זה יותר מעשר שנים מאז החל “גדוד מגיני השפה” לעבוד עבודתו, להשליט את שפתנו בארץ ובעם, וגם הנה עודנו עומד על משמרתו. מה היו תוצאות העבודה הזאת ומה פריָהּ כיום – את זאת יודעים אנחנו כלנו, גם הקהל גם אנשי ה“גדוד”: בירושלים, בתל־אביב ובכל ארץ־ישראל היהודית מדברים שבעים לשון וגם עברית זעיר שם זעיר שם. פנות העם הגבוהות בוחרות בלשון האנגלים על פני לשון עמם, כאשר בחרו שוכני מרומים בישראל בימי הבית השני בלשון היונים, והעולים החדשים מביאים אִתּם מדי בואם את לשונות ארצות מגוריהם ואינם נותנים להן ספר כריתות גם אחרי אשר נוֹֹשנו בארץ. לפני שנים עוד חשבו בגולה, כי החלוצים המתעתדים לעלות לארץ־ישראל עליהם ללמוד ולדעת עברית ובזאת יבאו אל הקֹדש, אך עתה כבר נגלה רז זה גם שם, כי בטרם יבא דבַר הנביא “אשר יחזיקו… מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי”, עוד רֹב היהודים בא"י מחזיקים בכל לשונות הגוים. ואם הילדים ובני הדור הצעיר בכלל מדברים עברית, הלא זה פרי עבודת המורים אשר הם עובדים בבתי הספר זה עשרות שנים.
הנסיון של עשר או שתים־עשרה שנות העבודה ל“גדוד מגני השפה” כבר הספיק להראות כי לא זה הדרך: קבוצת אנשים מעטים וְיהיו גם קנאים לוהטים כפינחס בן אליעזר בשעתו, לא יוכלו, בכל מאמצי כח, להפוך אל כל העם שפה אחת. אך לוּ גם הפליאו לעשות ולבַצע את הדבר אשר הם נושאים את נפשם אליו – גם אז עוד רחוקה מאד המטרה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה; כי אז, בהיות הלשון לבדה לראש פנה, ירבו המהגים עברית רצוצה, לשון עלגים כלשון עם הארץ בגרמניה ובצרפת למשל, אשר אנשי הספר וההשכלה כמעט לא יבינו הגיגם; והספר ושפת־הספר כמו זר יַחשבו לעם.
ועתה הנה שתים רעות נשקפות לנו או כבר הגיעו אלינו גדוד מגני השפה לא הצליח, השפה לא היתה לקנין כל העם, ואולם עם־הארצות הולכת ופורצת בישראל יושב הארץ, כפי אשר ימעטו יודעי ספר וקוראי ספר; העברית, גם באשר יש לה מהלכים, נהפכת מעט מעט ללשון המונית, ללשון “עם הארץ”. התרגומים מספרים חיצונים מציפים את שוק הספרים בא"י עד למעלה ראש, דוחים את הספר העברי לירכתים, שוטפים ועוברים אל הגולה ומשכיחים את בני עמֵנו את תרבותנו העברית ממקור ישראל. לשון התרגומים האלה ברֻבּה עברית נלעגה, פרי עבודת אנשים לא מהירים כי אם נמהרים במלאכתם אשר הם עושים על האבנַיִם לנותני העבודה המתחרים איש ברעהו להעבירו, והתֹּכן – מין מחזות ראינוע על הניר תחת הסרט: מִמְסַך־שִכָּרון המרעיש את העצבים עדי רגע ומשאיר אחריו שממון ורִיק; והטובים בספרי הגוים המתֻרגמים אשר יש להם תֹּכן – והתֹּכן הלא יִסֹב על דברי ימיהם, דרכיהם ומעשיהם – גם הם לנו “מים זרים קרים”, ובהיות אלה לבדם מקרא־תמיד לצעירינו, לחם חֻקם (מעט הספרים המקוריים רובם הנִתָּנים לפעמים, כפתיל תכלת על אדרת שֵֹער – וגם המה ספורי־אהבים – בטלים בששים), מרחיקים הם את קוראיהם מבית חיינו ונותנים בלבם עולמות רחוקים, זרים: יודעים הם על העבר ועל דרכי החיים ועל המשאלות ועל משאות הנפש אשר לעם ועם אך לא על אשר לעמם־הם – התבוללות במעטה עברי. על אלה וכאלה יֵאמר: “שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, ולמה תשגה בני בזרה?”.
על יחס צעירינו, וגם הקנאים בהם, לספר העברי, יגיד הדבר הזה: אגודת הסופרים, אשר נתחדשה בירושלם בשנת תרפ"ה, אמרה (לפי הצעת אחד מחברי הועד) ליסד הוצאת ספרים על יסוד השתתפות העם בתרומת־חברים, למען תת משען ומבטח לספרותנו העברית המקורית. לדבר הזה פנה הועד (בחרף תרפ"ו) בכתב אל הסתדרויות הצעירים, גדוד מגני השפה, חלוצי המזרח והסתדרות עולמית של צעירים עברים, בהצעה לתת מתוכם מתנדבים לעבודת ההחתמה. מאלה השיבו רק חלוצי המזרח איזו תשובה, וזה לאחר עבור שני חדשים; שתי ההסתדרויות האחרות לא ענו כל מאומה…
מאז ועד היום ירד הספר העברי המקורי עשר מעלות אחורנית – לא בערכו־הוא כי אם בעיני הקהל, בעיני אלה “שאינם מרוצים מן הספר העברי מפני שלא פתחוהו עוד”, כדברי יעקב רבינוביץ (מאזנים, גליון ל“ב, תרצ”ב). הספרים שנדפסו בזמן האחרון – לא ראו אור… סופר אחד, אשר זה לא כבר הוחג יובל שנת החמשים לעבודתו הספרותית בתכונה רבה, שכר לו מחסן וקבר שם את ספריו חיים עד בוא ימים טובים מאלה, והאחרים – ספריהם מתגוללים בבתיהם או בבתי הדפוס, אורות גנוזים במחשכים; ואחרים, אשר פרי עטם יוכל להיות לעם מקור דעת ולקח טוב או ענג ושעשועים לנפש, עוצרים את כתביהם תחת ידם עד אשר יהיו כַמָק או עד אשר ילכו המה בדרך כל הארץ ועמהם תמות חכמתם. תאמרו: צוק העתים, משבר כלכלי, ואולם הביטו וראו את מראות הצובאים בפתחי התיאטרונים בערב בערב – וידעתם כי לא משבר כלכלי כי אם משבר רוחני היה נסבה להזנחת הספר העברי.
“מגני השפה” מאמינים, וגם “ברור” הדבר בעיניהם, כי “רק כשיקום דור שיתחנך חנוך עברי על ברכי הקנאות אשר לא ידע שפה אחרת, אשר לא יספוג בילדותו שפות זרות, אשר יינק את העברית לדמו מינקותו, רק אז תפתר גם שאלת הספר העברי” (מאזנים גליון מ“ח, תרצ”ב).
ובכן הדבר הזה לימים רבים ולעיתים רחוקות הוא – היחכה אפוא הספר העברי עד אז?… והסופר או המשורר בעברי, כל אשר נתן אלהים דבר בלבם, יֵשבו בדד וידמו וישליכו את עֵטָם אל “סעיף סלע עיטם” עד בוא ימות המשיח האלה?…
אבל באמת “מעיקרא דדינא פירכא”: הספר מושך אחריו את הלשון, אך לא להפך. הן כל עם היושב על אדמתו מדבר בלשונו ורֻבו המכריע אין לו דבר עם הספר! ובעם ישראל, אשר לשונו נכרתה מפיו זה כאלפים שנה ויהי מני אז לעם הספר, ומימי בית שמאי ובית הלל ועד הדורות האחרונים שקדו כל בניו על התורה, – השתמרה גם הלשון במעמקי נפשו, כאש העצורה במעבה־האדמה, ואם דברו היהודים בלשונות הגויים, כתבו כלם עברית את מכתביהם ואת זכרונותיהם ואת ספרי עסקיהם וכל דבריהם.
ידעתי איש אחד, אשר ישב שנים אחדות בצרפת ועסק שם במלאכתו, אך ספרים או עתונים לא קרא, כי לא היה איש הספר. פרי שבתו בארץ הזאת היה, כי דִבר צרפתית כבני העם בצרפת האומרים J’avons“” וכדומה. וכשהיה צריך פעם אחת, לרגל מלאכתו שעשה לאחד הצרפתים, לכתוב פתקא קטנה בצרפתית, כתב כמו שהיה מדבר… – וידעתי צעיר אחד, אשר למד צרפתית מתוך ספרי למוד, ואחר קרא הרבה ספרים כתובים בלשון הזאת, והוא לא עבר מעולם את גבול ארצו וצרפתי לא ראה בעיניו – ודִבר וכתב צרפתית צחה.
כל היודע פרק בדרכי החיים, יכיר וידע, כי זה לא מקרה בודד או דבר יוצא מו הכלל.
הגיעה השעה, אשר יכירו וידעו צעירינו, חברי גדוד מגני השפה והקרובים אליהם ברוח, כי השלחן העומד על רגל אחת לא יכוֹן, כי המחזיקים בלשון ולא בספר הם כמבקשים לחבר את השלהבת אל הנר – אשר אין לו פתילה. דבר טוב יעשו בתוך עמם לו יואילו לשנות את תכנית עבודתם ולהיות מעתה ל“גדוד מגני הספר” אשר תפקידו יהיה להפיץ בקהל – לא לעתים מזֻמנות או לא־מזֻמנות, כי אם בכל עת תמיד – את הספר העברי המקורי, למען תת תקומה לספרות ולכהניה, המקריבים חלבם ודמם על מזבחה, בטרם יעבור המועד…
והספר העברי, בהיותו מזון־תמיד לנפש הקוראים, יביא מבלי משים את השפה בלבבות, כְּהָבִיא המזון את הדם לאוכל – ומן הלב אל הפה הדרך לא ארֻכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.