אני צף בתוך מרק. זה מוכרח להיות מרק, כי יש לזה טעם של מרק. מסביבי צפים ראשים. חלקם מחייכים, חלקם צועקים. יש גם גוויות מתות. לי דווקא די טוב בתוך המרק, ואני אפילו טועם ממנו להנאתי. זה כנראה המרק של עצמי, אבל יש גם קצת טעם של האחרים.
יש קצת טעם של אוריאלה. אפילו שערה שחורה ארוכה צפה במרק. זה לא יכול להיות השיער של שום אדם אחר בעולם, רק של אוריאלה. אבל אין טעם לחפש אותה, היא בוודאי מונחת בקרקעית ורק שערה אחת ארוכה צפה כאן.
המרק מלא עצים ודשא, ושושנים ויסמין. בין השושנים גוויות, ובין הגוויות שיחי יסמין. יש גם דגים, ואני לא מתפלא לחלוטין למצוא גם לוויתן וסוס יאור. מחשבה מצחיקה עולה בדעתי, מה יהיה אם הלוויתן שבתוך המרק יחליט פתאום שהוא צריך לבלוע אותי. מה יצא לו מזה ולאן יקיא אותי. באמצע המרק יש מסיבת יום הולדת ואולי זה נשף פורים, כי אנשים חובשים מסכות עליזות ושותים שמפניה. כאן יש גם מערבולת והמרק מבעבע ורותח, כדאי להתרחק מכאן. איזה מין רעיון טפשי להיות בתוך מרק. משהו כמו “עשה זאת במו ידיך”. אילו היו שואלים אותי, המרק היה הרבה יותר משובח. אני הייתי מוסיף יותר דגים, יותר שושנים, והייתי משתדל שיהיו יותר ידידים.
הכי עצוב והכי מפחיד הוא לראות צעצועים צפים בתוך המרק. דובון צהוב, בלון, סביבון. אני טועם את הדובון, יש לו טעם מר, מחליא.
מי יודע כמה זמן כבר מתבשל המרק הזה. יש עצמות. לפעמים אפילו בית קטן, ישן. עם גפן מטפסת עליו וזוג ישישים יושבים על המרפסת. לישישים יש טעם מתוק, מחליא.
הלוויתן הגדול מתקרב אלי, מביט בעינים עצובות. אולי גם הוא שואל את עצמו מה הוא עושה בתוך המרק הזה, ומדוע הטילו אותו הנה. אבל מה יעזור לו אם הוא יבלע אותי. לא יכול להיות ששלחו אותו לבלוע אותי, והרי אינני בורח משום דבר. אני כאן סתם מפני שאני כאן. צלצל חד ננעץ בגבו של הלויתן, והוא מזנק אל האוויר ביללה של כאב. דם שחור פורץ מגבו, הוא נופל מהאוויר ונחבט אל המרק.
רכבת קטנה מגיחה מבין ההרים, ונוסעים מציצים בתימהון מן החלונות.
אבא, תראה, הנה לוויתן, אומר ילד אחד. אני שומע אותו היטב.
עכשיו הרכבת נכנסה אל תוך המרק. ריח של עשן. פיח. כפי הנראה רכבת ישנה. אולי מתוך הסרטים.
אולי בכל זאת חבל שהלוויתן לא בלע אותי. בטח לא היה אוכל אותי, רק מקיא אותי אל איזה חוף. ואז הייתי יכול לצאת מתוך המרק הזה. ורוצים כפי הנראה שאני אאמין שהטילו את הצלצל בגבו כדי להציל אותי. להציל אותי ממה.
הסיכוי היחידי שלי להינצל מכאן הוא שיש מישהו שטועם מן המרק הזה. יכול להיות שמישהו יעלה אותי בכף, ויירק אותי בגועל אל הרצפה. מן הרצפה אני כבר יכול לקום בכוחות עצמי.
בפינה אחת מלחמת אזרחים. שני קולונלים במשקפי שמש יורים בסלבדור איינדה. אני מרגיש חובה לדווח על כך, והרי הייתי עד ראיה ושמעתי את המלים האחרונות של איינדה.
תזמורת מנגנת, ואני עוצם את עיני ובולע באוזני את הצלילים. ריח של מוצארט מרחף מעל למרק. השמש זורחת, ושה האלוהים גווע. אני יכול לשמוע בבירור את המלים האחרונות שאני אומר לעצמי לפני השקיעה.
אתה הוזה, אני אומר לעצמי ושוקע. אתה הוזה, אני אומר לעצמי וממשיך לשקוע. אני שותה מרק ושותה מרק וחושי מתערפלים, המרק הזה נמסך בעורקי כמו יין, אני מנפנף רגלים וזרועות בכבדות, ומתפלא על עצמי, שהרי לא כך לימדו אותי לשחות. אני יודע לשחות לפי הסגנון. לא הייתי קורא לזה סגנון, לנפנוף הנואש של רגלים וזרועות. פתאום עולה בדעתי שללוויתן היו בדיוק העינים של איינדה. אם כך, הרי זה סימן שהלוויתן היה בן זמננו.
ראשו של חבקוק צף לקראתי מתוך אחת המערבלות של המרק. שפתיו נעות, והוא שר. הוא שר שיר ערש ללוויתן. אם הלוויתן הועלה בחכה, הוא שר, מה יעשו דגי הרקק?
לפתע משתררת דממה מעיקה, והמרק נח מזעפו. כפי הנראה היום שבת. בשבת שקט. ספינה צחורת מפרש שטה ומתקרבת אלי. מלחים חסונים מטילים רשת אל המים ומושים אותי. קר לי. מכסים אותי. מתחת לשמיכה אני מרגיש משהו רוטט על ידי. אני עוצם את עיני בחדווה וצולל אל תוך רחם. נושם בכבדות. מפרכס. אני שומע את הרחם האלמוני נושם בכבדות על ידי.
אלוהי צור וצידון, אלוהי פלשת וקנוסוס, אלוהי בבל, נינוה, רומי, אלוהי ירושלים ותל־אביב, קבל נא את נשמת עבדך. נשמת עבדך ניצבת לפניך, נכונה לכל. כל מה שאתה צריך לעשות, זה רק להגיד.
קמאמבר. קרוטן דה שאביניול. יין אדום. שאטו איקם?
לחייך סלבדור איינדה, לוויתן גדול, שעף באוויר לרגע קט וצנח אל תוך המרק. אני יודע שלא רצית לאכול אותי, רק לבלוע אותי בכוונות טובות.
מהחוף יש שביל עזים המוליך אל פיסגת ההר ממול. גם העזים היו חייבות להחליט, וכמה וכמה שבילים מסתעפים מן החוף. אני רוצה להניח שכל השבילים מוליכים אל אותו המקום, או לפחות אל מקום כלשהו. אילו היתה מזדמנת לי עז, הייתי שואל אותה. יש להם נסיון של דורות. אני יודע שהם התגלגלו כבר מראשי כל הצוקים אל כל העמקים האפשריים מתחת. והנשארים, למדו. כך נולד השביל.
הייתי רוצה שתשמע אותי. לפתע אני כל כך בודד. שמע אל תחינתי והוציאני מעמק הבכא. לא חשוב לאן, רק הלאה!
אבא, אני מתקרב אליך. אמא, אני בדרך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.