הלכתי לתיאטרון. יש כאן תיאטרון יפה מאד, אם כי לא מהודר במיוחד, אבל מי צריך הידור כאשר מדובר באמנות.

אנחנו יושבים מסביב לבמה, אוכלים כריכים, מפצחים זרעונים. גיפופים בחושך, לחישות קצרות. הערב מציגים את “השקיעה”.

בהתחלה שוקע רחוב בורוכוב. סך הכל רחוב די קטן, בתים קטנים בני קומה אחת או לכל היותר שתים. חנות מכולת עלובה ומולה חנות מכולת עוד יותר עלובה. אטליז קטן ולידו מגרש מצחין שבו שוחטים את העופות. קשה להבחין מרחוק מהו החומר שבו הולך הרחוב וטובע. מין בוץ שחור, ואולי ערפל סמיך, ואולי לבה קרה, זוחלת. הירקן אינו מבין בדיוק, כך נראה לנו מהאולם. הוא מעמיס על גבו ארגזי עגבניות ומלפפונים ומעלה אותם אל הגג. מפעם לפעם הוא מסתכל למטה, ונראה כאילו הוא עורך חשבון, האם אפשר לרדת שוב ולהוציא עוד ארגז ירקות, או אולי כבר שקע הכל בבוץ ואם ירד, ישקע גם הוא. ואולי זה לא בוץ.

זלמן ליפשיץ, בנו של הפחח ליפשיץ, כורע בתוך הבוץ ובידו רובה. הוא יורה אל תוך הבוץ. נדמה כאילו הוא שואג, או שר, או רוקד. מפעם לפעם מגיח ראש מתוך הבוץ, ונעלם שוב. ראשו של חייל אויב? ואם כן, איזה אויב? אי אפשר לראות מכאן אם כדוריו של זלמן ליפשיץ משקיעים את הראשים, או אם הם שוקעים מעצמם.

משונה מאד איך הרחוב שוקע. כאילו היה נדנדה, נוטה על צידו האחד. הצד התחתון שוקע קודם, אחר כך האמצע ורק בסוף, הצד השני. כאילו כל הרחוב מיקשה אחת, כאילו הוא אבר בודד, נידח, אינו קשור בשום דבר אחר בעולם אלא בטבורו הוא.

בקצה הנמוך ביותר, שדרה של עצי שקמים. שיירה של גמלים עוברת לאורך עצי השקמים. הגמלים עמוסים זיפזיף. הגמלים מחרחרים בזעם, מנסים לטפס על עצי השקמים העתיקים. אינני יודע מדוע אני נזכר לפתע בנביא ששמו היה כשמי, ואשר אמר לא נביא אנכי ולא בן נביא, כי בוקר ובולס שקמים. אינני יכול לראות מכאן אם הוא מסתתר על עץ השקמים ובולס אותו עד יעבור זעם. הגמלים שוקעים ואתם השקמים העתיקים. דיליז’אנס רתום לשני סוסים מנסה לחצות מהר מהר את שדרת השקמים, אך מאוחר מדי. הסוסים צונפים, מזדקפים על רגליהם האחוריות. נוסעי הדיליז’נס מוטלים אל תוך הבוץ. אני יכול להבחין בשתי נשים ערביות רעולות בצעיפים שחורים. הן מנופפות בזרועותיהן ביאוש, ונעלמות.

באמצע הרחוב, בדיוק במרכזו, מגרש גדול. בקצהו האחד של המגרש בית כנסת. בקצהו השני, צריף הצופים. הצופים צועדים בשורה, זוגות זוגות, בשיר על שפתיהם. שורה אחר שורה נעלמת בבוץ תוך כדי שירה. כאשר שוקעת השורה האחרונה של הצופים, מתחיל בית הכנסת לשקוע. השמש יוצא החוצה, מסתכל סביב, נאנח, וחוזר לבית הכנסת.

חנה משתדלת להיות יפה עד הרגע האחרון. האם היא מבחינה שאנו צופים בשקיעתה? האם היא יודעת שהיא עומדת על במה, גיבורה של מחזה שרק אנחנו מבחינים בו? היא מיטיבה את שערה, מסתכלת בראי, מתקנת תלתל. אני חושב שעדיין היתה בתולה כאשר נעלמה בתוך הבוץ השחור. עד הרגע האחרון לא חדלה להיות יפה. להיפך: מרגע לרגע, משניה לשניה, הלכו תנועותיה והתעגלו, ומבטה האחרון היה מלא ערגה.

מוזר, מדוע לאחר שכל שורת הצופים שקעה במצולות, עדיין ממשיך שירם להדהד מעל הבמה. הם שרים:

בין הרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל.

אנו אוהבים אותך מולדת

בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבוד אותך במחרשות.

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו אוהבים אותך מאד.

נלבישך שמלת בטון ומלט,

ונפרוש לך מרבדי גנים.

על אדמת שדותיך הנגאלת,

הדגן ירים פעמונים.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,

אם גם לא אחד יפול חלל,

עד עולם נאהב אותך מולדת,

אנו לך בקרב ובעמל.

עוזי הג’ינג’י שוקע האחרון. אני מנסה להציל אותו ויהי מה, אך איני יכול. ביני ובין הבמה, שומרי המחנה. אין כל טעם להתגרות בהם וכל מי שניסה זאת, ניסה לשווא, כידוע. אני מנסה לצעוק אליו, להזהיר אותו, אבל נזכר ויודע שאין בכך טעם. אחת מהמוסכמות בהצגה הזאת היא שכשם שאתה, הצופה, אינך יכול לשמוע את זעקת הטובע אלא לנחש אותה בלבד, כך גם הוא אינו חש במציאותך, ואפילו אינו מנחש אותה, אף על פי שהיה רוצה בעדי ראיה למאבקו האחרון. עד היום לא הצלחתי לדעת אם שחקני ההצגה הינם שוכני המחנה, שנבחרו לשם כך, כי מאד ייתכן שזוהי הגירסה המקורית.

האור באולם עולה, אנו מתפזרים במסדרונות לעשן סיגריות. צחקוקים, גיפופים באור, לחישות קולניות. מישהו מפזם את השיר האחרון של קהילית הצופים. מישהו מפזם בדבקות את “אל מלא רחמים” של בית הכנסת ששקע. מכל הצגה טובה נשארים שיר או שנים.

אני קצת תמה מדוע לא ראיתי את בורוכוב. בכל זאת, האיש הזה ראוי היה להשתתף במחזה. והרי זה הרחוב שלו! אבל אין פנאי להרהורים בטלים על צדק היסטורי. הפעמון מצלצל.

הנהלת התיאטרון הגתה רעיון פרסומי מחוכם, ובכל פינה יש דלי קטן מלא בוץ שחור שבו אפשר להטביע את הסיגריות לפני שחוזרים לאולם. על כל דלי כתוב: בורוכוב.

בתחילת המערכה השניה, עדיין עוזי הג’ינג’י ממשיך לשקוע. עד כמה שאני זוכר, עוזי היה חזק יותר, גבוה יותר, וג’ינג’י יותר. היו לו כפות ידים גדולות וחזקות, כמו של דב. יום אחד הובא בידי הבריטים למחנה המעצר בלטרון. עוד באותו לילה, נמלט. המחנה היה מוקף בשלושה איזורים של גדרות תיל. כל גדר ברוחב של עשרה מטר. עוזי התחיל לזחול תחת הגדר הראשונה, ולנשוך בשינים את התיל ולכופף אותו. עם אור הבוקר היה בחוץ, בתחתונים לגופו בלבד, כולו שותת דם ונתחי בשר תלויים ממנו. היתה זאת הפעם היחידה, ראשונה ואחרונה, שעוזי הג’ינג’י היה אסיר. עכשיו הוא ממשיך לשקוע. הוא שר לעצמו מרובע סיני, אבל את השורה הראשונה לא הצלחתי לקלוט. פעם למדתי לקרוא את שפת האלמים. משום מה לא עלה בדעתי שהוא שר וכך החמצתי את השורה הראשונה. אחר כך זה הולך בערך כך:

תהילת אלפי קרבות נידפה ברוח.

חיי אדם אינם בלתי אם תל תחוח,

עליו עשבי הבר צומחים בלי חוק.

שיר מאד עתיק. אלפיים לפני הספירה. אם איני טועה. לפתע מתרומם עוזי באוויר, מעל לבוץ, מעל לרחוב בורוכוב, כאילו נפלט על ידי תותח אל האוויר, אל השמים. מבטו תמה, מופנה למטה. הוא מביט ימינה, שמאלה, כאילו חובק את כל האופק ואת כל מה שבתוכו במבטו האחרון, ולפתע הוא צונח כמו נר אל תוך הבוץ. אפילו לא בעבוע קטן. נעלם ואיננו.

אביו הקשיש נשאר לבדו בחנות, למשך כמה דקות. עכשיו החנות שוקעת. סוף מערכה שניה.

אין לי כח לראות את המערכה השלישית. אני יוצא החוצה, לשאוף אוויר צח. איפה אוויר, איפה צח. פגשתי את יחיעם בליץ.

נו, מה אתה אומר על ההצגה שלי?

מעניין, אמרתי.

עוד לא ראית את המערכה השלישית, אמר יחיעם. פצצה אמיתית. מלא הפתעות, הקהל משוגע על זה.

ולמה הקהל משוגע?

בגלל ההפתעה. אם היית נשאר היית רואה. לא תאמין.

יש הצגה גם מחר, לא?

מה אתה מדבר? ערב ערב! בקושי תמצא מקום. זה הולך לא נורמלי.

בטח שזה הולך לא נורמלי, אני חושב לעצמי במרירות. כמובן שיחיעם צודק. במחנה אין שמש. אין זריחה, אין בין ערביים. מי שרוצה לראות שקיעה הולך בערב לתיאטרון.

את הסוף ראיתי בערב אחר, ימים רבים לאחר מכן. ורק אז הבנתי למה התכוון יחיעם כאשר דיבר על ההפתעה המשגעת את הקהל.

כאן הקונצפציה הבימתית שונה לחלוטין. לא שקיעה סטאטית, של דבר קיים ומוכר או בלתי מוכר, אלא התהליך כולו, מהתחלה ועד הסוף. בקצב הברק.

הלילה האחרון של קיבוץ עין החורש.

חבורה קטנה של חלוצים מגיעה אל עמק בוצני. חופרים תעלות ניקוז בטוריות, מקימים אהלים. ברושים צומחים וגדלים בקצב מסחרר. אקליפטוסים גדלים לחורשות. האהלים הופכים לצריפים, הצריפים לבתים. טרקטורים נוהמים. שדה חרוש, תלמים ישרים. דשא עתיק ומעליו עצים עבותים, עתיקים, בשלכת. נערות שחורות עין ועבודות צמה מתעלסות בדשא עם נערים חסונים. מתוך חלון מואר בוקע צליל חליל. אור. על הדשא לולים מעץ ובהם ילדים שוחקים אל אור החמה. הילדים גדלים בתוך לולי העץ ולפתע הבהוב של פגז. חושך. הילדים מתים, בזחילה בין שדות הקוצים והטרשים של מקום בלתי ידוע. שני ילדים שגדלו לפתע נקברים בתוך סופת חול. חג הבציר. הנערות מחוללות ומולן, קבוצת הנערים המחוללים. יש להם ויש להן הרגלים היפות שבעולם. רגלים שזופות, חלקות, מחוטבות ושריריות כמו של פרא בג’ונגל, עם מבט נבון של הומו סאפיינס. איזה צירוף מוזר. מתוך חלון מואר בוקעת מוסיקה של באך. חושך. אנחות. איש חמוץ בגדים דורך ענבים בגת, סמל לחג הבציר. במקום יין, נשפך דם בתעלות. התעלות הופכות לתעלות קשר, צלילי תת־מקלע מרססים את דממת הלילה. שוב בוקעת המוסיקה של באך מהחלון המואר, ושוב כבה האור, ושוב אנחות. ואולי היה זה מוצארט. הנערות מחוללות שוב, לצלילי חליל רועים. שוב אותן רגלים חטובות, שריריות, שזופות. והמבט הנבון האנושי בפנים המורכבים על גוף של חיה, חיה שכולה פקעת של שרירים ועצבים. אני מרגיש כמין דקירה קלה בלב, כאילו גם אני שם, מחולל עם המחוללים, מחול מוזר ללא תכלית וללא פשר. המחוללות צונחות לפתע אל תוך ים ירוק ושעיר ומושכות אותי אחריהן. הים עשוי כולו אתר, וריחו כריח פריחת תפוח הזהב. כולי שיכור מהאתר.

נו, מה אתה אומר? צועק יחיעם אל תוך אזני. לא שמתי לב בכלל שהוא כל הזמן יושב לידי, לועס מסטיק.

לא רע, אני אומר. מזכיר לי משהו. אני מכיר את המקום.

זה הקונץ בדיוק, מסביר לי יחיעם. זוהי ההפתעה. כל אחד מכיר את המקום. ממש כאילו היה שם. ממש.

אבל לא יכול להיות שכל הצופים היו באותו זמן באותו מקום, אני מוחה.

לא יכולת לצדוק יותר, אומר יחיעם בחיוך אניגמטי, ואולי גילית את סוד האמנות?

היינו רוצים להעסיק אותך, אומר יחיעם. יש דרישה רבה למחזות הללו.

בגלל ערכם החינוכי, עונה יחיעם על שאלה שלא שאלתי.

תכתוב לנו מחזות שקיעה. יש הרבה דרישה לכל מיני שקיעות. משהו כמו ימי פומפיאה האחרונים, אתה יודע. אולי עם אורגיות וכל זה, אכול ושתה כי מחר נמות.