנינו. הקשנו כוסיות ושתינו.

“עוד אחת?” שאלה.

“כן.” אמרתי.

היא מזגה עוד כוסית. לאחר זאת התפשטה. החזייה שלה היתה קרועה. היה לה גוף דהה, מיוזע, שדיים ענקיים. השקעתי את ראשי בין שדיה ומעכתי אותה בתאווה עצומה.

“עוד!” צעקה כאשר נפלתי לצדה, המום.

שכבתי איתה עוד, ועוד. הייתי עייף, רעב, צמא ומלא געגועים. כשגמרתי, נתנה לי לאכול פרוסת לחם ונקניק.

בבוקר הלכתי אל בית הדואר לראות אם הגיעו אלי מכתבים. לא הגיע שום מכתב. הלכתי לקונסוליה לראות אם הגיעה הוויזה בשבילי. הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת. קניתי עיתון. לא היה שום דבר על הרצח. לפנות ערב ישבתי על ספסל לנוח. אדון זקן בעל הדרת פנים עבר על פני, זרק לי מטבע והסתלק בצעדים מתונים. לא היה לי לאן ללכת. פחדתי ללכת לבית הקפה. בסוף הלכתי אל האישה הצהובה.

דפקתי בדלת, לא ענה איש. פס של אור הסתנן על הרצפה. ידעתי שהיא בבית, אולי במטבח. לחצתי על כף המנעול, הדלת נפתחה. וכך מצאתי אותה, מונחת על הרצפה, בחלוק ובנעלי בית, ללא רוח חיים. במותה היתה דומה למה שהיתה בחייה. מיששתי את דופקהּ, וידעתי שהגעתי מאוחר מדי. מישהו לא רצה בעדי ראייה. כאשר נפלה על הארץ נפתח החלוק. שד אחד, ענקי, עם פטמה ורודה וענקית, ביצבץ מתוכו. נגעתי בשד בפיזור נפש. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת. ידעתי שמעכשיו אני בתור. גם אני הייתי עד ראייה.

היתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי. כמה פעמים הפניתי את ראשי לפתע אחורנית, אך לא ראיתי דבר. בכל זאת הייתי בטוח שאיני לבדי. הלכתי סחור־סחור בסמטאות, ופעם אחת אפילו נכנסתי לחצר והמתנתי שם עשר דקות. כשיצאתי, שוב היה נדמה לי שעוקבים אחרי, והתחלתי לרוץ. לאחר חמש דקות של ריצה מטורפת ברחובות הריקים מאדם הגעתי.

נעלתי את הדלת, הגפתי את התריסים על בריחיהם, וליתר ביטחון הנחתי אקדח טעון מתחת לכר. במשך הלילה התעוררתי כמה פעמים, מכוסה זיעה קרה, בהרגשה הבטוחה שמישהו נמצא בחדר. פעמיים הדלקתי לפתע את האור, ועם אצבע על ההדק צעקתי, “מי שם!” אך שום דבר לא היה שם.

התעוררתי רצוץ ויגע. ידעתי שעלי להיות מוכן למלחמה. הלכתי אל בית הדואר, אך שום מכתב לא הגיע אלי. גם הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת.

בכיסי היה עדיין המטבע, מתנתו של האדון הזקן בעל הדרת הפנים. שילשלתי אותו בסדק העשוי לכך ויריתי בברווזים עשויים גומי. ארבעה מהם הפלתי, החמישי צלל במים והכדור חלף מעל לראשו.

גברת עם כלבלב פילסה לה דרך במרפקים בתוך הקהל הנסער. כעסתי בלבי על הגברות המפורכסות הללו, המבזבזות את אוצרות הטבע על כלבלבים מטופחים, אבל טעיתי. הרעב והתלאות טישטשו את ראייתי. לא היה זה כלבלב, היה זה תינוק חמוד, בעל עיני תכלת מלבלבות. ליטפתי בחיבה את תלתליו הזהובים. התינוק נבח עלי בקול אימים וחשף את שיניו. הגברת תלתה בי מבט תמה. משהו עקץ אותי בגב. גירדתי את גבי בזהירות, בלי שאיש יבחין בכך, והגירוי חלף. אם מישהו עקב אחרי, היתה לו מלאכה קשה מאוד למצוא אותי בתוך המון האדם הזה. תקף אותי חשק פראי ואנוכי להימלט מההרגשה הזאת, להדביק אותה במישהו אחר. סוף־סוף, אני כל כך דומה לאנשים כה רבים. מישהו על ידי ניסה לגרד את גבו בזהירות, בלי שאיש ירגיש בכך. הה הה, אני הרגשתי. סוף־סוף, אינני היחיד. התינוק בעל עיני התכלת השלים עם קיומי. גם השיחה ביני לבין הגברת קלחה ביתר נעימות, ביתר שטף. הייתי באמת מבריק ובלתי רגיל. למרות ההבדלים בינינו, ולמרות המקריות והחיפזון, הרגשתי שהקרח הולך ונמס ונוצר בינינו מעין גשר. נדברנו להיפגש באחד הימים הקרובים.

השמש זרחה, השמים היו בהירים ונקיים, ובלבי היתה הרגשה טובה ונקייה. כמעט שכחתי מכל העניין. לא הפניתי את ראשי אחורנית לראות אם עוקבים אחרי, אך ידעתי כי כל זאת היא רק מראית עין, וכי עלי לעמוד על המשמר, וכי יום אחד יהיה עלי לעמוד פנים אל פנים מול הרוצחים. כמה נעים היה לחשוב על הגברת עם הכלבלב, הצעירה ההדורה, המטופחת, אישה בעלת סגנון ומסורת. חשבתי על נשיקות קרות, מסוגננות, צלילי פסנתר, קערות בדולח, ועל הרגע הקצר שבו מתנדף הסגנון בחום הגוף, והזיעה המבצבצת בנקבוביות שוטפת לרגע את ההרגלים, אבל ידעתי שאם לא אעמוד על המשמר ואתפתה, ישיגו אותי הרוצחים ברגע לא צפוי.

הלכתי לבית הקפה, אותו בית הקפה שבו נרצח בעל המכבסה בלילה שהגעתי העירה. בפינה אחת עמדו שני בנאים. בגדיהם היו לבנים מסיד. הם שתו יין לבן. חיפשתי את האישה הצהובה בתוך הקהל. משום מה התגעגעתי לחברתה. היא לא היתה שם.

“הבירה רעה,” אמר אחד הבנאים.

“בזמן האחרון פה בכלל מסריח,” אמר השני.

“סלח לי,” פניתי אל אחד מהם, “אולי אתה מכיר אישה צהובה, כבת ארבעים, הנוהגת לבקר כאן?”

"אם אני מכיר אותה? הה הה! צחק הבנאי וקרץ לחברו. חברו ענה לו בקריצה.

“כולם מכירים אותה,” אמר הבנאי השני, “היא מאוד מוכרת.”

“אישה נעימה מאוד,” אמרתי.

“כן,” אמר הבנאי הראשון, “נעימה למדי, בייחוד למי שאוהב דברים מסוימים.”

“למה אתה מתכוון?” שאלתי בתימהון.

“בדיוק למה שאתה מתכוון,” ענה הבנאי. לא ידעתי בעצם למה התכוונתי.

“אתה חדש כאן?” שאל הבנאי.

“כן,” עניתי, “אני חדש. אני מחפש את האישה הצהובה.”

“כדאי לך למצוא אותה,” יעץ הבנאי, “היא אוהבת את זה.”

פניתי משם בהרגשת בחילה. חיפשתי בעיני את המלצר. הוא לא היה. מישהו אחר עמד מאחורי הדלפק. הוא היה צעיר, ועל שפתו העליונה שפם בתולים שחרחר ודק.

“מה תשתה?” שאל.

את התשובה לשאלה הזאת ידעתי טוב מדי. הסתלקתי במהירות מבית הקפה. קניתי בחוץ ערמונים והשלכתי אותם לברבורים באגם. שני ברבורים שירבבו צוואר וקלטו את הערמונים בזריזות. גבר צעיר חתר בסירה.

הלכתי למכבסה. איש לא הסיר את השלט מעליה. אותו השלט. הנחתי ערמת כבסים על השולחן.

“ביום רביעי,” אמרה האישה.

"אולי לפני כן? " שאלתי.

“לא,” ענתה האישה, “אני מצטערת, בשום אופן לא לפני יום רביעי.”

ניסיתי את מזלי: “כמובן, בגלל המקרה המעציב.”

האישה תלתה בי עיניים תמהות: “איזה מקרה מעציב?”

יצאתי בפחי נפש. הרגשתי כמו עכבר שנפל לתוך חבית. זמן מה שוטטתי ברחובות ללא מטרה. בסוף הלכתי לבקר במוזיאון העירוני.

יומיים לא יצאתי מפתח החדר. פחדתי אפילו לחשוב. ישנתי שינה כבדה וטרופה. מפעם לפעם הייתי מתעורר בהרגשת רעב מציק. מצחי קדח. אכלתי בצל טבול במלח. שלקתי בצל במים, כדי שיהיה לי גם בצל שלוק וגם מרק. ריח רע נדף ממני ודבק בכל החפצים בחדר. הבצל המם את חושי וטרף את מחשבותי. ככל שאכלתי, כן גדל רעבוני. חולשה משונה התפשטה בי. כעבור יומיים אזרתי עוז לצאת.

לאחר הליכה ללא מטרה הגעתי לבית הקפה. לבי ניבא לי רעות. לתימהוני הרב מצאתי שם את בעל המכבסה. בפניו לא היה דומה לאיש שמת בליל בואי העירה, אך בכל שאר הפרטים היה דומה לו דמיון מפליא. גם האישה המקבלת את הכביסה מידי הלקוחות היתה שם. הוא נגע מפעם לפעם בזרועה, והיא חייכה ונשקה לו מאחורי האוזן.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

“בירה,” אמרתי.

המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק. בעל המכבסה שילם, שילב את זרועו בזרועה של האישה ויצא. ראיתי אותם חוצים את הכביש. מכונית שחנתה בעלטה הגיחה לפתע במהירות ודרסה אותם. היתה התרגשות קטנה. קהל הצטופף. מישהו הציע לקרוא למשטרה. המכונית נעלמה. הלכתי הביתה.

הפעם הזאת הייתי בטוח שעוקבים אחרי. לא טעיתי. הלילה היה מעורפל, אך יכולתי לשמוע בבירור קול צעדים קצובים במרחק מה מאחורי. נעצרתי. גם הצעדים נעצרו. המשכתי ללכת. הצעדים נשמעו שוב. בסמטה אחת עצרתי. הצעדים הלכו והתקרבו. כאשר התקרבו מאוד, ראיתי צללית אדם. יריתי בצללית, רוקנתי את כל המחסנית. אבן כבדה נגולה מעל לבי. לא הגפתי את התריסים, לא הנחתי את האקדח הטעון מתחת לכר, וישנתי – בפעם הראשונה מאז בואי העירה – שנת ישרים.

בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.

הפקידה בדואר כבר מכירה אותי יפה. ישנן שם שתיים, אחת בשביל האותיות מ־A עד K, השנייה מ־L עד Z. את זאת של L עד Z אני מכיר גם כן. לפעמים היא מחליפה את זאת של A עד K, כשזו יוצאת לשתות קפה או לעשות את צרכיה.

היא אינה נאה במיוחד, אך גם לא מכוערת. בימים הראשונים עדיין לא הכירה אותי. כאשר הייתי אומר את שמי, היתה מחטטת בערמת המכתבים, מקמטת את מצחה, מחפשת שוב, ובסוף מודיעה לי בנימה של השתתפות בצער: “מצטערת מאוד, אדוני, עדיין לא הגיע.” כעבור זמן ידוע התחילה להכיר אותי. באותה מידה, אם אפשר לומר, התחלתי גם אני להכיר אותה. לפעמים, בראותה אותי עוד מרחוק, היתה מודיעה בקול, בקיצור: “אין.” בפעמים אחרות היתה ממתינה עד שאגש לאשנב, מחייכת ואומרת בקיצור: “לא.” הנימה של השתתפות בצער נעלמה לאט לאט, והפכה לנימה יבשה, אם גם מתנגנת, של הרגל. בערך כמו קולה של קריינית החדשות ברדיו. יש להן מין נגינה מיוחדת גם בדברן על מזג האוויר. לפעמים לא היתה אומרת דבר, ורק רומזת בתנודת ראש קלה שלא הגיע אלי שום מכתב.

היא ידעה בדיוק באיזו שעה אני עומד לבוא, ועל כן לא היה לה צורך לטרוח בנוכחותי. היא ידעה מראש. אולי גם לא האמינה שהמכתב יבוא. אני נקשרתי אליה בקשר מוזר, כי היא היתה אחד האנשים היחידים בעיר שהכרתי, ואולי האדם היחיד שידע את שמי. הפגישה איתה הפכה לאט־לאט למאורע המרכזי של היום.

לפעמים הייתי שוכב שעות שלמות במיטה וחושב עליה. הייתי מנסה לתאר בדמיוני את דירתה. הנה היא חוזרת מהעבודה, חולצת את נעליה בעייפות, בלי לנגוע בהן בידיה, ככה, בחיכוך רגל ברגל, וצונחת על הספה בבגדיה. כך היא מונחת לה רבע שעה, עשרים רגע. הטלפון מצלצל. יש מי שיודע באיזו שעה היא חוזרת מהעבודה. לא נעים לטלפן אל מקום העבודה. היא מדברת בחשק רב. קובעים פגישה, ללכת לאכול ארוחת ערב יחד, ואולי לקולנוע.

בלילה, לפני הכניסה לבית, פרידה ממושכת. אולי נכנסים לשתות כוס קפה. אולי לא. זה תלוי בחברה, במצב הרוח ובעוד מיליון דברים קטנים, אבל אהבתי לחשוב על כל האפשרויות. שעות תמימות הייתי חושב כך, על כל הפרטים הקטנים ביותר. אפילו איך היא עושה פיפי. היה זה כמעט האדם היחידי שהכרתי בעיר.

פעם הייתי חולה במשך שלושה ימים רצופים. אני מודה על האמת, התגעגעתי אליה, אף על פי שכל היחסים בינינו הצטמצמו בשאלה שהייתי שואל ללא קול ובתשובה שהיתה נותנת לי ללא מילים. אבל בכל זאת, כאשר קמתי ממחלתי מיהרתי לבית הדואר כמו צעיר הממהר בלב נפעם לפגישת אוהבים. היא לא הבחינה בהתרגשותי. אולי לא הרגישה שנעדרתי.

כמה פעמים חשבתי לחכות לה אחרי העבודה ולנסות לפתוח איתה בשיחה, אבל לא היה בי האומץ. רציתי לעקוב אחריה, לדעת היכן היא גרה. לצלצל בדלת, לבקש סליחה, ולומר שלא היה לי פנאי בבוקר, אך כיוון שהדבר חשוב לי מאוד, הייתי רוצה לדעת אם הגיע מכתב היום. להסתכל מסביב על הדירה, על הרהיטים, להעיר כמה הערות, וכמו בהיסח הדעת להתיישב על אחת הכורסאות. במקרה זה היתה אומרת שהיא ממהרת לצאת, אך האם אני רוצה לשתות כוס קפה? באותו רגע היה הטלפון מצלצל, ומישהו היה אומר משהו, והיא היתה עונה: “חבל, אם כך לא נלך הערב לתיאטרון?” והיתה חוזרת אלי בהבעת אכזבה, ואז הייתי אני מציע לה ללכת לתיאטרון, והיא היתה מקבלת את ההצעה. היא היתה מבקשת ממני סליחה, הולכת למקלחת. הייתי שומע את קול המים הניתזים. כעבור רבע שעה היתה יוצאת, מדיפה ריח רענן, בחלוק בית נאה ומצויץ, נכנסת לחדר הסמוך, מתלבשת, ויחד היינו יוצאים. בדרך הייתי מציע לה לאכול ארוחת ערב באיזשהו מקום. הייתי בוחן את התפריט בקפדנות, מזמין בקבוק יין שלם, עומד על כך שהמלצר יחליף את המפיות ויביא מפיות יותר נקיות, ומשאיר דמי שתייה בעין יפה.

לאחר ההצגה היינו נכנסים לבר קטן לשתות כוסית, ומחליפים כמה דעות ורשמים. בדרך הביתה הייתי משלב את זרועי בזרועה. אני בטוח שלא היתה מסרבת.

בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.

הצצתי למכבסה. האישה עמדה שם, אבל היום לא היה יום רביעי. חוץ מזה, לא היה לי כסף לפדות את בגדי. היא הכירה אותי, כפי הנראה, כי הבעה של אי רצון עלתה על פניה. קניתי קילו בצל וחזרתי למלון. היה לי איתי קמצוץ מלח. טבלתי בצל במלח ואכלתי, אך נשארתי רעב. אכלתי עוד בצל. כל קרבי בערו. עייפות משונה התפשטה בכל גופי. ישנתי שינה מטורפת.

התעוררתי בלילה. הלכתי למכבסה. נכנסתי לחצר, איש לא היה שם. החלון האחורי היה פתוח במקצת. קפצתי בזריזות על אדן החלון והטלתי את גופי פנימה. נפלתי על ערמת בגדים. אולי הבגדים שלי. הִצתי גפרור. איש לא היה במכבסה, רק אצטבאות ארוכות מלאות כביסה מגוהצת וממוינת. התינוק בעל עיני התכלת ותלתלי הזהב ישב בתוך סל נצרים, כולו מת. עכשיו יהיה לי על מה לשוחח עם הגברת ההדורה. הטבעת מתהדקת. הגפרור שבידי כבה.

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור, ומישהו סתם את פי בחזקה. ניסיתי לזעוק, אך שום קול לא נפלט מפי. בעטתי ברגלי אחורנית. מישהו נפל, קללה נשמעה, אך עדיין החזיקו אותי ידיים חזקות מאחור. כפי הנראה היו רבים במספר. מישהו העלה אור. את האור ראיתי רק כמה שניות. משהו כבד המם את ראשי.

כאשר התעוררתי הייתי במכונית. המכונית נסעה על כביש שחור במהירות עצומה. הרמתי מעט את ראשי.

“אל תזוז,” נשמע קול מצווה. לא זזתי. במכונית נהגה, לתימהוני הרב, הגברת בעלת הכלבלב. התינוק בעל עיני התכלת לא היה שם. ליד הגברת, במושב הקדמי, ישב גבר שהפנה אלי את עורפו. אולם לא היה לי כל צורך לראות את פניו – זה היה המלצר הצעיר. שני האנשים שישבו מימיני ומשמאלי היו שני הבנאים. אלא שהפעם לא היו לבושים בגדי עבודה. שניהם היו לבושים חליפות ערב שחורות, תפורות לפי מידה, ומגבעות לבד. הבעת פניהם לא היתה ידידותית. המכונית הגיעה להצטלבות דרכים.

“סעי ימינה,” אמר אחד הבנאים. האישה הטתה את המכונית בזריזות, בלי להאט את המהירות. איש לא אמר דבר. המכונית הגבירה את מהירותה. מכונית התקדמה לעברנו במהירות עצומה. פנסיה החזקים סינוורו אותי, לא לפני שהבחנתי בדמות הנוהגת בה. “זהירות!” צעק מישהו, וזה היה הדבר האחרון ששמעתי. כאשר התעוררתי, היתה המכונית השרופה מוטלת על הכביש השומם. ריח בשר חרוך עלה מסביב.

נסתי משם מנוסת אימה. היה ליל ירח בהיר, חמים. בגן ליבלבו העצים. הדשא היה ענקי. מאות זוגות רבצו על הדשא ועסקו באהבה באין מפריע. הִצתי סיגריה וטיילתי על הדשא. לאוזני הגיעו אנחות האוהבים, אנקות האהבה. הייתי כל כך בודד. מה הביא אותי אל העיר הזאת? מה הביא אותי אל הגן הזה, בלילה בהיר, כאשר הירח מטיל את אורו על דשא ירקרק הטובל בסוד החיים? הגברים שכבו על הנשים, מתחת לעצים. היו נשים ששכבו על הגברים העייפים. אישה אחת שכבה לבדה, חלק גופה התחתון עירום. פיה היה פתוח, והיא נאנחה. עיניה היו עצומות. שכבתי עליה. היא חיבקה אותי בזרועותיה וברגליה. משהו חם עלה בתוכי עד שנשימתי נעצרה. צנחתי ומילמלתי דברים ללא שחר.

הירח שקע. הרתחתי סיר מים ובישלתי בו כמה בצלים. שתיתי את המרק והלכתי לישון.

זה לי היום השלישי שלא אכלתי. בכל יום מוליכות אותי רגלי אל הנמל. אני הולך סהרורי, מסתכל על האנשים שיושבים בבתי הקפה ללא שמץ קנאה. גם אני הייתי מסכים לשבת קצת, לנוח, אפילו לא לשתות מאומה. סתם, לשבת. אולי היה מישהו מכיר אותי, מישהו היושב לבדו בשיממון לפני כוס ריקה. היה קורא אלי בקול: “הֵיי, בוא הנה! שב קצת! מה תשתה?” ואני הייתי ניגש בצעד מהסס, אך הוא היה מושך אותי בכוח, טופח בחיבה עצומה על שכמי, ובלי לתת לי שהות להרהר היה קורא למלצר: “עוד בירה אחת!”

השמש מכה על ראשי. אני מתיישב על אחד מעמודי הבטון הגדולים, המשמשים לקשירת הספינות אל הרציף. ממול, אוניית נוסעים גדולה. אחד אחד הם עולים על הכבש, מנפנפים במטפחות אל הקרובים והידידים העומדים למטה. סירת מנוע קטנה חגה בזריזות בין הספינות הגדולות. צפירות. אונייה נכנסת. צפירות. אונייה יוצאת. מנופי ענק חורקים. רעש והמולה. מפרשית קטנה, שטוחה, אני מכיר אותה. היא שטה הלוך ושוב בין הנמל לאיים הסמוכים. את האי הקרוב ביותר אפשר לראות גם מכאן. על המפרשית שני מלחים, אחד שתום עין ואחד צעיר, סרוחים בעצלתיים על ערמת שקים. שתום העין נראה כמו שודד ים. לא שודד ים גדול. סתם אחד קטן, מנחוּתי הדרגה. הצעיר חסון ובריא. הם אוכלים לחם וירקות, ועל ידם בקבוק יין. זה היום השלישי שאני רוצה לבקש מהם פת לחם. אני בטוח שיתנו לי ברצון, אבל המילים נתקעות בגרוני. אינני רוצה שיחשבו שאני מסתכל עליהם. אולי יראו שאני רעב ויציעו לי לאכול. אני מסב את עיני מהם. כמה פעמים רציתי לשאול אותם מיהו רב־החובל, אני רוצה לנסוע אל האי הסמוך. אין לי דמי נסיעה לשלם, אך אני מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שייתנו לי לאכול ולהגיע אל האי. שם, על האי, כבר אדע מה לעשות. אלך לעבוד בכרמים, בבציר, או בפרדסים, בקטיף. או בכל מלאכה אחרת.

אין בעיתונים שום זכר לרצח בעל המכבסה ואשתו. גם על קורות אותו ליל ערפל אין אף מילה. עברתי לגור בחלק אחר של העיר. משנה מקום משנה מזל.

---

מחול צ'רקסי בסידני

מאת

עמוס קינן

בסידני לא הייתי מימי.

נכנסתי אל בר גדול למדי, מואר מאוד. בפינה ישבו שלושה נגנים צ’רקסים ופרטו על מיתרים. שני ילדים וילדה אחת, נעולי מגפיים וחובשי כובעי פרווה צ’רקסיים קטנים שנתפרו בסידני, רקדו בין השולחנות.

היו הרבה שולחנות, הרבה אנשים. עברתי לאט בין השולחנות, ניסיתי לקלוט את השפה ואת הדברים. היו שם יוונים וארמנים, טורקים וסרבים, פולנים וליטאים, אלבנים והונגרים, והיה הרבה אוכל והיו הרבה בקבוקי משקאות והרבה כוסות על השולחנות.

ביקשתי מהמנגנים רשות לשיר שיר.

אם תיתן לנו את האקורדים, אמר ראש המנגנים, נלווה אותך.

נתתי להם את האקורדים והתחלתי לשיר בעברית:

הלוך הלכה החבריה

בצבא האדום לעבוד.

בצבא האדום לעבוד.

טרוף הנפש אף קודקוד.

גמרתי לשיר. נשמעו קצת מחיאות כפיים. קדתי, ירדתי מהבימה ומצאתי לעצמי מקום ליד שולחן קטן פנוי בקצה האולם.

אתה חדש כאן, אמר איש שהצטרף אלי לשולחן. מה תשתה?

מה שאתה שותה, אמרתי, אבל אני המזמין.

באת להתחיל בחיים חדשים, אמר האיש.

כן, אמרתי.

הרמנו כוסיות, השקנו אותן ושתינו.

האם גם את אביך ואת אמך שחטו? שאל האיש.

אין לי מושג, אמרתי, לא הכרתי אותם. סבתי גידלה אותי.

היוונים שחטו את אבי ואת אמי, אמר האיש.

אני מצטער לשמוע זאת, אמרתי.

מי לא היה רוצה להתחיל בחיים חדשים, אמר טורקי גבוה שעמד קרוב אלינו.

לחיי החיים החדשים, אמרתי.

גם אני לא הכרתי את הורי, אמר האיש הגבוה בעצב.

שלנו שחטו אותם, אמר האיש שאיתו דיברתי קודם לכן.

אני מאוד מצטער, אמרתי. בוא תשב איתנו.

הרמנו עוד כוס לחיי החיים החדשים.

בואי תשירי לנו שיר, אמר האיש לאישה אלבנית צעירה שעמדה ליד הקיר.

אני לא כל כך יודעת לשיר, אמרה האישה הצעירה, השיר ששרת היה כל כך יפה.

תשבי איתנו, אמר האיש, אנחנו נשיר לך שיר.

אמי ברחה כשהייתי בת שבע, אמרה. הכפר שלי על ראש ההר, ועזים שחורות מדלגות על הסלעים. אולי לכן אינני יודעת לשיר, הוסיפה.

ישבנו שעה ארוכה, הלילה החל לגווע. יצאנו שנינו מהבר.

לאן עכשיו? שאלה אותי.

לראות את הים, אמרתי.

יש לי מכונית, אמרה, הים רחוק.

נסענו במכונית.

אתה יודע שכאן לא סידני, אמרה לי בעצב. ואני לא אלבנית, המשיכה. אבל אני מוכנה למות למען אלבניה החופשית.

אם כאן לא סידני, שאלתי, מה כאן?

אני קוראת למקום הזה גיא צלמוות, אמרה, אבל זאת בדיחה פרטית שלי. למקום הזה קוראים סן פרנסיסקו.

לא התווכחתי איתה. אני מכיר את סן פרנסיסקו. עמדנו שעה ארוכה מול הים. היא הורידה אותי בבית המלון שלי והמשיכה בדרכה. השעה היתה כבר לפנות בוקר, ועד שנרדמתי הספקתי לשמוע את ציפורי הבוקר הראשונות.

התעוררתי בצהריים. התקלחתי, שתיתי קפה דליל בקפטריה שמתחת למלון. את היום ביליתי בביקור בכמה מוזיאונים. ראיתי אוסף די יפה של פול קליי, ותערוכה של צייר מקומי שאת שמו לא שמעתי מעולם. תימהונים פגשתי לא מעט ימי חיי. ידעתי שכאן סידני, והייתי בטוח שהיא אלבנית. אכלתי ארוחת ערב במסעדה קטנה, ובסוף הערב שוב הגעתי אל הבר של אמש.

להקה קטנה של בוזוקי ניגנה סירטאקי. שני ילדים וילדה, לבושים במכנסיים רחבים ועטורים במצנפות טורקיות, רקדו משהו שניסיתי לזהות כמחול דייגים מכרתים. בשולחן היווני שתו אוזו וניפצו כוסיות בחדווה. אחד ממנפצי הכוסיות היה האיש שאמר לי אמש, היוונים שחטו את אמי ואבי. תמהתי בלבי אם הוא מנפץ מפני שהוא שמח, או שהוא שמח רק אם הוא מנפץ. את הטורקי הגבוה של אמש לא ראיתי. אולי שחטו אותו בדרכו הביתה. יכולתי לדמיין לעצמי את התמונה. איש פוסע לבדו ברחוב שומם. מן החשכה מגיחים כמה צללים, ובתוך כמה שניות הכול נגמר.

ביקשתי מהמלצר בירה מהחבית. אדם צעיר התיישב לידי.

תשתה בירה? שאלתי.

תודה, אמר, בחפץ לב.

שתינו בירה. שתקנו קצת. חיכיתי.

אני אסטוני, אמר, שמעתי מה שאמרת אתמול. בכל העיר הזאת, אין לי עם מי לדבר אסטונית.

דבר אלי קצת אסטונית.

הוא דיבר אלי אסטונית כרבע שעה. כשגמר לדבר קם, אמר לי תודה על ההקשבה וחזר למקומו. גם הוא, כמוני, ישב לבדו.

שכחתי כבר את פרקי ההיסטוריה שלי, ואולי לא ידעתי אותם מעולם. האסטונים, כמו הפינים, כמו ההונגרים, הם עמים ממוצא מונגולי, שהגיעו לאירופה בנדידות העמים הרבות של ראשית ימי הביניים וכבשו להם נחלה. משום מה, משכו חופיו של הים הבלטי עמים קטנים מוזרים, הליטאים והלטבים, שמעולם לא הבנתי מה ההבדל ביניהם, הדוברים שפה ארית עתיקה מאוד, השפה הקרובה ביותר לסנסקריט. מה יש שם, בחופיו של הים הבלטי?

בסרי לנקה, שבה שוחטים הטמילים והסינגלים איש את אויבו, יש בית דפוס קטן המוציא לאור בשפה האנגלית את כתבי טרוצקי, ומשם מפיץ אותם בכל העולם. תמהתי אם יש בעיר הזאת רחוב על שם טרוצקי, או לפחות איזו ספרייה על שמו, אבל חששתי לשאול.

היוונים פינו את הרחבה לטובת הסרבים. אף הם, במכנסיים רחבים ובמצנפות טורקיות, פרטו על כלי מיתר ורקדו קולו. הקצב של הנעימות הסרביות הוא בדיוק כקצב היווני. אבל למוזיקה היוונית גוון טורקי, ואילו זאת של הסרבים יש בה מהנוגות הסלאבית, לבד מהנוגות הכללית של כל אלה שבמשך מאות רצופות של שנים לחמו מלחמות אבודות, נשכחות. נערה סרבית נאה במיוחד, גבוהה, שחורת שיער וחיוורת, שרה בקול ערב. המלצר הביא לי עוד בירה.

מדוע אמרה לי האלבנית של אמש שאינה אלבנית? מדוע קראה לעיר הזאת גיא צלמוות?

אולי תשיר לנו משהו, אמר אחד הסרבים.

אולי בפעם אחרת, אמרתי.

אתה עצוב הערב? שאל אותי הסרבי.

כן, עניתי.

אתה לא חייב לשיר. אולי תדקלם לי משהו.

המלצר הביא בירה לשנינו. השקנו כוסות.

דיקלמתי באוזניו, בעברית:

מהפכנים, קוממיות!

המון שונאים אורב לעוט.

קדימה, קדימה,

צועד עם עובד.

בראבו, אמר לי הסרבי.

הלכתי לישון מוקדם. התעוררתי עם ציפורי הבוקר ופתחתי את החלון. כאן סידני, אמרתי לעצמי בקול רם. כאן סידני ולא סן פרנסיסקו ולא גיא צלמוות. כאן, אמרתי לעצמי בקול רם, כאן נקים ויהי מה את ממשלת אלבניה החופשית.

במולדתי, הייתי בונה דגמים לארכיטקטים. התחלתי לחפש עבודה. בתוך שבוע מצאתי עבודה חלקית אצל ארכיטקט מקומי. לא בשכר גבוה, כי מובן שלא היה עדיין בידי רשיון עבודה. המשכתי להתגורר במלון. את חדרי הפכתי לחדר עבודה. בערבים השתדלתי להישאר בחדרי, צפיתי בטלוויזיה או האזנתי למוזיקה בווקמן. היה קיץ, והייתי עומד מול החלון הפתוח בחדרי האפל, מתבונן בעיר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים: עמדתי לפני מצבת קבר המהר"ל בפראג.

לפני זה, בבית המלון, ניגנה התזמורת את “הבה נגילה”. יצאתי לשוטט בסמטאות. צילמתי חלונות ראווה ישנים הנושאים שמות יהודיים. חנות פרוות, חנות של עושה כובעים, לא ידעתי אם מישהו לא נגע לרעה בשלטים הישנים הללו, או אם מישהו חידש אותם, בסגנון הישן.

חשבתי לעצמי שכל כך הייתי רוצה להיות הגולם. כל כך הייתי רוצה שאיש קדוש ילוש אותי מחומר, ותחת לשוני יניח, בדחילו וברחימו, את השם מפורש. ואז אני, הגולם, אהרוס בחמת זעם את הפקעת הארורה שבתוכה נכלאתי כתולעת. ומהי הפקעת אם לא חומת כלא.

ואז אהיה פרפר.

וזאת היתה הפעם הראשונה, בפראג, שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים.

היתה עוד פעם אחת.

הפלגתי מהחוף אל עבר חיי החדשים. העוגן הורם לעת ערב, ואת השקיעה ראיתי במרחבי הים הפתוח. התעוררתי בתא אפוף עשן, ועליתי במרוצה אל הסיפון, שהיה שטוף מים כולו, ואיש לא היה עליו.

שחיתי כל הלילה, עד שהגעתי אל החוף.

איפה היית? שאלה אשתי, דאגתי לךָ.

אל אותו בר גדול ומואר, שבו דיקלמתי ושרתי שני בתים משירו של אלכסנדר בלוק, “שנים עשר”, לא השתוקקתי במיוחד לחזור. היה משהו מדכא במקום, למרות המחולות היפים והמוזיקה הערבה. אבל הרעיון של ממשלה מהפכנית בגולה לא נתן לי מנוח. ערב אחד, לאחר שהגשתי את עבודתי הראשונה לארכיטקט ועם ארנק מלא כסף, שוב הגעתי לשם.

לאן נעלמת? שאל אותי הטורקי, שבטעות חשבתי שנשחט ברחוב חשוך.

לשום מקום, עניתי, פשוט הייתי טרוד ועייף.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאל.

השאלה בילבלה אותי, ועוד בטרם הספקתי לתמוה מדוע הוא שואל אדם זר שאלה שכזאת, עניתי: כן, כמובן.

אני חדלתי להאמין באלוהים, אמר. בנערותי הייתי אדוק. עכשיו אני יודע שאין השגחה אלוהית, אין אלוהים ואין שום כוונה ואין שום כיוון.

אולי אתה יודע היכן האישה האלבנית שפעם שוחחתי איתה? שאלתי.

היא לא אלבנית, ענה הטורקי, סבתה היתה שפחה אלבנית באיסטנבול. אמה נישאה לגבר ממלטה, ושם היא נולדה. ודרך אגב, האם ידוע לך שאנשי מלטה הם נוצרים ושפתם היא דיאלקט ערבי, שאותו הם כותבים באותיות לטיניות?

לא, לא ידעתי, עניתי.

על הבמה עלתה להקה של אשורים. ידעתי שבעיראק נותרה קהילה קטנה מאוד של אשורים, כשלושים אלף בסך הכול, שמרביתם נשחטו במלחמת העולם הראשונה ושאריתם כמעט הוכחדה לפני שנים לא רבות. ידעתי שבמבצע הצלה הועברו שרידי העם העתיק הזה לגרמניה, ושם הם חיים כיום. לא ציפיתי לראות כאן, בסידני, להקה משלהם.

הם שרו בארמית, שהיא שפת התפילה שלהם. רק גברים היו בלהקה, שלושה, כולם בעלי זקן אשורי כמו בתבליטים העתיקים, ובגלימות קצרות שאינן מגיעות לברכיים.

מה המקצוע האזרחי שלך? שאל.

אמרתי לו. חיכיתי שעתה ישאל אותי מה המקצוע הצבאי שלי, אבל במקום זה אמר לי: אני היסטוריון חובב. כתבתי ספר על מיתות בית דין. מעניין אותך?

קצת.

חנק. סקילה. שרפה. תלייה. עריפה. שחיטה. הוקעה. צליבה. הטבעה. הרעלה. כבר מנינו עשר מיתות בית דין, ואין הן אלא מקצתן. מובן שכל אחת ממיתות בית דין האלה יש בה וריאציות אין ספור. למשל עריפה: יש עריפה בגיליוטינה ויש בגרזן. יש בחרב. שחיטה אינה בדיוק עריפה. שכן בשחיטה, הסכין מונפת על הצוואר ולא על העורף, והתליין עומד מאחורי הנידון כדי להטות את ראשו לאחור. ובידו הימנית הוא מבתק את הצוואר, אך לא עד לניתוק הראש מהגוף.

ישנן גם מיתות משולבות, כמו השילוב של צליבה בתחילה, הורדה מהצלב וקיצוץ כפות הידיים והרגליים לאחר מכן, ורק לבסוף עריפה בגרזן.

ישנה קבירת הנידון חיים עד צווארו, ואז באות החיות הגדולות אך גם הקטנות, וטורפות את גולגולתו. ישנה כבילתו של הנידון באזיקים אל עץ שיגווע ברעב. או מריחתו בדבש והשארתו לנמלים. אחת המיתות המעניינות ביותר היא פשיטת עורו של הנידון בעודו חי. כך, למשל, הוצא להורג בידי הטורקים מושלה האיטלקי האחרון של קפריסין. בכל משך גסיסתו האיומה היה יכול לראות את עורו פרוש על חומת העיר. אתה איתי?

כן, אמרתי, אני איתך.

האישה מאלבניה נכנסה. היא הבחינה בנו וניגשה אל שולחננו. הטורקי התנצל ואמר שעליו לחזור לשולחן שלו ואיחל לנו ערב נעים.

המשך הערב היה נעים למדי, וכמעט השכיח מלבי את מה ששמעתי קודם לכן. להקה של סרבים מוסלמים מבוסניה חוללה מחול שלא ראיתי מעודי.

נלך, הציעה. יצאנו.

שוב נסענו אל הים. שוב עמדנו שעה ארוכה והתבוננו באורות הקטנים שריצדו באפלה רחוקה.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאלה.

כן, עניתי, מדוע?

מפני שאחרת קשה מאוד להרוג, אמרה.

שנינו שתקנו. היא ליוותה אותי במכוניתה למלון ונעלמה. לא שאלתי אותה מתי ניפגש שוב.

הארכיטקט טילפן בבוקר למלון וביקש שאבוא.

יש לי עבודה גדולה, אמר. אני זקוק לדגם די מהר. אתה עובד יפה. תקבל חדר גדול במשרד, משכורת חודשית ורשיון עבודה. דרך אגב, האם אתה יודע להשתמש בנשק?

מדוע?

סתם ככה, טוב לדעת.

כן, אני יודע.

התחלתי לעבוד. העבודה היתה קשה ומרובה. בערבים הייתי מגיע סחוט אל בית המלון, צופה קצת בטלוויזיה ונרדם. מפעם לפעם הייתי חולם שפושטים את עורי מעלי ותולים אותו על חומת העיר. לפעמים היתה להקת רקדנים אלבנים שהיו מבצעים את המחול החרב בעוד אני גוסס.

יום אחד הגיע מכתב ובו הזמנה להתייצב לקבלת רשיון עבודה.

פקיד צעיר למדי שאל אותי את כל השאלות הרגילות, ולבסוף שאל אם אני יודע להשתמש בנשק. עניתי שכן, כמובן. יצאתי עם רשיון חתום כדת, וחשבתי שעם משכורת ועם רשיון עבודה אולי כדאי לי לעזוב את המלון ולחפש לי סטודיו קטן ונעים, אולי בקרבת הים.

כעבור כמה ימים מצאתי את מה שחיפשתי. הרשיתי לעצמי גם לפתוח לי חשבון בנק, ורכשתי מכונית חדשה, בתשלומים.

כאשר הגעתי הנה, לפני זמן לא רב, היתה החלטתי נחושה למחוק את עברי. היה משהו נוח ונעים בעיר הזאת, משהו של התחלה חדשה. כל כך הרבה אנשים אחרים הגיעו הנה, כמוני, כדי להתחיל את חייהם מחדש. וכך, פחות ופחות זכרתי את מי שהייתי פעם, ונטמעתי בהווייתי החדשה.

התחלתי אפילו לחשוב שמותר לי להתאהב, מדוע לא.

בכל יום, בדרכי מהעבודה אל דירתי הקטנה שמול הים, נכנסתי אל חנויות הספרים, ולאט־לאט בניתי לי ספרייה מהסוג שאני אוהב. כתבתי לאותו בית דפוס קטן בסרי לנקה, וביקשתי לשלוח אלי את כל כתבי טרוצקי. כאשר הגיעו הספרים סוף־סוף, הרשיתי לעצמי לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג עם עצמי.

אין לי מושג מדוע אני נמשך כל כך אל אותה מהפכה גדולה ואומללה שהרעידה את האנושות. מדוע דמעות עומדות בעיני כאשר אני חושב על המילים של אלכסנדר בלוק. פעם ראיתי סרט תיעודי על מלחמת האזרחים ברוסיה. בור גדול ורחב. אל שפת הבור עולים, אחד אחד, צעירים שידיהם כבולות לאחור. כיתת יורים של הצבא הלבן יורה בהם. כדור אחד לאיש אחד, זה הכול. הדף הקליע כה גדול, עד שהנידון למוות נהדף לאחוריו וצונח אל תוך הבור. התמונה שלא תמוש מזיכרוני היא של חייל צעיר מאוד של הצבא האדום, יפה תואר, המחייך מול כיתת היורים, וכך, בחיוך, צונח אל תוך הבור. והרי את נקמת דמו השפוך איש לא נקם עד עצם היום הזה. וגם אם המהפכה נהפכה לגיהנום, וגם אם הגיהנום נהפך לאט־לאט לשגרה שאפשר לחיות עמה ובתוכה, וגם אם הגיהנום נשכח ואין יותר איש חי הזוכר אותו, עדיין נותר חיוכו האחרון של הצעיר שצנח אל בור הנהרגים.

אני חושב על גדליה מאודסה, האיש של בַּאבֶּל, איש חכם המנסה מתוך אמונתו באלוהים להבין גם את המהפכה. ואני יודע שגם אם גדליה הוצא להורג כשם שקרה למחברו, אינני יכול לשכוח אותם.

בוא אלי בסוף השבוע, אמר לי הארכיטקט. הייתי רוצה להציג בפניך כמה אנשים מעניינים.

האנשים היו צעירים כולם. מניתי את מספרם, אחד־עשר. שש נערות, חמישה נערים.

הם רוצים לעשות משהו, הסביר לי הארכיטקט. נדמה לי שיש לך משהו ללמד אותם.

אם אתם רוצים ללמוד, אמרתי, מישהו חייב להביא את הכלים.

אחת הנערות פתחה תיק. בתוכו היה תת־מקלע עוזי מפורק.

מי הם כל האנשים האלה? שאלתי את הארכיטקט לאחר השיעור הראשון.

אין לי מושג, אמר, כולם ידידים של בתי.

בתך אחת מהם, אמרתי.

כן. זאת שהביאה תת־מקלע.

הוא ליווה אותי לדלת. אם הסכמת ללמד אותם, אמר, אין צורך לבקש ממך לשמור סוד.

אין צורך, אמרתי.

היו שבועות שקטים. הרבה מאוד עבודה, קצת מנוחה. לא יצאתי בערבים, הרביתי לקרוא. מפעם לפעם חשבתי על הפקיד הצעיר במשרד הפנים: האם השאלה ששאל אותי היתה שגרתית לצורך קבלת רשיון עבודה?

מדוע אינך שואל מדוע אנחנו מתאמנים? שאלה נערת התת־מקלע.

באמת אין לי מושג מדוע אינני שואל, אמרתי. אני זר.

יותר לא דיברנו בנושא. רק פעם אחת לאחר מכן אמרתי משהו שאולי שייך לנושא. לאחר שכולם הגיעו לשליטה מניחה את הדעת בכלי, שאלו אותי מתי ייערך המטווח.

המטווח אינו חלק מהלימוד, אמרתי. המטווח הוא חלק מהפעולה הישירה.

עם היו שאלות, הן לא נשאלו. בשיעור הבא שלף נער מתיקו כמה אביזרי חבלה ושאל אם אני מכיר אותם. הכרתי אותם. השיעורים הבאים התרכזו בידע תיאורטי ומעשי על השימושים השונים של אותם אביזרים, על תכליתם, ובעיקר על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהפעלתם. בשלב מסוים הודעתי שמה שידוע לי כבר העברתי אליהם.

שוב עברו כמה שבועות שקטים. רכשתי לי ציוד צלילה, ובסופי שבוע הייתי צולל בשוניות האלמוגים. השתדלתי לא ליזום מחשבות על מה שדחף אותי לבוא הנה, על האנשים והנשים והנערים והנערות שהכרתי. נוח היה לי בחייו של איש בודד ותלוש, שאין לו מה לומר ושאנשים באים ואומרים לו דברים. לפעמים חשתי עצב על שאיני מאוהב. באחת מהפשיטות שלי על חנויות הספרים שבעיר, גיליתי את כתב העת Soldier of Fortune" " ועותק יקר ונדיר של ה־Anarchist Cook Book" " . בכתב העת היו כתובות דואר לאספקת ספרות על כל הנושאים שבהם דן ספר הבישול האנרכיסטי הזה: התקנת ציתות לטלפונים במו ידיך; הכנת רעלים, חומרי נפץ ואמצעי פיגוע בביתך, מחומרים זמינים בשוק וללא מעבדה; רכישת אמצעי הגנה אישיים מתוחכמים, וכיוצא בהם. היו גם מודעות לרוב, מיועדות ליוצאי יחידות עילית מצבאות שונים, להתגייס כשכירי חרב בתשלום גבוה. זה כמובן לא עניין אותי כלל, אבל כמה מאמצעי ההגנה רכשתי באמצעות הדואר: דיסקוס משונן לזריקה, אלה חשמלית ועוד כמה פריטים. למרות האווירה השקטה והידידותית שבה נתקלתי בדרך כלל, חשתי אי שקט.

לבסוף לא יכולתי להתאפק יותר, וחזרתי אל הבר הראשון שלי.

קיוויתי שאולי תבוא, אמר לי ההיסטוריון החובב מטורקיה. כל כך קשה לחיות לבדך בתוך העבר הנורא, ללא אוזן שומעת. גיליתי עוד מיתות משונות. אבל הערב לא נדבר על כך. הערב נחזה בהופעה יוצאת דופן של להקה באלוצ’ית.

בלהקה היו שני נגנים ושלוש נערות מחוללות. התפלאתי מאוד על גון עורן הבהיר. ידידי הטורקי הסביר לי שזוהי הסיבה שבגללה, עד עצם היום הזה, הן נערות ההרמון הנדרשות ביותר, ורבות מהן עדיין נחטפות ונמכרות לשייחים עשירים, אלה מהם המעדיפים נערות מוסלמיות.

הגברים ניגנו, האחד על תוף והאחר על קתרוס, ושרו בניב פאתאני. ידיד ספרדי הסביר לי פעם שמקורו של הפלמנקו בפקיסטן, ומשם הובא על ידי הצוענים לספרד. הנערות היטיבו להתנועע, אבל לא מצאתי בזה עניין מיוחד.

אלי תבוא לארוחת ערב בביתי, הציע לי הטורקי. אני רוצה להפגיש אותך עם כמה אנשים מעניינים.

האנשים המעניינים היו זוג צעיר. הגבר, ששמו היה ג’לאל, הציג עצמו כמרצה למתמטיקה באחת האוניברסיטאות המקומיות. אשתו, נאדיה, היתה אוצרת בספרייה העירונית.

האוכל היה טוב: מבחר סלטים, בשר כבש בשזיפים, וכמנה אחרונה – קיימאק, וקפה מהביל כמובן.

תשבו ותשוחחו קצת בלעדי, אמר המארח ויצא.

לא התפלאתי כאשר נאדיה פתחה את התיק שלה, הוציאה ממנו תת־מקלע מפורק ואמרה: למד אותנו להשתמש בנשק. אין לנו ברירה.

קבענו פגישה לסוף השבוע, בביתם. נאדיה החזירה את הנשק לתיק. המארח חזר אלינו, ועד סוף הערב סיפר על המיתות המשונות שעדיין המשיך לגלות.

היו שם שבעה צעירים – שתי נערות, ארבעה נערים ונאדיה. השיעור התנהל ברצינות וביעילות, וכמוהו השיעורים הבאים. גם כאן, כצפוי, התעוררה שאלת המטווח באש חיה, וגם כאן עניתי שהירי עצמו שייך לפעולה הישירה ולא ללימוד.

אחת הנערות היתה דומה לאחת המחוללות הבאלוצ’יות, אבל לא הייתי בטוח בכך. ובעצם, אין לי מושג איך נראה באלוצ’י.

התחלתי שוב לבקר בקביעות בבר, בדרך כלל בימי חמישי בערב. כרגיל, היו להקות זמר ומחול, וקיוויתי שערב אחד, סתם כך, תופיע הנערה מאלבניה.

באחד הימים צילצל הטלפון על שולחני במשרד. על הקו היה הפקיד הצעיר ממשרד הפנים.

אולי תוכל למצוא פנאי לערוך אצלי ביקור לא ארוך, הציע.

קבענו יום ושעה.

איך אתה מתאקלם אצלנו? שאל.

לא רע, עניתי, יש סיפוק בעבודה.

אני מקווה שאתה מוצא פנאי גם לתחביבים, אמר.

בהחלט, עניתי. אני צולל, מרבה בקריאה, שומע הרבה מוזיקה קלאסית.

יפה, אמר הפקיד. ואם כך, אולי לא תתנגד אם אכיר לך, בהזדמנות, כמה אנשים מעניינים.

באחד הערבים, כפי שקבענו, הסיע אותי במכוניתו אל דירה פרטית. היו שם כחמישה־עשר איש – נערים ונערות בגיל העשרה, וצעירים בשנות העשרים שלהם. זמן קצר לאחר מכן התחולל קרב היריות הראשון בעיר. במהלך הקרב נהרגו שני שוטרים ושלושה רעולי פנים חמושים שניסו לשדוד מחסן נשק משטרתי. התוקפים היו שישה. אחד מהם נתפס פצוע ושניים הצליחו להימלט. על פי התמונות שהופיעו בעיתון, זיהיתי את ההרוגים. האחד היה ג’לאל, השנייה היתה זו שדמתה במקצת למחוללת הבאלוצ’ית.

כמה ימים לאחר מכן היתה תקיפה מוזרה. אנשים רעולי פנים חדרו אל דירה פרטית ורצחו ביריות ארבעה צעירים. גם אותם זיהיתי: הם ידידיה של בת הארכיטקט. אולי בכל זאת טעיתי כאשר סירבתי לקיים מטווח באש חיה.

יום אחד הופיע בביתי, שלא כמקובל בפעילות חשאית, מנהיג הקבוצה שבעיני נחשבה, משום מה, כקבוצה הארמנית: אין לי מושג איך נראה ארמני.

אנו חייבים לערוך מטווח באש חיה, אמר. אנשינו אינם מוכנים להיהרג רק משום שהצד השני מפתיע אותנו.

איך אתה מציע לעשות זאת? שאלתי.

נירה באחד הבוגדים, אמר. בכל קבוצה חייב להיות בוגד, הוסיף. כל מה שצריך הוא לגלות את הבוגד ולהוציא אותו להורג.

ואם לא תמצא בוגד? שאלתי.

לא תהיה ברירה, אמר האיש בעצב.

לא עניתי לו, אבל יכולתי לחוש ולראות את הסוף הממשמש ובא, כמו עננה קטנה בקצה השמים הבהירים.

האיש חזר אלי כעבור כמה ימים.

מצאנו את הבוגד וירינו בו, אמר. זאת היתה אחותי. גם אני הייתי מהיורים בה, הוסיף.

האם באמת בגדה? שאלתי.

אני חושב שהיא היתה קדושה! זעק לפתע וקרע את בגדיו מעליו.

זכרתי את אחותו. פקידת שומה בעירייה, קצת כבדת גוף. לא הצלחתי להיזכר מה היה שמה. האיש יצא, כמעט על קצות אצבעותיו. את טריקת הדלת לא שמעתי. הטלפון צילצל. הפקיד ממשרד הפנים שוב זימן אותי לפגישה.

יש בדעתי להתאבד, אמר לי. אתמול הוציאו להורג את ארוסתי באשמת בגידה.

האם באמת בגדה? שאלתי אותו שאלה טיפשית, והוא הביט בי בעצב ואמר: אולי, אבל במה?

במולדת, רציתי לענות מתוך הרגל רחוק ונשכח.

פיטפטנו עוד קצת, והוא נפרד ממני. אינני יודע אם אמנם התאבד.

שוב באו ימים שקטים. ניסיתי לשכוח את מה שקרה. מישהו בעירייה החליט להקיף את העיר בחומה – לפי שעה, מצד אחד בלבד, הצד הפונה אל הים. העבודה נפלה בחלקו של הארכיטקט שלי. אני חושד בו שהיה גם אבי הרעיון. כמה פעמים שמעתי אותו מדבר בגעגועים על החומות הלבנות של ערי החוף בקלאבריה. כאשר חזר מסיור בן שבועיים בקלאבריה, הראה לי בגאווה את התוכנית וביקש שאתחיל לבנות את הדגם.

בקלאבריה עשויות החומות מאבן גיר רגילה, ואת הלובן העז והבוהק שלהן הן מקבלות מהיותן מסוידות. מובן מאליו שבימינו לא יעלה איש על דעתו לעשות כן. בתוכנית שנמסרה לי אמורה היתה החומה להיות יצוקה במלט לבן, שאבקה של שיש קרארה נוספה לו כדי להוסיף בוהק, אם לא סנוור.

בינתיים, רכשתי לי באמצעות הדואר ספרות הדרכה ענפה ונועזת בנושא החבלה: כיצד להרכיב במו ידיך מנגנוני פיצוץ בהפעלה מרחוק. הנושא הזה אינו מטופל בספרות הצבאית הרגילה. סקרנות טבעית למדי דחפה אותי לבדוק, בקנה מידה מאוד קטן ומאוד ניסיוני, את מהימנות האינפורמציה. הכנתי מטענים קטנים עד מאוד, של כמה גרמים בסך הכול, של חומר נפץ פשוט למדי להכנה ביתית, ופוצצתי אותו מרחוק.

בינתיים פגשתי וראיתי טטרים, צ’צ’נים, צ’ובשים, מורדבינים, ואפילו יזידים.

למעט היזידים, כל אלה האחרים שמניתי, התוודעתי אליהם דרך המחול ודרך המוסיקה. אבל אל היזידים התוודעתי בדרך אחרת.

היזידים, עובדי השטן, חיים בהר הלבנון כמיעוט נסתר. כלפי חוץ הם מופיעים כמוסלמים לכל דבר, מקפידים על ביקור במסגד, עולים לרגל למכה, ובכך אולי מצילים עצמם מרדיפות או מהשמדה. אבל כל נער בלבנון יודע על קיומם. הם גרים בשניים־שלושה כפרים בסך הכול, ובלילות עובדים את השטן.

אסד ביי, האיש שפירסם בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים בגרמניה שני ספרים, הלא הם “מסתרי קווקאז” ו“דם ונפט במזרח”, היה הראשון שגילה לי את קיומם. כאן בסידני, עיר שהנערה האלבנית מכחישה שבה אנו חיים וקוראת לה בבדיחה פרטית בשם גיא צלמוות, גיליתי אותם בדרך משונה.

ליד ביתי יש מינימרקט קטן שבו אני קונה את מצרכי הבית בדרכי מהעבודה. פעם שמעתי שני זבנים – שלא חשדו בי, כי דיברו ביניהם בערבית, שפה שאני שומע היטב – משוחחים על התוועדות כלשהי. השטן יבוא הפעם גם הוא, אמרו, לביקור בעירנו.

לא נתתי, מתוך הרגל ישן, כל סימן שיעיד שקלטתי את שיחתם. לימים הצטערתי על כך. אילו ידעתי את הצפוי, הייתי מזהיר אותם.

אבל השטן הגיע ללא אזהרה.

*

הקמת החומה החדשה התנהלה בעצלתיים, כמו כל עבודה ציבורית. פועלים הובאו לעבודה מקפריסין ומזנזיבר, ממאוריטניה ומסרי לנקה, מהפיליפינים ומתאילנד, מלבנון ומהאיטי. מפעם לפעם היו מוצאים בתוך החפירות שחפר הבולדוזר גוויות של פועלים שנחנקו בחוט פלדה או נורו בגבם כשידיהם כפותות לאחור.

יום אחד הושלמה החומה.

פועלים טרחו על הקמת בימת כבוד. ראש העיר היה אמור להסיר את הלוט מכתובת ההקדשה שעל החומה. חשתי הקלה על שהעבודה הושלמה. יצאתי מביתי בשעה מאוד מוקדמת בבוקר ונכנסתי לים לצלול. בתוך הדממה הנצחית הזאת יכולתי לשכוח את מה שחוויתי במשך חודשים כה ארוכים על היבשה.

כאשר יצאתי מהמים, הסתנוורתי מבוהק החומה. רק כאשר התרגלו עיני לבוהק והתקרבתי, ראיתי כתם כמו־צהבהב, כתם עכור על חומה לבנה כל כך.

היה זה ידידי הטורקי, ההיסטוריון החובב.

עורו הופשט מעליו ונתלה על החומה, כשהוא מחובר אל ראשו. בשר גופו, שראשו נכרת, היה מושלך לרגלי החומה, מצדה הפנימי הפונה אל העיר. ענן של זבובים כיסה את הבשר.

האם היה זה מישהו מקהל שומעיו, באותם ערבי מחול, נוגים ואבודים, בבר?

יום אחד, בשעת העומס הגדולה ביותר, התפוצצה פצצה באחד הסופרמרקטים הגדולים. יותר משמונים בני אדם נהרגו. למותר לציין שמרביתם היו נשים, קשישים או ילדים. לאחר מכן, באחד בחודש, היום שבו גמלאים מקבלים את קצבתם החודשית, התפוצצה פצצה בבנק וקטלה רבים.

ידעתי שיותר לא אוכל להישאר בעיר הזאת.

*

באחד הלילות שוב הגעתי אל הבר הגדול, המואר, הרוקד ושר. היא ישבה שם ליד שולחן קטן, לבדה.

אני עדיין מוכנה, אמרה.

אני לא אלבני, אמרתי.

לא חשוב, אמרה. גם אני לא אלבנית.

מי יקים את הממשלה שלך בגולה? שאלתי.

אתה ואני, אמרה. שנינו נקים ונגדל בגולה עם אלבני חדש.

מדוע אלבני? שאלתי.

ואז, המשיכה בלי לענות לי, נקים את הצבא האלבני המהפכני ונכבוש את אלבניה.

איך נראית אלבניה? שאלתי אותה.

אינני יודעת ולעולם לא אדע, אמרה ופרצה בבכי.

פעם רציתי להגיע לטסמאניה. לשוטט בהרים ובעמקים, לצפות בשד הטסמאני, חיית כיס טורפת, וללמוד את אורחותיו. איזו תוחלת יש לחיית כיס טורפת?

אולי באלבניה יש תוחלת לשד הטסמאני.

לקרנף הלבן.

לצוענים. לצ’רקסים.

לאיש השלג. ללווייתן הכחול. ליהודים.

באלבניה לא הייתי מעולם.

פעם, מרחוק, מסיפונה של מעבורת שהפליגה מפטראס לברינדיזי, ראיתי את חופיה השוממים.

שום סימן למציאותו של האדם, ואולי מפני שלא היתה משקפת בידי.

אבל ראיתי כפר אלבני, ביוגוסלביה, נובי פאזאר. הכול היה לבן בנובי פאזאר. הקשתות המקומרות וצריחי המסגדים. הגדרות והמרפסות והבתים והכול. בדרך חזרה, פרש על סוס, חובש מצנפת ורובה ציד על כתפו, חלף על פני ולא אמר לי דבר.

חיבקתי את כתפיה וליטפתי את שערה. הילדים הצ’רקסים רקדו על הבמה, בחן מפחיד ונוגע ללב, את מחול החרב של הצבא הצ’רקסי המהפכני. מישהו, אולי אסטוני, ירה באוויר מרוב התלהבות. מישהו, אולי יווני שהוריו נשחטו לנגד עיניו, ניפץ בהתלהבות כוסית של אוזו.

בוא נלך מכאן, אמרה האלבנית.

נסענו לשפת הים בשתי מכוניות. שעה ארוכה עמדנו מול הגלים. היה ליל ירח.

בבוקר נסעתי לשדה התעופה ועליתי על המטוס לסידני.

---

אודסה מאמה

מאת

עמוס קינן

אני מאודסה, אמרה לי הרוזנת האיטלקייה בצרפתית. אני מקווה שאתה מדבר רוסית.

ישבנו מתחת לפרגולה בגן המרהיב שלה, במרומי מונמרטר. בלי לשאול אותי מה אני שותה, הורתה למשרת הבית למזוג לשנינו וודקה. אמרתי לה שבילדותי דיברתי קצת רוסית.

הגעתי אל הרוזנת בתיווכה של מדאם דארטי, אלמנתו של מי שהיה נשיא הסנאט. שתיהן עמדו בראש חבר השופטים של אחד הפרסים הספרותיים בצרפת.

אני מאוד מקווה שתקבל אותו, אמרה והקישה איתי כוסית: נאזדרוביה.

שתקנו קצת.

אודסה מאמה, אמרה לי, כך קראנו לאודסה.

נאזדרוביה, אמרתי.

נאזדרוביה, אמרה הרוזנת. לצרפתים אין חוש למטפיזיקה, אמרה. שנינו זרים כאן. בקיץ תבוא לבקר אותי בקורטינה. יש לנו בית יפה בהרים.

קורטינה, על פי חשבוני, היא בהרי הדולומיטים. אולי אני טועה. אני לא כל כך משוגע על הרים, אלא אם הם הרים המתנשאים מעל לים, ואני מלמטה, רובץ על החול ומפקיר את עפעפי לשמש.

כדי לחוש שירה, אמרה הרוזנת, צריך להיות מאודסה.

אודסה מאמה, רציתי להגיד. אבל לא יכולתי.

אמי למדה בגימנסיה באודסה. גם אביו של פייר לובלסקי למד שם. אולי באותה גימנסיה. אולי לכן הגיע הדוקטור לובלסקי לאחר המהפכה לבריסל, אולי מפני את הצרפתית שלו למד באודסה.

אודסה מאמה, אמרה הרוזנת האיטלקייה, ודמעה קטנה נעצרה בקמט שמתחת לעיניה.

אולי לאות הזה חיכה משרת הבית. הנה הוא מביא על מגש צנצנת של קוויאר, לחם שחור פרוס, חמאה, סכין למריחה, וקערית קטנה של קורנישונים.

ירדתי לי לאט במדרגות מונמרטר. ידעתי שהקיץ לא אהיה בקורטינה, ולעזאזל עם הפרס. בקפה פלור המתין לי פייר לובלסקי.

דיברנו כמה שעות. הרעיון להתגייס ללגיון הזרים נפל. החלטנו לנסוע באונייה לאודסה, ושם להתגייס לחיל הפרשים האדום.

ללגיון רצינו ללכת בגלל עיישה. את עיישה פגשתי בחוג של שמאלנים. יהודי מאלכסנדריה הקים חוג קטן, שאנשיו סייעו בידי תנועות שחרור לאומיות או תנועות מחתרת להשיג אמצעים ונשק. אל החוג הגעתי שנה לאחר שהצלחתי להשיג ויזה לצרפת ולהגיע לפריז. קיבלתי מספר טלפון, והאיש אמר לי לפגוש אותו במסעדה. שם נתן לי חמש מאות פרנקים ישנים, וכך יכולתי לשלם בעד המלון.

במונפרנס פגשתי ידיד ישן, והוא הכיר לי מישהו שישן באטליה של ציירת אנגלייה שיצאה לחופשה. בבקרים היינו יוצאים לצוד כרטיס לארוחת צהריים במסעדת הסטודנטים. היה שם עוד אורח, שהיה מצייר פורטרטים בבתי הקפה ובכסף מזמין את שלושתנו לאכול.

בסופו של דבר עברתי לגור עם גרמנייה שהשתתפה, בבריגדה הבינלאומית, במלחמת האזרחים בספרד, וממנה עברתי לגור עם צרפתייה, שבימי מלחמת העולם נמלטה מפריז עם תיק ובו אקדח ו“הקפיטל” של קרל מרכס.

פייר לובלסקי, צייר צעיר ומאוד מבטיח, התגורר בקומה שמתחתינו. היה שם גן גדול שפעם, בט"ו בשבט, נטעתי בו עץ דובדבן, שלימים כאשר עלו דחפורים על כל השטח כדי להופכו לשיכון עממי, נעקר גם הוא.

ידיד מנוער הביא אותי אל החוג. באמצעות החוג הגעתי אל קבוצה קטנה שעסקה בעזרה לאף־אל־אן. עיישה ריכזה את פעולות האף־אל־אן, תנועת השחרור האלג’ירית, ברובע החמישה־עשר של פריז. היא היתה בת עשרים ושתיים. בדרך הטבע, הגענו להיות נאהבים. יום אחד בגדה בי עם פייר.

כאשר נודע לי הדבר מפיה, הזמנתי את פייר לשיחה בקפה פלור, ולאחר ששנינו החלטנו שהידידות שבינינו תישאר לעד, הסכמנו שעלינו להתנדב כדי לכפר על הכתם שהכתמנו את עצמנו. לרגע, כאמור, דיברנו על לגיון הזרים, אבל פייר טען בחום שאין טעם שנקריב את חיינו אלא למטרה נאצלת, ורק המהפכה הגדולה של האיכרים והעמלים, בהנהגתם של לנין וטרוצקי, היא תקוות האנושות, ולא נותר לנו אלא להתגייס לחיל הפרשים האדום.

פייר לובלסקי היה קצר ראייה, ממושקף, יהודי, ומעולם לא רכב על סוס.

הוא נהרג במעבר הזברוץ'.

הפלגנו למארסיי.

חבורת הנוסעים של המחלקה הרביעית – רק את אלה פגשתי במהלך ההפלגה – היתה מוזרה ומגוונת. היו סטודנטים מרוסיה, שלמדו חקלאות בגרנובל ונסעו להתגייס למהפכה האדומה. היה קצין בריטי לשעבר בדרגת מייג’ור, עם שפם צהוב שהאפיר, שהאמין בחירות האדם כערך עליון. התיידדתי איתו, אולי כי הייתי היחיד שידע לדבר את שפתו. שנים רבות לאחר מכן נפגשתי איתו, בנסיבות מוזרות, בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.

היה רגע מרגש כאשר עברנו את הבוספורוס. עמדתי לבדי שעוּן אל מעקה הסיפון. היה לילה. אורות איסטנבול ריצדו, ים השיש היה זוהר כולו. דולפין מחייך ליווה אותנו עד שנכנסנו אל מימי הים השחור, בואכה אודסה. גופו הרטוב, המתהפך ללא הרף, הקפיץ אל עיני סהר בן יומו, שבלילה זה היה אדום.

באודסה השתכנו שנינו במלון קטן והתחלנו לחפש קשר. את הקשר השגתי בדרך מוזרה. יום יום הייתי מטייל על הרציף, מתבונן באוניות. לובלסקי לא אהב לצאת, והעדיף לשבת בחדרו ולצייר. על הרציף הזה, שמימי לא ראיתיו לפני כן, הייתי חולם לפעמים. זכרתי את סיפורו היפה של צ’כוב, “הגברת עם הכלבלב”, ומשום מה קיוויתי שאולי יום אחד אפגוש אותה ואולי משהו יתפתח בינינו.

יום אחד הופיעה על הרציף גברת צעירה עם כלבלב. יום יום, באותה שעה, היתה מופיעה. כעבור כמה ימים פניתי אליה, בצרפתית, ואמרתי לה מין שטות כמו Quel beau caniche. לתימהוני ענתה לי בעברית, ושאלה מה אני באמת רוצה, ומדוע אני משוטט יום יום לאורך הרציף כאשר מעשים כה כבירים מתרחשים.

שמה היה ורה, אבל היא קראה לעצמה וארושקה.

היא התגוררה בסטודיו רחב ידיים, בקומה השביעית של בית אבן מהודר, עם מרפסת ונציאנית הצופה אל הים. היה שם פסנתר כנף גדול של בכשטיין – אלוהים יודע איך הועלה למרומים האלה בחדר המדרגות הצר; היו תמונות שמן על הקיר, של לויטן, של ליאוניד פסטרנק, וגם שני תחריטים של קנדינסקי.

ביום שראיתיה לראשונה היתה בת תשע־עשרה.

באחד הימים, בחדרה, לאחר שאמנם התפתחו בינינו יחסים קרובים, התוודתה בפני שהיא מתעתדת להפליג לפלסטינה ולהיות שם לחלוצה, לייבש את ביצות הקדחת ולהקים מולדת לעם היהודי. ואתה, שאלה אותי בתימהון, הרי אתה משם, ומה לך כאן?

סיפרתי לה הכול ללא בושה, והתחננתי בפניה שתמצא לי איזשהו קשר שיביא אותי ואת פייר לובלסקי אל הצבא האדום. כאשר ליוויתי אותה לרציף, בטרם עלתה אל הספינה שהפליגה לפלסטינה, נתנה בידי כתובת.

הכתובת היתה נער מגודל, בריון. אני מישקה יפונצ’יק, אמר.

לימים נודע לי שהוא היה מנהיגה של כנופיית גנבים ושודדים יהודים, שבתקופת הפוגרומים אירגן הגנה עצמית על יהודי העיר. אולי אחזור ואספר על פגישה אחרת שהיתה לי איתו, בנסיבות מאוד שונות. הוא הפנה אותי אל אחד מנעריו ואמר לי: קודם כול, למד לאחוז בחרב. לא נאה ליהודי לבוא בין קוזאקים ולא לדעת להניף חרב ולשסף גרון.

במשך כמה ימים התאמנו, לובלסקי ואני, בחרב.

ועכשיו, אמר לי מישקה יפונצ’יק, הראה לי איך אתה רוכב.

הראיתי לו איך אני רוכב. לובלסקי הראה לו איך הוא רוכב. בסדר, אמר מישקה, לכו אל הקוזאקים.

הוא נתן לנו כתובת.

מפקד הדיוויזיה שאל אותי: וחרב, תוכל להניף?

אוכל גם אוכל, אמרתי.

מפקד הדיוויזיה קם מכיסאו ורמז לשנינו לצאת איתו. מחוץ לבניין המפקדה שכבו כמה אסירים, ידיהם ורגליהם כפותות.

תתיר אחד מהם, על פי בחירתך, במכת חרב, אמר.

ואז? שאלתי.

אז תהרוג.

מפקד הדיוויזיה שלף את חרבו מנדנה ונתן אותה בידי.

התרתי, הרגתי.

עכשיו אתה, אמר מפקד הדיוויזיה ללובלסקי.

גם לובלסקי התיר והרג.

בסדר, אמר המפקד, לכו לאורווה. קחו לכם סוסים. לכו לאפסנאות. שם תקבלו חרב וצידה. לכו לאכול. לכו לישון. בחצות הלילה נחצה את הזברוץ'.

בלילה חצינו את הזברוץ', וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ידידי, ידיד נפש, פייר לובלסקי.

בחור צעיר למדי בשם פנפילוב שירת איתי באותה פלוגה, והיה זה הוא שנקם את נקמת מותו של פייר לובלסקי.

פנפילוב היה נמוך קומה, עגלגל, פרש מעולה. בצהריים הביא עמו שלושה אנשים קשורים בחבל: את הכומר, את ראש העיר ואיזה גרף פולני, בעליה של הטירה היפה שעל ראש הצוק שמעבר לנהר.

מה נעשה בהם? שאל מפקד הפלוגה, פדורנקו.

ניקח אותם אל הדוב, אמר פנפילוב.

משפט צריך להיות, אמר פדורנקו.

ישפוט הדוב, אמר פנפילוב.

רכבנו, כל אנשי הפלוגה, אל הטירה. הדוב היה בבור עמוק, כמנהגם של אצילים־ציידים. גופותיהם של משרתים רבים עדיין היו בשבילי הגן. על מה רצו להגן ומדוע? זאת לא אוכל להבין לעולם, ואולי סתם כך מתו, מי ליד המעדר ומי ליד המריצה, וגם זאת לא אבין לעולם, כפי הנראה.

בטירה היו סנאים וחזירי בר מפוחלצים, איילים, זאבים, דובים ושועלים, ולתימהוני, גם חיה מוזרה, קאפיבארה, שתחום מחייתה משתרע מארגנטינה בדרום עד ברזיל בצפון.

את הדוב של הטירה נהגו האצילים להשאיר רעב ככל האפשר. שאגותיו וניסיונותיו לטפס על הקירות התלולים של בור שביו נועדו אולי לשעשע את האורחים, אולי גם להפחיד. וכך, הראשון שהושלך לבור היה הכומר. הדוב המם אותו במכת כפתו הקדמית. אחריו הושלך ראש העיר. גם אותו המם הדוב. האחרון שהושלך היה הגרף. למראה הגרף, נסוג הדוב אחורנית בבעתה, הצטנף בפינה והחל ליבב.

פנפילוב קפץ אל תוך הבור, שלף את חרבו, ואגב קפיצה ביתק את ראש הדוב מצווארו. אז פנה אל הגרף וכרת את ראשו. את הכומר ואת ראש העיר דקר בחזה. רגע עמד שם, בקרקעית הבור, כאילו מהורהר. מישהו השליך אל הבור קצה של חבל. פנפילוב אחז בחבל, וכדרך מטפסי הרים עלה אלינו.

בחדרה הקטן, ליד שולחן תמרוקים, ישבה פוטוצקאיה, אשת הגרף. אלמלא היתה בהירת שיער ותכולת עיניים, יכלה להיות עיישה. בקצה החדר, על שרפרף, היה פוחלץ של יהודי. הפוחלץ היה מוקטן אך אמיתי, כמו הראשים המוקטנים המעושנים של האינדיאנים. היה לו זקן עבות, והוא היה חבוש בשטריימל ולבוש קפוטה. עיניים לא היו לו, ולא עלה על דעת המפחלץ לקבוע בארובותיהן עיני זכוכית. גובהו היה כשישים סנטימטרים. לידו היה ספר תהילים גדול ממנו, כתוב על קלף וכרוך בכריכת עור חזיר.

מה בדעתכם לעשות בי? שאלה אשת הגרף.

שום דבר, ענה פנפילוב.

לאחר מכן, בלוויית עגלון ועם כתב הרשאה ממפקד הפלוגה פדורנקו, הגיעה לאודסה ושם עלתה באונייה אל מקום גלותה.

בלילה, ליד המדורה, הושיט לי פנפילוב נאד עשוי מעור ואמר לי: שתה.

שתינו. לחיי לובלסקי, אמר. שֵם יפה, ממקומותינו. ואתה, שאל אותי, מנין?

מפלסטינה, אמרתי.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב. ואתה כאן, מדוע ולשם מה?

האהבה כי תאהב, אמרתי, ובקש אחי תבקשה – קח שלח שנון, וחתוך גרון הבושה.

אהבה ביקשת, אמר פנפילוב בתמיהה, והרי כאן נהרות הקרח העצובים, ארוכים, רחבים ונוגים.

נפשי יוקדת, אמרתי והתביישתי קצת.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב.

ושם, אמר לאחר שתיקה, שם הנפש יוקדת.

נלך לישון, אמר פנפילוב.

הלכנו אל אחת הבקתות העזובות. על הרצפה היו מזרנים קרועים, דם קרוש ונוצות מרוטות שדבקו בו, וזקן ששכב בלי נוע ופיו פעור. זה היה החדר.

ישנו כמו פגרים.

מה שאמרת לי אתמול, אמר פנפילוב, היה שיר.

נכון, אמרתי.

חכה כאן, אמר פנפילוב, מיד אשוב.

זה האיש ששחט את היהודי שעל ידו ישנת, אמר לי כששב. הוא החזיק בצווארו של איכר.

קח שלח שנון, אמר פנפילוב, וחתוך גרון הבושה.

לא אני, אמרתי, וחשתי איך הבושה חותכת את גרוני. פנפילוב יצא עם האיש וכעבור כמה דקות חזר. יצאנו מן הבקתה. הסוסים רקעו בפרסותיהם, טרדו את השלג ומפעם לפעם זוררו וכל גופם רעד. איכפנו אותם, עלינו ויצאנו בדהרה.

רכבנו כל היום. לפנות ערב הגענו אל יער לא גדול. התרנו את הסוסים למנוחה ושכבנו לנוח גם אנו, עד הלילה.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב.

רכבנו בלילה, זה לצד זה, לאורך הנהר. היה מין חרמש ירח קטן, קלוש. שלג ירד. היינו אמורים, בנקודה כלשהי, לחצות גם את הנהר הזה, להסתער בחשכת הלילה על כפר קטן רדום, להרוג את הזקיפים, לירות בראש הכפר ובכומר, להציב דגל אדום על הכנסייה ולשעוט משם הלאה.

אתה יהודי, אמר פנפילוב. היהודי איש מקולל. לכם, אמר פנפילוב, אסור להרוג. רק להיהרג, זה מה שמותר לכם. אל תענה לי, אמר פנפילוב. אני הרי יודע. אתה רוצה להסיר מעליך את הקללה, אמר, ולהיות כמו כל שאר בני האדם – אלה שלהם ניתנה הרשות להרוג. אבל דע לך, אמר, שככל שתנסה להסיר מעליך את הקללה, כך היא תדבק בך יותר. לא שאינני מחבב אותך. איש אמיץ אתה, איש יודע חירוף נפש ותלאות, בן מוות אתה.

פנפילוב עצר את סוסו. בוא איתי, אמר.

הכפר היה לפנינו. פסענו שנינו בשלג. את הסוסים השארנו מאחורינו. שאר אנשי הפלוגה נשארו רכובים על סוסיהם, מחכים לאות. הזקיף שרק לעצמו מנגינה של שיר אהבה נוגה. שנינו, פנפילוב ואנוכי, לבשנו סגינים לבנים וזחלנו בשלג לקראתו. פנפילוב תקע את החרב בבטנו וירה כדור מרובהו באוויר.

הפלוגה הגיעה בדהרה. כשלושים חיילים לבנים ישנו בכנסייה. כפתנו את ידיהם ואת רגליהם וירקנו עליהם. את סגן הכומר הרגנו, והכומר הוליך אותנו אל ביתו של ראש הכפר. שם, בביתו של ראש הכפר, הרגנו אותו ואת הכומר.

פנפילוב נשא נאום באוזני הלבנים כפותי הידיים והרגליים. אם לנו אתם, אמר, לנו אתם. אם לא לנו אתם, בחרב תמותו.

עברנו ביניהם. איש איש ענה מה שענה. ארבעה אנשים אמרו: לא נלך אתכם.

אתה, אמר לי פנפילוב, אתה תירה בהם.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב לאחר שיריתי בהם, שוכבים כפותי ידיים ורגליים.

בבוקר תלינו את הדגל האדום מעל הכנסייה. ירינו שלושה מטחים, הפלוגה כולה, באוויר. לאחר המטח לחשתי לעצמי, בעברית, את השורות בנות האלמוות של דוד אדלשטט, משורר יהודי שהיגר מאודסה לאיסט סייד של ניו יורק:

הה ידידי, רעי, בבוא יומי לגווע,

הדגל האדום הביאו אל קברי.

הדגל האדום, המתנוסס גבוה,

משוח בדמו של איש עמל עברי.

מה זה היה? שאל פנפילוב.

שיר, אמרתי.

עשרים ושמונה שנים לאחר מכן, בפלסטינה, יריתי ברחוב הנביאים בירושלים בסרג’נט בריטי, לא הרחק מבית החולים האיטלקי. דיקלמתי לעצמי בלחש, מתוך שירו של אלתרמן “אל תיתנו להם רובים”, את השורה: “לאחד קטן פגעתי בגולגולת, ושלושה גדולים דקרתי בחזה”. אז כבר ידעתי שפנפילוב היה מפקד דיוויזיה שלחמה נגד צבאות היטלר, וידעתי שאיש מקזחסטן, באורג’ן מומיש־אולי, היה מפקד פלוגה בדיוויזיה שלו.

איש מקולל אתה, שמעתי באוזני לבי את באורג’אן מומיש־אולי אומר לי.

מתישהו בא הקץ לשירותי, וזאת על פי בקשתי. חזרתי לאודסה. היה בידי כרטיס אונייה למארסיי. את תעודת הפטור מחיל הפרשים נתן לי פדורנקו, וכמו כן ניתן בידי מכתב קצר מאת מפקד הדיוויזיה, המודה לי על חלקי בניצחון מהפכת העמלים.

יומיים נותרו לי עד ההפלגה. הלכתי אל הכתובת שנתנה לי בשעתה, לפני המבול, הגברת עם הכלבלב. שם שמעתי את הסיפור על סופו של מישקה יפונצ’יק. הגברת הפליגה לפני חודשים רבים, לפלסטינה.

את מישקה יפונצ’יק, לאחר שהוחלט היכן שהוחלט שהוא מיותר וכבר אין למהפכה צורך בו, ניקבו בכמה עשרות כדורי מכונת ירייה. לימים נתברר שבעוד הרבה מיליוני בני אדם שוב לא היה צורך למהפכה.

ואני מה אומר, ואיזה שיר נותר לי לשיר?

עשרים ושלוש שנים ישבה ורה פיגנר במבצר שליסלבורג. ואני, בחדרי ברחוב אחד העם בתל אביב, חלמתי שכאשר אהיה גדול, אהיה גם אני רבולוציונר. את נפשי אשים בכפי, חופש אביא לאיכרים ולעמלים, על הגרדום תצא נשמתי, אך לא לשווא. נשמתי שיצאה ממני תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את דרכה.

לא רק ורה פיגנר הייתי. הייתי גם גרגורי גרשוני, שהצליח להימלט ממעניו בסיביר וכתב את זיכרונותיו, שאותם קראתי בשקיקה. גם פיוטר קרופוטקין הייתי, וגם אחרון הדקבריסטים הייתי.

הה, ארצות רחוקות, מלחמות אבודות.

קושצ’ושקו הפולני נסע ללחום את מלחמתם של בני אמריקה, למען המהפכה. על שמו נקרא היום הר לא גבוה, על הירח. המינגוויי נסע לספרד. אני מניח שלא לקח אותי איתו כי הייתי קטן. כמה רציתי להיות הלוחם האלמוני בצילום של רוברט קאפה.

שמעתי פעם על תקליט את הדוֹיְנוֹת הרומניות. שם, על שדמות קאטארו, נפחו את נשמתם נכדי הלגיונות הרומאיים בקרב נגד הטורקים.

באל־חמה אשר באנדלוסיה נשא המלך הערבי האחרון קינה כאשר הקסטילים הפילו את חומות העיר. פאקו איבנז שר, בקול קורע לב, את הקינה הנוראה הזאת.

הלורד ביירון, שיצא אל יוון להילחם את מלחמתה לחירות, שר על מלחמות העבר של אבותי, וכה שר על הקרב האחרון של שאול מלך ישראל מול הפלישתים:

Warriors and chiefs, should the shaft or the sword

Pierce me in leading the host of the Lord.

Heed not the corpse, though a King’s, in your path

Bury your steel in the bosoms of Gath

וכך, אני חושב לי בחדרי ברחוב אחד העם, עלם חולם חלומות עם גדולות ונצורות לא באו, על כל הקרבות האחרונים של כל האנשים האחרונים ועל כל השירים האחרונים שנותרו מכל הקרבות האחרונים.

ואז אני אומר לעצמי, בקול רם ובכוונה גדולה:

זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם,

עם האינטרנציונל, ייעור, ישגב אדם.

ושם, באודסה, תחת כוכבי שמים רחוקים ובזמן רחוק, שאול טשרניחובסקי, נסיך המשוררים, מקל הנדודים בידו ובלוריתו הגדולה מתנופפת ברוח, מהלך בחצי האי קרים, בין בַּחְצ’יסַראי וצ’וּפוּט קַלֶה, הלוא הוא סלע היהודים, ושר את שיר היֶמשָן הטטרי, בעודו כותב את מותו של ברוך ממגנצה.

בקיץ, כפי שהבטחתי, נסעתי לבקר את הרוזנת בקורטינה.