רקע
ס. יזהר
על הממשל הצבאי

מצדדים שונים פונים אלי בימים האחרונים, בדרכים שונות ובהמרצות שונות, שחותם־יד מכוונת אחת להם עם זאת, לבוא ולהצטרף לגילויי דעת בענין הממשל הצבאי. באחרונה גם קבלתי הזמנה חתומה בידי אברהם שלונסקי ומשה שמיר “מתוך ידיעה ותקווה – הם כותבים אלי – כי אתה עם אלה הרואים בביטול הממשל הצבאי לא רק ערך מדיני, בטחוני ודימוקרטי עליון – אלא גם חובה מוסרית הנובעת מעומק הוויתנו הלאומית והאנושית”, והואיל ואני מתייחס לדבריהם בכובד ראש הראוי להם, אני מבקש לומר בזה להם, ולכל האחרים שהואילו לקרוא למצפוני – מה הן ספקותי בענין חשוב זה, המעכבים בעדי מקבל בקשתם שאינה זרה לי, או מהצטרף לכל מחנה של בטוחים בצדקתם.

מערכת היחסים שבין היהודים והערבים בארץ, ויהיו פניה מאירים ככל הרצוי והראוי – לא תוכל לחפות על החולי המובלע בעומקה. חולי שאינו מוכרח אולי, ושלא יהיה נצחי אולי, ועם זה שריר ובלתי מוכחש, כל עוד מצב העולם ומצב האזור המקיף אותנו, יהא כמראהו היום. וכשם שריפוי הקדחת אינו בכינין כי־אם בביעור הביצות ויתושיהן, כך כל התיקונים היפים גם כשייעשו כולם (ומן הראוי שייעשו) לא יגיעו עד מקור החולי, אלא רק ירככו את חומרת סימניו הרעים, ריכוך שבתנאים טובים אינו משולל ערך מרפא. שכן החולי הזה מקנן בעצם ההגדרה העצמית הלאומית (שאנו כה מייקרים בדברנו בה על עצמנו) ובזיקת תודעה לאומית גואה לתנועה ההולכת הלוך והצף הלוך והקף סביב סביב. יונקים מן הדחף הנפשי הזה ומן המהלך ההיסטורי הזה – שמי כמונו כאן יודע ועֵד לו – הם שואפים להשיג את מירב החרות, העצמאות ואי־התלות, שכל עם ועם נושא נפשו אליה במובן־מאליו: כל מה שמקרב חזון זה טוב בעיניהם ומה שמרחיקו הוא רע; והיפוכו בעינינו: יום־טוב זה שלהם לנו הוא חזות אימה, והרע בעיניהם – הוא הוא אפשר השלווה שלנו בינתיים, כל עוד משתהה אקלים העולם בעינו, ורכסיו ושקעיו לא יזוזו (לבסוף, כמובן, יזוזו להם, כדרך ענני גשם בוששים לבוא).

נאמנות טבעית זו לחלום העצמאות שלהם והחרות שלהם, כשהוא מחוזק בהרגשה חיה כי לא רק שייתכן הדבר אלא גם כי לא רחוק היום – נאמנותם זו תהא עדיפה תמיד על כל נאמנות אחרת, שכביכול. לא היינו אנחנו אחרים, אילו עברה עלינו הכוס. נאמנות זו אינה דוהה, גם כשנשארת כבושה פנימה, מצועפת חיוכי שביעות־רצון שכאילו, או גם כשהיא מסופקת הרבה משאר צרכיה ועד שובע: אדרבא, ככל שהשובע ללחם יירבה, הרעב לחירות יתעצם.

וניגודי ציפייה אלה, אף שבסופם משתנים – היום הם יריבים, ובמיצר אין־פשרה זה אנו תקועים. מה איפוא עושים? תשובות קלות אין. ניגודים לא ייהפכו ללא ניגודים בשום כוונה טובה של פעם אחת. ומי שאין עיקר דעתו אל הקלפי הערבית ביום הבחירות הקרוב, ואשר אינו אלא מאחז עיני הבריות בעטיפות מוסר נמלצות – לא יוכל לעשות לו שאלה נוראה לתשובה אחת פשוטה: כאילו יכול היה שינוי אחד פלוני, נכבד ככל שיהיה, לעשות שלום עלינו.


מיעוט בקרב עם שהוא עצמו מיעוט מוקף שנאה

ולא שאינני מוקיר דרך ארוכה זו של שינוי לשינוי, של צמצום גורר צמצום, כשיטה לפתרון, ולא שאיני חש, כי הגיעה עת לנסות מדיניות חדשה לאחר שזו שנקטו בה עד עתה נתמצתה בחמש עשרה שנותיה, לטוב או לרע, עד כי עוול לנהל ציבור שלם פרק זמן נוסף על־פי שגרת הצעת־פתרון אחת בלבד, אלא שכל טיפולים נחוצים וחשובים אלה, שהכרח הוא שיוסיפו וייטיבו עוד ועוד, אינם מעיבים על תוקפו של הניגוד הטרגי שבהווית חיי מיעוט בקרב עם, שהוא עצמו בטל כמיעוט בקרב העמים המקיפים אותו בשנאה, והם אחיו של המיעוט הזה שבקרבו, והשעה שעת התעוררות נמרצת לכל אותם עמים אחים. ככל שיהיו חייו של אותו מיעוט מרווחים עמנו, יפקדוהו שעות קשות, כשעות ציפור סגורה, כשחולפות אחיותיה על פניה למסען הפתוח.

יוצא שגם ביטולו של הממשל הצבאי, או המתקתו ככל האפשר, לא יהיו אלא סמים מרככים ולא מרפאים. הממשל הצבאי אינו מקור המצב הקשה שהוא נקרא לטפל בו. הוא נסיון אחד, ללא חמדה, למצוא אפשרות של סדר במצב מביך, נסיון שאפשר גם להחליפו באחר. וכולנו הלא יודעים זאת היטב, ולמותר לחזור על ראיות ברורות: כשוך קרבות העצמאות שלנו, השגנו דברים, ולא השגנו דברים. נחשפו אורות גדולים והעמיקו צללים. והכבד שבצללים, דומני, הוא הענין הערבי־יהודי הזה שנדחק למיצר, כשמאות אלפי הפליטים הם מקולות שוועתו הנוראים והמאיימים ביותר, כאשר גם זכויות אדם, גם כבוד אדם ופשוט חיי־אדם, נטחנים בטחנות לא להם, כקרבן־אשם למה שאין בכוח ידיהם לשנות, ואשר אפילו אנו צודקים לגמרי לעומתם, אין איש מהם נעשה על ידי כך מאושר יותר, וסבלם אינו יכול להמשך בלי להשאיר אות בנפשנו שלנו פנימה.

אבל קל מדי הוא לתלות כל הרעה, ובצוויחה כה פרסומאית – בצואר מוסד רע אחד, או מנגנון נחשל אחד, או בורג עקום אחד – שעה שרואים כי מרכבת ההיסטוריה כולה, כביכול, נחרקו כאן אופניה, והדרך להחלץ מחייבת שינוי הרבה יותר מהותי, מקיף, נועז ומהפכני. וכל עוד אנו תקועים במיצר הזה, גם היפים שבתיקונים שנעשה (וצריך שייעשו), לא יחליקו את המעקשים, אולי רק יבליטו, לאחר סילוק כל מיני מניעות מרגיזות וצורמות, את הדיסהרמוניה היסודית: אין השלום בין ישראל וערב.

האם זה גוזר יאוש ושב ואל תעשה? חלילה. להיפך, קום ועשה, הן בבית והן בחוץ. ובנושא שלפנינו: קום ועשה גם בממשל הצבאי, או בכל סדר להיטיב שנציע תחתיו.


“הטעיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול”

והנה, הממשל הצבאי של היום הזה איננו עוד זה שהבריות זוכרים מתמול שלשום, והטעיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול. לא רק שאינו בעל שיניים עוקמניות, זנב סומר וזרחן נוראי של צבוע במבטו, לא רק שהרבה מכוחו שהיה לו קוצץ, לא רק שעיקר כוחו השרירותי בוטל ממנו, אלא שאין הוא עוסק עוד במה שהבריות סבורים היו, או שטורחים עליהם שכך יהיו סבורים: אין הוא הקובע את מדיניות הממשלה בענייני הערבים, ולא בידיו הסמכויות לפתרון כל הכאבים הקיימים בחינוך הערבי, בתעסוקה, בחקלאות, בפיתוח, בתכנון, או בקבלת משרות במשרדי הממשלה. ואפילו צד הפיקוח על ענייני הבטחון אינו עוד עיקר מעשיו ומעיניו, אלא, קודם כל ועיקר מעשהו: קרקע והתיישבות.

וצריך שנדבר כאן עזוֹת. ערבים רבים בארץ יושבים מרוחקים מעל קרקעותיהם שמדורי דורות, איני מדבר על אלה שהם מעבר לגבולות וליבם לשדותיהם, אלא על היושבים עמנו כאן היום, מנושלים ומנועים מעל אדמתם, ועל אדמתם יושבים תחתיהם ישובים בני כל התנועות, הגוונים והקולות – לרבות אותם הנושאים קול על העוול בהרבה צדקה. צריך שיהיה ידוע: כל צעד נוסף ביישוב הגליל, למשל, משמעו דחיקה, קלה או חמורה, בפיצויים כאלה או אחרים, של איכרים ערבים, או שינוי כפוי של חזקתם. אפשר כמובן להתנגד גם לזה, אך להתנגד וליהנות בבת־אחת, הרי זה יותר מדי.

אם יש צדקה ביישוב יהודים נוספים בגליל, צדקה זו נתקלת, במעט או בהרבה, בצדקת זכות שבתם הקודמת של הערבים, וכל כמה שנשתדל לרכך, ולפתור פתרון שלא יבנה זה מחורבנו של זה, אלא יהיו שניהם כאחד נבנים – הרי זו התנגשות בלתי מוכחשת, שככל שנרבה ליישב יותר, תתלהט יותר.

אין אפוא לפנינו רק נושא אחד בממשל הצבאי. אלא משולש שווה־ערך (על־פי אמות המידה הציוניות שלנו), אשר בקדקדו האחד זכויות האזרח הערבי, בקדקדו האחד בטחון מדינה נצורה, ובקדקדו האחד יישוב אזורים נוספים ביהודים נוספים. הכל נראה פשוט יותר כששלושה אלה מקבילים זה לזה וניתן במאמץ מה לתעלם אל אפיק חיובי אחד: אך מה דין כשהם אינם נוחים זה אל זה, וקיומו של זה מתנגח בזה, עד כדי: או – או? כשערביי ברעם, למשל, או אידמית או להבות־חביבה, יושבים מנושלים מנגד, ועל אדמותיהם יושבים יהודים, המצביעים על הממשל הנפסד כאילו הוא שליח השטן?

מכוח מה אדמות אלה בידיהם: מרוממות כוח האחווה או מכוח זרועו של המושל הצבאי שבימי “גדולתו” דוקא? או כלום נכונים אלה ושכמותם להחזיר אפילו כדי דונם אחד מבלעם אשר בלעו? או, כשנתחככו ערבים אלה על מצרי השדות שלהם – אל מי אצו אז המתישבים, אל מי שלחו מכתבי תודה על העזרה בהרחקת המתפרצים? או, הנכונים אנו כדי לצמצם את חזית ההתנגשות, לקבל עלינו: שאסור להושיב עוד ישוב נוסף אחד בגליל? ואם לא זה, שמא נקבע עד היכן מותר וצודק ליישב, ועד איזה גבול של מחיר קרקע? האם גם בכוח אש?


"כיצד תיבצע הפת ותישאר שלימה׳׳

כי האפשרות האחרונה, היא, חוששני, המוצא שאליו דוחפים בעלי ההצעות השונות של היום, כשתובעים יישוב הגליל על ידי יהודים נוספים, ואינם מסבירים כיצד תיבצע הפת ותישאר שלמה? ולא נותר, לדעתם, אלא להטיל את “מנגנון הממשל” (דומני, כי כולו בן כמה עשרות פקידים) על כתפי מערך הצבא, ולהשאיר עם זה בתוקפם את חוקי־החרום ו“תקנות־ההגנה” הידועות, על כנם הראשון. מה תהא אז התוצאה?

ייצא, כי בשעת משבר, במקום להשתמש בצידו השקט של כוח הצבא, (שהוא, בעיקרו, מהות הממשל היום), יּפעילו בהכרח את כוחו המפוצץ של צה׳׳ל. כל התגרות שהיא, חוששני, בין מכוונת בין מזדמנת, תתהפך בנקל להתנגחות. ובאין מכשיר בולם ומשקיט קודם־מעשה, יזקקו בהכרח לדם ותימרות עשן לאחר מעשה.

הפרדוקס הוא כי אותו ממשל צבאי גופו, שאך תמול היה נראה מזרה אימות וזעם – נהפך, כשנטלו ממנו את רוב סמכויותיו מתמול שלשום – לכולא־רעם. וצריך לבחור איפוא בין שימוש בכוחו החשאי של הצבא, ובין שימוש במכתו המוחצנית, בשעה שאפילו הדרך הראשונה קשה לקבלה בלב קל.

לרכך עוד את הממשל הצבאי? – כן. לצמצמו עוד עד גבול בטולו כמעט? – כן. אך מה על הקרקעות שברשותנו, כשבעליהם חיים מודחים מעליהן מן הצד? להחזיר? או רק להסתתר צדיקים מאחורי גב שלטון הרשע שנוח לנו באגדתו? או, מה עדיף: להגן על הגבול בלי מגע גייסות, מכוח אמצעי מניעה מוקדמים, כגון פיקוח על מאות אנשים חשודים, וכגון ארתעת נסיונות לחרחר מצבי התחככות – או, להעניש ולפרוע ולגמול על מעשים שנדלקו מכוח התחככויות חסרות ריכוך? או, יבוא מישהו שיקבל עליו ועל ראשו לטפל בכל אלה בלי להזקק לסמכות הצבא, בכל דרך שהיא? או, שנוותר על הנסיון והלקח שקנה לו אותו ממשל, לאחר כל גלגוליו, כתשלום דמי לימוד גבוהים וכה מרים לעתים? אני חושש מאוד, וככל שניסיתי ללמוד ולדרוש בדבר כן התעבה חשש זה, כי באין אפשריות להפעיל את סמכות כוחו השקט של צה"ל, לא יהיה מנוס, ביום חמסין נמהר אחד, כשהיסטריקה המונית נחשבת סביבנו כתכלית הביטוי הלאומי, וראוות עריפת אח את ראש אחיו כמקור השראה והתעוררות המונים – אלא להפעיל כוח מוחץ נקמני, אם לא יימצא משהו שמבעוד מועד ינסה לשכך את הזעם. ואם איננו מתכוונים רק להחליף שם מאוס ולהסוותו בשם שאינו מאוס, בעוד תוכנו העוקצני יישאר בהוויתו, ונמצאים אז מפעיליו צדיקים בלי לנקוף אצבע לצדקה – אסור שעל ידי בטול כלי־בולם, נשליך יהבנו בידי פלוגות יורים – וזה יהיה סוף כל הכוונות הטובות?


עד שישאר רק כוח־מנע חרישיּ

מוטב, לדעתי, כי ימוג הממשל הצבאי עך שלא יישאר ממנו אלא אותו כוח מנע חרישי, אך בר־סמכא, שאינו רומס אף אחת מזכויות האזרח, ואינו מתערב אף באחת מסמכויות כל שאר כלי המדינה הנוהגים בכל פינה ופינה, על פי מדיניות גלויה וניתנת לביקורת.

אני יושב ומעלעל שעה ארוכה בתרגומי שירים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות בכתבי־עת ערביים שונים בארץ, וחוזר ושב אל אחד מכולם, שיר השר על שיבלים. פותח בקריאה: “אהובתנו האדמה!” ומקונן על כי “כל השדות היו לשיבלי דם”, על כי “אבי היה שיבולת / ואחי היה שיבולת”, ונמשך בריתמוס עז עד השבועה כי הנה יום בא והוא יהיה קול האש, שעתידה לבער ולנקום עד חרמה, וכי אסור לשכוח, לא לוותר ולא להתפייס.

צדקתו בוערת בקולו. ואינו יחיד בלהטו. ולא בנקל תהפוך איבתו לאורך רוח. קיום יחד של ניגודים הוא הכרח לעתים, אך לעולם הוא דרך של יסורים. אבל הוא תקווה. הוא משאלה שמפצירה לעשות הכל כדי למנוע חיכוך, כדי להרוויח עוד יום ועוד יום לשלום, ועוד ראייה של קיימא ליתרון ולמוטב שבקיום יחד של שלום (אף כי בלי לגלות גם לרגע צל של מורך). נטיל יתר פיקוח על הממשל, נשלול ממנו כל יכולת פגיעה שרירותית, כשם שנרבה בידי כל אזרח אמצעי־מגן כנגד כל עוולה אפשרית. ויפה היה, לדעתי, אילו קמה היום ועדה ממלכתית, ובה אישים שאינם פוליטיקאים, ידועים באומץ רוחם ובנקיון דעתם, ופטורים משיקולי יום הבחירות – וישיבו הם ברבים על השאלה ששואל הציבור: מה עוד אפשר לעשות כדי להקל? לאור זכויות האזרח של הערבי, לאור מצב הבטחון בגבולות, ולאור הכוונה ליישב עוד יהודים באיזורים שונים – מה עוד אפשר להקל, לבטל, או לקיים?

כי אם לצדק – הרי לשלום. ואם לשלום אל נשאיר בידינו רק פלוגות יורים לשעות מתוחות שהלואי ולא נתנסה בהן.


יזהר סמילנסקי, דבר, כ“ד בשבט, תשכ”ג

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48527 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!