המשבר בהפצת הספר העברי, שככה מרבים לדבר עליו ולבַכות אותו בזמן האחרון, לא תמול הוא ולא לפתע פתאם בא: הספרות החדשה בתקופתה הראשונה – ספרות ההשכלה – בקעה ודָגרה אותו בצלה ויבא כמהַלך, מתקופה לתקופה ומדור לדור, עד אשר נִתך עלינו בכל גדלו ומוראו, כיום הזה. הספרות הזאת שמה פניה מראשיתה להשכיח תורה מישראל ולתת רק את העולם בלבו, ותחת אשר לפנים היה הפתגם “טוב תורה עם דרך ארץ” נר לרגלי העם ועל פיו התנהלו ויחיו בגוים כל הימים, שמו הסופרים “המשכילים” דרך חדשה בישראל: “טוב דרך ארץ בלי תורה” (מלבד פרץ סמולנסקין, אשר הכיר את ערך למוד התורה לתקומת עם ישראל ויעמוד על זאת בכל עז רוחו הכביר ברֻבי מאמריו וספריו). ככה גִדעו בידיהם את הענף שהיו יושבים עליו ולא שמו על לב; כי המה לא חזו עתידות לספרות העברית ולא דאגו לאחריתה, הם היו בעיניהם כמלאכים היוצאים מנהר־די־נור ושרים את שירתם ושבים אל תוכו… והתוצאות לא אחרו לבוא, אחרי אשר גם מסבות הזמן ושנוי דרכי החיים מבית ומחוץ עזרו על יד סופרי ההשכלה להפוך מהפכה בחיי הרוח בישראל. במשך יובל שנים ויותר התפרקו בני ישראל, הלוך והתפרק, את עדיָם מהר חורב: לִמוד התורה, אשר היה סם־חיים לעם להעמידו בגולה באין ארץ תחת רגליו, היה הולך הלוך ושוֹב מאהלי יעקב, קול אלהים, אשר היה מתהלך במשכנות ישראל בחדרים, בבתי המדרש ובישיבות, נדמֹה נדמָה; ותחת אשר לפנים למד כל איש יהודי תורה מימי הילדות עד שנות מספר אחרי החתונה וכל בנינו היו למודי ה', הלכו מעתה הרבים בהם מנעוריהם ללמוד מלאכה או לעמוד לשרת בחנויות או ללמוד ספר ולשון עם הארץ למען הכין להם מעמד בחיים. ובכן רבו בעם הספר “עמי הארץ” גמולי מִסֵפר, עתיקי משדי התורה, או אנשים אשר נִכּרו הוריהם את נשמתם היהודית על ידי חנוך זר ויהיו למְתִים מֵחֶלד אשר אין להם חלק בחיי עמם.
“אם אמנם רבו היום בישראל קוראי עברית מאשר היו בדור ההולך… הרבוי הזה אינו אלא מעוט. מי המה הקוראים האלה – הלא תופשי התורה לפנים, אשר שמו תורתם קבע וקריאתם עראי ויעסקו ב”ספרים החיצונים" בשעה שאינה לא יום ולא לילה: אלה היו לקוראים ולסופרים עבריים אחרי אשר עזבו את הספרות הישנה וימירו את ההגיון בקריאה, ויהי לנו כל החיל הזה! אמנם כן, מספר הקוראים עברית עלה בדור האחרון, אבל אהה לעליה כזאת כי תֵהפך לנו בעוד דור אחד לירידה גדולה – אם לא נבקש תחבולות לשַׁנות פני הדברים בהיות לאל ידנו לעשות"
הדברים האלה, אשר כתבתי לפני שנים רבות (המליץ, מיום י“ד טבת, תרנ”ו, מאמר “השפה והעם”), עברו כהֵד הרים ויהי גורלם כגורל כל דברי סופרים בישראל: איש לא נסה לבקש תחבולות להרבות את מספר הקוראים, להשיב את לב העם אל הספר, ואף גם בעצם הימים ההם התמכרו רבים מן הסופרים העבריים לעשות את “לשון אמותינו” – אחות לצרה ללשון אבותינו, וסירותיה השתרגו עלו על שדה ישראל עד מחנק־נפש, כיום הזה.
אך בעוד היות הקוראים עברית והדורשים לספר עברי הולכים ומעטים, רבו הסופרים העברים ופרי עטם בכמות ובאיכות כיום הזה, עד אשר נפרע הערך בין עדת הסופרים הרבים ובין קהל הקוראים המעטים. וכאשר בא אי"ש נדיב ויבן כמו “רמים” (פירמידה בלע"ז) את מקדש ספרותנו וישפַּע על העם בידו הרחבה את פרי רוח הסופרים הרבים, ולא את פרי רוחם כי אם גם, ובעיקר, פרי עבודת מתרגמים רבים (אשר היו סבה להדוף מפניהם את היצירות המקוריות, כבלוע הפרות הרעות את הפרות הטובות), – קם ונגלה בכל תקף המשבר הזה, והננו כעומדים בפני פירמידה הפוכה, אשר באין לה מעמד היא מפילה אימים על כל סביבה…
ומה לעשות?
שתי דרכים ישנן להשיב את לב העם אל הספר העברי: דרך ארֻכָּה ודרך קצרה. הדרך הארכה היא – להחזיר עטרה לישנה ולהרבות תורה בישראל: להעמיק ולהרחיב את תכנית הלמודים בבתי הספר העברים גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה, אשר ילמדו התלמידים תורה הרבה – תורה שבכתב וגם תמצית המשנה והתלמוד וספרות ישראל העתיקה לָרֹב ככל האפשר. והיה אחרי כן, כאשר יצאו הנערים מבית הספר להתיצב על דרך החיים ולא יוכלו עוד לעשות את תורתם קבע, יזכרו וישמרו אהבת נעורים לספר העברי, אשר היו באמנה אתו, ודרשו אליו והביאוהו אל ביתם והיה להם שעשועים וחליפות לעמל־החיים – אלה יהיו צבא הקוראים, המאסף ההולך אחרי מחנה הסופרים לאסוף את פרי רוחם ולשתות בצמא את דבריהם.
ועד כה ועד כה עלינו לאחוז בדרך קצרה ותכופה להצביא את הסתדרויות הצעירים (אם לא יִמָצאו לדבר הגדול הזה מתנדבים באים בימים ובאנשים, קריאי עדה אנשי שם, כי אמנם להם העבודה הזאת), אשר יעברו עבור ושוב מבית לבית במשכנות ישראל גם בארץ ישראל גם בארצות הגולה ויחתימו את העם בתור חברים מנוים לספר העברי, אשר ישלמו מכסת כסף תרומה לשנה, וככה יֵאספו יחד אל תחת הדגל העברי מעט קוראי עברית וחובבי עברית אשר נשארו עוד לפליטה בכל המון ישראל. יש לחשוב, כי ע“י התאמצות גדולה, לפי גׂדל המטרה, אפשר יהיה למצא בא”י, באמריקה ובכל העולם היהודי כעשרת אלפים חותמים קבועים. אז נוכל להפיץ בקהל את כל אוצרות הרוח אשר אצרו לנו הוצאות שטיבל, דביר, אמנות ועוד, ואת האחרים אשר עודם סגורים על מסגר תחת יד הסופרים. ואז לא יהיו הסופרים מוכרחים לקבל לעת זקנה תמיכה מאת ועדת קרן מץ באמריקה (ורק תמיכה, אך לא עזרה או הלואה להוצאת כתביהם!), אשר אם אמנם מחשבת הנדיב המיסד היתה לטובה, אך לא זה הדרך “לפרנס ככלב וכעורב” סופרי ישראל, בעוד שיש ויש להם לתת לקהל תמורה אשר לא תסֻלה בכל הון.
הדרך השניה הזאת אמנם כחה יפה רק לשעה, והעתידות –אך לדרך הראשונה. אם לא נשיב את לב העם אל הספר ע"י חנוך מתאים, לא תהי אחרית גם להחתמה, שהיא מעין כפית הר כגיגית; כי אז יהיה הדבר בעיני העם לא כצרך נפשי כי אם כתשלום מס להחזקת הסופרים, ורבים יקבלו את הספרים וישימו אותם בקרן זוית (אני יודע אנשים, שקבלו את כתבי ברנר, כי נטל עליהם, ולא פתחו אותם גם אחרי עבור ימים ושמים).
לפי דברי האגדה, כפה הקב"ה הר כגיגית על בני ישראל, כדי שיקבלו את התורה; ולמה לא עשה כן לאדום או לישמעאל בשעה שהחזיר עליהם את תורתו ולא רצו לקבלה? אין זאת כי ידע, כי עמי הארץ לא היו פונים אל התורה גם לו היו מוכרחים לקבל אותה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.