הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.

קר ועצוב בחדר. הגג דולף. על הכוננית עומד תרמיל פגזים עתיק, מתוכו מזדקרים שלושה פרחים זקנים, זקנים מאד, חסרי צבע. חסרי ריח. חסרי כל. אנו שרועים בשתי השוחות, במשלט, אל נוכח יריחו. השמש מכה בכל עוז. קר ועצוב, על שתי המיטות. בוקר? צהרים? ערב? הפסנתר בבית הסמוך מקיש את מרש האבל. השמש מכה בכל עוז, יוקדת, שרב. זרמי אוויר מתאבכים, הנוף רועד, מרטיט. אמא אמרה שצריך לחבוש כובע בקיץ. אמרה שצריך להישמר בדרך. בחוץ הכל אפור ודולף, דולף, בלי הרף. ערפל. הפרחים על הכוננית חכמים, ישנים את שנת החורף. אבל הם טפשים, באביב לא יקיצו. אנחנו נהרוג אותם עם בוא האביב, נשליך אותם לאשפתות. אנחנו על המשלט, שרועים בשתי השוחות. מאהילים בכפות ידינו על העינים, צופים נכחנו. הרים תכלכלים באופק. ישימון סלעים, ים המוות. ים המוות לוחך את הכפים. נקודה ירוקה. עינינו חדות, בני המדבר. בנקודה הירוקה קו אחד אפור, ארוך ושומם. החומה.

שלחו אותנו. יהושע שלח אותנו. אנחנו מרגלים, שני מרגלים. כל מיני ריקים ופוחזים ומרי נפש. באנו לחפור את הארץ. ימים רבים הלכנו במדבר. עלינו במצדות, טיפסנו אל צורי היעלים. והלכנו והלכנו והלכנו. לא כשלנו לא מעדנו לא אכלנו לא שתינו לא פיתחנו אזור חלצינו. בואכה ים המוות. הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.

אנשים באו הנה הלילה לחפור את הארץ.

בית אשה זונה ושמה רחב. עייפים, עייפים מאד. טובה היא רחב. רחצנו את בשרנו, אכלנו, שתינו. יפה היא. עיניה מאורכות, שני שקדים. מקלעות שער עבותות גולשות לה על כתפיה. והיא לבושה שלמת מלמלה דקה ושקופה. הלוך וטפוף. ידיה ענוגות. אצבעות ארוכות ענודות טבעות, אדוות אור. הרגלים יחפות, מרחפות על שטיחי שער הגמלים. קרסול גבוה, עכסים משתתקים.

רחב יושבת על ברכי. תמיד אהבתי אותה. זונה. היא מלטפת את צווארי. ריח גופה, אני עוצם את עיני. היא נושקת את שפתיה אל פי. אני שיכור. מחייכת: ארוכה הדרך ליריחו. בני המדבר? שינים צחורות. אמנם, בני המדבר. אני אוהב אותך. ימים רבים הלכנו במדבר, אליך. רחוקים הימים, רחב. התזכרי?

היה זה כאן, ביריחו. באנו שנינו. ריקים ופוחזים ומרי נפש. באופק היה דם ואולי היו לי עינים אדומות וראיתי דם. יריחו, עיר מולדתי. רחוקים הימים. אני רוצה לזכור ואינני יכול לזכור דבר. ברחתי למדבר. והנה הכל כאשר היה. הליל גבוה וצלול. יצוע משי, אפריון שש. מה יפו דודיך.

לחפור את הארץ. כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו. הפרחים בתרמיל הפגזים מחייכים חיוך לאה, עתיק. ארון הספרים ניבט בעין צהובה, חיוורת. עיר ארורה, ארורת אלוהים. יריחו המאושרה, מוקפת חומות וחל. רוחשת המון אדם שמן וקטן. שמו אותנו בבית הכלא. לא טוב היות רזה וגדול. לא טוב היות מגודלי זקן פרע ועינים שחורות רעבות נוצצות בברק מזימה. אמר השמן הקטן.

גבוהים הבתים ביריחו וראשם בשמים. נלך לתור במרתפים. נחפור בחושך. אמר המלך השמן הקטן: הוציאי האנשים הבאים אליך. הן לא תסגירי אותנו, רחב, למבקשי נפשנו. היבטת בי עמוקות, עצובה. אהבתי אותך. חכמה את, רחב – ביתך בקיר החומה. החבאת אותנו, ירדנו בחבל. ואת תקוות חוט השני תקשרי בחלונך והחיינו את נפשך. עוד נשוב, רחב, חי יהוה צבאות.

ארון הברית ילך לפנינו.

למען אשר נדע את הדרך אשר נלך בה. הערפל מתעבה. העינים עמומות ודלוחות, צוקה ואפלה. אי־זה הדרך הלכנו בה ואי הדרך לא הלכנו. גדולה היא יריחו ואנחנו בחדר קטן עצוב ודולף. מייללים איש אל חיק אחיו ככלבים שוטים. ואין מי אשר ישמע. אגרופים קמוצים ואין מי אשר ילעג. יבשו העצמות, ניבטות אלי מן המראה במחול נכאים. כל העצמות הצרודות זועקות באין־קול כי אבד הקול בערפל. הפסנתר מקיש, מקיש, מקיש. שבתי ואמרתי אל לבי לרעוב. רעב לא ידע שבעה אל אין גדול ונורא. ולאכול למען יגדל האין. וארון הברית ילך לפנינו. טוב לחנוט את הברית בארון למען אשר תוכל ללכת. לפנינו תמיד כאופק הנכסף. לא ניעף לא ניגע לא נפתח את אזור חלצינו. למען אשר נדע את הדרך אשר נלך בה.

היום נעבור את הירדן.

רחב הוא הירדן וגועשים מימיו, מי יעבירני את הנהר. הייתי ילד והיו לי סירות נייר קטנות והשיטותי אותן בנהר. שטו להן עם הרוח. הנהר היה שלולית. איש לא עמד לידי ולא אמר לי דבר.

רחב הוא, אך עבור נעברנו. ארון הברית לפנינו, הכוהנים נושאים את הארון. אני יודע: כנוח כפות רגלי הכוהנים במי הירדן יעמדו המים נד אחד. וכל העם יעבור בחרבה. עוברים את הירדן, בסך, המון עצום ורב, מגיחים כארבה ואין קץ להם. והכוהנים עומדים בקצה המים. עד אשר יתמו כל הגוי לעבור את הירדן.

כהן שתקן ושחור ועייף. היתה מביטה בי בשחוק עצוב. והייתי מביט בעינים כלות אל העם העובר את הירדן לעיני וראיתי באופק את יריחו ואין קץ לעם העובר. חמקה לה והלכה. גם הד לא נותר. עומדים ועומדים בקצה המים. מי הציב את הפרחים הקפואים והשקופים על הכוננית, גם ריח לא נותר.

עד אשר יתמו כל הגוי לעבור את הירדן. שתים עשרה אבנים ניקח מן הירדן ממצב רגלי הכוהנים. אבנים קטנות, חלוקי נחל. נציב אותן לזכרון, לזכרון מעבר הירדן. כל העם יזכור, את האבנים. מדי שנה ייאספו מכל קצות הארץ אל האבנים, אל הגילגל. שם יבנו מזבח וכוהנים חדשים יקומו. ובזבוח הזבח ובאכול הכוהנים מכל אשר יעלה המזלג יזכור כל העם כי אכן עברנו את הירדן.

עברנו את הירדן והיינו ערלים.

בחרבות צורים נמול את בשרנו. אל גבעת הערלות. אני רוצה לקחת ביד חרב, חרב צור. את כל העם להרביץ לרגלי הגבעה, גבעת הערלות. אנשים נשים וטף. לזנק מראש הגבעה עם חרב ביד ולחתוך על ימין ועל שמאל. לבתק את כל הערלות, לא לחמול. וגם את המים הערלים לשחוט ואת האויר הערל לטבוח ואת העצים הערלים לכרות. לעזאזל, פעם אחת צריך לעשות כאן סדר.

יריחו סגורה ומסוגרת.

שמחה וששון ביריחו. העם אוכל ושותה וחוגג ולא יירא רע. אתמול כמו שלשום ושלשום כמו מחרתים. שמו אותנו בבית הכלא. יום יום עוברים אנו מסביב לחומה ותוקעים בשופר. אין שומע. ביום השביעי ישמעו. אבל אז יהיה מאוחר. ביום השביעי נקיף את החומה שבע פעמים. גוי גדול ועצום. כולם כאן, כל החברים הישנים. נחייך איש אל רעהו ולא נאמר דבר, כי עוד רבה המלחמה. שבע פעמים נקיף את העיר ונתקע בשופרות, העינים השחורות והרעבות נוצצות בברק מזימה והחרב לטושה. ובפעם השביעית נריע תרועה גדולה. החומה תיפול. נעלה העירה איש נגדו ונלכוד את העיר.

בצהלות פרא ושמחת נקם. הארץ תרגז ותשתגע. האויר יזעק מוות. החרב תעלה ותרד שכורת דם. לחתוך ולשסף והעינים מתהפכות בחוריהן. לערוף גולגלות, חמרים חמרים. גולגלות טפשות, מחייכות מעדנות. מחייכות מעדנות חמרים חמרים. החרב דבקה ליד. את כל שמן וקטן נטבח לפי חרב, מנער עד זקן.

על זאת.

ועל זה.

ועל בית הכלא.

ועל השנאה אשר נחנקה ויבשה.

ועל הכוהנים השמנים והקטנים לאלוהים השמן והקטן.

ועל החומה האפורה.

הנה על זה ועל זאת תאכל החרב.

את כל הבתים נקרקר ואת הכל נשרוף ונעלה באש ונחרוש ונזרה מלח. וארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת. בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה.

ושוב הלכתי במדבר.

שמש אפורה זרחה על המשואות. על זרועותי נשאתי את רחב. שערה השחור והרך אופף אותי כצל. היא מלטפת את צוארי. לאיטי הלכתי, שקוע במחשבות. פסעתי על הכפים הלבנים והצחיחים הנשקפים אל ים המוות. טיפסתי אל המצדות. נקיקים תלולים וקודרים חורשים את המדבר. במעלות הנקיקים תלויות מערות, כקיני נשרים. ירדתי בחבל אל המערה, וסגרתי עלי באבנים כבדות. מן הקיר הקודר מלבינה אלי רחב, במין חיוך. קר בחדר ועצוב, אני משקיף מבעד הערפל אל ישימון הסלעים, אל ים המוות. הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.