אני מאודסה, אמרה לי הרוזנת האיטלקייה בצרפתית. אני מקווה שאתה מדבר רוסית.

ישבנו מתחת לפרגולה בגן המרהיב שלה, במרומי מונמרטר. בלי לשאול אותי מה אני שותה, הורתה למשרת הבית למזוג לשנינו וודקה. אמרתי לה שבילדותי דיברתי קצת רוסית.

הגעתי אל הרוזנת בתיווכה של מדאם דארטי, אלמנתו של מי שהיה נשיא הסנאט. שתיהן עמדו בראש חבר השופטים של אחד הפרסים הספרותיים בצרפת.

אני מאוד מקווה שתקבל אותו, אמרה והקישה איתי כוסית: נאזדרוביה.

שתקנו קצת.

אודסה מאמה, אמרה לי, כך קראנו לאודסה.

נאזדרוביה, אמרתי.

נאזדרוביה, אמרה הרוזנת. לצרפתים אין חוש למטפיזיקה, אמרה. שנינו זרים כאן. בקיץ תבוא לבקר אותי בקורטינה. יש לנו בית יפה בהרים.

קורטינה, על פי חשבוני, היא בהרי הדולומיטים. אולי אני טועה. אני לא כל כך משוגע על הרים, אלא אם הם הרים המתנשאים מעל לים, ואני מלמטה, רובץ על החול ומפקיר את עפעפי לשמש.

כדי לחוש שירה, אמרה הרוזנת, צריך להיות מאודסה.

אודסה מאמה, רציתי להגיד. אבל לא יכולתי.

אמי למדה בגימנסיה באודסה. גם אביו של פייר לובלסקי למד שם. אולי באותה גימנסיה. אולי לכן הגיע הדוקטור לובלסקי לאחר המהפכה לבריסל, אולי מפני את הצרפתית שלו למד באודסה.

אודסה מאמה, אמרה הרוזנת האיטלקייה, ודמעה קטנה נעצרה בקמט שמתחת לעיניה.

אולי לאות הזה חיכה משרת הבית. הנה הוא מביא על מגש צנצנת של קוויאר, לחם שחור פרוס, חמאה, סכין למריחה, וקערית קטנה של קורנישונים.

ירדתי לי לאט במדרגות מונמרטר. ידעתי שהקיץ לא אהיה בקורטינה, ולעזאזל עם הפרס. בקפה פלור המתין לי פייר לובלסקי.

דיברנו כמה שעות. הרעיון להתגייס ללגיון הזרים נפל. החלטנו לנסוע באונייה לאודסה, ושם להתגייס לחיל הפרשים האדום.

ללגיון רצינו ללכת בגלל עיישה. את עיישה פגשתי בחוג של שמאלנים. יהודי מאלכסנדריה הקים חוג קטן, שאנשיו סייעו בידי תנועות שחרור לאומיות או תנועות מחתרת להשיג אמצעים ונשק. אל החוג הגעתי שנה לאחר שהצלחתי להשיג ויזה לצרפת ולהגיע לפריז. קיבלתי מספר טלפון, והאיש אמר לי לפגוש אותו במסעדה. שם נתן לי חמש מאות פרנקים ישנים, וכך יכולתי לשלם בעד המלון.

במונפרנס פגשתי ידיד ישן, והוא הכיר לי מישהו שישן באטליה של ציירת אנגלייה שיצאה לחופשה. בבקרים היינו יוצאים לצוד כרטיס לארוחת צהריים במסעדת הסטודנטים. היה שם עוד אורח, שהיה מצייר פורטרטים בבתי הקפה ובכסף מזמין את שלושתנו לאכול.

בסופו של דבר עברתי לגור עם גרמנייה שהשתתפה, בבריגדה הבינלאומית, במלחמת האזרחים בספרד, וממנה עברתי לגור עם צרפתייה, שבימי מלחמת העולם נמלטה מפריז עם תיק ובו אקדח ו“הקפיטל” של קרל מרכס.

פייר לובלסקי, צייר צעיר ומאוד מבטיח, התגורר בקומה שמתחתינו. היה שם גן גדול שפעם, בט"ו בשבט, נטעתי בו עץ דובדבן, שלימים כאשר עלו דחפורים על כל השטח כדי להופכו לשיכון עממי, נעקר גם הוא.

ידיד מנוער הביא אותי אל החוג. באמצעות החוג הגעתי אל קבוצה קטנה שעסקה בעזרה לאף־אל־אן. עיישה ריכזה את פעולות האף־אל־אן, תנועת השחרור האלג’ירית, ברובע החמישה־עשר של פריז. היא היתה בת עשרים ושתיים. בדרך הטבע, הגענו להיות נאהבים. יום אחד בגדה בי עם פייר.

כאשר נודע לי הדבר מפיה, הזמנתי את פייר לשיחה בקפה פלור, ולאחר ששנינו החלטנו שהידידות שבינינו תישאר לעד, הסכמנו שעלינו להתנדב כדי לכפר על הכתם שהכתמנו את עצמנו. לרגע, כאמור, דיברנו על לגיון הזרים, אבל פייר טען בחום שאין טעם שנקריב את חיינו אלא למטרה נאצלת, ורק המהפכה הגדולה של האיכרים והעמלים, בהנהגתם של לנין וטרוצקי, היא תקוות האנושות, ולא נותר לנו אלא להתגייס לחיל הפרשים האדום.

פייר לובלסקי היה קצר ראייה, ממושקף, יהודי, ומעולם לא רכב על סוס.

הוא נהרג במעבר הזברוץ'.

הפלגנו למארסיי.

חבורת הנוסעים של המחלקה הרביעית – רק את אלה פגשתי במהלך ההפלגה – היתה מוזרה ומגוונת. היו סטודנטים מרוסיה, שלמדו חקלאות בגרנובל ונסעו להתגייס למהפכה האדומה. היה קצין בריטי לשעבר בדרגת מייג’ור, עם שפם צהוב שהאפיר, שהאמין בחירות האדם כערך עליון. התיידדתי איתו, אולי כי הייתי היחיד שידע לדבר את שפתו. שנים רבות לאחר מכן נפגשתי איתו, בנסיבות מוזרות, בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.

היה רגע מרגש כאשר עברנו את הבוספורוס. עמדתי לבדי שעוּן אל מעקה הסיפון. היה לילה. אורות איסטנבול ריצדו, ים השיש היה זוהר כולו. דולפין מחייך ליווה אותנו עד שנכנסנו אל מימי הים השחור, בואכה אודסה. גופו הרטוב, המתהפך ללא הרף, הקפיץ אל עיני סהר בן יומו, שבלילה זה היה אדום.

באודסה השתכנו שנינו במלון קטן והתחלנו לחפש קשר. את הקשר השגתי בדרך מוזרה. יום יום הייתי מטייל על הרציף, מתבונן באוניות. לובלסקי לא אהב לצאת, והעדיף לשבת בחדרו ולצייר. על הרציף הזה, שמימי לא ראיתיו לפני כן, הייתי חולם לפעמים. זכרתי את סיפורו היפה של צ’כוב, “הגברת עם הכלבלב”, ומשום מה קיוויתי שאולי יום אחד אפגוש אותה ואולי משהו יתפתח בינינו.

יום אחד הופיעה על הרציף גברת צעירה עם כלבלב. יום יום, באותה שעה, היתה מופיעה. כעבור כמה ימים פניתי אליה, בצרפתית, ואמרתי לה מין שטות כמו Quel beau caniche. לתימהוני ענתה לי בעברית, ושאלה מה אני באמת רוצה, ומדוע אני משוטט יום יום לאורך הרציף כאשר מעשים כה כבירים מתרחשים.

שמה היה ורה, אבל היא קראה לעצמה וארושקה.

היא התגוררה בסטודיו רחב ידיים, בקומה השביעית של בית אבן מהודר, עם מרפסת ונציאנית הצופה אל הים. היה שם פסנתר כנף גדול של בכשטיין – אלוהים יודע איך הועלה למרומים האלה בחדר המדרגות הצר; היו תמונות שמן על הקיר, של לויטן, של ליאוניד פסטרנק, וגם שני תחריטים של קנדינסקי.

ביום שראיתיה לראשונה היתה בת תשע־עשרה.

באחד הימים, בחדרה, לאחר שאמנם התפתחו בינינו יחסים קרובים, התוודתה בפני שהיא מתעתדת להפליג לפלסטינה ולהיות שם לחלוצה, לייבש את ביצות הקדחת ולהקים מולדת לעם היהודי. ואתה, שאלה אותי בתימהון, הרי אתה משם, ומה לך כאן?

סיפרתי לה הכול ללא בושה, והתחננתי בפניה שתמצא לי איזשהו קשר שיביא אותי ואת פייר לובלסקי אל הצבא האדום. כאשר ליוויתי אותה לרציף, בטרם עלתה אל הספינה שהפליגה לפלסטינה, נתנה בידי כתובת.

הכתובת היתה נער מגודל, בריון. אני מישקה יפונצ’יק, אמר.

לימים נודע לי שהוא היה מנהיגה של כנופיית גנבים ושודדים יהודים, שבתקופת הפוגרומים אירגן הגנה עצמית על יהודי העיר. אולי אחזור ואספר על פגישה אחרת שהיתה לי איתו, בנסיבות מאוד שונות. הוא הפנה אותי אל אחד מנעריו ואמר לי: קודם כול, למד לאחוז בחרב. לא נאה ליהודי לבוא בין קוזאקים ולא לדעת להניף חרב ולשסף גרון.

במשך כמה ימים התאמנו, לובלסקי ואני, בחרב.

ועכשיו, אמר לי מישקה יפונצ’יק, הראה לי איך אתה רוכב.

הראיתי לו איך אני רוכב. לובלסקי הראה לו איך הוא רוכב. בסדר, אמר מישקה, לכו אל הקוזאקים.

הוא נתן לנו כתובת.

מפקד הדיוויזיה שאל אותי: וחרב, תוכל להניף?

אוכל גם אוכל, אמרתי.

מפקד הדיוויזיה קם מכיסאו ורמז לשנינו לצאת איתו. מחוץ לבניין המפקדה שכבו כמה אסירים, ידיהם ורגליהם כפותות.

תתיר אחד מהם, על פי בחירתך, במכת חרב, אמר.

ואז? שאלתי.

אז תהרוג.

מפקד הדיוויזיה שלף את חרבו מנדנה ונתן אותה בידי.

התרתי, הרגתי.

עכשיו אתה, אמר מפקד הדיוויזיה ללובלסקי.

גם לובלסקי התיר והרג.

בסדר, אמר המפקד, לכו לאורווה. קחו לכם סוסים. לכו לאפסנאות. שם תקבלו חרב וצידה. לכו לאכול. לכו לישון. בחצות הלילה נחצה את הזברוץ'.

בלילה חצינו את הזברוץ', וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ידידי, ידיד נפש, פייר לובלסקי.

בחור צעיר למדי בשם פנפילוב שירת איתי באותה פלוגה, והיה זה הוא שנקם את נקמת מותו של פייר לובלסקי.

פנפילוב היה נמוך קומה, עגלגל, פרש מעולה. בצהריים הביא עמו שלושה אנשים קשורים בחבל: את הכומר, את ראש העיר ואיזה גרף פולני, בעליה של הטירה היפה שעל ראש הצוק שמעבר לנהר.

מה נעשה בהם? שאל מפקד הפלוגה, פדורנקו.

ניקח אותם אל הדוב, אמר פנפילוב.

משפט צריך להיות, אמר פדורנקו.

ישפוט הדוב, אמר פנפילוב.

רכבנו, כל אנשי הפלוגה, אל הטירה. הדוב היה בבור עמוק, כמנהגם של אצילים־ציידים. גופותיהם של משרתים רבים עדיין היו בשבילי הגן. על מה רצו להגן ומדוע? זאת לא אוכל להבין לעולם, ואולי סתם כך מתו, מי ליד המעדר ומי ליד המריצה, וגם זאת לא אבין לעולם, כפי הנראה.

בטירה היו סנאים וחזירי בר מפוחלצים, איילים, זאבים, דובים ושועלים, ולתימהוני, גם חיה מוזרה, קאפיבארה, שתחום מחייתה משתרע מארגנטינה בדרום עד ברזיל בצפון.

את הדוב של הטירה נהגו האצילים להשאיר רעב ככל האפשר. שאגותיו וניסיונותיו לטפס על הקירות התלולים של בור שביו נועדו אולי לשעשע את האורחים, אולי גם להפחיד. וכך, הראשון שהושלך לבור היה הכומר. הדוב המם אותו במכת כפתו הקדמית. אחריו הושלך ראש העיר. גם אותו המם הדוב. האחרון שהושלך היה הגרף. למראה הגרף, נסוג הדוב אחורנית בבעתה, הצטנף בפינה והחל ליבב.

פנפילוב קפץ אל תוך הבור, שלף את חרבו, ואגב קפיצה ביתק את ראש הדוב מצווארו. אז פנה אל הגרף וכרת את ראשו. את הכומר ואת ראש העיר דקר בחזה. רגע עמד שם, בקרקעית הבור, כאילו מהורהר. מישהו השליך אל הבור קצה של חבל. פנפילוב אחז בחבל, וכדרך מטפסי הרים עלה אלינו.

בחדרה הקטן, ליד שולחן תמרוקים, ישבה פוטוצקאיה, אשת הגרף. אלמלא היתה בהירת שיער ותכולת עיניים, יכלה להיות עיישה. בקצה החדר, על שרפרף, היה פוחלץ של יהודי. הפוחלץ היה מוקטן אך אמיתי, כמו הראשים המוקטנים המעושנים של האינדיאנים. היה לו זקן עבות, והוא היה חבוש בשטריימל ולבוש קפוטה. עיניים לא היו לו, ולא עלה על דעת המפחלץ לקבוע בארובותיהן עיני זכוכית. גובהו היה כשישים סנטימטרים. לידו היה ספר תהילים גדול ממנו, כתוב על קלף וכרוך בכריכת עור חזיר.

מה בדעתכם לעשות בי? שאלה אשת הגרף.

שום דבר, ענה פנפילוב.

לאחר מכן, בלוויית עגלון ועם כתב הרשאה ממפקד הפלוגה פדורנקו, הגיעה לאודסה ושם עלתה באונייה אל מקום גלותה.

בלילה, ליד המדורה, הושיט לי פנפילוב נאד עשוי מעור ואמר לי: שתה.

שתינו. לחיי לובלסקי, אמר. שֵם יפה, ממקומותינו. ואתה, שאל אותי, מנין?

מפלסטינה, אמרתי.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב. ואתה כאן, מדוע ולשם מה?

האהבה כי תאהב, אמרתי, ובקש אחי תבקשה – קח שלח שנון, וחתוך גרון הבושה.

אהבה ביקשת, אמר פנפילוב בתמיהה, והרי כאן נהרות הקרח העצובים, ארוכים, רחבים ונוגים.

נפשי יוקדת, אמרתי והתביישתי קצת.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב.

ושם, אמר לאחר שתיקה, שם הנפש יוקדת.

נלך לישון, אמר פנפילוב.

הלכנו אל אחת הבקתות העזובות. על הרצפה היו מזרנים קרועים, דם קרוש ונוצות מרוטות שדבקו בו, וזקן ששכב בלי נוע ופיו פעור. זה היה החדר.

ישנו כמו פגרים.

מה שאמרת לי אתמול, אמר פנפילוב, היה שיר.

נכון, אמרתי.

חכה כאן, אמר פנפילוב, מיד אשוב.

זה האיש ששחט את היהודי שעל ידו ישנת, אמר לי כששב. הוא החזיק בצווארו של איכר.

קח שלח שנון, אמר פנפילוב, וחתוך גרון הבושה.

לא אני, אמרתי, וחשתי איך הבושה חותכת את גרוני. פנפילוב יצא עם האיש וכעבור כמה דקות חזר. יצאנו מן הבקתה. הסוסים רקעו בפרסותיהם, טרדו את השלג ומפעם לפעם זוררו וכל גופם רעד. איכפנו אותם, עלינו ויצאנו בדהרה.

רכבנו כל היום. לפנות ערב הגענו אל יער לא גדול. התרנו את הסוסים למנוחה ושכבנו לנוח גם אנו, עד הלילה.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב.

רכבנו בלילה, זה לצד זה, לאורך הנהר. היה מין חרמש ירח קטן, קלוש. שלג ירד. היינו אמורים, בנקודה כלשהי, לחצות גם את הנהר הזה, להסתער בחשכת הלילה על כפר קטן רדום, להרוג את הזקיפים, לירות בראש הכפר ובכומר, להציב דגל אדום על הכנסייה ולשעוט משם הלאה.

אתה יהודי, אמר פנפילוב. היהודי איש מקולל. לכם, אמר פנפילוב, אסור להרוג. רק להיהרג, זה מה שמותר לכם. אל תענה לי, אמר פנפילוב. אני הרי יודע. אתה רוצה להסיר מעליך את הקללה, אמר, ולהיות כמו כל שאר בני האדם – אלה שלהם ניתנה הרשות להרוג. אבל דע לך, אמר, שככל שתנסה להסיר מעליך את הקללה, כך היא תדבק בך יותר. לא שאינני מחבב אותך. איש אמיץ אתה, איש יודע חירוף נפש ותלאות, בן מוות אתה.

פנפילוב עצר את סוסו. בוא איתי, אמר.

הכפר היה לפנינו. פסענו שנינו בשלג. את הסוסים השארנו מאחורינו. שאר אנשי הפלוגה נשארו רכובים על סוסיהם, מחכים לאות. הזקיף שרק לעצמו מנגינה של שיר אהבה נוגה. שנינו, פנפילוב ואנוכי, לבשנו סגינים לבנים וזחלנו בשלג לקראתו. פנפילוב תקע את החרב בבטנו וירה כדור מרובהו באוויר.

הפלוגה הגיעה בדהרה. כשלושים חיילים לבנים ישנו בכנסייה. כפתנו את ידיהם ואת רגליהם וירקנו עליהם. את סגן הכומר הרגנו, והכומר הוליך אותנו אל ביתו של ראש הכפר. שם, בביתו של ראש הכפר, הרגנו אותו ואת הכומר.

פנפילוב נשא נאום באוזני הלבנים כפותי הידיים והרגליים. אם לנו אתם, אמר, לנו אתם. אם לא לנו אתם, בחרב תמותו.

עברנו ביניהם. איש איש ענה מה שענה. ארבעה אנשים אמרו: לא נלך אתכם.

אתה, אמר לי פנפילוב, אתה תירה בהם.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב לאחר שיריתי בהם, שוכבים כפותי ידיים ורגליים.

בבוקר תלינו את הדגל האדום מעל הכנסייה. ירינו שלושה מטחים, הפלוגה כולה, באוויר. לאחר המטח לחשתי לעצמי, בעברית, את השורות בנות האלמוות של דוד אדלשטט, משורר יהודי שהיגר מאודסה לאיסט סייד של ניו יורק:

הה ידידי, רעי, בבוא יומי לגווע,

הדגל האדום הביאו אל קברי.

הדגל האדום, המתנוסס גבוה,

משוח בדמו של איש עמל עברי.

מה זה היה? שאל פנפילוב.

שיר, אמרתי.

עשרים ושמונה שנים לאחר מכן, בפלסטינה, יריתי ברחוב הנביאים בירושלים בסרג’נט בריטי, לא הרחק מבית החולים האיטלקי. דיקלמתי לעצמי בלחש, מתוך שירו של אלתרמן “אל תיתנו להם רובים”, את השורה: “לאחד קטן פגעתי בגולגולת, ושלושה גדולים דקרתי בחזה”. אז כבר ידעתי שפנפילוב היה מפקד דיוויזיה שלחמה נגד צבאות היטלר, וידעתי שאיש מקזחסטן, באורג’ן מומיש־אולי, היה מפקד פלוגה בדיוויזיה שלו.

איש מקולל אתה, שמעתי באוזני לבי את באורג’אן מומיש־אולי אומר לי.

מתישהו בא הקץ לשירותי, וזאת על פי בקשתי. חזרתי לאודסה. היה בידי כרטיס אונייה למארסיי. את תעודת הפטור מחיל הפרשים נתן לי פדורנקו, וכמו כן ניתן בידי מכתב קצר מאת מפקד הדיוויזיה, המודה לי על חלקי בניצחון מהפכת העמלים.

יומיים נותרו לי עד ההפלגה. הלכתי אל הכתובת שנתנה לי בשעתה, לפני המבול, הגברת עם הכלבלב. שם שמעתי את הסיפור על סופו של מישקה יפונצ’יק. הגברת הפליגה לפני חודשים רבים, לפלסטינה.

את מישקה יפונצ’יק, לאחר שהוחלט היכן שהוחלט שהוא מיותר וכבר אין למהפכה צורך בו, ניקבו בכמה עשרות כדורי מכונת ירייה. לימים נתברר שבעוד הרבה מיליוני בני אדם שוב לא היה צורך למהפכה.

ואני מה אומר, ואיזה שיר נותר לי לשיר?

עשרים ושלוש שנים ישבה ורה פיגנר במבצר שליסלבורג. ואני, בחדרי ברחוב אחד העם בתל אביב, חלמתי שכאשר אהיה גדול, אהיה גם אני רבולוציונר. את נפשי אשים בכפי, חופש אביא לאיכרים ולעמלים, על הגרדום תצא נשמתי, אך לא לשווא. נשמתי שיצאה ממני תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את דרכה.

לא רק ורה פיגנר הייתי. הייתי גם גרגורי גרשוני, שהצליח להימלט ממעניו בסיביר וכתב את זיכרונותיו, שאותם קראתי בשקיקה. גם פיוטר קרופוטקין הייתי, וגם אחרון הדקבריסטים הייתי.

הה, ארצות רחוקות, מלחמות אבודות.

קושצ’ושקו הפולני נסע ללחום את מלחמתם של בני אמריקה, למען המהפכה. על שמו נקרא היום הר לא גבוה, על הירח. המינגוויי נסע לספרד. אני מניח שלא לקח אותי איתו כי הייתי קטן. כמה רציתי להיות הלוחם האלמוני בצילום של רוברט קאפה.

שמעתי פעם על תקליט את הדוֹיְנוֹת הרומניות. שם, על שדמות קאטארו, נפחו את נשמתם נכדי הלגיונות הרומאיים בקרב נגד הטורקים.

באל־חמה אשר באנדלוסיה נשא המלך הערבי האחרון קינה כאשר הקסטילים הפילו את חומות העיר. פאקו איבנז שר, בקול קורע לב, את הקינה הנוראה הזאת.

הלורד ביירון, שיצא אל יוון להילחם את מלחמתה לחירות, שר על מלחמות העבר של אבותי, וכה שר על הקרב האחרון של שאול מלך ישראל מול הפלישתים:

Warriors and chiefs, should the shaft or the sword

Pierce me in leading the host of the Lord.

Heed not the corpse, though a King’s, in your path

Bury your steel in the bosoms of Gath

וכך, אני חושב לי בחדרי ברחוב אחד העם, עלם חולם חלומות עם גדולות ונצורות לא באו, על כל הקרבות האחרונים של כל האנשים האחרונים ועל כל השירים האחרונים שנותרו מכל הקרבות האחרונים.

ואז אני אומר לעצמי, בקול רם ובכוונה גדולה:

זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם,

עם האינטרנציונל, ייעור, ישגב אדם.

ושם, באודסה, תחת כוכבי שמים רחוקים ובזמן רחוק, שאול טשרניחובסקי, נסיך המשוררים, מקל הנדודים בידו ובלוריתו הגדולה מתנופפת ברוח, מהלך בחצי האי קרים, בין בַּחְצ’יסַראי וצ’וּפוּט קַלֶה, הלוא הוא סלע היהודים, ושר את שיר היֶמשָן הטטרי, בעודו כותב את מותו של ברוך ממגנצה.

בקיץ, כפי שהבטחתי, נסעתי לבקר את הרוזנת בקורטינה.