רקע
ס. יזהר
על הממשל הצבאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, כ"ד שבט תשכ"ג

מצדדים שונים פונים אלי בימים האחרונים, בדרכים שונות ובהמרצות שונות, שחותם־יד מכוונת אחת להם ﬠם זאת, לבוא ולהצטרף לגילויי דﬠת בﬠנין הממשל הצבאי. באחרונה גם קבלתי הזמנה חתומה בידי אברהם שלונסקי ומשה שמיר “מתוך ידיﬠה ותקווה – הם כותבים אלי – כי אתה ﬠם אלה הרואים בביטול הממשל הצבאי לא רק ﬠרך מדיני, בטחוני ודימוקרטי ﬠליון – אלא גם חובה מוסרית הנובﬠת מﬠומק הוויתנו הלאומית והאנושית”, והואיל ואני מתייחס לדבריהם בכובד ראש הראוי להם, אני מבקש לומר בזה להם, ולכל האחרים שהואילו לקרוא למצפוני – מה הן ספקותי בﬠנין חשוב זה, המﬠכבים בﬠדי מקבל בקשתם שאינה זרה לי, או מהצטרף לכל מחנה של בטוחים בצדקתם.

מﬠרכת היחסים שבין היהודים והﬠרבים בארץ, ויהיו פניה מאירים ככל הרצוי והראוי – לא תוכל לחפות ﬠל החולי המובלﬠ בﬠומקה. חולי שאינו מוכרח אולי, ושלא יהיה נצחי אולי, וﬠם זה שריר ובלתי מוכחש, כל ﬠוד מצב הﬠולם ומצב האזור המקיף אותנו, יהא כמראהו היום. וכשם שריפוי הקדחת אינו בכינין כי־אם בביﬠור הביצות ויתושיהן, כך כל התיקונים היפים גם כשייﬠשו כולם (ומן הראוי שייﬠשו) לא יגיﬠו ﬠד מקור החולי, אלא רק ירככו את חומרת סימניו הרעים, ריכוך שבתנאים טובים אינו משולל ﬠרך מרפא. שכן החולי הזה מקנן בﬠצם ההגדרה הﬠצמית הלאומית (שאנו כה מייקרים בדברנו בה ﬠל ﬠצמנו) ובזיקת תודﬠה לאומית גואה לתנוﬠה ההולכת הלוך והצף הלוך והקף סביב סביב. יונקים מן הדחף הנפשי הזה ומן המהלך ההיסטורי הזה – שמי כמונו כאן יודﬠ ועֵד לו – הם שואפים להשיג את מירב החרות, הﬠצמאות ואי־התלות, שכל ﬠם וﬠם נושא נפשו אליה במובן־מאליו: כל מה שמקרב חזון זה טוב בﬠיניהם ומה שמרחיקו הוא רﬠ; והיפוכו בﬠינינו: יום־טוב זה שלהם לנו הוא חזות אימה, והרﬠ בﬠיניהם – הוא הוא אפשר השלווה שלנו בינתיים, כל ﬠוד משתהה אקלים הﬠולם בﬠינו, ורכסיו ושקﬠיו לא יזוזו (לבסוף, כמובן, יזוזו להם, כדרך ﬠנני גשם בוששים לבוא).

נאמנות טבﬠית זו לחלום הﬠצמאות שלהם והחרות שלהם, כשהוא מחוזק בהרגשה חיה כי לא רק שייתכן הדבר אלא גם כי לא רחוק היום – נאמנותם זו תהא ﬠדיפה תמיד ﬠל כל נאמנות אחרת, שכביכול. לא היינו אנחנו אחרים, אילו עברה ﬠלינו הכוס. נאמנות זו אינה דוהה, גם כשנשארת כבושה פנימה, מצוﬠפת חיוכי שביﬠות־רצון שכאילו, או גם כשהיא מסופקת הרבה משאר צרכיה וﬠד שובﬠ: אדרבא, ככל שהשובﬠ ללחם יירבה, הרﬠב לחירות יתﬠצם.

וניגודי ציפייה אלה, אף שבסופם משתנים – היום הם יריבים, ובמיצר אין־פשרה זה אנו תקוﬠים. מה איפוא ﬠושים? תשובות קלות אין. ניגודים לא ייהפכו ללא ניגודים בשום כוונה טובה של פﬠם אחת. ומי שאין ﬠיקר דﬠתו אל הקלפי הﬠרבית ביום הבחירות הקרוב, ואשר אינו אלא מאחז ﬠיני הבריות בﬠטיפות מוסר נמלצות – לא יוכל לﬠשות לו שאלה נוראה לתשובה אחת פשוטה: כאילו יכול היה שינוי אחד פלוני, נכבד ככל שיהיה, לעשות שלום ﬠלינו.


מיﬠוט בקרב ﬠם שהוא עצמו מיﬠוט מוקף שנאה

ולא שאינני מוקיר דרך ארוכה זו של שינוי לשינוי, של צמצום גורר צמצום, כשיטה לפתרון, ולא שאיני חש, כי הגיﬠה ﬠת לנסות מדיניות חדשה לאחר שזו שנקטו בה ﬠד ﬠתה נתמצתה בחמש ﬠשרה שנותיה, לטוב או לרﬠ, ﬠד כי ﬠוול לנהל ציבור שלם פרק זמן נוסף ﬠל־פי שגרת הצﬠת־פתרון אחת בלבד, אלא שכל טיפולים נחוצים וחשובים אלה, שהכרח הוא שיוסיפו וייטיבו ﬠוד וﬠוד, אינם מﬠיבים ﬠל תוקפו של הניגוד הטרגי שבהווית חיי מיﬠוט בקרב ﬠם, שהוא ﬠצמו בטל כמיﬠוט בקרב הﬠמים המקיפים אותו בשנאה, והם אחיו של המיﬠוט הזה שבקרבו, והשעה שﬠת התעוררות נמרצת לכל אותם ﬠמים אחים. ככל שיהיו חייו של אותו מיﬠוט מרווחים ﬠמנו, יפקדוהו שﬠות קשות, כשﬠות ציפור סגורה, כשחולפות אחיותיה ﬠל פניה למסﬠן הפתוח.

יוצא שגם ביטולו של הממשל הצבאי, או המתקתו ככל האפשר, לא יהיו אלא סמים מרככים ולא מרפאים. הממשל הצבאי אינו מקור המצב הקשה שהוא נקרא לטפל בו. הוא נסיון אחד, ללא חמדה, למצוא אפשרות של סדר במצב מביך, נסיון שאפשר גם להחליפו באחר. וכולנו הלא יודﬠים זאת היטב, ולמותר לחזור ﬠל ראיות ברורות: כשוך קרבות הﬠצמאות שלנו, השגנו דברים, ולא השגנו דברים. נחשפו אורות גדולים והﬠמיקו צללים. והכבד שבצללים, דומני, הוא הﬠנין הﬠרבי־יהודי הזה שנדחק למיצר, כשמאות אלפי הפליטים הם מקולות שווﬠתו הנוראים והמאיימים ביותר, כאשר גם זכויות אדם, גם כבוד אדם ופשוט חיי־אדם, נטחנים בטחנות לא להם, כקרבן־אשם למה שאין בכוח ידיהם לשנות, ואשר אפילו אנו צודקים לגמרי לﬠומתם, אין איש מהם נﬠשה ﬠל ידי כך מאושר יותר, וסבלם אינו יכול להמשך בלי להשאיר אות בנפשנו שלנו פנימה.

אבל קל מדי הוא לתלות כל הרﬠה, ובצוויחה כה פרסומאית – בצואר מוסד רﬠ אחד, או מנגנון נחשל אחד, או בורג ﬠקום אחד – שﬠה שרואים כי מרכבת ההיסטוריה כולה, כביכול, נחרקו כאן אופניה, והדרך להחלץ מחייבת שינוי הרבה יותר מהותי, מקיף, נוﬠז ומהפכני. וכל ﬠוד אנו תקוﬠים במיצר הזה, גם היפים שבתיקונים שנﬠשה (וצריך שייﬠשו), לא יחליקו את המﬠקשים, אולי רק יבליטו, לאחר סילוק כל מיני מניﬠות מרגיזות וצורמות, את הדיסהרמוניה היסודית: אין השלום בין ישראל וﬠרב.

האם זה גוזר יאוש ושב ואל תﬠשה? חלילה. להיפך, קום וﬠשה, הן בבית והן בחוץ. ובנושא שלפנינו: קום וﬠשה גם בממשל הצבאי, או בכל סדר להיטיב שנציﬠ תחתיו.


“הטﬠיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול”

והנה, הממשל הצבאי של היום הזה איננו ﬠוד זה שהבריות זוכרים מתמול שלשום, והטﬠיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול. לא רק שאינו בﬠל שיניים ﬠוקמניות, זנב סומר וזרחן נוראי של צבוﬠ במבטו, לא רק שהרבה מכוחו שהיה לו קוצץ, לא רק שﬠיקר כוחו השרירותי בוטל ממנו, אלא שאין הוא ﬠוסק ﬠוד במה שהבריות סבורים היו, או שטורחים ﬠליהם שכך יהיו סבורים: אין הוא הקובﬠ את מדיניות הממשלה בﬠנייני הﬠרבים, ולא בידיו הסמכויות לפתרון כל הכאבים הקיימים בחינוך הﬠרבי, בתﬠסוקה, בחקלאות, בפיתוח, בתכנון, או בקבלת משרות במשרדי הממשלה. ואפילו צד הפיקוח ﬠל ﬠנייני הבטחון אינו ﬠוד ﬠיקר מﬠשיו ומﬠיניו, אלא, קודם כל וﬠיקר מﬠשהו: קרקﬠ והתיישבות.

וצריך שנדבר כאן ﬠזוֹת. ﬠרבים רבים בארץ יושבים מרוחקים מﬠל קרקﬠותיהם שמדורי דורות, איני מדבר ﬠל אלה שהם מﬠבר לגבולות וליבם לשדותיהם, אלא ﬠל היושבים ﬠמנו כאן היום, מנושלים ומנוﬠים מﬠל אדמתם, וﬠל אדמתם יושבים תחתיהם ישובים בני כל התנוﬠות, הגוונים והקולות – לרבות אותם הנושאים קול ﬠל הﬠוול בהרבה צדקה. צריך שיהיה ידוﬠ: כל צﬠד נוסף ביישוב הגליל, למשל, משמﬠו דחיקה, קלה או חמורה, בפיצויים כאלה או אחרים, של איכרים ﬠרבים, או שינוי כפוי של חזקתם. אפשר כמובן להתנגד גם לזה, אך להתנגד וליהנות בבת־אחת, הרי זה יותר מדי.

אם יש צדקה ביישוב יהודים נוספים בגליל, צדקה זו נתקלת, במﬠט או בהרבה, בצדקת זכות שבתם הקודמת של הﬠרבים, וכל כמה שנשתדל לרכך, ולפתור פתרון שלא יבנה זה מחורבנו של זה, אלא יהיו שניהם כאחד נבנים – הרי זו התנגשות בלתי מוכחשת, שככל שנרבה ליישב יותר, תתלהט יותר.

אין אפוא לפנינו רק נושא אחד בממשל הצבאי. אלא משולש שווה־ﬠרך (ﬠל־פי אמות המידה הציוניות שלנו), אשר בקדקדו האחד זכויות האזרח הﬠרבי, בקדקדו האחד בטחון מדינה נצורה, ובקדקדו האחד יישוב אזורים נוספים ביהודים נוספים. הכל נראה פשוט יותר כששלושה אלה מקבילים זה לזה וניתן במאמץ מה לתﬠלם אל אפיק חיובי אחד: אך מה דין כשהם אינם נוחים זה אל זה, וקיומו של זה מתנגח בזה, ﬠד כדי: או – או? כשﬠרביי ברﬠם, למשל, או אידמית או להבות־חביבה, יושבים מנושלים מנגד, וﬠל אדמותיהם יושבים יהודים, המצביﬠים ﬠל הממשל הנפסד כאילו הוא שליח השטן?

מכוח מה אדמות אלה בידיהם: מרוממות כוח האחווה או מכוח זרוﬠו של המושל הצבאי שבימי “גדולתו” דוקא? או כלום נכונים אלה ושכמותם להחזיר אפילו כדי דונם אחד מבלﬠם אשר בלﬠו? או, כשנתחככו ﬠרבים אלה על מצרי השדות שלהם – אל מי אצו אז המתישבים, אל מי שלחו מכתבי תודה ﬠל הﬠזרה בהרחקת המתפרצים? או, הנכונים אנו כדי לצמצם את חזית ההתנגשות, לקבל ﬠלינו: שאסור להושיב ﬠוד ישוב נוסף אחד בגליל? ואם לא זה, שמא נקבﬠ ﬠד היכן מותר וצודק ליישב, וﬠד איזה גבול של מחיר קרקﬠ? האם גם בכוח אש?


"כיצד תיבצﬠ הפת ותישאר שלימה׳׳

כי האפשרות האחרונה, היא, חוששני, המוצא שאליו דוחפים בﬠלי ההצﬠות השונות של היום, כשתובﬠים יישוב הגליל ﬠל ידי יהודים נוספים, ואינם מסבירים כיצד תיבצﬠ הפת ותישאר שלמה? ולא נותר, לדﬠתם, אלא להטיל את “מנגנון הממשל” (דומני, כי כולו בן כמה ﬠשרות פקידים) ﬠל כתפי מﬠרך הצבא, ולהשאיר ﬠם זה בתוקפם את חוקי־החרום ו“תקנות־ההגנה” הידוﬠות, ﬠל כנם הראשון. מה תהא אז התוצאה?

ייצא, כי בשﬠת משבר, במקום להשתמש בצידו השקט של כוח הצבא, (שהוא, בﬠיקרו, מהות הממשל היום), יּפﬠילו בהכרח את כוחו המפוצץ של צה׳׳ל. כל התגרות שהיא, חוששני, בין מכוונת בין מזדמנת, תתהפך בנקל להתנגחות. ובאין מכשיר בולם ומשקיט קודם־מﬠשה, יזקקו בהכרח לדם ותימרות ﬠשן לאחר מﬠשה.

הפרדוקס הוא כי אותו ממשל צבאי גופו, שאך תמול היה נראה מזרה אימות וזﬠם – נהפך, כשנטלו ממנו את רוב סמכויותיו מתמול שלשום – לכולא־רﬠם. וצריך לבחור איפוא בין שימוש בכוחו החשאי של הצבא, ובין שימוש במכתו המוחצנית, בשﬠה שאפילו הדרך הראשונה קשה לקבלה בלב קל.

לרכך ﬠוד את הממשל הצבאי? – כן. לצמצמו ﬠוד ﬠד גבול בטולו כמﬠט? – כן. אך מה ﬠל הקרקעות שברשותנו, כשבﬠליהם חיים מודחים מﬠליהן מן הצד? להחזיר? או רק להסתתר צדיקים מאחורי גב שלטון הרשﬠ שנוח לנו באגדתו? או, מה ﬠדיף: להגן ﬠל הגבול בלי מגﬠ גייסות, מכוח אמצﬠי מניעה מוקדמים, כגון פיקוח ﬠל מאות אנשים חשודים, וכגון ארתﬠת נסיונות לחרחר מצבי התחככות – או, להﬠניש ולפרוﬠ ולגמול ﬠל מﬠשים שנדלקו מכוח התחככויות חסרות ריכוך? או, יבוא מישהו שיקבל ﬠליו וﬠל ראשו לטפל בכל אלה בלי להזקק לסמכות הצבא, בכל דרך שהיא? או, שנוותר ﬠל הנסיון והלקח שקנה לו אותו ממשל, לאחר כל גלגוליו, כתשלום דמי לימוד גבוהים וכה מרים לﬠתים? אני חושש מאוד, וככל שניסיתי ללמוד ולדרוש בדבר כן התעבה חשש זה, כי באין אפשריות להפﬠיל את סמכות כוחו השקט של צה"ל, לא יהיה מנוס, ביום חמסין נמהר אחד, כשהיסטריקה המונית נחשבת סביבנו כתכלית הביטוי הלאומי, וראוות ﬠריפת אח את ראש אחיו כמקור השראה והתﬠוררות המונים – אלא להפﬠיל כוח מוחץ נקמני, אם לא יימצא משהו שמבﬠוד מוﬠד ינסה לשכך את הזﬠם. ואם איננו מתכוונים רק להחליף שם מאוס ולהסוותו בשם שאינו מאוס, בﬠוד תוכנו הﬠוקצני יישאר בהוויתו, ונמצאים אז מפﬠיליו צדיקים בלי לנקוף אצבﬠ לצדקה – אסור שﬠל ידי בטול כלי־בולם, נשליך יהבנו בידי פלוגות יורים – וזה יהיה סוף כל הכוונות הטובות?


ﬠד שישאר רק כוח־מנע חרישיּ

מוטב, לדﬠתי, כי ימוג הממשל הצבאי ﬠך שלא יישאר ממנו אלא אותו כוח מנﬠ חרישי, אך בר־סמכא, שאינו רומס אף אחת מזכויות האזרח, ואינו מתﬠרב אף באחת מסמכויות כל שאר כלי המדינה הנוהגים בכל פינה ופינה, ﬠל פי מדיניות גלויה וניתנת לביקורת.

אני יושב ומﬠלﬠל שﬠה ארוכה בתרגומי שירים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות בכתבי־ﬠת ﬠרביים שונים בארץ, וחוזר ושב אל אחד מכולם, שיר השר ﬠל שיבלים. פותח בקריאה: “אהובתנו האדמה!” ומקונן ﬠל כי “כל השדות היו לשיבלי דם”, ﬠל כי “אבי היה שיבולת / ואחי היה שיבולת”, ונמשך בריתמוס ﬠז ﬠד השבוﬠה כי הנה יום בא והוא יהיה קול האש, שﬠתידה לבﬠר ולנקום ﬠד חרמה, וכי אסור לשכוח, לא לוותר ולא להתפייס.

צדקתו בוﬠרת בקולו. ואינו יחיד בלהטו. ולא בנקל תהפוך איבתו לאורך רוח. קיום יחד של ניגודים הוא הכרח לﬠתים, אך לﬠולם הוא דרך של יסורים. אבל הוא תקווה. הוא משאלה שמפצירה לﬠשות הכל כדי למנוﬠ חיכוך, כדי להרוויח ﬠוד יום וﬠוד יום לשלום, וﬠוד ראייה של קיימא ליתרון ולמוטב שבקיום יחד של שלום (אף כי בלי לגלות גם לרגﬠ צל של מורך). נטיל יתר פיקוח ﬠל הממשל, נשלול ממנו כל יכולת פגיעה שרירותית, כשם שנרבה בידי כל אזרח אמצﬠי־מגן כנגד כל ﬠוולה אפשרית. ויפה היה, לדﬠתי, אילו קמה היום וﬠדה ממלכתית, ובה אישים שאינם פוליטיקאים, ידוﬠים באומץ רוחם ובנקיון דﬠתם, ופטורים משיקולי יום הבחירות – וישיבו הם ברבים ﬠל השאלה ששואל הציבור: מה ﬠוד אפשר לﬠשות כדי להקל? לאור זכויות האזרח של הﬠרבי, לאור מצב הבטחון בגבולות, ולאור הכוונה ליישב ﬠוד יהודים באיזורים שונים – מה ﬠוד אפשר להקל, לבטל, או לקיים?

כי אם לצדק – הרי לשלום. ואם לשלום אל נשאיר בידינו רק פלוגות יורים לשﬠות מתוחות שהלואי ולא נתנסה בהן.


יזהר סמילנסקי, דבר, כ“ד בשבט, תשכ”ג

המלצות קוראים
תגיות