סולידריות קטנה וקלה למימוש    🔗

אתה עומד לצאת מדירתך, הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם.

השתהה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס. הישמרו לכם פן יפתה לבבכם ועבדתם רק את ההווה.

שישי, מעריב, 22.8.97

 

צילום אמיתי?!    🔗

כעורך צילום, כמורה לצילום וכמבקר צילום, הריני להצהיר, בעקבות הדיון באמיתות הצילומים (הקלטת) שהוקרנו בטלוויזיה – כי אין בנמצא “צילום אמיתי”.

“צילום” ו“אמיתי” הם כמעט דבר והיפוכו. הצילום הוא הנוכל הגדול ביותר של התקשורת. הצילום הוא משרתם של כל האדונים. היכולת של צילום מעוּבד להתחזות כאמיתי הִנה בלתי מוגבלת. אין בנמצא אדם היכול לקבוע בוודאות אם הצילומים הנ"ל אמיתיים. הצילום נולד לא אמיתי.

שישי, מעריב, 13.7.01

 

ערוץ 1: תקנון לשעת חירום צבאית    🔗

בשעת חירום צבאית, הטלוויזיה הממלכתית משנה את פניה, את שפתה, את הדופק שלה. איש לא מכריז על השינוי. אין צורך להכריז. השינוי מתחולל מעצמו. פטריוט יודע מעצמו מתי הוא נדרש לפעול, ואיך. בשעת חירום צבאית, הטלוויזיה מתגייסת ומגייסת. היא פטריוטית. היא מנפה את “הישראלי”, ומסמנת מי ישראלי ומי לא. היא אף מכפיפה חלק מהבידור והפנאי לשעת החירום.

בשעת חירום צבאית הטלוויזיה הממלכתית מתכנסת לתוך חרדה ודאגה, ומנסחת מילון חרדה ודאגה פטריוטי וציוני. לאסוננו, שעת החירום מחריפה והולכת. להלן עקרונות אחדים מתוך תקנון השפה והחזות של הטלוויזיה הממלכתית בשעת חירום צבאית:

ישראל תיקרא “מדינת ישראל”.

הציבור ייקרא “עם ישראל”.

השפה תוצף בייצוגים של השואה.

“העם” ידבר מהמסך אל “העם” בשם “העם”.

עילגות תוצג כאותנטיות.

אינטלקט ימוין כמותרות.

המשימה של הטלוויזיה: גורל האומה.

יש רק גורל אומה אחד.

גורל הטלוויזיה וגורל האומה, אחד המה.

הטלוויזיה כנאמן היחיד של האומה.

הישראלי האמיתי נהרג ב־48'.

הישראלי האמיתי לא גר בשינקין.

העולה החדש ייארז בזרותו הישנה.

העולה החדש יורד מהמסך.

הערבי רק בתור גיס חמישי, או חומוס.

הדימויים: גטו ורשה, ה־101, שיר הרעות.

הכתב הצבאי כדובר הממשל.

הזמר הישראלי כפס הקול של הפטריוטיות.

עם ישראל – עם אחד.

“הספרדי” מוכל עכשיו ב“אשכנזי”.

הישראלי הִנו יהודי.

בשעת חירום צבאית על הנגב יורד ליל הסתיו ומצית כוכבים חרש־חרש.

שישי, מעריב, 31.8.01

 

סי־אן־אן כ“נשיונל ג’יאוגרפיק”    🔗

ככל שהמלחמה הגדולה משתהה, סי־אן־אן הולך ודומה ל“נשיונל ג’יאוגרפיק”: כתבה על החי והצומח האפגני, על תולדות הגיאוגרפיה האפגנית, סרט תיעודי על תולדות האסלאם האפגני, רפורטז’ה על חיי יומיום באפגניסטן. “נשיונל ג’יאוגרפיק”. מחר “בנטון” תצלם שם את קטלוג האביב החדש שלה. מחר יצלמו את “פלויד באפגניסטן”. מחר יושק שם ג’יפ יפני חדש בסרט מסע. אפגניסטן מון א’מור.

 

זכות השתיקה    🔗

מבלי להתייחס לשתיקה של עמרי שרון, ומבלי להתייחס כלל לעצם חקירת מימון הבחירות וכו' – נכון להזכיר משהו בסיסי ביותר: “זכות השתיקה” נקראת כך על שום שהיא זכות, פשוטו כמשמעו. זכות שאתה זכאי להפעילה מרגע שנחשדת על ידי המערכת. זכות הנובעת מעצם פער הכוחות שבין הפרט למערכת. זכות הנובעת מעצם זכותך לשרוד. זכות המוקנית לכל בן אדם באשר הוא.

זכות השתיקה כזכות הדיבור. זכות השתיקה כזכות לחירות. זכות השתיקה כזכות להוליד ילדים. זכות מהזכויות המכוננות את עצם הרוח האנושית. כלומר, זכות ולא איזה תרגיל נכלולי.

החוק הישראלי עיגן את הזכות. החוק היהודי עיגן את הזכות: “אין אדם משים עצמו רשע”, כלומר, גם זכות השתיקה, וגם אי־קבלת הודאה של אדם נגד עצמו. ובארצות הברית זכות השתיקה נמצאת בתיקון החמישי לחוקה.

אבל חברה פרימיטיבית, או חברה קטלנית, גם תתחסד ותעניק פורמלית את “זכות השתיקה” – וגם בפועל, מיד, תרשיע אוטומטית את מי שמפעיל זכות זו.

שישי, מעריב, 5.10.01

 

טיפשות זוהרת במלואה    🔗

אין רע בלי טוב. במוצ"ש “טלעד” פיצלה את המסך (שליש, שני שליש) לשידור הפיגוע בירושלים ולמשחק בין חיפה לקריית גת. מה טוב ברע הזה? מדי פעם טוב לראות את הטיפשות זוהרת במלואה, ולא לראות רק את חלקה, ורק לשער את מלואה. טיפשות אחת זוהרת במלואה טובה מאלף מאמרים על טיפשות. זה מה שהיה טוב בפיצול המסך הזה.

שישי, מעריב, 8.3.02

 

דיוק    🔗

אבי, אשר רוזנבלום, שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, אמר לי השבוע בחלום: לחינם נהרגנו כל חיינו על הדיוק, הנה פה, בשמים, מתייחסים ליומרת הדיוק שלנו כאל ניסיון נואל להידמות לבורא.

שישי, מעריב, 12.4.02

 

אחוקי, אחי    🔗

ככל שהחיים אכזריים יותר, מנוכרים יותר, וככל שאיש מתרחק מאחיו, הישראלית נעשית חלולה יותר, שקרית יותר, זנותית יותר, מופרכת יותר – וכך התפתח כאן ללא גבול ה“אחי”, שלעתים לובש צורה של “אחוקי”, והוא נישא בפיהם של אנשים שאין להם דבר עם אח, עם אחווה, עם רעות. נישא לשווא, משחית, מתעה. עד שלעתים “אחי” הוא מין סרק נתעב שכזה, אוטומטי, רירי, מכחיש את עצמו כבר תוך הגייתו.

 

טלוויזיית אוכל    🔗

תופעה ישראלית: ככל שהעוני מתעצם, ככל שיותר ישראלים נזקקים לתמחוי מזון – מִתְרבות תוכניות האוכל בטלוויזיה.

שישי, מעריב, 18.4.03

 

ואלה השמות    🔗

לכאורה מה לך אנטי־טלוויזיוני יותר מריצה בלתי פוסקת של יותר מ־20 אלף שמות חללי ישראל מאז 48' – והנה, בפועל, הטלוויזיה הבידורית, ההמומה, הבלתי אישית, נעשית לשעות אחדות מופת סינקרטי. מה זה סינקרטי? תצורות שפה (טלוויזיה ומצבה) שונות ורחוקות זו מזו מתגבשות לכלל תצורת שפה חדשה, מובנת מיד, עצמאית ואפקטיבית: טלוויזיה־מצבה. ולאחר מכן, התצורות שבות לעצמן: הטלוויזיה טלוויזיה והמצבה מצבה.

שישי, מעריב, 9.5.03

 

גם ועדת חו"ב הבאה (מידע)    🔗

לפי המסמכים של 73' שנחשפו השבוע: גם יומיים לאחר פרוץ המלחמה ידעה ועדת החוץ והביטחון על המלחמה רק ממה שנכתב בעיתונים. גם ועדת חו"ב הבאה, באסון הבא, תדע רק מה שייכתב בעיתונים. אז? מזל שיש עיתונים בישראל. עיתונים באשר הם. אז? אז יחי העיתונות הארצית! יחי המקומונים! יחי הרדיו המקומי! יחי הטלוויזיה המסחרית! יחי הערוץ ברוסית! יחי הרדיו בקניונים!

שישי, מעריב, 17.10.03

 

המשיח ימנף את הפילוח (שפה)    🔗

אני לא יודע מה המשיח יעשה דבר ראשון, אבל אני יודע מה הוא יעשה דבר שני. מה? הוא יוציא להורג את המילים, הביטויים והמונחים: פילוח, מיתוג, מינוף, שדרוג, מיצוב. ואת דומיהם. ואת בני מינם. כי המשיח יכסה את ערוות השפה.

שישי, מעריב, 27.5.05

 

“תאר בלשונך” (ערוץ 1)    🔗

ואז איילה חסון (ערוץ 1) פונה לנהג האוטובוס (באר שבע) ומציעה לו לתאר בלשונו (“תאר בלשונך”) את הפיגוע – ואז נהג האוטובוס מתאר את האירוע בדיוק בלשונה של איילה חסון עצמה, ואף מדייק ופותח באיחולי בריאות ורפואה לנפגעים. מדוע דימתה איילה חסון שיש הפרש בין לשונה ללשון נהג האוטובוס?

שישי, מעריב, 2.9.05

 

מי פטריוט כמוני? (ערוץ 2)    🔗

מולדת, מי אוהב אותך יותר ממני? ערוץ 2. רק ערוץ 2. אין בישראל פטריוט גדול מערוץ 2. גם לא ליברמן וצבי הנדל. פעם ערוץ 1 היה הפטריוט, אבל הוא כבר עלה לאנשים על העצבים, ואז הקימו את ערוץ 2 בתור תקשורת ביקורתית, צעירה, מעט מערערת, אבל אז ערוץ 2 גילה את קסם הפטריוטיות, קסם מסחרי ותוכני, ונהיה פטריוט מערוץ 1. ואז הקימו לעומתו את ערוץ 10, שבאין ברירה יגלה מחר את קסם הפטריוטיות, וחוזר חלילה. נו? מרוב פטריוטיות אתה חצי עיוור טלוויזיוני. אתה לא רואה את הלבנונים עצמם. אתה רואה על המסך הישראלי רק קצינים לשעבר וסוכנים של הממסד הביטחוני־פוליטי הישראלי. המסך מתמסר לביטחון הישראלי. הכתבים כמעט נעשים דוברים. ישראל נעשית אחת, הרמטית, חד־זהותית, מוגבלת מרצון. כלומר, עכשיו הפטריוטיזם בידיים טובות מתמיד.

שישי, מעריב, 21.7.06

 

מי זה “העם”? (הנופשים)    🔗

ההסתדרות מתכננת שביתה נוספת (“עובדי קבלן”). התקשורת הישראלית, ברוב השביתות של השנים האחרונות, הציגה את השובתים כמעט כאויבי העם. כי התקשורת נשלטת על ידי ההון. פעם היה ברור מי “העם”. מי? הפועלים. היום “העם” הוא הנופשים בקבוצות, בחבילות נופש מוזלות. מה זו “חבילת נופש” לאמיתה? זהו פיצוי שכלכלת השוק עדיין מפברקת להמונים דקה לפני שהם חוצים את קו העוני, בדרכם למטה. רק לחץ “העם” שהתגודד בשביתה האחרונה בנתב“ג הצליח לסיים אותה. בר־און ועיני, שניהם יחד וכל אחד לחוד, היו קונסולים של העם בנתב”ג.

שישי, מעריב, 17.8.07

 

יקירתי    🔗

יקירתי, הרי ברוב המילים אין ממש.

שישי, מעריב, 2.9.05