רקע
מנחם מבש"ן
הַלָּשׁוֹן אוֹ הַסֵּפֶר?

דברו עברית! עברית, עברית – אך עברית!

זאת היא הקריאה היוצאת פעם בפעם מאת אנשי הלב, השואפים תחית העם ואחדותו, בירושלים וביפו, במאמרים, בכתבי העתים ובמגלות עפות, בכתב ובעל־פה. והדבר ברור ומובן מאד: כל עוד יהיה העם המון קבוצים שונים המדברים בלשונות שונות אשר העלו עמהם מארצות הגולה, ואיש לא ישמע את שפת רעהו ו“קהל” לא יבא בקהל שֵכנו ועֵדה לא תתחבר עם רעותה מפני גבולות הלשון העומדים כקיר ברזל ביניהם להפרידבין אחים, – לא יהיה ישראל גוי אחד בארץ, כי אם דור הפלגה אשר בארץ כנען, בני הגולה היושבים על גדות הירדן, “לא עם, לא עדה, כי אם עדר”.

הדבר ברור, הדבר מובן – לנו, אך לא לעם, שעליו אנחנו שוקדים ואותו אנחנו מבקשים לתקן. העם הולך או נֶהֱלָך – על פי חק ההתמדה – בדרך הסלולה לפניו מתמול שלשם, בדרך אשר הלכו בה אבותיו ואבות־אבותיו, ואיננו שואל ואיננו בוחן ואיננו מבקש דעת וחשבון לראות הטובה דרכו אם לא; העם לא ישכיל ולא יבין לאחריתו, אין לו בעולמו בלתי אם חיי שעה, דברי יום יום, וכל משא־נפש וכל חזון־לב וכל דבר אשר לא יִמַּד ולא יסָפר ולא יוּקח ביד – נפלא הוא ממנו וזר, רחוק רחוק מהלאה לגבול משאלותיו ומחשבותיו.

משאות־נפש לימים העתידים – אלה הם נחלת יחידים, אנשי סגולה המיטיבים לראות, והמה יפַלסו נתיב למשא נפשם לא בקריאות ולא בפקודות מגבוה, לא במאמר אחד ואף לא בעשרה מאמרות, כי אם ברֹב ימים וברב עבודה, בכח חנוך נמשך, מסֻדר ומכֻון אל המטרה. “נעשה ונשמע” – נעשה בראשונה ואחרי כן נשמע: זה הדרך אשר בו יעבור כל רעיון חדש מן היחידים נושאי דגלו אל רַבַּת העם, וזה סוד היות התורה ברב הימים והדורות לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו של עם ישראל.

נדַמה אל בנפשנו, כי אספנו את העם אל מקום אחר – אל הר הבית לפני ה' (והרבנים, אשר אחדות העם קרובה אל לבם מאד, התירו זאת הפעם, משום "עת לעשות לה' ", וכו' כאשר התירו לאליהו בשעתו להקריב בהר הכרמל – בבמה), ונביא אותם בברית ונשביעם בשם כל הקדוש לנו ולהם, לדבר מהיום והלאה אך עברית, וכל העם באו בברית, קימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל נשיהם לעשות כן – מה תהיינה תוצאות המעמד הגדול הזה?

המענה על השאלה הזאת יתנו לנו דברי הימים.

משה, נותן התורה לישראל, הביא את העם לפני מותו בברית ובאָלה לבלתי עבוד אלהים אחרים. יהושע נותן הארץ לישראל, הביא אותם שנית בברית, באחרית ימיו, לעבוד את ה' לבדו; והם קבלו עליהם את הברית ואת האָלה. אחרי כן הביאו אותם פעם בפעם בברית לפני ה‘: יהוידע הכהן, חזקיהו, יאשיהו, ונחמיה וחבריו אנשי כנסת הגדולה, והעם קיַּם וקבל עליו פעם בפעם לשמור ולעשות – והעם לא שמר ולא עשה ולא היו תוצאות לכל הבריתות ההן יותר מאשר לקריאות “אנשי שלומנו” אל העם: “דברו עברית!” עוד בטרם תיבַש הדיו מעל ה“אמָנה” אשר כרתו וכתבו וחתמו נחמיה ואשר אתו, כמעט שהִפנה “כורת הברית” את שכמו ללכת לשוב אל מלך פרס, כתֹם ימי שִלוּחוֹ, – והנה הפכו הכהנים והסגנים וחורי יהודה את ספר הברית ל“פסת ניר” ויזניחו את עבודת בית האלהים ויחללו את השבת ויקחו נשים נכריות, וכו’ וכו' (נחמיה י"ג).

אז התיצבו הצופים לבית ישראל, “הסופרים”, על דרך אחרת – דרך החנוך, ויעשו ויצליחו: כמאתים שנה אחרי הימים ההם, בימי אנטיוכס, נתנו כל העם למוֶת נפשם על בית ה', על השבת ועל כל תקות התורה. אז בא דבַר ירמיהו אשר חזה מראש: “הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ברית חדשה… זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם: נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” (ירמיהו ל"א, 30, 32).

הבה נתיצבה גם אנחנו, “הסופרים” החדשים, על הדרך הזה, דרך החנוך. את הילדים אנחנו מחנכים בבתי־הספר ­­– ולאלה כמעט שאין צרך עוד בקריטות ובפקודות: “דברו עברית!” כמעט – מפני שבית האב עודנו הורס מה שבונה בית־הספר; ואת ההורים נחנך בספר, שהוא בכל מקום ובכל עת משען עֹּז לתקומת הלשון או לתחִיָתה בפי העם.

בכל עמי אירופה השתמרה לשון אבות התוך המערכות התחתיות, ב“עם הארץ”ובני מרום העם, שהיו בוחרים בלשונות עמים אחרים בעלי תרבות מפֻתּחה משלהם, הוּשבו אל לשון עמם בכח פעולת הסופרים, אשר קמו לעם באחרית הימים. בעמים הקטנים, אשר היו “נתונים לעם אחר” ומדברים בלשון אחרת ולשונם לחכם דָבֵקה, הפולנים, הצ’חים, הרותנים, ועוד, התעוררה לתחיה, יחד עם רוח העם, גם שפתו, בכח עבודת הסופרים, אשר הרבו לעשות ספרים בלשון עמם, והמשוררים אשר חזו לו בלשונו על דברי ימיו, על סבלותיו, על עלילותיו ועל כל התלאה אשר מצאתהו ועל העתידות הנשקפות לו, ובכח הנדיבים, אשר הזילו זהב מכיס למען הפיץ את הספרים בתוך העם.

זה הדרך נלך בו גם אנחנו: נרבה להדפיס ולהפיץ ספרים עברים בתוך העם – לא רק דברי מדע או ספרים אשר אינם דרושים כי אם למפלגה האחת או האחרת, לפי הענינים אשר יענו בם, כי אם ספרים אשר יהיה תוכנם רצוי לכל העם, דברים השוים לכל נפש, קריאה קלה ונעימה, ספורים, ציורים, ספרי מסע, ספרי זכרונות, דברי אגדה, חזון ושיר, וכאלה ספרים ישנים – מבחר הספרות היפה אשר לסופרי הדורות האחרונים, וספרים חדשים – פרי עט הסופרים החיים אתנו היום; נדפיס ונפיץ את כל אלה ב“הוצאות לעם”, במחירים זולים, למען יחדרו בכל בית ויעלו על כל שלחן ויבאו בכל יד. אם בעלי ה“משלחת” הנוצרית עושים כזאת וכזאת למען הפיץ דבר ה' בגוים, ועינם לא תחוס על אלפים ורבבות, אשר יוציאו שנה שנה, כי יחשבו שכר עשית נפשות נגד הפסד “כסף נמאס”, למה לא נעשה גם אנחנו כמוהם למען השב את עם הספר אל הספר, אשר רחק ממנו ברב הימים לפי היות העמים האחרים הולכים וקרֵבים אליו, עד היות לו שם תפארתו זה כבגד חמודות הטמון באוצר, אשר לא ילבש ולא ילבשהו…

ישימו נא זאת אל לבם האנשים אשר להם המשפט (באשר להם הכסף), המרבים להחזיק ידי עניים וחולים, אלמנות ויתומים וכל כושל וכל אבר מדולדל בגוף העם, רק אל נשמת העם לא ישימו לב; אשר החזיקו פעם בפעם גם ידי סופרים, בקנותם מאתם את עבודתם – למען שׂוּם אותה למשמרת באוצרותם1, ואך אל הפצת הספרות בעם עוד לא שמו לב: “עוד לא בא מועד”… לחם ומזון, בגדים וכל צרכי הגוף דרושים לעם גם בצֹק העתים, גם בימי מלחמה ומצור, ואם כזה וכזה עלה מחירם, כי חדלו ארחות, יפזרו כסף כאפר ולא יחדלו יום אחד לכלכל את העם בכל אלה; אך הספר, שהוא רק מזון לנפש – הוא יחכה, והעם יחכה לו עד אשר יֵרדו מחירי הניר והדפוס – עד אשר יהיה חשבון… הה לחשבון כזה הנעשה על חשבון נשמת העם!

והעם איננו מחכה. באין עוד משכן יהיה לו העגל למלא סִפְקוֹ: במשך שנות המלחמה, שנות הבצֹרת לספר עברי, ועוד יותר בזמן האחרון, מביאה כל פוֹסטה גלים גלים עתוני אמריקה בלשון “יהודית” כל שלחנות מלאו ספרים ז’רגונים ובלשון עם ועם, וכל איש ואשה מרבים לקרא ולדבר בם והילדים גם הם נמשכים ברשת זו כדגים קטנים הנאחזים במצודה, ועוד מעט והעם יושב ארץ ישראל יִגָמל כֻּלו מן הספר העברי…

השיבו לעם־הספר את אבדתו, תנו לו ספר עברי, קריאה עברית, ימַלא הרוח העברי את בתיו, את חדריו, את בתי נפשו, את חדרי לבו, אז תבא שפתנו מבלי משים אל רוחם, אל קרבם, אל לבם, ומן הלב – אל הפה, ואז לא יהיה עוד צֹרך בקריאות: “דברו עברית!”

“אם יִמָלאו העבים גשם, על הארץ יריקו”! ואם יִמָלא הגביע יין – ישטוף ויעבור!



  1. ככה נעשה בצֹק העתים ההן, ע“י עסקני הצבור, לסופרים אחדים בא”י, למען כַּלכל אותם בדרך כבוד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!