רקע
עמוס קינן
הנוטר הממושקף עם הקרבינה

בלילה הניחו את המוקש על הכביש. הניחו אותו שניהם, יוחנן ויואב הקטן. בלילה על כביש בית לחם.

באו לתלפיות בצהרים, באוטו משוריין. היו להם שני ילקוטי גב ואיש לא שאל אותם מי הם ולאן הם נוסעים. במשוריין ישב נוטר ממושקף עם קרבינה איטלקית. כאשר התחילו לנסוע, פתחו שניהם את התרמילים והוציאו חתיכות עץ ומתכת שנצטרפו למה שנקרא שני תת־מקלעים מסוג תומפסון, וכך נסעו.

לאחר שמתחו את החוטים, 350 מטר, החביאו את קופסת־הלחיצה בחורשה, נעשה להם קר, חיפשו בית לישון בו. הסתובבו פה ושם, מצאו בית ריק. אספו גזרי עצים וקרעי ניירות וערכו מדורה. הוציאו שוקולדה ולחם והתחילו לאכול, עישנו סיגריות. איש לא בא לראות מי הם ואיך הם. בשעה 2 אחרי חצות נשמעו צעדים כבדים. נתקע ראש בפתח, ראשו של הנוטר הממושקף. אמר שרוצים לדבר אתם, אמרו: טוב, בבקשה להיכנס, בלי נשק, לנקות את הנעלים.

נכנסו שלושה לחדר. אמר יצחק: שמי יצחק, אני אחראי על המקום. אמר יוחנן: נעים מאד, שמי יוחנן, אינני אחראי. אמר יצחק: אני רוצה לדעת: איך באתם הנה, מי שלח אתכם הנה, מה עשיתם כאן, מה אתם מתכוונים לעשות, מתי אתם חושבים להסתלק מכאן בהקדם האפשרי. אמר יוחנן: יש לכם תה? אנחנו רוצים לשתות תה. הלכו לעמדה שנקראה “הארמון” לשתות תה. בדרך אמר הנוטר הממושקף: אם היה קורה משהו, הייתי נותן לו עם הקת בראש. אמר יוחנן: אין צורך.

נכנסו ושתו תה. דיברו על נושאים שונים, בעיקר על סוגי נשק שונים. לקח יצחק כוס תה בידו ונשא נאום על הכוס. אמר שהדבר הראשון שצריך להיות כאן הוא סדר. הוא לא ירשה ככה סתם. הוא אחראי, הוא מקבל הוראות, הוא מוסר דינים וחשבונות. אולי ראיתם בדרך חוטי חשמל? יוחנן ויואב לא החליפו מבטים. הם ידעו שעל הכביש מונח לו כבר שבוע או שבועיים איזה מוקש, מונח לו. הם רצו להפעיל את המוקש שלהם בבוקר. חסרו להם חמישים מטר, חתכו את החוטים שמצאו בדרך וחיברו אותם לחוטים שלהם. אמר יוחנן: חוטים? חוטים? אה, כן, חוטים. כמובן שראינו. התגלגלו בדרך כמה חוטים קרועים, כנראה חוטי טלפון. אספנו אותם וסידרנו אותם בסליל, חשבנו אולי הם דרושים לכם. אמר יצחק: תודה. באמת נשארו שם חוטי טלפון, אולי נצטרך אותם בשביל הטלפונים שלנו.

מהצד ישב הנוטר הממושקף ושוחח עם יואב הקטן. הוא היה יקה, הנוטר. שלוש שנים בנוטרות, שש וחצי שנים בצבא הבריטי, וכעת שוב נוטר. ידע כל מה שצריך לדעת ולא ידע מה שלא צריך. שאל אותו יואב: איך הולך כאן אצלכם? אמר הנוטר: חלש מאד, לפני שבועיים עלינו על מוקש, אני נוסע לי תמיד עם הקרבינה שלי, משעמם לשבת בתחנה. כשהתפוצץ המוקש, קפצתי לתעלה. היו אזרחים. דפקתי בקרבינה שבעים כדור עד שעבר הפשפש האדום שלנו ולקח אותנו. אמר יוחנן: מחר בבוקר השכם נפוצץ מכונית נוסעים ערבית שתבוא מבית־לחם. יש לנו שם 50 קילו עם רסיסים. יהיו 40 הרוגים. אנחנו צריכים בסביבה הזאת 40 הרוגים. אמר יואב: כן, 45־40. אמר יצחק: לא תעשו, לא אתן לכם. אמר יוחנן: כן. לא, כן, לא, כן. המשיכו לשתות תה. ישנם זמנים כאלה, במיוחד לפעמים.

סיפר הנוטר: הבאתי לתחנה ערבי שתפסתי. בא איזה מפקד, לא ידעתי מי הוא, התחיל לצעוק. אמר מה זה פתאום שבויים. זרקתי אותו. אחר כך אמרו שהוא אדם חשוב, מאיפה יכולתי לדעת. מובן שלא עשו לי שום דבר. שאל יואב: מי אחראי על התחנה? אמר הנוטר: השד יודע, העיקר שיש תחנה. הוא למד לפני שנים רבות באוניברסיטה והיה בחור עליז.

אמר יצחק: אם יש מלחמה צריך להילחם. יואב הקטן והנוטר הממושקף נענעו בגולגלותיהם לאות הסכמה. יצחק המשיך: רצונך בשלום, היכון למלחמה. היה חזק. יצחק היה איש צבא. הוא אמר: דרוש ארגון, זהו מדע. אנחנו נלחמים לפי התנאים, מנצלים את מקסימום האפשרויות. מביאים בחשבון את היחסים הבין־לאומיים, את היש שבידינו, את כוונות הזדון של האויבים הגלויים (ויש גם נסתרים), את המקומות הקדושים, את הנשים והילדים. לפני שבוע נפצעתי ברגל, אבל כבר חזרתי לתפקידי. אי אפשר להזניח מקום כזה.

הנוטר לא אמר כלום. בין כל הנוכחים במסיבת התה היה יוחנן היחידי שידע את שמו ואת שם משפחתו של הנוטר. פשוט, שאל אותו. בשכונה קראו לו הנוטר. בלי קרובים, בלי חברים, בלי בית, בלי חובות, בלי זכויות, עם קרבינה. אף אחד לא ידע איפה הוא מסתובב בלילות. היה מסתובב בלילות והורג, 3־2 בשבוע. היו לו מדים עם כובע אוסטרלי והיה נוטר. בשעות היום היה תופס ערבים, לוקח את נישקם, משכנע אותם.

אמר יוחנן אל עצמו: בוא יוחנן, נחשוב קצת מה שצריך לחשוב במקרים כאלה. למשל: אני לא הולך למות. דווקא בכלל לא. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ לשמו, אינני איבוד לדעת. אני דווקא הולך להילחם למען החיים. למען הנערה, האם והבית. למען עתיד יותר טוב. תמיד עושים כך, יחי העתיד. אמר יוחנן לנוטר: אם אתה מסתכן, אתה מרוויח. טוב להיות חצוף במלחמה, החוצפה משתלמת. חשב יוחנן: הפילוסופיה של הדלות, הדלות של הפילוסופיה. חשב: יש לי כל מיני אלוהים בעולם. עולים לחפשֹֹׂ אותו, יורדים לחפשׂ אותו. שוכבים, קמים, מתרוצצים, מתים. יש אלוהים שמונח בלילה על הכביש, מתוח כמו פס של כסף ונוצץ בברק עמום, מחזה תעתועים.

הסתכל יוחנן על יואב, בתשומת לב. היו לו ידים, רגלים, ואף. הוא לא ידע שכעבור חודש ימים יחדל האף הזה לנשום, והביא או לא הביא בחשבון אפשרות כזאת. הסתכל על רגליו של יואב: הן היו בהרבה מקומות. רגלים שידעו ללכת. לא נשאר בהן כלום מהמקומות. הרגלים הללו הלכו אפילו לפוצץ גשרים. אותם הגשרים המפורסמים אשר 5492 גיבורי המחזות והסיפורים שלנו פוצצו אותם. אותם הגשרים אשר 5492 כותבי המחזות והסיפורים שלנו לא פוצצו אותם. המשיך יוחנן להסתכל. הסתכל בעינים: מאום לא שרד בהן מהמראות, מהצבעים. עוצמים את העינים ־ נמחק הכל.

אמר יוחנן: נצא לסיור בסביבה. אמר הנוטר: אבוא אתכם, מכיר את המקום. הלכו לסייר, חזרו לפנות בוקר. יואב, יוחנן, הנוטר הממושקף עם הקרבינה.

בבוקר התחיל לרדת גשם איום. למטה על הכביש, מבעד לערפל, התחילו לעבור מכוניות מבית־לחם. יצחק ביקש לחכות כמה שעות, ישיג את האישור למוקש ולא תהיינה צרות. למה צרות, מי צריך את זה ביחוד עכשיו. ישבו בגשם וחיכו. היתה רוח חזקה. הידים קפאו ואי אפשר היה לבצע בהן פעולה פשוטה כמו לכפתר את המכנסים. היה צורך להכניס אותן קודם לכיס לכמה דקות, לחכות עד שהדם הזורם יתחיל לדקור כמו אלף מחטים קטנות. אחר כך לכפתר את המכנסים.

ישבו שעות וחיכו. המים שטפו על גופם ולא חלחלו. בא יצחק ואמר: יש אישור. תפעילו את המוקש. אנחנו נשב בחורשה עם הברן ונצליף. היום נצליף קצת על התחבורה של האויב. אמר הנוטר: גם אני אבוא להצליף עם הקרבינה. אף אחד לא הסתכל עליו, רק יואב ויוחנן.

עברה מכונית. לחצו ולחצו ולחצו. ועברו מכוניות. היתה השעה 12 בצהרים. השמש זרחה. אמר יוחנן ליצחק: כעת 12, אנחנו נרד לכביש לבדוק את המוקש אולי החיבורים לא בסדר. יוחנן ויואב היו כבר משוגעים לגמרי. אמר יצחק: רדו, רק תיזהרו. על הכביש יש ערבים, יש מכוניות ערביות. מימין מחנה צבאי, אנגלים. משמאל מינזר, משמש קן לצלפים. כל דבר משמש קן לצלפים. מתחת לכביש בית צפפה, יש שם ערבים. אני אתן לכם מכאן חיפוי עם הברן. אמר הנוטר: אני אחפה בקרבינה.

ירדו שניהם, היו משוגעים. ירדו כאילו יום סתיו נעים, כאילו יורדים לקטוף רקפות. השמש היתה כמו שמש והאדמה אדמה. למעלה נשארו לחפות. חשבו, כמו שחושבים אצלנו: רחם עליהם, כי מעטים המה. ומסביב, ומסביב…

ירדו למטה. הכביש היה ריק. מרחוק, מרחוק, נראתה מכונית שבאה מבית־לחם. עמדו על הכביש, לא חשבו כלום. לא חשבו אם מוזר, או לא מוזר, מענין או לא מענין. לא חשבו על האנושות, על המולדת, על הבית והאשה והאם והילדים. לא על אתמול ולא על מחר ולא על מחרתים. לא הסתכלו על הנוף ולא על השעון. בדקו את המוקש: החיבורים היו בסדר, כנראה שהחומר נרטב. לא דיברו אף מלה, רק עמדו וחיכו. שכבו וחיכו. האוטו מבית־לחם התקרב, זאת היתה מכונית קטנה, עם ארבעה נוסעים. כאשר חלף האוטו ממולם, בדיוק, דפקו לתוכו איש איש צרור ארוך. האוטו חרק, הסתובב, התהפך. עלו שניהם למעלה. רצו. טירטרו יריות. נדבקו לסלעים, לשיחים, לשמים, לארץ. הגיעו למעלה. אמר יצחק: מה עשיתם שם, דפקתם מכונית? אמרו: כן. לקחו את הנוטר וישבו קצת לשוחח על


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47974 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!