רקע
עמוס קינן
רוח בהרים

אני רוח.

מסתובב רק בלילה. ביום אני ישן. בפרדס ישן, בכרם זיתים. לפעמים בקיץ בנקיקים שמתמלאים בחורף מים. בחורף יש בהם מים נקיים עם משקע של גושי עפר קטנטנים כמו פנינים ומהצד צומחת רקפת. ויש לי מערות טחובות עם גללי עזים ואבני נטיפות זולפות מהתקרה כמו נרות שעווה. בלילה אני משוטט בהרים. הולך לי כל הלילה בהרים, בין כפרים שחורים ושוממים וסלעים קרחים. הכל לבן בלילה. הירח וכוכב הצפון ושביל החלב. והחומות העתיקות והשבילים הצרים ודרכי העפר והקוצים והתנים והכלבים. אני מריח את ניחוח העשן מרחוק. שומע את נביחות הכלבים, כלבי הכפרים הרחוקים והשוממים. אינני פוחד מאיש, אני רוח רעה בכרמים האפלים.

כשהייתי בן שנתיים נטעתי אקליפטוס. הייתי ילד ובחצר עמד צריף אדום בנוי מעצים מהוקצעים ואני נטעתי בחצר את האקליפטוס. מסביב היו חולות צהובים וגפנים חיוורות וערבים קטנים עם חמורים קטנים. פעם עבר צועני אחד עם דוב צהוב ואשה שחורה, שניהם רקדו. הסבא היה עודר בגינה בין שיחי המלפפונים ואני עשיתי עוגות מחול והיתה לי נדנדה. הצריף עמד לו בדד באמצע החולות ולא היה עם מי לשחק. הצועני היה מכה את האשה השחורה בשוט והיא היתה רוקדת ושרה עם טנבור. לדוב הצהוב היה נזם גדול באף ואפשר היה למשוך אותו באף, זה היה כואב. סבא היה מספר כל מיני סיפורים, הייתי מושך לו בזקן. האקליפטוס צמח לו בירכתי החצר. אחר כך איני זוכר, אבל אין גפנים, אין חולות, אין צריף ואין חמורים, וגרתי באיזה מקום בבית גדול.

הנה אני יושב לי בבית אחד בחדר קטן. יש שם נערה עם שער ארוך ורך ואנחנו מסתכלים אחד בשני. העיר גדולה ושלוה והתריסים מוגפים. אור ירח תכלכל ואור שחר אפרפר מסתננים בעד החרכים כמו עשן. יש לה גבות דקות ודקיקות עד שהן נעלמות. אנחנו מרחפים אחד על השני כמו רוח חרישית, מחליקים כנחשים עצלים. והעינים שלה פקוחות ורחבות ושקטות. אני הולך הביתה, ומהחלון ניבטים בי פנים לבנות בשפעת שערות וחיוך פרידה. חוזר הביתה ברחוב ארוך וחלק ושחור ומשני הצדדים בתים גדולים והם נופלים עלי כל הזמן. ברחוב קטן ועצוב עומד בית, ארבע קומות, זה לא הבית שלי. מאחוריו עומד אקליפטוס גבוה, נטעתי אותו כשהייתי בן שנתים. אינני נכנס לחצר, רק מציץ בו כמו גנב והולך הביתה.

כמו רוח מתגנבת בלילה. אנחנו יושבים בחדר גדול ושרים, כל הילדים. לכולנו יש גליונות נייר לבנים ועליהם כתוב מין שיר נחמד:

טרה לה לה, טרה לה לה,

טרה לה לה, טרה לה לה.

באמצע החדר עומד המורה המנומש עם תת מקלע ומלמד אותנו את השיר. כל הילדים. לאחד יש תת מקלע ולשני אקדח ולשלישי רובה ולרביעי מקלע, ברן. וכולנו ילדים רעים ושרים את השיר הנחמד בקול רם, וצועקים. וזה בשכונה אחת בירושלים, והלילה ליל חורף וסגריר וצרורות ופגזים, יורים על השכונה. נכנסים לחדר ילדים טובים, מהשכונה. מתלוצצים, מספרים כל מיני סיפורים, שרים את השיר שלהם, טרה לה לה. אחד מספר בצחוק איך הוא ועוד עשרה היכו פעם חבר שלנו. אנחנו מחייכים. אחר כך כולנו יחד שרים את השיר, והם הולכים לישון. אנחנו הולכים לפוצץ איזו מפקדה ליד החומה העתיקה.

מצחיק מאד. גם הנערה הלבנה בעלת השער השחור אוהבת אותי. אבל אני מוכרח להיות ילד טוב, ביחוד כשיש בבית אנשים זרים או אמא או אבא או כל מיני מכרים. אם מישהו שואל אותה מי אני היא אומרת שזה סתם חבר שלמד אתה בבית הספר וזה הכל. כשיש מכרים שלמדו אתה בבית הספר וזה הכל אני יושב מן הצד ושותק והם שואלים מי זה. טופחים לה על השכם, מלטפים לה את היד. כשהייתי קטן גם הם שיחקו בחול, אבל הם גדלו בינתים.

גדלו ביום, ואני בלילה.

יוצאים לפוצץ את המפקדה ליד החומה, ואנחנו שנים עשר. הירח בגבנו. יורדים מראשי ההרים, כמו צל ההרים. גשם דקיק מטפטף, בולע את קול הצעדה. זוחלים בבוץ. החומה מונחת לבנה וסהרורית. פעמונים מדנדנים. עוברים את הכביש אחד אחד, כמו צללים, נדבקים לקיר. בתים גדולים שחורים. על גג המפקדה פנס צהוב עכור, מגשש בערפל כמו ספינה טרופה. האויב ישן. נכנסים לבנין, מפוצצים אותו, חוזרים הביתה. מישהו נהרג. כשאני חוזר הביתה מסתכלים עלי כל האנשים ושואלים: מה זה מסתובב כאן.

כל זה היה בשכבר הימים. ועכשיו אני רוח. בלילה אני משוטט בהרים, בין כלבים לבנים ושוממים, מאזין לקולות חברי שאינם עוד. האדמה טובה וחמה, ואד יעלה מן הארץ, אובות מן האדמה. מרחוק מרצדים אורות ירוקים, אני מיליל אליהם בתוגה. עשבים לא עלו בלחיי ועץ ירוק לא בקע את סגור חזי בשרשיו. לעולם לא אמצמץ בעין ירוקה אל האור. לעולם לא אשוב אל העפר. אני רוח, גולש כמו ערפל במורדי ההרים וחובק את הנחלים.

לפעמים אני הולך לרחוב הקטן לראות את האקליפטוס. נכנס לחצר, מסתכל על העץ שלי. הולך ברחוב הארוך והשחור ומגיע עד הבית עם החדר הקטן. מסתנן בעד החרכים כמו אור ירח ורואה את הנערה הלבנה. יושבת וקוראת בספר, תומכת את סנטרה בכף ידה. אני קורא לה והיא אינה שומעת. אני חוזר לי אל ההרים שלי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50111 יצירות מאת 2768 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!