הוא אומר לי, הוא אמר: את יודעת, כמה שהם נאלחים, כולם.

למשל: היה לי חבר. לעזאזל – הוא אומר – מדוע אני אומר היה. הוא ישנו, עדיין. קראו לו משה, אינני יודע מה שמו. כך קוראים לו, קראו. לעולם לא תביני. תשאלי: איזו צורה. תשאלי: בן כמה. תשאלי, תשאלי, לא תביני.

ואהבתי לראות אותו יוצא. ותמיד היה יוצא, אינך יודעת לאן. את שואלת בן כמה, תשאלי, אענה לך. יהיה משהו בשבילך. יצא בפעם הראשונה, יצא רחוק. והיה בן ארבע עשרה, עם רובה על הגב. הוי אחי הגדול! לא בשיר, ולא בזמר. רחוק, רחוק.

הוא אמר לי, הוא אומר. ואז הוא מסתכל עלי, אבל זה לא עלי. איננו רואה, רק יש לו מבט. והוא יפה, עינים לו יפות. מבט. ואני כל כך, כל כך.

אינך יודעת – הוא אומר – ועוד ועוד אינך יודעת. לא תדעי כמה טוב למות, ואחי, אחי הגדול. הוא אתי ואנחנו יחד, ואז שקט וטוב. אינך יודעת, כי מעולם לא מת. לא ניסית, את ערגת המוות, את הצמאון, את הבוז והמשטמה. את נפלאה, נפלאה מאהבת נשים. והפרחים שלך בצנצנת שלך נפלאים שלך. אני שלך. ריח משכר, קוסם, איך עשית את זה. אני מתאווה לכבוש את פני במשהו, ודי.

את שואלת עוד – אסור לספר. ואסור לצייר ואסור לעשות כל פסל, וכל מסכה. ואם כבר – מוטב עם קרנים בראש, זה פירוש נפלא, את יודעת. ובכן, היו לו קרנים בראש, אחי הגדול. 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23. אני כבר משתגע. הלך והלך והלך, הגענו עד האופק. אין מרחב, אין מרחק. היה לי חבר, לעזאזל, מדוע אני אומר היה. הגענו עד האופק.

ואני אומרת לו, לוחשת לו, בוכה לו, אומרת: שלמה נעצבת כה? והוא עונה: שככה. ומבט, כזה. אני מושכת אותו אלי, אל החזה (שמת לב כמה הוא רך ומלא), מלטפת את שערותיו, נושמת את ריחו.

ועת יקמלו הפרחים, יאמר: מחר נחלום, נחלום בהקיץ. כולם יהיו חיות, בלי עינים בכלל. רק לי תהיינה עינים. עינים בלי מבט, רואות הכל. לא חומדות, לא שואלות. אשב לי על כסא גבוה, כמו כסא של תינוק. וכולם ירקדו, יצאו במחול, כל החיות. יצאו לפני במחול עיוועים. יושיטו זרועות עיוורות, מגששות, אין ישע. והחזה יעלה, וירד, וינוע ויתפתל בעווית. וקצף יז ודם זב ואין עינים. והפנים יהיו כואבים. כאב אטום ועצוב. והראש יסוב על צירו, בסערת אין תוחלת, אין פשר. ואני אשב על כסא, גבוה, כמו כסא של תינוק. ואסתכל, ואתבונן, אחשוב מחשבות. כל החיות תיגשנה אלי, אני מלך החיות. אשכב עם כולם. אוהב את כולם, אני מלך החיות. ואני אלך לי עם משה, עם אחי הגדול, ונלך ונלך ונלך, ולא נגיע אף פעם. אף פעם לא נגיע. אני אעמוד על הכסא שלי ואצעק: אין אופק. ולא יהיה אופק. החיות תאכלנה אותו.

בואי, בואי, אהיה לך. היה לי חבר, אחי הגדול. לעזאזל, היה ואיננו. בואי, למה לנו להיות שנים אם אנחנו יכולים להיות אחד.

ואני אומרת לו, ואחר כך אני לא אומרת, ואני מחייכת, טוב לי. והוא מחייך, טוב לו. מבט רך ועגום, עינים יפות. וככה זה תמיד.

ככה זה תמיד. אמרתי לה: גמרת את הספור? התפשטי, כבי את האור.