(סיפור) 🔗
[א] 🔗
אופני העגלות משתקשקין, הקיטור שורק והמסע נוהר במרוצה.
זה אך עתה החל היום להאיר, עוד צללי לילה לא נגוזו כולם, עוד שכבת האד מכסה את פני הארץ. פני המזרח אדומים עוד מעט והנה קערת-אש תיראה על פני קצות השמים וקווי-אש חודרים דרך חלון העגלה ומפזזים על פני הקיר אשר ממול החלון.
הטבע שב לאט, לאט לתחייה.
הוא יושב אל החלון ומביט החוצה. עמקים והרים ושדי מישור יחלפו על פניו במרוצה, הקרח כבר נמס ואך זעיר שם, זעיר שם עוד ניכרו עקבותיו ונחלים גדולים וקטנים שוטפים בהמולה נעימה פה ושם; ולעיתים כבר תפגושנה עיניו ירק עשב וראשית שיבולי הדגן.
סוף החורף – ראשית האביב…
הטבע שב לאט, לאט לתחייה.
גם הנוסעים בעגלה אשר סביבותיו, השוכבים על הספסלים או היושבים נשענים אל קירות העגלה מקיצים לאט, לאט משנתם, מחלצים עצמותיהם ומגהקים ופוקחים את עיניהם, אלה קמים להתפלל ואלה להשיב את נפשם בצידת הדרך ואלה יוצאים החוצה, למעקת העגלה, לשאוף רוח צח.
כל הלילה לא נתן שנת לעיניו. הוא לא יוכל לישון עתה. לבו מלא המון רגשות ודמיונות ורוחו סוער כים.
הן שנים רבות, רבות מאוד חיכה ליום המאושר הזה!
וכמה עמל ודאגה נשא במשך השנים הרבות האל! כמה מרורות ומכאובים, עינויים ויסורים, ייסורי הגוף והנפש, מיררו את חייו וידכאוהו במשך הזמן הארוך הזה. אכן רב יתר מכוח אנוש לשאת נשוא את מכאוביו ומצוקותיו, ולא לפלא הוא אם כבר היו ימים אשר נואש מראות עוד בטובה… אולם סוף כל סוף הנה בא היום המקווה זה שמונה שנים!
שמונה שנים! שמונה שנים ארכה הטרגדיה הזאת, ושמונה שנים בחיי בני הנעורים המה כיובל שלם בחיי אנשים באים בימים! שמונה השנים האל היו לשניהם גם יחד עולם מלא, עולם מכאובים ומרורות עד אין קצה.
אכן לא רק על במת התיאטרון יעבירו לפעמים קומדיה אחרי טרגדיה, כי גם עלבמתי החיים יקרה כזאת לפעמים, והאם לא קומדיה נפלאה ישחק היום?
אכן גדול הוא הסירפריז אשר הכין להיום!
היא כבר נואשה ממנו, כבר חדלה מחכות לו; ואולם בטוח הוא כי אהבתה אותו לא פגה, אהבתה אותו עזה מאוד ולא תוכל לפגות. אהבתה עודנה בעצם תוקפה, וגם בטוח הוא כי לא נישאה עוד לאחר. היא רוממה בעיניו הרבה מאוד ולא יוכל שום חשד לעלות על לב, כי תיתן ידה לאחר, בעת שתאהב אחר, והיא, בלי ספק יושבת בבית אימה הענייה, לבנת פנים ועצובת רוח, משתוחחת ומתגעגעת, והנה – קומדיה נפלאה! – הדלת תיפתח והוא יבוא הביתה.
– דוד! – יתפרץ קול תרועה מפי האם והבת הנרעשות גם יחד.
ובעוד רגע והנה זרועותיו תחבקנה אותה ופיו יחבוש את פצעי לבב הענייה.
– הנה בוא בא היום המקווה, רבקה יקירתי! ה' ראה בעניינו וישלח לנו עזרתו מקודש. עוד היום ניכנס לחופה כדת משה וישראל ומחר בר נעשה את דרכנו לשוב עירה וו–א. גם את, אמי, תסעי עמנו ולא תשובי עוד הנה, כי בביתנו תהיי מעתה.
הן תבטנה אליו בתימהון ולא תאמנה למשמע אוזניהן.
– גם שמלות הבאתי לך מוו–א, גם עדיי זהב – ישוב לספר – ואת החסר לך תקני שם בוו–א. בכסף ישיגו שם הכול. ותדענה לכן כי מצבנו איתן, משכורתי שבעים וחמישה רובל לחודש ואחרי חתונתנו עוד יוסיפו לי עשרים וחמישה רובל לחודש, ומחסור לא נדע עוד בכל אופן.
וברגע יניח על השולחן את שעון הזהב היפה, את השרשרת, את העגילים והצמידים.
ועיני האם בורקות ברקי גיל.
– יהי שם ה' מבורך על כל הטוב הזה! – תקרא נרעשת משמחה.
– כבר שכרתי לנו דירה הגונה בוו–א, גם כלי בית כבר קניתי, וכבר ערכתי את מעוננו בסדרים נכונים, גם משרת כבר שכרתי.
והיא, רבקה הנעימה, תישען עליו, תסתר פניה על לבו ותבך. היא תבך והוא לא יפריעה, הוא יידע את לבה. הדמעות תקלנה לה, הן תמלטנה את משא רגשותיה. כל צרות נפשה ומכאובי לבה, כל ספקותיה וייאושה. כל מרורותיה ויגוניה שנצברו בכל השנים הרבות האל, כולם – תמס יילכו בדמעות האל. הדמעות האל תהיינה לנפשה למי ששון. עוד רגעי מספר תעבורנה והיא תחדל מבכות, עיניה תצחקנה ותנהרנה כאור שמש אחרי הגשם ביום קיץ. היא תחבקה אל לבה ותתרפק עליו, ונשיקות אין מספק תסינה את לחייו, שפתיו, מצחו.
ובעוד שעות מספר – תרב התכונה בבית. הוא לא יחפוץ לחכות אף יום אחד יותר. הוא כבר הירבה לחכות. הוא יחפוץ לשים קץ למצב הזה, אשר הסב להם הרבה צרות ומכאובים במשך שנים רבות, ויהי מה. כל רגע ורגע במצב הזה יעורר בקירבו אלפי זכרונות נוגים. ולמה להם לחכות? הצרמוניה כאין בעיניו. עשרת אנשים, רב ושמש וחופה, ודי. בשר מעושן ויין ורקיקים ומיני ממתקים הביא איתו מוו–א. ומה עוד? גם משרתו בבית המסחר תאלצהו למהר שובו עירה וו–א. הן גם כל השבוע האחרון המעיט לעבוד שמה, בעסקו בקניית כלי הבית והמלבושים ובהסדרת ענייני המעון.
ובערב – החופה, הנישואין!
ברגעים האלה שיווה דמיונו לנגדו את מראה פני בחירתו בערב הזה, ערב אושרם המקווה זה עידן ועידנים. היא עודנה לבנת פנים, לחייה שופו ואפה גם הוא דק ושרוע יותר מאשר היה לפנים; בעיניה ניכרו עוד עקבות עוני ויגון, הקמטים האחדים במצחה יעידו על רוב דאגה וניקור מחשבות. גם כל גווה כחש וייפול בשתי השנים האלה, והיא עייפה ונהלאה מאוד. ושמחת היום הזה גם היא הרעישתה מאוד; אבל צחוק נעים מרחף על שפתיה, צחוק אושר ועדן. היא מבטת אליו לרגעים ובעיניה נשקף לו עולם מלא, עולם שכולו רגש, אהבה בלי מצרים, כבוד ורוממות, תודה ואמון. העיניים האלה תגדנה לו הכול, העיניים האלה תבשרנה לו את אושרו בחיים הבאים, בהיות לו רעיה אוהבת ונאמנה כמוה. היא מדברת אליו חרש, ודבריה יערבו לו מאוד. הוא מבקש אותה לספר לו את כל אשר עבר עליה בשנים האחרונים, אבל היא תניע בראשה ותמאן. היא לא תחפוץ להעיב את שמי אושרם את הערב הנעים הזה, בזכרונות מעצבים. היא לא תחפוץ גם לשמוע את סיפוריו על דבר מקרי חייו בשנים האחרונות. “אחרי כן! בקרב הימים!” – תתחנן אליו – “עוד נספר בששון איש לרעהו את כל אשר סבלנו ואת אשר נשאנו, אך לא עתה!”
צחוק קל פיזז על שפתיו ברגע הזה.
– ‘קומידיאנט’ אמן אתה! – תקרא אליו לרגעים בצחוק נעים.
אכן הוא הפליא למלא אחרי כל פרטי משחק-תפקידו, מאין כמוהו.
הוא קם ממקום מושבו וייצא החוצה, אל מעקה העגלה.
רוח קל ונעים נשב אל פניו ויחלוף בכל גוו. הרוח הזה נעם לו ויחזק את עצמותיו הנהלאות. הוא התעטף היטב באדרתו וישאף את הרוח הצח בכל פה.
המסילה פילסה לה עתה נתיב דרך אחד היערים, מסביב אך שקט ודממת קודש. האלונים עומדים כחולמים. הרוח מתעלס חרש את ענפיהם, וכמו שיחה חרישית עוברת בכל היער. מעבר מזה רבו העצים עד לבלי חדור ביניהם אל כר נרחב, ובעצים סבוכים זה בזה, ומבדילים בין המסילה ובין במישור; ומעבר מזה העצים רחוקים זה מזה, נפזרים וודדים, והעין תחדור דרך בם אל המישור הרחב אשר מאחרי היער, וגם קווי השמש יפלסו להם נתיב ביניהם ומנוגה נגדם יפזו גם ראשי העצים אשר מעבר השני.
כל אשר הוא רואה בימים האלה יעוררו את רוחו למצוא בהם סימוכים למצבו הוא. והאיננו רואה גם בשני עברי היער האלה אם העבר והעתיד שלו? מעבר מזה חושך ואפלה ולחץ, ומעבר מזה אור שקוף וקווי שמש ומרחביה.
[ב] 🔗
הוא הוציא את שעונו מצלחתו ויתבונן בו.
“השעה השביעית! עו לי שש שעות עד בואי לשם”.
מה תארך לו הדרך! מה תארך לו העת! השעות כשנים בעיניו.
באמריקה, קרא בעיתונים, כבר החלו לנסוע בעגלות ההולכות בכוח האיליקטרון מתי יהיה כדבר הזה גם פה?
מה רבו געגועיו אל רבקה! מה תכל נפשו לראותה עתה!
מי יודע מה שלומה עתה? – חלפה פתאום דאגה בלבו – מי יודע אם טוב עשה במשחק הזה?
מי יודע אם לא פעל מצבה המעציב פעולה רעה, חלילה, על בריאותה? מי יודע אם לא עינוה ייסורי נפשה וייאושה עד לחלות? מי יודע?…
הוא התנודד ושערותיו סמרו מפחד.
הטוב טוב עשה בהישנות מצבו לטובה, כי העלים ממנה את הדבר? כי בעת שכבר זרחה שמשו ולבו כבר ראה את התקווה משחקת לפניו, והעתיד ניצב לפניו בכל תוקף נעמו ויופיו, הטוב טוב עשה אז כי הניחה להתענות תחת יד הדאגה והייאוש עד היום הזה?
הן זה פעמים רבות אשר ייסרהו לבו על הדבר הזה; ובכל-זאת איזה כוח טמיר המריץ אותו להוסיף ללכת על הדרך אשר התייצב עליו ולהוסיף להתעטף במסווה ההעלם, לבל ייוודע לה דבר מכל אשר איתו.
והסיבה העיקרית היתה, כי לא חפץ עוד להיות לה למנחם בדברים בלבד. כבר היו לה לזרא דברי תנחומיו ותקוותיו. התוחלת הממושכה עידן ועידנים, התקוות הרבות אשר נכזבו עשרות פעמים, מילאו את לבה מרורות וייאוש, וכל תקווה חדשה וכל דברי ניחומים שבעולם לא לקחו עוד את לבה; ובדברים ברורים הן אמרה אליו עם הספק: "לבי קהה לבלי הרגש עוד כל נועם בתקווה ונוחם בדברים, ואני מבקש אותך, יקירי, לבל תוסיף לבוא אליי עוד בדברי נוחם ותקוות טובות, כי לא אוכל נשוא אותם.
כן! דברים בעלמא לא לקחו עוד את לבה, ולכן אחת החליט בנפשו ויהי מה: לבוא אליה בתקווה מעשית, בתנחומי מעשים, וכל עוד אשר לא יוכל לעשות את המעשים האלה, לא ידבר אליה מטוב ועד רע.
התנחומין האלה לא יהיו לה לזרא. אותם תרגיש ותדע.
אכן לא היתה לפניו כל דרך אחרת! – הוסיף לזק את לבו ולצדק את נפשו.
לפני נסעו עלתה מחשבה על לבו: להודיע לה דבר נסעו בטלגרמה; אבל עד מהרה הרחיק מקירבו את המחשבה ההיא. אם ארך הסוד שנה שלמה, אין רע אם יארך עד יום אחר. יהי נא הסירפריז אשר הכין לה סירפריז שלם ואל יחליש את רושמו על ידי צעד נמהר.
אמנם אין ספק בעיניו, כי פעלו השנים האחרונות פעולה רעה על בריאותה, אבל תקוותו חזקה כי העונג והנחת אשר תרווה מעתה יבריאוה בזמן קצר, כי ייתנו לה כוח חדש וחיים חדשים, וכל אשר נשאה וסבלה יישכחו עד מהרה מלבה כליל.
הוא הוציא מצלחתו מראה קטנה וייבט בה.
גם פניו רעים ודלים בעת האחרונה. צרותיו ותלאותיו לפנים השאירו עקבותיהן גם בפניו. ועמלו הרב בשבועות האחרונים, לקנות ולהכין הכול, גם נדודי שנתו בכל השבוע האחרון, הוגיעוהו מאוד.
והוא איש כבן עשרים ושמונה שנה, גבה קומה ודל בשר, פניו ארוכים וחיוורים, מצחו רחב ונקמט פה ושם, עיניו אמוצות ועמוקות, אפו ארוך, שפמו עשוי וזקנו מגולח. בפניו ילינו עוז ואומץ, ומבטיו יפיקו רצון כביר, הוא לבוש בטעם המודה.
[ג] 🔗
האין לאדוני עץ גפרית? – נשמע פתאום לאוזנו קול הקורא אליו. הוא התעורר מהמון מחשבותיו וייפן אל הדובר בו, והוא יהודי, בא בימים, קצר קומה ושחרחר ומלא תנועה וסיגרה בפיו.
– יש! – ענה דוד, ויוצא מצלחתו תיבת עצי גפרית וידליקה ויושיטה להדובר בו ואחר הבעיר בה סיגרה גם לו.
– מאין נוסע, אדוני? – שאלהו האיש.
– מוו–א!
– ולאין?
– לס–ן.
– ואנוכי לוו–נא.
– ובכן? – שאל דוד את האיש בתמיהה.
– ובכן? – שנה אחריו האיש נכלם מעט – ובכן… לא מאומה… לדינא אין נפקא מינא בזה, ואנוכי רק לשם שיחה בעלמא כיוונתי.
כעבור רגעים אחדים פנה מעליו האיש הדובר בו ויבוא אל העגלה, והוא נשאר לבדו על מעקת העגלה.
הוא שמח בלבו על אשר הלך לו האיש מזה. לו ינעם עתה יותר להיות בודד לנפשו ולהתמכר למחשבותיו וזכרונותיו, מאשר לשוחח את אנשים זרים שיחות בטלות.
הוא קיטר את סיגרתו וגלגלי עשנו התגלגלו ברוח ויינשאו למעלה ויחלפו מעל פניו.
גם מבחרי ימי נעוריו כלו בעשן – חלפה מחשבת עצב במוחו – שמונה שנים נלחם בלי הרף, בלי ליאות, את כל פגעי הזמן ופגעי בני אדם, הקשים עוד יותר מהם, בשביל מה? בשביל פרוסת לחם, בשביל פרנסה קבועה לו ולה. ובמלחמה הזאת נפלו חלל הרבה שנות נוער וכוחות עלומים – אבידה שאינה חוזרת עוד.
זכרון ראשית אהבתו את רבקה עלה על לבו ברגע הזה ועל פניו חלפה נהרה.
הדבר היה לפני שמונה שנים.
הוא היה אז בן עשרים שנה והיא בת תשע עשרה שנה. היא היתה היפה בבנות העיר וגם הנבונה מכולן. עיניה השחורות בערו כגחלי אש ותבערנה אש זרה בלב כל הרואה אותה, ושערותיה השחורות כסמט שחור והרכות והחלקות כמשי היו ארוכות מאוד ותרדנה במקלעה ארוכה על עורפה ומשם עד חגורתה. פניה השחרחרים המלאים והעגולים הפיקו רעננות, ולחייה האדומות והמלאות בתפוחים יפים והגומא אשר בהן מדי צחקה צוד צדו נפשות. ואפה הישר ושפתיה הדקות והאדומות וסנטרה המלא הוסיפו לה לווית חן. גם בדעתה והשכלתה עלתה על כל בנות העיר, כי חוננה בכשרונות טובים, במוח חד, בתפיסה מהירה ובזיכרון טוב, ובבוא מורה אחד מערי הפלך לגור בעיר ס–ן למדה אצלו שנים אחדות דעת שפת המדינה ואשכנזית וראשית הידיעות הכוללות הנחוצות ותרבה לקרוא בספרים רוסים ואשכנזים מאשר השיגה למקרא מאת המורה. ותדע לדבר ולשפוט בכל העניינים המלבבים את הקוראים המשכילים ובעיר הקטנה כס–ן עוד יגזימו ויפליגו כל העניין, ובני העיר הפריזו גם בשבח השכלתה, ויאמרו כי מלומדת היא בחכמה ומדעים ולשונות רבות. ובהיותה גם ממשפחה מיוחסת, ואביה המנוח היה גדול בתורה ובמעשים טובים, ואמה היא נכדת רב גדול ירבו בני העיר ובנותיה לכבדה ולדבר תמיד בשבחה. אז הירבו השדכנים לדפוק על דלתי פתח בית אמה, כי אבות רבים חפצו להשתדך בבתה, ורבים היו הקופצים עליה.
אבל היא לא היטתה אוזן לעצת השדכנים.
והוא גם הוא היה מהולל בפי בני העיר. הוא בא אז מוולוז’ין, אשר התגורר שם חמש שנים וישב משם מלא וגדוש בדעת התלמוד והפוסקים, גם רכש לו ידיעה הגונה בשפת המדינה ובאשכנזית, ובשנים האחרונות לשבתו שם הרבה לקרוא בספרי המופת אשר בספרות, הרוסית והאשכנזית, ובעברית נחשב ל“מליץ מפואר”, בהיותו מריץ לאחיו – הוריו מתו זה כבר – היושב בס–ן מכתבים ארוכים, הערוכים “במליצות מסולסלות ומפוארות”, אשר “חזרו מיד ליד” בס–ן וכל קוראיהם הניעו בכתפיהם ויעצמו עיניהם ויקראו בהתפעלות: “אכן ‘מליץ’ גדול הוא!” בייחוד נישא שמו לתהילה, מעת אשר נדפסו ב“המליץ” קורספונדנציות אחדות, מעשי ידיו. בייחוד חלקו לו כבוד בני הנעורים, הבחורים המשכילים הקוראים בעיתונים עבריים. והוא היה מקבל אז על-ידי בי-הדואר גם את “המליץ” גם את “המגיד” וגם עיתון רוסי אחד ועיתון אשכנזי אחד, ויהי הדבר הזה לנס בכל העיר. שדכנים רבים השכימו אז לפתח בית אחיו, שבו התגורר, ויציעו לפניו שידוכים רבים ושונים, כל אחד הכיל בקירבו: בת יפה כלבנה.
וגם אמנם לא נמצא כל מפריע לקשר אהבתם, גם אחיו וגם אמה הסכימו וברה כחמה, משפחה מיוחסת בישראל, ואלפים רו"כ לנדה, מלבד תכשיטים ומזונות וכו'.
אבל הוא לא היטה אוזן להצעת השדכנים.
הוא שמע את שמעה והיא – את שמעו, יבקש האחד את קרבת השני ויתוודעו זה לזה.
אמנם ידעו זה את זה מימי ילדותם. אבותיו גרו בשכונת אבותיה, ובהיותם ילדים נחשבה לו לחברת וישתעשעו יחדיו וישחקו במשחקי-הילדים. אך בגודלם הורחקו זה מזה, הוא היה לנער בן תורה והיא לנערה, ולא גאווה לבן-תורה להתרועע את נערה, ובייחוד הורחק ממנה בחמש השנים אשר התגורר בוולוז’ין; ובשובו מצא אותה בתור נערה בוגרת, שהגיעה לפרקה, ותהי לו כנערה זרה לו באמת.
אך המה התוודעו זה לזה וימצאו חן איש בעיני השני.
למראית עין היתה באה לבית אחיו לבקר את רחל בתו, אבל הוא הבין את חפצה בביקוריה; וכה מצאו להם מקום ושעות הכושר להתוודע זה לזה וגם להתרועע יחד, לבלות את העת בשיחות וסיפורים, בייחוד, על דבר ההשכלה והספרות. ויש גם אשר היו קוראים יחיו באיזה ספר, וחברת האחד נעמה על השני. ואז החלו הראיונים לעיתים יותר תכופות, השיחות החלו לקבל צורות יותר פרטיות, והנטייה אשר לאחד אל השני הלכה הלוך ורבה, הלוך וחזקה; ואז החלו להרגיש כי צר להם המקום בבית אחיו וייחלו להיוועד יחדיו, חרש, מחוץ לעיר, ושם טיילו כפעם בפעם, שעות רבות. השעות ההן לא תימחנה מזכרונו כל ימי חייו. הן הביאו להם עונג גנוב אשר אין ערוך למתקו וטוב טעמו.
אחיו וגיסתו לא ידעו מאומה מזה; אך רחל ידעה והבינה הכול, אבל לא גילתה את ה“סוד”, ונהפוך הוא, כי עוד עזרה מצדה לדבר הקשר הנסתר, כי יתעבה ויתחזק יותר.
ומה היתה לו רחל בקרב הימים? הן היא אך היא היתה לו עתה למלאך הגואל לחלצהו ממצוקתי ולהעמיד במרחב רגלו.
ואז בא היום ההוא אשר בו גילו זה לזה את הסוד הנעים אשר בלב כל אחד ואשר גם לפני זה כבר נודע להם, כי – אוהבים המה זה את זה. לדבק הזה, ובכן – נועד “הראיון”, ואחר נכתבו “התנאים”.
מני אז החלו להם ימי רצון ואושר רב מאין כמוהם בכל השנים הבאות אחרי כן. אז לא ידעו עוד כל דאגה בהווה וכל מחשבת עצב בדבר העתיד לא עלתה עוד על לבם. כל מחשבה על דבר חומרי היתה נחשבת להם אז כמחללת קודש, כפירה בעיקר. המה שתו אז לרווייה מכוס האהבה וישתכרו, ולא ידעו ולא הרגישו כל דבר שאיננו נכנס בחוג אהבתם בדרך ישרה.
כה עברו עליהם אז ירחי מספר בשכרון אהבתם ובמנעמיה, ימי ילדותם שבו אליהם אז וישתעשעו בכל שעשועי תום וילדות. ויהיו מלאי רצון ומאושרים עד מאוד.
אך אז החלו “המחותנים” לעוררם משנתם הנעימה. אחיו ואמה בחלו לטכס עצה בדבר עתידות “החתן והכלה”. ה“מחותנת” התחייבה למסור בידי הזוג את ביתה, האכסניא החשובה בס–ן, ותגלה את חפצה כי יגבילו את הנישואין בזמן קרוב. גם אחיו הסכים לזה. אבל גם הוא גם היא התנגדו לחפץ הזה. המה הביטו אל הכול בעיניים אחרות, בעיני הדור החדש. גם הוא גם היא קראו בספרי השכלה וגם שמעו על אודות החיים שם, בעולם הגדול, בערים הגדולות, השונים לגמרי מהחיים הדלים והצנומים, חיי בעלי בתי מרזח או בתי מלון בעיר קטנה, ויתאוו אל החיים ההם. שניהם לא חפצו להיות כל ימי חייהם בעיר קטנה ולהתפרנס בדוחק וצער מ“האכסניא” אשר מיום ליום ירד ערכה, לרגלי סלילת מסילות הברזל בכל הסביבה. הלא טוב, טוב מזה לחיות ברווחה בעיר גדולה, לדור בחדרים יפים ומהודרים, להתלבש בטעם המודה, לערוך נשפי חשק וחג, לטייל שלובי זרוע בגנים ופרדסים, לבקר בבתי תיאטראות וקרקסאות, בבתי משתה הקהילה ובבתי המוזיאום, וגם – לאסוף הון ולהיות לגבירים.
ילדות! – הוא לועג לתמימות נפשם בימים ההם – אנחנו דימינו אז, כי כל אלה ביד ייקחו ועל נקלה, כי לא חסר לנו דבר בלתי אם לגור בעיר גדולה, ואז הכול מוכן לפניהם. העלה אז על לבי, כי יש אשר החיים בעיר גדולה רעים ומרים אלפי פעמים מהחיים בעיר קטנה? העלה על לבי אף צל של רעיון, כי אך מעטים יזכו לחיי מותרות ותפנוקים בעיר גדולה, והרוב הגדול מתגלגל תחת שואה, עובד בזעת אפו, עמל בלי הרף, מכתת רגליו ומנדד שינה מעיניו, ובכל זאת הוא חי במצור ומצוק, בדאגה ועיצבון, וכל מותרות החיים רחוקים ממנו מאוד? והעלה על לבי כי יש אשר גם פת לחם יבש לא ימצא האיש בעיר גדולה, יבקש עבודה ואין, והוא גווע ברעב ובמחסור ממש? כל אלה לא עלה על לבי אז; אבל הנה ימים באו ואלמד את התורה הזאת מפי הניסיון.
אכן תורה מרה היא תות-הניסיון הזאת!
מלבד החיים החומריים הטובים אשר בעיר הגדולה משכו החיים הרוחניים שם את לבו אחריהם. בעירו הקטנה הלא יישאר איש לא לומד כל ימי חייו, מאין מורים ומאין ספרים ללמוד ולמקרא; אבל שם, בעיר הגדולה, שם יש מורים מצוינים וביבליותיקות גדולות, שם כר נרחב לפניו להתפתח ולהשתלם, וגם – להיות סופר בישראל.
ומדי זכרו את המחשבה האחרונה לא יוכל עצור משחוק פיו. הוא נואל אז להאמין, כי בהיות לאל ידו לכתוב מכתב או “קורספונדנציה” קטנה בשפת עבר נמלצה מוכשר הוא להיות לסופר, ואז, עודנו זוכר, את המגדלים הפורחים אשר בנה על יסוד אמונתו זאת. הוא יבוא לעיר הגדולה וו–א, שם יבוא לכהן בתור עוזר בהרידקציה העברית, המוציאה את העתון “הבוקר”. כי דרושים שם עוזרים הרבה בזב לא היה מסופק כלל, ו“מליצתו” תמצא, גם כן בלי כל ספק, חן גדול בעיני הרידקטור, ונמצא חפץ רב בעזרתו. בראשונה יקבל משכורת מצערה של חמישים רובל לחודש. אבל כעבור ירחים אחדים יוסיפו לו על משכורתו ויקבל מאה רובל לחודש, ובקרב הימים – מאתיים, שלוש מאות. ואולם אם בעת הראשונה לא יקובל לעוזר בהרידקציה, שזה ספק רחוק מאוד, אז יהיה ל“מגיה” בבית דפוס עברי. הן שם יש הרבה בתי דפוס עברים ולכל אחד רוש “מגיה”. המגיה יקבל, בלי ספק, מאה רובל לחודש. אולם העבודה הזאת תהיה לו אך לעבודה שעתית, כי כאשר יקובל אחרי כן לעוזר במערכת “הבוקר” אז לא ימצא עוד חפץ בעבודת “מגיה” וישליכה אחר גוו.
ומי יודע אם לא יהיה בקרב הימים לרידקטור בעצמו?
והיא נתנה תוקף לכל תקוותיו וחלומותיו ותחזק את לבו לבל יירך להתנגדות אמה ואחיו, אשר יתנגדו אל החפץ הזה בכל עוז.
ואמנם הם התנגדו הרבה לדבר הזה. אבל הוא לא שם לבו לזה ויאמר כי המחשבה הזאת, לנסוע לוו-א, ולהביא אחרי כן את רבקה אליו, נחלטה בלבו וממנה לא ישוב. והיא לא תצטרך לחכות לו הרבה, ניחם את אמה. בעוד שנה, בטוח הוא, כבר יתכונן מצבו ואז יבוא ס-נה, ויבוא את רבקה בברית הנישואין, ואחר ייקחה איתו וו-אה ושם יגורו. ואם תחפוץ המחותנת תוכל למכור אז את הבית ובאה גם היא לגור בביתם בוו-א, והמה יכלכלוה בכבוד ובנחת כל ימי חייה.
ירחים אחדים עברו במשא ומתן, בהתנגדות וויכוחים; אבל לאחרונה הוכרחו גם אם רבקה גם אחיו להסכים לחפצו, כי ייסע לוו–א.
לפני נסעו לקח איתו, “מכתב מליצה” למו“ל “הבוקר”, מאת אחד מבחורי העיר, אשר היה מריץ לעיתים קורספונדנציות ל”הבקר" – כי הוא בעצמו היה עד אז אך קורספונדנט של “המליץ” – כי יקבלהו לעוזר בבית המערכת, כי כדאי והגון הוא לכך.
הוא זוכר עוד את הפרידה ההיא, הפרידה הראשונה! – כמה עצב ונועם גם יחד בפרידה אשר כזו. כמה מרורות בפרידה מנפש אהובה בימי הנעורים להאהבה; ולעומת זה כמה נעימות לאיש בדעת, כי לא בודד הוא בחיים, כי בנסעו ישאיר נפש אהובה אשר תחשוב על אודותיו ותתגעגע עליו. וכל הרגשות האלה מילאו את לבו בפרידה הראשונה; והיא רבקה, השתוחחה בעצמה ותמרר בבכי. הוא דיבר על לבה וינחמה, כי הפרידה הן איננה אלא לשנה אחת לכל היותר, וכי גם במשך הזמן הזה יריץ אליה מכתבים תכופים. אבל כל אשר הוסיף לדבר על לבה דברים טובים וניחומים הוסיפה לבכות. רוב דבריו ונעימות אהבתו עוררו את מיתרי האהבה שבלבה ביתר שאת. ומי יודע? אולי הגיד לה לבה אז, כי הפרידה הזאת איננה לשנה? ואולי הגיד לה לבה אז כי הפרידה הזאת תגרור אחריה פרידה שנייה, וכי עוד יעברו עיתים רבות מאוד, עד אשר יגיעו למחוז חפצם, להתאחד אחדות שלמה?
הוא נפרד ממנה וייסע לדרכו.
[ד] 🔗
ומה גדול התהום המפריד בין נסיעתו ההיא לבין נסיעתו זאת! – חשב מוחו בקירבו – מה שלם ומה ת היה לבו אז. עצב קל ונעים אמנם התגנב בקירבו לרגעים בזכרו את פרדתו מאהובת נפשו ובהתגעגעו אליה, אבל תום וילדות היו נסוכים עליו, מנוחה נעימה שררה בנפשו, כל דאגה וצרה ומלחמת החיים לא ידע עוד ורוחו חלם חלומות טובים וערבים; ועתה – אמנם לבו מלא תקוות טובות ונעימות, והוא שבע רצון ומאושר מאוד בנסיעה הזאת; אבל תומו וילדותו כבר חלפו ומנוחת הנפש וחלומות הנוער רחקו עתה ממנו. הוא רכש לו את טובו במלחמת החיים, והמלחמה זאת היתה קשה ומסוגנה מאוד, ולא כה מהר תישכח מלבו. היא השאירה אחריה פצעים בקירבו שעוד לא נרפאו, וכעם בפעם יתעוררו ויבצבצו דם.
הוא בא אז וו-אה!
ועוד בימים הראשונים לבואו שם החלו עיניו להיפקח ולראות עד כמה נואל בחלומותיו ותקוותיו להיבנות מעבודת סופר. עד היום לא יוכל עצור משחוק פיו מדי זכרו את הראיון הוא את מו"ל “הבוקר”. עוד ביום הראשון לבואו. וו-א מיהר ללכת להרידקציה של העיתון הזה. הוא ידע את שם הרחוב וגם מספר הבית ששם הרידקציה, כרשום בעלי העיתון. הוא בא אל הרחוב ההוא ואל הבית, יתפלא מאוד, כי אין שלט על פני הבית.
אז נכנס אל הפתח הראשונה אשר לפניו מבלי התבונן כלל אל הכתובת אשר על הדלת, בחשבו בלבו, כי כל בית החומה הזה בית הרידקציה הוא; אבל בבואו אל פרוזדור הבית השיבתהו השפחה, כי פה אין כל רידקציה. הוא יצא וישאל את העוברים בחצר: איפה הרידקציה? אבל כולם הניעו בכתפיהם וישיבו: “לא נדע!” “בלי ספק אינם מגרי החצר הזה” חשב בלבו. אז ניגש אל השוער וישאלהו: "איפה הרידקציה של “הבוקר”? אבל גם הוא הניע בכתפיו ויען: “אין פה כל רידקציה!” אך כעבור רגעים אחדים שאל: "אולי מבקש האדון בית דפוס? וזה נמצא שם בפתח הראשונה משמאל N… ". אז ניסה לבוא לבית הדפוס והנה שם אמנם הרידקציה. אך מה השתומם למראה עיניו! חדר קטן אחד, ד' אמות על ד', ושם אל שולחן קטן פשוט יושב איש כבן ארבעים שנה ורושם ומוחק, וזה כל הרידקציה של “הבוקר”.
כנופל משמים ארץ היה ברגע ההוא, ובכל זאת התאושש. וישאל את היושב אל השולחן אם הוא הרידקטור, ויען: “הרידקטור יגור ברחוב פלוני במעון לוני”.
– ומי, אדוני? – ניסה לשאלהו עוד.
האיש הביט אליו בתימהון: ולמה לאדוני לדעת מי אני? – קרא יבחנהו בעיניו.
הוא נכלם מעט, ובכל זאת הוסיף ויאמר: דבר לי אל הרידקציה ואל הרידקטור.
– אנוכי העוזר בהרידקציה! – השיב האיש – ומה הדבר אשר לך אל הרידקציה?
– האם רק עוזר אד בהרידקציה? שאל את האיש משתומם.
– מובן מאליו כי רק אחד! – ענה האיש.
– האין כל מקום בהרידקציה לעוד עוזר אחד? – שב וישאלהו.
האיש הביט אליו בעינים מביעות חשד וחרדה.
– ולמה לאדוני לדעת כל אלה?
– חפץ אנוכי להיספח לעוזר בהרידקציה! – ענהו בתמימות.
קול צחוק גדול התפרץ מפי האיש. אבל הצחוק הז הביע גם יראה מסותרה.
– חא! חא! חא! – צחק האיש בכל פה – גם העוזר האחד יודע מחסור ועוני.
אך כעבור רגע חדל מצחוק וישאלהו:
– הסופר אדוני? ומה שמו כי אתכבד לדעת?
הוא התוודע אליו בשמו ויגד לו כי סופר הוא ב“המליץ” מעיר ס-ן.
פני האיש נהרו ולעג קל עבר עליהם. וניכר היה כי פחד בלבו, לבל יבוא להתחרות איתו להוזיל את שכר עבודתו ולהכרית אוכל מפיו; ובשמעו את שמו ומעלת ספרתו שבה מנוחתו אליו.
הוא עזב את הרידקציה בפחי נפש וירא את פחזות חלומותיו; ובכל זאת החליט בלב לדבר גם את הרידקטור בביתו, לשמוע מה בפיו.
הוא בא למעון הרידקטור. השפחה רמזה לו לבוא בחדר המשכית הנפתח אל הפרוזדור.
הוא חיכה שמה רגעים אחדים, ואחר נפתחה הדלת והרידקטור בא החדרה.
הרידקטור הביט אליו וישאלהו איזה דבר לו אליו.
מבלי דבר דבר הוציא מצלחת בגדו את מכתב-המליצה אשר הביא מביתו וימסרהו על ידי הרידקטור.
הוא פתח את המכתב ויתבונן ראשונה אל החותמת.
– מי הוא הכותב את המכתב? – שאל הרידקטור – ושם כזה לא נודע לי.
– הלא סופר “הבקר” הוא מעיר ס-ן! – ענה כמתפלא על קוצר זכרונו של הרידקטור.
לעג קל עבר על פני הרידקטור, ויעבור על פני המכתב.
– אין לי חפץ בעוזר “להבקר” – ענה בקרת-רוח ויקם ממקום שבתו.
הוא עזב את הבית בשברון-לב וישב המעונה.
הוא ניסה לחקור בדבר עבודת “מגיה” בבתי הדפוס, והנה גם זה הבל. שני “מגיהים” ישנם בוו-א, ושניהם מחוסרי לחם. גם האחד שבהם, המצויין כמדקדק ומגיה נפלא אשר עבודה ברוב בתי הדפוס משתכר בעבודתו אך כעשרים וחמשה רובל לחודש.
הוא נוכח לדעת כי חלומות בן עיר ס-ן בדבר הספרות העברית והנוגע אליה הם רק חלומות שאין בהם כל ממש.
אבל מה יעשה וממה ייבנה?
בבית ששם גר, שכן עוד איש אחד, סופר עברי ואיש אשר לא צפון משכל לבו, והוא עוד הרבה להרוס את בנייני חלומותיו בלי חמלה. הוא הראהו לדעת, כי איננו סופר כלל ואין לו כל כשרון סופר, כי הקורספונדנציות התפלות שכתב אינן ולא כלום, ועליו לחדול מקוות להיות לסופר בזמן מן זמנים; ובכלל הראהו לדעת, כי אין לשאוף כלל למטרה אומללה כזאת, כי גורל הסופר העברי רע ומר בחיים מאוד, וכי הוא מקלל את יום היותו לסופר עברי. ואשר על כן טוב טוב לפניו להסיח מלבו את המחשבות והדמיונות האלה לגמרי ולשום אל עולם המעשה פניו. עליו לשאוף לבוא לשרת בבית מסחר בראשונה. אמנם בראשונה יקבל משכורת מצערה, אבל בקרב הימים יקבל משכורת הגונה ויעלה מעלה, מעלה.
בראשונה הכאיבו לו דברי שכנו וכגוזלי מבחרי תקוותיו היו בעיניו וינס גם להתנגד להם; אבל לאט לאט היכו הדברים שורש בלבו, ולאחרונה נוכח גם הוא לדעת, כי אין לפניו דרך אחרת וטובה מהדרך אשר התווה שכנו לפניו.
אבל איך יגיע למטרתו זו? עליו ללמו את תורת הבוכהאלטריה על ידי חליפות מכתבים, ואז הנקל לו להתקבל לבית מסחר בתור בוכהאלטר.
אז עמד לו לשטן מחסור הכסף. בנסעו נתנה לו מחותנתו שלושים רובל, וכבר הוציא החצי מן הסך הזה. ולימוד הבוכהאלטריה יעלה לו בעשרים וחמישה רובל. וכל עת הלימוד הן צריך הוא גם להתפרנס. ולבקש עוד תמיכת כסף ממחותנתו לא אבה בשום אופן. הוא לא אבה להשפיל כה את כבודו בעיניה, וגם ידע כי תסרב לתת עוד כסף, וכי הדבר הזה יגרום שתאיץ בו לשוב ס-נה ולהיות לבעל “אכסניא” כחפצה. ובכן החליט למצוא לעת עתה איזו הוראות לשעות, די מחיית נפשו ודי הותר מעט כסף לשכר לימוד הבוכהאלטריה. אמנם א לעבודה כזאת, הוראה ושעות, נשא את נפשו, אבל אין לפניו כל עצה אחרת; ובכל אופן הלא תהי לו העבודה הזאת אך עבודה שעתית, ובהיותו לבוכהאלטר ישליך את העבודה הזאת אחרי גוו, לבעלי דעתה עוד עד עולם.
אבל עברו שבועות אחדים ולא מצא גם הוראות השעות שביקש. הוא החל אז להתכלכל בצמצום, לאכול פת חרבה עם כוס חמים בבוקר ובצהריים ובערב וישכור לו מעון צר וזול לבל ייתם הכסף כה מהר; אבל גם כלכלה מצומצמת ודירה זולה דורשות כסף, וכן בא גם היום – כעבור שני ירחים לבואו ווא-ה – ומכיסו חדלה הפרוטה האחרונה.אזבאו לו ימים רעים מאוד. מכרים וקרובים לא היו לו אז בוו-א והוא היה עוד רך בשנים, מלא רגש ודמיון, ועול החיים עוד טרםיביד עליו את אוכפו עד אז; ובהיותו בודד ועזוב בעיר הגדולה הזאת, חסר ניסיון וחסר עזרה מן החוץ,ובלי כל מזון ומחייה, מר לו מאוד ויהי אובד עצות. הוא החל לעבוט לאט, לאט את חפציו, את השעון של כסף שנתנו לו, את בגדי-השבת אשר לו, את ספריו; וגם רעב לעיתים לא רחוקות. ומצבו החומרי הרע פעל גם על רוחו לרעה, ויילך קודר ושחוח בלחץ יגונו, והבטלה הביאתהו לידי שיעמום, כי גם בספרים לא קרה אז; כי מחשבותיו היו תועות ונפוצות ולבו מלא יותר מדי דאגה לנפשו ולעתידותיו.
וכל העת ההיא התנכר במכתביו לס-ן, ויכתוב למחותנתו ולאחיו מכתבים מלאים שמחה ואושר, כי כבר השיג משרה טובה בבית מסחר ולא יחסר לו דבר, ולבחירתו – אך מכתבי אהבה וחיבה, מבלי כל זכר למצבו הרע.
מדי זכרו את המכתבים ההם יעבור מבלי משים צחוק על שפתיו. לא מכתבים היו המכתבים ההם, כי אם “מאמרים”, מאמרים מלאים מליצה והשתפכות הנפש, משלים ודמיונות, ויש אשר ערך לה את מכותבו בשיר מראשו ועד סופו.
העבודה האחת שהיתה לו בימים ההם היתה אך עריכת המכתבים להם וקריאת מכתביהם הם. העבודה הזאת אמנם היתה נעימה לו עד מאוד; אבל היא לא תשביע עוד את הקיבה הרעבה ולכול יש קץ ותכלה, וגם בא היום שלא היה לו עוד מה לעבוט.
אז ראה כי אין לפניו דרך אחרת, מאשר להודיע לבחירתו את האמת ולב-קש ממנה עזרה חומרית. וכן עשה. הוא ערך אליה מכתב ארוך ויספר לה את כל המוצאות אותו מהחל עד כלה, וגם תיאר לה את העתיד הנשקף לו, אם יהיה לבוכהאלטר, ויבקש ממנה עזר כסף, ככל אשר תוכל להעלים מאמה.
– כעבור שבוע ימים קיבל מכתב תשובתה עם עשרת כסף ובו חיזקה את ידיו לבל ייפול רוחו מקירבו, כי בטוחה היא שיגיע את מטרתו בקרב הימים ותבטיחהו לשלוח לו עשרת רובל מדי חודש בחודשו, – יותר אין ביכולתה – מבלי אשר תדע מזה אמה דבר.
אז הוטב מצבו החומרי, אם כי העזר הזה שהושיטה לו בחירתו הכאיב את לבו מאוד. הוא שאף “לעמדה ברשות עצמו”, הוא חפץ לעזור לה ולא להיפך; אבל ניחם את נפשו, כי העזרה הזאת היא אך שעתית, ובכל אופן לא תהיה חסד של אמת, וכי השב ישיב לה את גמולה הטוב כל כפליים.
אב ללמוד את תורת הבוכהאלטריה לא יכל גם אז. עשרת הכסף שקיבל מבחירתו מדי חודש בחודשו הספיקו אך למחיית נפשו בדוחק.
וכה עברו ירחים אחדים – והנה ברוב עמל עלתה לו למצוא הוראת שעות אחדות בשכר עשרה רובל לחודש. אז ערך תיכף מכתב למורה הבוכהאלטריה לבקשהו לשלוח לו את מכתב-המבחן, וכבר שיווה לנגדו את שרותו בתור בוכהאלטר בבית מסר בעוד חצי שנה… ובואו בברית הנישואין כעבור שנה…
אבל.
אז קיבל א הבשורה המעציבה, כי היתה שריפה בס-ן, וכי כל העיר אוכלה באש, וגם בית מחונתו וכל חפציה עלו באש – והבית לא היה גם בטוח באחריות – ובכן בעצם יום אחד יצאה מחותנתו נקייה מנכסיה. וגם תקוותו הוא נכזבה.
מכתב מחותנתו היה מלא קינים והי, ולא בסתר רמזה לו, כי עליו עתה להקדים את זמן הנישואין, אחרי כי נשבר מטה לחמם. היא תמכור את אדמת הבית הנשרף במאתים רובל בודאי. והכסף הזה יהיה לעשות מלבושי הכלה ולהוצאות הנישואין.
ואולם היא, בחירתו, כתבה אליו בסגנון אחר לגמרי. היא נדה מצד אחד לאמה ומצד השני אימצה את רוחו, כי לא ייפול בקירבו, כי לא יתעצב בגללה, כי תמצאנה במה להתפרנס ולא תמותנה ברעב; והוא מצדו יילך לבטח בדרכו אשר סלל לו, עד אשר הגע יגיע למטרתו.
וכן אמנם כתבה לו גם בימים הבאים. אחת ביקשתהו בכל מכתביה, כי לא יחשוב כלל על דבר הנישואין, כל זמן אשר לא יתכונן מצבו החומרי על בסיס נכון, ולא תהיה לאל ידו לפרנס אשה ובנים.
והוא ככל אשר הוסיף להכיר במכתבי בחירתו את נפשה העדינה, את רוך לבה ודאגתה ואהבתה לו, כן הוסיף להתמרמר אל מקרים, לשבוע מרורות ומכאובים. הוא ראה לפניו אך דרך אחת לצאת מן המיצר ולהיוושע תשועת עולמים והיא: להיות לבוכהאלטר, אבל העטרה הזאת היתה עוד ממנו והלאה, ובשביל מה? בשביל סך קטן כעשרים וחמישה רובל!
כה עבר עוד כחצי שנה ללא כל צעד לפנים מצדו להתקרב למטרתו.
אבל הוא חגר שארית כוחו לבצע את חפצו ויהי מה. הוא מצא אז עוד הוראת שעות וידו מצאה לקמץ ולהותיר משכרו בכל חודש, עד כי כעבור שלושה ירחים עלתה בידו לאסוף את סך הכסף הדרוש ללימוד הבוכהאלטריה בחליפות מכתבים וישלח את הכסף אל המורה.
המורה שלח לו את המכתבים תכופים זה אחר זה, והוא למד אותם בשקידה נמרצה. כעבור חצי שנה כילה את חוק לימודו ויקבל תעודת גמר חוק לימודים מאת המורה, גם מכתב תהילה על חריצותו וידיעתו בלימודיו.
הוא כבר החל לבקש לו משרה בבית-מסחר; אבל דבר אחד עמד לו לשטן והוא: מצב בריאותו, כי לרגלי עמלו הרב בהוראת השעות ושקידתו הגדולה בלימודי מכתבי הבוכהאלטריה, וחייו המלאים דחק ומחסור – התרופפה בריאותו במידה מרובה, והרופא ציווה עליו לבלי עבוד כל עבודה ירחי מספר, לשאוף רוח צח ולהחליף כוח.
ובכן החליט בנפשו לנסוע ס-נה.
ואמנם זה כבר אשר התגעגע על בחירתו וישתוקק לראותה מאוד. וגם הביע זאת במכתביו אליה, אשר כבר פשטו אזמעליהם צורת “מאמרים” ומליצות ריקות ויקבלו צורות מכתבים אמיתית. וגם מכתביה היו מלאים געגועים רבים עליו.
ואז כבר עברו כשתי שנים אשר נפרד מעליה ולא ראו איש את פני ריעהו.
[ה] 🔗
עוד הפעם הוציא את שעונו מצלחתו ויתבונן בו.
השעה התשיעית! אך מה ארוכה הדרך!
גם בנסיעתו הראשונה מוו-א סנ-ה קצר רוחו בדרך הארוכה הזאת, אבל לא כבפעם הזאת. אכן בימים האחרונים רופפה מתינותו מאוד וכל רגע ליום ייחשב לו.
והוא זוכר את בואו הראשון ס-נה.
רבקה קיבלה את פניו בזרועות פתוחות, בעליצות נפש וחיבה יתרה. גם אמה קיבלתהו במאור פנים.
אחרי השריפה שכרו להן דירה בבית אחר ומכרו שם יי"ש לאיכרים ביומא דשוקא, ומזה מצאו מחיית נפשן בדוחק.
הוא התאכסן בבית אחיו.
הוא התפלא כי השנים השתיים האל ותלאותיהן לא פעלו עליה, כמעט כל רושם לרעה גם בתוארה החיצוני גם ברוחה ותכונת נפשה, כי היתה שמחה ועליזה ופיה מלא צחוק ורננה כמקודם. ומרוחה האצילה גם עליו ויהי גם הוא שמח וצוהל. הוא היה מלא תקווה, כי בשובו לוו-א ישיג משרת בוכהאלטר על נקלה, והיא לא הטילה כל ספק בתקוותו זאת. ומדי דברו על אודות הנישואין נשבעה לו פעמים אין ספורות, כי נכונה היא לחכות עוד שנות מספר ולא תדע כל דאגה והשבע השביעה גם אותו, לבל יצטער כלל וכלל אם יידחו הנישואין לעוד מספר שנים.
אך אימה דיברה איתו דברים ברורים, כי לפי מצבו זה עליו להתאמץ להקדים את זמן הנישואין ככל האפשר. והוא הבטיחה, כי תיכף בהשיגו משרה גם במשכורת מצערה ימהר לבוא בברית הנישואין, וגם אותה ייקחו לביתם בוו-א.
והירחים האחדים אשר בילה אז בס-ן היו לו לנוחם על כל תלאותיו אשר נשא בוו-א, ויהיו לו לרפאות תעלה ויחלף כוח באמת.
בת אחיו, רחל, לא היתה אז עוד בס-ן, כי כבר נישאה לאשה, לאחד הסוחרים בעיר מ.
אך ירחי העונג ההם לא ארכו. עליו היה לשוב לוו-א.
אנחה ממושכה פרצה מלבו ברגע הזה.
מה נוחלו תקוותיו בתקופה החדשה בחייו בוו-א.
הוא שב אז לוו-א וייחל לחפש ולדרוש אחרי משרת בוכהאלטר בבתי המסחר, אבל אז ראה ונוכח, כי אך דמיון ילד התעהו לחשוב, כי אך בגמרו חוק לימודי בוכהאלטריה על ידי חליפות מכתבים ימצא משרה על נקלה. ברוב בתי המסחר ישנם בוכהאלטרים מנוסים ומכהנים מכבר, ובאלה שיש צורך בוכהאלטר שאלוהו אם כבר יודע הוא את התורה הזאת במעשה, על פי הניסיון, ובהשיבו: לא, לא אבו גם שמוע לו. ואז נפגש את בוכהאלטרים רבים, מומחים ומנוסים, המבקשים גם הם משרות כאלה זה כמה ולא ימצאו, כי רבו הבוכהאלטרים על מספר המשרות במידה מרובה.
והוא ראה כי מוכרח הוא לעת עתה לשוב לעבודת ההוראה למען מצוא מחיית נפשו, וימצא לו אחרי רוב עמל הוראות שעות אחדות ויתפרנס בדוחק וצער. וכה עבר עוד כחצי שנה.
ובכל העת ההיא לא נמנע במכתביו לס-ן לפזר הבטחות טובות, כי עוד מעט, עוד מעט ומצא לו משרה הגונה כחפצו.
לאחרונה ראה ונוכח לדעת, כי אין לו כל תקווה להשיג עתה משרה בשכר, ורק אם יעבוד איזה זמן בחינם יוכל אחרי כן לקבל שכר ולעלות גם במעלות.
וגם משרה כזאת לא תימצא בנקל. כי רבו המבקשים גם משרות כאלו. ויש אמנם בוכהאלטרים אשר בבואם לכהן במשמרתם לא קיבלו כל שכר, וכיום הם לוקחים מאתיים רובל לחודש.
אחרי רוב עמל מצא לו משרה כזאת בבית המסחר של קמצן.
שם נתקבל בתור עוזר להבוכהאלטר ויעבוד שם מן הבוקר עד הערב.
ובלילה, אחרי שובו מבית המסחר באו אליו שלושה צעירים ממשרתי בית המסחר וישמעו לקח מפיו, ומזה מצא מחיית נפשו בדוחק.
כה עברה שנה שלמה ותקוותו סמכתהו, כי בראשית השנה החדשה יקצבו לו משכורת, ובתקווה הזאת ניחם גם את בחירתו ואמה בס-ן; אבל מה גדלה עקת לבו בתום השנה, בפטור אותו קמצן ממשמרתו, באמרו כי עתה ישיג עוזר חדש אשר יעבדהו חינם.
והוא זוכר, כי בשמעו את הדברים ההם מפי קמצן לא יכול עצור ברוחו ויחרף את אדונו בקהל-עם, אבל התמרמרותו לא הועילה ובחרפה גורש מאת בית המסחר.
מרוב עגמת נפש חלה אז שבועיים ימים.
עוד הפעם היה עליו לבוא במכתב לאהובי נפשו ולהכזיב את תקוותם.
אז החל עוד הפעם לבקש משרה בבית-מסחר, ואחרי רוב עמל מצא לו משרה בשכר עשרים רובל לחודש.
עוד הפעם האירה התקווה את פניה אליו ועוד הפעם היתה התקווה לנוחם לאהובי נפשו.
אבל כעבור ירחי מספר פשט בעל בית מסחרו את הרגל לנושיו ויברח ובית מסחרו נפל למשואות, והוא יצא נקי ממשרתו.
עוד הפעם החל לבקש משרה בבית מסחר ולא מצא.
אז נועץ עם לבבו להיות בעצמו לסוחר, לשים אל הקומיסיון פניו. הן בוו-א יש אלפי אנשים המתפרנסים בכבוד מעבודתם זאת. ומדוע לא יהיה גם הוא כאחד מהם? הוא למד לדעת, בימי היותו בבית המסחר, סוחרים שונים מערי המדינה, וייפן אליהם בבקשה, למלא את ידיו לקנות למענם, כפעם בפעם, את הסחורות הדרושות להם. וגם אמנם מיהר איש אחד לענות לו וימלא את ידיו ב“רשימה” קטנה, וכעבור שבועות מספר – ב“רשימה” הגונה; ואחד ממכריו הציגהו לפני אחדים מבעלי בתי המסחר, בתור איש אמונה, ויקבלו מידו את שטרי החוב אשר שלח לו הסוחר הדורש ההוא, עם ערובתו הוא, ולאט לאט מצא לו עוד סוחרים אחדים, אשר ביקשוהו להיות להם לאיש הביניים במסחרם; ובלבו כבר ריננה התקווה, כי מהעבודה הזאת ייבנה בקרוב ולא יעברו ימים רבים ויוכל לבנות גם את ביתו, וכזאת בישר גם לאהובי נפשו בס-ן.
הוא הרוויח מעט כסף ויהי מעשהו הראשון לקנות שתי תשורות, למחותנתו ולבחירתו ולשלחן אליהן, ולא היה קץ לעליצות נפשו בקבלו מהן מכתב תודה ורצון.
אבל כעבור שלושה ירחים – נהרסו כל מגדלי תקוותו. הסוחר אשר נענה ראשונה לא פרע את שטרי חובותיו שעלו לסך הגון, ובתור ערב היה עליו לפרוע את השטרות, ושלא באשמתו היה לפושט את הרגל.
בעלי בתי המסחר הציעו לפניו להתפשר עמהם ולשלם להם 50 פ“צ מן החוב, ואחדים – גם 30 פ”צ; אבל ידיו היו ריקות, וגם המעט שהיה לו לוקח ממנו על ידי בעלי החובות.
הוא חדל מהיות עוד לאיש הביניים. הוא ראה כי בידים ריקות אי-אפשר להיות לסוחר בפני עצמו.
עוד ירחי מספר עברו והוא לא מצא כל משרה וכל עבודת מסחר, ויתהלך קודר ומשמים ולא ידע את נפשו. לוא היה עליו לדאוג רק לנפשו, כי עתה לא מילא מצבו הרע את לבו דאגה רבה. הוא בעצמו לא יאבד בעיניו. אבל דאגתו אליה לא נתנה מנוח לנפשו: מה יהי קץ בתוחלת הממושכה הזאת? והוא ידע את מצבה החומרי הרע מאוד. מחותנתו הודיעתהו, כי יודעות מחסור הן וחיות בדוחק גדול. היא באה אליו בתלונה: מדוע הרע לבתה וישם עליה עבותים ללא הועיל? לוא היתה חופשית לנפשה, כי עתה נמצא לה גואל, איזה שיהיה, זה כבר. ודבריה דקרו את לבו כמדקרות חרב. הוא לא מצא מלים בפיו לענותה, אם כי לא היתה לו כל תואנה להאשים את נפשו בדבר הזה. ורבקה החשתה. במכתביה לא נזכר דבר וחצי דבר, גם לא כל רמז על דבר הנישואין או על רוע מצבה. ודומייתה זאת הכאיבה לו עוד יותר מתלונות אמה. מכתביה בימים ההם איבדו את חומם ורגשתם, ויהיו קצרים וקרים; אבל הוא קרא בהם בין השיטין, ובין השיטין הכיר, כפעם בפעם, אנחות עצורות ובכייה חרישית, ורוחו נשברה בקירבו מאוד.
עגלות הקיטור חלפו ברגע הזה על גשר נטוי על פני אחד הנהרות ובמוחו חלף זכרון המחזה המעציב, אשר חלף בקירבו זה פעמים רבות מאוד, ואשר בכל פעם ופעם זכרו אותו התנודד ונרעש מאוד.
הוא בא אז ס-נה. החיים בוו-א היו לו אז למשא ולא יכול נשוא אותם. געגועיו הרבים על רבקה משכו אותו ס-נה. היא התרגשה מאוד בראותה אותו וזרם דמעות פרץ מעיניה. הוא דיבר אליה רכות ויתחנן לפניה כי תחדל מבכות; אבל כל אשר הוסיף לדבר אליה הוסיפה לבכות. אך כעבור רבע שעה חדלה מבכות, ופניה הפיקו מנוחה שלמה, אבל המנוחה ההיא הדאיבה את נפשו עוד הרבה יותר מדמעותיה. המנוחה ההיא הביעה איזו ייאוש מוחלט, איזו התאבנות הרגשות, אשר הרעישוהו עד היסוד.
ומראה פניה שונה במשך השנים האלה לרעה הרבה מאוד. האש אשר בעיניה כבה, השערות כמו איבדו את חלקתן, הייחוד איבדו את שפעתן, כי נקרחו הרבה, פניה, רזו ואודם לחייה חלף כליל, אפה כמו דק יותר, שפתיה איבדו את אדמימותן וסנטרה גם הוא הצטמק. גם צווארה גם גווה רזו במידה ניכרת.
ובכל הימים ההם, אשר היה על ידה, דיברה אך מעט, בייחוד, נמנעה מדבר על אודות מצבה ועל אודות עתידות הקשר אשר ביניהם.
גם בספרים לא קראה בימים ההם. היא הגידה לו, כי הספרים חדלו מקחת את לבה, כי ייחסר לה ייחוד המחשבה הדרוש בעת הקריאה, ואם תקרא באיזה סיפור-אהבים והתרגש לבה עד מאוד ותבכה מאין הפוגות.
והוא הביע לה, כפעם בפעם, את תקוותו, כי סוף כל סוף יבוא קץ למצב הזה, כי מצבו יתכונן בקרוב, והאל הטוב ייטיב להם כעל כל הרעה אשר השביעם בשנים האלה, והיא החרישה ולא דיברה דבר.
ולאחד הימים ההם הלכו שניהם מחוץ לעיר, על יד הנהר. דומם הלכו איש על יד רעהו אל הדרך, כל אחד הביט לפניו אל הדרך המשתרעת לפניהם והנעלמת שם במרחק, מקום שם נשקפו קצות השמים האדומים ממורד השמש, או אל הנהר אשר על ידם, ההומה חרש ומשתרע גם הוא עד המרחק ההוא; ופתאום עמדה רבקה על מקומה ותהי כתפושה באיזו מחשבה מעניינת, ותאמר אליו:
– יקירי! עמוד נא רגע על מקומך ואל תמוש מזה.
– מה חפצך? – שאל אותה בתימהון.
– הכה נא עוד מעט ותראה! – ענתהו בנעימות.
הוא עמד והיא קרבה אל הגשר ותעבור אותו ותעמוד מעבר הנהר השני ממולו ותתבונן אליו רגעי מספר. איזה רעיון מפחיד עלה על לבו ויחפץ לעבור גם הוא את הגשר ולקרב אליה; אבל היא רמזה לו בידה, כי יעמוד על מקומו.
ותמהונו גדל מרגע לרגע.
ופתאום פרץ איזה צחוק פרוע מקירבה ותמהר לעזוב את מקומה ותעבור את הגשר ותקרב אליו.
– יקירי! – קראה אליו בקול נוגה ונעים כאחד – איזה דמיון כביר תקפני ברגעים האלה, ולא יכולתי הבלג ברוחי וחפץ עז התעורר בקירבי להגשים את הדמיון הזה למראה עיניים. האם לא יקרה בחיים, דוד, כי יעמדו שני אנשים, כמו שעמדנו אנחנו עתה, משני עברי הנהר, האחד נוכח השני, וכל אחד שואף לעבור את הנהר, להגיע למקום עמדת השני למען התאחד יחדיו; אבל אין מעבר בין שני עברי הנהר, והמה עומדים ומצפים לגשר שיינטה על פני הנהר, שיהיה למעבר להם, או לסירת דוגה שתקרב, אשר תעביר את האחד אל מקום השני; אבל תוחלתם תיכזב. הגשר לא יינטה, סירת הדוגה לא תקרב, וכה הם עומדים ומצפים, כל אחד מעבר הנהר, כל ימי חייהם עד רדתם קבר? הגד, יקירי, האם לא יקרו מקרים כאלה בחיים?
ואחרי דומיית רגע הוסיפה:
– ומי יודע, דוד, אם לא כמקרה השניים ההם יקרנו גם אנו?
ובדברה את הדברים האחרונים חלף צחוק קל על שפתיה; אבל מרורות הביע הצחוק ההוא!
והוא נרעש ברגעים ההם מאוד. איזה רטט מוזר חלף בכל יצורי גוו, וזעה רבה פרצה על פניו. אך הבליג ברוחו ויגער בה על דמיונותיה הכוזבים ועל חיטוט מחשבותיה במחזות-פחד שאין להם כל יסוד.
אבל הרושם שעשו בקירבו דבריה ההם לא חלף כה מהר ובמשך כמה ימים רצופים לא ניסח זכרון המחזה ההוא מקירבו אף רגע.
וברגע הזה הוא זוכר גם את המחזה השני כעבור שנה. הוא שב וו-א וישב להתענות וללחם מלחמת החיים, אבל לשווא! הוא דרש אחרי איזה משרה ולא מצא; הוא ניסה לשלוח ידו בעסקים שונים ולא הצליח, ויהי מלא יגון וייאוש רב. ובכל העת ההיא החליף מכתבים את רבקה לעיתים רחוקות, והמכתבים היו צנומים וחסרי כל רגש כמו נכתבו לצאת ידי חובה. והנה בעצם יום אחד קיבל ממנה את המכתב ההוא, את המכתב המר והאחרון. במכתב ההוא אמרה לו בדברים ברורים, כי כבר נואשה מתקווה מראות עוד בטובה, וכפי שהיא רואה לא יינטה הגשר המקווה על פני הנהר המבדיל ביניהם לעולם. ולמה איפוא יחסר נפשו מטובה ויעונה בחיים בגללה, ללא כל תועלת לנפשה? ובכן היא מתרת את אסורי ידיו, ומבקשת אותו להסיח את זכרונה מלבו ולחדול מחשוב על דבר האהבה האמולה ההיא. הלא טוב טוב מזה כי יישא לו אשה אחרת עם כסף נדה אשר בו ייבנה ויוכל לכונן לו מעמד בחיים.
ובכל אופן, אמרח אליו עם הספר ההוא, לא תחפץ עוד בחליפות המכתבים שביניהם, כי הם מעוררים בכל פעם את עצביה ומגדילים את מחץ לבה, וכל דברי תקוותיו ותנחומיו כבר היו לה לזרא ולא תוכל נשוא אותם.
והיא, הוסיפה לאמור לו, כבר נואשה מחיים טובים וכאשר אבדה אבדה. ועם זה יהיה בטוח בלבו, כי לא תחדל מאהוב אותו עד רגעי חייה האחרונים.
המכתב ההוא הרעישו עד היסוד, הוא נדמה לו כחץ האחרון אשר חדר אל קירבו מידי המקרים, ויהי כאחד החללים שנפל שדוד על המערכה, שאין לו כל תקווה עוד להתעודד לקום על רגליו ולחיות.
ימים אחדים התהלך כצל ולא ידע את נפשו.
הוא לא שמע לדבריה וירץ אליה מכתב, ושם אמר לה כי אהבתו תרד עמו קבר וכל מחשבת פיגול על דבר אשה אחרת לא תוכל לעלות על לבו. אך אם זה חפצה להפסיק במירוץ המכתבים ביניהם ימלאהו בהכרח.
אבל לא קיבל כל מענה.
אז באה בלבו ההחלטה האיומה ההיא: לאבד את עצמו לדעת.
וביום ההוא, לפנות ערב, קרה את נהר וו. ויילך לאורך החוף עד הרחיקו ללכת ושם עמד ויאמר לקפוץ המימה… אבל לא קפץ.
האם ממורך לב או מאהבתו לרבקה, לבל יהיה לה דבר מותו למכשול עוון כל הימים, לא עשה כזאת ואולי רק מאומץ לב לא עשה כזאת, כי לא חפץ לנוס משדה המערכה כמוג לב?
הוא שב אז כלעומת שבא.
אז שב להתענות מידי המקרים לשווא עמל ויחגור שארית כוחו להשיג איזו משרה, איזו שתהיה, בבית מסחר; לשווא ניסה גם לשנות את מזלו על ידי שינוי מקום מגורו, בבוא לעיר ל-ז, לבקש את אושרו שם, כי לא מצא את חפצו גם שם… וישב משם כלעומת שבא… מקור מחייתו שב להיות עבודת ההוראה לשעות.
וכה עברה עליו עוד כשנה תמימה.
הפסק מירוץ המכתבים בינו ובינה, אשר בעיתים בראשונות הרגיז את מנוחתו כפעם בפעם היה בהמשך העת לדבר טבעי, לדבר המובן מאליו.
ופתאום – נושע תשועה ניצחת.
בערב יום אחד שב לחדרו, והנה על השולחן מונח כרטיס, כתוב מעבר אחד. הוא התבונן אל הכרטיס והנה הוא מרחל בת אחיו (שגר אז לא בס-ן, כי אם בעיר ג-א). ובו היא מודיעה אותו, כי זה שבועות מספר אשר באה היא ובעלה ממ. לגור פה, וגם כוננו להם בית מסחר פה, ובשמעה על ידי מכתב מאביה כי גם הוא מתגורר פה דרשה אחריו בבית פקודות העיר. ובדעתה את מעונו הלכה לבקרו ולא מצאתהו ותשאר כרטיסה בבקשה, כי יבוא עוד היום אל מעונה, ברחוב ומעון פלוני.
הוא לא התמהמה ויילך לבקרה עוד בערב ההוא.
היא ובעלה קיבלוהו בזרועות פתוחות ובעליצות רבה. המה עשירים ובית מסחר גדול הקימו פה, ולהם דרוש בוכהאלטר וישימו את המשרה הזאת על שכמו.
בראשונה קיבל חמישים רובל לחודש. כעבור חצי שנה הוסיפו לו עד שבעים וחמישה ואחרי החתונה, הבטיחו לו, להוסיף עד מאה.
והוא החליט לבלי הודיע מזה דבר לס-ן, והחלטתו זאת נתקיימה עד היום הזה.
קול החליל נשמע לאוזניו. הוא התעורר מהמון זכרונותיו ויוצא את השעון מצלחתו ויבט בו: השעה האחת עשרה! עוד שתי שעות והוא בס-ן.
העגלות עמדו והוא ירד לבית הנתיבות לסעוד את לבו.
[ו] 🔗
הוא שב אל העגלה. הוא ישב על הספסל אשר על יד החלון, אבל לא יכול לשבת על מקומות במנוחה. העת ארכה לו מאוד, וכל אשר התקרב אל התקרב אל ס-ן סערו רגשותיו בקירבו יותר. הוא קם ממקומו ויתייצב לפני החלון ויבט אל השדות, ההרים והיערים, החולפים לפניו במרוצה, פעם עזב את החלון ויתהלך לאורך העגלה, ופעם עזב את העגלה וייצא החוצה ויעמוד על מעקת העגלה. עוד הפעם צללו מחשבותיו בתהום זכרונות ועוד הפעם שיווה לנגדו בדמיון מחזות שונים מראיונו את אהבות נפשו בעוד שעות אחדות.
"אכן מה עיוור הוא האדם! – חשב לבו בקירבו ברגע הזה – ואיננו רואה את הנעשה מאחריו. היוכל עתה לעלות איזה צל מחשבה על אהובתו, כי הוא נוסע ובא עתה אליה?
קול החליל נשמע. “תחנה ס-ן!” קרא הפקיד. הוא התעורר מהמון מחשבותיו, הוא הביט אל הכיכר שלפני בית הנתיבות הידוע לו היטב. “אולי היא במקרה פה בשעה הזאת?” חלפה מחשבה בקירבו – אבל כרגע ראה כי איננה במתי מספר האנשים העוברים על הכיכר שלפניו.
הוא קרא לנושא סבל, להוציא את מלתחותיו וצרוריו מן העגלה, ואחרי קבלו את יתר חפציו ממחלקת-הובלת החפצים, קרא לעגלון וייש בעגלה וייסע העירה.
התחנה רחוקה מן העיר כמרחק פרסא. הוא ציווה לעגלון לדפוק את סוסו כי ייסע במרוצה. עוד מספר רגעים ועיניו כבר נטיו שם, אל הבית הקטן בקצה הרחוב, ששם, כפי שהוא זוכר מלפני שלוש שנים, מעונן.
עוד רגעים אחדים והעגלה עמדה על יד הבית.
דרך החלון לא נראה כל איש.
הוא קפץ מעל העגלה ויקרב את פתח הבית.
לבו דפק בקירבו הוא פתח את הדלת.
אבל עיניו חשכו בחוריהן – – המחותנת יושבת על הארץ ובוכה…
רגע עמד על סף הבית כהלום-רעם, אבל כרגע התאושש ויקרא: רבקה?…
מבטי המחותנת ברגע ההוא היו לו לתשובה ברורה על שאלתו…
– אויה! – התפרץ זעקת שבר מפיו.
העולם חשך בעדו ברגע אחד.
אלפי עלוקות מצצו את דם לבו.
הוא נפל מתעלף ארצה.
כאשר פקח את עיניו היה שוכב במיטה ופניו ובגדיו רטובים ממים, אשר שפכו עליו לעוררו לתחייה.
המחותנת עמדה לפני המיטה. מראה פניה שונה לרעה הרבה מאוד. שערותיה הלבינו כליל. בעיניה נשקף יגון נורא וגם מבטי תוכחה עצומה. היא עמדה על יד המיטה ועיניה זלגו דמעות.
– מתי? – היתה שאלתו הראשונה.
– לפני שלושה ימים! – ענתה האשה ותשב לשבת על הארץ.
הוא לא דיבר דבר. כעבור שעה קם מעל המיטה ויילך אל מחוץ לעיר, אל בית הקברות.
הוא שאל את שומר בית הקברות לקברה ויראהו.
הוא עמד על יד הקבר ומבול דמעות פרץ מעיניו. כשעה שלמה עמד על הקבר. מעודו לא הירבה לבכות כבפעם הזאת.
בשובו עבר על פני הנהר ויעמוד במקום אשר עמד שם לפני שלוש שנים נוכח פניה.
שעות אחדות עמד שם וכל פרטי המחזה ההוא ניצבו כמו חיים לפניו, וכל דבריה אז צללו באוזניו ברגעים האלה, כמו עתה ישמעם.
עוד ביום המחרת עזב את ס-ן וישוב וו-אה.
בטרם נסעו שאל על פרטי מחלתה ומותה וייוודע לו, כי זה כשנה אשר חלתה במחלת השחפת, וכי בירחים האחרונים לא ירדה מעל המיטה, לפני מותה פרצה מלבה הקריאה: “מעבר הנהר, דוד!”
את כספו וכל חפציו השאיר לאם האומללה.
זה שנים אחדות חלפו למן העת ההיא.
הוא לא נשא לו עוד אשה. כל אשה אחרת לא תיקח את לבו.
הוא מכהן עוד במשמרתו בבית המסחר של שארת בשרו.
בכל עיתות החופש זה דרכו לטייל על פני חוף הנהר וו. ויש אשר יעמוד שם שעות רצופות ויתבונן אל המים ואל החוף השני אשר ממולו, וכל מורשיו יהמיו: “מעבר הנהר!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.