רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שְׁלמֹה מַימוֹן וּמשֶׁה הֶס

 

א    🔗

קורא אני עתה בספר “תולדות שלמה מימון” כתובות בידי עצמו בתרגום ישראל חיים טביוב, הוצאת “תושיה”, תרנ“ט־תר”ס. את ראשית הספר אדע מהמאסף “ברקאי” בימי רדקינזון, – ואת כולו קראתי בכלי ראשון, בלכתי גם אני לבקש דעת והשתלמות וארחק נדוד…

וכחד לא אוכל, נעים היה עלי ביותר לקראו עברית, בלשון עבר עושה רושם יתר ביתי…

בשפת אמת ובלי משׂוֹא־פּנים יספּר לנו מימון את תולדות ימי־חייו וכל מה שעבר עליו. לא יכסה דבר, לא יכסה על חטאיו ועל כל אשר עיוה; גם אם גנב ושׂם בכליו מתוַדה הוא על זאת.

פּשוטים הם הציורים, והכל הוא מתאר בנוסח אחד.

רק איזה מקרים בודדים, יזכירם אולי דרך אגב, פּותחים לנו פּתח אל עולם אחר… עולם שבו נראה נפש הנער הומה אל החיים…

“ואשתומם למראה ההוד וההדר הסובב אותה; ואתפּעל מאד מיפי האנשים והנשים ומתפארת בגדיהם המרוקמים בכסף ובזהב, ועיני לא שׂבעו לראות”.

הדבר היה בבוא האציל עם בתו היפהפיה וכל צבאו לבית הקטן של אביו; והנער נפגש בפעם הראשונה את העולם היפה. לא שׂבעו עיניו מראות בו. – –

“ויהי היום וכל נשי הבית הלכו לבית־המרחץ, כאשר הסכינו לעשות פּעמים בשבוע, ומבלי דעת הובילוני רגלי גם אני אל המקום אשר שם בית־המרחץ; ופתאום הופיעה לעיני הנערה היפה – נערה קטנה כגילי, שלוּקחה לבית אבותי לשפחה – בקפצה אל הנחל השוטף לפני. למראה הנערה הערומה מלאתי עונג אין־קץ ואעמוד תחתי כאסיר בחבלי־קסם. אחרי שוב נפשי למנוחתה, עלתה על לבי אזהרת התלמוד, ואומר לברוח מן המקום הזה; אבל לא יכולתי, כי רגלי כמו דבקו לארץ. – למן היום ההוא התחולל בקרבי שינוי כביר; לרגעים התקצפתי וארגז ואהי זעף ונגרש תמיד”.

“הן בעת חתונתי הייתי עדיין נער קטן, בן אחת־עשרה שנה, נער האָמוּן לפי חוּקי הפרישות והצניעות של בני־ישראל; לא היה לי כל מושג מחובות הבעל לאשתו, ונערה יפה נחשבה בעיני כאיזה מחזה הטבע או ככלי יקר. באופן כזה מובן מאליו הוא, כי עבר זמן רב אחרי חתונתי, מבלי אשר עלה על דעתי למלא את חובות הבעלים; ובקרבי אל אשתי אחזוני תמיד פּחד ורעדה, כאיש העומד לפני דבר המוּזר לו לגמרי”.

“כה עברו עלי ימי אביב נעורי, שלוש השנים שבין חתונתי עד יום עזבי את ביתי. את מבחר ימי ילדותי אלה כליתי בעוני ובלחץ, בחוסר אמצעים להתקדמות התפּתחותי, ויחד עם זה נטל עלי לכלות כוחי שלא כדרך הטבע. – באמרי לכתוב בספר את דברי ימי ההם יפּול עטי מידי; לכן אקבור בחוּבּי את הזכרונות המכאיבים האלה…”

מימון אינו רואה בישראל ובחייו, גם בהחיים הצרים, בלשונו הוא: ה“חיים הבערים והחשכים”, איזה חטא ואשמה… איזה נפל־אשת או יוצא־דופן… וגם אינו קובל על מה שסבל בעצמו ונמק בעצמו… אדרבה, כמעט בעין טובה יספּר לנו את המאורעות הרעים, הפּגעים והצרות שעברו עליו; ברוח קל ובסליחה מוקדמת לכל אשר נעשה לו יספּר. – מימון אינו רבן בעיני עצמו, גם אם מאמין הוא בכשרונו; אינו זורק טיפּה מרה באחרים ואינו בועט בכל אשר מסביב לו. יהודי פּשוט הוא גם בעמדו מחוּץ לתחוּם.

מלבד איזה בושה טבעית, שהיתה לו בנעוריו לקיים את המנהגים הטפלים ודכוָתם, אינו מרגיש בקרבו ניגוּד אל תורת היהדות, אל התורה־שבכתב והתורה שבעל־פּה. הוא הבין את חיי ההלכה והיה נמשך אחרי דברי הקבלה והחסידוּת. הפילוסופיה הדתית היתה יסוד לחייו הרוחניים גם בעת שכבר רחוק היה מן הדת מרחק רב; מושכלותיו העמוקים אינם אלא צורה מתחלפת מאותם המחקרים שם בבית… הוא למד דעת את מהות הדת הטבעית והנגלית מהשתלשלות היהדות, ועצם המושכלות שאב מ“מורו המובהק” הרמב"ם, שנשבע היה תמיד בחיי ראשו ושהיה נושא את שמו…

“אני חייב להודות לכל לראש לספרי הרמב”ם. כבוד המורה הגדול היה גדול בעיני ככה, עד כי שיויתי אותו לנגדי בתור אדם המעלה השלם בתכלית השלמוּת; ודבריו נחשבו בעיני כדברי אלהים חיים, כדברים היוצאים מפּי החכמה האלהית בעצמה ".

“בקראנו בספרו ­– יאמר התלמיד על הרב – נדמה לשמוע את הקול המעורר יראת־הכבוד של האמת בכבודה ובעצמה”. ובקראנו את דברי מימון, נדמה לשמוע דברי תלמיד־חכם שלא פרש. לא הד מעולם אחר נקשיב, לא איזו שאיפה ניגוּדית נראה בו, הוא יבקש לו רק עצם המוּשׂכּלוֹת, את עבודת השׂכל כשהוא לעצמו. – – –

“ואני מחליט, אומר מימון, כי האיש הקורא בספר אינו יכול להתפּאר, כי הבין את כוָנת המחבר, כל עוד אשר לבו הולך אחרי דברי המחבר, באותו הסדר ובאותם המושגים שחיברם הסופר, כי באופן כזה פּועל רק כוח הזכרון את פּעולתו. רק אז יכול הקורא להתפּאר, כי הבין לרעיון המחבר, אם בתחילה יראו אליו דברי המחבר כמו בעד הערפל, כדברים בלתי מובנים היטב; ועל ידי ההבנה המטושטשה הזאת מתעורר הקורא לחקור בעצמו על הענין המדובר בספר ולהוליד בעצמו את אותן המחשבות שהציע המחבר”.

קנט, הפילוסוף הגדול, התפּעל למראה החריפות המצוינה של מימון; וכתב על השגותיו של זה, שנשלחו לו מאיש אחר: “תיכף בהשקפה ראשונה, שעברתי על פּני כתב־היד, נוכחתי כי ערכו מאד נעלה, וכי בין המשׂיגים עלי לא נמצא איש, אשר הבין את דברי ואשר בא אל תכלית השאלה העיקרית כהאדון מימון”.

למימון בעצמו כותב קנט: “אני איני בוזה לשום שאיפה נכוחה בעניני מחקר הנוגעים לאנושיות, ואף כי למחקריך אתה, המעידים עליך באמת כי כשרונך למדעים עיוניים ועמוּקים הוא כשרון בלתי־מצוי”. ראוי גם לשים לב לדברי הכוהן, בבוא מימון אליו לבקש חסד בצר לו: “הנך פילוסוף יותר מדי… יד השכל בך על העליונה… התפּלל לה', כי יאיר אותך באור חסדו…”

“אני הייתי ביישן ופחדן מטבעי”.

“אפס, כי בהיותי איש בלתי מנוסה בנסיונות החיים, הרחקתי לפעמים ללכת בתמימותי, ובאחריתי שבעתי כעס ומכאובים ממנהגי תמימותי”. כזאת נראה בכל מהלכו…

בפוזנא, בברלין, בהמבורג, באמשטרדם ובברסלוי הוא יהודי כמו בנישויז ובאיבניץ. הוא רואה את החיים וגם חייו הוא כיהודי גמור. הוא סובל כיהודי ונושא את מוּשׂכּלוֹתיו כמקלו ותרמילו.

“כהלום ברק עמדתי לשמע הגזירה, אשר גזרו עלי ראשי העדה, עדת ברלין. כמה מצוקות, כמה מחסורים ועינויים קשים סבלתי, למען בוא אל משאת־נפשי – אל העיר ההיא; ועתה, כאשר זכיתי להגיע אליה ולראות את משאת תקותי, והנה המטרה ממני והלאה! עתה בעמדי לפני שער העיר הנכריה, נגזרה עלי גזירה לשוב על עקבי. מצוקותי נדמו למצוקות טנטלוס שבאגדות היוָנים”.

“והמשגיח על ההקדש האיץ בי לצאת מן הבית וללכת לדרכי, כי כן חזקה עליו פּקודת ראשי העדה; – ובצאתי משער העיר התנפּלתי ארצה ואשׂא קולי ואבך”.

“היום הזה היה הראשון לשבוע והמונים המונים מאזרחי העיר התהלכו לטייל במסיבי העיר. רוב הטיילים לא שמו לב כלל אלי, אל התולעת הנאנקה; ואולם נמצאו בהם נפשות רחמניות, אשר עמדו תחתם למראה היהודי השוכב לארץ ומיַלל…”

כל גלגוּליו החָמריים והרוחניים של מימון עושים עלינו רושם מעציב וממלאים אותנו חנינה. נחון לעשרו השׂכלי, נחון וננוד להעני בשבט עברתו…

מימון היה בעל שכל חושב, בעל שכל מופשט… הוא מתגורר שוב בברלין ואינו רואה מכל אשר סביבו. יבוא לפוזנא ואינו רואה שם מאומה; בא להמבורג ואינו רואה, לאמשטרדם ואינו רואה… רצוני לומר, אינו מספּר כלל ממה שראה. נסיעת הים היא אצלו מקרה קל־ערך שאינו שוה לדבר עליו; הכניסה לעולמות חדשים דברים טפלים הם אצלו לגבי ספר פילוסופי או ספר בחכמת החשבון…

בבוא אליו לברסלוי רעיתו היהודיה, שעזבה לנפשה מספּר שנים, והוא רואה אשת־בריתו זו, אחרי המהפּכה הגדולה אשר היתה ברוחו, לא יספר מאומה מרושם הראיון הזה. – בפגשו את בנו, שלא ראה אותו מעודו, והוא רוצה להאציל עליו מרוחו, לא נראה בזה פּגישת שני דורות, שני עולמות… הבן הולך וסובב עם אמו על בתי היהודים האדוקים, והאשה קוראה את בעלה לבית־דין…

“אשתי היתה אשה גסה ומחוסרת תרבות וכו‘, אבל שׂכלה היה בריא ולבה אמיץ מאד. היא דרשה ממני לשוב אִתה כרגע הביתה לפולין; ולא שמה אל לב, כי דבר שאי אפשר הוא לאיש כמוני: הן כבר ישבתי שנים אחדות בארץ אשכנז, ואצליח לנתק מעלי את כבלי האמונות התפלות והדעות הקדומות וכו’, – ואיך אאות לשוב עתה אל מקום מצבי הראשון וכו‘, ולהיות צפוּי כל הימים לקצף הרבנים וכו’?! – ובכן אמרתי לאשתי, כי אי אפשר לי לעשות חפצה עתה, כי עלי להודיע בראשונה את הדבר לרעי פה ובברלין ולבקש מאתם לתמכני במאתים או שלוש מאות שקלים, למען אוכל לעמוד ברשות עצמי בשובי לפולין, מבלי היות תלוי בחסדי בני אמונתי”. כמה תמימוּת היתה עוד בקרבו אז.

“אבל אשתי לא אבתה ולא שמעה לדברי – יוסיף לשיח – ותגמור אומר, כי אם לא אסע אתה מזה מיד, אז עלי לתת לה ספר־כריתות. – ולאחרונה אמרה בשפה ברורה, כי אך טוב לנו להיפּרד זה מזה. – ואמנם לפי דעתי צדקו דבריה מאד; אבל נפשי ירעה לי להיפּרד לנצח מאשתי, אשר לפנים אהבתיה, וגם לא חפצתי שמעשה גדול כזה יעָשׂה בקלות־דעת”.

מעין חליפות כאלה נראה במימון. ידענו את החושב בעל הרוח הקר; והנה לפתע נשמה אחרת מבצבצת ונראית לנו… “בראשונה היה בעיני הרופא מרדכי הרץ כחיה מדברת, וישתעשע אתו כהשתעשע עם כלב או עגור, שלמד לבטא מלים אחדות…” “מנדלסון השתומם על המראה, כי יהודי פּולני אשר אך הסתגל לתורת המטפיסיקה וכו' כבר בא עד תכליתה”. גם בעיני עצמו הוא “איש יהודי, יליד פּולין, שעל פּי חינוּכו ולימודו נועד להיות לרב בישראל; אבל בחשכת הערפל זרח לו אור מעט”. – מה שונה מזה הנוסח: “אני קראתי אז בספר שפּינוזה; עיונו העמוק של הפילוסוף הזה ואהבתו לאמת לקחו את לבי עד מאד”. – –

“הנני אומר לך, אדוני מנדלסון: כולנו אפיקורסים! כולנו רודפי תענוגות”. ובמקום אחר הוא אומר "גם אני, בהתוַכּחי אתו – את מנדלסון – בעניני פילוסופיה, התרגשתי לפעמים יותר מדי ולא נזהרתי בכבוד הראוי לאדם גדול כמוהו; ועל זאת אני מצטער כל ימי ".

“אחרי אשר ניתן לי הרשיון לשבת בברלין באין מעצור – יוסיף לספּר – שמתי כל מעייני להוציא את חפצי לפעולות ולהעמיק בחכמה. ויהי היום ואבוא אל חנות לקנות חמאה, וארא והנה החנוני עוסק בקריעת ספר ישן לצרכו. ואביט וארא בספר, והנה הוא לתמהוני: ספר המטפיסיקה, או דעת אלהים, העולם והנפש להפילוסוף האשכנזי ווֹלף. השתוממתי לראות, כי בעיר נאורה כברלין ינהגו מנהגי־פראים בספרים יקרי־הערך כספר הזה. שאלתי את החנוני, היש את נפשו למכור את הספר; והלז נאות למכרו לי בפרוטות אחדות. מבלי התמהמה נתתי לו את הכסף אשר דרש, ואשוב לביתי בשמחה רבה על האוצר היקר אשר אוּנה לי”.

“תיכף בהשקפה הראשונה התפּעלתי עד מאד מהספר הזה; לא רק החכמה הנעלה בפני עצמה, כי אם גם הסדר וההצעה של המחבר המהולל, ביאוריו המדויקים, מופתיו החותכים וארחות הוראתו המסודרים, – כל אלה האירו אור חדש ברוחי”.

פּשטות הסיפור הזה תשיב אותנו לעולם עתיק.

“לאט לאט באתי לידי הכרה, כי כל אותם האסונות, אשר קרו אותי ואת משפּחתי, לא מידי פּגענו ומזלנו הרע באו עלינו, וגם לא תוכחות על עוונות מדוּמים הם, כי אם רובם הם תולדות בערותנו ועצלותנו. הדעה על־דבר הסיבה הראשונה, זה הדמיון הנפרז עד לבלי חוק, נדחתה לאט לאט מפּני הדעה על־דבר הסיבות האמצעיות, ואעמיק חקור להגיע עד תכלית הסיבות האלה”

בהצעה זו של ימי המעבר שלו נשמע דברי התלמיד המובהק של ימי־הבינים.

“ולעומת זה אני אומר, כי היהודים הנמנים כחברים לכנסית הדת הישראלית וכו‘; ובכל זאת הם עוברים על מצוות הדת וכו’ – אני אומר, כי היהוּדים האלה עושים שלא כמשפּט; ואם הרב בק”ק המבּוּרג נתן אותו היהוּדי מבני קהילתו חרם, על עברו את מצוות הדת בפרהסיה, קצרה בינתי מהבין, איככה חפץ מנדלסון לחלץ אותו האיש מהחרם וכו'?" –

“מנדלסון עומד ושואל: איך תוכל הכנסיה להחרים ולעכור על פי החוּקים את אחד מחבריה וכו'? על זה אני עונה: לא כן הדבר! אותו היהודי ההמבורגי לא יעָכר כלל על ידי החרם; עליו רק לבלי דבּר דבר ולבלי עשׁוֹת דבר, המושך אחריו על פי החוק את החרם, ואז גם לא יפגע בו להט החרם, כי הלא זאת כוָנת החרם: ** כל זמן שאתה עובר בפרהסיה על חוּקי עדתנו, הנך מוחרם ומופרש ממנה**; ובכן עליך לחשוב דרכיך: במה תאושר יותר, אם בהעברה על הדת בפרהסיה, או בהיתרונות של כנסיתך?”

אנו אומרים לשמוע בזה קולו של בעל ה“חתם סופר”. היטב אשר השיב מימון לאותו כוהן: “ובכן אישאר מה שאני עתה, זאת אומרת: יהודי קשה־עורף”…

ואותו עברי קשה־עורף עלה במעלה השלמוּת, ויהי לפילוסוף וחושב גדול בזמנו. ראשי עדת ישראל בברלין לא חפצו לתת לו מנוח בעדתם, פּן יהיה עליהם למשא… וקנה לו בחוּץ את מקומו.

הנה עוד משנת הרמב"ם רבו שגורה בפיו, עוד הוא מתחיל באותן המלים הכבדות: להיות תכלית פּעולת האדם בבחינת היותו בעל רצון ובחירה, היא ההצלחה האנושית, וההצלחה האנושית נמשכת בהכרח אחר קנין השלמוּת וכו'; – והנה הוא מרקיע שחקים, יורד תהומות האדם ורוחו, ימוד את המחשבות ואת המעשים ויתחיל לחקור את הדברים מבראשית עם כל עומק השכל ועוז הנפש החושבת שבו.

לא ללמד הוא בא, רק ללמוד לעצמו, לדעת את המהוּת ואת העצם, את המַכּיר והמוּכּר, את האני ואת הרצון המוחלט.

בראש ספרו, אשר הקדיש לכבוד המלך סטַניסלב מפּולין־ליטא, הוא כותב: “ומנה אחת אַפּיִם מאושר הייתי, אם יצליח בידי להעיר גם את עמי על יתרונותיו האמיתיים ולהפיח בו רוח־אומץ וקנאת־אמת, למען ישתדל להגיע למצב ההשכלה והיושר והצדק ולתכלית מועיל…”

והשאלה לא רחוקה היא, מדוע לא היה כדבר הזה? מדוע לא נשאר לנו ממימון רב זכר? וגם ביאורו על ה“מורה” היה כלא היה, ואך מעט פּעולתו בספרותנו? מדוע לא עלתה בידנו לרכוש את עבודתו הרוחנית של אותו חושב בתור המשך אל הקודם, או יותר פּשוט, בתור המשך להרמב"ם גופא? –

“אני ידעתי היטב את שלטון עריצותם של הרבנים, אשר כסאם נכון בפולין זה מאות בשנים בעזרת הבערות והאמונות התפלות; אני ידעתי, כי הרבנים ישתדלו בכל מאמצי כוחם, לבלי תת להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל”.

והתירוץ הזה לא יספּיק לאיש, שמוכרח בנפשו להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל, לאיש שתנאי משכנות ישראל מכריחים אותו לכך.

“ואמנם כל עיקר כוָנתה של תורת האחדות, היא רק לסדר ולקשר יחד את כל מחזות הטבע השונים; אבל היא מניחה, כדבר המובן מאליו, את ידיעות החליפות בסיבות הטבע השונות. אפס כי בני ישראל מאהבתם אל השיטה ומחרדתם על העיקר היסודי, אחדות הטבע, שישתמר בכל טהרתו, הזניחו כליל את השימוש המדעי בעיקר הזה; לכן היתה דתם אמנם דת טהורה ונקיה מכל סיג ותערובה זרה, אבל גם דת בלתי־פוריה עד מאד, בנוגע להרחבת הידיעות וגם בנוגע לשימושה בחיים המעשיים. והדבר הזה יתן לנו ביאור נכון לתלונתם התמידית על ראשי־הדת שלהם ולסיבת פּשעם לעתים קרובות באלהי אבותיהם ולכתם לעבוד אלהים אחרים”. –

סיוּם. – עדת ישראל בגלוגה לא החרימה את שכנה הגדול, שהיה מתאכסן בערב ימיו על שולחנו של מי שאינו בן־ברית אשר משכו חסד, אבל קברה אותו “קבורת חמור”, לאמור מחוּץ לגדר

 

ב    🔗

כקסם מונח על זה האיש משה הֶס, נביא הלאומיות העברית וראש וראשון להרמת קרנה. לכולנו היו ימים, אשר שם הספר “רומא וירוּשלים” העיר בנו רגשות של עולם אחר, עולם זה אך החלנו לחלום חלומו ולראות בחזון עתידתו. – עוד פּרקיו המקוטעים בהעתקת ש“י איש הורוויץ ב”המגיד" עשו רושם; ובת־קולו, שהיתה נשמעת ב“עם עולם” לרפ"ס, היתה חודרת אל לבנו. והנה הוא נתון לנו עברית1.

על הר גבוה עלי לך, מבשרת־ציון, הרימי בכוח קולך, אמרי לערי יהודה הנה בניכן.

“אל רבבות אחינו, בארצות המבדילות בין הים והקדם, מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמור: הרימי נִסך, בת עמי, הרימי, אַל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים, אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ; אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פּריו בעתו, כאשר תבקע הקליפה הקשה שעלתה עליו מחוץ, באשמת רועים אוילים, כאשר יהיה שתול על פּלגי מים חיים באדמת־ההווה הפּוריה, מקום שם טל השמים ירד עליו מעל”.

"רוח־הקודש נחה על ישראל לא רק בימים מקדם, בהיות סוד אלוה עליו; היא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תּט אשוריה מן המסילה, אשר דרכה בה מקודם, ללכת נתיבות לא ידעתם, בכל עת שהחברה האנושית כורעת ללדת בריה חדשה ". – –

שובי שבי עמי! קול קריאה לתחית ישראל!

שלמה מימון יודע את היהדות ומתרחק מֶנה; ומשה הס החיצון והיוצר הולך ומתקרב אליה, ומעורר את הרעיון הלאומי ונושא נס להתולדה העברית.

כמו שלפני עיניו של המשורר אין כיעור, אין רע מוחלט וחורבן מוחלט, כך אין לפני עיניו של הס התולדתי בקעים ומגרעות בהיהדות; כל נקודה מאירה לו, והכל נותן חומר לשירת נפשו ולחזיון רוחו. תום מרחף על כל דבריו, תום וחידת־עם.

“מה שלא יכול להשיג האח מאחיהו והאיש מרעהו, ישיג הגוי מהגוי, האומה מהאומה”.

והוא יאמין, ש“במלחמת־הדרור האחרונה, אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב”. יאמין “בהתעוררות כל יושבי תבל בימים האלה לקראת עם ישראל, החפץ בחיים מדיניים על ארצו ועל אדמתו”. “אמונת היהודים בהשארת־הנפש אחת היא עם אמונתם בביאת הגואל”.

“מתנה טובה יש לדת ישראל ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מילא תמיד את כל בתי־נפשנו, הרעיון כי האותיות אשר תבואנה תביאינה לנו יום שכוּלו שבת, היא השבת ההיסטורית, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית. או במלים אחרות, כשם שהטבע כבר נשתכלל כולו, כך עתידה גם התולדה להשיג שלמוּת ושויון גמור אחרי גמר בישוּלה. כל סיפור הדברים ממעשה בראשית לא נברא אלא בשביל השבת; התורה מספּרת לנו: ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה נעשה שותף להקדוש־ברוך־הוא בבריאת העולם החברתי; ואז החלו ימי־המעשה של ההיסטוריה, אשר תחוג את שבתה אחרי אשר תסיים גם היא את מלאכתה בימות המשיח”.

כאדם שעסק בחכמת הטבע, מתחיל הס חקירותיו מבראשית, מתחיל מקדמות העולם והגלגלים, מהבריאה הבלתי־אורגנית המובילה להאורגנית; מתחיל ממפעלות־הטבע ההכרחיות, עדי בואו להשתלשלות והתגלות האנושיות בעמים ובשבטים, בקוּלטוּרות, דתות ובתנועות והתקדמות, שאינם אלא סותרים זה את זה ומשלימים זה עם זה. ולכל אלה הוא צריך, רק בכדי לבסס לאומיותו של ישראל ולעשותה מצד אחד לתוצאת המדע האחרון, ומצד אחר לפתרון כל שאלות החיים התולדתיים וההכרחיים, החברתיים והאישיים. הוא אומר: ש“אחדות הדתות במובן נעלה הוא דבר שאפשר להוציאו אל הפּועל על ידי הרמת דת ישראל התולדית למדרגת דת מדעית”. הוא חפץ להעמיד הכל על הגזע, על המורשה הנפשית בת הדם; אבל גם כמשורר יטעים ויאמר: “הרעיון, אשר אמרתי כי כבר חוּצב לו קבר במעמקי לבבי לבלתי יוסיף קום, ניצב עתה כמו חי לנגדי, הרעיון המעורר בקרבי את זכרון לאומיותי, חבוק ודבוק במורשת אבותי בארצנו הקדושה ובקרית מועדנו”.

“כל עוד בטח לב היהודי בתקומתו הלאומית, כי בוא תבוא אף אם תתמהמה, ובכוח בטחונו זה הטה את שכמו לסבול כל עמל ותלאה, כל צרה וכל מצוקה אשר מצאוהו וחיי בושה וכלימה קיבל באהבה וברצון, היה כבודו חדש עמו כל הימים; אז נשא את נפשו רק אל תעודתו האחת והיחידה, לתת לו ולשבטו שארית ופליטה בתבל ארצה, עד עת בוא היום הגדול, יום נקם ושילם, אשר ישיב לעמו גמול על ענותו וחימה לצריו”. הס עצמו לא יחכה ליום נקם; הוא רואה בעתיד רק ממשלת הדרור, ממשלת דרור וצדק אשר לאורו ילכו כל העמים.

“אמונתי בביאת המשיח היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה, אמונה בתחית כל העמים התולדתיים נושאי דגל התרבוּת על ידי הרמת השבטים השפלים למעלת הגבוהים עליהם”.

“כשם שהטבע לא יוציא פּרחים ופירות, חי וצומח סתם, רק טיפּוּסים של חי וצומח, כן גם יוצר ההיסטוריה ברא רק טיפּוּסי עמים שונים”. הוא מבדיל בין עם לעם, אבל בתוך העם עצמו לא ידע פדות.

“עוד בראשית העת החדשה התעוררה תנועה משיחית בקרב היהוּדים החיים בארצות הקדם והים, תנועה שלא היתה כמוה למיום נגדעה קרן הממלכה היהודית, – תנועה אשר נביא־השקר שלה היה שבתי־צבי ונביא־האמת שפּינוזה. גם הצדוקים, הפּרושים והאיסיים החדשים, כלומר: המתקנים, הרבנים והחסידים יתמו כוּלם מן הארץ, כאשר תבוא תקופתנו עד משבר וההיסטוריה תכרע ללדת בפעם האחרונה…”


שפינוזה, מורו המובהק של הס, הוא משיחו ומאורו בעניני האלהות; ועיניו תחזינה בו “ההתגלות האחרונה של הרוח הישראלי”. אבל לוּ היה הס לא רק נביא בלבד, כי אם גם בוחן וּבודק, – כי אז היה שואל לעצמו את השאלה המחרדת אותנו: מדוע דחו עם ישראל את ** התגלוּתם** זו האחרונה בשתי ידים? “רומא לא ביום אחד נבנתה, וגם ירושלים דורשת זמן רב לשכלול בניָנה”, אומר הס במקום אחר. אפשר היה הדבר, לוּ גם שפּינוזה היה מצטרף אצלנו, בנחלת קדומים שלנו, למנין אנשי ירושלים…


  1. משה הס: רומא וירושלים, איגרות וציוּנים, תרגום דויד צמח, בהוצאת “תושיה”, ורשה, תרנ"ט.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!