אני עומד לפניכם תמיה מה אני עושה כאן. אינני קורא צרפתית ורחוק מהיות בקיא בכל כתבי אלבר קאמי. גם אינני בטוח שהים התיכון קורץ לי לבוא בו, וחשש בלבי שמנסים להגיד לי דרך הים המהולל הזה שלא אתגאה יותר מדי בים השחור ובים הבלטי של הורי ובמרחב שביניהם. וככה, לעומת כל היודעים והמלומדים שנאספו כאן, אני אין לי בידי אלא רק סיפור אחד קצר, שגם שמו אינו נשמע דוקא כהימנון לים התיכון, ואולי אפילו היתה זו עזות פנים מצדי לבוא הנה עם ה’אשה הסוטה' (או ‘המנאפת’) הזאת, ועוד עם כותרת כזאת בראש דברי, כל כך לא הולמת מלומדוּת, וכל כך לא הרצאה אקדמית, עד שכאילו לא במקומה, מין “שמים מלאים כוכבים”, שנשמע רומנטי מדי על גבול הקיטש, ובלי שום התעסקות לא בחברה ולא במדוויה ולא בפירושי הזיקות התרבותיות, ולא בפירושי המבינים הגדולים באמת, ואפילו לא במיתולוגיות ולא בדיכוטומיות, ולא בשום מלומדוּת ראויה, וכנראה שנפלתי לכאן בטעות וצר לי על האכזבה, כי אתם אולי חיכיתם להרבה חוכמה ולמדנוּת ואני אין לי בידי אלא סיפור.

ואולי צריך גם להתנצל למה ללכת דווקא אל סיפור קצר אחד (מתוך ‘גלות ומלכות’, בתרגומו של צבי ארד), ולא ללכת קודם כל אל הספרים הנחשבים יותר, כמו ‘הדבר’, ‘האדם המורד’ או ‘הזר’, כשזה האחרון נחשב לפחות בעיני אחד מספרי המפתח של התקופה, הן בעינו והן בדיבורו, שלא להזכיר את שאר ספריו רבי הערך – אלמלא שהסיפור הקצר הזה שלפניכם, הוא סיפור מיוחד בטיבו בעיני, מעשה אמן שאמר בו היטב את המועקה שלנו, באופן שהולך ונעשה מרגש והולך, ככל שקוראים יותר והולך ונעשה יותר נוגע ויותר צורב ממש בצמתי העצבים הכואבים ביותר שלנו, שמחכים כל הזמן לאיזה דיבור פותח, ככל שעשה קאמי בסיפור הקטן הזה, ולפחות לעניות דעתי.

דומני שהסיפור הזה ידוע לכל קוראי קאמי. מעשה באיש אחד שנוסע פנימה לעבר הסהרה, כדי לעסוק במסחר האריגים ואשתו נוסעת אתו. הסיפור מתחיל בזבוב אחד שמטריד את הנוסעים, בתקלות באוטובוס הישן המתפרק והחורק, באנשים זרים עטופים להם וסגורים בחמילות שלהם, גונח ונע בדרכים גרועות ובמדבר הקר שהולך ומתקרב ככל שהלילה הולך ויורד. ואחר כך יש בית מלון קר וזר, ויש הליכה למצוא קונים לסחורה, ויש איש שמשתדל לסחור וממולו אנשים זרים וחשדנים ומרוחקים, ויש גם אשה אחת שיותר ויותר היא חשה עצמה מיותרת וחסרת שום ערך בשבילה או סיכוי שיהיה לה. אבל, איך בתוך כל זה היא חשה, מעבר לעסקים שבגללם טרחו ובאו לכאן, איך הולך ומתגלה לפניה מקום מיוחד ושונה לגמרי, גם כשעדיין אין לה במה להגדיר או לתפוש אותו, עם כל החול הזה מסביב, עם הדקלים המרשרשים כמו ים, עם כל הקולות הזרים והריחות, עם האנשים ההם ולבושם ודיבוריהם, ופתאום וגם מראה השמים שלמעלה, גם כשהכל עושה לה רק יותר בדידות, ועם זה בו בזמן, גם איזו התחלה של השתאות, כאילו היו מרמזים לה על משהו שעוד יבוא, אף כי עדײן לא מנוסח מה, משהו שהולך ועושה גם את נוכחותו המקיפה אותה, וגם את חשש האכזבה, ושגם הפעם זה לא יהיה בשבילה.

בחדר השינה הקר שלהם במלון אינה מוצאת מנוח. גופו החם של בעלה אינו עונה לה. ויש רק בדידות קור וריק. היא יורדת מן המיטה. וקול חשאי כאילו היה קורא לה מבחוץ. אף כי למדבר אין קול והוא כולו רק דממה עצומה ורק מרחב ריק של בדידות. ובכל זאת, כאילו יש משהו מחכה לה שם, דבר שמעולם עוד לא ידעה כמוהו. ושאולי זה דבר שכל חייה תמיד רק חיכתה וחיכתה לו. האם היה הדבר הזה באור, בחולות הסוגרים סביב, או באין הגבול של עוצמת המרחב כולו? דבר מה עצוב, ובו בזמן גם ענוג וגם נרחב.

אור קפוא בחוץ, סלעים מתפוררים וריקות גמורה. מישורים של היעדרות אנושית, בלי שום התרחשות, מלבד רחש הדקלים ההם, ים של דקלים, גמישים כגווה של נערה צעירה. וז׳אנין חשה עצמה פתאום והיא מחכה מאוד, לא ברור עוד למה.

כעת היא גם יודעת בבירור שמעולם לא אהב אותה איש. ושהאיש שבמלון הוא רק זקוק לה. כדי שלא להיות בודד, כדי שלא להזדקן מהר מדי, וכדי שלא למות, ולרצונו האנוכיי והפחדני הזה, הוא קורא בשם אהבה. ולאהוב אצלו זה לרצות להטמין בה, בלי תאווה, את כל האימה שלו, ואת כל הבדידות שלו. ושאי אפשר שיימשך עוד ככה. ושחסר לה משהו בחייה שנראה לה כעת פתאום פשוט כרצון להיגאל. היא כולה בחרדה ללא שם, ברצון ללא כתובת, ובצורך לצאת מזה ויהי מה. רעש הדקלים כמו מי נהר זורם, או כגלי ים גדול, ומעבר להם שמה, יש כנראה עוד איזה מקום מיוחד שבו כל החיים נעצרים, שבו לא מזקינים, ושהיא כבר שומעת ממנו קריאה לבוא, ותיכף ומיד. הדקלים קוראים לה. הלילה קורא לה. הריקות קוראת לה, והבדידות קוראת לה, וגם הרצון לצאת לגאולה.

והיא קמה ומתלבשת בשקט ויוצאת בחשאי סוגרת אחריה וכבר היא בחוץ וכבר היא רצה ישר אל המבצר שממול המדבר וכעת כלום לא יוכל עוד לעצור אותה. וכאן, ברשותכם אקרא לפניכם קטע קצר בכמה השמטות ודילוגים, קטע מסיום הסיפור (בתרגום שכנראה מפסיד מכוחו של המקור) ככה:

[…] זרי כוכבים נתלו בשמים השחורים מעל חורש הדקלים ומעל הבתים (…) האויר הקפוא צרב את ריאותיה (של ז’אנין) והיא רצה בחשכה (…) ובאמצע העלייה (למבצר) כבר נתעצמה הצריבה שבריאותיה עד שקשה היה לעמוד בה. עוד זינוק אחד אחרון והיא הטילה עצמה על המעקה, עומדת וכרסה דחוקה בו, מתנשמת, לא רואה, בולעת אויר בגמיעות קצובות. עד שלבסוף עלתה בה חמימות ענוגה במקום הסמרמורת, ולבסוף נפקחו עיניה לראות את מרחבי הלילה.

שום נישוב, שום רחש, (פרט לקולות הנפץ של האבנים שנתבקעו מן הקור), כלום לא פרע את הדממה ואת הבדידות שהקיפוה. השמים שמעליה הלכו ונגרפו לתוך סחרור כבד, בתוך הדחיסות של הלילה היבש והצונן. אלפי כוכבים כסיכות קרח ניתקו כל הזמן והחליקו באיטיות בלתי נתפסת אל האופק, וז’אנין לא יכלה להתיק עיניה משלהבות נודדות אלה, ומבלי לזוז היתה סובבת איתן, עד שנתקשרו לאט לאט אל תוך מעמקי הוויתה, שכעת התרוצצו בה גם חמדה וגם צינה. וכל הזמן נפלו הכוכבים עד שכבו שם בין אבני המידבר, וז’אנין נפתחה ללילה.

כעת נשמה, כעת שכחה את הצינה, את כובדם של האנשים, את כל החיים המטורפים או הקופאים, ואת כל החרדה המתמשכת של החיים והמוות. לאחר שנים כה רבות של ריצה מטורפת, ללא תכלית, ושל בריחה מן האימה, כעת נעצרה סוף סוף, ונדמה היה לה כי הנה מצאה את שרשיה, ושהנה שוב עולה בה מיץ החיים, ובלי לרעוד. כרסה היתה הדוקה אל המעקה, והיא היתה פונה כולה אל השמים הסחרחרים, מחכה שיירגע ליבה שעדיין היה רוגש, ושתבוא בו הדממה. הכוכבים האחרונים הולכים ומנמיכים, הולכים ומצניחים את כל אשכולותיהם אל אופק המדבר וקופאים שם. אותה שעה החלו מימי הלילה ממלאים את ז׳אנין במתיקות כזו כמעט לבלי שאת, והלכו והשקיעו את הצינה, ומן המרכז האפל של הוויתה הלכו כעת ועלו לאיטם, הלכו ובאו להם בזרימה בלתי ניקטפת, עד שנתמלא כל פיה באנחות. ובעוד רגע וכל השמים כולם היו פרושים מעליה והיא נפלה תחתיהם על פני האדמה הצוננת.

וכמובן, אין זה רק סיפור התמסרותה של אשה או איזו אלגוריה להתעלסות אהבה שמצאה סוף סוף את סיפוקה. המעמד אינו מכיל בו כלום מלבד אשה שעברה מצינת קיפאון להתעוררות כל חום החיים שבה, ואין כלום סביבה אלא רק ריק גדול ורק אותה תפאורה ענקית ואותה תנועה לא אנושית, רק שמים, כוכבים, קור מדברי, צונן ויבש, רק אבנים המתפוררות מן הקור, שום בני אדם ורק אותן תנועות סחרור בשמים, כל הזמן, ואור הכוכבים באמצע כל הדרמה הפרטית השמימית הדוממת שלהם, וכך יש כאן רק בדידות אנושית שאין בודדה ממנה, ורק גרמי שמים רחוקים ורק מינרלים ארציים מבודדים לעצמם בתוך קוסמוס ענקי מבהיק ורחוק, ואין איש אתה, האיש שלה הישן במלון נשאר שם מאחוריה והוא בודד וריק וקר כמוות, וכל החיים שלה נשארו שם מאחור מבודדים, ריקים וקרים כמוות, ואילו היא כאן כעת, בקור המדברי מבחוץ וכל מיצי החיים שלה בפנים מתעוררים כעת, מיצי האשה ומימי הדקלים, שאנחנו כבר יודעים שהם הביטוי לאהבה, כל מיצי החיים שלה עם כל מימי החיים של העולם, ולא אף אדם, ולא אשה עם איש, ולא אותה האהבה שאיננה אלא היא רק מין ניסיון נואש ופתטי לברוח מן המוות, ואין עוד בדידות האשה ולא כל חייה שהיו בין אנשים, אלא, כעת, היא והכל מחוץ לכל האנשים והווייתם, וכל האנשים וכל הווייתם אין בהם כדי גאולה. ואין כלום בכל מה שיודעים תמיד, ולא בניסיונות שכולם מתנסים בהם תמיד, ולא בסיכוי שמשהו אולי עוד יכול להשתנות, ומכל מה שהיה לה עד עתה נשאר רק אין המוצא, אין אהבה ואין חיים, והכל נראה כנואש מן האדם, ומן האהבה של בני האדם, ומכוחם לדעת את החיים האמיתיים, ורק כעת, פתאום, כשהיא לכאורה בתוך עצם הבדידות, באין אנשים ורק מתחת שמי הכוכבים הגבוהים והרחוקים – רק כעת היא מתחילה להיפתח כאשה. יחד עם הדקלים, והסלעים, והשמים, ואלה הם כעת השותפים הנכונים והאמיתיים להתרגשות האשה הבודדה המחפשת אהבה. וזה קורה לה לא מפני שהיא נכה, או מסכנה, או בודדה, ולא מפני שכל חייה היו רק שיגרת חיים קטנים, בלי ילדים ובלי איש אוהב מבין לה, אלא מפני שזה הוא כנראה החוק: שבני אדם תמיד תמיד הם רק בודדים, תמיד בודדים ובודדים עד הסוף, ובין בני אדם לא יהיו לעולם שום קשרים אמיתיים, ופתאום, וזה קורה כאן, לא עם בני אדם אלא עם כוכבי השמים, ולא כוכבים כמשל, או כמטאפורה, אלא במציאות ממשית, ממשית כמו שהמעקה הברזלי הזה שבטנה נלחצת אליו הוא מציאות ממשית, וכמו שהצינה הזאת המקפיאה היא מציאות ממשית, וכמו שרשרוש הדקלים הנשמע כרשרוש המים זו מציאות ממשית, ככה, תחושת ההתעוררות הטוטאלית היא מציאות ממשית, לא תחליף, לא אשליה, אלא התעוררות טוטאלית עם כל תחושת יקיצת מיצי החיים, ועם עלייה המוהל החבוֹי עמוק פנימה מתוך הווייתה הנשית, ועם כוח ההתמסרות הזאת שלה, המלאה עד גדותיה, כשהיא מתמסרת בפועל, כולה היא מתחת לגוף השמים הבא כעת בה, וזו מציאות ממשית. וה לא קשר של איש ואשה, וזה לא מה שידוע בחיים בין אנשים, וזו לא האהבה שבין בני האדם שישנה רק כדי לדחות את פחד המוות, עד שלעולם הם לא ירצו להביא עליהם את החוויה הגדולה והראשונית הזאת, את שלמוּת חוויית ההתמזגות האינסופית שהיא גם ההתגלות הגואלת, ועד כדי כך, ושאין לה ולא יהיה לה אחר כך לאן ללכת מכאן, ולאן לשוב ולא שום מכאן והלאה, וכשהיא תחזור לבסוף אל החדר ההוא הקר והריק שבמלון, היא תעמיד פנים כאילו לא קרה כלום, מה היא תוכל לספר לו, זה לא כלום, יקירי, היא אומרת לו לבעלה המנומנם, באמת לא כלום – היא אומרת מפני שגם זאת היא המציאות.

וכך יוצא שאין מוצא לבדידות האדם ואין לו שום גאולה, אם אמנם הוא אדם מחפש גאולה, אלא רק באותם רגעי התגלות נדירים מחוץ לבני האדם שם על גבול הספר של המדבר מעבר ליישוב האדם, ורק על סף המדבר הריק, ולא בין בני אדם ולא עם בני אדם, אלא רק מתחת לתנועת השמים, רק שם, לעתים, בא פתאום וקורה הדבר הגדול והמופלא הזה, המפתיע אבל המיוחל הזה, והם נפתחים עד הסוף אל האדם הקטן והנואש והבודד כל כך והוא נפתח אליהם גם הוא עד הסוף, וכל שמי הכוכבים האלה, כמו בקסם באים כעת אליה ולתוכה, והאין סוף – בא אליה להתחבר בהתחברות ממשית ושלמה.

מעמד מרגש זה שמעל המציאות, אינו חדש בסיפורי העולם. ואין הוא רק אמצאה נכזבת ברגעי ייאוש, אלא בני אדם עוד מאז ומעולם ידעו לספר על השמים המדברים אל האדם הבודד, ואיך פתאום הוא מוצא בהם מה שלא מצא מעולם בתוך חייו הרגילים. משהו של התגלות שלכאורה היא בלתי אפשרית ועד כדי כך, שהאלוהים בכבודו ובעצמו בא ומופיע משמי הכוכבים שלו, רק כדי לשוחח עם האדם הכואב הזה, הנואש מחסד, פתאום וכל התפאורה השמימית הרחוקה הופכת מתפאורה חיצונית לנוכחות חיים ממשית, ולשיח אמת שאין אמיתי ממנו, ונפתחת לו ידיעת אמת כזאת שלא היתה עוד מעולם כמוה לאמת, ופתאום, מהוויה מרוחקת של שמי חוץ רחוקים למעלה, מתרחשת כעת הוויית פנים, כמגע גופני, בממשות נוגעת, בפגישה של שחרור ובמגע של שלמות כזו, שאליה הלא כולנו מפללים תמיד ומצפים שתקרה לנו אי פעם, ושאמנם תהיה לנו אהבה כזאת ושהיא תתחולל בנו סוף סוף ותחולל את הידיעה האינסופית לעומק ולשלמות.

אין צורך לחפש רחוק. זה כתוב עוד בספר בראשית. תיאור פגישת אמת כזאת בין האדם הנואש ובין השמים הרחוקים, ככה:

ויוצא אותו החוצה (מספר פרק ט"ו בבראשית על אברהם הנואש), ויאמר: הבט נא השמימה וספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם […] (ואחר כך): ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו […] ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הבתרים האלה…

כל יסודות הסיפור כאן: הייאוש, הבדידות, הגלמודות, אין המוצא, האין עם מי לדבר, ופתאום אלה השמים המלאים כוכבים, ושם גבוה מעבר לבני האדם, שם תהיה לאדם שיחה של אמת על הכואב ביותר ועל הייאוש מכל תקווה. לא בין בני אדם ולא עם בני ארם אלא הבט נא השמימה, ולא במין עצה מטפל במטופל נדכא, אלא ממש כמגע גובהי השמים באדם הנדהם. שום פגישה עם בני אדם, ולא שום זיקה לא לידיעתם ולא לידידותם, אלא עדיין בודד עד הסוף, נושא אברם עיניו ומוצא פתאום את מבט הכוכבים פונה אליו ומיד גם את קול אלהים הפונה אליו קורא לו בשמו ומדבר ישר אליו ועל אמצע כאבו ומראה לו איך לראות נכון יותר; ופתאום וזו שיחת שני הבודדים ביותר. אדם אבוד אחד למטה עם אלוהים אחד למעלה. ומתחתית האימה החשכה פונים כעת אל הידלקות הכוכבים, ונערך טקס פולחני בתוך זירת תיאטרון האימה, תנור עשן ולפיד אש וחיות מבותרות, ונכרתת ברית של תקווה עם הבודד הנואש. משהו נעשה אז לעובדה מחייבת משיחת מראה השמים המכוכבים ההם. עם שלם נולד אז מן השיחה עם הכוכבים בלילה העלטה האפל ההוא עם לפיד האש. אדם גלמוד וקוסמוס של כוכבים.

אבל אין ספק שמבין כל הסיפורים לאורך כל הדורות וכל הלשונות על שיחת האדם הנואש עם שמי הכוכבים כשפתאום והוא מוקף רק תפאורה מינרלים ריחוף אדם ודממה וקור, משהו נפתח אליו לגמרי, ומתברר לו אז, מעבר לכל מה שהיה יכול לדעת בחיים, כל עוד מבטו היה רק בגובה האדמה, בין כל הסיפורים שמעולם, אין ספק שסיפורו של הנסיך אנדרי ב׳׳מלחמה ושלום" של טולסטוי, הוא הבלתי נשכח מכולם, כשנפצע הנסיך אנושות בקרב אוסטרליץ והתמוטט אל האדמה, ובבת אחת נעשה מנותק מכל מה שהיה עד עתה אך זה קודם, מן הריצה ומן האנשים ומכל מהלכי המלחמה, הכל נדחה כעת ונתבטל, ופתאום נופלת איזו מחיצה שהסתירה מפניו תמיד את הדבר האמיתי עצמו, ופתאום הוא מגלה אותו בפעם הראשונה (בתרגומה של לאה גולדברג, 1953) ככה:

"וכי מה זאת?

[הוא עוד לא מבין שהוא כבר מחוץ למה שהיה בו עד לפני רגע, ושנהפך לו דף זהות בחיים],

רגלי כושלות…׳׳

[הוא מוסיף בניסיון לאבחן את זהותו החדשה על פי ניסיון גופו שהיה כולו רק רגליים רצות עד לפני רגע, וממשיך:]

הוא נפל פרקדן, פקח את עיניו, מקווה לראות במה נסתיימה היאבקותם של הצרפתים

[עוד ניסיון לזכות על פי ההוויה שכבר נגמרה]

אך לא ראה כלום. מעליו לא היה מאומה

[שינוי זווית המבט בזהות החדשה]

חוץ משמים – – שמים גבוהים, לא בהירים, אבל בכל זאת מיוחדים, גבוהים עד אין־מידה [חידוש: אדם ניבט אל השמים, והם מתגלים ומשתנים מעבר למושגים הקודמים שנגמרו] עננים אפורים זוחלים על פניהם לאט לאט

[לא עננים דרמטײם, אלא צנועים, רגילים, לא עננים מפוארים ולא מופלאים, אלא רק סתם עננים אפורים ואטיים, במהלך שונה מכל דהרות המלחמה, ויש פתאום כעת איזה לאט לאט חדש, שמזמן לא היה בשום מקום בעולם, ושנותן שהות להתפלא]

“איזו דומייה – חשב הנסיך – איזו שלווה והדרת חג, לגמרי לא כפי שהיה בשעה שרצתי”, חלפה מחשבה בלבו,

[אבחון, מתוך הזהות החדשה, של האטיות, של הדומייה, וגם גילוי השלווה, והעלאתה עד לממדי הדרת חג],

"עננים זוחלים על פני השמים הגבוהים האינסופיים הללו. [כעת נכנס גם האינסוף, הממד הלא ארצי, ושמעתה יהיה הכל הולך ונמדד רק על פיו], איכה לא ראיתי לפני כן את השמים הרמים? ומה מאושר אני שידעתים סוף סוף, כן, הכל אבל, הכל אחיזת עינים. חוץ מן השמיים האינסופיים הללו, הכל אפס, אפס ואין חוץ מהם. אבל גם הם אינם, אין כל מאומה, אלא רק דומייה ומרגוע, והשבח לאל".

זו מידה חדשה לעולם ולחיים. מכאן הכל היה רק הבל ואפס ואחיזת עיניים, המלחמה, המשפחה והוא עצמו וכל החיים שחי, וגם הסיכוי שאולי עוד יקרה פעם משהו חשוב ורב ערך – – ומכאן, גילוי האני המאושר היודע כעת שמעולם עוד לא חווה אושר עד כדי כך, ושברור לו כעת כי טעם החיים איננו בשום רדיפה אחר ההישגים והניצחונות, אלא דווקא בהיפוכם, טעם החיים ישנו בדומייה ובשלווה ובאי העשייה. ולא עוד, אלא שפתאום והנה גם האלוהים נמצא כאן, ונפלא שכך ונכון שכך והשבח לו.

אין זה אלוהי אברם המדבר אתו, ולא התממשות האהבה על המעקה מתחת לסיבוב הכוכבים, אלא זה אלוהי השלווה והדומייה, אלוהי שלילת כל תנועה, שלילת כל מאמצי בני האדם ופסילת כל מהלך חיים הרצים כדי להשיג הישגים, כאן מתגלה תכלית הכל והיא לא מעשים בין בני האדם ולא מעלליהם של בני האדם, אלא היא תנועת העננים האטית בשמים והדומייה והשלווה על האדמה, בתוך אין סוף הבדידות הגמורה, ובדיוק כעת תופש הנסיך אנדרי, שאין בעולם יותר מזה, ושבדיוק זה הוא המראה הטוב ביותר, לא להילחם לכלום, לא לשם כלום, אלא רק לדעת שיש בעולם הלא אנושי שלמעלה יותר מכל מה שיש בעולם של בני האדם שלמטה, ושמה למעלה איננו כדי לתת לך ידידות ולא לתת אהבה ולא לתת פתרון, אלא רק לתת את השלווה ואת הדומייה. והם הם כל טעם חיי האדם.

דחיית האנשים ומעשיהם, דחיית כל הניסיונות להישגים, או קשירת קשרים בין בני האדם, לרבות קשרי אהבה וקשרי חברות, כל אלה אינם עומדים במבחן רגע הייאוש הנורא, ורק רגע ההתגלות הזאת של היסודות הפשוטים האלה, הנצחיים, שישנם תמיד בלי ששמו לב אליהם, היסודות הדוממים, הלא מדברים, והלא אנושיים והלא חברתיים והלא תרבותיים, והלא מעשיים, פתאום ורק הם ורק גילויים מחדש כל אותם היסודות הפשוטים הללו הקדמונים ביותר כמו השמש או השמיים או הכוכבים או העננים, הם הם סוד המשמעות ורק שתיקתם ותנועותיהם הדמומות הם שיודעים לדבר אליך את הדבר הנכון ביותר, האמיתי, הלא מזייף לעולם, זה שאותו חיפש האדם תמיד, וברגעים הקשים של הלבד ושל האכזבה ושל אימת ההולך למות, פתאום, אם יש מזל לאדם, פתאום מתגלה עליו אז הדבר הגדול, האמיתי, שהיה על ידו תמיד, והוא אמיתי, ולא משתנה מעולם, וחי כמו אלוהים, גם ישנו וגם בלתי נראה. לא בין בני אדם ולא בתוכם ולא ממה שיש להם לתת, אלא, דווקא מן השותקים הלא אנושיים האלה, שם למעלה כשהם מביטים בך בן אדם ואתה סוף סוף יודע ומבין.

ובמה נזכרים כעת? במה אם לא בקאנט, עמנואל קאנט, של “ביקורת התבונה הטהורה”, של “ביקורת כוח השיפוט”, ושל “ביקורת התבונה המעשית”, שפתאום הוא, הרציונליסט הגדול, יהיה רושם חגיגית את המשפטים הידועים אבל הנשכחים כי:

שני דברים ממלאים את הנפש בהפלאה וביראת כבוד: השמים המכוכבים שמעלי והחוק המוסרי שבתוכי.

ואם לא די בזה הרי הוא מוסיף (בתרגום ברגמן ורוטנשטרײך) כי:

את שניהם אני צריך לחפש ולנחש בלבד, כאילו באפילה הם שטוחים, או בתוך המופלג, אני רואה אותם לפני, ואני מקשר אותם באופן בלתי אמצעי עם התודעה של קיומי […] מתחיל מן המקום שאני תופש בעולם החושים החיצוני […] ועד הגודל שעין אדם לא תכלכלנו, ועד עולמות ומעבר לעולמות ומערכות של מערכות – – ומעל הכל ואל זמנים לאין גבול…

כך שאין זה שיגיונה של איזו ז׳אנין אחת, בורגנית קטנה אחת ומתוסכלת, שחשה פתאום בדידות ואימה קרה של אין כלום, כששמעה שקוראים לה מן המרחבים של המדבר ושכל חושיה שמעו והבינו את דברי הדקלים שבאמת הם ים, ואת הרוח שבאמת היתה הקריאה לבוא, והריחה את הלילה שקרא לה לבוא, לתת את עצמה, ושהיא אכן קמה ועזבה הכל ואשה לבדה רצה לה כמטורפת מהופנטת אל המקום הזר הרחוק ההוא למעלה במבצר הגבוה על גבול המדבר, לא אל אנשים, ולא אל איש אחר, גם לא אל מאהב שלה, אלא עד המעקה ההוא שנלחץ אל בטנה:

את שניהם אני צריך לחפש ולנחש בלבד, כאילו באפילה הם שטוחים, או בתוך המופלג, אני רואה אותם לפני, ואני מקשר אותם באופן בלתי אמצעי עם התודעה של קיומי […] מתחיל מן המקום שאני תופש בעולם החושים החיצוני […] ועד הגודל שעין אדם לא תכלכלנו, ועד עולמות ומעבר לעולמות ומערכות של מערכות – – ומעל הכל ואל זמנים לאין גבול…, ושרק ככה ורק שם התחילו מתגלים לה במפתיע המרחבים ההם האינסופיים, אלה שבתוכה ואלה שמסביבה ומעליה, בכל רחבי המקום הזה הלא אנושי, ושהנשי שבה רצה תמיד וחיפש תמיד וידע שישנם וחיכה כל כך הרבה זמן בלי לדעת מה, ופתאום והנה היא בתוך זה, ממש באמצע, בפנים בפנים, באמת, כאילו בחגיגה לא שלה, כאילו באמצע הריקוד הקוסמי ההוא שכל הדוממים והמבהיקים והנצחיים שותפים לו בהדרה ובהוד שאין להם שיעור, ושכעת סוף סוף גם היא בזה וזה גם שלה וכל מיצי יסודות העולם וכל מיצי האשה ומוהל חייה, מתחברים כעת יחד לידיעה של הדבר המופלא הזה, שאין לו שם, שאין מעבר לו, ושמעולם לא הגיעה אליו בין אנשים ולא עם אנשים, ורק מתחת לשמי הכוכבים האלה, אחת ובודדה בין כל הענקים, שם פתאום והיא ישנה, מאוחדת עם הכל, חיה את כולה בשלמות, ויודעת סוף סוף את הדבר הגדול ההוא, שמי שנודע לו, כל השאר כבר לא חשוב וכאילו מעולם לא קרה לו כלום.

האם את זה רצה קאמי לומר האם לכך התכוון, ולמיני משמעויות כאלה? מי יודע. הסיפור כבר אינו שלו הוא שלי והוא שלכם. וסיפור כידוע אינו מתחיל אלא כשהוא נעשה הדיבור שלי שאני מוצא אותו בדיבור שלו. אבל אני דיברתי די, כעת הדיבור שלכם.

יזהר סמילנסקי, הארץ, 28.11.1997 (דברים שנאמרו בכנס על אלבר קאמי בירושלים).

ובאותו עניין, מביא המהדיר שלושה קטעים משל ס. יזהר:

“כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה” (מבילו לתל־נוף – צדדיים 1995)

* * *

“אבנר נפל על פניו. הטיל רובהו לפניו. טמן ראשו באדמה הצוננת. ומרעיד כולו חש היה בגניחות עמומות המפרפרות בגבו, רוחשות, מתלבטות ומתנכלות לפרוץ מפיו ומעיניו. קמץ אגרופיו ותחבם בקרקע, תחוב וחטט, תחוב וחבק, תחוב והלחת באנחות חנוקות. שקטה תבל. נשיבה קלה סלסלה שערו. עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים, וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים” (משעולים בשדות, 1937)

* * *

מפני שיודעים שהמוות כאן

קמים ויוצאים, ובחוץ תוקפים אותך בבת אחת קור עז ושמים קורנים. ואין עליך כלום שיחצוץ בינך ובין הקור, ברגע הראשון עוד חמים מן המדורה ומיד מכה הקור ועוצר כמעט את הנשימה, קור יבש וחד שכופף אותך וכופה להתכווץ ככל האפשר ולנסות שלא לברוח מיד. אבל גם הקור אינו מכהה את מראה השמים האלה, הענקיים הזוהרים האלה, הקמרוניים והמלאים המון כוכבים מצוחצחים וזוהר מסנוור כמעט בלילה הצח הזה. כוכבים גדולים ובוהקים וכאילו בוער סביבם או אולי בוער בהם בתוכם בלהבות לוהבות סביבם וקורצים בהבלחות כאילו היו חיים או באמת כאילו היו דולקים, רגע נראים גדולים וקרובים כמעט למגע ורגע הם בורחים הגבה גבוה גבוה עד אינסוף למעלה ושם הם מבהיקים בזוהר נוצץ, בתוך שמים נקיים בלי הערפל של תמיד ובלי צעיפי האד, שמי מדבר זורחים בתאורת חגיגה ובכל האמת האמתית, זו לא כיפה גדולה אחת וזוהרת אלא שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים, ובאותה תנועה של עגילים רכה ורושפת. או כאילו נתחרחר שם למעלה איזה אריג קטיפה שחור מתוח ונקוב בהמון חורים זוהרים וגדולים ושאולי הם נראים גדולים מפני שהם קרובים ואולי מפני שהם ענקיים, פורצי זיו זוהר כאלה, הקור כמעט ממית אבל אי אפשר להינתק וללכת או להסיר עין, כל חייך לא ראית ככה. ולא כל כך כזה, ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה. בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת דולקת זוהרת בכל ענקותה. ואין לך מלים ואין לך למה להשוות גם אין לך כוח לכל כך הרבה ואתה רק לראות ולראות. ולא תמוש מכאן גם אם תקפא תחתיך.

כעת פתאום מתחילים להבין משהו או כמעט להבין. מפני שיודעים שהמוות כאן. ושזה מקום שהמוות לא איכפת לו, לא החיים ולא מותם. בתפאורה הזו של גרמי שמים זוהרים מעל הר סלעי נישׁפה, כוכבים עצומים שלא איכפת להם כלום לא ממך ולא מכולנו ולא מהם ולא מכלום, ולא אם חיים או לא, או מי גבר על מי. כל זה הוא קטנות ונשאר למטה. ואילו שם למעלה אין כל זה ולא קיים כל זה, לא קיים כלום ולא משנה כלום. אולי רק לעצמו, ואיתך או בלעדיך מאיר לא אליך ולא אל אף אחר וגם לא אל מי שמבקש מאד. ואתה לגמרי זר כאן, וכולנו כאן זרים וכולנו מיותרים, והיינו הך אם זה אתה או אתם כן או לא. ואתה כולך ואתם כולכם רק עסק קטן וחסר ערך מול הדבר הענקי האדיר והזורח ביפעת הכוכבים החוגגת הזאת, הו איזו יפעה, איזו תפארת כוכבים חוגגת שם, אבל אחד לא נוגע בשני. ובעצם אין למה לצפות. וגם אפילו אם עברו דרכם נשמות אך זה עתה, ממריאות להן מן הארץ זו אחר זו, נבוכות וחסרות ישע, ולפעמים גם הרבה הרבה בבת אחת, ואין בשמים שום הודאה ולא הבנה ולא חמלה וגם לא רצון לדעת. הם לא בשביל זה, כל השמים וכל צבאם. מותם של בני אדם וחייהם אינו עסקם של השמים. הם ישנם בלי לגעת בנו, בלי לדעת עלינו. יפים עד לשיר הללויה. (ס. יזהר, גילוי אליהו, עמ' 152, 1999)