היהודים רבים כיום בארץ מצרים, כאשר בימי היותם בארץ הזאת בראשונה, – ככה מתאוננים ידידינו אשר לא מבני ישראל, המונים עפַר יעקב ורואים את כל אשר לו בעד זכוכית מגדלת פי עשרה או פי מאה. ואנחנו נוכל רק לענות אחריהם בדברים אשר באו כתשובה על “הבה נתחכמה לו פן ירבה”: – כן ירבה וכן יפרוץ! זאת נחמתנו, כי היהודים פורצים לרֹב בכל ארצות פזוריהם, כפי אשר היהדות הולכת ודלה. ברֹב הענפים והעלים והקליפה ימעט הפרי – והיה לנו אפוא רֹב הכמות תחת מעט האיכות.

על התלונה הזאת נוכל לעבור בקֹר רוח – אם אך באמת יסודה. ואולם מי יתן ולא יהי מקום לתלונה אחרת על אחינו אלה, ולא יֵאמר עליהם: היהודים אשר במצרים היום, הם – במצב שלפני מתן תורה באשר לרוח העברי ולתרבות העברית־הלאומית!

מצרים קרובה לארץ ישראל, ואולם המדבר מפריד בינה ובין ארץ מולדת היהדות. מצרים רחוקה מארצות המערב, ששם היהודים רואים חיים טובים בתוך שכניהם, אך ליהדות אין תקומה מפני דרכי החיים החדשים ההם; ואולם הים מחבר אותה אל הארצות ההן, ואף כי מאז היתה הארץ למדינה אנגלית, זה כארבעים שנה. ארבעים שנה הלכו בני ישראל יוצאי מצרים במדבר, עד בואם אל ארץ נושבת, וארבעים שנה היו בני ישראל יושבי מצרים מוּסַבִּים מארץ ישראל, אשר אחר המדבר, ופונים אל ארצות נושבות אחרות ואל דרכי חיים אחרים, חיי סחר־מכר, חיי שאון ומהומה, חיי יום יום וחיי שעה, שאין עמם מקום למשאות־נפש ולדברי רוח ולמחשבות העוברות מן החוג הצר של הענינים הפרטיים אל מרחבי עניני הלאֹם וחפציו וצרכיו הגבוהים.

המִדבר – בין מצרים ובין ארץ־ישראל, והיהדות המצרית גם היא מדבר היתה לישראל: אין תנועה עברית, אין מלה עברית ואין חנוך עברי, והילדים, תקות הדור הבא, הולכים ומתנכרים לעמם ולכל קדשי עמם בכח החנוך הנִתָּן להם בבתי הספר הזרים המצודדים נפשות להכריתן מתוך עמן, או בבתי הספר “העברים” לקהלות ישראל, שאינם עברים הרבה יותר מאלה. היהדות המצרית לא הקימה בדור האחרון, דור התחיה, איש אחד אשר יתן חלקו גם הוא, אם רב ואם מעט, אל אוצר רוח ישראל, אשר בו נשמת העם צרורה וממנו לה תוצאות חיים; ואם יש אשר באו שמה כה וכה סופרים עברים, נסחפו בשבֹּלת החיים החמריים, נבלעו אל תוך ההמון וחיי ההמון, כאשר נבלעו הפרות הבריאות והטובות אל קרב הפרות הרקות והרעות, ולא יספו תת פריָם ולא נשמע קולם עוד במחנה ישראל.

שמחים אנחנו, כי אחינו במצרים רואים חיים טובים עד היותם לסמל הקנאה לשכניהם, כי אין לחץ ואין רדיפות ואין גזרות רעות ומכשולים על דרכיהם, כי אין מעצור להם להתהלך ברחבה ולעשות חיל איש במשלח ידו ואיש לפי כשרונו. אבל הרק אך בארצות הלחץ על היהודים לזכור כי יהודים הם ולשמור משמרת עמם ומולדתם? הרק אך ברו“פ ובגליציה על היהודים לעבוד את עבודת הלשון העברית והספרות העברית והתרבות העברית, חוטי הזהב המקשרים את חלקי העם איש אל אחיו, המחברים את העם אל קדמתו והמבטיחים לו את עתידו? האמנם יאה רק עניותא לישראל? הלא יש אשר בתוך שאון חיי יום יום, הטורד והמֵנִיא ראש ולב, יזכרו אחינו אשר על גדות “היאור” גם הם, כי חלק הם מעם גדול אשר הליכות עולם לו ואשר עתידות לו ואשר עוד לא השלים חקו לנפשו ולבני האדם ועוד נִתכנו לו עלילות גדולות בארץ חיים? הלא ישיבו אחינו אלה אל לבם: אם לא לשאת את דגל היהדות ברמה ולהנחילה לבנינו ע”י חנוך עברי־לאומי, לבל יִכבה נֵרהּ בדור אחר, – למה אפוא סבלנו, שבענו נדודים בכל הדורות והתקופות והעמים והארצות, ולמה זה חָיִינו ממצרים ועד… מצרים? הרק אך למען טבוֹע באחרית הימים בתקופת התחיה לכל העמים הקטנים, בים הסוער מסביב, החזיק עם הנביאים מעמד עד היום? התהיה אחריתו כאחרית הקופטים, אשר גם לשונם גם ספרותם גם תרבותם כבר אבדה וקדמתם הגדולה נשארה, על פני שרידיהם, החנוטים החיים, לזֵכר בדברי הימים?

כנסת ישראל במצרים היתה למשל ולמלה בתפוצות הגולה על עָמדהּ מנגד לעם ישראל ולכל קדשיו ולכל משאות־נפשו; וגם באמריקה, “בכוּר־ההִתוך” הגדול הזה, אשר זיק היהדות נלחם שם על תקומתו מלחמה קשה עם הרוחות הנכריות הסוערות עליו מסביב, הרבו העתונים עוד בשנה האחרונה הזאת להודיע על יהודי מצרים היורדים מטה מטה בסלם היהדות־הלאומית כפי אשר יעלו מעלה מעלה בדרכי החיים, עד היותם כאבר מדולדל בגוף האומה.

הלא יסירו סוף־סוף את חרפת מצרים מעליהם? הלא באה העת אשר תָּסֵב מצרים היהודית את פניה מעט מן המערב אל המזרח, אשר תאסוף אליה לא רק יין ארץ־ישראל, כי אם גם רוח ארץ־ישראל, ספרי ארץ־ישראל?

אמנם כי בעת האחרונה, בעבוֹר רוח חדשה בכל תפוצות ישראל ותקָרב את הרחוקים ותשיבם אל עמם, גם מכנף הארץ הזאת זמירות שמענו ועוברים ושבים יספרו פעם בפעם על רוח התחיה אשר החלה לפעם גם שם בקרב אחינו השוקטים על שמריהם; וכי יעבור אחד מגדולינו, מראשי הציונים, דרך מצרים – יקדמו פניו בכבוד והעירו ועוררו את הכל והראו אותו, את האורח, את נוגה ברק היהדות ההיא אשר תוכה נָחָר, וכי יֵצא לדרכו – ושבה ושקטה הארץ… כלויתן כי יעבור בים השקט והרעישנו רגע – עד עברוֹ. גם עתונים “עבריים” לאומיים יוצאים שם, אשר עורכיהם יודעים, למשל, כי “אין כל חדש תחת השמש” – פסוק בבן סירא¹. וגם מאז נכבשה ארץ־ישראל לפני צבא אנגליה התעוררו שם אנשים מאחינו לעבוד לציון, נוסדו אגודות ציוניות, נשמעים במקהלות שירים ציוניים, נאספים פרוטות למטרות ציוניות, ועוד. כל זה טוב ויפה, אבל מעט מעט מאד: לא בצעדים כאלה ישובו אשר הרחיקו מעַמם בצעדי ענק!

לא תנועות קטנות כאלה ישיבו עם, יעצרו בעד הרקבון הנשקף לו מבית ומבחוץ! אנחנו מבקשים לראות תשובה שלמה, מהירה, מהפכה עקרית, דבר ולא חצי דבר. התחיה העברית תהי נא עברית באמת ולא רק בשם, ככתֹבת המדֻבקה למראה עינים על תבת סחורה זרה… יגדל נא כח אחינו “שבי ציון” אשר במצרים וישובו בכל לבבם ובכל נפשם אל הלשון העברית ואל התרבות העברית ולא יוסיפו לדבר בקהל לבני עמם על דברי עמם בלשון אחרת. ישַׁנו נא את דרכי החנוך בבתי הספר “העבריים” המעטים, אשר בקהלות קהיר, אלכסנדריה, ועוד, שנוי נמרץ משרש ועד ענף, למען יהיו עברים באמת, כלי שרת לתחית הדור הצעיר. ייַסדו נא עוד בתי ספר עברים, תחתיים ושניים, אשר הלשון העברית והרוח העברי יהיו שליטים בהם, ולא יוסיפו צעיריהם לשאוב שקוי לרוחם ממעינות זרים, אשר יבואו בקרבם למרים…

הנה יש לנו כיום בארץישראל גדוד צעירים וצעירות המוכנים והמוכשרים לעבוד עבודה פוריה בשדה החנוך העברי־הלאומי ואשר בארץ הזאת, העשירה אך ברוח, אין להם די עבודה: ועתה הלא יוכלו להיות לברכה בכח מעשיהם בארץ הקרובה, אשר אין שם מחסור כי אם ברוח? לפנים היו שתי הארצות נפרדות, רחוקות, יען היות שני אדונים להן; אך עתה הלא הוסרו הגבולות ורחוקים נעשו קרובים.

חיל מצרים כבש את ארץ־ישראל – יכבוש נא “חיל” ארץ־ישראל את מצרים.