בעצם, הערב עוד לא מתחיל לרדת. עכשיו בסך הכול אחר הצהריים. קצת שמש, קצת עננים, עיתוני ערב מעוכים. ארוחת הצהריים היתה כבדה מדי. שֵד גדול עם מסכה שחורה נכנס מבעד לחלון. בידו אקדח קטן. עליך להרוג את עצמך, אומר השד. אבל מדוע?

אל תשאל מדוע. אתה הרי יודע היטב מדוע. ומדוע לדחות את זה למחר?

אני רוצה עוד יום.

את זה כבר שמענו. כמה וכמה פעמים אמרנו לך. תמיד ביקשת ארכה. מדוע אתה סבור שעוד יום ישנה במשהו?

אני בכלל לא סבור.

אז מדוע עוד יום?

סתם כך, ללא סיבה.

תתבייש.

אני מתבייש.

השד מביט בבוז. הוא מנית את האקדח בכיסו ומתעופף מבעד לחלון. עד מחר אין כל סיכוי שיופיע. אלה השעות שלו, אחר הצהריים, ואחר כך הוא משאיר אותך לנפשך לכל בין הערביים, לכל הערב, לכל הלילה, וגם לבוקר, וגם לצהריים. אתה יכול לקום בבוקר, לקרוא את עיתוני הבוקר. לשתות כוס קפה. לקרוא את עיתוני הצהריים. לאכול צהריים. לפתוח רדיו, להניח תקליט. אפילו לנמנם קצת לאחר ארוחה כבדה. רק כאשר מתחיל החלון הגדול להאפיר – לא אפור של ממש אלא מין לבן עכור, מעורפל, קודר – רק אז מתעופף לו השד פנימה מבעד לחלון, עם המסכה השחורה המגוחכת שלו.

קצת מלודרמטי. שד לא מתוחכם. מפחיד ילדים, אולי. אבל בכל זאת שד כהלכתו. שד של ממש. במין ג’סטה של חן וחסד הוא מותיר לך עוד יום. לעולם לא יותר. אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנו יומיים, למשל. לפעמים, בכל זאת הרי יש תוכנית פה ושם. נאמר, הרצאה בעוד שבוע. פתיחת תערוכה. קונצרט. ויכוח פומבי. הצגת בכורה אולי. למה לא. ארוחת ערב עם מישהו. פגישה בתיאום עם שתי מזכירות של שני אנשים עסוקים. אבל השד לא מניח. יום, זה כל מה שהוא מוכן לתת לך, וזאת יום־יום. אבל השד פיקח: לעולם אינו נותן לך להרגיש שזוהי מין שגרה כמו כל השגרות, שגרה שתימשך מיום אל יום, שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה, ושכל מה שעליך לעשות הוא פשוט ללמוד לחיות עם זה.

לא, לא ולא. הוא די אימתני, ובכל הופעה שלו יש מין אלמנט של הופעה אחרונה. היום אתה רואה אותי עדיין, אבל מחר לא תהיה לך ברירה אלא לקבל את האקדח מיד ולבצע במו ידיך את גזר הדין.

פעם או פעמיים התפתיתי לקחת מידו את האקדח, פשוט כדי לבדוק אם אמנם הוא טעון. אם אני בכלל מבין בשדים, האקדח הוא אקדח סרק, ואינו טעון כלל. לכל היותר, הוא טעון בכדורי סרק. לפעמים גואה בי מין חוצפה מבודחת, ואני חושב לעצמי: הבה נעולל תעלול לשד, נעמיד פנים שאנחנו לוקחים אותו ברצינות. אקדח? בבקשה. עכשיו זוז קצת, אל תסתיר את האור. אני לא מעוניין להחטיא את הרקה של עצמי ברגע קריטי מעניין זה. צריך הרבה אור, שייפול על הראי. אני רוצה לראות את עצמי בחצי פרופיל, עם האקדח הצמוד לרקה, וללחוץ. ללחוץ על ההדק וזהו זה. בום. ואתה, השד, דווקא אתה הוא זה שנבהל מה“בום”! ואחר כך שקט. ואז אני פורץ בצחוק פרוע. הה הה. אני בכלל לא נבהלתי. ה“בום!” לא הפחיד אותי. עוד איום סרק שנתגלה ככזב טהור, שטיפת מוח, יחסי ציבור של שד בינוני לא מתוחכם.

הו, כמה אתה מצחיק אותי, שד. ואתה מצחיק מפני שאתה מצליח, בסך הכול, להפחיד אותי. ואין דבר נפלא יותר מהצחוק המשוחרר של הקורבן שגילה שפחדו היה פחד שווא, השד היה בסך הכול מסכה אידיוטית, האקדח היה אקדח שעשועים, עץ התלייה היה תפאורה של תיאטרון בובות, החבל היה קלוע מחוטי סוכר ורודים, המוות היה מוות של תיאטרון, שלאחריו קם השחקן הנערץ ומחווה קידה בפני קהל הצופים הנפעם והנרגש, והחיים היו חגיגה של קיץ, חגיגה של סתיו, של חורף מוסק עם אח חמה. כמה נהדר ונפלא לא למות מוות של אמת, בחיים שאינם חיים של אמת, עם שד מאיים שאינו אלא ציור שציירת בעצמך על הקיר, מתוך שובע של צהריים מאוחרים, לאחר כמה דקות של חרדה מבוימת ביד אמן – ממש מתבקש מאליו לאונן לאחר הניסיון המבעית הזה, להשתחרר מהמועקה הנעימה והמגרה שבאשכים, לפרוץ בזעקה נחרדת של תינוק שראה מחזה אימים, ובתוך הבהלה שלו ידע, בהקלה, שלא היה זה אלא מחזה, ולוּ מחזה אימים.

כמה נפלא להיות בתוך האימה הזאת, אימה של משחק, ולדעת שאינך מת עדיין, פשוט מפני שמעולם לא חיית. הכול היה משחק. נולדת בצחוק, חרדת בצחוק, קיווית בצחוק, התאכזבת בצחוק, ואז בא שד מצחיק והצמיד את קנהו של אקדח מצחיק אל רקתך המצחיקה. הכול היה בצחוק, הה הה הה הה הה.

החלון האפור מתחיל להחשיך. אחר הצהריים השמשי, הבוהק פה ושם, נהפך לבין ערביים. בהתחלה זה מין כחול עמוק, אחר כך זה כחול כהה, ולבסוף זה שחור של ממש, שחור מותנה באורות הכרך המתנפצים אל הענן הנמוך המעורפל המכסה את עין הכרך, כרך מצחיק מדומיין של שד מדומיין.

הטלפון מצלצל: הסיוט תם. לא רק הסיוט תם. הכול תם. תמה המציאות המדומיינת, עם השדים שהיא אוהבת לצייר על הקיר, עם כובע של קאובויים ואקדח קטן של פושעים מסוכנים, אקדח רצחן שכזה. עכשיו עוד מעט יבוא הערב.

בערב יהיה כיף. טלוויזיה, ארוחת ערב, עוד טלפונים. מה היה, מה נשמע. תודה, טוב. היה שד, והשד פרח מבעד לחלון. יהיה טוב. אנחנו כבר מכירים את השדים הללו, ויודעים איך להתנהג איתם. הם פשוט רוצים תשומת לב. תן להם קצת יחס, והם יתעופפו מבעד לחלון כאילו לא היו. הם בסך הכול רק שדים.

פעם הגענו לפנות בוקר אל המעיין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הציפורים התחילו להתעורר ולשיר. שכבתי על הגב, והסתכלתי בצמרות העצים שסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם.

שוב ניתנו לי חיי במתנה, ואני פוקח את עיני אל האור הגדול. חם, ריחני, הרים תכלכלים באופק, עדר עזים מלחך את המדרון, פעמון מרחוק, מצודה, ותותחים יורים ופטריות עשן לבנות, ושדה שיבולים גדול והשיבולים נעות ברוח.

חבקוק שוכב על ידי בתוך השוחה. אנחנו יכולים לשמוע בבירור את יציאות הפגזים. בכל פעם שאנחנו שומעים את הפגז יוצא, אנחנו משתטחים, מתחפרים, חופנים באגרופינו את האדמה וממתינים. ואז בא קול הנפץ והאדמה רועדת, ואנו מתרוממים שוב, פוקחים עיניים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות.

כאשר נהיה גדולים, חבקוק ואני, אנחנו נבנה ארץ חדשה.

בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות. מי שאוהב לעשות נעליים, יעשה נעליים. מי שאוהב לנגן בכינור, ינגן בכינור.

בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם. אי אפשר שלא יאהבו, כי איך יכול אדם העושה רק מה שהוא אוהב, לא לאהוב.

בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים. וגם מי שימות זקן לא ימות ערירי וגלמוד ומר נפש. הזקנים יסתלקו מן העולם בחיוך של תינוק.

אני מתחפר בתוך האדמה, אבל נדמה לי שאני מתחפר בתוך אור מתוק וכחול נפלא. אפילו נפץ הפגזים ופטריות העשן אינם מפריעים לי, ואינני פוחד כלל. על ידי אני רואה לטאה קטנה, והיא אינה זזה. כפי הנראה היא ממתינה לזבוב, והיא אינה פוחדת ממני ואני איני מפריע לה. בארץ החדשה שאנחנו נקים, הלטאות לא יפחדו מאיתנו, ויהיו הרבה מאוד זבובים, והזבובים יזמזמו בימי חמסין לוהטים, והצרצרים יצרצרו, ויהיו מיליוני צרצרים בימי החום הלוהט.

אנחנו נגור בבתים קטנים, חבויים בצלעות הגבעות ובתוך מדרונות מסולעים וגם על ראשי ההרים. ובכל לילה אנחנו נמות ובכל בוקר אנחנו ניוולד. ולא יכאב להיוולד. זה דווקא יהיה נעים, להיוולד. וגם לנשים לא יכאב כאשר הן יולדות, והן לא תלדנה בעצב.

ואנחנו נבטל את עשרת הדיברות, ובמקומם יהיה רק דיבר אחד, לחיות. ואנחנו נבטל גם את התענוגות, כי מי צריך תענוגות במקום שבו יש חיים. הדבר היחידי שיכאב אצלנו בארץ החדשה שנקים, יהיה לאכול. לכל אחד יכאב קצת כאשר הוא אוכל, ואולי אפילו כאשר הוא שותה. אבל לא יכאב יותר מדי, רק קצת, כמו הכאב שבא עם האהבה. והדבר היחידי שאנחנו נמשיך לשנוא ולשנוא בכל הלב, זה את כל מה שהיה. בכל בוקר, כאשר ניוולד, נשנא את כל מה שהיה, ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר.

הלטאה הסתלקה. השמש מתחילה לנוע כלפי מערב. הלילה יהיה שקט וחם, וריחני, ובלילה נוכל להאזין לנביחות הכלבים, למשק כנפי העטלפים ולקול ציפורי הלילה, ואולי אפילו ליללת תן או צבוע.

בלילה ימותו כמה פצועים, אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשיכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות מחדש חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה. עיניים טובות וחכמות ועצובות יביטו אל סבלותיהם. וישננו באוזניהם חוכמה עתיקה, שכבר היה לעולמים, אבל הם יהיו חכמים מאוד ולא יאמינו לדברי החוכמה ולא לעיניים העצובות המביטות בסבלותיהם, הם רק יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם שוב ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו.

אפולו הסתכל בשעונו וניגש להשקות את הסוסים. לאחר שגמעו די צורכם מהנקטר וזוררו מחמת הצינה, טפח על צוואריהם בחיבה והחל מעשה הרתימה. משעמדו הסוסים רתומים למרכבה, טיפס בזריזות אל המושב. מרכבה ישנה קצת, חשב, אך בכל זאת ראויה עדיין לשימוש. ושוב יצא אפולו למסעו היומי במרכבת השמש, ויום חדש בא לעולם.

יום חדש.

בוקר. להתמתח, לפהק. תוקעים סיגריה בפה. על הקיר תלויה סיסמה: “הזמנים משתנים עם הזמן”. תמונה של הרצל. מה אפשר לעשות היום ולשם מה. לטלפן אל כמה אנשים, להיות עסוק. להגיד להם שנהיה בשעה 2:00 בקפה “קדימה”, כדי לקבוע ריאיון למחרתיים בשעה 2:05 בקפה “קדימה”. לאכול ארוחת בוקר. לדפדף בעיתונים. לשתות כוס קפה. לצחצח את הנעליים. להסתפר. להסתכל בחנויות הספרים. אולי הגיע ספר חדש? לתפוס מישהו ולומר לו: היי, לאן אתה ממהר, בוא נשב קצת, נשתה קפה. אין דבר, על חשבוני. בחייך, אל תרוץ. להגיד לדידי שפגשת את גיגי, והוא ביקש למסור לביבי שזיזי לא יכול לגשת מחר אל קיקי. הֶאח, חיי הסטודנטים העליזים בירושלים, שהיתה ותהיה בירתנו.

אין את מי לשנוא, אין את מי לאהוב, כולם כל כך צודקים. אולי לטפס לגזוזטרה ולהטיל בקבוק מולוטוב באיזו מכונית הדורה (משוריין של האויב). למה גירשנו את האנגלים?

בצהריים אפשר ללכת לאכול חומוס ופלאפל במסעדה המזרחית, לחשוב על המלחמה הבאה, ולעשות חשבון כמה זמן נשאר לחיות. רק מטומטמים חושבים איך להסתדר בחיים, לשאת אישה ולהצביע בכל עשר שנים בבחירות.

אפשר היה להבין הכול ולסלוח הכול, חוץ מדבר אחד: מדוע כל הבהמות הללו רוצות שתחייך? מדוע נזעמים פניך, בוגד, אויב החברה מספר אחת. אחת, שתיים, שלוש: אתה מחייך או לא? ודווקא אתה, אתה שנלחמת פה… נפלת שם… לכל קריאה…אנחנו בונים ארץ חדשה. מדן ועד אילת מתנגנים הלמות פטישים, טרטור מנועים, שירת המחר. היכן מקומך במערכת הבניין והיצירה?

לעזאזל, איך אפשר להגיע לחוץ לארץ? יש שם כבישים באורך של אלפי קילומטרים. אף פעם לא ראיתי אלפי קילומטרים. בכלל, אין בעולם אלפי קילומטרים, זוהי תעמולה.

יש שם בתים גבוהים. ערים גדולות. אני מכיר את כל העולם, אזרח העולם. קראתי הרבה ספרים. אולי להתחפש לציוני ולעלות על אחת מאסדות הנחיתה הציוניות, לאמריקה. להתקפל בתוך שק של דואר ולעלות באווירון לפיליפינים. תמיד היינו ידידי הפיליפינים, ועמדנו לימינם במלחמתם לעצמאות. יש שם גם קהילה יהודית קטנה מלאה געגועים משיחיים.

מצב משונה. הזקנים גוססים חמישים שנה ממחלת השעלת, והילדים מתים מהסתיידות העורקים. מסכנים, עשו היסטוריה.

בכל ערב אפשר ללכת לשני סרטי קולנוע. רואים את העולם. אקדחים, סכינים, מכות, אהבה, ריגול. בכלל, ישנם מקומות שבהם יכול אדם לחיות בדד. יש מדבריות, יש יערות. הולכים עם גרזן, חוטבים עצים ובונים סוכה. משליכים חכה בנהר ודגים דגים (אין שם יערות של הקרן הקיימת ואין ברכות לגידול דגים). על הכתף מתנודד וינצ’סטר, יורים בציפורים ובארנבות. פעם בשנה, עם הפשרת השלגים, נוסעים לדאוסון סיטי ומשחיזים את הגרזן. בדרך הורגים שלושים אינדיאנים וארבעה פוחחים שניסו לגנוב את הזהב. אחר כך נוסעים לפריז ומתעלסים עם הזונות. זה לא כמו אצלנו. פוגשים שם את החברים מהמולדת ומדברים קצת עברית. לוקחים אווירון טרנס־אטלנטי וחוזרים מהר ל“קופקבאנה”, קסאוויה קוגט מנגן עם תזמורתו, ומהכיס מציץ הכלב הקטן, תיקו־תיקו. נוסעים לדרום אמריקה, לובשים סומבררו ועושים מהפכה. שם מותר לעשות מהפכות. עובדים בנמל, באוניות, בבית מלון. קונים זהב. מוכרים נשים ונשק. הולכים לעבוד אצל האיכרים ושוכבים עם בנותיהם. נוסעים לאיי הדרום, אוכלים בננות וקוקוס ועושים חיים. מלמדים את התוכים לשיר “ארצנו הקטנטונת” ואת הקופים להצדיע. אף אחד לא שואל אותך מי אתה ומי ביקש ממך, ולא נותנים עצות ולא מתגאים בך. ויש מקום. אף אחד לא תוקע את הישבן שלו בפרצוף שלך. ואין שום עניינים עם היסטוריה.

בכלל, השתנית מאוד בזמן האחרון. אתה לא אתה. חבל, היית בחור טוב. אנחנו בונים ארץ חדשה. הכול כאן חדש, אפילו השמש.

נערה היתה יכולה לעזור הרבה. היית מתחיל להבין שהדאגות הקטנות, דאגות היום־יום האפור, הן־הן שיוצרות את הדברים הגדולים. בחור צעיר כמוך מוכרח להתחיל לחשוב על דאגות קטנות. תמצא נערה, תתנחם בחיקה ותתחתן. אביה ישיג לך דירה מרוהטת. מה אתה יודע על אהבה, האם אהבת מימיך?

בלילה אפשר לצאת מבית הקפה אל הרחוב. גשם יורד, רוח, ערפל. להסתובב בגשם בסמטאות החשוכות, לבדך. סמטאות ירושלים, בתי אבן קודרים, לבדך. להקיף את העיר תשע פעמים. לפגוש בדרך חתול רטוב ומיילל ולהטיל בו אבן. ללכת לישון. ליל מנוחה.

כולם היו שיכורים משמחה ומיין. היין הטוב והיין הרע נשפכו בגביעים ובקופסאות שימורים והיו טובים בלב. הבחורים רצו לשתות, מפני שזמן רב לא ראו איש את רעהו, והנה הם יחד, והם שוב יהיו יחד, עד אשר ייפרדו שוב.

בהתחלה־בהתחלה לא היה שמח. ישבו ארבעתם על ארבע המיטות ושתו באדישות. זה היה בבית מלון. בית מלון. אחר כך התחיל להיות שמח. כולם היו שם. היה יואב הנחמד והיה אבשלום, והיה קין הרזה והצהוב והיה – מעל לכל ספק – גם ירובעל. והיה שמח, התחילו לשיר שירים. שרו את שיר החבלנים, ואת שירי המדורות והאש, ואת כל השירים הנפלאים על הקפה ועל המים ועל מיץ העגבניות. אבל זה עוד היה כלום. עדיין היה מורגש בשירים תוכן, וזה הפריע לאווירה. אז קם ירובעל השמן הרזה הקטן הגדול והתחיל לשיר סתם, בלי מילים ובלי מנגינה, וכולם הבינו אותו יפה וענו במקהלה רבת רגש. סגרו את הדלת כדי שהשכנים המטומטמים לא יפריעו. דפקו על הקירות כדי להשתיק את השכנים המטומטמים שעשו רעש. קיללו אותם ואמרו שהם בני זונות מימי רחב הזונה עד עצם היום הזה, עם עצם או בלי עצם. וזה עוד היה כלום. אז קם קין הרוצח וצעק, לחיי הספינות הקטנות שבדרך, וכולם צעקו בוז. הוא אמר, יחי הארץ הקדושה, יחי הבתולה הקדושה, יחי הכזב הקדוש. כולם צעקו קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. יואב הנחמד שבר בקבוק וצעק שהוא דורש קצת שקט וקצת יחס כשהוא הולך לדבר, והוא הולך לדבר, הולך, לדבר. הוא אמר שהנה פה כולם, נמצאים כאן, דווקא בכל זאת, וזוהי קומפנסציה. שאל אבשלום: קומפנ־מה? ענה יואב: קומביניזון. קומביניזון קרוזו. אחר כך הוא אמר שצריך לתלות את הבוגדים, לחנך את הילדים ולהרביע את הנערות. ירובעל אמר שצריך להרביע את הבוגדים, לחנך את הנערות ולתלות את הילדים. אף אחד לא הבין מה שהוא רצה, הוא למד פעם מתמטיקה ואהב לעשות צירופים. אבשלום בכה וצעק: איפה כל החברים שלנו שנהרגו.

לאט־לאט התחיל הזמן לזוז. כתוצאה מזה נעשתה השעה מאוחרת. התחילו להרביץ מכות, התחילו להתחבק, לצחוק ולבכות, ולחשוב מחשבות טהורות. אמר קין הרוצח: חבל שיש אנשים חיים בעולם. אם לא היו אנשים חיים, לא היה אכפת לאף אחד אם מישהו היה מת, והיה אפשר למות בשקט בלי דאגות. הוא עורר סערה של התלהבות, נפל על המיטה והתחיל לנחור.

שאל אבשלום את יואב הנחמד: איך העניינים אצל אשתך? רואה אותה לפעמים? אמר יואב: לא. צחק יואב: עזוב את אשתי, איפה אני ואיפה היא. סיפרתי לך איך היה בבאר שבע? אמר אבשלום: חמור, הלא הייתי איתך בבאר שבע. ואחר כך אמר: אתה יודע, כשהיית בבאר שבע הייתי בא אל אשתך ואומר לה, יש לי הרגשה רעה בלי יואב. בואי נחיה את זכרו. אנחנו כאן והוא שם. צחק יואב ואמר: אתה זהב. ככה אני אוהב חברים, דווקא שישכבו עם אשתי. לא אכפת לי. אמר אבשלום: היא היתה תמיד חמה נורא והיתה בוכה ושואלת מתי תבוא, והייתי שוכב איתה אחת־עשרה פעמים בלילה אחד. לא נכון, אמר יואב, אחת־עשרה פעמים לא היית עושה את זה. בוא נתערב, אמר אבשלום, מצוין, אמר יואב, נתערב ונראה. אני אומר שלא תוכל עם אשתי אחת־עשרה פעמים בלילה.

היה מאוחר, כולם היו עייפים והלכו לישון. בבוקר היתה הרצפה שטופה יין, קיא ודמעות. קין שכב על הרצפה ותלה עיניים מזוגגות בבוהן רגלו השמאלית. יואב קם, רחץ את פרצופו שלוש פעמים, ניגש לאבשלום ותקע לו סנוקרת. אחר כך הכניס לו גם אגרוף בבטן. אמר: לא אכפת לי מה שאתה אמרת, אכפת לי מה שאני נהניתי. אמר ירובעל: מה יש להגיד, היה טוב.

בלילה הניחו את המוקש על הכביש. הניחו אותו שניהם, יוחנן ויואב הקטן, בלילה על כביש בית לחם.

באו לתלפיות בצהריים, באוטו משוריין. היו להם שני ילקוטי גב, ואיש לא שאל אותם מי הם ולאן הם נוסעים. במשוריין ישב נוטר ממושקף עם קרבינה איטלקית. כאשר התחילו לנסוע, פתחו שניהם את התרמילים והוציאו חתיכות עץ ומתכת, שנצטרפו למה שנקרא שני תת־מקלעים מסוג תומפסון, וכך נסעו.

לאחר שמתחו את החוטים, שלוש מאות וחמישים מטר, החביאו את קופסת הלחיצה בחורשה. נעשה להם קר, חיפשו בית לישון בו. הסתובבו פה ושם, מצאו בית ריק. אספו גזרי עצים וקרעי ניירות וערכו מדורה. הוציאו שוקולדה ולחם, התחילו לאכול, עישנו סיגריות. איש לא בא לראות מי הם ואיך הם. בשעה שתיים אחרי חצות נשמעו צעדים כבדים. נתקע ראש בפתח, ראשו של הנוטר הממושקף. אמר שרוצים לדבר איתם. אמרו: טוב, בבקשה להיכנס, בלי נשק, לנקות את הנעליים.

נכנסו שלושה לחדר. אמר יצחק: שמי יצחק, אני אחראי על המקום. אמר יוחנן: נעים מאוד, שמי יוחנן, אינני אחראי. אמר יצחק: אני רוצה לדעת איך באתם הנה, מי שלח אתכם הנה, מה עשיתם כאן, מה אתם מתכוונים לעשות, מתי אתם חושבים להסתלק מכאן בהקדם האפשרי. אמר יוחנן: יש לכם תה? אנחנו רוצים לשתות תה. הלכו לעמדה שנקראה “הארמון”, לשתות תה. בדרך אמר הנוטר הממושקף: אם היה קורה משהו, הייתי נותן לו עם הקת בראש. אמר יוחנן: אין צורך.

נכנסו ושתו תה. דיברו על נושאים שונים, בעיקר על סוגי נשק שונים. לקח יצחק כוס תה בידו ונשא נאום על הכוס. אמר שהדבר הראשון שצריך להיות כאן הוא סדר. הוא לא ירשה ככה סתם. הוא אחראי, הוא מקבל הוראות, הוא מוסר דינים וחשבונות. אולי ראיתם בדרך חוטי חשמל? יוחנן ויואב לא החליפו מבטים. הם ידעו שעל הכביש מונח לו כבר שבוע או שבועיים איזה מוקש. מונח לו. הם רצו להפעיל את המוקש שלהם בבוקר. חסרו להם חמישים מטר, אז הם חתכו את החוטים שמצאו בדרך וחיברו אותם לחוטים שלהם. אמר יוחנן: חוטים? חוטים? אה, כן, חוטים. מובן שראינו. התגלגלו בדרך כמה חוטים קרועים, כנראה חוטי טלפון. אספנו אותם וסידרנו אותם בסליל, חשבנו אולי הם דרושים לכם. אמר יצחק: תודה. באמת נשארו שם חוטי טלפון, אולי נצטרך אותם בשביל הטלפונים שלנו.

מהצד ישב הנוטר הממושקף ושוחח עם יואב הקטן. הוא היה יקה, הנוטר. שלוש שנים בנוטרות, שש וחצי שנים בצבא הבריטי, וכעת שוב נוטר. ידע כל מה שצריך לדעת ולא ידע מה שלא צריך. שאל אותו יואב: איך הולך כאן אצלכם? אמר הנוטר: חלש מאוד, לפני שבועיים עלינו על מוקש – אני נוסע לי תמיד עם הקרבינה שלי, משעמם לשבת בתחנה. כשהתפוצץ המוקש, קפצתי לתעלה. היו אזרחים, דפקתי בקרבינה שבעים כדור, עד שעבר הפשפש האדום שלנו ולקח אותנו. אמר יוחנן: מחר בבוקר השכם נפוצץ מכונית נוסעים ערבית שתבוא מבית לחם. יש לנו שם חמישים קילו עם רסיסים. יהיו ארבעה הרוגים. אנחנו צריכים בסביבה הזאת ארבעים הרוגים. אמר יואב: כן, ארבעים, ארבעים וחמישה. אמר יצחק: לא תעשו, לא אתן לכם. אמר יוחנן: כן. לא, כן, לא, כן. המשיכו לשתות תה. ישנם זמנים כאלה, במיוחד לפעמים.

סיפר הנוטר: הבאתי לתחנה ערבי שתפסתי. בא איזה מפקד, לא ידעתי מי הוא, התחיל לצעוק. אמר, מה זה פתאום שבויים. זרקתי אותו. אחר כך אמרו שהוא אדם חשוב, מאיפה יכולתי לדעת. מובן שלא עשו לי שום דבר. שאל יואב: מי אחראי על התחנה? אמר הנוטר: השד יודע, העיקר שיש תחנה. הוא למד לפני שנים רבות באוניברסיטה והיה בחור עליז.

אמר יצחק: אם יש מלחמה צריך להילחם. יואב הקטן והנוטר הממושקף ניענעו בגולגלותיהם לאות הסכמה. יצחק המשיך רצונך בשלום, היכון למלחמה. היה חזק. יצחק היה איש צבא. הוא אמר: דרוש ארגון, זהו מדע. אנחנו נלחמים לפי התנאים, מנצלים את מקסימום האפשרויות. מביאים בחשבון את היחסים הבינלאומיים, את היש שבידינו, את כוונות הזדון של האויבים הגלויים (ויש גם נסתרים), את המקומות הקדושים, את הנשים והילדים. לפני שבוע נפצעתי ברגל, אבל כבר חזרתי לתפקידי. אי אפשר להזניח מקום כזה.

הנוטר לא אמר כלום. בין כל הנוכחים במסיבת התה היה יוחנן היחידי שידע את שמו ואת שם משפחתו של הנוטר. פשוט, שאל אותו. בשכונה קראו לו הנוטר. בלי קרובים, בלי חברים, בלי בית, בלי חובות, בלי זכויות, עם קרבינה. אף אחד לא ידע איפה הוא מסתובב בלילות. היה מסתובב בלילות והורג, שניים־שלושה בשבוע. היו לו מדים עם כובע אוסטרלי והיה נוטר. בשעות היום היה תופס ערבים, לוקח את נשקם, משכנע אותם.

אמר יוחנן אל עצמו: בוא יוחנן, נחשוב קצת מה שצריך לחשוב במקרים כאלה. למשל: אני לא הולך למות. דווקא בכלל לא. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ לשמו, אינני איבוד לדעת. אני דווקא הולך להילחם למען החיים. למען הנערה, האם והבית. למען עתיד יותר טוב. תמיד עושים כך, יחי העתיד. אמר יוחנן לנוטר: אם אתה מסתכן, אתה מרוויח. טוב להיות חצוף במלחמה, החוצפה משתלמת. חשב יוחנן: הפילוסופיה של הדלות, הדלות של הפילוסופיה. חשב: יש לי כל מיני אלוהים בעולם. עולים לחפש אותו, יורדים לחפש אותו. שוכבים, קמים, מתרוצצים, מתים. יש אלוהים שמונח בלילה על הכביש, מתוח כמו פס של כסף ונוצץ בברק עמום, מחזה תעתועים.

הסתכל יוחנן על יואב, בתשומת לב. היו לו ידיים, רגליים ואף. הוא לא ידע שכעבור חודש ימים יחדל האף הזה לנשום, והביא או לא הביא בחשבון אפשרות כזאת. הוא הסתכל על רגליו של יואב: הן היו בהרבה מקומות. רגליים שידעו ללכת. לא נשאר בהן כלום מהמקומות. הרגליים הללו הלכו אפילו לפוצץ גשרים. אותם הגשרים המפורסמים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים גיבורי המחזות והסיפורים שלנו פוצצו אותם. אותם הגשרים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים כותבי המחזות והסיפורים שלנו לא פוצצו אותם. המשיך יוחנן להסתכל. הסתכל בעיניים: מאום לא שרד בהן מהמראות, מהצבעים. עוצמים את העיניים – נמחק הכול.

אמר יוחנן: נצא לסיור בסביבה. אמר הנוטר: אבוא איתכם, מכיר את המקום, הלכו לסייר, חזרו לפנות בוקר. יואב, יוחנן, הנוטר הממושקף עם הקרבינה.

בבוקר התחיל לרדת גשם איום. למטה על הכביש, מבעד לערפל, התחילו לעבור מכוניות מבית לחם. יצחק ביקש לחכות כמה שעות – ישיג את האישור למוקש, ולא תהיינה צרות. למה צרות, מי צריך את זה, בייחוד עכשיו. ישבו בגשם וחיכו. היתה רוח חזקה. הידיים קפאו, ולא היה אפשר לבצע בהן פעולה פשוטה כמו לכפתר. היה צורך להכניס אותן קודם לכיס לכמה דקות, לחכות עד שהדם הזורם יתחיל לדקור כמו אלף מחטים קטנות, ורק אחר כך לכפתר.

ישבו שעות וחיכו. המים שטפו על גופם ולא חילחלו. בא יצחק ואמר: יש אישור. תפעילו את המוקש. אנחנו נשב בחורשה עם הברן ונצליף. היום נצליף קצת על התחבורה של האויב. אמר הנוטר: גם אני אבוא להצליף עם הקרבינה. אף אחד לא הסתכל עליו, רק יואב ויוחנן.

עברה מכונית. לחצו ולחצו. ועברו מכוניות. היתה השעה שתים־עשרה בצהריים. השמש זרחה. אמר יוחנן ליצחק: כעת שתים־עשרה, אנחנו נרד לכביש לבדוק את המוקש, אולי החיבורים לא בסדר. יוחנן ויואב כבר היו משוגעים לגמרי. אמר יצחק: רדו, רק תיזהרו. על הכביש יש ערבים, יש מכוניות ערביות. מימין מחנה צבאי, אנגלים. משמאל מנזר, משמש קן לצלפים. כל דבר משמש קן לצלפים. מתחת לכביש בית צפפה, יש שם ערבים. אני אתן לכם מכאן חיפוי עם הברן. אמר הנוטר: אני אחפה בקרבינה.

ירדו שניהם, היו משוגעים. ירדו כאילו יום סתיו נעים, כאילו יורדים לקטוף רקפות. השמש היתה כמו שמש והאדמה אדמה. למעלה נשארו לחפות. חשבו, כמו שחושבים אצלנו: רחם עליהם, כי מעטים המה. ומסביב, ומסביב…

ירדו למטה. הכביש היה ריק. מרחוק מרחוק נראתה מכונית שבאה מבית לחם. עמדו על הכביש, לא חשבו כלום. לא חשבו אם מוזר או לא מוזר, מעניין או לא מעניין. לא חשבו על האנושות, על המולדת, על הבית והאישה והאם והילדים. לא על אתמול ולא על מחר ולא על מחרתיים. לא הסתכלו לא על הנוף ולא על השעון. בדקו את המוקש: החיבורים היו בסדר, כנראה החומר נרטב. לא דיברו אף מילה, רק עמדו וחיכו. שכבו וחיכו. האוטו מבית לחם התקרב, זאת היתה מכונית קטנה עם ארבעה נוסעים. כאשר חלף האוטו ממולם, בדיוק, דפקו לתוכו איש איש צרור ארוך. האוטו חרק, הסתובב, התהפך. עלו שניהם למעלה. רצו. טירטרו יריות. נדבקו לסלעים, לשיחים, לשמים, לארץ. הגיעו למעלה. אמר יצחק: מה עשיתם שם, דפקתם מכונית? אמרו: כן. לקחו את הנוטר וישבו קצת לשוחח. על מה?

בשורה ארוכה עמדנו לאורך הקיר. העורבים צרחו. זה לא היה קיר של בית. זה היה מדרון תלול. שם העמידו אותנו, שם עמדנו בשורה ארוכה. לבושי צואים ולבושי הדר, צפודים, צמוקים, עששים, נפוחי כרס ומדולדלי כרס, מגולחים למשעי, סמורי זקן, נפוחי אשכים ומדולדלי אשכים, ספוגי זיעה, נוטפי ריר, מהבילים בהבל פה, בוהים, בשורה עמדנו.

העורבים צרחו. לחלק מאיתנו קשרו את העיניים. חלק לא הסכים. אנשי הפלוגה לא התעקשו. מי שלא הסכים, היה יכול להביט בעיניים פקוחות. השמים היו כחולים, ללא עב קלה. הסתכלתי מאחורי, אף על פי שהיה בזה משום סיכון, הסיכון של החמצת הרגע. לטאה טיפסה במדרון התלול. לאט, לאט, בעצלות. היה יום חם. לא החמצתי את הרגע. הפניתי את ראשי והבטתי היישר לפני. הפלוגה עמדה ערוכה בסך.

הקצין היה ממושקף. מבעד למשקפיו הציצו לעולם עיניים כחולות, עיני ילד. מישהו צעק: “יחי!” הקצין לא הסב את פניו, אבל יכולתי לראות שסנטרו רעד. מישהו צעק: “בוז!” מישהו שר. אחד כרע תחתיו, לפתע, ומסביבו התפשט ריח לא נעים.

“הוא עשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אז מה יש?” אמר מישהו.

“אין שום דבר, אבל זה לא יעזור לו,” אמר מישהו.

“לא יעזור לו גם אם לא יעשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אבל זה מסריח,” אמר מישהו.

“ומה אם זה מסריח?” שאל מישהו, “שיסריח”.

מישהו הקיא. השמש להטה. באופק נראו תימרות עשן לבנות, שלוות. אולי טחנת קמח. לא, אולי בית חרושת ללבנים. בכל אופן, עשן. היום היה בהיר מאוד. היה אפשר לראות למרחקים עצומים. זה שהקיא הביט סביבו מבויש, צעק “בוז!” והקיא שוב. זה שעשה במכנסיים התחיל להקיא. מישהו טפח על גבו, ובשעת מעשה סתם את אפו.

את הפקודה לא שמענו. הם עמדו רחוק, וכפי הנראה התיז הקצין את הפקודה בלחש עצור, מבין שיניו. הוא לא הביט אלינו. הוא הביט אל אנשי הפלוגה הניצבים בסך. כולם הרימו בבת אחת את הרובים וכיוונו אותם כלפינו. אחד הסיט את הרובה קצת שמאלה. אחד איזן אותו. הרובים לא ניצבו בשורה כל כך יפה. זה שעשה במכנסיים אמר…

את הירייה לא שמעתי.

התחנה מתמשכת לכל מלוא העין. אני מזמין כוס קפה, מצית סיגריה. הנוסעים רצים, מזוודות בידיהם. הקטר צופר ופולט אדים. הרבה אנשים מנפנפים במטפחות. הרכבת נעתקת ממקומה. קטר נושף. הרכבת נעצרה בחריקה. הנוסעים יורדים, מזוודות בידיהם. שיירות קטנות של קרוניות סבלים מפלסות להן דרך בתוך הקהל הצפוף. הנוסעים מתקדמים לעבר היציאה.

אני מושך עשן מהסיגריה, ממתין. משהו יקרה. אני חושב שאולי אני אתאהב.

אהובתי מתקרבת. אני יכול להבחין בה בתוך הקהל. גאה ותמירה. בידה רק מזוודה אחת קטנה. מה יש בתוך המזוודה? אינני יודע. לבי גואה.

יחד נלך לטייל על שפת הנחל. בין הערביים. הציפורים מצייצות והשמש שוקעת. ירח אדום וגדול עולה מעל ליער העבות. אנו שרועים בצל, בתוך עלווה לחה, ומביטים בעיניים פקוחות אל הירח הגדול ואל השמים הבהירים. היא מתקרבת עם המזוודה ביד. אינני יודע אם תיגש אלי או לא. אם תיגש אלי – טוב. אם תיגש אל מישהו אחר, אני מישהו אחר.

אני לא זוכר אם זאת היא. ואם אני לא מישהו אחר. הרכבת נעצרת בחריקה. הנוסעים יורדים בצעד מהסס ופוסעים – מזוודות בידיהם – לעבר היציאה. שם, בחוץ, ממתינה העיר הגדולה.

היא יפה ותמירה. שערה זהוב, עיניה אפורות־ירוקות. על פניה חיוך מבויש.

אני לוקח את המזוודה ביד ואנו משוחחים. אחר כך אנו יושבים לנוח ומזמינים כוס קפה. אני מציע לה סיגריה. היא לוקחת בתודה. אני מצית לה את הסיגריה. היא גומעת עמוק ופולטת סליל של עשן. בערב אני עורך את הבגדים באי סדר על אחד הכיסאות ומסיט את הווילון. היא מניחה את בגדיה באי סדר על אחד הכיסאות ומתכסה בשמיכה.

אני מחבק אותה ביד קרה. גופה לוהט בחשכה. היא מצמידה אל שפתי פה לוהט ונושכת אותי עד זוב דם. ציפורניה הארוכות סורקות את גבי וחורצות בו חריצים אדומים. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי. אני עצוב והיא עצובה. היא קמה אל הראי, מתקנת את שערה. אני מצית סיגריה. אנחנו מתלבשים. הקטר צופר.

מישהו מתקרב אלי ושואל מה נשמע. אני עונה לו בדעה בדוחה, דעתי בדוחה עלי. אנחנו הולכים יחד לאכול צהריים. אחרי הארוחה אנחנו מזמינים כוס קפה, מציתים סיגריה ושוקעים בזיכרונות.

אתה זוכר את היום ההוא, בתחנה? הוא שואל.

בטח אני זוכר, איך אני יכול לשכוח. היא היתה גאה ותמירה, שערה זהוב, רגליה חטובות. לא, דברים כאלה אינני שוכח.

ועוד הוא שואל אותי אם אני זוכר. לא הכול אני שומע. רעש הרכבות, צעקות הסבלים, המולת הנוסעים, השקשוק המתמיד הזה, מילים אובדות באוויר ופורחות ונמוגות. אבל אני מטה אוזן, מחייך בהיסח הדעת.

כמובן, לא תמיד. לא צריך להאמין לכל מה שמספרים. הרושם הראשון הוא תמיד טוב, אבל אחר כך, כשלומדים לדעת כמה עובדות, רואים שהרושם הראשון היה די מוטעה. אבל מי חכם וידע?

כמובן, לא רק זה. משהו מפרפר בתוכי. אני רואה אותה יורדת מהרכבת. בידה האחת מטאטא ובידה האחרת סל ירקות. הנה היא מטאטאת את הרציף, הלוך ושוב, הלוך ושוב, וסל הירקות נשרך אחריה.

אישה מעניינת מאוד, אומר אחד.

חיים קשים, אבל איזו ארשת של אצילות.

זה הכול עניין של חינוך.

לא רק עניין של חינוך. גם עניין של אופי.

כמובן, תראה למשל אחד בלי חינוך, אבל בעל אופי חזק. הוא יכול לחנך את עצמו.

וכנגד זה, אדם שבעצם אין בו הרבה, אם אתה רוצה, אבל אותות החינוך ניכרים בו.

או להיפך, אדם בעל אופי, אלא שחינוכו בעוכריו.

ועוד ועוד. היא כבר גמרה לטאטא את כל הרציף. הרציף מבהיק כמו מראה חדשה. אבל זרם האנשים הנכנסים והיוצאים מעלה שכבת אבק חדשה על הרציף המבהיק. קרעי עיתונים, בדלי סיגריות, שיירים ושאריות. בכוחותיה האחרונים היא מטאטאת את הרציף עוד פעם אחת אחרונה. איש לא ילכלך אותו, הרכבת האחרונה כבר יצאה ורכבת אחרת עדיין לא באה. בלב כבד היא חוצה את הפסים, בראש נטוי, לעבור אל הרציף השני. בזה הרגע מגיח קטר ענק ומהבהב ומוחץ אותה.

אנו ממתיקים זיכרונות.

אני רוצה לומר לך סוד, הוא אומר לי ומטה את ראשו קדימה. בעיניו ארשת ערמומית. הוא מתיז את האפר על מכנסי. אותו יום מר ונמהר, אתה זוכר? דיברו על כך הרבה. מי לא דיבר. העיתונים הקימו רעש גדול. ובכן, זה הייתי אני.

לא נכון, לא יכול להיות.

אני יודע שקשה להאמין. אבל זה אני. הייתי צעיר, נמהר, חמום מוח ובעל אשליות. לא נתתי לעצמי דין וחשבון על מה שאני עושה.

כמובן, למי לא קורים דברים כאלה. אני זוכר את היום ההוא. באתי אליה בבוקר. איש לא היה בבית. אמרתי לה שהכול נגמר בינינו. היא בכתה ואמרה שלא תיארה לעצמה שככה זה ייגמר.

הה הה, אף פעם אי אפשר לתאר איך זה ייגמר. הייתי נמהר וקל דעת, והנה אתה רואה, נכון?

אני לא יכול בשום אופן למצוא את המזוודה שלי. רק לפני רגע נתתי אותה לסבל, ועכשיו הוא נעלם מעיני. אני נדחק בהמון הצפוף, מפלס לי דרך במרפקי. אישה אחת זקנה רוטנת.

אל תרטני, אישה זקנה. עוד מעט תמותי, ומה יהיה אחר כך?

עין אחת נדלקת, ועין אחת כבה. עין אחת נדלקת, ועין אחת כבה. לפתע כבות שתי העיניים. אני מגשש בחשכה. נדמה לי שמצאתי את המזוודה. לא, חזיון תעתועים. אני נופל. מישהו דורך עלי. מישהו זועק. העיניים נדלקות. אני קם. שוב עין אחת כבה, עין אחת נדלקת. מרחוק, מרחוק, עומדת דמות שחוחה ללא נוע.

לאן?

לבי מפרכס. כמו דג במכמורת, כמו עלה נידף ברוח. כמו זנבו של שביט באפלה הקרה והרחוקה. מפרכס.

לפתע חדל הפרכוס לפרכס. שלווה גדולה יורדת. יורדת כמו הלילה על ההרים ועל היערות ועל העמקים. שלווה איתנה, בוטחת, אדירת חזה ושרירים. שלווה גאיונה.

אתה מכאן? היא שואלת.

לא, אני אומר, אני משם.

אה, ואני חשבתי שאתה מכאן. חבל.

מדוע חבל?

ככה.

(לבי מפרכס בשלווה).

כן, אני אומר, אני משם. מעבר לעבר ההוא.

באמת?

כן, באמת.

זה כל כך מצחיק, הייתי בטוחה שאתה מכאן.

מדוע?

ככה. אתה נראה כמו אחד מכאן.

אמא שלי היתה מכאן.

ואתה?

אני משם. אמי נסעה.

והשאירה אותך לבד?

כן.

מסכן.

לא, לא, אני יודע להסתדר מצוין.

באמת?

באמת, באמת.

זה נפלא.

מדוע זה נפלא?

ככה. זה נפלא כשיודעים להסתדר לבד. אני לא יודעת.

מדוע?

לא יודעת. ככה.

אני… אני…

טיפשון קטן. מדבר כל כך הרבה.

לא טיפשון קטן. רק רציתי…

למה לרצות?

למה לרצות. אני משקע את פני בשערה הזהוב. נושם את ריחה, ריח לא מכאן. ריח משם. אני מגשש על חלקת בשרה ביד רועדת. גווה רועד, רועד. אולי יהיו לי ילדים. אשלח את כולם לבית הספר, שיהיו אנשים הגונים. לא רוצה שיהיו לי רוצחים במשפחה. אפשר ברוך השם להסתדר גם בלי זה. היא פורצת בבכי. אני יודע מדוע היא בוכה. גם אני רוצה לבכות. הכול מסביב כל כך עצוב, ואנחנו כל כך כל כך לבד. כל העיניים כבו והחושך מסנוור את העיניים. לפעמים אני מגשש ולא מוצא אותה. אני קורא בקול גדול, ומתוך החשכה עונה לי קול יבבה. חתול יתום? אונייה טרופה בלב ים? אני בוכה ומתפלש בעפר, מחבק את גווה הרטוב והקר.

אלוהים לא סלח לי עד היום הזה.

*

הזקן ניגש אלי במורך ומרחרח מסביב. אני מאותת לו לסור הצדה – מאוחר. הרכבת הארוכה־ארוכה חולפת ביעף ומפרידה בינינו. לסירוגין, לסירוגין – אני מחשב את המרחק בין חלון מואר לחלון מואר ואת המהירות – לסירוגין אני רואה את דמותו הדלה והשחה עומדת אין אונים ומחבקת את הפנס הכבוי.

ומי אמר שככה זה צריך להיות?

טוב, בשדות קוצרים ברינה. חרמש מבהיק על גלי הקמה הזהובה. אני לא הייתי שם. אני מחכה שהרכבת תעבור, אולי אראה אותה עוד פעם. אבל הרכבת מתמשכת ומתמשכת. אני מאבד את הסבלנות. בימינו לא כדאי להידבק אל מטרה אחת. יש כל כך הרבה. קדימה, אל הדרך. הכוכבים קורצים ואומרים צפונה, צפונה. הדובה הגדולה מיניקה את גוריה בלילה הארוך, והדובונים מייללים בקול של זאב בערבות השלג הגדולה.

היתה לי פעם נערה, אתה זוכר.

בטח שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח.

היא אהבה כל כך, אהבה כל כך…

אולי נהיה מצחיקים? הוא אומר לי.

טוב, נהיה מצחיקים, אני אומר לו.

איך להיות מצחיקים?

איך להיות מצחיקים? זה פשוט. אתה מצחיק אותי, ואני צוחק. אחר כך אני מצחיק אותך, ואתה צוחק. אחר כך שנינו צוחקים, וכולם צוחקים. זה מצחיק, נכון?

נכון.

אז בוא תצחיק אותי.

טוב. אני אצחיק אותך.

אבל זה לא מצחיק.

אני יודע, אבל מה לעשות.

כבר אי אפשר למצוא משהו מצחיק?

לא, הכול נגמר.

אז מה לעשות?

לקפוץ מהגג.

זה לא פתרון. מה יהיה אחר כך?

כלום.

אתה רואה, זה לא פתרון.

אבל גם עכשיו אין כלום.

מה ההבדל?

אין הבדל.

לעזאזל. (הנה נקודה אנושית ראשונה. אי ההשלמה. הכעס. יודעים, המציאות היא המציאות, ויודעים שלא אוהבים אותה, אבל לא שמחים על האי־אהבה הזאת. לא אומרים “שבח לאל”, אומרים “לעזאזל”.)

אולי להתגעגע?

אולי לחלום?

אולי לחלום על געגועים?

אולי להתגעגע לחלום?

אינני יודע.

אינני יודע.

מה שברור לי הוא שככה אי אפשר להמשיך.

גם לי זה ברור. אבל איך אפשר להמשיך.

אינני יודע.

גם אני אינני יודע.

הגענו להתחלה.

זה לא ההתחלה. זה הסוף.

זה אותו הדבר.

בדיוק.

אתה לא רואה כמה שזה מצחיק?

לא. זה לא מצחיק אותי.

גם אותי לא. אבל אני יודע שזה מצחיק.

אז מדוע אינך צוחק?

אין לי כוח.

אתה עייף?

קצת.

אז תנוח. אולי אני אעשה לך הנשמה מלאכותית.

אני רוצה נערה.

איזו נערה?

נערה גדולה, שמנה וצהובה.

יש פה עשרים ושבע כאלה. איזו אתה רוצה?

את החמישית משמאל.

חכה רגע.

אני מחכה.

הֵיי את, החמישית משמאל, בואי הנה! כן, בבקשה. תעמדי פה. תביטי אלי כשאני מדבר אלייך. מה שמך?

אני יודעת שלוש שפות.

יש לך איזה הובי?

אני אוהבת.

גם אני.

את מי?

זה תלוי.

גם אני.

את יפה מאוד לאור המנורה החיוורת.

כשהייתי קטנה רציתי להיות אחות רחמנייה.

ועכשיו?

עכשיו אני רוצה לנסוע למונטה קרלו.

הֵיי, ואני? ואני? שכחתם אותי? אני הזמנתי אותה קודם!

מה זה חשוב מי הזמין קודם? אתה לא רואה שהיא אוהבת אותי?

אני רואה, אבל לא אכפת לי. אני הזמנתי אותה קודם. היא היתה החמישית משמאל. השישית.

לא, החמישית.

אז קח את השישית.

לא רוצה. אני כבר אוהב אותה שנים על גבי שנים. יש בינינו הבנה מוחלטת. כאשר אני מציץ בעיניה הטהורות נפתחים לי שבעה רקיעים. אני מביט בעיני הנצח התכול, והוא משיב לי בהד המתגלגל דרך הדורות בשאגה רפה. בזרועותיה אני נופל אל תהומות עמוקות ומתעורר זב דם בעמק הבכא. אני יוצא ללקט בכאים, ושר שירים על אדמת נכר, וענק גדול עם עין אחת מניף עלי את גרזן הכיליון ואני נס מפניו אל צמרות העצים, ומשם אני רואה את האופק הרחוק, ושם, על קו הרקיע, על פיסת תכלת קטנה בין גבולים ערפיליים, אני קורא את גזר הדין חרות באותיות שאיש אינו יכול לקראן. אני עוצם את עיני בפחד, והגרזן עובר באוושה מעל לצווארי. אני מחבק אותה ברעדה, ושנינו מתגלגלים חבוקים מראש הצוק בבעתה אל הבקע הנורא הזה שם מתחת, הלוך והתגלגל, הלוך וזעוק.

גמרת? אנחנו הולכים.

תבוא אחר כך?

בטח. נלך לקולנוע.

בית הקברות גדול, רחב, שטוח, מתוכנן. פרחים טריים על קבר טרי ללא מצבה, רק כלונס קטן תקוע באדמה ועליו שם. מת אתמול, שלשום. יקר ואהוב, היה, ועכשיו הוא איננו. בחלקה החדשה, הטרייה, כמה זרים שקמלו, על קברי המתים מלפני שבוע, שבועיים, חודש. בכל שביל מתנהלת הלוויה. יש גדולות, יש קטנות, יש בינוניות. בית הקברות בלב החולות. אבל מסביב, עגורנים. כאן בונים שיכונים גדולים עם ארבעה כיווני אוויר לאלה שבבוא יומם ייקברו כאן, בסרט נע. הסדר הוא כמעט מופתי, והלוויה אינה מתנגשת בהלוויה. אלה פוסעים צפונה, ואלה פוסעים דרומה. יש איזו יד עדינה המכוונת את כל המסעות הללו בבטחה, ללא התנגשויות. זעקות מרחוק, והתייפחויות. מתים, מתים כל הזמן. מתים ונולדים, נולדים ומתים, הולכים בדרך כל הארץ.

רק בבתי הקברות הישנים, שקט של בית קברות. כאן לא רק המתים כבר מתו, כאן הכול כבר מת. מתו אלה שזכרו את המתים שנה, שנתיים, ומתו אלה שנשאו את המזכרת הכואבת עד לסוף המר. מתו אלה שזכרו את אלה שזכרו, ומתו כל אלה שבאו אחריהם. מתו כולם. רק אנחנו נשארנו. וכאן יש לפעמים ציפורים מצייצות, פרפר צהוב או לבן, נמלה ועכביש ופרח וזבוב מזמזם ודבורה וזחל מחליק על עלה לח, כאן סוף־סוף יש שלווה גם במוות.

תגידי, שאלה טיפשית: את אוהבת אותי?

לא צריך לענות, עדיין. אני אחכה לתשובה שם, מעבר לעיקול, במקום שהשביל נעלם, ותימרות אבק אומרות שעוד הדרך רחוקה.

כמה זה מצחיק, בכל מקום להשאיר אחריך כמה קופסאות שימורים. לא חשוב אם ריקות וחלודות או מלאות, כל מיני ממחטות נייר מקומטות, ופתקים קטנים עם תזכורות בנוגע לחפתים, כביסה, טלפון או מה. ועיתונים קרועים, ובדלי סיגריות. וזה הכול. לפי הסימנים, אתה היית כאן. ממחטות הנייר הקטנות יודעות לספר שנאנחת, בכית, זעקת, רצית למות, חיכית למשהו, מין משהו כזה ולא חשוב איזה, ואחר כך היה צלצול בדלת, ומנוסה מטורפת אל הלילה או אל השאון האינסופי הזה, וזהו. לפעמים אפילו נתקעים, בטעות, למקום שאינו שייך לדרך. מישהו בילבל אתכם, ואתה שם במקומו, והוא, השד יודע היכן הוא.

קשה מאוד לכבס את הסדינים מהדם. לעולם לא יהיו לבנים כשהיו.

ביום השביעי של פברואר 1611, בבית מחסה ליורדי ים קשישים, מת וילם ון דורן. בן שישים ושלוש.

אמו, אנה לבית קירכהובן, נולדה בכפר קטן באזור אוטרכט. היא לא למדה קרוא וכתוב, ובתיווכם של קרובי משפחה שודכה אל יאן ון דורן, שהיה בעליו של מפעל קטן מאוד לייצור חביות. את המפעל, בלב רובע הנמל של אמסטרדם, ירש יאן ון דורן מאביו, שנולד בכפר שממנו באה אמו, והתגלגל איכשהו אל העיר הגדולה, שם למד את המקצוע של עשיית חביות, עד שהחליט לעמוד ברשות עצמו.

לזוג ון דורן נולדו ארבע בנות ושלושה בנים. בת אחת ובן אחד מתו בעודם תינוקות. וילם היה צעיר המשפחה.

את חיי המין טעם וילם לראשונה בהיותו בן אחת־עשרה. אלמנה כבת חמישים ביקשה מהנער לעזור לה לשאת סל מן השוק.

בהיותו בן שלוש־עשרה, ברח מן הבית ועלה על הספינה “תרזה”, שהפליגה לבטביה.

מאז, עלה על ספינות וירד מהן. תקופה מסוימת התגורר בהמבורג, עם אישה מקומית שילדה לו שני בנים. יותר מאוחר, נשאר במשך שלוש שנים תמימות בעיר בומביי, והיה מנהל עבודה ברציף התבלינים. בגיל חמישים ושש הורע לפתע מצב בריאותו. הוא היה אז על סיפונה של הדו־תורנית “הקיסרית”, שהובילה מליחים מאמסטרדם ללונדון. הוא הורד מן הספינה באלונקה, והושם בבית המחסה ליורדי ים קשישים. בשל טיפולן המסור של הנזירות נשאר בחיים, ובאותו בית מחסה המשיך לחיות, עד אשר בלילה אחד הפליט את אנחתו האחרונה.

כאשר מת וילם ון דורן מצאו בכיסיו זהוב או שניים, ולא היה בסכום זה לכיסוי הוצאות הקבורה. הוא הובא לקבורה בסיועה של עיריית אמסטרדם, ונקבר בחלקת העניים.

אותו בית קברות כבר אינו קיים היום, ועדיין לא תמה המחלוקת בין יודעי הדבר, היכן בדיוק היה.

לפי גרסה אחרת, התאריך המדויק שבו מת וילם ון דורן הוא יום הארבעה־עשר ביוני 1609. גם מרבית הפרטים האחרים שונים בגרסה האחרת.

לפי אותה גרסה, שם אמו היה מרים דה האז, והיא היתה בת למשפחת אנוסים יהודית שהגיעה לרוטרדם בשנת 1520, כדי למצוא מקלט מאימת האינקוויזיציה. בני משפחת דה האז פתחו בית מסחר קטן לאריגים, ולימים התמחה ענף אחד של המשפחה בצביעת משי.

מרים דה האז הכירה את יוהאנס ון דורן בבית המסחר, שאותו ניהלה מאז התאלמנה מבעלה, אברהם, שנפטר מדלקת ריאות זמן קצר לאחר הנישואים. מנישואים קצרים אלה לא נותר שום צאצא. יוהאנס ון דורן, בן עשרים ושלוש, היה מנהל העבודה בבית מלאכה שהיה מייצר תרנים מעץ אשוח. את האשוחים הכרותים היו מביאים מנורבגיה, ובית המלאכה היה מסוגל להשלים ארבעה־חמישה תרנים לחודש.

מרים דה האז נהפכה לפרוטסטנטית, העמידה לבעלה השני שישה בנים ובת אחת, ונפטרה בשיבה טובה – בת תשעים ואחת היתה במותה. על מוצאה היהודי לא דובר בבית מעולם. הבכור לבני ון דורן, מתיאס, נהרג במלחמה. הבת היחידה, יוהאנה, לא נישאה לאיש, מסיבות שאינן ברורות.

בשנת 1547, כאשר היה וילם ון דורן בן שנתיים, פרצה דלקה בבית המלאכה לייצור תרנים, ורכוש המשפחה עלה בתוהו. וילם הקטן נאלץ לנדוד עם הוריו אל כפר קטן ליד האג, שבו היו לאביו קרובי משפחה. וילם למד לעשות גבינה, וכפי הנראה עשתה המשפחה חיל בענף חדש זה, שכן כעבור תריסר שנות גלות בכפר עברו שוב לאמסטרדם, וּוילם הופקד על אחת מאניות המשפחה, שהיו מובילות גבינה מהולנד וכמעט כל דבר אל הולנד.

הוא נשא לאישה גרמנייה צעירה, גרטרוד ליכט, בתו של נפח מאייזנבך. הוא הביא אותה לאמסטרדם והיא ילדה לו חמישה בנים, שניים מהם תאומים.

גרטרוד היתה אישה פזרנית וקלת דעת. יום אחד הפתיע אותה בעלה וילם כשתינתה אהבים עם אחד מידידי המשפחה. מרוב כעס עזב את הבית, ולא חזר אליו יותר. מדי חודש היה נותן לאשתו העזובה כדי מחייתה, ולא נשא לו אישה אחרת. גם את ילדיו סירב לראות.

בשנת 1587 טבעה ספינתו במימי מפרץ טונקין. במשך כמה ימים ולילות נאחז בחבית, עד שספינה צרפתית משתה אותו מהים והביאתו לקלדוניה החדשה.

בקלדוניה לקח לו, כמנהג המקום, נערה פולינזית שניהלה את ביתו. הוא נשאר בקלדוניה כמעט ארבע שנים, ואז חזר לאמסטרדם. בקלדוניה הותיר בן ובת.

בהגיעו לאמסטרדם היה חסר פרוטה, והשנים שעשה בקלדוניה פגעו בבריאותו. בהשתדלות ידידים, הושם בבית המחסה ליורדי ים קשישים, אף על פי שלא היה יורד ים במובן המקובל של המילה.

הוא מת, כאמור, ביום הארבעה־עשר ביוני 1609. בהלווייתו היה רק סגן הכומר של בית המחסה, שנשא תפילה לעילוי נשמתו החוטאת והמעונה של וילם ון דורן, שהיה בן שישים וארבע במותו.

גרטרוד ון דורן לא ידעה כלל שבעלה ניצל מהספינה שנטרפה. היא לקחה את ילדיה לאייזנבך, ושם נפטרה בשנת 1623,

*

השוואה מדוקדקת בין שתי הגרסאות מעלה בעיות רבות. מאחר שהגרסאות כה שונות, אולי מותר להסיק שאין המדובר באיש אחד. אולי היו שני אנשים בעלי אותו שם, שחיו באותה עיר ונפטרו בה בתאריכים שונים.

אם אין המדובר בשני אנשים שונים, לא ניתן להסביר את השוני הבולט כל כך בין שתי הגרסאות, ואין כל אפשרות להשלים גרסה אחת על ידי השנייה. אם אמנם המדובר בשני אנשים שונים, גם אז אין לנו כל אפשרות לבדוק את מהימנות הגרסאות העוסקות בהם, וזאת מפני שמרבית העדויות הן עדויות שמיעה, וקשה מאוד לאמת אותן או להכחישן.

בשנת 1710 הגיע מקלדוניה החדשה לסידני אדם בשם ז’רום בן דורן, שטען שאבי־סבו היה הולנדי שנשא לו אישה מבנות המקום. אם נכון הדבר, גם אז לא נוכל לדעת אם המדובר בשני אנשים שונים שנשאו אותו שם, או שהיה היה וילם ון דורן אחד, שעל חייו ומותו יש שתי גרסאות שאין פשרה ביניהן.

האם יש משמעות לפרשת ון דורן? האם ניתן ללמוד ממנה משהו?

קשה לתת לשאלה זו תשובה חד־משמעית. מאז 1957, כאשר לראשונה הובאו לידיעתנו העובדות, לא חדלנו לשאול את עצמנו שאלה זו. קל לענות אם יודעים לבטח שהמדובר בשני אנשים שונים, ומאוד קשה לענות אם לפנינו גרסאות כה מנוגדות הנוגעות לאיש אחד בלבד.

אם המדובר בשני אנשים שונים, הרי בידינו עדות אותנטית ומרטיטה על חיי היום־יום באותם מקומות באותם זמנים; עדות המהווה נדבך נכבד באותו מבנה מוצק של עדויות ראייה ושמיעה על מצבו של האדם. לפנינו, במקרה זה, שני אנשים, שני גורלות, שני אורחות חיים, שתי הוויות, אשר פילסו לעצמן נתיב בתוך הערפל הזה שהוא מצבו של האדם, ומקץ מאבק שלא חדל גם לרגע השיבו איש איש את נפשו אל האל שברא אותם.

שפע הפרטים שבידינו מאפשר לנו לבנות השקפה מוצקה הנשענת על יסודות מהימנים ומתועדים, על מצבו של האדם. אנו רשאים, בסיפוק, להיעזר מפעם לפעם בפרט זה או אחר, כדי להאיר בו בעיה מבעיות חיינו.

לעומת זאת, אם אמנם היה רק וילם ון דורן אחד, אנו במצוקה. שהרי לא נוכל להגיע לכלל השקפה המבוססת על נתונים מהימנים. ניסינו, אך לא הצלחנו, לברר איזו מהגרסאות היא הנכונה. בהיותן סותרות זו את זו, אפשר לומר שאין בידינו נתונים על חייו האמיתיים של וילם ון דורן. ואם אין בידינו נתונים כאלה, ממילא איננו יכולים להסיק מהם כל מסקנה באשר למצבו של האדם – והרי זוהי תכליתם של הנתונים האנושיים, להוות מסד ותשתית להשקפה שתעניק משמעות לאותו בניין רוחני שאנו בונים ושבו אנו מסתופפים.

עד שלא נקבל אישור מהימן, עד שלא נדע אם המדובר בשני אנשים שונים או לא, ועד שלא נדע – אם המדובר באיש אחד – איזו משתי הגרסאות על חייו היא הנכונה – לא נוכל לתת תשובה חד משמעית לשאלה: האם יש משמעות לפרשת ון דורן והאם ניתן ללמוד ממנה משהו?

ביבליוגרפיה

1)La Vie Quotidienne En Oceanie Dans Le 16eme Ciecle; Roger Basani et Claude

De Pinot; Presse de la Cite, Paris 1967.

2)Hundike Spratenbrau Schandsblatt Helmut Brugge; Heffner Verlag, Leipzig 1961

3)El Razon; Juan de Vega; Sol, Madrid 1960

4)Knowing Better And Other Studies; P. Fitzroy; Clove Press, London 1971.

5)Autour D`un Theme Posthume; Leon Varese; Stock, Paris 1951.

6) Knowing Less – Answer To Fitzroy; John Desmond Blue; Greenhouse, New York 1973.

7)משמעותו של הפנומן דו דורן; צוריאל פרגוד; הוצאת “מנור”, תל אביב, תשל"ז.

8) עיונים בפרשת ון דורן; עמוס קינן; ספרי “מקור”, תל אביב, 1977.

עדיין אני מקווה למצוא אותם, אף על פי שעברו כמה שנים טובות מאז אבדו. לחלופין, אני מאמין שאולי פעם, אחרי מותי, יתגלו כתבי היד.

אינני מסוגל אפילו לנסות לשחזר אותם. ספר הוא יצירה אורגנית, הנכתבת בתוך סערת נפש ובתוך אווירה חד־פעמית. לכתוב שוב אותו ספר, הרי זה כמו להוליד שוב אותו ילד.

שני ילדי אבדו לי. אני רוצה לספר עליהם.

הראשון, “יום שני, יום שלישי,” הוא רומן שבמרכזו דמות נשית – אביבה. אביבה היא צברית בת שלושים ומשהו. היא עובדת כשרטטת במשרד גדול של אדריכלים. בעלה מהנדס ייצור, ויש להם בן, בן תשע, ובת, בת חמש. העלילה מתרחשת ביום השני וביום השלישי של אחת ממלחמות ישראל.

כאשר נקרא הבעל ללכת אל המלחמה, נותרת אביבה לבדה. היא לוקחת את הילדים במכונית – את הילד אל בית הספר, את הילדה לגן. משם היא הולכת, כרגיל, לעבודה.

הסיפור מסופר לקורא מפיו של מספר בלתי מהימן, שהוא הגיבורה עצמה. הוא מתרחש בכמה רבדים, שקופים, שניתן להבחין בכל אחד מהם מתחת למשנהו.

הרובד הראשון הוא הרובד הדוקומנטרי לכאורה. אביבה מספרת לעצמה את תולדות חייה, וזאת על מנת לערוך את מאזן הנפש שלה. נקודת המוצא שלה היא השאלה: האם היא רוצה שבעלה יחזור מן המלחמה?

כל זה מתחיל מהזיה קטנה בהקיץ. לפתע, במהלך העבודה, הוזה אביבה שקיבלה זה עתה הודעה ממשרד הביטחון, שבעלה נעדר. אביבה היא אישה נבונה, חריפה ומשכילה. היא מבחינה מיד שאותה הזיה אינה אלא ביטוי למשאלה מודחקת. היא מתחילה לחקור את עצמה, כיצד בכלל יכלה לצוץ משאלה כזאת, משאלת מוות, בלבה.

האם היא אוהבת את יורם, כן, או לא?

אם לא – מדוע אמרה לעצמה תמיד שכן? מדוע השתדלה לשכנע את עצמה? מדוע וכיצד הצליחה לביים אפילו את רגשותיה, אפילו את תגובותיה הספונטניות, כך שיתאימו לתמונה מעודכנת, בת ימינו ובת חברתנו ומקומנו, תמונה של אהבה התואמת את הנורמות שלה?

ואם כן – אם אמנם באמת ובתמים היא אוהבת את יורם – האם משאלת המוות היא ביטוי לאהבה? האם דרושה לה אותה חריפות של תחושת ההעדר, כדי לדעת עד כמה הוא יקר לה, עד כמה היא זקוקה לו, תלויה בו, עד כמה הוא מרכזי בחייה? האם האימה הזאת, אימת אי הוודאות, היא המאשרת לאביבה את הקשר החזק שלה אל יורם?

או: האם האהבה היא מושג אמביוולנטי, ומשאלת המוות לזולת היא הקוטב השלילי היוצר את המתח הזה, מתח חשמלי בין שני קטבים מנוגדים, הקרוי אהבה?

גם בתוך רובד זה, הישיר כל כך לכאורה בצורת המסירה שלו, נדהם הקורא מגילוי הלב המוחלט של הגיבורה, מעינה החדה הקורעת ללא שום רחמים עצמיים כמה וכמה צעיפים של מוסכמות, ובוחנת את עצמה בקור רוח של מדען, כאילו היא עצמה בתוך המבחנה. והקורא אינו יכול שלא להתפעם ושלא לחוש הזדהות עם אותה כמיהה אותנטית שלה לתת אהבה, כמיהה שלפעמים מולידה מפלצות של צביעות והעמדת פנים.

מתחת לרובד הדוקומנטרי, המסופר בגוף ראשון, במעין זרם תודעה הנשפך על גדותיו ומשובץ אירועים שונים מן הילדות ועד אותו היום – קיים רובד מתוחכם יותר. הוא מתבטא בבחירת המילים המתארות את האירועים.

למשל, אביבה אינה אומרת לעצמה “שכבתי איתו”. היא אומרת: “נבעלתי”. כך, במילה אחת, היא מכוונת את הקורא להבין, מבעד למסך העובדות, את המשמעות האמיתית שלהן לגביה. או במקרה אחר, כאשר אביבה עוסקת בתיאורי נוף, היא מרבה לדבר על “הרים דורסניים”, “ירח אדום, פר להוט בזירה שחורה”, “גיאיות עמוקים כמו רחם” המכוסים “קוצים של תשוקה פראית, הרסנית”. בחירת המילים משפיעה על הקורא בלי שיהיה מודע לכך, והקונוטציות משמשות לו כקריאת כיוון.

אולם גם מתחת לרובד הזה, המתוחכם, מצוי עוד רובד, שהוא עוד יותר מסתורי, מוצנע. זהו הרובד של חוסר המהימנות של המספר. הוא מתבטא בתיאורים בצורת קלישאות מקובלות בספרות ובמחשבה. למשל, אביבה מדברת על “צבר כחול עיניים וזהוב שיער” שנולד לה. האירוניה כאן מושחזת כתער, כיוון שאביבה אינה נותנת אפילו רמז קל לעובדה שהיא משתמשת במושג בנלי, רווח, ללא ביקורת תבונתית. או כאשר היא מספרת, לכאורה בתום לב, על אביה, שהיה מאותם “חלוצים שלאט־לאט התייבשו מחמת החום הפנימי שלהט בקרבם” – שוב, אין רמז קל לאירוניה, ואין שום קריצה של שותף לפשע אל הקורא. ומה יכול להיות יותר אירוני מאירוניה בלתי מסומנת?

ביום שלישי בערב מקבלת אביבה הודעה ממשרד הביטחון שבעלה נעדר. היא מתמוטטת. החודשים שלאחר מכן עוברים עליה במוסד סגור. היא מקבלת טיפול מסור, וחוזרת לאיתנה.

כאשר בעלה חוזר מן השבי, היא מסרבת לראות אותו. במזוודה קטנה היא אורזת את היומן שכתבה באותם הימים, יום שני ויום שלישי, ונפרדת מאיתנו, בלי לומר לנו לאן.

את הרומן הזה כתבתי בסערת נפש גדולה, וצר לי על שאבד. עדיין אני מקווה ומאמין שביום מן הימים יימצא.

באותה הזדמנות, כאמור, אבד ממני גם כתב היד השני.

ברומן זה התכוונתי לשחזר את האווירה המיוחדת של ראשית שנות הארבעים, אווירה של הרואיות ומוזרות, תקוות גדולות, פחדים גדולים וייאוש, קונפליקטים כבירים וסערות שטילטלו את האנושות כולה. מה נכון יותר מאשר לרכז את כל הנתונים האלה בפקעת אחת, לראות כיצד הפקעת הולכת ומסתבכת, בכוחו של גורל שלאיש אין שליטה בו, ואז – כמו באגדה העתיקה – רק אבחת החרב היא המתירה את הפקעת?

צר לי שגם כתב יד זה אבד. נדמה לי שעם כתבי היד האלה הלכו לאיבוד חיים שלמים, ותוחלת ארוכה נכזבה לפתע, ביד המקרה העיוור. אינני בטוח שהם יימצאו. אני מכין עצמי לידיעה המרה הזאת, שגם לאחר מותי לא יימצאו, ושהם נידונו לשכחה.

את הקטעים שהתגלגלו לידי סימנתי ומִספרתי לפי הסדר שבו הם מופיעים במקור.

1. לפתע זינק ממקומו ולפת את גרונו של יאנוש. יאנוש נדהם. המלצר, ששקד על ניקוי שולחן גדול שזה עתה קמו ממנו שישה סועדים, הפסיק את מלאכתו במבט תמה.

2. לקראת סוף הקילומטר השלישי ניכרת עייפות בפרנקנטל.

3. באותו הלילה שכרו עגלה שתובילם לזכרון יעקב. ליד ואדי פאליק טבעה העגלה בבוץ, ורק בסיועם של כמה רועים בדואים יכלו להמשיך בדרכם. לזכרון יעקב הגיעו בשעת לילה מאוחרת, תשושים ונלהבים.

4. הוא מדד אותה במבטו, ולפתע חש כאב. כך, גם אז, בתחנת רכבת רחוקה, כדור קטן מתגלגל, והנה הוא הולך וגדל…

5. ברוצקוס טועה ומטעה. הוא מוציא את דבריו של היינמן מהקשרם ההגיוני, וכך, מתוך שלא הבין את ההקשר, אינו מבין את משמעות התופעה. אילו היה הסילוף רק סילוף של בורות, היה אפשר שלא לחשוד בברוצקוס בכוונות זדון. אך אפשרות זאת מתבטלת על רקע הארודיציה המופגנת, לפעמים שלא לצורך כלל, שבה מנגח ברוצקוס את אלה שבעיניו הם קרתנים חשוכי מרפא – תואר שלא מן הנמנע לייחסו גם לברוצקוס עצמו.

6. הדיילת עוברת בין הנוסעים ומציעה סוכריות חמוצות. רעש חריקה קל. הטייס שיחרר את הגלגלים. בעוד כמה דקות אנו אמורים לנחות.

7. היה יכול להיות אחרת, הירהר בזעם. הכול היה יכול להיות אחר, שונה, בלתי צפוי. היה יכול לסיים את התיזה שלו, למשל. היה יכול לחזור אל אנט, למשל. היה יכול בכלל לעזוב את העיר הזאת, שהיתה לו לזרא. יאנוש קימץ את אגרופיו, אך לאט־לאט ריפה את אצבעותיו, ושוב הן צנחו ברפיון על השולחן.

8. ביום השלישי נורה ברוצקוס מן המארב בשעת חריש. רק בערב, כאשר שתי הפרדות חזרו מן השדה לבדן, יצאו האנשים עם אבוקות ופנסים. כך מצאו אותו, בתוך התלם הבלתי גמור.

9. בקילומטר השישי מתאושש פרנקטנטל, והוא מתחיל להשיג את וייזר.

10. שפתיה חיפשו את פיו בחושך. כל גופו רעד. הוא חפן בידיו רגב עפר ופורר אותו. הירח יצא לכמה שניות מבין העננים וגילה את עיניה העצומות של ליזה. שוב נעלם הירח, ושפתיה של ליזה היו אפלה מתוקה, בוערת.

11. הברושים משני צדי הדרך הוסיפו נופך של עגמימות להרהורים שהזדחלו בקרבו. נכון, אמר, נכון שאם התופעה נראית חסרת משמעות כי הוצאה מהקשרה, עדיין אין זאת אומרת שבתוך ההקשר הנכון היתה לה משמעות. הצרה היא שאותן תופעות שוב אינן יכולות לחזור אל הקשרן. הן איבדו את דרכן בחזרה.

12. בערב הגענו אל הכפר. התרנו את הסוסים. מספוא מצאנו באחת הממגורות. עמדנו והבטנו זה בעיני זה. לא היה לנו מה לומר, הכול כבר נאמר. הסוסים לעסו בשלווה, לקראת הבוקר החל לרדת שלג.

13. פרנקנטל צנח מאתיים מטר מקו הסיום. וייזר חלף על פניו והגיע ראשון.

14. ברוצקוס זחל בחושך. אילו רק היה יכול למצוא את הדרך בחזרה! הרי ניסה כמה פעמים. זה צריך להיות כך: מאה צעדים צפונה. אחר כך לפנות מזרחה, ארבע מאות צעדים. ושם המקום. אבל הנה, כל הלילה הוא זוחל ואינו מגיע לשום מקום. מה זה יכול להיות?

ברוצקוס נתקף אימה גדולה.

15. ליזה החזיקה את המכתב ביד רועדת, אך לא העזה לפתוח אותו. אולי לקרוע אותו לקרעים, ולהטיל את הקרעים מבעד החלון אל הרוח? אולי לשרוף אותו, ואת האפר להטיל באסלה?

היא פתחה את המכתב.

16. בבוקר מצאו את ברוצקוס ליד המנזר העתיק. הנזירים מיששו את דופקו, וראו שעדיין הוא מראה סימני חיים. הם נשאו אותו אל המנזר פנימה והחלו להנשים אותו. בצהריים כבר היה מסוגל לגמוע מרק. יותר זה לא יקרה לי, הבטיח ברוצקוס לעצמו.

17. אנט החווירה. מכל האנשים שבעולם, היה זה האיש האחרון שאותו רצתה לפגוש.

מדוע באת? שאלה.

לא באתי, השיב.

אז מה אתה עושה כאן?

אני לא כאן.

אנט הסתכלה בו בכובד ראש, בתימהון. אחר קמה, פתחה את הדלת ויצאה. הוא עקב אחר דמותה המתרחקת עד שנעלמה מעבר לברושים.

עד כאן הקטעים.

מה היה בראשית ומה היה לאחר מכן, לא ברור. בוקר־בוקר אני מנסה לאחות את הקרעים למסכת אחת שלמה, ואני יודע שאינני מצליח.

אינני יודע, ואינני יכול להחליט, אם מקורם של הקטעים כולם אחד הוא, או אם כל אחד מהם שייך למערכת אחרת. ניסיתי – וחזרתי וניסיתי – לאחות אותם בסדר שונה, ולא נראה לי שהגעתי לתוצאה כלשהי. יהיה הסדר אשר יהיה, פתרון אין בו.

במשך זמן ידוע השתעשעתי במחשבה שניתן להשלים את החסר. כך, למשל, גיליתי קשר כלשהו בין יאנוש, ליזה ואנט. אני סבור שיאנוש למד רפואה בירושלים, אך יום אחד עזב גם את לימודיו, גם את אנט, עקר לתל אביב ושם התקשר עם ליזה.

תיאור הריצה הדרמטית של פרנקנטל, דומה שהוא עשוי להשתלב במסכת כמין מונולוג פנימי המתחיל את עצמו בכל פעם מחדש, כאשר יאנוש עושה את חשבון הנפש שלו. לעומת זאת, ברור לי ללא ספק שברוצקוס הטועה ומטעה אינו אותו ברוצקוס הזוחל בלילה אל נקודת האין המוחלטת. ייתכן שהיתה ביניהם קרבת משפחה, וזוהי הסיבה שבגללה השתרבב קטע הוויכוח עם ברוצקוס, שבו הוא מואשם בקרתנות. האשמתו של ברוצקוס בקרתנות טיפוסית לאורח המחשבה האימפולסיבי של יאנוש, ואין לי ספק שיאנוש הוא הבר־פלוגתא של ברוצקוס באותו ויכוח אומלל. אך ברוצקוס הזוחל, אותו ברוצקוס שנמצא ליד המנזר במצב של כמעט גסיסה, פשוט אינו שייך לכאן, ומקורו כפי הנראה במקום אחר. יאנוש נזכר במעשה בדיוק ברגע שבו עומד המטוס לנחות.

הסוסים והשלג בכפר משמשים כרקע טראומטי של ניכור, והם בבחינת זיכרון אטוויסטי של יאנוש. אם כך, אולי בכל זאת יש אפשרות שברוצקוס הזוחל הוא אותו ברוצקוס הקרתני, ושזחילתו הלילית היא רפליקה של אותו רגע טראומטי, של הכפר, השלג והסוסים.

אפשר להניח שיאנוש בסופו של דבר לא השלים את התיזה שלו, עזב את הלימודים והשתקע בזכרון יעקב או במקום דומה, ושהוא עדיין כותב לליזה מכתבים מטורפים, מלהיבים, מפחידים. עם זאת, אני מוכן להודות שיש משהו מלאכותי, מאולץ, בניסיון לאחד את כל הקרעים למסכת אחת.

אולי אין זו מסכת אחת. אולי אין אלה אלא קרעים.

לייזר היה גבוה שבעה מטר. הוא הקיף את העולם שבע פעמים. אולי יותר. אולי שבעים ושבע. לפעמים מצפון לדרום, או ממזרח למערב, או להפך.

הוא היה בכל המקומות, ועשה את כל המעשים. אני מנסה להיזכר בו, ואיני יכול. פעם, נדמה לי, ישבנו על ספסל ושוחחנו. מפעם לפעם היתה חולפת מכונית ומאירה אותנו בפנסיה. היתה גם הפעם ההיא, בפריז. אחר כך הוא נסע שוב להקיף את העולם, מצפון לדרום, ממזרח למערב.

היה לו ילד שחור באפריקה. נדמה לי שהיה לו גם ילד גרמני. לאט־לאט הוא שכח לדבר. המוח שלו היה דייסה, ופניו הפיקו טוּב לב.

פעם, בשעת רצון או התעוררות, נתן לי במתנה תמונה שלו עם כלב. מעולם לא ראיתי אותו עם כלב, ולא ברור לי מהיכן צץ הכלב, אף על פי שבתמונה הם מביטים בידידות איש ברעהו, וכאילו יש ביניהם קשר. לפי התמונה, אי אפשר לדעת היכן צולמה. זה יכול היה להיות בקזבלנקה, בבואנוס איירס, בכל מקום.

כאשר היה חוזר ממסעותיו, היינו יושבים, שותקים, אולי מנסים להיזכר בימים עברו. מה, בעצם, היה בימים עברו? ומה הקשר? אני חושב שהיה קשר. גם אני רציתי לצאת למסעות רחוקים, להקיף את כדור הארץ, להיות חללית.

עכשיו אני סוף־סוף מבין מה היה לייזר. הוא היה חללית. גם לאחר שנפח את נשמתו, הוא מוסיף להקיף אותנו בשתיקה. אינני יודע אם הכלב איתו. בלילות אפלים הוא חולף מעל לקזבלנקה, לבואנוס איירס, ובהחלט ייתכן שמישהו מביט אז למעלה, רואה משהו מהבהב חוצה את הרקיע ואומר לעצמו, מעניין איפה לייזר יכול להיות עכשיו.

לאט־לאט שוקעות סמטאות הזיכרון בדמדומים. לייזר וכלבו פוסעים בסמטה, כפי הנראה הם מחפשים אותי. אבל אני כבר לא גר כאן.

שמי עמוס קינן. אני אמריקני. נולדתי בתל אביב, אני חי בתל אביב ושפת אמי היא עברית.

חיי הושפעו מגרי קופר. נדמה לי שאני מבחין בין טוב לרע, וגרי עזר לי בכך לא מעט. יש לי חוש פראי לצדק, או חוש לצדק פראי, וג’ק לונדון תרם הרבה לתחושה זו שבּי.

אני מגיע להשלמה עם הגורל כאשר אני מאזין ליוהן סבסטיאן באך. את התחושה החברתית שלי אני שואב מעולמם של דשיל המט וריימונד צ’נדלר; שני הדון קישוטים הללו, ליווינגסטונים ששוטטו בג’ונגל של הכרך ותיעדו את המפלצות שפגשו, שלחמו בדרקונים אמיתיים בעזרתן של טחנות רוח.

ארתור קסטלר עזר לי – כמו בלעם – לשבץ את חיי בנקודה מסוימת באותו קוטב שחור, אפל, של אלימות מהפכנית. מצאתי בו גם את הליברליזם ההומאני, סוג של ההשתייכות האוטופיסטית של המאוכזב המזדקן.

אלתרמן לא אומר לי מאומה. יאיר הורביץ זר לי. דוד אבידן אינו שייך לתרבות שלי. עגנון משעמם אותי. נחום גוטמן כולו, על ציוריו ועל סיפורי הילדים שלו, הוא המרכיב הקטנטן שבי, מרכיב הולך ומצטמק, של איזו חוויה תל אביבית.

אני אוהב, ברוחי, לנדוד ברחובות מנהטן השחורים, בין עצי הדקל של קליפורניה המושחתת, בברים של ערי הנמל בים התיכון, ובשאנז אליזה שטוף גשם.

אדמתה של ארץ ישראל נראית בעיני האדמה האמיתית היחידה, וסלע הגיר של הרי יהודה הוא מה שקרוי בעיני סלע. השמים, השמש וההרים כאן, אלה בעיני שמים, הרים ושמש. אלה השמים שלי שמתחתם אני מהלך ברחובות מנהטן, זו השמש לי שמתחת לה אני משוטט עם ג’ק לונדון בערבות קלונדייק, אלה ההרים שלי שבהם אני נמק בבדידות חסרת שחר עם סמואל בקט, שבהם אני תועה בתוך מבוך לולייני של בורחס.

מה עוד יש לי לומר על עצמי, אמריקני היודע שהוא אמריקני שנולד בעברית בתל אביב? לא הרבה. אני בסך הכול מוטציה, תערובת של רצונות רבים בתוך נתונים שרירותיים, שאינם מאפשרים ואף לא יאפשרו את היותי בנו או מבשרו של זן חדש.

בחצר, ליד המזרקה, ספסל. מעל לספסל, עץ הרימון.

שעת צהריים, כמעט. זה כמה שעות מחזיק ריקרדו לם את כפיס העץ בידו, וכפיס העץ אינו פושט צורה ואינו לובש צורה.

מה היום הזה מכל הימים, ומדוע ביום הזה – והשעה כמעט צהריים – מדוע ביום הזה לא היה כפיס העץ למלאך, לציפור שיר, למזבח. כל ימיו חרט ריקרדו באולרו את כפיסי העץ הגדולים והקטנים. הוא היה מגלף תמונות גדולות, מרהיבות, ובתוך הדברים הגדולים והמרהיבים היו מסתתרים דברים קטנים יותר, ציפורים בתוך ענפים, ביצים בתוך קן, ענבים ואפרסקים בתוך סל, דגים היו שטים בתוך פלג קטן, והרוח היתה מטלטלת את העצים בתוך היער שעל ההר שבתוך כפיס העץ.

האולר הממורט והמבהיק מונח לו, מהורהר, בתוך כף יד מיובלת, מקומטת, מגוידת, כמוה ככפיס עץ. האולר והיד מחליקים על פני כפיס העץ, ופצלות פצלות נושרות על רחבת החצץ שלפני הספסל, מתחת לעץ הרימון.

האולר זורם בתוך העץ כסירה בים. עיניו של ריקרדו כמעט עצומות, עד כדי סדק צר שממנו חודר לעיניו אור רך, מסונן, מצועף.

היכן הם, כולם. תרזה. והכלב.

יין. נחל. מפל. שלג.

צמרמורות.

נגינת עוגב מרחוק? מקהלת ילדים? חצוצרות כסף?

האולר מחליק בתוך העץ, מפשיט. גוזר, משיר, חותר, מבקע, מחפש, תועה, נבוך, מתיישר, מסתער. ידו של ריקרדו מתחילה לכאוב. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, זאת הפעם יש להגיע ויהי מה אל פִּשרה של הצורה הזאת, שמתחת לכל הצורות, הצורה שאין לה צורה ושממנה יוצאות כל הצורות אשר יש להן צורה. זאת הפעם, ואין ספק שזאת הפעם, הפעם הזאת חייב הסכין להגיע אל לב לבה של האמת שמתחת לכל האמיתות, אל לב לבם של הדברים שמאחורי כל הדברים שהיו ואשר יהיו, ואשר אינם ואשר לא יהיו.

זאת הפעם, ויהי מה.

כפיס העץ הולך ומתמעט, הולך ונמס. האולר הממורט הולך ודק, הוא כמעט שקוף. עוד מעט יהיה הכול אוויר טהור וזך: השמים, האולר, כפיס העץ, עוד מעט לא יהיו אלא אחד, והוא האור.

עיניו של ריקרדו נעצמו. כפיס העץ צנח מידו, האולר צנח מידו, וכך מצאו אותו.

העירה הגעתי לפנות ערב. הייתי עייף, רעב וצמא.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

הזמנתי בירה. היה לי על מה לחשוב. על אבי ואמי שמתו. על אחי ואחיותי שמתו. על ידידי שמתו, ועל מפקדי הישיר ששבק חיים לכל חי. המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק וניסה לקשור איתי שיחה. אחד האורחים צנח על הרצפה. כוס הבירה הידרדרה אחריו והתנפצה. גחנתי עליו ומיששתי את דופקו. לא היה לו דופק. הוא היה מת.

“מה קרה?” שאלה האישה שעמדה בקצה.

“הוא מת,” אמר המלצר.

“תן לי בירה,” אמרתי.

המלצר מזג בירה, והלך לתא הטלפון לצלצל למשטרה.

“בוא נסתלק מכאן,” אמרה האישה.

יצאנו יחד. המשטרה תוכל לחקור בלעדינו. הרחוב היה חשוך וקריר. האישה רעדה מקור ולפתה את זרועי. לא היה לי משהו אחר לעשות. החלטתי לנהל שיחה.

“הכרת אותו?” שאלתי.

“את מי?”

“את זה שמת.”

“לא.”

“את נוהגת לבקר פה?”

“מדוע אתה שואל?”

הרמתי את דש בגדי כדי להראות לה שאינני מהמשטרה. היא נרגעה.

“כן. הוא היה נוהג לבקר פה ערב ערב. הוא בעל מכבסה ממול.”

“בואי נשתה משהו במקום אחר,” הצעתי.

היא היתה כבת ארבעים. שיער צהבהב דהה. עיניים עמומות. הלכנו כברת דרך בשתיקה.

“איזה מין אדם הוא היה?” שאלתי.

“מי?” שאלה האישה.

“זה שמת.”

“אה,” אמרה האישה, “סתם אדם. כמו כל האנשים. מדוע אתה שואל?”

“סתם כדי לנהל שיחה,” אמרתי. “האם היית משוחחת איתו לפעמים?”

“כן, לפעמים.”

הלכנו עוד כברת דרך בשתיקה. הכול היה חשוך. אף אדם לא נראה ברחוב, ולא היה איפה לשתות.

“אני צמא,” אמרתי, “אולי נשתה משהו?”

“אם אתה רוצה, יש לי משהו לשתות בבית. אני יכולה להזמין אותך, אם תבטיח להתנהג יפה.”

טיפסנו עד לקומה הרביעית. המדרגות חרקו. האישה פתחה את הדלת והעלתה אור. היתה בחדר תערובת של ריח זיעה, אבק ובתי מלון. “סלח לי על שהחדר אינו מסודר,” אמרה האישה, וחטפה בחופזה כמה זוגות לבנים וגרביים שהיו מוטלים בכל מיני פינות. היא הטמינה אותם מתחת לכר. התיישבתי על הספה. האישה פתחה ארון והוציאה בקבוק מלא עד לשני שלישיו. “אני שותה כוסית ליום,” אמרה. היא מזגה לשנינו. הקשנו כוסיות ושתינו.

“עוד אחת?” שאלה.

“כן.” אמרתי.

היא מזגה עוד כוסית. לאחר זאת התפשטה. החזייה שלה היתה קרועה. היה לה גוף דהה, מיוזע, שדיים ענקיים. השקעתי את ראשי בין שדיה ומעכתי אותה בתאווה עצומה.

“עוד!” צעקה כאשר נפלתי לצדה, המום.

שכבתי איתה עוד, ועוד. הייתי עייף, רעב, צמא ומלא געגועים. כשגמרתי, נתנה לי לאכול פרוסת לחם ונקניק.

בבוקר הלכתי אל בית הדואר לראות אם הגיעו אלי מכתבים. לא הגיע שום מכתב. הלכתי לקונסוליה לראות אם הגיעה הוויזה בשבילי. הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת. קניתי עיתון. לא היה שום דבר על הרצח. לפנות ערב ישבתי על ספסל לנוח. אדון זקן בעל הדרת פנים עבר על פני, זרק לי מטבע והסתלק בצעדים מתונים. לא היה לי לאן ללכת. פחדתי ללכת לבית הקפה. בסוף הלכתי אל האישה הצהובה.

דפקתי בדלת, לא ענה איש. פס של אור הסתנן על הרצפה. ידעתי שהיא בבית, אולי במטבח. לחצתי על כף המנעול, הדלת נפתחה. וכך מצאתי אותה, מונחת על הרצפה, בחלוק ובנעלי בית, ללא רוח חיים. במותה היתה דומה למה שהיתה בחייה. מיששתי את דופקהּ, וידעתי שהגעתי מאוחר מדי. מישהו לא רצה בעדי ראייה. כאשר נפלה על הארץ נפתח החלוק. שד אחד, ענקי, עם פטמה ורודה וענקית, ביצבץ מתוכו. נגעתי בשד בפיזור נפש. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת. ידעתי שמעכשיו אני בתור. גם אני הייתי עד ראייה.

היתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי. כמה פעמים הפניתי את ראשי לפתע אחורנית, אך לא ראיתי דבר. בכל זאת הייתי בטוח שאיני לבדי. הלכתי סחור־סחור בסמטאות, ופעם אחת אפילו נכנסתי לחצר והמתנתי שם עשר דקות. כשיצאתי, שוב היה נדמה לי שעוקבים אחרי, והתחלתי לרוץ. לאחר חמש דקות של ריצה מטורפת ברחובות הריקים מאדם הגעתי.

נעלתי את הדלת, הגפתי את התריסים על בריחיהם, וליתר ביטחון הנחתי אקדח טעון מתחת לכר. במשך הלילה התעוררתי כמה פעמים, מכוסה זיעה קרה, בהרגשה הבטוחה שמישהו נמצא בחדר. פעמיים הדלקתי לפתע את האור, ועם אצבע על ההדק צעקתי, “מי שם!” אך שום דבר לא היה שם.

התעוררתי רצוץ ויגע. ידעתי שעלי להיות מוכן למלחמה. הלכתי אל בית הדואר, אך שום מכתב לא הגיע אלי. גם הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת.

בכיסי היה עדיין המטבע, מתנתו של האדון הזקן בעל הדרת הפנים. שילשלתי אותו בסדק העשוי לכך ויריתי בברווזים עשויים גומי. ארבעה מהם הפלתי, החמישי צלל במים והכדור חלף מעל לראשו.

גברת עם כלבלב פילסה לה דרך במרפקים בתוך הקהל הנסער. כעסתי בלבי על הגברות המפורכסות הללו, המבזבזות את אוצרות הטבע על כלבלבים מטופחים, אבל טעיתי. הרעב והתלאות טישטשו את ראייתי. לא היה זה כלבלב, היה זה תינוק חמוד, בעל עיני תכלת מלבלבות. ליטפתי בחיבה את תלתליו הזהובים. התינוק נבח עלי בקול אימים וחשף את שיניו. הגברת תלתה בי מבט תמה. משהו עקץ אותי בגב. גירדתי את גבי בזהירות, בלי שאיש יבחין בכך, והגירוי חלף. אם מישהו עקב אחרי, היתה לו מלאכה קשה מאוד למצוא אותי בתוך המון האדם הזה. תקף אותי חשק פראי ואנוכי להימלט מההרגשה הזאת, להדביק אותה במישהו אחר. סוף־סוף, אני כל כך דומה לאנשים כה רבים. מישהו על ידי ניסה לגרד את גבו בזהירות, בלי שאיש ירגיש בכך. הה הה, אני הרגשתי. סוף־סוף, אינני היחיד. התינוק בעל עיני התכלת השלים עם קיומי. גם השיחה ביני לבין הגברת קלחה ביתר נעימות, ביתר שטף. הייתי באמת מבריק ובלתי רגיל. למרות ההבדלים בינינו, ולמרות המקריות והחיפזון, הרגשתי שהקרח הולך ונמס ונוצר בינינו מעין גשר. נדברנו להיפגש באחד הימים הקרובים.

השמש זרחה, השמים היו בהירים ונקיים, ובלבי היתה הרגשה טובה ונקייה. כמעט שכחתי מכל העניין. לא הפניתי את ראשי אחורנית לראות אם עוקבים אחרי, אך ידעתי כי כל זאת היא רק מראית עין, וכי עלי לעמוד על המשמר, וכי יום אחד יהיה עלי לעמוד פנים אל פנים מול הרוצחים. כמה נעים היה לחשוב על הגברת עם הכלבלב, הצעירה ההדורה, המטופחת, אישה בעלת סגנון ומסורת. חשבתי על נשיקות קרות, מסוגננות, צלילי פסנתר, קערות בדולח, ועל הרגע הקצר שבו מתנדף הסגנון בחום הגוף, והזיעה המבצבצת בנקבוביות שוטפת לרגע את ההרגלים, אבל ידעתי שאם לא אעמוד על המשמר ואתפתה, ישיגו אותי הרוצחים ברגע לא צפוי.

הלכתי לבית הקפה, אותו בית הקפה שבו נרצח בעל המכבסה בלילה שהגעתי העירה. בפינה אחת עמדו שני בנאים. בגדיהם היו לבנים מסיד. הם שתו יין לבן. חיפשתי את האישה הצהובה בתוך הקהל. משום מה התגעגעתי לחברתה. היא לא היתה שם.

“הבירה רעה,” אמר אחד הבנאים.

“בזמן האחרון פה בכלל מסריח,” אמר השני.

“סלח לי,” פניתי אל אחד מהם, “אולי אתה מכיר אישה צהובה, כבת ארבעים, הנוהגת לבקר כאן?”

"אם אני מכיר אותה? הה הה! צחק הבנאי וקרץ לחברו. חברו ענה לו בקריצה.

“כולם מכירים אותה,” אמר הבנאי השני, “היא מאוד מוכרת.”

“אישה נעימה מאוד,” אמרתי.

“כן,” אמר הבנאי הראשון, “נעימה למדי, בייחוד למי שאוהב דברים מסוימים.”

“למה אתה מתכוון?” שאלתי בתימהון.

“בדיוק למה שאתה מתכוון,” ענה הבנאי. לא ידעתי בעצם למה התכוונתי.

“אתה חדש כאן?” שאל הבנאי.

“כן,” עניתי, “אני חדש. אני מחפש את האישה הצהובה.”

“כדאי לך למצוא אותה,” יעץ הבנאי, “היא אוהבת את זה.”

פניתי משם בהרגשת בחילה. חיפשתי בעיני את המלצר. הוא לא היה. מישהו אחר עמד מאחורי הדלפק. הוא היה צעיר, ועל שפתו העליונה שפם בתולים שחרחר ודק.

“מה תשתה?” שאל.

את התשובה לשאלה הזאת ידעתי טוב מדי. הסתלקתי במהירות מבית הקפה. קניתי בחוץ ערמונים והשלכתי אותם לברבורים באגם. שני ברבורים שירבבו צוואר וקלטו את הערמונים בזריזות. גבר צעיר חתר בסירה.

הלכתי למכבסה. איש לא הסיר את השלט מעליה. אותו השלט. הנחתי ערמת כבסים על השולחן.

“ביום רביעי,” אמרה האישה.

"אולי לפני כן? " שאלתי.

“לא,” ענתה האישה, “אני מצטערת, בשום אופן לא לפני יום רביעי.”

ניסיתי את מזלי: “כמובן, בגלל המקרה המעציב.”

האישה תלתה בי עיניים תמהות: “איזה מקרה מעציב?”

יצאתי בפחי נפש. הרגשתי כמו עכבר שנפל לתוך חבית. זמן מה שוטטתי ברחובות ללא מטרה. בסוף הלכתי לבקר במוזיאון העירוני.

יומיים לא יצאתי מפתח החדר. פחדתי אפילו לחשוב. ישנתי שינה כבדה וטרופה. מפעם לפעם הייתי מתעורר בהרגשת רעב מציק. מצחי קדח. אכלתי בצל טבול במלח. שלקתי בצל במים, כדי שיהיה לי גם בצל שלוק וגם מרק. ריח רע נדף ממני ודבק בכל החפצים בחדר. הבצל המם את חושי וטרף את מחשבותי. ככל שאכלתי, כן גדל רעבוני. חולשה משונה התפשטה בי. כעבור יומיים אזרתי עוז לצאת.

לאחר הליכה ללא מטרה הגעתי לבית הקפה. לבי ניבא לי רעות. לתימהוני הרב מצאתי שם את בעל המכבסה. בפניו לא היה דומה לאיש שמת בליל בואי העירה, אך בכל שאר הפרטים היה דומה לו דמיון מפליא. גם האישה המקבלת את הכביסה מידי הלקוחות היתה שם. הוא נגע מפעם לפעם בזרועה, והיא חייכה ונשקה לו מאחורי האוזן.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

“בירה,” אמרתי.

המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק. בעל המכבסה שילם, שילב את זרועו בזרועה של האישה ויצא. ראיתי אותם חוצים את הכביש. מכונית שחנתה בעלטה הגיחה לפתע במהירות ודרסה אותם. היתה התרגשות קטנה. קהל הצטופף. מישהו הציע לקרוא למשטרה. המכונית נעלמה. הלכתי הביתה.

הפעם הזאת הייתי בטוח שעוקבים אחרי. לא טעיתי. הלילה היה מעורפל, אך יכולתי לשמוע בבירור קול צעדים קצובים במרחק מה מאחורי. נעצרתי. גם הצעדים נעצרו. המשכתי ללכת. הצעדים נשמעו שוב. בסמטה אחת עצרתי. הצעדים הלכו והתקרבו. כאשר התקרבו מאוד, ראיתי צללית אדם. יריתי בצללית, רוקנתי את כל המחסנית. אבן כבדה נגולה מעל לבי. לא הגפתי את התריסים, לא הנחתי את האקדח הטעון מתחת לכר, וישנתי – בפעם הראשונה מאז בואי העירה – שנת ישרים.

בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.

הפקידה בדואר כבר מכירה אותי יפה. ישנן שם שתיים, אחת בשביל האותיות מ־A עד K, השנייה מ־L עד Z. את זאת של L עד Z אני מכיר גם כן. לפעמים היא מחליפה את זאת של A עד K, כשזו יוצאת לשתות קפה או לעשות את צרכיה.

היא אינה נאה במיוחד, אך גם לא מכוערת. בימים הראשונים עדיין לא הכירה אותי. כאשר הייתי אומר את שמי, היתה מחטטת בערמת המכתבים, מקמטת את מצחה, מחפשת שוב, ובסוף מודיעה לי בנימה של השתתפות בצער: “מצטערת מאוד, אדוני, עדיין לא הגיע.” כעבור זמן ידוע התחילה להכיר אותי. באותה מידה, אם אפשר לומר, התחלתי גם אני להכיר אותה. לפעמים, בראותה אותי עוד מרחוק, היתה מודיעה בקול, בקיצור: “אין.” בפעמים אחרות היתה ממתינה עד שאגש לאשנב, מחייכת ואומרת בקיצור: “לא.” הנימה של השתתפות בצער נעלמה לאט לאט, והפכה לנימה יבשה, אם גם מתנגנת, של הרגל. בערך כמו קולה של קריינית החדשות ברדיו. יש להן מין נגינה מיוחדת גם בדברן על מזג האוויר. לפעמים לא היתה אומרת דבר, ורק רומזת בתנודת ראש קלה שלא הגיע אלי שום מכתב.

היא ידעה בדיוק באיזו שעה אני עומד לבוא, ועל כן לא היה לה צורך לטרוח בנוכחותי. היא ידעה מראש. אולי גם לא האמינה שהמכתב יבוא. אני נקשרתי אליה בקשר מוזר, כי היא היתה אחד האנשים היחידים בעיר שהכרתי, ואולי האדם היחיד שידע את שמי. הפגישה איתה הפכה לאט־לאט למאורע המרכזי של היום.

לפעמים הייתי שוכב שעות שלמות במיטה וחושב עליה. הייתי מנסה לתאר בדמיוני את דירתה. הנה היא חוזרת מהעבודה, חולצת את נעליה בעייפות, בלי לנגוע בהן בידיה, ככה, בחיכוך רגל ברגל, וצונחת על הספה בבגדיה. כך היא מונחת לה רבע שעה, עשרים רגע. הטלפון מצלצל. יש מי שיודע באיזו שעה היא חוזרת מהעבודה. לא נעים לטלפן אל מקום העבודה. היא מדברת בחשק רב. קובעים פגישה, ללכת לאכול ארוחת ערב יחד, ואולי לקולנוע.

בלילה, לפני הכניסה לבית, פרידה ממושכת. אולי נכנסים לשתות כוס קפה. אולי לא. זה תלוי בחברה, במצב הרוח ובעוד מיליון דברים קטנים, אבל אהבתי לחשוב על כל האפשרויות. שעות תמימות הייתי חושב כך, על כל הפרטים הקטנים ביותר. אפילו איך היא עושה פיפי. היה זה כמעט האדם היחידי שהכרתי בעיר.

פעם הייתי חולה במשך שלושה ימים רצופים. אני מודה על האמת, התגעגעתי אליה, אף על פי שכל היחסים בינינו הצטמצמו בשאלה שהייתי שואל ללא קול ובתשובה שהיתה נותנת לי ללא מילים. אבל בכל זאת, כאשר קמתי ממחלתי מיהרתי לבית הדואר כמו צעיר הממהר בלב נפעם לפגישת אוהבים. היא לא הבחינה בהתרגשותי. אולי לא הרגישה שנעדרתי.

כמה פעמים חשבתי לחכות לה אחרי העבודה ולנסות לפתוח איתה בשיחה, אבל לא היה בי האומץ. רציתי לעקוב אחריה, לדעת היכן היא גרה. לצלצל בדלת, לבקש סליחה, ולומר שלא היה לי פנאי בבוקר, אך כיוון שהדבר חשוב לי מאוד, הייתי רוצה לדעת אם הגיע מכתב היום. להסתכל מסביב על הדירה, על הרהיטים, להעיר כמה הערות, וכמו בהיסח הדעת להתיישב על אחת הכורסאות. במקרה זה היתה אומרת שהיא ממהרת לצאת, אך האם אני רוצה לשתות כוס קפה? באותו רגע היה הטלפון מצלצל, ומישהו היה אומר משהו, והיא היתה עונה: “חבל, אם כך לא נלך הערב לתיאטרון?” והיתה חוזרת אלי בהבעת אכזבה, ואז הייתי אני מציע לה ללכת לתיאטרון, והיא היתה מקבלת את ההצעה. היא היתה מבקשת ממני סליחה, הולכת למקלחת. הייתי שומע את קול המים הניתזים. כעבור רבע שעה היתה יוצאת, מדיפה ריח רענן, בחלוק בית נאה ומצויץ, נכנסת לחדר הסמוך, מתלבשת, ויחד היינו יוצאים. בדרך הייתי מציע לה לאכול ארוחת ערב באיזשהו מקום. הייתי בוחן את התפריט בקפדנות, מזמין בקבוק יין שלם, עומד על כך שהמלצר יחליף את המפיות ויביא מפיות יותר נקיות, ומשאיר דמי שתייה בעין יפה.

לאחר ההצגה היינו נכנסים לבר קטן לשתות כוסית, ומחליפים כמה דעות ורשמים. בדרך הביתה הייתי משלב את זרועי בזרועה. אני בטוח שלא היתה מסרבת.

בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.

הצצתי למכבסה. האישה עמדה שם, אבל היום לא היה יום רביעי. חוץ מזה, לא היה לי כסף לפדות את בגדי. היא הכירה אותי, כפי הנראה, כי הבעה של אי רצון עלתה על פניה. קניתי קילו בצל וחזרתי למלון. היה לי איתי קמצוץ מלח. טבלתי בצל במלח ואכלתי, אך נשארתי רעב. אכלתי עוד בצל. כל קרבי בערו. עייפות משונה התפשטה בכל גופי. ישנתי שינה מטורפת.

התעוררתי בלילה. הלכתי למכבסה. נכנסתי לחצר, איש לא היה שם. החלון האחורי היה פתוח במקצת. קפצתי בזריזות על אדן החלון והטלתי את גופי פנימה. נפלתי על ערמת בגדים. אולי הבגדים שלי. הִצתי גפרור. איש לא היה במכבסה, רק אצטבאות ארוכות מלאות כביסה מגוהצת וממוינת. התינוק בעל עיני התכלת ותלתלי הזהב ישב בתוך סל נצרים, כולו מת. עכשיו יהיה לי על מה לשוחח עם הגברת ההדורה. הטבעת מתהדקת. הגפרור שבידי כבה.

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור, ומישהו סתם את פי בחזקה. ניסיתי לזעוק, אך שום קול לא נפלט מפי. בעטתי ברגלי אחורנית. מישהו נפל, קללה נשמעה, אך עדיין החזיקו אותי ידיים חזקות מאחור. כפי הנראה היו רבים במספר. מישהו העלה אור. את האור ראיתי רק כמה שניות. משהו כבד המם את ראשי.

כאשר התעוררתי הייתי במכונית. המכונית נסעה על כביש שחור במהירות עצומה. הרמתי מעט את ראשי.

“אל תזוז,” נשמע קול מצווה. לא זזתי. במכונית נהגה, לתימהוני הרב, הגברת בעלת הכלבלב. התינוק בעל עיני התכלת לא היה שם. ליד הגברת, במושב הקדמי, ישב גבר שהפנה אלי את עורפו. אולם לא היה לי כל צורך לראות את פניו – זה היה המלצר הצעיר. שני האנשים שישבו מימיני ומשמאלי היו שני הבנאים. אלא שהפעם לא היו לבושים בגדי עבודה. שניהם היו לבושים חליפות ערב שחורות, תפורות לפי מידה, ומגבעות לבד. הבעת פניהם לא היתה ידידותית. המכונית הגיעה להצטלבות דרכים.

“סעי ימינה,” אמר אחד הבנאים. האישה הטתה את המכונית בזריזות, בלי להאט את המהירות. איש לא אמר דבר. המכונית הגבירה את מהירותה. מכונית התקדמה לעברנו במהירות עצומה. פנסיה החזקים סינוורו אותי, לא לפני שהבחנתי בדמות הנוהגת בה. “זהירות!” צעק מישהו, וזה היה הדבר האחרון ששמעתי. כאשר התעוררתי, היתה המכונית השרופה מוטלת על הכביש השומם. ריח בשר חרוך עלה מסביב.

נסתי משם מנוסת אימה. היה ליל ירח בהיר, חמים. בגן ליבלבו העצים. הדשא היה ענקי. מאות זוגות רבצו על הדשא ועסקו באהבה באין מפריע. הִצתי סיגריה וטיילתי על הדשא. לאוזני הגיעו אנחות האוהבים, אנקות האהבה. הייתי כל כך בודד. מה הביא אותי אל העיר הזאת? מה הביא אותי אל הגן הזה, בלילה בהיר, כאשר הירח מטיל את אורו על דשא ירקרק הטובל בסוד החיים? הגברים שכבו על הנשים, מתחת לעצים. היו נשים ששכבו על הגברים העייפים. אישה אחת שכבה לבדה, חלק גופה התחתון עירום. פיה היה פתוח, והיא נאנחה. עיניה היו עצומות. שכבתי עליה. היא חיבקה אותי בזרועותיה וברגליה. משהו חם עלה בתוכי עד שנשימתי נעצרה. צנחתי ומילמלתי דברים ללא שחר.

הירח שקע. הרתחתי סיר מים ובישלתי בו כמה בצלים. שתיתי את המרק והלכתי לישון.

זה לי היום השלישי שלא אכלתי. בכל יום מוליכות אותי רגלי אל הנמל. אני הולך סהרורי, מסתכל על האנשים שיושבים בבתי הקפה ללא שמץ קנאה. גם אני הייתי מסכים לשבת קצת, לנוח, אפילו לא לשתות מאומה. סתם, לשבת. אולי היה מישהו מכיר אותי, מישהו היושב לבדו בשיממון לפני כוס ריקה. היה קורא אלי בקול: “הֵיי, בוא הנה! שב קצת! מה תשתה?” ואני הייתי ניגש בצעד מהסס, אך הוא היה מושך אותי בכוח, טופח בחיבה עצומה על שכמי, ובלי לתת לי שהות להרהר היה קורא למלצר: “עוד בירה אחת!”

השמש מכה על ראשי. אני מתיישב על אחד מעמודי הבטון הגדולים, המשמשים לקשירת הספינות אל הרציף. ממול, אוניית נוסעים גדולה. אחד אחד הם עולים על הכבש, מנפנפים במטפחות אל הקרובים והידידים העומדים למטה. סירת מנוע קטנה חגה בזריזות בין הספינות הגדולות. צפירות. אונייה נכנסת. צפירות. אונייה יוצאת. מנופי ענק חורקים. רעש והמולה. מפרשית קטנה, שטוחה, אני מכיר אותה. היא שטה הלוך ושוב בין הנמל לאיים הסמוכים. את האי הקרוב ביותר אפשר לראות גם מכאן. על המפרשית שני מלחים, אחד שתום עין ואחד צעיר, סרוחים בעצלתיים על ערמת שקים. שתום העין נראה כמו שודד ים. לא שודד ים גדול. סתם אחד קטן, מנחוּתי הדרגה. הצעיר חסון ובריא. הם אוכלים לחם וירקות, ועל ידם בקבוק יין. זה היום השלישי שאני רוצה לבקש מהם פת לחם. אני בטוח שיתנו לי ברצון, אבל המילים נתקעות בגרוני. אינני רוצה שיחשבו שאני מסתכל עליהם. אולי יראו שאני רעב ויציעו לי לאכול. אני מסב את עיני מהם. כמה פעמים רציתי לשאול אותם מיהו רב־החובל, אני רוצה לנסוע אל האי הסמוך. אין לי דמי נסיעה לשלם, אך אני מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שייתנו לי לאכול ולהגיע אל האי. שם, על האי, כבר אדע מה לעשות. אלך לעבוד בכרמים, בבציר, או בפרדסים, בקטיף. או בכל מלאכה אחרת.

אין בעיתונים שום זכר לרצח בעל המכבסה ואשתו. גם על קורות אותו ליל ערפל אין אף מילה. עברתי לגור בחלק אחר של העיר. משנה מקום משנה מזל.

בסידני לא הייתי מימי.

נכנסתי אל בר גדול למדי, מואר מאוד. בפינה ישבו שלושה נגנים צ’רקסים ופרטו על מיתרים. שני ילדים וילדה אחת, נעולי מגפיים וחובשי כובעי פרווה צ’רקסיים קטנים שנתפרו בסידני, רקדו בין השולחנות.

היו הרבה שולחנות, הרבה אנשים. עברתי לאט בין השולחנות, ניסיתי לקלוט את השפה ואת הדברים. היו שם יוונים וארמנים, טורקים וסרבים, פולנים וליטאים, אלבנים והונגרים, והיה הרבה אוכל והיו הרבה בקבוקי משקאות והרבה כוסות על השולחנות.

ביקשתי מהמנגנים רשות לשיר שיר.

אם תיתן לנו את האקורדים, אמר ראש המנגנים, נלווה אותך.

נתתי להם את האקורדים והתחלתי לשיר בעברית:

הלוך הלכה החבריה

בצבא האדום לעבוד.

בצבא האדום לעבוד.

טרוף הנפש אף קודקוד.

גמרתי לשיר. נשמעו קצת מחיאות כפיים. קדתי, ירדתי מהבימה ומצאתי לעצמי מקום ליד שולחן קטן פנוי בקצה האולם.

אתה חדש כאן, אמר איש שהצטרף אלי לשולחן. מה תשתה?

מה שאתה שותה, אמרתי, אבל אני המזמין.

באת להתחיל בחיים חדשים, אמר האיש.

כן, אמרתי.

הרמנו כוסיות, השקנו אותן ושתינו.

האם גם את אביך ואת אמך שחטו? שאל האיש.

אין לי מושג, אמרתי, לא הכרתי אותם. סבתי גידלה אותי.

היוונים שחטו את אבי ואת אמי, אמר האיש.

אני מצטער לשמוע זאת, אמרתי.

מי לא היה רוצה להתחיל בחיים חדשים, אמר טורקי גבוה שעמד קרוב אלינו.

לחיי החיים החדשים, אמרתי.

גם אני לא הכרתי את הורי, אמר האיש הגבוה בעצב.

שלנו שחטו אותם, אמר האיש שאיתו דיברתי קודם לכן.

אני מאוד מצטער, אמרתי. בוא תשב איתנו.

הרמנו עוד כוס לחיי החיים החדשים.

בואי תשירי לנו שיר, אמר האיש לאישה אלבנית צעירה שעמדה ליד הקיר.

אני לא כל כך יודעת לשיר, אמרה האישה הצעירה, השיר ששרת היה כל כך יפה.

תשבי איתנו, אמר האיש, אנחנו נשיר לך שיר.

אמי ברחה כשהייתי בת שבע, אמרה. הכפר שלי על ראש ההר, ועזים שחורות מדלגות על הסלעים. אולי לכן אינני יודעת לשיר, הוסיפה.

ישבנו שעה ארוכה, הלילה החל לגווע. יצאנו שנינו מהבר.

לאן עכשיו? שאלה אותי.

לראות את הים, אמרתי.

יש לי מכונית, אמרה, הים רחוק.

נסענו במכונית.

אתה יודע שכאן לא סידני, אמרה לי בעצב. ואני לא אלבנית, המשיכה. אבל אני מוכנה למות למען אלבניה החופשית.

אם כאן לא סידני, שאלתי, מה כאן?

אני קוראת למקום הזה גיא צלמוות, אמרה, אבל זאת בדיחה פרטית שלי. למקום הזה קוראים סן פרנסיסקו.

לא התווכחתי איתה. אני מכיר את סן פרנסיסקו. עמדנו שעה ארוכה מול הים. היא הורידה אותי בבית המלון שלי והמשיכה בדרכה. השעה היתה כבר לפנות בוקר, ועד שנרדמתי הספקתי לשמוע את ציפורי הבוקר הראשונות.

התעוררתי בצהריים. התקלחתי, שתיתי קפה דליל בקפטריה שמתחת למלון. את היום ביליתי בביקור בכמה מוזיאונים. ראיתי אוסף די יפה של פול קליי, ותערוכה של צייר מקומי שאת שמו לא שמעתי מעולם. תימהונים פגשתי לא מעט ימי חיי. ידעתי שכאן סידני, והייתי בטוח שהיא אלבנית. אכלתי ארוחת ערב במסעדה קטנה, ובסוף הערב שוב הגעתי אל הבר של אמש.

להקה קטנה של בוזוקי ניגנה סירטאקי. שני ילדים וילדה, לבושים במכנסיים רחבים ועטורים במצנפות טורקיות, רקדו משהו שניסיתי לזהות כמחול דייגים מכרתים. בשולחן היווני שתו אוזו וניפצו כוסיות בחדווה. אחד ממנפצי הכוסיות היה האיש שאמר לי אמש, היוונים שחטו את אמי ואבי. תמהתי בלבי אם הוא מנפץ מפני שהוא שמח, או שהוא שמח רק אם הוא מנפץ. את הטורקי הגבוה של אמש לא ראיתי. אולי שחטו אותו בדרכו הביתה. יכולתי לדמיין לעצמי את התמונה. איש פוסע לבדו ברחוב שומם. מן החשכה מגיחים כמה צללים, ובתוך כמה שניות הכול נגמר.

ביקשתי מהמלצר בירה מהחבית. אדם צעיר התיישב לידי.

תשתה בירה? שאלתי.

תודה, אמר, בחפץ לב.

שתינו בירה. שתקנו קצת. חיכיתי.

אני אסטוני, אמר, שמעתי מה שאמרת אתמול. בכל העיר הזאת, אין לי עם מי לדבר אסטונית.

דבר אלי קצת אסטונית.

הוא דיבר אלי אסטונית כרבע שעה. כשגמר לדבר קם, אמר לי תודה על ההקשבה וחזר למקומו. גם הוא, כמוני, ישב לבדו.

שכחתי כבר את פרקי ההיסטוריה שלי, ואולי לא ידעתי אותם מעולם. האסטונים, כמו הפינים, כמו ההונגרים, הם עמים ממוצא מונגולי, שהגיעו לאירופה בנדידות העמים הרבות של ראשית ימי הביניים וכבשו להם נחלה. משום מה, משכו חופיו של הים הבלטי עמים קטנים מוזרים, הליטאים והלטבים, שמעולם לא הבנתי מה ההבדל ביניהם, הדוברים שפה ארית עתיקה מאוד, השפה הקרובה ביותר לסנסקריט. מה יש שם, בחופיו של הים הבלטי?

בסרי לנקה, שבה שוחטים הטמילים והסינגלים איש את אויבו, יש בית דפוס קטן המוציא לאור בשפה האנגלית את כתבי טרוצקי, ומשם מפיץ אותם בכל העולם. תמהתי אם יש בעיר הזאת רחוב על שם טרוצקי, או לפחות איזו ספרייה על שמו, אבל חששתי לשאול.

היוונים פינו את הרחבה לטובת הסרבים. אף הם, במכנסיים רחבים ובמצנפות טורקיות, פרטו על כלי מיתר ורקדו קולו. הקצב של הנעימות הסרביות הוא בדיוק כקצב היווני. אבל למוזיקה היוונית גוון טורקי, ואילו זאת של הסרבים יש בה מהנוגות הסלאבית, לבד מהנוגות הכללית של כל אלה שבמשך מאות רצופות של שנים לחמו מלחמות אבודות, נשכחות. נערה סרבית נאה במיוחד, גבוהה, שחורת שיער וחיוורת, שרה בקול ערב. המלצר הביא לי עוד בירה.

מדוע אמרה לי האלבנית של אמש שאינה אלבנית? מדוע קראה לעיר הזאת גיא צלמוות?

אולי תשיר לנו משהו, אמר אחד הסרבים.

אולי בפעם אחרת, אמרתי.

אתה עצוב הערב? שאל אותי הסרבי.

כן, עניתי.

אתה לא חייב לשיר. אולי תדקלם לי משהו.

המלצר הביא בירה לשנינו. השקנו כוסות.

דיקלמתי באוזניו, בעברית:

מהפכנים, קוממיות!

המון שונאים אורב לעוט.

קדימה, קדימה,

צועד עם עובד.

בראבו, אמר לי הסרבי.

הלכתי לישון מוקדם. התעוררתי עם ציפורי הבוקר ופתחתי את החלון. כאן סידני, אמרתי לעצמי בקול רם. כאן סידני ולא סן פרנסיסקו ולא גיא צלמוות. כאן, אמרתי לעצמי בקול רם, כאן נקים ויהי מה את ממשלת אלבניה החופשית.

במולדתי, הייתי בונה דגמים לארכיטקטים. התחלתי לחפש עבודה. בתוך שבוע מצאתי עבודה חלקית אצל ארכיטקט מקומי. לא בשכר גבוה, כי מובן שלא היה עדיין בידי רשיון עבודה. המשכתי להתגורר במלון. את חדרי הפכתי לחדר עבודה. בערבים השתדלתי להישאר בחדרי, צפיתי בטלוויזיה או האזנתי למוזיקה בווקמן. היה קיץ, והייתי עומד מול החלון הפתוח בחדרי האפל, מתבונן בעיר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים: עמדתי לפני מצבת קבר המהר"ל בפראג.

לפני זה, בבית המלון, ניגנה התזמורת את “הבה נגילה”. יצאתי לשוטט בסמטאות. צילמתי חלונות ראווה ישנים הנושאים שמות יהודיים. חנות פרוות, חנות של עושה כובעים, לא ידעתי אם מישהו לא נגע לרעה בשלטים הישנים הללו, או אם מישהו חידש אותם, בסגנון הישן.

חשבתי לעצמי שכל כך הייתי רוצה להיות הגולם. כל כך הייתי רוצה שאיש קדוש ילוש אותי מחומר, ותחת לשוני יניח, בדחילו וברחימו, את השם מפורש. ואז אני, הגולם, אהרוס בחמת זעם את הפקעת הארורה שבתוכה נכלאתי כתולעת. ומהי הפקעת אם לא חומת כלא.

ואז אהיה פרפר.

וזאת היתה הפעם הראשונה, בפראג, שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים.

היתה עוד פעם אחת.

הפלגתי מהחוף אל עבר חיי החדשים. העוגן הורם לעת ערב, ואת השקיעה ראיתי במרחבי הים הפתוח. התעוררתי בתא אפוף עשן, ועליתי במרוצה אל הסיפון, שהיה שטוף מים כולו, ואיש לא היה עליו.

שחיתי כל הלילה, עד שהגעתי אל החוף.

איפה היית? שאלה אשתי, דאגתי לךָ.

אל אותו בר גדול ומואר, שבו דיקלמתי ושרתי שני בתים משירו של אלכסנדר בלוק, “שנים עשר”, לא השתוקקתי במיוחד לחזור. היה משהו מדכא במקום, למרות המחולות היפים והמוזיקה הערבה. אבל הרעיון של ממשלה מהפכנית בגולה לא נתן לי מנוח. ערב אחד, לאחר שהגשתי את עבודתי הראשונה לארכיטקט ועם ארנק מלא כסף, שוב הגעתי לשם.

לאן נעלמת? שאל אותי הטורקי, שבטעות חשבתי שנשחט ברחוב חשוך.

לשום מקום, עניתי, פשוט הייתי טרוד ועייף.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאל.

השאלה בילבלה אותי, ועוד בטרם הספקתי לתמוה מדוע הוא שואל אדם זר שאלה שכזאת, עניתי: כן, כמובן.

אני חדלתי להאמין באלוהים, אמר. בנערותי הייתי אדוק. עכשיו אני יודע שאין השגחה אלוהית, אין אלוהים ואין שום כוונה ואין שום כיוון.

אולי אתה יודע היכן האישה האלבנית שפעם שוחחתי איתה? שאלתי.

היא לא אלבנית, ענה הטורקי, סבתה היתה שפחה אלבנית באיסטנבול. אמה נישאה לגבר ממלטה, ושם היא נולדה. ודרך אגב, האם ידוע לך שאנשי מלטה הם נוצרים ושפתם היא דיאלקט ערבי, שאותו הם כותבים באותיות לטיניות?

לא, לא ידעתי, עניתי.

על הבמה עלתה להקה של אשורים. ידעתי שבעיראק נותרה קהילה קטנה מאוד של אשורים, כשלושים אלף בסך הכול, שמרביתם נשחטו במלחמת העולם הראשונה ושאריתם כמעט הוכחדה לפני שנים לא רבות. ידעתי שבמבצע הצלה הועברו שרידי העם העתיק הזה לגרמניה, ושם הם חיים כיום. לא ציפיתי לראות כאן, בסידני, להקה משלהם.

הם שרו בארמית, שהיא שפת התפילה שלהם. רק גברים היו בלהקה, שלושה, כולם בעלי זקן אשורי כמו בתבליטים העתיקים, ובגלימות קצרות שאינן מגיעות לברכיים.

מה המקצוע האזרחי שלך? שאל.

אמרתי לו. חיכיתי שעתה ישאל אותי מה המקצוע הצבאי שלי, אבל במקום זה אמר לי: אני היסטוריון חובב. כתבתי ספר על מיתות בית דין. מעניין אותך?

קצת.

חנק. סקילה. שרפה. תלייה. עריפה. שחיטה. הוקעה. צליבה. הטבעה. הרעלה. כבר מנינו עשר מיתות בית דין, ואין הן אלא מקצתן. מובן שכל אחת ממיתות בית דין האלה יש בה וריאציות אין ספור. למשל עריפה: יש עריפה בגיליוטינה ויש בגרזן. יש בחרב. שחיטה אינה בדיוק עריפה. שכן בשחיטה, הסכין מונפת על הצוואר ולא על העורף, והתליין עומד מאחורי הנידון כדי להטות את ראשו לאחור. ובידו הימנית הוא מבתק את הצוואר, אך לא עד לניתוק הראש מהגוף.

ישנן גם מיתות משולבות, כמו השילוב של צליבה בתחילה, הורדה מהצלב וקיצוץ כפות הידיים והרגליים לאחר מכן, ורק לבסוף עריפה בגרזן.

ישנה קבירת הנידון חיים עד צווארו, ואז באות החיות הגדולות אך גם הקטנות, וטורפות את גולגולתו. ישנה כבילתו של הנידון באזיקים אל עץ שיגווע ברעב. או מריחתו בדבש והשארתו לנמלים. אחת המיתות המעניינות ביותר היא פשיטת עורו של הנידון בעודו חי. כך, למשל, הוצא להורג בידי הטורקים מושלה האיטלקי האחרון של קפריסין. בכל משך גסיסתו האיומה היה יכול לראות את עורו פרוש על חומת העיר. אתה איתי?

כן, אמרתי, אני איתך.

האישה מאלבניה נכנסה. היא הבחינה בנו וניגשה אל שולחננו. הטורקי התנצל ואמר שעליו לחזור לשולחן שלו ואיחל לנו ערב נעים.

המשך הערב היה נעים למדי, וכמעט השכיח מלבי את מה ששמעתי קודם לכן. להקה של סרבים מוסלמים מבוסניה חוללה מחול שלא ראיתי מעודי.

נלך, הציעה. יצאנו.

שוב נסענו אל הים. שוב עמדנו שעה ארוכה והתבוננו באורות הקטנים שריצדו באפלה רחוקה.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאלה.

כן, עניתי, מדוע?

מפני שאחרת קשה מאוד להרוג, אמרה.

שנינו שתקנו. היא ליוותה אותי במכוניתה למלון ונעלמה. לא שאלתי אותה מתי ניפגש שוב.

הארכיטקט טילפן בבוקר למלון וביקש שאבוא.

יש לי עבודה גדולה, אמר. אני זקוק לדגם די מהר. אתה עובד יפה. תקבל חדר גדול במשרד, משכורת חודשית ורשיון עבודה. דרך אגב, האם אתה יודע להשתמש בנשק?

מדוע?

סתם ככה, טוב לדעת.

כן, אני יודע.

התחלתי לעבוד. העבודה היתה קשה ומרובה. בערבים הייתי מגיע סחוט אל בית המלון, צופה קצת בטלוויזיה ונרדם. מפעם לפעם הייתי חולם שפושטים את עורי מעלי ותולים אותו על חומת העיר. לפעמים היתה להקת רקדנים אלבנים שהיו מבצעים את המחול החרב בעוד אני גוסס.

יום אחד הגיע מכתב ובו הזמנה להתייצב לקבלת רשיון עבודה.

פקיד צעיר למדי שאל אותי את כל השאלות הרגילות, ולבסוף שאל אם אני יודע להשתמש בנשק. עניתי שכן, כמובן. יצאתי עם רשיון חתום כדת, וחשבתי שעם משכורת ועם רשיון עבודה אולי כדאי לי לעזוב את המלון ולחפש לי סטודיו קטן ונעים, אולי בקרבת הים.

כעבור כמה ימים מצאתי את מה שחיפשתי. הרשיתי לעצמי גם לפתוח לי חשבון בנק, ורכשתי מכונית חדשה, בתשלומים.

כאשר הגעתי הנה, לפני זמן לא רב, היתה החלטתי נחושה למחוק את עברי. היה משהו נוח ונעים בעיר הזאת, משהו של התחלה חדשה. כל כך הרבה אנשים אחרים הגיעו הנה, כמוני, כדי להתחיל את חייהם מחדש. וכך, פחות ופחות זכרתי את מי שהייתי פעם, ונטמעתי בהווייתי החדשה.

התחלתי אפילו לחשוב שמותר לי להתאהב, מדוע לא.

בכל יום, בדרכי מהעבודה אל דירתי הקטנה שמול הים, נכנסתי אל חנויות הספרים, ולאט־לאט בניתי לי ספרייה מהסוג שאני אוהב. כתבתי לאותו בית דפוס קטן בסרי לנקה, וביקשתי לשלוח אלי את כל כתבי טרוצקי. כאשר הגיעו הספרים סוף־סוף, הרשיתי לעצמי לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג עם עצמי.

אין לי מושג מדוע אני נמשך כל כך אל אותה מהפכה גדולה ואומללה שהרעידה את האנושות. מדוע דמעות עומדות בעיני כאשר אני חושב על המילים של אלכסנדר בלוק. פעם ראיתי סרט תיעודי על מלחמת האזרחים ברוסיה. בור גדול ורחב. אל שפת הבור עולים, אחד אחד, צעירים שידיהם כבולות לאחור. כיתת יורים של הצבא הלבן יורה בהם. כדור אחד לאיש אחד, זה הכול. הדף הקליע כה גדול, עד שהנידון למוות נהדף לאחוריו וצונח אל תוך הבור. התמונה שלא תמוש מזיכרוני היא של חייל צעיר מאוד של הצבא האדום, יפה תואר, המחייך מול כיתת היורים, וכך, בחיוך, צונח אל תוך הבור. והרי את נקמת דמו השפוך איש לא נקם עד עצם היום הזה. וגם אם המהפכה נהפכה לגיהנום, וגם אם הגיהנום נהפך לאט־לאט לשגרה שאפשר לחיות עמה ובתוכה, וגם אם הגיהנום נשכח ואין יותר איש חי הזוכר אותו, עדיין נותר חיוכו האחרון של הצעיר שצנח אל בור הנהרגים.

אני חושב על גדליה מאודסה, האיש של בַּאבֶּל, איש חכם המנסה מתוך אמונתו באלוהים להבין גם את המהפכה. ואני יודע שגם אם גדליה הוצא להורג כשם שקרה למחברו, אינני יכול לשכוח אותם.

בוא אלי בסוף השבוע, אמר לי הארכיטקט. הייתי רוצה להציג בפניך כמה אנשים מעניינים.

האנשים היו צעירים כולם. מניתי את מספרם, אחד־עשר. שש נערות, חמישה נערים.

הם רוצים לעשות משהו, הסביר לי הארכיטקט. נדמה לי שיש לך משהו ללמד אותם.

אם אתם רוצים ללמוד, אמרתי, מישהו חייב להביא את הכלים.

אחת הנערות פתחה תיק. בתוכו היה תת־מקלע עוזי מפורק.

מי הם כל האנשים האלה? שאלתי את הארכיטקט לאחר השיעור הראשון.

אין לי מושג, אמר, כולם ידידים של בתי.

בתך אחת מהם, אמרתי.

כן. זאת שהביאה תת־מקלע.

הוא ליווה אותי לדלת. אם הסכמת ללמד אותם, אמר, אין צורך לבקש ממך לשמור סוד.

אין צורך, אמרתי.

היו שבועות שקטים. הרבה מאוד עבודה, קצת מנוחה. לא יצאתי בערבים, הרביתי לקרוא. מפעם לפעם חשבתי על הפקיד הצעיר במשרד הפנים: האם השאלה ששאל אותי היתה שגרתית לצורך קבלת רשיון עבודה?

מדוע אינך שואל מדוע אנחנו מתאמנים? שאלה נערת התת־מקלע.

באמת אין לי מושג מדוע אינני שואל, אמרתי. אני זר.

יותר לא דיברנו בנושא. רק פעם אחת לאחר מכן אמרתי משהו שאולי שייך לנושא. לאחר שכולם הגיעו לשליטה מניחה את הדעת בכלי, שאלו אותי מתי ייערך המטווח.

המטווח אינו חלק מהלימוד, אמרתי. המטווח הוא חלק מהפעולה הישירה.

עם היו שאלות, הן לא נשאלו. בשיעור הבא שלף נער מתיקו כמה אביזרי חבלה ושאל אם אני מכיר אותם. הכרתי אותם. השיעורים הבאים התרכזו בידע תיאורטי ומעשי על השימושים השונים של אותם אביזרים, על תכליתם, ובעיקר על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהפעלתם. בשלב מסוים הודעתי שמה שידוע לי כבר העברתי אליהם.

שוב עברו כמה שבועות שקטים. רכשתי לי ציוד צלילה, ובסופי שבוע הייתי צולל בשוניות האלמוגים. השתדלתי לא ליזום מחשבות על מה שדחף אותי לבוא הנה, על האנשים והנשים והנערים והנערות שהכרתי. נוח היה לי בחייו של איש בודד ותלוש, שאין לו מה לומר ושאנשים באים ואומרים לו דברים. לפעמים חשתי עצב על שאיני מאוהב. באחת מהפשיטות שלי על חנויות הספרים שבעיר, גיליתי את כתב העת Soldier of Fortune" " ועותק יקר ונדיר של ה־Anarchist Cook Book" " . בכתב העת היו כתובות דואר לאספקת ספרות על כל הנושאים שבהם דן ספר הבישול האנרכיסטי הזה: התקנת ציתות לטלפונים במו ידיך; הכנת רעלים, חומרי נפץ ואמצעי פיגוע בביתך, מחומרים זמינים בשוק וללא מעבדה; רכישת אמצעי הגנה אישיים מתוחכמים, וכיוצא בהם. היו גם מודעות לרוב, מיועדות ליוצאי יחידות עילית מצבאות שונים, להתגייס כשכירי חרב בתשלום גבוה. זה כמובן לא עניין אותי כלל, אבל כמה מאמצעי ההגנה רכשתי באמצעות הדואר: דיסקוס משונן לזריקה, אלה חשמלית ועוד כמה פריטים. למרות האווירה השקטה והידידותית שבה נתקלתי בדרך כלל, חשתי אי שקט.

לבסוף לא יכולתי להתאפק יותר, וחזרתי אל הבר הראשון שלי.

קיוויתי שאולי תבוא, אמר לי ההיסטוריון החובב מטורקיה. כל כך קשה לחיות לבדך בתוך העבר הנורא, ללא אוזן שומעת. גיליתי עוד מיתות משונות. אבל הערב לא נדבר על כך. הערב נחזה בהופעה יוצאת דופן של להקה באלוצ’ית.

בלהקה היו שני נגנים ושלוש נערות מחוללות. התפלאתי מאוד על גון עורן הבהיר. ידידי הטורקי הסביר לי שזוהי הסיבה שבגללה, עד עצם היום הזה, הן נערות ההרמון הנדרשות ביותר, ורבות מהן עדיין נחטפות ונמכרות לשייחים עשירים, אלה מהם המעדיפים נערות מוסלמיות.

הגברים ניגנו, האחד על תוף והאחר על קתרוס, ושרו בניב פאתאני. ידיד ספרדי הסביר לי פעם שמקורו של הפלמנקו בפקיסטן, ומשם הובא על ידי הצוענים לספרד. הנערות היטיבו להתנועע, אבל לא מצאתי בזה עניין מיוחד.

אלי תבוא לארוחת ערב בביתי, הציע לי הטורקי. אני רוצה להפגיש אותך עם כמה אנשים מעניינים.

האנשים המעניינים היו זוג צעיר. הגבר, ששמו היה ג’לאל, הציג עצמו כמרצה למתמטיקה באחת האוניברסיטאות המקומיות. אשתו, נאדיה, היתה אוצרת בספרייה העירונית.

האוכל היה טוב: מבחר סלטים, בשר כבש בשזיפים, וכמנה אחרונה – קיימאק, וקפה מהביל כמובן.

תשבו ותשוחחו קצת בלעדי, אמר המארח ויצא.

לא התפלאתי כאשר נאדיה פתחה את התיק שלה, הוציאה ממנו תת־מקלע מפורק ואמרה: למד אותנו להשתמש בנשק. אין לנו ברירה.

קבענו פגישה לסוף השבוע, בביתם. נאדיה החזירה את הנשק לתיק. המארח חזר אלינו, ועד סוף הערב סיפר על המיתות המשונות שעדיין המשיך לגלות.

היו שם שבעה צעירים – שתי נערות, ארבעה נערים ונאדיה. השיעור התנהל ברצינות וביעילות, וכמוהו השיעורים הבאים. גם כאן, כצפוי, התעוררה שאלת המטווח באש חיה, וגם כאן עניתי שהירי עצמו שייך לפעולה הישירה ולא ללימוד.

אחת הנערות היתה דומה לאחת המחוללות הבאלוצ’יות, אבל לא הייתי בטוח בכך. ובעצם, אין לי מושג איך נראה באלוצ’י.

התחלתי שוב לבקר בקביעות בבר, בדרך כלל בימי חמישי בערב. כרגיל, היו להקות זמר ומחול, וקיוויתי שערב אחד, סתם כך, תופיע הנערה מאלבניה.

באחד הימים צילצל הטלפון על שולחני במשרד. על הקו היה הפקיד הצעיר ממשרד הפנים.

אולי תוכל למצוא פנאי לערוך אצלי ביקור לא ארוך, הציע.

קבענו יום ושעה.

איך אתה מתאקלם אצלנו? שאל.

לא רע, עניתי, יש סיפוק בעבודה.

אני מקווה שאתה מוצא פנאי גם לתחביבים, אמר.

בהחלט, עניתי. אני צולל, מרבה בקריאה, שומע הרבה מוזיקה קלאסית.

יפה, אמר הפקיד. ואם כך, אולי לא תתנגד אם אכיר לך, בהזדמנות, כמה אנשים מעניינים.

באחד הערבים, כפי שקבענו, הסיע אותי במכוניתו אל דירה פרטית. היו שם כחמישה־עשר איש – נערים ונערות בגיל העשרה, וצעירים בשנות העשרים שלהם. זמן קצר לאחר מכן התחולל קרב היריות הראשון בעיר. במהלך הקרב נהרגו שני שוטרים ושלושה רעולי פנים חמושים שניסו לשדוד מחסן נשק משטרתי. התוקפים היו שישה. אחד מהם נתפס פצוע ושניים הצליחו להימלט. על פי התמונות שהופיעו בעיתון, זיהיתי את ההרוגים. האחד היה ג’לאל, השנייה היתה זו שדמתה במקצת למחוללת הבאלוצ’ית.

כמה ימים לאחר מכן היתה תקיפה מוזרה. אנשים רעולי פנים חדרו אל דירה פרטית ורצחו ביריות ארבעה צעירים. גם אותם זיהיתי: הם ידידיה של בת הארכיטקט. אולי בכל זאת טעיתי כאשר סירבתי לקיים מטווח באש חיה.

יום אחד הופיע בביתי, שלא כמקובל בפעילות חשאית, מנהיג הקבוצה שבעיני נחשבה, משום מה, כקבוצה הארמנית: אין לי מושג איך נראה ארמני.

אנו חייבים לערוך מטווח באש חיה, אמר. אנשינו אינם מוכנים להיהרג רק משום שהצד השני מפתיע אותנו.

איך אתה מציע לעשות זאת? שאלתי.

נירה באחד הבוגדים, אמר. בכל קבוצה חייב להיות בוגד, הוסיף. כל מה שצריך הוא לגלות את הבוגד ולהוציא אותו להורג.

ואם לא תמצא בוגד? שאלתי.

לא תהיה ברירה, אמר האיש בעצב.

לא עניתי לו, אבל יכולתי לחוש ולראות את הסוף הממשמש ובא, כמו עננה קטנה בקצה השמים הבהירים.

האיש חזר אלי כעבור כמה ימים.

מצאנו את הבוגד וירינו בו, אמר. זאת היתה אחותי. גם אני הייתי מהיורים בה, הוסיף.

האם באמת בגדה? שאלתי.

אני חושב שהיא היתה קדושה! זעק לפתע וקרע את בגדיו מעליו.

זכרתי את אחותו. פקידת שומה בעירייה, קצת כבדת גוף. לא הצלחתי להיזכר מה היה שמה. האיש יצא, כמעט על קצות אצבעותיו. את טריקת הדלת לא שמעתי. הטלפון צילצל. הפקיד ממשרד הפנים שוב זימן אותי לפגישה.

יש בדעתי להתאבד, אמר לי. אתמול הוציאו להורג את ארוסתי באשמת בגידה.

האם באמת בגדה? שאלתי אותו שאלה טיפשית, והוא הביט בי בעצב ואמר: אולי, אבל במה?

במולדת, רציתי לענות מתוך הרגל רחוק ונשכח.

פיטפטנו עוד קצת, והוא נפרד ממני. אינני יודע אם אמנם התאבד.

שוב באו ימים שקטים. ניסיתי לשכוח את מה שקרה. מישהו בעירייה החליט להקיף את העיר בחומה – לפי שעה, מצד אחד בלבד, הצד הפונה אל הים. העבודה נפלה בחלקו של הארכיטקט שלי. אני חושד בו שהיה גם אבי הרעיון. כמה פעמים שמעתי אותו מדבר בגעגועים על החומות הלבנות של ערי החוף בקלאבריה. כאשר חזר מסיור בן שבועיים בקלאבריה, הראה לי בגאווה את התוכנית וביקש שאתחיל לבנות את הדגם.

בקלאבריה עשויות החומות מאבן גיר רגילה, ואת הלובן העז והבוהק שלהן הן מקבלות מהיותן מסוידות. מובן מאליו שבימינו לא יעלה איש על דעתו לעשות כן. בתוכנית שנמסרה לי אמורה היתה החומה להיות יצוקה במלט לבן, שאבקה של שיש קרארה נוספה לו כדי להוסיף בוהק, אם לא סנוור.

בינתיים, רכשתי לי באמצעות הדואר ספרות הדרכה ענפה ונועזת בנושא החבלה: כיצד להרכיב במו ידיך מנגנוני פיצוץ בהפעלה מרחוק. הנושא הזה אינו מטופל בספרות הצבאית הרגילה. סקרנות טבעית למדי דחפה אותי לבדוק, בקנה מידה מאוד קטן ומאוד ניסיוני, את מהימנות האינפורמציה. הכנתי מטענים קטנים עד מאוד, של כמה גרמים בסך הכול, של חומר נפץ פשוט למדי להכנה ביתית, ופוצצתי אותו מרחוק.

בינתיים פגשתי וראיתי טטרים, צ’צ’נים, צ’ובשים, מורדבינים, ואפילו יזידים.

למעט היזידים, כל אלה האחרים שמניתי, התוודעתי אליהם דרך המחול ודרך המוסיקה. אבל אל היזידים התוודעתי בדרך אחרת.

היזידים, עובדי השטן, חיים בהר הלבנון כמיעוט נסתר. כלפי חוץ הם מופיעים כמוסלמים לכל דבר, מקפידים על ביקור במסגד, עולים לרגל למכה, ובכך אולי מצילים עצמם מרדיפות או מהשמדה. אבל כל נער בלבנון יודע על קיומם. הם גרים בשניים־שלושה כפרים בסך הכול, ובלילות עובדים את השטן.

אסד ביי, האיש שפירסם בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים בגרמניה שני ספרים, הלא הם “מסתרי קווקאז” ו“דם ונפט במזרח”, היה הראשון שגילה לי את קיומם. כאן בסידני, עיר שהנערה האלבנית מכחישה שבה אנו חיים וקוראת לה בבדיחה פרטית בשם גיא צלמוות, גיליתי אותם בדרך משונה.

ליד ביתי יש מינימרקט קטן שבו אני קונה את מצרכי הבית בדרכי מהעבודה. פעם שמעתי שני זבנים – שלא חשדו בי, כי דיברו ביניהם בערבית, שפה שאני שומע היטב – משוחחים על התוועדות כלשהי. השטן יבוא הפעם גם הוא, אמרו, לביקור בעירנו.

לא נתתי, מתוך הרגל ישן, כל סימן שיעיד שקלטתי את שיחתם. לימים הצטערתי על כך. אילו ידעתי את הצפוי, הייתי מזהיר אותם.

אבל השטן הגיע ללא אזהרה.

*

הקמת החומה החדשה התנהלה בעצלתיים, כמו כל עבודה ציבורית. פועלים הובאו לעבודה מקפריסין ומזנזיבר, ממאוריטניה ומסרי לנקה, מהפיליפינים ומתאילנד, מלבנון ומהאיטי. מפעם לפעם היו מוצאים בתוך החפירות שחפר הבולדוזר גוויות של פועלים שנחנקו בחוט פלדה או נורו בגבם כשידיהם כפותות לאחור.

יום אחד הושלמה החומה.

פועלים טרחו על הקמת בימת כבוד. ראש העיר היה אמור להסיר את הלוט מכתובת ההקדשה שעל החומה. חשתי הקלה על שהעבודה הושלמה. יצאתי מביתי בשעה מאוד מוקדמת בבוקר ונכנסתי לים לצלול. בתוך הדממה הנצחית הזאת יכולתי לשכוח את מה שחוויתי במשך חודשים כה ארוכים על היבשה.

כאשר יצאתי מהמים, הסתנוורתי מבוהק החומה. רק כאשר התרגלו עיני לבוהק והתקרבתי, ראיתי כתם כמו־צהבהב, כתם עכור על חומה לבנה כל כך.

היה זה ידידי הטורקי, ההיסטוריון החובב.

עורו הופשט מעליו ונתלה על החומה, כשהוא מחובר אל ראשו. בשר גופו, שראשו נכרת, היה מושלך לרגלי החומה, מצדה הפנימי הפונה אל העיר. ענן של זבובים כיסה את הבשר.

האם היה זה מישהו מקהל שומעיו, באותם ערבי מחול, נוגים ואבודים, בבר?

יום אחד, בשעת העומס הגדולה ביותר, התפוצצה פצצה באחד הסופרמרקטים הגדולים. יותר משמונים בני אדם נהרגו. למותר לציין שמרביתם היו נשים, קשישים או ילדים. לאחר מכן, באחד בחודש, היום שבו גמלאים מקבלים את קצבתם החודשית, התפוצצה פצצה בבנק וקטלה רבים.

ידעתי שיותר לא אוכל להישאר בעיר הזאת.

*

באחד הלילות שוב הגעתי אל הבר הגדול, המואר, הרוקד ושר. היא ישבה שם ליד שולחן קטן, לבדה.

אני עדיין מוכנה, אמרה.

אני לא אלבני, אמרתי.

לא חשוב, אמרה. גם אני לא אלבנית.

מי יקים את הממשלה שלך בגולה? שאלתי.

אתה ואני, אמרה. שנינו נקים ונגדל בגולה עם אלבני חדש.

מדוע אלבני? שאלתי.

ואז, המשיכה בלי לענות לי, נקים את הצבא האלבני המהפכני ונכבוש את אלבניה.

איך נראית אלבניה? שאלתי אותה.

אינני יודעת ולעולם לא אדע, אמרה ופרצה בבכי.

פעם רציתי להגיע לטסמאניה. לשוטט בהרים ובעמקים, לצפות בשד הטסמאני, חיית כיס טורפת, וללמוד את אורחותיו. איזו תוחלת יש לחיית כיס טורפת?

אולי באלבניה יש תוחלת לשד הטסמאני.

לקרנף הלבן.

לצוענים. לצ’רקסים.

לאיש השלג. ללווייתן הכחול. ליהודים.

באלבניה לא הייתי מעולם.

פעם, מרחוק, מסיפונה של מעבורת שהפליגה מפטראס לברינדיזי, ראיתי את חופיה השוממים.

שום סימן למציאותו של האדם, ואולי מפני שלא היתה משקפת בידי.

אבל ראיתי כפר אלבני, ביוגוסלביה, נובי פאזאר. הכול היה לבן בנובי פאזאר. הקשתות המקומרות וצריחי המסגדים. הגדרות והמרפסות והבתים והכול. בדרך חזרה, פרש על סוס, חובש מצנפת ורובה ציד על כתפו, חלף על פני ולא אמר לי דבר.

חיבקתי את כתפיה וליטפתי את שערה. הילדים הצ’רקסים רקדו על הבמה, בחן מפחיד ונוגע ללב, את מחול החרב של הצבא הצ’רקסי המהפכני. מישהו, אולי אסטוני, ירה באוויר מרוב התלהבות. מישהו, אולי יווני שהוריו נשחטו לנגד עיניו, ניפץ בהתלהבות כוסית של אוזו.

בוא נלך מכאן, אמרה האלבנית.

נסענו לשפת הים בשתי מכוניות. שעה ארוכה עמדנו מול הגלים. היה ליל ירח.

בבוקר נסעתי לשדה התעופה ועליתי על המטוס לסידני.

אני מאודסה, אמרה לי הרוזנת האיטלקייה בצרפתית. אני מקווה שאתה מדבר רוסית.

ישבנו מתחת לפרגולה בגן המרהיב שלה, במרומי מונמרטר. בלי לשאול אותי מה אני שותה, הורתה למשרת הבית למזוג לשנינו וודקה. אמרתי לה שבילדותי דיברתי קצת רוסית.

הגעתי אל הרוזנת בתיווכה של מדאם דארטי, אלמנתו של מי שהיה נשיא הסנאט. שתיהן עמדו בראש חבר השופטים של אחד הפרסים הספרותיים בצרפת.

אני מאוד מקווה שתקבל אותו, אמרה והקישה איתי כוסית: נאזדרוביה.

שתקנו קצת.

אודסה מאמה, אמרה לי, כך קראנו לאודסה.

נאזדרוביה, אמרתי.

נאזדרוביה, אמרה הרוזנת. לצרפתים אין חוש למטפיזיקה, אמרה. שנינו זרים כאן. בקיץ תבוא לבקר אותי בקורטינה. יש לנו בית יפה בהרים.

קורטינה, על פי חשבוני, היא בהרי הדולומיטים. אולי אני טועה. אני לא כל כך משוגע על הרים, אלא אם הם הרים המתנשאים מעל לים, ואני מלמטה, רובץ על החול ומפקיר את עפעפי לשמש.

כדי לחוש שירה, אמרה הרוזנת, צריך להיות מאודסה.

אודסה מאמה, רציתי להגיד. אבל לא יכולתי.

אמי למדה בגימנסיה באודסה. גם אביו של פייר לובלסקי למד שם. אולי באותה גימנסיה. אולי לכן הגיע הדוקטור לובלסקי לאחר המהפכה לבריסל, אולי מפני את הצרפתית שלו למד באודסה.

אודסה מאמה, אמרה הרוזנת האיטלקייה, ודמעה קטנה נעצרה בקמט שמתחת לעיניה.

אולי לאות הזה חיכה משרת הבית. הנה הוא מביא על מגש צנצנת של קוויאר, לחם שחור פרוס, חמאה, סכין למריחה, וקערית קטנה של קורנישונים.

ירדתי לי לאט במדרגות מונמרטר. ידעתי שהקיץ לא אהיה בקורטינה, ולעזאזל עם הפרס. בקפה פלור המתין לי פייר לובלסקי.

דיברנו כמה שעות. הרעיון להתגייס ללגיון הזרים נפל. החלטנו לנסוע באונייה לאודסה, ושם להתגייס לחיל הפרשים האדום.

ללגיון רצינו ללכת בגלל עיישה. את עיישה פגשתי בחוג של שמאלנים. יהודי מאלכסנדריה הקים חוג קטן, שאנשיו סייעו בידי תנועות שחרור לאומיות או תנועות מחתרת להשיג אמצעים ונשק. אל החוג הגעתי שנה לאחר שהצלחתי להשיג ויזה לצרפת ולהגיע לפריז. קיבלתי מספר טלפון, והאיש אמר לי לפגוש אותו במסעדה. שם נתן לי חמש מאות פרנקים ישנים, וכך יכולתי לשלם בעד המלון.

במונפרנס פגשתי ידיד ישן, והוא הכיר לי מישהו שישן באטליה של ציירת אנגלייה שיצאה לחופשה. בבקרים היינו יוצאים לצוד כרטיס לארוחת צהריים במסעדת הסטודנטים. היה שם עוד אורח, שהיה מצייר פורטרטים בבתי הקפה ובכסף מזמין את שלושתנו לאכול.

בסופו של דבר עברתי לגור עם גרמנייה שהשתתפה, בבריגדה הבינלאומית, במלחמת האזרחים בספרד, וממנה עברתי לגור עם צרפתייה, שבימי מלחמת העולם נמלטה מפריז עם תיק ובו אקדח ו“הקפיטל” של קרל מרכס.

פייר לובלסקי, צייר צעיר ומאוד מבטיח, התגורר בקומה שמתחתינו. היה שם גן גדול שפעם, בט"ו בשבט, נטעתי בו עץ דובדבן, שלימים כאשר עלו דחפורים על כל השטח כדי להופכו לשיכון עממי, נעקר גם הוא.

ידיד מנוער הביא אותי אל החוג. באמצעות החוג הגעתי אל קבוצה קטנה שעסקה בעזרה לאף־אל־אן. עיישה ריכזה את פעולות האף־אל־אן, תנועת השחרור האלג’ירית, ברובע החמישה־עשר של פריז. היא היתה בת עשרים ושתיים. בדרך הטבע, הגענו להיות נאהבים. יום אחד בגדה בי עם פייר.

כאשר נודע לי הדבר מפיה, הזמנתי את פייר לשיחה בקפה פלור, ולאחר ששנינו החלטנו שהידידות שבינינו תישאר לעד, הסכמנו שעלינו להתנדב כדי לכפר על הכתם שהכתמנו את עצמנו. לרגע, כאמור, דיברנו על לגיון הזרים, אבל פייר טען בחום שאין טעם שנקריב את חיינו אלא למטרה נאצלת, ורק המהפכה הגדולה של האיכרים והעמלים, בהנהגתם של לנין וטרוצקי, היא תקוות האנושות, ולא נותר לנו אלא להתגייס לחיל הפרשים האדום.

פייר לובלסקי היה קצר ראייה, ממושקף, יהודי, ומעולם לא רכב על סוס.

הוא נהרג במעבר הזברוץ'.

הפלגנו למארסיי.

חבורת הנוסעים של המחלקה הרביעית – רק את אלה פגשתי במהלך ההפלגה – היתה מוזרה ומגוונת. היו סטודנטים מרוסיה, שלמדו חקלאות בגרנובל ונסעו להתגייס למהפכה האדומה. היה קצין בריטי לשעבר בדרגת מייג’ור, עם שפם צהוב שהאפיר, שהאמין בחירות האדם כערך עליון. התיידדתי איתו, אולי כי הייתי היחיד שידע לדבר את שפתו. שנים רבות לאחר מכן נפגשתי איתו, בנסיבות מוזרות, בתל אביב, אבל זה סיפור אחר.

היה רגע מרגש כאשר עברנו את הבוספורוס. עמדתי לבדי שעוּן אל מעקה הסיפון. היה לילה. אורות איסטנבול ריצדו, ים השיש היה זוהר כולו. דולפין מחייך ליווה אותנו עד שנכנסנו אל מימי הים השחור, בואכה אודסה. גופו הרטוב, המתהפך ללא הרף, הקפיץ אל עיני סהר בן יומו, שבלילה זה היה אדום.

באודסה השתכנו שנינו במלון קטן והתחלנו לחפש קשר. את הקשר השגתי בדרך מוזרה. יום יום הייתי מטייל על הרציף, מתבונן באוניות. לובלסקי לא אהב לצאת, והעדיף לשבת בחדרו ולצייר. על הרציף הזה, שמימי לא ראיתיו לפני כן, הייתי חולם לפעמים. זכרתי את סיפורו היפה של צ’כוב, “הגברת עם הכלבלב”, ומשום מה קיוויתי שאולי יום אחד אפגוש אותה ואולי משהו יתפתח בינינו.

יום אחד הופיעה על הרציף גברת צעירה עם כלבלב. יום יום, באותה שעה, היתה מופיעה. כעבור כמה ימים פניתי אליה, בצרפתית, ואמרתי לה מין שטות כמו Quel beau caniche. לתימהוני ענתה לי בעברית, ושאלה מה אני באמת רוצה, ומדוע אני משוטט יום יום לאורך הרציף כאשר מעשים כה כבירים מתרחשים.

שמה היה ורה, אבל היא קראה לעצמה וארושקה.

היא התגוררה בסטודיו רחב ידיים, בקומה השביעית של בית אבן מהודר, עם מרפסת ונציאנית הצופה אל הים. היה שם פסנתר כנף גדול של בכשטיין – אלוהים יודע איך הועלה למרומים האלה בחדר המדרגות הצר; היו תמונות שמן על הקיר, של לויטן, של ליאוניד פסטרנק, וגם שני תחריטים של קנדינסקי.

ביום שראיתיה לראשונה היתה בת תשע־עשרה.

באחד הימים, בחדרה, לאחר שאמנם התפתחו בינינו יחסים קרובים, התוודתה בפני שהיא מתעתדת להפליג לפלסטינה ולהיות שם לחלוצה, לייבש את ביצות הקדחת ולהקים מולדת לעם היהודי. ואתה, שאלה אותי בתימהון, הרי אתה משם, ומה לך כאן?

סיפרתי לה הכול ללא בושה, והתחננתי בפניה שתמצא לי איזשהו קשר שיביא אותי ואת פייר לובלסקי אל הצבא האדום. כאשר ליוויתי אותה לרציף, בטרם עלתה אל הספינה שהפליגה לפלסטינה, נתנה בידי כתובת.

הכתובת היתה נער מגודל, בריון. אני מישקה יפונצ’יק, אמר.

לימים נודע לי שהוא היה מנהיגה של כנופיית גנבים ושודדים יהודים, שבתקופת הפוגרומים אירגן הגנה עצמית על יהודי העיר. אולי אחזור ואספר על פגישה אחרת שהיתה לי איתו, בנסיבות מאוד שונות. הוא הפנה אותי אל אחד מנעריו ואמר לי: קודם כול, למד לאחוז בחרב. לא נאה ליהודי לבוא בין קוזאקים ולא לדעת להניף חרב ולשסף גרון.

במשך כמה ימים התאמנו, לובלסקי ואני, בחרב.

ועכשיו, אמר לי מישקה יפונצ’יק, הראה לי איך אתה רוכב.

הראיתי לו איך אני רוכב. לובלסקי הראה לו איך הוא רוכב. בסדר, אמר מישקה, לכו אל הקוזאקים.

הוא נתן לנו כתובת.

מפקד הדיוויזיה שאל אותי: וחרב, תוכל להניף?

אוכל גם אוכל, אמרתי.

מפקד הדיוויזיה קם מכיסאו ורמז לשנינו לצאת איתו. מחוץ לבניין המפקדה שכבו כמה אסירים, ידיהם ורגליהם כפותות.

תתיר אחד מהם, על פי בחירתך, במכת חרב, אמר.

ואז? שאלתי.

אז תהרוג.

מפקד הדיוויזיה שלף את חרבו מנדנה ונתן אותה בידי.

התרתי, הרגתי.

עכשיו אתה, אמר מפקד הדיוויזיה ללובלסקי.

גם לובלסקי התיר והרג.

בסדר, אמר המפקד, לכו לאורווה. קחו לכם סוסים. לכו לאפסנאות. שם תקבלו חרב וצידה. לכו לאכול. לכו לישון. בחצות הלילה נחצה את הזברוץ'.

בלילה חצינו את הזברוץ', וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ידידי, ידיד נפש, פייר לובלסקי.

בחור צעיר למדי בשם פנפילוב שירת איתי באותה פלוגה, והיה זה הוא שנקם את נקמת מותו של פייר לובלסקי.

פנפילוב היה נמוך קומה, עגלגל, פרש מעולה. בצהריים הביא עמו שלושה אנשים קשורים בחבל: את הכומר, את ראש העיר ואיזה גרף פולני, בעליה של הטירה היפה שעל ראש הצוק שמעבר לנהר.

מה נעשה בהם? שאל מפקד הפלוגה, פדורנקו.

ניקח אותם אל הדוב, אמר פנפילוב.

משפט צריך להיות, אמר פדורנקו.

ישפוט הדוב, אמר פנפילוב.

רכבנו, כל אנשי הפלוגה, אל הטירה. הדוב היה בבור עמוק, כמנהגם של אצילים־ציידים. גופותיהם של משרתים רבים עדיין היו בשבילי הגן. על מה רצו להגן ומדוע? זאת לא אוכל להבין לעולם, ואולי סתם כך מתו, מי ליד המעדר ומי ליד המריצה, וגם זאת לא אבין לעולם, כפי הנראה.

בטירה היו סנאים וחזירי בר מפוחלצים, איילים, זאבים, דובים ושועלים, ולתימהוני, גם חיה מוזרה, קאפיבארה, שתחום מחייתה משתרע מארגנטינה בדרום עד ברזיל בצפון.

את הדוב של הטירה נהגו האצילים להשאיר רעב ככל האפשר. שאגותיו וניסיונותיו לטפס על הקירות התלולים של בור שביו נועדו אולי לשעשע את האורחים, אולי גם להפחיד. וכך, הראשון שהושלך לבור היה הכומר. הדוב המם אותו במכת כפתו הקדמית. אחריו הושלך ראש העיר. גם אותו המם הדוב. האחרון שהושלך היה הגרף. למראה הגרף, נסוג הדוב אחורנית בבעתה, הצטנף בפינה והחל ליבב.

פנפילוב קפץ אל תוך הבור, שלף את חרבו, ואגב קפיצה ביתק את ראש הדוב מצווארו. אז פנה אל הגרף וכרת את ראשו. את הכומר ואת ראש העיר דקר בחזה. רגע עמד שם, בקרקעית הבור, כאילו מהורהר. מישהו השליך אל הבור קצה של חבל. פנפילוב אחז בחבל, וכדרך מטפסי הרים עלה אלינו.

בחדרה הקטן, ליד שולחן תמרוקים, ישבה פוטוצקאיה, אשת הגרף. אלמלא היתה בהירת שיער ותכולת עיניים, יכלה להיות עיישה. בקצה החדר, על שרפרף, היה פוחלץ של יהודי. הפוחלץ היה מוקטן אך אמיתי, כמו הראשים המוקטנים המעושנים של האינדיאנים. היה לו זקן עבות, והוא היה חבוש בשטריימל ולבוש קפוטה. עיניים לא היו לו, ולא עלה על דעת המפחלץ לקבוע בארובותיהן עיני זכוכית. גובהו היה כשישים סנטימטרים. לידו היה ספר תהילים גדול ממנו, כתוב על קלף וכרוך בכריכת עור חזיר.

מה בדעתכם לעשות בי? שאלה אשת הגרף.

שום דבר, ענה פנפילוב.

לאחר מכן, בלוויית עגלון ועם כתב הרשאה ממפקד הפלוגה פדורנקו, הגיעה לאודסה ושם עלתה באונייה אל מקום גלותה.

בלילה, ליד המדורה, הושיט לי פנפילוב נאד עשוי מעור ואמר לי: שתה.

שתינו. לחיי לובלסקי, אמר. שֵם יפה, ממקומותינו. ואתה, שאל אותי, מנין?

מפלסטינה, אמרתי.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב. ואתה כאן, מדוע ולשם מה?

האהבה כי תאהב, אמרתי, ובקש אחי תבקשה – קח שלח שנון, וחתוך גרון הבושה.

אהבה ביקשת, אמר פנפילוב בתמיהה, והרי כאן נהרות הקרח העצובים, ארוכים, רחבים ונוגים.

נפשי יוקדת, אמרתי והתביישתי קצת.

לחיי פלסטינה, אמר פנפילוב.

ושם, אמר לאחר שתיקה, שם הנפש יוקדת.

נלך לישון, אמר פנפילוב.

הלכנו אל אחת הבקתות העזובות. על הרצפה היו מזרנים קרועים, דם קרוש ונוצות מרוטות שדבקו בו, וזקן ששכב בלי נוע ופיו פעור. זה היה החדר.

ישנו כמו פגרים.

מה שאמרת לי אתמול, אמר פנפילוב, היה שיר.

נכון, אמרתי.

חכה כאן, אמר פנפילוב, מיד אשוב.

זה האיש ששחט את היהודי שעל ידו ישנת, אמר לי כששב. הוא החזיק בצווארו של איכר.

קח שלח שנון, אמר פנפילוב, וחתוך גרון הבושה.

לא אני, אמרתי, וחשתי איך הבושה חותכת את גרוני. פנפילוב יצא עם האיש וכעבור כמה דקות חזר. יצאנו מן הבקתה. הסוסים רקעו בפרסותיהם, טרדו את השלג ומפעם לפעם זוררו וכל גופם רעד. איכפנו אותם, עלינו ויצאנו בדהרה.

רכבנו כל היום. לפנות ערב הגענו אל יער לא גדול. התרנו את הסוסים למנוחה ושכבנו לנוח גם אנו, עד הלילה.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב.

רכבנו בלילה, זה לצד זה, לאורך הנהר. היה מין חרמש ירח קטן, קלוש. שלג ירד. היינו אמורים, בנקודה כלשהי, לחצות גם את הנהר הזה, להסתער בחשכת הלילה על כפר קטן רדום, להרוג את הזקיפים, לירות בראש הכפר ובכומר, להציב דגל אדום על הכנסייה ולשעוט משם הלאה.

אתה יהודי, אמר פנפילוב. היהודי איש מקולל. לכם, אמר פנפילוב, אסור להרוג. רק להיהרג, זה מה שמותר לכם. אל תענה לי, אמר פנפילוב. אני הרי יודע. אתה רוצה להסיר מעליך את הקללה, אמר, ולהיות כמו כל שאר בני האדם – אלה שלהם ניתנה הרשות להרוג. אבל דע לך, אמר, שככל שתנסה להסיר מעליך את הקללה, כך היא תדבק בך יותר. לא שאינני מחבב אותך. איש אמיץ אתה, איש יודע חירוף נפש ותלאות, בן מוות אתה.

פנפילוב עצר את סוסו. בוא איתי, אמר.

הכפר היה לפנינו. פסענו שנינו בשלג. את הסוסים השארנו מאחורינו. שאר אנשי הפלוגה נשארו רכובים על סוסיהם, מחכים לאות. הזקיף שרק לעצמו מנגינה של שיר אהבה נוגה. שנינו, פנפילוב ואנוכי, לבשנו סגינים לבנים וזחלנו בשלג לקראתו. פנפילוב תקע את החרב בבטנו וירה כדור מרובהו באוויר.

הפלוגה הגיעה בדהרה. כשלושים חיילים לבנים ישנו בכנסייה. כפתנו את ידיהם ואת רגליהם וירקנו עליהם. את סגן הכומר הרגנו, והכומר הוליך אותנו אל ביתו של ראש הכפר. שם, בביתו של ראש הכפר, הרגנו אותו ואת הכומר.

פנפילוב נשא נאום באוזני הלבנים כפותי הידיים והרגליים. אם לנו אתם, אמר, לנו אתם. אם לא לנו אתם, בחרב תמותו.

עברנו ביניהם. איש איש ענה מה שענה. ארבעה אנשים אמרו: לא נלך אתכם.

אתה, אמר לי פנפילוב, אתה תירה בהם.

איש מקולל אתה, אמר לי פנפילוב לאחר שיריתי בהם, שוכבים כפותי ידיים ורגליים.

בבוקר תלינו את הדגל האדום מעל הכנסייה. ירינו שלושה מטחים, הפלוגה כולה, באוויר. לאחר המטח לחשתי לעצמי, בעברית, את השורות בנות האלמוות של דוד אדלשטט, משורר יהודי שהיגר מאודסה לאיסט סייד של ניו יורק:

הה ידידי, רעי, בבוא יומי לגווע,

הדגל האדום הביאו אל קברי.

הדגל האדום, המתנוסס גבוה,

משוח בדמו של איש עמל עברי.

מה זה היה? שאל פנפילוב.

שיר, אמרתי.

עשרים ושמונה שנים לאחר מכן, בפלסטינה, יריתי ברחוב הנביאים בירושלים בסרג’נט בריטי, לא הרחק מבית החולים האיטלקי. דיקלמתי לעצמי בלחש, מתוך שירו של אלתרמן “אל תיתנו להם רובים”, את השורה: “לאחד קטן פגעתי בגולגולת, ושלושה גדולים דקרתי בחזה”. אז כבר ידעתי שפנפילוב היה מפקד דיוויזיה שלחמה נגד צבאות היטלר, וידעתי שאיש מקזחסטן, באורג’ן מומיש־אולי, היה מפקד פלוגה בדיוויזיה שלו.

איש מקולל אתה, שמעתי באוזני לבי את באורג’אן מומיש־אולי אומר לי.

מתישהו בא הקץ לשירותי, וזאת על פי בקשתי. חזרתי לאודסה. היה בידי כרטיס אונייה למארסיי. את תעודת הפטור מחיל הפרשים נתן לי פדורנקו, וכמו כן ניתן בידי מכתב קצר מאת מפקד הדיוויזיה, המודה לי על חלקי בניצחון מהפכת העמלים.

יומיים נותרו לי עד ההפלגה. הלכתי אל הכתובת שנתנה לי בשעתה, לפני המבול, הגברת עם הכלבלב. שם שמעתי את הסיפור על סופו של מישקה יפונצ’יק. הגברת הפליגה לפני חודשים רבים, לפלסטינה.

את מישקה יפונצ’יק, לאחר שהוחלט היכן שהוחלט שהוא מיותר וכבר אין למהפכה צורך בו, ניקבו בכמה עשרות כדורי מכונת ירייה. לימים נתברר שבעוד הרבה מיליוני בני אדם שוב לא היה צורך למהפכה.

ואני מה אומר, ואיזה שיר נותר לי לשיר?

עשרים ושלוש שנים ישבה ורה פיגנר במבצר שליסלבורג. ואני, בחדרי ברחוב אחד העם בתל אביב, חלמתי שכאשר אהיה גדול, אהיה גם אני רבולוציונר. את נפשי אשים בכפי, חופש אביא לאיכרים ולעמלים, על הגרדום תצא נשמתי, אך לא לשווא. נשמתי שיצאה ממני תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את דרכה.

לא רק ורה פיגנר הייתי. הייתי גם גרגורי גרשוני, שהצליח להימלט ממעניו בסיביר וכתב את זיכרונותיו, שאותם קראתי בשקיקה. גם פיוטר קרופוטקין הייתי, וגם אחרון הדקבריסטים הייתי.

הה, ארצות רחוקות, מלחמות אבודות.

קושצ’ושקו הפולני נסע ללחום את מלחמתם של בני אמריקה, למען המהפכה. על שמו נקרא היום הר לא גבוה, על הירח. המינגוויי נסע לספרד. אני מניח שלא לקח אותי איתו כי הייתי קטן. כמה רציתי להיות הלוחם האלמוני בצילום של רוברט קאפה.

שמעתי פעם על תקליט את הדוֹיְנוֹת הרומניות. שם, על שדמות קאטארו, נפחו את נשמתם נכדי הלגיונות הרומאיים בקרב נגד הטורקים.

באל־חמה אשר באנדלוסיה נשא המלך הערבי האחרון קינה כאשר הקסטילים הפילו את חומות העיר. פאקו איבנז שר, בקול קורע לב, את הקינה הנוראה הזאת.

הלורד ביירון, שיצא אל יוון להילחם את מלחמתה לחירות, שר על מלחמות העבר של אבותי, וכה שר על הקרב האחרון של שאול מלך ישראל מול הפלישתים:

Warriors and chiefs, should the shaft or the sword

Pierce me in leading the host of the Lord.

Heed not the corpse, though a King’s, in your path

Bury your steel in the bosoms of Gath

וכך, אני חושב לי בחדרי ברחוב אחד העם, עלם חולם חלומות עם גדולות ונצורות לא באו, על כל הקרבות האחרונים של כל האנשים האחרונים ועל כל השירים האחרונים שנותרו מכל הקרבות האחרונים.

ואז אני אומר לעצמי, בקול רם ובכוונה גדולה:

זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם,

עם האינטרנציונל, ייעור, ישגב אדם.

ושם, באודסה, תחת כוכבי שמים רחוקים ובזמן רחוק, שאול טשרניחובסקי, נסיך המשוררים, מקל הנדודים בידו ובלוריתו הגדולה מתנופפת ברוח, מהלך בחצי האי קרים, בין בַּחְצ’יסַראי וצ’וּפוּט קַלֶה, הלוא הוא סלע היהודים, ושר את שיר היֶמשָן הטטרי, בעודו כותב את מותו של ברוך ממגנצה.

בקיץ, כפי שהבטחתי, נסעתי לבקר את הרוזנת בקורטינה.