פעם הגענו לפנות בוקר אל המעין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הצפרים התחילו להתעורר ולשיר. שכבתי על הגב והסתכלתי בצמרות העצים מסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם.

אפולו הסתכל בשעונו וניגש להשקות את הסוסים. לאחר שגמעו די צרכם מהנקטר וזוררו מחמת הצינה, טפח על צוואריהם בחיבה והחל במעשה הריתמה. משעמדו הסוסים רתומים למרכבה, טיפס וקפץ בזריזות אל המושב. מרכבה ישנה קצת, חשב, אך בכל זאת ראויה עדיין לשימוש. ושוב יצא אפולו למסעו היומי במרכבת השמש, ויום חדש בא לעולם.

יום חדש.

בוקר. להתמתח, לפהק. תוקעים סיגריה בפה. על הקיר תלויה סיסמה: “הזמנים משתנים עם הזמן”. תמונה של הרצל. מה אפשר לעשות היום ולשם מה. לטלפן אל כמה אנשים, להיות עסוק. להגיד להם שנהיה בשעה 2.00 בקפה “קדימה” כדי לקבוע ראיון למחרתיים בשעה 2.05 בקפה “קדימה”. לאכול ארוחת בוקר. לדפדף בעתונים. לשתות כוס קפה. לצחצח את הנעלים. להסתפר. להסתכל בחנויות הספרים. אולי הגיע ספר חדש? לתפוס מישהו ולומר לו: הי, לאן אתה ממהר, בוא נשב קצת, נשתה קפה. אין דבר, על חשבוני. בחייך, אל תרוץ. להגיד לדידי שפגשת את גיגי והוא ביקש למסור לביבי שזיזי לא יוכל לגשת מחר אל קיקי. האח, חיי הסטודנטים העליזים בירושלים, שהיתה ותהיה בירתנו.

אין את מי לשנוא, אין את מי לאהוב, כולם כל־כך צודקים. אולי לטפס לגזוזטרה ולהטיל בקבוק מולוטוב באיזו מכונית הדורה (משוריין של האויב). למה גרשנו את האנגלים.

בצהרים אפשר ללכת לאכול חומוס ופלאפל במסעדה המזרחית. לחשוב על המלחמה הבאה ולעשות חשבון כמה זמן נשאר לחיות. רק מטומטמים חושבים איך להסתדר בחיים, לשאת אשה ולהצביע בכל עשר שנים בבחירות.

אפשר היה להבין הכל ולסלוח הכל, חוץ מדבר אחד: מדוע כל הבהמות הללו רוצות שתחייך? מדוע נזעמים פניך, בוגד, אויב החברה מספר אחד. אחת, שתיים, שלוש: אתה מחייך או לא? ודווקא אתה, אתה שנלחמת פה… נפלת שם… לכל קריאה… אנחנו בונים ארץ חדשה. מדן ועד אילת מתנגנת הלמות פטישים, טרטור מנועים, שירת המחר. היכן מקומך במערכת הבניין והיצירה?

לעזאזל, איך אפשר להגיע לחוץ־לארץ, יש שם כבישים באורך של אלפי קילומטרים. אף פעם לא ראיתי אלפי קילומטרים. בכלל, אין בעולם אלפי קילומטרים, זוהי תעמולה.

יש שם בתים גבוהים. ערים גדולות. אני מכיר את כל העולם, אזרח העולם. קראתי הרבה ספרים. אולי להתחפש לציוני ולעלות על אחת מאסדות הנחיתה הציוניות, לאמריקה. להתקפל בתוך שק של דואר ולעלות באווירון לפיליפינים. תמיד היינו ידידי הפיליפינים ועמדנו לימינם במלחמתם לעצמאות. יש שם גם קהילה יהודית קטנה מלאה געגועים משיחיים.

מצב משונה, הזקנים גוססים חמישים שנה ממחלת השעלת והילדים מתים מהסתיידות העורקים. מסכנים, עשו היסטוריה.

בכל ערב אפשר ללכת לשני סרטי קולנוע. רואים את העולם. אקדחים, סכינים, מכות, אהבה, ריגול. בכלל, ישנם מקומות בהם יכול אדם לחיות בדד. יש מדבריות, יש יערות. הולכים עם גרזן, חוטבים עצים ובונים סוכה. משליכים חכה בנהר ודגים דגים. (אין שם יערות של הקרן הקיימת ואין בריכות לגידול דגים). על הכתף מתנודד וינצ׳סטר, יורים בצפרים ובארנבות. פעם בשנה, עם הפשרת השלגים, נוסעים לדאוסון־סיטי ומשחיזים את הגרזן. בדרך הורגים שלושים אינדיאנים וארבעה פוחחים שניסו לגנוב את הזהב. אחר־כך נוסעים לפאריס ומתעלסים עם הזונות. זה לא כמו אצלנו. פוגשים שם את החברים מהמולדת ומדברים קצת עברית. לוקחים אווירון טרנסאטלנטי וחוזרים מהר ל״קופקבאנה", קסאויה קוגט מנגן עם תזמורתו, ומהכיס מציץ הכלב הקטן, תיקו־תיקו. נוסעים לדרום־אמריקה, לובשים סומבררו ועושים מהפכה. שם מותר לעשות מהפכות. עובדים בנמל, באניות, בבית־מלון. קונים זהב. מוכרים נשים ונשק. הולכים לעבוד אצל האיכרים ושוכבים עם בנותיהם. נוסעים לאיי הדרום, אוכלים בננות וקוקוס ועושים חיים. מלמדים את התוכים לשיר “ארצנו הקטנטונת” ואת הקופים להצדיע. אף אחד לא שואל אותך מי אתה ומי ביקש ממך, ולא נותנים עצות ולא מתגאים בך. ויש מקום. אף אחד לא תוקע את הישבן שלו לפרצוף שלך. ואין שום עניינים עם היסטוריה.

בכלל, השתנית מאד בזמן האחרון. אתה לא אתה. חבל, היית בחור טוב. אנחנו בונים ארץ חדשה. הכל כאן חדש, אפילו השמש.

נערה היתה יכולה לעזור הרבה. היית מתחיל להבין שהדאגות הקטנות, דאגות היום־יום האפור, הן־הן היוצרות את הדברים הגדולים. בחור צעיר כמוך מוכרח להתחיל לחשוב על דאגות קטנות. תמצא נערה, תתנחם בחיקה ותתחתן. אביה ישיג לך דירה מרוהטת. מה אתה יודע על אהבה, האם אהבת מימיך?

בלילה אפשר לצאת מבית־הקפה אל הרחוב. גשם יורד, רוח, ערפל. להסתובב בגשם בסימטאות החשוכות, לבדך. סימטאות ירושלים, בתי־אבן קודרים, לבדך. להקיף את העיר תשע פעמים. לפגוש בדרך חתול רטוב ומיילל ולהטיל בו אבן. ללכת לישון. ליל מנוחה.

אני רוח.

מסתובב רק בלילה. ביום אני ישן. בפרדס ישן, בכרם זיתים. לפעמים בקיץ בנקיקים שמתמלאים בחורף מים. בחורף יש בהם מים נקיים עם משקע של גושי עפר קטנטנים כמו פנינים ומהצד צומחת רקפת. ויש לי מערות טחובות עם גללי עזים ואבני נטיפות זולפות מהתקרה כמו נרות שעווה. בלילה אני משוטט בהרים. הולך לי כל הלילה בהרים, בין כפרים שחורים ושוממים וסלעים קרחים. הכל לבן בלילה. הירח וכוכב הצפון ושביל החלב. והחומות העתיקות והשבילים הצרים ודרכי העפר והקוצים והתנים והכלבים. אני מריח את ניחוח העשן מרחוק. שומע את נביחות הכלבים, כלבי הכפרים הרחוקים והשוממים. אינני פוחד מאיש, אני רוח רעה בכרמים האפלים.

כשהייתי בן שנתיים נטעתי אקליפטוס. הייתי ילד ובחצר עמד צריף אדום בנוי מעצים מהוקצעים ואני נטעתי בחצר את האקליפטוס. מסביב היו חולות צהובים וגפנים חיוורות וערבים קטנים עם חמורים קטנים. פעם עבר צועני אחד עם דוב צהוב ואשה שחורה, שניהם רקדו. הסבא היה עודר בגינה בין שיחי המלפפונים ואני עשיתי עוגות מחול והיתה לי נדנדה. הצריף עמד לו בדד באמצע החולות ולא היה עם מי לשחק. הצועני היה מכה את האשה השחורה בשוט והיא היתה רוקדת ושרה עם טנבור. לדוב הצהוב היה נזם גדול באף ואפשר היה למשוך אותו באף, זה היה כואב. סבא היה מספר כל מיני סיפורים, הייתי מושך לו בזקן. האקליפטוס צמח לו בירכתי החצר. אחר כך איני זוכר, אבל אין גפנים, אין חולות, אין צריף ואין חמורים, וגרתי באיזה מקום בבית גדול.

הנה אני יושב לי בבית אחד בחדר קטן. יש שם נערה עם שער ארוך ורך ואנחנו מסתכלים אחד בשני. העיר גדולה ושלוה והתריסים מוגפים. אור ירח תכלכל ואור שחר אפרפר מסתננים בעד החרכים כמו עשן. יש לה גבות דקות ודקיקות עד שהן נעלמות. אנחנו מרחפים אחד על השני כמו רוח חרישית, מחליקים כנחשים עצלים. והעינים שלה פקוחות ורחבות ושקטות. אני הולך הביתה, ומהחלון ניבטים בי פנים לבנות בשפעת שערות וחיוך פרידה. חוזר הביתה ברחוב ארוך וחלק ושחור ומשני הצדדים בתים גדולים והם נופלים עלי כל הזמן. ברחוב קטן ועצוב עומד בית, ארבע קומות, זה לא הבית שלי. מאחוריו עומד אקליפטוס גבוה, נטעתי אותו כשהייתי בן שנתים. אינני נכנס לחצר, רק מציץ בו כמו גנב והולך הביתה.

כמו רוח מתגנבת בלילה. אנחנו יושבים בחדר גדול ושרים, כל הילדים. לכולנו יש גליונות נייר לבנים ועליהם כתוב מין שיר נחמד:

טרה לה לה, טרה לה לה,

טרה לה לה, טרה לה לה.

באמצע החדר עומד המורה המנומש עם תת מקלע ומלמד אותנו את השיר. כל הילדים. לאחד יש תת מקלע ולשני אקדח ולשלישי רובה ולרביעי מקלע, ברן. וכולנו ילדים רעים ושרים את השיר הנחמד בקול רם, וצועקים. וזה בשכונה אחת בירושלים, והלילה ליל חורף וסגריר וצרורות ופגזים, יורים על השכונה. נכנסים לחדר ילדים טובים, מהשכונה. מתלוצצים, מספרים כל מיני סיפורים, שרים את השיר שלהם, טרה לה לה. אחד מספר בצחוק איך הוא ועוד עשרה היכו פעם חבר שלנו. אנחנו מחייכים. אחר כך כולנו יחד שרים את השיר, והם הולכים לישון. אנחנו הולכים לפוצץ איזו מפקדה ליד החומה העתיקה.

מצחיק מאד. גם הנערה הלבנה בעלת השער השחור אוהבת אותי. אבל אני מוכרח להיות ילד טוב, ביחוד כשיש בבית אנשים זרים או אמא או אבא או כל מיני מכרים. אם מישהו שואל אותה מי אני היא אומרת שזה סתם חבר שלמד אתה בבית הספר וזה הכל. כשיש מכרים שלמדו אתה בבית הספר וזה הכל אני יושב מן הצד ושותק והם שואלים מי זה. טופחים לה על השכם, מלטפים לה את היד. כשהייתי קטן גם הם שיחקו בחול, אבל הם גדלו בינתים.

גדלו ביום, ואני בלילה.

יוצאים לפוצץ את המפקדה ליד החומה, ואנחנו שנים עשר. הירח בגבנו. יורדים מראשי ההרים, כמו צל ההרים. גשם דקיק מטפטף, בולע את קול הצעדה. זוחלים בבוץ. החומה מונחת לבנה וסהרורית. פעמונים מדנדנים. עוברים את הכביש אחד אחד, כמו צללים, נדבקים לקיר. בתים גדולים שחורים. על גג המפקדה פנס צהוב עכור, מגשש בערפל כמו ספינה טרופה. האויב ישן. נכנסים לבנין, מפוצצים אותו, חוזרים הביתה. מישהו נהרג. כשאני חוזר הביתה מסתכלים עלי כל האנשים ושואלים: מה זה מסתובב כאן.

כל זה היה בשכבר הימים. ועכשיו אני רוח. בלילה אני משוטט בהרים, בין כלבים לבנים ושוממים, מאזין לקולות חברי שאינם עוד. האדמה טובה וחמה, ואד יעלה מן הארץ, אובות מן האדמה. מרחוק מרצדים אורות ירוקים, אני מיליל אליהם בתוגה. עשבים לא עלו בלחיי ועץ ירוק לא בקע את סגור חזי בשרשיו. לעולם לא אמצמץ בעין ירוקה אל האור. לעולם לא אשוב אל העפר. אני רוח, גולש כמו ערפל במורדי ההרים וחובק את הנחלים.

לפעמים אני הולך לרחוב הקטן לראות את האקליפטוס. נכנס לחצר, מסתכל על העץ שלי. הולך ברחוב הארוך והשחור ומגיע עד הבית עם החדר הקטן. מסתנן בעד החרכים כמו אור ירח ורואה את הנערה הלבנה. יושבת וקוראת בספר, תומכת את סנטרה בכף ידה. אני קורא לה והיא אינה שומעת. אני חוזר לי אל ההרים שלי.

הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.

קר ועצוב בחדר. הגג דולף. על הכוננית עומד תרמיל פגזים עתיק, מתוכו מזדקרים שלושה פרחים זקנים, זקנים מאד, חסרי צבע. חסרי ריח. חסרי כל. אנו שרועים בשתי השוחות, במשלט, אל נוכח יריחו. השמש מכה בכל עוז. קר ועצוב, על שתי המיטות. בוקר? צהרים? ערב? הפסנתר בבית הסמוך מקיש את מרש האבל. השמש מכה בכל עוז, יוקדת, שרב. זרמי אוויר מתאבכים, הנוף רועד, מרטיט. אמא אמרה שצריך לחבוש כובע בקיץ. אמרה שצריך להישמר בדרך. בחוץ הכל אפור ודולף, דולף, בלי הרף. ערפל. הפרחים על הכוננית חכמים, ישנים את שנת החורף. אבל הם טפשים, באביב לא יקיצו. אנחנו נהרוג אותם עם בוא האביב, נשליך אותם לאשפתות. אנחנו על המשלט, שרועים בשתי השוחות. מאהילים בכפות ידינו על העינים, צופים נכחנו. הרים תכלכלים באופק. ישימון סלעים, ים המוות. ים המוות לוחך את הכפים. נקודה ירוקה. עינינו חדות, בני המדבר. בנקודה הירוקה קו אחד אפור, ארוך ושומם. החומה.

שלחו אותנו. יהושע שלח אותנו. אנחנו מרגלים, שני מרגלים. כל מיני ריקים ופוחזים ומרי נפש. באנו לחפור את הארץ. ימים רבים הלכנו במדבר. עלינו במצדות, טיפסנו אל צורי היעלים. והלכנו והלכנו והלכנו. לא כשלנו לא מעדנו לא אכלנו לא שתינו לא פיתחנו אזור חלצינו. בואכה ים המוות. הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.

אנשים באו הנה הלילה לחפור את הארץ.

בית אשה זונה ושמה רחב. עייפים, עייפים מאד. טובה היא רחב. רחצנו את בשרנו, אכלנו, שתינו. יפה היא. עיניה מאורכות, שני שקדים. מקלעות שער עבותות גולשות לה על כתפיה. והיא לבושה שלמת מלמלה דקה ושקופה. הלוך וטפוף. ידיה ענוגות. אצבעות ארוכות ענודות טבעות, אדוות אור. הרגלים יחפות, מרחפות על שטיחי שער הגמלים. קרסול גבוה, עכסים משתתקים.

רחב יושבת על ברכי. תמיד אהבתי אותה. זונה. היא מלטפת את צווארי. ריח גופה, אני עוצם את עיני. היא נושקת את שפתיה אל פי. אני שיכור. מחייכת: ארוכה הדרך ליריחו. בני המדבר? שינים צחורות. אמנם, בני המדבר. אני אוהב אותך. ימים רבים הלכנו במדבר, אליך. רחוקים הימים, רחב. התזכרי?

היה זה כאן, ביריחו. באנו שנינו. ריקים ופוחזים ומרי נפש. באופק היה דם ואולי היו לי עינים אדומות וראיתי דם. יריחו, עיר מולדתי. רחוקים הימים. אני רוצה לזכור ואינני יכול לזכור דבר. ברחתי למדבר. והנה הכל כאשר היה. הליל גבוה וצלול. יצוע משי, אפריון שש. מה יפו דודיך.

לחפור את הארץ. כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו. הפרחים בתרמיל הפגזים מחייכים חיוך לאה, עתיק. ארון הספרים ניבט בעין צהובה, חיוורת. עיר ארורה, ארורת אלוהים. יריחו המאושרה, מוקפת חומות וחל. רוחשת המון אדם שמן וקטן. שמו אותנו בבית הכלא. לא טוב היות רזה וגדול. לא טוב היות מגודלי זקן פרע ועינים שחורות רעבות נוצצות בברק מזימה. אמר השמן הקטן.

גבוהים הבתים ביריחו וראשם בשמים. נלך לתור במרתפים. נחפור בחושך. אמר המלך השמן הקטן: הוציאי האנשים הבאים אליך. הן לא תסגירי אותנו, רחב, למבקשי נפשנו. היבטת בי עמוקות, עצובה. אהבתי אותך. חכמה את, רחב – ביתך בקיר החומה. החבאת אותנו, ירדנו בחבל. ואת תקוות חוט השני תקשרי בחלונך והחיינו את נפשך. עוד נשוב, רחב, חי יהוה צבאות.

ארון הברית ילך לפנינו.

למען אשר נדע את הדרך אשר נלך בה. הערפל מתעבה. העינים עמומות ודלוחות, צוקה ואפלה. אי־זה הדרך הלכנו בה ואי הדרך לא הלכנו. גדולה היא יריחו ואנחנו בחדר קטן עצוב ודולף. מייללים איש אל חיק אחיו ככלבים שוטים. ואין מי אשר ישמע. אגרופים קמוצים ואין מי אשר ילעג. יבשו העצמות, ניבטות אלי מן המראה במחול נכאים. כל העצמות הצרודות זועקות באין־קול כי אבד הקול בערפל. הפסנתר מקיש, מקיש, מקיש. שבתי ואמרתי אל לבי לרעוב. רעב לא ידע שבעה אל אין גדול ונורא. ולאכול למען יגדל האין. וארון הברית ילך לפנינו. טוב לחנוט את הברית בארון למען אשר תוכל ללכת. לפנינו תמיד כאופק הנכסף. לא ניעף לא ניגע לא נפתח את אזור חלצינו. למען אשר נדע את הדרך אשר נלך בה.

היום נעבור את הירדן.

רחב הוא הירדן וגועשים מימיו, מי יעבירני את הנהר. הייתי ילד והיו לי סירות נייר קטנות והשיטותי אותן בנהר. שטו להן עם הרוח. הנהר היה שלולית. איש לא עמד לידי ולא אמר לי דבר.

רחב הוא, אך עבור נעברנו. ארון הברית לפנינו, הכוהנים נושאים את הארון. אני יודע: כנוח כפות רגלי הכוהנים במי הירדן יעמדו המים נד אחד. וכל העם יעבור בחרבה. עוברים את הירדן, בסך, המון עצום ורב, מגיחים כארבה ואין קץ להם. והכוהנים עומדים בקצה המים. עד אשר יתמו כל הגוי לעבור את הירדן.

כהן שתקן ושחור ועייף. היתה מביטה בי בשחוק עצוב. והייתי מביט בעינים כלות אל העם העובר את הירדן לעיני וראיתי באופק את יריחו ואין קץ לעם העובר. חמקה לה והלכה. גם הד לא נותר. עומדים ועומדים בקצה המים. מי הציב את הפרחים הקפואים והשקופים על הכוננית, גם ריח לא נותר.

עד אשר יתמו כל הגוי לעבור את הירדן. שתים עשרה אבנים ניקח מן הירדן ממצב רגלי הכוהנים. אבנים קטנות, חלוקי נחל. נציב אותן לזכרון, לזכרון מעבר הירדן. כל העם יזכור, את האבנים. מדי שנה ייאספו מכל קצות הארץ אל האבנים, אל הגילגל. שם יבנו מזבח וכוהנים חדשים יקומו. ובזבוח הזבח ובאכול הכוהנים מכל אשר יעלה המזלג יזכור כל העם כי אכן עברנו את הירדן.

עברנו את הירדן והיינו ערלים.

בחרבות צורים נמול את בשרנו. אל גבעת הערלות. אני רוצה לקחת ביד חרב, חרב צור. את כל העם להרביץ לרגלי הגבעה, גבעת הערלות. אנשים נשים וטף. לזנק מראש הגבעה עם חרב ביד ולחתוך על ימין ועל שמאל. לבתק את כל הערלות, לא לחמול. וגם את המים הערלים לשחוט ואת האויר הערל לטבוח ואת העצים הערלים לכרות. לעזאזל, פעם אחת צריך לעשות כאן סדר.

יריחו סגורה ומסוגרת.

שמחה וששון ביריחו. העם אוכל ושותה וחוגג ולא יירא רע. אתמול כמו שלשום ושלשום כמו מחרתים. שמו אותנו בבית הכלא. יום יום עוברים אנו מסביב לחומה ותוקעים בשופר. אין שומע. ביום השביעי ישמעו. אבל אז יהיה מאוחר. ביום השביעי נקיף את החומה שבע פעמים. גוי גדול ועצום. כולם כאן, כל החברים הישנים. נחייך איש אל רעהו ולא נאמר דבר, כי עוד רבה המלחמה. שבע פעמים נקיף את העיר ונתקע בשופרות, העינים השחורות והרעבות נוצצות בברק מזימה והחרב לטושה. ובפעם השביעית נריע תרועה גדולה. החומה תיפול. נעלה העירה איש נגדו ונלכוד את העיר.

בצהלות פרא ושמחת נקם. הארץ תרגז ותשתגע. האויר יזעק מוות. החרב תעלה ותרד שכורת דם. לחתוך ולשסף והעינים מתהפכות בחוריהן. לערוף גולגלות, חמרים חמרים. גולגלות טפשות, מחייכות מעדנות. מחייכות מעדנות חמרים חמרים. החרב דבקה ליד. את כל שמן וקטן נטבח לפי חרב, מנער עד זקן.

על זאת.

ועל זה.

ועל בית הכלא.

ועל השנאה אשר נחנקה ויבשה.

ועל הכוהנים השמנים והקטנים לאלוהים השמן והקטן.

ועל החומה האפורה.

הנה על זה ועל זאת תאכל החרב.

את כל הבתים נקרקר ואת הכל נשרוף ונעלה באש ונחרוש ונזרה מלח. וארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת. בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה.

ושוב הלכתי במדבר.

שמש אפורה זרחה על המשואות. על זרועותי נשאתי את רחב. שערה השחור והרך אופף אותי כצל. היא מלטפת את צוארי. לאיטי הלכתי, שקוע במחשבות. פסעתי על הכפים הלבנים והצחיחים הנשקפים אל ים המוות. טיפסתי אל המצדות. נקיקים תלולים וקודרים חורשים את המדבר. במעלות הנקיקים תלויות מערות, כקיני נשרים. ירדתי בחבל אל המערה, וסגרתי עלי באבנים כבדות. מן הקיר הקודר מלבינה אלי רחב, במין חיוך. קר בחדר ועצוב, אני משקיף מבעד הערפל אל ישימון הסלעים, אל ים המוות. הנה היא יריחו, העיר הגדולה לאלוהים.

כולם היו שיכורים משמחה ומיין. היין הטוב והיין הרע נשפכו בגביעים ובקופסאות שימורים והיו טובים בלב. הבחורים רצו לשתות מפני שזמן רב לא ראו איש את רעהו, והנה הם ביחד, והם שוב יהיו ביחד, עד אשר ייפרדו שוב.

בהתחלה בהתחלה לא היה שמח. ישבו ארבעתם על ארבע המיטות ושתו באדישות. זה היה בבית מלון. בית מלון. אחר כך התחיל להיות שמח. כולם היו שם. היה יואב הנחמד והיה אבשלום, והיה קין הרזה והצהוב והיה, מעל לכל ספק, גם ירובעל. והיה שמח, התחילו לשיר שירים. שרו את שיר החבלנים ואת שירי המדורות והאש ואת כל השירים הנפלאים על הקפה ועל המים ועל מיץ העגבניות. אבל זה עוד היה כלום. עדיין היה מורגש בשירים תוכן, וזה הפריע לאווירה. אז קם ירובעל השמן הרזה הקטן הגדול והתחיל לשיר סתם, בלי מלים ובלי מנגינה, וכולם הבינו אותו יפה וענו במקהלה רבת רגש. סגרו את הדלת כדי שהשכנים המטומטמים לא יפריעו. דפקו על הקירות כדי להשתיק את השכנים המטומטמים שעשו רעש. קיללו אותם ואמרו שהם בני זונות מימי רחב הזונה עד עצם היום הזה עם עצם או בלי עצם. וזה עוד היה כלום. אז קם קין הרוצח וצעק לחיי הספינות הקטנות שבדרך וכולם צעקו בוז. הוא אמר יחי הארץ הקדושה, יחי הבתולה הקדושה, יחי הכזב הקדוש. כולם צעקו קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות. יואב הנחמד שבר בקבוק וצעק שהוא דורש קצת שקט וקצת יחס כשהוא הולך לדבר, והוא הולך לדבר, הולך, לדבר. הוא אמר שהנה פה כולם, נמצאים כאן, דווקא בכל זאת, וזוהי קומפנסציה. שאל אבשלום: קומפנ־מה? ענה יואב: קומבניזון. קומבניזון קרוזו. אחר כך הוא אמר שצריך לתלות את הבוגדים, לחנך את הילדים ולהרביע את הנערות. ירובעל אמר שצריך להרביע את הבוגדים, לחנך את הנערות ולתלות את הילדים. אף אחד לא הבין מה שהוא רצה, הוא למד פעם מתימטיקה ואהב לעשות צירופים. אבשלום בכה וצעק: איפה כל החברים שלנו שנהרגו.

לאט לאט התחיל הזמן לזוז, כתוצאה מזה נעשתה השעה מאוחרת. התחילו להרביץ מכות, התחילו להתחבק, לצחוק ולבכות, ולחשוב מחשבות טהורות. אמר קין הרוצח: חבל שיש אנשים חיים בעולם. אם לא היו אנשים חיים, לא היה אכפת לאף אחד אם מישהו היה מת, ואפשר היה למות בשקט בלי דאגות.. הוא עורר סערה של התלהבות, נפל על המיטה והתחיל לנחור.

שאל אבשלום את יואב הנחמד: איך העניינים אצל אשתך? רואה אותה לפעמים? אמר יואב: לא. צחק יואב: עזוב את אשתי, איפה אני ואיפה היא. סיפרתי לך איך היה בבאר שבע? אמר אבשלום: חמור, הלא הייתי אתך בבאר שבע. ואחר כך אמר: אתה יודע, כשהיית בבאר שבע הייתי בא אל אשתך ואומר לה: יש לי הרגשה רעה בלי יואב. בואי ניחיה את זיכרו. אנחנו כאן והוא שם. צחק יואב ואמר: אתה זהב. ככה אני אוהב חברים, דווקא שישכבו עם אשתי. לא אכפת לי. אמר אבשלום: היא היתה תמיד חמה נורא והיתה בוכה ושואלת מתי תבוא. הייתי אומר לה שהשד יודע אם תבוא ואיך תבוא ולמה תבוא, והייתי שוכב אתה אחת עשרה פעמים בלילה אחד. לא נכון, אמר יואב, אחת עשרה פעמים לא היית עושה את זה. בוא נתערב, אמר אבשלום. מצויין, אמר יואב, נתערב ונראה. אני אומר שלא תוכל עם אשתי אחת עשרה פעמים בלילה.

היה מאוחר, כולם היו עייפים והלכו לישון. בבוקר היתה הריצפה שטופה יין, קיא ודמעות. קין שכב על הריצפה ותלה עינים מזוגגות בבוהן רגלו השמאלית. יואב קם, רחץ את פרצופו שלוש פעמים, ניגש לאבשלום ותקע לו סנוקרת. אחר כך הכניס לו גם אגרוף בבטן. אמר: לא אכפת לי מה שאתה אמרת, אכפת לי מה שאני נהניתי. אמר ירובעל: מה יש להגיד, היה טוב.

בלילה הניחו את המוקש על הכביש. הניחו אותו שניהם, יוחנן ויואב הקטן. בלילה על כביש בית לחם.

באו לתלפיות בצהרים, באוטו משוריין. היו להם שני ילקוטי גב ואיש לא שאל אותם מי הם ולאן הם נוסעים. במשוריין ישב נוטר ממושקף עם קרבינה איטלקית. כאשר התחילו לנסוע, פתחו שניהם את התרמילים והוציאו חתיכות עץ ומתכת שנצטרפו למה שנקרא שני תת־מקלעים מסוג תומפסון, וכך נסעו.

לאחר שמתחו את החוטים, 350 מטר, החביאו את קופסת־הלחיצה בחורשה, נעשה להם קר, חיפשו בית לישון בו. הסתובבו פה ושם, מצאו בית ריק. אספו גזרי עצים וקרעי ניירות וערכו מדורה. הוציאו שוקולדה ולחם והתחילו לאכול, עישנו סיגריות. איש לא בא לראות מי הם ואיך הם. בשעה 2 אחרי חצות נשמעו צעדים כבדים. נתקע ראש בפתח, ראשו של הנוטר הממושקף. אמר שרוצים לדבר אתם, אמרו: טוב, בבקשה להיכנס, בלי נשק, לנקות את הנעלים.

נכנסו שלושה לחדר. אמר יצחק: שמי יצחק, אני אחראי על המקום. אמר יוחנן: נעים מאד, שמי יוחנן, אינני אחראי. אמר יצחק: אני רוצה לדעת: איך באתם הנה, מי שלח אתכם הנה, מה עשיתם כאן, מה אתם מתכוונים לעשות, מתי אתם חושבים להסתלק מכאן בהקדם האפשרי. אמר יוחנן: יש לכם תה? אנחנו רוצים לשתות תה. הלכו לעמדה שנקראה “הארמון” לשתות תה. בדרך אמר הנוטר הממושקף: אם היה קורה משהו, הייתי נותן לו עם הקת בראש. אמר יוחנן: אין צורך.

נכנסו ושתו תה. דיברו על נושאים שונים, בעיקר על סוגי נשק שונים. לקח יצחק כוס תה בידו ונשא נאום על הכוס. אמר שהדבר הראשון שצריך להיות כאן הוא סדר. הוא לא ירשה ככה סתם. הוא אחראי, הוא מקבל הוראות, הוא מוסר דינים וחשבונות. אולי ראיתם בדרך חוטי חשמל? יוחנן ויואב לא החליפו מבטים. הם ידעו שעל הכביש מונח לו כבר שבוע או שבועיים איזה מוקש, מונח לו. הם רצו להפעיל את המוקש שלהם בבוקר. חסרו להם חמישים מטר, חתכו את החוטים שמצאו בדרך וחיברו אותם לחוטים שלהם. אמר יוחנן: חוטים? חוטים? אה, כן, חוטים. כמובן שראינו. התגלגלו בדרך כמה חוטים קרועים, כנראה חוטי טלפון. אספנו אותם וסידרנו אותם בסליל, חשבנו אולי הם דרושים לכם. אמר יצחק: תודה. באמת נשארו שם חוטי טלפון, אולי נצטרך אותם בשביל הטלפונים שלנו.

מהצד ישב הנוטר הממושקף ושוחח עם יואב הקטן. הוא היה יקה, הנוטר. שלוש שנים בנוטרות, שש וחצי שנים בצבא הבריטי, וכעת שוב נוטר. ידע כל מה שצריך לדעת ולא ידע מה שלא צריך. שאל אותו יואב: איך הולך כאן אצלכם? אמר הנוטר: חלש מאד, לפני שבועיים עלינו על מוקש, אני נוסע לי תמיד עם הקרבינה שלי, משעמם לשבת בתחנה. כשהתפוצץ המוקש, קפצתי לתעלה. היו אזרחים. דפקתי בקרבינה שבעים כדור עד שעבר הפשפש האדום שלנו ולקח אותנו. אמר יוחנן: מחר בבוקר השכם נפוצץ מכונית נוסעים ערבית שתבוא מבית־לחם. יש לנו שם 50 קילו עם רסיסים. יהיו 40 הרוגים. אנחנו צריכים בסביבה הזאת 40 הרוגים. אמר יואב: כן, 45־40. אמר יצחק: לא תעשו, לא אתן לכם. אמר יוחנן: כן. לא, כן, לא, כן. המשיכו לשתות תה. ישנם זמנים כאלה, במיוחד לפעמים.

סיפר הנוטר: הבאתי לתחנה ערבי שתפסתי. בא איזה מפקד, לא ידעתי מי הוא, התחיל לצעוק. אמר מה זה פתאום שבויים. זרקתי אותו. אחר כך אמרו שהוא אדם חשוב, מאיפה יכולתי לדעת. מובן שלא עשו לי שום דבר. שאל יואב: מי אחראי על התחנה? אמר הנוטר: השד יודע, העיקר שיש תחנה. הוא למד לפני שנים רבות באוניברסיטה והיה בחור עליז.

אמר יצחק: אם יש מלחמה צריך להילחם. יואב הקטן והנוטר הממושקף נענעו בגולגלותיהם לאות הסכמה. יצחק המשיך: רצונך בשלום, היכון למלחמה. היה חזק. יצחק היה איש צבא. הוא אמר: דרוש ארגון, זהו מדע. אנחנו נלחמים לפי התנאים, מנצלים את מקסימום האפשרויות. מביאים בחשבון את היחסים הבין־לאומיים, את היש שבידינו, את כוונות הזדון של האויבים הגלויים (ויש גם נסתרים), את המקומות הקדושים, את הנשים והילדים. לפני שבוע נפצעתי ברגל, אבל כבר חזרתי לתפקידי. אי אפשר להזניח מקום כזה.

הנוטר לא אמר כלום. בין כל הנוכחים במסיבת התה היה יוחנן היחידי שידע את שמו ואת שם משפחתו של הנוטר. פשוט, שאל אותו. בשכונה קראו לו הנוטר. בלי קרובים, בלי חברים, בלי בית, בלי חובות, בלי זכויות, עם קרבינה. אף אחד לא ידע איפה הוא מסתובב בלילות. היה מסתובב בלילות והורג, 3־2 בשבוע. היו לו מדים עם כובע אוסטרלי והיה נוטר. בשעות היום היה תופס ערבים, לוקח את נישקם, משכנע אותם.

אמר יוחנן אל עצמו: בוא יוחנן, נחשוב קצת מה שצריך לחשוב במקרים כאלה. למשל: אני לא הולך למות. דווקא בכלל לא. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ לשמו, אינני איבוד לדעת. אני דווקא הולך להילחם למען החיים. למען הנערה, האם והבית. למען עתיד יותר טוב. תמיד עושים כך, יחי העתיד. אמר יוחנן לנוטר: אם אתה מסתכן, אתה מרוויח. טוב להיות חצוף במלחמה, החוצפה משתלמת. חשב יוחנן: הפילוסופיה של הדלות, הדלות של הפילוסופיה. חשב: יש לי כל מיני אלוהים בעולם. עולים לחפשֹֹׂ אותו, יורדים לחפשׂ אותו. שוכבים, קמים, מתרוצצים, מתים. יש אלוהים שמונח בלילה על הכביש, מתוח כמו פס של כסף ונוצץ בברק עמום, מחזה תעתועים.

הסתכל יוחנן על יואב, בתשומת לב. היו לו ידים, רגלים, ואף. הוא לא ידע שכעבור חודש ימים יחדל האף הזה לנשום, והביא או לא הביא בחשבון אפשרות כזאת. הסתכל על רגליו של יואב: הן היו בהרבה מקומות. רגלים שידעו ללכת. לא נשאר בהן כלום מהמקומות. הרגלים הללו הלכו אפילו לפוצץ גשרים. אותם הגשרים המפורסמים אשר 5492 גיבורי המחזות והסיפורים שלנו פוצצו אותם. אותם הגשרים אשר 5492 כותבי המחזות והסיפורים שלנו לא פוצצו אותם. המשיך יוחנן להסתכל. הסתכל בעינים: מאום לא שרד בהן מהמראות, מהצבעים. עוצמים את העינים ־ נמחק הכל.

אמר יוחנן: נצא לסיור בסביבה. אמר הנוטר: אבוא אתכם, מכיר את המקום. הלכו לסייר, חזרו לפנות בוקר. יואב, יוחנן, הנוטר הממושקף עם הקרבינה.

בבוקר התחיל לרדת גשם איום. למטה על הכביש, מבעד לערפל, התחילו לעבור מכוניות מבית־לחם. יצחק ביקש לחכות כמה שעות, ישיג את האישור למוקש ולא תהיינה צרות. למה צרות, מי צריך את זה ביחוד עכשיו. ישבו בגשם וחיכו. היתה רוח חזקה. הידים קפאו ואי אפשר היה לבצע בהן פעולה פשוטה כמו לכפתר את המכנסים. היה צורך להכניס אותן קודם לכיס לכמה דקות, לחכות עד שהדם הזורם יתחיל לדקור כמו אלף מחטים קטנות. אחר כך לכפתר את המכנסים.

ישבו שעות וחיכו. המים שטפו על גופם ולא חלחלו. בא יצחק ואמר: יש אישור. תפעילו את המוקש. אנחנו נשב בחורשה עם הברן ונצליף. היום נצליף קצת על התחבורה של האויב. אמר הנוטר: גם אני אבוא להצליף עם הקרבינה. אף אחד לא הסתכל עליו, רק יואב ויוחנן.

עברה מכונית. לחצו ולחצו ולחצו. ועברו מכוניות. היתה השעה 12 בצהרים. השמש זרחה. אמר יוחנן ליצחק: כעת 12, אנחנו נרד לכביש לבדוק את המוקש אולי החיבורים לא בסדר. יוחנן ויואב היו כבר משוגעים לגמרי. אמר יצחק: רדו, רק תיזהרו. על הכביש יש ערבים, יש מכוניות ערביות. מימין מחנה צבאי, אנגלים. משמאל מינזר, משמש קן לצלפים. כל דבר משמש קן לצלפים. מתחת לכביש בית צפפה, יש שם ערבים. אני אתן לכם מכאן חיפוי עם הברן. אמר הנוטר: אני אחפה בקרבינה.

ירדו שניהם, היו משוגעים. ירדו כאילו יום סתיו נעים, כאילו יורדים לקטוף רקפות. השמש היתה כמו שמש והאדמה אדמה. למעלה נשארו לחפות. חשבו, כמו שחושבים אצלנו: רחם עליהם, כי מעטים המה. ומסביב, ומסביב…

ירדו למטה. הכביש היה ריק. מרחוק, מרחוק, נראתה מכונית שבאה מבית־לחם. עמדו על הכביש, לא חשבו כלום. לא חשבו אם מוזר, או לא מוזר, מענין או לא מענין. לא חשבו על האנושות, על המולדת, על הבית והאשה והאם והילדים. לא על אתמול ולא על מחר ולא על מחרתים. לא הסתכלו על הנוף ולא על השעון. בדקו את המוקש: החיבורים היו בסדר, כנראה שהחומר נרטב. לא דיברו אף מלה, רק עמדו וחיכו. שכבו וחיכו. האוטו מבית־לחם התקרב, זאת היתה מכונית קטנה, עם ארבעה נוסעים. כאשר חלף האוטו ממולם, בדיוק, דפקו לתוכו איש איש צרור ארוך. האוטו חרק, הסתובב, התהפך. עלו שניהם למעלה. רצו. טירטרו יריות. נדבקו לסלעים, לשיחים, לשמים, לארץ. הגיעו למעלה. אמר יצחק: מה עשיתם שם, דפקתם מכונית? אמרו: כן. לקחו את הנוטר וישבו קצת לשוחח על

הוא אומר לי, הוא אמר: את יודעת, כמה שהם נאלחים, כולם.

למשל: היה לי חבר. לעזאזל – הוא אומר – מדוע אני אומר היה. הוא ישנו, עדיין. קראו לו משה, אינני יודע מה שמו. כך קוראים לו, קראו. לעולם לא תביני. תשאלי: איזו צורה. תשאלי: בן כמה. תשאלי, תשאלי, לא תביני.

ואהבתי לראות אותו יוצא. ותמיד היה יוצא, אינך יודעת לאן. את שואלת בן כמה, תשאלי, אענה לך. יהיה משהו בשבילך. יצא בפעם הראשונה, יצא רחוק. והיה בן ארבע עשרה, עם רובה על הגב. הוי אחי הגדול! לא בשיר, ולא בזמר. רחוק, רחוק.

הוא אמר לי, הוא אומר. ואז הוא מסתכל עלי, אבל זה לא עלי. איננו רואה, רק יש לו מבט. והוא יפה, עינים לו יפות. מבט. ואני כל כך, כל כך.

אינך יודעת – הוא אומר – ועוד ועוד אינך יודעת. לא תדעי כמה טוב למות, ואחי, אחי הגדול. הוא אתי ואנחנו יחד, ואז שקט וטוב. אינך יודעת, כי מעולם לא מת. לא ניסית, את ערגת המוות, את הצמאון, את הבוז והמשטמה. את נפלאה, נפלאה מאהבת נשים. והפרחים שלך בצנצנת שלך נפלאים שלך. אני שלך. ריח משכר, קוסם, איך עשית את זה. אני מתאווה לכבוש את פני במשהו, ודי.

את שואלת עוד – אסור לספר. ואסור לצייר ואסור לעשות כל פסל, וכל מסכה. ואם כבר – מוטב עם קרנים בראש, זה פירוש נפלא, את יודעת. ובכן, היו לו קרנים בראש, אחי הגדול. 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23. אני כבר משתגע. הלך והלך והלך, הגענו עד האופק. אין מרחב, אין מרחק. היה לי חבר, לעזאזל, מדוע אני אומר היה. הגענו עד האופק.

ואני אומרת לו, לוחשת לו, בוכה לו, אומרת: שלמה נעצבת כה? והוא עונה: שככה. ומבט, כזה. אני מושכת אותו אלי, אל החזה (שמת לב כמה הוא רך ומלא), מלטפת את שערותיו, נושמת את ריחו.

ועת יקמלו הפרחים, יאמר: מחר נחלום, נחלום בהקיץ. כולם יהיו חיות, בלי עינים בכלל. רק לי תהיינה עינים. עינים בלי מבט, רואות הכל. לא חומדות, לא שואלות. אשב לי על כסא גבוה, כמו כסא של תינוק. וכולם ירקדו, יצאו במחול, כל החיות. יצאו לפני במחול עיוועים. יושיטו זרועות עיוורות, מגששות, אין ישע. והחזה יעלה, וירד, וינוע ויתפתל בעווית. וקצף יז ודם זב ואין עינים. והפנים יהיו כואבים. כאב אטום ועצוב. והראש יסוב על צירו, בסערת אין תוחלת, אין פשר. ואני אשב על כסא, גבוה, כמו כסא של תינוק. ואסתכל, ואתבונן, אחשוב מחשבות. כל החיות תיגשנה אלי, אני מלך החיות. אשכב עם כולם. אוהב את כולם, אני מלך החיות. ואני אלך לי עם משה, עם אחי הגדול, ונלך ונלך ונלך, ולא נגיע אף פעם. אף פעם לא נגיע. אני אעמוד על הכסא שלי ואצעק: אין אופק. ולא יהיה אופק. החיות תאכלנה אותו.

בואי, בואי, אהיה לך. היה לי חבר, אחי הגדול. לעזאזל, היה ואיננו. בואי, למה לנו להיות שנים אם אנחנו יכולים להיות אחד.

ואני אומרת לו, ואחר כך אני לא אומרת, ואני מחייכת, טוב לי. והוא מחייך, טוב לו. מבט רך ועגום, עינים יפות. וככה זה תמיד.

ככה זה תמיד. אמרתי לה: גמרת את הספור? התפשטי, כבי את האור.

אתה יודע מה, בוא ניגש אלי לחדר, נשתה משהו ונשוחח קצת, אני רוצה שתראה את החדר. אחר כך אלווה אותך בחזרה. יש לי יין מתוק, אתה בטח אוהב את זה. הנה, זאת הדרך, זה לא רחוק, חמש דקות הליכה. זה היה קודם בית ערבי, יורדים כאן במדרגות ואני גר בקומה הרביעית, תוכל לזכור את המקום בקלות. צריך לעלות במדרגות בשקט מפני שכבר מאוחר מאד. אין לי עדיין חשמל, אני משתמש במנורה הזאת, בקרוב יהיה חשמל בבית. שב, תרגיש כמו בבית, קח סיגריה. אז נשתה, לחיים. את התמונות האלה שעל הקיר הבאתי מאיטליה. יש לי גם ספרים של כל מיני ציירים, אני לא מבין בזה הרבה אבל אוהב להסתכל. הנה גוגין, סיזאן, מאנה, לוטרק, מה שאתה רק רוצה. את זאת על הקיר אתה מכיר? זאת אריאלה, כמו בחיים. יש לי כאן תנ״ך עם הקדשה שלה, לקחנו אותו בבנין של ה״בייבל־סוסייטי", היו שם המון ספרי תנ״ך. שתה עוד כוס. זה טוב, נכון? אם אתה רוצה נראה את הצילומים שלי. יש לי כאן בילקוט, מענין פעם להסתכל. אתה רואה את הילד הזה עם המעיל הגדול והנעלים הגדולות והכובע הסקוטי על העינים? זה אני, בן שש עשרה. מתחת למעיל אין בגדים ובראש מלא כינים, זה בנסיגה מיוון. פה אתה רואה אותי במדבר המערבי עם שני סינוסים. הטבח לא היה נותן לי לאכול. זרקתי עליו סיר, התנפלו עלי ארבעה טבחים, שכבתי בבית חולים.

כשיצאתי לא נתן לי לאכול, הכיתי אותו עוד פעם, ואז נתנו לי לאכול. כל יום הייתי מקבל מכות. בבית הכסא ראיתי אנגלי אחד כותב: “לא רוצים פה יהודים מטונפים”. דחפתי אותו לקיר והכיתי אותו. זה אתה רואה, זה כבר מאיטליה. פירנצה, מילאנו, רומא, נאפולי, ונציה, גנואה, ליוורנו, סלרנו, סיציליה. הנה אנחנו עושים איש משלג בחג המולד. הנה תמונה של בריגדיר איטלקי מחיל הפרשים, הנה הווילה שלו, חמש קומות. כאן אנחנו נכנסים לפירנצה. אתה רואה את הצל של הרובה על כל העיר. צילמתי עם רובה ביד, היו עוד גרמנים בעיר. הנה אני עם חבר אירי, היה בחור טוב. זה אני עם קצין אמריקאי מחיל התעופה. היינו שלושה יהודים בפלוגה בריטית. כשהיינו מקבלים חופשה היו שני הבחורים מורידים את הסמל של “פלסטיין”, התביישו. ישבנו בבית קפה ואחד קורא לי: “יהודי מנוול”. שני האחרים הסתלקו הצידה והתחילו מכות, דחפו אותי לקיר והרביצו, לא היה לאן לברוח. הייתי מלא דם. הוצאתי מהכיס את הסכין האיטלקית, אתה יודע, לוחצים על הקפיץ והיא נפתחת, זרקתי אותה בכל הכוח לאחד בצואר וברחתי. בחוץ היה מלא חיילים, יצאו מהקולנוע, הורדתי את הכובע על העינים והתערבתי ביניהם. כשחזרתי למחנה לקחתי צינור גומי והכיתי את שני ההם. פה אתה רואה אותי עם בחורה איטלקיה. הנה עוד פעם. זה בכפר בסיציליה.

ברחתי לארבעה חדשים ועבדתי בכפרים אצל האכרים. כאן אני עם שני קנדים, חוטבי עצים. הם היו מדברים מין שפה משונה שלא הבנתי, אמרו לי שזאת צרפתית עתיקה. זה המקום שבו התחלנו בפלישה. אלה פיליפינים, וכאן היתה הדיביזיה היפאנית, יפאנים מאמריקה. כשהיינו עולים על אניה כל אחד היה צריך להחזיק את השני חזק, אם לא, היית יכול בטעות לנסוע להודו או לבורמה או השד יודע לאן. אלה כל מיני בחורות איטלקיות, הייתי בחברה של סטודנטים איטלקים. הנה אחת שלחה לי תלתל שלה. פה אתה רואה גורקס, החיילים הכי טובים. היית מרגיש פתאום בלילה יד על הראש שלך והוא היה אומר: ״ג׳וני? – אול רייט". אם היה מרגיש קובע פלדה גרמני היה שוחט אותך על המקום. זה אחד מנס־ציונה. היה סמרטוט והתחנף לאנגלים, היום הוא קצין. הבחורים האלה שכל החיים גדלו על שמנת. אני לא אוהב אותם. אם תשכח אותם באיזה מקום הם ילכו לאבוד. שתה עוד כוס. בכלל, אני לא מבין מדוע אתה לא מבסוט. אני במקומך לא הייתי רוצה יותר. אתה הספקת ללמוד משהו לכל הפחות. אם הייתי לומד בגימנסיה כמו כל הילדים הטובים האלה ואחר כך לומד באוניברסיטה הייתי מצפצף על כל העולם. הייתי מסתובב פה ושם ולא הייתי הולך לאיבוד. אתה לא צריך להיות מדוכא. קח סיגריה. הנה מוסוליני והמזכירה שלו תלויים ברגלים. ניקרו לו את העין הימנית ולמזכירה שרפו את החזה. האיטלקים בעצמם עשו את זה. הנה הראש שלו מונח על החזה שלה, רומנטיקה. זה כבר תמונות מהארץ מהמלחמה הזאת. הנה דרור, הנה יואב. את זה צילמו באמצע פעולה כשהתקפנו את “נוטר־דאם”. אתה רואה אחד שוכב ומחפה עם “ברן” והשאר רצים אל הבנין. תמונה מהקורס ברעננה. שני הרוגים שוכבים, ילד וילדה, באמצע השדה. אתה זוכר שהאנגלים הקיפו את מקום הקורס והרגו שם ארבעה ילדים. השגתי את התמונה אצל עתונאי אמריקאי. עושים לינץ׳ לבחור יהודי בשער יפו. והנה האוטובוס מעטרות עם ההרוגים. אמונים, יציאה בלילה. הנה הבנין שפוצצנו אז. לעזאזל, השנים עוברות. מצחיק, מצחיק, אספר לך משהו. אתה מאה אחוז לא יודע שאז לפני שנה וחצי היתה אחת שאהבה אותך. אם אגיד לך את שמה לא תאמין, ואולי שכחת אותה בכלל, כשהיתה רואה אותך היתה מתרגשת ומתבלבלת. כשהיית יוצא לפעולה היתה חולה. אחרי כל פעולה היתה רצה לראות אם אתה בסדר. אתה לא הרגשת כלום, מי חשב אז. עכשיו הכל אחרת. בשביל חדר אחד צריכים לרוץ חצי שנה כל יום ואין עשרים לירות לתת לפקיד בשביל שיחליק את הכל. “אה, זה אתה מר רבינוביץ׳? בסדר, בסדר, מחר תקבל את החדר”. צריכים לפלוש לחדר ומביאים משטרה וצריך ללכת להכות את הפקיד והוא שוכב בבית חולים ואתה בבית הסוהר. וכשאתה יוצא אין עבודה ובמקום חדר תוקעים לך ליד שאלון, ואומרים תתגייס לחיל הספר אנחנו צריכים בחורים כמוך הרפתקנים אוהבי דרור בזים למוות נכונים לצו האומה. אם אתה רוצה אקח אותך בשבת אחת ונעשה סיור בכל החזיתות כאן ובכל המקומות שהיינו בהם, לא היית שם מאז. תוכל להישאר כאן ולישון אצלי, כבר שעה ארבע לפנות בוקר.

פרק ראשון: המוח העברי המשתחרר

המצאתי פצצה מגנטית נגד מטוסים ומטרות נעות. העיקרון היה פשוט: פצצת רקטה רגילה (מעין פגז של באזוקה), בעלת זנב רגיש המשמש כהגה כיוון וגובה, מחובר אל מערכת מגנטית. די היה למגנט לקלוט מציאות חפץ מתכתי כלשהו ברדיוס מסויים (כאן היה עדיין מקום לשכלולים, במגמה להאריך את הרדיוס) ואז, בעזרת תמסורת עדינה, היה הזנב מופעל והפצצה היתה משנה את כיוונה ודולקת כנץ מהיר אחרי מטרתה, נצמדת אליה ומתפוצצת אתה.

חשבתי בבוז על פצצת החבית של אצ"ל, מין קטפולטה פרימיטיבית המטילה פצצה בת טונה אחת למרחק של כמה מטרים. באותם הימים הופיעו ברחובות כרוזי הקיר המפורסמים ובהם תצלום הפצצה, המנוף, המישור המשופע ומכונית המשא, תחת הכותרת: “המוח העברי המשתחרר”. תיארתי לעצמי מה יהיה כאשר יתחילו לנצל את המצאתי, אפילו בקנה מידה קטן. את תדהמת העולם, כאשר יוודע שעם קטן ועני, אשר נשקו המעט עלום בסליקים, אשר האנרגיה הרוחנית העצומה שלו נתונה בכבלים של גזירות וחוקים זרים, מצא דרך להצמית את מטוסי המשעבד, את הטנקים שלו, והטיל עליו פחד אירציונלי. בדמיוני

ראיתי כותרות ב“טיימס”: “המוח העברי השטני…” “ווי 3 של המחתרת הציונית בפלסטיין”… “תדהמה בחוגים צבאיים”…

ראיתי בדמיוני את כרוזי הקיר שלנו, המכריזים בענווה, הבאה מכח הגאווה, שהיא תולדת הצניעות, בת בתה של הרגשת הכח והבטחון, כי “זאת תשובתנו לצר: חידלו מציד הדמים על אניות מעפילים המובילות בלילות ערפל פליטי עם עתיק יומין ושבע סבל בדרך לא דרך אל חופי המולדת הנכספת! כי דרך אחת לנו וערפנו עתיק ועיקש וכל מטוסי קרב ואניות משחית לא יוכלו לנו! ראי הזהרנוך, אלביון, גברת הימים: הרפי מספינותינו!”

לבי פחד ורחב. הלכתי לחפש את הצעיר הממושקף, שהיה איש הקשר שלי.

זה היה בחור מוזר במקצת, אם כי רגיל, לכאורה, בכל הליכותיו. הוא היה נמוך קומה, רזה, אך רחב כתפים. שערו צהבהב-מתולתל, עיניו השקטות וקצרות הראיה משקיפות מבעד למשקפים על העולם ועל כל חפץ שהוא. התכונה הבולטת בו ביותר היתה השקט. אך לעתים רחוקות פצה את פיו, ואך לעתים רחוקות היה מופיע בחברה. פגשתיו בביתה של מירה אפשטיין, משהו מעין בית ועד חוג לחוג של צעירים משכילים שריכזו בידם תפקידים בטחוניים חשובים, למרות גילם הצעיר. היו ביניהם גם סופרים צעירים, אך לא הרבה. רוב באי הבית היו, כאמור אנשי בטחון – בעל כרחם, הייתי אומר. יותר נכון היה לומר שהיו קרבנות של התקופה, ואיש איש מהם וויתר על משאלות לבו הכמוסות ועל חלומות של יופי ושכלול האישיות במנעמי החושים למען התפקיד שקרא לו.

מירה אפשטיין היתה בעלת נטיות ספרותיות ואמנותיות. על איצטבת הספרים שלה היו מונחים כתביהם של ט.ס. אליוט ועזרא פאונד. מהציירים העריצה את פיקאסו והיירונימוס בוש, מהפסלים את מרינו מריני (שהיה כמעט בלתי ידוע באותה תקופה) ומהקומפוזיטורים המודרניים את פרוקופייב וברטוק. ויכול אני להעיד שאי אפשר היה להיכנס לביתה של מירה לאדם שלא היה משכיל עד שרשי שערותיו. אני זוכר לפחות שנים מבאי הבית ששלטו ב-8–7 שפות חשובות על בוריין (ביניהן כמובן יוונית, לטינית וערבית) ויכלו לצטט את הומירוס, דנטה, קאטולוס, קיפלינג וקאנט בשפת המקור. על אחד מהם סיפרו בהלצה שהוא יכול לקלל במצרית עתיקה, אבל אין מי שיבין אותו.

בדרך כלל היו הדברנים שבחבורה אלה המושכים בעט, ואילו האחרים היו רומזים רמזים איש לרעהו. למירה אפשטיין היה חיוך דק מן הדק, והיא יכלה להבין את הרמז הדקיק ביותר. לזכותם של המושכים בעט מהחבורה יכול אני לומר שאצלם לא שימשה הכתיבה מעין כיסוי וכפרה על בורות ואישיות שטוחה, שוממת ומשוממת, כי אם להפך: אחד מהם היה ממש איש האשכולות, וכל שורה מפרי עטו היתה עמוסה תרבות. הוא גם שלט בעברית שלטון בלי מצרים וכל הבקי בספרות העברית לדורותיה יכול היה ליהנות מהאסוציאציות שבצבצו מבין השיטין.

הצעיר שלי היה קצת יוצא דופן בחבורה. הוא גדל בכפר הנוער בן-שמן, אם אינני טועה, ואת השכלתו רכש באקראי מקריאה, אף על פי שהיה מרבה מאד בקריאה, כפי שנתברר לי. יותר מכל הסופרים אהב את קיפלינג ושירו “אם” היה, לדעתי, המפתח להבנת אישיותו. מה שהרגיז אותי היה שבשום אופן לא יכולתי לזכור את שמו. פעם היה נדמה לי שזה רפי, ופעם מתי, ופעם דני, ופעם אחת אפילו אלכס, אך בשום אופן לא יכולתי להיזכר בדיוק. ודווקא עכשיו היה עלי לזכור, כי בו בחרתי למסור לו על המצאתי. הוא היה היחיד שעשוי היה להתייחס לעניין ברצינות.

כפי שכבר סיפרתי, היה מופיע לעתים רחוקות. ככל הנראה היה לו תפקיד חשוב. מתוך כמה רמזים הבינותי שהיה נוסע מפעם לפעם לטורקיה, יוון, איטליה וצרפת. אך הוא בעצמו מעולם לא דיבר על כך. הייתי היחידי מבין באי הבית שלא נשא בכל תפקיד ואפילו לא היה מושך בעט, ואיך הגעתי לשם הרי זה סיפור בפני עצמו. אותו רפי או מתי או אורי היה מתייחס אלי במין לגלוג מסותר, ופעם אחת אמר לי שאם יהיה לי עניין אליו, יחכה לי ברחוב דיזנגוף מס' 63.

האם תהה על קנקני? האם ידע שלמרות מראי הנבוך במקצת והתנהגותי הבלתי אחראית, חוננתי במוח חריף העשוי להביא תועלת ביום מן הימים? אינני יודע. אך עובדה היא שהבטיח לחכות לי ברחוב דיזנגוף 63, ולשם הלכתי.

צעדתי בצד ימין של הכביש, צד המספרים הזוגיים. במס' 62 היתה מסעדה. נכנסתי לשתות כוס קפה, כדי לאזור אומץ. המלצרים היו מוזרים קצת למראה, ניגבו באדישות את השולחנות, אפילו ברשלנות, ואיש מלבדם לא היה במסעדה. הם הביטו עלי במבט משונה, כאילו לא ציפו כלל ללקוח, ולרגע עלה בדעתי שייתכן וכל זה אינו אלא כיסוי, וכי המסעדה אינה מסעדה אמיתית והמלצרים אינם מלצרים והטבחים מכינים במטבח את תבשיל ההיסטוריה. התנצלתי במבוכה ויצאתי. למראה פליאתי לא היה ממול הבית מס' 62 מס 63, אלא דווקא 69. כך שנאלצתי לחזור קצת אחורנית., מס' 63 לא היה אלא צריף קטן ודל, מכוסה בנייר זפת, ובו ישבו שני בחורים צעירים על שרפרפים ועסקו בתיקון נעלים.

גם פה קיבלתי את הרושם המוזר שהסנדלריה אינה סנדלריה והסנדלרים אינם סנדלרים. פניתי אל אחד מהם ואמרתי שאני מחפש אחד ששמו רפי או מתי או עוזי או רמי או משהו דומה.

הייתי מאד נבוך ומבוייש על שלא זכרתי את השם. אחד מהם הביט עלי בלגלוג וענה בעברית רצוצה במבטא איום (הונגרי או משהו דומה) שהוא ישב פה שבוע ימים רצוף וחיכה לי, ולפני חצי שעה איבד את הסבלנות והלך. שאלתי אם נסע לאיטליה, והבחור בעל המבטא ענה שפה לא שואלים שאלות ולא מקבלים תשובות. הלכתי משם.

באותם הימים הייתי ביחסים קצת מתוחים עם מירה, מסיבות שלא כאן המקום להזכירן. בכל אופן, עתה הייתי זקוק לה מאד והחלטתי לבקש את עזרתה למצוא את רפי-מתי-דני. התביישתי קצת, כי היא היתה מקבלת את כל זה כמין תירוץ מגוחך וילדותי כדי לחדש את יחסי עמה. וכמובן שלא יכולתי לספר לה שהמצאתי פצצה מגנטית. לכן החלטתי לכתוב מכתב לאמה, ובמכתב לבקש מאת האם לחקור מפי מירה על מקום הימצאו של רפי-דני ולהודיעני. אמנם גם עם האם לא הייתי ביחסים מזהירים, ושוב מסיבות שלא כאן המקום להזכירן (עדיין היתה יפה מאד, האם, מין יופי רוחני, בלתי מיני), אבל היא בוודאי לא היתה חושבת זאת מצידי למין תירוץ. ללא שהיות הרצתי לה מכתב, וחיכיתי לתשובה.

התשובה הגיעה כעבור כמה ימים. האם הודיעתני שמירה נסעה לכמה ימים לחיפה, ואם יש ברצוני, יכול אני להופיע בביתה ב-8.00 בערב לכוס תה.

כאמור, היתה האם עדיין יפה מאד. היא קיבלה את פני בחלוק בית, הושיבה אותי על כורסה נקיה מכוסה במפית נקיה, ויצאה למטבח להכין תה. כל צעד שלה היה מלכותי, למרות חלוק הבית, והרגשתי מחשבות מגונות מאד צפות בראשי. התביישתי מאד, כי הייתי בטוח שכל אדם אחר מלבדי יכול להתייחס אל אשה כזאת רק בכבוד ובהערצה וכל מחשבת פיגולים לא היתה עולה בדעתו. הייתי בטוח שגם האם, למרות יפיה, לא חשבה על דבר בעולם מחוץ לאושר בתה וקידום העניין הכללי – שכן גם היא היתה פעילה במקצת בענייני בטחון. היא דיברה עברית במבטא רוסי מודגש, אך היה בזה מין חן מיוחד ומין הדרת כבוד, כי סוף סוף מרצונה החפשי המירה שפת אם ובאה אל ארץ זרה ורחוקה כדי לבנותה מחדש. היא חזרה מהמטבח עם טס ועליו תה ועוגות, העמידה אותו על השולחן הקטן וישבה על הכורסה ממולי. השפלתי את עיני במבוכה, כי פחדתי פן תקרא את מחשבות הפיגולים על פני. כמה רציתי שתסיר מעליה את החלוק בתנועה פראית, תתפוס בי בזרועות רוטטות, תטילני יחד עמה על המיטה ותלחש באזני דברי טירוף ואהבה זולים, המוניים!

אבל כמובן לא היתה כל תקווה, וגם שמחתי על כך. כי איך אשא פני אחר כך אל מירה?

האם פתחה את הרדיו ואמרה שיש עכשיו קונצרט יפה מאד של בטהובן, ליאונורה מס' 3. מן הרדיו בקעו הצלילים הנפלאים והטהורים. האם הקשיבה בעיניים עצומות, וליוותה בהקשת אצבע קטנה על כוס תה את המנגינה, הידועה לה כל כך. איש לא הפר את השתיקה עד שנשמעו מחיאות הכפים. גם מחשבותי אני המריאו לספירות יותר טהורות.

“אני מבינה, כמובן, מדוע כתבת לי את המכתב”, פתחה האם, "ועלי להודות שאתה יותר פיקח משחשבתי. אך עליך להבין שאינני מתערבת בעניינים שבין בתי וידידיה. כמובן, היא עדיין צעירה וקודם עליה לגמור את האוניברסיטה, אך אני מבינה שבימינו קצת קשה לנוער להתרכז רק בלימודים. גם בזמני היה הנוער באוניברסיטה סוער מאד, ומשימות הדור לקחו את לבו יותר מתורותיהם של פיכטה וקאנט, אך תמיד אמרתי לה שלדעתי ההשכלה קודמת לכל, והיא הנשק העיקרי במאבק. מצד שני, כמובן, אני מבינה שבגיל הזה הלב עושה את שלו, אבל קצת שכל לא מזיק. אני מציעה לך, בתור אם, אף על פי שאין לי רשות לכך, לשקוד על לימודיך, כי בלי ספק יש בך כמה כשרונות. בכלל, כמעט ואין אנשים ללא כשרון. בכל אחד יש משהו, צריך רק למצוא את המשהו הזה. נדמה לי שהיית מצליח מאד בהיסטוריה, כי יש לך זכרון טוב. (אגב, היא קלעה למטרה באופן יוצא מהכלל, כי באמת כח הזכרון שלי הוא ממש פנומנלי. פעם אחת, אני זוכר, התערבתי עם איציק. על לוחות המודעות הופיעה מודעת אבל על זקנ אחת “שמתה בדמי ימיה בגיל 87”. לאיציק היה זכרון בלתי רגיל, הוא אמר 89. כמובן שאני צדקתי, והרווחתי לירה, כי הזקנה מתה בדמי ימיה בגיל 87).

לא הרהבתי עוז להפסיקה, היא גם פגעה בנקודה די כאובה, כי הייתי מין הולך בטל שלא עסק בשום דבר מיוחד, וגם מידת ההשכלה השיטתית שלי היתה מצערה מאד – היחידי שחשב אותי לאדם נבון היה איציק, אך דעתו של איציק באמת לא היתה שווה הרבה ואיש לא סבל אותו. בכל זאת התאוששתי ואמרתי: “את זוכרת את הטיפוס שהיה מסתובב כאן, רפי או אלכס או אלי או מה שמו, חשוב לי מאד לתפוס אותו בהקדם האפשרי”.

“אני מצטערת”, אמרה האם, “אבל זאת תוכל לשאול רק את מירה. אינני מתערבת בענייניה”.

היא קמה ממקומה, לקחה את הטס עם הכוסות הריקות ויצאה למטבח. ידעתי שהראיון נגמר. לרגע נדמה היה לי שקראה את הבעת פני, כי עיניה הביטו בי במין הבעה של תמהון ושאט נפש. מישהו צלצל בדלת והיא הלכה לפתוח. נכנס איש שמן בעל הדרת פנים וסנטר תקיף אומר מרץ, ידעתי שהוא ממלא תפקיד בטחוני חשוב. הם התחילו לשוחח ביניהם ברוסית. איך שהוא הצלחתי להגיד שלום רצוץ וחמקתי מן הבית. לא הרחק משם גרה עלמה מבוגרת, בת שלושים ומשהו, שהיתה מזכירת הליגה למען משהו, שבה עבדתי זמן מה כנער שליח. היה לה חדר עם כניסה מיוחדת בקומה השלישית, ואף על פי שהיתה מכוערת למדי, לא היתה נעדרת רגשות. היתה זאת האשה היחידה שאתה הייתי שוכב באופן קבוע, פחות או יותר. אינני יודע אם אהבה אותי. היא היתה נוהגת לבכות לעתים קרובות. כאשר היתה בוכה, הייתי בוכה גם אני, אם כי מסיבות אחרות. זה התחיל באופן די טפשי, כאשר היתה חולה פעם אחת ונשלחתי על-ידי המנהל לדירתה כדי למסור לה חומר דחוף. הואיל והייתי צעיר וחסר נסיון לא ידעתי איך להביע את רגשותי, התחלתי לשוחח אתה על ג’ודו. (אני אוהב ג’ודו, כי הוא מבטא את יתרונה של הרוח על הכח הגס, ומי כמונו היהודים יודעים זאת!). הדגמתי כמה תפיסות צוואר, והיא נהנתה והתבדחה מאד. לבשתי עוז וחנקתי אותה וביקשתי ממנה להשתחרר המחניקה. היא לא ידעה להשתחרר, וצחקה והשתעלה והתפתלה במיטה. פתרום מצאתי את עצמי רובץ עליה בכל גופי, חונק את צווארה וחש את גופה החם מתחת לשמיכה. אינני יודע איך זה קרה, אך שכבתי אתה. שנינו התביישנו מאד ולא דיברנו על המקרה, וגם לאחר שהפסקתי לעבוד בליגה הייתי בא אליה, תמיד בתירוץ כלשהו, ותמיד בדרך של צחוק והלצה ובדיחה הייתי תופס בכל מיני אברים בגופה, והיא היתה נחלצת בצחוק, ולבסוף הייתי שוכב אתה, ואחר היתה בוכה, וגם אני הייתי בוכה, מסיבות אחרות. אינני יודע מדוע אני מספר את כל זה, הרי אין לזה קשר לעניין. אך מכיוון שלאחר הביקור אצל האם דחף אותי איזה שד ללכת אל העלמה (בפני עצמי קראתי לה “העלמה”), הריני מספר זאת.

"העלמה " התפלאה על ביקורי, כרגיל, ודיברה על מצב בריאותה הרעוע. היו לה כאבים בגב. אמרתי לה לשכב על הבטן, כי אני יודע מין מסז' בחוליות השדרה המסיר כל כאב. עיסיתי את חוליות שדרתה, ותוך כדי עיסוי הפשלתי את חלוקה כלפי מעלה. היא צחקה ונאנחה ואמרה שזה כואב אבל טוב. לבסוף התגלה עכוזה – היה לה עכוז ענקי ולבן שהיה מעורר את תאוותי בצורה איומה. אחר כך בכתה ושאלה אם אכפת לי אם היא פתאום תמות, וסיפרה שרוצים לפטר אותה. לא ידעתי מה לענות, ונפרדתי ממנה. בדרך הביתה חשבתי על הפצצה המגנטית שלי והייתי מלא גאווה.

פרק שני: איציק מייעץ לי להיות בן אדם

רצה הגורל ובשבועות הקרובים לא יכולתי לתפוס אפילו את צל-צילו של רפי-דני, האדמה בלעה אותו. הסקתי שדברים חשובים מתרחשים, ומוטב לא להרבות בשאלות.

באותם הימים עליתי ירושלימה, כדי להירשם סוף סוף לאוניברסיטה. אפיזודה קטנה שלא אשכח קרתה לי בלכתי לתומי ליד המסעדה הקואופרטיבית. שוטר בריטי מזויין שאל אותי לתעודת זהות וערך חיפוש בבגדי. הוא ראה שאני מתל-אביב ושאל אותי מה אני עושה בירושלים. אמרתי לו שבאתי להירשם לאוניברסיטה. תשובה זאת לא סיפקה אותו והוא שאל: “איזו אוניברסיטה?” עניתי לו בגאווה שבארץ ישנה רק אוניברסיטה אחת, היא האוניברסיטה העברית של ירושלים, ואת הדגש שמתי על “העברית”. השוטר לא התרשם ביותר מדברי ולא תפס את חשיבותם, ועל כך הצטערתי.

במסעדה הקואופרטיבית פגשתי מכרים ללא סוף – מי לא היה שם? חברי מתנועת הנוער או מספסל הלימודים, רזרביסטים מהפלמ"ח, נערות בצמות ובסרפנים. הרגשתי כמו דג במים, ומכל צד עפו טפיחות על שכם והיה שמח וטוב.

החלטתי ללכת לבקר את שולה גולדין. היא בודאי תמצא לי את זה שאני מחפש(אגב, התברר לי סופית ששמו גבי). שולה גרה ברחביה, ברחוב רד"ק, בבית מיוחד שבו שוכנו כמה מאנשי הבטחון של ירושלים. ביום היו שם משרדים, ומשם התנהלה פעילות עניפה בכל רחבי הארץ, וגם בעולם. כדי למנוע חדירת אנשים לא רצויים, ניקנה כל הבנין ושוכנו בו רק אנשים מהימנים. שולה היתה בתו של גולדין, שעל כשרונו הדיפלומטי התהלכו אגדות. (הוא היה מארח קצינים בריטיים, משקה אותם לשכרה ומוציא מהם ידיעות חשובות לאין ערוך. פעם, למשל, עמדו לערוך חיפוש באחד המשקים, ואחד הקצינים הפליט את הידיעה בשעת שיכרות. מיד הזעיק גולדין את מי שהזעיק, וכאשר הגיעו הטנקים הבריטיים למקום, נאלצו להסתלק בבושת פנים, עם כמה שעונים שדודים).

את שולה היכרתי מזמן, וקשה לומר שהיו בינינו יחסים לבביים. היא היתה נערה נאה למדי, יהירה, ומסוגרת בתוך עצמה. אחד המפקדים הדגולים שנפל באחת הפעולות הסודיות היה חברה, ולא מזמן התפרסמו המכתבים שכתב אליה, מכתבים המפתיעים בעצמת הרגש שבהם. עלי היתה שולה מסתכלת מלמעלה, ואולי קצת בצדק, שכן עד אותה שעה לא הצדקתי ביותר את קיומי, בשעה שדברים גדולים היו מתרחשים בכל מקום, ואפילו אם לא היית איש הפאתוס יכולת לחוש במשק כנפי ההיסטוריה. אולם בזמן האחרון, כאשר ראתה אותי כמה פעמים בחברתה של מירה (ובוודאי גם שמעה משהו,), היתה מחייכת אלי מפעם לפעם וכנראה מצאה בי משהו משעשע. אמנם, די היה להתייחס אלי יפה ומיד הייתי הופך להיות משעשע מאד, אם גם לא רציני. מובן שלמרות שינוי היחס לא העזתי להציע לה ללכת אתי לקולנוע ונזהרתי שלא לנגוע בה אפילו בהיסח הדעת. פעם ניסיתי לכתוב אליה מכתב, אך גנזתי אותו, כי מצאתי שאינו מעניין מבחינה כללית.

שולה קיבלה אותי בסבר פנים די נאות, אף על פי שבאותה שעה היה שם מישהו. היכרתי אותו לפי הפרצוף, כי ביקר פעם או פעמיים בביתה של מירה בתל-אביב. היה לו איזה שם תנ"כי מובהק כמו עזריקם או ירובעל או זרובבל, אבל כולם קראו לו ביל. לא רציתי להפריע לה ושאלתי אם היא יודעת איפה אפשר למצוא את הברנש הזה, מתי או רפי, כי יש לי אליו עניין חשוב. כאן התערב ביל בשיחה ואמר שהוא מכיר יפה את הברנש, ואגב שמו לא מתי ולא רפי כי אם גבי, והם היו יחד בהכשרת עין השופט.

“את יודעת”, פנה ביל אל שולה, “עוד לא פגשתי בחור עם דם כמו גבי. פעם, באחד המסעות, יצאנו שנינו לפני המחלקה בתור גששים…”

את סוף הסיפור אינני זוכר, לכן לא אביא אותו. בינתיים הופיע איציק, וכרגיל התפתח מיד וויכוח סוער. איציק היה בעל לשון שנונה מאין כמוהו ופגיעתו רעה. אם סבלו אותו בכל זאת איך שהוא בחברה, הרי היה זה בגלל כשרונו המיוחד לצטט מאורעות ואנשים בדיוק מפליא, איש איש וסגנונו, ובשל רמתו האינטלקטואלית הגבוהה.

הפעם פתח איציק והתקיף את התנועה הקיבוצית. ואודה – נדהמנו כולנו. אפילו אני, שבדרך כלל איני קנאי ואני מניח מידה מסויימת של שוני והבדל בהשקפות ותמיד היו לי חברים גם מחוץ לתנועה, הזדעזעתי עד תוך תוכי. הוא אמר שאת מלחמת המעמדות יש לנהל לא על-ידי בריחה לחיק הטבע וחיים טהורים של משפחה נבחרת, אלא בעיר. ולא לבקש כסף מהבורגנים, אלא לקחת מהם את השלטון קודם כל. כל עוד ייכון משק קפיטלסטי, כך אמר, וכל עוד משווק הקיבוץ את תוצרתו העירה והינו תלוי בחוקי ההיצע והביקוש הקפיטליסטיים – ואפילו בתרומות יהודי אמריקה שמקורן בניצול העמלים – הרי הקיבוץ הוא מחלת ילדות אוטופיסטית, המושתתת על אדני הצביעות התמימה. ובעיניו אין הצביעות התמימה עדיפה על הצביעות המיתממת. ועוד הוסיף, שלגביו אין כל משמעות לציונות אם אינה כרוחה קודם כל בשינוי ערכים אמיתי ובמלחמת מעמדות אמיתית. שהרי אם לא כן, הרי לפנינו עוד אחת מהתנועות הלאומניות שפרחו כל כך בעולמינו!

הוא גינה את יחסן של מפלגות הפועלים לערבים (“נלחמים על תוצרת הארץ במקום להילחם יחד עם העמלים הערבים נגד האימפריאליזם”) ואמר שבמקום “השאלה הערבית” צריך יהיה בקרוב לדבר גם אצלנו על “השאלה היהודית”. אני חשדתי מיד שאיציק החליף שוב את דיעותיו, כי כך היה נוהג לפחות פעם בשבועיים, כי היה בעל אינטלקט סוער וחסר מנוחה. פעם אפילו התחיל ללמוד תלמוד.

שולה לא השתתפה בוויכוח, רק חייכה מפעם לפעם אל ביל, אבל ראיתי שמחשבותיה תפוסות בעניין אחר.

לי לא נוח היה כל ענין הוויכוח, והרי לא לשם כך באתי. אבל במקום שהיה איציק מופיע היה הוא הקובע בנושא השיחה. שאלתי עוד פעם על גבי. שמתי לב ששולה הסמיקה והתעוררה במקצת.

“הוא עכשיו נמצא במסילות בקורס”, אמר ביל.

החלטתי לקחת טרמפ למסילות. לפני שנפרדתי מהחבורה ביקשה ממני שולה למסור ד"ש לגבי “מזאת שקראה יחד אתו את ‘העורב’ – והוא כבר ידע מי זאת”.

למזלי היו לי כמה חברים בהכשרה של מסילות וגם אחד או שנים בין הנוטרים. אבל גם ללא חברים, אין שום קושי כידוע. לובשים חולצה ומכנסי חאקי, מחליפים כמה מכוניות משא, מגיעים בערב למסילות, נכנסים ישר למקלחת, מתקלחים, שואלים במקלחת מיהו מזכיר הקיבוץ, מראים לך אחד ערום בקבקבים המסבן את גבו ואומרים לך זה המזכיר, והוא אומר לך ללכת לאכול ולתפוס אותו בחדר האוכל אחרי הארוחה והוא יסדר לך מקום לינה. ואמנם אחרי ארוחת הערב הוא מסדר לך מקום לינה אצל אחד שנסע לתל-אביב לחופשה, ובשתים בלילה מעיר אותך השומר בטעות ואומר לך לקום לעבודה ברפת, אבל אתה מסביר את הטעות וזה לא נורא, אף על פי שבעצם הצלחת להירדם רק לפני רבע שעה,מפני שעד 1.30 בלילה ישבת עם החברה מסביב למדורה והרבית כזבים על דא ועל הא, ואחרי 1.30 ניסית דבר אל שוש או אל ציפ אך ללא הצלחה יתרה, כי היא חמקה לה והלכה עם מישהו אחר (המוכתר בעל השפם, שעליו מספרים שיש לו ילדים בכל קיבוצי העמק והוא דון ז’ואן נורא ואין כמוהו מיטיב לרכב על סוס, וכל זה דומה לאמת כמו סיפורי הקאובויים או האינדיאנים, אך מכיוון שהעניין הוא נכס צאן ברזל, איש לא יאמין לך שאין כאן אפילו טיפת אמת).

אם אני מאריך קצת במעין השתפכות זאת שאינה במקומה, יסולח לי. שהרי אני מספר בהווי שהיה ושוב לא יהיה. ואם טוב היה ואם רע אין זה משנה ולא כלום. החשוב הוא בזה שהיה ולא יהיה.

ובכן, גמרתי אומר לנסוע למסילות. לשם זה כמובן הייתי צריך לחזור לתל-אביב. את הערב ביליתי עם איציק, שלקח אותי אל חדרו במקור ברוך והירבה להג על כל מיני דברים שבעולם ויעץ לי להיות לבן אדם.

פרק שלישי: כ"ץ אומר לי להיות בן אדם

כשבאתי לתל-אביב, אמרה לי אמי שאתמול היה נחום כ“ץ והשאיר לי פיתקה. קראתי את הפתק, ובו ביקש ממני כ”ץ לגשת אליו. קראנו לו כ“ץ ולא נחום, אינני יודע מדוע, אף על פי שבבית הספר נהגנו לקרוא לתלמידים ואפילו למורים בשמם הפרטי. הוא היה בחור גבוה, יפה תואר, ואהוב על כולם. היה בעל כשרונות מזהירים, ובלי ספק התלמיד הטוב ביותר. אמנם איציק קיבל ציונים גבוהים בכל המקצועות, אך איציק היה בעל גאווה והיה מתאמץ מאד, כי לא נאה היה לו לקבל אפילו בזואולוגיה פחות מ-10. ואילו כ”ץ היה גורף את העשיריות ללא כל מאמץ. וכשם שאיציק היה דק וגרמי ומכוער, כך היה כ“ץ יפה, בעל חיוך רחב ופנים גלויות ורחבות. אני אהבתי אותו על כשרונו לספר בדיחות, הוא היה מצחיק אותי עד מוות. היה לו סגנון מיוחד, והיה נוהג להשתמש בביטויים כמו “אפס כי” ו”זולתי אם" ו“לא עוד” וכיוצא בהם.

אלמלא כ"ץ, לא הייתי זוכה להגיע לביתה של מירה אפשטיין. הוא שפתח בפני את דלת הבית ההוא, ובעצם נמצאתי שם תחת חסותו. היה בו מין טבע נדיב שכזה. ואף על פי שידע את רחשי לבי למירה (לא יכולתי להימנע מלהשתפך בפניו, באחד מערבי הקיץ האלה שנועדו להשתפכויות בני הנעורים, על ספסל בשדרות הקרן הקיימת), הנה לא רמז אף פעם על כך במעמד אנשים זרים ולא קרץ עין או חייך חיוך עקום כיודע סוד.

כ“ץ גר במעונות עובדים ברחוב פרישמן, כי אביו עבד בעתון “דבר”. אבל על כ”ץ עצמו לא השפיע הדבר, הוא עצמו היה אוהד סיעה ב'. ידעתי שהוא בבית בבוקר, ורצתי מיד לשם. בדרך פגשתי את בני, שהזדמן לחופשה בתל-אביב, כי גם הוא גר במעונות עובדים, וחטפנו שיחה קלה. לא ראיתי את בני אולי שנה. כי אחרי השביעית ירד מיד לנגב, והיה שם בהכשרת רביבים או כפר מנחם או משמר הנגב או משהו דומה לזה.

הופתעתי למראה השינוי שחל בו. בכיתה היה תמיד הטיפוס הילדותי ביותר, וכל המורים היו מוכרחים לסלק אותו מכל השעורים, כי היה מקבל התקפות צחוק בלתי פוסקות שהיו עוברות כסופה מידבקת בכל הכיתה. או שהיה אוכל נייר, שותה דיו ועושה כל מיני מעשים אשר לא ייעשו. בהפסקות היה עולה על הידים עד הקומה השלישית ובכלל היה קוף חייכני.

הפעם היה רציני, שזוף, פלגמטי במקצת, מבנה גופו התרחב, ובמקום הסנטר הילדותי והפנים העגולות והצוחקות צמח סנטר מרובע על צוואר מוצק של פר, ידים כבדות כמשוטים ורגלים איתנות. הוא הסתכל עלי בבוז מסותר ושאל אם אני עדיין עובד בליגה. הסמקתי במקצת (אף על פי שבשום אופן לא יכול היה לדעת על יחסי עם “העלמה”) ואמרתי שאני דווקא חושב להתגייס בקרוב לפלמ“ח, אך מכיוון שעזבתי את תנועת הנוער זה קצת קשה ולא נעים. הוא הביט בי בפקפוק ואמר שאולי אוכל להיכנס כ”בודד“, אבל להיות “בודד” זה לא חיים. שאלתי אותו בדרך אגב אם נכון מה ששמעתי שנכנס לחדר משפחה, והוא אמר שכן. אמרתי לו שאני הולך לבקר את כ”ץ ונפרדנו. (כעבור כמה ימים ראיתי אותו מכה לבדו, באומץ רוח לא מצוי, ארבעה קומוניסטים שניסו להפריע באסיפה למען רוסיה הסובייטית מטעם תנועות הנוער החלוציות).

כ"ץ ישב על המרפסת, יחף ובמכנסי התעמלות, וקרא ספר אנגלי של סאקי וצחק בקול רם. תמיד הייתי מוצא אותו צוחק בקול רם, מסיבה זו או אחרת. הוא נתן לי במתנה מילון כיס אנגלי ואמר לי שעד שלא אלמד אנגלית לא אהיה בן אדם. אחר כך שאל אותי אם שמעתי את הבדיחה על המשוגע, שאלתי אותו איזו בדיחה על משוגע כי אני מכיר כמה, והוא סיפר לי את זאת על המשוגע שהתכסה בסולם שהיה חסר בו שלב אחד. אחר כך סיפר לי כמה בדיחות על תוכים, וצחקנו שנינו.

הוא סיפר לי שהחליט סופית לא להצטרף להכשרה, וללכת ללמוד בטכניון. ההחלטה הזאת עלתה לו בדמים, כי בשל זאת היה עליו לנתק את יחסיו עם נירה. היתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את כ“ץ קצת עצוב. היה זה סוד ידוע לכולם שהשנים הם זוג נאהבים, עוד מתקופת מחנה העבודה שלנו בשישית בעין-חרוד. אמנם כ”ץ לא דיבר על זאת אף פעם אבל אני חושב שהיה בא עמה גם ביחסים מיניים.

היא לא היתה יפה, אך מלאת חן. אביה היה אחד מפעילי הבטחון, והיתה קרובת משפחה מצד אחד לדודה של מירה אפשטיין, שהיה אף הוא אחד המפקדים הגבוהים, ומצד שני היתה קרובה לפרדקין, מראשי הוועד הלאומי ודמות מחנכת במלוא מובן המילה.

בינתיים נמצאה נירה בהכשרה, אך התחילה קצת לבוז לכ“ץ על שלא הפסיק את הלימודים יחד עם כולם אחרי השביעית, והאשימה אותו בנטיות לקרייריזם אישי. יכול אני להעיד על כל שלא היה בו מאומה מהקרייריסט, אלא שפשוט אהב אהבה מטורפת את המקצועות המדוייקים. נירה אמרה שבשעה זאת אין לשים לב לאהבות פרטיות אלא לצו השעה, ורמזה שהיא מוכנה לשכוח גם את אהבתה הפרטית. על זה ענה כ”ץ שלדעתו יכול כל אדם להביא תועלת לעניין הכללי רק אם אינו עושה שקר בנפשו ואינו מדכא את אישיותו.

“אינני מאמין באידיאלים”, אמר כ"ץ, "ומי שעולה על הגרדום יעשה זאת בשמחה ואל יעמיד פנים מעונות של עולה על הגרדום. ומי שמקריב את חייו הטובים והקלים ומקבל עליו חיים קשים, הבה יעשה זאת מאהבה כי כך ברצונו וכך הוא אוהב ואל ישים עצמו מופת לאחרים, כי אחרת הרי יש גם בזה מעין קרייריזם. אשר לי, אינני אוהב חקלאות, ואינני אוהב חיים קשים. לעומת זאת אני אוהב מתימטיקה ומכונות, ואני שונא צביעות. ואינני רוצה ללכת לקיבוץ כדי להיקרא אחר כך לתפקיד בעיר ולבוא לשבתות לקיבוץ כדי לשמור על הקשר ועל התואר הרם, או לעזוב ולהיות “חבר קיבוץ לשעבר”.

הוא התלהט קצת בדברו, וגם זה היה מוזר, כי מטבעו היה לא קנאי וקר מזג. אך כנראה שקריעת היחסים עם נירה השפיעה עליו. (כעבור כמה שנים עזבה את הקיבוץ ועברה עם בעלה, אף הוא חבר קיבוץ לשעבר, לאחת משגרירויותינו באירופה. בעלה היה שם נספח צבאי והיא למדה קרמיקה).

אני מרגיש שאני מדלג מעניין לעניין ללא קשר, אך ראשית אינני סופר ולא בן סופר, ושנית נדמה לי שקיים קשר טבעי בין הדברים המרופרפים הללו, אם כי אינו בולט לעין.

כ"ץ קרא לי כי שמע על התקררות היחסים ביני ובין מירה, וגם מפני שרצה כפי הנראה להקל על עצמו את לבטי החלטתו. סיפרתי לו בגילוי לב על אהבתי הגדולה למירה וכיצד אני מרגיש את עצמי חסר ישע בעניין זה. הוא ניחם אותי בפתגם שאינני רוצה לחזור עליו על הסבלנות, הפיל והתרנגולת, ויעץ לי לנהוג בסבלנות.

שאלתי אותו אם הוא מכיר את גבי. הוא לא הכיר. נתתי בו סימנים, והוא אמר שאם כך, הרי זה לא שום גבי אלא אורי ממשמר-העמק. סיפרתי לו שאני נוסע למסילות אבל לא אמרתי לשם מה. הוא אמר לי למסור ד"ש לעוזי, ונפרדנו.

פרק רביעי: הביקור במסילות

הנסיעה עד מסילות עברה ללא מאורעות מיוחדים. עד בית ליד הגעתי במכונית משא שנסעה לנתניה. מבית ליד עד עפולה נסעתי במכונית צבאית בריטית. הנהג הסתכל עלי בחשד אבל בוודאי חשב שעם יהודי על הגג יותר בטוח לנסוע. בעפולה אכלתי פלאפל וניסיתי לעצור טרמפ על יד “תנובה”. אינני יודע מדוע תמיד כשאני בא לעפולה אני נזכר בשיר:

"מעפולה באתי תל-אביבה ברכבת יום שישי,

יש לי דג מלוח באמתחת ותסרוקת על ראשי".

אבל ככה זה לא יעזור כלום. אני בכל זאת מקווה שפעם תהיה בעפולה אופרה כמו שחלמו אבות העיר.

בעפולה תפסתי מכונית שנסעה לבית-אלפא. בדרך ראיתי שנים שאני מכיר על מכונית משא שנסעה בכיוון לחיפה. הספקנו לצעוק “אהלן!” איש לרעהו ומכונית נעלמה בתימרות אבק. בבית-אלפא נכנסתי לחדר האוכל לאכול ארוחת ארבע, ומשם ארבע, ומשם עד תל עמל תפסתי עגלה. בתל עמל לא היכרתי נפש חיה ומשם הלכתי ברגל עד מסילות.

נכנסתי למקלחת, התקלחתי, אבל לא שאלתי מיהו המזכיר, כי מקום לינה יכולתי לסדר לי באופן אחר ולמה להטריח. הלכתי לחדר האוכל ושאלתי מי יודע היכן אפשר למצוא את גבי. אמרו לי ללכת למחנה האוהלים בקצה המשק ושם לשאול. זאת בעצם יכולתי לנחש בעצמי. במחנה האוהלים היה הראשון שתפסתי נחצ’ה. אותו אני מכיר עוד מהשכונה, וכשהיינו קטנים היינו חברים די טובים. מאז הייתי נפגש עמו לפעמים על יד “ויטמן” או על שפת הים. פגשתי עוד שני ידידים טובים, יורם וניסן, ואתם ביליתי אחר כך את הערב. נחצ’ה הראה לי את האהל של גבי והשאיר אותי שם. איש לא היה באוהל, ישבתי שם על אחת המיטות וחיכיתי.

זה היה אוהל עגול עם תורן אחד ובו שתי מיטות ברזל, כד חרס למים, מנורת נפט,כמה מזוודות ועל המזוודות עתונים וספרים. פשפשתי קצת בין הספרים ומצאתי את “אנשי פנפילוב”, “ידידות שנפסקה”, “פואמה פדגוגית” ועוד, אבל את כל זה כבר קראתי והיה לי אפילו בבית. מתחת לספרים מצאתי רומן זעיר מעוך ומכוסה כתמי שומן של י. ריטו בשם “פרצי בן חיל”, ופתחתי אותו כדי לראות אם אני זוכר את השורה הראשונה שהיתה: “ידידי ראש הנחושת הטיח את הבקבוק בתנועה קלילה בראשו של תופס ההגה”. זה היה בדיוק כך. מצאתי עוד רומן זעיר של אוליבר ג. אוסבורן בשם “נפש האקדח”, וגם ספר תנ"ך ומפת ארץ-ישראל, עם הנגב בצד מחוסר מקום.

נכנס בחור גבה קומה, בעל סנטר תקיף עם קצת אי-תגלחת גברית כחולה והבעת פנים נמרצת. הוא מדד אותי מלמעלה למטה ואמר: “אני גבי. שמעתי שאתה מחפש אותי”.

חשבתי שאני מקבל שבץ. מפני שזה לא היה בשום אופן האדם שחיפשתי. אמנם היו כמה קווי דמיון, אם תרצו, אבל זה היה בהחלט לא הוא.

כנראה שראה על פני את המתרחש בתוכי, כי פתאום שאל: “אז מה? אני לא מוצא חן בעיניך? לא כמו שסיפרו לך?” הוא חייך ואמר: “אין דבר. הזעזוע הראשון יעבור. אמנם כשצריך אני רוכב על אנשים, אבל לפעמים אני גם עוצם עין מכל מיני דברים, אם כל השאר בסדר”.

אמרתי לו שלא זה העניין, אלא שישנה כאן טעות, מפני שאני מחפש מישהו אחר ששמו גבי, וכשהייתי בירושלים אצל שולה גולדין היה שם מישהו שאמר שגבי נמצא במסילות (כשאמרתי את השם שולה גולדין הוארו לפתע פניו).

הבחור נראה תפוס בהרהורים ואמר: “זה קרה לי כבר כמה פעמים, מחליפים אותי לפעמים עם גבי מתל-יוסף. אגב את שולה גולדין אני מכיר, מה אתה?”

אמרתי לו שהיא ביקשה למסור ד"ש לגבי מאחת שקראה אתו את “העורב”, אלא שעכשיו באמת אינני יודע למי למסור אותה.

“אם תראה אותה”, אמר גבי, “אמור לה שדרישת השלום הגיעה למטרתה ללא אבידות, התחפרה במקום ואחר המשיכה לנוע בכיוון בלתי ידוע”.

“איפה נמצא גבי מתל-יוסף?” שאלתי.

“אין לי שום מושג, אבל בטח לא בתל יוסף, כי רק אתמול הייתי שם. אבל אין דבר”, הוסיף “מכיון שכבר עשית את כל הדרך הארוכה הזאת, תישאר כאן לארוחת ערב ואחר כך תוכל להשתתף בהווי, אם אתה רוצה”.

הודיתי לו מאד ואמרתי שיש לי גם כמה חברים במחלקה, והוא אמר שאם כך הרי זה מקל מאד על קליטתי ונפרד ממני בטפיחה נמרצת וידידותית על הכתף.

את הלילה הזה לא אשכח לנצח. ביליתי אותו יחד עם כל החברה מסביב למדורה על שפן שנסחב מהשפניה מבעוד יום ועתה היה ניצלה ומפיץ ריח ניחוח (נחצ’ה המם אותו במקל במכה אחת, כי היה מומחה גדול לעניין, פשט את עורו וערך אותו נתחים נתחים על האש), על פינג’אן קפה שהועמד על חצובה, וגם ההל שבלעדיו לא יכון קפה לא נעדר, ומישהו שר שיר עצוב בערבית, יה-לילי, וכולם ענו אחריו במקהלה, ואחר שרו כמה מנגינות רוסיות עם מלים מענייני היום, שחוברו בידי פייטן צעיר מאנשי ההכשרות, ועוד שירים בלי מנגינה עם הומור בעל צביון מקורי, והליל היה שקט וחם וההד עלה מהגלבוע ועד הרי הגולן, אבל את הערבים האלה היה מי שתיאר ואל לי לחזור על המפורסמות. הייתי כל כך שבע רצון עד ששכחתי אפילו להצטער על נסיעת החינם.

מה שקרה אחר כך אינו מובן לי עד היום, אני מניח שביסודו של דבר היתה נעוצה אי-הבנה מצערת.

אחרי ההילולה השקטה פרשתי לישון באחד האוהלים, ואך עצמתי את עיני הוטלה עלי שמיכה ומכות מקל אכזריות ניתכו עלי מכל העברים. מרוב פחד וכאב התעלפתי, וכמו מתוך חלום שמעתי קולות פקודה קצרים, ולאחר זאת השתרר שקט ממושך. הרגשתי שמטלטלים אותי, עוקדים אותי, מטילים אותי לאיזה שהוא מקום, ושוב שקעתי בעלפון, ומפעם לפעם הייתי מתעורר ושומע שאון גלגלים. כפי הנראה הובילו אותי לאיזה מקום.

כאשר פקחתי את עיני, מצאתי את עצמי קשור למיטת ברזל באיזה חדר שהוא חדר ששימש כנראה כמין מחסן. בחור חסון בבגדי חאקי נכנס והביא לי כוס מים. אחר כך באו עוד בחורים והיכו אותי במקלות עד שאיבדתי את הכרתי. כאשר התעוררתי שוב, שמעתי קול שקט שואל אותי מי שלח אותי לרגל, והיכן גרים אנשים אלה ואלה (את שמותיהם קרא לפני בקול רם אך איש מהם לא היכרתי).

אינני רוצה להאריך בתיאור העינויים שעברו עלי, כי כאמור, היתה כל זאת אי-הבנה פשוטה. יכול אני לומר בקיצור רק שבמשך שבועיים הוכיתי יום יום, הורעבתי, כמה מאצבעותי נשברו ומכות המקל שירדו על ראשי טשטשו אותי למשך כמה חודשים. פעם אחת מתוך עילפון, נדמה היה לי שראיתי לפני את פניו של גבי – לא זה ממסילות, כי אם זה שאותו חיפשתי כל כך – רציתי לצעוק ולהגיד שסוף סוף מצאתי אותו, ויש לי משהו חשוב מאד למסור, משהו שיביא תועלת עצומה לאין ערוך לעניין העם היהודי, אבל לא היה בי כח, והמכות טשטשו את שכלי.

בסופו של דבר הוטלתי בלילה אחד על הכביש השומם, מלווה באלות ושבועות ואזהרות שלא לספר דבר אם אינני רוצה להמיט רעה על עצמי. לפנות בוקר עצרתי מכונית משא שהובילה כדי חלב מעמק הירדן לתל-אביב וכאשר הגעתי הביתה מצאתי את אמי מטורפת למחצה. שבוע ימים שכבתי הוזה על הספה ולא רציתי לדבר עם איש. הייתי מלא בושה. לבסוף קמתי ויצאתי, להמשיך את חיי כמקודם. וזוהי הפעם הראשונה מאז שאני מספר את הספור הזה. מובן מאליו שזה לא השפיע במאומה על יחסי לעניין הכללי, כי אני יודע שאי-הבנות עלולות לקרות תמיד, והן חלק בלתי נפרד מכל מלחמה.

פרק חמישי: הבית העקום ברחוב דיזנגוף

עניין הפצצה המגנטית לא נתן לי מנוח, והחלטתי לשכוח את גאוותי וללכת אל מירה. תחשוב לה מה שתחשוב, אבל למען האמת אני הולך אליה לא מתוך מניעים אישיים, ודי לי שאני יודע את האמת.

מירה קיבלה את פני בקרירות ניכרת ואמרה שלמען האמת לא פיללה לראות אותי כל כך מהר, כי אני בוודאי עסוק בעניינים חשובים כך היא מקווה, ואם בכל זאת מצאתי לי פנאי להציץ, מה היא יכולה לעשות למעני, אף על פי שהיא עסוקה למדי ואין לה הרבה פנאי. אמרתי לה שבאמת אני עסוק בדברים חשובים, ודווקא בזה היא יכולה לעזור לי, כי אני מחפש את גבי.

“איזה גבי?” שאלה מירה בתמהון.

נתתי בו את כל הסימנים שזכרתי. מירה נראתה נבוכה, ורוחה כאילו שוטטה באילו מחוזות רחוקים (כמה רציתי להימצא באחד המחוזות הנסתרים הללו, ולפגוש אותה כך, כאילו באקראי, ושוב לא להיפרד!), ולבסוף הודיעה קצת ברטט, שאם כך הוא הדבר הרי אין לה מה להוסיף על מה שאמרה קודם.

לא ידעתי אם לקבל את דבריה בתמהון או ברוגז, אך ברגע זה נשמע צלצול בדלת. מירה ניגדה לפתוחה וחזרה עם בועז אורלינסקי.

בועז אורלינסקי היה משורר שהתחיל להתפרסם באותה תקופה, והיה חותם על שיריו א. בועז. אני סבור שהיה מאוהב במירה בסתר, כי רבים משיריו היו מוקדשים ל“מ.”. היו אלה שירים גבריים סוערים, בהם הישווה המשורר את עצמו לנהר איתן, למפל שלג, לזאב רעב, לכשיל ולמפץ.

אני לא אהבתי את השירים של בועז, אף על פי שמבחינה לשונית הצטיינו בעושר בלתי מצוי, כי אני מכיר את הארץ יפה ומעולם לא ראיתי בה נחל איתן או זאב רעב או מפל שלג חוץ מאשר בגן חיות או בקולנוע. לא התביישתי להגיד זאת לבועז, אבל הוא אפילו לא הטריח את עצמו לענות לי, ולמירה אמר בהזדמנות פרטית שהפרובינציאליות אוכלת בנו בכל פה.

אגב, את כל העניין סיפרתי בשעתו לכ“ץ, והוא אמר לי בצחוק שהזאב הרעב של המשורר אינו אלא כתם על הסדין. לפעמים אינני מבין את הבדיחות של כ”ץ.

כאשר בא בועז, מצאתי הזדמנות להסתלק, כי לא אהבתי להיות אתו בכפיפה אחת, והשארתי אותו להשליך כדורי שלג על מירה. הלכתי שוב ל“עלמה”, ושיחקנו במחבואים. היא התחבאה בחדר האמבטיה, עירומה כביום היוולדה, בתוך ערימת סדינים שהיתה מוכנה שם לכביסה. גיליתי אותה במחבואה בצעקת “קוקו!”, ודפקתי אותה על הסדינים. היא התפתלה בצחוק ואמרה שבדירה כל כך קטנה אי אפשר להתחבא, ומתי סוף סוף תעבור לדירה יותר אנושית.

אני רוצה להתנצל על הדרך המשונה שלי בסיפור המאורעות, אבל אינני סופר דברי הימים ולא התכוונתי לכתוב היסטוריה. חוץ מזה, הרי סוף סוף כולנו עברנו יחד את התקופה ההיא ושלד המאורעות מוכר לנו יפה. למי שאינו יודע אזכיר שבאותה תקופה שלטו בארץ האנגלים, בזכות מנדט שקיבלו מחבר הלאומים, והצהרת בלפור שניתנה ביום ב' בנובמבר 1917 אישרה את זכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ-ישראל. ושעם התעצמותו של הישוב העברי אחז אותם פחד והם החלו להתכחש להבטחותיהם, וגזרו על העלייה ועל קניית הקרקעות. אז קמו הטרוריסטים שהכריזו שהבריטים הינם כובש זר במולדת העברית ויש לגרשם בכח מהארץ, ופתחו במעשי טרור. כתגובה על מעשי הטרור הגבירו הבריטים את הכוחות המזויינים ובסופו של דבר הפכה הארץ למצודה משוריינת מוקפת גידרי תיל שבה הילכו טנקים ומשוריינים והטילו אימה על האוכלוסיה. כנגד תפיסה זו של המיעוט הטרוריסטי היה רוב הישוב המאורגן, שלא רצה להסתכן במערכה גלויה עם הבריטים מחשש שמא יחריבו את מפעלינו והיש שבידינו, והעדיפו מלחמה פסיבית של תעמולה עם התעצמות. הם קיוו על-ידי כך לרכוש את אהדת העולם ולאלץ את בריטניה לחזור בה מגזרותיה ולחדש את העלייה לארץ, ביחוד מאחר שהעולם זועזע על-ידי רצח ששה מליון יהודים. היות והפורשים חיבלו בעמדה זו על-ידי מעשי הטרור, נערך מצוד עליהם, מנהיגיהם נתפסו ונמסרו לשלטונות הצבא, והם הוגלו מהארץ וחזרו אליה רק עם הקמת המדינה היהודית. אולם מאסר הטרוריסטים לא מנע את פעולתם, והם המשיכו לזרוע טרור. ועכשיו אני יכול לחזור לסיפורי.

כאשר חזרתי הביתה מהביקור אצל מירה עברתי ליד הבית מס' 63 ברחוב דיזנגוף. לתמהוני ראיתי שכל הנוף השתנה. במקום שבו עמדה הסנדלריה היתה עכשיו המסעדה, היתה הסנדלריה. אלא שעתה היה זה בית מידות חדש וענקי. הרגשתי מיד שדברים גדולים מתרחשים. אמנם, מה שקצת לא מצא חן בעיני, היה שהבניין היה עקום במקצת, כמין עקמימות של מגדל פיזה, אם גם לא באותם הממדים. אבל הרגעתי את עצמי במחשבה שבכל מפעל בעל מידות ענק יכולה לחול עקמימות קטנה, ואין לשפוט על היקף המפעל וחשיבותו לפי סטייה קלה שבקלות מחוקי הכובד. מצד שני, חשבתי, שוודאי היתה כוונה מודגשת בדבר, ואנחנו כבר הוכחנו לא פעם שבמקום שבו נכשלו המומחים וניבאו רק שחורות, שם התגברה הרוח החלוצית גם על הבלתי אפשרי וחוללה ניסים שהדהימו את העולם. רציתי להיכנס לסנדלריה ולשאול על רפי, אך נזכרתי שאינני יודע את הסיסמה.

בבית מצאתי לתמהוני הרב את שולה גולדין. היא ישבה על כיסא, דוממת, והבעה של כאב ושקט אצילי על פניה. לבירכת השלום שלי ענתה בניד ראש קל, ובקול נמוך. סנטרה רעד קצת, ראשה צנח על חזה, והיא התחילה להתמוטט. תפסתי אותה בעוד מועד, והיא נפלה ללא רוח חיים בזרועותי. הרגשתי את חזה הצעיר והחם נלחץ אל חזי, ואת פטמותיה הקטנות והקשות דוקרות אותי מבעד לחולצתה הדקה. לרגע שכחתי את כל מה שמסביבי והעברתי את ידי בהיסוס על חלקת חזה, אך נרתעתי ובושתי למראה הנוגע עד הלב. חשתי למטבח להביא כוס מים, הטיתי את פניה לאחור והשקיתי אותה. היא פקחה עינים עצובות, מלמלה משהו ואחר אורו פניה לחיוך מיוחד במינו, שעצב ושחוק משמשים בו בערבוביה. לפתע, ללא סיבה, נשקה לי בחום על שפתי ואמרה שאני קטן ומתוק. התביישתי מאד, ליוויתי אותה לדלת ונפרדנו.

פרק שישי: נפש הפצצה

לפצצה שלי יש נפש.

קראתי שפילוסוף אחד אמר שלמגנט יש נפש, כי הוא מפעיל ומניע את הברזל. אני חושב שזה נכון. אינני חושב שהוא אמר מה שמייחסים לו שהכל מלא אלים, כי במקום שיש נפש שם כבר ממילא אין צורך באלים.

לא במהרה הבינותי שלפצצה שלי יש נפש. אבל ככל שהלכתי והתעמקתי בה, ושכללתי אותה בדמיוני עד שהגיעה לשיא היעילות והחיסכון והדיוק שכולם היינו הך, התחלתי להבין גם את הלך רוחה ואפייה. הלך רוחה כמובן אינו נכון, כי אין לה רוח, אבל אפייה נכון. איני מתפלא על שחשתי במציאות נפשה של הפצצה רק לאחר ששכללתי אותה, כי לעתים קרובות הדברים יותר חזקים מאתנו ואנו משתוממים על החיים והמשמעות החזקה שניתנו לדברים לאחר הדחיפה הראשונה שנתנו להם, ולאחר דחיפה זו שוב אין הם תלויים בנו. כך בודאי קרה גם לאלוהים כאשר ברא את האדם, אם נכון הוא הדבר.

לפני זה ברצוני להעיר שאני מחלק את בני האדם לא לטובים ורעים או לרעבים ושבעים ואפילו לא לזכר ונקבה, כי אם לאמנים וללא-אמנים. ואם נכון הוא שאלוהים ברא את האדם בצלמו (דבר שאני כופר בו, ואני כופר במציאות האלוהים הן כישיש בעל זקן שנתן תורה לבני אדם והן ככח מופשט המניע את הבריאה והן כרוח הבריאה המצויה בכל, ולדעתי כל זה הבל הבלים ופטפוט של פילוסופים, כי אינני סבור שהבריאה בכלל נוצרה וכי חייבת להיות לה סיבה או סיבת הסיבות, ויותר נכון לראות בה משהו סתמי), אבל נחזור לראשית המשפט הארוך הזה: אם ברא אלוהים את האדם בצלמו, הרי נתן בו רק את צלמו החיצוני ולא את נפשו. דבר זה ברור ומובן מאליו, כי נפש האדם אינה מושלמת, כלומר אינה מוגמרת. האמנים, המציירים ומפסלים את צלם דמות האדם, נותנים בה את הנפש האלוהית. כי נפש הפסל והתמונה אינם נפש האדם אלא נפש ערטילאית הנתונה בחומר דומם שצורתו כצורת האדם. ודווקא היותו של החומר הזה דומם היא המאפשרת לנפש האלוהית לשכון בתוכו, כי על כן אינה מוגבלת אז במיגבלות הגוף. ואילו המהנדסים ובעלי המלאכה הבונים אניות ומכונות ושאר חפצים שאינם דומים לאדם אלא משמשים אותו, נותנים בחפצים אלה את נפש האדם, אותה נפש שאינה באה על תיקונה כל עוד היא נתונה בגופו של האדם, בשל המיגבלות החמריות שלהן נתון גופנו.

לתדהמתי הרבה נוכחתי שבפצצה שלי טמונות כל התכונות האנושיות הטבועות בכל אחד מאתנו, אלא שאין אנו יכולים להביאן לכלל גילוי.

ראשית, היופי הפשוט, המדוייק, היעיל, המושלם. אותם קווי זרם, שכשם שהם מקטינים את התנגדות האוויר כך הם יפים, טהורים, ויש בהם אולי הצורה הגיאומטרית האסתטית והמושלמת ביותר. ואין לי ספק שנפש האדם ניחנה בשלימות מתימטית וגיאומטרית, הקיימת רק בטבע הדומם או המופשט.

הכח, החוזק והעצמה שבמיבנה. הכל מכוון למטרה אחת, שהיא המרכז הגיאומטרי ונקודת השיא של הכח. ושם, באותה נקודה קטנה שהיא המוקד של הקונסטרוקציה והצורה, שם גם הנפש והמטרה שלשמה נוצרה הפצצה.

המהירות, השמה ללעג כל מהירות אחרת של מסה שווה לזאת, שלא לדבר על קרני האור שהן בסדר גודל אחר.

הדיוק.

וכל המעלות האלה, שהן שלימות עילאית והרמונית של צורה חיצונית עם תכונות פנימיות, לא באו אלא לשרת מטרה אחת, ומטרה זו היא נפשו של היופי והכח הזה: לעוט כנץ, תוך שניות מספר של חיים (כי הפצצה נולדת אך ורק ברגע בו היא מופעלת, ועד אז היא כעובר במעי אמו) – אבל איזה חיים נפלאים, חיים של מרידה נועזת בכל הארציות ובכל הקטנות והשיפלות – כדי למלא משימה אחת, עליונה ויחידה ואין בילתה: למות בנפץ. הנה כך, רק במותה משיגה הפצצה את פיסגת ותכלית חייה, אבל היא משיגה אותה על הצד המפואר, הנורא והמרעיש ביותר. וכאשר היא מתה, היא זורעת מוות, כשם שהחיים זורעים חיים. אבל כמה זה יותר ממשי!

והאם אין בכך מילוי השאיפות הכמוסות ביותר בנפש האדם? האם אין בפצצה שלי כל מה שיכול היה להיות באדם, אילו היה מושלם בגופו כמו הפצצה? האם אין במותה ההירואי של הפצצה משום שילומים וניחומים על מותו הארצי והדל של האדם?

ובמה יתגדל האדם על הפצצה: רק בדבר אחד, בזה שהוא מסוגל להמשיך את קיומו על-ידי הולדה. אמנם יתרון רב בזה, אך היתרון הוא מדומה, כי אותו אדם לא נולד בפעם שניה ומכיוון שהוא מת הינו מת. על כן אין ביתרון זה משום פיצוי, ורק הפצצה שלי משיגה במותה את הפיצוי המלא על תכליתה. ולכן הפצצה שלי היא האדם החדש, האדם של מחר, שלעולם יישאר בגדר חזון ולא יתגשם. אדם זה אין לו שפה ואין לו היסטוריה ואולי אפילו חושים אין לו, אך יש לו כח, יופי, מהירות, מטרה וכח ביצוע –והרי זו הנפש. במובנה המופשט והטהור ביותר.

נרדמתי במחשבות אלה.

חיברתי לי טבלה, שתעזור לי למצוא את האיש שאותו אני מחפש, כדי למסור לו את סוד הפצצה. בעזרת טבלה זו קיוויתי להכניס סדר בנתונים הידועים לי על האיש ובעזרת נתונים אלה למצוא אותו. בטבלה הבאתי מצד אחד את השמות האפשריים של האיש, ומצד שני את תכונותיו.

אפשר לקרוא את הטבלהמכל הצדדים:

שם	דני	רפי	מתי	גבי	אורי	אלכס	תכונות
אלכס	תקיף	תקיף	תקיף	תקיף	תקיף	תקיף	סנטר
		גבוהה	גבוה	רגיש	אמיץ	בארץ
אורי	גבוהה	גבוהה	גבוה	גבוהה	גבוהה	גבוהה	השכלה
	תקיף		גבור	רגיש	אמיץ	בארץ
גבי	גבוה	גבוה	גבוה	גבוה	גבוה	גבוה	גובה
	תקיף	גבוהה		רגיש	אמיץ	בארץ
מתי	רגיש	רגיש	רגיש	רגיש	רגיש	רגיש	תכונות אזרחיות
	תקיף	גבוהה	גבוה		אמיץ	בארץ
רפי	אמיץ	אמיץ	אמיץ	אמיץ	אמיץ	אמיץ	תכונות לחימה
	תקיף	גבוהה	גבוה	רגיש		בארץ
דני	בארץ	בארץ	בארץ	בארץ	בארץ	בארץ	נולד
	תקיף	גבוהה	גבוה	רגיש	אמיץ
תכונות	סנטר	השכלה	גובה	ת.א.	ת.ל.	נולד

הלכתי אל כ“ץ להתייעץ בנוגע לשנת השירות שלי. כידוע, אי אפשר היה באותה תקופה לקבל תעודת בגרות או להיכנס לאוניברסיטה אם לא מילאת את שנת השירות, שהיא: שנה בנוטרות או שנתיים בהכשרה מגוייסת או בפלמ”ח. כ"ץ עצמו מילא את השנה בנוטרות, ועתה למד בטכניון. ומכיוון שרציתי להיכנס לאוניברסיטה, ומכיוון שכליותי יסרו אותי על שלא מצאתי דרך לשרת את העם, הלכתי להתייעץ אתו.

לצערי הרב מצאתי אצלו את איציק, כך שבמשך כל הזמן שאיציק היה שם לא יכולתי כמעט לפתוח את הפה. כי, כאמור, במקום שבו נמצא איציק שם הוא היה הקובע מי ידבר ועל מה ומתי.

מצאתי אותם באמצע וויכוח על תנועת הפועלים היהודית בארץ-ישראל, על השאלה הערבית, על הטרור והפורשים, ועל הדרכים למלחמה באימפריאליזם.

איציק הצדיק את מסירת הפורשים לידי הבריטים, ואילו כ“ץ טרח כל הזמן להזכיר שארצנו אינה מדבר שממה שעל כן חיים בה גם הערבים, שעד עתה טרם מצאה הציונות לנכון להכריז על ארץ-ישראל כעל המולדת העברית. התפלאתי מאד לשמוע דברי כפירה כאלה מפי כ”ץ, ידידי הטוב ביותר, דברי כפירה שהזכירו בסגנונם את “המעש”, עתונם של הפורשים מלח"י. אך יש לזכור שבאותם הימים נחנק הנוער שלנו באפס מעשה או בתחליף למעשה, בהבטחות מילוליות לפעולה לאומית, ורבים טענו שיש הבדל של קצב בין ההנהגה הזקנה והדור הצעיר. היו כמה יוצאי דופן חלשים שבשעת מרירות שכחו את חובת המשמעת והחלו להרהר הרהורי כפירה, והיה זה חזון נפרץ באותם הימים לשמוע אפילו בין טובי הנוער שלנו דיבורים המזכירים בסגנונם את הפורשים. למזלנו לא הלכו עד הסוף בדרך הרת סכנות זאת, ונעצרו בכל זאת על גבול המרות.

אין להכחיש שגם אני סלדתי אישית מפני מסירת הטרוריסטים לעינויים בידי האנגלים, ויכול להיות אפילו שכמה מאלה שעסקו בפעולה זו הפיקו ממנה גם כמין סיפוק אישי שאינו נאה, אך אין לתת לרגשות אישיים להשפיע על עקרונותינו. החברה זקוקה גם לתליין, וברור שהתליין אינו נפש זכה ועבודתו היא עבודה מאוסה. אך היא הכרחית, ולכן כל הכבוד לתליין המאוס ובוז לשודד, אפילו הרומנטי ביותר.

חיכיתי בסבלנות עד שאיציק ילך לו, ורק אז פניתי אל כ“ץ. אינני יודע מה דחף אותי באותו רגע לספר לכ”ץ את סוד הפצצה שלי. כ"ץ מילא את פיו צחוק, ואמר שאני כבר הבחור מספר 1932 שממציא פצצה מגנטית או אנטי מגנטית בתל-אביב והסביבה, מבלי לכלול את פתח-תקווה.

חשבתי שאני מתעלף, כ"ץ מסוגל להתבדח אפילו אני לא יודע מתי. אבל הוא לא התבדח. עד כדי כך הכרתי אותו. כל גאוותי התנדפה כעשן. שוב לא הייתי יוצא דופן, אלא סתם אחד כמו כולם, חיילים אלמונים בשירות העם, ואפילו לא מהראשונים בשורה.

אפילו אני כבר המצאתי שני טיפוסים משוכללים של פצצה מגנטית, אמר כ"ץ, וכבר מסרתי את התכנית למוסדות המוסמכים. ואפילו בועז אורלינסקי, שאינו אלא משורר, המציא גם הוא פצצה. ואם הוא כותב שירים, הרי זה רק מפני שהפצצה שלו הינה פרימיטיבית למדי בהשוואה למה שעשו האחרים. וכדי לפצות את עצמו ולהוכיח לעצמו ולאחרים שהוא בכל זאת משהו, הרי הוא יושב וכותב שירים.

ולא עוד, אמר כ"ץ, אלא שהוקם אפילו מוסד מיוחד לריכוז כל החומר הנוגע בדבר ולתיאום בין האגפים השונים העוסקים במחקר הפצצות.

שאלתי אותו במרירות אם המוסד אינו ברחוב דיזנגוף 63. כ"ץ חייך ואמר שתיאר לעצמו שביום מן הימים יוודע הסוד הזה גם לי, מכיוון שזה סוד הידוע לכל.

ואם אינך מאמין לי, אמר כ"ץ, הרי אני יכול לספר לך שבשבוע שעבר הוזמנתי לכנס פעילים סגור שהתקיים אי-שם ברחוב דיזנגוף, ופרדקין נאם שם.

פרדקין אמר באותו נאום שזוהי הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שהגניוס היהודי פועל באופן חופשי. והוא גאה ומאושר לציין שהנוער העברי, העומד על הרמה האינטלקטואלית הגבוהה בעולם, אינו פורח בעננים ואינו שוגה במוזות ערטילאיות, אלא חדור הכרה עזה בצרכים המידיים של מלחמתינו הלאומית וכל כוחות רוחו הינם קודש לדבר אחד בלבד: ביצור עצמתינו.

“עם ספר אנחנו”, הכריז פרדקין, “אך הספר והסיף יחד ניתנו. ולא מקרה הוא שטובי המשכילים הצעירים שלנו צמודים למציאות של מלחמתנו ומשרתים אותה בגופם וברוחם. וכולנו מרכינים את ראשינו בפני ההקרבה העצמית הגדולה של נוער זה, היודע בשעה זו לוותר על שעשועים רוחניים שהם בגדר מותרות ואינו מייגע את מוחו ברעיונות סרק שאין מהם מוצא ואינם מוליכים אלא ליאוש ובריחה מהחיים. והעדות היא 1932 הפצצות שהומצאו בשנה האחרונה בתל-אביב. ואם אני אומר 1932 אינני מגזים, אך גם אינני מגלה את כל הקלפים שבידינו.”

“העם העברי במולדתו הינו שוחר שלום” הוסיף פרדקין, “ואנו מקווים שהפצצות שלנו תהיינה אך ורק מכשיר לכיבוש השממה ולאחוות עמים. ויותר מכל, משמשות הן עדות חיה לכח היוצר הטמון בנו, שעוד יוכיח גדולות ונצורות.”

ומה יהיה על שנת השירות שלי, שאלתי.

תלך אל קריינמן ותתגייס לפלמ“ח, אמר כ”ץ.

קריינמן היה מקציני הגיוס לשלוחות הבטחון באותה תקופה. אמנם היה בקריינמן צד בלתי נעים, אך לא זאת השעה לזכור דברים כאלה. חוץ מזה, הרי במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

בשעתו, כאשר היינו במחנה העבודה, היה קריינמן היחידי מכולנו שלא אהב לעבוד. בעוד אנחנו מתייסרים ומתענגים כאחת על כל יבלת חדשה בידים ועל כל יום עבודה מפרך גב ועצמות, היה קריינמן נעדר מהעבודה, יום אחד בשל כאב ראש ויום אחד בשל כאב ברגל. ויום אחד הוזמן לישיבת מרכז התנועה בתל-אביב. אבל כנגד זה התברך בכשרונות אחרים, שאיש לא פקפק בהם. הוא היה ממארגני תנועת התלמידים למען השירות הלאומי, בעל כוח שכנוע עצום ודבר-המונים, ארקיביסט בלב ובנפש, שנון ובעל חוש הומור ואחד מהוגי הדעות של הקבוצה המתמרדת בתנועה. פעמיים בתקופת מחנה העבודה נסע לתל-אביב. פעם לישיבת המרכז, ועוד פעם. בפעם השניה שהה בתל-אביב ארבעה ימים וחזר ועמו מכתב מאת רופא המאשר שקריינמן היה חולה. אלמלא כ“ץ, לא היה הזיוף מתגלה. אבל כ”ץ שאהב לקרוא ספרים בלשיים, גילה שמכתבו של הרופא נכתב על מכונת הכתיבה של מרכז התנועה. כאשר נודע הדבר ללא ספק, נקראה מיד ישיבה של הפעילים במחנה, כדי לדון בזיוף. לזכותו של קריינמן יש לציין שגילה אומץ לב מוסרי גדול בשעת החקירה. הוא לא הכחיש את ההאשמות, הודה בכל, התחרט וביקש שתינתן לו ההזדמנות לתקן את דרכו. במרוצת הזמן שמחנו לדעת שלא רק שתיקן את דרכו, אלא שהיה אחד מהפעילים ומהמדרבנים הראשיים של גיוס הנוער העובד והנחשל של שכונות העוני לחזית המאבק. ופעולה זו היתה חשובה ומבורכת, כי שכונות העוני שימשו מאז ומתמיד ביצה בה צדו הטרוריסטים נפשות במים עכורים. אותו נוער אומלל, שמתוך רגש נחיתות של קיפוח חברתי פנה לדרך הרע, מצא בזאת אפשרות לפנות לדרך הטוב. וכל זאת הרבה בזכותו של קריינמן. וסוף סוף איננו רוצים סתם בהענשת הפושע אלא בהחזרתו למוטב, כדי שיוכל להביא תועלת חברתית. אני מצידי מבין שיש אנשים שאינם יכולים להביא תועלת גופנית לענין הכללי, אך כנגד זה אין ערוך לתועלת הרוחנית שהם מסוגלים להביא. לכן סלחתי לקריינמן בכל לב. וידוע לכולנו שגם פרדקין, שהינו אדם גדול, היה בנעוריו עצלן והולך בטל ואחד הפועלים הגרועים ביותר שידעה העליה השניה, מפני שהיה תמיד אחוז שרעפים ורואה חזיונות על עתיד התנועה, והיום הוא משמש כדמות חינוכית לכולנו.

אגב, בענין זה יש לציין את התנהגותה המופתית של שושנה הירש. שושנה נערה אינטלקטואלית מאד ובתו של איסר הירש, אחד מפעילי הבטחון ומנהיגי הישוב, היתה חברתו של קריינמן. לשבחה יש לומר שבחרה בו בשל תכונותיו הרוחניות, כי בגופו היה שמן ומכוער ודוחה. באותה שעה קשה של מבחן עמדה שושנה לצידו והעניקה לו אומץ ותמיכה מוסרית, ואחר ראינו כולנו שהזרע שזרעה לא היה לשווא.

הלכתי לחפש את קריינמן במשרד הישן בשדרות רוטשילד, אך אמרו לי שהוא עבר למשרד החדש בדיזנגוף 63. ראיתי בזה אצבע אלוהים.

קריינמן היה עסוק, נאלצתי להמתין זמן רב. כאשר קיבל אותי, הייתי נבוך עד ששכחתי לשם מה באתי. הוא עודד אותי, בטפיחה ידידותית על הכתף, והושיב אותי על כיסא ממולו והושיט לי סיגריה אנגלית. התעודדתי ואמרתי שאני רוצה להצטרף להכשרה מגוייסת. קריינמן ענה מיד בחיוב ושאל אותי אם אהיה מוכן להילחם בפורשם ולקבל משמעת מוחלטת ומרות לאומית. ללא היסוס עניתי שכן. קריינמן שיבח אותי על תשובתי ונתן לי מכתב אל הוועדה לבדיקה רפואית. הוא הסביר לי שאת הבודדים מקבלים רק לאחר בדיקה רפואית של כושר צבאי וגופני. מה שאין כן ההכשרות, שם הגורם הראשון במעלה הוא ההשתייכות תנועתית וחברתית, ושם יש מקום גם לאדם נטול כושר צבאי, אם הוא משולב במסגרת מבחינה רעיונית.

הלכתי הביתה שמח וטוב לב.

עד הנה המוצאות אותי באותם הימים. לאחר מכן פרצה המלחמה, וכולנו הוטלנו אליה ללא רחם. מי בכה ומי בכה, מי בהכשרה המגוייסת ומי מהסדנה ומספסל הלימודים. דם ואש ותימרות עשן כיסו את המולדת. על עלילותיה המופלאות של מלחמת גבורה זו יספרו הנותרים ממנה, ביום אשר יבוא, היום אשר חלמנו כי בוא יבוא.

את רואה את גבעות החול כללו, הצופות אל פני הים? כאן תקום עיר.

לא יאומן. איך אפשר להקים עיר על החולות. הגבעות יורדות תלולות אל הים, בליל הירח המשכר. שיירת גמלים עוברת מרחוק, בדנדון פעמונים. אני שוכב עירום בין שיחי הזעתר ומאזין לזמרת הכוכבים. כל זה כבר מת ואיננו.

כאן, מימין, יהיה בניין האופּרה. שמונה קומות, עם מעלית. הרחובות יהיו ישרים ומקבילים. הבתים יהיו מוקפים ירק. מי הביוב יזרמו אל הים. לפני בתי הקולנוע והתיאטרון יהיו מגרשי חניה למכוניות. כמו כן יוקצה איזור מיוחד לתעשיה. מי שירצה להקים מפעל יצרני, יקבל אדמה חינם ל-99 שנים. כן, ויהיו הרבה גני ילדים, ומגרשי משחקים לילדים.

מה אתך, נרדמת?

לא, אני חושבת.

על מה את חושבת?

על האהבה.

הה, את מכוסה כולך חול זהוב, שנדבק לעורך. וגבך צרוב כולו, מדקירות הזעתר. ואת נודפת את ריחו, ריח חופי הלילה של הים התיכון. מה יהיה?

אני לא יודעת. אני מהרהרת.

אני מבקש מכם. רק שלא תהיה כאן שחיתות. אני שומע שחסרים ששת אלפים וחמש מאות לירות בקופה של מחלקת הנקיון. איך קרה כדבר הזה?

לא חשבנו שצריך לערוך ביקורת על החשבונות. סמכנו על הגזבר. הוא וותיק, בעל עבר מפואר בשרות הלאומי.

אבל סדר מוכרח להיות, לא?

אנחנו לא אומרים שהוא גנב. אולי הוא פשוט התבלבל. כולנו קצת חסרי נסיון.

אז מאיפה הוא לקח את הכסף לבנות לו וילה על שפת הים?

הוא קיבל ירושה מדודה זקנה.

מדוע לכל הגנבים יש דודות זקנות ולכל האנשים הישרים יש אשה וילדים לפרנס?

לא קוּנץ להאשים את הגזבר. זה דג רקק. את מי שצריך לתפוס, זה את הלווייתנים.

הוא לא אשם. היתה טעות בתכנון. החישוב היסודי היה מאה ועשרים אלף לצינור הביוב. החברה רימתה בחמרים, רימתה בעבודה, וההוצאות הגיעו למאה וחמשים אלף. היו לגזבר שתי ברירות: או להגיד שהחברה גנבה – ואז היו מעמידים אותו לדין כשותף לפשע (הוא המליץ על מתן הזכיון לחברה, אף על פי שגיסו שם אחד המנהלים), או להוסיף את הסכום החסר מתקציב אחר. האמינו לי, הוא לא לקח לעצמו אף פרוטה.

אז מנין הוילה על שפת הים?

חלק בא מן הירושה של הדודה הזקנה. וחלק נבנה מהשאריות של חמרי הביוב.

אהה, רואים את הקשר.

זה לא כל כך פשוט. הגזבר נפל בפח. הוא לא ביקש מהם שום דבר. הם סיבכו אותו, בכוונה, כדי שלא יוכל להחלץ מהם. זה הם שבאו אליו יום אחד בהיר ואמרו שנשארו חמרי בניין, חבל לזרוק אותם לים, והיות והוא כבר התחיל לבנות, אז מוטב לנצל אותם. כמובן שהוא האמין להם. הרי גיסו הוא אחד המנהלים. רק כעבור זמן התברר לו שהגיס הוא כחומר ביד היוצר בידי המנהלים האמיתיים, שהעלו אותו לדרגת מנהל רק כדי לקבל את הזכיון. בכלל, הגיס הזה חייב לחברה את המכנסיים שלו, ולא היתה לו ברירה אלא להיות בורג בתכנית השטנית.

ומה אמרה האשה, אחותו של הגזבר?

היא מתה לפני שנתיים מסרטן.

על מה אתה חולם? אתה בכלל לא שומע מה שאני אומרת לך. על מה חשבת?

על שום דבר.

בטח לא עלי.

אני לא יודע.

כבר מאוחר. אני רוצה ללכת הביתה.

בואי נישאר עוד קצת. הלילה כל כך צעיר.

אבל אתה בכלל לא שם לב אלי. השד יודע על מה אתה חולם שם. חוץ מזה קר לי לשכב ערומה על החול.

את שומעת את דנדון פעמוני שיירת הגמלים?

לא.

הטי אוזן.

כן.

אז דעי לך שכאן תקום עיר. עיר גדולה לאלוהים.

אתה עם הסיפורים שלך!

אילו היתה הרוח נושבת במפרשים –

אילו היו המפרשים מפרשי ארגמן –

ואילו היה הים כחול, כחול עמוק הדומה ליין, ואילו היו השמים טהורים, ללא עב קלה, ואילו היה הקצף הלבן מבעבע על פני הגלים, ואילו היו הדולפינים מרימים את ראשיהם במשובה בתוך הגלים וצוחקים את הצחוק הידוע רק להם, ואילו היו החופים השחורים והמסתוריים קורצים לנו באורות רחוקים המסתירים סוד שאיננו יודעים מהו, ואילו מעל לכל זה היתה מרחפת מין מנגינה, מנגינה שהיא הכל, כל הצבעים, הצרות, הריחות והמהויות והמסתורים והזוועות והתהום שמאחורי כל הניגלה –

ואילו באותו רגע, באותו רגע ממש, היה הכל נעשה ברור –

או אז, או אז –

מה היה מפריע לרוח לנשוב במפרשים? ולמפרשים להיות מפרשי ארגמן? ולים להיות כחול, כחול עמוק, הדומה ליין, ולשמים להיות טהורים? ולמנגינה הגדולה להתפשט על פני שבעת הימים, בקצף לבן, עם צחוק הדולפינים ועם האורות הרחוקים הקורצים מהחופים השחורים, השוממים והרחוקים?

אלהים, מדוע אינך בורא את העולם.

אם תבוא למורסיה – – –

אם תבוא, עוללי המתוק –

אם תבוא לאיספהאן, לאיסטנבול, לאסטראחאן, לסמרקנד, לטימבוקטו, למדריד, לברצלונה, לואלנסיה, לפורטופינו (פוי), להר של ז’נבייב הקדושה, לטיירה דל פואגו, למקום קטן ביוון שאיני זוכר את שמו ובו הדז’אז’יקה הטובה על חוף התכלת – אם תבוא לנחלת יצחק ולהר הזיתים ולהר ולריאן הקדוש ולאושביץ –

זכור אותנו.

כתוב עלינו.

כתוב עלינו מה שתרצה. כתוב איך יצאת לדרך. איך חזרת ממנה. איך לא חזרת ממנה. כמה אבק היה בדרך. בכמה מקומות עצרת להשתין. כמה נחשים אכלו כמה צפרדעים ביערות העשב הירוק והרענן, על כל גבעה גבוהה, מול חוף התכלת. איך זרחה השמש. ספר על הקלוריות והויטמינים שחסכת. אל תדאג, הכל יהיה בסדר! מילת כבוד!

גם הכבוד זה לא כלב. כמה התבזינו בדרך. כמה עלבונות בלענו. אלמלא הכבוד שעמד לנו בשעת הדחק, מי יודע לאן היינו מגיעים. טוב שמורסיה נתקעה לנו פתאום במקום בלתי צפוי. טוב שהים נצנץ אלינו בחופיו התכלכלים. טוב שהשמים האירו את דרכנו בשמש, בירח ובכוכבים. גם הכבוד שווה משהו.

היום יום חדש. נתחיל את הכל מהתחלה. מה השעה?

שש ורבע. עת להשכים לעבודת הבורא. פיפי. לגהק. האמת היא שזה שקר וכזב. מי קם בשש ורבע. הולכים לישון בשש ורבע. שחר אפור עושה מה שקוראים להפציע. טוב, בסדר, שיפצע. גם לשחר יש כבוד. משרכים את הרגליים עקלקלות, עקמקמות, הרגליים יודעות את הדרך יותר טוב מכל השכל שבעולם. גם לרגליים יש כבוד, בגלל זה קוראים לפיפי מי רגליים. בדיחה זולה, אבל מתאימה לשעה הזאת של שחר אפרפר, בין זאב ובין כלב, בדרך לא דרך, במקום לא מקום, לאיש לא איש, מתי?

לא נפסיק לעולם. ולא יהיה מראה מקום, או סימן דרך, או פסיק. מי שלא יודע ללכת, שישב בבית. איש לא מחייב אותך. יש לך אמא? היא אוהבת אותך? ובכן, אהב אותה. היא תכין לך בבוקר קפה, היא תדאג לכל מחסורך. רק אל תשליכנה לעת זיקנה.

הרבה אנשים חושבים שהשתיקה היא פז. שלהכביר מלים, כמוהו כמו לפטפט. את התאריך נכתוב עוד מעט בראש העמוד, זה טוב בשביל ההספדים. כמובן, השאלה היא מי יספיד מה. אבל אל דאגה, תמיד יש מי שיספיד. עוד מעט יקימו פקולטה להספדים. בראש הפקולטה יעמוד מלאך המוות.

שיקרתי. לא אדביק שום תאריך. מי יודע בכלל איזה יום היום. אולי בכלל כל זה כבר עבר? אולי זה כבר היה או לא היה? אולי מורסיה, ולנסיה, פורטופינו (פוי! תקליט שחוק!), טימבוקטו, איספהאן ואיסטנבול – – –

אולי בכלל כל זה לא בדרך? אולי הדרך היא סתם בין שתי נקודות? מה יהיה אז? אנה נגיע? ואם אתה כל כך חכם, וכל כך אישי, אז אמור לי אנא בבקשה במטותא ממך: כמה זה תשע-עשרה (?) כפול שתים-עשרה?

יכולנו להתחיל כאן.

לילה. דממה. סביב סביב מנמנמות פרות. היו ימים, היו ימים…

בוא, בכה על קברנו. מאז, לא היה כאן איש. קברינו יבשו, עצמותינו נשכחו. הלב היגע היה רוצה להפסיק כאן, לנשום קצת רוח, אך הדרך אצה לנו. מי יודע כמה עצמות מלבינות לקראתנו במרחבי המדבר הפורח? מי יודע כמה ארחות נטו ללון בשנת נצח לאור הירח התכלכל, במאהל הגדול והנורא, על חוף ים המוות?

היו ימים, ימים טובים. ימים טובים ובעיקר לילות. והירח, והירח…

עד מתי? עד מתי? לעזאזל.

כל כך דחוס כאן. אין מקום בכלל להטיל זבוב אל תוך המרק. כבר מלא זבובים, בכל אשר “תפן”. יכולתי לרמות, אם הייתי רוצה. להוסיף עוד וטיפת מרק, או כנף של זבוב. לפחות להשמיע זמזום מבטיח. אבל למי יש כח. בין כך, כל הנחלים הולכים אל הים. וההמשך ידוע.

בלילה?

כמובן, השאלה היא באיזה לילה. היה לילה, שקראו לו “איזה לילה שכזה”. היה הלילה עם קלוד. זה היה אחרי חצות. באו להרוג אותנו, אבל אנחנו היינו מוכנים. כמו טפשים גמורים. ישבנו עם אקדחי צעצוע לא טעונים, וחיכינו להם. כמובן שהם לא באו. כך אנו חיים עד עצם היום הזה. בסוף, כשהיינו בטוחים שהם כבר לא יבוא, סיפרנו כל מיני בדיחות, והתווכחנו על דרכו של התיאטרון המודרני ועל דרכה של המפלגה הקומוניסטית בין משברי האיזמים.

אל דאגה. הם עוד יבואו להרוג אותנו שנית. הרי פעם סוף סוף הם ימצאו אותנו. אני לא שיניתי את הכתובת מזה כך וכך וכך. ואל תחשבו שהם לא יודעים על כך. הם יודעים עוד מאז, מאז, מהפעם ראשונה. הם פשוט לא היו עדיין מוכנים, בכל בית גר איזה בוגד.

יש נעלים מסומרות, ויש נעלים רכות. בנעלים מסומרות, אתה מכה בלילה על אבני המרצפות, כאשר אתה הרבה, כאשר אתה צעיר, כאשר אתה בוטה ועז רוח. בנעלים הרכות אתה מחליק על אבני המרצפות, בלילה, כאשר אתה מעט, מנודה ועז רוח. מה נורא יהיה היום בו נצעד כולנו, בנעלים רכות אשר קולן בל יישמע, אל אותו המקום הנורא שעוד לא היינו בו עד עצם היום הזה, מסיבות שונות ומשונות, אשר לא כאן המקום להזכיר אותן, מסיבות שונות ומשונות, אשר לא כאן המקום להזכיר אותן, מסיבות שונות.

אם תבוא למורסיה, עוללי המתוק –

הנח זר פרחים על 36. אבי שוכב שם.

הנח זר פרחים על 37. אני הייתי שם.

הנח זר פרחים על 38. על 39. על 40. שנים גדולות, איומות ונוראות.

הנח זר פרחים על 41, 42, 43, 44, 45, 46, 47.

במדריד, באותו הלילה, חלמתי חלום. חלמתי עליך, ועלי, בירושלים, בשנת 1947. למחרת שלחתי לך גלויה. בגלויה כתבתי: “שנה יפה היתה, 1947. אני מניח זר פרחים על קברך”. אבל הגלויה לא הגיעה משום מה.

באוונידה חוזה אנטוניו מכרו מקלות גולף, מגפי רכיבה וציוד לדיג תת-מימי. כמו כן, את כל שירי פדריקו גארסיה לורקה, במהדורה מעודכנת. מה לעשות כאשר בת השיר היא בת אלמוות?

רק לאחר מכן, ימים רבים לאחר מכן, התברר לי כי נכון וראוי להניח זר גם על 48, 49, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 60, 61, 62. על חלקן, בחום לב, בדאבה ובצער אין קץ. ועל חלקן, משום שעברו ככה סתם מבלי שאיש ישים לב אליהן. ועל חלקן, מפני שלא ישובו עוד. ויש מהן ארורות, ארורות מאד.

יום יום הייתי הולך אל הנמל בברצלונה, להסתכל על האניות. הייתי יורד בפסאו דל גראסיה, בראמבלה קאטאלוניה, רעב וצמא. בנמל עגנו אניות גדולות, וגם הרבה קטנות. היו גם ברקות קטנות וסירות מפרש. אחת מה נקראה “פלאייה דה פורמנטור”. אני כבד תנועה ועייף. המלחים ישבו על הסיפון הקטן, אכלו לחם, גבינה, דגים ועגבניות ובצל, שתו יין. רציתי שיקחו אותי ל“פלאייה דה פורמנטור”. אבל אני כבד תנועה ועייף. הסתכלתי בהם דומם, עד שהאניה הפליגה. אבל כל כך רציתי.

יש כל כך הרבה סיפורים על זונות!

אבל עוד נחזור לכך.

אנחנו לא רוצים סיפורים עצובים ברגע זה. רוצים קצת ליהנות מהחיים. לאכול כל מיני דברים קרים ומרעננים על חוף הים, לקנח ביין טוב, לבן, ורוד או אדום. יש יין פשוט וגס המתגלגל כל היום בסימטאות הצרות בחביונות קטנות, ונערם בכוכים אפלים, כמו ספריה ענקית על הקיר. ויש יין מיוחס, בתוך דליים של מי קרח, עטוף במפית לבנה. למי צריך לספר את כל זה בתקופתנו, בה הפכו החיים הטובים לתודעה בינלאומית מפותחת. ביחוד בקיץ.

פתאום נהיה לי עצוב. לא מכבר, ב-60 ביקרתי במקרה אצל 36. זה היה באיל סן לואי. בית ישן, קורות עץ על התקרה. במסדרונות צרים, עמוסים ספרים לעייפה. אובייקטים של אמנות בכל פינה, מסכות אפריקאיות ופסלונים סיניים. אוריגינלים של פיקאסו וחואן גרי, פיקאביה ופוג’יטה, קיסלינג וואן דונגן. 36 נסע למוסקבה, לאיזו ועידה או כינוס, או משהו. הוא הביא משם קוויאר מובחר. לא כזה דחוס, בקופסאות קטנות, אלא טרי, מפוזר, בצנצנת ענקית. אכלנו אותו בכפות גדולות, שתינו וודקה רוסית אמיתית. דיברנו על עתיד תעשיית הקולנוע.

בטח שיש עתיד לתעשיית הקולנוע. רק לתעשיית החבלים, האופנים, החישוקים, האפסרים והאוכפים אין עתיד. אני זוכר את החנויות הקטנות בספרד, ובהן כלי ריתמה מפוארים לכל בהמה תחת השמש. ואופנים וחישוקים לעגלות גדולות וקטנות, למרכבות ולעגלות צב. וחבלים, חבלים, חבלים לספנים, לדייגים, לציידים, חבלים קלועים ושזורים וקשורים, עבים ודקים, ובהם כל הקשרים שלמד האדם החכם לקשור בעשרים אלף שנה. מי צריך היום לעשות קשר בחבל?

פעם הלכתי לחנות קטנה בפריס, לקנות לכה לעץ. היו שם אלפי צנצנות, מלאות גבישים מוזרים, שרף וגרגרים. כל צנצנת, לכה אחרת, שונה, לעץ אחר, לעיבוד אחר, לצורך אחר. כדי לעשות מהם רהיטים למלכים, מזבחות עץ לקתדרלות. היום עושים את הכל מפלסטיק ואף אחד לא צריך את כל זה. אבל בעל החנות הסתכל עלי בבוז ואמר שאם אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה, הרי הוא לא בית ספר.

בחורף 1817 שהיתי בסנטה ולנטינה, עיירה קטנה ומקסימה בהרי הדולומיטים. שלג כבד ירד אותה שנה, אבל הימים היו בהירים והראות יפה להפליא. לפעמים, בבוקר צח, יכולנו לשמוע מרחוק את קול תרועת המלחמה של גיסות הדוכס ולנטינו מאורורה, שרדפו אחר הטורקים הנסוגים. לאט לאט היו הטורקים נסוגים, בעייפות. התגוררתי בפונדק שנקרא, משום מה, “פונדק השושנה”. הפונדקית היתה אלמנה, כבת שלושים. שערה היה שחור כעורב, ואילו עיניה היו תכולות, כתכלת הרקיע. כל כולה, דומה היתה לסוסתי ברכבי פרעה.

לא יכולתי לגרוע ממנה עין; וחוששני שאף הבחינה בכך, מאחר שבכל פעם שנזדמנה לעיני, היתה מאטה את הילוכה, ומפזמת לעצמה שיר קטן, שאותו לא אשכח לעולם:

"הה, נשמת כל חי,

דבש מתוק

ומתים לרוב בעמק".

המנגינה היתה מנגינת נכאים עתיקה, וכאשר היתה מפזמת את השיר, היו עיניה עוטות דוק של עצבות, עצבות שמעבר לכל הניתן לבינה, ובנענוע ירכיים עז והילוך מטופף היתה מתרחקת ממני, ידה סורקת מבלי משים את צמתה הארוכה.

כך התנהלו החיים כסידרם, והשלג הוסיף לרדת בהרים. יום אחד הביא האיכר מיכאל, גבר כבד גוף, זעום גבות שחורות ועבותות וכביר כוח, נבלת דוב לשוק.

בכובד ראש ובכוונה עמוקה, לעיני הסקרנים והעניים אשר התקבצו בכיכר, היה מיכאל פושט את עור הדוב. מפעם לפעם היה משחיז את סכינו ברצועת עור רחבה שנתגלגלה מאבנטו. עדת זבובים היתה מרחפת מעל לראשי העניים, בזמזום טורדני. למרות השלג הכבד, שחסם את כל דרכי הגישה לעיירה, ולמרות המלחמה אשר השתוללה סביב, לא הייתי האורח היחיד בפונדק. היה שם איזה גנרל זקן בדימוס, שארית-קרבות עלומי שם וזכר, שהיה יוצא כל בוקר, עם שחר, לטיול בהרים וחוזר עם צפור קטנה, מתה. והיה שותפו למשחק, שאמרו עליו שהוא נסיך, אך אנכי הטלתי ספק בכך, גבר כבן ששים, בעל חזות של נוכל ומתעתע ומונוקול לעינו האחת הבריאה. עינו השניה היתה מכוסה ברטיה שחורה. שנים הללו היו מסובים בכל יום, לאחר שלגמו כוסית של יין שרף עז, למשחק הנרדשיר, שהובא מפרס באותה תקופה. דומים היו בעיני שני השחקנים הקנאיים לאותם זקנים אגדיים, בבתי המחסה לזקנים, הנתלים בצווארם בחבל עד צאת נשמתם למען ייהנו מפליטת זרע אחרונה.

ועוד היתה שם מטרוניתה מפורכסת, פליטת ימים טובים מאלה, עמוסת אצעדות, נזמים וחרוזים לרוב, שהיתה עוגבת על העניים ומעניקה להם את חסדיה. והיה נער צעיר, תם וישר דרך וירא אלהים, שהיה משכים עם שחר לתפילה זכה, ואמרו עליו שהינו בנו הבלתי חוקי של האיכר מיכאל. אותו צעיר, סטיפן שמו, עלם בן י"ז שנה, היה היחידי מכל דרי הפונדק, שלא את שמות כולם הזכרתי, שגילה עניין כלשהו בשירתי. יום יום לאחר התפילה, היה בא אלי ושואל אם לא כתבתי שיר חדש, אמש, לאור נרות הדונג הענוגים.

באותו יום צלחה עלי הרוח, וקולמוסי שטף על פני הקלף החדש, מתנת האיכר מיכאל, פושט עורות העגלים.

שרתי על ענות האהבה, על כאב הפרידה, על השמש הרואה הכל ואינה מגלה מאומה לירח, התופס את מקומה למשמרת הלילה, על העפרים הרכים המקפצים בהרים, בין שדי אמותיהם, ועל בדידותו של האדם בן ימינו, הנחנק בין החומות ללא עשב, ללא איזוב וללא תקווה.

אין לתאר את יסורי באותה שעה. אגב, אותו קלף אבד ואיננו, ורק השורות האחרונות שמורות בזכרוני:

"הה, נשמת כל חי,

דבש מתוק

ומתים לרוב בעמק".

בעודנו משתעשעים בדברי שיר, הופיעה הפונדקית.

פניה היו נפולים, וגזר הדין היה חרות עליהם. היא לבשה שלמת שיראין, וירכיה התנפנפו ביתר שאת, יתר שגעון מבימים עברו. כאילו קול ממרום קרא אלי, הלכתי בעקבותיה כסהרורי. היא ירדה למרתף הפונדק, מתנודדת כשיכורה. בידה היה נר דונג ענוג, שהפיץ מסביבו הילה של טירוף, בהאירו את הקימורים, הקשתות, הפחתות והמהמורות באורה של אש זרה. לרגע עלתה בדמיוני דמות אחרת, דמותה של דבורה הנביאה, תחת עץ התומר, אך גירשתיה באכזריות, מהיותה שלא מהמקום הזה. עורי עורי דבורה, אמרה דבורה, עורי עורי דברי שיר. אך אנכי אל שירה לא שעיתי, וכל כולי הייתי שבוי בדמותה של הפונדקאית, פרועת שיער, חשופת שת, שדיה מתנועעים כפנסים ברוח והנה היא צונחת על ערימת השחת.

קול בכייה זעזע את אשיות המרתף.

נטפים נטפים, היו המים המאררים שוטפים את הקירות, מותירים אחריהם נטיפים מוצקים ומבהיקים, עדות לעבר שלא יחזור עוד. שחור שערה, תכול עיניה וענות ירכיה היו עדות אילמת למתרחש.

האיכר מיכאל, סכינו נוטף דם, כילה את מלאכתו בכיכר השוק. מסביב התקבצו העניים, מזי רעב, וסביב העניים התקבצו הזבובים הרעבים. קול המולה, זמזום ופרע ניסר בחלל. שני משחקי הנרדשיר, משקפיים כהים לעיניהם וחרבם שלופה בידם, התמודדו לקראת הקרב האחרון, כאשר בינותם ניצבים, משני הצדדים, אך מתי מספר מהסמלים אשר שרדו לפליטה. עוד מעט, עוד קט, והנה יעוט הסמל על הסמל ויטבח את הסמל, והחיים יימשכו מאליהם, כאילו לא ניטשה המלחמה הנוראה זה מכבר. הנסיך המזוייף, הגנרל בדימוס, המטרוניתה הזקנה המעניקה חסדיה לעניים המצפים לדבש, דבש יקר כמעין נובע ממפלת הדוב, אלה אשר איבדו כל תקווה חוץ מאשר תקוות המיד, המיידי, הגלוי לעין –

כל אלה התנפלו איש על רעהו בצחוק עוועים.

באותו יום, נהרג אחרון הטורקים הנסוגים. הדוכס ולנטינו מאורורה חגג את נצחונו. בהמולה הגדולה שקמה לאחר מכן, נשרף הקלף שעליו חרטתי בקולמוסי את שירי, בני האלמוות. הנער התם, המתפלל עם שחר, נפל על גווית הפונדקית בדמעות שליש. לא ידעתי כי אח הוא לי בצרה. את נבלתו אכלו הכלבים.

האביב הגיע. השלג נמס, הקרחונים הטילו מימיהם אל העמק העכור מדם. המים זרמו לאט, לאט, באיטיות משגעת, אל הים הגדול, הים הקדמוני, הים הנטוי מאז שמים וארץ מתחת לבתות, לנחלים, לתקוות, למאוויים, לשארית הפליטה ולכל אשר ידענו מאז.

הנער…

הנסיך…

נבלת הדוב…

הרף נאמר למשחית. הרף. המים זורמים לאט, אדומים. השמש עולה, מעל להרים הצחיחים, אין זכר לשלג, לקרח, לאלהים אדירים.

רק נבלת הפונדקית. מיכאל האיכר עליה, בוכה, מורט סכינו, בוכה שוב, משחיז סכינו ברצועת עור המתפתלת מאבנטו, תולה צווארו עד צאת נשמתו, למען פליט זרע.

אט אט נפלט הזרע.

יש לו פנאי לרוב, לאיכר מיכאל.

השלג נמס לאט.

מתילדה בחדר האחד, חולצת שד לתינוקה העזוב. בחדר השני, גרטרוד, פורטת על פסנתר נעימות ישנות. רוח כבדה מעיפה את הוילונות בחדר השני, ושאון האוטובוסים העולה מן הרחוב אינו תורם אלמנטים חדשים לתמונה המוכרת. האווירה היא של אי וודאות, אך בלתי מחייבת.

לאט לאט נערמים הדפים הצהובים על הפסנתר, והעש אוכל בכל עוז את פאר האביבים שחלפו בארון הבגדים. התמונות מידלדלות על המסמרים, והן פוזלות במבט זגוגיתי אל מציאות שאינה קשורה בהן, למרות הרציפות האורגנית והסיבתית. אביה של גרטרוד היה סוחר שטיחים נודע בסמרקנד, אבל את אפרו נשא הרוח זה מכבר.

האם צלצל הפעמון אי שם?

האם…

לא, לא! מדוע להסתכן בבחירה?

כל המקומות האלה…

וגם מה שיכול היה…

והפתגמים, והמסקנות, הסתירות, האספקלריה המשקפת את מה שהיא מנציחה, וזה המגע האישי, הרוטט, עקבותיה של תולעת קדומה במערת האבן שסגרה על פרפורה האחרון, והידיעה הברורה שאפשר גם אחרת, כל אלה חייבים, פשוט חייבים להצטרף למשמעות. אין כל טעם להתעלם ממשמעות זו ממש ברגע בו מעיפה הרוח את הוילונות הכבדים בחדר השני והנעימות הישנות מידרדרות מן הפסנתר, מתערבות בשאון האוטובוסים ונישאות אל החדר הראשון, בו חולצת מתילדה שד לתינוקה העזוב, המתייפח בעינים קרועות.

מתי קרה כל זה?

הנה, הנה, הירח עולה מעבר להר.

לונה, לונה!

הקיץ לא יחזור יותר.

דייג מזדקן ועגמומי על שפת הנחל הקטן. לעולם, לעולם לא תשלה החכה את בבואת הירח, וחרש חרש ישתרך הדייג שוב אל הצללים. הצללים הולכים ומתהדקים כעניבה מסביב לצוואר, והם מושכים את הדייג מטה, מטה, אל עבר הבבואה שהאפילה זה מכבר.

זה לא יכול היה לקרות אחרת, לונה.

אבל באותו רגע, באותו רגע ממש – – – –

פורחים עצי הרימון בגרנדה. ואורחת הגמלים חולפת כסופת רפאים על חוף בין הערביים, זו האורחה שהופיעה כמו משום מקום ונעלמה. ודרכי העפר המוליכות אל מורסיה, סמרקנד, איספהאן, מעלות אבק כבד.

בתימרות האבק, נעלם האביר הלבן על סוסו הלבן, והאביר השחור על הסוס השחור המשיך לדהור. מרחוק, מרחוק התגלגל הרעם, וריח של בשר חרוך נדף אל כל המרחקים.

דייג צעיר, כחול־עיניים ובהיר שיער, ישב על שפת הבריכה הקסומה והשליך חכה. האביר השחור חלף על פניו בסערה והרעיד גלים בבריכה. הצמרות הרטיטו במים, ודג פוחז קפץ באוויר קפיצה משולשת ונעלם במצולה. הנערה יצאה וכד מים על ראשה. בהילוך זקוף ואצילי עלתה על הדרך המוליכה אל פיסגת ההר, ואף טיפה לא נשפכה ארצה. הדייג הצעיר נאנח, והלילה הגיע, ואתו האביר הלבן על סוסו.

המנגינה נפסקה, והרוח הכבדה חדלה להניע את הוילונות. גרטרוד נאנחה. קמה והלכה אל בית השימוש.

מתילדה אספה את שדיה אל מתחת לחולצתה, והניחה את העולל בעריסה. העולל ישן שנת ישרים, והבעה של אושר היתה נסוכה על פניו. מרחוק, מרחוק, עלה דנדון הפעמונים של האורחה האבודה והתערב בצחנת הבשר החרוך. הימים היו ימים קודרים, ימים של מצוקה, אי־וודאות וכמיהה סתומה. אפילו בשוק השחור אי אפשר היה להשיג כרטיסים למסע הגדול. כלי הבית והתכשיטים מושכנו זה מכבר. לכבוד אין דורש בימים אלה, ואפילו תענוג פעוט אי אפשר להשיג תמורתו. מתילדה התהפכה על יצועה באנחה ואוננה.

כל זה היה בשכבר הימים.

והיום?

היום האוויר מלא סמלים. סמלו של הקיר בחדר השני. סמלו של הפסנתר הישן. סמליהן של מנגינות הגעגועים שקפאו בין ארבעת הכתלים. סמלו של הירח החיוור, התלוי כפגיון ממורט מעל לראש העייף, הצונח על כרכוב האבן שראה דמים רבים. הסמלים מחליפים שתיקות כבדות, והם זוחלים אט אט, כשבלולים, בתוך מבוך לולייני שיצרו לעצמם ובו הם סגורים, סגורים תוך כדי זחילה מתמדת. אף לא אחד מהם פרץ את חומת המבוך העקמומי הלז, אף אחד מהם אינו מצליח להשתקף בתוך מהות אחרת שאינה מכאן. ואף על פי כן, מה רבה הערגה!

עומד לו הירח, תלוי כמו פגיון ממורק בשחק חיוור, ממתין להלך העייף שיתנהל לבדו במסע הגדול. גם השוקת הקטנה והקסומה, הניצבת לבדה במערה היער, ממתינה, עם בבואת הירח בתוכה, להשקות את הסוס השחור ביום, ואת הלבן בלילה. האביר טרם נולד.

האביר נפלט לחלל העולם כאנחה על יצוע שומם, כדנדון פעמון רחוק, כאיוושה של עלה מצהיב על הכוננית, כתמונה ללא שרשים המתנודדת על מסמר בוהה.

ואף על פי כן, מי הניב את הרימונים הגדולים, האדומים, בגרנדה? ומי סלסל את המיית מיתרי הגיטרה באותו לילה? ומי הביא לאזנינו את דנדון הפעמונים?

לא המוות.

לא הקיץ הזה, שחלף־עבר בדומיה על דרך העפר, מתחת לסמרקנד, למורסיה, על סוס יגע, בשקשוק קרונות דוהרים ממזרח למערב, ממערב למזרח, וחוזר חלילה ללא הרף.

גם לא המשטמה הזאת, החיוורת, הדהה, המלבינה לצידי דרך העפר. העיט ניקר בה עד תום והנה עתה גם הוא רעב, רעב מחדש, לטיפת דמה הלוהטת של האהבה.

העיט חג בשחקים ועינו משקיפה אל מעבר להר הגדול, ההר שמעליו עוד מעט יעלה הירח.

לונה, לונה!

העיט חצה את האופק ונעלם אל מחוזות חדשים.

הקיץ לא יחזור יותר.

ד"ר מָשָל צועד אל מותו זקוף, פקוח עינים. גם צעדה בת אלף שנים יש ואפשר וצריך להתחיל בצעד אחד קטן, בטוח, לא מהסס.

מאחוריו רודפים גלי הזמן כעדת כלבים רעבים. מעליו שמי הכוכבים, ובליבו המוות. מי יתן מותי אני תחתיך, אמר לו פעם אינספקטור קליי, אבל ד"ר משל חייך את חיוכו הדק ואמר: אין צורך לעשות זאת שוב, תודה בכל אופן.

עכשיו הוא תועה ביער העד, צמא ומטורף. מסביב אותם הרחשים המסתוריים שאינם פִצפוּץ ענפים ולא אנקת גסיסתו של רמש. רק אותם חיים אינסופיים אשר בעקבותיהם דולק המוות האינסופי, ברחש אינסופי.

ד"ר משל נלחם על מותו באומץ. דמו חם, עיניו פקוחות, ידיו משורגות גידים. לא מוות מתקתק של פרחים קמלים ואיצטבאות מצהיבות וריח נפטלין נושן. רק שמי הכוכבים, הלהט הקדמון המפעפע עדיין ביער הגווע, והיקום המתפשט. קדימה, קדימה!

כל קודמיו של ד“ר משל, בהלכם אל המוות, היו נוהגים לפסוע אחורנית, לקטוף את הפרחים שקמלו זה מכבר ולארוג מהם זר לתיתו על קיברם הניצב בתחילת הדרך. ד”ר משל, עוד באותן המסיבות אצל ידידו קליי, היה מגחך בחיבה, מנפץ כוס ואומר: חיי העתיד!

מדוע? שאל קליי.

אין עתיד, אמרה בטי.

יש עתיד, אמר משל, והוא שייך למוות.

האם עלי להסיק מכך שהעבר שייך לחיים? שאל קליי וניפץ כוס.

ד"ר משל איחה בסבלנות את שברי הכוס המנופצת, מזג לתוכה יין, ופרח מן החלון. כך התחיל המסע שלו.

ארבעים שנה ישב על שן סלע הבולטת מהים, ראשו על אגרופו, מהרהר על דא ועל הא. עד שראה שכפות רגליו מכוסות אצות. קם, נאנח ופיהק, בתנועה עייפה הסיר את האצות ואמר לעצמו: התעלומה נותרה בעינה. מלב־ים שלח גלויה אל אינספקטור קליי, אשר לא תמה כלל והעיר לבטי: אם לשם זאת נסע מאתנו, הייתי יכול להזהיר אותו מראש.

אני מרגישה שהוא עומד לחזור, אמרה בטי. ושוב החלה השיגרה הנוראה.

זקנים ונערים היו מתגודדים בחצר, מטיחים אגרוף ואבן, מתיזים כתמי דם על הקירות, ויש שהיו כתמי הדם מצטרפים לשורות בעלות משמעות. בטי היתה שוקעת באהבה טרופה ומציירת סוסים דוהרים. מיום ליום נעשתה יפה יותר, בלתי מושגת יותר, ורק אהבתה הטרופה הצילה אותה מפעם לפעם משיגרת האלמוות.

כאשר תהיי שיר, נמות כולנו, אמר פעם ד"ר משל ופרח מן החלון.

בוקר אחד התעורר בפלרמו עם כאב ראש נורא. דייג זקן קשר חבל אל הרציף והעגין מפרשית עמוסה סלי נצרים. בסלים פרפרו סרטנים, דיונונים, צדפות וכוכבי־ים. שני בריונים בעלי שפם שתו יין אדום ליד דלפק מהוה וקיללו בטוב לב את ד"ר משל שנכנס כושל ועייף. אחד מהם ציווה להביא בקבוק, מזג ממנו בכובד ראש והציע למשל. משל הטיח בו אגרוף, ופרצה תיגרה נהדרת. בקבוקים עפו, כיסאות התנפצו, סכינים נשלפו, והדייג הזקן לא חדל מלהצטלב כל אותה עת. גם כאשר הגיעו הקאראביניירי והטילו את כולם אל בית הכלא, המשיכו להילחם בצורה מפוארת. הגלויה מפלרמו נשאה את חותמת בית הכלא, ובטי לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.

אני יכולה לשמוע אותו נושם, אמרה.

עוד היא מדברת, נכנס ד"ר משל מבעד לחלון, הצית סיגריה בשלווה ומחה את דמעותיה. קליי צחק כמו ילד, ומעצמת ההדף נסגר החלון.

החלה דומיה. היה קיץ חם. הים פלט זפת, מוכרי תירס וגרעינים הזכירו לכולם את המשובה ואת העליצות בה הם שקועים, סירות מפרש אדומות נהרו אל הנמל לעגון בו כל החורף, ורק דמות שחוחה של משורר חיוור פרשה הצידה להתבודד.

איך אפשר להיות כל זה, נאנחה בטי. מזל שאי אפשר, אמר משל. שניכם צודקים, אמר קליי. אבל אתה אינך צודק, אמרה בטי. ודע לך שזה היה עוד קיץ של אושר. ודע לך ודע לך! אמרה ופרצה בבכי.

ד"ר משל יצא להתחיל את חייו מחדש. אחזור בערב, אמר. הוא הלך לשכונת נווה־צדק, והתחיל לבנות אותה. לאט לאט צמחו בתים מן החולות, ארחות־גמלים עברו מן הדרום אל הצפון וזונות התמקחו עם לקוחותיהן במידרכות שצמחו בעקבותיהן.

יש לי גן ובאר יש לי, אמר המשורר השחוח, ועלי בארי תלוי דלי. מדי שבת בא מחמדי, מים זכים ישת מכדי. לפתע הפך המשורר לרחוב, והבאר חרבה, ושום דוד לא בא לשתות מים. בהתחלה, מיאן משל להינחם, והיה משוטט בין חרבות הבאר לחפש מים. הציעו לו לקדוח לנסיון במקום אחר, אבל הוא השיב בצחוק שיש בדיחה על השיכור שחיפש מטבע תחת הפנס, כי שם יש אור. מה הנמשל, שאלו, והוא אמר שהנמשל הוא לחפש את המטבע דווקא בחושך. לימים ניתלה בו אחד ואמר בדבקות שכוונתו היתה לומר בערך, שהואיל ובחשיכה אי אפשר לראות אלא לחוד בלבד, התכוון משל לפאר את התחושה המיסטית לעומת הראייה המפוכחת. ולא עלה בדעתו של אותו אחד, שמשל פשוט מחפש את המקום המדוייק בו אבד לו המטבע והיה שמח מאד למצאו באור, אילו היה שם אור.

במחוזות החדשים שנולדו, קמו גיבורים חדשים לאכלס אותם. יום אחד נולדה מתילדה מן האפר.

עוד נשוב אליך, מתילדה, אמר אנקריאון החדש בעמדו על קוטב העיצבון, חרבו בידו שלופה נטויה על ירושלים. אנקריאון נולד עם שריון קשקשים והיה יפה עינים ואדמוני, לגבורות נולד. הוא הכריע בידו את הענקים ואת הנפילים ואת מפלצות הים האגדי, רקם אגדות ליד מדורות, ועוד בטרם נולדה מתילדה הבטיח בחגיגיות לשוב אליה. עוד נשוב אליך מתילדה, אמר, בשעת בין ערביים קסומה, עוד תקר ביר מימיה, עוד ישירו לך את שירך שלא היה. הוא היה כותב חרוזים לבנים על נייר שחור ונעל נעלים מספר 48. הארכיאולוגים שגילו את עקבותיו בחול אמרו שהיה ענק, לפי הנעלים. מתילדה הלכה לכרכי הים למכור את אהבת נעוריה הנכזבת, ולימים נישאה למיליונר בטקסס.

בודד ועצוב צעד אנקריאון בשבילי אהבתו. רגליו התרחבו ובצקו מרוב הליכה ועתה היה נועל מספר 72. הוא צלח ימים ונהרות, הגיע עד טקסס ושתה נפט מפי הבאר, ואמר: צילך השחור נשקף אלי, מתילדה, מתוך הזפת על פני המים. הארכיאולוגים אמרו שככל שעובר הזמן המתוח כגשר על פני האין, כך נעשה אנקריאון ענק יותר, בגלל הנעלים. הוא הפך לרחוב המתמשך עד אין סוף, ובו הוא ממשיך להלך ולגדול יחד עמו.

מתילדה הלכה והצטמקה עד שנהפכה לטיפה סרוחה.

אביו של ד"ר משל התחבט כמה ימים באיזה שם לקרוא לנו.

אולי נקרא לו מי יתנני אבר כיונה, אמר סבא.

בוקה מבוקה ומבולקה, אמר הדוד יעקב.

יעקב, אמר אחיו אברהם.

אבל אני עוד חי, אמר יעקב.

אם כך יהיה יעקב, פסק האב וקראו לו יעקב. יעקב משל. רק אמו, זכרונה לברכה, רצתה שיקראו לו דוקטור. לאחר מותה נתמלאה משאלתה והיום אין איש זוכר את השם יעקב. וכך זכה הדוד יעקב לחיים ארוכים. הוא גר עדיין במושבה, דורך במו רגליו את יינו ואת שמן זיתיו, וכל צבא ניניו נפל במערכות שהיו פורצות כמו אדמת.

רק עשהאל, הקל ברגליו כאחד הצבאים, חצה את הכביש בריצה כאשר רדף אחר תרנגולת ומשאית רמסה אותו. עשהאל, שידע שלוש מאות משלי שועלים, נרמס כמו תולעת.

אבן גדולה צמחה על פי הבאר. על האבן העמידה העיריה פסל.

מי אתה, שאל ילד קטן את הפסל.

אני אנקריאון, בעל הנעלים הכבדות, ענה אנקריאון בעצב.

ומה אתה עושה כאן?

אני עומד כאן כסמל למה שסימלתי בשנות נעורי היפות.

לכן לא הכרתי אותך, אמר הילד, אתה מכוסה כולך חרא.

זה הצפרים, התאונן אנקריאון, הן עפות ומחרבנות עלי. המזל הוא שהחרא שלהן מתייבש והופך לאבן. כך אני הולך וגדל. אני כבר מגיע עד העננים, אתה יודע?

לא, אני לא יודע, אמר הילד.

חבל שאתה לא יודע, אמר אנקריאון. אתה ממלא בעצב סלעי את לב האבן שלי. אתה הופך אותי לתוגה נצחית ומאובנת על היש החולף, המחורבן.

זה הייתי אני, סיפר ד"ר משל בערב כאשר כולם היו מסובים מסביב לאח. אני התחפשתי לציפור וחרבנתי עליו. הוא אפילו לא הכיר אותי. כפי הנראה הזדקנתי. אני הכרתי אותו תיכף. הוא לא השתנה.

זה ספור עצוב, אמר קליי, אתה נוסף בי מרה שחורה. תן משהו לשתות.

וכך שטף לו לאיבוד עוד ערב של זכרונות.

אתה זוכר, ד"ר משל, איך יצאנו לבנות לנו ארץ חדשה? בנינו לנו בתים קטנים שגגותיהם השטוחים היו מחייכים אל השמים הבהירים. מסביב לבתים הקטנים נטענו עצים קטנים. העצים גדלו, הבתים קטנו, ויום אחד התעוררה דודתך ציפי ונוכחה לדעת שהיא כל כך מרחמת על עצמה. איזו אכזבה, ועד היום אין לה מושג ממה התאכזבה. ציפי בכלל התמחתה בבניית בתים חדשים, קטנים, רעננים ומשיבי נפש. לאחר כל אכזבה, היא עוקרת לבית חדש שבנתה, והיא מקשטת אותו בחיבה, צובעת את הקירות, אורגת וילאות ושטיחים, ומזמינה אורחים לחנוכת הבית. תמיד אותם האורחים, כמובן, ותמיד הם מביאים אותה מתנה, בונבוניירה. ציפי בונה את הבתים למען הבונבוניירה. הבונבוניירה היא הלפיד המרתוני שלה, אש התמיד.

ואז, יום אחד, אתה מוצא את עצמך בחוץ והמזוודה ביד. לאן? לדוג את החלל, אולי. אבל איפה הוא. אביה של ציפי היה מייצר את הבונבוניירות, וכאשר נשרף ביתו, נמלט עם החפיסה האחרונה, נדד אתה ביערות ובשלגים עד שהביא אותה לחוף מבטחים, שם נשק את האדמה ואכל אותה והנה, שוב אנחנו במורסיה. שלום גרינוואלד, מה אתה עושה כאן?

שום דבר מיוחד, עברתי כאן במקרה.

למי אתה רוצה לספר שזה היה מקרה. האם לא נדברנו להיפגש כאן? ואיך הילדים?

אבל אתה טועה. כל העניין הוא טעות אחת יסודית. תסתכל, זיהו אותנו. עכשיו הם באים לקחת אותנו.

אתה טועה, אני מבטיח לך שיתברר מיד שכל זאת היתה אי־הבנה. אנחנו בסדר, אינך סבור? אני בסדר. גם אתה עושה רושם מסודר. מה עושים הילדים?

אמרתי לך שאין לי. אתה מחליף אותי במישהו. אתה רואה, הנה הם באים.

זה לא נורא. הם חולים, צריך פשוט לרפא אותם. הם לא אשמים, אתה יודע. אף אחד אינו אשם, בעצם, זאת היתה טעות מלכתחילה. אני מתחיל לחשוב שאולי נדברנו להיפגש במקום אחר. אני בכלל לא מכיר את המקום הזה. מרגיש כאן כמו זר. השמים האלה אינם השמים שלי, ילדותי עברה עלי במקום אחר בכלל. אתה לא תבין כי לא היית שם, אבל הכל היה אחר, אני יכול להבטיח לך.

איך אתה יכול להגיד דבר כזה כאשר אתה רואה בעיניך שהכירו אותנו?

אני חושב שעדיין לא מאוחר להיעלם. בוא ננסה לעצום את העינים. כאשר נפקח אותן שוב, לא נהיה כאן.

יש לך פתרונות משיבי נפש, כבר אמרו לך? ומנין לך בכלל שתצליח לפקוח אותם שוב? אני ניסיתי כבר, אתה יודע, ומאז הן לא נפתחות.

לי היה דוד שהיה נוהג במקרים כאלה להתפלל.

אבל זה היה הדוד שלי.

שוב פעם אתה מתחיל להשיב את נפשי. תפסיק כבר, בחייך. בוא נתחיל לחפש פתרון רציני. אני מכיר מישהו שהתמחה בבעיות האלה. אם עכשיו עדיין בוקר אני חושב שנוכל למצוא אותו.

ואם לילה?

אז לא טוב, בהחלט לא טוב. בלילה אני לא רואה בכלל. היתה לי תאונה ואיבדתי את הראייה בלילה. תעיר אותי בבוקר ונשוחח על כך שוב. ליל מנוחה.

ד"ר משל מחה את הדמעות מעיניו, והחל לפסוע בצעדים לא חפוזים אל מותו.

בלילה, בבית המלון, היה לו רגע של הארה. הוא ישב וסיכם את מאורעות הזמנים האחרונים במכתם הבא:

ללא גוון ללא צל,

גולשים המים בהמיה אל

הטעות: לא ייתכן שמכאן

נפתחה הרעה. אבל אם כך,

לאן?

וחוזר חלילה, ולא יעזור שום דבר

כי כאן עניין לנו, אתה שומע?

הם באים!

– – – – – – – – – –

שבע פעמים, שבע פעמים רצופות דפק החדרן בדלת. משלא נענה, השאיר את ארוחת הבוקר על השטיח, ליד הנעלים המצוחצחות, והלך משם ממלמל דברי נאצה. כאשר שמע קליי את הסיפור, לא ידע את נפשו מרוב שמחה: הוא עשה זאת! הוא עשה זאת שוב!

בינתיים משחקים הניצולים במשחק הזכרונות. הם מטילים פתקים אל הים הסוער וממתינים עד שהגלים יחזירו להם את פרי עמלם. הגלים רודפים איש אחר אחיו כמו זכרונות, ובהתנפצם אל החוף הם פולטים את מטענם שהינו קו גבול דק של בועות אווריריות המשחקות עם קרני השמש את המשחק הנצחי לחיים או למוות. קו הגבול הדק הוא איזור מלכותה של השירה. מה יפה היא התפארת החולפת!

לי זה מזכיר את צ’נסטוכוב, אומר הניצול מצ’נסטוכוב.

לי זה מזכיר אניה על ים שכולו תכלת.

לי זה מזכיר את שנות נעורי המאוחרות במקצת. היתה לי התחלה שיגרתית כמו לכולם, אבל אחר כך זה התחיל להתפתח עד שהגיע לכלל גיבוש.

לי זה מזכיר את בעלי המנוח. הוא כל כך אהב דברים כאלה.

מי לא אוהב.

יש כאלה שלא כל כך. אני זוכר גם דברים לא נעימים.

האימה חונקת את גרוני.

בכלל מצבנו לא כל כך טוב.

אתה חושב שזה עומד להסתיים?

לפי נביחות הכלבים, כן.

מה הם יעשו לנו?

יוציאו אותנו להורג כמו כלבים.

למה אנחנו בכלל הולכים לשם?

כי אין לנו לאן ללכת.

אבל יכולנו להמשיך ללכת ככה סתם. לטייל לאורך שפת הים.

להסתכל על האניות הרחוקות.

יכולנו. אבל כבר אין לנו חשק.

לי עוד יש קצת.

אז לך לטייל.

לא רוצה לבד.

אתה רוצה שאבוא למות אתך?

אתה לא חייב. אנחנו יכולים להיפרד. בוא נקרא לזה פרשת

דרכים.

אז תדע לך שיותר לא נראה את הים הכחול, את האניות.

מה לעשות.

אם אתה רוצה אני יכול לספר לך בדיחה.

עכשיו הולכים להרוג את כולנו. תפסיק עם הזכרונות.

אבל…

אתה רואה את החוף הירקרק הדומה לחומץ?

אלי אלי.

פלגיאט.

הכלבים באים. בוא ננבח…

וואוווו…..!!!!

כל כך שקט הלילה במורסיה. אפשר לחתוך את השקט הזה בחרמש, אבל לשם מה. צלצול פעמון של חצות גווע באלקזאר, וכלב שחור מושך את הצלצול בזנבו ורץ, מטורף, אל ההרים האפלים. מי אתה, הנודד? בת קולו של הפחד שמעולם לא נפתר. משוטטים להם הפחדים הלא פתורים על פני שבעת ימים ונרתעים בבעתה, פחד מפני פחד. בת קולה של התקווה והד המלחמה שמעולם לא נגמרה ולא נפתרה, היכן, מדוע, מתי, והמאוויים הצנועים שהותזו בגרזן כל כך גדול, לשם מה גרזן כה גדול כדי להתיז בו מאוויים כל כך לא גדולים, ומי אתה שתעמוד בדרך. הנה הותזת גם אתה שלא לצורך ואיש לא יתן את הדין על כך, לעולמים אשר לא יהיו.

הכלב נרוץ כמו כד אל המבוע, וילדים ללא קול פוסעים בתהלוכה ארוכה הנהפכת לפס של עשן. לעשן יש ריח של רכבת, מתי עברה כאן הרכבת האחרונה? הקטר דרס את הכלב, סוף סוף, וצלצול הפעמון גווע. למי יש עוד כח לדברים האלה, והרי אפשר היה להתפרקד על הדשא, או סתם לצאת אל החוף בלילה ולדעת שביום ההוא, היה זהוב, כחול ומתמשך מאופק עד אופק, כמו יריעה לוליינית.

בתוך היער יש בית קטן, ובבית גר קוסם. יש לו עינים צוחקות וזוויות פיו שמוטות כלפי מטה במרירות. הוא בונה טירות ומגדלים לילדים. הילדים הולכים ליער, וכאשר הם מגיעים ליער, הקוסם נותן להם יד ומכניס אותם אל הטירות ואל המגדלים.

בטירות יש נסיכים ונסיכות, ומלכים, וסוסים, והרבה הרבה עצים. יש שם אריות טובים, אריות שאוהבים ילדים. ויש שם נמרים טובים ומצחיקים עם פסים שחורים, ויש דובים וג’ירפות ויש הרבה מאד נחלים. בנחלים שטים ברווזים, ורועות אווזים פוסעות לאורך שבילים, ומפעם לפעם אפשר לפגוש פיל קטן מאד, או שפן ענק.

יש גם צפרי קסם, והן עשויות זהב טהור. לצפרי הקסם יש קול מיוחד שרק ילדים יכולים לשמוע אותו. המבוגרים בכלל אינם מסוגלים לראות את צפור הקסם, ואם הם רואים אותה הם בטוחים שזה בסך הכל אנקור קטן, או בולבול.

הדובים יודעים לספר לילדים ספורים מצחיקים, ואחר כך הם כולם מתגלגלים ביחד מרוב צחוק, הדובים עם הילדים. יש גם דולפינים חכמים, ואפילו לויתן קטן, מתוק, עם עיניים כחולות־צוחקות.

בין עצי היער מתוחים מיתרים בלתי נראים, וכאשר מתחילים העצים לנוע ברוח הערב, נשמעת מקצה היער ועד קצהו מנגינה ערבה כל כך, ולקול המנגינה הזאת מוצאים הילדים את הדרך אל היער.

יש גם חיות קטנות: עכבר, סנאי. ויש נחשים קטנים מאד ודקים, כמעט כמו תולעים. ויש לטאות ויש זיקית שמחליפה צבעים. ותרנגול גדול פוסע בגאון ומותח כרבולת אדומה ואומר קוקוריקו קוקוריקו. ובכל מיני פינות, על העשב, יושבות פיות קטנות והן יכולות לעשות ממש כל דבר.

והנסיכים ממציאים חוקים. למשל, יש חוק שמי שעוד לא אכל ארוחת בוקר, צריך לאכול ארוחת בוקר. ויש עוד חוק, שמי שלא אוהבים אותו, צריך לאהוב אותו. ומי שהוא למשל צפרדע ורוצה להיות נסיך, יכול להיות נסיך.

לפעמים כל הילדים ביחד נוסעים במרכבות רתומות לסוסים אבירים, סוסים אדומים, שחורים, לבנים, ויש גם סוסי זהב. והמרכבות דוהרות ומעלות אבק מאחריהן, והן צולחות הרים תלולים ומגיעות אל ארצות מאד רחוקות, שבהן הכל דומה, רק הפוך.

קצת קשה להבין את זה, כי מה שאת אומרת הפוך. הרי בעצם אין דברים הפוכים וכל דבר הרי הוא פשוט מה שהוא, וכמו שהוא, אפילו אם לא בדיוק כמו דבר אחר.

יש גם מרכבות רתומות לצרצרים, לפשפשים, לפרות משה רבנו. ויש מרכבות רתומות לפרפרים, לדבורים או לצפרים.

ובלילה מקפצים כל מיני שדונים קטנים מעץ לעץ, מענף לענף. השדונים עליזים מאד ואוהבים לעשות כל מיני תעלולים. וקשה מאד לתפוס אותם כי הם זריזים מאד. אבל בעצם הם לא מפחידים כי הם נחמדים.

עכשיו היער מוקף טנקים. מתוך הטנקים יוצאים אנשים נעולי מגפים. הם שועטים במגפים שלהם בתוך היער, מגיעים עד לבית הקטן, ומרסקים את הדלת בקתות הרובים שלהם.

הקוסם יושב שם, עם העינים הצוחקות שלו ועם זוויות הפה השמוטות כלפי מטה, במרירות. כמה שנים יכול, אפילו קוסם, להחזיק מגדלים וטירות באוויר.

עצי היער נעקרים, ועכשיו הכל שטוח, קרח, מוכן לצעד הבא. מסתדרים בשורות. בראש צועד הקוסם, נושא ילד נכה רגלים בזרועותיו. אחר כך צועדים הנסיכים והנסיכות, מוקפים ילדים, וצועדים כל עצי היער. והפֵיות הקטנות הטובות צועדות, והאריות והנמרים והדובים. ונסיך עם ילדים יושב במרכבה רתומה לסוסים אדומים, כחולים, שחורים וגם סוסי זהב. ונסיכה יושבת במרכבה רתומה לפרפרים, לצרצרים, לפרות משה רבנו. תזמורת של השדונים מנגנת מנגינת לכת, וכל התהלוכה מתחילה לצעוד אל המוות.

לאן אנחנו הולכים, שואלים הילדים, שואלות הפֵיות, שואלים הנסיכים, שואלים הפשפשים, הצרצרים, האריות, הדובים, הסנאים ופרות משה רבנו.

אנחנו הולכים אל ארץ חדשה, אומר הקוסם, ומלטף את ראשו של הילד, נכה הרגלים.

כולם מתחילים לשמוח. הפֵיות מצטרפות בשירה, בקול צלול ודק ועדין, אל תזמורת השדונים. הדובים נוהמים, האריות שואגים, הצרצרים מצרצרים, הדולפינים והלויתן מזרזפים סילוני מים אל תכלת הרקיע, הצפרים הקסומות העשויות זהב טהור שרות, ומאחור הטנקים יורים, כותשים, רומסים את הטירות הנושרות מהאוויר ואת המגדלים הצונחים בעייפות מטה, ואת תזמורת השדונים ואת הפיות ואת הנסיכים ואת הדובים ואת האריות ואת הכל.

אני צף בתוך מרק. זה מוכרח להיות מרק, כי יש לזה טעם של מרק. מסביבי צפים ראשים. חלקם מחייכים, חלקם צועקים. יש גם גוויות מתות. לי דווקא די טוב בתוך המרק, ואני אפילו טועם ממנו להנאתי. זה כנראה המרק של עצמי, אבל יש גם קצת טעם של האחרים.

יש קצת טעם של אוריאלה. אפילו שערה שחורה ארוכה צפה במרק. זה לא יכול להיות השיער של שום אדם אחר בעולם, רק של אוריאלה. אבל אין טעם לחפש אותה, היא בוודאי מונחת בקרקעית ורק שערה אחת ארוכה צפה כאן.

המרק מלא עצים ודשא, ושושנים ויסמין. בין השושנים גוויות, ובין הגוויות שיחי יסמין. יש גם דגים, ואני לא מתפלא לחלוטין למצוא גם לוויתן וסוס יאור. מחשבה מצחיקה עולה בדעתי, מה יהיה אם הלוויתן שבתוך המרק יחליט פתאום שהוא צריך לבלוע אותי. מה יצא לו מזה ולאן יקיא אותי. באמצע המרק יש מסיבת יום הולדת ואולי זה נשף פורים, כי אנשים חובשים מסכות עליזות ושותים שמפניה. כאן יש גם מערבולת והמרק מבעבע ורותח, כדאי להתרחק מכאן. איזה מין רעיון טפשי להיות בתוך מרק. משהו כמו “עשה זאת במו ידיך”. אילו היו שואלים אותי, המרק היה הרבה יותר משובח. אני הייתי מוסיף יותר דגים, יותר שושנים, והייתי משתדל שיהיו יותר ידידים.

הכי עצוב והכי מפחיד הוא לראות צעצועים צפים בתוך המרק. דובון צהוב, בלון, סביבון. אני טועם את הדובון, יש לו טעם מר, מחליא.

מי יודע כמה זמן כבר מתבשל המרק הזה. יש עצמות. לפעמים אפילו בית קטן, ישן. עם גפן מטפסת עליו וזוג ישישים יושבים על המרפסת. לישישים יש טעם מתוק, מחליא.

הלוויתן הגדול מתקרב אלי, מביט בעינים עצובות. אולי גם הוא שואל את עצמו מה הוא עושה בתוך המרק הזה, ומדוע הטילו אותו הנה. אבל מה יעזור לו אם הוא יבלע אותי. לא יכול להיות ששלחו אותו לבלוע אותי, והרי אינני בורח משום דבר. אני כאן סתם מפני שאני כאן. צלצל חד ננעץ בגבו של הלויתן, והוא מזנק אל האוויר ביללה של כאב. דם שחור פורץ מגבו, הוא נופל מהאוויר ונחבט אל המרק.

רכבת קטנה מגיחה מבין ההרים, ונוסעים מציצים בתימהון מן החלונות.

אבא, תראה, הנה לוויתן, אומר ילד אחד. אני שומע אותו היטב.

עכשיו הרכבת נכנסה אל תוך המרק. ריח של עשן. פיח. כפי הנראה רכבת ישנה. אולי מתוך הסרטים.

אולי בכל זאת חבל שהלוויתן לא בלע אותי. בטח לא היה אוכל אותי, רק מקיא אותי אל איזה חוף. ואז הייתי יכול לצאת מתוך המרק הזה. ורוצים כפי הנראה שאני אאמין שהטילו את הצלצל בגבו כדי להציל אותי. להציל אותי ממה.

הסיכוי היחידי שלי להינצל מכאן הוא שיש מישהו שטועם מן המרק הזה. יכול להיות שמישהו יעלה אותי בכף, ויירק אותי בגועל אל הרצפה. מן הרצפה אני כבר יכול לקום בכוחות עצמי.

בפינה אחת מלחמת אזרחים. שני קולונלים במשקפי שמש יורים בסלבדור איינדה. אני מרגיש חובה לדווח על כך, והרי הייתי עד ראיה ושמעתי את המלים האחרונות של איינדה.

תזמורת מנגנת, ואני עוצם את עיני ובולע באוזני את הצלילים. ריח של מוצארט מרחף מעל למרק. השמש זורחת, ושה האלוהים גווע. אני יכול לשמוע בבירור את המלים האחרונות שאני אומר לעצמי לפני השקיעה.

אתה הוזה, אני אומר לעצמי ושוקע. אתה הוזה, אני אומר לעצמי וממשיך לשקוע. אני שותה מרק ושותה מרק וחושי מתערפלים, המרק הזה נמסך בעורקי כמו יין, אני מנפנף רגלים וזרועות בכבדות, ומתפלא על עצמי, שהרי לא כך לימדו אותי לשחות. אני יודע לשחות לפי הסגנון. לא הייתי קורא לזה סגנון, לנפנוף הנואש של רגלים וזרועות. פתאום עולה בדעתי שללוויתן היו בדיוק העינים של איינדה. אם כך, הרי זה סימן שהלוויתן היה בן זמננו.

ראשו של חבקוק צף לקראתי מתוך אחת המערבלות של המרק. שפתיו נעות, והוא שר. הוא שר שיר ערש ללוויתן. אם הלוויתן הועלה בחכה, הוא שר, מה יעשו דגי הרקק?

לפתע משתררת דממה מעיקה, והמרק נח מזעפו. כפי הנראה היום שבת. בשבת שקט. ספינה צחורת מפרש שטה ומתקרבת אלי. מלחים חסונים מטילים רשת אל המים ומושים אותי. קר לי. מכסים אותי. מתחת לשמיכה אני מרגיש משהו רוטט על ידי. אני עוצם את עיני בחדווה וצולל אל תוך רחם. נושם בכבדות. מפרכס. אני שומע את הרחם האלמוני נושם בכבדות על ידי.

אלוהי צור וצידון, אלוהי פלשת וקנוסוס, אלוהי בבל, נינוה, רומי, אלוהי ירושלים ותל־אביב, קבל נא את נשמת עבדך. נשמת עבדך ניצבת לפניך, נכונה לכל. כל מה שאתה צריך לעשות, זה רק להגיד.

קמאמבר. קרוטן דה שאביניול. יין אדום. שאטו איקם?

לחייך סלבדור איינדה, לוויתן גדול, שעף באוויר לרגע קט וצנח אל תוך המרק. אני יודע שלא רצית לאכול אותי, רק לבלוע אותי בכוונות טובות.

מהחוף יש שביל עזים המוליך אל פיסגת ההר ממול. גם העזים היו חייבות להחליט, וכמה וכמה שבילים מסתעפים מן החוף. אני רוצה להניח שכל השבילים מוליכים אל אותו המקום, או לפחות אל מקום כלשהו. אילו היתה מזדמנת לי עז, הייתי שואל אותה. יש להם נסיון של דורות. אני יודע שהם התגלגלו כבר מראשי כל הצוקים אל כל העמקים האפשריים מתחת. והנשארים, למדו. כך נולד השביל.

הייתי רוצה שתשמע אותי. לפתע אני כל כך בודד. שמע אל תחינתי והוציאני מעמק הבכא. לא חשוב לאן, רק הלאה!

אבא, אני מתקרב אליך. אמא, אני בדרך.

הלכתי לתיאטרון. יש כאן תיאטרון יפה מאד, אם כי לא מהודר במיוחד, אבל מי צריך הידור כאשר מדובר באמנות.

אנחנו יושבים מסביב לבמה, אוכלים כריכים, מפצחים זרעונים. גיפופים בחושך, לחישות קצרות. הערב מציגים את “השקיעה”.

בהתחלה שוקע רחוב בורוכוב. סך הכל רחוב די קטן, בתים קטנים בני קומה אחת או לכל היותר שתים. חנות מכולת עלובה ומולה חנות מכולת עוד יותר עלובה. אטליז קטן ולידו מגרש מצחין שבו שוחטים את העופות. קשה להבחין מרחוק מהו החומר שבו הולך הרחוב וטובע. מין בוץ שחור, ואולי ערפל סמיך, ואולי לבה קרה, זוחלת. הירקן אינו מבין בדיוק, כך נראה לנו מהאולם. הוא מעמיס על גבו ארגזי עגבניות ומלפפונים ומעלה אותם אל הגג. מפעם לפעם הוא מסתכל למטה, ונראה כאילו הוא עורך חשבון, האם אפשר לרדת שוב ולהוציא עוד ארגז ירקות, או אולי כבר שקע הכל בבוץ ואם ירד, ישקע גם הוא. ואולי זה לא בוץ.

זלמן ליפשיץ, בנו של הפחח ליפשיץ, כורע בתוך הבוץ ובידו רובה. הוא יורה אל תוך הבוץ. נדמה כאילו הוא שואג, או שר, או רוקד. מפעם לפעם מגיח ראש מתוך הבוץ, ונעלם שוב. ראשו של חייל אויב? ואם כן, איזה אויב? אי אפשר לראות מכאן אם כדוריו של זלמן ליפשיץ משקיעים את הראשים, או אם הם שוקעים מעצמם.

משונה מאד איך הרחוב שוקע. כאילו היה נדנדה, נוטה על צידו האחד. הצד התחתון שוקע קודם, אחר כך האמצע ורק בסוף, הצד השני. כאילו כל הרחוב מיקשה אחת, כאילו הוא אבר בודד, נידח, אינו קשור בשום דבר אחר בעולם אלא בטבורו הוא.

בקצה הנמוך ביותר, שדרה של עצי שקמים. שיירה של גמלים עוברת לאורך עצי השקמים. הגמלים עמוסים זיפזיף. הגמלים מחרחרים בזעם, מנסים לטפס על עצי השקמים העתיקים. אינני יודע מדוע אני נזכר לפתע בנביא ששמו היה כשמי, ואשר אמר לא נביא אנכי ולא בן נביא, כי בוקר ובולס שקמים. אינני יכול לראות מכאן אם הוא מסתתר על עץ השקמים ובולס אותו עד יעבור זעם. הגמלים שוקעים ואתם השקמים העתיקים. דיליז’אנס רתום לשני סוסים מנסה לחצות מהר מהר את שדרת השקמים, אך מאוחר מדי. הסוסים צונפים, מזדקפים על רגליהם האחוריות. נוסעי הדיליז’נס מוטלים אל תוך הבוץ. אני יכול להבחין בשתי נשים ערביות רעולות בצעיפים שחורים. הן מנופפות בזרועותיהן ביאוש, ונעלמות.

באמצע הרחוב, בדיוק במרכזו, מגרש גדול. בקצהו האחד של המגרש בית כנסת. בקצהו השני, צריף הצופים. הצופים צועדים בשורה, זוגות זוגות, בשיר על שפתיהם. שורה אחר שורה נעלמת בבוץ תוך כדי שירה. כאשר שוקעת השורה האחרונה של הצופים, מתחיל בית הכנסת לשקוע. השמש יוצא החוצה, מסתכל סביב, נאנח, וחוזר לבית הכנסת.

חנה משתדלת להיות יפה עד הרגע האחרון. האם היא מבחינה שאנו צופים בשקיעתה? האם היא יודעת שהיא עומדת על במה, גיבורה של מחזה שרק אנחנו מבחינים בו? היא מיטיבה את שערה, מסתכלת בראי, מתקנת תלתל. אני חושב שעדיין היתה בתולה כאשר נעלמה בתוך הבוץ השחור. עד הרגע האחרון לא חדלה להיות יפה. להיפך: מרגע לרגע, משניה לשניה, הלכו תנועותיה והתעגלו, ומבטה האחרון היה מלא ערגה.

מוזר, מדוע לאחר שכל שורת הצופים שקעה במצולות, עדיין ממשיך שירם להדהד מעל הבמה. הם שרים:

בין הרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל.

אנו אוהבים אותך מולדת

בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבוד אותך במחרשות.

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו אוהבים אותך מאד.

נלבישך שמלת בטון ומלט,

ונפרוש לך מרבדי גנים.

על אדמת שדותיך הנגאלת,

הדגן ירים פעמונים.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,

אם גם לא אחד יפול חלל,

עד עולם נאהב אותך מולדת,

אנו לך בקרב ובעמל.

עוזי הג’ינג’י שוקע האחרון. אני מנסה להציל אותו ויהי מה, אך איני יכול. ביני ובין הבמה, שומרי המחנה. אין כל טעם להתגרות בהם וכל מי שניסה זאת, ניסה לשווא, כידוע. אני מנסה לצעוק אליו, להזהיר אותו, אבל נזכר ויודע שאין בכך טעם. אחת מהמוסכמות בהצגה הזאת היא שכשם שאתה, הצופה, אינך יכול לשמוע את זעקת הטובע אלא לנחש אותה בלבד, כך גם הוא אינו חש במציאותך, ואפילו אינו מנחש אותה, אף על פי שהיה רוצה בעדי ראיה למאבקו האחרון. עד היום לא הצלחתי לדעת אם שחקני ההצגה הינם שוכני המחנה, שנבחרו לשם כך, כי מאד ייתכן שזוהי הגירסה המקורית.

האור באולם עולה, אנו מתפזרים במסדרונות לעשן סיגריות. צחקוקים, גיפופים באור, לחישות קולניות. מישהו מפזם את השיר האחרון של קהילית הצופים. מישהו מפזם בדבקות את “אל מלא רחמים” של בית הכנסת ששקע. מכל הצגה טובה נשארים שיר או שנים.

אני קצת תמה מדוע לא ראיתי את בורוכוב. בכל זאת, האיש הזה ראוי היה להשתתף במחזה. והרי זה הרחוב שלו! אבל אין פנאי להרהורים בטלים על צדק היסטורי. הפעמון מצלצל.

הנהלת התיאטרון הגתה רעיון פרסומי מחוכם, ובכל פינה יש דלי קטן מלא בוץ שחור שבו אפשר להטביע את הסיגריות לפני שחוזרים לאולם. על כל דלי כתוב: בורוכוב.

בתחילת המערכה השניה, עדיין עוזי הג’ינג’י ממשיך לשקוע. עד כמה שאני זוכר, עוזי היה חזק יותר, גבוה יותר, וג’ינג’י יותר. היו לו כפות ידים גדולות וחזקות, כמו של דב. יום אחד הובא בידי הבריטים למחנה המעצר בלטרון. עוד באותו לילה, נמלט. המחנה היה מוקף בשלושה איזורים של גדרות תיל. כל גדר ברוחב של עשרה מטר. עוזי התחיל לזחול תחת הגדר הראשונה, ולנשוך בשינים את התיל ולכופף אותו. עם אור הבוקר היה בחוץ, בתחתונים לגופו בלבד, כולו שותת דם ונתחי בשר תלויים ממנו. היתה זאת הפעם היחידה, ראשונה ואחרונה, שעוזי הג’ינג’י היה אסיר. עכשיו הוא ממשיך לשקוע. הוא שר לעצמו מרובע סיני, אבל את השורה הראשונה לא הצלחתי לקלוט. פעם למדתי לקרוא את שפת האלמים. משום מה לא עלה בדעתי שהוא שר וכך החמצתי את השורה הראשונה. אחר כך זה הולך בערך כך:

תהילת אלפי קרבות נידפה ברוח.

חיי אדם אינם בלתי אם תל תחוח,

עליו עשבי הבר צומחים בלי חוק.

שיר מאד עתיק. אלפיים לפני הספירה. אם איני טועה. לפתע מתרומם עוזי באוויר, מעל לבוץ, מעל לרחוב בורוכוב, כאילו נפלט על ידי תותח אל האוויר, אל השמים. מבטו תמה, מופנה למטה. הוא מביט ימינה, שמאלה, כאילו חובק את כל האופק ואת כל מה שבתוכו במבטו האחרון, ולפתע הוא צונח כמו נר אל תוך הבוץ. אפילו לא בעבוע קטן. נעלם ואיננו.

אביו הקשיש נשאר לבדו בחנות, למשך כמה דקות. עכשיו החנות שוקעת. סוף מערכה שניה.

אין לי כח לראות את המערכה השלישית. אני יוצא החוצה, לשאוף אוויר צח. איפה אוויר, איפה צח. פגשתי את יחיעם בליץ.

נו, מה אתה אומר על ההצגה שלי?

מעניין, אמרתי.

עוד לא ראית את המערכה השלישית, אמר יחיעם. פצצה אמיתית. מלא הפתעות, הקהל משוגע על זה.

ולמה הקהל משוגע?

בגלל ההפתעה. אם היית נשאר היית רואה. לא תאמין.

יש הצגה גם מחר, לא?

מה אתה מדבר? ערב ערב! בקושי תמצא מקום. זה הולך לא נורמלי.

בטח שזה הולך לא נורמלי, אני חושב לעצמי במרירות. כמובן שיחיעם צודק. במחנה אין שמש. אין זריחה, אין בין ערביים. מי שרוצה לראות שקיעה הולך בערב לתיאטרון.

את הסוף ראיתי בערב אחר, ימים רבים לאחר מכן. ורק אז הבנתי למה התכוון יחיעם כאשר דיבר על ההפתעה המשגעת את הקהל.

כאן הקונצפציה הבימתית שונה לחלוטין. לא שקיעה סטאטית, של דבר קיים ומוכר או בלתי מוכר, אלא התהליך כולו, מהתחלה ועד הסוף. בקצב הברק.

הלילה האחרון של קיבוץ עין החורש.

חבורה קטנה של חלוצים מגיעה אל עמק בוצני. חופרים תעלות ניקוז בטוריות, מקימים אהלים. ברושים צומחים וגדלים בקצב מסחרר. אקליפטוסים גדלים לחורשות. האהלים הופכים לצריפים, הצריפים לבתים. טרקטורים נוהמים. שדה חרוש, תלמים ישרים. דשא עתיק ומעליו עצים עבותים, עתיקים, בשלכת. נערות שחורות עין ועבודות צמה מתעלסות בדשא עם נערים חסונים. מתוך חלון מואר בוקע צליל חליל. אור. על הדשא לולים מעץ ובהם ילדים שוחקים אל אור החמה. הילדים גדלים בתוך לולי העץ ולפתע הבהוב של פגז. חושך. הילדים מתים, בזחילה בין שדות הקוצים והטרשים של מקום בלתי ידוע. שני ילדים שגדלו לפתע נקברים בתוך סופת חול. חג הבציר. הנערות מחוללות ומולן, קבוצת הנערים המחוללים. יש להם ויש להן הרגלים היפות שבעולם. רגלים שזופות, חלקות, מחוטבות ושריריות כמו של פרא בג’ונגל, עם מבט נבון של הומו סאפיינס. איזה צירוף מוזר. מתוך חלון מואר בוקעת מוסיקה של באך. חושך. אנחות. איש חמוץ בגדים דורך ענבים בגת, סמל לחג הבציר. במקום יין, נשפך דם בתעלות. התעלות הופכות לתעלות קשר, צלילי תת־מקלע מרססים את דממת הלילה. שוב בוקעת המוסיקה של באך מהחלון המואר, ושוב כבה האור, ושוב אנחות. ואולי היה זה מוצארט. הנערות מחוללות שוב, לצלילי חליל רועים. שוב אותן רגלים חטובות, שריריות, שזופות. והמבט הנבון האנושי בפנים המורכבים על גוף של חיה, חיה שכולה פקעת של שרירים ועצבים. אני מרגיש כמין דקירה קלה בלב, כאילו גם אני שם, מחולל עם המחוללים, מחול מוזר ללא תכלית וללא פשר. המחוללות צונחות לפתע אל תוך ים ירוק ושעיר ומושכות אותי אחריהן. הים עשוי כולו אתר, וריחו כריח פריחת תפוח הזהב. כולי שיכור מהאתר.

נו, מה אתה אומר? צועק יחיעם אל תוך אזני. לא שמתי לב בכלל שהוא כל הזמן יושב לידי, לועס מסטיק.

לא רע, אני אומר. מזכיר לי משהו. אני מכיר את המקום.

זה הקונץ בדיוק, מסביר לי יחיעם. זוהי ההפתעה. כל אחד מכיר את המקום. ממש כאילו היה שם. ממש.

אבל לא יכול להיות שכל הצופים היו באותו זמן באותו מקום, אני מוחה.

לא יכולת לצדוק יותר, אומר יחיעם בחיוך אניגמטי, ואולי גילית את סוד האמנות?

היינו רוצים להעסיק אותך, אומר יחיעם. יש דרישה רבה למחזות הללו.

בגלל ערכם החינוכי, עונה יחיעם על שאלה שלא שאלתי.

תכתוב לנו מחזות שקיעה. יש הרבה דרישה לכל מיני שקיעות. משהו כמו ימי פומפיאה האחרונים, אתה יודע. אולי עם אורגיות וכל זה, אכול ושתה כי מחר נמות.

שוב ניתנו לי חיי במתנה, ואני פוקח את עיני אל האור הגדול.

חם, ריחני. הרים תכלכלים באופק, עדר עזים מלחך את המדרון, פעמון מרחוק, מצודה, ותותחים יורים ופטריות עשן לבנות, ושדה שבלים גדול והשבלים נעות ברוח.

חבקוק שוכב על ידי בתוך השוחה. אנחנו יכולים לשמוע בבירור את יציאות הפגזים. בכל פעם שאנחנו שומעים את הפגז יוצא, אנחנו משתטחים, מתחפרים, חופנים באגרופינו את האדמה וממתינים. ואז בא קול הנפץ והאדמה רועדת, ואנו מתרוממים שוב, פוקחים עינים אל האור הגדול, ממצמצים אל השמש ומחייכים כמו תינוקות.

כאשר נהיה גדולים, חבקוק ואני אנחנו נבנה ארץ חדשה.

בארץ החדשה שלנו אנשים יעשו רק מה שהם אוהבים לעשות. מי שאוהב לעשות נעלים, יעשה נעלים. מי שאוהב לנגן בכינור, ינגן בכינור.

בארץ החדשה שלנו כולם יאהבו את כולם. אי אפשר שלא יאהבו, כי איך יכול אדם העושה רק מה שהוא אוהב, לא לאהוב.

בארץ החדשה שלנו, המוות יהיה פחות עצוב. ואפילו מי שימות צעיר, לא ימות עצוב, וגם אלה הנותרים אחריו לא יהיו עצובים. וגם מי שימות זקן לא ימות ערירי וגלמוד ומר נפש. הזקנים יסתלקו מן העולם בחיוך של תינוק.

אני מתחפר בתוך האדמה, אבל נדמה לי שאני מתחפר בתוך אור מתוק וכחול ונפלא. אפילו נפץ הפגזים ופטריות העשן אינם מפריעים לי, ואינני פוחד כלל. על ידי אני רואה לטאה קטנה, והיא אינה זזה. כפי הנראה היא ממתינה לזבוב, והיא אינה פוחדת ממני ואני איני מפריע לה. בארץ החדשה שאנחנו נקים, הלטאות לא יפחדו מאתנו, ויהיו הרבה מאד זבובים, והזבובים יזמזמו בימי חמסין לוהטים, והצרצרים יצרצרו, ויהיו מיליוני צרצרים בימי החום הלוהטים.

אנחנו נגור בבתים קטנים, חבויים בצלעות הגבעות ובתוך מדרונות מסולעים וגם על ראשי ההרים. ובכל לילה אנחנו נמות ובכל בוקר אנחנו ניוולד. ולא יכאב להיוולד. זה דווקא יהיה נעים, להיוולד. וגם לנשים לא יכאב כאשר הן יולדות, והן לא תלדנה בעצב.

ואנחנו נבטל את עשרת הדיברות, ובמקומן תהיה רק דיברה אחת, לחיות. ואנחנו נבטל גם את התענוגות, כי מי צריך תענוגות במקום שבו יש חיים. הדבר היחידי שיכאב אצלנו בארץ החדשה שנקים, יהיה לאכול. לכל אחד יכאב קצת כאשר הוא אוכל, ואולי אפילו כאשר הוא שותה. אבל לא יכאב יותר מדי, רק קצת, כמו הכאב שבא עם האהבה. והדבר היחידי שאנחנו נמשיך לשנוא ולשנוא בכל הלב, זה את כל מה שהיה. בכל בוקר, כאשר ניוולד, נשנא את כל מה שהיה, ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר.

הלטאה הסתלקה. השמש מתחילה לנוע כלפי מערב. הלילה יהיה שקט וחם, וריחני, ובלילה נוכל להאזין לנביחות הכלבים, למשק כנפי העטלפים ולקול צפרי הלילה, ואולי אפילו ליללת תן או צבוע.

בלילה ימותו כמה פצועים, אבל יהיו גם אלה שנצליח לפנות בחסות החשיכה, אל חוף מבטחים. שם יתפרו אותם, ויחברו מחדש את מה שאפשר לחבר אל מה שאפשר לחבר, ואחר כך ילמדו אותם לדבר, ללכת, לזכור, להשתין מתוך רצונם העצמי, וגם לחיות מחדש חיי משפחה ולא לזעוק יותר מדי אל תוך הלילה. עינים טובות וחכמות ועצובות יביטו אל סבלותיהם, וישננו באזניהם חכמה עתיקה, שכבר היה לעולמים, אבל הם יהיו חכמים מאד ולא יאמינו לדברי החכמה ולא לעינים העצובות המביטות בסבלותיהם, הם רק יחייכו חיוך של תינוק כי חייהם שוב ניתנו להם במתנה, והיש מתנה גדולה מזו.

בעצם, הערב עוד לא מתחיל לרדת. עכשיו סך הכל אחר הצהרים. קצת שמש, קצת עננים. עתוני ערב מעוכים. ארוחת הצהרים היתה כבדה מדי. שד גדול עם מסכה שחורה נכנס מבעד לחלון. בידו אקדח קטן. עליך להרוג את עצמך, אומר השד.

אבל מדוע?

אל תשאל מדוע. אתה הרי יודע היטב בעצמך מדוע. ומדוע לדחות את זה למחר?

אני רוצה עוד יום.

את זה כבר שמענו. כמה וכמה פעמים אמרנו לך. תמיד ביקשת ארכה. מדוע אתה סבור שעוד יום ישנה במשהו?

אני בכלל לא סבור כך.

אז מדוע עוד יום?

סתם כך. ללא סיבה.

תתבייש.

אני מתבייש.

השד מביט בבוז. הוא מניח את האקדח בכיסו ומתעופף מבעד לחלון. עד מחר אין כל סיכוי שיופיע. אלה השעות שלו, אחר הצהרים, ואחר כך הוא משאיר אותך לנפשך לכל בין הערבים, לכל הערב, לכל הלילה, וגם לבוקר, וגם לצהרים. אתה יכול לקום בבוקר, לקרוא את עתוני הבוקר. לשתות כוס קפה. לקרוא את עתוני הצהרים. לאכול צהרים. לפתוח רדיו. להניח תקליט. אפילו לנמנם קצת לאחר ארוחה כבדה. רק כאשר מתחיל החלון הגדול להאפיר, לא אפור של ממש אלא מין לבן עכור, מעורפל, קודר, רק אז מתעופף לו השד פנימה מבעד לחלון, עם המסכה השחורה המגוחכת שלו.

קצת מלודרמטי. שד לא מתוחכם. מפחיד ילדים, אולי. אבל בכל זאת שד כהילכתו. שד של ממש. במין ז’סטה של חן וחסד הוא מותיר לך עוד יום. לעולם לא יותר. אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנו יומים, למשל. לפעמים, בכל זאת, הרי יש תכנית פה ושם. נאמר, הרצאה בעוד שבוע. פתיחת תערוכה. קונצרט. וויכוח פומבי. הצגת בכורה אולי. למה לא. ארוחת ערב עם מישהו. פגישה בתיאום עם שתי מזכירות של שני אנשים עסוקים. אבל השד לא מניח. יום, זה כל מה שהוא מוכן לתת לך, וזאת, יום יום. אבל השד פיקח: לעולם אינו נותן לך להרגיש שזוהי מין שיגרה כמו כל השיגרות, שיגרה שתימשך מיום אל יום, 360 פעמים בשנה, ושכל מה שעליך לעשות הוא פשוט ללמוד לחיות עם זה.

לא, לא ולא. הוא די אימתני, ובכל הופעה שלו יש מין אלמנט של הופעה אחרונה. היום אתה רואה אותי עדיין, אבל מחר לא תהיה לך ברירה אלא לקבל את האקדח מידי ולבצע במו ידיך את פסק הדין.

פעם או פעמיים התפתיתי לקחת מידו את האקדח, פשוט כדי לוודא אם אמנם הוא טעון. אם אני בכלל מבין בשדים, האקדח הוא אקדח סרק, ואינו טעון כלל. לכל היותר הוא טעון בכדורי סרק. לפעמים גואה בי מין חוצפה מבודחת, ואני חושב לעצמי: הבה נעולל תעלול לשד, נעמיד פנים שאנחנו לוקחים אותו ברצינות. אקדח? בבקשה. עכשיו זוז קצת, אל תסתיר את האור. אני לא מעוניין להחטיא את הרקה של עצמי ברגע קריטי מעניין זה. צריך הרבה אור, שיפול על הראי. אני רוצה לראות את עצמי בחצי פרופיל, עם האקדח הצמוד לרקה, וללחוץ. ללחוץ על ההדק וזהו זה. בום. ואתה, השד, אתה הוא זה שדווקא נבהל מה“בום”! ואחר כך שקט. ואז אני פורץ בצחוק פרוע. הה הה. אני בכלל לא נבהלתי. ה“בום”! לא הפחיד אותי. עוד איום סרק שנתגלה ככזב טהור, שטיפת מוח, יחסי ציבור של שד בינוני לא מתוחכם.

הו, כמה אתה מצחיק אותי, שד. ואתה מצחיק מפני שאתה מצליח, בסך הכל, להפחיד אותי. ואין דבר נפלא יותר מהצחוק המשוחרר של הקרבן שגילה שפחדו היה פחד שווא, השד היה בסך הכל מסכה אידיוטית, האקדח היה אקדח שעשועים, עץ התליה היה תפאורה של תיאטרון בובות, החבל היה קלוע מחוטי סוכר וורודים, המוות היה מוות של תיאטרון שלאחריו קם השחקן הנערץ ומחווה קידה בפני קהל הצופים הנפעם והנרגש, והחיים היו חגיגה של קיץ, חגיגה של סתיו, של חורף מוסק עם אח חמה. כמה נהדר ונפלא לא למות מוות של אמת, בחיים שאינם חיים של אמת, עם שד מאיים שאינו אלא ציור שציירת בעצמך על הקיר, מתוך שובע של צהרים מאוחרים, שבעים, לאחר כמה דקות של חרדה מבויימת ביד אמן, ממש מתבקש מאליו לאונן לאחר הנסיון המבעית הזה, להשתחרר מהמועקה הנעימה והמגרה שבאשכים, לפרוץ בזעקה נחרדת של תינוק שראה מחזה אימים, ובתוך הבהלה שלו ידע, בנהקלה, שלא היה זה אלא מחזה, ולוא מחזה אימים.

כמה נפלא להיות בתוך האימה הזאת, אימה של משחק, ולדעת שאינך מת עדיין, פשוט מפני שמעולם לא חיית. הכל היה משחק. נולדת בצחוק, חרדת בצחוק, קיווית בצחוק, התאכזבת בצחוק, ואז בא שד מצחיק והצמיד קנהו של אקדח מצחיק אל רקתך המצחיקה. הכל היה בצחוק, הה הה הה הה הה.

החלון האפור מתחיל להחשיך. אחר הצהרים השימשי, הבוהק פה ושם, נהפך לבין־ערביים. בהתחלה זה מין כחול עמוק, אחר כך זה כחול כהה, ולבסוף זה שחור של ממש, שחור מותנה באורות הכרך המתנפצים אל הענן הנמוך המעורפל המכסה את עין הכרך, כרך מצחיק מדומיין של שד מדומיין.

הטלפון מצלצל: הסיוט תם. לא רק הסיוט תם, הכל תם. תמה המציאות המדומיינת, עם השדים שהיא אוהבת לצייר על הקיר, עם כובע של קאובויים ואקדח קטן של פושעים מסוכנים, אקדח רצחן שכזה. עכשיו עוד מעט יבוא הערב.

בערב יהיה כף. טלוויזיה, ארוחת ערב, טלפונים נוספים. מה היה, מה נשמע. תודה, טוב. היה שד, והשד פרח מבעד לחלון. יהיה טוב. אנחנו כבר מכירים את השדים הללו ויודעים איך להתנהג אתם. הם פשוט רוצים תשומת לב. תן להם קצת יחס, והם יתעופפו מבעד לחלון כאילו לא היו. הם בסך הכל רק שדים.