אדם ברוך נולד ב־1945 ונפטר ב־2008. את מרבית חייו הבוגרים עשה בשדה התקשורת בתפקידים שונים, רובם מרכזיים, מהותיים ומשפיעים. במשך ארבעה עשורים כתב ופירסם אלפי רשימות בעיתונות הישראלית, ובהן שירטט דיוקן של חברה, של תרבות, של שפה. בספר זה בחרנו להתמקד בכתיבתו על תקשורת. ביקורתו, אבחנותיו, תיאוריו, חוקי יסוד ואתיקה אשר חזר וניסח.

ברוך חי בממלכה השביעית את חייו המקצועיים. בן שבע־עשרה החל לכתוב רשימות ב“הארץ”, ומשם יצא למסע שכלל את “ידיעות אחרונות”, “מושג”, “מוניטין”, “שישי”, “גלובס”, “מעריב” ואחרים.

במהלך השנים ברוך ערך, כתב, יזם, פיתח, תיחקר, ניהל, לימד, הִנחה והוביל את מערכת התקשורת בישראל. הוא הכיר היטב את מרכיביה: את מעגל ההון והמו"לים ואת השפעתו על העשייה העיתונאית, את הדפס, הקלדן, המגיה, המעצב, הצלם, הכתב, המפרסם, המפיץ, הקורא והקיוסק. ועל כל אלה גם כתב.

הספר אדם ברוך תקשורת הוא אנתולוגיה של טקסטים בנושא תקשורת. מתוך כל המאמרים, הכתבות והרשימות על תקשורת שפירסם ברוך במהלך ארבעים שנות כתיבה, בחרנו כשלוש מאות מייצגים. הטקסטים מוצגים כרונולוגית ומובאים כלשונם. פה ושם חרגנו מן הכרוניקה וריכזנו מקבץ טקסטים בנושאים מובהקים, שאליהם חזר והתייחס.

ברוך היה מורה, מנחה, מלמד, רב, שראה בהנחיית פרחי תקשורת, כמו בהנחיית הצרכן – הצופה או הקורא – חשיבות ראשונה. הנחייתו היתה ישירה, מרוכזת, חמורה ומדויקת. הוא לימד שפה, תרבות, ריאליזם. הוא הציע כיצד לקרוא ולהבין תקשורת ואיך ראוי לעסוק בה, לימד אתיקה ותיקן הלכות תקשורת פופולרית.

מבחר הקטעים באדם ברוך תקשורת מהווה, בין היתר, קודקס חוקים והלכות לכל איש תקשורת באשר הוא. תו תקן. תעודת הכשר מקצועית.

הטקסטים מציגים באמצעות סיפור, תיאור, עדות, ביקורת, את התפתחות התקשורת בארבעת העשורים האחרונים, מאותיות עופרת עד האות הדיגיטלית, ואת השינויים שחלו בכתיבתו של ברוך ובתפיסת עולמו. במקביל למעבר מתקשורת חד־ערוצית, מקומית, סגורה ומגויסת לתקשורת רב־ערוצית, גלובלית, אינטרנטית, ונטולת עריכה, התפתח אצל ברוך סגנון כתיבה מתומצת וחסכוני. ריאקציה לסרק, לנפח המלאכותי.

מלבד הקדמה קצרה זו, מובאים לפני הקורא דברים בשם אומרם. מבחר טקסטים של אדם ברוך.

עורכי הספר

סולידריות קטנה וקלה למימוש

אתה עומד לצאת מדירתך, הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם.

השתהה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס. הישמרו לכם פן יפתה לבבכם ועבדתם רק את ההווה.

שישי, מעריב, 22.8.97

צילום אמיתי?!

כעורך צילום, כמורה לצילום וכמבקר צילום, הריני להצהיר, בעקבות הדיון באמיתות הצילומים (הקלטת) שהוקרנו בטלוויזיה – כי אין בנמצא “צילום אמיתי”.

“צילום” ו“אמיתי” הם כמעט דבר והיפוכו. הצילום הוא הנוכל הגדול ביותר של התקשורת. הצילום הוא משרתם של כל האדונים. היכולת של צילום מעוּבד להתחזות כאמיתי הִנה בלתי מוגבלת. אין בנמצא אדם היכול לקבוע בוודאות אם הצילומים הנ"ל אמיתיים. הצילום נולד לא אמיתי.

שישי, מעריב, 13.7.01

ערוץ 1: תקנון לשעת חירום צבאית

בשעת חירום צבאית, הטלוויזיה הממלכתית משנה את פניה, את שפתה, את הדופק שלה. איש לא מכריז על השינוי. אין צורך להכריז. השינוי מתחולל מעצמו. פטריוט יודע מעצמו מתי הוא נדרש לפעול, ואיך. בשעת חירום צבאית, הטלוויזיה מתגייסת ומגייסת. היא פטריוטית. היא מנפה את “הישראלי”, ומסמנת מי ישראלי ומי לא. היא אף מכפיפה חלק מהבידור והפנאי לשעת החירום.

בשעת חירום צבאית הטלוויזיה הממלכתית מתכנסת לתוך חרדה ודאגה, ומנסחת מילון חרדה ודאגה פטריוטי וציוני. לאסוננו, שעת החירום מחריפה והולכת. להלן עקרונות אחדים מתוך תקנון השפה והחזות של הטלוויזיה הממלכתית בשעת חירום צבאית:

ישראל תיקרא “מדינת ישראל”.

הציבור ייקרא “עם ישראל”.

השפה תוצף בייצוגים של השואה.

“העם” ידבר מהמסך אל “העם” בשם “העם”.

עילגות תוצג כאותנטיות.

אינטלקט ימוין כמותרות.

המשימה של הטלוויזיה: גורל האומה.

יש רק גורל אומה אחד.

גורל הטלוויזיה וגורל האומה, אחד המה.

הטלוויזיה כנאמן היחיד של האומה.

הישראלי האמיתי נהרג ב־48'.

הישראלי האמיתי לא גר בשינקין.

העולה החדש ייארז בזרותו הישנה.

העולה החדש יורד מהמסך.

הערבי רק בתור גיס חמישי, או חומוס.

הדימויים: גטו ורשה, ה־101, שיר הרעות.

הכתב הצבאי כדובר הממשל.

הזמר הישראלי כפס הקול של הפטריוטיות.

עם ישראל – עם אחד.

“הספרדי” מוכל עכשיו ב“אשכנזי”.

הישראלי הִנו יהודי.

בשעת חירום צבאית על הנגב יורד ליל הסתיו ומצית כוכבים חרש־חרש.

שישי, מעריב, 31.8.01

סי־אן־אן כ“נשיונל ג’יאוגרפיק”

ככל שהמלחמה הגדולה משתהה, סי־אן־אן הולך ודומה ל“נשיונל ג’יאוגרפיק”: כתבה על החי והצומח האפגני, על תולדות הגיאוגרפיה האפגנית, סרט תיעודי על תולדות האסלאם האפגני, רפורטז’ה על חיי יומיום באפגניסטן. “נשיונל ג’יאוגרפיק”. מחר “בנטון” תצלם שם את קטלוג האביב החדש שלה. מחר יצלמו את “פלויד באפגניסטן”. מחר יושק שם ג’יפ יפני חדש בסרט מסע. אפגניסטן מון א’מור.

זכות השתיקה

מבלי להתייחס לשתיקה של עמרי שרון, ומבלי להתייחס כלל לעצם חקירת מימון הבחירות וכו' – נכון להזכיר משהו בסיסי ביותר: “זכות השתיקה” נקראת כך על שום שהיא זכות, פשוטו כמשמעו. זכות שאתה זכאי להפעילה מרגע שנחשדת על ידי המערכת. זכות הנובעת מעצם פער הכוחות שבין הפרט למערכת. זכות הנובעת מעצם זכותך לשרוד. זכות המוקנית לכל בן אדם באשר הוא.

זכות השתיקה כזכות הדיבור. זכות השתיקה כזכות לחירות. זכות השתיקה כזכות להוליד ילדים. זכות מהזכויות המכוננות את עצם הרוח האנושית. כלומר, זכות ולא איזה תרגיל נכלולי.

החוק הישראלי עיגן את הזכות. החוק היהודי עיגן את הזכות: “אין אדם משים עצמו רשע”, כלומר, גם זכות השתיקה, וגם אי־קבלת הודאה של אדם נגד עצמו. ובארצות הברית זכות השתיקה נמצאת בתיקון החמישי לחוקה.

אבל חברה פרימיטיבית, או חברה קטלנית, גם תתחסד ותעניק פורמלית את “זכות השתיקה” – וגם בפועל, מיד, תרשיע אוטומטית את מי שמפעיל זכות זו.

שישי, מעריב, 5.10.01

טיפשות זוהרת במלואה

אין רע בלי טוב. במוצ"ש “טלעד” פיצלה את המסך (שליש, שני שליש) לשידור הפיגוע בירושלים ולמשחק בין חיפה לקריית גת. מה טוב ברע הזה? מדי פעם טוב לראות את הטיפשות זוהרת במלואה, ולא לראות רק את חלקה, ורק לשער את מלואה. טיפשות אחת זוהרת במלואה טובה מאלף מאמרים על טיפשות. זה מה שהיה טוב בפיצול המסך הזה.

שישי, מעריב, 8.3.02

דיוק

אבי, אשר רוזנבלום, שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, אמר לי השבוע בחלום: לחינם נהרגנו כל חיינו על הדיוק, הנה פה, בשמים, מתייחסים ליומרת הדיוק שלנו כאל ניסיון נואל להידמות לבורא.

שישי, מעריב, 12.4.02

אחוקי, אחי

ככל שהחיים אכזריים יותר, מנוכרים יותר, וככל שאיש מתרחק מאחיו, הישראלית נעשית חלולה יותר, שקרית יותר, זנותית יותר, מופרכת יותר – וכך התפתח כאן ללא גבול ה“אחי”, שלעתים לובש צורה של “אחוקי”, והוא נישא בפיהם של אנשים שאין להם דבר עם אח, עם אחווה, עם רעות. נישא לשווא, משחית, מתעה. עד שלעתים “אחי” הוא מין סרק נתעב שכזה, אוטומטי, רירי, מכחיש את עצמו כבר תוך הגייתו.

טלוויזיית אוכל

תופעה ישראלית: ככל שהעוני מתעצם, ככל שיותר ישראלים נזקקים לתמחוי מזון – מִתְרבות תוכניות האוכל בטלוויזיה.

שישי, מעריב, 18.4.03

ואלה השמות

לכאורה מה לך אנטי־טלוויזיוני יותר מריצה בלתי פוסקת של יותר מ־20 אלף שמות חללי ישראל מאז 48' – והנה, בפועל, הטלוויזיה הבידורית, ההמומה, הבלתי אישית, נעשית לשעות אחדות מופת סינקרטי. מה זה סינקרטי? תצורות שפה (טלוויזיה ומצבה) שונות ורחוקות זו מזו מתגבשות לכלל תצורת שפה חדשה, מובנת מיד, עצמאית ואפקטיבית: טלוויזיה־מצבה. ולאחר מכן, התצורות שבות לעצמן: הטלוויזיה טלוויזיה והמצבה מצבה.

שישי, מעריב, 9.5.03

גם ועדת חו"ב הבאה (מידע)

לפי המסמכים של 73' שנחשפו השבוע: גם יומיים לאחר פרוץ המלחמה ידעה ועדת החוץ והביטחון על המלחמה רק ממה שנכתב בעיתונים. גם ועדת חו"ב הבאה, באסון הבא, תדע רק מה שייכתב בעיתונים. אז? מזל שיש עיתונים בישראל. עיתונים באשר הם. אז? אז יחי העיתונות הארצית! יחי המקומונים! יחי הרדיו המקומי! יחי הטלוויזיה המסחרית! יחי הערוץ ברוסית! יחי הרדיו בקניונים!

שישי, מעריב, 17.10.03

המשיח ימנף את הפילוח (שפה)

אני לא יודע מה המשיח יעשה דבר ראשון, אבל אני יודע מה הוא יעשה דבר שני. מה? הוא יוציא להורג את המילים, הביטויים והמונחים: פילוח, מיתוג, מינוף, שדרוג, מיצוב. ואת דומיהם. ואת בני מינם. כי המשיח יכסה את ערוות השפה.

שישי, מעריב, 27.5.05

“תאר בלשונך” (ערוץ 1)

ואז איילה חסון (ערוץ 1) פונה לנהג האוטובוס (באר שבע) ומציעה לו לתאר בלשונו (“תאר בלשונך”) את הפיגוע – ואז נהג האוטובוס מתאר את האירוע בדיוק בלשונה של איילה חסון עצמה, ואף מדייק ופותח באיחולי בריאות ורפואה לנפגעים. מדוע דימתה איילה חסון שיש הפרש בין לשונה ללשון נהג האוטובוס?

שישי, מעריב, 2.9.05

מי פטריוט כמוני? (ערוץ 2)

מולדת, מי אוהב אותך יותר ממני? ערוץ 2. רק ערוץ 2. אין בישראל פטריוט גדול מערוץ 2. גם לא ליברמן וצבי הנדל. פעם ערוץ 1 היה הפטריוט, אבל הוא כבר עלה לאנשים על העצבים, ואז הקימו את ערוץ 2 בתור תקשורת ביקורתית, צעירה, מעט מערערת, אבל אז ערוץ 2 גילה את קסם הפטריוטיות, קסם מסחרי ותוכני, ונהיה פטריוט מערוץ 1. ואז הקימו לעומתו את ערוץ 10, שבאין ברירה יגלה מחר את קסם הפטריוטיות, וחוזר חלילה. נו? מרוב פטריוטיות אתה חצי עיוור טלוויזיוני. אתה לא רואה את הלבנונים עצמם. אתה רואה על המסך הישראלי רק קצינים לשעבר וסוכנים של הממסד הביטחוני־פוליטי הישראלי. המסך מתמסר לביטחון הישראלי. הכתבים כמעט נעשים דוברים. ישראל נעשית אחת, הרמטית, חד־זהותית, מוגבלת מרצון. כלומר, עכשיו הפטריוטיזם בידיים טובות מתמיד.

שישי, מעריב, 21.7.06

מי זה “העם”? (הנופשים)

ההסתדרות מתכננת שביתה נוספת (“עובדי קבלן”). התקשורת הישראלית, ברוב השביתות של השנים האחרונות, הציגה את השובתים כמעט כאויבי העם. כי התקשורת נשלטת על ידי ההון. פעם היה ברור מי “העם”. מי? הפועלים. היום “העם” הוא הנופשים בקבוצות, בחבילות נופש מוזלות. מה זו “חבילת נופש” לאמיתה? זהו פיצוי שכלכלת השוק עדיין מפברקת להמונים דקה לפני שהם חוצים את קו העוני, בדרכם למטה. רק לחץ “העם” שהתגודד בשביתה האחרונה בנתב“ג הצליח לסיים אותה. בר־און ועיני, שניהם יחד וכל אחד לחוד, היו קונסולים של העם בנתב”ג.

שישי, מעריב, 17.8.07

יקירתי

יקירתי, הרי ברוב המילים אין ממש.

שישי, מעריב, 2.9.05

ידיעות אחרונות

מושג

האיש הממוצע, המאושר, האומלל

כמי שצופה באחרונה באינטנסיביות נמוכה בתוכניות הטלוויזיה הישראלית, אני מנסה לנחש מיהו הצופה הממוצע שעל פיו “מתנהגת” הטלוויזיה כפי שהיא מתנהגת. וככל שהתוכניות ממוצעות יותר, מתברר שצופה שכזה אמנם קיים. אך אין בכוונתי לבוא בדברים עם תפיסת הממוצע של הטלוויזיה, ותוך כדי כך לבדוק את טיב השירות המסופק לממוצע זה. עצם הידיעה שהסכנו עם חלוקת הממוצעים האנושיים מרתקת מהצלחת או מאי־הצלחת הטלוויזיה להתאים עצמה לממוצע.

דומה שנכונותו של כל פרט לראות עצמו כ“אדם ממוצע” קשורה לתוחלת האושר שהוא מאחל לעצמו. בהנחה שהאושר מושג יותר בסביבת הממוצע. גם אם ברור לחלוטין שהסכמתו של פרט כלשהו להיקרא “אדם ממוצע” משוללת כל רלוונטיות להיותו או לאי־היותו “אדם ממוצע”. הממוצע הִנו ממוצע, כי הוא ממוצע ולא אחד הקצוות. אך תהיה זו טעות לחשוב שכל ממוצע נידון להיות ממוצע. כמה ממכרי בחרו להיות ממוצעים מתוך שיקולים מעשיים. כשהשיקול המנחה, אם אני מצליח לזהות אותו נכונה, הוא תוחלת האושר, הנראית כקרן קיימת ושמורה לקהילת הממוצעים, כפי שנראה בהמשך.

במאי ישראלי צעיר, שזכה להצלחה מסוימת, ענה למראיינו: “… אם אני מאושר? אני לא יודע… אושר הוא מושג של עקרות בית”. תשובה זו הפגישה שני ממוצעים, המעוררים עניין שווה. הבמאי, שהוא במאי ממוצע מובהק, ועקרת הבית, שלא יזמה את הפגישה המילולית עם הבמאי אשר בוודאי נראה בעיניה כיצור בלתי ממוצע. בעוד היא, בעיני עצמה, נראית כפי שהיא נראית בעיני הבמאי, כלומר ממוצעת מאוד. כל זאת, כשמדובר בעקרת בית המודעת לממוצעות המקופלת בעקרות ביתיותה.

מה גרם לבמאי המצליח להדוף את “האושר” לתחום המחיה של עקרות הבית? קשה להאמין שהוא אינו מבקש “אושר”. אלא של “אושר” משמעות אחרת לגביו. “אושר” אחר – בהשוואה לזה של עקרות הבית; אין לדבר על “אחר” אלא בהשוואה למשהו מוכר. כלומר, הבמאי חושב שהוא מכיר את “האושר” של עקרת הבית. ומזהה אותו עם נמיכות, קרתנות או עם “משהו העוזר לה לעבור איכשהו את החיים למרות הצרות”. ואותו במאי יתקשה להאמין, שאותה עקרת בית מסוגלת להבין את ה“אושר” שלי, משום שמושגיה על אודות ה“אושר” נגזרים ממנת ה“אושר” שלה.

משלב זה, בו הרצון לזכות באושר משותף לכול, עד לקביעה איזהו האושר המאושר יותר – של הבמאי או של עקרת הבית, נוצרת שותפות ממוצעת של אנשים בדרכם אל האושר, כך שעקרת הבית ממצעת את הבמאי, ולהפך, עם כל חוסר הנחת שעובדה זו גורמת לו. סביר להניח שאילו מדדו את הבמאי לפי איש הרוח הנעלה, היה הבמאי מאושר יותר מאשר הצמדתו לעקרת הבית. ובאותה שעה יודע איש הרוח הנעלה ש“אושרו” קרוב ל“אושרה” של עקרת הבית, ואינו פחות מחוספס ממנו.

מידה רבה של שרלטניות מגושמת מצויה בניסיון להניח שמטרה זהה אחת ממצעת את כל האנשים בעלי אותה מטרה. אך, אם למושג “אדם ממוצע” יש תוקף וחוקיות, הרי ש“מטרת האושר” נראית לי כמכובדת ביותר להנחת קו־הממוצע. מה גם שזו המטרה בה חבר המספר הגדול ביותר של אנשים, מכל מטרה אחרת.

חבר המפלגה, המועדון הסגור, לשכת הסעד, ארגון בעלי המכוניות או אגודת הציידים הופך לממוצע, לפחות באותו חלק של אישיותו השותף לפעילות שאר חברי המועדון או המפלגה. וכל אלה יחד, חברי כל הקבוצות והארגונים ובעלי המקצועות, חברים ממוצעים באגודה הגדולה של מחפשי ה“אושר”, הדורש הפעלת מלוא אישיותם כדי להשיגו.

ליחסו של חבר אחד באגודה למשנהו (ותהיה זו הערכה או זלזול), ישנה חשיבות שאינה יכולה לערער את העובדה שהשניים חברים באותה אגודה. חבר המפלגה החשוב מזלזל בחבר הפשוט, משום שהפשוט “פשוט”, אך אינו מזלזל בשל כך במפלגה שהסכימה לקבל לשורותיה את הפשוט, כי גם הוא, “החשוב”, חבר במפלגה. ומבחינת ה“מפלגה” ככזאת אין פער של יחס מצדה כלפי “החשוב” ו“הפשוט”, בתפקידם כחברים במפלגה.

נחזור אל תוחלת האושר הממצעת את בני האדם, ואל הבמאי ועקרת הבית. אני מאמין שחתירתם, הנואשת או המשועשעת או איזה שלא תהיה, להשגת ה“אושר” גוברת על כל הניגודים האפשריים ביניהם ו“משווה” אותם.

מהו האושר? זו שאלה מטפיזית, הפילוסוף המעשי יענה ש“האושר הוא שלילת או מניעת האומללות”. תשובה המחזקת חיזוק נוסף את ההשוואה הנ“ל בין הבמאי לעקרת הבית ומנסחת את השותפות הממוצעת כ”חתירה לשלילת או למניעת האומללות“. כשכל אחד מהשניים “נמנע מאומללות” כהבנתו וכיכולתו. “אומללות” שהיא ביסודה משותפת, כי היא אנושית. מילון החיים, של עקרת הבית ושל הבמאי, ושלי ושלך, משוכלל במידה כזו המביאה לזיהוי אוטומטי של המושג “אומללות”. ועם זאת, יש והפרט טועה לחשוב שהאומללות שלו היא מטיפוס לא מוכר ואינה יכולה להיות, אפוא, ממוצעת, או למצע אותו. אך גם אותו פרט מסכים לאפשרות שקיים פרט אחד אחר הסובל מאותה אומללות, ובכך יוצר אותה ממוצעות של אומללות. התופעה שכיחה מאוד ונחלקת, כמעט תמיד, לפי המעמדות החברתיים, אלה הקיימים ואלה המדומים. הגנרל הצרפתי האמין שרק הגנרל הרוסי “מבין” את אומללותו והמשורר הצעיר מדמה שרק המשורר הזקן מבין אותה. והבמאי הנ”ל משוכנע שעקרת הבית אינה מבינה את שלו, אם כי הוא מבין את שלה ללא כל מאמץ (וישנם גנרלים המאמינים שרק המשורר יכול להבין את אומללותם).

אבל אנחנו, המחזיקים את מילון החיים הכולל את אומללות הגנרל והמשורר והבמאי, מבינים את אומללות הגנרל הצרפתי מבלי להיות גנרל רוסי, ויודעים שדמיון עז קיים בין אומללות הגנרל לזו של עקרת הבית, שכן החמיץ תבשיל שניהם.

האדם נוטה אל הממוצע, המאפשר מגע זהיר ומחושב, ככל שזה ניתן, עם האומללות ועם האושר. כל תנועה לכיוון אחד הקצוות מפחיתה את סיכויי ההידברות ומניעת האומללות, ולו רק בשל הבדידות היחסית שבקצוות, המחייבת התמודדות־יחיד, כמעט, עם השגת האושר. בעוד שבמרחב הממוצע אפשר להיעזר בניסיון ובחוכמת הקיום הקיבוצית.

כך שלא רק ש“מניעת האומללות” הִנה אידיאל חיים משותף הממצע את בני האדם, אלא שלבני האדם הממוצעים קיימת אפשרות טובה יותר, לכאורה, למנוע אותה. ורוב בני האדם הם אכן אומללים ממוצעים, משום שהם נמנעים מאותה אומללות והיא: “אומללות החיים”. אומללות טבעית המשווה במאי לעקרת בית.

אבל, גם אתה וגם אני מבינים שלפנינו ערֵמת שטויות ושאין “איש ממוצע”. ואין אומללות או אושר ממוצעים, אלא פרטית מאוד שכל חוכמת הקיום של הקיבוץ בו אנו חיים אינה יכולה להקל עליה.

בעיני הסטטיסטיקה והטלוויזיה אנחנו ממוצעים, כי הסטטיסטיקה מודדת ולא מבינה ולא מפענחת. ואם תמצא נחמה בכך, הרי שבעיני אלוהים איננו ממוצעים, אם כי שנינו עבדי ה‘, משום שעבדי ה’ אי אפשר להם להיות ממוצעים.

הסטטיסטיקה והטלוויזיה חייבות “לחנוק” אותך, שאם לא כן אתה “תחנוק” אותן. לכן הן ממצעות אותך. המשא ומתן עם הממוצע ואך ורק עם הממוצע, שמנהלת הטלוויזיה, מיועד להתיש את הלא־ממוצע, המעוניין אף הוא להצטרף לאותו “משא ומתן”, או לאיזשהו “משא ומתן”. ובמציאות בה קיים סוג אחד בלבד של קשר שכזה, והוא באמצעות הטלוויזיה הבנויה על ממוצע לא קיים ולא אנושי, לא נותר ל“לא־ממוצע” אלא להחליט: עם או בלי הטלוויזיה? החלטה שהיא חסרת כל השפעה על הטלוויזיה, שכבר עשתה את ההחלטה שלה, שהיא: אתה ואני – ממוצע.

ההחלטה הִנה פעולה כמעט יומיומית, חוזרת. הרצון ליצירת קשר חזק מאי־הרצון. שכן אי־רצון ליצירת קשר עם המרכז האינפורמטיבי הגדול (בעידן שלנו, הטלוויזיה) הוא נחלת מעטים, ולמעטים מהם סיבות רציניות לכך. רוב בני האדם מתגעגעים הן אינסטינקטיבית והן במחשבה, לקשר זה. כמעט בלתי אפשרי לבסס קשר מוגבל ומנופה עם הטלוויזיה. כלומר, לקלוט ממנה את האינפורמציה ולא לקלוט את הפרשנות והמגמה, כי אין עוד אינפורמציות נקיות. הן פינו את מקומן לתעמולה. והטלוויזיה לוקחת בחשבון את היפלטות הצופה הלא־ממוצע ממעגלה, ובו בזמן את רצונו להימצא במעגל מסוג זה, רצון העשוי להכניסו למעגל, ועם זאת היא אינה חושבת להתאים עצמה אליו, כי היא רוצה להיות טלוויזיה ולא משהו אחר.

מה לעשות?

להשאיר אותם אומללים ממוצעים, הבטוחים כמו כל האנשים הממוצעים שהם אינם ממוצעים, ולהיכנס למעגל הטלוויזיה. עם הבמאי ועקרת הבית והגנרל ואיש הרוח הנעלה. המשתדלים, כאיש אחד, להימנע מאותה “אומללות החיים”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 30.6.72

החי על החי

שמעון ולוי יושבים בבית קפה, כשהשמש מלטפת את פניהם העיוורים. הם יושבים ונזכרים בימים ההם. יושבים, מפני שאין להם רגליים ללכת. את הרגליים השאירו בקרב על תל ירמיהו. חברים עוברים על פניהם ומנפנפים להם לשלום, והם אינם משיבים בנפנוף, כי אין להם ידיים. את הידיים השאירו בקרב על תל מושון. מישהו מראה להם תמונות משפחתיות, והם לא רואים, את הראייה איבדו בקרב על תל חורון.

מה הם עושים שם, כחום היום, בבית הקפה מול הים? נזכרים, נזכרים בימים ההם, בחברים ההם, בסיסמאות ההן. יושבי בית הקפה מסתכלים עליהם. אמא צעירה מסבירה לבנה שהם גיבורים, שנתנו את הכול בשביל שהיא והוא יוכלו לשבת בבתי קפה, גם אתה תהיה גיבור, אומרת האם לבנה.

המלצר מתבייש להסתכל להם בעיניים, בגלל שהוא מלצר ולא גיבור. באחת הפינות יושבים משורר זקן ונערה צעירה. עד עכשיו הוא סיפר לה בדיחות גסות, והיא אמרה, שאין לאן ללכת ושהחיים חסרי פשר. המשורר הזקן עודד אותה, בחיוך של אמבה, לפרוק את אשר על לבה. אבל, הרגע הוא ראה את השניים, את ראשם הנטוי אל המים, והוא מבקש סליחה מהנערה, ומתחיל לכתוב שיר על השניים. השורה הראשונה באה לו בנקל: “ראיתי אותם, אבי, שניים, כתם יהודה וכתם ירושלים…”

המלצר היהודי שולח אליהם את המלצר הערבי. המלצר הערבי יודע שרק בזכותם הוא הגיע מירושלים המזרחית לעבודה אצל בעל בית יהודי. עיתונאי ניגש אליהם, הוא מכיר אותם מריאיון שעשה איתם לפני שנתיים. מאוד מעניין אותו איך הם התקדמו מאז ועד היום, האם התגברו על אובדן הידיים והרגליים, איך החברה מתייחסת אליהם. וכדי להבטיח שעיתון אחר לא יקדים אותו, הוא מתחיל לכתוב את הכתבה תוך כדי הליכה לשולחנם. המשפט הראשון בא לו בנקל: “כזכור, אני ראיינתי באופן בלעדי את השניים מיד לאחר שהתעוררו מהרדמת הניתוח. והנה, הם אנשים חדשים, בלי ידיים ובלי רגליים, אבל חיים…”

יחד עם העיתונאי והמלצר מקיפים אותם גם המשורר הזקן ועוד מישהו ועוד מישהו. המלצר שואל אותם מה תשתו, והעיתונאי שואל מה נשמע, והמשורר רוצה לספר להם שעד כה התרכזה שירת המלחמה שלו בנופלים, והם השפיעו עליו להטותה גם לפצועים. ומישהו שואל אותם אם הוא ראה אותם ביומן קולנוע לפני שנה. ומישהו אחר מסביר שזאת אומרת אם זה הם או לא.

העיתונאי מסביר להם שטוב שהוא פגש אותם, כי הוא רוצה לעשות רב־שיח בין פצועים קשה ובין פצועים בינוני. המשורר שואל אם הם מכירים את שירו “לך פני הארץ והשמים”; קראו אותו בכמה מסיבות סיום והוא התקבל יפה. מישהו מציע להם ללמוד הנדסת בניין בהתכתבות. מישהו אחר אומר שהם מוכרחים להתארגן בארגון, כדי שלא יסדרו אותם. מגיע לכם הכול, אל תוותרו, הוא אומר.

שמעון ולוי יושבים בבית קפה, כשהשמש מלטפת את פניהם העיוורים, ונזכרים בימים ההם. אבל, הצבוע והעיט מפריעים להם להיזכר ולוקחים מהם את הים.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 7.7.72

החיים המתוקים

ירוחם בירנבאום מוכן לעשות הרבה בשביל קצת אושר. אבל, חייו מרים וקשים. ואושר אין בם. תקוותו האחת: הפרסומת למוצרים ב“גל הקל”, שהוא בסיס החלומות, התקוות והאושר המולחנים והמושרים.

על כן קנה ירוחם, הקורע את עצמו עשר שעות ביום כפקיד קבלה במוסד ציבורי, שעון מפירמה “מקרוסטכניקה”. זהו שעון רב־שימושי ומתאים מאין כמוהו לדיג תת־מימי, לציד עגורים, לפעילות קומנדו, לטיס על־גובהי, לריצת 100 מטר, לשוד, לתרגום סימולטני, להכה את התקליטייה, כאיפוס שעונים – ויפה שעה אחת קודם – לתחרויות זלילה, להזמן עושה את שלו, ללאן הערב, לנהיגה בשלג ולמסיבות של החברה הגבוהה.

השעון שעון, וירוחם ירוחם. והאושר?

על כן קנה ירוחם את סנדלי “אפרודיטה”, העשויים מסיבי נירוסטה בלתי מחלידה, שסנדלים אלה הם האושר; להרגשה רעננה, לקלות, לצעירות, לחברה הגבוהה, לטיס, לנהיגה מהירה, להחלקה על קרח, לרכישת ידידים, לנשימה נקייה, לשינה עמוקה, לכיבוש נשים ולשתיית שמפניה. מה שלא עשית עד היום בעזרת ראשך, יעשו בשבילך סנדלי “אפרודיטה”. אבל הסנדלים סנדלים, וירוחם ירוחם. והאושר?

על כן קנה ירוחם את משחת השיניים “הלנה מטרויה”, לקריאה מהירה, לזינוק מהיר, להצלחה מהירה ולכיבוש מהיר. עד שירוחם התאמץ להחזיק באושר, האושר ברח ממנו. והשבוע, כשפתח את “הגל הקל”, הבין שטעות היתה בידו עם השעון, עם הסנדלים ועם משחת השיניים. שכן, היה עליו לקנות את מכשיר הרדיו “מגאטון”. הרדיו לאדם המודרני. לאיש העסקים המצליח, לאשת החברה המפורסמת, לדוגמנית, לאמן, למדען, לדוגמנית שהיא האדם המודרני, לאשת החברה שהיא אמן, לאמן שהוא איש העסקים המצליח, ולהצלחה שהיא הדוגמנית.

עם הרדיו קנה ירוחם גם גופייה מרופדת במוליכי קור וחום, כגופייה שלבשו האסטרונאוטים בביקורם על הירח. וכן מצחייה עשויה מפיברגלס, כמצחייה שיחבשו שופטי הקו באולימפיאדת מינכן הקרובה. זו מצחייה בעיצוב חדיש, המשלב את היפה עם המועיל. היא מאפשרת לך, בתנאי שאתה שופט קו, לראות את המגרש ואת השמים גם יחד.

עכשיו יושב ירוחם, עשר שעות ביום, בחדר הקבלה עם שעון “מקרוסטכניקה”, סנדלי “אפרודיטה”, משחת שיניים “הלנה מטרויה”, רדיו “מגאטון”, מצחיית פיברגלס וגופיית אסטרונאוטים, כשהוא כובש נשים כמו שופט קו, שותה שמפניה כמו שפקידי קבלה שותים, מודרני כמו ריצה ל־100 מטר ומאושר כמו שרק ירוחם יכול להיות.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 28.7.72

העיתון והירח

א. בשבוע שעבר הרגה הטלוויזיה האמריקנית את השבועון האמריקני המצויר הגדול, המפורסם, הענקי, הוותיק והראוותני “לייף”. האנשים של ה“לייף” הגיעו לפקין, לפראג, לשארם א־שייח, ללונדונדרי, לביאפרה, אבל בחודש יולי 1969 כאשר ניל ארמסטרונג דרך על הירח, ישבו האנשים של ה“לייף” כמוני וכמוך, וצפו בטלוויזיה. הטלוויזיה היתה העיתונאי היחידי שהגיע לירח, ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור. עכשיו ה“לייף” שסבל הפסדים כספיים, נסגר. בשבוע הבא הוא יישכח מן הלב. מי זוכר את השבועונים “לוק” או “סטרדיי איוונינג פוסט”? רק ההיסטוריונים של העיתונות.

הכול עוברים לטלוויזיה. גם הכתבים של ה“לייף” יעברו לטלוויזיה, כי אין להם לאן ללכת. העיתונים והשבועונים שנותרו בחיים נמצאים בפאניקה, מצמצמים בהוצאות, מייעלים, מפטרים עובדים. העולם הגדול הופך לכפר אחד, שבמרכזו אנטנות ומסכים. רוצים ביאפרה – הנה ביאפרה, על המקום. אין צורך לצלם, לפתח, להגדיל, להדפיס ולהוציא עיתון. עד שהשבועון רואה אור ביאפרה חשובה כשלג דאשתקד. חנווני אמריקני רוצה “מלחמת ששת הימים” – הנה, “מלחמת ששת הימים”, שעה אחרי שעה. חנווני צרפתי רוצה את “הקרב על סיאול” – הנה הקרב בשידור חי, אצלו בסלון או בחנות מכולת או בביסטרו או במכונית. איפה שהוא רוצה הוא יכול לראות את הקרב, ואם הוא חנווני הצועד עם הזמן הוא יכול לקבל את הקרב כשהוא ישוב, במכנסיים משולשלים, על האסלה.

ב. לפני ואחרי ותוך כדי שידור הקרב זוכה הצופה לפרשנות מדינית, צבאית, כלכלית והיסטורית על מהלך הקרב, גורמי הקרב, עתיד הקרב, תוצאות הקרב. הטלוויזיה לא נותנת צ’אנס לעיתונות. החדשות הן ביד הטלוויזיה, הפרשנות בידה וכן גם הפרסומת. מה נשאר לעיתונות לעשות? לנפח את הפרשנות. כלומר, להשוות את הקרב האחרון ב־1972 על סיאול עם הקרב האחרון ב־1936 על אדיס אבבה. איך משווים? נותנים סטטיסטיקות. למשל, חייל חבשי ממוצע שהגן על אדיס אבבה היה בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו התגוררו איתם. מאחר שהיתה זו משפחה מרובת ילדים גם אחיו הבכור הגן על אדיס אבבה. לאח הבכור היה מה להפסיד: את אדיס אבבה ואת הבכורה. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו כבר בשעת הקרב הראשונה. אחיו, החייל החבשי הממוצע, עמד בשעת הקרב השנייה בפני שתי משימות: להגן על אדיס אבבה ולנקום את מות אחיו. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו כבר בשעת הקרב הראשונה. אחיו, החייל החבשי הממוצע, עמד בשעת הקרב השנייה בפני שתי משימות: להגן על אדיס אבבה ולנקום את מות אחיו. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו בתום שעת הקרב השנייה על אדיס אבבה. הן מפני שנלחם בחירוף נפש והן משום שחסר הכשרה צבאית מתאימה, לא ידע קרוא וכתוב, היה בן כפר מרוחק ומימיו לא היה באדיס אבבה, לא היה לו חיל אוויר ולא שריון, רק כדורי טוטו.

לעומת החייל החבשי ניצב החייל הדרום־וייטנאמי, שהוא בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו מתגוררים איתם. הוא מעולם לא היה בסיאול, רק שמע עליה. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, אבל הוא מצויד ברובה חודר שריון ובבטן מלאה בצ’יפס וקוקה קולה. הוא נלחם כדי להגן על סיאול, ניקסון, ישראל, העולם החופשי. ובעזרת חיל האוויר הוא נהרג רק בחודש השמיני לקרב על סיאול, בשעה שהוא נותן חיפוי לצוות של הטלוויזיה החודר לאזור מופצץ, בשביל לצלם בשידור חי את “המוות עצמו”, כדי שהצופים שבבית יגיעו, בעזרת הטלוויזיה, למסקנה שהמלחמה חסרת שחר ושהמוות, אולי, בהמי ומיותר.

בשולי פרשנות סטטיסטית ומדעית זו מוסר העיתון, המתאמץ לעניין את קוראיו, תצלום של חייל חבשי ולצדו תצלום של חייל וייטנאמי. החבשי נראה בחור טוב, שחשב כל היום על בחורות ואיך לעשות כמה גרושים, והווייטנאמי נראה בחור טוב כמוהו. החבשי מביט קדימה בעוז, בהחלטיות, ופניו מקרינים תקווה לשלום, וכמוהו הווייטנאמי. מתחת לתצלומיהם נמסרת סטטיסטיקה, ממשיכה הפרשנות העיתונאית: בשני ימי הקרב על אדיס אבבה נהרגו יותר אנשים מאשר בארבעת החודשים הראשונים למלחמת וייטנאם. ואילו ברבע השעה הראשונה של מלחמת וייטנאם השתמשו בכמות תחמושת פי מאתיים מאשר בשני ימי הקרב על אדיס אבבה. כאן מסתיימת הפרשנות בכמה מסקנות מניתוחים אלה: א. המלחמה ב־1972 מתוחכמת מהמלחמה ב־1936. או ב. החייל הווייטנאמי מתוחכם מהחבשי. או ג. מלחמה בת ארבעה חודשים עדיפה על מלחמה בת יומיים. או ד. אדיס אבבה זה לא סיאול. או ה. הנלחם בחרב ימות בחרב. או ו. פנינו לשלום.

הטלוויזיה אינה מפגרת אחרי העיתונות. בקרב על סיאול ניצחה אולי הפרשנות של העיתונות, אבל לא עוד. ובשידור חי ממהומות צפון אירלנד כבר ניתנות פרשנות וסטטיסטיקה המשוות את מלחמת האזרחים האירית למלחמת האזרחים הקפריסאית: אירי ממוצע מול קפריסאי ממוצע, לפי השכלה, רמת תזונה, הכנסה שנתית לנפש, מצב משפחתי, כושר גופני, ידיעת שפות זרות, ידע צבאי, ציוד צבאי, רובה צ’כי מול רובה חצי אוטומטי.

ג. מה נשאר לעיתונות לעשות לאחר שהטלוויזיה מספקת נוסף לחדשות החיות גם רקע, פרשנות וסטטיסטיקות? נשאר לה רק לייצר פרשנות על הפרשנות של הטלוויזיה, לבקר את הפרשנות של הטלוויזיה, לגלות לציבור שפרשן הטלוויזיה טעה, כשאמר שההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי־קפריסאי גדולה ב־10 אחוזים מזו של יווני־קפריסאי. ולכן אין זה נכון לומר שמלחמתו של היווני־קפריסאי נבעה גם ממצוקה כלכלית, כמו שאמר פרשן הטלוויזיה, שהשווה את הקפריסאים והאירים. אבל, ביקורת שכזו לא מזיזה לציבור ואי אפשר לבנות עליה עיתון, כפי שאי אפשר עוד להתקיים ממכירת צילומים מרהיבים ומקצועיים שבוע לאחר שנראו בטלוויזיה. לכן ה“לייף” נסגר. לכן עוזבים הקוראים את השבועון. והפרשן הצבאי של ה“לייף” יעבור לטלוויזיה, שם יגיע לעמק השווה עם הפרשן הצבאי של הטלוויזיה על גובה ההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי־פריסאי.

בשבוע הבא יישכח, כאמור, ה“לייף” מן הלב. אך השבוע הוא עוד על סדר היום. אינטלקטואל אמריקני כתב מאמר אינטקלטואלי בעיתון רגיל על מפלת העיתונות ועל סגירת ה“לייף”, ובו הגיע למסקנה ש“המילה” פשטה את הרגל. הכוונה למילה הטובה, האישית, הרגישה והמבחינה של העיתונאי־הסופר הטוב, האישי, הרגיש והמבחין שרשימותיו היו מתפרסמות בשבועון שאיננו עוד. ייתכן. אני ראיתי בדרך כלל ב“לייף” צילומים מעניינים או יפים. עכשיו אני מוצא אותם, באיכות פחותה אך מהר יותר ובזמן, בטלוויזיה. אם לא בטלוויזיה הישראלית – אז בזו האירופית או האמריקנית. לא מדובר בטלוויזיה הישראלית, כי לא אני סגרתי את ה“לייף” אלא הקורא האמריקני והאירופי סגרו אותו.

לאמריקני המתגעגע ל“מילה האישית והרגישה” מזומנים כמה כתבי עת אינטלקטואליים, המפרסמים בכל גיליון לפחות שני מאמרים מצוינים שכותרתם: “אורות וצללים בממלכת הטלוויזיה”, “הטלוויזיה בחברת ההמונים”, “אמינותה של הטלוויזיה כמעצבת חברת השפע והחרדה של זמננו”, ועוד כהנה וכהנה. הטלוויזיה אינה מאיימת ואינה מתייחסת לכתבי עת אלה, משום שהם לא ביאפרה, סיאול, חדשות או הירח, אלא רק מאמרים מצוינים על הטלוויזיה. כלומר, פרסומת שקטה לטלוויזיה.

הפרשן הצבאי של ה“לייף” עובר לטלוויזיה, החנווני הצרפתי עובר, אני ואתה עוברים וגם האינטלקטואלים עוברים, כי אף לא אחד רוצה להישאר בחוץ. הטלוויזיה לוקחת בחשבון את הרצון שלנו להיות בעניינים. רצון שהוא אנושי וחזק מן הביקורת וההסתייגות שלנו מרמת ואופי הטלוויזיה. ה“טלוויזיה” יודעת זאת ולכן היא ממצעת את החנווני ואת האינטלקטואל, ומעמידה לפניה יצור שהוא אינטלקטואל־חנווני. האינטלקטואל־החנווני אינו קונה שבועונים, הוא קונה רק שבועוני־טלוויזיה המדווחים על התוכניות והסדרות הבאות, על אורח חייו של הקריין, על תפוצת שבועוני־הטלוויזיה בדצמבר השנה לעומת דצמבר שעבר.

ד. כל זה בעולם הגדול, כמו שאומרים בישראל הטלוויזיה תומכת בעיתונות, כי היא אטית, משעממת ואינה חיה את זמנה. העיתונות הישראלית עושה כמעט כל דבר טוב ממנה. הטלוויזיה נראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה, בכל התחומים מלבד תוכניות הספורט. אנשים עברו מהרדיו לטלוויזיה ועשו מהטלוויזיה רדיו. המדורים הפוליטיים (“מוקד”, למשל) נדמים כלקוחים מאלבניה או מדיקטטורה עממית אחרת. תוכניות מוגשות או לא מוגשות על פי שיקולים פוליטיים. התיאטרון של הטלוויזיה הוא מחסן של אכזבות ומפח נפש.

מן הראוי היה אולי לפרט כאן “איך הטלוויזיה צריכה לעבוד”, אבל לא זה הנושא. הנושא הוא הטלוויזיה נגד העיתונות. ובינתיים, בישראל אפשר לדבר רק על הטלוויזיה נגד הרדיו. וגם זה בקושי, כי הטלוויזיה אינה אלא רדיו מנופח. היא עוד לא סוגרת עיתונים, והאינטלקטואל־החנווני הישראלי קונה וקורא כל יום עיתון ובשבת שניים. הוא תאב לפרשנות ולניתוח החדשות ולפובליציסטיקה שבעקבות החדשות, והוא מוצא זאת על פי נטיית לבו בעיתונים השונים, ולא בטלוויזיה, אין טלוויזיה, יש חלון ראווה ממלכתי. אני אומר את הדברים בפישוט רב, קצת בוטה, קצת ילדותי. “אין טלוויזיה”, הרי יש, עובדה, מה אתה רוצה?

אני רוצה שלהקת אומרי ההן של הטלוויזיה לא יחשבו שאנחנו חושבים שהם משהו יותר מלהקת אומרי הן. אומר ההן הטיפוסי הוא בעל מודעות מלאה ומשושים מחודדים, המסייעים לו להבחין בין “הן” ובין “לא”. הוא יודע ש“לא” זה “לא” ולא “הן”. לדעת זה הג’וב שלו. לכן הוא יודע מה זה “הן” ושהוא אומר “הן” מגוחך וחסר צבע, אבל אין לו ברירה. במקום אחר ובזמן אחר לא היו נותנים לו לפתוח את הפה, ואילו אצלנו נותנים לו לפחות להגיד “הן”, וזה דבר שלא הולך ברגל.

אמנם, אומרי ההן אינם הנושא שלנו היום, אך כשנזכרים בטלוויזיה הישראלית עולה מיד דמותם. במובן מסוים אני שמח בלהקה זו. היא מבטיחה אריכות ימים לעיתונות הישראלית. את העבודה הרצינית עושים עיתונאים שונים בעיתונים שונים ולכן הציבור קונה וימשיך לקנות עיתונים. כשהטלוויזיה תתחיל בעוד חמש־עשרה שנה, להערכתי, “לעשות את העבודה” היא תהווה איום ממשי לעיתונות, ואז נרוץ כולנו לטלוויזיה, כי לא יהיה לאן ללכת.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 5.1.73

טוב, רע, או לא יכול להיות

לינדון ג’ונסון מת מהתקף לב. ג’ורג' פורמן השכיב את ג’ו פרייזר שש פעמים באחד מקרבות האִגרוף הגדולים בהיסטוריה של האִגרוף. איזו ידיעה חשובה יותר? שואל ירוחם בירנבאום את נפשו, כשהוא קורא את העיתון. ג’ונסון, חושב בירנבאום, היה האיש שעמד לימין ישראל במלחמת ששת הימים, והוא היה עומד לימין ישראל גם במלחמה הבאה, אז זה רע ליהודים שג’ונסון מת, וזו לבטח ידיעה חשובה. ושני הגויים האלה, ג’ורג' פורמן וג’ו פרייזר, שהכניסו אחד לשני מכות, הם בסך הכול שני גויים שהשכל שלהם ברגליים, וההוא הכושי עוד בטח שונא יהודים כמו כל הכושים, אז זה טוב ליהודים שהוא הפסיד, וגם זו ידיעה חשובה.

כך קורא האזרח בירנבאום עיתון, הוא ממיין את הידיעות לפי טוב ליהודים, רע ליהודים, ולא משנה ליהודים. שני המחבלים הערבים שנתפסו בווינה והודו שהם מחבלים – זו ידיעה חשובה מכל הבחינות. לא רק שהם נתפסו, הם גם הודו, וזה טוב ליהודים שמחבלים נתפסים ומודים. ואילו הידיעה המוסרת שראש השירות החשאי הבריטי פורש ממשרתו היא מסוג הידיעות שאינן משנות ליהודים דבר. בריטי אמיתי, יודע בירנבאום, שונא יהודים מטבעו, ורק בריטי אמיתי זוכה להיות ראש השירות החשאי הבריטי, ולכן גם הראש החדש ישנא יהודים, אז זה באמת לא משנה ליהודים אם הוא התחלף או לא.

כשהידיעות החשובות הטובות או הרעות ליהודים מהוות את רוב העיתון – אז בירנבאום מרוצה מהעיתון. היום העיתון עמד על הגובה, הוא אומר. כשהידיעות שלא משנות ליהודים מהוות את רוב העיתון, אז בירנבאום לא מבין למה הבריות קוראות כל כך הרבה עיתונים.

יש ידיעות שהן ידיעות מבחן. אלה הידיעות שבירנבאום קורא ואינו יודע את נפשו. האם הן טובות – או רעות – או לא משנות ליהודים. למשל, הידיעה ששלושים חברי כנסת באו לפגוש עולים בלוד ונדהמו מהסידורים הירודים. אפשר להגיד שהיא טובה ליהודים, כי היא מלמדת שני דברים: שבאים עולים חדשים ושיש לנו חברי כנסת, ואפשר להגיד שהיא רעה ליהודים, כי היא מלמדת שאנחנו לא ערוכים כראוי לקבל את אחינו העולים. ואפשר להגיד שהיא לא משנה ליהודים, כי בוא יבואו העולים למרות כל המכשולים כמימי עולם. ולא ידיעה זו או אחרת תעכב בעצם. מה שבכל זאת ירוחם היה רוצה זה שעורך ומנסח הידיעה יעמיד אותה באור החלטי וחד־משמעי, ושהקורא לא יטעה לחשוב שהיא טובה – או רעה – או לא משנה ליהודים.

כך, שנים על גבי שנים קורא האזרח בירנבאום עיתון, ואף אחד לא יגיד לו איך לקרוא. ורק בשלוש־ארבע השנים האחרונות נכנס קנה מידה חדש לשיטת הקריאה של בירנבאום. קנה המידה של “אצלנו זה לא יכול לקרות”. למשל, הידיעה המספרת שסרסור הכה ושדד לקוח שעמד על המקח, או שמורה ירושלמית נאנסה ונרצחה בצהרי היום, או שסגן ראש עיר מסוים הדליף לשותפו הקבלן את תוכניות הבינוי של העיר, או שאיש מכס נחשד בסיוע למבריחים. כל זה פשוט לא יכול לקרות אצלנו, אומר בירנבאום, לא שזה טוב או רע ליהודים, זה פשוט לא יכול לקרות אצלנו!

אני מכיר את בירנבאום, כי הוא קרוב שלי. וזה שנים שאנחנו קוראים יחדיו עיתונים, ואני אוהב את בירנבאום, כי הוא אדם עקבי ונאמן לעצמו, ואני מקנא בבירנבאום, כי הוא שהצליח להפוך את העיתון לחידון מתח, לדרמה, לטרגדיה, לספר אגדה או ליום טוב, הכול לפי הנסיבות הטובות – או הרעות – או הלא משנות ליהודים או שלא יכולות לקרות אצלנו.

משלי ציון, ידיעות אחרונות, 26.1.73

זוכרים את…

זוכרים את אלכסנדר דובצ’ק, את הסגן קלי, את גיבורי המלחמה שהחזירו את עיטוריהם לממשלת ברית המועצות, לממשלת ארצות הברית, את המלחמות, את הגיבורים, את העיטורים, את הפלישה לצ’כוסלובקיה, את משפט הרופאים, את כפר קאסם, את שכונת נווה צדק, את אברהם הרצפלד? מתי כל זה היה, קרה, מי, מה, איפה, למה?

לכוח הזיכרון אין כוח. הקו הישיר בין הקרב על גבעה 24 לבין הקרב על איסמעיליה הולך ונמחק. כל דבר שקורה היום, קורה בפעם האחרונה, את שכונת נווה צדק שראית אתמול לא תראה היום. על האב השכול הישראלי שהחזיר לצה“ל את דרגותיו החדשות של בנו, לא תשמע מחר. את משפט הרופאים תחליף עם משפט הסופרים, את הטבח ברומא עם הטבח במאי־לאי, את הגיבורים מאיוו־ג’ימה עם הגיבורים מאל־עלמיין. את הצעירים הנבוכים שראית שלשום בטלוויזיה הישראלית לא תראה עוד, למוטי אשכנזי תתרגל כמו לזריחת החמה. הקרב על החרמון יהפוך לאפיזודה קטנה בהיסטוריה הישראלית, ולך, כתמיד, לא תהיה השפעה על מהלך חייך. מחר ייערך קרב נועז יותר ונורא יותר מהקרב על החרמון, מחר ייערך טבח גדול יותר מהטבח ברומא, והיום עובר עולה חדש בנתיב הל”ה וחושב שזה שם של פרח. בעוד שבוע יעמוד מוטי פרידמן למשפט, לפני שבוע הוא עמד למשפט, מה קרה באמצע? בנה לך קיר פרטי וצייר עליו כתובות, סימנים ותאריכים, אחרת תחיה כמו צמח חסר זיכרון.

תראה את אלכסנדר דובצ’ק, המנהיג הצ’כי המודח, הוא מנסה להזכיר את עצמו, להוכיח שהוא היה. הוא כתב מכתב לאלמנת ידידו יוסף סמרקובסקי, בו הוא מפרט את השתלשלות המאורעות ב־1968. אם השבועון האיטלקי שפירסם את המכתב לא היה מפרסם את המכתב, דובצ’ק לא היה יכול להוכיח שהוא בכלל היה. אם מוטי אשכנזי לא ישמור קטעי עיתונות, תצלומים וסרטים מוקלטים, בעוד שנתיים הוא עצמו לא יֵדע אם היה או לא היה. בהתחלה יחליפו אותו עם אסא קדמוני, אחר כך עם החייל שאמר “אמרו לי שהחרמון זה העיניים של המדינה”, אחר כך יחליפו אותו עם ד“ר ניב שחשף את פרשת נתיבי נפט, ובעוד חמש שנים יפרסם ד”ר צעיר למדעי המדינה מחקר המוכיח שלמעשה אשכנזי הפגין בעד משה דיין. אם הצעירים הנבוכים, ששאלו את משה שמיר ומתי מגד שאלות מביכות, לא ישמרו את המאמרים שנכתבו עליהם, הם לא יֵדעו מחר שהיו צעירים נבוכים.

מי שזוכר את הטבח בתושבים הווייטנאמים במאי־לאי וזוכר את הטבח שערכו הצפוניים במקום הנקרא יו, זוכר שני טבחים, השני נורא מן הראשון. אם הוא אדם רגיל, ולא היסטוריון צבאי או אחד מקורבנות הטבח, הוא ישכח מי טבח את מי, ומי טבח יותר, כוחות הקדמה או כוחות הריאקציה? וזה שאינו מבחין בין ריאקציה ובין קדמה יחשוב שמאי־לאי הוא מקום בביאפרה ושהטבח נערך שם כתגובה להפצצת פרל הארבור במלחמת העולם. לווייטנאמי הטבוח לא היה סיכוי בחייו. וגם במותו אין לו סיכוי להיות זיכרון היסטורי כפי שהיה למעשה, כי איש לא יזכור אותו כפי שהיה, כי איש לא יֵדע איך ומי היה, כי איש מעולם לא עצר לשאול אותו: מי אתה? או, איך היית רוצה שנזכור אותך? או לומר לו, אם אתה רוצה שנזכור אותך כקורבן הריאקציה, אנחנו מצטערים, כל המקומות במחלקת הזיכרון הזו תפוסים, אבל אפשר לסדר לך מקום כקורבן הקדמה, תחשוב על זה טוב, ייתכן מאוד שזה יותר טוב מכלום…

כמה זמן אתה חושב שנישאר במעמד נפשי של חייל צעיר משוחרר? כמה זמן אתה מתכנן להישאר? מחר תחזור להיות מה שהיית, רופא, מורה, פועל, פקיד. השיטה תחזיר אותך, ועד שאנחנו מדברים אנחנו בני חמישים, צופים מבעד לערפל בבחורות הצעירות ובתצלומים ישנים. הטלוויזיה האמריקנית, כלומר השיטה, הורידה את המסך על משוחררי מלחמת וייטנאם. המסך יֵרד גם עליך. השיטה פועלת בכל הכיוונים ואתה עצמך הציוד המשוכלל שלה, המודרך לשכוח את עצמו. למה שיזכרו אותך, אם אתה שכחת את ד“ר ניב? הקרב שלך אינו ניתן לזכירה יותר מהל”ה, מגבעה 24. השיטה אינה יכולה להרשות לעצמה שציבור שלם יישאר יותר מדי זמן במעמד של חייל משוחרר. כשאמצעי התקשורת יֵרדו מהנושא, הנושא יחדל מלהתקיים, כשהעיתונות הרפתה מנתיבי נפט או משכונת נווה צדק, אלה נפלו. עם הגיליון החדש של מחר הדחפורים עלו על השטח.

כל יום של דחיית פרסום מסקנות ועדת החקירה היה חבלה באפשרות שלך לזכור מה קרה, שבכלל קרה משהו, שאתה היית. כל יום נוסף שלא הורכבה ממשלה (מתי זה היה?), כל יום בו ה“ה רפאל ובורג ישבו על הגדר, חיזק את מעמדך הנפשי כחייל משוחרר, איפשר לך לזכור שבך מדובר. הקמת הקואליציה היא התחלת הסוף, והיא מקרבת עד מאוד את נקודת השבירה של כוח הזיכרון. כל תצלום של שר התחבורה החדש, המחליף כיסאות עם שר הדואר הישן, מטשטש את תצלום המצב. עוד דיווח מפורט על הברוגז של ח”כ ברעם, על הברוגז של מפ"ם ואתה הולך ונשכח, כי אם לא מדווחים עליך אינך קיים. ואז איש אינו טורח לחקור אם אינך קיים משום שלא דיווחו עליך או שלא דיווחו עליך משום שאינך קיים או שאתה קיים אמנם אך משום־מה לא מדווחים. ירדת מאמצעי התקשורת וזהו זה. הם נתנו לך את התואר והמעמד של “חייל משוחרר”, יהי שם הקומיסרים מבורך. וברגע שיינטל ממך המעמד, אתה עצמך תתפרק מנשקך, ותתחיל לשכוח שהיית כזה, כי תיכנס לקטגוריות אחרות. תהיה פנתר, ריאקציונר, שמאלני, הרוב הדומם, העם הזה, העם העצוב, הישראלי החדש, מה שלא יהיה – רק מהות כמעט מוחלטת של חייל משוחרר חודש לאחר המלחמה. המהות היחידה שהיה לה סיכוי להזיז משהו.

בעוד לא יותר מחודש תהיה חשוב כמו משוחררי 48' וחסר כוח כמוהם. בעוד חודש ייווצר מצב רוח שאתה עצמך שותף לו, בו לאנשים לא יהיה כוח בשביל “הסיפורים של החיילים המשוחררים”. מי שלא הביט לאחור לעבר צ’כוסלובקיה, וייטנאם, כפר קאסם, מלחמת השחרור, ד"ר ניב, שכונת נווה צדק, לא מבין היום שהיום הוא עצמו בפעם האחרונה. במשך תקופה קצרה כמו מצמוץ, מתחיל ונגמר הסיכוי שלו ליצור מצב שיש לו סיכויים; שמחר הוא גמור, שמחר הוא לא יוכל לומר “אני חייל משוחרר”, כי זה לא יהיה יותר רלוונטי והתשובה תהיה, אז מה?

בעוד שש שנים שום שבועון איטלקי לא יפרסם את מכתביך, ספק אם בכלל יהיו מסוגלים להבחין בינך ובין חייל משוחרר לשעבר מצרי או סורי. בעוד שש שנים לא יעניק לך את עמדת הכוח של חייל משוחרר, היא נתונה לך היום, עד רדת השמש, אל תמזמז אותה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 12.4.74

מכתב לידיד

ניו יורק

יודה שלום, מה העניינים? עכשיו תשמע אותי.

הבוקר התקשר אלי יעקב ואמר לי, תפתח את הרדיו, מחבלים תפסו בית ספר במעלות עם כמעט מאה תלמידים. אני התקשרתי לבוקי ולנירה ולדליה ואמרתי להם לפתוח את הרדיו. מזה אתה מבין שאנחנו כאן, הישראלים, משפחה בניו יורק, הנפגשת כשיש צרות. כשפתחתי את הרדיו הודיע הקריין: הישארו צמודים לתחנתנו, תוך דקות ספורות נביא חדשות מאוד דרמטיות מישראל… ועבר לפרסומת לפאות נוכריות שאפשר לעשות איתן הכול: לשחות, לרכוב על אופניים, לרקוד. זאת אמריקה, אתה מבין, הפרסומת מכסה כאן את עין השמש. אתה לא יכול להבחין בין פרסומת ללא־פרסומת. נעזוב את זה.

כשהכתב האמריקני ג’יי בושינסקי החל לתאר את המתרחש¹, נעצרה נשימתי, פשוטו כמשמעו. כדור השיגעון המזרח תיכוני ממשיך להתגלגל. ההרגשה היתה כמעט כמו זו של יום כיפור האחרון. באמצע מצלצל אלי קרוב משפחה אמריקני, הרוצה לדעת רק דבר אחד: למה לא חוטפים את חוואתמה לישראל וגומרים איתו אחת ולתמיד, לזה הוא מוסיף אזהרות מפני קיסינג’ר ומסיים ב“הערבים מבינים רק את שפת הכוח, תמיד אמרתי את זה”.

מעלות. איפה זה? מאיר אומר שזה ליד צפת, חיים אומר שזה ליד תרשיחא. איפה תרשיחא? לא יודע. אולי מעלות זה תרשיחא, מעלות־תרשיחא. יהודי אמריקני מצלצל ואומר: אני לא מבין למה לא בונים מין חומה סינית אלקטרונית, כסף זה לא בעיה.

פעם, כשהייתי בתיכון, ביקרנו במעלות. אני זוכר היטב שמעלות לא היתה חלק מהנוף והמציאות שלנו, היינו ילדי השמנת הישראלים ומעלות ואנשיה היו מקום ואנשים ש“קיווינו שיתפתחו יפה ויהיו מודרניים”. אתה זוכר את העמדה הרוחנית הדגנרטית הזו של תיכוניסטים ורודי לחיים, ילידי הארץ, מעמד בינוני, קרוב בממשלה, דוד בצבא, מיקרובים קטנים המתרבים על שמנת ו“מקווים שמקום זה ותושביו יתפתחו”? אתה זוכר את החינוך ואת האווירה שהפכו כל דבר לנושא לחיבור? אתה מוכרח לזכור, זה לא כל כך רחוק. עכשיו מעלות חוזרת בכוח של זעזוע מוח.

בעצם כל מילה מיותרת, כי אתה יכול לתאר לעצמך מה זה לשבת בניו יורק ולשמוע על מעלות. בארץ, גם בתל אביב, אתה שותף. כאן, גם אם תצווח, אני שותף, אני שותף – אתה צופה, לא יעזור לך. אתה יכול להגיד לעצמך: אני כאן, כי אני כאן, אלה החיים שלי, המדינה קיימת בשביל אזרחיה ולא להפך. אתה יכול, אבל זה לא זה. מילים, שעם כל החוכמה החברתית שבהן נשארות עכשיו רק מילים. מחר, כשחיל האוויר יפציץ את דרום לבנון, המילים תחזורנה להיות חוכמת חיים.

האינפורמציה הניתנת בניו יורק על ישראל מפורטת ומהירה יותר מן האינפורמציה הניתנת לך בתל אביב. לווייני התקשורת והכתבים הזרים עושים עבודה מצוינת. האינפורמציה היא בעצם סוג קללה מודרני. היא אינפורמציה למען ומתוך ומטעם האינפורמציה, מין מולך חדש שכולנו נתיניו. קשה להסביר במילים, אבל זה מאוד מוחשי. היא מיישרת את הגלובוס לפי תוויות; אלימות באירלנד, במעלות, בלוס אנג’לס, במוזמביק. אותה שיטת תיאור, צילום, חיתוך, תאורה. אותה אותנטיות מקצועית. אם אתה ציני, אתה יכול לתאר לעצמך שכל זה קורה בווייטנאם, או שזו פרסומת לתעשיית הנשק האמריקני או הסובייטי. למילים כמו “לא אנושי”, “ברברי”, לא נשארה כל משמעות. השימוש החוזר, האוטומטי, בילה אותן.

כשהשידור מאירלנד, אני יושב בתחתונים מול המסך, שותה בירה, בוחן את דוגמניות הפרסומת, מעלעל ב“פלייבוי”, מרכל. על המסך תהלוכת מוות, אירים ואנגלים מרוטשים, קריין מקצועי נרגש, ואני בשלי. לא יכול לעשות את האירים לקרובים שלי ואת דבלין לנוף שלי. אני יודע שזה “נורא”, פרשן הטלוויזיה אומר לי שזה “נורא”; יש לו שתי דקות לומר את זה, בין פרסומים לחברת התעופה ההודית לבין פרסומת של חברת בנייה בניו מקסיקו. אם חברת התעופה וחברת הבנייה לא היו משלמות עבור הפרסומת, לפרשן לא היתה הזדמנות לומר שזה נורא, כי לא היה מאיפה לשלם את משכורתו. כלומר, חברת התעופה ההודית היא האומרת, באמצעות הפרשן שהוא שכיר שלה, שזה “נורא”.

בעזרת המורשת ההומניסטית שלי והתעמלות מילולית שגרתית אני יכול להתרגש מהשידור מאירלנד. אבל זה תמיד יישאר עניין אירלנדי. אל תספר לי שאם אני אדיש לאירלנד, אירלנד אדישה לגורלי; אני יודע. ובעצם כל מה שאני מנסה לומר לך הוא שאל תחשוב שאמריקה בשוק מהרצח במעלות. היא לא. גם לא מהרצח באירלנד ובמוזמביק. כל אלה בבחינת אינפורמציה, ואינפורמציה כאן היא לחם חוק.

את וייטנאם ראית כשאתה משחק עם אשתך. היום הווייטנאמי רואה אותך כשהוא באותה תנוחה. יש כאן תעשיית מזון מיוחדת לצפייה בטלוויזיה. ילדים גדלים על תמונות זוועה. זוועה היא מצרך יומיומי. חיים בממלכת האינפורמציה מקהים את הרגשות, כך כשזה קורה לך, אתה תופס שזה באמת קרה. אחרת, כל מה שקורה קורה בתחום המחיה של האינפורמציה עצמה במחלקת הזוועה. וכשהזוועה היא העניין בפני עצמו, מעלות יכולה להיות כפר אירלנדי מבחינת הצופה האנונימי. בקיצור, יודה, הסיכויים להשתגע כאן גדולים וצריך לחזור הביתה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 31.5.74

תנו לאינפורמציה לזרום

כלל יסוד: אינפורמציה שווה דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית הטלוויזיה והעיתונות הן ספקי האינפורמציה. במדינה דיקטטורית, הממשל.

בארצות הברית כלל היסוד מופעל באופן מעשי. הנשיא ניקסון אינו יכול לברוח מן הטלוויזיה. היא נמצאת מעבר לכל פינה. דימוי מתחום הציד יכול לתאר את מתח היחסים שבין הנשיא לבין הטלוויזיה. כמעט כל ילד ניו יורקי יודע שכך צריך להיות, שהטלוויזיה צריכה לרוץ, לצאת לשטח ולתפוס את הממשל בנקודות התורפה.

מי שישוב באפס דעה ומחכה לאינפורמציה שתגיע אליו, מקבל אינפורמציה מהסוג המקובל ביוון, בפרס או בישראל. אילולי אמצעי התקשורת האמריקניים היו מה שהיו, ארצות הברית לא היתה מה שהיא אלא ישראל, ככל הנוגע לדמוקרטיה. את הפירוש הישראלי המאובן למושג אינפורמציה אפשר היה למצוא בטלוויזיה הישראלית, בראיונות עם אנשי הממשל. סקר שפורסם בזמנו על ידי ארגון של האו"ם הציב את ישראל באחד המקומות האחרונים ברשימת המדינות המערביות בהן התקשורת בלתי תלויה בשלטון. נקודת המוצא של הסקר היתה: אינפורמציה שווה דמוקרטיה. מעמדנו, מבחינה זו, הושווה לזה של ספרד או חבש, צריך היה להוציא את האנשים לרחובות. זה לא קרה. אזרחים שאינם נלחמים להשגת אינפורמציה בלתי מצונזרת, הם אנשים שעברו סוג מסוים של שטיפת מוח. זה מה שקרה לנו.

זה מה שממשיך לקרות. אנשים יפים מייחלים לשינוי לאחר מלחמת יום כיפור. להיות מעורבים יותר, להשפיע, לדעת מה קורה ולמה, לקבל אינפורמציה. אבל דבר לא השתנה.

דוגמה:

כתבי “ידיעות אחרונות” אילן כפיר ומנחם מיכלסון מדווחים ממעלות: “… יו”ר המועצה, אליהו בן יעקב, אומר לשר: ‘אדוני, שר המשטרה. יש לי כאן התכתבות ענפה עם גולדה, שניהלתי עמה עוד ב־1971, בנושא מחדלי הביטחון של העיירה.’

"הלל עוצר בעדו: ‘אל תראה את המסמכים! יש כאן עיתונאים!’

"בן יעקב: ‘אני דווקא אראה זאת, כדי שהעיתונאים יֵדעו את האמת.’

“הלל: ‘דע לך, שאם תראה זאת, תשרת בכך את אויבי המדינה.’”

שטיפת המוח הישראלית נעה בקשת קצרה של “אויבי המדינה”, או “זהירות, עיתונאים!”, או “למה להוציא את הלכלוך החוצה?!”, או “למה לך לעשות רעש?”, או “חכה עם זה, עכשיו זה לא הזמן…”, “עזוב, הציבור לא מוכן נפשית לכך…”

תגובת השר הלל, כפי שנמסרה, ייצגה את השיטה הישראלית. שיטת השתקה והשקטה באמצעות מילים וסמלים כמעט מאגיים: “יש כאן עיתונות!”, “תשרת את אויבי המדינה!” שיטה וסיסמאות שהתפתחו במשך השנים והתרבו על אדישות של ציבור אינטליגנטי, בדרך כלל, שהשאיר את ההחלטות הרציניות ל“מבינים”, שהחליטו מה היא החלטה רצינית ומה לא. אחת ההחלטות הרציניות היתה לחנוק את האינפורמציה בעזרת האינפורמציה עצמה. כך הוקמה וקיימת טלוויזיה ישראלית, שהיא ממשלתית מבוקרת ויחידה, והוא הדין ברדיו הישראלי. אמריקני היה חושב שהוא במדינת שלושת הקופים.

יו"ר מועצת מעלות הבין שאם זה “משרת את אויבי המדינה”, אסור לו להציג את המסמכים. אילן כפיר ומנחם מיכלסון עשו עבודה אמריקנית כשמסרו את הדו־שיח כלשונו. בדרך כלל לא חסר הרבה שמערכת הנימוקים של השר תשכנע את העיתונאים, או שהעיתונאים ישכנעו את עצמם בנוסח: “בשעת אבל זו, לא יאה לבקר את שר המשטרה…” אין טעם להיטפל דווקא לשר המשטרה. זה לא הוא, זה אנחנו. אם אני או אתה או אילן כפיר או מנחם מיכלסון או מי שאתה רוצה, היינו שר המשטרה – אותם היגיון וטיעונים היו מופקים מפינו. בשום מקום אתה לא נעשה שר המשטרה בשביל להשמיע ניגונים חדשים, אלא כדי להריץ את ההיגיון של השיטה.

תנועות המחאה בישראל, המכריזות על מאבק על איכות החיים, אחריות מיניסטריאלית, שיטת הבחירות ובחירות פנים־מפלגתיות מוקדמות – חייבות להיאבק על הזרימה החופשית של האינפורמציה. האינפורמציה היא הכוח, והמאבק יהיה מוצדק ושפוי רק אם יתנהל על שותפות בין האזרח ובין הממשל בכוח זה. איכות החיים היא גם תוצאה של אינפורמציה. הנה, דוגמה מעשית לכך. לאיקרית ובירעם היתה השפעה מהממת על איכות החיים בישראל. הם היו עניין שהתמצה באחזקת אינפורמציה או בחוסר כל אינפורמציה בדבר הסיכון הביטחוני שבהחזרת התושבים. לו היתה בידינו האינפורמציה הנכונה המלאה, יכולת לדעת אם אתה משתית בישראל מוסר שכזה משום שאתה בוחר בו, או בעל כורחך. כלומר, אם היית מבין מתוך האינפורמציה שה“סיכון הביטחוני” הוא, בנסיבות אלה, ערמה של שטויות, ובכל זאת לא פצית פה, היית לפחות יודע שאתה בוחר באיכות חיים מסוג מאוד מסוים.

תנועות המחאה חייבות להקים בישראל תחנת טלוויזיה עצמאית. כל חבר כנסת שיתנגד להצעה, יציג בכך את תעודת הזהות הפוליטית־חברתית שלו. הוא יגיד בזאת, במילים פשוטות: האינפורמציה שייכת לממשל, הציבור יכול ללכת לעזאזל.

ברגע שתהיה בישראל תחנת טלוויזיה עצמאית, אנחנו נהיה נתונים לשרירות חדשה: שרירות בעלי הבית של התחנה החדשה, שיהיו במידה מסוימת נתונים לשרירות המפרסמים, שיהיו, כתמיד, נתונים לשרירות הממשל, שילחץ בעזרתם ובעזרת מתן רישיונות, הטבות וכו' על התחנה החדשה. זהו “המעגל הדמוקרטי” המוכר. אין מה לעשות. עדיין רבה התועלת החברתית מן הנזק של “רשות שידור” אחת, שהיא למעשה “הרשות המשדרת”.

אם מאבק תנועות המחאה לא יהיה על אינפורמציה חופשית, המחאה תקבל אופי של מחאה־למען־מחאה, פעילות שלא יכולה להחזיק מעמד זמן ארוך. ולבסוף יתברר לנו שנבחנו לשמים מבלי לדעת מה, איך, איפה, כמה, מתי, למה קורה מה שקורה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 26.7.74

משל מזון הכלבים

בארצות הברית יש תעשייה מיוחדת למזון כלבים, ויש טלוויזיה. הטלוויזיה משדרת פרסומות מסחריות למזון הכלבים. אלו הפרסומות הכי מגעילות שבנמצא, ולכן הן יעילות מאוד. מה שעושים עם הכלבים בפרסומות, אפשר לעשות רק עם בני אדם. הכלבים שרים ורוקדים ומתעוותים ומאבדים צלם. אם לא היתה פרסומת למזון כלבים, לא היתה הדמוקרטיה האמריקנית, כי לא היתה טלוויזיה מסחרית עצמאית; הכסף שמכניסה הפרסומת מאפשר לה להיות עצמאית, ובלי טלוויזיה עצמאית הדמוקרטיה האמריקנית לא היתה מה שהיא.

השבוע גילתה הטלוויזיה, ששליש ממוצרי מזון הכלבים נצרך על ידי בני אדם. עניים, כמובן. מי שלא מאמין לגילוי הזה צריך להיות דובר משרד הסעד האמריקני או הנשיא – כל היתר מאמינים. לי היה קשה להאמין להרבה חדשות וגילויים של הטלוויזיה, כי אני ישראלי. בישראל לא היה כל סיכוי שהטלוויזיה תודיע ששליש ממזון הכלבים נצרך על ידי אנשים. בישראל זו היתה “שמועה זדונית”, המופצת על ידי “ארגונים עוינים” ו“אנשים חולניים”. בניו יורק הטלוויזיה מוסרת את הגילוי בחדשות בין פרסומת למזון כלבים לפרסומת למזון חתולים. הגילוי, באופן אמריקני כל כך, מהווה למעשה פרסומת נוספת למזון כלבים. אבל לא זו הנקודה, העניים הם הנקודה. נקודה.

אף אחד לא אוכל מזון כלבים, אלא אם אין לו משהו אחר לאכול. ישנם גם כלבים שאינם אוכלים מזון כלבים, אלא אם אין להם משהו אחר. מי שאוכל מזון כלבים יודע שהוא אוכל, ולא צריך את הטלוויזיה שתספר לו. יש לו טלוויזיה, כי בניו יורק אין אדם בלי טלוויזיה. זו לא שאלה כלכלית, גם העני המרוד ביותר הוא צרכן טלוויזיה, שהיא, אם תרצו, איבר המין המרובע של אמריקה. צבעוני או שחור־לבן. הוא, העני, אוכל מזון כלבים בשעה שהוא צופה בטלוויזיה הנותנת פרסומת למזון זה, או בשעה שהיא מגלה בזעזוע לציבור הניו יורקי שחלקו אוכל מזון כלבים. זו הזוועה האמריקנית: העוני המנוול בתוך העושר המנוול. אם מישהו היה מציג בסרט או במחזה תמונה של אדם האוכל מזון כלבים כשהוא צופה בסרט פרסומת למזון כלבים, היו אומרים שזה מבוים, שזו סאטירה מבוימת. כאן, בניו יורק, זו לא סאטירה, זו מציאות חיים, המבוימת על ידי השיטה הקפיטליסטית. אני יודע, כל נער יודע לצעוק בוז ל“שיטה הקפיטליטית”; אבל אני יודע דבר נוסף: השיטה בנויה על התוצאה, וישנה רק תוצאה אחת הכרחית, העשירים חייבים להתעשר. ככל שהעשירים מתעשרים יותר, רבים יותר אוכלי מזון הכלבים. זה היה יכול להיות אחרת, העשירים יכולים היו להתעשר ואיתם יכולות היו שכבות רחבות להשמין קמעה. זה קרה, רבים שמנו קמעה עם העשירים, אך העניים האמיתיים הפכו ליותר עניים. כלומר, זה לא יכול היה להיות אחרת. השיטה הקפיטליסטית לוקחת בחשבון עושר קיצוני ועוני קיצוני, העוני הקיצוני יכול תמיד לראות בטלוויזיה את נלסון רוקפלר או את ג’קלין אונאסיס. אם לא היו נלסון רוקפלר או ג’קלין קנדי־אונאסיס לא היתה הדמוקרטיה האמריקנית, כי בעיקרון, רוקפלר וג’קלין ממלאים בעצם קיומם את אותה פונקציה דמוקרטית שממלאת הפרסומת המסחרית למזון כלבים. המעגל נסגר באנחה: ג’קלין נאנחת כשהיא רואה את העניים על המסך הקטן, והעניים נאנחים כשהם רואים את ג’קלין.

כל שנה אומרים בניו יורק, השנה העיר תתפוצץ. יש לה את כל הסיבות, ואוכלי מזון הכלבים הם רק אחת הסיבות. לאוכלי מזון הכלבים יש לפחות כסף לקנות אותו, ואילו מאות אנשים אחרים פושטים מדי יום ביומו על פחי הזבל, וזאת אני אומר רק ממראית עין של 12 – 16 רחובות באזור מגורי. מאות נוספים עושים את לילותיהם מוטלים ברחובות. העיר הזאת היא מקום ארור ויפהפה, ועוד לא אמרתי כלום. העוני ארור, הוא ארור בכל מקום, אך כאן הוא ארור שבעתיים. אולם האנשים החיים בגבעות הזבל שמחוץ ללימה, בירת פרו, מבינים מהו עוני ארור. אבל החיים בגבעות הזבל של לימה מוגדרים כחיים בגבעות זבל, ואילו העניים בניו יורק גרים בלב העיר, בתוך מנהטן, כאילו בתוך השפע אבל מחוץ, כאילו בהישג יד, אך במרחק של שנות אור.

למרות הידיעה הכללית כאן על העוני, ושכל תושב שמיני בניו יורק הוא נתמך סעד, הגילוי על אוכלי מזון הכלבים הפתיע והרעיש אנשים רבים. הפרופורציה בין העושר הקיצוני לעוני הקיצוני התחילה להתערער. עשרה אחוז של מזון כלבים הנצרך על ידי אנשים מהווה פרופורציה “בריאה”, סטטוס־קוו. אבל שליש הוא הפרת מאזן הכוחות. יותר מזה, שליש ממזון הכלבים הנצרך על ידי אנשים הוא איום על השיטה. שליש זה פירושו המעשי תוספת של אלפי ניו יורקים שאין להם יותר מה להפסיד. זו חזרה כמעט מדויקת על הנוף הכלכלי והחברתי של שנות השלושים, בהן אמריקה היתה קרובה לקומוניזם. כך היום, ככל שקפיטליסטים מסוגו של רוקפלר מתעשרים והולכים, באין להם ברירה אלא להתעשר, הם מזמינים יותר את החשיבה הקומוניסטית אצל אנשים שאינם מבינים בקומוניזם, אלא מבינים את העובדה שהם אוכלים מזון כלבים, בעוד אמריקנים אחרים משמינים מהמשאבים הלאומיים.

ניו יורק לא מתפוצצת, בין היתר, מפני שהעניים “שמבינים עניין” עורקים למחנה השני ברגע שהם רואים צורה של כסף. ברגע זה הם מאמצים את הפילוסופיה הקפיטליסטית של “איש כפי יכולתו”, “תחרות חופשית” ו“חופש המסחר”. אין ספק, הקפיטליזם הוא מומחה גדול לטמטום הבריות באמצעות מנגנון ההחנפה לאגו של בן השכבות הנמוכות, היודע שהוא “עשה את זה” וכו' וכו'. בנקודה זו דומה הקפיטליזם לדת היודעת ליצור תנאים נוחים לחוזרים בתשובה.

כל תוכנית חדשות גורמת לך להאמין שזו רק שאלה של זמן עד שאנשים ייקחו כאן את העניינים לידיים והבעיות ייושבו דרך קנה הרובה, לא נראית אפשרות אחרת לניו יורק. בינתיים זה לא קורה. איזשהו מנגנון ערמומי ומשוכלל מנהל פה את העסקים, ובמבט שני הכול נראים כבובות־על־חוט. גם נלסון רוקפלר, גם ראש העיר, התובע המחוזי, העניים, כתבי הטלוויזיה. אף אחד הוא לא הוא עצמו. זה משונה, אני יודע, מין מיוחד של הזיה. כל אחד ממלא תפקיד שקבעה לו תוכנית המחשב הצינית והיעילה של העיר. רוקפלר ממלא תפקיד של רוקפלר, אברהם בים ממלא תפקיד של ראש עיר וכתבי הטלוויזיה של כתבי טלוויזיה. במבט שני, כאמור, איש לא נראה כבן אדם פרטי. הכול קבוע ומנוסח מראש, ההופעה, התפאורה, הג’סטות, הטקסט, העוויות הפנים, תנועת השפתיים, קשה להאמין. כל פורטוריקני מייצג את הפורטוריקנים ואינו הוא עצמו, כל יהודי נראה יהודי – כל ניו יורקי, שלא לדבר על הכושים.

אם השוטר סרפיקו לא היה קיים, ואם האדמו"ר מלובביץ' לא היה חי כאן, אפשר היה בנקל להאמין שניו יורק היא רק משל. “אנשים האוכלים מזון כלבים…”, נשמע כמו פתיחה או מוסר השכל של משל ממשלי קרילוב. אבל היא לא משל, ואנשים אוכלים פה מזון כלבים. אם בכל זאת יתברר פעם שניו יורק אכן היתה אחד המשלים המופלאים בתולדות האנושות, אז זכויות היוצרים מגיעות לשטן.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 16.8.74

הימים האחרונים בבונקר

כמה מילים מאוחרות על הנשיא־לשעבר ריצ’רד ניקסון, ואולי יותר על דברים ואנשים אחרים ופחות על ניקסון עצמו. נתחיל מהכותרת “הימים האחרונים בבונקר”. זו כותרתה של כתבה שפורסמה במגזין של ה“ניו יורק טיימס”, מ־18 באוגוסט 74', מאת ויליאם סאפייר, לשעבר כותב הנאומים של הנשיא ניקסון. התואר “לשעבר” מוצמד כאן היום להרבה אנשים. לא לקיסינג’ר, בינתיים. נחזור לכותרת, היא מזכירה את הבונקר של היטלר, את הימים האחרונים בבונקר. זו אינה אסוציאציה, או כותרת מקרית של כתבה העוסקת בימיו האחרונים של ניקסון כנשיא בבית הלבן. זו כותרת מכוונת היטב, ה“ניו יורק טיימס” הוא עיתון מכוון היטב בדרך כלל.

זו כותרת אלימה ודמגוגית. הקריאה: היטלר! תישאר תמיד מכשיר דמגוגי יעיל בחברה המערבית. וגם אם קיימים היו איזשהם זיהויים חצי מופשטים בין שיטת העבודה של ניקסון והיטלר, הרי הכותרת הנ"ל מציעה לקורא השוואה כמעט מלאה בין השניים. השוואה, שלדעתי, נולדה יותר באווירה של לחצים נפשיים חמורים, ולוחמה פסיכולוגית שלוו בביטחון עצמי מבוסס והרגשת השליחות הקדושה של העיתונות האמריקנית, ופחות באפיונים ובתכונות ההיטלראיות של ניקסון עצמו.

הכותרת ב“ניו יורק טיימס” לא היתה הראשונה או האחרונה שהרסה את גבולות ההיגיינה של השפה. לפני זמן־מה הגדיר אחד המשתתפים בדיון על הנשיא, בערוץ הטלוויזיה מס' 2, את ניקסון כ“עכבר מת על רצפת המטבח”. ואילו העיתונות הלא־ממוסדת של ניו יורק שפכה בשנה שעברה ערמות של לכלוך וקללות על ניקסון, שאין אפילו אפשרות לצטטן במרכאות בעיתון עברי. נסתפק, אפוא, בדוגמה אחת: מאדר־פאקר. שחור על גבי לבן. העיתונות הלא־ממוסדת, הנקראת “עיתונות מחתרת” בהגדרה קלה, אינה עומדת למשפט אותו ציבור קוראים של העיתונות הממוסדת. לעיתונות המחתרת צורך דחוף בצעקנות מושכת קוראים; ולכן, בדרך כלל, היא בעלת אופי שונה וכושר קומוניקטיבי שונה מזה של העיתונות הרגילה. מעבר להבדלים של סגנון עריכה והופעה חיצונית, לא היו קיימים הבדלים מכריעים בין שני סוגי העיתונות בכל הנוגע לגישה התוקפנית לנשיא ניקסון. תוקפנות ורדיפה בלתי פוסקת דומות הושגו באמצעים שונים ונבעו מסיבות שונות ומרמות פטריוטיות ואידיאולוגיות שונות. התוצאה היום ידועה: את ניקסון הפילו ניקסון עצמו ואמצעי התקשורת.

“עכבר מת על רצפת המטבח”, “הימים האחרונים בבונקר” הן דוגמאות לתחמושת המילולית של העיתונות, המוכיחות שבסופו של דבר המילים הן הנשק המשוכלל ביותר. בעוד ש“מאדר־פאקר” היא קללת רחוב מסריחה ושימושית ביותר, ולכן אינה כה נוראה ככלות הכול, “הימים האחרונים בבונקר” היא שיסוי המוני ומחושב, שלידו “מאדר־פאקר” נראה כהתפרצות ילדותית בלתי מזיקה. בהזדמנות זו מתבררת גם עדיפותה של העיתונות הממוסדת כנשק פוליטי על זו של עיתונות המחתרת.

מי שעקב אחרי פרשת ווטרגייט במשך השנה וחצי האחרונות, חזה, למעשה, בהתפרקות הכלים המוסכמים של השפה המקובלת, שהיא תמיד גילומה של התרבות הלאומית. את הסגנון הכתיבו תנאי הקרב, שהכתיב ניקסון עצמו. טיעוניו, סירובו לקבל את מרות החוק, שיטת חצאי האמיתות שלו והמילון הדמגוגי שלו, היו בתחילה יותר אלימים וולגריים מאשר התנהגות העיתונות כלפיו. הוא, למעשה, משלב מסוים והלאה דחק את העיתונות לקיר והכריח אותה לבחור בכלי הנשק של ניקסון עצמו: תוקפנות ומידה בלתי מבוטלת של דמגוגיה. ראיתי את ניקסון בהופעותיו הטלוויזיוניות לפני האומה. הכחשותיו הטוטליות, התרפקותו התיאטרלית והדביקה על “צדק”, “חוק וסדר”, “עתיד האומה”, “הגנה על מוסד הנשיאות מפני גורמים לא פטריוטיים” וכיו"ב, יצרו שתי אפשרויות בלבד: או שהוא דובר אמת – או שהוא משקר. ניקסון תקף בשני צבעים, שחור ולבן, בלי גוני ביניים. האגרסיה נשארה אפשרותה היחידה של העיתונות. ובאווירה של אלימות אינטנסיבית שהשתררה על ארצות הברית לא היה עוד מקום לעידונים לשוניים וניסוחיים והדמגוגיה הוכרה כנשק חוקי וקונבנציונלי, כי היא היתה בשימושם של שני הצדדים הלוחמים.

ברגע שהדמגוגיה מתאזרחת בגלוי לא רק בחיים הפוליטיים אלא גם בתרבות הלאומית, היא מקבלת משמעות קצת יותר מתונה. היא יותר מצפויה וכלולה במשחק הפוליטי, היא מוצהרת ובלתי מוסווית. אבל, לא הכול יודעים “לקרוא” את ההצהרה האומרת: “אל תיקחו את הכול כמו שזה נשמע, 50 אחוז הם דמגוגיה נקייה”.

מי שלא יודע “לקרוא”, ורבים אינם יודעים, עלול לחשוב בעזרת הכותרת “הימים האחרונים בבונקר” שניקסון שהסדיר את הפסקת הלוחמה במזרח התיכון, יזם את ההשפרה וההידברות עם סין וחיזק את הדטאנט עם ברית המועצות – הוא אמנם מבין היטלר אמריקני.

ההשלכה של תרגילי הדמגוגיה הכול־אמריקניים, במשך פרשת ווטרגייט, משתרעת מעבר לגורלו ולמעמדו האישי של ריצ’רד ניקסון, וחודרת ללב החיים הלאומיים; לשפה הלאומית – המיוצגת הן על ידי השלטון והן על ידי אמצעי התקשורת – שהיא סיכום מילולי של המוסר, חוכמת החיים והאופי הלאומיים. לא רק הפרט נבחן בלשונו.

אחד הלקחים של פרשת ניקסון הוא השימוש של הכוחות הדמוקרטיים בנשק הדמגוגיה להשגת מטרות דמוקרטיות, תוך לקיחה בחשבון את עוצמת הנזק שנגרמת כתוצאה מכך לשפיות הלאומית ולרעיון הדמוקרטי. לחברות בעלות חסינות נפשית פחותה מזו של ארצות הברית – התרגיל הדמגוגי אינו מומלץ.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 13.9.74

דתיים כבני אדם

כנראה צריך להיות אדם “חילוני” כדי לחוש בעליבות ובעלבון שברוב תוכניות הטלוויזיה הישראלית המוקדשות ל“דת” ול“דתיים”. אחרת אין להבין את השתיקה הממושכת והגמורה של עשרות אלפי חברי ובוגרי “בני עקיבא”, הישיבות התיכוניות, החיילים והסטודנטים, למראה המסכת הקיטשית והתת־אינטליגנטית של חזנות־גיטרות, חידונים ומלל כאילו־דתי, המזכיר לעתים את זה של המיסיונרים הנוצרים באפריקה השחורה. אני מתייחס לנוער הדתי בלבד, מתוך הנחה, שעייפות המבוגרים עושה את שלה, וכשהם מגיעים ל“חצי השעה הדתית” פליאה וגעגועים מציפים אותם למראה “היהדות הטלוויזיונית”, עד שאין דעתם נתונה למה שבאמת רואות עיניהן.

אחת הסיבות הכבדות לשתיקה זו היא, לדעתי, שיטת ה“הישגים” או “הנתחים” הישראלית. ה“הישג” מתמצה בעצם ה“הצלחה” הפוליטית־עסקנית לרכוש זמן טלוויזיוני של חצי שעה במוצאי שבת עבור הדת והדתיים. שיטת “החזקות” פועלת והיא מחפה על המתרחש באותה מחצית השעה. כלומר, “חצי השעה הדתית” היא חי הנושא את עצמו ומסגרתו החיצונית היא תוכנו, ואילו התוכן הוא רק חומר מילוי לסתימת חור של שלושים דקות. חשיבה חברתית המתיישרת לפי שיטת ה“הישגים” פועלת גם על הצעיר הדתי – המעורב מעורבות מלאה ב“חיים” הישראליים – המוכן לספוג את “התוכניות הדתיות” כדי לשמור על ה“הישג” החברתי־מעמדי שבעצם קיום התוכניות.

כל כך התרגלנו לנוף תרבותנו הלאומית עד שאיננו טורחים עוד לשאול למה, איך, עד מתי. במובן מסוים אנחנו החברה הצעירה הכי עייפה בעולם. הכול הולך או עובר כשהוא מלווה בנדנוד ראש שפירושו: “מה יש?! לא טוב לך, אל תסתכל…” או: “מה אכפת לך!! הערבים זה הבעיה שלנו ולא זה…” ההרגל הופך כאן כל התפרצות להתפרצות לדלת פתוחה. הכול יודעים הכול, כל צרכני הטלוויזיה, דתיים וחילוניים, איתם שוחחתי על “חצי השעה הדתית” הגיבו באותו אופן: חנטריש, זוועה, קיטש. צופה אירופי משכיל היה משוכנע שזו פרודיה על תוכניות דתיות. התגובה הכללית, לגבי תוכנית זו ותופעות אחרות, בנויה על צופן בריאות ישראלי האומר: “אתה בריא, חבר, מרגיש טוב, אז מה אתה בוכה?!”

נחזור לטלוויזיה ולדתיים.

אפשר להפיק תוכניות דתיות שונות, ולשם כך דרוש היגיון שונה. יש לקחת בחשבון כמה נתונים: את ה“דתי” כמושג מופשט המעורב בכל מערכות החיים, ולא כמוסד קואליציוני. את הצופים לא כעדר פסיבי, חסר דעת ובעל קיבת ברזל. את ה“דתיים” כשותפים שווי זכויות בחברה הישראלית, ולא כשבט שעליו מוטלת חובה קבועה לנמק, להוכיח את “קורבנו הלאומי”, “רגש אחריותו”, ומה שדגנרטי מכול: את היותו “מתקדם”.

עוד נשוב ל“קדמה” זו.

“הטלוויזיה הדתית” היא בבואתו של פנומן ישראלי: הדתיים המוכיחים את עצמם. לאחר כל מלחמה אתה קורא שהחבר’ה הדתיים היו בסדר, בסדר גמור, יותר מבסדר גמור. כאילו שקיימת איפשהו ציפייה אפלה, היסטרית וגויית, שהדתיים לא. שהדתיים יכזיבו, יתמוטטו, יברחו. כאילו קריש דם מדם האומה ניצב בין החילוני לדתי. כתוצאה ישירה מכך נוצרה ההשפלה, שבצורך הקבוע להדגיש את שירותם הצבאי של הדתיים. הגטו הדתי התבצר בעזרת מערכת מושגים ישראלית מעוותת, המחלקת ו“מבחינה” בין קדמה לפיגור – הפיגור הוא נחלת ה“דת”, כמובן – תפילה ואבל תשעה באב הם “פיגור” ואילו "שמע ישראל בצעדי סטפס זו “קדמה”. כך הוגבלה “הדת” לתחום המחיה של חלות, קידוש, סיפורי חסידים ולתחום הקרינה של נרות שבת. לפעמים פורצים את תחום המושב כדי להציג דתי שהוא גם מדען, דתי שהוא גם טייס, דתי המאזין למוזיקה קלאסית, בשעת הצגה זו אני מחכה להצגת רגליו וידיו של “הדתי” כהוכחה מדעית לקרבה שבינו לבין האדם. קידום “הדת” בישראל מעמדת פיגור לקדמה יכול להיעשות רק אם אישים מסוגו של חיים טופול, למשל, יקבלו עליהם עול תורה ומצוות.

התודעה היהודית הטלוויזיונית, עם מבצעי הנחת תפילין, איש חסיד היה, חידוני חג דתיים, היא במהותה טיפוס ישראלי של עבודת אלילים. שותפים לה רבנים המועלים בתפקידם, נשים הסובלות מדלדול משאבים פולקלוריסטיים, סטטוס־קוו פוליטי ובורות. השתיקה של הציבור הדתי והסך הכול המצטבר של התוכניות מנציחים את ה“דת” כלקט מעשיות וזמירות לילדים וכדברי נוחם לזקנים העומדים להיפרד מהבלי העולם הזה. אני לא יודע מי וכיצד תימרנו את ה“דתיים” וה“דת” בישראל לעמדת נחיתות תרבותית, המפקיעה מהם כל התעסקות תרבותית, מלבד קישוט הסוכה. איך קרה לנו האסון הרוחני של זיהוי הדת עם מפלגות דתיות ורבנים צבאיים; איך ציבור עצום של ישראלים דתיים מוכן, כציבור, לספוג כל מוצאי שבת את העלבון ולשתוק. התנועה הקיבוצית, חברי אג“ד, לשכת עורכי הדין וכמעט כל קבוצה חברתית או מקצועית ישראלית לא היתה שותקת. לעתים, לפני תוכניות תיאטרון או מדע, המוקרנות לאחר התוכנית הדתית, אני מחכה להודעה: “מתאים גם לדתיים בוגרי תיכון ששירתו בצה”ל…”

אם אני טועה והתוכנית אינה מכוונת לדתיים, אלא לחילונים כדי לקרבם לדת, עדיין העלבון נשאר בעינו והדת נשארת כפולקלור חצי אפריקני פלוס אהבת אדם נוסח הארי קרישנה פלוס ריפוי בעיסוק של החוששים שמא ישתגעו בשעות הפנאי. כשכל זה מודבק יחד בהתנצלות מביכה ואומללה על עצם קיומו של “פיגור” שכזה בחברה כאילו חילונית ומדעית כשלנו. “גאוות יחידה” ו“אתה בחרתנו” בוטים הם היפוכה של התנצלות זו, והם זיוף וקיטש כמוה. אך שמורה לתוכניות שכאלו האפשרות של דרך הביניים העניינית, המתייחסת לדברים עצמם. ולא התנצלות האומרת: נכון, זה מפגר, אבל זה כל כך משפחתי, חם, לא מזיק. מידה עצומה שכזו של ביטול עצמי, התחטאות ושימון בלתי פוסק מתאימה להיגיון הקרוי באופן עממי: אנטי־דתי. אלא, שכידוע, עורכי תוכניות אלה אנשים טובים שכוונותיהם טובות. ממי שאינו מבחין ביסוד ההתנצלות של התוכניות, אני נפרד בשלב זה של המאמר.

התרופה היחידה היא ביטול התוכנית. הנזק המיידי האישי שוודאי ייגרם למשתתפי התוכנית, יהיה שווה בברכה הציבורית ובניסיון להתחיל מבראשית על בסיס תרבותי שפוי יותר. ביטול התוכנית הוא הצעה שמרנית ותמימה. אם קיים הכרח פוליטי־עסקני לשמור על ה“הישג”, אפשר, בינתיים, להקדיש את זמן התוכנית לקריאת פרקי תהילים. קריאה שהוכיחה עצמה, במשך ההיסטוריה היהודית, לפחות כבלתי מזיקה. זו הצעה תמימה, כי היא לוקחת בחשבון כושר להרים תוכנית שונה, בעוד שעשרים ושש שנה של נחיתות תרבותית קבעו את דיוקן עשרים ושש השנים הבאות.

התוכנית החדשה – אם אכן תבוטל זו הקיימת – עשויה להיות שונה, לדעתי, רק כאשר תיערך על ידי אנשים חילוניים גמורים. אנשים המזכירים את הארכיטקטים החילוניים שהשכילו להבין את ההוד והקדושה של בתי התפילה, בחיוניות ובאופן אסתטי מעולה מזה של המתפללים עצמם. או אם תיערך התוכנית על ידי דתיים גמורים שאינם גורסים “קירוב הדת” באמצעות גיטרות חשמליות. אנשים משוחררים ממסורת ההתחשבות במקביליות הכוחות הישראליות השונות; המבינים שהדת מהות עצמאית שפעילותה מקיפה את כל “החיים”, ולא מרוכזת במגרש חניה אחד מוסך בשמן זית זך; ובזיקות “פטריוטיות” לשירות צבאי, ולהיגיון של “הישג” בעצם שיתוף “הדת” באמצעי התקשורת. “הישג” ישראלי, שהפך בישראל לתעודת פטירה ולפטור מן הצורך להתמודד עם הדברים עצמם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 11.10.74

מוזיקה צומחת מן הריסה

אבות ישורון הוא משורר תל אביבי. רק היום נודע שמלאו לו שבעים שנה. אורך ימים ישביעהו ויראהו בישועתו. בשבוע שעבר פורסם במוסף לתרבות של עיתון זה ריאיון של חיים נגיד איתו. עמוד שלם. עורך המוסף קבע בזה עובדה בשטח: אבות ישורון “שווה” עמוד עיתון. גם ישורון צריך את זה, ויותר ממנו העיתון. כמה מילים על משוררים ועיתונות.

יש רומן. משוררים קוראים עיתונים, חלקם בולע. בחגים עושים העיתונים למשוררים כבוד גדול, ויש משוררים החיים מחג לחג. חיים שיש בהם כבוד, לא עליכם. במשך השנה יש דברים חשובים משירה, בעיני העיתונים. ויש משוררים, בירושלים ובתל אביב, האורבים ב־5:00 בבוקר למחלקי העיתונים בכל יום שישי בשבוע. רוצים לראות שמות, מי כתב על מה, על מי. מי שמכיר משוררים לא צריך לראות בשביל להאמין. מי שלא מכיר, שיאמין לי. מין רומן ארוך, קצת חד־צדדי. צד א‘, המשורר, נותן בצד ב’, העיתונות, סימני צבע: צהוב, בדרך כלל. צהוב, כלומר לא רציני, לא לעומק, בלי סלקציה, עיתון. ואילו העיתונות סופגת הכול. אם לתת דימוי מעצמתי, הרי היא אמריקה גדולה. במשך השנים התפתח סוג של צדק עיתונאי באמצעות המוספים הספרותיים ומוספי החגים, והקהל שומע על זה ועל זה ועל ספר חדש או על כינוס שירים של משורר ותיק. לא תמיד השמועות מדויקות, ולפעמים הן בנויות על אהבות ושנאות ילדותיות וחשוכות. שמועות עם מומים, אבחנות מוצפות שומן, לא מעט אינטרסים אישיים. מצב שיש לשנותו, אך אפשר, בינתיים, להמשיך לחיות איתו.

לא ברור אם הצירוף “צדק עיתונאי” ברור דיו. הכוונה לצדק כפול פנים הנשען על שני עמודים, עמוד הכבוד ועמוד התועלת. כבוד קל להבין, תועלת – מבחינת העיתון והקוראים. אין הכוונה לקריאה הבכיינית נוסח: “איך זה אין מעלים על נס ענק זה היושב בתוכנו, בעוד מרוממים כאן נמושות…” אם כי גם בבכיינות אין לזלזל, שהיא טבעית לנו ולפעמים מעוררת את הלבבות.

“תועלת” בהנחה שהעיתונות היא המכשיר החי, פעיל ומתסיס ביותר בישראל, ושיש קוראים טובים; מה שבטוח, מעבר לשוליים הרחבים של זוטות, רכילות והנהלת חשבונות, קיים בעיתונות תחום של דברים נצברים, בעל אורך חיים, ובמבט לאחור רואים שהוא “עומד”, בנוי על רצינות וגם אהבה. כאן משתפים פעולה קוראים וכותבים קבועים ונוצרת הרגשה די בטוחה ביחס לתוכן. כאן חיים שידוכי הכבוד והתועלת בין עיתונים ובין עגנון, הזז, קורצווייל, גרודז’נסקי או שידוכים מוגבלים עם פרופ' טלמון, רוטנשטיין, הוגו ברגמן, ברוור, עמיחי, א"ב יהושע, אפלפלד, שחר. אלה נהנים ואלה נהנים.

קשה לומר אם אבות ישורון מעוניין או לא ב“צדק עיתונאי” למינהו.

כל מה שייאמר על שירת ישורון, אינו יכול לבוא במקום קריאתה. אבות ישורון תל אביבי, משורר פוליטי, היסטוריוסוף. לכתיבתו יש את המיידיות, החספוס, הענייניות והיופי של חומר הגלם עצמו. אם מאמר זה היה נדפס באמריקה, טבעי היה לומר שהוא אחד המשוררים היותר רלוונטיים שלנו. הוא רלוונטי מאז ומתמיד. מחזור שיריו “השבר הסורי אפריקני” הוא המשכם של דברים קודמים ולא רכיבה על האפשרויות הנוחות ל“כאבים יפים” שצצו עם מלחמת יום כיפור. במילים אחרות, שירה עם שורשים.

ישורון משורר קונקרטי, שהרחיב את תחום השיפוט של ה“פוליטיקה”. שהכניס את הפוליטיקה והשירה אחת לתוך השנייה, ואת השפה למשמעת. לקח מהשפה מה שרצה והכניס לתוך השיר, ואת השיר שיחרר מגבולות ונימוסים הנחשבים כיאים לשירה. זהו צופן המורכב מלשון סוחרים, עולים חדשים, יידיש, פולנית, שיבושים, ערבית, חומש. צריך אוזניים וצריך להכיר את הנופים: העיירה, תל אביב, ערבים, אדמה, החצר האחורית של השפה. אם היה אז “פופ”, היו אומרים שהוא “פופ”. היה פה גם הרבה שימוש בכוח, אפשר להרגיש במיוחד על רקע השירה שנכתבה בזמנו. בתוך כל זה מתנסחות עמדות פוליטיות חזקות ומשויפות, היכולות להפגיש כאלה שאינם קוראים שירה עם שירה. העמדות הפוליטיות הן מסקנות מתבקשות מאוד, אך אינן נראות כמוטיבציה היחידה. מה שעושה את השירים לפחות נפוחים, ואת הרגשנות הגדולה ליותר מובנת ונסבלת. מכל זה אפשר להבין שישורון משורר מקצועי בעל מודעות מקצועית. לא יפיוף שלא יודע מהחיים שלו. משורר מנוסה, שבנה לעצמו שפה הרמטית – תערובת של אלמנטים חילוניים, שברי אסוציאציות קיבוציות ככל שהן פרטיות יותר, שאלות קיום יהודי־ציוני־ישראלי דרך מנסרה אישית, שבירה מתמדת, הומור קצר שאינו פורט את עצמו, איפור מינימלי, תופעות המיוצגות על ידי פרטים ואביזרים יומיומיים. העסק של השיר במרכז, ה“יופי” – בקצוות. הוא מדבר, לא מדקלם. מזה נובעת מעלה יוצאת דופן בשירתנו: נשמע מצוין גם בקריאה בקול. נדיר כמו שלג באילת. טבעי לשירה היוצאת מ“החיים”, ולא מ“שירה”, ממסורות של שירה.

הנה, שיר “צמיחה” (נדפס ב“סימן קריאה” מס' 2).

יש דבר הנראה במוזיקה צמיחה.

דיבלופמנט. זאת אומרת צמיחה בשינוי.

בחיקוי חקי תוכי. שומעים מוזיקה

נעשה בית. ז.א. מוזיקה צומחת מן הריסה.

ויש אחד בימים מתהלך

עם כמה דברים בנשמה.

זה מעניין אותו? אבל

תמיד על השטח. למשל

שטח שהיה פעם שכונת נורדיה.

נחשפה שורה של בתים.

בין בית לבית אדמה.

כל בית עוד מן האֳנִיה שקוע.

הם נקראו ועליהם לבוא.

יהודי תל אביב באו ויושבים

בשטח

שכ' נורדיה סנטה קתרינה בית המקדש.

הייתי מכניס שירים של ישורון לעמוד העיתון הראשון, בין בנק רוזנבאום למשבר בעיריית בת ים. תחשבו על זה, אל תגידו ישר מה פתאום. עכשיו סוף הקיץ, יש לו שיר “סוף קיץ”, קצת ארוך בשביל העמוד הראשון. גם אותו אפשר לקרוא באותה חוברת של “סימן קריאה”. שיר של ישורון בעמוד הראשון יסתדר לא רע. העיתון ירוויח מזה, כלומר הקוראים. אחרי כמה שירים תובן השפה הישורונית ותהיה פגישה עם שירה שסיכנה את צווארה לא מהיום. פגישה עם תגובה רגשית או עניינית לפוליטיקה, לשטחים, לווייטנאם, לתל אביב, לערבים. “לפני שנה, ימים כעת/יש את הצ’אנס/צ’אנס תחת שן/טוב משן תחת שן”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 18.10.74

מצבים מקומיים

סאטירה לאיפה שלא תפנה, תיתקל בסאטירה. הסאטירה הישראלית של היום היא היורשת החוקית של הפלאפל. מה פעם היה הפלאפל על כל לשון, בכפר ובעיר, שווה לכל נפש, אורח בכל הזדמנות, ברור כזריחת החמה, בריא כשמן קיק, יציב כאחדות העם והארץ – כך הסאטירה.

מוסד, עיתון, רדיו, מפלגה, תנובה, ארגון אמהות, גנרל, ועד פועלים או רמקול שאין לו להקה סאטירית, הוא בהכרח גוף שאינו צועד עם הזמן. יתר על כן, הוא גוף שאינו צועד על קיבתו. שאינו מבין שסאטירה טובה בשביל הקיבה וממלאת היום קופות.

אין הבדל עקרוני בין סאטירה לבין, למשל, “ליכוד לאומי”. סאטירה חשובה לאיחוד העם מפני מרה שחורה, וליכוד לאומי ירים, כידוע, את המורל. מאחורי הדרישה לליכוד לאומי עומד הממסד, ומאחורי הסאטירה עומד אפילו עיתון “דבר”. הסאטירה היא עדות לחוסננו הנפשי, והליכוד הלאומי הוא פרי טבעי של נפשנו החסונה, אריק שרון הוא גיבורם של הסאטירה ושל האיחוד הלאומי כאחד. ההמונים רוצים לחם, סאטירה וליכוד לאומי.

מי שזוכר את שירותיו הלאומיים הטובים של הפלאפל, יכול רק לקוות שהסאטירה לא תפגר אחריו במילוי תפקידה כחומר מלכד עממי טרי ובריא. מי שלא זוכר, שיסמוך עלינו בכל הנוגע לתפקידו ההיסטורי של הפלאפל, ושיסמוך על הליכוד הלאומי בכל הנוגע לסאטירה, ועל הסאטירה בכל הנוגע לבלבול ביצים, ועל הביצים בכל הנוגע לעתיד.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 20.12.74

סילבה זלמנסון

א. לפני שלושה חודשים היתה סילבה זלמנסון גיבורה לאומית. אמצעי התקשורת הכתירו אותה כגיבורה לאומית. באותה שעה גם אנחנו הכתרנו אותה כגיבורה לאומית, כי השפה והמושגים וההיגיון של התקשורת היא השפה וההיגיון שלנו. לפני שלושה חודשים זה הרבה זמן. וממרחק של שלושה חודשים, אתה מבין שסילבה זלמנסון היתה גיבורת היום, שהיה אמנם יום לאומי מאוד, אך עדיין יום אחד מסוים ובודד. היא היתה גיבורה לאומית של אמצעי התקשורת, המייצרים גיבורים לאומיים ליום אחד לאומי. לפעמים משתרע היום האחד על פני מספר שבועות.

היא היתה אסירת ציון, שמאבקה לחירות ולעלייה זכה לפרסום רב ולאהדת כולנו. המילים “פרסום רב” ו“אהדת כולנו” לקוחות מן המילון של אמצעי התקשורת, המוכרחים מטבעם להנהיג שפה מוחלטת. ברורה, בריאה, חד־קומתית וחסרת גמישות. לולא התקשורת לא היינו יודעים שמאבקה זכה לפרסום רב ולאהדת כולנו. לא היינו יודעים שקיימת אישיות פרטית ששמה סילבה זלמנסון, שהפרסום קיים, שאהדת כולנו בנמצא, שכולנו בנמצא.

“לפני שלושה חודשים” נשמע במציאות התקשורתית שלנו כמו משפט פתיחה של הספד. היום זוכה סילבה זלמנסון לכותרות כגון זו: “בודדה ונשכחת שובתת סילבה זלמנסון ליד הכותל”. הכותרת היא, למעשה, סיכום של תלונות. תלונה עלינו, האנשים החיים, שאהדתם היתה נתונה, כמפורסם, לסילבה זלמנסון. תלונה על גוף מופשט הקרוי: פרסום רב. לאיפה נעלמת, מיסטר פרסום רב? איפה אתה היום, לאחר שלושה חודשים, כשצריך אותך? באותה הזדמנות זו אף תלונה פנימית של נציגות אחת של התקשורת על התקשורת כולה, שהיא האחראית הישירה ל“פרסום הרב” ולמעמדה של סילבה זלמנסון כגיבורה לאומית, ולערעור מעמדה תוך שלושה חודשים.

ב. חברת הכנסת גאולה כהן העלתה בכנסת את פרשת השביתה של ס' זלמנסון ובחרה לנגח באמצעותה את הממשלה בעניין העלייה מברית המועצות. מי שקרא או ראה את ס' זלמנסון “השובתת בודדה ונשכחת”, ולאחר מכן את ס' זלמנסון כנשק פוליטי, במידה מסוימת של חברת הכנסת גאולה כהן – ראה למעשה את שני צדי המטבע. בין שני הצדדים ניצבת האישה, ס' זלמנסון, כפי שניצב וכפי שיוצב כל אדם שהגיע למעמד של גיבור־יום־לאומי, בחסות אמצעי התקשורת והפוליטיקאים: כמעט מריונטה, בובה על חוט, מחוסרת שפה, הנעה בין הקפריזה, המקריות, הפרובוקציה, התהילה, האמת הלאומית, הסנטימנט הלאומי, השיקולים העיתונאיים. בחוץ נשמע רחש קוצר רוחם של הגיבורים הלאומיים הבאים, שידחקו ברגליהם את גיבורנו הנוכחי.

מסביב למהומה מוטלות כמה אמיתות. האמת האישית של סילבה זלמנסון, אמת של העלייה מברית המועצות, האמת של אותם אנשים שהעלייה באמת בנפשם.

הפגישה בין האמת האישית של הפרט המסוים, של ס' זלמנסון או של מוטי אשכנזי או של סול בלו, ובין מנגנון הקליטה־תרגום־פרשנות של אמצעי התקשורת, היא פגישה בלתי אפשרית, גם אם נדמה לתמימים שזו כמעט פגישת עסקים של בעלי אינטרסים זהים.

ג. האינטרס של אמצעי התקשורת הוא חד־כיווני, קישח וסגור. לאנשים הפרטיים, ויהיו המעולים או הרגישים ביותר שבין עובדיו, אין השפעה ממשית עליו. התכונה האנושית הגלויה של התקשורת היא התיאטרון, כלומר המשחק. הסופרים סול בלו והיינריך בל משחקים בטלוויזיה את התפקיד שתפרה להם הטלוויזיה, שקבעה אותנו הצופים כשחקנים הממלאים תפקיד של צופים. בין האינטרס של סול בלו להופיע בטלוויזיה, לשחק בטלוויזיה, ובין האינטרס של הטלוויזיה להשתמש, לזמן מוגבל, בכישרון המשחק של בלו, יש זיקה צרכנית מעוותת. מצד אחד, אין כמעט סיכוי שסול בלו יאמר בדיוק את מה שהוא רוצה. המראיין, המשתתפים האחרים, התיווך של המסך הקטן והחגיגיות מכתיבים כיוון אחד, והוא: סול בלו הגדול הואיל לבוא אלינו, סימן שזכות הקיום שלנו מוצדקת. זהו האינטרס של התקשורת, במקרה זה. מכאן והלאה, כל מה שסול בלו יאמר או לא יאמר חשוב כחרס הנשבר, מבחינת הטלוויזיה. ומצד שני, קיים המצרך ששמו סול בלו. שאינו רק שחקן מושאל של הטלוויזיה הישראלית, אלא גם, לא ייאמן, אדם פרטי, הלוקח בחשבון שהוא ממלא תפקיד מוגדר ומוגבל, בעצם הופעתו הטלוויזיונית; אך, למרות זאת, מנסה לשדר לצופים בבית כמה ספקות ורגישויות שהן מעבר לחומת התיאטרון והמשחק, בו הכול משתתפים. האינטרס של התקשורת הוא המנצח האמיתי, היחידי האפשרי מכל פגישה שכזו.

ד. “סילבה זלמנסון בודדה ונשכחת ליד הכותל”, היא, למעשה, האפשרות והתוצאה הטבעית של מעמד “הגיבור הלאומי”. בהזדמנות זו, אני מציע לה להישאר במצב זה, כי זהו מצב אנושי מאוד.

זהו מצב אנושי בתנאי שאינו מוגדר במירכאות, ובתנאי שאינו צמוד לכותל, ובתנאי שאינו מסגרת התיאור הטלוויזיוני־עיתונאי הנמרץ והחד־ממדי: “בודדה ונשכחת ליד הכותל”. אמצעי התקשורת מיישרים את בדידותנו, את נשכחותנו, את אושרנו, את מזלנו הטוב, את אהבתנו ואת גבורתנו, לפי כושרם הלקוי מיסודו להציג בדידות, אהבה וגבורה, כלומר להבין אהבה, בדידות וגבורה.

סילבה זלמנסון, שהוצנחה לפני שלושה חודשים לתפקיד הקשה וכפוי הטובה של “גיבור לאומי”, אינה, כמובן, אותה סילבה זלמנסון הפרטית, שהיתה צוברת או לא צוברת במשך הזמן הכרה וזיהוי כלשהם, הכרה וזיהוי זמניים, שניתן לתאר אותם בעגת רחוב כ“כל הכבוד”. כל הכבוד שפוי, בריא וטבעי יותר מ“גיבור לאומי”, שהיה גם מסלולם של גרישא פייגין ויאשה קאזקוב.

מי שגרם לס' זלמנסון להיות “בודדה ונשכחת ליד הכותל”, עשה זאת מתוך חובתו למצוא גיבורי יום לאומיים חדשים. ואין לזה, לדעתו, קשר להשתקת עניין יהודי ברית המועצות. אדרבה, ייתכן שגיבור האומה של החודש הבא יהיה עולה מרוסיה, שינצח בתחרות גיבור האומה את האלוף גונן, את כושרה האטומי של ישראל, את אסתר שחמורוב או את קברו של מלך ישראל האחרון השני, שיתגלה תוך כדי שיפוץ וילה בנצרת עילית…

קשר עין, ידיעות אחרונות, 3.1.75

המשל הדומה לעצמו

א. כמה מילים לא מדויקות ולא בטוחות על מעלה אדומים. אם להתחיל מהסוף, הרי שהרגשתי היא שמעלה אדומים אינה קיימת אלא כמשל או כסימן מוסכם, שיתפענח רק “במקרה הבא”; כפי שפרשת שטח 9 התפענחה בפתחת רפיח, וכפי שפתחת רפיח היתה קשורה לאיקרית ובירעם. כל פרשה שכזו היא “המקרה הבא” של קודמתה. ומעלה אדומים אינה רק הסך הכול של עצמה, אלא גם סיכום מצטבר של מקומות ופרשיות, המסתדרים אחריה בטורים היסטוריים.

מעלה אדומים אינה פיסת קרקע. היא סיבה או איום או יד ההיסטוריה. היא היורשת הבלעדית של באב־אל־מאנדב. ראשית מעלה אדומים היתה טפטוף אטי של השם עצמו, שנזל להכרתנו מבלי שנוכל לזהות אותו. תקופה ארוכה מעלה אדומים היתה קיימת ולא קיימת, כשם שצליל אינו קיים בלי עור התוף. בסינון מחושב, שהתפתח היום לסחף, צברה מעלה אדומים חשיבות זו עד שמחר כל קיומנו יהיה תלוי בה. ומבחינה זו, כאמור, היא “המקרה הבא” של באב־אל־מאנדב, שגם היא עברה ממצב של אלמוניות מוחלטת למצב של גילום כל קיומנו כאן.

ב. מעלה אדומים היא מין הזיה תקשורתית, מוצר של שפת הברזל הישראלית. שפה, שהיא טרגדיה של שפה, הבנויה על מילון מושגים מצומצם, מעורפל, חסר ניואנסים וסנטימנטלי, שקיומו נתגלה ומובטח באמצעי התקשורת ובהודעות דוברים צבאיים. המושגים השליטים במילון זה הם ביטחון, מלחמה, שלום, מולדת, אויב, זכות קיום, אסטרטגיה, טרור, צדק, היסטוריה. רק פעילות לשונית קטנה ושולית מתנהלת בישראל ללא זיקה מכרעת לשפת הברזל הישראלית. פעילות של כמה משוררים ואמנים, שפיתחו לעצמם קוד פנימי־משפחתי. ואילו רוב הפעילות הלשונית שלנו מובנת אך ורק בזיקה למושגי האב הנ"ל. הרבנים, השרים, האיש שברחוב, האיש שבקיר, העובד המצטיין, כולם מכפיפים את לשונם – ובעקבות כך את הגיונם – לשפת הברזל שלנו.

גם מעלה אדומים ממלאת זיקה זו. והיא קיימת יותר במרחב מילון המושגים ופחות במרחב הגיאוגרפי. החזרה הבלתי פוסקת על השם, שנתמך בצליליו ובשורשיו העבריים המעוררים “התרגשות היסטורית”, הנציחה אותו כמשל לקיומנו, שלא יעורער גם על ידי הדחפורים המיישרים את השטח.

מעלה אדומים יושבת בתוך השפה שלנו, שהיא הבבואה הפורמלית של ההיגיון הלאומי, כפי שרק משל כמו “עזה עילית” יכול לשבת. מ“עזה עילית” מופקות אותן אסוציאציות, כי “עזה עילית” נשמעת כיורשת של “נצרת עילית”. שהיא המצאה לשונית הקשורה למושגים השליטים ביטחון, מולדת, היסטוריה וכו'. כך ש“עזה עילית” אינה קשורה בעזה עצמה, היא קשורה בשפה המעצבת את הגיוננו ואת הכרתנו. גם מעלה אדומים וגם עזה עילית יכולות מבחינה גיאוגרפית להיות על הירח, כי הבחינה הגיאוגרפית היא הבחינה השולית שלהן.

ג. למרות חוסר האפשרות לדבר בשפת מושגים אחרת, כי אין שפה אחרת, עדיין נשאר לנו מרחב מסוים. במרחב זה, הקיים בכמה שמורות רוחניות, שלא נכבשו כליל על ידי מושגי והיגיון הברזל של אמצעי התקשורת ודוברים ביטחוניים, אנו מאותתים אחד לשני על פחדינו ותחושותינו. וכך מתאפשר למעלה אדומים קיום מחוץ למושגי האב הקושרים את מעלה אדומים בקשר “היסטורי חיובי” למולדת, לטרור, לצדק. מתאפשר קיומה כהיפוכם של מושגי ביטחון, מולדת וצדק פורמליים. מתאפשר קיומה, מרגע הופעתה הראשון, כריכוז מילולי של אי־שקט, אי־ביטחון, עידוד הטרור, איום על קיומנו. מתאפשר קיומה כאזעקה, כצליל אזעקה מתמשך הקושר את רגליך ואת ידיך ומעמיד אותך חסר אונים מול המנגנון הקרוי “אסטרטגיה פוליטית” או “כורח היסטורי”, החורץ את גורלך ואינו מאפשר לך להתערב. ומעלה אדומים, העשירה במטענים “עבריים־ היסטוריים” והמזכירה אינסטינקטיבית את מצדה, איומה ומפחידה מבאב־אל־מאנדב הערבית חסרת השורשים. מעלה אדומים קרובה מאוד למצדה, ומצדה קבועה בשפה ובזיכרון הלאומיים יותר כמושג ופחות כפיסת קרקע.

מעלה אדומים, שתחילתה חיים בחצר האחורית, כספח של דיונים מדיניים כפי שנמסרו בטורי הרכילות הפוליטיים, צברה כוח קמאי של משל שנמשלו יתברר רק “במקרה הבא”. ייתכן שיתברר שמעלה אדומים היא הנמשל של מצדה, היא “המקרה הבא” של מצדה, היא בדיוק מה שאתם מרגישים אך מתנחמים שיהיה טוב.

ד. אם תרצו ואם תמאנו, מעלה אדומים היא הצליל המלווה את תנועות המחול האטיות, המהירות, הבלתי שפויות, החכמות, הכפייתיות, החותכות אוויר ונוגעות בדם, שאנו מחוללים מאז המלחמה. הצליל הוא התהודה של עצמו, הוא המשל של עצמו. צריך לקרב את עור התוף אל הצליל. אז יתברר שהוא קיים, שמעלה אדומים קיימת; לא בדרך ליריחו, אלא כיצור מופשט, כמוזיקת קיום המופקת מחיכוך פחדים במשאלות לב, מחיכוך שני מאזני אימה, פרטי ולאומי.

מעלה אדומים היא אולי מצדה בטווח־היותר־רחוק, והיא בוודאי, בטווח הקרוב, איתות אזהרה מפני הגלמים הלשוניים הנוצרים כאן והופכים לבלימה שעליה קיומנו. היא המחשה לכוח האיום ולכושר זריעת הפאניקה של השפה הרשמית, המשרתת חשיבה פוליטית ומטרות פוליטיות מוגדרות.

מי שרצה שמעלה אדומים תחליף את באב־אל־מאנדב האלמונית, הצליח. מעלה אדומים היא באב־אל־מאנדב. אך המילים והגלמים הלשוניים הם הנשק המסוכן ביותר. הנשק שאדוניו אינו שולט בו יותר. והגולם מעלה אדומים יעבור את באב־אל־מאנדב, ייתקע במערכת שלנו בתפקיד של “תמצית קיומנו”, ויסיים את כהונתו כמצדה. אלה המבינים את מעלה אדומים כפשוטו, כשם מקום בדרך ליריחו, יהיו הישראלים המופתעים מימות עולם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 17.1.75

אומץ לב

א. אומץ הלב סיים את תפקידו העיתונאי, בסוף שנות ה־50. היום אין צורך עוד באומץ לב כדי לכתוב מה־שלא־יהיה בנושאי חברה, תרבות ופוליטיקה. הנושאים היחידים שנשארו סגורים הם השואה ומס הכנסה; שכל כתיבה לא־מסורתית על אודותם נוגעת, לפחות בקצה אצבעה, בסוג מסוים של אומץ לב, כפי שזה מובן באופן שימושי בפופולרי. רק קוראים ומאזינים תמימים מאמינים שיש למדברים מקצועיים – לעיתונאים, לאמנים, לפולמוסנים ולאנשי תקשורת – צורך היום, בישראל, באומץ לב כדי לשדר, לכתוב, להביע דעה. להם ולאגדת אומץ הלב מוקדשת רשימה זו.

הרשימה מוקדשת גם לאלה שאינם תמימים, אך עדיין מסרבים להיפרד מהציוד הרומנטי ששמו “אומץ לב”. הם קשורים אליו קשרים היסטוריים מחתרתיים ספרותיים, קשרים המעידים, לעתים, על חוסר אומץ לוותר על נכסים רגשיים ומשאלות לב, ולהתייצב קלים ורעננים מול תמלילים עיתונאיים ותקשורתיים, הבנויים לפי מתכון של “אומץ לב”, אך אינם אלא שבלונות של אומץ לב.

מלבד שבלונות של אומץ ישנן שבלונות של אהבה ושל מקצוענות – שכמוהן כאומץ לב קלות לזיוף ומוליכות שולל, בזריזות גדולה, את הבריות.

ב. בלי דוגמאות לא נוכל לזוז מטר. להלן כמה דוגמאות, מתוך עשרות דוגמאות, למה שנחשב אצלנו כהופעה של “אומץ”. הדוגמאות מתייחסות לעצם השימוש המוטעה במושג “אומץ”, שאינו המרכיב העיקרי באותה הופעה מסוימת, אם כי הציבור מזהה את כל ההופעה כ“אומץ”; והן גם מתייחסות ל“אמיצי הלב” עצמם, שהפכו, ביוזמתם הם או מתוך “אדישות אצילית”, לקריקטורה

הישראלית הטיפוסית של “אמיץ הלב שאינו יכול לנהוג אחרת”. את הקריקטורה מייצגת הדוגמה האחרונה: אמן ממורמר. הדוגמאות האחרות הן:

התוכנית “ניקוי ראש”, ממנה ומאומץ לבה מתלהב ממושכות אחד מעמיתי הפופולריים, המזכיר אותה בנשימה אחת עם ג’ורג' אורוול, ברכט, קארל קראוס ולני ברוס.

קוראי עיתון “דבר” ניהלו במשך שבועות התכתבויות ארוכות ומתישות על אודות רשימותיו הפוליטיות של הסופר יורם קניוק, שאינו מתיישר לפי הכלל ב“דבר”. רבים מהם ציינו את אומץ לבו.

הציבור, כשהוא מתייחס לפרופסור ישעיהו ליבוביץ', נוהג להעניק לו את עיטור אומץ הלב, בשל עצם הבעת דעתו בענייני דת ומדינה, למשל.

אמן ישראלי, שחמרמרו מעיו עד שלא אישרו פרויקט שלו, אמר: “אם לא היו מאשרים, הייתי יורד לצמיתות מן הארץ”. רבים נפלו על אחוריהם לשמע מילים “אמיצות” אלה (אני לא מציין את שמו, משום שאין לי סימוכין בכתב לדיוקו של הציטוט. כאשר תמליליו העתידיים יהיו רשומים לפנינו כלשונם, נשמח לתרגל לגביו “אומץ לב”).

ג. ל“ניקוי ראש” אין חצי דבר עם אומץ לב. יש לה, או היה לה דבר עם שנינות, עליזות, ביקורת ומשחק. היא היתה דבר בטוח, פופולרי וחביב. העובדה שהיא הרגיזה פונקציונרים רבים לא עירערה את הביטחון העצמי של התוכנית, ולא את הביטחון הכללי של הנהלת הטלוויזיה, אולי להפך.

כדי לשתוק היום, בישראל, צריך יותר אומץ מאשר להציג סאטירות ופרודיות על בגין, רבין או הנשיא קציר. מה גם שבאווירה החבר’המנית שלנו – המנטרלת למעשה כל סאטירה והופכת אותה עצמה לפרודיה על סאטירה – היה זה כמעט משחק חברתי להיות מותקף על ידי “ניקוי ראש”. אנשי התוכנית פעלו במסגרת פרנסתם או מקצועם כאנשי טלוויזיה. אומץ הלב שנדרש מהם כדי להפיק סאטירה על רבין או אילנית, היה אותו אומץ מקצועי־אמנותי הנדרש ממפיקי תוכנית טלוויזיה עם הזמרת אילנית, למשל.

ד. מאמרים ליברליים התוקפים את הממסד, את השחיתות, את השיטה הפוליטית – אינם נכתבים מתוך אומץ מיוחד. או, ליתר דיוק, לשם כתיבתם אין כבר צורך באומץ מיוחד. לפני שמונה־עשרה שנה היה צורך – והיו שכתבו. מי שהביע דעתו אז, ברוח המוכרת היום כשמאלנית (“עוכרת ישראל”), קבע אמת מידה וקבע עובדה בשטח, תוך סיכונים אישיים ברורים. היום זו נורמת כתיבה מקובלת, בלתי מפתיעה, אופנתית במקצת ועייפה, אלה מאמרים הנכתבים על ידי הסטודנט הצעיר, האקדמאי שגילה את ה“חיים”, העסקן החורג מן השורה, העיתונאי הירוק המתחנן לתשומת לב, איש הספרות הנחלץ להביע דעתו ברבים – הכותבים בטכניקה המשופשפת של כתיבה “הומניסטית ואמיצת לב”. טכניקה שציידה עצמה במחסן של אביזרים לשוניים המייצגים אוטומטית כאב, גילוי לב, רוחב דעת, פטריוטיזם שפוי, קוסמופוליטיות מעודנת, ניקיון כפיים ואומץ לב.

מאמרים שאינם טעונים באומץ, בעיקר משום שהם באים ושבים מתוך ואל סביבה טבעית מוגנת מאוד, הומוגנית מאוד, סביבה רעיונית וחברתית המכתיבה סוג מסוים קשיח של “התנהגות”, של דעות ומאמרים, ומחמשת אותם באהדה, בסיפור ובאישור מתמידים. זו חממה ואלה הם תנאי חממה.

בחירת הסביבה הטבעית היא, בראש ובראשונה, פעולה של הגנה עצמית, של בקשת חום והכרה. בודדים הם אלה שבחרו את עצמם כסביבתם הטבעית. ברגע שאתה יושב בסביבה המתנגדת לבגין ותומכת בהסדרי קיסינג’ר – כל מה שתכתוב על אודות “גיבורים” אלה, יכול, במקרה הטוב, להישפט לפי קנה מידה מדיני, אך לא במושגים של “אומץ”, שהוא צפוי ומותר בסביבתך הטבעית. אם אתה נמנה עם חטיבה פוליטית־אינטלקטואלית־פוליטית מסוימת, אינך יכול אלא להגיב באופן מסוים על איקרית ובירעם; “נועז ואמיץ” ככל שתהיה בתגובתך, היא אינה אלא וריאציה על “נקודת מוצא”, שסביבתך סיפקה לך ולאורכה תתמוך בך. ובשלב מסוים של הפגנת “אומץ לשוני מרהיב” חוזר ונשנה, תהפוך לבדיחה תת־אינטליגנטית.

ה. פרופסור ליבוביץ' קשור, בעל כורחו ושלא בטובתו, ל“תיאטרון האומץ הישראלי”. כשאנשים מזהים את דעותיו כ“אומץ לב”, הם, לעתים קרובות, אינם משתמשים במילה הנכונה. דעותיו של ליבוביץ' אינן בנויות בזיקה למושג העממי “אומץ”. אלו דעות שתהליכן הפנימי כרוך בהכרעות רציונליות ובנאמנות לאותן הכרעות; שאינן מתחשבות הן במעמדם הלאומי של דיין או הרב גורן, והן בהיותם מטרות טובות להפגנת “אומץ לב”, במיוחד בימים שלאחר מלחמת ששת הימים.

פרופסור ליבוביץ' הנאמן להיגיון ולא לדירוגו בליגת האמיצים שלנו, עשוי בהחלט “לרדת” דרגה ולהציג דעה הרחוקה אפילו ממינימום האומץ הישראלי הכללי. מובן שהוא עצמו לא יֵרד; רק תדמיתו האמיצה תרד, בעיני המודדים אותו לפי “האומץ”, כאשר, למשל, יגיע (וזה תרגיל היפותטי) לכלל דעה שאסור לשבת עם ערפאת, משום שהוא רוצח. גם אז יהיה זה אותו ליבוביץ' ואותה נאמנות, כפי שהיה כאשר הוכתר כ“אמיץ” בשעה שביטל את הרב גורן או את קדושת האבנים, שהיו רק איורים לדעותיו ולא הדעות עצמן.

התמליל של האמן הממורמר המאיים “לעזוב את הארץ”, הוא הדוגמה הירודה ל“אומץ” ולקריקטורה של “אמיץ הלב”. הוא לא היה משחרר את איומו, אם הנמענים היו עונים לו: בבקשה, לך תידפק.

אבל, כפי ששיער, זה לא קרה. הוא סמך על יעילותו של הדיבור הקטגורי, המוחלט והדמגוגי כסממן של תקיפות אינטלקטואלית בעיני ישראלים רבים. הסביבה החברה’מנית־אינטליגנטית (עסקנים, קבלנים, עיתונאים, טייסים, קצינים) היא סביבתו של האמן, המטפחים זו את זה. סביבה המצפה ממנו להפגנות מילוליות, מגוננת עליו ומדביקה לו תווית “אומץ”. בעוד שהאיום ב“עזיבת הארץ” הוא האיום האלמנטרי, ההיסטרי והקל ביותר. האמן מנופף באמנותו כבנכות. מי שמעניק לו על כך אות “אומץ הלב”, עושה צחוק מהעבודה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 7.3.75

האושר כרכילות עיתונאית

א. אונאסיס האגדי מת. הידיעה העיתונאית אומרת, בין השאר, ש: “כאשר מת, היה אחד האנשים העשירים ביותר בעולם, והיה יכול להיות גם אחד המאושרים שבהם, אילו בנו יחידו, אלכסנדר, נשאר בחיים…”

כמה מילים על האושר “העיתונאי”.

האושר הוא מושג של עקרות בית. מובן שלהגדרה: “עקרות בית” אין כל תוקף מציאותי. זו הגדרת סרק שימושית, כמו “האושר”. יש עקרות בית החיות על פי נורמות מהפכניות, בהשוואה לאלו של איש עסקים, למשל. הן עושות אהבה בבוקר. או, הן יודעות שהן עקרות בית והן שלמות עם מעמדן, בעוד שאיש העסקים שואף למה “שלמעלה ממנו”: למעמד אונאסיסי. הכרת מעמדך “האמיתי” היא הישג פילוסופי מזהיר, שלהשגתו קרובות עקרות הבית יותר מכל קבוצה מקצועית אחרת, אולי.

האושר מושג של עקרות בית, כי הוא לקוח מעיתוני נשים. ההבדל היחידי בין סתם עיתונות לעיתונות נשים הוא חוסר היומרה של עיתונות הנשים להיות משהו אחר. כלומר, במבחן השפיות ובמבחן הפילוסופי עומדת עיתונות הנשים ולא הסתם־עיתונות.

ב. מבחן השפיות הוא מבחן השפה. הידיעה על “האושר” של אונאסיס הופיעה בעיתון בוקר. אילו היא הופיעה בעיתון נשים, לא היה דבר טבעי ומובן ממנה. לעיתון הנשים שפה ומילון משלו, בעלי תוקף ושדר פנימיים “היושבים” היטב במערכת המוכרת כ“מערכת של עקרת הבית”; מערכת חשיבה וערכים, שפיתחה משמעות “עצמאית” למושגים כגון אהבה, הצלחה, כבוד, יופי, בושה, אושר – הבנויים ופועלים בזיקה ובהלימה הדדית.

עיתון הבוקר, המוסר בעמוד הראשון על תוחלת האושר הבלתי מסופקת של אונאסיס – מקריב מדי יום ביומו את יכולת החשיבה וההגדרה וההתבטאות של קוראיו. והוא מותיר בכך את עיתונות הנשים כעיתונות הבריאה והשפויה במרחב התקשורת.

עיתון הבוקר נכשל במבחן השפה. הכישלון, כמובן, לא החל עם אונאסיס. הכישלון נמשך מאז ומתמיד. המילים מתגלגלות כמו ביצים קשות. העיתונות ספוגה במילים ובמושגים כמו תרבות, תרבותי, תת־תרבותי, יופי, אסתטי, רגיש, כן, ילדותי, אצילי, אמיתי, מהפכני, מוסרי – שאיבדו כל משמעות, שאיבדו את העומק, את העושר ואת הגוונים.

ג. “האושר העיתונאי” הוא פלסטיק. יש בו עוני רב, הוא צמוד לעיתון. הוא מסמל את הסחף העצום של שפת היומיום. הוא אחד הביטויים הנמוכים של השאיפה המיואשת והמייאשת ליצירת ממוצעים אנושיים באמצעות ממוצעים לשוניים. הידיעה העיתונאית, העמוד הראשון ומיפוי שיאי האושר של אונאסיס – הם ניסיון חוזר ונשנה למצע אותך, על סמך ההנחה המוצקה שהרצון לזכות ב“אושר” הוא המכנה המשותף המובהק של האנושות.

הקורא נצמד ל“אושר”, כי כל מה שנמצא בסביבות “האושר” אינו זר לו. הקורא מסוגל לדלג על ידיעות ומאמרים שעניינם בולים, ספורט או פוליטיקה. הוא אינו מסוגל לדלג על ידיעה המוכרת “אושר”.

“האושר העיתונאי” הוא רכילות. האושר והרכילות ממצעים אותנו. הידיעה בעמוד הראשון על “האושר של אונאסיס האגדי” היא תערובת אלימה של אושר ורכילות, הדופקת לקורא את המוח.

ד. אושר ורכילות הם סם חיינו. בארצות הברית תירגמו זאת תרגום נאמן וטבעי: עיתון. השבועון החדש “פיפל” (אנשים), עוסק אך ורק באושר וברכילות. המו“ל שלו הוא המו”ל של המגזין “לייף” ששבק חיים. מי שקורא את “פיפל” יודע שהוא סופג לקרבו רעלים סרטניים, גם אם הוא “לוקח בקלות” את השבועון.

מי שקורא את העמוד הראשון עם הידיעה על אונאסיס ואושרו, קורא “רכילות ואושר” הפוגעים ופולשים לתוך המערכת שלו, מי שקורא את העמודים הפנימיים – קורא רכילות. רק השער היומי של המרקים והדולרים השחורים אינו רכילות אלא אינפורמציה שימושית.

מי שכתב אותה ידיעה על האושר ואונאסיס, הוסיף קו לדיוקנו של האושר כרכילות עיתונאית. סביר להניח שהניסיון מעורר הרחמים שלו לפענח או להגדיר את תוחלת האושר של אדם אחר (אונאסיס) – לא נראה לו כלל מעורר רחמים. הוא נראה לו מקצועי מאוד, עיתונאי מאוד, סביר מאוד.

מי שקורא על “האושר”, צירף את “האושר” למסכת האושר של נסים סרוסי, ד"ר משה קרוי, ננסי קיסינג’ר, בריז’יט בארדו (“האם בגיל ארבעים את מאושרת?”), הזוכה המאושרת בתחרות “מלכה ליום אחד”, דמעות האושר של מאמן הפועל תל אביב שמלפני חודשיים.

מסכת אושר עיתונאית המסתכמת בוויתור על השפה. ויתור ההופך את “כל העסק” למשהו קצת בלתי שפוי, חד־ממדי ופרימיטיבי. “האושר” של “מלכה ליום אחד” שווה ל“אושר” של אונאסיס השווה ל“אושר” של השבויים המשוחררים השווה ל“אושר” של הזוכה המאושר בהגרלת הוועד למען החייל.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 21.3.75

תן למילים ללכת במקומך

א. מדינת ישראל, מקום קטן, שלושה מיליון תושבים, בשוליים, באיזשהו מקום בשוליים, מתנהל העסק של “תרבות ואמנות”. שליש מהחברה הישראלית אינו קורא עברית. שליש נוסף אינו מתעניין ב“תרבות ובאמנות”. רבע נוסף אינו מבין על מה מדובר, כאשר מדובר על משהו. עשרה אחוז נוספים שרויים בגעגועים אין קץ לתרבות מולדתם הישנה. מי שנשאר, לאחר חישוב הכוחות הנ"ל, שייך לאותם כמה מאות אנשים המנהלים את העסק.

מקום קטן, מספר מצומצם של אפשרויות, ומשרות, כולם דוחפים. על כל כותב, יש עשרה כדוגמתו ושלושה טובים ממנו. הוא הדין במנהל, בעורך ובטוראי.

תוך שנה־שנתיים כל התעניינות או יוזמה קלה או נכונות לכתוב/לערוך/לנהל – הופכת לפרנסה. המלחמות הקטנות הן מלחמות פרנסה, גם אם הן נגועות בכאילו־תרבותיות. בנסיבות בריאות יותר, לפחות מחצית המאמרים, ה“מכתבים הגלויים” והביקורות יישלחו בדואר כמכתב פרטי.

מכל פעולה ומכל שורה עולים אדי מאמץ הפרנסה ועודפי השומנים של אנשים הפועלים באנרגיה עצמית; אי אפשר להבחין בין תוצאה אחת לרעותה. כל האוונגרד – אוונגרד. כל השמרני – שמרני. כל קוראי מרשל מקלוהן – מקלוהן. כל הפרנקופילים – ז’אנה, אלואר, סארטר. כל האמריקופילים – נורמן מיילר, אנדי וורהול, ג’ק ניקולסון. כל הבחורות מתאמצות לכתוב כתיבה גברית. כל הגברים עדינים, מסובכים, אכולי ספקות, אם כי נחושים בדעתם, משוכנעים בצדקתם הבסיסית.

ב. הכול נכתב, מוצג, נעשה בתפוצה פנימית, אם לא בתפוצה עצמית. אמן א' משדר לאמן ב', באמצעות תערוכה במקום חצי־ציבורי. מנהל מוזיאון מאותת למשנהו באמצעות הודעה לעיתונות או באמצעות ארוחת ערב עם תורם אמריקני. הכול נעשה בתואם עם גובה פני הקרקע. מה שקרוי “הקהל הרחב” אינו יכול לדעת במה מדובר למעשה, כאשר מדובר במשהו, המניעים, הכוונות והאומללות אינם חשופים דיים. הקיטש שבאוונגרד מוסווה היטב, הפרנסה שבביקורת מוסווית היטב, האוננות שקועה במילים. נחמד מאוד.

חירות הרוח אינה אלא נשיאת חן מתמשכת וחורקנית. הבחורה הכותבת על ספר/הצגה/תערוכה/קונצרט מתחנפת לדימוי העצמי של בחורה הכותבת על ספר/הצגה/תערוכה/קונצרט, כפי שזה נתפס בחושיה או כפי שחושיה מציירים לה את תפיסתו של העורך.

הבחור הכותב על הצגה/קונצרט משלם מסים לשבלונה אנגלית יבשה־סרקסטית, העוברת דרך הפילטר של החמסין הישראלי. או לשבלונה אחרת. בנסיבות בריאות יותר, היו הופכים כל אלה למכתבים פרטיים או למכתבים למערכת.

הפעילות, בהכללה מסוימת, אינה אלא פעולת תרגום או כתיבת מכתבים. מי שכותב על הטלוויזיה, כותב למעשה מכתב פרטי למרשל מקלוהן. מי שכותב על תיאטרון, כותב למעשה מכתב פרטי לשני מבקרים אנגלים ולמבקר אמריקני אחד. הכותב על ציור ופיסול, כותב לשני מבקרים אמריקנים, לצרפתי אחד ולמנהל מוזיאון אחד.

ג. אנחנו בבית. הושט ידך, אהיה שם. מקום קטן, צפוף, מלא דרווישים, הכול דוחפים. כמה מאות אנשים יושבים בחדר קטן, מתרגמים איש את אחיו, שולחים תקצירים ומכתבים פרטיים, מביעים אהבה או שאט נפש. עקרונית, אין הפרש בין שמאל לבין ימין תרבותי, כפי שאין הבדל בין חרות לבין מפא"י. נחמד מאוד.

עקרונית, העיקרון פשוט מאוד: כל אחד עושה את שלו. מנשה קדישמן מציב פסל ברחבת היכל התרבות – כל מי שיש לו יד ורגל מביע דעתו. “הבימה” מחפשת מנהל – הכול מביעים דעה. ד“ר קרוי – ד”ר קרוי.

אין ד"ר קרוי, יש פאנובים. פאנובים נוסעים, יש נסים סרוסי. אסור להרפות גם לזמן הקצר ביותר. צריך להחזיק את החנופה בחיים ובמצב טוב. את החנופה לדימוי העצמי; לדימוי של התרבות; לעורך; לוועד המנהל; לבעל הבית; למספר אנשים שהדברים נאמרים/נשתקים בזיקה משתנה אליהם; למוסכמות אמנותיות־תרבותיות; לדפוסים הקבועים ולמנגנון של הבעת דעה נועזת/אישית/מתקדמת, או ספקנית/סגפנית/מתחכמת, או פשוטה/בריאה/ישירה.

ד. לאחר שתי הבעות דעה או ביקורות – אתה יודע מי יאמר מה, מתי, איך ולמה. הכול ברור מן הפתיחה או מן הכותרת, אין צורך להמשיך הלאה. ברגע שאתה מתעניין בתעשיית תרגומים־מכתבים זו, אתה שותף, חלק מהמשחק, מתחשבים בך.

מחוץ לחדר הקטן נמצא העולם שאינו מבין במה מדובר; שאינו מפענח את הקשר שבין “הגנה על התרבות” ובין פעולת פרנסה ומכירה עצמית טעונת מתחים ותשישות; את הקשר שבין הבעת דעה אינטנסיבית ובלתי פוסקת על כל מטרה מזדמנת ובין ריפוי בעיסוק; את הקשר שבין הבל־הפה־התרבותי ובין הגנה עצמית נחשלת.

צריך לצאת מהחדר הקטן. צריך כוח. אין כוח. במקום כוח יש תירוצים כגון זו המציאות בכל העולם. או, הדברים מצטברים ונוצרת תרבות. או, כך מתפתחים קני מידה. או, זה מה שאני יודע לעשות – קח את זה או עזוב את זה.

אין כוח. אולי מחר. בינתיים, תן למילים ללכת במקומך.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 2.5.1975

טרמפים

א. ההיסטוריון של התרבות מכיר בחשיבותם של “הטרמפים התרבותיים” כאמצעי להבנת התקופה. ה“טרמפ” – בניגוד לקליקות המתארגנות לטווחים ארוכים ולהישגים מצטברים – הוא אחד משני אלה: אנשים הנצמדים זה לזה בכוח, לזמן קצר; או, זינוב באירוע תרבותי־חברתי והרעשה כללית סביבו, עד שעניין זה יורד מהכותרות. כל “אנשי התרבות” שותפים, פעילים או רדומים, בשיטת ה“טרמפ”. מתוך מאגר אנושי זה תמיד יימצא מי שייקח טרמפ על “הבימה”, על המוזיאון, על המחזה המקורי. תמיד יימצאו שניים (מחזאי ומבקר, אמן זועם ועיתונאי צעיר) שילכו יחדיו עד לפינה הקרובה. כך נוצרות שותפויות קצרות תרבותיות־חברתיות. לאחר זמן מתברר לשני הצדדים כי יצאו מנצלים ומנוצלים. השותפות התפרקה, עכשיו איש לנפשו, חזק יותר או פחות, לא משנה. חשוב רק דבר אחד: עבר זמן ואתה ממשיך לצוף. קצת תיעוב עצמי רק יזכך אותך. שותפות־הטרמפ היתה אינטרסנטית, האינטרס היה שקוף וכל ילד ראה אותו; אבל גם הילדים, בבוא זמנם, יתפסו טרמפים ואילו האינטרס בא על סיפוקו.

ה“טרמפ”, כמו הקליקה, הוא גם אחת מתמציות התרבות וגם שיקוף הריאות של אותה שעה תרבותית. בדוק מי אמר מה, ביוזמת עצמו ומטעמיו שלו על “הבימה”, למשל – והרי לפניך ריכוזם של הלכי הרוח, של חיתוך הדיבור ושל האימג' הכללי של אותה שעה. היום, לאחר כמחצית השנה מאז “תיק הבימה” (בחירת מנהל חדש וכו') – אתה קורא את העיתונות של אותם שבועיים בעיניים של אנתרופולוג או של סוציולוג ומגלה (בפעם המאה) שהעיתונות התרבותית היא חומר גלם היסטורי מצוין. אנשים הנחשבים כאן כ“אנשים רציניים” (כלומר, אלה העמידים בפני הרוטציה המהירה) כתבו מאמרים, מכתבים גלויים, השוו את בחירת מנהל התיאטרון לבחירת רמטכ“ל ואת “הבימה” לנשמת האומה. השפה וטכניקת הטיעון של מאמרים ומכתבים אלה הן חלק מ”תסמונת רעידת האדמה" שלאחר מלחמת יום כיפור, שהפכה לשבלונת ההתייחסות הישראלית הכללית. מין פאתוס פופולרי פלוס פאניקה פלוס סגידה לאליל המילולי החדש (“רעידת אדמה”) פלוס גבריות ישראלית חדשה הנושאת עיניה אל שינוי ערכים בסגנון צבאי, כולל הניסיון לשטיפת מוח באמצעות ההשוואה מנהל תיאטרון־רמטכ“ל. נוסח ישראלי חדש לענייני תרבות. לא עוד ההיסוס המוכר, ההסתגרות, הצניעות, בקשת המחסה – אלא עידן חדש, כלים חדשים, אסטרטגיה לשונית ודימויית מתואמת עם “רעידת האדמה”. התקיפות נובעת מהתקיפות של הרחוב באותה שעה, גם אם היעד נראה שונה (תיאטרון ולא שחיתות כלכלית). המאמרים והתגובות מצטרפים למין דוח ישראלי עני לאיזושהי אקדמיה עממית, המשקפת את סגנון הדיבור הרווח בתחומים האחרים. ההיסטוריון שימדוד את רמת הטיעון, את כמות השומן, את אנרגיית התוקפנות ואת מידת השאיפה של ה”רציני" להיות ברור, חד־משמעי ובריא – יפענח באותה הזדמנות את היגיון השפה של אותה תקופה, כפי שזה התבטא בהתקפות על משה דיין או על קבלני קו בר־לב. התיאטרון, בשעת פז זו, הוא ראי החיים.

הרבה דברים נראים מגוחכים יום לאחר יומם. הגיחוך גובר כאשר אתה יודע שבעצם ושלמעשה ושבדרך כלל לאיש לא אכפת ולא משנה מה שקורה עם “הבימה”. כלומר, ההתיישרות לפי סגנון הרחוב לא היתה אפילו תחבולה מחוכמת. התחבולה לא הועילה להסוות את השיקול המוטעה שבהפגנת התוקפנות ושבשיחוד הקורא בהשוואה לרמטכ"ל; וחשפה אותך כמי שאינו מזהה את קהלו הטבעי ואת כושרו להבחין בעובדה: שבין התוקפנות לבין הכוונות הטובות אתה לוקח טרמפ על “הבימה” למטרות שקל להבינן וגם להתייחס אליהן באהדה מסוימת – אם מכירים בצורך החיוני של אנשים מסוגך להזכיר שהם קיימים, בהזדמנויות הנראות להם מספיק מכובדות ומספיק גורליות.

ב. אתה מבקר בארכיון העיתון. לפני ארבע שנים הודפס ריאיון. עיתונאי צעיר לענייני תרבות ראיין אמן מפורסם. ריאיון מסוג אותם ראיונות בהם המראיין מתפקד כטייפרקורדר. היום, במבט לאחור, הכול כל כך מובן ושקוף. דבר אינו אמיתי. שני אנשים לוקחים טרמפ אחד על השני. איש ושיקוליו. איש כפי יכולתו. העיתונאי רוכב על האמן לכיוון מוגדר מאוד. האמן רוכב על העיתונאי למרחקים קצרים. כל מרחק קצר ומטרותיו. בסופו של כל מרחק קצר, עיתונאי צעיר חדש. כולם רוצים מקום תחת שמש התרבות. האמן נלחם בשִכחה. כי האמן חי לקראת שִכחתו. העיתונאי הצעיר שואף להיכנס לזיכרון. לזיכרון כלשהו, לזיכרון של קורא, של אמנים אחרים, של עיתונאים אחרים, לבוא בחשבון; למה שלא יהיה, רק שיהיה הקשר אחד אמנותי, אמן, תרבות. המצוקה ברורה כמו השאיפות. השאיפות נמוכות כמו ההישגים. ההישגים נצחיים כמו העיתון. התוצאה מבישה: היית טייפרקורדר או היית “אמן החודש”. מי שמבין בעסקי תרבות (הטורקים הצעירים או הזקנים) תפס אותך על חם ויתקשר איתך בשבוע הבא. מי שלא מבין – הבין שאתה עַיִר צעיר ושעוד נשמע ממך, כי ייתכן שתאריך ימים תחת שמי התרבות. תהיה כתב, עורך, מבקר. תהיה “סופרנו”; לאנשים כמוך יש עבודה, מה גם שאתה כבר כאן. ראיינת את “אמן החודש”. הוא היה גדול, אמיתי, הוא קילל, הוא בכה, הוא מלא אהבה למה שלא יהיה עוד, הוא לא יחזור לכאן עד שהפקידות והמִנהל יתקנו את מידותיהם, עד שהלבנטיניות תתנדף. אתה “רשמת מפיו”. מי שקרא את הריאיון, ראה את שמך והבין שאתה קיים.

ג. איש לוקח טרמפ על רעהו. לפעמים “הבימה” היא רעהו, לפעמים המוזיאון, לפעמים שטראוס וואגנר. שמות נקשרים לשעה קלה. אם זהו מוסד, הרי שהוא עומד על מקומו ואליו נקשרים שמות שונים בהזדמנויות שונות ומטעמים שונים. אם זהו אדם/אמן, הרי שהוא זז וזזים סביבו והוא זז סביב הזזים. האמן מחפש את המראיין הצעיר, היודע בדיוק מה שהוא עושה. המראיין הצעיר הוא בעל חיים מחושב, המנצל את תנאי השטח. בשטח מסתובב האמן המוכן לקבל ולתת כתף לשעה קלה. מכתף לכתף נוצר משהו הנדמה כפעילות תרבותית, כנוכחות או כעובדה. עם השנים מתברר, שהאחד חי אך ורק בתודעתו של השני ובתוך מערכת יחסים כוזבת. מחוץ למערכת זו דבר לא קורה ודבר לא נרשם. עיתון הפועלים השמאלני מראיין את פרופסור ליבוביץ' כדי לנגח את “גוש אמונים”. ואילו הפרופסור מתראיין, כי הוא מתראיין. מי שחושב שזהו דיאלוג תרבותי – הוא רק הפרא התמים הקורא לראשונה בחייו עיתון, או התם שהכול לוקחים את הטעייתו בחשבון. ההנחה של המראיין הצעיר היא שבעוד מספר שנים תישכחנה הנסיבות ותישכח השותפות ותישאר רק העובדה שהזמן עבר ואתה כאן, באותו ערוץ. ההנחה של מראייני ליבוביץ' היא שאין ביניהם דבר אמיתי משותף – מלבד הטרמפ. ההנחה של מגִני “הבימה” היא שאיזשהו חשב־תרבותי רושם להם נקודות ושמבחינת אלה שבאמת “בעניינים” – הם בעצם מיותרים; אך מבחינת ההיסטוריה של התרבות המקומית הם אינם מיותרים, כי “מישהו הרי צריך לעשות את העבודה”.

הטרמפים מצליחים להחיות את “התרבות” משבת לשבת בעיתונים ומשנה לשנה באיזשהו מרחב מחיה בזוי ולא מדויק, מוקף אדישות וחוסר חשיבות. אני לא יכול לקרוא על אירוע תרבותי הנדמה כבעל חשיבות כלל־חברתית וזוכה לטיפול שכזה – מבלי לחשוב על ה“טרמפ” כמושג הפעיל והמייצג ביותר בתרבותנו. הוא קשור, בעיני, לכל מינוי, לכל גינוי, לכל תוקפנות, לכל כיבוד, לכל אות המודפסת בעסקי תרבות־חברה אלה. זו, כמובן, נקודת תצפית נמוכה, מכמה וכמה בחינות. אך הנמיכות מאפשרת הצצה בגובה הפנים והמבט של דברים נמוכים. ובגובה זה הדברים נראים פחות נלעגים, יותר אנושיים, יותר טבעיים, לפחות מבחינת קרקע צמיחתם ואופן גידולם. הם בגובה פני הסביבה, או בגובה פני תחומי החיים האחרים: נעימת המרי והקשיות סביב “הבימה” מתיישרות לפי אלה של תנועות המחאה; האמן לפי הבדרן; האמן הזועם לפי עוצמת “רעידת האדמה”; המכתמים של ליבוביץ' יורשים את אלה של דיין. העיסוקים והעסקנים התרבותיים (כלומר, כל מי שמוכן להשתטות ברבים לעתים מזומנות), בגובה הזה, כל כך חביבים ומצחיקים עד שיהיה זה רק הוגן להבטיח להם שהחברה תכיר לעד בזכות קיומם.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 3.10.75

צמוד לדולר

דבר ראשון בבוקר מדור המניות. דור הבנים מחובר לדור הגולה. עם ישראל חי צמוד לדולר. סוחרי סדקית עוקבים אחר מחירי סחורות בבורסה של לונדון. מחיר פתיחה, מחיר סגירה, גבוה, נמוך, שינוי, בשבוע, משתתפים. חתן וכלה הכניסו את הכול בצמודים. עתיד החרסינה הירוקה שלהם תלוי בהודעות של זנבר ושל מן. כותרת בעיתון היומי: “הפרסים ממשיכים לקנות”. אם כמעט כל דבר הוא היום ראי למצבנו הביטחוני והכלכלי – הרי ש“הפרסים ממשיכים לקנות” הוא ראש פרק בתנ“ך הישראלי החדש הנכתב למעשה מדי יום. ויבוא הפרסי תל אביבה וירא את המקום כי טוב הוא וזול הוא ויקן את חנויותיו ואת קומותיו ואת אדמתו ויפרח כתמר. רק הסגנון שונה, פחות תנ”כי: כמה כסף? וי שטייט דער דעלאר? פיק הברכיים הישראלי בבוקר הוא אמריקני. בחורה ניו יורקית, בבוקר, פה לא שטוף, זוחלת לעיתון למדור המניות, הקפה על הגז, הידיים רועדות, הולי שיט, היא אומרת, הולי שיט, יו קאנט ביט איט.

איך הקקאו שלך, אדון הופמן? אני עובר על המניות שלי. כבלים מתאוששת. השם כבלים זורח לעיני מתוך העיתון. המילה שטה על פני העמוד ומתחברת לפרסים. הפרסים בכבלים. “הפרסים בכבלים ממשיכים לקנות”. כאשר יענו אותם כן ירבו וכן יפרוצו, כנראה. “הפרסים בכבלים” כמו שם של סרט, קו־פרודוקציה פרסית־ישראלית־איטלקית. אטילה מלך ההונים ממליץ על מניות הכשרת היישוב. עוד אבנך ונבנית בתולת בת־פרס, עוד יעמדו מניות מטעי־הדרייך על 120 נקודות. מכיוון שאני צמוד לכבלים, אני יודע מהו מחיר הקקאו. הוא עלה בצורה חדה, למרות שהנתונים שפורסמו בשבוע שעבר מורים על ירידת הצריכה בארצות הברית ובאנגליה. כשהקקאו עולה – הנחושת יורדת. הנחושת היתה צריכה לרדת יותר, לולא החלשת הלירה שטרלינג וקניות מצד גורמים ספקולטיביים. אני אוהב את הסגנון הלקוני והמתומצת הזה: “גורמים ספקולטיביים”. מערכת לשונית שלמה, שמאחורי המערכת המקובלת. ככל ששוק המניות פופולרי יותר, השפה המחתרתית נעשית מקובלת יותר. איך הקקאו שלך, אדון הופמן? – כל זמן שהפרסים קונים, אני יושן בשקט, אדון כהן. האם אתה גורם ספקולטיבי, אדון הופמן? אני, אדון כהן, צמוד לפרסים.

זו נקודת המוצא: סוחר יווני שווה שלושה סוחרים יהודים וסוחר פרסי שווה שני סוחרים יוונים. אם פרסים קנו, בימים אלה ממש: “ארבע חנויות, בשטח כולל של 375 מ”ר ברוטו, במרכז כלל בירושלים; ושילמו 12,000 ל“י למטר רבוע, או 4.5 מיליון לירות בסך הכול – הרי שעסקה זו ראויה לציון משני טעמים: ראשית, זוהי אחת מהשקעות־החוץ בנדל”ן הבודדות בתקופה האחרונה, בפרט כשמדובר הוא במשקיעים פרסים…"

אין ספק, הפרסי הוא האיש בעל התכונות.

כי היינו בזבזנים עד מאוד עם חי לקראת הפיחות הבא. אדון הופמן אומר: פברואר הקרוב. אדון כהן אומר: ינואר. אומה שלמה תולה עיניה בעיניהם של רבינוביץ‘, זנבר ומן. כל ריצוד, עווית, חצי חיוך מלמדים משהו. התצלום של רבינוביץ’ על מרפסת ביתי מחכה לאנשי ההסתדרות, ראשו שמוט על זרועותיו המפוזרות על מעקה המרפסת – מובן גם למשקיע קטן במניות כבלים שכמוני. ה“ה הופמן וכהן (שמות מייצגים, כמובן) לא צריכים את התצלום כדי לדעת אם צריך לעבור ל”שחור" או לא.

מילה אחת של זנבר גורמת לתזוזה תת־קרקעית עצומה. החיים אינם כשהיו. מטבעות זהב ומדליות זהב נודדות מארצות הברית לישראל ובחזרה. המטבעות נסחרות בדולרים, הדולרים קונים את אזור החולות של חולון ב־130 לירות למ“ר. בסביון, מגלה כתבנו, אזלו האדמות וברקע שירים ישנים,…”כי היינו בזבזנים עד מאוד"… חברה אחת קרויה “אדמות ישראל” ואחרת קרויה “אדמות זהב” וכולם, מגלה כתבנו, מחכים לימים טובים.

מחר תזרח השמש, מחר אמכור את כבלים ואקנה אדמה באזור החולות של חולון, כי העתיד לא יפסח על חולון, המקום בעל התכונות.

האיחוד הגדול אני קורא את המדור הכלכלי, כי אני וולטר מיטי בעל החלומות הישראלי. אני החברה הקנדית לבירה ואני לא נואש מכוונתי לרכוש את קונצרן הבירה הישראלי של משפחת רובינסון. אקנה אותו ואעביר אותו לאזור החולות של חולון. אני אהיה האיש שהביא את הבירה לחולון. מבחינתי העסקה גמורה. אני החברה הגרמנית ואני אפתח את המרינה של תל אביב בעזרת הפרסים שיקנו ממני במטבעות בן־גוריון־זהב את מפעל הבירה בחולון. לפועלי המפעל אמכור את זכויותי להקמת מפעל־בירה־מאושר בנצרת עילית, לא לפני שהם יקנו שם אדמות לא־ חקלאיות.

אני קורא את המדור הכלכלי, כי אני רוצה לדעת איפה אני חי ולמה קורה מה. המדור הכלכלי הוא הפרשן הפוליטי שלי. אם לילינבלום אינו מאמין בהסכם הביניים, למה שאאמין אני. איש עוד לא הכחיש את קול־לילינבלום לאומה, הקול שאינו רק קול אלא גם ידיד. קול לילינבלום קורא אלי ממעמקי אדמות חולון, מקובות פרנקפורט, מכספות הבנקים. קול לילינבלום הוא הקול בעל התכונות.

אני קורא את המדור הכלכלי בציפייה להודעה על האיחוד הגדול: לילינבלום והפרסים. הם יכניעו סופית את הממשלה; הם יביאו את השלום; הם יעשו כאן קולנוע; הם יחליטו להקים אנדרטאות לעצמם; הם ישקמו את ההיסטוריה ויציבו אותנו במרחב; הם יחשפו למכירה את האדמות שמתחת לאדמות סביון שאזלו; הם יקצרו את התהליך וינפיקו מטבעות לילינבלום עצמאיות; יחזירו את האמון במשק, בלירה שטרלינג, בצדקתנו הלאומית, במילה הכתובה. אזרח לילינבלום יהיה חבר גא במשפחת העמים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 17.10.75

קורא יקר

קורא יקר,

לפניך גיליון ראשון של “מושג”, שהוא ניסיון ליצירת עיתונאות שעניינה המוצהר תרבות ואמנות – במתכונת של ירחון וביומרת־יסוד להתערב ולהשפיע, לצד תפקיד של כלי אינפורמטיבי יעיל.

להופעתו של “מושג” ישנה חשיבות, שאווירת הצמצומים הנוכחית מדגישה אותה. זו החשיבות שבמתן אשראי לפעילויות כאילו “בלתי רווחיות”, שאינן נותנות פירות מיידיים. עצם הרעיון של מוסד ציבורי־ממלכתי להוציא לאור את “מושג” הוא קידום שלב בסולם העדיפויות הישראלי של התחום, הדחוי למדי, הקרוי: תרבות ואמנות.

אין ספק שהצלחתו ורמתו של “מושג” לא יהוו שיקוף של מעמדן ומשקלן של “התרבות והאמנות”. “מושג” אינו מתיימר לייצגן, כי הן אינן ניתנות לייצוג בלעדי על ידי גוף אחד. “מושג” מתכוון להיכנס ל“תמונה” כניסה משלו, באמצעות הצגת תהליכים, תופעות, סיכומים ותעודות – תוך מאמץ אינטנסיבי לצאת ממעגל “משפחות” הקהילייה האמנותית המקצועית ולהגיע למעגלים חברתיים נוספים. חשיבותם הלא מעורערת של כתבי עת ומוספים קיימים מוגבלת משהו, לדעתנו, על ידי תפוצה נמוכה. “מושג” מכיר בערך התפוצה כקנה מידה לעניין ולנוכחות, ולא רק כקנה מידה מסחרי. בתקופה המוגדרת כ“עידן הפרסומת והאינפורמציה” יהיה זה כמעט לא טבעי להתעלם מכך ולא להפעיל עיתונות שעניינה תרבות ואמנות, לפי תפיסה עיתונאית־אינפורמטיבית בכלים קלים, בשפה שווה לכל נפש ובהרחבה חילונית של הערכים “תרבות ואמנות”.

“מושג” מתייחס ל“תרבות ואמנות” כמושגי עבודה שוטפת. התייחסות שאינה מפחיתה מ“יראת הכבוד” ומאידך שומרת מפני נפיחות ומאפשרת “עבודה” בקלות משחררת ובריאה.

השיקול המנחה את “מושג” הוא אפוא עיתונאי־פופולרי, נקי מיומרות מיסיונריות.

“מושג” לא נולד עם מקל מחנכים בפיו והוא מבקש ליצור מעין שותפות עם קוראיו, הבנויה על ענייניות ועל צורך זהה.

“מושג” מרשה לעצמו שני דברים. האחד, לדלג על התייחסויות והגדרות כ“ממסד”, “תלוי” ו“בלתי תלוי”. האחר, להצהיר שאינו “אוונגרד”, אם כי מרצו מוקדש, בין היתר, להצגת פנים חדשות וסגנונות, שאינם מקובלים על הרוב.

כמה הערות על המדורים ועל אחדות מן הרשימות בגיליון זה:

* * ששת העמודים המרכזיים (45 – 50), המוקדשים הפעם לאמן מנשה קדישמן, יוקדשו בקביעות לאמן ישראלי, אשר יגיש על פניהם תצהיר אישי או הצעה/הצעות או סיכום של עבודותיו. “מושג” רואה בזאת אחת הדרכים לבלום את סכנת השִכחה המאיימת על היצירה הפלסטית בישראל, שאינה מתועדת כראוי, אם בכלל.

* הערות על פיסול בנוף (עמ' 66 – 69) בגיליון זה כותב הפסל יחיאל שמי; תצלומי עבודותיו כלולים בתערוכה “פיסול בנוף” שאורגנה על ידי “עיצוב” (המדור לאמנויות פלסטיות שליד האגודה לקידום אמנות לעם).

“הערות על…” של יוצרים בתחומים השונים יפורסמו ב“מושג” ובדרך כלל ללא צמידות מחייבת לאירוע. “הערות על…” יספק אפוא גם את הצורך של “מבט לאחור” לאותם יוצרים על יצירותיהם.

* * המסמך (עמ' 32 – 34) המוגש בגיליון זה הִנו שיחת שחזור של קבוצת חיילים, שבמלחמת יום כיפור השתתפו במסע הצלה ואסון בחרמון הסורי. הקשר של מסמך זה ל“מושג” הוא קשר של אותנטיות ושל איכות הנקלטת בפוקוס רחב הרבה יותר מן המסגרת המצומצמת שאליה כוון (חוברת זיכרון).

* * שיפוט מהיר (עמ' 64 – 65) הוא מדריך מסווג של הצגות, מופעים, ספרים, תערוכות וכו'. זהו מדור מערכתי, הנכתב על ידי משתתפי ומערכת “מושג”, לפי תחומי ההתעניינות וההתמחות. המדור קונה את חירותו מלחצים ומהתחשבויות אישיות במחיר, הכבד יחסית, של צבירת אמון אטית למדריך ביקורתי בלתי חתום.

* * צילום (עמ' 42 – 44). “מושג” מקבל על עצמו, החל מגיליון זה, להכיר לקורא את הצילום כאמנות. ברשימה הפותחת, הפעם, ההתפתחות שחלה בשדה זה, שבמרוצתה הפך הצילום מתחביב “מתפוצץ” לאמנות אנינה.

* * פנקס ישראלי (עמ' 75) יהיה אכסניה לתגובות על תופעות שונות, עקרוניות או שוליות, בחיי התרבות והאמנות בארץ.

“מושג” אינו נחלק בשווה בין התחומים השונים. הגיליון הראשון “נוטה על צדו” לציור ולפיסול. גיליון שני נוטה למוזיקה. הכול לפי הנסיבות ולפי הצורך הפנימי. “מושג” עשוי להופיע מדי פעם בפעם במתכונת של 76 עמודים. מערכת “מושג” מחכה לתגובתך, להערותיך ולהצעותיך.

שלך

המערכת

מושג, גיליון מס' 1, אפריל 1975

קורא יקר

קורא יקר,

בעמוד מס' 2 תמצא את דבר המו“ל (האגודה לקידום אמנות לעם) בניסוחו של יו”ר האגודה, ד"ר מכמן־מלקמן, המודיע על סיום הופעת “מושג” במסגרת “אמנות לעם” תוך פירוט הנסיבות והבעת צער. “אמנות לעם” תסדיר, תוך פרק זמן קצר, את החזרת החלק היחסי של דמי המנוי השנתי, ויש דואג להסדרה עניינית של עסקי המנהלה של “מושג”.

מערכת “מושג” מעריכה את הודעת היו"ר כערכה, ומוצאת חובה נעימה להודות לאגודת “אמנות לעם” על יחסי העבודה המתוקנים ששררו בין המערכת לבין האגודה, שנקטה בדרך כלל מעורבות מתונה ודיסקרטית בעניינים של תוכן ושל כיוון הירחון.

מערכת “מושג” אינה שותפה להחלטת האגודה ובוודאי אינה מכירה בתוקפם, בהגיונם ובבריאותם התרבותית של נימוקי ההחלטה לסגור את “מושג”. אין לנו כמעט ברירה אלא לחזור על כמה אמיתות ידועות:

1. ירחון לתרבות ולאמנות במתכונת “מושג” אינו יכול להיות רווחי בישראל.

2. החברה הישראלית חסונה דיה כדי לשאת בהוצאה הכספית של ירחון לתרבות ולאמנות.

3. “מושג” היה הירחון היחיד בישראל לתרבות ולאמנות ומילא תפקיד מיוחד משלו.

4. האנשים המופקדים במשרד החינוך והתרבות, במועצה לתרבות ובמוסדות אחרים על “נושא” התרבות חייבים היו להבטיח המשך הופעת “מושג”.

5. אין לצפות, במציאות הישראלית, לעזרת מתנדבים או גופים פרטיים. לחברה הישראלית גופים רשמיים המופקדים על “התרבות” והם החייבים לספק שירות זה.

6. הוצאת “מושג” אינה יכולה להיות מותנית בהכנסותיו הכספיות, כבר כעבור שנת חיים אחת; מה גם של“מושג” היתה תפוצה גבוהה בקנה מידה ישראלי.

7. השיטה של קטילת גופים תרבותיים קודם שהספיקו לצמוח או תוך כדי צמיחתם – היא שיטה פסולה, אנטי־תרבותית והיסטרית.

8. האנשים המופקדים על “התרבות” חייבים היו לנהל מאבק קשה ובלתי מתפשר נגד קיצוץ תקציב התרבות והאמנות. מאבק זה הוא אחת ההצדקות העיקריות לעצם נשיאתם בתפקידם הציבורי. זהו המאבק על סולם העדיפויות הערכי של החברה הישראלית.

9. סגירת “מושג” היא תחילתה של מפולת בשטח זה ותעודת עניות אישית לכל אחד מן המעורבים, שלא השכיל לשחק את המשחק הישראלי של כוח־מול־כוח.

10. התרבות והאמנות כפי שהן מתבטאות במפעלים כגון מוזיאונים, תזמורות, תיאטראות או כתבי עת – אינן יכולות שלא להיות מסובסדות בישראל, הטוענת לדימוי תרבותי.

11. התרבות והאמנות המסובסדות הן חלק מהותי מהתנאים הסוציאליים להם זכאי האזרח הישראלי.

אין קושי להרחיב ולפרט נקודות אלה ואחרות, אך העניין בכך מוגבל. מערכת “מושג” אינה רואה בהזדמנות מצערת זו את שעתה “לסגור” חשבונות או לנסח תצהירים. עובדה אחת שרירה: אגודת “אמנות לעם” מסיימת קשריה עם “מושג”, שאינו יכול, ככל הנראה, לשאת עצמו בלעדיה. האפשרות שגוף אחר יוציא את “מושג” קיימת, אם כי מסופקת ביותר, והודעת “אמנות לעם” (שאיתה ועם הנמקותיה הספציפיות אין לנו עניין להתפלמס) סוגרת את פרק “מושג”. וכך, במעמד צד אחד בלבד, נסגר תיק תרבות (“מושג” 1975 – 1976) נוסף.

עם זאת, יש להתייחס לטיעון אחד, שחזר ועלה: מחשבה בלתי סבירה היא זו המבקשת או שביקשה ש“מושג” יהיה מוצר שווה־לכל־נפש או שינחל הצלחה גם בעיר וגם בכפר, גם בתל אביב וגם בעיירת פיתוח. ל“מושג” היו אמנם מנויים רבים במקומות ובאזורים שמחוץ למרכזים הגדולים, אך מעולם לא נראה למערכת כי הנחלת האל“ף־בי”ת היא מתפקידה. הירחון נועד לציבור והגיע אל ציבור בעל סל מזונות תרבותי מסוים. אכזבה מן העובדה ש“מושג” לא היה נפוץ במיוחד באזורים מסוימים, היא יותר אכזבה מאזורים אלה ומן השיטה בכלל מאשר מ“מושג”. ובלתי סביר לבוא איתנו חשבון על מציאות דברים שלא אנחנו יצרנו אותה ושכולנו חלק ממנה ושאחדים מאיתנו אחראים לה יותר מאחרים.

העובדה הבסיסית, המסורתית והאופיינית לישראל היא שלאיש בעצם לא אכפת יותר מדי. יסגרו – יסגרו, אני את עורי הצלתי. הסביבה התרבותית שלנו מפולגת ומסוכסכת והיא אינה מזהה את האינטרס הקיבוצי האמיתי שלה, וודאי שאינה מזהה את האיומים המתקדרים מעליה. לסגירת “מושג” תהיה, ככל הנראה, השלכה על עתיד כתבי עת אחרים, תיאטראות, פעילויות וגופים תרבותיים נוספים.

מערכת “מושג” נפרדת אפוא מן הקוראים, המנויים, הכותבים ומכל אלה שליוו את הירחון עד כאן.

שלך

מערכת “מושג”

מושג, גיליון מס' 13, אוגוסט 1976

המלל האווילי המתוק הזה

לפעמים, בדרך כלל בשעות הערב, יוצא מן המקלט איזה מלל מתמשך. מישהו מספר על משהו שקרה לו, או מציג תיאוריה על אודות נפש האדם, או מתאר את זריחת החמה. אתה מקשיב למלל, התִפלות מצטרפת לטיפשות הקלה, הטיפשות לאווילות הגמורה, אבל יש קסם מסוים בתופעת האדם המדבר אל תוך מיקרופון בחדר אטום, ובאדם המדבר בכלל. לתפלות יש מתיקות משלה, ותמיד קיים סיכוי שלעולם אינו מתגשם. הסיכוי שאיזושהי אִבחת שיגעון תקרע את המלל, שהמדבר יצהיר איזו הצהרה לא־צפויה, שהוא יצחק צחוק שבור, היסטרי, לא־רדיופוני לתוך המכשיר, שהוא יודיע שהוא משתגע, שיבקש עזרה.

כיוון שהתחלת להקשיב, אתה ממשיך. לאות עוטפת את אוזנך, אבל האדם המדבר מרתק אותך. אולי זו העובדה שהוא בכלל מסוגל לדבר, שאתה בכלל מסוגל להקשיב, שיש בכלל איזשהו ביקוש לדברים שהוא אומר. כמות מסוימת של דיבורים מבקשת להשתחרר לחלל, ומישהו עושה בשבילך את העבודה. גם מהקיטש הדוחה ביותר אינך יכול להסיר את מבטך. ייתכן שכבר בקיץ הזה יחודשו ערבי הראיונות.

תן 2000 מילה על מי שלא יהיה

מישהו, מי שלא יהיה, מת היום לפני עשר שנים, או לפני מאה שנה. אפשר לנסוח אותו ב־2000 מילה. הוא היה צייר, מוזיקאי, גיבור, משהו שמצדיק 2000 מילה במוסף של שבת. תמיד יימצא מישהו שיתיישב לקרוא את זה, כמו שיימצא מישהו שיגיד שטוב שנותנים חומר כזה בעיתון, כי זה תרבותי, או כי זה לפחות לא הורס לאנשים את השבת, כמו שהורסות כל החדשות והנבואות השחורות. 2000 המילה צריכות להתחלק לשלושה חלקים. מבוא – כלומר, פתיחה כללית המבכה את הזיכרון הקצר של דור שאינו זוכר את אבותיו הרוחניים או המדיניים. אם השתמשת בפתיחה זו בשבוע שעבר, נסה פתיחה אחרת. נסה את פתיחת־המתח, נוסח: “צ’ייקובסקי, בועלן של אלף וינאיות עליזות, לא ידע בחייו רגע אחד של אושר…” אם בפתיחה זו השתמשת בשבוע שעבר, נסה את פתיחת־הגאונות, נוסח: “מוצרט בן השנה הודה לקהל המשתאה, שהריע בעומדו על רגליו… אז כיסה את עיני הוריו… העתיד החל להיראות מבטיח יותר…”

גוף המאמר – כאן יבוא סיכום של המצוי בכמה ספרי עזר, אנציקלופדיות שימושיות. סיכום המתובל בנופך אישי; כלומר, באמירות כלליות ההולמות כל לוויה, ובאנחות שבר עמוקות ההולמות כל נושא תרבותי, ובהבעות־ספר עליזות המעידות עליך שאתה נבון מכדי להעמיד סימני קריאה בסוף משפט.

סיום המאמר – הסיום מחייב אותך לקחת בחשבון את האפשרות שקורא כלשהו הגיע לסיום, על כן רפד את מוחו באיזו מחמאה שתצדיק ותחבב עליו את מאמציו, משהו בנוסח: “אכן, מעטים יודעים שזהו דיוקנו האמיתי של הסופר בעל החזות המהודרת…” לכל פתיחה תמצא קורא משלה, ולכל נפטר תמצא צידוק בן 2000 מילה; ואת העובדה שגם אתה צריך לחיות ממשהו, אתה פטור מלהוכיח.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 9.4.76

טלוויזיה ברחוב הראשי (מתוך מקבץ תל אביבי)

אתה לא תמצא את זה באף בירה מערבית מוכרת. אם כן, אז סליחה. אנשים עומדים בערב, ברחוב, מול חלון או סלון־הטלוויזיות שברחוב הראשי, וצופים בשידורים: זה הסוד שלי, מה זה ואיך, מבט, מחפשים את המטמון, פסוקו של יום, עד הסוף, עבודת מחקר לסוציולוג, או לפסיכולוג צעיר.

בהתחלה אתה חושב שקרה משהו מיוחד ומצטרף לצופים. תוך דקה מתברר ששום דבר מיוחד לא קרה, אלא אם כן השידורים הרגילים הם משהו מיוחד. עוד נמצא את תמונת רחוב זו בשיר תל אביבי, וכך נזהה את השיר כתל אביבי, כי רק כאן זה קורה. אולי זה קורה גם בירושלים ובחיפה, אבל שם הרי באמת אין מה לעשות בערב.

אתה מסתכל על האנשים המסתכלים בטלוויזיה דרך חלון הראווה, ואתה רואה שהם נראים בסדר גמור – ראש, כובע, שתי רגליים, מכנסיים, ידיים. מעשנים, צוחקים, בוכים. באמת, רגיל ובסדר גמור. ייתכן שיש להם בבית טלוויזיה, אבל יש כמה הבדלים בין זו שברחוב לבין זו שבבית – וההבדל המכריע, אותו אתה מגלה כעבור דקה נוספת, הוא זה שטלוויזיית־הרחוב היא טלוויזיה ללא קול. בגלל חלון הראווה, אין שומעים את חיים יבין, ורק רואים את התמונה. אני לא רוצה לבנות תיאוריות סביב זה, אבל בטוח שיש בזה משהו.

יכול להיות שזהו המרד האחרון של האדם בטכנולוגיה. הוא מקבל את התמונה ומסרב לקבל את הקול. יכול להיות, אך מסובך מדי. אם יש למישהו תיאוריה יותר פשוטה ומעשית נשמח לפרסם אותה במדור “מאורעות ופלאים בעולם הגדול”.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 30.7.76

“סקרו” את המוסר (מתוך מקבץ ניו יורקי)

בניו יורק בלבד יוצאים לאור לפחות מאתיים עיתונים, שבועונים, דו־שבועונים וירחונים. המילה המודפסת עדיין בחיים כאן, וככל שמרשל מקלוהן נשמע סביר יותר, כך תחזיתו על מות המילה המודפסת, מוכחשת יותר. אנשים מבקשים הוכחה לקיומם, להיותם בחיים. המילה המודפסת היא אחת ההוכחות. אתה כותב, סימן שאתה קיים. אתה קורא, סימן שאתה קיים. אתה קורא על עצמך, סימן שיש עצמך. אתה כותב על עצמך, סימן שיש עצמך. העיתונים הגדולים אינם מכסים את כל השטח. ה“ניו יורק טיימס” מזה וה“וילג' וויס” מזה, משאירים שוליים רחבים. כאן, בשוליים האלה, יש פעילות, יש אנשים, אנרגיה, חיים המבקשים להיות מכוסים במילים. והמבקשים להודיע על קיומם באמצעות המילה המודפסת. עד שה“ניו יורק טיימס”, למשל, יתפנה להקדיש להם מילה מודפסת, הם יכולים למות מחוסר תשומת לב. וכך יוצא כאן כתב עת להומואים מאת הומואים, או כתב עת לקולנוענים מאת קולנוענים, או כתב עת לאנשי קראטה.

“סקרו” הוא עיתון של איש אחד, אל גולדסטיין, העיתון מוקדש למין, למלחמה בעד מין חופשי, משוחרר, לא מצונזר. אל גולדסטיין מאמין שאם EAT יכול להופיע כמודעה בעיתונות הלגיטימית, אז גם SCREW יכול – כי שתיהן פעולות פיזיות טבעיות לגמרי, וכי שתיהן מוסריות ולגיטימיות באותה מידה. אבל, כידוע SCREW לא מופיע בעיתונות. ולגולדסטיין יש, “סקרו” משלו. זהו עיתון מין המצוי מעבר לפרסומים נוסח ה“פלייבוי”, למשל, “סקרו” מספק את החומר עצמו, וקורא לילד בשמו. תוכן העניינים של גיליון מס' 393: כל מה שתמיד רצית לדעת על מין, והפעם על פטמות; מחקר על הג’יגוליס בקאן; ריאיון עם הפורנוגרפית הלונדונית היפה טופי אוואנס; גבר בן 40 מספר על טיפול ראשון בחייו “בלי ידיים”. קשה לתרגם את השפה הזאת, אבל קל לתפוס את הפרינציפ. הכול מוגש שם על הצלחת, בלי איסור ובלי יער. מה שאתה רואה, זה מה שאתה קונה, ומה שאתה קונה, זה מה שאתה אוכל.

אנשים מעוניינים בחומר הזה וקונים אותו, האמא היהודייה הטובה של גולדסטיין לא מממנת את “סקרו” מחסכונותיה. גם המועצה לתרבות ולאמנות לא. מחיר גיליון דולר אחד, וזה הרבה בשביל עיתון המודפס על נייר עיתון, ללא הדפסות צבע. אבל, ככל הנראה, זה לא יותר מדי בשביל האנשים המוצאים ב“סקרו” את מה שאינם מחפשים ב“ניוזוויק”, למשל.

כשג’ימי קארטר הצהיר על מחשבות מין, הזדעזעה אמריקה הלבנה הטובה והמוסרית. עורך דין מאוקלהומה הצהיר שהוא לא מסוגל לבחור לנשיא אדם בעל מחשבות אנטי־אמריקניות שכאלה. וגברת מאיווה אמרה, בשידור רדיו: היום הוא מסוגל לבגוד באשתו, ומחר בכל אמריקה, באדם כזה לא אבחר לנשיא. בחברה בעלת תקן מוסרי רשמי מיושן־צבוע, “סקרו” ממלא תפקיד מסוים. הוא אינו קול האמת. כי הוא לא מספיק בנאלי. הוא אינו קול התבונה, כי הוא אינו. הוא תזכורת קבועה ועקשנית, די משעממת, לכך שקיים מין אחר, ושקיימים מושגי־מין שונים מאלה של ה“ניו יורק טיימס” ומאלה של עורך הדין והגברת הנ"ל.

“סקרו” נראה כאגו־טריפ של איש אחד, “סקרו” יושב בנוף המקומי בטבעיות. כל ילד יכול לגשת לקיוסק ולקנות אותו; וכל ילד יכול שלא לקנות אותו, אלא לקום ולפתוח לעצמו “סקרו” משלו. אין בניו יורק צורך ברישיון כדי להדפיס עיתון. יש צורך רק בצורך, ו“סקרו” מוכיח שיש צורך.

עיר על ערוץ אחד (מתוך מקבץ ניו יורקי)

עכשיו כבר יודעים מי הנשיא. לא פורד ולא קארטר יחליפו את EAT ב־ THINK או יאסרו באופן משמעותי נשיאת נשק פרטי ברישיון, והעיר עדיין תבקש שיפוט־מהיר ונקמה. גם פורד וגם קארטר מבינים שהזכות לנשק פרטי (באמצעותו מבוצעים, לעתים קרובות, מעשי פשע) היא, בעיקרון, זכות הפרט כמו הזכות להגנה משפטית. בינתיים אנחנו יושבים בצ’לסי־הוטל וצופים בסיבובים האחרונים של פורד־קארטר, את פורד משחק פורד, ואת קארטר משחק קארטר, וכל מי שחושב עצמו למבין במשחק הפוליטיקה תקשורת הזה, יודע לומר שאלה דמויות־בובות וכו' וכו'.

בצ’לסי־הוטל שלוש מאות חדר, בכל חדר מכשיר טלוויזיה, הדלוק עשרים שעות ביממה, מחר תקרה תקלה כל הטלוויזיות יקרינו רק על ערוץ אחד (מתוך שלושה־עשר הערוצים של ניו יורק). כל האנשים יסתכלו באותו ערוץ, יצחקו ביחד, ייבבו ביחד, ישתוממו ביחד, ישתעממו ביחד, באותה דקה, באותה שנייה. ייגשו למקרר ביחד, לאמבטיה, לאסלה, יחזרו לכיסא ביחד. במשך עשרים וארבע שעות יאבד הקשר עם הערוצים האחרים, המערכת תשותק. פורד וקארטר ידברו אל מסכים מתים, באותה שנייה, מול אותה תמונה על המסך, מתוך אותם מניעים ובאותו אופן יירצחו עשרה אנשים שונים, ייזרע זרע לעשרה תינוקות חדשים.

הצ’לסי־הוטל יעבור תוך דקה לשנת 2000. הגפיים של הצופים יתנוונו בתוך עשרים וארבע שעות. מהצופה יישארו רק מוח וזוג עיניים שישדרו תמונות למוח. הערוץ האחד ישדר הוראות: כיצד תניע את גופך המנוון אל האמבטיה; כיצד תרגיע את עיניך, הדבר היחיד הזז בגופך, והמחובר בקשר אלקטרוני לקופסת הטלוויזיה; כיצד תניח את ראשך הביצתי הענק על כתפך המנוונת; כיצד תרגיע את הכאב בכפות הרגליים שפעם היו לך; כיצד תקרין במוחך תמונות מן העבר האזרחי או המשפחתי שלך.

תוך עשרים וארבע שעות יסתגלו המפעילים של הערוץ האחד למצב החדש. בצ’לסי־הוטל יֵשבו שלוש מאות ראשים ביצתיים מול ערוץ אחד שיקרין תוכניות דוקומנטריות על מלחמת העולם השלישית, על תקופת הרוטרבול, על תקופת הפלסטיק בה אנשים עוד עסקו במין וכתבו שירה. איש לא ידע מי היה הנשיא בין השנים 1976 – 1980, התקלה האלקטרונית שרפה את זיכרון השנים האלה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 5.11.76

נאום הגבר

גרי גילמור, הנידון למוות בירייה, מציג בחסות הטלוויזיה האמריקנית את הדרמה החזקה ביותר של לפחות העשור הנוכחי. הטלוויזיה הישראלית הקרינה קטע קצר בו מופיע הנידון למוות בפני ועדה שיפוטית ודורש את הוצאתו להורג. הקטע הקצר נראה כלקוח מסרט טלוויזיה מצוי.

התפאורה מוכרת מהסדרה “פרקליט לכל עת” ומסדרות אחרות. חברי ועדת השיפוט נראים כשחקנים המשחקים חברי ועדה שכזו. גם “הגיבור” נראה כשחקן המשחק נידון למוות הדורש את הפעלת הצדק. הקטע צולם באותה טכניקה ובאותו היגיון בו מצולמים סרטי טלוויזיה. הטקסט של הנידון למוות (“… לקחתי את פסק הדין ברצינות, לא ידעתי שזו בדיחה…”) הוא טקסט מובהק של תסריטאי סרטים מסחריים, חיתוך הדיבור, האינטונציה, הדגשים, העוויית הפנים של הנידון למוות שבמציאות, היו העתק מדויק של שחקן מתורגל המשחק גיבור שכזה.

כל ילד שקרא כמה ספרים יכול לומר כאן שהטלוויזיה מביימת את החיים. או שהחיים הם ראי הטלוויזיה. כל ילד שראה תיאטרון ב־20 השנים שעברו ימצא בדרמה הטלוויזיונית הזו חלק ניכר מהחומרים ומהתחושות שאצל המחזאים בקט, יונסקו, אדאמוב, פריש, פינטר, ז’אנה ואחרים; וכן חומרים שאצל האמנים אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, אדוארד קינהולץ ואחרים.

הנידון למוות הוא הכול ביחד, הוא השחקן/הבמאי/יוצר המייצר את התופעה הטוטלית ביותר. הוא משחק את עצמו במשחק של חיים ומוות. על הגבול הדק שבין אובדן השפיות ובין מהתלה מזוויעה, תוך ניצול היכולת המטושטשת שלנו להבחין עוד במקרים שכאלה בין מציאות לבין דמיון. אנחנו יושבים בבית ומסוגלים לתפוס שבעצם אנחנו כבר לא מסוגלים להגיב באמת. אנחנו צופים בדרמה הנכתבת פרקים־פרקים תוך כדי האירוע עצמו. סדרות הפרקליטים למיניהן, סרטי אימים למיניהם, ספרות של אסימוב ומקלוהן, סרטים בדיוניים, תמונות טלוויזיוניות של הוצאה להורג בווייטנאם ושל איבוד עצמי לדעת בשרֵפה. ספרות טלוויזיה, ספרי קומיקס, קתרינה בלום, טרומן קאפוטה, מלכוד 22, תחריטים של גויה, האחים קנדי, הטלוויזיה המצלמת את רצח קנדי תוך כדי הלם העתיד, ג’ורג' אורוול, קפקא, קולומבו, קוג’אק, כל הבליל הזה – הכין אותנו כצופים פסיביים, מתורגלים ומקצועיים, לדרמה של הנידון למוות. אתה מחכה לקולומבו שייכנס ברגע האחרון וימסור לבית המשפט כי הנאשם חף מפשע או משהו כזה. אתה מחכה לגויה כצייר עיתונות היושב בבית משפט אמריקני, בו אסור לצלם, ומשרטט את דיוקנאות הגיבורים וכותב בשולי הרישום: “את זאת ראיתי בעיני”.

הנידון למוות מקצועי מכדי שתאמין שהוא אכן קיים. הוא מציאותי ויעיל עד לרגע האחרון. הוא חותם על חוזה להסרטת חייו ומותו, מסדיר את עניין התגמולים, דואג לסעיפים הקטנים. מכריח את מערכת השיפוט לעמוד בעקרונותיה, הוא הופך את חייו ואת מותו לאגדה ומציל את עצמו מגורל אלמוני של עוד נידון אלמוני שנשפט על פשע כמעט שגרתי והסתלק מן העולם כמעט כמו תרנגולת או להבדיל, חייל אלמוני או קורבן של תאונת דרכים. הוא מכריח את חברת ההמונים לזכור אותו, להביט בפניו. הנידון למוות משתמש באמצעים של החברה המודרנית. בשיטות הפרסום והפרסומת. בטלוויזיה. הוא מין מריונטה אשר פתחה את פיה ופנתה לקהל.

החברה הנזקקת לעונש המוות כדי לספק את רגשות הנקם שלה, אך הנרתעת מלהפעילו קודם שהקורבן ישלים את התהליכים המקובלים – מגלה כי הקורבן הפך לצייד. הוא רודף את החברה, באמצעות העיתונות והטלוויזיה. הוא אינו מבקש חנינה. אינו נוקט תכסיסי השהיה, אינו מעורר רחמים, לא מחכה לאנשי הרוח שייחלצו לעזרתו, דורש להפעיל את החוק כאילו היה הוא הציבור ולא הנאשם.

להזיה הריאלית הזו מוסיף הנידון למוות הצהרה: “אני רוצה למות כמו גבר”. ההצהרה מצטרפת להצהרות ולסיסמאות אחרות שנקלטו במוחנו לאורך השנים: “אני רוצה למות כמו גבר” נשמע כתמליל של השחקן גארי קופר במערבון משנות ה־40, או כמו סיסמת הייצור האמריקנית “השמים הם הגבול”, או כמו “טוב למות בעד ארצנו”, או “תן לגבר גולדסטאר”, או “אמריקה יפה. כי היא גדולה”, או “מכונית לכל פועל”, או “הטובים לטיס”.

הנידון למוות פונה לאומה הצורכת כל ימיה והפולטת כל ימיה סיסמאות קרטון ואמיתות פלסטיק, הנידון למוות רוצה למות כמו גבר, ומפעיל את צינורות ההזדהות הגברית הפופולרית, הנבערת והפרימיטיבית. ההכרזה כאילו מעמידה אותו לצד המתיישבים האמיצים במערב. מניפי דגל איוו־ג’ימה וכל יתר הבחורים הטובים היודעים שגבר נבחן במעשיו וחייב לשלם בעד מעשיו. הבחור הרע, רגע לפני מותו, מבקש למות כמו הבחורים הטובים, כמו גבר. באמריקה כבר כמעט שכחו מה זה למות כמו גבר. הבחורים שנפלו בווייטנאם, כך מבינים היום, היו קורבנות מיותרים של מלחמה מיותרת. גם בנו של ה“סנדק” מת בעצם לא בדיוק כמו גבר, כי הוא לא הלך לקראת מותו ונרצח מן המארב. למות כמו גבר זהו טקס שכלליו כמעט נשתכחו, והנידון למוות מציע את הגרסה שלו. קארל צ’פמן והרוזנברגים וואסקו וואנצטי היו תיקים משפטיים מורכבים. הגיבור של 76' מבקש מוות מהיר, ללא סיבוכים משפטיים, כאילו הוא נשפט בעת כיבוש המערב על ידי אויב אינדיאני, במסורת השנים הטובות והגבריות ההן, כאשר האוויר היה נקי, האנשים פשוטים ועורכי דין לא חצצו בינם לבין החיים.

הטלוויזיה אוהבת הצהרות כמו “אני רוצה למות כמו גבר”, כי הן בעיקרון של סיסמאות הפרסומת. קצרות, נוגעות להרבה אנשים, לא מתחכמות. ייתכן שבשבוע הבא תופענה בשוק חולצות של אני רוצה למות וגו'. ייתכן שאם כל העסק הזה היה תרגיל באזרחות בלבד, ולא עסק שיש לו גם צד אחד מעשי־אמיתי – הנידון למוות היה מופיע, דקה לפני הריגתו, כדוגמן פרסומת לבושם גברים, ואת שכרו תורם לאגודה לשיקום נוער עבריין.

הכול, כמעט הכול ייתכן במציאות בה אנשים צופים בנידון למוות כפי שהם צופים בתחזית מזג האוויר. במציאות המורכבת מתקדימים כגון ההוצאה להורג הפרטית בווייטנאם מול מצלמת הטלוויזיה, אתה מסוגל לומר שזה מזעזע, אבל אתה כבר לא מסוגל להזדעזע. אתה חלק מהחברה שהחלה להזדעזע. אינך מזדעזע לא מפני שאתה משוכנע שהאיש חייב להיענש. אלא מפני שאינך תופס שזה אכן קורה, שאדם חי מבקש שיהרגוהו. אינך תופס, כי אתה מאמין שזה למעשה קורה רק במציאות־של־הטלוויזיה. האימג' של הנידון למוות מסתדר בזיכרון שלך לצד קוג’אק, המונה ליזה, מאו, טרזן, צ’ה גווארה, החונק מבוסטון, תלוי מי אתה וכמה זמן אתה קולט שידורים. מזון לעוס, סיסמאות, תמונות וזבל שאינך יכול להימנע ממנו.

אתה יודע שזה בדיוק כך. שזה בנאלי, שבנאלי לומר שזה בנאלי. לומר שאתה לא מזדעזע. שאתה חלק מחברה שחדלה להזדעזע וכו'. אבל אתה גם יודע שזה בדיוק כך, שהפילוסופיה־בגרוש היא הפילוסופיה המפעילה את חייך. ושהנידון למוות הבא אשר יבקש למות כמו גבר, כבר לא יעניין אותך, כי הוא לא יעניין את הטלוויזיה, כי הוא ייחשב לרפרודוקציה של הנידון הנוכחי. רק הנידון הנוכחי הוא מקרה פרטי, מקורי. על הבאים אחריו לא יֵדע כמעט איש. כי הטלוויזיה תניח לו למות אלמוני. בעצם היית רוצה לדעת עוד כמה דברים. למשל, מה הנידון חושב על העולם הבא, האם הוא חושב שהחברה אשמה. ועוד שאלות משעשעות שכאלה; היית רוצה שהנידון יישאר על מסך הטלוויזיה עוד מספר דקות. גם את הנזיר הקמבודי ראית נשרף עד הסוף. כאשר אתה חושב על כך פעם נוספת אתה מרגיש שכמה סופרים ואמנים, במשך השנים, סימנו לך את האפשרות שתגיע למצב של צופה פסיבי ושווה נפש במחזה שכזה. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר כאן, שאתה חלק מסטייה, ושהעובדה שאנשים כבר לא מדברים על כך, אינה מפחיתה כהוא זה ממועקותיך.

כל תלמיד תיכון שראה דיון טלוויזיוני על עונש המוות יודע שיש פנים לכאן ולכאן ואת הטיעונים היסודיים של המתנגדים ושל המחייבים. הנידון למוות מציג למעשה שיעור באזרחות לחברה שרק לפני מספר חודשים אישרה מחדש את עונש המוות באמצעות בית המשפט העליון שלה. פרופסור היווד בורנס – פרופסור למשפטים באוניברסיטת ניו יורק, ולשעבר מנהל הוועד הלאומי של עורכי הדין השחורים של ארצות הברית – פירסם ב“ניו יורק טיימס” רשימה לכבוד האישור מחדש של עונש המוות קודם הדרמה של הנידון למוות. להלן תרגום חופשי חלקי של רשימתו.

"זה יכול להיות נוח להתעלם מהשאלה הגזעית שבעונש המוות, אבל זה יהיה רחוק מלהיות הוגן… עוני וצדק מעמדי הם בוודאי חלק מהנושא… ההחלטה לחדש את העונש היא החלטה להרוג מאות אנשים שרובם חברים של מיעוטים גזעיים. בחברה בה המיעוטים אינם עולים על 20 אחוז מהאוכלוסייה, הרוב המכריע של הצפויים לעונש המוות כרגע הם שחורים (58 אחוז) צ’יקאנוס (3 אחוז) ואינדיאנים אמריקנים (2 אחוז)… גורמים חברתיים וכלכליים אלה הם, לעתים קרובות, תוצר של היסטוריה בת מאות שנים של העלאתם כקורבן באמצעות ובחסות שיטה משפטית. עבור השחורים, החומים והאדומים האמריקנים היה החוק לאמצעי בו הגזענות המכלילה של החברה הפנתה את הגזענות אליהם כפרטים, באופן שגולם במדיניות ובסטנדרטים של בקרה חברתית ושל פיחות ערך כלכלי.

"החוק מנציח את הגטאות ואת מצבם של הגטאות. סירוב לקחת בחשבון עובדות אלה רק ממשיך את עוולות העבר. העובדה שאין עוד הפרדת גזעים חוקית אינה אומרת שהשיטה המשפטית אינה נגועה בהפליה. גזענות היא חלק בלתי נפרד מן ההפעלה היומיומית של שיטת המשפט הפלילי. הגזענות מכתיבה את מי להאשים ובמה; מי יֵשב בהרכבים השיפוטיים הגבוהים ומי בנמוכים וכו' וכו'.

“אמריקה בת המאתיים עם ההיסטוריה שלה, מוכנה כעת להסתכל בשקט, אולי אפילו בשביעות רצון, באלקטרודות המוצמדות לראשים שחורים מגולחים, בגרונות אדומים המבקשים אוויר בחדרי הגזים, בצוואר חום המתכווץ כשדלתות המלכודת נפתחות…”

ההצגה של הנידון למוות היא משהו החי מעבר למאמרים, לפולמוסים, לדיבורים על גטאות ועל היסטוריה של עוול חברתי וכו', כי הנידון למוות הזה אינו נתון סטטיסטי. אינו בדיוק חלק מהסוציולוגיה של הנידונים או דוגמה אופיינית לה. לא תנחומים דתיים ולא אנשי דת יבטיחו לו חיים אחר המוות, אלא הטלוויזיה והשיטה המשפטית הנוטלת את חייו הן המבטיחות לו, עוד בחייו, חיים ומעמד בזיכרון של החברה לאחר מותו. הוא נמנע מהסוציולוגים, מהפסיכולוגים, מעורכי הדין, מאנשי הדת, מאנשי הרוח ומשאר האמצעים שהחברה יצרה כדי לרכך את המכה, לדחות אותה, לפעמים לבטל אותה – ובאופן כללי כדי לעשות את ההריגה החוקית גם להריגה אנושית סבירה, שתיתן למשפט הפלילי את הנינוחות ואת הענייניות של המשפט האזרחי.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 10.12.76

צלילי האושר (מתוך אלוף הזבל וכל השאר)

בינך לבין הבורא נמצאים אלפי גונבי דעת. בין האמריקני לבין בוראו נמצאים המטיפים. בילי גראהם, המטיף הגדול, הוא עכשיו חולה ולא צעיר, וקמו לו עשרות יורשים המנצלים במצח נחושה את השאיפה של עדר הבריות המבוהלות להחזיק במשהו יותר ממשי מאשר שידורי הפרסומת בטלוויזיה.

למשהו הזה קוראים כאן אלוהים, ואליו מגיעים, כמובן, גם בטכניקה של שידורי פרסומת וגם באמצעות הטלוויזיה. בעוד שבילי גראהם, שמשך אלפי אנשים והטיף להם מוסר באצטדיונים פתוחים, היה עדיין משהו מקורי – הרי חלק גדול של המטיפים החדשים הם פשוט גנבי סוסים המוכרים את הבורא כמו שמוכרים אבקת כביסה. וזה בסדר גמור, בתנאי שאתה בטוח שהבורא נתן במעמד הר סיני את אבקת הכביסה לעמו, ולא משהו אחר.

המטיף הנודד מן המערבונים עבר העירה, כי מה שהיה פעם הערבה השוממה והמסוכנת היא היום העיר וחיים בעיר. הוא אוסף אלפי אנשים באולם הצגות, קונה שעת שידור בטלוויזיה המקומית ונותן את הקטע שלו על אודות החיים, השטן, הבורא, האדם. התמלול שלו בסיסי, שדוף, בנוי על סיסמאות בעלות תחביר והיגיון מסחרי. ההצגה שלו היא אחד התיאטראות האמיתיים של החיים כי היא מוציאה החוצה חומר אמיתי של אמונות תפלות, היסטריה, פחדים משוגעים.

המטיף הוא דמות מתוכננת היטב. הוא נראה כפרודיה פרוורטית על האידיאה של המטיף. הוא מזיע חיוכי אושר ואהבת הבריות ורחמים וסליחה וגאולה, והוא מציע פדות מן השטן על המקום. הנה, הוא קורא לקהל, השטן יושב פה בינינו. השטן ערמומי, הוא מכיר את החולשות שלנו, הוא גורם לנו להאמין שאין אלוהים, לקחת סמים. עכשיו המטיף מפסיק, מביט בקהל ואומר: “מי שלקח סמים ורוצה להיגאל שיקום.” בחורה אחת קמה וקוראת, אני. המטיף אומר, בתי, אחותי, אם באמת ובתמים מבקשת את להיגאל, אמרי זאת בקול רם. הבחורה צועקת כן, כן, מתעוותת מבכי, רצה אליו, עולה לבימה. הוא מחבק אותה ואומר, את מרגישה? הנה הרגע, ממש הרגע, השטן יוצא ממך ואלוהים נכנס. השתחררת מהסמים! הבחורה מתמוטטת.

לא צריך להיות גנב כדי לחשוד שהבחורה היא שותפה של המטיף, ולא צריך להיות תמים כדי להאמין שהבחורה הבאה היא כבר סתם בחורה שראתה את הבחורה הראשונה, ושהתרגיל שיכנע אותה. כלומר, הבחורה השנייה והשלישית והרביעית המתעלפות שם כשהשטן עוזב אותן, הן בחורות מן השורה, התורמות עשרה־עשרים דולר למסע הצלב של המטיף נגד השטן, וקונות גם את ספרו “כיצד נגאלתי” או “עשר דרכים לאושר הרוחני”, בעוד שישה דולר.

מה שריתק אותי בחרא הקדוש הזה הוא הטכניקה של הפנייה אל הקהל. המטיף מדבר אל הקהל בסימנים מוסכמים ובשפת הצלילים, שהיא שפה אמריקנית מיוחדת. הוא מדבר אל אנשים הרואים טלוויזיה. שראו את הסרט “מגרש השדים”. שראו את העימות הטלוויזיוני בין פורד לבין קארטר. כלומר, לאמריקנים המותנים לתקן שפה של ג’סטות ריקות, משפטי אושר תעשייתיים, מוסר השכל מהיר. שטיפת מוח וצלילים המסמלים שמחה, עצב או מצב ביניים.

בטכניקה זו יש אלימות רוחנית כזו הנמצאת בנאומים לאומה על אודות “רוח האומה” או בתוכניות טלוויזיה שאינן מאפשרות לצופה אלא להיות פסיבי. במקום המילה “אלוהים”, בתמליל של המטיף, אפשר לשים “אבקת כביסה”. והתמליל יהיה הגיוני ושוטף, בדרך כלל, לא משום שאלה הן מילים נרדפות, אלא משום שהמטיף והתועמלן המסחרי הם תאומי זהות. צלילי האושר של הזוכים בתחרויות הפרסים שמארגנים יצרני אבקת הכביסה הם בדיוק צלילי האושר שמשמיעים הנגאלים מן השטן בהופעות המטיף. אין ספק, יש אלוהים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 4.11.77

מוניטין

ידיעות אחרונות

קורא יקר

קורא יקר,

הדבר הקשה ביותר (כמעט) הוא לכתוב את הפתיחה (“קורא יקר”) לעיתון חדש. אסור לכתוב שב“מוניטין” הושקעו הרבה מאוד עבודה, כסף (2 מיליון ל"י) או מחשבה – כי הקורא אינו מעוניין ב“סיפורים”, רק בתוצאה. אסור לי לכתוב ש“מוניטין” הוא תוצאה של עבודת צוות מאומצת – כי הקורא ממילא מאמין שזה כך, ומבקש שנחסוך ממנו את הצורך להתרגש מזה. אסור לי לכתוב ש“מוניטין” הוא העיתון שלך, או כל סיסמה אחרת בסגנון זה – כי הקורא רוצה גם להישאר לבד וגם להחליט בעצמו אם הוא מצטרף או לא.

מה נשאר אפוא לומר מלבד זה שב“מוניטין” הושקעו הרבה מאוד עבודה, כסף, עבודת צוות ושהוא העיתון שלך? הרבה מאוד, הגיל הממוצע של האנשים העושים את “מוניטין” הוא שלושים ושש. השקפת העולם המשותפת, בקווים כלליים, היא ליברלית מלאה. אולי זה נשמע כסיסמה, אבל היא מתפרקת היטב ב“מוניטין” שלפניך.

מדור הכלכלה (חמישה עמודים, חמישה משתתפים) נע ממדיניות כלכלית (ברוך בר – לשעבר עורך כלכלי ביומון “הארץ” ויועץ התאחדות התעשיינים; ויצחק טאוב – יו"ר הרשות לניירות ערך) דרך מדריך מחירים של דירות, שוק אופציות ובורסת האמנות. “מוניטין” תופס את המושגים “כלכלה” ו“אמנות” כאיברים של מושג אחד כולל: “תרבות”. תרבות לגבינו אינה פעילות אליטרית מוגדרת, אלא סך כל הפעילויות האנושיות: ספורט, מוזיקה, גסטרונומיה, עיצוב המוצר, אופנה, רכילות, סיפורת, פוליטיקה.

נחום ברנע ויעקב אגמון מכסים בגיליון זה את השטח הפוליטי הישראלי. יעקב אגמון מראיין את גורודיש, שמצא ב“מוניטין” בימה חופשית לחלוטין. אתה לא צריך להזדהות עם החשיבה של גורודיש כדי לזהות ולהעריך את החשיפה האישית, הכמעט בוטה, של האיש. “מוניטין” יראיין אישים שיש להם מה לומר, תהא עמדתם הפוליטית אשר תהיה. זו התחייבות. נחום ברנע כותב על אנשי בגין. כותרת הכתבה: “מסע לבגינגראד”, והיא מבוססת על שילוב של עובדות ושל התרשמויות. “מוניטין” בחר בבגין לא מתוך עמדה נוקשה כלפי ראש הממשלה ומדיניותו, אלא משום שבגין הוא היום ראש הממשלה, והוא “מה שקורה עכשיו”.

את כתבתו של נחום ברנע מלווה איור של האמן אורי הופמקלר, כפי שאיורי האמנים טל עמרמי, דן אלעד ויורם רוזוב מלווים כתבות אחרות. האיור המלא, העומד בפני עצמו, הוא חלק מהותי מן המדיניות החזותית־עיצובית של “מוניטין” – בדיוק כמו ההדפסה הצבעונית ונייר הכרומו (שיוחלף בגיליון מס' 3 בנייר מגזין מיוחד שהוזמן עבורנו). העיצוב הוא ערך כשלעצמו, ולו אחראי עורך העיצוב אלברט פלזון.

ל“מוניטין” הסכמים מיוחדים עם שבועונים אמריקניים ואירופיים וביניהם: “ניו יורק”, “אסקוואייר” והשבועון “שטרן” המערב־גרמני (ראה הכתבה “טרור”), עם הפסיכולוג כריסטופר מייסי, מי שהיה עורכו של המגזין “סייקולוג’י טודיי”, וכן הסכמים עם הוצאות ספרים המאפשרים פרסום פרקים מתוך ספרים שטרם נדפסו בעברית.

למעלה משלושים עיתונאים, אמנים ומבקרי אמנות (מוזיקה, קולנוע ועוד) תרמו לגיליון הראשון של “מוניטין”. אני מניח שחלק נכבד מהם ימשיך לרוץ איתנו ושאנשי מקצוע חדשים יצטרפו. “מוניטין” הוא, ללא ספק, מוצר מובהק של תרבות ושל חברת הפנאי הישראלית. והאנשים שעושים ומממנים אותו מודעים גם לקשיי השוק המקומי (אוכלוסייה קטנה, עיתונים קיימים, הרגלי קריאה וכו') וגם לצורך הברור במגזין חדש מסוג “מוניטין”. ההימור אפוא ברור לגמרי. ה“אס” שהיה לי ביד מונח עכשיו לפניך.

שלך אדם ברוך

מוניטין, גיליון מס' 1, ספטמבר 1978

קולות מן המחתרת

הרגע, ברגע כתיבת או קריאת שורות אלה, נולד עיתון מחתרת חדש איפשהו בעולם המערבי. ייתכן שהשער שלו יוקדש לדיוקן של הרברט מרקוזה שהלך בשבוע שעבר לעולמו, או למנהיג המחתרת הסנדיניסטית. העיתון החדש יהיה, בדרך כלל, עיתון אמנות. בערך אחת לחודש אני מקבל בדואר עיתון שכזה ממקומות כמו קנדה, מקסיקו, אירלנד, או ארגנטינה, או ארצות הברית, כלומר מכמעט כל מקום אפשרי. אני חושב שאלה קולות מן המחתרת הגדולה של העולם המערבי.

זו מחתרת מדוכאי אמצעי התקשורת. אסביר זאת כך: אמצעי התקשורת במרכזים הגדולים תפוסים, מלאים, מאוישים. אלפי אמנים, סופרים, מעצבים, מבקרים וכו' מסתובבים בניו יורק, למשל, מחוץ למערכת התקשורת (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) כשהאנרגיה העצומה שלהם ממלאת את המכנסיים שלהם. התנאים הכלכליים אינם מאפשרים הקמת עיתונים חדשים וכו'.

רק כאשר סביבה אנושית מסוימת מתגבשת לכדי יחידה כלכלית, מנטלית וסוציולוגית אחת, רבת־חברים, אפשר לחשוב על ייסוד עיתון. כך קרה בניו יורק עם “וילג' וויס”, או עם ה“סוהו ניוז” – שהם שבועונים שצמחו מתוך סביבה שכזו, שסיפקה את המו“ל, את העורך, את הכותבים, את החומר, את המודעות ואת הקונים. את המוטיבציה לא היה צריך לבקש, כי היא היתה אצורה כאש בעצמות. עיתונאי ניו יורקי חולם על עבודה ב”ניו יורק טיימס“, או על עיתון משלו. רק כאשר הוא חלק מקהילייה בעלת מודעות עצמית מפותחת, שה”ניו יורק טיימס“, למשל, לא מספק אותה, יש לו סיכוי לעיתון משלו. ארבע או חמש שנים לאחר מכן הוא ועיתונו מתמסדים כהלכה, ואז שאלות הפתיחה (“מי צריך עיתון חדש?”) אינן נשאלות עוד, כי הוא חלק מהנוף. ברגע שה”ניו יורק טיימס" ציטט ידיעה שפורסמה ב“וילג' וויס”, העולם הכיר ב“וילג' וויס” כמקור אינפורמציה, כעיתון.

רוב עיתוני המחתרת אינם “מחתרת”, אלא פרסומים שמחוץ לעיתונות הגדולה, זו הנמנית היטב והזוכה לכמות מספיקה של מודעות פרסומת. רוב עיתונים אלה, בעלי התפוצה המאוד מוגבלת, פונים לקבוצות התייחסות מסוימות, למיעוטים אתניים, להומואים, לבעלי נטיות פוליטיות אקטיביסטיים, ואז הם נראים, פחות או יותר, כמו העיתונות של מצפ"ן או של נאמני ארץ ישראל השלמה.

קבוצה בפני עצמה, בתחום עיתונות זה, היא גם נוגעת ללב וגם בעלת כוח. נכון לומר שהיא, בדרך כלל, עצבנית מאוד, ושעצבנות זו משדרת גירויים. נכון לומר שעצבנות זו עובדת בכל השפות. כלומר גוברת על מחסום השפה. אני מחזיק עיתון אמנות הכתוב ספרדית. אני לא שולט בספרדית, אך אני “קורא” את העיתון. אני מקבל את המסר מתוך התצלומים, העימוד, הסטנוגרפיה, הפורמט. לעתים קרובות העצבנות היא המסר, העצבנות עצמה, נטו.

אלה הם, בדרך כלל, עיתונים מיליטנטיים, הלוחמים בממסדים שלהם. הנשק העיקרי שלהם הוא העוני, זהו נשק יעיל למדי, כי הוא מעורר אמון, כי אנשים נוטים להאמין לעניים. תחושת העוני מושגת באמצעות תצלומים פשוטים (שחור־לבן), נייר עיתון זול, כריכה דקה, תצלום צבע אחד מפוגג את כל תחושת העוני. גם המודעות בתשלום בעיתונים אלה הן עניות, והן ניתנות על ידי הוצאות ספרים קטנות, או על ידי גופים כלכליים צנומים בעלי אוריינטציה פוליטית מסוימת. מודעה אחת של “אקסון”, של חברת נפט גדולה, מקפיצה את העיתון היישר למעמד ממסדי.

עורכי עיתונים אלה וכתביהם נמצאים למן הרגע הראשון בדרך המובילה אל חיק הממסדים. עד אז, הם מיליטנטים אנטי־ממסדיים. בארצות הברית, למשל, בה מופקים רוב עיתוני אמנות אלה, הממסד הוא אפשרותם היחידה של עורכים ושל כתבים אלה, כי לאורך זמן אין קיום מחוץ לממסד. אין גם במי להילחם באמת, כי כולם יודעים בדיוק במה מדובר. לא רק בארצות הברית, גם באיטליה או במקום אחר יודעים במה מדובר.

מדובר באנשים צעירים המוציאים עיתון אמנות מחתרתי, כי הביצים שלהם מלאות ואין להם איפה לפוצץ את האנרגיה שלהם, עיתון האמנות הוא האופציה שלהם. עיתון האמנות המחתרתי הוא שיקוף הרנטגן של שכבת צעירים בינלאומית, הדוברת למעשה שפה אחת, בעיקר חזותית, שלה מנטליות, כיוון וסימנים גרפיים משותפים. למשל, תצלום שער של דיוקן הרברט מרקוזה (התיאורטיקן של “השמאל החדש”), בטכניקה של צילום רשת, יוצר את הזיהוי הפוליטי־אמנותי של העיתון. שימוש נרחב בדיוקנים של פיגורות פוליטיות, אף הוא יוצר את הזיהוי המבוקש.

המאמץ העיקרי מוקדש ליצירת גיבורי תרבות חדשים. יש להבין זאת כך: תשומת הלב של הציבור נחה על שמות ידועים. בארצות הברית, למשל, גיבורי התרבות (Culture Hero) הם הסופרים טרומן קאפוטה, גור וידאל או האמן אנדי וורהול. עיתון המחתרת המצוי חייב ליצור גיבורי תרבות משלו על מנת להיות מזוהה, על מנת שהסביבה האנושית והתרבותית שממנה יצא ואליה הוא מגיב, תהיה מזוהה.

תהליך יצירת הגיבורים הוא, בדרך כלל, פרשה אנושית מרתקת, גם לעתים נלעגת וגם חומר חיים אותנטי. עיתון המחתרת יעשה פעולה כפולה: גם יתייחס לגיבורים הקיימים וגם ינסה לשרבב ביניהם את גיבוריו שלו החדשים. הטכניקה העיתונאית היא זו: הזכר את אנדי וורהול, ותוך כדי כך הזכר את הגיבור שלך. וכך תשתול בתודעת הקורא את השם החדש, בהקשר של אנדי וורהול. הגיבור הקיים והמוכר הוא השדה המגנטי של הגיבורים החדשים. לעתים קרובות יתקוף עיתון המחתרת את גיבורי התרבות ויטען שהם מנוונים, ממוסחרים וכו' וכו'. איש, וזה כולל בדיוק את כולם, לא יתייחס לכך ברצינות רבה מדי, בעיקר משום שאיש לא חושב אחרת, איש אינו חושב שזה רלוונטי.

הדרך אל חיק הממסד ארוכה, בדרך כלל. העיתון הוא ההוכחה שעורכיו אכן קיימים, ושאכן יש קהילייה של אמנים או של מיעוט פוליטי הזקוקה לו והמייצרת אותו. ברגע שהעיתון מת, כל הנחלים שבים להוביל אל ה“ניו יורק טיימס”. לפעמים העיתון ממשיך להיות גם לאחר שהקהילייה המקומית שלו מתה. כך קרה ל“וילג' וויס” הניו יורקי הממשיך להופיע ובהצלחה, לאחר שה"וילג' " עצמו כבר אינו קיים כקהילייה או כתרבות אוטונומיות.

החודש קיבלתי שני עיתוני מחתרת נוספים. “אמנות” היא הזיהוי הברור שלהם. הם מאשרים את התחושה שהאמנות, במובן הרחב שלה, היא היום כלי התחבורה של אינטליגנציה בינלאומית צעירה, המעבירה את המסר שלה באמצעות הקולנוע, האמנות הפלסטית והעיצוב החזותי. האמנות, על פי עיתונים אלה, היא השפה הבינלאומית המובנת ביותר. זו שפה האוספת לתוכה את הדימויים הפופולריים: את תמונת אלדו מורו המת, או את הלוחם הסנדיניסטי, או את המטוס החדיש ביותר. הדימויים מקבלים משמעות פוליטית מאוד מסוימת. הגרפיקה של עיתונות זו מעבירה את תחושת ההתנגדות למערכת קליטה. הגרפיקה היא המצאה תעמולתית. העימוד של העיתון הוא חלק בלתי נפרד מחומר המערכת. האמנות המוצאת כאן את ביטויה היא זו החריגה, הפחות מקובלת. השימוש הוא יותר בתחושה הכללית שהאמנות החריגה יוצרת, ופחות בצד האמנותי המקצועי.

כשנולד עיתון כזה גווע עיתון אחר. תמיד יהיה להם שוק, כי ה“ניו יורק טיימס” ישלוט לעולם ואנשים צעירים תמיד יבקשו להוכיח שהם קיימים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 18.8.79

המוסף ל“תרבות וספרות”: שביעות הרצון העצמית

“הארץ” גא במוסף הספרותי שלו. הגאווה מוטמעת ורק לעתים רחוקות היא מקבלת ביטוי בדפוס. ביטוי כזה נתן בנימין תמוז במכתב הפרֵדה שלו מן הקוראים, כשסיים את תפקידו כעורך. במהלך שנות ה־70 ערכו את המוסף, מלבד תמוז, גם אברהם יבין, יהושע קנז, יורם ברונובסקי. העורך הנוכחי הוא אברהם רמון, מי שערך מספר שנים את המגזין של “הארץ”. הרחוב הספרותי אינו שותף להערכה של “הארץ” בכל הנוגע למוסף הספרותי, ומבחין היטב גם בחולשותיו: יומרנות, שמרנות מסוג מאוד מסוים, אקסהיביציוניזם לא מרוסן של עורך זה או אחר. פגיעה חמורה בטענת מוסף זה ליושר מקצועי מוחלט נחשפה על ידי העיתונאי נחום ברנע, שפירסם ב“דבר” כי מבקר הספרים יוחנן רשת אינו אלא יורם ברונובסקי שלא נמנע מלסקור באהדה, במדור זה, חלק מפעילותו הספרותית. אברהם רמון – אדם זהיר וממושמע ביותר – אמר בשיחה עם ברנע שהוא לא מאשר ולא מכחיש שרשת הוא ברונובסקי. אותו ברונובסקי, בהופעותיו החתומות, היה במשך שנים אחד מטעמי הקריאה העיקריים במוסף זה.

בכל הנוגע לאמנות הפלסטית (ציור, פיסול) מפגין המדור עמדה שמרנית. העורך הנוכחי, אישיות כמעט אלמונית בעולם האמנות המקומי, מזנב גם באמנות ניסויית־מושגית וגם במופשט. הוא מתאמץ לעשות זאת באמצעות מבקרי המוסף המדווחים לו על מה הם עתידים לכתוב והחייבים באישורו. לא תמיד הוכיחו כל מבקרי האמנות של מוסף זה את מלוא היכולת לעמוד על דעתם. השכר הזעום (כ־500 ל"י לביקורת, נכון להיום) זוכה להסבר אלגנטי מפי גדעון סאמט האומר שהכותבים במוסף עושים זאת בעיקר בשל המעמד המיוחד של “הארץ”, ולא אלף או אלפיים לירות נוספות הן שמשנות. רוחו של בנימין תמוז (“חיי אליקום”) עדיין מרחפת על פני המוסף, כשהעורך הנוכחי תורם שינויים גרפיים מרעננים לכשעצמם. עם זאת, אחדים מאנשי העיתון, הרואים באברהם רמון איש תרבות אירופי, אומרים שלמעשה המוסף לספרות הוא המגרש הטבעי לו.

בגיליון פסח השנה פורסם ריאיון מקיף עם העורך הראשי, גרשום שוקן, על בית אביו. את הריאיון ערך יצחק לבני, המבצע בקביעות “הקפות” סביב “הארץ”. סביר להניח שאברהם רמון ראה לנגד עיניו, כאשר הוריד לדפוס ריאיון מקיף זה, את העניין הציבורי הטמון בו. עינו של גרשום שוקן פקוחה על המוסף ועליו, בין השאר, גאוותו. אגב, בתקופת מלחמת יום כיפור לא סייעה גאווה זו למוסף הספרות שלא הופיע אז במשך מספר שבועות. בתקופות היובש של המוסף, בהן הוא נראה כלקט של הגיגים סמינריוניים וכגוף מנותק, פועלת אותה תחושת גאווה, שלאחרונה נעשית יותר ויותר בלתי ריאלית, ומשאירה את אנשי המוסף במצב הקבוע של שביעות רצון עצמית, יחסית כמובן.

מוניטין, גיליון מס' 21, מאי 1980

אני כישלון של ישבן (ניו יורק)

אני רואה אותה עכשיו ממרחק של מטר וחצי. אני נותן לה בערך ארבעים וחמש. היא ממלאת את מסך הטלוויזיה. התמונות על המסך מטושטשות. אלה הם תצלומי וידיאו שאיכותם ענייה. התצלומים המודפסים כאן ב“מוניטין” הם כמעט העברה מדויקת של מה שהוקרן על המסך. אני חוזר לאישה. השדיים שלה נפולים, ייתכן שהיא בת חמישים. אישה בת חמישים שמבקשת תשומת לב. היא יכולה להיות כל אחת. היא יכולה להיות אחותך המבוגרת, החותנת שלך, סוכנת הביטוח שלך. עכשיו היא עירומה לחלוטין, לא מאופרת, שערה דביק, היא מזיעה, כרס לבנה קטנה, ברכיים מחודדות, אגן רחב, מבט ממוקד. היא אחת הנשים המבוגרות של אל גולדסטיין שהוא יהודי/מו"ל/ניו יורקי/עורך/תקשורן/ממזר מקצועי. היא מופיעה בתוכנית הטלוויזיה: “מִיד נייט בלו” – תרגום אפשרי: חצות בודדים, צער חצות, כחול חצות. בקיצור, אי אפשר לתרגם. בלו פירושו גם כחול, גם בודד, גם חריג, גם הומו, גם עצוב.

זו תוכנית טלוויזיה למנויים (קייבל T.V.). דמי המנוי החודשיים – 18.5 דולר. אל גולדסטיין מנסה לחשוף את אמריקה לסקס הגולמי והבוטה ביותר. הוא עושה מזה כסף. יש אומרים שהרבה כסף. הוא מסוגל גם להישמע כמיסיונר של חופש המין, חופש הדיבור, חופש האינפורמציה, חופש הפולחן, הוא בדרך כלל, נשמע טוב. הוא איש מכירות טוב. הוא מוכר סחורה חמה: סקס. הוא עושה את זה בלי הקדמות ובלי התנצלויות.

אל גולדסטיין השתחל בריווח שבין “פלייבוי” ו“פנטהאוז” לבין עיתונות הפורנוגרפיה הרכה. ה“פלייבוי” וה“פנטהאוז” הם עיתונות לגיטימית, והסקס שלהם נחשב היום לסינתטי. ואילו אל גולדסטיין מנסה ללכת עד הסוף. לעיתון שלו קוראים “סקרו” (תרגום: דפוֹק). תשעה מתוך עשרה ישראלים היו אומרים שזה עיתון זבל, תועבה, מיאוס. חמישה מתוך עשרה ניו יורקים אומרים: “סקרו”?! בסדר, מה העניין? – שניים מתוך עשרה ניו יורקים קוראים אותו. “הגיבורים” של “סקרו” הם זונות, חשפניות, מנותחי מין, בדרני מין, מועדוני מין. “סקרו” מראיין אותם כפי שה“ניו יורק טיימס” מראיין אישים פוליטיים. “סקרו” מלא בפרסומת מסחרית (משולמת) של מועדוני מסז', של יצאניות, של דו־מיניים. במילים נוספות, אלה הדפים הצהובים, המדריך של הסקס שעדיין אינו תקני.

“סקרו” בחיים, כי אנשים קונים אותו, והם קונים אותו, כי הוא מתייחס לבעיות שלהם, לסטיות שלהם, לחומר שלהם.

בין דפי העיתון אפשר למצוא גם מודעות פרסומת של עסקים לגיטימיים ממוסדים. זה אולי מפתיע, אבל רק במבט ראשון. “סקרו”, קיצוני ובוטה ככל שהוא, נחשב היום לחלק מהתרבות האמריקנית. אגב, כמעט כל גיליון של “סקרו” מתכבד במאמר הגות של אל גולדסטיין על חופש המין או הדיבור וכו' וכו'. קראת מאמר אחד שלו, קראת את כולם. לא קשה להבחין שגולדסטיין חושב עצמו גם ליורשו של לני ברוס. קל למדי להיות היום יורשו של לני ברוס.

האישה שיושבת מולי מדברת על חייה. היא כישלון שיודע שהוא כישלון. היא לא הצליחה לגעת אפילו בהקרנה של “החלום האמריקני”. היא יושבת מולי כשישבנה חשוף. היא אומרת, אני כישלון של ישבן. כחמישים אלף מתושבי ניו יורק רואים ושומעים אותה. אל גולדסטיין, כאמור, גובה מכל אחד מהם 18.5 דולר לחודש. הצופים יושבים בבתיהם ומציצים באישה. אנחנו חלק מתרבות של מציצים, ואנחנו מציצנים. האישה יודעת שאתה מציץ בה, שאתה רואה לה את התחת. היא לא מוטרדת, היא אחרי סעיף הבושה. היא לא מסוממת, והיא בהכרה מלאה. סוציולוג היה אולי קורא לזה “ההכרה החדשה”. אולי כבר קוראים לזה כך.

אני חושב על מכרות מבוגרות שלי. כולן מוגנות על ידי לבוש, גבר, כסף, מעמד. הדמיון בינך לבין האישה שממולי הוא טכני בלבד (ראש, חזה, איבר מין, רגליים). אם היא לא מתביישת ממני, אני לא מתבייש ממנה. בהתחלה אתה חושב שהיא שחקנית ושזו הצגה. היא לא שחקנית. הכישלון הוא שלה וזה קורה לה. איתה בחדר שני גברים עירומים ואישה נוספת, עירומה כמוה. הם המנחים והמשתתפים של תוכנית טלוויזיה, המשודרת שלוש פעמים בשבוע. הם מדברים על החיים. החיים מורכבים מסקס, כישלון, סקס, כסף, טאבו. רמת השפה: ישירה, חשופה, שימושית. הם נמצאים בשלב של התרבות שאחרי המיתוסים: אחרי ניקסון, דוריס דיי, ג’יימס דין, מרילין מונרו. וגם אחרי שבט הקנדים, בוב דילן, טימותי לירי, אפילו אחרי אלן גינסברג, המשורר.

הם לבד עם הצרות שלהם. טד קנדי אינו המושיע שלהם. “אפוקליפסה עכשיו” אינה הבשורה שלהם. הם יושבים באולפן קטן, כשלרשותם ציוד טכני בלתי מספק, ושופכים את המוח שלהם על המסך. חלק מהצופים מתקשר אליהם טלפונית ומציג שאלות טובות, גרועות, קנטרניות, אוהדות.

הפיתוי להתקשר אליה הוא די גדול. הייתי משווה את זה להתקשרות עם אסטרונאוטים המשייטים בחללית. כמעט כל אמריקני, בזמנו, היה גא באסטרונאוטים שלו. הנשיא התקשר איתם, ומה שנאה לו, נאה לכל משלם מסים. המראיינים העירומים יושבים בחללית מסוג שונה. זו חללית־תרבות, או חללית־תופעה, או חללית־נפש. היא לא משייטת בין כוכבים, אלא שוכבת על הרצפה. הנשיא לא מתקשר אליה, ואיש אינו מתגאה בה.

ארבעת העירומים משוחחים טלפונית עם מאזין־צופה.

מאזין־צופה: לא עומד לי, ניקסון הרס את חיי המין שלי, ביקשתי מעורך הדין שלי שיגיש תביעת פיצויים נגד ניקסון…

מנחה I: אנחנו באותה סירה, אזרח יקר, תספר לנו מה עורך הדין שלך חושב לעשות בנידון…

מנחה II: תגיד את האמת, זה ניקסון עשה לך את זה, או שזה מהמכות רצח שקיבלת מאביך הסאדו־מזוכיסט…

מנחה III: תשמע, מותק, לך לפחות פעם עמד, לי אף פעם לא, אז אולי תרד מהקו ותשאיר אותו לבעלי צרות אמיתיים.

מנחה IV: תשמע, אני לא מאמין לך, אתה פליט של תרבות־הסקס־הסינתטי, לך תשחק דוּק עם אמא שלך…

מאזין־צופה: אתם בדיוק מה שחשבתי, מקבלים בתחת ובוכים…

מנחים (במקהלה): נכון, מותק, נכון.

בין שיחה לשיחה מוקרנים סרטים פורנוגרפיים קצרים. הסרטים מבוצעים ברשלנות, וחלקם פרודיה של סרטי סקס. כמו כן מוקרנות כתבות קצרות על נערות גוגו, מועדוני מין, סווינגרים (זוגות מתחלפים). על המסך מופיעה אישה המבקשת מועמדים למשחקי מין. היא מוסרת את שמה, כתובתה, גילה, העדפותיה המיניות. כלומר, בן אדם קיים, לא פברוק, לא שחקנית. ייתכן שברגע זה גם אביה מולידה צופה בה. הוא חלם על דוריס דיי, ויצאה לו גיבורה של אל גולדסטיין. המנחים משוחחים בינם לבין עצמם על כל נושא שבעולם, כולל ישו, הבורא, בייסבול, בשר בקר, אורגזמה. לאחר דקות אחדות אתה תופס את ההיגיון שלהם. לעתים, ישוחחו על ספר או על הצגה, והשיחה הִנה סופר־עניינית, שלא לדבר על לגיטימית, לא הכול עובר כאן דרך איברי המין. הייאוש מהתרבות התקנית הוא השֶדֶר העיקרי. “הכישלון” שלהם הוא כישלון רק על פי הנורמות של הרוב. הם מיעוט עם אתיקה ואסתטיקה משלהם. הם כבר לא קוריוז, כי הם יהיו כאן גם מחר.

בתוכנית צופים “אזרחים מהוגנים”, שעד לשעת שידור זו צפו בג’וני קארסון, באופרת סבון, בחדשות, בסרט. מה זה עושה להם? קשה לדעת.

אני יודע מה זה עושה לכמה אנשים “בסדר גמור” שאני מכיר, זה מדליק אותם. זה חלק מהסגנון שלהם, לגביהם זה סופר־לגיטימי.

מה זה עשה לי? למרות שאני יודע שזה עסק, שאל גולדסטיין איש עסקים, שגם הסוס־של־הכישלון הוא סוס־מסחרי טוב – למרות כל זאת, זה גרם לי להרגיש נקי מדי, מהוגן מדי, מאורגן מדי. זו לא האפשרות שלי, אבל ברור שזו אפשרות של מישהו אחר שבזמנו ניסה גם את האפשרות שלי.

מוניטין, גיליון מס' 21, מאי 1980

שם המשחק: רכילות נטו (ניו יורק)

מדובר ברכילות נטו.

מה קורה לסיפור האהבה של השחקנית קתרין דנב והשחקן מרצ’לו מסטרויאני? הכול בסדר? עדיין מאושרים? כן, יותר מתמיד, יופי, שלוש השנים ביחד לימדו אותם הרבה על עצמם. כן, הם מוכנים להצטלם עבור העיתון, המבקש להציג לקוראיו תמונה של “אושר אמיתי”. מהן התוכניות של הסנטור יעקב יעבץ, עם פרישתו? מה הוא חושב, במבט לאחור, על החיים – שהם מרתקים, שהחיים הם ציפור או אולי מלפפון, שללא פוליטיקה החיים אינם חיים? האם ברברה סטרייסנד מצאה מרגוע ל“נפשה הסוערת”?

האם הצייר סלוואדור דאלי חולה אנוש? האם הוא חסר פרוטה? מה קורה לסוריאליסט הזקן? האם סוחרי האמנות רוששו אותו?

כן, הוא מאושפז, והזִקנה שקפצה עליו היא צרה אחת גדולה, ואשתו, גאלה, סועדת אותו, ובתצלום המתפרסם בשבועון המערב־גרמני “קייק” אפשר לראותו, כשלצדו שתי אחיות רחמניות, והוא מציץ מן החלון וראשו שמוט וגלוח, ואם הסוף לא נראה כך, אז שהאל ישמור אותנו מהסוף.

הראש מלא זבל ומה עם יוקו אונו והחיפושית־לשעבר ג’ון לנון? מסתדרים? אוהבים? מה העניינים? דווקא בסדר, משתינים ביחד על העולם, משאירים את החגיגה לפול מקרתני. איך אצל הקאנצלר־לשעבר וילי ברנדט, בן השישים ושש, ואצל אהובתו בת השלושים ושלוש? אושר, פשוט אושר, אושר זו לא מילה. גם רומי שניידר (“סיסי”) מאושרת, וגם קלאודיה קרדינלה וגם אלן דלון וסילבי וארטן, וגם מלכת הדיסקוטקים אמנדה ליר, שעליה אומרים שהיא לשעבר־גבר, הרצה על כל הקופה כל עוד היא “מספר חם” באירופה. ומה אמר הנסיך ממונקו לבתו לאחר גירושיה? הי, את זה אין לדעת בדיוק. ולא נותר אלא לנחש. וביורן בורג הטניסאי? כן, מבסוט מאשתו הטרייה.

שם המשחק הוא רכילות. כאשר הופיע בארצות הברית, לפני שנים אחדות, השבועון “פיפל”, היו שניבאו לו כישלון חרוץ, והיו כאלה שגם הריחו הצלחה מסחרית וגם המשך. ההמשך בא, גם המגזין “אס” עוסק באנשים. וגם בישראל, אחת למספר חודשים אתה שומע על כוונה להוציא מגזין אנשים־רכילות מיוחד.

הראש מלא זבל. הראש שלי על כל פנים מלא זבל. מה זה זבל? ייתכן שמישהו אחר יקרא לזאת אינפורמציה. למשל? אני יודע הרבה מאוד על יוקו אונו וג’ון לנון, או על הנסיך ממונקו, או על גרטה גארבו, או על מסטרויאני, דאלי, פאברוטי, ג’קלין קנדי. אני יודע גם פרטים אינטימיים. עיתונות הרכילות היא המקור שלי, אותו אני קונה בקביעות בקיוסקים. אם אתה, קורא יקר, תתפנה לחשוב על כך, סביר להניח שתוכה בתדהמה, כאשר תיווכח כמה ועד כמה אתה יודע על חייהם של אחרים, דברים שאינם נוגעים לחייך שלך ולגורלך.

את הרכילות הכול קוראים. גם האינטליגנטים, גם מעמידי הפנים, ואולי הם במיוחד. אם תבדוק את הרגליך, תמצא שלעתים, בשעת שיחה, אתה מזכיר אירוע בחייו של גיבור רכילות – שחקן, אמן, אשת חברה, פוליטיקאי – ואתה אומר: “אמרו לי שזה וזה עשה כך וכך.” האמת היא שאיש לא אמר לך דבר, והאמת היא שקראת את זה במדור רכילות־אנשים. קשה לך לומר שקראת את זה כי קשה לך להודות שאתה צרכן של רכילות.

מחסום הבושה, גוף ראשון המו“לים של עיתונים אמריקניים ואירופיים אחדים מנצלים את התשוקה הזאת עד הסוף. חלק מעיתונות זו עבר מזמן את מחסום הבושה. הסופר האמריקני טרומן (“בדם קר”) קאפוטה עושה את זה בהנאה גלויה במגזין הניו יורקי “אינטרוויו”, שהמו”ל שלו הוא האמן אנדי וורהול, אקסהיביציוניסט מובהק. קאפוטה מספר על עצמו בגוף ראשון. הוא עושה זאת, ביחס לעצמו, טוב מכל כתב רכילות־אנשים איזשהו. הוא מספר על חיי המין שלו, ניתוחים פלסטיים והישגים נוספים. קאפוטה, הומוסקסואל מוצהר, הוא אמן הרכילות המגורזת היטב, אמן הסכין המושחז. עמיתיו, בדרך כלל, משעממים כמו רכילות או גילוי לב של טיפש.

ה“קוויק”, למשל, פוגע ישר במטרה המסומנת ומקדיש מדור שלם ל“תמונות אושר” של מסטרויאני־דנב, אונו־לנון ולדומיהם.

מי זה דומיהם? מי שעורכי ה“קוויק” מחשיבים למוקד של תשומת לב ציבורית מן הסוג הזה – למשל, הכדורגלן פרנץ בקנבאואר הגרמני המשחק בארצות הברית. למשל, ברברה סטרייסנד, הסופר נורמן מיילר, הפלייבוי גונתר סאקס. האמריקנים יעניקו את הכבוד לספורטאי או־ג’יי סימפסון, לסופר קורט וונגוט, למלכת היופי של השנה.

הרכילות, בדרך כלל, אינה מעורבת בזדון. במגזין האמריקני “פיפל” הכתבה, בדרך כלל, נערכת בשיתוף פעולה עם הגיבור. “תמונות האושר שלי”, שנעשו בביתו, הוכנו בקפידה. גם הגיבור וגם העיתון מעוניינים שהאושר יהיה נטול ספקות. זו תעשייה מבוימת עד הסוף. היא מספרת ג’אנק־פוד, זבל קדוש – הגיבורים ענקיים, האהבות גדולות, הנשים אהובות, ואם סטיב מקווין חולה, אמריקה יורדת על ברכיה בפני הבורא הרחמן.

אני נזכר בסיפור קלאסי. מגזין מסוים, שאינו מופיע עוד, תיכנן כתבת־אושר צבעונית שנושאה הוא רות ומשה דיין. שער המגזין ועמודי הצבע הודפסו שבועות אחדים לפני הופעת הגיליון, ושבוע קודם ההופעה פורסמה ההודעה על גירושיהם. מסקנה – יש לך “אושר” אחד טוב ביד, תוציא אותו מיד לאור.

עוד משהו בעניין הזדון הנ"ל. אין זדון, כי העיתונים האלה זקוקים לשיתוף הפעולה של “גיבורים”. וזדון עלול לשרוף “גיבור”. רק לגבי סלוואדור דאלי החולה והזקן מותר אולי להפעיל זדון קל, כי הוא תרנגולת שגמרה את ביצי הרכילות שלה – וכך הוא מוצג כקריקטורה של “גיבור” שניסה בשנות ה־70 להפעיל את הקסמים של שנות ה־40 וה־50, ובינתיים החיים אפו לו את התחת. כשהוא מתרוצץ בין אירופה לבין ארצות הברית, מלווה באשתו, בלהקת הומואים, בתוכי צבעוני ובנערות המתערטלות עם הלחיצה על הדק המצלמה, ואז, בסוף, לאחר ששיגיונותיו פירנסו במשך עשרות שנים את תעשיית הרכילות, הוא מקבל תצלום בין שתי אחיות רחמניות, צופה מבעד לחלון, כמו כל זקן מטושטש אחר.

מתחילים ישר מהסוף במגזין “אינטרוויו” עושים את זה עם סגנון. עושים את זה בסגנון טוטלי. לדוגמה – הזמרת דיאנה רוס או השחקנית לייזה מינלי מוזמנות לריאיון מקיף. גם הן וגם “אינטרוויו” מתחילים ישר מהסוף, ורק לעתים מהאמצע, ולעולם לא מן ההתחלה, מי שצריך שיתחילו לו מן ההתחלה, שילך לשחק דוק עם אשתו, כי העסק הזה נמצא גבוה מעל לראשו.

העיקרון הוא זה: “אינטרוויו” עובד עם טייפרקורדר פתוח ועם “גיבורים” שהם בני החוג הניו יורקי הפנימי. לחוג יש קוד־שפה משלו ומערכת מושגים משלו. מה שמצחיק אותם עלול לגרום לך למניה־דפרסיה. וכך, הריאיון עשוי להיפתח בשאלה: איך הקפה? ודיאנה רוס תענה: הקפה של צ’ארלי היה ורוד יותר.

זה מה שנקרא להתחיל מהסוף. אתה לא יודע מי זה צ’ארלי ומה זה קפה ורוד יותר, אבל הם יודעים, ואתה לא משנה להם כהוא זה, והתשובה עשויה להצחיק אותם עד מוות. ואז השורה הבאה תהיה הי הי הי הי, ואם תקשיב, תשמע את השנק שאוחז בגרונם מחמת הצחוק.

לראיונות האלה קוראים ריאיון פתוח, ואליך מתייחסים בצדק כאל מציץ שקנה את המגזין ובכך רכש כרטיס־הצצה אחד מתוך מאה אלף כרטיסים־גיליונות ש“אינטרוויו” מוכר בחודש. ואם תתגבר על הגדרתך כמציץ, ותקרא עד הסוף, תיווכח לדעת שאת דיאנה רוס ואת לייזה מינלי לא עשו באצבע, ושהן מסתדרות בכוחות עצמן בג’ונגל של החיים. כשהצעתי ל“אינטרוויו” לערוך ריאיון עם “גיבור” ישראלי, חשבו שתי שניות ואמרו, אין “גיבור” ישראלי. בני יונה.

נער מקהלה עצוב הבעיה האמיתית היא למצוא “גיבורים” חדשים כל שבוע. אי אפשר לסתום את האוויר עם ג’קלין קנדי או עם גונתר סאקס. מתברר שקשה להמציא “גיבורים” חדשים, כי הקהל חשדן. הוא רוצה פרטים נוספים על “גיבור” מוכר. הוא מחכה לביוגרפיה של השחקנית אווה גארדנר, כי הוא מצפה ממנה שתתייחס ל“סנדק”, ושתגלה אם היא אכן שכבה כגוש בשר קפוא, כאשר פרנק סינטרה שיגל אותה, כפי שמתואר בספר, שאינו מזהה את סינטרה בשמו.

הקהל חושד ב“גיבור” חדש, כי הוא לא בטוח שהוא אכן “גיבור” אמיתי, ושהאושר שלו הִנו אושר אמיתי.

הפתרון הוא מינון נכון. על כל עשרה “גיבורים” אמיתיים, העיתון שותל אחד או שניים חדשים, ונותן להם בזהירות לרוץ, עד שהם נתקעים בזיכרון. לעיתון ההולך על “גיבורים” חדשים, בכמויות, יש סיכוי גבוה לפשוט את הרגל. הקהל רוצה רפרנס, לפני שהוא קונה דמות חדשה. הקהל רוצה מראי מקום שיוכיחו שהדמות החדשה עשתה משהו, קודם שהוצגה לפניו, או שיוכיחו לו שההישג שלה כה מרשים, ואז הוא יוותר על הצורך בהוכחה. ההישג, בדרך כלל, אינו יכול להיות בתחום השלילי – פלילים, אלימות – וזאת משום שהמדורים והעיתונים האלה הם בעלי מגמה פוזיטיבית, אב הרחמן.

אייב הופמן, לדוגמה, יכול להיות “גיבור” במכה אחת. הוא הנהיג את תנועת המחאה ההיפית של שנות ה־60, התחמק משירות צבאי בווייטנאם, ברח לקנדה, ולאחר כעשר שנים שב לארצות הברית, הסלחנית היום לגבי עריקיה. כשהוא מזמר כנער מקהלה עצוב ומהורהר, הופמן מגלה עד כמה קשה היה לחיות במחתרת, עד כמה התגעגע לאמא־אמריקה, מחר אזיל דמעה.

ברכילות כמו ברכילות פגי גוגנהיים היא שם מפואר בחברה האמריקנית בכלל, ובחוגי האמנות המודרנית של המאה העשרים בפרט. והיא צמודה למדד היוקרה של הגוגנהיים־מוזיאום הניו יורקי, המציג עכשיו את הישראלי־צרפתי יעקב אגם.

הגברת, שידעה ארבעה־חמישה בעלים, פירסמה בספר את זיכרונותיה. היא מגלה פרטים אינטימיים מחיי המין שלה. היא שכבה עם סמואל (“מחכים לגודו”) בקט. כן, אמא יקרה, גם סמואל בקט עושה את זה. פגי גוגנהיים השמיעה באוזני האינטליגנציה הניו יורקית־אירופית צפצוף אחד ארוך והסתלקה.

אנחנו, המציצים, ידענו שיש שם, בספר, את הסיפור על בקט. לפני שקראנו אותו, המו"ל אמר: ברכילות כמו ברכילות – והסודות היו לנחלת כל עקרת בית מעוניינת. איך בקט עושה את זה, מה הוא אומר כשהוא עושה את זה? האם הוא כאחד האדם מתרוקן, גונח ומתהפך על צדו? הקהל רוצה את הפרטים. האמת נמצאת בפרטים. הבורא נמצא בפרטים. או פרטים, או לא קונים.

מצטער, אין לי פרטים, עדיין לא קראתי את הספר.

ביריד הספרים של פרנקפורט הוצג הספר, ופגי גוגנהיים עצמה זכתה לדימוי מעורב: קליאופטרה, אניס נין, גרטרוד סטיין.

מי שהיה צריך הוכחה ששם המשחק האמיתי הוא רכילות נטו, קיבל אותה מהגבירה גוגנהיים.

מי שגמר את פגי גוגנהיים, יכול לעבור לביוגרפיה של השחקנית אינגריד ברגמן, שאהבתה לבמאי האיטלקי רוסוליני, הסעירה את… את הכול בשנות ה־50. המו"ל של ברגמן יודע שאו פרטים או פשיטת רגל, והפרסומת בפרנקפורט הבטיחה פרטים בגוף ראשון של הליידי. ברכילות כמו ברכילות. אנחנו לא לבד. יש מי שדואג לנו, לכנסייה הבינלאומית של המציצים. ופגי גוגנהיים דאגה גם לחוקרי הספרות הבודקים את הסוגיה: האם סמואל בקט גדול מן החיים?

ידיעות אחרונות, 24.10.80

התקווה הלבנה הגדולה

כשנשמעה שריקת הסיום, עין המצלמה התמקדה לשניות אחדות בלארי בירד. לפעמים ספורטאי – במקרה זה כדורסלן – הוא משהו נוסף, משהו יותר מספורטאי. לארי בירד, כוכב הבוסטון־סלטיקס אלופי העונה, הוא גם התקווה הלבנה. הוא, אנשים לבנים מקווים, יחזיר לכדורסל האמריקני את הכבוד הכמעט אבוד של הכדורסלן הלבן. הכדורסל האמריקני, בארבע־חמש השנים שעברו, נבלם על ידי כדורסלנים שחורים. לא כולם אוהבים את זה. הניקס, קבוצת הייצוג של ניו יורק, מרגישה את זה בכיס שלה. הניקס, היום, הִנה שחורה לחלוטין. עד בערך שנת 1975 שיחקו בשורותיה כדורסלנים לבנים; דיבושר, ברדלי, ג’קסון, ג’נילו ועוד. בשנת 75' מכרו יותר כרטיסים מאשר בשנת 81‘. הקהל הלבן אהב לראות במגרש גיבורים לבנים, וקנה כרטיסי כניסה. ההנהלה הלבנה, חושבת על פיגמנט לבן בעונה הקרובה. רוב רובן של ההנהלות הִנן לבנות. עין המצלמה התמקדה על לארי בירד שניצח, יחד עם קבוצתו, את הקרב על האליפות. שתי מילים על בירד, כדורסלן גדול, יצא בדיוק שתי מילים. כמה מילים על הכדורסל האמריקני ועל העניין השחור־לבן. מדובר, כמובן, בהצגה, גם הכדורגל האנגלי של יום ראשון הוא הצגה. רק לאליצור תל אביב, כדורסל, לפני עשרים שנה לא היתה הצגה, אלא מאבק על זכויותיו הלגיטימיות של המיעוט הדתי. חוץ מאליצור ואולי מקבוצת הייצוג של אירלנד החופשית, רוב רובו של הספורט הוא הצגה. ביורן בורג. המחיר של ההצגה הוא גם הפטריוטיות המקומית. כשהכוכב שלך מופיע העונה בעירך ובעונה הבאה בעיר אחרת, הוא מחסל את האפשרות של האוהדים לפתח פטריוטיות (נאמנות) מקומית. הצגה או לא הצגה, הכדורסל האמריקני קיבל שיעור שקשה להתכחש לו, לפני שלושה שבועות בבוסטון. כוכב יוסטון־ראקטס מוזס מאלון ניסה להביס את בוסטון־סלטיקס בקרב על האליפות. מן הקהל הבוסטונאי נשמעו הערות גזעניות מעליבות לעברו של מוזס מאלון השחור. הקרב בין יוסטון לבין בוסטון, זוהה גם כקרב בין בירד הלבן לבין מוזס מאלון השחור. הקריאות הגזעניות נשמעו היטב. במרחק של יומיים, הציגו שני אמרגנים יהודים, בפני אמריקה כולה, את ג’רי קוני, מתאגרף, משקל כבד, תקווה לבנה, התקווה הלבנה הגדולה. נדמה לי שאינגמר יוהנסון, המתאגרף השוודי, היה הלבן האחרון שנראה בזירת המשקל הכבד, ואף היה אלוף, פורמלית, במשך חודש־חודשיים. זה היה מזמן־מזמן, ומעט מאוד לבנים גאים ביוהנסון שסיים את הקריירה שלו תוך כדי מנוסה, על הזירה, מפני מתאגרף שחור. ג’רי קוני הוא התקווה החדשה. כל מי שאינו מאה אחוז שחור, כבר נחשב כאן ללבן. הסוף יהיה שגם מקסיקני־שחור ללבן ייחשב. כשהציגו את ג’רי קוני, נתנו ריאיון עם מוחמד עלי. בלתי נמנע. הוא התייחס לג’רי קוני בהערכה מסוימת כשהשווה את קוני למטוס בואינג ואת עצמו למטוס קונקורד. כל תקופה ומושגיה, הוא אמר, ונשבע כמו מנהל חברה לפיתוח מכשור עתידני. אבל הקטע הממשי של מוחמד עלי היה קטע זיכרונות. הוא נזכר במישהו שהוא לא הכיר. הוא נזכר במתאגרף שחור, בן תחילת המאה, שהביס את יריביו הלבנים, שטייל על המדרכה־של־הלבנים בחליפות מחויטות היטב ועם מקל הליכה, בוחר לו נשים לבנות לעגוב עליהן. מוחמד עלי התגאה בו, ואמר, האִגרוף הוא רק אמצעי בעזרתו הוכחתי שהאדם השחור מסוגל לנצח. ואחרי כן הוא הוסיף, לא לחינם הנשיא קארטר שלח אותי כנציגו לאפריקה השחורה, בזמנו. על השאלה, האם הוא מתכוון לחזור לזירה, מוחמד עלי לא נתן תשובה ברורה, אולי, יכול להיות, חושבים, מה אתה אומר על זה, אולי. ג’רי קוני מאיים על לארי הולמס, אלוף העולם הנוכחי, שחור, כמובן. הרבה מאוד לבנים מחכים לקרב ביניהם. גם כאלה שאינם מתעניינים באִגרוף יותר מדי. גם לבנים שאינם מי־יודע־מה מתעניינים בכדורסל, גאים בכדורסלן הלבן לארי בירד. ההצלחה שלו מאשרת להם משהו, מסתדרת עם הנחיתות/עליונות שלהם. בשידורי הפרסומת עדיין אין מראים זוג המורכב משחור ולבנה, אבל בסדרות הטלוויזיה, זה שנים אחדות, ניתן לראות קצין משטרה שחור או ארצ’י בנקר שחור, אוהל הדוד תום 81’. מוזס מאלון, כוכב היוסטון־ראקטס, הוא שום אוהל־הדוד־תום. מאלון, על המגרש, מייצג את השחורים השולטים בשטח הזה. הכדורסל או האִגרוף האמריקניים הם טריטוריה אתנית, שטח־רגש כבוש. גם אם ההנהלות ותעשיית הכדורסל נשלטות על ידי אנשי עסקים לבנים. גם רוב המאמנים הִנם לבנים. בתעשיית האִגרוף, חלק ניכר מן האמרגנים הִנם שחורים. אף אחד לא שואל ישירות את לארי בירד משהו כמו, האם אתה יודע שאתה התקווה הלבנה וכו' וכו‘? אבל את ג’רי קוני, המתאגרף, כן שואלים. בכלל, האִגרוף כאן מתנהל, מבחינה פרסומית־שיווקית, ללא עידונים מיוחדים. לארי בירד, אני חושב, היה עונה, עזבו אותי מהזבל של התקווה הלבנה. אני לא צריך לנחש מה ג’רי קוני היה אומר, כי הוא אמר שאין לו שום קשר לדיבורים האלה. גם דואן בוביק אמר החודש שלא היה לו קשר לדיבורים האלה לפני ארבע שנים, ושעבדו עליו. לפני ארבע שנים הוא היה התקווה־הלבנה־הגדולה. האמרגנים שלו הלכו על הסוס הגזעני הבזוי הזה. לאחר חמישים ושמונה שניות, בקרב עם קן נורטון השחור, בוביק נגרר מן הזירה, כשהכרתו שבה אליו בחדר ההלבשה. החודש, בגלל ג’רי קוני, התקשורת נזכרה בדואן בוביק. במרחק של ארבע שנים, פרשת בוביק נראית נלעגת כפי שרק תעמולה גזענית יכולה להיות. הטלוויזיה ראיינה את בוביק. הוא גמר עם האִגרוף. הוא היום, נראה כמו סוכן נוסע, כמו שסוכן נוסע נראה במודעות פרסומת. תראו, הוא פחות או יותר אמר, תראו, לא היה לי שום קשר לתקווה הלבנה. זו היתה סיסמת פרסומת. מישהו חשב שזה יחמם את האנשים ויביא אותם לקרב לגמרי מחוממים. אני, באופן אישי, לא הייתי בכלל חלק ממסע הפרסומת הזה, אבל לא הייתי בכלל באופן אישי, כי בכלל לא הייתי, כל זה בעצם, אני היום יודע, קרה בעצם למישהו אחר, וכשנורטון חיסל אותי, אמרתי לעצמי, לעזאזל התקווה הלבנה. וזה, אתם זוכרים, היה תוך פחות מדקה, יותר מהיר מהברק. ומי שמכר לקהל הזה את הבננה של התקווה הלבנה, יכול היה רק להרגיש כמו כייס. עד כאן בוביק. הריאיון איתו היה אמנות־טלוויזיה־חיים. בוביק היה אותנטי. הוא הציג באופן אותנטי את שנאת השחורים כתחבולה לקידום מכירות. אבל מרוב אותנטיות בוביק נראה כמו שחקן שמשחק את בוביק האמיתי, אבל זה קורה כל הזמן לכל האנשים. רק הרולד רובינס, מחבר רבי־המכר, לא נראה כמו שחקן שמשחק אותו משום־מה, והוא, לדעתי, לא נראה, משום שהוא במקורו משהו לגמרי מלאכותי. נעזוב את זה. כשדיברו, לפני ארבע שנים, על בוביק, דיברו גם על מייק רוסנר כעל התקווה היהודית הגדולה, ואם רוסנר אינו היום סוכן ביטוח, אז זה סימן שהוא כבר אף פעם לא ילמד. כשראיתי את מייק רוסנר, ולאחר ששמעתי שהוא יהודי, אמרתי לעצמי, בוא נתגאה בו, מה יש, יהודי או לא. אבל זה לא הלך. ואז ברשותכם אמרתי לעצמי, מייק רוסנר מייצג פה את פיליפ רות, קובלנת פורטנוי, חיי כגבר, בהנחיה מרחוק של וודי אלן. ואז זה כן הלך. לפני עשרים וחמש שנה, בחדר האוכל של בית הספר “יבנה” הרמת גני, ראיתי סרטי ניצחונות של המתאבק היהודי רפאל הלפרין, ואמרתי לעצמי, כן יאבדו כל אויביך השם. לפני שלושה שבועות, לאחר חיסול נורטון, ג’רי קוני, למרות התנגדותו, נעשה התקווה־הלבנה־הגדולה. מי שרואה את ג’רי קוני נזכר בסרט ה“שור הזועם” ובשחקן רוברט דה־נירו, למרות כל ההבדלים שישנם. הקשר הסמלי־חזותי־אסוציאטיבי של החיים־קולנוע־חיים אינו ניתן לניתוק. ג’רי קוני, בראיונות, מדבר היטב. המשפטים הספונטניים שלו נשמעים כתמליל של פרסומאי שראה הרבה קולנוע־אִגרוף. על המשפט הספונטני – צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות – שהשמיע בשידור חי האסטרונאוט האמריקני הראשון שדרך על הירח, עבד והזיע משרד פרסום שלם, קודם ההמראה. גם החיוך הביישני של ג’רי קוני נראה מבוים. אבל הוא אותנטי, מאה אחוז, אני יכול להישבע על כך. הוא רוצה לעשות את זה מהר, לצאת מזה בשלום, בחתיכה אחת, ועם הרבה כסף ולאכול בשלום בערב־שבת אצל אמא שלו. הוא לא שונא שחורים יותר ממישהו אחר, ולא יהודים, ולא רוכבי אופניים. והגזענים הלבנים מקווים שהוא יעשה את זה בשבילם. עין המצלמה התמקדה לשניות אחדות בכדורסלן הלבן לארי בירד. הוא היה סחוט ומתח האליפות התפרק אצלו בצעקה, עם שריקת הסיום. מוזס מאלון, יריבו השחור, המפסיד, העיף מבט נוסף בלוח התוצאות, עטף את ראשו במגבת והלך לעבר חדר ההלבשה. למאלון קוראים כאן באד־מן, איש־רע, ואומרים שהוא אחרי הכסף, ומאלון עצמו אומר, אחרי הכסף? בטח שאחרי הכסף, אלא מה? הוא אולי הכדורסלן המקצועי היחיד שלא הגיע לליגה דרך הקולג’, אלא ישר מהרחוב. הוא גיבור של ילדי השכונות השחורות, וכשהוא קלט, בבוסטון, את הקריאות הגזעניות המעליבות, הוא הגן על ראשו בעזרת השכמות־כתפיים הגדולות והשריריות שלו, ועלה עוד פעם, בכוח, בפעם הרביעית לאותו כדור־חוזר. אם הוא ישחיל את הכדור הוא גם עשה את הג’וב שלו וגם דפק את (אמריקה) הלבנה, וייתכן שבקוד־המוח שלו שתי האפשרויות האלה הן למעשה משימה אחת.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 12.6.81

האם אמא שלך אוהבת רגאיי

רשימה זו מוקדשת גם לגרייס ג’ונס ולמועדון התל אביבי החדש, “הקולוסאום”, וגם ליואל אסתרון, איש הטלוויזיה הישראלית, וגם למיצי ולהדה בושס ולארכיטקט גודוביץ' ולימים הנוראים – כל זאת מתוך ההנחה שבכול אשמים היהודים ורוכבי האופניים.

אם הבנתי נכון את אסתרון ואת הכתבה שלו ב“מבט”, אין שום סיבה בעולם שלא, אז גרייס ג’ונס, הזמרת השחורה שהופיעה השבוע ב“קולוסאום”, באי המועדון ו“הקולוסאום” עצמו – כל אלה, לדעת אסתרון, הם משהו הקרוב למעין חרפה ישראלית, המייצגת את הניוון המוסרי הישראלי וכו' וכו'.

גרייס ג’ונס מעניינת אותי יותר מאשר אסתרון, אבל היא נסעה ואסתרון כאן ואיתו אני צריך לחיות. ועל כן, מילים אחדות על אסתרון ועל מעמדו של איש הטלוויזיה בעת הזאת.

אם התפקיד של כתב טלוויזיה הוא לדווח, קשה להבין מדוע שלחו ל“קולוסאום” נביא זעם, אסתרון. צריך אולי לשאול את טוביה סער, המנהל של אסתרון, שהיה באותו ערב אחד מן “הרוב המנוון”, שבא לראות את גרייס ג’ונס בפעולה.

אבל, כמובן, ייתכן שטוביה סער היה שם בתור אנתרופולוג, ולא בתור מנהל.

אפשר היה לתאר את הלילה ב“קולוסאום” באופן עובדתי, ולתת לצופים שבבית לשפוט אם המועדון הזה הוא כוס־התה שלהם אם לאו. אבל, מה שקיבלנו היה אסתרון בעל מוסר ובעל תוקע.

ייתכן שאסתרון הוא הזרזיר הראשון של להקת “הרוב המוסרי” הישראלית.

“הרוב המוסרי” הוא שמו של ארגון אמריקני המבקש לנקות את התרבות האמריקנית מאלימות, מסקס ומחומר המאיים על הבריאות הנפשית האמריקנית המסורתית.

אסתרון ראיין ל“מבט” את פנינה רוזנבלום ולא את טוביה סער. פנינה, כך הם מאמינים, היא תמיד קטע טוב. מי שראה את פנינה, יכול היה לחשוב שזה לא מקום בו נראים סער או אהרן אמיר. גם מבחינה עיתונאית, אסתרון, זו החמצה, כי פנינה ו“הקולוסאום” הם כמו לורל והארדי. אבל אהרן אמיר ו“הקולוסאום” זה כבר משהו שונה, זו “החוויה הישראלית”.

ב“קולוסאום” השקיעו מיליון דולר, לדברי הבעלים. גם אם השקיעו רק 700 אלף דולר, השקיעו הרבה כסף. כל מי שבקרבו מפעם לב של בעל עסק, מאחל להם שיחזירו את ההשקעה.

את התפאורה של המועדון תיכנן ישראל גודוביץ‘, ארכיטקט. גודוביץ’ תיכנן בזמנו את אנדרטת הפלדה שבימית, המועברת בימים אלה, עם הנסיגה, למקומה החדש.

אנדרטת הפלדה לא עשתה את גודוביץ' למוסרי יותר, הוא לא היה אז סמל לחוסנה של החברה המוסרית ששמה ישראל. “הקולוסאום” לא עושה אותו למוסרי פחות.

גודוביץ', כמו אלפי ישראלים, חי במרחב המשותף לאנדרטת הפלדה ול“קולוסאום”, ציונות־פלדה וישראליות־דיסקו, למרחב הזה קוראים “החוויה הישראלית”, והיא כוללת גם את עמוס עוז, סופר ואיש רוח, וגם את פנינה רוזנבלום, נערת זוהר. גם את ספרות הייסורים של יורם קניוק וגם את מנפרד כץ, מלך הפיצריות. עמוס עוז אינו מוסרי יותר רק משום שלא בא לשמוע את גרייס ג’ונס, ורוזנבלום אינה רוחנית יותר רק משום שהיא נמצאת בעיצומה של קריאת “לגעת במים, לגעת ברוח”.

פנינה היתה בפתיחה של “הקולוסאום” מסיבה לא פחות רוחנית מזו שהביאה לשם את טוביה סער. לסיבה הזאת קוראים יחסי ציבור. בעלי המועדון ערכו רשימה ובה שמות אלה שבצורה זו או אחרת יכולים להפיץ את שם המועדון. הרשימה כללה גם את אהרן אמיר, סופר ומתרגם, וגם את מיצי, הקטנה שבעיתונאיות החברה. אהרן אמיר, למי ששכח, ערך את “קשת” ז“ל, כתב עת ספרותי מהולל למדי, ולאחרונה תירגם את “מובי דיק”. מיצי אף פעם לא קראה את “קשת”, וגם לא את השירים של חיים נגיד, לשעבר עורך ספרותי של “מעריב”, שאף הוא היה שם – אבל ב”קשת" אולי התפרסמה רשימה המלעיגה על תרבות־מיצי.

גם אמיר וגם מיצי הם מה שנקרא סוכני דעת קהל. אמיר יספר על גרייס ג’ונס למכריו שבהוצאת “מסדה”, ומיצי תספר עליה לקוראי העיתון שהם אני ואת ואתה, ואפילו, קשה להאמין, אולי הדה בושס, עיתונאית טלוויזיה, המגנה פה ושם את תרבות המגזינים. ההיסטוריון שיקרא את מיצי, יֵדע מה היה מבחינה עובדתית. וכשהוא יקרא את הדה בושס, הוא יֵדע מה הדה בושס חשבה על מה שהיה.

גרייס ג’ונס, הזמרת השחורה, היתה בתל אביב במשך פחות משבוע. אבל, היא לא היתה בתל אביב, כי מבחינתה ומנקודת מבטה אין תל אביב, כי מבחינתה תל אביב כמוה כאמסטרדם וזו כמוה כמילנו, וזו כמוה כדיסקוטק של הילטון־איסטנבול. כאן, בהילטון־איסטנבול, מתגוררת תרבות מערבית שלמה שגרייס ג’ונס היא חלק ממנה.

האמרגן שלה, שמסיע אותה לתל אביב, אומר לה משהו כמו, עכשיו מזג אוויר טוב שם, ההילטון שלהם הוא ההילטון של כל מקום, גם הם משלמים בדולרים, עושים רושם של ממזרים רגילים.

ואז הגברת השחומה שבתוך מעיל־המאו, המסתיר חזה קטן כהה־פטמות, זזה לתל אביב, מבלי לדעת שיואל אסתרון מחכה לה בפנים וטוביה סער בחוץ, וגודוביץ' עשה את אנדרטת הפלדה, ושסמי הירש, אחד מבעלי המקום, הוא בן אחיו של המנוח פוקה הירש. שרחץ שיניים עם שמפניה ושהחזיק במכנסיו לובסטר בטמפרטורה הנכונה.

לפני שהיא מתחילה בהופעה, כשהיא יושבת, היא מזכירה איכשהו את הזמר השחור ריי צ’ארלס, אולי בגלל המשקפיים הכהים או הצדודית. כשהיא בועטת בתופים וכו', היא מזכירה את ג’ו קוקר הטוב. כשהיא מדברת עם הקהל ומחששת אותו, היא מזכירה את טינה טרנר השחורה. כשהיא “רעה”, היא מזכירה את הכוכבת של להקת “הפלסמטיקס”. כשהיא דו־מינית, היא מזכירה את דייוויד בואי. ופה ושם את מרים מאקבה הבלתי חוזרת.

העובדה שהיא מזכירה כל כך הרבה, לא אומרת בגנותה כל כך הרבה. וזאת משום שגם קוקר מזכיר מישהו שמזכיר את טינה טרנר שלמדה משהו ממישהו שלמד משירלי בייסי. כמו באמנות וכמו בקולנוע, הכול בנוי על תקדימים, וכל אמן נושא ביצירתו תקדימים מאוזכרים. בשנות ה־60 היה פה פקק תנועה קטן מרוב אורי ליפשיצים קטנים, ובשנות ה־70 מרוב שמואל בקים קטנים.

ההופעה עצמה – ואני מתייחס להופעה השלישית, כי בראשונה נשארתי בחוץ יחד עם עוד אלף רוכשי כרטיסים ומוזמנים. אגב, לא מעט ישראלים טובים, שהגיעו באותו ערב, לבשו חזות של אנתרופולוגים. על האנתרופולוג הישראלי המצוי נאמר: ראית אותו, ראית נאד. רק אסתרון יואל הגיע בתור אסתרון יואל. נביא זעם בימי פאפו ושות'. בהופעה השלישית והאחרונה שלה כאן, גרייס ג’ונס עשתה “הנחה” לקהל ושברה קצת את הדימוי הגברי האלים שלה.

ג’ונס היא תערובת מיוחדת של פאנק, רגאיי ושירי נשמה מעובדים. הפאנק מת ברגע שהוא נולד, כמו הפופ ארט. אבל, זו כבר תעשייה ויותר מדי אנרגיה וכסף מושקעים בעסק מכדי שיניחו לו למות צעיר. ג’ונס עובדת עם מוזיקון, גוף, נוכחות, סקס, כוח, תנועה, הטקסט שלה הוא בסיסי ביותר. הטקסט (התמליל) מלווה את המוזיקה, משרת אותה, ואת ההופעה. זהו כאמור, טקסט בסיסי – “אני רוצה גבר” – המלווה מועל יד, יד בכפפות שחורות, שעון יד גברי, מעיל כמו־צבאי, נהמה, גרגור, תנועות משגל. המדים, דו־המיניות, מועל היד, התספורת המיוחדת, הם גם מאפיינים פשיסטיים. כי הם מקרינים מכניזציה ורובוטיזציה של האדם.

האמרגן של גרייס ג’ונס לא מצא אותה שרה במערה, ביער נידח, קטעים מחליל הקסם. ג’ונס היא חלק מתרבות או מתת־תרבות. והיא כבר עכשיו, בעצם, יותר זמרת מועדון לגיטימית, ופחות “תופעה חריגה”. בעוד שנה היא תעשה פרסומת ל“שאנל 5”, כמו שלורן באקל עושה למי שהיא עושה.

ההופעה השלישית שלה, בתל אביב, היתה כבר רכה ומאוד קברטית. הסקס והאלימות שלה היו בסדר גמור, אתם יודעים, בין אחת לפנות בוקר לאחת וארבעים, בלי תזמורת, עם מוזיקת רקע מוקלטת. ומי שבא ל“קולוסאום” עם אשתו, חזר הביתה עם אשתו, ומי שבא לבד, טילפן למישהו אם הוא יכול לעבור, וחצי עברו וחצי לא, כמו תמיד בתל אביב לפנות בוקר.

ג’ונס חזרה לניו יורק, ואנחנו נשארנו עם המהומות בגדה, פינוי ימית, הר הבית, רומן חדש של עמוס עוז, השופט חיים כהן המוצג כ“חריג”, ובשעה הרת גורל זו, יש ישראלים המבלים ב“קולוסאום” המפואר. אם הבנתי נכון את אסתרון, ואין סיבה שלא, אז אוי לאותה בושה, ופני הדור כפני הכלב וכו' וכו'.

הנושא, כמובן, אינו בדיוק אסתרון, אלא מה שהוא אולי מייצג. לאסתרון עצמו אולי פשוט קרה מה שקורה להרבה ישראלים, שבארון שלהם מסתתר גם דרשן־מוסרי – “הקולוסאום”, היפים והיפות וכו' שיחקו לו ליד בקלות ויצאה לו דרשת־מוסר.

תנוח דעתך, אדון יואל. “הקולוסאום” יושב בתל אביב בטבעיות גבוהה מזו של שמעון פרס במימונה. וכשיערכו כאן ערבי ראיונות, גם יוסי שריד יופיע כאן, זה מה שיש, וליש הזה קוראים “החוויה הישראלית”. גם גרייס ג’ונס וגם שרה’לה שרון הן תרבות/מוזיקה.

אתה יכול שלא לאהוב את “היפים והיפות”, אבל אם מישהו מזכיר שגודוביץ' תיכנן משהו במועדון, אז שיזכיר שהוא תיכנן את אנדרטת הפלדה. אם אתה מצלם ברקע את פנינה רוזנבלום, תן ברקע גם את אהרן אמיר, אם לא נוח לך לתת את טוביה סער.

ואם אתה מבכה את פני הדור כיוון שהוא כפני “הקולוסאום”, ומגנה במישרין או בעקיפין ציבור המבלה במועדון, מחר יגיע תורם של אלה המחזיקים חתולים סיאמיים בשעה “שעם ישראל נלחם על נפשו”. ומחר מישהו עוד ימשיך אותך ויקבע מדד חדש: מדד שכיבה במארבים.

מחר מישהו יאמר שהטלוויזיה היא הבושה שפניה כפני הדור, ויערוך לך ולחבריך ברשות השידור מבחן כישורים לפי אופי השירות הצבאי, לדוגמה – או לפי השאלה: דו יור מאמא לייק טו רגאיי (האם האמא שלך אוהבת לרקוד רגאיי).

צמרמורת, אסתרון, צמרמורת.

ואם אתה לא כתב שתפקידו לדווח, אלא ממש הוגה דעות חברתי, אז לא בחדשות. שרם עברון יראיין אותך על “הקולוסאום” כראי השעה או כבבואת הכול.

חוץ מזה אתה בסדר גמור, וגם אני בסדר גמור.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 23.7.82

רצה ה' את מעשיכם (יומן מילואים ג')

כביש, כובש, כובש־כביש הכלי פורץ אזורים ממוקשים וכאלה החשודים כממוקשים. מטהר אותם ממוקשים, חוסך כוח אדם, חוסך חיים. האזורים הממוקשים מסומנים ברצועות סרטי בידוד לבנות, הקשורות למוטות או לעצמים שבשטח וכך נוצרת מעין גדר, המזכירה קצת עירוב של שבת. הרצועות מתנופפות ברוח, מאבדות את מתיחותן, נעשות כרסתניות. הן מבודדות את החלקות הממוקשות. ואלה נעשות כתמים אוטונומיים, טבע שהוא מחוץ לטבע שבשליטת האדם באופן זמני.

אנחנו, שיירה קטנה של ארבעה מובילים, מונהגים על ידי קצין הנוהג רכב אזרחי, מובילים את הכלי ואת ארגזי המוקשים, בנסיעה אטית מאוד, בטוחה מאוד, דרך ההרים ולצד הכפרים. בשבוע השישי של המלחמה. בבטחה של מנצחים נאורים. הכביש הצר נושק לתהום. מתפתל, נוף כפרי נעלם מן העין ושב ומתגלה.

קיים קשר בין כובש לבין כביש. אם הכביש בשליטתך, את הכביש הבא, הרחב יותר והטוב יותר, אתה כבר יכול לכבוש בעצמך. ישראלי שסלל כביש, יזכיר זאת לעצמו ולזולתו עד סוף ימיו, גם אם הכביש בלבנון, האדמה נכנעת למכשירי הכבישה, לגלגלת, לטפטפת, לזפת הדו־שכבתית. הכביש לוחץ את האדמה ואדמה חולית, קצת תחוחה, נהדפת לשוליים, ותוך חודש יתערו בה חיים וצמחיית חול עלובים כמקודם. הכבישים ודרכי העפר הכבושות משנים את פני הקרקע, את התוואי, מקצרים מרחקים, מהווים אופציית תנועה נוספת. מה שלא עושה הטבע, עושה טבע האדם הישראלי.

המוקשים ארוזים בתיבות נמוכות, מוצמדות וקשורות לאורך ולרוחב רצפת המוביל. המוקשים ישנים בתיבות העץ, שמש טובה מחממת את תיבות העץ, חודש לאחר המלחמה תיבת עץ שכזו תקשט חדר של סטודנטית.

חודש אחרי אולי יופיע “ספר אהבה” נוסח עמוס אטינגר. הוא מופיע, כי יש לו קונים. והוא מופיע גם בפעם השלישית, כי היו לו קונים גם בפעם השנייה.

חודש אחרי המלחמה ייערך המִפקד הגדול – כמה בחורי ישיבות הסדר נפלו וכמה בחורי קיבוצים. לאנשי הקיבוצים מגיעה מנהיגות מוצלחת יותר. בעיתון הנמצא בקבינה של המוביל כתוב, כי ח"כ יהודה בן מאיר, סגן שר החוץ, ציין את מספר הנופלים בקרב בחורי הישיבות, השבט הדתי גאה גם על בניו הנופלים. הם מאשרים לו את קיומו.

במקום בן מאיר, בעניין זה, הייתי שותק. אבל אני לא בן מאיר. רק בן מאיר הוא בן מאיר.

נהגי המובילים, שהם מעין משאיות ענק גבוהות, הם, הפעם, אזרחים הצמודים לרכבם. המוביל הוא להם מעין בית. תא הנהג, הנחלק לשניים, הממוזג, יושב גבוה על הכביש, תא קסום, ללא חרטום, מראות צד גדולות, הכביש נבלע במהירות מתחת לתא. התנאים הפיזיים מכתיבים לנהג את הרמה בה הוא מתקיים. התנאים הפיזיים הם המרחק, המטען, הדרכים, גודל השיירה, התנועה בדרכים, מזג האוויר. יום, לילה, צהריים, ערב. מי שמוביל מוקשים, עצביו מגורים במידה שונה מזו של מוביל מזון. השיחה הנמשכת שלוש־ארבע שעות נסיעה מתנהלת בישראלית החדשה: צא מזה, ח’פף, מה בראש שלי, אכלנו אותה.

בכל חנייה הוא קופץ, בועט בצמיגים, מקשיב לצמיגים, בודק את מתיחות הכבלים הקושרים את המטען, נעמד על שולי הכביש, מפיח להנאתו, נותן שתן, קצת מתעמל, מגלגל את הגופייה לגובה החזה, פותח את מכנסיו, מניח לרוח להיטיב עם בטנו ועם חלציו, לעתים חופן את מבושיו, מרווח.

אתה רואה רק את עצמך דברים שרואים משם לא רואים מכאן. דברים שרואים מתל אביב לא רואים ממחנה של גדוד צמ"ח של חיל הנדסה.

לא צריך להיהרג במלחמה כדי להתנגד לה. לא צריך לשכב חודש וחצי באוהל, כדי לתמוך במלחמה. אפשר להתנגד או לתמוך גם מתל אביב. לא כל מי שיושב בתל אביב הוא פדלאה. וגם לפדלאות יש זכות דיבור. 85 אחוז מאיתנו פדלאות.

המלחמה אינה מורכבת רק ממהלכי המלחמה, אלא גם מנקודות המוצא והסיום שלה. את הנקודות האלה מסוגלים להבין ולנתח גם עיתונאים היושבים בבית סוקולוב. לא כל עיתונאי היושב בבית סוקולוב הוא הממוצע של יושבי המקום.

זאב שיף, פרשן צבאי, לא צריך להיות נהג מוביל רק כדי שדעתו תישמע. אמיר אורן, פרשן צבאי, יכול לטעון שהמח“ט גבע הוא הגב ולא הסכין בגב, מבלי לשכב במארבים של אדמות זחלה. אבשלום קור, בדחן מקומי, לא צריך לקפוא בג’בל־ברוק, רק כדי שגלי צה”ל ישדרו אותו.

מן המחנה של גדוד צמ"ח לא רואים דבר. מכאן אתה רואה רק את עצמך, את התנועה שלך. מפקד הסוללה רואה רק את אנשיו ואת סביבתו. את התמונה הכוללת רואים רפול ושרון.

מתל אביב מיטיבים לראות מאשר מפלוגת הנדסה הממוקמת אי־שם. אהוד יערי מספר לאמא שלי דברים שאיני יודע, תומרקין, אמן תל אביבי, שהנציח את מלחמת יום כיפור, ידע אז יותר מכפי שידעו חיילי הנדסה ימית שישבו על התעלה. עובדה, באחת החופשות אז, נפגשנו באקראי והוא הסביר מה קורה איך ואיפה.

בינתיים, התחלפו הגנרלים, ולאלה החדשים לא היה אותו חפץ בתומרקין.

מה שאתה כן יודע הוא שישנם דברים שאותם אתה רואה בפעם האחרונה ברגע שאתה רואה אותם בפעם הראשונה. הדחפורים ישנו את פני הגבעה. רוחב הכביש ישתנה, קשר העין יוגדל, בין העצים יימתחו קווים, מישורת כבושה תהדוף את הצמחייה, השמן והדלק הנפלטים מכלי העבודה ישנו את צבעוניות הקרקע, שלטי דרכים הכתובים עברית יעשו את הנוף ישראלי יותר.

החנטריש שלי הוא לא החנטריש שלך אלי ישראלי, השדרן של גלי צה"ל, הוא חברמן. האוויר מלא חברמנים. “לעלות לאוויר” פירושו לעלות לשידור. האוויר כאן, בשעות הבטלה, מלא רדיו, צריך להיות חברמן בשביל להבין את החברמנים, בשביל לתפוס איתם ראש, בשביל לצהול, לקרטע, לצרוח.

להלן רשימה חלקית של אלה שאינם מסוגלים ליהנות מהחברמנים: עולים חדשים, דתיים אמיתיים, לא תל אביבים וכאלה שפשוט אף פעם לא היו מהחבר’ה.

הם פשוט היו כאן בארץ כשהחבר’ה התגבשו למה שהם, אבל משום־מה אף פעם לא היו חלק מהחבר’ה. קשה להאמין, אבל החנטריש הנמוך של החבר’ה הוא פשוט לא החנטריש של כולם.

וכשאתה רואה את יורם טהרלב, משורר, נדפק ומסתבך בחמשיר לכבוד משחתת, אתה לא מבין מדוע הוא לא אמר להם שיעזבו אותו.

חלק מהשיכורים האלה מגיעים לכאן בשידור ממציאות אחרת. מישהו רוצה להצחיק אותך, מישהו רוצה שהמכונה הזו גם תחייך. ייתכן שמישהו גם רוצה שתיזכר בבית, אבל החברמן הוא לא הבית שלי.

הרדיו משתלט על האוהל או על נקודת הקשר. המלל של השדרנים ממלא את החלל, מציף אותו, נמרח על הרצפה, מכסה את התקרה. מוזיקה אירוויזיונית עקרה, נוטה לדביליות קלה, נתקעת באוזניים.

בערב שבת, מן הטלוויזיה הצבעונית, רכושו הפרטי של יגאל צופיוף, הקבועה בקשר, יוצא הרב שמואל אבידור־הכהן. רבע שעה של שמן זית זך, עם זמר או זמרת. בארצות הברית המטיפים של יום ראשון קונים בכסף את זמן השידור הטלוויזיוני שלהם.

מה אמר ה': שלם במזומן עבור ה“מספר” שלך.

המסך הכחלחל מביא את הבית למחנה. מישהו, בשעת בטלה, רואה תוכניות ילדים באור היום המבהיר את המסך, איים אבודים, מאורעות נפלאים.

מישהו מכיר את כרמית גיא, קריינית חדשות. אני מכיר את כרמית גיא, הוא אומר, היא לגמרי שונה ממה שהיא נראית. איך היא נראית, מישהו שואל אותו, וההוא אומר, בטלוויזיה כולם שונים מהחיים. השידורים מסתיימים, המכשיר עדיין דולק, הריצודים מתחילים, עוברים לרדיו, חבורה ירושלמית דנה בשאלה כגון האם יש סימטריה בין הטוב לבין הרע.

אין סימטריה, רבותי, הרע תמיד יהיה רע יותר מן הטוב הטוב ביותר.

שעה בצומת סיל האוהל של המשטרה הצבאית בצומת סיל הוא משולש מדויק ומתוח. כביש אחד מוביל לשטח עצמו, ממנו מיתמרים עכשיו עמודי ופטריות עשן ונשמעים הדים, שחלקם עמומים ושחלקם חדים, העמומים נשמעים כחבטה שטוחה והחדים כצווחה. כביש אחד מיועד ללבנונים, למרצדסים המפורסמים.

הצומת מוכה שמש, נוזלי ביוב מסמנים בו דרך, כביש אחד מוביל להר ואין כובשים את ההר אלא אם כן יש קונצנזוס במורד. כנראה, למרות הכול, שיש קונצנזוס, אם ח"כ רבין, מוח אנליטי, מציע, על פי העיתונות, להדק את מצור המים.

מי זוכר היום את מהר חזק ובאופן אלגנטי ואת מוח אנליטי ואת גורודיש־ברזל, כפי שהיו אז, כפי שהיו אז החבר’ה שהם פאר החבר’ה. שהם האנחנו האמיתי והיחידי, שלעומתם מנחם בגין הוא הגולה ורפול הוא חייל מקצועי עמום.

האיש הזה, מוח אנליטי, חי טוב בסקרי דעת הקהל. שמעון פרס חי רע בסקרי דעת הקהל. כי הוא הממוצע של יוסי שריד ושל רענן נעים. כי החיוך שלו מורכב מאליהו שפייזר והחליפה שלו מאבא אבן. ואילו רבין הוא מעין סוכן עצמאי, פרי אייג’נט, מין קיסינג’ר מתוצרת מקומית.

הממוצע של שריד ושל נעים הוא בדיחה אזרחית. סוכן עצמאי הוא החלום הישראלי.

גורודיש נמצא עכשיו באפריקה, בקינשאסה או איפשהו, הופך יהלומים. מה יש בצומת סיל מוכה השמש, החולי, המרוסק הזה שמזכיר את גורודיש. את גורודיש החשוף בצריח, הברזל פרי ההילולים של החלום בדבר הישראלי החדש, בדבר הגזע הגזעי הישראלי החדש. בדבר ה“אנחנו” המוצק והבלעדי לנו – הנמצא עכשיו אולי באפריקה כורה יהלומים, בחסות קיסר־פלסטיק פיאודלי, מפעיל את גאוניות הגזע הישראלי החדש, משחיל את הגאוניות הזו לאדמת היהלומים האפריקנית הזו, מתרומם והנה החשוף־בצריף הוא עוד איש עסקים יהודי כמו שיהודי יהודי.

הטנקים מזכירים את גורודיש.

גורודיש מזכיר את חיים בר־לב.

בר־לב מזכיר את העובדה שבמשך עשרים וחמש שנה אנחנו, החברה הישראלית, היינו חומר הגלם של החוויות של משה דיין, ושעכשיו אנחנו חומר הגלם של אריק שרון.

צהריים בצומת סיל. מן הרדיו יוצא שיר שמילותיו הן: על חמור לבן הוא קרב ובא ובפיו בשורה טובה.

אולי הגברת הזאת שרה על המשיח.

התועבות הקטנות האלה, המושרות האלה, הן ההמנון של צומת סיל, עכשיו בצהריים, על חמור לבן הוא קרב ובא בנעימה מתחנחנת. בנטיית גרון, בעצימת עיניים קלה, בחזה מודגש, ברגליים נאות היוצאות משמלת הופעה – ובפיו בשורה טובה. כיאה למשיח הגזור על פי התודעה היהודית שניצוקה בישראל מתערובת של חשופים־בצריח והרבי מלובביץ' – ובפיו בשורה טובה: רצה ה' את מעשיכם.

קצין צעיר, שיצא מאחורי קיר, רץ לעבר אוהל משולש וקורא לתוכו, יש פה חוקר שבויים?! לא, אין פה. הוא לא דובר ערבית. הסוציאליסטים הישראלים, ששלטו כאן בחינוך, לימדו אותו על ימת־צ’אד ועל רמת־טיבט, אבל לא ערבית.

השבוי יושב על הרצפה, שעון על הקיר, בד מכסה את עיניו, הוא אינו מעורר רחמים ואין בי הרצון ליפול על צווארו ולקרוא, הושט ידך, יא אחמד, הוא עובדה אחת מתוך מאות העובדות המרנינות הרגע את צומת סיל.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 13.8.82

הסיפור הזה אף פעם לא ייגמר

המתאגרף גסס על הזירה מול המצלמות, אבל המצפון של הטלוויזיה צריך להספיק לכל אמריקני יש בעיה עם הזקנים. הם לא רוצים למות. הם תמיד רוצים עוד ירייה אחת. ואז, לפעמים, אחרי שנותנים להם עוד ירייה אחת, צריך להוציא אותם עם אלונקה, ואז יש צעקות ומצפון רע. ותמיד יימצא זה שידרוש ועדת חקירה. המתאגרפים הזקנים לא יכולים להתנהג אחרת מכפי שהם מתנהגים, הם רוצים לחיות, האִגרוף הוא חייהם, הם ממשיכים לבוא, גם כשהם כבר בני שלושים ושש או ארבעים. שרירי העורף שלהם איבדו את הגמישות, וכאשר הראש נחבט, לא תמיד הוא בדיוק חוזר למקומו. ואז, השופט, המאמן והרופא מצווים לפנות אותם מן המקום. המבט הבוהה של הזקן המוכה נדבק לך לזיכרון, וקשה, לאחר מכן, לגרד אותו מן הזיכרון. גלגל העין מתהפך ואתה, לפעמים, רואה עיניים לבנות. האנשים שבפינה של הזקן מבועתים מן האפשרות שהוא מת להם בידיים. המתים האלה מוציאים לעסק שם רע. האִגרוף, היום, הוא אחד הענפים העסוקים ביותר בספורט האמריקני. הזקנים האלה לא מתים. הם מתאיידים. מחר, אחד מהם ממש ימות, ואז יהיה ממש שמח. צד אחד יגיד, תן לזקן את הזכות להתקפל מכאן בדרך שלו, צד אחר יגיד, הם כבר סנילים, ואנחנו, החברה, צריכים להגן עליהם מעצמם.

עד שהזקן ימות, או יותר נכון עד שהזקן־השנתי ימות, הצעירים כמעט מתים כאן. במחצית חודש נובמבר 82', הועלתה הצעה להקפיא למחצית השנה את האִגרוף האמריקני. לא רציני. אי אפשר להקפיא אותו גם לשעה. רשתות הטלוויזיה השונות יהיו נגד, האִגרוף, והספורט בכלל, הוא נכס שלהן. המצפון של הטלוויזיה צריך להספיק לכל אמריקני ממוצע.

המתים האלה מוציאים לעסק שם רע… רשתות הטלוויזיה יהיו נגד הכול קרה בנובמבר 82‘. גם הזקנים לא זוכרים נובמבר שכזה. הצעירים הלכו למות בנובמבר 82’, כשהם מברכים את הטלוויזיה.

בנובמבר 82', שוגר ריי ליאונרד הודיע שהוא פורש. ריי מנציני חבט מתאגרף קוריאני, שנפגע במוחו. ארון פריור מוטט את אלכסיס ארגיליו, שאיבד את ההכרה ונזקק במקום לעירוי חמצן. איוב קאיולה, כשהוא כמעט מחוסר הכרה, לא עלה לסיבוב התשיעי. ליאון ספינקס חזר לזירה בקרב עם ג’סי ברנט, 36. גרי קוני מבקש קרב חוזר עם לארי הולמס, אלוף העולם במשקל כבד. גם מרווין הגלר הראה משהו החודש.

השמות האלה, שחלקם אומרים מעט מאוד לישראלי, אומרים לא מעט לאמריקני. שוגר ריי ליאונרד, השם הזה, אומר לאמריקני כבוד וכסף. כשהאמריקני רואה שיניים לבנות ומלאות, הוא רואה כסף, כי רק למי שיש כסף יש שיניים לבנות ומלאות. כשהוא רואה צעיר שחור, 25, נחמד, דברן טוב, חליפה שלושה חלקים, ממלא את המסך בתוכנית החדשות, הוא יודע שהוא רואה שחור שהצליח, כלומר כזה שהרוויח את הסימפתיה של הלבנים.

השחור שמילא את המסך בנובמבר 82', היה שוגר (“מותק”) ריי ליאונרד. הוא הודיע לאמריקה שהוא לא חוזר לזירה. הסרט “רוקי 4” עדיין לא הוסרט, אבל ההודעה של ליאונרד היתה כבר “רוקי 5”.

“רוקי” היא סדרת סרטים על חייו של נער פרוורים, עבריין בכוח, שמוצא את גאולתו באִגרוף. גיבור הסדרה הוא סילווסטר סטאלונה, שחקן בינוני שסוחט את הבננה שלו עד הסוף. כשהוא גמר לסחוט את רוקי, הוא נהיה ותיק וייטנאם שלא מוצא את מקומו בחברה וכו' וכו', בסרט פעולה (“פירסט בלאד”) לא רע, דרמטי, טוב ליומיות.

סטאלונה, בעקבות “רוקי”, נעשה אזרח כבוד גם בעולם האִגרוף, רואים אותו בכל מקום בו רואים את אלופי האִגרוף האמיתיים. לא מעט ילדים חושבים ש“רוקי” היה סרט תיעודי. לא מעט חושבים שקיסינג’ר עדיין בבית הלבן. לא מעט דרומיים מאמינים שההומואים זוממים להרעיל את ארצ’י בנקר.

סילווסטר סטאלונה נראה מרוצה מעצמו. הוא אלוף העולם היחיד שיכול להרשות לקיבה שלו סטייק של חצי ק"ג עשר דקות לפני ההקרנה. האחרים, המקצועיים, מרוקנים את הקיבה שש שעות לפני הקרב.

כך או כך, סטאלונה מוסיף לאִגרוף האמריקני את הבלוף ואת השואו. תחשבו על סטאלונה כמו על שלמה בר (“הברירה הטבעית”). אלא שסטאלונה נהיה גם אילנית, והוא שר את שיר הפתיחה לליביתרום.

דרך אגב, המודעות כאן אומרות ש“הברירה הטבעית” מופיעה בני יורק, נכון לנובמבר. לט מיי פיפל גו. מני פאר, נעמי שמר, יוסי בנאי והשר־לשעבר ברמן, הופיעו כאן בערב ראיונות. נא באוזן, היה מלא. לא הייתי, אבל אני יודע שהיה יופי, אנשים, שתיחנקו, פשוט נהנו מזה. היו בארץ ירידות על מני פאר. ואם אתה צריך לתפוס צד בעדו או נגדו, אתה קודם כול צריך להסכים שבכלל יש בעיה. אין בעיה, הוא אמן. הוא לא הדגלן הלאומי. מי שלא יסכים שהוא אמן, יסכים שהוא בדרן. אתה יודע מה, אתה אמן, באמת אמן, והוא סתם בדרן, בסדר? נרגעת?

שוגר ריי ליאונרד הוא המתאגרף האמריקני המרתק ביותר מאז מוחמד עלי. שמש הטלוויזיה זורחת עליו במלוא עוזה. מה שחי מחוץ לטלוויזיה, חי ללא חמצן, כך שהוא אולי בעצם מת. מבחינה טכנית, יש אִגרוף גם מחוץ לטלוויזיה. מבחינה מהותית, כל האִגרוף האמריקני שואף למוקד אחד והוא הטלוויזיה.

הנער המבקש לחיות על כפפותיו, מבקש למלא את המסך. כבדו את הנער הזה.

שמש הטלוויזיה זורחת על שוגר ריי ליאונרד גם כשהוא מחוץ לזירה, לא מתאגרף. הוא נעשה מין מתאגרף־על. מי שהיה כאן נשיא או מושל, ממשיך להיקרא נשיא או מושל. התואר הולך איתו מעבר לפרק הזמן של המשרה. שוגר ריי הוא והוא יהיה האלוף תמיד. הוא נושא מרתק. הכול אוהבים לכתוב עליו, הוא “נכתב” בקלות. כתבתי עליו במוסף זה, במשך השנים, לפחות כתבה אחת. אמריקה אוהבת לאהוב אותו. האִגרוף אינו מתנהל בחצר האחורית של החיים האמריקניים. למעשה, האִגרוף אף פעם לא היה שם.

שוגר ריי עשה 40 (ארבעים) מיליון דולר, במשך חמש שנות אִגרוף מקצועי. הוא בחור פיקח ולכן הכסף הזה רק מצמיח כסף נוסף.

את רוב הכסף הוא עשה בזירה עצמה. ככל שהמוניטין שלו גדל, כך גדלו חוזי הקרבות שלו, כך החברות הגדולות שילמו יותר כסף, כך רשתות הטלוויזיה שילמו יותר עבור הזכויות, כך האמריקנים היו מוכנים להסתכן יותר.

כשאתה רואה על הזירה את שני המתאגרפים הבודדים, אתה רואה גם חרדה אנושית וגם תעשייה. זו עסקת חבילה אנושית ותעשייתית. כל אחד מן המתאגרפים מפרנס מאמנים, אמרגנים, עוזרים, טפילים, שומרי ראש, בעלי אולמות, סוכני פרסום, עיתונאי ספורט, סוכני הימורים, התאחדויות ספורט, צלמים, ציירי כרזות, מוכרי נקניקיות ועוד. הטלוויזיה חוגגת את הקרבות הגדולים. יצרני בירה, מכוניות, מכונות גילוח, קונים זמן פרסומת בין הסיבובים וכן במהלך השידור קודם ולאחר הקרב.

כשמוחמד עלי פרש מן הזירה, מוכר הנקניקיות בכה. הוא בכה על מר גורלו. הוא מכר נקניקיות כל זמן שהיה אִגרוף. עם פרישתו של מוחמד עלי, היה חשש שהאִגרוף ימות. הוא לא מת. השיטה כאן חזקה ומתוחכמת והיא דואגת שהמצוקה האנושית תצמיח מתאגרפים חדשים.

ברגע שהם צומחים, ברגע שהראש שלהם מתבלט מתוך ההמון המתאגרף, כלומר ברגע שאפשר להבחין בהם – השיטה והטלוויזיה מטפחות אותם עד לערב הגדול של הקרב הגדול.

מוכר הנקניקיות חייב את חייו לטלוויזיה. באצטדיון פוטבול אמריקני גדול, בעונת המשחקים, מסתובבות אלף משפחות המתקיימות מן הפוטבול. שביתת הפוטבול מחסלת אותם כלכלית, כלומר פיזית, כלומר אנושית.

השכר הממוצע לעונה של שחקן פוטבול הוא מאה אלף דולר. הכוכבים מגיעים למיליון. הספורט האמריקני הוא חלק מעסקי השעשועים. שביתת הפוטבול מגבירה את הילודה. כשאתה לא מול המסך, בסוף השבוע, אתה עם אשתך. היא אומרת מה מי מו, אבל אתה שם, כי עכשיו היא הצעצוע השני הכי טוב שבסביבה.

כשמישהו מרוויח מיליון דולר לעונה בעזרת הכישרון שלו, במו ידיו, זה סימן שמישהו אחר היה מוכן לשלם את זה, וזה סימן שהמישהו הזה עוד מתכוון להרוויח.

מיליון דולר הם משהו מכובד ומכבד. מיליון דולר עשו את ברברה וולטרס, שדרנית טלוויזיה, למה שהיא. גם אנואר סאדאת, שרואיין על ידי וולטרס, ידע שהיא מקבלת מיליון. אנחנו משלמים מיליון, כי אנחנו יכולים לשלם מיליון. אנחנו יכולים, כי יש לנו. יש לנו, כי אנחנו הרשת הטובה.

וולטרס נעשתה מעין סמל, אולי מטאפורה. אנשים רצו לראות את האישה הזאת. שוגר ריי ליאונרד קיבל עשרה מיליון דולר לקרב הגדול. אנשים רצו לראות את הבחור הנראה כמו עשרה מיליון. יצרני הבירה והמכוניות רצו שיראו אותם, כשרואים את ליאונרד, וקנו זמן פרסומת.

רוב הפרסומות, בשידורי הספורט, הן של מוצרים גבריים: בירה, מכשירי גילוח, בגדי ספורט. כשהסיבובים מסתיימים, באותה שנייה, המסך מתמלא בסרטון פרסומת. לאחר הקרב אתה מזמין בירה־מילר. הפרסומת לבירה זו עובדת גם על סיסמה: מילר־טיים (זמן־מילר, הפסקת־מילר). הסיסמה נכנסה לשפה האמריקנית כביטוי. באחדים מסרטוני הפרסומת מככבים אלופי ספורט פעילים או לשעבר. גריי קוני, מתאגרף כבד, מככב עם אמו בפרסומת של נורלקו, מכונת גילוח. סרטון פשוט ויעיל: מה שטוב לגריי קוני, חייב להספיק לך.

בפנתיאון האמריקני, שוגר ריי ליאונרד לא מוצב רחוק מדי מברברה וולטרס. התרבות הפופולרית מוחקת את הדירוג הערכי. התקשורת הפופולרית היא התבנית של התרבות הפופולרית, ולכן נערה מבוגרת, ששמה פנינה רוזנבלום, מקבלת “שטח” שווה לזה של האדמו“ר מלובביץ'. אגב, לדעתי, המרחק בין ליאונרד לבין וולטרס אינו כמרחק בין הנ”ל.

הקוריאני הזה גוסס? אף פעם לא היה פשוט להיות קוריאני באמריקה עכשיו, בשעה ששורות אלו נכתבות, אישה קוריאנית נוסעת לארצות הברית. הבן שלה גוסס. הרופאים קבעו שהוא חי רק באופן טכני. מחר ינתקו אותו מן המכשיר והוא ימות. הוא מת ימים אחדים קודם לכן בזירה, בסיבוב הארבעה־עשר, בקרב עם ריי (“בום בום”) מנציני. לקוריאני יש שם: דוק קו קים. מנציני בכה כששמע שהנוק־אאוט הרס את המוח של הקוריאני. אנשים טובים טוענים שצריך לבדוק מחדש את העסק הזה ששמו אִגרוף. אין מה לבדוק, הכול ברור. מנציני והקוריאני עלו לזירה עם אותה מטרה, כששניהם צעירים, בכושר, שפויים, משקל שווה. איש מהם לא עלה בשביל לרצוח. המקרה של הקוריאני מוכיח רק שמקרה כזה אכן קרה. הקוריאני נפל על חרבו. אל תבכי, קוריאה. בסיבוב הארבעה־עשר, עם פתיחת הסיבוב, מנציני לכד את הקוריאני בסדרה קצרה של מכות בראש ובפנים. הקוריאני ביקש להיאחז בחבלים והתמוטט.

במשך אותו שבוע, הטלוויזיה תקרין ללא הרף את ההתמוטטות. ההקרנה הבלתי פוסקת הזו, שותלת בזיכרונך את תצלום הקוריאני, והוא מצטרף לתצלומים אחרים, לזה של הקצין היורה בשבוי וייטנאמי, לזה של טבוחי הכומר ג’ונס, ולתצלומים נוספים.

יש הסבר פסיכולוגי לעובדה שאתה מרוצה מכך שראית את השידור החי של התמוטטות הקוריאני, ולא את השידור החוזר. היית שם כשזה קרה.

שוגר ריי ליאונרד נותח לפני כמחצית השנה בעינו, שנפגעה באחד הקרבות. מאז הוא מחזיק אותם במתח. פורש מן הזירה או לא פורש. בנובמבר 82' הוא הודיע: פורש לצמיתות!

הוא עשה את זה עם סגנון, הודעת הפרישה נמסרה בטקס גרנדיוזי, בנוכחות 9,000 (תשעת אלפים) צופים, קוני כרטיסים, בחסות הטלוויזיה. לא כולם מאמינים לו. העיתונות כיסתה את ההודעה מכל הכיוונים. גם ה“ניו יורק פוסט”, ההודעה הופיעה בעמוד הראשון.

שוגר ריי ויתר על 15 מיליון דולר, שהוצעו לו תמורת קרב אליפות עם ארון פריור, שניצח בקרב ענק את אלכסיס ארגיליו, שנזקק בסוף הקרב לעירוי חמצן, ושלא היה רחוק מגורלו המר של הקוריאני. שוגר ריי, לפי שעה, ויתר על ה־15 מיליון. הוא יצבור אותם באמצעות סרטוני פרסומת והענקת חסויות מסחריות. עוד תזכו להריח בושם ליאונרד לגברים. אנשים ירצו לראות את הסרטון של השחור שוויתר על 15 מיליון. גם הלבנים, המרגישים שעם כל ליאונרד כזה אמריקה בורחת להם מן הידיים, ירצו לראות אותו.

בינתיים, הוא מככב כפרשן אִגרוף טלוויזיוני. הוא דברן לא רע, אפילו טוב. גם גרי קוני מככב כפרשן, אבל הוא עדיין נראה כמו הסטאנט־מן של סטאלונה.

מה זה דברן טוב? יש בחיים סוגי שפה שונים. אחד מהם הוא שפת הספורט הטלוויזיונית.

ליאונרד, איש עסקים מתפתח, מבין שהוא צריך לשבח את שני המתחרים. אחרת, הצופה בבית יחשוד שרשת הטלוויזיה מוכרת לו סחורה פגומה. הטלוויזיה היא הבית, וליאונרד משחק לפי חוקי הבית.

שפת הספורט היא קצרה ועניינית, בתחום האִגרוף, והיא אינה מתבלה. מילים ומושגים – הרסני, אומץ, פנטסטי, גדול, כישרון, עתיד, סבולת או מופת – לעולם לא יצאו מן המחזור. יש מחזור אחד, רק הסאקרים מתחלפים.

ליאונרד יודע ששותפיו לשידור ישתדלו להשוות בינו לבין המתאגרפים. הוא משתף פעולה, והוא עושה זאת בחן מסחרי עדיין לא פגום. שותפיו עושים זאת כי הם רוצים להזכיר לצופה שהפרשן שלהם הוא אלוף, האלוף.

כשאתה מבין שהכול צריכים להתפרנס, אתה לא מתרגז.

שוגר (“מותק”) ליאונרד פיתח גם תכונה שהייתי קורא לה “אחריות”, במירכאות כמובן. בתוך הפרשנות¹ שלו הוא משלב דאגה לצעירים, דאגה לתרבות האִגרוף. מותק. בעלי הבית של הטלוויזיה לא צריכים להאכיל אותו דבש. הוא נוטף ומטפטף.

ארון פריור, המתחרה הפוטנציאלי שלו, תמיד יהיה הבחור הרע. ליאונרד תמיד יהיה הבחור הטוב. הצופה יודע שאלה סטריאוטיפים שחוקים, אבל הוא אוהב את ליאונרד ולא את פריור. הצופה קולט את הסטריאוטיפים באינספור שעות טלוויזיה, עיתונים, רדיו.

עכשיו 4:00 לפנות בוקר, והרדיו שלי משמיע פרשנויות של ליאונרד ושל פלויד פטרסון, אלוף לשעבר, על פרשת הקוריאני. אני מסובב תחנה ושומע את צבי אל־פלג מתווכח באנגלית עם מישהו שהשווה בין ממשלת ישראל לבין היטלר, כשהרקע הוא מלחמת לבנון. המנחה קורא לאל־פלג “קולונל” ומוריד לו על ידי כך נקודות בפתיחה. אל־פלג, שהיה מפקד יחידת שיקום האזרחים בלבנון, כמעט מוצא עצמו דובר הממשלה. מה הוא עושה שם בארבע לפנות בוקר? יהודי, בחושך תבוא ובחושך תצא. מי שומע אותו? יש מי ששומע. העסק פתוח כאן 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כל זמן שיש תשדירי פרסומת. יש פרסומת, מישהו מתחנן שתקנה ממנו את מכונות הכתיבה העבריות והבולגריות והסיניות שלו.

השמות הגדולים היום הם שוגר ליאונרד, לארי הולמס, ריי מנציני, ארון פריור, אלכסיס ארגיליו, מרווין הגלר, תומאס הרנס, ליאור ספינקס, גרי קוני, איש מהם אינו מוחמד עלי. דרך אגב, מוחמד עלי הפסיק לזמן־מה לכייס תשומת לב ציבורית. הוא בן ארבעים ואחת, סוחב עשרים ק"ג מיותרים, הוא עוסק במה שהוא קורא צדקה. איש מהם אינו מוחמד עלי. גם לא שוגר ליאונרד, שהוא רק הכי טוב בין הליאונרדים. שוגר עשה הכול עם סגנון טוב, ועבר יפה את כל תהליכי הלגיטימציה – מעוד מתאגרף שחור, לאישיות כלל־לאומית. מוחמד עלי עקף את תהליך הלגיטימציה, ורק לאחר מכן קיבל אותה רטרואקטיבית.

פעם, האִגרוף נחלק לשישה משקלים, מנוצה עד כבד. היום יש ארבעה־עשר משקלים. זה טוב לעסקים. הקוריאני הגוסס התחרה במשקל קל. העיתונים מספרים שהיתה לו הצלחה באירופה. הכול חייבים לפאר את הקוריאני, כדי להתרחק כמה שאפשר מרצח פשוט.

עכשיו 4:10 בבוקר, מראיינים את מוחמד עלי. מבקשים תגובה על פרשת הקוריאני. מוחמד עלי, בכובד ראש של סוכן המכירות הראשי של פצצות הנפלם, אומר, זה אף פעם לא היה פשוט להיות קוריאני באמריקה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 31.12.82

כולם היו בניו של נון־סטופ

דאלאס, ארצ’י בנקר ועשרים וארבע שעות של חדשות רצות, עושות את הטלוויזיה האמריקנית למונגולואידית הערה אישית. הטלוויזיה שלי פתוחה כאן עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלושים יום בחודש, שישים שניות בדקה, נון־סטופ. לפעמים היא מקור האור היחיד בדירה. היא עובדת גם כשאני ישן, לא בדירה, עם הגב אליה. אני רוצה אותה עובדת כשאני חוזר לדירה, וכשאני יוצא מהדירה. היא עובדת עלי, ואני רוצה שהיא תעבוד גם כשאני לא לידה. היא הדופק שלי. והיא הדופק שדופק אותך.

יש לי טלוויזיית בבל, כך שיש לי גישה לשלושים ושש תחנות שונות, תמורת 40 דולר לחודש, שאותם אני משלם באהבה. יש לי גם רדיו וגם הוא עובד נון־סטופ, כי בשביל זה יש לי אותו. יש לי גם שלושה עיתונים יומיים וחמישה שבועונים ושישה ירחונים, שעליהם אני עובר מקצה לקצה וגם קורא. אני חושב שזה סוג מסוים של קונספט, וגם של תענוג, שהוא אולי אפילו תענוז.

יש לי קופסת מתגים, הדומה למכונת כתיבה קטנה, ועליה אני מתקתק תחנות ועובר מתחנה לתחנה, בשבוע הבא, אני מכניס טלוויזיה לשירותים. קופסת המתגים עשויה פלסטיק, וזה קצת פוגע ברגישות האסתטית שלי, היא היתה צריכה להיות עשויה עץ־תיק. קופסת המתגים קשורה לחוט ארוך, וכך אני מסתובב איתה בדירה ומחליף תחנות גם כשאני בשירותים שעדיין אין בהם טלוויזיה. תמיד פתוח, תמיד בטוח.

אמריקה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, גם בימי אבל ומועד, כי הקדושה עצמה נמצאת ברעיון ששמו נון־סטופ (תמיד, ללא הפסקה). נון־סטופ מייצג את ההשגחה האלוהית. זה לא נכון שאנחנו לבד. אנחנו לא לבד. הנון־סטופ נמצא איתנו, בתוכנו, מטעמנו. הטלוויזיה האמריקנית, שערוציה השונים משדרים עשרים וארבע שעות ביממה, היא אחד המייצגים של רעיון הנון־סטופ, שהוא רעיון דתי, הנראה כרעיון חילוני. כל זמן שזה פתוח, זה בטוח שהוא פתוח. זה עדיין לא מונגולואידי.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 25.2.83

אנשים נולד מת

הזכויות על השם “אנשים” היו של אוהד זמורה, מו“ל פרטי ועורך “דבר השבוע”, שבועון העיתון “דבר”. זמורה, אלגנטי כדרכו, ויתר ל”מוניטין" על השם. הוא ליווה את הוויתור בברכות חמות ובאזהרה מפני הוצאת שבועון־חברה ישראלי העשוי במתכונת ה“פיפל” האמריקני. “מוניטין”, בפועל פחות בטוח בעצמו מכפי שביקש להידמות, שלח לזמורה בקבוק ויסקי. ג’יי אנד בי, לא שיוואס, לא היה צורך להגזים. לאחר כשנתיים, זמורה לקח את השם “מבט ספורט”, מבלי לשלוח ויסקי ליורם ארבל, והוציא יחד עם האחים הורביץ, ועם רמי רוטהולץ, סופר ספורט מחונן, את ירחון הספורט הישראלי המצדיק התייחסות ממשית. קודם הופעת “מבט ספורט”, תרמתי אזהרות טובות לזמורה ולשותפו אשר ביתן, שעיקרן לתת למישהו אחר לשבור ראש במו"לות ספורט.

הזכויות על השם היו אולי הדבר האחרון שהדאיג את “מוניטין”. אנשים מרכזיים ב“ידיעות אחרונות”, שהוא הבעלים של “לאשה”, טענו שהם יודעים בבירור ששם השבועון המתוכנן הִנו נשים, ולא אנשים. לכל היותר, טען אחד, האות אלף באנשים תהיה רפויה, כך שהרושם יהיה: נשים, בכל מקרה. העובדה ש“ידיעות אחרונות” התעניין ב“אנשים” אינה מעידה על דרמטיות מיוחדת במינה. הם מתעניינים גם במספרי התפוצה של התנ“ך. נכון לומר שהיה יסוד לסברה ש”אנשים" עשוי להתחרות ב“לאשה”. על האפשרות שהוא יתחרה ב“מוניטין” עצמו, עמדנו מיד עם הדפסת הניסיון הראשונה.

“אנשים” לא התחרה ב“לאשה”, המוכר כיום כשבעים וחמישה אלף עותקים, בשבוע, במכירה יציבה. גם לא ב“העולם הזה”, גם לא ב“להיטון”. ייתכן ש“אנשים” מת עוד בשעה שנהגה. כלומר, נולד מת. צר לי עד מאוד להשתמש בשפה כה ברוטלית – וזאת, גם משום שהייתי חתום עליו, כעורך ראשי, במשך חודשים, מתחת לעורך רינו צרור, ששיקע בו זמן, נשמה ועצבים. אלה אולי יניבו פרי עגול בעיתון “חדשות” המתוכנן, שרינו צרור אחד מעורכיו המרכזיים. עמוס שוקן, המו“ל של “חדשות”, ראה ב”אנשים“־של־צרור מה שלא ראה בו זולתו: מהירות, קוצר נשימה מתואם, קרבה מפותחת ומודעת לעצמה למושג החמקמק ששמו הרחוב. קשה לי לומר דברים של טעם על תקופת עריכתו של יגאל גלאי, וזאת משום שלא ראיתי ברציפות את השבועון, בשל שהייה ממושכת בחו”ל. יגאל גלאי לא סגר את “אנשים”. הזמן סגר את “אנשים”. גלאי ניסה לעשות שבועון שונה מזה של צרור, והיה זה, כמובן, רק טבעי. אבל, גלאי, מבחינתו, הגיע מאוחר מדי.

“אנשים” נולד למעשה בניו יורק. רפי שאולי, מיקי אלבין ואדם ברוך היו לעתים תכופות על קו תל אביב־ניו יורק. נדמה היה להם שהם מבינים מה שהם רואים. לרפי שאולי היו קבלות מתחום עסקיו. רפי שאולי אינו מסעדן. רפי שאולי הוא זן מיוחד במינו של קונספטואליסט המשגשג גם בשל העובדה שיש רק שאולי אחד. הקונספציה של שאולי, שלדבריו הִנה קונספציה מוכחת, אומרת: החנטריש הוא בבואתנו הטבעית. יש לסחוט אותו קודם שייסחט על ידי מישהו אחר. למיקי אלבין, שותף בכיר ב“מוניטין”, היו קבלות מתחום עסקיו, והנה, גם אם סביר היה להניח שעיסוקיו של אלבין אינם מפגישים אותו עם “העם” – הוא ידע לקבוע ש“העם” מחכה לשבועון ש“רמתו ב־100 אחוז פחותה מזו של ‘מוניטין’ “. אדם ברוך, כמו תמיד, התייחס לעצמו כקבלה המייצגת, וטעה לחשוב שדיבורים מסוגננים למדי על אריזה, שיווק, רכילות פוזיטיבית, אחוזים תצלומיים וטקסטים קומפקטיים – יזניקו את “אנשים”, תוך שישה חודשים, לתפוצה של ארבעים אלף עותקים, בשבוע. חיים בראון, שותף בכיר ב”מוניטין” והמו“ל־למעשה שלו, רצה ב”אנשים" כי היו לו זמן, מימון, מכונות, הסכמי דפוס והפצה, כוח אדם, קשרי פרסום, הנהלת חשבונות, גרפיקאים, צלמים וכל מה שנכלל באוור־הֵד – כל אלה יכלו, מבחינת בר און, להפיק את חוברת אל־על או את עיתון הנוער של בנק לאומי, או את שניהם. את אל־על מפיק אוהד זמורה, את עיתון הנוער קיבל יוסי קריים, עורך “פרוזה”, כתב עת ספרותי. כאשר “אנשים” נכנס להילוך ממשי, רפי שאולי היה למעשה מחוץ לממסד “מוניטין”. למען הסר כל ספק, “מוניטין” היה רעיון של רפי שאולי ויוזמה של שוקי בן פורת. ייתכן שיש טעם לספר פעם את סיפורו־של־“מוניטין”. אם החשיבות העצמית לא תקלקל את השורה, הוא יהיה סיפור מעניין למדי. כאשר “אנשים” הראשון הופיע, מיקי אלבין אמר לי: “זה לא זה, לא דיברנו על ‘מוניטין’ קטן, זה לא זה.” בריאיון הציע לי להנדיד את שמי, כעורך ראשי, לשורות התחתונות של רשימת נושאי התפקידים בעיתון. הבעיה שלי לא היתה בראון. היא היתה רינו צרור.

רינו צרור מונה עורך “אנשים”, כשהוא מחזיק במשך חודשים אחדים בתואר סגן עורך “מוניטין”, כשרון מיברג רכז מערכת. צרור, אם תורשה לי ספקולציה קלה בתחום הנפש, לא יצא מעורו לכבוד עריכת “אנשים”. הוא פיענח את ההתפתחות הפנים־מערכתית והסכים לכך שאין זה מעשי להביא מבחוץ עורך ל“אנשים”. ייתכן שאיש, מלבד צרור עצמו, לא הבין שאין עצה: צרור הוא “מוניטין”, ולא דבר־מה אחר, שונה. כלומר, “מוניטין” עושה את “אנשים”.

בר און הציע להנדיד את שמי, משום שהוא נראה לו “כבד” מדי, מזוהה מדי עם “חומר רציני”. אלוהים הטוב. אני לא זוכר כיצד מכרתי לצרור את הנדדת השם, אבל אני זוכר שהוא לא קנה את זה, לפחות לא כפשוטו. בשלב מוקדם למדי, צרור ניהל בעצמו את העסק. לפעמים, יכולתי לנחש מה עובר לו בראש.

הרעיון היה פשוט: שבועון שיציג את “הנשים והגברים שעשו את השבוע” – ראיונות קצרים, כתבות דיוקן, כיסוי אירועי חברה, מדריך אירועים. הכול בשפה קומפקטית, בעימוד מגזיני במתכונת של 60 אחוז ויז’ואל (תצלומים). רכילות בסגנון ה“פיפל” האמריקני, כלומר פוזיטיבית. “גיבורים” בכל הסקלה, מזמר הקסטות ג’קי מקייטן ועד זובין מהטה, ממשפחת מפונים ועד דיוקן משפחתי של ח“כ חנן פורת. כלומר, מין עממיות ועקרוניות, שלה גם אספקט טקטי: להגיע לאוכלוסייה שמחוץ לערים הגדולות, להגיע לאשקלון, לוד, קריית שמונה, במסות. אגב, מלבד “ידיעות אחרונות” ו”לאשה“, איש לא הגיע לשם. לא רק ירושלים, אלא גם באר שבע הִנה שפוטה של “ידיעות”, לא של “מעריב”. ג’קי מקייטן לא הביא את “אנשים” לעיר לוד, ולא לקריית שמונה. לא מקייטן ולא הניסיון לעקר את “אנשים” מן המילון הכולל מילים ומושגים כגון: רדיקלי, קונספטואלי, ביהוויוריזם, אונטולוגי, פוביזם, אמביוולנטי, קודקס, נוורוזה, ולא הניסיון לנסח פנייה (לקורא) מהירה וחד־משמעית. כמו תמיד, התברר, עד מהרה, שתל אביב היא הקונה עיתונים. “אנשים”, עד מהרה, נעשה שבועון תל אביבי, אם לא היה כזה מלכתחילה. עוד בימיו הראשונים של השבועון התברר שאין הוא עשוי להיות שונה לחלוטין מן האנשים העושים אותו והמתראיינים בו. בין המרואיינים הראשונים היו אריק לביא, זמר, מירה אברך, עיתונאית, מוטה’לה שפיגלר, מאמן כדורגל, יעל לוטן, סופרת (פרשת עמוס אוריון(, חנן פורת ואשתו. במושגים של אז, החשיפות של מירה אברך ושל אריק לביא, היו נועזות למדי. אברך דיברה על מחלתה ולביא על גבריות. העימוד היה שונה מזה של “מוניטין”, וכמוהו הפתיח, הטקסט עצמו, אופן הצגת הכותב, מינון האגו של הכותב. שונה, אבל דומה. לאחר הישיבות שזומנו קודם הופעת העיתון, ושבהן הוצג גיליון־דמה, הוזמנו גם נחום ברנע ואמיר אורן, אנשי עיתון “דבר” ומשתתפים פעילים ב”מוניטין“. הצהרת הכוונות ("נמוך מ’מוניטין' ") לא פגעה ברגשותיהם, וההצעות שלהם בעניין יצירת מרחק בין “אנשים” לבין “מוניטין”, כהצעות של זולתם, לא לקחו בחשבון את העובדה שהעולם (הקוראים) יסתפק בדמיון שמקורו שער צבע, נייר כרומו, הדפסת איכות. לימים, כאשר התברר ש”אנשים" אינו בדיוק הילד לו התפללו, ברנע לא נלאה מלומר: לאדם ברוך אסור לעשות את הטעויות שלאלבין מותר, אבל זה לא אומר שיש מישהו יותר מתאים מאלבין בשביל לשלם את הטעויות של אדם ברוך.

ואז, כפי שיקרה לעתים קרובות, היה מי שעורר לחיים את מילת המפתח: פואטיקה. ייתכן שהיה זה נחום ברנע, מי שהיה אז אחד השותפים הפעילים ביותר בעיצובו של “מוניטין”. לברנע תכונה שיש צורך בכוחות נפש גדולים על מנת להתמודד איתה לאורך זמן. הוא שואל שאלות נכונות ואומר לך את דעתו, גם אם בנימוס. משלב מסוים, חדלתי לשוחח איתו בעניין “אנשים”.

פואטיקה – כלומר, מהו הרעיון העיתונאי, החברתי או היצירתי העומד ביסוד “אנשים”? בשיחות הראשונות, ניסיתי לטעון שהעיתון הוא הרעיון של עצמו. משהו כזה. רינו צרור היה ב“בור”, כלומר בעבודה עצמה. אני דיברתי. היה לי זמן. חיים בר און היה עסוק בצדדים המסחריים. לעתים, בבוקר הופעת השבועון, בראון נראה כאדם כמעט מבועת: רינו צרור עשה שבועון פשוט בסדר. וזאת, כאמור, כשהוא מנסה “לברוח מעצמו”, תוך כדי הוצאת ועריכת השבועון. אלבין לא היה צריך עוד הוכחות לכך שיש לו עסק עם “אנשים” שעוסקים במוצר הלא מתאים, מבחינת נטיותיהם.

כאמור, הרעיון היה פשוט. החברה הישראלית היתה בתוך תהליך אמריקניזציה מואץ. נדמה היה שהיא בשלה לשבועון־חברה, שירכז באחת את “העסק” ויספק באחת את אשר מספקים העיתונים במנות קטנות, גם אם מוגדלות: את הטור של אברך ושל עדית נאמן, “ידיעות אחרונות”, ואת אלו שבעיתונים נוספים. ההרגשה בדבר הצורך בעיתון היתה משותפת ללא מעט אנשים אינטליגנטים. לא מעט עיתונאים ופרסומאים השתמשו במושגים: הצלחה, שוס, שלאגר. לאחר עשרה גיליונות, רינו צרור רצה לפרוש. אך היה זה גם מוקדם מדי וגם מאוחר מדי. לאחר עשרה גיליונות התברר שחמשת הראשונים הטעו. הראשונים הלכו חזק, באופן יחסי: כעשרים אלף גיליונות הודפסו והופצו. “מוניטין”, אז בשנתו השלישית, חי במספרים אלה. יום אחד, צרור יכתוב את הגרסה שלו. הוא יהיה חייב להתחשב בגרסה שלי. ייתכן שהוא יימנע מלהעיד על הצלחתו בתחום העיתונאי. אני יכול. בהמשך.

אני מתקשה לשחזר כיצד נוצרה הסטיגמה. ייתכן שהמקום הראשון בו היא קיבלה גוף ממשי היה תודעתנו־שלנו, אנשי “מוניטין”. לאחר מכן, היא פשתה בסביבתנו הקרובה. המושג מיידי קיבל משמעות של נמוך. הבית עצמו בגד ברינו צרור. הלגיטימציה של “אנשים” השתהתה. שימוש מוגבר במושג רכילות לא איפשר לשבועון להתרחץ ממנו. בחוג המקצוע התייחסו אליו כאל ניסיון לייצר בכוח מוני־מייקר. הציבור הרחב לא מיהר להזדהות עם שבועון־חברה. השערים, מיד בתחילת הדרך, הוקדשו לטל ברודי, לירדנה ארזי, לתמי בן עמי. ירדנה ארזי כבר הוצבה בעימוד סקסי. קשה היה להתייחס לשבועון כ“לכל המשפחה”. מדורי החברה והרכילות שבעיתונות הלגיטימית הורחבו. אלכס אנסקי, שכתב מדור קבוע ב“אנשים”, פרש. אנסקי, בשיאי הפופולריות שלו, ימצא מקום טוב גם ב“הארץ”. מוטה’לה שפיגלר, תוך ניסיון לשפר עמדות עם “ידיעות אחרונות”, מצא עצמו כותב מדור קבוע ב“אנשים”. קשה לאמוד את התרומה שלו. וודאי שאין להגזים בה. הסטיגמה אכלה בכל פה. אלבין נואש. בר און לא היה צריך עוד להגן על המערכת. הוא מצא עצמו קורא בעניין את “אנשים” ומבין שהמשחק נגמר, אין סיכוי ל"100 אחוז פחות מ’מוניטין' ". אם יותר להשתמש בביטויים מתחום הדרמה, בראון היה במצב קומי־טרגי: אם “אנשים” היה מוכר טוב ומשיג מודעות בכמות מתאימה, לא היתה לו התנגדות שייעשה ביטאונם של בוגרי האוניברסיטה העברית. פתרונות ממשיים לא היו לו. גם לא לי. נכון לומר שלאורך פרקי זמן ממושכים לא ידעתי מאיזה כיוון זה בא, “אנשים” הלך עם עצמו, הרחק מכוונות הייסוד: שבועון פופולרי בעל תפוצה נרחבת במיוחד, מוני־מייקר שיאפשר מימון לפעילויות נוספות.

רינו צרור עבד עם מערכת שהורכבה מרינו צרור. השבועון, מדי פעם, נדחף לכיוונים שונים. לפחות פעמיים הוא התבקש לספק שירותים ל“מוניטין”. פעם אחת בפרשת שבתי טבת/שוקן/ רוטנשטרייך. צרור עבד עם צלמים כפי שרק “העולם הזה”, בזמנו, עבד עם סנאפ־שוט’ס. קירשנר, יהודה רביב, ורדי כהנא, עשו עבודה. היו צלמים נוספים. אני לא מזכיר אותם, כי אני לא זוכר. מזדקנים. והוא עבד גם עם הוותיקים רובינגר, ערד. לא עם מיכה ברעם. לימים, בקפה לה־בל הירושלמי, ברעם מסביר לי שלא פנו אליו כי “רצו לעבוד עם כאלה שלא עושים בעיות למספריים של הגרפיקאי”. מיכה ברעם. יהודה רביב הביא את תצלום משה דיין בתכריכים. כהנא הביאה את אמיל גרינצוייג, לפני הירצחו. צרור עטף את התצלומים בדיווח מהיר, נוטה לאגרסיביות. בתחום הצילום העיתונאי, צ’יבי שיכמן, צלמת המערכת, והנ"ל ונוספים, צברו מעמד משלהם. “מוניטין” התמחה בתצלומי סטודיו. “אנשים” בסנאפ־שוט’ס ובעצביות מרוכזת. “אנשים” הציג את “זאת היתה השנה שהיתה – בתצלומים”, טוב מכל עיתון ישראלי.

העולם נשאר כשהיה, ביחס ל“אנשים” שנעשה שבועון פחות “חברתי” ויותר פוליטי. צרור הלך כבר על האשראי שלו ועל השם הטוב שלו. עם זאת, נשמרו אחוזים מסוימים למסגרת “החברתית”, זו הישנה. במשך חודש ימים החלפתי את צרור שיצא לחופשה. הזמנתי כתבות על נישואיהם השניים של יוסף כרמון, זאב רווח, ושל זמרת ששכחתי את שמה, סיפורים טובים, יחסית, שהוצגו בעימוד אפקטיבי, יחסית. ידעתי ש“לאשה” עושה את זה יותר טוב. כאשר צרור חזר, הוא נשאר בתפקיד רק בשל הבטחה אישית שנתן לי קודם לכן. באותו שלב, מבחינת בעלי “מוניטין”, השבועון “אנשים” היה מוצר מובהק, בייפרודקט מובהק, ולא עוד “תושייה תעשייתית” האמורה לפרנס פעילויות נוספות.

החודש, “אנשים” נסגר. הוא נסגר, מבחינות מסוימות, עוד קודם לכן: כאשר “מוניטין” החכיר אותו לבעלי “להיטון”. זכות הסירוב, מושג משפטי, היתה שמורה ל“מוניטין”, על פי ההסכם. כלומר, “מוניטין” יכול היה החודש לקבל לידיו את “אנשים”. זה לא קרה, וטבעי שכך. ההחכרה ל“להיטון”, נעשתה מבחינת “מוניטין” באיחור מסוים. ההכרה ש“מוניטין” אינו בנוי להפקת “פיפל”, במונחים מקומיים, הבשילה חודשים קודם ההחכרה. במילים נוספות, הכישלון שלנו, זה המכריע, היה בתחום המושגי: מי היא החברה הישראלית, מי הוא הקורא, כיצד נחלקת אוכלוסיית הקוראים, האם ישראלי (רינו צרור) שלו מנטליות “מוניטינית”, שהיה שותף בעריכת “פרוזה”, מסוגל לבודד עצמו מן השבועון שהוא עורך? זאת ועוד, כיצד נוצרת הזדהות ממשית בין קוראים לבין עיתון, האם כלל ניתן להאיץ תהליכים, האם הלגיטימציה היא “חומר” נשלט?

חלק משאלות אלו אכן נשאל מבעוד מועד. ייתכן שחלק מן התשובות לא פוענח כראוי. המכניזם של “מוניטין”, וכן סוג של בִטחה עצמית, הם אולי שגרמו להופעה בלתי מטווחת של “אנשים”. ייתכן שפרשת חייו ומותו של “אנשים” מעניינת רק חלק קטן מקוראי “מוניטין”, שלא ניזוק מהקמת “אנשים” ולא ייהנה מסגירתו. עם זאת, נכון היה להקדיש לחייו ולמותו עמודים אחדים, כבר החודש. מעבר לקרבת המשפחה, יש ל“אנשים” חשיבות של פנומן, לדעתי לפחות. ניתן להשתמש בסיפור חייו ומותו כחומר גלם להכנת חלק מן הסוציולוגיה של העיתונות הישראלית, ולהבנת חלק מן הצדדים התעשייתיים של עיתונות זו.

ההישגים של “אנשים” אולי לא נחקקו בהיסטוריה של העיתונות הישראלית. ייתכן שכך קרה משום שרק “אנשים” דיווח על “אנשים”. וייתכן משום שהישגים אלה אינם נחשבים הישגים בעיניים אחרות. דיין בתכריכים היה שיעור באתיקה עיתונאית, לטוב ולרע. כיסוי פרשת גרינצוייג היה דוגמה ליכולת של שבועון קטן, יחסית, להתמודד עם עיתונות יומית ושבועית ותיקה ומשומנת. צ’יבי שיכמן נמצאת היום במערכת “כותרת ראשית”. ורדי כהנא ויהודה רביב נמצאים היום במערכת “חדשות”. מיכה ברעם הגיע ל“אנשים” רק בתקופת יגאל גלאי. היום, גם בישראל יש המבינים שהצלם הוא “משהו יותר”. צלם שעבר את המסלול של “מוניטין” ושל “אנשים” עבר, בדרך כלל, מסלול שיש בו כבוד. אגב, אם השמועות נכונות, ייתכן ש“אנשים” בהשוואה ל“חדשות” ייראה כמוסף ספרותי. חיים בר און ומיקי אלבין, אני מניח, היו נכנסים ברצון לשותפות עם עמוס שוקן. ייתכן שעמוס שוקן אינו צריך כסף. נראה את כולם בגיליון ה־10 של “חדשות”. אם, כעיתון יומי, הוא ייתן בעמודו הראשון את “דיין בתכריכים”, נדע עם מי יש לנו עסק. צריך לזכור, ב“אנשים” “דיין בתכריכים”, למרות הכול וככלות הכול, נשא גם אופי “ארטי” (אמנותי). בעיתון יומי, הרבה דברים נראים אחרת, קשה להסביר זאת. אם “ידיעות אחרונות” היה המו"ל של “אנשים”, ייתכן שהשבועון היה משגשג. תהליך הלגיטימציה היה אולי פחות נוקשה. “ידיעות אחרונות” הסתפק בקבלתה של גברת תחיה אדר. “להיטון” אפילו לא בלע את “אנשים”, וכך, באיחור ניכר, התאייד שבועון שגם אחדים ממייסדיו, למרות הכול, אולי יסתפקו בהערכה שהיתה זו “טעות טקטית” בלבד.

“טעות טקטית”, בהקשר זה, הִנה אולי רשלנות נסלחת, משום שהיא עולה רק כסף. בשלב מוקדם למדי, “מוניטין” הצליח לקבוע לעצמו עמדה פסיכולוגית לפיה “אנשים” נעשה רק באשראי העסקי שלו, ולא בזה העיתונאי. ההחכרה ל“להיטון” לא לוותה בקשיים נפשיים.

הטעות הטקטית שלנו היתה אסטרטגית. קשה היה להכריח את “אבא אבן” להכיר בכך ש“ג’קי מקייטן” הוא נשוא התעניינות טבעי שלו. התברר ש“מקייטן” אינו קונה רק עיתונים המכסים את “מקייטן”. כאשר הפטרוניזציה של “הקהל הרחב” הובישה, הלכנו והסתבכנו בניסיון לירות לכיוונים שונים גם יחד. המילים והמושגים אובססיה, נוורוזה, אקוטי, קונספטואלי או אמביוולנטי התאזרחו בשבועון, שהחזיק בעיר ימית את דוד הלוי, שהתחרה בצבי אלוש, כתב “ידיעות אחרונות” בימית. בשבוע בו הופענו עם תמי בן עמי על השער, שבועון אחר הופיע עם צביקה פיק. לא עשינו את ההפרש ההכרחי. המפרסמים והפרסומאים לא ידעו להגדיר מה הם מחזיקים ביד. לעתים, הם החזיקו ביד עיתון טוב, לעתים פארי־מאץ' מבולבל, לעתים תל אביבי סתם, לעתים שבועון שהוקדש לנפש יהודי ולצלי רשף ולאברום בורג, לעתים שבועון שהוא תרגיל משובח בצילום עיתונאי. רק לעתים רחוקות רינו צרור החזיק ביד את השבועון העשוי לייצג אותו, ממש.

המרחק בין “דוגמנית השנה” לבין “אמיל גרינצוייג” היה מוגדר ועם זאת בלתי מוחשי, מבחינת המוצר עצמו. צרור רצה לירות ב“דוגמנית השנה”, אבל טיפל בה כבכלה. גרינצוייג היה האלמנט של צרור, אבל לשבת הוא ישב גם עם גברת לאה פלטשר. גם אני. היא רצתה שלדוגמנית השנה תהיינה הרגליים שלי. ב“מוניטין”, לאה פלטשר היתה “נושא”, כמו גברת אסתר רובין. ב“אנשים”, היא היתה קמפיין. לך תבנה מדינה.

מוניטין, גיליון מס' 65, פברואר 1984

אני יגיע, חנה

אחת משתי רשימות דאון טאון מנהטן – רשימה ראשונה למלון אבארדין אין חלונות. לחדר שלי אין חלונות. זה מה שאני יודע על החדר שלי. הוא שלי תמורת 40 דולר ליום. מי שאוהב מלונות קטנים בכרכים גדולים, אולי כבר יודע שאין סיכוי לחלונות. במלון אבארדין החלונות אטומים או מוגפים. החדר הוא העולם. הגעתי לכאן בשביל להכין כתבה על הניקס, קבוצת הכדורסל של ניו יורק, ובשביל לפגוש את חנה בילקה. לא רק אני מחפש אותה, ולא רק איתי קבעה פגישה. היא צריכה להיות בערך בת ארבעים ושבע. גבוהה, גרמית, נשית וגברית. אבארדין שוכב ברחוב שלושים ושניים, בין השדרה השישית לשביעית, על הרחוב, על גחונו, לא רחוק מהיכל הספורט מדיסון־סקוור־גרדן, מוקף מסעדות, דוכנים וחנויות קטנות, ספרדיים וסיניים, והבר של המלון מוחזק על ידי קוריאנים. החדר שלי בקומה השביעית, שלה בקומה החמישית. אני לא יודע איך היא נראית, אבל אני יכול להריח אותה. השם שלה, חנה בילקה, הורס אותי. הוא טוב לשואה והוא טוב למלכת הלילה, של אתמול בלילה. אני כותב רשימה זו קטעים־קטעים. כלומר, עד לפגישה איתה, קטע. הפגישה, קטע, וכן הלאה, לפי סדר הדברים. הכתבה על הניקס תתפרסם, בשבועון זה, חודשים אחדים קודם פרסום הסיפור על חנה בילקה.

בפואייה של המלון מסתובב עיתונאי ישראלי, מין כתב־חוקר כלכלי, שלו רישיון עבודה אמריקני. גם הוא מחכה לחנה בילקה. ייתכן שדרוש אורך רוח ואולי אף טווח זמן נרחב על מנת לשוות לדברים אופי ספרותי, מעוצב. אין לי סבלנות. גם כך, אמתין חודשים אחדים עד לפרסום. לחנה בילקה יש חומר על אחד ממנהיגיה הפוליטיים של ישראל ועל ארגון כלכלי ישראלי מרכזי. היא הביאה זאת לידיעתם של עיתונאים ושל פוליטיקאים אחדים. בעשרים ואחד באפריל 84' יש לי פגישה נוספת איתה, במנהטן, ניו יורק. מקווה שמזג האוויר יהיה טוב ושבחדר שלה תהיה טלוויזיית־קייבל. אני יודע מה אקנה לך בדיוטי־פרי שופ. אני יודע את הגודל ואת הצבע. לא צריך לעלות יותר מ־15 דולר. מי שיקבל ראשון את הסיפור שלך, יעלה על המטוס הקרוב לישראל. בינתיים, הסיפור אצלה. עיתונאי אמיתי, כבר לא אהיה.

ב־11:30, בלילה, אני חוזר למלון מן המשחק של הניקס נגד בוסטון. במודיעין מחכה הודעה מגברת בילקה. היא מחכה לטלפון ממני. לא, היא אומרת באנגלית, לא, אי אפשר לעלות לחדר שלי, תחכה בבר של המלון, ובתוך חצי שעה אני יורדת אליך. אני לא קונה את ההצעה, כי כבר יצא לי לשבת כמה חצי שעה, לפי הצעתה, במשך השבוע. אבל אני אומר בסדר, ונכנס למעלית, לכיוון הקומה והחדר שלה. המעלית, כך רוצה הבורא, עוצרת בכל קומה וקומה. עילגות וסתמיות מכסות אותי כשמיכה. מה יש לי עם שחיתות של מנהיג פוליטי? אין לי עניין אמיתי בזה, המערכת אינה מצפה ממני לפעילות בתחום זה. הדברים נראים לי מטושטשים, חסרי סגנון, ואני מתגונן מפני עצמי בעזרת ההרגשה שהדברים האלה קורים למישהו אחר. לעתים קרובות, אתה פועל ומתנהג על פי הזיכרון, באופן כמו אוטומטי, טכני. לאחר יום עבודה מתיש, אתה עוצר מונית ומופתע לגלות שאתה מסוגל להיכנס, להתיישב, לתת כתובת. המעלית מטפסת באטיות, צעיר וצעירה מאופרים, אוחזים בכוח כלי נגינה נתונים בקופסאות, נשענים זה על זה ועלי, וזה בסדר, ואולי אפילו ידידותי. אני אגיע לדלת שלה, אאזין לקולות, אשתהה, לא אדפוק, אחזור לבר, אחכה, היא לא תגיע. אחר כך, מתברר, יעל רסקול צילמה את הזוג שבמעלית.

הפרוזדור מנשק את פתח המעלית. לא אלמד את ההבדל שבין פרוזדור לבין מסדרון. כל העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא. במרכז הקומה מחסן כלי בית, ובחזיתו קבוע מכשיר כיבוי אש, ולצדו גרם מדרגות, מתפצל כלפי מטה וכלפי מעלה. קירות המסדרונות חום בהיר, מרופד שטיח חום בהיר. שני אנשים בריאים סותמים את רוחב המסדרון. כמעט מכל חדר עולה רחש הטלוויזיה. חלקו נחבט בקירות, בדלתות, וחלקו בא למסדרון דרך החריצים והסדקים, הד עמום, קהה, קולני, כל מיני. הרחש והחום הבהיר והצהוב של דלתות החדרים, הכול, מטמטמים אותך, עושים את הדברים לכעין בדיה. מה יש לי עם שחיתות של מנהיג פוליטי? אין לי דבר ממשי עם זאת – אבל, אני כאן, ליד הדלת, מודרך על ידי תערובת של מתח עיתונאי ושל שגרה עיתונאית, שאינם המתח והשגרה שלי. משחק הכדורסל היה מצוין. הניקס הפסידו. מחר יהיה משחק אחר. כמעט חצות, ועכשיו, לאחר כשש שעות בהיכל הספורט של הניקס, אני עייף, כמעט מותש. תאורת הפלורוסנט, המציפה את המסדרון, כמעט מסמאת אותי, והחום המלאכותי הדוחס את המסדרון הצר, מייצר לאות מכבידה. ליד הדלת של חנה בילקה, מושטח על הרצפה, עיתון יומי ועליו פרח צהוב מצהיב ומקריח. לעתים, בימים בהם אני מתגורר באחד המלונות הקטנים, נפשי כמעט הודפת את גופי לאחד החדרים האחרים, הזרים, האנונימיים. הדיפה לתוך מודעות אחרת, לנטף במיטה אחרת, לטבוע שקט ושווה נפש בחנטריש של מישהו אחר. לעתים, אמצא עצמי מתנודד ליד דלת אחרת. הרמתי את הפרח הצהוב הזה, ועליו נעשו כעין קמח בתוך כף ידי.

כאשר חנה בילקה פתחה את הדלת, האור בא מאחוריה וקשה היה להבחין בפרטי פניה. כשנסוגה לאחור, אל פנים החדר, שבמרכזו מיטה זוגית רחבה, גבוהת מזרנים, ושריח מתוק־חמצמץ כריח הים בלילות קיץ עמד בו, כבד כענן קטן – הבנתי שהסיפור הזה יכול להתקדם רק לרוחב, שאין לו קצה, שאין לו תוחלת שזמנה מוגדר. אני מכיר את הסיפורים האלה ואת הנפשות האלה. בניו יורק, בפרנקפורט, במינכן, בלונדון ובפריז חיים ישראלים שנושאים איתם סיפורים כאלה, במשך שנים, עוד מימי מלוך בן־גוריון. סיפורים על פוליטיקאים, אנשי צבא, בנקאים, אנשי ציבור. ברבות הימים, אם לא מלכתחילה, הסיפור הוא דבר־מה מורכב: בדיה גמורה, עובדות חלקיות, סוג של קשר עם המולדת הישנה, סוג של ביטוח זהות, אמצעי ליצירת עניין. סיפור של אנשים שאולי היו על יד משהו, על יד אירוע, על יד אמת, על יד האמת, על יד מימוש עצמי, ומשהו בהם פקע מתישהו, הִגלה אותם מארצם.

חנה בילקה, שאריות של יופי ניכרות בה, ידיה שלובות או מגוננות על חזה, נתונה בשמלה ארוכה, יחפה, האצבע הקטנה של כל אחת מכפות רגליה מקופלת על שכנתה במין סימטריות, התעשתה, הדפה אותי בעדינות לעבר הדלת, וביקשה שאחכה לה בבר של המלון. תבואי, באמת, שאלתי אותה, כשעדינות, או אולי אף עדנדנות ורדרדה מציפה אותי, נמהלת בעייפות ובסתמיות, אולי נובעת מן הישראלית הפגומה הזו, חנה בילקה, שאולי זוכרת את ליל תומתה על אדמת המולדת. היא אמרה בעברית, אני כבר יורדת, באמת, עשר דקות, קצת מסתדרת ויורדת, באמת. כתוצאה מפעולת שרירים, לא רצונית, הנחתי יד על כתפה ואמרתי, גם אם לא, זה בסדר, הייתי כבר בסרט הזה. את יודעת, זה בסדר, אין סיפור. היא לא הגיבה גם כשהצעתי שאשב בחדרה ואחכה שתסתדר. היא נכנסה לחדר האמבטיה והדליקה את נורת המראה, נורת פלורוסנט גלילית, שהפיצה אור צהבהב קצת, והסמיכה פניה למראה, לוחצת אותן לזכוכית הקרה.

ניסיתי לקשור שיחה סתמית, כשאני ישוב בכורסה קטנה חומה־צהובה והיא בחדר האמבטיה, שיחה סתמית שתפוגג את הדברים, וכשאני מגביה קול אמרתי שיש לי חדר בדיוק כשלה. והיא אמרה שכל החדרים כאן אותו גודל. ניסיתי לזהות את הבשמים שלה ואת הקיבוץ בו שהתה עם קום המדינה, ופה ושם משהו על היופי המיוחד של הכדורסל האמריקני, שומדבר על החומר הפוליטי־שערורייתי שברשותה, ופה ושם, לאורך כעשר דקות, משהו על מהגרים ישראלים מפורסמים בניו יורק. השנים שעשו אותה מוטרפת וחשדנית, השנים שהוכיחו לה שברשותה מעין נכס רוחני ופיזי, המגולם באיום לפרסם שערורייה, השנים האלה הוציאו אותה עכשיו מחדר האמבטיה, פניה לבנים, נקיים מאיפור, כאילו מוגדלים, ובקול נמוך אמרה, תלך עכשיו, אני לא יכולה, תלך. השיגעון השקט הזה כמעט הדף אותי. קבענו להיפגש במחצית אפריל 84'. אני יגיע, חנה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 23.3.84

אפשר היה לעשות מזה כסף

ישעיהו (שייקה) בייטל לא נכנס למלחמת לבנון בשביל לעשות כסף. פה ושם, במקרים המוצלחים, יש די הרבה כסף במלחמות. סברה ושתילה יכולות להיות מתורגמות לכסף טוב. בייטל נכנס ללבנון עם מצלמה ביד, וחזר עם תצלומים כפולי משמעות. כלומר, תלוי במתבונן.

דוגמה: תצלום החיילים הישראלים והשבויים הפלסטינים. ישראלים חשבו שזהו תצלום אנטי־ישראלי. פלסטינים חשבו שזהו תצלום פרו־ישראלי.

מבחינת הפלסטינים, הסיגריות עשו את ההבדל, הטו את התחושה לכיוון פרו־ישראלי. הסיגריות התקבלו כביטוי אנושי.

בייטל מודע לטווח הנרחב של הפרשנויות ביחס לתצלומי המלחמה. התצלומים, הוא אומר, הם סימבול למלחמה, וכאשר יגיע היום בו לא יזהו עוד את ה“אנשים שבתצלום”, יתברר האם התצלום מחזיק מעמד בזכות עצמו כתצלום, כמעשה אמנות, מעבר לאינפורמציה המזהה אותו כלקוח מלבנון, צה“ל, אש”ף וכו'.

בייטל, 36, יליד שוודיה, מתגורר בערד, נהנה מסוג בלתי נפוץ של חירות אישית, לדבריו. חירות זו מאפשרת לו לפתח עמדה מנומקת ועקבית כלפי הצילום, אמנות הצילום, מעמדו של הצלם במסגרת התקשורת: “המערכת התקשורתית שוחקת צלמים רבים, וביניהם גם כאלה שהיתה להם פתיחה נקייה, נכונה מבחינת התפיסה. וכך, צלמים רבים הוכפפו לכללי המשחק של היצע וביקוש, דרישות הזמנה, אינטרסים של עיתונים, שיקולים של גרפיקאים. אתה מוכר ידע וכושר ביצוע תמורת כסף ותמורת פרסום, והפרסום שלך מתורגם לכסף. אני, פה ושם, עושה פשרות, משתתף במשחק, כולל, כמובן, גם חומר זבל, או מה שאני מחשיב כחומר זבל. לדוגמה: כתבת צבע על העיר ‘עמנואל’ עבור מגזין איטלקי. אני יודע בדיוק כמה כתבת הצבע הזו שווה מבחינת הצילום, מבחינה אמנותית. צריך לחיות. אפילו צלמים צריכים לחיות. אני צריך 1,000 (אלף) דולר נטו לחודש בשביל להתקיים. מעבר לזה, אין פשרות.”

הפגישה עם בייטל נולדה בטעות. אולי אפילו טעות מן הסוג המסריח. כלומר, יש סיפור.

לפני כשנה מצאתי בירחון־צילום אמריקני או צרפתי, תצלום של גבר ואישה, שחור־לבן. האישה פניה למראה ואחוריה למצלמה, והגבר, מחצית גופו העליונה חשופה, עומד ופניו לאסלה. תצלום אווירה משובח. גזרתי אותו ושמרתי אותו. מאז ילדותי, אני גוזר ושומר תצלומים. בחלקם אני מזהה את עצמי, בחלקם אני מוצא יופי או קסם מיוחדים. סוג של דחף לאו בר־כיבוש, סוג של אספנות.

ליד התצלום הגזור לא מצאתי את שם הצלם. לאחר כשנה, הדפסתי את התצלום עם רשימה שכותרתה: “אהבה בקריית חיים”, סיפור מילואים, במוסף זה. התצלום תאם, לדעתי, את אווירת הרשימה.

התצלום של שייקה בייטל. הוא פותח עיתון ורואה תצלום שלו. הוא לא זוכר שביקשו את רשותו או משהו כזה. לא ביקשו, כי לא ידעו שזה שלו, שהוא בארץ וכו' וכו'. כלומר, הפרו את זכות היוצר והבעלים שלו.

אני מתנצל חצי תריסר פעמים, מציג בפני בייטל את מדיניות המגזין: אִזכור קבוע של שם הצלם, ותיאום איתו. נכנס עם בייטל לקטעים בינאישיים כמעט קשים, לשלוש שיחות ממושכות.

עכשיו, מקובל על שני הצדדים שהעניין סגור. בייטל מבין שאין לו עסק עם שודד־תצלומים. העיתון מגלה שיש לו עסק עם פרינציפ.

התצלום הנ"ל היה חלק מסדרה שעסקה בחבורות רחוב אנטישמיות. לא סיפור בתצלומים. לא פוטו־רומן. תחושות אוטוביוגרפיות, מעין כתיבת רומן אישי באמצעות תצלומים, ללא טקסט, ללא תיווך פרשני, כשהמצלמה היא האמצעי, היא העט. כלומר, התצלומים עומדים לעצמם, ואין הם איור למשהו אחר.

האפשרות שתצלום שכזה, שנלקח באירופה, ישמש איור לרשימת־מילואים־ישראלית – האפשרות, כשלעצמה, אינה מפתיעה. כמעט כל תצלום, ככזה, כולל בתוכו אפשרות העמדה נוספת או נוספות. האפשרות אינה מנחמת את בייטל. אין לו דבר נגד האפשרות, אלא נגד עצם השימוש הזר, ואולי המעוות. לדעתו, קשיי הקיום והלחץ של המערכת התקשורתית סוחפים את הצלמים למעמד של אילוסטרטורים (מאיירים). פה ושם, בשיחה, הוא משתמש בהגדרה: “זונות”.

התוצאה, הוא אומר, מזעזעת מבחינתי: “כשעיתונאי או עורך רואה תצלום היכול לשרת אותו, הוא משתמש בו, ללא התחשבות בנסיבות היצירה של הצילום, בעמדה האמנותית של הצלם, ומניח שהצלם מעוניין רק בפיצוי הכספי. רוב הצלמים שותקים. הם רוצים לשמור על קשר עם המערכת. מי שמתנגד, נחשב עושה צרות. השיטה הזו מכרסמת בהתפתחות הצילום. כל הדיבורים היפים על תחיית הצילום, הצלם כאמן, המעמד המיוחד של הצילום, כביטוי אישי. כל אלה נסוגים לאחור. נתקפתי זעם למראה השימוש שלך בתצלום שלי. אני יודע שזו גם תוצאה של יחס הצלמים לעצמם. אתה מוותר, משתינים עליך. אתה נעשה מכשיר, עוד מכשיר של התקשורת. אפס מודעות עצמית של הצלמים מולידה אפס התייחסות. כלומר, אם מותר עדיין לדבר כאן על עקרונות, הרי שמדובר במשהו מאוד עקרוני. אתה לוקח יצירה שלי ועושה בה מה שמתחשק לך. אני מחזיר קרב, ומשתמש בך כדי להפיץ את הדעות שלי. ותאמין לי, יצאת ממני בזול.”

הגוויות בתצלום מסברה ושתילה אינן של פלסטינים, אלא של נוצרים שהגיעו למקום מטריפולי. אינפורמציה זו לא תשנה החלטה של מישהו שיבקש להשתמש בתצלום כסימבול, כתעמולה. האגרסיביות של התקשורת מוחקת ניואנסים.

בייטל, כאמור, הגיע למקום מטעם עצמו, כישראלי, כאמן. המוות, הגופות ורחישת זבובי־המוות, יהיו, כנראה, חזקים מהכוונות של בייטל. הסמליות של הצילום הזה חזקה מהקביעה של בייטל שזהו בעצם “צילום קל מדי, אולי אפילו רע”.

אנחנו, הצופים הנחשפים לתצלום, חווים אותו מתוך ועל פי הניסיון האנושי שלנו, ולא מתוך ועל פי קנה המידה של בייטל.

התודעה שלנו מופצצת על ידי תצלומי מלחמה. וייטנאם, קמבודיה, אירלנד, אפגניסטן, איראן־עיראק, לבנון. סף הגירוי שלנו משתנה, אנחנו מתקהים. התקשורת נמצאת במרוץ מתיש אחר “הזוועה הבאה”, זו הגדולה יותר.

בהקשר הזה, העמדה של הצלם עצמו נעשית אינפורמציה שולית. אין מקום למשוררים. המקום שמור לדימויים המפליצים. הפרשנות נמצאת בתצלום עצמו. הפרשנות שלך, הצלם, בדבר כוונותיך, היא כבר חומר של משוררים, כלומר מכביד, לא רלוונטי.

הצילום המציג את השובים והשבויים נתפס על ידי בייטל כ“צילום” – כלומר, כמשהו מעבר לאינפורמציה המיידית.

והנה, כאשר התצלום מודפס בעיתון, הוא מתנתק מבייטל, ונעשה תיעוד, כרוניקה, עיתונות מיידית. כלומר, האינפורמציה היא העיקר, ולאחריה איכות הצילום, בזיקה לתיעוד ולכרוניקה.

בייטל חולם על בתי ספר לצילום, מענקי עבודה, קרנות, חבורות צלמים, שכל אלה יחד ייצרו מנטליות חדשה, שונה. נדמה לי שהוא יודע שהוא חולם.

– אתה רוצה לעשות איתי כתבה לשבועון?

– לא.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 6.7.84

כל האִגרוף הזה

לא ברור מי בדיוק אלוף העולם במשקל כבד, אִגרוף. מייק טייסון אולי יירש את המעמד של מוחמד עלי. החודש נקבע המתחרה של טייסון באחד הקרבות הקצרים של היסטוריית האליפות. נוק־אאוט בסיבוב הראשון העסק מסובך, אבל עדיין בחיים. גם הצרות שלו מוכיחות שהוא בסך הכול מקצועני. אלו צרות של כסף, וכן של דימוי. וכיוון שמדובר בכסף, רואים בסביבה לא פחות עורכי דין מאשר מתאגרפים. מעל למתאגרפים ולעורכי הדין, חגה הטלוויזיה האמריקנית. ליתר דיוק, רשת אחת ששמה אייץ’־בי־או – המקרינה סרטים, מופעים, ומשתתפת בהפקת אירועים: מברברה סטרייסנד עד אִגרוף.

אליפות העולם המאוחרת באִגרוף, משקל כבד, היא האירוע שלה. היא המקיימת את האירוע. מקיימת אותו כעסק מובהק. בלעדיה, העונה, אין על מה לדבר. הטלוויזיה היא שאמרה, יהי אִגרוף אמריקני.

לא ברור מי אלוף העולם במשקל כבד, יש רק עולם אחד, אבל יש מספר אלופים, כי יש מספר התאחדויות אִגרוף, ולכל אחת מהן אלוף משלה.

איך זה קורה? לא משנה איך זה קורה. עובדה, יש התאחדויות אחרות. פיקוח לקוי, בלגן של אמרגנים, חוקי מדינות שונות, ביזנס פרוץ – כל אלו גרמו להתאחדויות האִגרוף להתפלג.

כל אלו ואף אווירת חנטריש הפורחת בתחום זה. חנטריש באשר הוא חנטריש.

הערב היה שייך לג’יימס סמית. שם חיבה: “מפצח העצמות”. סמית גמר את האלוף (של אחת ההתאחדויות) טים ויטרספון, בסיבוב הראשון, תוך כניסה מהירה, שלוש חבטות לקרשים. הקרב, שנערך בחודש שעבר, הסתיים בסיבוב הראשון. הקהל, כמו שאומרים, נותר פעור פה.

סמית לא היה הפייבוריט. סמית לא תוכנן לקרב האליפות נגד ויטרספון. סביב הקרב היתה הסרחה קטנה, די טיפוסית לעולם האִגרוף הנוכחי.

כשהמועמד, טוני טאבס, יצא מהסיפור, בשבוע של הקרב, מצאו את סמית. טאבס יצא ברגע האחרון, אולי רגע אחרי הרגע האחרון, ויצא מזה קצת עקום (גילוי מאוחר של פציעה ישנה).

לא היה קשה למצוא את סמית. הוא נמצא שנים בסביבה, מחכה להזדמנות להתחרות על התואר. סביב האלוף, באופן מסורתי, חגים בין שלושה לשישה טוענים לכתר. חגים ומחכים להזדמנות. אחת לחודשים אחדים, ההזדמנות ניתנת. הענקת ההזדמנות הִנה טקס בפני עצמו. בימים כתיקונם, טקס מתוקן, ענייני. בימים אחרים, טקס עכור, פרוץ, שדה המשחק הנמוך של אמרגנים למיניהם.

אי־הענקת הזדמנות ראויה, ותכופה דיה, לטוענים לכתר, נרשמת לחובת האלוף. יש אלופים ויש אלופים. לארי הולמס נתן הזדמנויות. מייק ויזר לא כל כך.

בדרך כלל, הקהל לא טיפש. הוא יודע להבחין בין הזדמנות אחת לאחרת, בין הזדמנות לטוען כושל, או יומרני, לבין הזדמנות לטוען מצליח.

לעתים, הקהל מרומה על ידי תעשיית יחסי ציבור מושחזת הדוחפת טוען כושל. מאחורי העסק עומדים בדרך כלל אמרגנים ציניים. אמרגנות לאִגרוף ניזונה, בעשור האחרון, מציניות גבוהה, מרוכזת. הציניות הִנה סוג של דלק.

ויטרספון היה “קר”, סמית היה “חם”. הבדלי הטמפרטורה, שהִנה בעיקרה פסיכולוגית־מנטלית, חיסלו את ויטרספון. אני זוכר את מייק ויזר מפסיד כך את הכתר שלו. אני זוכר כך את קן נורטון מפסיד את מה שכבר נותר מתהילת העבר שלו.

האִגרוף הזה לא שווה שאני אזכור כל כך הרבה ממנו. אבל, אתה זוכר כל כך הרבה, כי ראית הרבה, ומה שראית קוטלג בזיכרון, בעל כורחך.

הקרב התקיים במדיסון סקוור גרדן, ניו יורק. לאִגרוף הגדול יש מקדשים אחדים. לאס וגאס, אטלנטיק סיטי – ובמיוחד הגרדן של ניו יורק. לפעמים, הם יוצאים לאירופה, או למנילה. יציאות מעט משונות, שהגיונן בדרך כלל עסקי. ממנילה נותרה מיתולוגיה: מוחמד עלי/פרייזר, הקרב.

הטלוויזיה העניקה לקרב ויטרספון/סמית מידה נאה של מתח ושל יוקרה. בלעדיה, זהו קרב מעט נידח. וכמוהו, כיום, נידח האִגרוף הכבד האמריקני.

הטלוויזיה, כאמור, הִנה המקום העיקרי של האִגרוף, הטלוויזיה עושה זאת באמצעות מסע רימום נמרץ, לא בלתי מנופה־בכוח. הקהל אוהב את הרעיון של הטלוויזיה: לשים קץ לאי־הסדר, בעניין האלופים השונים, לקבוע אלוף אחד, מקובל.

העסק (האִגרוף) נופל מאז הדחתו של לארי הולמס, יורשו של מוחמד עלי – יורש עיקש וגא ובלתי כריזמטי. הולמס היה האחרון לשושלת מוחמד עלי, פרייזר, פורמן, קוני, נורטון. אולי שכחתי מישהו.

אולי גרי קוני לא שייך לרשימה מכובדת זו. גרי קוני אולי היה בעצם הבלוף הגדול של האִגרוף הכבד. ראיתי אותו מתאמן. פנטסטי. ראיתי אותו על הזירה. חמלה.

הולמס איכשהו החזיק את העסק מעל המים. הוא היה הכתובת, במשך שנים ארוכות למדי. הוא נתן לצעירים הזדמנויות להפשיט אותו מכתרו. לפעמים ההזדמנות היתה מעין קרקס דמים, ראה הקרב שלו נגד טקס קוב. המטרה של קוב היתה לגמור “כמו גבר” חמישה־עשר סיבובים. וזה מה שהוא עשה. הולמס שחט אותו בעמידה, אבל לא הפיל אותו לקרשים.

פחות או יותר מרגע שהולמס הודח, על ידי ספינקס, החל הבלגן. כל מיני אלופים הופיעו מכל מיני מקומות – והתעשייה התחילה לחלק תארים כמו כרטיסי הנחה לחיילים למשחק דפוק של מכבי תל אביב.

צריך לזכור לטובה את הולמס. הוא היה סולידי, נוקשה. פועל אִגרוף שחור. והוא נתן כמו שצריך, למי שצריך, הזדמנות לקחת את זה ממנו.

האִגרוף הכבד – כעסק, כספורט, כתרבות, כאירוע תקשורת לגיטימי – בנוי על הכריזמה של מספר אחד.

למוחמד עלי היתה כריזמה. למייק טייסון יש. ברור שיש לו. לטייסון נחזור בהמשך.

בלי כריזמה, האִגרוף הכבד כמוהו לעתים כקטטת רחוב כמעט, קטטה המתקיימת בחצר האחורית של החיים האמריקניים.

אבל לא מדובר בקטטת רחוב ואין מדובר בספורט שהִנו שארית עמומה מתקופות חשוכות.

מדובר בספורט אמריקני שלו שורשים בתרבות האמריקנית, בתרבות ובחיים. בקולנוע, בספרות, בציור, בתיאטרון.

פה ושם, לתקופות זמן גם נרחבות, העסק הולך לכלבים. ואז, מישהו מוציא אותו מבין שיני הכלבים. יכול להיות שהמישהו הזה, הפעם, הוא מייק טייסון, 20, האלוף במשקל כבד, שחור.

טייסון ליווה, כמעין פרשן וכמעין כוכב, את הקרב ויטרספון/סמית. הוא הוזמן לשולחן השידור על ידי הטלוויזיה. יש לו חזות נעימה, דיבור רך כמעט יהודי־ברוקלינאי, מענה לשון מתורבת, וגינונים של “אלוף לשעבר”.

כלומר, ייתכן שטייסון כבר רואה את דמותו־שלו, זו שלאחר שנותיו על הזירה. דמות מכובדת של אלוף־לשעבר מכובד.

טייסון ייפגש עם ג’יימס סמית, המנצח. היו לו, לאחר הקרב, מילים חמות ואינטליגנטיות על סמית. הוא, טייסון, לא הבטיח לרסק את סמית. הוא הבטיח קרב הוגן ומרתק.

הכריזמה של טייסון בנויה על עדינות מסוימת ועל גינונים מאוד טלוויזיוניים, ועל אִגרוף משובח ביותר, מהיר, חכם.

מה זה “גינונים מאוד טלוויזיוניים”?

קשה לי להסביר. אבל, בכל זאת לטלוויזיית הספורט האמריקנית יש אינטליגנציית שפה משלה. היא נמצאת לפחות דרגה אחת מעל האירוע (ספורט) שיזמה. הכתבים והפרשנים שלה נושאים את היכולת המקצועית של עמיתיהם מתחומי הכיסוי האחרים (כלכלה, תחבורה וכו').

מעט מאוד מתאגרפים, לעומת הרבה מאוד כדורסלנים, מסוגלים להשתוות לאינטליגנציה זו, לפעול במסגרתה.

טייסון נולד לתוך אינטליגנציית הטלוויזיה. הוא כריזמה. אם יגן על האליפות, הוא תקוות האִגרוף הכבד לשנים הבאות.

דון קינג. זה השם, זה האיש, זה האמרגן, התופעה.

דון קינג מחזיק חלק ניכר מן האִגרוף הכבד בחשבון הבנק שלו. החשבון תפח על חשבון האִגרוף. קינג נהנה, קרוב לוודאי, מקיום התאחדויות אִגרוף אחרות. לעתים, התאחדויות אלו נראות כשלוחות של דון קינג.

לפני הקרב, שלא התקיים בין ויטרספון לבין טוני טאבס, נערכה מסיבת עיתונאים מכוערת. ויטרספון קרא תיגר על השליטה המתמשכת והאגרסיבית של קינג בעולם האִגרוף. קינג טען שוויטרספון בסך הכול רוצה עוד כסף, בניגוד לחוזה.

אנשי הטלוויזיה, נדהמים למדי מהאיכות הירודה של הוויכוח הקולני והכמעט־אלים – איימו “לכבות את האור” על כל העסק. כלומר, לא לשלם ולא לשדר את הקרב.

מסיבת העיתונאים צולמה ושודרה, התקשורת שבה ונזכרה בקינג. “לא היית קונה ממנו מכונית משומשת”.

קינג שב וטען שהוא אכן עושה כסף טוב מחלומות של צעירים להיות מישהו, אבל אם לא הוא, וחוכמת האמרגנות שלו, הם היו בביוב, זה לצד זה.

דון קינג הוא המציאות של האִגרוף האמריקני המקצועני, בהא הידיעה. ואין אִגרוף מקצועני אמיתי זולת זה האמריקני. כשיקום קינג חדש, שיירש את קינג, הם אולי יתגעגעו לקינג הישן.

ג’יימס סמית מתאגרף נוקשה, אולי אפילו רצחני. יש לו סיכוי נמוך להשאיר רושם על ההיסטוריה של האִגרוף הכבד. יש לו סיכוי לשפר את תנאי חייו, את הדימוי האישי בעיני עצמו וסביבתו. לאחר ניצחונו, חלק מן התקשורת טרח לציין שהוא בוגר קולג'.

על ההיסטוריה משאירים רושם הכריזמות, או “השורדים הגדולים”. מוחמד עלי היה כריזמה. לארי הולמס “שורד גדול”.

או, “מעוררי ההזדהות”. פלויד פטרסון, אלוף שחור שהובס על ידי סוני ליסטון, אלוף שחור – היה “מעורר הזדהות”. פטרסון היה “השחור הנקי והטוב”, כמעט שחור לבן. ליסטון היה הרע והמכוער.

לפטרסון שמור מקום בהיסטוריה של האִגרוף, גם בזכות הפולקלור הזה (הטוב נגד הרע).

מייק טייסון מגיע לאִגרוף בתקופה שאינה ניזונה מפולקלור נוסח פטרסון/ליסטון. הוא הגיע לשיא תקופת “האִגרוף הטלוויזיוני”.

או שאתה מדבר־טלוויזיה, נראה־טלוויזיה ומתאגרף־טלוויזיה – או שאתה עוד יצור מיוחם ותוקפני, משהו כמו בשר תותחים של תעשיית האִגרוף.

טייסון “הוא הטלוויזיה”.

המגזין “לייף” האמריקני פירסם החודש את תצלומו, במסגרת סיכום־תצלומי של הישגי השנה החולפת, הישגים בתחומי החיים השונים.

תצלום קלאסי של מתאגרף, האמור להשיב את העטרה הקלאסית לאִגרוף האמריקני. בעקיפין, אם כן, ה“לייף”, ואיתו אמריקנים רבים, מביע משאלה בעניין זה: תנו לנו משהו שיהיה ראוי לנו ושנהיה ראויים לו, משהו מן הרצף המפואר של לואיס, עלי, פרייזר.

הנשיא הבא יארח אותו בבית הלבן, כמו את רמבו, או את ריי צ’ארלס, או את וודי אלן. הוא לא יתיר לעצמו להתעלם מהסגוליות הטלוויזיונית של טייסון.

התעלמות מטייסון כמוה כהתעלמות משני חומרי חיים אמריקניים, מהותיים. האחד, הספורט הגברי. האחר, טלוויזיית הספורט.

ומעל לכול, התעלמות מפואטיקה אמריקנית שורשית: ההישג האישי, התחרותי, הישר, ההוגן, שנרכש במאמץ ובהקרבה מכובדים.

ידיעות אחרונות, 16.1.87

היש עוד בחור כמו דודו

ואז, מנחם זילברמן יוצא מהפיפס למני פאר, ורק במזל של השנייה האחרונה הוא לא נותן קטע מהצגת היחיד של דודו טופז, כי הוא נזכר שהוא לא דודו טופז, למרות שתוכנית היחיד שלו נולדה בפיפס של טופז היתה זו רק שאלה של זמן שמנחם זילברמן יצוץ גם בתוכנית הראיונות של מני פאר (“ממני”, אלא מה). זילברמן, יהודי שלא המציא את הלחם הפרוס, הגיע לפאר מדודו טופז (“חפש ת’פיפס”(. המרחק בין פאר לבין טופז הוא המרחק הקצר ביותר בתרבות/בידור הישראליים. כה קצר עד שאיש למעשה אינו צריך לזוז ממקומו.

למה אני נזכר בפאר, טופז, זילברמן, וגם ברבקה מיכאלי. ראשית, מותר לי להיזכר במני פאר מתי שאני רוצה. שנית, איך לא. איך לא ממני ת’פיפס.

אני נזכר בפאר אולי משום שבמשך שבועות אחדים, בניו יורק, ראיתי את דייוויד לטרמן. פאר רצה פעם להיות לטרמן, או כמו לטרמן. מעניין מי זה הלטרמן הזה ולמה.

הטוק־שואו (שיחת הבטלה הטלוויזיונית) אולי נולדה בטורקיה, אבל היא אמריקנית. אין טוק־שואו מלבד זו האמריקנית.

הטוק־שואו היא אחת התמציות של המהות הטלוויזיונית האמריקנית. העיקרון: פטפט, בחסות נותני הפרסומות, על כל נושא שבעולם ובלבד שהנושא יחפוף איכשהו את אחד מתחומי הייצור של נותני הפרסומות.

ההנחה: מה שאי אפשר לפרסם, לא ניתן לפטפוט.

אפשר לפרסם את המוות. ניתן לדבר על הנצרות בהיותה פרסומת לגן עדן, ניתן לפטפט על צ’כוב בהיותו פרסומת לשחקנית ונסה רדגרייב, בהיותה פרסומת לפילהרמונית של בוסטון, בהיות זו פרסומת ליצרנית פסנתרים.

אפשר לפטפט על הנביאים בהיותם פרסומת לתנ“ך, בהיותו פרסומת ליצרני התנ”ך בווידיאו או בטייפים.

ג’וני קארסון הקשיש, הביוני, הוא נשיא הטוק־שואו האמריקני. דייוויד לטרמן מתחיל לרשת אותו ודוחף אותו למעמד של נשיא כבוד. לטרמן למד ממנו דבר או שניים. עיקר הלימוד, הטוק־שואו הוא תמצית הכלום המסוגנן, כלום ובלבד ובתנאי שהוא מסוגנן.

לטרמן, איך אומרים, גדול. הוא טוטלי. כל כולו בעסק הכלום. והוא עושה מהכלום הטוק־שואויי בידור.

לדוגמה, לטרמן מזמין לאולפן סופר, עם צאת ספרו החדש “כיצד להשתמש בספר הטלפונים של ניו יורק כשאין לך טלפון”. נושא גדול, מלא חיים. ובעצם, ספרות אמריקנית גדולה. לסופר נחזור בהמשך. אין למה בדיוק לחזור, אבל נחזור.

לטרמן, בניגוד למני פאר, לא מתגלה לצופה הטלוויזיה מתוך כורסה, מאחורי שולחן, מעונב, מחויך עד כאב לסתות, מבצבץ מתוך המסך כמו סטודנט, עטוף חרדה, שנשלח להגיש פרחים למפלצת מלוך־נס, בשם החוג לביולוגיה ימית.

ללטרמן יש את הג’וב הכי קשה בארץ הבידור. הוא צריך לבדר כמה מיליוני אורגניזמוסים, מוכי טחורים, מוכי פחדי לילה, מתקשים בשינה, שונאי נשותיהם או בעליהן – שיושבים עכשיו בבית ומחכים שהוא יביא להם עצבים. “בוא הנה, חתיכת תחכמוני, ולטובתך תצחיק אותי, שאם לא בסקר הבא אני מציין שאתה חתול מת מבחינתי.”

למני פאר יש את הג’וב הכי נוח בארץ, חוץ מזה של הרבנים הראשיים. אולי לא הכי נוח, אבל הכי בטוח. הוא חי בטלוויזיה שהיא חממה, המתחרה בלילות שבת ברדיו.

לטרמן עושה שואו מעצם הכניסה שלו לאולפן. הוא משוחח מעט עם ראש התזמורת, יהודי נחמד, וודי אלני, שאומר המון על כלום. לטרמן מפעיל את הקהל, מדבר איתו, מתגרה בו. משום־מה (על שום מה?) הקהל של פאר בדרך כלל נינוח, מצחק בנקל, ומעין אסירות תודה אין קץ זורחת מפניו. ייתכן שאלו שבויים, מוכי חשמל, שהוסעו למופע פומבי, לקראת ביקור של הצלב האדום.

מני פאר שואל שאלות מנוסחות, כאילו. הכול כאן, בתחום זה, כאילו, כמו, אפרופו. כמו טוק־שואו, אפרופו בידור, כאילו קארסון, כאילו טלוויזיה, כמו הומור.

לא רק פאר קורבן של אינטליגנציית הדוברות הישראלית. רוב אנשי הטלוויזיה כאן קורבנות של מסורת הדוברות. האומנם, ניתן לשער, סבורני, שמענו לאחרונה, כפי שנמסר אתמול, האם שקלת.

לטרמן יודע את מי הוא מצחיק, את מי הוא משעשע, את מי הוא מרגיז, ולמה, ואיך, ומתי למשוך אחורה.

הקהל שלו, והוא מתחיל את התוכנית בחצות, כי באמריקה הרגו מזמן את מחסום עשרים וארבע השעות – קהל מבורגן, צעיר, מקצועי, לבן, אינטליגנטי, מתמצא, שולט בעגה, קורא עטיפות ספרים.

לטרמן יכול לדבר עם הכלב של הסופר הנ"ל, בתנאי שהסופר יביא איתו כלב. מוטב שהסופר יביא איתו כלב. כדאי שהמכות ייפלו על שניים. הסופר עשוי להביא איתו כלב, כי הכלב של הסופר ממילא מייצג אותו בהצלחה זה שנים אחדות.

אם הכלב משום־מה לא הגיע, לטרמן יֵצא לרחוב המושלג, בלוויית מצלמה נסתרת, ויטריד משום־מה אנשים בשאלות תרחיות, מעצבנות. התרחיות משום־מה משעשעת את קהלו שאינו תרחי.

הכול בנוי על “המשום־מה” הזה.

“משום־מה” שקשה להגדיר אותו. מין “משום־מה” נונסנסי, הבלותי כזה, המתחבר להיסטוריית הבידור והצחוק האמריקנית הלבנה, המפונקה, הנהנית מפנאי מתגבר והולך.

הבלותיות של אוכלוסייה המבקשת להירגע באמצעות הבלותיות. אולי עצם היכולת ליצור טריטוריה מוגדרת להבלותיות הזו, טריטוריה טלוויזיונית, מקִלה על הבריות, מאפשרת מין מנוחת נפש הבלותית.

כלומר, יש גם תיאוריה וגם פרקטיקה, גם ביקוש וגם אספקה, להבלותיות זו. מי שלא שולט ב“משום־מה” הזה, נופל מסקרי הטלוויזיה.

לטרמן, בינתיים, מדביק את ה“משום־מה” בקצב טוב, תואם. עד כדי כך שהוא עצמו ה“משום־מה” הזה.

קשה להסביר את זה. לטרמן עומד בשלג ומציק לאנשים. וזה משום־מה מצחיק את האנשים היושבים בבית.

אם הוא לא יוצא לרחוב המושלג, הוא מתבדח על חשבון המדיה, הפוליטיקה, עצמו, הקהל, חג המולד. בדיחות כאלה, איך לומר, משום־מה “קלוציות”. מה זה קלוציות. אולי הבדיחות שוודי אלן משום־מה פסל בעריכת סרט זה או אחר.

לטרמן, מיליונר צעיר, לא נולד בחלל ריק. החלל מלא בג’וני קארסון. ולטרמן הוא קארסון החדש לאמריקה החדשה.

קארסון, מועמד טבעי למשרת סגן הנשיא, מחזיק טוק־שואו משלו זה עשרים שנה, או יותר. קשה להבחין בין השידורים החיים לבין השידורים החוזרים של קארסון. תמיד קארסון, פעם קארסון.

הוא מראיין את סוניה בראגה, שחקנית קולנוע דרום אמריקנית, שבאה לעשות קריירה באמריקה. היא לא יודעת אנגלית. הוא לא היה יודע מה לשאול אותה, אם היא היתה יודעת אנגלית. אז הוא ניצל בנס. ואז, היא אומרת שתי מילים באנגלית, ונמוגה. היא אומרת בטח בטח, ואני מתה על זה.

הצופה רושם לעצמו שברליץ, בית הספר הבינלאומי לשפות עשה בעבר עבודה מצוינת, ואת החזה המקסים והמתוק של סוניה מותק.

בראגה, והסוכנים שלה, רשמו לעצמם הופעה בתוכנית של קארסון. יש אנשים, בעיקר מתחומי הבידור, שמציינים את תאריך הלידה שלהם עם הופעתם הראשונה אצל קארסון. תאריך ההופעה האחרונה הוא תאריך הפטירה.

ההופעה של סוניה בראגה אינה מביכה איש. אדרבה, הכלום שלה היה חינני. נעים לראות אותה, לאחדים ממש טוב, עושה טוב, לראות אותה. בראגה הדובשנייה היא כמעט עץ פרי עושה פרי. למה לא שמענו עלייך בזמן האחרון? אני נחה בזמן האחרון, אם אתם מבינים אותי. אין בדיוק מה להבין, אבל נקסט, מותק, היית נהדרת.

הסופר הנ"ל של לטרמן לא יכול לאכזב את לטרמן. הוא, לטרמן, מאוכזב מראש. מעצמו, מהמרואיינים, מהקהל, ממזג האוויר. אבל, מאוכזב טוב, כלומר מקצועי. שום מרואיין גרוע לא יפתיע אותו. רק מרואיין טוב יפתיע אותו.

נקודת המוצא אחת: ראינו הכול, שמענו הכול, נגענו בהכול. אבל, אנחנו רוצים עוד פעם. הכול רי־ראן (שידור חוזר) או כמו רי־ראן. הכול, כולל הרי־ראן. זה החזה של ג’ואן קולינס או הרומן החדש של “טולסטוי האמריקני”. אמריקה מלאה טולסטויים אמריקנים שנולדו בחסות הטוק־שואו. כשסמי דייוויס החליף את קארסון, היו על המסך שלושה־ארבעה טולסטויים בחודש.

לטרמן, כשיגלה שהסופר הנ"ל פשוט משעמם, או שיאייד אותו מהמסך, או שימשוך אותו כמו מסטיק לכל מיני כיוונים, עד שמישהו יתפגר, הסופר או התוכנית.

אם הסופר היה ממש רע, אבל ממש, יש סיכוי טוב לראות אותו באחת התוכניות הבאות. להיות ממש רע זהו כישרון שאין לבזבז.

ואז חפש ת’פיפס מופיע אצל נגיד רבקה מיכאלי, לכבוד הצגתו החדשה, הצגת יחיד. הוא בעצם מופיע ישר מחפש ת’פיפס, בלי תקופת צינון, כאילו מתוך המכשיר, רק בתפאורה שונה, ומספר על עצמו. דברים נוראיים ועצומים.

ואז, מיכאלי שבטח כבר תפסה שהכול פרומושן, שכל החיים הם פרומושן אחד גדול למשהו לגמרי לא ברור – שואלת ת’פיפס שתיים־שלוש שאלות פיפסיות, ונותנת לו לתת קטע או שניים מהצגת היחיד שלו.

לפעמים, אולי אני טועה, מיכאלי, מראשית התוכנית, נראית כאילו מחכה בקוצר רוח לפינה של שלמה ניצן. כל המשתתפים הקודמים הם להקת החימום של ניצן.

ואז, זילברמן יוצא מהפיפס למני פאר, ורק במזל של השנייה האחרונה, מושג מיקי ברקוביצ’י, הוא לא נותן קטע מהצגת היחיד של דודו טופז, כי הוא נזכר שהוא לא דודו טופז, למרות שתוכנית היחיד (כל אחד והיחיד שלו) שלו נולדה בפיפס של טופז.

ואז, מני פאר מסתכל על זילברמן כמו שהילד שלך מסתכל על מוכר ארטיקים בחוף, בקיץ. הילד, לא טיפש, זוכר את המוכר מהקיץ האחרון. המוכר נתן פעם ארטיק נוזל. אבל, הילד, ילד מה לעשות, לא רוצה.

מה אני רוצה מזילברמן. לא הרבה. שיצחיק אותי, בשביל זה הוא זילברמן המוזמן על ידי מני פאר.

אבל, זילברמן, מסיבות השמורות איתו, מתנהג כמו אחד החושב שאם פעם (מתי?) הוא הצחיק אותי, אז הוא כבר יכול להתנהג כמו אחד שכבר הצחיק מישהו, ולא להצחיק יותר.

לפני זילברמן מגיע הזמר שזה עתה נגמל מסמים מסוכנים.

מני פאר, בפגישה עם הזמר, לא החליט אם הוא רב או עובדת סוציאלית. ברור שהוא לא החליט שהוא שואו־מן, המנחה טוק־שואו.

פאר מתייחס לזמר במין בעתה מתמשכת. פה ושם, פאר מחלה את פניו כפי שיחלה אשכנזי רך החושש מתקיפה פיזית. עושה רושם שפאר רוצה לגמור את הקטע במהירות. אם אתה רוצה לגמור במהירות, אל תתחיל.

בתור רב, פאר לא רע, יחסית לרבנים שיש לנו. גם בתור עובדת סוציאלית.

לטרמן היה משגע את הזמר שזה עתה נגמל מסמים. למה הוא היה משגע אותו, כי הזמר הגיע למחלקת הבידור, ולא למחלקה הדתית של הטלוויזיה, ולא לרם עברון, ולא לכניסה חופשית. הגעת לבידור, תבדר. לטרמן בדרן המריח בדרנים, גם אם מעל לראשם מרחפת הילת חזרה בתשובה או גמילה.

ואז הבחור דודו (היש עוד בחור כמו דודו) מתחפש למנקה ממשלתית ועושה משהו (פרודיה?) על “מקורות יודעי דבר”.

מיכאלי, מה לעשות, בוגרת תקופת אורי זוהר, אולי האחרונה האמיתית, מבליחה מנפשה המתעטפת עליה מין מאור פנים משונה קצת כלפי הבחור דודו, וכלפי הקהל – ואם אני עוד מבין משהו במאור פנים, אז הוא אומר משהו כמו, זה לא אני, אני רק עובדת פה.

מיכאלי, מיכאלי. היה סיכוי שמיכאלי תיקח את העסק ותרים אותו לבידור. למה היא יושבת בספה הזאת, לבושה כמעט טיפ טופ ויצ"ו, ומחכה לניצן?

פה ושם, במשך השנים, יצא לי לשוחח עם מני פאר. שמעתי ממנו שהוא רוצה להיות “ג’וני קארסון הישראלי”. זה לא יכול לרגש, אבל זה משהו. זה אולי מביך שמישהו רוצה להיות מישהו אחר, אבל יש בכך גם מידה נאה של צניעות, או של הכרת ערך עצמית מדויקת.

פאר כבר לא יהיה קארסון. גם לא לטרמן. טופז אולי יהיה פאר, ופאר אולי טופז.

כשפאר יצא בהצגת יחיד (מי שאין לו פה הצגת יחיד הוא רק חצי בן אדם) טופז אולי יראיין אותו.

טופז יוכל אז להשתמש בשאלות שמיכאלי הציגה לו, לטופז. לא רק הדמויות לא משתנות, גם השאלות לא. והשאלות לא, כי הן כאלה נצחיות.

מי כתב לך את החומר, מה באמת כתבת לבד, אתה כותב, לא ידעתי, יופי, אתה מתקדם, תענוג, תמיד חשבתי שיוצר אמיתי יכול לכתוב לעצמו, למי זה מופנה, לכל המשפחה, באמת, כולל הסאטירה, יופי, שיהיה במזל מותק, תודה סוכר, צ’או, ד"ש, שיגעון.

למה דייוויד לטרמן מצוין.

מינואר 86', דייוויד לטרמן החל להפיץ שמועה שדן ראת’ר ופיטר ג’נינגס (אנשי תקשורת, גברים) נישאו בחשאי. הוא מפיץ את השמועות דרך התוכנית שלו. אתה לא יכול להפיץ שמועות אם אין לך קשר עם הקהל. לטרמן מקיים מעין דיאלוג עם הקהל, דיאלוג מתמשך, מתפתח.

או: "נציגי האל־אף־אל והאן־בי־איי ביקרו אצל ננסי רייגן, לדיון בבעיית הסמים. כשנשאל דייוויד סטרן, נציג האן־בי־איי, מה אמרה ננסי רייגן, השיב: “היא שאלה אותי אם ראיתי אי פעם את מג’יק ג’ונסון עירום.”

לפי ה“פיפל מגזין”, 86' היתה השנה בה, ההומור האלכסוני (מזלזל) של לטרמן מצא את מקומו. לטרמן, 39, החיה את הטוק־שואו והגיע לדירוגים הגבוהים ביותר שנרשמו, זה עשה אותו עצבני. “אם הדירוג ירד,” אמר, “אני אהיה אדם בודד, צללית שבורה. כמו שאני עכשיו.”

לטרמן יכול ליפול. באמריקה כל מה שעולה יכול לרדת.

טופז ופאר לא יכולים ליפול. אין להם מאיפה ליפול. ועובדה שהם לא נופלים. מני פאר היה וישנו בטלוויזיה דרך הדלת, דרך החלון, ושוב דרך הדלת.

דודו טופז, איך לא, הסביר פעם שאחדים מאנשי התקשורת מקנאים בו על היותו יפה, צעיר, סופר, פוליטיקאי, משורר, איש חברה, עשיר, מפורסם, יוצר.

זה נכון, אנחנו רק בני אדם. אבל, אני אישית מקנא בו על דבר נוסף. דבר מעט מסובך. על המודעות העצמית שלו. היא היתה עושה אותי בן אדם מאושר שהכול מקנאים בו על היותו יפה, צעיר, יוצר, מפורסם, עשיר, פוליטיקאי, משורר, איש חברה.

אצל המנחה המקומי בעצם לא ברור במה מדובר. פאר לא בטוח שהוא רק בידור. הוא אולי חושב שהוא עוד משהו. עוד מה. לא תמיד ברור, אולי עוד ירון לונדון.

ברגע שהוא לא בטוח שהוא רק בידור – הוא לא בידור ולא רק ולא בטיח.

לטרמן בטוח שהוא רק בידור, כי לטרמן בן תרבות. ואם לטרמן לא בן תרבות, אז הוא מוקף ומוגדר על ידי תרבות, הלוא היא תרבות הבידור האמריקנית.

פאר מוקף ומוגדר על ידי טופז ועל ידי זילברמן. והם, טופז וזילברמן, מוקפים על ידי פאר. לך תבנה מדינה.

בעומק, איפשהו, הם זוכרים את אורי זוהר. הם, פה ושם, משלמים מסים לזכרו. אבל, זה לא זה. למה לו רוב זבחיכם.

לטרמן מוגדר גם על ידי סקרי פופולריות, על ידי הביזנס של הבידור. פאר וחבריו לא עומדים למבחנים כאלה. גם המנהלים שלהם לא. פעם פאר יוביל בסקרים, פעם דודו. רוטציה של הלא־עומדים למבחן.

לטרמן זוכר מה קרה לריק קאוואט, או לדייוויד ברנר, מנחים אמריקנים. או לג’ואן ריברס.

קאוואט, שהלך על “ראשי הביצה”, נדחק לשוליים. ברנר פשוט נפל. ריברס עלתה לגדולה, סוחפת.

מני פאר לא יכול לזכור מה קרה למישהו פה מתישהו. לאף אחד לא קרה שום דבר, ולא יקרה. הבינוניים כאן תמיד בשיאם.

מני פאר לא צפוי לשוליים, כי בטלוויזיית הבידור הישראלית אין שוליים. כולם מרכז, תמיד, עד אין סוף. ובמרכז עומד בעצם אדם אחד שהוא התערובת של פאר, זילברמן, טופז.

הסקרים שחטו את ריק קאוואט. הסקרים הנמיכו את ברנר. הסקרים הגביהו את ריברס. ככל שהיא מגביהה היא משתחררת. הטוק־שואו האחרון שלה שראיתי אירח את ג’ואן קולינס, “דיינסטי”, אישיות שאינה זקוקה לתיווך. ריברס, פחות או יותר, התרכזה בחזה של קולינס, בדיבור, בשפת גוף, בפרצי צחוק. טוטלי, כלום טוטלי, אבל טוק־שואו הלוקח בחשבון שהכלום הזה חייב להיות הכלום המסוגנן ביותר, עד הסוף.

הסקרים מריצים את לטרמן לפסיכולוג שלו, מדי שבוע. כשהוא ייפול, תשמעו את החבטה.

מתי הוא ייפול? כאן שוכב, לכל הרוחב, ההבדל בין לטרמן לבין פארטופז.

לטרמן ייפול שעה לאחר שייכשל להבין שהנסיבות השתנו, שחלה תמורה תרבותית, או תמורה סגנונית, שהקהל יצא מזה ועבר לקטע אחר, שונה.

כלומר, כשהוא יחמיץ את רכבת הזמן, ויישאר לבד על הרציף, עם השטיקים החבוטים שלו, מצחיק את עצמו.

פארטופז לא יכולים להחמיץ אף לא רכבת אחת. אין רכבת, בעצם. ואם יש, אז הם הרכבת עצמה, בעצם. או נהגי הרכבת. אין רציף, כי אין בטיח, כי הכול בטוח, מחונטרש עד העצם.

כשאתה רואה את לטרמן אתה רואה מישהו מזוהה. יש לו חוט שדרה. הסיב הלטרמני ברור. וברור למי הוא מחניף. הוא מחניף לנקודה הגבוהה בקהלו.

מני פאר, יהודי אינטליגנטי ומשכיל בחיים החוץ־טלוויזיוניים, מחניף למשהו לא ברור (אלא אם כן זו ההנהלה, שאף היא משהו לא ברור). ולא תמיד ברור למה הוא מחניף למשהו הלא ברור, אלא אם כן הלא־ברור הזה הוא הסוג הברור של טופז.

קארסון הוא התקדים של לטרמן. הכישלון של קאוואט, הנסיגה של ברנר, והשגשוג של ריברס, הם סימני הדרך שלו. רק כאשר ניתן להיכשל, ניתן להתפתח.

כאשר אתה בודק את עצמך לפי טופז או לפי פאר, כשאתה או טופז או פאר, אין לך סימני דרך, ואין לך פרופיל, כי לבלון אין פרופיל.

למה לא להיות ישראלי עד הסוף, כלומר ככה אחד דוגרי כזה?

ובכן, טופז ופאר הם חברים אישיים שלי. אני לא הולך לישון בלי קסטה של טופז על משפחה שאוכלת כל היום שווארמות בדרך לפיקניק. ועם פאר אפילו הייתי בגלריה של פאולה קופר בניו יורק.

והאמת, אני מקנא בהם. בטופז על היותו דודו. ובפאר על היותו, כלומר, על עצם היותו.

עפר לרגליכם הטלוויזיוניות, אנשי אל־חלד, אל־כשל, אל־סקר, אל־תחרות.

ידיעות אחרונות, 6.2.87

דיוקן משפחתי עם חוב

ככה יהודים צעירים נראים כשהם יושבים שבעה על יהודים מבוגרים. האחים הורביץ, בני השר יגאל הורביץ, יושבים לשתי דקות לפני צלם העיתון. בעוד שעה או שלוש שעות, הבנק הנושה יבקש מינוי כונס נכסים לעסקי האחים בגין חוב של כך וכך מיליוני דולרים. האחים מודעים היטב למצלמה, לעיתונות, לדיוקן עצמם המצולם.

תוך עשר שנים של תקשורת אגרסיבית וחילונית ועובדתית, כמעט כל ישראלי נעשה מודע למצלמה, לתקשורת.

הכמעט כול־ישראלי הזה יודע שיש לו סיכוי טוב להופיע בתצלום עיתון. או בתור מילואימניק בן 45 שנפל בלבנון. או בתור יבואן אלקטרוניקה, בן 19, שעשה 19 מיליון דולר, ב־19 יום, ונעצר ל־19 יום בחשד להברחת מטבע. או בתור “האיש שברחוב” שלא מבין באמנות אבל חושב שיעקב אגם בסך הכול רוצה לעשות טוב ורק השמאלנים המלוכלכים שונאים אותו כי הוא היה באלטלנה והתחתן עם יהודייה.

הניסיון הישראלי המצטבר הזה הכין את האחים הורביץ, הכנה נפשית וטכנית, לקראת תצלומם כ“אנשי עסקים כושלים”.

אחרי הסיפורים על חוות־הורביץ על הירח, בפנמה, או באלסקה – מגיע, כמעט בנאלי, הסיפור המכריע על חוב תופח לבנק. חוב שנצבר ומתעצם בשל ההפרש בין המדד לבין הדולר. תמיד מזדרגג משהו בין השקל לבין הדולר, בין הקפאת שער לבין ריבית, בין אשראי לבין תקבולים, תמיד משהו כזה נמצא ביסוד ההצלחות או הכישלונות, או ההצלחות שמתבררות להיות כישלונות. לקחת בשקל וחשבת להחזיר בדולר, או להפך, ואז הממשלה לא עשתה מה שציפית ממנה, תמיד הממשלה, תמיד הפער בין הציפיות שלך לבין ההתנהגות שלה.

תמיד החצי תמימות חצי ערמומיות הישראלית הזאת, העוברת דרך השוק האפור, התאים האפורים, האפור שבין הלבן והשחור; ותמיד המירוץ אחרי נקודה כלשהי בעתיד, המתרחק והקרב חליפות, שבה הדולר יהיה נמוך או גבוה או שווה לשקל שלקחת או שקיבלת.

ואז, כמו תמיד, מגיע הצלם, וכמו תמיד אתה יוצא פחות הרואי מכפי שביימת את עצמך, וביימת את עצמך על משכבך בלילות, כי כמעט כל ישראלי מביים עצמו לקראת המצלמה של העיתון או הטלוויזיה, או בתור מת בן 45 או בתור יבואן אלקטרוניקה בן 19 מביים עצמו יפה, גברי, בוטח בערכיו, חזיתי.

אבל זה לא יוצא, כי זה אף פעם לא כמו שחושבים. זה פשוט לא יוצא, ואתה יוצא או מטושטש או מבוהל או טמבלולו כזה. וכך בסך הכול, מאותו תצלום, תזכור את עצמך.

האחים הורביץ לא המציאו שום דבר, בתחום זה. לא את ההצלחה המטאורית, לא את המפלה, לא את התצלום הקשה, החילוני, היומיומי, של מעין יושבי־שבעה, שקועים בספה משרדית, מכווצי גבינים, נעלי סירה שחורות, מכנסי טרילין, צווארונים רחבים, עטים בכיס החולצה, מעל לראשם תמונת נוף תקנית, נותנים שתי דקות לצלם, זוכרים ימים אחרים, קרובים, המתרחקים במהירות לחיצה על הדק המצלמה, הדק קל, הרף עין.

ידיעות אחרונות, 19.6.87

כותרת ראשית; מעריב; חדשות; העולם הזה; שישי תקשורת/תרבות; גלובס

הביאנלה הבינלאומית השנייה לצילום: עין חרוד 1988

אריק שרון ירד מזה אורי דן היה בסדר גמור איתי, ניסה לעזור, דיבר, חזר אלי, הלך אליו. אבל, זה לא יצא. אריק שרון שקל ושקל ולא רצה. רציתי משרון “יום בחייו”, בביתו החדש, ירושלים המזרחית, בחברת רעייתו לילי.

איל יצהר היה צריך לצלם אותם בבית הזה מתנהגים רגיל, אוכלים, נחים, שומעים מוזיקה, ככה לגמרי רגיל. תצלומי צבע, פורטרטים מקורבים, מראה כללי, ריהוט, אביזרים, אווירה, מראה מהחלון, יחסים בין צורות, יחסי חלל פנימיים, תנועות גוף, אריק ולילי לחוד ויחד. לכך היו אמורים להצטרף תצלומי סביבה, שכנים, רחוב, אבטחה.

מתוך כל זה היינו מבודדים שלושה־ארבעה פריימים, מגדילים אותם לקיר של שלושה מטרים גובה על 16 מטר אורך, ומציגים בביאנלה של עין חרוד.

השר שרון לא הסכים, או לא התלהב, או לא היה פנוי. הפרויקט של יצהר ושלי נפל. אורי דן אמר, עשיתי את המקסימום, אריק ירד מזה, רד מזה, תהיינה הזדמנויות נוספות, שמור על עצמך.

זה היה יכול להיות משהו. קשה לי להגדיר במדויק את המשהו. הכוונה היתה ברורה, לפחות לי: שבירת דימוי, או העצמת דימוי, או הוצאה מהקשר.

הזוג שרון, בתצלומים הסופיים, היה “מדגמן את עצמו” ומציג מעין פרפראזה על מודעת “דניש אינטיריור” קלאסית; מודעת עושר ביתי, אושר ביתי, האושר הוא ריהוט ביתי. פרפראזה טעונה פוליטית, תקשורתית, ולא נטולת אירוניה עצמית טובה. האירוניה העצמית היתה מושגת גם מתוך הידיעה של הצופה שהשרונים שיתפו פעולה, דיגמנו את עצמם.

כאמור, הזוג שרון היה אמור להשתלב בביתן הישראלי בביאנלת עין חרוד, לצד פרויקטים אחרים. והכול יחד אמור היה, ואכן מאשר תיאוריה מעשית שלי בעניין הצילום הישראלי המודרני. שם התיאוריה: ארט־כרוניקה. היינו, שילוב של אמנות ועתיות. עתיות במובן של עיתונות, תקשורת.

ההנחה פשוטה ועובדתית: עיקרו של הצילום הישראלי המודרני חי בזיקה לעיתונות הישראלית. רק מעט מהצילום הישראלי הזה חי במנותק מהעיתונות.

בישראל, העיתונות, ובפרט המגזינים, ממלאים את מקום המוזיאונים, הגלריות והמגזינים האמנותיים, בכל הנוגע לצילום. העורך הוא אוצר צילום. הקוראים הם קהל הצופים. העיתון הוא אחד ההקשרים הפנימיים של הצילום הישראלי המודרני. העיתונות היא התערוכה הקבועה של הצילום הישראלי, היא האתגר והיא הממריץ, ואולי אף המגדיר האיכותי־המקצועי. יש, כמובן, חיים מחוץ לעיתונות. כלומר, יש צילום מודרני ואיכותי ישראלי המתקיים מחוץ לעיתונות. בסך הכול אני לא פרקליט חמום מוח של העיתונות.

בביתן הישראלי מציגים השנה שלושה אמנים־צלמים, המזוהים עם עיתונות: אלכס ליבק, מיכל היימן, גדי דגון. שלושתם מאשרים את הארט־כרוניקה, באופן ישיר או באופן משתמע.

אני חושב שהביאנלה לצילום בעין חרוד היא משהו פנטסטי. זו הביאנלה השנייה. הראשונה היתה חלוצית. קבוצה של אמנים־צלמים ישראלים ייסדו אותה. הם עשו זאת מתוך צורך נפשי, מתוך אקסהיביציוניזם פשוט ובריא, מתוך רצון להתערב בתרבות ולזרז תהליכים; ומתוך רצון לעצב לצילום האמנותי המודרני הישראלי הצעיר היסטוריה, שיפוט, מוסדות, היררכיה.

חלק מהדברים הושגו. הביאנלה הראשונה הציגה את הקייס של הצילום הישראלי. ומכאן והלאה, אתה יוצא טמבל כשאתה טוען שאין צילום־אמנות וכו'. בראשונה, השתתפו שלושים ושישה אמנים־צלמים. כלומר, עודף דמוקרטיה ועודף התלהבות.

כאמור, בזו הנוכחית מוצגים רק שלושה. מצדי, בביאנלה הבאה אפשר יהיה לחזור גם לשלוש מאות משתתפים. הראשונה סיפקה את המוסד ששמו ביאנלה. השנייה כבר מתעסקת בבעיה פורמלית וטוענת טענה: ארט־כרוניקה. אני טוען את הטענה כבר עשר שנים, ומוכיח אותה בפועל עשר שנים. אבל זו הפעם הראשונה שהטענה נבחנת בערכים תצוגתיים־מוזיאליים מקצועיים, מוגדרים.

אני צריך לחכות להכול, כולל שטויות. צריך לחכות לביקורת, שתבחר להתעלם מעצם החוקה הפנימית של הביאנלות, שהן לעתים בימה להצגת טענה אמנותית־חברתית. וטענה זו מייתרת את הצורך להוכיח שיש, נגיד, בישראל גם צילום אחר, או שהעיתונות אינה חזות הכול וכו' וכו'. או שצילום כזה או אחר, לכשעצמו, המוצג בביאנלה, אינו עונה על מלוא תנאי־אמנותי כזה או אחר. בחייכם, צאו מזה. תבדקו את הארט־כרוניקה עצמה. כלומר, האם היא הממיינת או המגדירה את הצילום המקומי המודרני, או לא.

אני חושב ש“כותרת ראשית” עושה בשכל כשהוא מקדיש גיליון מיוחד לביאנלה לצילום. בכך הוא מצדיע גם לעצמו. איך? העיתונות נשענת על הצילום האיכותי, וכך “כותרת” מצדיע לעצמו.

בעמודים הבאים, היצירות של הביתן הישראלי, וכן מעט עבודות מהתערוכה הפתוחה, תערוכת הצעירים. אין לי קשר אישי לתערוכת הצעירים. לא אצרתי אותה. יש לי קשר של סימפתיה לתערוכת הצעירים, כי ישראל היא המקום היחיד בעולם בו הזמן עובד לטובת הזקנים.

מיכל היימן. בעצם מה יש לי ביד מיכל היימן עשתה כמה דברים בעיתונות הישראלית. היא היתה בין השותפים העיקריים לשינוי ב“תל אביב” של “ידיעות אחרונות”, שהתחיל מתישהו ב־84'. היא עשתה משהו ב“כותרת ראשית”, בשנה הראשונה של השבועון. הכוונה לדברים איכותיים מוגדרים: צילום עיתונאי שהוא צילום אמנותי שהוא צילום עיתונאי.

“כותרת” שלח אותה לצלם את הפועל חולון, כדורסל, בתקופה שאריה מליניאק אימן אותה. היימן חזרה עם תצלומי כדורסל וגם עם אמנות.

היא אמנית העובדת גם בעיתונות. היא עיתונאית שהיא גם אמנית. אין תיאור מדויק מזה, לדעתי. הבחירה בה לביאנלה לצילום של עין חרוד התבקשה מאליה. הקשר בינינו רצוף, עקבי, טוב, מתמשך חמש שנים טובות.

בשנה השלישית לקשר זה הבנתי מהיימן שמשהו מעסיק אותה. והבנתי בנקל מה מעסיק אותה. השאלות המושגיות של העיסוק הזה, אמנות־תקשורת, מעסיקות אותה.

בביאנלה היא מציעה תשובה אחת אפשרית לשאלה הפורמלית: מהות המדיום, הזיקה שבין נסיבות ההזמנה התעשייתיות (עיתון) לבין המודעות האמנותית האישית, הספציפית. וכן, מה עושים עם הדבר הזה, התצלום, לאחר הפאזה העיתונאית שלו? האם הוא חדל להתקיים? האם יש לו קיום עיתונאי בלבד? מה אני עושה כשאני מצלמת דיוקן, על פי הזמנה ספציפית של מערכת עיתון, המטפלת בצילום על פי המילון שלה: מעמדת אותו, מוסיפה לו כיתובים, כותרות, מציבה אותו ביחס לחומר כתוב, ביחס לתצלומים נוספים.

התצלום, לאחר שהודפס בעיתון, היה בידיה, באוסף שלה, בארכיון שלה, וחי שם חיים ארכיוניים. העניין שלה היה ב“חיים” של התצלום, ביכולת שלו לשנות הקשר, לקטון, לגדול וכו', ובעצם, ביכולת שלו להיות “לא הוא”; כלומר, להיות “משהו אחר, לא עיתונאי”.

בתהליך לא אטי, אך תוך ניסיונות מאוד מחושבים ואטיים, הגיעה להגדלת עמודי העיתון ל־120 על 160 ס“מ, גודל פוסטר־מדיה, בטכניקת הדפס־המשי. כלומר, לא הגדלה בטכניקה צילומית ישירה. למה הטכניקה משנה? כי הטכניקה היא אחד ה”ממיינים של האמנות".

הגדלה אחת ועוד אחת, צבע ושחור לבן, עד לסדרת ביאנלת עין חרוד. דיוקנאות סופרים, פוליטיקאים, אנשי חברה, אמנים, שחקנים: יעל דיין, זיוה רודן, מירי זכרוני, הלל קוק, מיכאל הולר, עמוס גוטמן, הדרה לזר, זהרירה חריפאי, ויולט דלל, דגנית ברסט, דוד רודי, ציפי לוין, יצחק אלקולומברי, אמנון ברנזון.

היימן צילמה אותם עבור “ידיעות אחרונות”, על פי הזמנת המערכת. כלומר, העיתון קבע את הגלריה. זו גלריה טיפוסית למגזין “7 ימים”. רק מובן שמתוך שלוש שנות עבודה במגזין, היימן היתה יכולה להרכיב גלריה שונה, אך לא לחלוטין שונה. מתוך כמה עשרות תצלומים בחרה את הגלריה הזו, שהִנה, אם כן, גם מסוימת וגם טיפוסית.

סביר להניח שהדיוקנאות המוגדלים, המועמדים בביאנלה כ“קיר” רצוף, 16 מטר אורך – יספרו גם סיפור חברתי־תרבותי, שממנו יובן מדוע בחרה את הדיוקנאות שבחרה ועימתה או הריצה אותם ברצף אחד: הסופרת האקסצנטרית למדי, לזר, ליד הסימבול המותש, זיוה רודן.

למה ההגדלה, מה היא עושה, איך היא מתחברת למילון של האמנות, למילון של התקשורת, למילון המשותף לאמנות ולתקשורת?

ההגדלה מדגישה פרטים ותכונות, שלא הודגשו בתצלום שהודפס בעיתון.

ההגדלה נקבעה לגודל פוסטר־מדיה. זהו גודל שנקבע על ידי עולם הפרסום; עולם הקובע חלק ניכר מהרגלי הצפייה והתפיסה שלנו, והנשען על הרגלים אלה.

היימן, אם כן, “מצייתת” לחוקים של עולם הפרסום. זהו, כמובן, ציות מחושב, שאינו חסר אירוניה, כפי שאינו מחוסר מעשיות. ההגדלה הִנה עיוות וטרנספורמציה והוצאה מהקשר. הוצאה מההקשר הראשון, זה העיתונאי. ההגדלה מעניקה אופציית חיים נוספת, חדשה, לצילום העיתונאי.

האופציה הזו היא אחת התשובות לשאלה הפורמלית, שהיימן הציגה לעצמה. השאלה היתה פשוטה: מה עושים עם זה? מה עושים עם התצלום, הניזון ממודעות אמנותית, שחייו מוגבלים לעיתון? מה אני בעצם מחזיקה ביד? ובכן, היא מחזיקה ביד תצלום אמנותי־עיתונאי, המכיל בתוכו אפשרויות נוספות, לא מאולצות. הוא מכיל בתוכו את “השלב הבא של עצמו”. והשלב הבא מבוסס על טרנספורמציה, על רצף, על נוכחות פיזית חדשה.

הרצף המוצג בביאנלה אינו מוצג בעיתון. בעיתון אין רצף היימני אחד; יש הופעות בודדות, במרחקים קצרים. מעולם לא היו בעיתון שנים־עשר עמודי היימן רצופים. התצלומים של היימן, המודפסים בעיתון, יוצרים רק רצף דימויי כללי. כלומר, מי שעוקב אחרי העבודה שלה, יכול ליצור בדמיונו רצף.

כאן, בביאנלה, היא קובעת רצף, מבודדת רצף אחד מתוך הדימוי הכללי של הדיוקנאות העיתונאיים שלה. לרצף הזה חוקיות משלו. הוא מאזכר את העיתון, אך הוא כבר מתקיים לכשעצמו. האם הפרשנות המוצגת כאן ברורה דיה? אני לא בטוח. ייתכן שהיא מעט מסובכת. קשה לי להיות ברור או פשוט יותר. אני חושב שאני יודע למה.

למה? כי הדבר עצמו, התצלומים המוגדלים, מדברים בעד עצמם. ברור שזו טרנספורמציה. ברור שזהו עיוות. ברור שזו הוצאה מהקשר. ברור שנוצר הקשר חדש. ברור שהוא גם עצמאי וגם תלוי־הקשר. מה זה תלוי־הקשר? זהו מצב שעל פיו משהו אינו מובן אם ההיסטוריה או ההקשר שלו אינם מובנים.

האסלה של דושאן תלוית־הקשר, לדוגמה. השפן היצוק של קונס, שהוצג במוזיאון ישראל, תלוי־הקשר. ו“הקיר” של היימן תלוי־הקשר. אתה צריך לדעת משהו על פילוסופיית השכפול, על עקרון הדומה, על עקרון המקור/הנגזר, ועל עקרון ההקשר האמנותי – כדי לדעת משהו על ההקשר של היימן. ואולי אפילו כדאי שתדע מעט על פוסט־מודרניזם.

ברור שהקיר הזה מרתק, אפקטיבי. ברור שהחוקיות הפנימית שלו היא זו של מושג “הדיוקן הקבוצתי” המודרני. וברור שהשכפול של היימן מתכתב עם עקרון השכפול של וולטר בנג’מין ואנדי וורהול.

הכול ברור: הצילום הוא אמנות, התקשורת היא תחום המחיה של הצלם־אמן הישראלי, היימן חוקרת את ה“חומר” שלה ומבקשת לבדוק את תכונותיו ולדחוף אותו להגדרות ולמרחקים נוספים, וכך היא מגיעה להגדלה, להגדלות, לרצף הזה.

גדי דגון. הקיטש, הבאבא, החלום האמריקני עם גדי דגון אני עובד ב“ידיעות אחרונות” ועבדתי ב“מוניטין”. יש לנו יחד עשר שנים. אני עושה איתו חיים משוגעים, בדרך כלל, כי דגון תופס את עצמו כצלם מקצועי, עם הצניעות המתבקשת ועם היוהרה המתבקשת. תענוג לעבוד עם מקצוען, היודע שמקצוענות הִנה פחות דימוי ויותר עבודה שחורה. היה ברור שנגיע לבאבא ברוך, כי הגענו אליו דרך העיתון. כלומר, הגענו אליו דרך העבודה השחורה.

עמוס נבו, כתב “ידיעות אחרונות”, התבקש, לפני כשנה, להכין כתבה מגזינית על הבאבא ברוך. דגון הוצמד לנבו. וכבר אז, דגון התבקש לירות יותר תחמושת מזו ההכרחית לכתבה המצולמת. ההנחה היתה שאנחנו עוד נפגוש את הבאבא ברוך בפורמט אחר.

לא ידעתי אז שאאצור את הביתן הישראלי בעין חרוד, אבל ידעתי, כמו שיודע כל ילד, שהבאבא ברוך הוא “חומר” שלא הולך לאיבוד. “חומר” המתחיה בהקשרים שונים, בפורמטים שונים. וכך היה. לאחר הדפסת הכתבה של נבו, היו לנו עודפים נאים מהבאבא ברוך, מנתיבות עצמה וממקדשו של הבאבא ברוך. החומר שהודפס בעיתון עמד יפה. כלומר, היה אפקטיבי, דרמטי, משעשע, קוריוזי ותיעודי גם יחד. דגון דיווח שהאיש “שחקן טבעי”. והאפשרות להמשיך איתו, היתה ביד.

דגון מרבה לצלם דיוקנאות לעיתון.

רק טבעי היה הצורך שלו לפענח לעצמו את העסק הזה של הדיוקן. הוא עבר מתצלום דיוקן חד למרוחק, למשוחק, למטופל, למבוים, וחוזר חלילה. הבאבא ברוך היה ההזדמנות להכיל בקייס אחד לא מעט אפשרויות או נוסחים, ולאחד אותם לאמירה אחת.

ההחלטה היתה: דיוקן של הבאבא ברוך בממדים של בילבורד אמריקני, פרסום דרכים אמריקני. בעין חרוד הוא מונח על קיר של שלושה מטרים גובה, 16 מטר אורך, צבע מלא. דמות מלאה. הבילבורד מחובר לתרבות הפרסום ולאמנות. הוא אחד היסודות החזותיים והתרבותים של הפופ־ארט האמריקני. אחדים מציירי הפופ היו ציירי בילבורד.

וכך, בעין חרוד מוצג הבאבא ברוך באמצעות דיוקן שלו, באמצעות דיוקן מלא של המכונית האמריקנית שלו, שבעה מטרים אורך, המופיעה במלואה בקיר עין חרוד, באמצעות העיירה נתיבות ובאמצעות קבוצה מחסידי הבאבא ברוך. כלומר, העיירה או החסידים הם חלק מהדיוקן; והמכונית נתפסת כשלוחה של אישיות הבאבא.

אני חושב שהקיר של דגון מצוין. הוא השיג את המטרה המדויקת שלו, גם אם קשה לדבר על מטרה מדויקת, מעבר להוכחה נוספת של תיאוריית הארט־כרוניקה. מבחינתו, הבאבא התקשורתי נולד בכתבה של עמוס נבו, ומשם הגיע לקיר הביאנלה. מה זה אם לא אספקט של ארט־כרוניקה. צריך להיות קצת טמבל כדי להגיד שרואים כאן קיטש. כי הקיטש, כמו עקרון הבילבורד, יזום, מכוון, מודע.

הקיטש, ובעיקר השימוש המכוון בו, מפרנסים את כל הפרויקט של דגון. הקיטש הוא חומר־אמנות. כל הקיר של דגון בנוי על תחושה מעורבת: מה זה? אמנות? ביקורת חברתית? תעודת הערצה? הוקעת האמונה בנסים? הקיר של דגון הוא ישראליאנה.

הבאבא היה נהדר. הוא שיתף פעולה ברצון, ואולי אף בהתלהבות. הוא יודע מעט מאוד על הביאנלה בעין חרוד. והוא יודע הרבה מאוד על פרסום. והביאנלה נתפסת בעיניו כפרסום. הביזנס שלו בנוי על פרסום. וכך, מבחינתו, הביאנלה היא דבר טוב, מבורך, ולמה לא.

בעבודה של דגון מובלעת ביקורת. בסך הכול, העבודה מקרינה מידה של אירוניה. והביקורת נמצאת באירוניה. דגון לא פובליציסט. הוא לא בנה פובליציסטיקה באמצעות הקיר בעין חרוד. מיותר לחזור ולדון בשאלה האם הבאבא אותנטי, מאחז עיניים, קדוש, אופורטוניסט. אולי לא מיותר. אני יכול לחשוב על מאמר ב“כותרת ראשית” העוסק בעניין זה. אותנו זה לא עניין. אנחנו יודעים מיהו. ואנחנו יודעים עוד משהו: לא כל כך מעניין מה אנחנו חושבים על הבאבא. למה לא מעניין? כי הוא מתקיים מחוץ לעולם הערכים שלנו. הדעה שלנו עליו לא תשנה את המציאות שלו.

דגון רותק לאיש, לתכונותיו החזותיות, לקיומו התקשורתי, ל“תיאטרון” שלו, למכונית, לנעלי הזמש היקרות, לתפאורת הגלימה וכיסוי הראש, למאמינים החרופים, לנתיבות הענייה. האיש הוגדל לבילבורד גם כהערה משועשעת מעט על דבר היותו “גדול מהחיים”. ובהגדלה מצאתי לי שעשוע פרטי. הביאנלה נפתחת בסוכות. יהודים דתיים מקשטים סוכתם בתצלומי רבנים וגדולי דור, תחת האִמרה: “והיו עיניך רואות את מוריך”. וכך, לאורך 16 מטר, והיו עיניך רואות את הבאבא ברוך.

אלכס ליבק. תשכח מה שאמרתי לך בטלפון מאלכס ליבק אתה לא מבין מה קורה, אם הוא שמח או לא, אם זה נראה לו או לא. הוא אמר, בסדר, למה לא, אבל אתה טועה, אתה מדבר על תצלום של מישהו אחר, חבל. תראה, אמרתי לו, אני לא בביזנס הזה 20 שנה בשביל לטעות בעניינים חשובים כאלה, זה התצלום שלך, וחבל שאני צריך לזכור אותו בשבילך, לך למערכת שלך ותביא אותו, יהיה בסדר, כבר בסדר. אחרי כמה ימים, ליבק חזר עם התצלום ועם הפילם. הוא עשה את התצלום, עכשיו הוא זוכר, תשכח מה שאמרתי לך בטלפון.

אני יודע למה זכרתי אחורה שלוש שנים תצלום אחד מסוים של ליבק. כי הוא היה והִנו אמנות. וכי הוא אישר לי באופן נהדר את הארט־כרוניקה. ליבק נשלח למשימה עיתונאית (כרוניקה) והביא אמנות, שהיא כמובן כרוניקה מעולה. במקרה של ליבק, הכרוניקה היא העודף של הארט. ועוד משהו לטובתי. תראה, אמרתי לו אז בטלפון, תראה כשתחזיק ביד את הפילם, תראה שהפריים שהודפס ב“חדשות” הוא הפריים האחרון בפילם. וכך היה.

בינואר 86' נרצח נהג מונית ישראלי, יעקב פפאשווילי. בתחילה, כצפוי, ובאופן די אוטומטי, דובר על פעילות חבלנית עוינת. באותה תקופה היו לא מעט מקרים של תקיפת ורצח נהגי מוניות ישראלים, יהודים, וכן רצח נהג מונית ישראלי ערבי אחד. התקיפות הכתיבו צורת דיווח וצילום עיתונאיים כמעט קבועה: תיאור המקרה, תיאור הקורבן, תצלום המונית או בני משפחה, רקע כללי, פרשנות. רוב הפעילות העיתונאית בנושא התקיימה בגיליונות אמצע השבוע, לא במגזינים, במסגרת החדשות או החדשות המורחבות. מסגרת זו מכתיבה פורמט שגור, פחות או יותר: חצי עמוד, שני טורים, מקסימום שני תצלומים, יחס של 50 אחוז טקסט, 50 אחוז תצלום.

אלכס ליבק סיפק תצלום: משפחת הנהג ומכריה, אבלים, מקוננים, בפתח דירת הנהג. התצלום פורסם בגיליון שוטף, לא בגיליון סוף השבוע, של “חדשות”. תצלום מתעד, כרוניקה. המערכת פרשׂה אותו על 40 אחוז משטח העמוד, לכל רוחב חמשת טורי העמוד. העימוד הבלתי אופייני הניף את הצילום לרמת הצהרה אמנותית, מטעם מערכת העיתון. כדבר הזה לא יקרה לעתים תכופות מדי בעיתונות אמצע השבוע.

אני זוכר שזכרתי את התצלום, כשהופיע בעיתון. כלומר, גם זכרתי לזכור אותו. עובדה שלא שכחתי אותו במשך שלוש שנים, בהן, כעורך וכמעמד, נחשפתי לאלפי תצלומי כרוניקה טובים, מקצועיים. זכרתי לזכור אותו כפי שיזכור אדם הארה.

ליבק עשה את התצלום בתנאי הלחץ הטיפוסיים של צלמי כרוניקה־חדשות. אתה בא, אתה יורה, אתה חייב לחזור למערכת עם משהו סביר, וזהו. ליבק הגיע, ירה במהירות שישה־שבעה פריימים. הפריים האחרון, שסיפק אותו, הוא הפריים שהגיש למערכת. כלומר, חסך למערכת את הבחירה. תצלום נהדר, מדויק, אמנותי, אור וצל, דיוקן קבוצתי, אקספרסיבי, כבוש, לא מוגזם, מתעד. כלומר, הכול גם יחד.

אם תתבונן בתצלום האחרון, זה שהודפס בעיתון, תראה שהדיוקן הקבוצתי של המקוננים מורכב מאלמנטים עצמאיים, שכל אחד מהם, כשהוא מבודד, הִנו דיוקן עצמי פרטי של אחד המקוננים. קריאת הצילום אפשרית מימין לשמאל, משמאל לימין, מלמטה למעלה, מלמעלה למטה. “השלם” (הפריים המסוים) מורכב מפרגמנטים ברורים. תחומים היטב. לכל אחד מהפרגמנטים קיום עצמאי, קיום כפריים עצמאי, כמוליך־תחושות עצמאי, כמוביל־סיפור עצמאי (מישהו מתאבל על מישהו). וכאמור, כדיוקן נפרד.

התצלום מונוכרומי, ועם זאת מתואם היטב בכל הנוגע ללבן־שחור, לאור־צל. הגוף שחור־מוצל, הפנים מוארים. הפנים הם אחד ממקורות האור בצילום הזה. “האור” מתקיים לעצמו בצילום הזה. זהו “האור” של תולדות האמנות.

ליבק עצמו לא בנוי להתפלסף על הקשר אמנות־עיתונות. אני מנחש שהוא תופס את עצמו כפועל מחונך, אולי אף משכיל, ושלדעתו, המודעות העצמית שלו הִנה של פועל־צילום.

“הקיר” שלו בביתן הישראלי בעין חרוד מורכב מהגדלה של הפילם המקורי, באופן המוביל לתצלום שהודפס בעיתון. הצגת הרצף המקורי כולו, הפילם המקורי כולו, בשלמותו, כפי שהוא במקור – היא הצגת תהליך העבודה של ליבק, והמשמעת שלו: הארט־כרוניקה, תהליך קבלת ההחלטות האמנותיות בזמן העבודה העיתונאית עצמה. כמעט כל פריים בודד של ליבק הוא החלטה אמנותית ועיתונאית.

הפריימים הקודמים לזה “הסופי”, שהִנם לחלוטין עצמאיים, עומדים בפני עצמם, כל אחד לחוד, מתפקדים כטיוטות של התצלום “הסופי”.

אדם ברוך, אוצר הביתן הישראלי, הביאנלה הבינלאומית השנייה לצילום עין חרוד 88'

כותרת ראשית, מוסף מיוחד, 18.3.88

השבוע המצולם הזה

שישי: תקשורת בהילטון, תור לעיתונים, פצוע בדרך כלל, מלחמות מצטלמות נהדר. הפוגות וכוננות ספיגה, פחות. כמה אתה כבר יכול לצלם חדר אטום, וכמה רחובות ריקים וכמה מסכות וכמה ילדים. הרבה, אבל יש גבול. גם ה“פטריוט”, כשהוא מובל על משאית או נח על גבעה, נראה חצי טמבל. יותר מצילום אחד לעמוד העיתון הראשון, ביום הראשון לבואו לישראל, לא תוציא ממנו.

זו עדיין לא מלחמה ישראלית. מהשבוע הזה לא תקבל את בגין על הבופור, ולא את משה דיין בחדר מלחמה, ולא חייל במימי התעלה, זו כוננות וזו הפוגה, והיא מצטלמת כמו שהיא. כמו סופרמרקט שנפתח לכמה שעות. כמו זוג אוהבים על החוף. הכול, קמעונאי כזה, לא הרואי. אפשר להוציא מההפוגה צילומים אמנותיים, כי מכל דבר שמצטלם אפשר להוציא אמנות, אם אתה אמן. אבל, אמנות היא לא הנושא, הפעם. הנושא של הצלמים היה הצד האנושי והתיעודי של הכוננות וההפוגה.

גדי דגון היה במסיבת עיתונאים בהילטון. נחמן שי כיכב שם. אבל, זו תפאורה של בית מלון מהודר. לא שדה קרב, לא משקפי אבק. הצבעוניות של הילטון, התפנוקי הזה, רכה, קרמית. קשה לנצח קרם. הוא, הקרם הזה, בולע הכול.

בית המלון המפואר הוא שום מקום מרגע שנכנסת אליו, אתה לא יודע איפה אתה. הילטון איסטנבול והילטון בריסל והילטון תל אביב הם אותו מקום. דומים, אם לא זהים. מרגע שאתה בפנים, הסביבה שמחוץ למלון כאילו נמחקת. אין יותר גיאוגרפיה, אין יותר צבעים של עיר, ריחות. יש רק תפאורה של מלון, שהוא כול־מלון.

האולם הגדול, בו התקיימה מסיבת העיתונאים, הוא כול־אולם גדול. שומדבר מובהק. מצלמות וצלמי הטלוויזיה הם צילום שראית, שכבר ראית מיליון פעם. המצלמות והצלמים נקבעו בתרבות החזותית שלנו כצורה־סמל. הם יכולים להיות ישראלים, הודים או אמריקנים, כי זו אותה “צורה”. אותם מכשירים של סוני או של פנסוניק בכל מקום. זוועת המלחמה היא מקדם מכירות של סוני, במובן מסוים.

לפני זה, דגון היה בלב תל אביב, ליד קיוסק עיתונים. אותו בוקר, משהו השתבש בהפצה של העיתונים. רק “מעריב” הגיע לקיוסק הזה. התור הלך וגדל. מזכיר תור ללחם, ממלחמות אחרות, מארצות אחרות.

הטלוויזיה לא מיתנה את הרעב לעיתונים. אנשים רוצים גם לקרוא את זה, לראות צילום סטטי. הם רוצים להחזיק את הנייר הזה, את החפץ הזה ששמו עיתון. עניין של הרגל, של צורך נפשי. ועניין של מישוש. הוא מודפס במאות אלפי עותקים, והוא עדיין אינטימי. איך זה? ככה זה. השנים עושות את שלהן, אנשים מתחברים לדפוס, לכותבים מסוימים, למדורים מסוימים. ומנהלים עם העיתון דיאלוג.

את הפצוע מהלילה הראשון, דגון לקח בשכונה, לאחר שהפצוע נחבש ושוחרר. הפצוע מודע לעובדה שמצלמים אותו: גברי, נוגה, סיגריה, נחוש.

מרגע שאתה מודע למצלמה, הצילום כבר לא אותנטי. אבל, מכיוון שהכול מודעים, אולי נוצרה אותנטיות חדשה. הייתי קורא לה: “אותנטיות מבוימת”. נשאיר את זה להקדמה של אחת מתערוכות הצילום הבאות.

מעריב, 25.1.91

בול־התרבות של אנני ליבוביץ'

ספר חדש של הצלמת האמריקנית אנני ליבוביץ', מעורר לשעה קלה את הדיון באתיקה של תרבות המגזינים. בכל מקרה, מומלץ ספרה החדש של אנני ליבוביץ‘: "צילומים, אנני ליבוביץ’, 1970־1990", הופיע בימים אלה בהוצאת “הארפר קולינס”, 232 עמודים, צבע ושחור־לבן, כריכה קשה. זהו סיכום של עשרים שנות עבודה בשירות ירחונים וכתבי עת אמריקניים. שירות עיקש ועקבי, שרובו הוקדש לצילום דיוקנאות של אישים אמריקנים מתחומי הבידור, הקולנוע, האמנות, הספורט, החברה. וביניהם: סמי דייוויס, פטי סמית, ג’ון לנון, ג’ודי פוסטר, בוב דילן, רומן פולנסקי, נורמן מיילר, יו הפנר, מיק ג’אגר.

ליבוביץ‘, יהודייה אמריקנית, שעשתה כמה חודשים בישראל, וצילום מקיבוץ אמיר 69’, צילום של הפסקת קטיף, אכן פותח את הספר – התחילה את הקריירה הדשנה שלה כמעט ללא מאמץ וממשיכה אותה כמעט ללא מאמץ. היא לא חיזרה נואשות אחרי עורכי עיתונים. היא לא נדחתה על ידי עורכי צילום אטומים. היא לא אכלה ביזיונות. ליבוביץ', לאחר שחזרה מישראל, פשוט התחילה עם כתב העת “רולינג סטון”, בראשית שנות ה־70. תום והתלהבות היו משותפים לה ולכתב העת הזה.

אחת המשימות הראשונות שלה היתה ג’ון לנון. היא הרחיבה מעט את הדיבור על משימה זו. לנון, מי שהיה בעיניה אגדה, היה נינוח, אנושי, אפילו חביב מאוד. לנון ויוקו אונו, של ליבוביץ‘, נעשו מעין בול־תרבות. לנון עירום, אונו לבושה, הוא גוהר־מחבק אותה, עיניו עצומות, עיניה פקוחות, שערה מפוזר. אתה מכיר את הצילום. הוא הודפס מיליון פעם במיליון עיתונים וכתבי עת. הוא של אנני ליבוביץ’.

מה פירוש “בול־תרבות”? זהו השימוש הראשון במושג הזה. חשבתי עליו הרגע, מול הספר החדש שלה. הייתי מתרגם “בול־תרבות” לאיקונה, לתוצרת יסוד חזותית. אבל אני מעדיף “בול־תרבות”, כי ה“בול” מקרין תנועה מהירה בין ארצות ותרבויות. והוא מקרין שכפול סדרתי, אספנות וזיהוי מיידי.

גם קלינט איסטווד, של ליבוביץ‘, וכריסטו, ומיק ג’אגר וארנולד שוורצנגר, אם להזכיר רק אחדים, נעשו לבול־תרבות. אתה מזהה מיד את השרירן שוורצנגר לפי תצלום של ליבוביץ’, גם מבלי לדעת שזהו תצלום שלה.

הספר מרתק, עשוי טוב. הוא גם אלבומי וגם מדופדף די בקלות. זה לא תמיד הולך ביחד. רוב האלבומים נוקשים. אתה לא יכול לתת לספר חדש של ליבוביץ' להתקרר על המדף בחנות. אתה קונה אותו מיד. כמעט דחף לאו בר כיבוש. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הוא עדיין לא הגיע לישראל. מחירו בניו יורק: 60 דולר. אם לוקחים בחשבון הובלה, מיסוי ושער הדולר, הוא יכול להגיע בישראל גם ל־240 שקל.

ספר־ליבוביץ' הִנו אחת העדויות היותר סמכותיות על התרבות האמריקנית של שני עשורים אלה. התרבות האמריקנית בראי המגזינים האמריקניים. ובפרט, המגזינים “רולינג סטון” ו“ואניטי פייר”, איתו ליבוביץ' עובדת מתחילת שנות ה־80.

“ואניטי פייר” ירחון עשיר, מהודר, מעולה מבחינה עיתונאית והוא מצולם כאילו הצילום הוא היורש הטבעי והיחיד של העיזבון האמנותי ששמו: “ציור הדיוקן האמנותי הקלאסי”. כלומר, בעידן המודרני, “הדיוקן” מצולם ולא בהכרח מצויר, ואין פער איכות בין צילום לבין ציור.

וכך, מערכת ה“ואניטי פייר” משאירה את השאלה הטרחנית “האם הצילום הוא אמנות או אומנות?” לישראלי יגאל תומרקין ולראשי ביצה אחרים, שמאז שנות ה־50, בעניין הצילום, לא הצליחו להבחין בין החלמון לבין החלבון. החלבון זה הלבן והחלמון זה הצהוב.

ליבוביץ' משפיעה על ומושפעת מתרבות המגזינים האמריקנית. תרבות המתמחה בבניית מיתולוגיות, בהצגת אנשים כ“גדולים מן החיים”. תרבות מעט חלולה ולא תמיד ניואנסית. תרבות שלא פתרה כמה שאלות ערכיות יסודיות. וכיוון שלא פתרה, מחקה אותן.

הנה, דוגמאות לשאלות ערכיות, שכמעט ואין מתחשבים בהן: האם גם הרוצח הסדרתי התורן “גדול מן החיים”? האם באמת “מגיעה” לו כפולת עמודים צבעונית, מבוימת היטב? האם לתרבות ההעצמה והפיאור אין גבול? האם הטעם הטוב אינו עוד שיקול? האם לשאלות מוסריות אין עוד חשיבות? האם אין הכרח בדירוג היררכי ברור, דירוג המבחין בין מוצרט לבין שוורצנגר?

לא אנני ליבוביץ' היא שצריכה לתת תשובה על כך. לפחות, לא רק היא. והיא לא נותנת. היא לא קבעה את העיקרון המוסרי. היא לא תשנה אותו. היא מועסקת על ידי כתבי עת מסחריים מובהקים. כתבי העת האלה עומדים למבחן קבוע בקיוסקים. כלומר, הקהל שופט אותם יום־יום ושבוע־שבוע.

וכאן, בקשרים האלה של מסחריות וקהל ואתיקה ומערכת עיתון, ובמתחים ביניהם, ממש במרכזם של כל אלה, נמצאת אנני ליבוביץ'. היא הממוצע שלהם. היא הממוצע של הקהל הצורך את המגזינים. היא הממוצע של המערכת העיתונאית. והיא הממוצע של הערכים שביסוד כל הג’אז הזה ששמו מגזין אמריקני. היא במרכז, והיא במרחק שווה מכל אחד מהגורמים המרכיבים את המתח הזה.

במערבון האמריקני לא ירו בפסנתרן. הוא לא אשם. הוא לא הרע. והוא גם לא הטוב. בדיון סביב תרבות המגזינים האמריקנית לא יורים בצלם. מה כן עושים, בעניין הצלם? שופטים את היכולת שלו לספק את רצונה של המערכת.

ליבוביץ' עושה את זה מבריק ואינטנסיבי. היא מאתרת את המאפיינים של הדמות, נורמן מיילר או מיק ג’אגר, את המאצ’ואיזם הספרותי ואת תהליך הבלייה או את המיניות הבלתי מוחלטת, הזוהר הבימתי והשקיפות הגופנית – ומרכיבה אותם על רקע התדמית הידועה של הדמות המצולמת, ויוצאת משם לאמירה מעורבת: גם סטריאוטיפית וגם אישית. ומרגע זה, לפניך מיק ג’אגר, אותו אליל מוזיקה שהכרת, אבל עכשיו הוא ג’אגר של ליבוביץ'.

מעריב, 4.10.91

דן שילון ושתיקת הכבשים

שלשום, בתוכנית המאה שלו, דן שילון ניסה להוציא להורג את “חדשות”. שילון הציג כותרת מעמוד הספורט של העיתון, שהתייחסה למשחק גמר בין הפועל ומכבי תל אביב. ה“מלחמת עולם שלישית”. שילון, באמצעות כותרת זו, ביקש לגחך את “חדשות”, להציגו כהיסטרי וכנמוך. בתוכנית המאה נכחו אנשי עיתונות ותקשורת, וביניהם ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. הם יודעים שזו כותרת ספורט לגיטימית. הם יודעים שהספורט, בעיתונות הצהריים, הוא טריטוריה עצמאית, והם יודעים ש“חדשות”, בכותרת זו, לא הטעה אפילו קורא אחד. אבל הם שתקו, ובכך הצטרפו לרצח האופי של “חדשות”. מי שאמר משהו בעניין זה היה יוסף לפיד. אבל לא היה די בכך למתן את העליהום הכללי על העיתון.

לכותרת הספורט, דן שילון הוסיף את הנחיית העריכה הפנימית ב“חדשות”, הממליצה לעקר את השימוש בשבלונות כגון “קשר את גורלו לארץ”. בכך, שילון ביקש להציג את העיתון כמתנכר ל“אהבת מולדת פשוטה”, כלא פטריוטי. עד כאן, פרטים בשביל מי שלא ראה את ההצגה. מכאן, משהו בשביל מישהו המאמין שעיתונות היא מקצוע והגדרה עצמית; שסולידריות מנומקת היא ערך; שריבוי עיתונים ודעות וסגנונות הוא הכרח תרבותי ודמוקרטי; וש“חדשות” טוב, לגיטימי ובעל אישיות משלו.

ברגע שהחל ניסיון רצח “חדשות”, לונדון וקירשנבאום, המועסקים על ידי “ידיעות אחרונות”, היו צריכים להתייצב להגנת “חדשות” או לעזוב את המסיבה. ברגע שלא עזבו, שיתפו פעולה עם שיסוי נמוך בחברים למקצוע ובעצם נשמת אפה של העיתונות. שניהם יודעים מהי כותרת ספורט, ולאיפה הוביל אותנו השימוש האוטומטי והמוגזם ב“קשר את גורלו לארץ”. בין השאר, הוא הוביל את חיים הרצוג, נשיא המדינה, להספיד את רוברט מקסוול כאחד הדגולים שעלו על בימת ההיסטוריה היהודית.

קירשנבאום, ב“ניקוי ראש”, בנה קריירה על השבלונות, הפאתוס והרטוריקה החלולים של הפוליטיקאי הישראלי. והוא יודע שהמלצה על שימוש מבוקר בשבלונות אלו הִנה עדות לתבונת מערכת העיתון ולמאמץ שלה לנסח שפה אמיתית ושפויה. ולכן, קירשנבאום, המועסק גם על ידי להבי ישקר, היה צריך להגיד לשילון: “בוא הנה, אני לא מסכים לדמגוגיה שלך. אתה לא תציג כאן את המערכת המקצועית הזו כארגון לא פטריוטי.” אבל קירשנבאום, שלעתים הוא זחוח דעת דווקא כאשר צריך להתקומם, שתק, וכמוהו ירון לונדון.

השתיקה שלהם, ושל אנשי תקשורת נוספים שהיו במסיבה, היא סוג של בגידה במקצוע. הם הצטרפו לקהל צוהל, מובל. קל להצטרף לעדר, ומה יותר אנושי מכך, אבל יש גבול. אתיקה, עובדות ומשפטי שדה פופוליסטיים הם גבול. לונדון וקירשנבאום, כל אחד לחוד, חתמו “איתנו” חוזה בעל־פה, ולפיו הם אנשי תקשורת מחויבים ומקצוענים, והם נציגים לגיטימיים “שלנו”. אחד מיסודות החוזה הזה הוא גם ההנחה שאתה פשוט לא שותק, ולא משנה איפה ומתי, כאשר המקצוע שלך מושלך לזירה פרימיטיבית. “אנחנו” מכירים בך כנציג לגיטימי שלנו, ומאפשרים לך ליהנות ממעמד זה, בתנאי שאתה עוצר את דן שילון בקטעים כאלה. בתנאי שאתה זוכר שבחברה הישראלית יש שיסוי והסתה: העם נגד תקשורת עוינת. בתנאי שאתה מבין שזו המלחמה שלך, חבר. אחרת, מה הסיפור שלך.

שתי מילים על דן שילון. את תוכנית המאה שלו, מותר היה לו לפתוח כך: אני, דן שילון, מועסק על ידי “ידיעות אחרונות” ועל ידי “רשת”, בה “ידיעות אחרונות” שותף, הועסקתי בזמנו על ידי יעקב לוינסון ב“רימון תקשורת”, ופעם אף הייתי הדובר של אבא חושי. ובכפוף לכך, ניתן אולי להבין חלק ממה שאומר הערב על “חדשות”, רוני מילוא או הדובר לשעבר נחמן שי. אבל, חבר’ה, תאמינו לי שאני משוחרר מכל זה, בבואי הערב להיפרד מעצמי לשלושה חודשים.

אדם ברוך, עד לאחרונה עורך “מעריב”, עורך כיום את “גלובס”

חדשות היום, 6.5.92

משהו בעניין מתי גולן

אין חיים אנושיים בלי זיכרון. המחיקה היא היפוכה של כל תרבות, בין אם היא בנקאית, אמנותית או תקשורתית העיתונות, מבחינת מי שעושה אותה, הִנה סיפור בלתי נפסק של כישלונות קטנים וגדולים. רגעי החסד והנחת, מעטים. לכישלונות, פה ושם, נלוות תועבות. ההפרש בין כישלון לבין תועבה, ברור. בדרך כלל, התועבה הִנה עניין רפואי, והכישלון הִנו עניין תבוני.

וכך, אני מגיע לכתבה שפורסמה ב“מעריב”, ביום שישי האחרון, בעניין עיתון העסקים “גלובס” והמו“ל שלו, חיים בר און. בסך הכול, כתבה אוהדת, שנקודת המוצא שלה ועידת ירושלים לעסקים 92', ש”גלובס" יזם.

מגוף הדברים המרכזי של כתבה זו, נעדר שם אחד: מתי גולן. הוא כיהן כעורך הראשי של “גלובס” משך פרק זמן ארוך ונכבד, שחפף את תקופת הצמיחה והשגשוג של העיתון.

לא הייתי נרעש מהפרימיטיביות הגלומה בהיעדר שמו של גולן, בכתבה המתארת את ההיסטוריה של העיתון, אם הפרימיטיביות הזו היתה תקנית. שהרי כולנו, עיתונאים ועורכים, חשופים בקביעות לפרימיטיביות העצמית, הבלתי נשלטת, שלנו. אבל הפעם אין מדובר בפרימיטיביות נקודתית או טכנית, אלא בפעולה שהִנה חלק ממגמה, מתפיסת עולם. ולהלן שתי דוגמאות. האחת מתחום הבנקאות, והאחרת מתחום התרבות.

באלה הימים, הנהלת בנק המזרחי מחקה את אהרן מאיר מספר הבנק, במלאות שבעים לבנק. ובשכבר הימים, חיים גמזו כמעט מחק את אויגן קולב מתולדות מוזיאון תל אביב, ובנימין תמוז, בתורו, מחק את גמזו מ“סיפורה של אמנות ישראל”.

לעתים, המוחק, הנמחק בתורו, הִנו אישיות רבת־פעלים, אך גחמנית והיסטרית, ולעתים המוחק הוא אף־אחד. בין האישיות ובין האף־אחד נוצר שיתוף פעולה חולני, המקיים שיטת מחיקות, אם לא ממש תרבות של מחיקות.

בדרך כלל, הסביבה שותקת. מחקו את אהרן מאיר, וראשי הבנקים לא יצאו בקול קורא. מחקו את גמזו, והמוחק לא נקנס על ידי ה“תרבות”. הסביבה שותקת מטעמים אחדים ושונים. או שהבריות משכנעות עצמן, לי זה לא יקרה, או שהן, אותה שעה, חוששות מהאלימות של מי שמחזיק את המחיקון, גם אם הוא אף־אחד.

מתי גולן לא חבר שלי. אנחנו אפילו “ארגונים עוינים”. הוא לא צריך את ההגנה שלי. ולכן, נוח לי לנצל את המקרה שלו כדי להזכיר דברים בסיסיים: אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי־זיכרון. המחיקה היא היפוכה של כל תרבות. בין אם היא בנקאית, אמנותית או תקשורתית.

ומתישהו, מישהו יוציא מידי האף־אחד את המחיקון ויעביר אותו למישהו אחר. כלומר, אין בעלות על המחיקון.

זאת ועוד זאת: המחיקון, המופעל בידי האף־אחד, לאחר שסיים למחוק את הסביבה, פונה נגד האף־אחד עצמו, שכאילו מפעיל אותו, ומוחק את האף־אחד. כי המחיקון יודע רק למחוק וחייב למחוק, ללא הפסק.

חדשות, 18.11.92

“מושג”, 20 שנה אחרי. האספסוף הוא אנחנו

בשבוע הבא תיפתח תערוכת הירחון “מושג” בגלריה בוגרשוב תל אביב. אדם ברוך, עורך הירחון, על אספסוף שנות ה־70 שהיה שותף בחנק הירחון. התערוכה בבוגרשוב מוצגת כהצדעה לתעוזה התקשורתית ולתובנה המודרניסטית, שגולמה ב“מושג” מחצית שנות ה־70, דן בן אמוץ ונתן זך יושבים בכסית, יום חמישי אחד אחרי הצהריים. בן אמוץ חותר בכבדות נגד “מושג”. שתים־עשרה שנה לאחר מכן, באותה גולמיות, יחתור נגד הביאנלה של ונציה. “מושג” מפריע לו. הוא לא יודע לקרוא אותו. תן לו תלמיד חכם וינשכנו כחמור, ראה פרשת ברונובסקי. נתן זך בין לונדון לתל אביב. בלונדון, זך יושב עם בנימין תמוז, והוא, תמוז, נגד “מושג”. הוא גם נגד זריצקי ואריה ארוך. מדובר במצבים נפשיים, כשמדובר בתמוז, ובחסימות רגשיות. בכסית, בן אמוץ מנסה לעורר אספסוף מקומי נגד “מושג”, נגדי אישית. הוא שואל, רטורית, “מישהו מבין מה המיכל נאמן הזאתי רוצה מהחיים שלנו?” פה ושם נשמע גיחוך עכור. אספסוף מקומי בפעולה. נתן זך שותק. ויש משהו אליטיסטי בשתיקה שלו, משהו מקומם. הייתי אז כמעט נער. היה זה העיתון הראשון שערכתי. והעיתון לא יצא נגד מישהו או משהו, אלא בעד משהו. מחייו וממותו של “מושג” למדתי להכיר את האספסוף.

אתה תמיד מוקף אספסוף. ואתה עצמך אספסוף. פעם, הוא תוקף אותך. פעם, אתה תוקף איתו את זולתך. לעתים, האספסוף מורכב מעמי ארצות. לפעמים, מאמנים ומאנשי תקשורת. כל אחד אספסוף, בתורו.

האספסוף הזה הרג את “מושג” הצעיר, והאספסוף הזה מתגעגע היום ל“מושג”. למה שלא תוציא “מושג” חדש, שאלו אותי השבוע אנשים בגלי צה“ל, ב”מעריב“, ב”ידיעות". למה שהוא לא יופיע כירחון של “גלובס”. והשבוע, בגלריה בוגרשוב, היה מי שידע לעשות חשבון שעל פיו “מושג” כזה עוד ירוויח כסף.

ביום שני הקרוב תיפתח בבוגרשוב תערוכה המציגה עבודות אמנות מתוך “מושג”, כתב עת לתרבות ולאמנות, שהופיע ונמוג במחצית שנות ה־70. עבודות של מוטי מזרחי, תמר גטר, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז, דוד גינתון, מיכל נאמן, בין השאר. אין לי חלק בתערוכה, לא רעיון שלי. אני משוחרר מנכות הנוסטלגיה. לא שמרתי את ארכיון “מושג”. אין לי את כל הגיליונות שלו. אני נוסע קל, תיק צד וזהו, כי אני סוכן עצמאי בעיתונות הישראלית.

לדעת הגלריה, ואני מצטט מתוך דף ההזמנה: “‘מושג’ היה כתב עת מרתק… ניסיון מוצלח להפוך את האמנות לתרבות ואת התרבות לערך בחברה… כיום, במרחק של עשרים שנה, ניתן לזהות את מרבית היצירות שהוצגו בו כיצירות מרכזיות באמנות הישראלית… יש משהו מרגש בבחירה מדויקת שמחזיקה במשך עשרים שנה.”

אין לי עניין לחזור ולספר את הסיפור המהותי של הירחון הזה. ואין לי עניין לתאר את הגיליון המיוחד שהוקדש לטלוויזיה, או את זה שהוקדש לזריצקי. בשניהם היה אז משהו חד־פעמי, לפחות בהשוואה לעיתונות התקופה. עד היום, גיליון זריצקי הִנו הון־אמנות מסוגו. עד היום, איש לא חזר כאן על גיליון טלוויזיה שכזה.

יש לי עניין לדבר על נסיבות מותו. על האספסוף הממית. כלומר, עלינו. האספסוף הוא רב־אמן ישראלי. והאספסוף הזה הוא בהמת המשא הנשכנית והבוגדנית של התרבות.

וכך, רק אלמנטרי היה שיגאל תומרקין תקף את “מושג” כבר בגיליון הראשון, גם באופן פרטי וגם כנציג לגיטימי של האספסוף האוונגרדי. והוא עשה את זה מכוער, נמוך, ישיר. יהושע קנז, אז עורך הספרות של “הארץ”, התקשר אלי ואמר, “תראה, אדם, בכל זאת תומרקין פרסונה גראטה, ואולי תגיב על הדברים שלו.” לא הגבתי. לא בער לי. הייתי צעיר יחסית, והבנתי שמתקיימת כאן רוטציה אספסופית, שאני עתיד להיות חלק ממנה. ומהר מאוד התברר שכל אחד כאן עומד לחטוף. גמזו מתמוז, שפס מיריב, פישר מתמוז, כולם מזריצקי, גמזו מזך, יריב מתומרקין, לביא מתומרקין, קרוון מתומרקין, שטרייכמן מלביא, קדישמן מתומרקין.

רק לעתים רחוקות, והן מבהיקות, מדובר בביקורת, בניסוח תבוני מלא, בתפיסת עולם, כדוגמת זך־אלתרמן. בדרך כלל, הקרבות הגדולים כאן אספסופיים, כי המקום קטן, צפוף, יצרי. בסך הכול, עדיין מתנהלת כאן מלחמת רועים, מקלות וקלשונים, על טריטוריה, חום, אמצעי הפצה ותגמולים צנועים. לא זכור לי טקסט ביקורתי איכותי ממשי אחד של תומרקין. זכורים ניבולי פה לרוב.

מבחינת “מושג”, האספסוף היה מגוון. הימין האמנותי־פוליטי תקף את הצגת מיכל נאמן, תמר גטר, מוטי מזרחי. “מה זה?!” עלתה הנהמה. והשמאל האמנותי־פוליטי המתקשש אף הוא תקף את נאמן, גטר, מזרחי. במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הפטרון הטכני של “מושג”, ישבה לאה פורת. היא היתה שוות נפש לגבי האמנות המודרנית. היא לא ידעה להסביר לעצמה במה מדובר, ולכן לא ידעה להסביר החוצה מה טיבו של “מושג”. וודאי שלא להגן עליו.

העיתונות הכללית לא היתה קשובה לאפשרות שתקום ברית אסטרטגית עם ירחון כ“מושג”. היא לא ידעה לקרוא אותו, גם כשעסק בתקשורת. היא לא תפסה ש“מושג”, בתהליך תרבותי ידוע מראש, עתיד לספק לה מבקרי טלוויזיה, אמנות, וידיאו. היא לא עיינה את “מושג”. היא התעלמה ממנו. והחלק הכמו־אינטליגנטי של העיתונות, זה שיש לו רישיון מטעם המו"לים לעסוק באמנות ובתרבות, יצא נגד הירחון. לדוגמה, הדה בושס. עד היום, לא תצליח להסביר לה שהיתה אז חלק מאספסוף, מושפעת מצליל חלילו של תומרקין.

ועמוס קינן, ב“ידיעות אחרונות”, ממש צהל עם מות “מושג”. פיל לבן, הוא קרא לו, פיל לבן. לא לעתים קרובות קינן באספסוף, אבל כאשר הוא שם, גם שם הוא במיטבו.

אבל היו גם פרקליטים מסורים ל“מושג”. אציין אחדים: יאיר גרבוז, שטרייכמן, קדישמן, זריצקי, פנחס כהן גן, זיסי סתוי, יחיאל שמי, עדית זרטל, חנוך רון, לאה דובב, יוסי מר חיים, יהואש הירשברג, אבי חנני, שוש אביגל. גרבוז היה ממש פעיל.

יצחק דנציגר היה סימפתי. נתן זך היה עוין. וכמוהו, כאמור, בנימין תמוז. שעיה יריב היה אדיש. יונה פישר היה ניטרלי. אמנון ברזל פעל נגד. עבד ברדיו, ציטט מ“מושג”, לא היה מסוגל לתת קרדיט. מין חסימה נפשית שכזו.

כלומר, מעטים זיהו את האינטרס התרבותי שלהם כשראו את “מושג”. מעטים זיהו שמדובר בדבר ראשון, חי. “מושג” היה התחלה של דבר שאיש תרבות צריך לעודד אותו, באשר הוא. אבל מקרה הבהמה הרי יקרה את כולנו, ואיש תרבות יצטרף לאספסוף, או ממש ייסד אותו.

וכך, כש“מושג” נפטר, קינן הופיע עם הפיל הלבן, ויותם ראובני שמח בסגירת העיתון “המאפשר לאדם ברוך ולחבריו את גיבוב השטויות שלהם”. והמדובר בקינן ובראובני, אנשים שהם נציגים מעולים של העברית, של הניסוי.

ובהיותי, בתורי, נידון להיות אספסוף, על פי מפתח־אספסוף שקשה לי לתאר אותו במדויק, לא נמנעתי, כמובן, משיתוף פעולה חם, פורה ומרתק עם ראובני וקינן, בעיתונים אחרים, בזמנים אחרים.

את העיתון עשו שלושה אנשים: יהודה אטלס, מאיר אגסי ועבדכם. דני קרמן עיצב אותו. דובי קליד הפיק אותו. ומי שסגר אותו היתה גברת פאניקה. סגרו את התקציבים של התרבות, של האופרה, של האוניברסיטאות, של תיאטרון אגמון ושל “מושג”. האישה מהאופרה אמרה ש“קודם יסגרו את המדינה”. אגמון התראיין ותקף. פנו גם אלי, ושתקתי. מה כבר היה לי להגיד.

גם היום וגם אז ידעתי דבר אחד צלול, מחוץ לעניין האספסוף, והוא זה: כמעט שומדבר כאן, שום ירחון, שום מוזיאון, שום תיאטרון, אינם אלא, במקרה הטוב, רק איתות בדבר האפשרות שאכן יהיו פה ירחון, מוזיאון או תיאטרון.

כלומר, לפניך לא מוזיאון או ירחון ממשיים, אלא רק ראשית ראיה בדבר קיומו של סיכוי שאכן יהיו אלה ירחון או מוזיאון ממשיים. וכך היה גם “מושג”. הוא היה הצעת טיוטה לכתב עת מודרני ועם זאת בלתי מתבדל. הוא היה איתות בדבר אפשרות. הוא היה רעיון, ואנחנו, האספסוף, היינו המציאות.

מעריב, 4.12.92

בית דין שדה

למרות היעדרו, הרשיעה “פופוליטיקה” את אברהם שפירא דן מרגלית, מנחה “פופוליטיקה”, חזר והודיע ביום שני שעבר, שהוא מחכה לאברהם שפירא או לבנו, האמורים להשתתף בדיון על התרסקות עסקי השטיחים שלהם. שפירא ו/או בנו לא הגיעו. אפשר היה לנחש שלא יגיעו. והדיון התקיים בהיעדרם.

אבל זה לא היה דיון. זה היה בית דין שדה עממי, בנוסח הרצחני ביותר שאי פעם נראה בטלוויזיה הישראלית. להקה עיתונאית, מורכבת בעיקרה מאריה אבנרי, גדעון עשת ואמנון לוי, מעט נתמכת בח“כ דדי צוקר ומונהגת על ידי ח”כ רענן כהן – שפטה והרשיעה את אברהם שפירא בהברחת 17 מיליון דולר, בשימוש בקרנות הפנסיה של עובדיו, בהשגת יתרונות עסקיים וכספיים בלתי הוגנים ובלתי חוקיים. יתרונות המחוברים להיותו אישיות פוליטית, אגודת ישראל, ובעבר הקרוב יו"ר ועדת הכספים.

דן מרגלית גירה את ההשתלחות בשפירא, באמצעות שאלות הגשה תמימות או מיתממות, נוסח: “מה אתה אומר?! אתה רוצה להגיד שהוא עושה את זה כך וכך שנים, וכולם שותקים לו?!”

איש לא ייצג את שפירא בדיון זה. הטענות והטיעונים נגד שפירא הוצגו כעובדות חותכות, שעברו במבחן של בית משפט. דן מרגלית, שנראה בשידור זה, בעניין זה, כינוקא שהשתלט על ארגז החול, לא צימצם את שחיטת שפירא, לא סייג. מרגלית אולי אינו יודע שעצם אי־התייצבות שפירא ל“פופוליטיקה”, היא עצמה בלבד אינה מרשיעה אותו. רק באלבניה או בתנועות הנוער של שנות ה־50 די היה בכך כדי להרשיע.

אני לא מכיר את מרגלית. אבל כשהבטתי בו, בשידור הזה, חשבתי שהוא עצמו לא היה עומד בדיון כזה. ולא בדיון על עניין חמור במיוחד, אלא בדיון שהיה מתקיים בהיעדרו, בשידור חי, על שלב מסוים בקריירה המקצועית שלו. נגיד, דיון על פרישתו מ“מעריב”. דיון שהיה נערך למחרת הפרישה, ובו היו משתתפים רק אנשי “מעריב”, יעקב ארז ועופר נמרודי. הוא היה מתפרק לחתיכות באחד הסיבובים הראשונים. ואין לי מושג מה גורם להם להאמין שלהם זה אף פעם לא יקרה.

גם בדל חשיבה אזרחית או משפטית לא התקיים בצליבת שפירא, ולא זכור לי גם משהו כמו: “בשל היעדרו של שפירא או של נציגו, יש להתייחס לכל הנאמר כאן בעירבון מוגבל”. אפילו לא המשפט המודולרי או המתחסד הזה. בית דין עממי אלבני, בנוסח משמרות המהפכה.

וכך, “פופוליטיקה” קבעה נוסח חדש. משפט באמצעות שידור ישיר. משפט באמצעות עיתונאים. משפט מונחה על ידי סדרן־מיקרופון ולא על ידי עורך מקצועי. משפט באמצעות חבר כנסת שהגיש שאילתה בעניין עסקי השטיחים של שפירא.

והשאלה היא: האם הנהלת הטלוויזיה תדון ב“פופוליטיקה” בעניין שפירא ותחנוק מגמה בריונית זו. שאלה זו אינה מופנית כאן לדן מרגלית. את תשובתו לשאלה זו הצופים קיבלו, בפועל.

חדשות, 14.2.93

“מצפן” בן 30: לא כישלון גמור

“מצפן”, כתב העת שנחשב השמאלי הקיצוני בתולדות העיתונות הישראלית, נוסד ב־1962. תפוצתו מעולם לא עברה אלפיים עותקים. היסטוריון מקצועי לא יתעלם ממנו בסוף 1963, שמונה חברים בסניף מק"י חיפה פירסמו גילוי דעת התומך בעמדה הסינית, לעומת זו הסובייטית, בעניין המושג “דו־קיום בשלום” ובעניין הדרך להעברת השלטון לידי מעמד הפועלים, ועם זאת הסתייגו מעמדת הסינים בעניין “פולחן אישיות”. השמונה גורשו מהסניף החיפאי. גילוי הדעת שלהם. פורסם בגיליון מספר 14 של “מצפן”, ינואר 1964

כשנה קודם לכן, בסוף 1962, נוסד כתב העת הפוליטי “מצפן”, שהופיע ברציפות עד תחילת שנות ה־80, ומאז הוא מזרזף לעתים לא סדירות ואין הוא יכול להיחשב עוד ככתב עת ממשי. בימים אלה הופיע “קטלוג מצפן”: תיאור התוכן ופירוט שמות הכותבים של כל אחד מתשעים הגיליונות שראו אור בשלושים השנה, מאז 62'. קטלוג נאה, בהיר, נוח לקריאה, מעוצב היטב, כריכת כרומו קשה, 73 עמודים, עברית בלבד. המו"ל: הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן. עיצוב: אביבה עין־גיל. סדר וביצוע עימוד: רמי ליבנה.

בין הכותבים לאורך השנים: עודד פלבסקי, ישראל מור, אהרן בכר, א' סעיד, עקיבא אור, משה מאיר, משה מחובר, בנימין עמרי, אריה בובר, חיים הנגבי, שמעון צבר, אהוד אדיב, ישראל שחק, אהוד עין־גיל.

נושאיו של “מצפן”, לאורך השנים, שמרו על אותה אינטנסיביות והיו כמעט קבועים: הגדרת הסוציאליזם, שביתת פועלים, הכרה בזכות הפליטים, עיוות חלוקת ההון והשכר, ביקורת על מק"י, יחסי פקין־מוסקבה, התרבות הפוליטית של האיגודים המקצועיים, המרחב, הקומוניסטים העיראקים משתפים פעולה עם הבורגנות, גזל תוספת היוקר, סוציאליזם אלג’ירי חדש, תקנות ההגנה לשעת חירום, ההתנחלויות הן דרום אפריקה חדשה. ובאופן קבוע, לאורך השנים, התפרסמו בו גילויי דעת של “מצפן”, הארגון הפוליטי, ודיווחים על הדים שהיו לפעולות הארגון במקומות שונים.

בשיאו, העיתון הגיע לתפוצה של אלפיים עותקים, ובחולשתו לארבע מאות עותקים. הוא לא שילם שכר סופרים, שכר עריכה או עיצוב. חברי הארגון, שידע שלוש התפצלויות וסכסוכים עבשים למדי, ערכו וכתבו והפיצו אותו בחינם. ביישובים ערביים מסוימים היה לו קהל קבוע.

בדרך כלל העיתון היה בן שמונה עד שישה־עשר עמודים, שחור־לבן, כשהשער, שאף הוא היה שחור־לבן, קיבל לעתים צבע נוסף, בדרך כלל אדום. “מצפן” עוצב בהיגיון מעורב: פלקט ועיתון קריאה. כלומר, בפנים פגשת טקסטים. בחוץ פגשת איור, כותרת מצהירה, ואף טקסטים. את עיצוב השער נכון להגדיר כ“מחתרתי”. כלומר, חרוני ותובעני כראוי, ועם זאת לא בלתי “אופנתי”.

אם מותר לייצר ממוצע מעט מלאכותי לשלושים שנות עיתון, מותר לומר שאינטליגנציית הכתיבה ב“מצפן” לא נתמכה בהומור, ובוודאי לא באירוניה העצמית הרצויה. כתיבה פוליטית קשוחה, פולמוסית ובעיקרה משכילה ומופעלת כ“מכשיר” אפיינה את העיתון. כל אלה, מבחינת קורא לא אדוק, יצרו טרחנות לא סמויה, שהעיקה על העיתון.

עם זאת, יש לציין, לפחות עבור קורא שהעיתונים של היום מפגיזים אותו בחיזורים למיניהם: “מצפן” היה נוקשה במודע, מגמתי, מדויק. הוא לא החניף לקהל קיוסקים. כלל לא ניסה טכניקות מסחריות. גם לא את אלו הנקודתיות ומחוסרות־הדלק של “העולם הזה”. הוא היה פוליטי גם במובנים המשמידים את החשק של קורא חיצוני. הוא היה קרוב ל“מכתב” המופץ בין חברי ארגון מסוגר.

שלוש ההתפלגויות של “מצפן”, שממילא היה מועט חברים, לא מתירות הגדרה אחת חדה של הארגון. היסטוריון מקצועי אולי יבחין בשינויי טעם ועמדה, לאורך השנים, ביחס למנהיגות הפלסטינית, למפ“ם, לרק”ח, או ביחס לאש"ף עם החלפת אחמד שוקיירי ביחיא חמודה.

ברחוב הישראלי “מצפן” תואר כתערובת של סוציאליזם רדיקלי, שנאה עצמית, החנפה לערבים ומיעוט תימהוני על סף בגידה. דברים כאלה, בסדר כזה או אחר. הרחוב הישראלי לא נחשף לעיתון הקדחתני, הקיצוני, המתפלמס עד כדי חנק. הרחוב שפט אותו על פי אזכורים ותיאורים שנכתבו עליו בעיתונות הלגיטימית.

במובנים מסוימים, “מצפן”, כעיתון, נכשל לגמרי. זאת מכיוון שהוא נע במעגל העצמי המצומצם שלו. ובמובן מסוים, הוא לא נכשל. כוונתי לתחום שבו עיתון הִנו טיוטה ראשונה של היסטוריה.

בעוד העיתונות הלגיטימית כתבה את הטיוטה שלה מנקודת מבטו של הרוב, של הקונצנזוס, “מצפן” השאיר לתרבות ולפוליטיקה הישראליות שלושים שנות טיוטה, שנכתבה מנקודת מבטו של מיעוט רדיקלי. ההיסטוריון המקצועי לא יוכל שלא להתייחס לשתי הטיוטות.

העולם הזה, תקשורת/תרבות, 25.5.93

מחווה לעבר מחווה לעתיד

“שישי”, שבא במקום “חדשות” של סוף שבוע, יורש את “העולם הזה” מתוך הוקרה ומבלי לבצע רצח אב לפני כחצי שנה קבוצת “גלובס” רכשה את השבועון “העולם הזה”, שינתה את פניו, הפיצה אותו בין שלושים וחמישה אלף מנויי “גלובס” והמשיכה להציע אותו למכירה בקיוסקים. השבוע, “העולם הזה” חדל להופיע כשבועון ונטמע בעיתון החדש שלפניך, “שישי”.

“שישי” נערך על ידי מי שעשו את “העולם הזה” במחצית השנה הנ"ל, וכל אלה, כאיש אחד, מרכינים ראש למראה סמל, “העולם הזה”, שנסיבות ונתוני התקשורת הישראליים מובילים אותו משדה החיים אל מדף הזיכרון.

קשה להאמין שהלוגו “העולם הזה” חדל מן הארץ. הוא היה חלק מישראל. משך עשרות שנים הוא היה לוגו, צורה־אות, שסימן לנו את עצמנו, את החוויה הישראלית, את השפה העברית החדשה. לוגו תקשורתי, פוליטי, תרבותי ותודעתי. בשנות ה־50 וה־60 הוא היה הלוגו של הישראלים החדשים.

משך שנים המושג והכיתוב “העולם הזה” היו כאן כאנשים חיים. כלומר, יותר מעיתון. “העולם הזה” של אורי אבנרי היה כישות אנושית, המתהלכת בינינו ומשפיעה עלינו. היתה כמשה דיין, כיגאל אלון, כגולדה מאיר. והלוגו “העולם הזה” היה כמושגים וכתצורות יסוד מהסוג של “הוא הלך בשדות” של משה שמיר, “נמרוד” של יצחק דנציגר. קפה כסית.

ובהקשר העיתונאי, מאז הקמת המדינה תוקפו של הלוגו “העולם הזה” היה כשל הלוגואים “ידיעות אחרונות”, “מעריב” או “הארץ”. כמוהם, היה תצורה בטבע הישראלי המודפס, המדובר, המדווח. גם מי שלא קראו “הארץ” או “העולם הזה” ידעו כיצד הם “נראים”. כי גם אנשים שלא קראו “העולם הזה”, פיתחו אליו יחס. למה? כי הוא היה חלק בלתי נפרד מתודעת המקום והשפה.

כאמור, לפני כחצי שנה רכשנו את “העולם הזה”. קיבלנו שבועון שחי על עברו והלך ושקע בעברו, עד שאיים להתכנס לנקודה אחת, אמנם זוהרת, בתולדות התקשורת הישראלית. את הנקודה הזוהרת ביקשנו להחיות ועל כן שינינו את פניו: “עיתון” ולא “שבועון”, חברתי־תרבותי ולא פוליטי־רעיוני, נייר עיתון ולא נייר כרומו, צוות ולא כוכב אחד.

רק הוקרה לחלקים הטובים שהיו ב“העולם הזה” הזינה את הניסיון שלנו להעניק לו חיים חדשים. במשך חצי שנה העורך רינו צרור וצוותו נלחמו ב“שבע השנים הרעות” שהיו לשבועון. שנים בהן העיתונות הישראלית השתנתה, התפתחה והוסיפה לעצמה מקומונים, מוספים, כבלים וערוצים. שנים בהן לא מעט עיתונים אימצו את הטכניקות ואת הפואטיקות של “העולם הזה”, ועשו אותו לבלתי הכרחי.

היו אלה “שבע שנים” שבהן התקשורת הישראלית הפרה את החוזה הארוך שלה עם הממסד הפוליטי והביטחוני הישראלי. כלומר, פסקה לשמש שליח של ממסדים אלה, החליפה עור ועיניים ויצאה לעבר הגדרתה כ“עיתונות לכל דבר”. ישראל בגרה, נעשתה מעט מערבית יותר, ושיתוף הפעולה בין הממסד לעיתונות איבד את ההיגיון ואת התום שהיו לו בשנים הראשונות של המדינה.

וכך, “העולם הזה”, כשהוא נידח ומרוקן מיתרונותיו העיתונאיים, התרפט והלך, ו“גלובס” כבר רכש שבועון שהיה כמעט סיגנל תועה על מפת התקשורת המקומית. הניסיון שלנו להחיותו, מול עיתונות יומית אגרסיבית, מסחרית ורבת־תפוצה, ומול הטלוויזיה – נעשה מתוך אמון בכוח הקיום של הלוגו “העולם הזה”.

“גלובס” לא היה פוסק לקיים את השבועון אם “חדשות” לא היה נסגר. קבוצת “גלובס” הכינה ל“העולם הזה” החדש חיים ארוכים ומרתקים במסגרת הקבוצה וכעיתון, שרובו מופץ בין מנויי “גלובס”.

ואז, לפני שבועיים, “חדשות” נסגר. מי שעיניו בראשו הצטער מאוד על סגירת “חדשות”, אך הצער אסור היה לו לטשטש את הראות: בדוכני העיתונים של יום שישי התפנה מקום.

שיקולי שיווק אלמנטריים הכתיבו יצירת עיתון ולוגו חדשים: “שישי”. עיתון חדש בישראל, היוצא לאור בימי שישי.

וכך, בצער ובכאב, הלוגו “העולם הזה” יורד מהדוכנים, אך לא נעלם כלא היה. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא יתקיים בצמידות לתובנות ולרוח שפירנסו את השבועון בימיו הטובים של אורי אבנרי ובמחצית השנה השאפתנית והבלתי מתפשרת שעברה.

“שישי” בעריכת רינו צרור, המחליף את “העולם הזה”, שהחליף בזמנו את “תשע בערב”, לא יחדל להיות “עיתון קריאה” ולא יהפוך עורו ל“עיתון דפדוף”.

ועכשיו מהו “שישי”, המחליף את “חדשות” של סוף השבוע, יורש את “העולם הזה” מתוך הוקרה ומבלי לבצע רצח אב.

כפולת עמודים זו מוקדשת לשבועון שהיה בשכבר הימים ולמחצית השנה האחרונה שלו.

שישי תקשורת/תרבות, גיליון מס' 1, 10.12.93

2 ש"ח, זה כל הסיפור

קורא יקר, עיתונים שדיברו תקשורת/תרבות ישראלית מודרנית, נסגרו – כי לא הלכת שבוע־שבוע לקיוסק לקנות אותם. חשבת שהם כבר יסתדרו. הם לא הסתדרו. הם נסגרו. היֵה שותף למהלך הדרמטי החדש בתקשורת הישראלית: קנה את “שישי”, 2 ש"ח בלבד.

שישי תקשורת/תרבות, שער גיליון מס' 2, 17.12.93

מי מפחד מ“שישי”

הם עוינים את “שישי”, כי הוא מציג בפניהם את הכישלונות שלהם, את חוסר האומץ שלהם, את התלות שלהם במערכות שלהם. המערכות האלה יזרקו אותם לכלבים, איש בתורו. תשאלו את אורי אבנרי אם יעקב ארז, עורך “מעריב”, יודח מתפקידו על ידי עופר נמרודי, הבעלים של העיתון – לאן הוא יפנה? אם אורי אבנרי, לשעבר עורך “העולם הזה”, יבקש להביע את מלוא דעתו על עניין פוליטי או חברתי – לאן הוא יפנה? אם שייקה בן פורת, לאחר סיום עבודתו ב“ידיעות אחרונות”, יבחר שלא לצלול לשִכחה אלא לכתוב ולחיות – לאן יפנה? אם מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה, ימאס פעם ב“הסכמי השתיקה” שראה בחייו ויבחר לגלות אותם – מי יפרסם את הדברים שלו?

ארז יוכל לפנות גם ל“שישי”. אבנרי יוכל לכתוב ב“שישי”. וכמוהם בן פורת וקירשנבאום.

מה הם צריכים בשביל זה? הם צריכים “שישי” מבוסס ונפוץ. הוא אופציה שלהם והוא אלטרנטיבה לעיתונות הצהריים הקיימת.

עד אתמול, “חדשות” מילא תפקיד זה. מותו של “חדשות” פגע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, בתנועתו של המידע. “שישי” ירש את “חדשות”.

האם הם יודעים את כל זה? בלבם, הם יודעים. אורי אבנרי, שטעם את “המוות” של חיים בלי עיתון, יודע עם מי הוא מתעסק כשהוא פונה לעיתונות הקיימת. העיתונות הזו לפעמים מתעללת בו. אבל הוא מפנים את המגבלות שהיא מטילה עליו, והוא מציית.

יעקב ארז ראה בשלוש השנים האחרונות את שיירת העורכים היוצאת מהעיתון שלו. ובפרט את האחרון, דן מרגלית, כמעט נמלט עם שקית ביד, מבלי שאיש מלווה אותו החוצה. וארז יודע ש“שישי” הוא אחת השעות היפות של העיתונות. הוא יודע ש“שישי” הוא אינטרס טבעי והחלטי של הדמוקרטיה, התרבות, העיתונאים והעורכים.

מוטי קירשנבאום הוא סיפור נפרד. יכול להיות שאין יותר מוטי קירשנבאום. יכול להיות שהוא “וישמן ישורון ויבעט”. אם כך, אז מוטב לדבר אל הקיר. אבל יכול להיות שמתחת לישורון השמן עדיין מפרפר ישורון הרזה, ולכן שווה להתייחס אליו.

וקירשנבאום הרזה יודע ש“שישי” הוא אינטרס שלו. למה? איך? כי יום אחד קירשנבאום יחזור להיות מי שהוא היה פעם, “ניקוי ראש”, וירצה לפתוח את הפה באמת – ואז, היכן יפתח אותו באמת? בעיתון צהריים?! עם נקניק בבית הבליעה?

מי הם ארז, אבנרי וקירשנבאום? מה הם מייצגים?

הם תקשורת. הם מנטליות. הם הרבה שנים בעסק. הם יודעים משהו על הפוליטיקה והסוציולוגיה של התקשורת. והם יודעים משהו על התקשורת והדמוקרטיה, ועל התקשורת והתרבות.

והם יודעים משהו על גורל העדר כולו, ועל גורל הכבשה היחידה.

סופה של הכבשה שחיטה. ועד השחיטה, צמר.

העדר הוא התקשורת הישראלית הכתובה כולה. הכבשה היא כל אחד מאיתנו לחוד.

לפעמים נגדע עדר שלם, ראה מקרה “חדשות”. בדרך כלל, נופלת כבשה פה, שתיים שם.

“שישי” החדש, כמו כל עיתון חדש, שומר מעט על העדר ועל הכבשה.

הם יודעים ש“שישי” מגן על העדר ושותקים. כי הם מפחדים מהצל של עצמם, והם מפחדים מהמו“לים שלהם. ולכן הם יפרגנו רק ל”שישי" חזק ונפוץ. עד אז הם יחכו בצד. יחכו, ויישחטו אחד־אחד, או בעדרים, לא לפני שיספקו צמר.

כשאורי אבנרי, שבשעתו הקשה ביותר כמעט, איש מהשמאל לא הושיט לו סיוע ממשי, ביכה ב“מעריב” את מות “העולם הזה” – האם הוא בירך על הולדת “שישי”? לא, הוא לא בירך. למה? האם חשב ש“שישי” הִנו אויב התרבות והדמוקרטיה? האם לא הבין את הסיכוי הגלום ב“שישי”?

הוא לא חשב, והוא לא לא הבין. פשוט, לא היה לו את הכוח הנפשי והתרבותי לברך את “שישי”.

קראתי אותו וחשבתי על יעקב ארז, העורך. אין לי הסבר טוב לעובדה שארז לא אמר לאבנרי: “שמע, תבכה על ‘העולם הזה’ כמה שאתה רוצה, אבל תתייחס גם ל’שישי'.”

קראתי את אבנרי ונזכרתי בפגישה איתו. הייתי אז עורך “מעריב”, והוא היה לאחר מכירת חלקו ב“העולם הזה” לאריה גנגר. ב“הארץ” יואל מרקוס רקד על קברו של אבנרי. והוא לא רקד לבד. אפשר היה לכנס את הרוקדים לערב המוני בקיבוץ דליה, כולל שקופיות.

לאחר הפגישה הזו, אבנרי התחיל לפרסם ב“מעריב”. במשך חודשים קיבלתי ממנו אישית את החומר והתקנתי אותו לדפוס. אני לא מצטער על כך. כי אבנרי היה מחוללה של עיתונות ישראלית חדשה.

ובעניין קירשנבאום. צילצלתי אליו ביום שלאחר ההודעה הפומבית על “שישי”. הגולם מפראג היה מגיב יותר מהר מקירשנבאום: “מה? באמת?”

זה מה שמעוללות שנים ארוכות מדי ודשנות תחת המטרייה של התעשיין סטף ורטהיימר.

מי הם ארז, קירשנבאום ואבנרי? הם הוכחה לכך שלפעמים איש המקצוע אינו מבין את מלוא ההיקף של מקצועו.

מה שמותר למיכאל דק בפינת הטלוויזיה שלו, לא מותר להם. מה שמותר למדורי רכילות ולעיתונאים צעירים, לא מותר להם. למיכאל דק מותר לזנב ב“שישי”. מותר לו להיות תרח קטנוני. התרחים תמיד בשיאם.

אבל קירשנבאום הוא הכול חוץ מתרח. הוא שביעות רצון עצמית, אבל הוא מבין משהו בתקשורת, בדמוקרטיה, בתרבות. הוא רואה ש“שישי” – לאחר ששיתוף הפעולה האסטרטגי עם “ידיעות אחרונות” לא התממש – יוצא לאור בכוחות עצמו, לבד, בבעלות “גלובס”.

הוא רואה ש“שישי” הוא במה של (בין השאר) רות גביזון, יואב קרני, שאול אברון, עוזי מחניימי, רוטבליט, מנחם שיזף, חיים גורי, נתן זך, מאיר ויזלטיר, שלמה כהן, יוסף שרון, מאיר אגסי, הלית ישורון, שלום רוזנברג, אורי ברנשטיין, עמרי איתן, חנה זמר, יגאל תומרקין, אריה רוטנברג, דב גולדשטין, הרב נריה.

אז מה אם הוא רואה? האם הזמין את “שישי” לאחד מהטוק־שואו שהוא מריץ כדי להביא אותו לידיעת הקהל? לא, הוא לא הזמין. למה? האם הוא מפחד מ“ידיעות” ומ“מעריב”? לך תדע. נגיד שלא. האם הוא חושב שרשימת הכותבים הנ"ל מגונה? לא, הוא לא חושב. האם זה לא נושא טוב? לא, זה נושא לא פחות טוב מהזמרת שהתנצרה אחרי מפלת תקליט.

אז למה הוא לא נותן יד לגיטימית ומתבקשת לאחד המהלכים הדרמטיים בתולדות התקשורת, לעיתון סוף שבוע ראשון בישראל? האם השומן והכובד הציפו את התודעה שלו?

ואני לא מדבר על עיתונאים צעירים. חלקם לא יודע מה היה אתמול, והמחר נראה להם כנקודה שאחרי הנצח. נדמה להם שהם “הדבר הבא”. נדמה להם שאם הם מזנבים ב“שישי” – הם צוברים נקודות אצל מו“ל החושש מ”שישי".

אף אחד לא צובר נקודות אצל אף מו"ל. יואל אסתרון, עורך “חדשות”, לא היה הראשון שידע על כוונת הסגירה של העיתון שלו. בעוד שנתיים, הסביבה של קירשנבאום תדע לפניו שהולכים לחפף אותו מהניהול. כששייקה בן פורת ראיין את השאח הפרסי עבור עיתונו, הוא לא ניחש שאחרי שלושים ושמונה שנה הוא יכתוב מכתב מר להנהלת העיתון שלו.

אין לי מה להציע לצעירים ומה להתלונן עליהם, כאילו, סתם, עאלק, צ’או ביי. הכתובת על הקיר וכל כבשה בתורה.

שתי מילים על אספסוף, פחד וקנאה. כאשר הודענו על שיתוף הפעולה עם “ידיעות אחרונות” – הסבירו את העוינות ל“שישי” בקשר שלו עם ענק העיתונות הישראלית. וכאשר, תוך פחות משבוע, הודענו על אי־מימוש שיתוף הפעולה – הפיצו לשון הרע על “שישי”.

כלומר, איך שלא יהיה, האספסוף מצא כסות לפחד שלו מהחדש, לקנאה שלו במהלך התקשורתי ששמו “שישי”.

ומה בעניין אמנון אברמוביץ', איש צדיק היה? האם הוא מחכה לראות כיצד “שישי” מתפתח? מה שלא יהיה, בסיבוב הלחץ הבא שלו עם עיתונו, מותר לו לרמוז שגם “שישי” הוא אופציה.

הו, אמנון, זו לא גדר מה שאתה יושב עליה, זו כבר ממש כורסה.

ואמנון אברמוביץ' הוא רק משל, כמובן. והנמשל? ובכן, הנמשל הוא זה: אם יגיע היום שבו ישלטו בעיתונות שני מו"לים בלבד – אמנון הצדיק יגלה שהם סגרו עליו וקבעו ביניהם את היכולת שלו לנוע מעיתון לעיתון. קבעו את חופש הביטוי שלו.

אז למה אברמוביץ' לא קידם בברכה עקרונית את הופעת “שישי”, במדורו? כי הוא זהיר, כהרגלו? כי לא כל העובדות לפניו? כי הוא לא מבין ש“שישי” הוא גם האינטרס שלו? להסביר לו? לא צריך, הוא יודע, אבל הוא עוד מהרהר.

קשה ללמד אדם בן חמישים וחמש לחשוב, אבל מותר להזכיר את המילה “מחשבה” לאדם שפעם חשב. קירשנבאום פעם חשב תקשורת ותרבות. קירשנבאום ההוא לא היה אדיש לעיתון, המבקש שלא להשאיר את התודעה שלנו לשליטת עיתונות הצהריים הקיימת. קירשנבאום ההוא לא היה אספסוף.

אבל, כל אחד מאיתנו בתורו, הוא אספסוף. קירשנבאום שלא יכול לפרגן ל“שישי”, מחוץ לדקת שידור בלועה ומסתייגת, הוא אספסוף, ואגב, הוא אספסוף מסוג חדש: גם ממסד וגם אספסוף.

ונחום ברנע, ורון בן ישי, וכל מי שחווה על בשרו את הרשימה המצטמצמת והולכת של העיתונים בישראל, וכל מי שמבין בלבו שעיתון חדש, באשר הוא, מייצג גם אותו אישית.

מה עם כל אלה? שומדבר חדש עם כל אלה, עושים חיים משוגעים.

שישי תקשורת/תרבות, 24.12.93

ואז, יבין שאל את השאלה הבלתי נמנעת, את השאלה החזקה ממנו

הטבח בחברון הכתיב לחיים יבין התמודדות קשה עם עולם המושגים האנושי והפוליטי שלו – ומתוך התמודדות זו, התברר פעם נוספת שחיים יבין הוא מין “ממוצע פסיכומטרי ישראלי” עם הידיעה על הטבח בחברון, חשבתי על קירשנבאום ויבין. מוטי קירשנבאום העורך הראשי של הטלוויזיה, וחיים יבין הפרסונה הייצוגית שלה גם מתוקף השנים הארוכות שלו בטלוויזיה הממלכתית. שנים שכמו מיזגו את הביוגרפיה של הטלוויזיה ואת זו של יבין, ועשו אותן אחת.

הטבח בחברון היה אולי שעת המבחן הקשה של ראשי הטלוויזיה באשר הם, עד כה. לא זו בלבד שהם היו חייבים לאלתר ולעבור מנורמה פורימית לנורמה פוליטית ותקשורתית, שלכמוה לא נחשפו עד כה – אלא שהם הובלו להתייצבות נחרצת מול שתי קבוצות, שהיחס “הישראלי טלוויזיוני” אליהן היה בשורשו תמיד לא חד־משמעי: ימין יהודי קיצוני/קריית ארבע, וערבים תושבי ישראל המזדהים עם אסון הפלסטינים.

היחס לערבים תושבי ישראל, ואינני יכול להימנע כאן מהכללות, עדיין נע בין אפנדיות לסחבקיות, כשרק מעטים מאיתנו מסוגלים ליחס אזרחי במלוא מובן המושג. את האפנדיות תמצא גם בשמאל הישראלי. היחס הכללי והפרטי של התקשורת לימין הקיצוני הִנו שלילי ועוין. ועם זאת, אינו חד־משמעי. יהודים, לא?

חיים יבין ומוטי קירשנבאום, אם כן, עומתו במלוא החריפות עם לב ההקשר היהודי־ערבי הישראלי. הרוצח מהימין הקיצוני. המפגינים ערבים ישראלים.

רצח הספורטאים במינכן או פגישת רבין־ערפאת – בוודאי חייבו היערכות מיוחדת של הטלוויזיה. אך היו אלה היערכויות מוגדרות, שלא העמידו במבחן קיצוני את התוכנה הפסיכולוגית, התרבותית והפוליטית של ראשי הטלוויזיה. ואילו הטבח בחברון חייב היערכות המקיפה את מלוא הערכים והאישיות שלך כישראלי, כאדם, כאיש תקשורת, כממונה על ערוץ הטלוויזיה הלאומי.

במינכן היו הלם, זעם וכאב. בפגישת רבין־ערפאת היו “רגע היסטורי”, שינוי ערכים. ובכל אלה, מנהל טלוויזיה ומגיש ראשי מיומנים, יכולים לטפל כהלכה. לטפל בעזרת הזדהות, תבונה, רגישות, ניסיון חיים וידע מקצועי. ואילו הטבח בחברון הציב את מנהלי הטלוויזיה בפני עצמם ממש, ולא רק בפני המיומנות המקצועית שלהם. בפני השאלה “מי אני?” מי אני באמת ביחס לימין הקיצוני? מי אני באמת ביחס לערבים ישראלים? וכיצד “האני” הזה מתנהג כטלוויזיה ממלכתית?

תבונה וידע מקצועיים סופם להיעשות “תקניים”, כלומר נורמה. וטבעה של נורמה להיטרף עם אסון לאומי ואנושי מחריד כטבח בחברון. ואז, כשהנורמה נטרפת, בא המבחן: מי אתה, מוטי קירשנבאום? מי אתה, חיים יבין? האם אתם אנשים פרטיים, מסוימים? או בבואה של מוסכמה חברתית ופוליטית? האם אתם חלק בלתי נפרד מרפלקס ישראלי? או מדינאים של תקשורת?

את ההחלטות ואת ההתנהגות של מוטי קירשנבאום, במקרה זה, איני יכול להעריך באופן הוגן. ההחלטות וההתנהגות לא ממש נחשפו לציבור. אתה לא יכול לדעת מה קרה בין החלטה לביצוע.

אבל חיים יבין המגיש והמראיין נחשף ממש. שמענו אותו היטב. את הטון הגלוי ואת הטון הכמוס. קראנו את מבנה השאלות ואת הבעת הפנים. יבין הוא קולאז' של קול, יציבה, דגשים, חזות כללית והבעות משנה, ובסך הכול, הוא “שקוף”. כמעט כל אחד “מומחה לחיים יבין”.

הערה: הדיון כאן אינו במקצועיות הבלתי מוכחשת של חיים יבין ובסך הכול התכונות התקשורתיות המעולות שלו. אין שלושה אנשי תקשורת ישראלים שהיו מסוגלים, כמוהו, לעבור ממצב הרוח הפורימי שהיה לטרגדיה ולדרמה.

הדיון הוא בבין השיטין של יבין. בניואנסים הפנימיים, בחצאי הטונים. במעברים מבטחה לחרדה. ברעידת הקול ובתחביר.

וכל אלה – ביחס לערבים הישראלים, בהזדמנויות שונות – הסגירו בהלה, תחושת אשם, התחטאות. והשיא היה ביום שני בערב, השבוע, בריאיון עם מומחה ערבי־ישראלי. נחזור לריאיון זה בהמשך.

האשם וההתחטאות של יבין, שהם בוודאי אשם והתחטאות המשותפים ללא מעט יהודים ישראלים, הסגירו מין רצון גולמי וילדותי להסדיר היום, בבת אחת ובאופן כולל את יחסי היהודים והערבים בישראל. לייצר שקט. לברוא היסטוריה חדשה. להסדיר ולסגור עניין. כאילו “האל היוצא מן המכונה ופותר הכול” עובד אצלנו ומקבל תיקונים בחצר. ניקח גלולה ונתעורר למציאות אחרת, עוד היום.

הבהלה לא הוגבלה לעניין היהודי־ערבי הישראלי. לעתים היא שלטה בחיים יבין כשפנה לכתביו או לאחדים מהמרואיינים. הבהלה התבטאה בניסוח חלק מהשאלות ומהפניות. הניסוח היה גורף, טוטלי, משברי. ניסוח המזמין תשובות כוללניות ומוחלטות ביחס לתהליך השלום, ביחס לביטחון הפיזי האישי שלך. תשובות של “כן” ו“לא”.

בעיני, בהלת יבין היא בהלה יהודית המוכנה לקבל בכל רגע את ההודעה על סופו של העולם. אביו של פיליפ רות, וחבריו של האב, בבית הזקנים היהודי־אמריקני, חוו כך את קיומם.

אבל הערה מתבקשת: כיוון שהמדובר בניואנסים ובבין השיטין, מדובר גם בפסיכולוגיזם פופולרי, ולכן ייתכן מאוד שאני מדבר מתוך הפוזיציה הנפשית שלי ומשליך אותה על חיים יבין.

כאמור, השיא היה ביום שני בערב, השבוע. חיים יבין ראיין איש מדעי החברה, ערבי־ישראלי, על רקמת היחסים היהודית־ערבית בתחום מדינת ישראל. ברקע ובקדמת הדברים היו ההתנגשויות והמהומות בנצרת, במושבות הבדואים וביפו. חיים יבין שאל האם יש פתרון לטווח המיידי. פתרון, כלומר יצירת אינסטנט שקט.

זו לא היתה שאלה. זו היתה משאלת לב. והיא נשאלה בדחיפות של מי שמבקש “שקט עכשיו”. להרגשתי, יבין ציפה מהמרואיין לתשובה חיובית מוחלטת. והיו בשאלה זו כמעט כל החולשות הנפשיות של שבט מסוים בחברה הישראלית, נגיע לשבט הזה בהמשך.

וכך, עם שאלה זו, יבין התחבר, מבחינתי, למסורת ישראלית ארוכה של הדחקה והתחטאות. הדחקת היחס ההיסטורי לערבים־ישראלים. התחטאות ברגע משבר. הוא הצטרף למסורת ארוכה של קונפורמיות פוליטית, שתחת לחץ ומול נתונים שאין עוד לטאטא אותם – עוברת מ“אפנדיות” אטומה ל“סחבקיות” שקופה, וממנה לבהלה וממנה למשאלה שיימצא מיד פתרון שימחק את ההיסטוריה וייצר מצב חדש.

בריאיון הנ"ל, זיהיתי את חיים יבין כישראלי מבוהל המבקש למחוק את “העבר העצוב שבין היהודים והערבים”, ולייסד כאן, על המקום ובהבל פה ריק וחפוז, מצב דברים חדש, נוח, לא אלים.

שתי מילים על אפנדיות ועל סחבקיות. האפנדיות שלנו תמיד אותנטית. הסחבקיות שלנו תמיד מלאכותית. את האפנדיות ירשנו מאבותינו, ממפא"י ההיסטורית ומהסדריה עם המנהיגות הערבית־ישראלית הרשמית. את הסחבקיות אנחנו מפעילים במצבים מלאכותיים או במצבי לחץ. אנחנו, כולל בני החמישים שבינינו, טובים באפנדיות וחלשים בסחבקיות. עניין של חינוך ונטיות טבעיות.

ושתי מילים על השבט המסוים, שיבין, כסטריאוטיפ, נמנה עמו ומייצג אותו: מפא"י/יאפי.

אם הייתי בעלים של תחנת שידור, הייתי עושה הכול שיעבוד אצלי.

שישי תקשורת/תרבות, 4.3.94

עיתונות. שנה לא כל כך טובה - אבל ספר־שנה טוב

זיסי סתוי ערך את ספר־השנה של העיתונאים 94', שראה אור השבוע, ולכן היה זה רק טבעי לצפות לספר מקצועי ורענן. כצפוי, סתוי נמנע מנושאים שצעדו בהם אינו בטוח – ולכן אין בספר הזה דיונים באספקטים העסקיים והתעשייתיים של העיתונות – והרחיב בתחומי התרבות, האמנות, הביקורת, נשים עיתונאיות ופובליציסטיקה. וכן, בתחום העיתונות המתה: “חדשות”, “מוניטין”, “העולם הזה”, “פוליטיקה”. עורכים של עיתונות זו הוזמנו להסביר, להספיד ולצפות קדימה. גדעון סאמט ערך בפיכחון את חשבון כתב העת “פוליטיקה”, גם אם החשבון שלו אינו מלא. עושה רושם שלאורי אבנרי יש מדפסת מוכנה מראש בעניין “העולם הזה”. רינו צרור כתב על “חדשות” ועבדכם על “מוניטין”, כפי שהירחון היה בתחילת שנות ה־80.

ספר השנה כולל 307 עמודים ולמעלה משלושים כותבים, ועל כן כמעט בלתי אפשרי לתאר אותו במפורט, במסגרת מצומצמת זו. מה שחשוב הוא רוח הספר הזה. האופן בו אנשי מקצוע מתייחסים למקצועם. כיצד הם רואים את עתידו של המקצוע הזה. האם הם מסתייגים מהעיתונות של היום. האם הם יודעים כיצד ניתן להחזיר עטרה ליושנה, אם בכלל. האם הם שווי נפש כלפי מקצועם.

אמנון אברמוביץ' מנסח זאת בחדות: “העיתונות הִנה תעשייה נסוגה”. זו הכותרת של רשימתו, והרשימה עצמה הִנה הרחבה עניינית שלה.

לא מצאתי גאווה בספר־השנה של העיתונאים. איש מהם לא בחר לומר משהו כמו: אני עובד בתעשייה חכמה, מתפתחת, חשובה, נדיבה לסביבתה. מקסימום, נשמרת הטענה שהעיתונות עדיין הכרחית לחברה הישראלית. הכרחית כספק מידע ופרשנות וכגוף מפקח ומבקר.

ולא רק שלא נמצאת שם גאווה, אלא שנמצאת שם נמיכות רוח. וזו מבוטאת, בין השאר, בריאיון שעמנואל בר־קדמא ערך עם אורי פורת, ובטקסטים של עורכי העיתונים המתים הנ"ל. והנה, גם איש מחצי תריסר המבקרים שסתוי פנה אליהם אינו מתאר את עיסוקו מתוך עמדת־תרבות מסעירה.

וכך, מבין השורות, הספר הזה מעביר תחושה של אנשים די מעשיים שהחיים במקצוע הזה התישו אותם, הכו בחלקם ואינם מבטיחים להם זִקנה מכובדת. תחושה של מקצוע המכרסם בעצמו, משחית את הישגיו ונשלט על ידי חשיבה כלכלית חסרת פשרות.

זיסי סתוי לא ממש כיוון לתחושות אלה, ולא מדגיש אותן במבוא שלו לספר. הגעתי לתחושות אלה מתוך קריאה בספר, ועל אחריותי. הייתי מציע את הספר הזה לאנשים שהעיתונות אינה עיסוקם, והם מייחסים לה תכונות כמעט דמוניות ומאמינים שהיא עיסוק דרמטי, חירותי ויצירתי.

שישי תקשורת/תרבות, 8.7.94

איתן הבר כותב רבין

איתן הבר כותב את נאומיו של רבין, כי רבין אדיש לשפה. בעיניו, השפה היא כלי שראוי שבעלי מלאכה יפעילו אותו בצדק העיתונות הבינלאומית משבחת את איתן הבר על נאומי הבית הלבן והקונגרס של יצחק רבין. יש להשוותם לאלה של קלינטון ושל חוסיין ולא לאלה של דה־גול או של צ’רצ’יל.

לאיתן הבר ניסיון כתיבה ארוך עם ראש הממשלה, מהימים שרבין שוחח עם אישים בינלאומיים עבור “ידיעות אחרונות”. ובעוד שמעון פרס כותב בעצמו את נאומיו, ולעתים עושה מזה עניין, רבין כלל אינו מסווה את העובדה שהבר כותב אותם.

רבין רגיל בכך. הנה, את נאום “הר הצופים” של רבין, כרמטכ“ל ששת הימים, סיגנן מור’לה בר און, אז קצין חינוך ראשי. היה זה נאום צלול, פטריוטי ושוחר חיים של רמטכ”ל צעיר, שלימים עשה שלום עם הפלסטינים. ורבין לא הכחיש שבר און עיצב את הדברים. הכול, ברוח רבין ובתואם עם דעותיו.

בסך הכול, העובדה שהוא נעזר בהם כדי לכתוב את דבריו היא חלק מיחסו הפרטי של רבין לעצם “השפה”. הוא שווה נפש ל“שפה”. אין לו יומרות ביחס אליה. מבחינתו, היא כלי. ועל כן, הטיפול בה נמסר לבעלי מקצוע.

בעלי המקצוע ישמנו את “השפה”, יגרמו לה להגיע במהירות לנמענים. הם לא יטו את כוונותיו של רבין. לא ישימו דברים בפיו.

איתן הבר הִנו שלוחה של תודעת־רבין, ככל הנוגע לנאומים אלה. הטכניקה, המליצה והתקשורתיות יכולות להיות כולן של הבר, אבל לא המהות. זה רבין והמהות רבינית. עם זאת, ברור שלהבר השפעה ממשית על רבין. השנים המשותפות אינן חד־סטריות.

משהו על איתן הבר עצמו. לאורך שנים, איתן הבר היה “האידיאה של ‘ידיעות אחרונות’”. אמרת “ידיעות”, אמרת איתן הבר. הוא היה בבואת העיתון.

לפני כמה עשורים ובמשך שנים, הבר היה הכתב הצבאי האידיאלי מבחינת “ידיעות”. כתב צבאי מקצועי, עממי, מזדהה, מתאר והצהרתי. עם הצבא ולא מול הצבא. רעש מכונת הכתיבה שלו היה המשכם של רעשי המלחמה. רק אחרי יום כיפור, כולם נהיו חכמים.

משהו על טכניקת כתיבת הנאומים. הבר נשען על הידיעה שאת נאומי רבין שומעים ולא קוראים, ולכן הוא מכוון את הטקסט לאוזן השומעת המחפפת מעט, ולא לעין המנקרת בטקסט.

“האוזן השומעת” מורגלת בטקסטים קרייניים של חיים יבין, בטקסטים פרסומיים נוסח יריד אדם ומעונו, או בטקסטים מדריכים של דובר צה"ל. בין שלושת טקסטים אלה יש שוויון מסוים. הם ישירים, אלמנטריים ותקניים. הם לא “שפה” במובני המורכבות והעושר שלה, אלא הם “סימנים מוסכמים” שטוחים ופתורים.

וכך, בתואם עם הקריינות והפרסומת, נאום שכזה של ראש ממשלה תמיד יהיה בגובה העיניים. איתן הבר יכול לשאוב ציטטה משיר עם ידוע, אך לעולם לא מ“חופה שחורה” של רטוש. “חופה שחורה” מערערת את המאזין: מה זה, מה קורה פה, איך זה שאני לא מכיר את זה?

תחביר הנאום אינו מורכב. הטקסט מעט סיפורי, אבל תנועתו של הסיפור קווית ומסקנית, ולא לולאתית: אדם שב לארץ אבותיו, נלחם עליה, נפל חלל ובניו גם הם נלחמו עליה, ונכדו יירש שלום וביטחון. פשוט וישיר כמו קו בין שתי נקודות. והנאום כולו משונע על ידי מטבעות לשון התואמות מעמדים חגיגיים: הגענו הלום, שעה היסטורית, ימים ידברו, חרבותיהם לאתים.

ובתוך כל אלה, איתן הבר, העיתונאי המנוסה והמיועל, “ישתול” את המשפט או את ההצהרה העתידים להיות למחרת כותרת העיתון.

התנועה של הבר מכתבות צבאית עממית ונסערת עד נאומי שלום רביניים, כלל וכלל אינה אומרת שאיתן הבר הִנו אדם לכל עת תקשורתית־פוליטית. זה רק אומר שהבר, או ההבריזם, הִנם בבואת “העת הישראלית”. אתה רוצה לדעת איך נראית היום העת הישראלית, תסתכל על איתן הבר.

שישי תקשורת/תרבות, 12.8.94

דן בן אמוץ. איזו פרטיות ואיזה הסכמים

לפני מותו ערך דן בן אמוץ מסיבת פרידה לחבריו. הם התכנסו במועדון יפואי, שמעו אותו, ראו קטעים, שמעו מוזיקה, שמעו קטעי ספרות. הבינו שהנה הם נפרדים מאדם שהיה מעורב בחייהם, עיצב חלק מאישיותם, ניסח חלק מזיכרונותיהם. קיים איתם קשרים תועלתיים או אנושיים. הם יצאו ממסיבת הפרידה נרעשים או מזועזעים. ראו אדם נפרד מחייו.

התקשורת דיווחה על כך בהרחבה. עצם סירובו של עמוס קינן להשתתף במסיבה היה עילה לכתבה עיתונאית. ואם קינן חזר בו, והשתתף, היתה על כך כתבה נוספת. חלק מסוים מאוד של החברה הישראלית נדרך עד כדי פקיעה.

היתה זו המסיבה האחרונה של דן בן אמוץ, והמסיבה האחרונה של עוד משהו. לא בדיוק ברור מיהו העוד משהו הזה. אולי הוא “הבוהמה”, אולי הוא “דור המדבר”, שבן אמוץ היה דובר ומייצג שלו.

המסיבה צולמה כסרט, ולמשתתפים בה, ובפרט לאמנים המבצעים ביניהם, הובטח שזהו עניין פרטי, דיסקרטי. שלא ייעשה בו שימוש המפר את הפרטיות וכו' וכו'.

והנה, השבוע נודע כי הטלוויזיה הממלכתית מתכננת לשדר את הסרט. בעקבות ידיעה זו, קמו חלק מהמשתתפים ומחו, ואף איימו בפנייה לבית משפט כדי לאסור את ההקרנה. בשעת כתיבת שורות אלה, לא ידוע מה קורה: יקרינו, לא יקרינו.

מילים אחדות למופתעים מהפרת הבטחת הפרטיות הנ"ל. ראשית, כל הכבוד לכם. שנית, כל הכבוד אבל איך העליתם בדעתכם שהבטחת הפרטיות וכו' תישמר.

אין היום סיכוי לפרטיות. אין לבטוח באיזושהי התחייבות לפרטיות. כי יש מולך אחד גדול, בולע כול. והוא הטלוויזיה והתחרות הבלתי אנושית בין הערוצים, הכבלים, הזכיינים והטלוויזיה הממלכתית.

המולך הזה הוא תמיד הנורמה הבאה. הוא לא הנורמה הקיימת. כי אין נורמה קיימת. כל נורמה קיימת היא העבר הקרוב של הנורמה הבאה, הקיצונית, המגחכת את הנורמה שקדמה לה.

הנורמה הקיימת לא מחזיקה מעמד יותר משבוע או מעונה אחת. הטלוויזיה הנמוכה של אתמול היא הטלוויזיה הלגיטימית של היום.

למה מסכן קירשנבאום חיזר אחרי הפספוסים של יגאל שילון? כי הוא צריך להשביע את המולך. אנשים נהיים קטנים מול המולך הזה.

כשהבטיחו שהמסיבה פרטית וכו', התנאים היו שונים. קירשנבאום היה אז אדם פרטי ולא מנהל טלוויזיה. אדם פרטי, יפה, מרוצה ובטוח בערכיו. אדם שיכול להבטיח פרטיות, כי שום דבר לא איים אז עליו. הוא היה אז קירשנבאום פרטי, שהבטיח מה שחשב שיוכל לקיים.

אבל הזמן עשה את שלו, שינה את פני הדברים. מלחמת הערוצים יצרה מפלצות, וקירשנבאום יושב שם, בערוץ הראשון, חצי מוטרף מהערוץ השני, מהמלחמה, מאחוזי הצפייה. כל בוקר מגיע סקר הגורס שנחלתו מצטמקת.

ואז, עולה הרעיון להקרין את “מסיבת בן אמוץ”, והוא נראה כמכת נגד לערוץ השני. זה גדול, הם אומרים לעצמם, זה יזיז אנשים מדודו טופז אלינו.

ועכשיו, כאמור, אין זה אותו קירשנבאום שהבטיח מה שהבטיח, אם הבטיח מה שהבטיח. זו כבר אישיות פסיכולוגית ותרבותית אחרת, שאינה מחויבת להבטחות של האישיות הקודמת, שגם שמה היה מוטי קירשנבאום.

הבה נרחם על קירשנבאום, ובאותה שעה נרחם על עצמנו. כי מה שקורה לו, קורה לנו.

שישי תקשורת/תרבות, 11.11.94

טלוויזיה. בעניין שחרור אושוויץ

בשישי שעבר, סי־אן־אן העביר שידור ישיר מאושוויץ, לציון חמישים שנה לשחרור המחנה. שידור רציני ומקצועי בן כשעה וחצי. תחנת סי־אן־אן האמריקנית מאופיינת כקצבית, כאינטנסיבית וכבלועה, ושעה וחצי אינן לחם חוקה. משם עברתי לתחנות הטלוויזיה הישראליות, כדי לראות כיצד הן מציינות את האירוע. האם הן עושות זאת כ“היסטוריון החדש”, האם כעיתונות מדווחת, האם כישראלים שירשו את אבותיהם המומתים? האם ביובש הדור או בפאתוס הישן?

אבל, הטלוויזיה הישראלית לא הקדישה פרק מיוחד ונרחב לחמישים שנה אושוויץ.

ניסיתי לשער למה. הוצאתי מכלל אפשרות שנפלה כאן שגגה, והגעתי להסבר מנטלי. ואנסה למסור כאן הסבר זה באופן נמרץ וקצר ביותר.

מה קרה? מוטי קירשנבאום, העורך הראשי של הערוץ הממלכתי, החזיר את הטלוויזיה כארבעים וחמש שנה לאחור, לימיה של המנטליות הישראלית שהעדיפה את הצבר על פני היהודי הגלותי. את “הישראלי החדש” על פני מי שהלך כ“צאן לטבח”. את אורי מ“הוא הלך בשדות” על פני הגיבורים של אהרן אפלפלד.

במשך שנים ארוכות, הישראלי החדש מחק את הצאן לטבח. התרבות והתקשורת הישראליות העצימו את הישראלי החדש, והדיחו את פליט השואה מסדר היום. אבל, לאט־לאט חילחלה ההבנה שהישראלי החדש אינו יכול להיות חזות הכול, ורגישות חדשה החלה להסתמן.

והתרבות והתקשורת חזרו לשואה מצוידים באינטליגנציה משופרת, דרך הספרות של אהרן אפלפלד, הציור של משה קופפרמן, החיפוש העצמי של בני הדור השני, האוטוביוגרפיות של שאול פרידלנדר ושל שלמה ברזניץ, והמוזיקה של יהודה פוליקר ושלמה ארצי. והרשימה, כמובן, מורכבת יותר.

אבל, גם אז, מול הרגישות החדשה, תמיד היתה תחושה שהדבר אינו פתור באמת. כלומר, “הישראלי החדש” הִנו עדיין הבן המועדף. דרכו אנחנו בוחרים להביט בעצמנו. דרכו אנחנו כותבים את ההיסטוריה שלנו. איתו אנחנו חיים, ואילו בצאן־לטבח אנחנו רק דנים.

וההוכחה הגדולה והמכריעה לתחושה הנ"ל היא התעלמות של הטלוויזיה הממלכתית מחמישים שנה לשחרור אושוויץ. היא מעידה, לדעתי, שקיימת אפשרות שקירשנבאום, בעל כורחו ובאופן בלתי מודע, עדיין חי את “הישראלי החדש” הארוגנטי והאטום ההוא. ישראלי חדש שהתכחש לכך שהצאן־לטבח הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, מההווה ומהפסיכולוגיה שלו עצמו.

וישנו הסבר נוסף, אבל אין להעלות אותו על הדעת: הרייטינג. מישהו בטלוויזיה הממלכתית נמנע משידור אושוויץ בגלל חשש מרייטינג נמוך. שטויות. לא יכול להיות.

שישי תקשורת/תרבות, 3.2.95

נחמן שי: ישראלי וקצה היכולת שלו

האם נחמן שי יהיה עורך החדשות של ערוץ 2? למה אין הוא המועמד הטוב ביותר לתפקיד זה? ראשית, בעניין נחמן שי. לפי פרסומים עיתונאיים, לכאורה קיימת היתה אפשרות, שעם הדחת אלון שליו מתפקיד העורך הראשי של חדשות ערוץ 2 נחמן שי ייכנס לתפקיד זה, גם אם באופן זמני. ובהיות הזמני הדבר הקבוע ביותר בישראל, יכולה היתה להיות אפשרות שנחמן שי יתמיד בתפקיד זה. ודומה שגם אם הדחת שליו נחסמה, לא מיותר לדון בהתאמתו של אדם כנחמן שי לתפקיד עורך חדשות ראשי, ובכלל לדון מעט בעניין מהותו של עורך ראשי ובעניין החדשות הטלוויזיוניות ואופיין.

וכדי למנוע אי־הבנות, ייאמר כאן מיד שהדיון דינו באדם כנחמן שי, ולאו דווקא בשי עצמו. ומיהו, לעניין זה, אדם כנחמןשי? אדם שבילה ימים ארוכים בתפקידי דוברות והצליח בהם, עדשהוא ודוברות אולי נעשו כאן שמות נרדפים. אמרת נחמן שי,אמרת דוברו של מישה ארנס. אמרת שי, אמרת דובר צה"ל. אמרתנחמן, אמרת דובר המשלחת.

ההצלחה הנאה והמתמשכת של נחמן שי בדוברות אינה ערובה להצלחה בתפקידי עריכה עיתונאיים ראשיים. אדרבה, ייתכן שהיא מינוס מובהק. כה מובהק עד שנכון להסס היטב לפני הפקדת עריכה בידי מי שהיה דובר מקצועני מוצלח.

כי הרי לא במקרה ולא בחינם, האיש כל כך הצליח בתפקידי הדוברות שלו. הוא הצליח כי הוא הזדהה עם עצם החיים כדובר, ועם הממונים עליו, ועם האינטרסים שלהם ושל מוסדותיהם. הזדהה עם הטכניקות של אותם אנשים ומוסדות, ואולי אף שיכלל מעט את הטכניקות האלה. ואולי אף שיעבד להן את אישיותו.

לא כל איש תקשורת ייעשה בנקל לדובר. ואחדים מאלה שהיו דוברים בבחרותם, מבקשים בכל כוחם להתנער מזיכרון זה ומאפיון זה. דן שילון היה דוברו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה. שילון לא יזכיר זאת ראשונה בבואו למנות את הישגיו.

דוברות מקצוענית הִנה גם מנטליות. איזו מנטליות? הייתי אומר שזו מנטליות שירותית. פשוטו כמשמעו. אתה משרת בוס, מפלגה, אינטרסים, משרד ממשלתי, גוף לאומי. ולעתים קרובות, אתה עושה זאת מול ונגד התקשורת.

הצלחת כדובר כי בתוכך שוכן הכושר לספק שירותים. והכושר הזה הִנו גם מחסום, בתנאים מסוימים.

באילו תנאים הוא מחסום? בלא מעט תנאים, אך בראש ובראשונה בתנאי היסוד: בהגדרה העצמית שלך. כלומר, אם היית דובר כה נאמן ומוצלח, סביר להניח שתתקשה להיות עורך עצמאי. כי השירותיות, הציות וכן הקשב האינסטינקטיבי ל“אינטרסים לאומיים” הִנם כבר חלק ממך. ואולי אף בעל כורחך. ואם עברת את ה־40, תתקשה להיפטר מהשפעת הביוגרפיה שלך כדובר ולפתח אישיות תקשורתית חדשה, ריבונית.

רק ברור שלא כל מי שהיה בבחרותו דובר, נשרף. דן שילון היה דובר של אבא חושי לפני מאתיים שנה, כאדם מאוד צעיר, ומאז פיתח אישיות עצמאית. כלומר, אין פסול מכריע בכך שכאדם צעיר התפרנסת מדוברות, אם המשכת ממנה הלאה ולא חזרת אליה. ולכן, הדיון הזה סובב על אלו שהתמידו בדוברות והיא היתה לב הקריירה שלהם בבגרותם.

המלחמה על אופי התקשורת הישראלית אינה תמיד גלויה. לא כל נמעני התקשורת עדים לתהליכים שונים. לא הכול מבינים מהו המהלך העיקרי נגד חדשות ערוץ 2. ולא מהי חשיבות חדשות אלה. ובשתי מילים: חדשות ערוץ 2, ולא רק בתנאים האופטימליים, הן ערובה נוספת לדמוקרטיה ישראלית, לחופש ביטוי ולזרימת מידע. לא מומלץ לרתק את החברה הישראלית לערוץ 1 בלבד. ולא מומלץ למנות כעורך ראשי של חדשות ערוץ 2 אדם שדוברות היא אופיו, אלא אישיות ריבונית שלא שירתה ממסדים ושאינה קשובה אוטומטית לממסדים אלה ואחרים. הדובר המקצועני והעורך הראשי בדרך כלל אינם מתגוררים בנפשו של אותו אדם.

כל זה, כמובן, אינו מתייחס לנחמן שי אישית, אלא לאדם כנחמן שי. שהרי מאוד ייתכן שנחמן שי נחלץ זה מכבר משנותיו הרבות כדובר מקצועי מסור ומוצלח, ורכש לעצמו, במהירות הראויה להערכה, תכונות ריבוניות המכשירות אותו לתפקיד עורך חדשות ראשי.

שישי תקשורת/תרבות, 17.2.95

תקשורת. עוד בעניין דן שילון ולאה רבין

האם דן שילון גילה אומץ לב ציבורי ועיתונאי בשעה שסיפר על הטלפון מלאה רבין, ובפרט על הערותיה בעניין ביבי נתניהו? האםדן שילון ביקש בכך לטהר את התקשורת מקשריה המעיקים עם הממסד, ולהציג מופת אישי בפני חבריו למקצוע ולעודדם לדבוק במידותיו העצמאיות?

האם דן שילון היה רשאי לבגוד באמון האישי שלאה רבין נתנה בו, באותה שיחה ובכלל? האם לא היתה לאה רבין רשאית להאמין שזו שיחה פרטית ביניהם, שאינה חורגת מתקן השיחות הפרטיות המתנהלות מדי יום בין נושאי תפקידים שונים? האם שיחה זו שונה, נגיד, משיחה פרטית בין עורך “גלובס” לשר המגנה בלשון חריפה את שר האוצר ואת מיסוי הבורסה? האם השר הזה רשאי להניח שהטקסט שלו לא יופיע למחרת ב“גלובס”? האם הוא רשאי להניח כך, גם אם ניסה להשפיע על עורך העיתון, ולשרת אינטרסים אישיים שלו?

האם קיים חוזה בלתי כתוב בין פוליטיקאים, אנשי ציבור ופונקציונרים שונים לבין התקשורת, שלפיו מובן היטב מתי טקסט מסוים יודפס או יפורסם, ומתי לא? האם החוזה הזה “תרבותי” דיו? האם הוא פוגע בנפש התקשורת ובזכות הציבור לדעת?

האם החוזה הזה בנוי על ההנחה שלא כל “הטקסטים” מיועדים לדפוס? על ההנחה ש“החיים” אינם יכולים להתנהל אם הם תמיד צפויים להידפס?

האם מותר להפר את החוזה הזה? ואם מותר, אז מתי ואיך? והאם דן שילון מילא אחרי כללי ההפרה של החוזה הבלתי כתוב הזה?

אין לי יכולת לרדת לנבכי נפשו של דן שילון. אני לא יודע למה סיפר על שיחתו עם גברת רבין. אין לי מושג אם הוא רואה עצמו דגלן העקרונות של התקשורת המקומית. אני בטוח שאין קשר בין סיפור לאה רבין, שלכאורה העצים את דמותו העצמאית של שילון, לסיפור ניסיון הדחתו של אלון שליו, העורך הראשי של חדשות ערוץ 2, שלכאורה הקטין את דמותו של דן שילון. אין קשר, ושילון לא הפיץ את סיפור־רבין כדי לאשש תדמית נפגעת.

וכיוון שלצערנו הכול מניחים שמחלוקות כגון מחלוקת זו נגועות בפניות אישיות, אני נאלץ לתאר את קשרי עם גברת רבין כבלתי קיימים, ואת קשרי עם דן שילון כהיסטוריים וכרופפים ביותר. כלומר, שום דבר אישי בקלחת הזו שהכול בה לחלוטין אישי, כנראה. ואגב, עם אלון שליו אני מיודד מאוד.

יש חוזה בלתי כתוב בין התקשורת לעולם העסקים, הפוליטיקה, התרבות והחברה. זהו חוזה שהתגבש משך שנים ושהתקבל בכל מרכזי התקשורת והתרבות המודרניים. לפי חוזה זה, “התקשורת” ו“העולם” מקיימים ביניהם יחסים שוטפים, הבנויים על ההבנה שלא הכול הולך לדפוס או לפרסום. לפי חוזה זה, יש נוהג של שיחות רקע, שיחות שלא לציטוט, שיחות פרטיות לחלוטין שאין נוקטים בהן זהירות ומשתמשים בהן ב“לשון בני אדם”.

החוזה הזה מאפשר חיים נורמליים לשני הצדדים, והוא אף תנאי לחיים שכאלה. השר שטילפן לעורך “גלובס” בעניין מיסוי הבורסה ובייגה שוחט, רשאי להניח שאין זו שיחה לפרסום, אלא אם כן הוסכם כך. והעורך מבין שהחיים אינם יכולים להתנהל תחת איום פרסום תמידי.

מתי החוזה הזה בר הפרה? כאשר בעליל שיחה זו אינה תקנית, אינה במסגרת מסורת השיחות בין הצדדים. כאשר היא כוללת איום ברור על חופש העיתונות. כאשר יש בה חומרים שהפצתם הִנה הכרח פוליטי או חברתי, ומניעת הפצתם גורמת נזק לציבור. ובמילים נוספות, כאשר “דגל של אי־חוקיות מתנוסס מעליה”, כדברי בית המשפט העליון בעניין אחר.

האם זהו המקרה בסיפור רבין ושילון? האם דגל של אי־חוקיות מתנוסס מעל לשיחה ביניהם? האם אי־הפצת הסיפור היתה מזיקה לציבור הישראלי?

מבלי, כאמור, להיכנס לשיקוליו הפרטיים של שילון, וממבט כללי על הדברים – היתה זו שיחה שלא לפרסום, ולא היה מקום להפיץ אותה.

לאה רבין לא איימה על חירותו המקצועית של שילון. היא גם לא יכולה לאיים. עברו הימים בהם לשכת ראש ממשלה קבעה את פני הטלוויזיה. שילון עובד בטלוויזיה המסחרית, לא הלאומית. רבין צריך את שילון יותר מכפי ששילון צריך אותו. והחירות המילולית שלאה רבין הרשתה לעצמה, בפנייה לשילון, לא נגזרה מתוך כלום, אלא מתוך מה שנדמה היה לה כמערכת יחסים ביניהם. היא אולי הגזימה מעט, אבל היא לא פעלה מתוך מופרכות גמורה.

ובטקסט שלה, שהיה טקסט פרטי שהוחלף בין אנשים “הנחשבים ידידים”, לא היה גילוי או חומר נפץ שמניעתם מהציבור היתה פסול־תקשורתי. מיליון משפטים בנוסח דומה נעים מדי שנה בין פונקציונרים לעורכים ולכתבים.

תמימים שבינינו, ובוודאי טהרנים שבינינו, מיהרו לשבח את שילון על אומץ רוחו, וחלקם מיהר לגנות את לאה רבין. אבל, מעשיים שבינינו, ובפרט אלה שהתקשורת היא עיסוקם היומיומי המפרך והלא סטוצי, זיהו את פעולתו של דן שילון כערעור מיותר של החוזה המקצועי שלהם עם העולם.

שישי תקשורת/תרבות, 24.2.95

פוליטי. הראש הטוב של שלמה כהן

היום שלמה כהן עובד ב“מעריב”, לפני כן עבד ב“שישי”, ולפני כן ב“מוניטין”, ובסך הכול תמיד היה כאן בעשרים השנה האחרונות, ותמיד עשה עבודה עיתונאית־אמנותית טובה. עבודה של צייר־קריקטוריסט פוליטי, המגיב על אירועי השבוע גם בקדחתנות של עיתונאי וגם מתוך תפיסה פנורמית של אמן.

עם יד טובה ועם ראש טוב, שלמה כהן מושיב את יוסי שריד, המאוכזב מאי־קבלת משרד הפנים, בעמדה של ילד מקופח, או מצייר את רפול באופן שאינו מאפשר לתכונות מסוימות של האיש להסתתר. בדרך כלל, ניתן להבין איפה נמצא הלב הפוליטי של שלמה כהן.

ועכשיו, תערוכה בחולון. אין מה להגיד נגד חולון, טוב שמתקיימת בה תערוכה של כהן. אבל, שלמה כהן ראוי לתערוכה במקום מרכזי בתל אביב או בירושלים, ולקטלוג ולטקסט מלווים. כי כהן אחד הציירים־קריקטוריסטים הטובים שפעלו כאן לאורך השנים.

מי פעל ופועל כאן לאורך השנים בתחום זה? הנה שמות אחדים מהעשורים האחרונים, דוש, זאב, מייק רונן, שילה, רענן לוריא, דני קרמן, אבנר כץ, מושיק, דודו גבע, ערן וולקובסקי. והכוונה לאנשים שעובדים באינטנסיביות עיתונאית מקצועית, ולכן לא הזכרתי כאן את שמעון צבר שעשה ציור־עיתון מופתי או את אורי הופמקלר שלא עשה עיתונות יומית קבועה.

דודו גבע עשה ועושה עיתונות שבועית ויומית שכבר נקבעה בתודעת קוראי אותם עיתונים כחלק בלתי נפרד מ“הנוף המקומי”. וולקובסקי עשה פינה ב“חדשות” שהיו בה הומור, עמדה חברתית מעין “טקסט” מעולים במיוחד. והבנה מלאה של הקשר הנפשי והתרבותי שנרקם בין הקורא לעיתון. קשר, הרגלים וציפיות. העין רצה לפינה של וולקובסקי.

לפני שנים, העין רצה לפינות של דני קרמן ואבנר כץ ב“תל אביב” של “ידיעות אחרונות”. פינות מצוירות, מאוירות, פוליטיות, ספרותיות. במשך שנים, העין רצה למייק רונן, שהרים את הכפולה האדומה של “ידיעות אחרונות” הכפולה של חפר, עברון, קינן ויריב. הקו של רונן היה אלמנטרי, היקפי בעיקרו, וכמוהו “הטקסט” שלו.

איפה שלמה כהן ברצף הזה? הוא גם שם והוא גם לבד. הקו שלו ברוטלי, וייתכן שצריך להכניס את הברוטלי למרכאות כדי למתן את ההגדרה, אבל הוא ברוטלי במודע, ולכן אין טעם במירכאות. הברוטליות הִנה, כמובן, תרבותית. לא ברוטליות עיוורת שנכנסת בכוח בכל קיר. ברוטליות כסגנון וכעמדה.

רישום הדיוקן של יעל דיין, חיים רמון, רפול או רבין – בדרך כלל “מדויק”, או לפחות שואף לכך שהקורא יזהה אותם מיד. ומכאן, מהזיהוי המיידי של הדמות, שלמה כהן יוצא לעבודה המיוחדת לו. להבעה של הדמות, להעמדה שלה, לתוספות הנלוות אליה, לסך הכול שהיא מקרינה. כהן מגזים את הדמות, ותוך כדי כך מחדד תכונות שלה או הבעות המייצגות תכונות או איברים מסוימים, ודרכם מוסר את יחסו אל הדמות המצוירת.

מייק רונן, בשנים הטובות שלו ב“ידיעות”, לא טרח ממש על דיוקן “מדויק”, וכמוהו ערן וולקובסקי ב“חדשות”, שהסתפק במאפיין חיצוני בולט ומזהה של הדמות, ומשם הגיע במהירות לעניין שלו, למסר שלו. ואילו, כאמור, כהן שייך למשמעת אחרת, וגם משום כך העבודה שלו מלווה ברישומי הכנה לא מעטים.

העיתונות אוהבת את הציור־קריקטורה, והם צמודים. כשהציור־ קריקטורה אכן טוב, כלומר קומוניקטיבי ורווי אירוניה והשראה, כמעט אפשר לבנות עיתון סביבו. הוא מה שקרוי בכדורסל המקצועני: ג’וינט פלייר. ושלמה כהן ג’וינט פלייר טבעי. אתה יכול לבנות עליו שערים, פינות, עמודים בודדים, איור, קריקטורה, תגובה שבועית, צבע, שחור־לבן.

ההתקבלות של כהן מיידית. הקורא מבין מיד במה המדובר. כהן קומוניקטיבי, אבל לעתים מערכת צריכה להתעקש על הצייר־קריקטוריסט שלה. לא להרפות ממנו כשתגובת קהל הקוראים אינה ברורה או אף מסתייגת. לעתים, ההבשלה של הקשר בין הקורא לצייר־קריקטוריסט נראית בעייתית. לא מיד מבינים אותו. לאחדים הוא נראה בעד אריק שרון, ולאחדים נגד. מה הוא בדיוק רוצה מהחיים שלנו. קהל מבוגר לא מיד הבין את הרפרטואר של דודו גבע. במקרים הטובים, יש לדחוס, כמעט בכוח, את העבודות האלה לתוך העיתון, מתוך תקווה שהעניינים יתבהרו. במקרים הרעים, יש לנתק את הקשר.

היו תקופות בעיתונות הישראלית, כגון תקופת השיא של דוש ב“מעריב” או של זאב ב“הארץ”, בהן הצייר־קריקטוריסט היה בין קובעי האופי המרכזיים של העיתון, והיו לא מעט תקופות אפורות, בהן הנוכחות שלו לא היתה מרכזית ולא העלתה או הורידה.

כמעט כל מחקר היסטורי מקצועי, הניזון גם מהתקשורת הכתובה, נשען על הציור־קריקטורה ומפענח באמצעותו הלכי רוח וערכים. ובתחום זה, שלמה כהן היה אחד המקורות המדויקים והעקביים.

שישי תקשורת/תרבות, 17.3.95

לרוקדים על קברו של “דבר”

העיתון “דבר” נוטה למות, וזו הזדמנות להיזכר במעלותיו המיוחדות של השבועון “דבר השבוע” עיתון “דבר” לא צריך אותי כדי לומר דברים בשבחו. אבל, במקום שאין איש, היה איש. כי הנה, “דבר” נוטה למות, ורוב הכותבים מתעלמים מ“דבר” האיכותי שהיה ומהישגיו, ומדברים על תפוצה, מודעות ומימון. אנשים שלא יודעים לחשב ריבית חודשית של האוברדרפט המשכורתי שלהם, מדברים על מימון ותפוצה. גם שמחה לאיד מבצבצת מבין הדברים. ולהלן, כמה מילים על היחס הזדוני כלפי “דבר”. כלומר, כמה מילים על רובנו. על רובנו המבוגר,זה שעדיין פעיל מאוד בעיתונות וזוכר את ימיו היפים של “דבר”.

תבוסה כתבוסת “דבר” קשורה למותני רוב העיתונאים הלא צעירים. רובנו יסיים את הקריירה שלו בבושת פנים. יסיים אותה קודם סיומה החוקי. לא יסיים אלא יודח. ולא יודח קודם שיושפל. כבר מחר, לרובנו לא יהיה ביקוש. ואז, רובנו לא יצליח לייצר לעצמו ביקוש חדש. ובאין ביקוש, גורלנו ככל המונם. גורלנו הפרטי כגורלם הקיבוצי של “דבר” ו“על המשמר”. ואז, רובנו יצטרף לרובנו הקודם, שגם לא היה לו ביקוש, והוא ממלא זה שנים בתי קפה הבלותיים, או מסתגר בביתו.

מול כל עיתונאי המתאכזר היום ל“דבר”, יקום עיתונאי שיתאכזר כלפיו, ולאחר שנה או עשר שנים גם הוא יודח מהחיים האלה. על דאטפת אטפוך. איש־איש בתורו, תיש בציר קודמו.

ולמה רובנו מתכחש ל“דבר” שהיה, ומצטרף למקהלת הרייטינג ושוחט את “דבר” בסכין התפוצה והמימון? משום שרובנו חלוש, שונא עצמו ומקווה ש“דבר” ו“על המשמר” הם כפרתו, או לפחות דחיית קצו שלו. אבל, איש־איש בתורו.

רשימה זו, אם כן, מוקדשת ל“דבר”, ובפרט ל“דבר השבוע”, המוסף השבועי של העיתון. אין זו רשימה של ביוגרף או של היסטוריון, אלא רשימה לא מדעית ופרטית של קולגה, שתמיד ידע כי בלי “דבר השבוע” לא יכולה היתה להיות כאן עיתונות מגזינית טובה. כי “דבר השבוע” היה אב־מייסד של עיתונות זו, ובפועל היה המגזין הראשון של העיתונות הישראלית. מוסף “הארץ”, בעריכת נתן דונביץ', קם אחרי “דבר השבוע”.

וכדי שלא תהיה זו רשימת מספידים שגורה, אזכיר של “דבר השבוע” היו גם ימים שחונים.

אני מדבר על תקופה נרחבת, ממחצית שנות ה־60 עד מחצית שנות ה־80. על “דבר השבוע” שנערך ונהגה על ידי אוהד זמורה, נחום פונדק ורות בונדי. על הימים של אוהד זמורה כאישיות העורכת המרכזית בו, כשעל ידו הרצל ארליך, ואף על ימים בהם טוביה מנדלסון ערך אותו.

על ימים בהם המחזאי נסים אלוני יצא מטעם “דבר השבוע” למסעות בארץ ישראל הלא תל אביבית, והביא משם טעמים של מקומות ואנשים, כשבוריס כרמי מצלם את המקומות והאנשים. “פה ושם בארץ־ישראל” של עמוס עוז היה בראשיתו פרקים ב“דבר השבוע”. וחיים באר, יאיר גרבוז ויהונתן גפן כתבו במגזין הזה בתנופה של אנשים צעירים, המבקשים לפתור בדרך משלהם את חידת העולם. עדית זרטל עשתה שם עיתונות תרבות בהיקף ובעומק שאולי לא יובנו היום בנקל לקוראי המוספים הנוכחיים. יורם קניוק פירסם מדור שבועי אישי, שהיה שלוחה ממשית של הספרות שלו, מבלי לאבד אקטואליות וכרוניקה.

נחום פונדק פירסם רשמי מסעות בעולם, בתקופה בה הקורא הישראלי נחשף ל“עולם” באמצעות תמונות של כוכבות קולנוע, וכיתובים מורחבים, שמוטי קירשנבאום שלח מאמריקה לשבועון “עולם הקולנוע”. לא היתה אז תופעה כתופעת נחום פונדק. ובמגזינים, אולי לא היתה מאז תופעה כתופעת העורך אוהד זמורה, שהספרות היתה לו בית ולא קישוט או אפקט.

נחום ברנע גדל ב“דבר השבוע”, היה אז רק נחום ברנע אחד, ובכלל בתחילת שנות ה־ 70 לא היו הרבה כפילים. ואם היו, היה די ברור מי המקור ומי כפיליו. היו לא מעט יהודה עמיחיים, אבל עמיחי היה עמיחי. וכך אלתרמן, וכך זריצקי.

נחום ברנע פירסם יומן שבועי פוליטי וחברתי. עברית ישראלית מדויקת ועזה, ותבונה מיוחדת של בן־הארץ המבקש להבחין בין מליצה לאמת. אהרן בכר ב“ידיעות אחרונות” ואמנון דנקנר ב“הארץ” באו בעקבות ברנע. היומן של ברנע תאם את ההקשר ואת התחביר של “דבר השבוע”. מין במינו.

“דבר השבוע” היה רפ“יסטי, בעוד העיתון “דבר” היה מפא”יניקי. “דבר השבוע” היה בעד בן־גוריון, דיין ופרס. “דבר” היה לוי אשכול. והקוראים ידעו להבחין בכך, וידעו לראות ש“דבר השבוע” הִנו שבועון מיוחד במינו. ערכי, קשוב לעברית, לתרבות המתהווה, לעיתונאים צעירים, למודרניזם עיתונאי. ישר, מעמיק, לא חנף, תובעני כלפי עצמו וכלפי קוראיו. ועשוי באהבה ובקדחתנות.

וכשאני מזכיר בהרחבה את ברנע, איני מתעלם מאמיר אורן המקצוען, הפדנט והידען. ולא מטדי פרויס, מדורון רוזנבלום, מאמנון דנקנר, מניבה לניר או ממרדכי ברקאי שכתבו ב“דבר”. איני מרחיב ואיני מזכיר את הכול ואת כולם, כיוון שאין זה הספד. ואיני מרחיב בעניין האיורים־ציורים של דני קרמן, שהיו זיהוי של “דבר השבוע”, אם לא ממש זהות. ואיני מרחיב בעניין הפמיניסטי: חנה זמר, ניבה לניר, עליזה וולך. ב“דבר” נשים נשאו תפקידים באופן בלתי מתנצל.

“דבר” נוטה למות. תפוצה דלה, ניהול מסחרי רע, ריבוי המקומונים והכבלים, וכמובן התעצמות העיתונות המסחרית, מפילים אותו. אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, גם אלוהים לא יכול.

אבל, יבולע למי שרוקד על קברו של “דבר”. כיצד יבולע? על קברו לא ירקוד איש, וזכרו יתפוגג מעצמו כלא היה.

ומי שרואה עצמו כפועל בתוך היסטוריה עיתונאית מקצועית, בתוך היסטוריה שיש לה אתיקה – זוכר את “דבר” ובפרט את “דבר השבוע”, כאחד המקיימים העקשניים והמתחייבים של התרבות והעיתונות הישראליות.

שישי תקשורת/תרבות, 7.4.95

היה ברור שהנמרודים לוקחים

1992. רוברט מקסוול מת. כונס הנכסים האנגלי הציע את “מעריב” למכירה. משפחת נמרודי היתה המתחרה הנחושה ביותר על העיתון מתי זה היה? לפני כשלוש שנים בלבד. אבל נדמה כאילו עבר עשור מאז שהנמרודים רכשו את השליטה ב“מעריב”. העיתונות הישראלית ידעה מאז לא מעט תמורות ערכיות, סגנוניות ואישיות. רק היסטוריון אובייקטיבי יוכל לספר בבוא היום את סיפורה של העיתונות הישראלית, ואת סיפור רכישת “מעריב” על ידי הנמרודים. איש מהמעורבים לא יכול לעשות זאת. כל המעורבים מדברים מתוך הפוזיציה שלהם. ההיסטוריון הזה יקדיש פרק נפרד ליעקב ולעופר נמרודי.

גם אני מדבר מתוך הפוזיציה. הייתי במשך פחות משנה עורך “מעריב”, לצד דב יודקובסקי כעורך ראשי ולצד אהרן דברת כיו“ר האקזקוטיבה. רוברט מקסוול היה אז בעל המניות העיקרי בעיתון. אהבתי את העיתון ואני חרד לו גם היום. אהבתי את החברים לעבודה, את המסורת הערכית של “מעריב”, וכמו כל בר דעת אני מחשיב אותו כערובה נוספת לדמוקרטיה הישראלית. ועל כן, אני מצטרף למקווים ש”מעריב" יתאושש מהמשבר הנוכחי, “מעריב” נכה ושפל רוח יחליש את הדמוקרטיה ואת חופש המידע והביטוי הישראליים.

עד כאן רגשות אישיים וספרות חובה. מכאן ואילך, תיאור מכליל, ואולי אף מעט פסיכולוגיסטי, של תהליך מכירת “מעריב” על ידי כונס נכסים אנגלי למשפחת נמרודי ול“הכשרת היישוב”.

רוברט מקסוול טבע בנובמבר 91‘. נערכה לו הלוויה ממלכתית בירושלים. הוא קבור בהר הצופים. במרחק של מטרים אחדים ממנו, קבור פרופ’ אפרים אלימלך אורבך ז"ל, אישיות תורנית ואקדמית, שהיה מועמד רצוי לרוב אחיו לתפקיד נשיא המדינה, אך הדבר לא הסתייע. עם בוא משיח צדקנו, תחיית המתים אמורה להיפתח בנקודה זו שבהר הצופים.

בניו של מקסוול, ביום ההלוויה, בחדרם בקינג דייוויד, הודיעו לראשי “מעריב” כי בכוונתם לא להרפות מהעיתון: “יש לנו את האמצעים ואת הכוונה להמשיך ב’מעריב'.”

לאחר שבועות אחדים כונס הנכסים האנגלי החל מתחקה אחרי נכסי מקסוול שמחוץ לאנגליה, וביניהם אחזקותיו ב“מעריב”, ב“כתר” וב“טבע”. אחזקותיו של מקסוול ב“סאיטקס”, שהכניסו לו רווח של כ־200 מיליון דולר, כבר נמכרו והצטרפו לפולקלור ולהיסטוריה העסקית הישראלית.

עברו עוד כמה שבועות, ונציגי הכונס האנגלי הגיעו לתל אביב. וכך, מה שהיה שמועה בדבר קיומו של כונס שכזה, נעשה עובדה. ניתן היה למשש את הכונס. הוא הגיע לתל אביב כמו שאבותיו האנגלים הגיעו לפלסטינה: מושל או נציב. ובכל מקרה, אנגלי מול ילידים. לא רק שאפשר היה למשש את הכונס, אלא שאפשר היה להריח את יחסו המתנשא.

“מעריב” כמו שותק. הכונס דרש שכל פעילות פיננסית, שאינה דבוקה לרצפה, תאושר על ידו. וכך, נחסמו קמפיינים פרסומיים ושיווקיים, וכן שינויים טכנולוגיים ושינויים בכוח האדם. דן מרגלית היה כבר ב“מעריב”, אבל את דן מרגלית הבא אי אפשר היה לרכוש. הכונס לא היה מאשר הוצאה מסוג זה. הכונס היה מעוניין למכור את “מעריב”. מה שיותר מהר. המנדט שלו היה להביא מזומן מישראל.

“מעריב” היה על גחונו. הוא הופיע, אבל הוא היה חנוק. האווירה במערכת היתה קשה, דחופה ומזמינה מחלוקת. אנשים נורמלים בדרך כלל נעשו סוכנים של שמועות ושל היסטריה. בריתות ישנות נפרמו. קואליציות שונות ומשונות נרקמו.

בסופו של תהליך קצר למדי, שולמו עבור “מעריב” כ־15 מיליון דולר. לפי הערכות שפורסמו, עלות עבודת הכונס ואנשי צוותו בישראל, וסביב המכירה, הסתכמה בכמיליון דולר.

מינואר 92' ועד מרס 92', התנהלה מכירת “מעריב”. מי היה שם. מי לא היה. צ’רני היה שם. ברי מדטרויט היה שם. בורמן מדטרויט היה שם. וז’אן פרידמן מפריז, איך לא. וקבלן מאזור השרון. ובעל מקומון מפתח תקווה. וקבוצת “הארץ”, עזריליק עינב, אפרים ריינר, יוסי ורדי, איז’ו שני, אלי לנדאו, משקיעים אוסטרלים, קבוצת הולינג’ר, קונרד בלק הקנדי – היו מעורבים ופעילים בעניין, או שנמסר שהם מעורבים. וציפי פרימו מחולון.

“הארץ” ואחרים היו רציניים, אבל לא מעט היו טרמפיסטים. מכירת “מעריב” היתה מקפצה לתשומת לב תקשורתית. לא מעט ישראלים מרוויחים הון־דימויי מאזכור שמם כמועמדים לרכישת עיתון. יצחק תשובה לא הפסיד מהסיבוב שלא הושלם בעניין רכישת “על המשמר”. בעוד עשר שנים, תהיה כאן קהילה של ישראלים ש“עמדו לרכוש עיתון”, והיקפה יצדיק בית כנסת משלה או קאנטרי קלאב משלה.

והיתה קבוצת דברת־יודקובסקי. לא ארחיב עליה כאן את הדיבור. הייתי חלק ממנה. היא ישבה ב“מעריב” בתפקידי מפתח. היה לה עניין ברור להמשיך עם העיתון. העולם חשב שלדברת אין שום בעיה לגייס 15־20 מיליון דולר לרכישת העיתון. יועץ התדמית משה תאומים אמר לי אז: “בשביל לקנות את ‘מעריב’, דברת צריך להרים רק שני טלפונים. טלפון אחד למשקיע, וטלפון שני כדי להתנצל בפני משקיע אחר על שלא פנה אליו.” זה לא קרה. במהלך אותם שבועות, אהרן דברת אף יצא למסע בהודו.

ומשפחת נמרודי. מי שהקל ראש בכוונות של הנמרודים, עם בואו של הכונס האנגלי, לא היה הפחות באנשי העסקים בתל אביב. לא מעט הקלו ראש בהצהרה של הנמרודים שהם הולכים על “מעריב” כמעט בכל מחיר. העיתונות הישראלית נראתה עד אז, כמו על פי הגדרה, מחוץ לתחומם של הנמרודים.

מול אי־הנחישות של קבוצת יודקובסקי־דברת, מול קבוצת “הארץ” ששקלה פעולה עם שותפים, ומול מועמדים אזוטריים כליאון צ’רני האמריקני – הנמרודים פעלו כארגון ממוקד, מתוחכם והחלטי. קניית “מעריב” לא היתה שעשוע עבורם, אלא משימה שאינה רק עסקית. הם עשו את בדיקות השווי המדוקדקות ביותר, והם הציגו בפני הכונס האנגלי את ההצעה המנוסחת ביותר כשהיא צמודה לתאריך: מחר בבוקר. אנחנו קונים את העיתון מחר בבוקר.

והם יצרו קשר עם עיתונאי “מעריב”. קשר חכם שנועד לפוגג את חששות העיתונאים מהדימוי הנמרודיי, שלא כלל עד אז נגיעה לתקשורת הישראלית. הפגישות עם העיתונאים היו חמות, מבטיחות חיים לעיתון המשותק ולעובדיו. עיתונאי “מעריב” יצאו מהפגישה לא כפי שנכנסו אליה. ההכרה כי ייתכן שהנמרודים מגיעים לעיתון התנחלה בפרוזדורים והחלה מרסקת התנגדויות ודעות קדומות.

השתתפתי בלא מעט פגישות עם הכונס האנגלי. היה ברור שהוא ממהר הביתה. לכינוס נכסים שכזה, בנסיבות מקסווליות שכאלה, יש קוד משלו: מזומן ביד, לא לאבד רגע. לכונס לא היתה כלל סבלנות לרעיונות כגון זה: “תן לעיתון להשתקם, השקע בו מעט, ואז תמכור אותו במחיר אטרקטיבי יותר”. הוא רצה הביתה עם כסף ביד. הנמרודים הבינו עם מי יש להם עסק, הם ניגשו היישר ללב האינטרס של הכונס. “מעריב” נמכר להם. תוך יום נמסר כי צדיק בינו ועמוס שוקן שותפים של נמרודי ב“מעריב”. השותפות פורקה תוך שבועות אחדים. נמרודי נשאר בעלים עיקרי. לדב יודקובסקי כ־5 אחוזים ב“מעריב”.

מדוע קבוצת דברת־יודקובסקי איבדה נחישות בקרב על “מעריב”? ההיסטוריון הנ"ל לא יוכל להתעלם משאלה זו. העולם חשב שאחרי הפרישה מכלל, אהרן דברת צריך עיתון משלו. העולם חשב מה שחשב, ודברת חשב מה שחשב.

גלובס, 28.4.95

טלוויזיה. שוקי בסו אמר שהוא מאונן

לטלוויזיה הישראלית הממלכתית יש קודים לשוניים מסורתיים קבועים, והשינוי החל בהם, אם בכלל, הִנו אטי והדרגתי. ואם לא לוקחים בחשבון את “ניקוי ראש” של שנות ה־70, ולא את “החמישייה הקאמרית” 95' – תוכניות טלוויזיה שלהן היה ויש “רישיון שפה” נפרד – איש לא אמר בטלוויזיה הממלכתית שהוא מאונן ושזו הנאתו הגדולה. והנה, שוקי בסו אמר את זה לגאולה אבן, ביומן הטלוויזיוני של ליל שבת שעבר. אמר את זה בפשטות. שמענו את זה בפשטות.

גם אם הדברים נאמרו רק על ידי מי שהחוק הגדיר ושפט כרוצח או כהורג אדם, הם נאמרו בטלוויזיה הממלכתית בליל שבת. נכון, הם נאמרו בנסיבות חריגות. לא במסגרת התקן החברתי השליט, אלא בבית הסוהר ועל ידי שפוט. אבל, הם נאמרו. שוקי בסו אמר שאחת ההנאות הגדולות שהיו לו בכלא היא האוננות. משהו כזה. לא הקלטתי את הכתבה של גאולה אבן.

שוקי בסו הרג את אביו, שהתעלל באמו במשך שנים ארוכות. הוא נשפט, הורשע ונשלח למאסר, וגאולה אבן הביאה את סיפורו באמצעות ריאיון־כלא ובאמצעות בני משפחתו ובפרט אמו, שאף סיפרה על ההתעללות בה מבלי להפוך את העניין לעיסה מביכה. היא אישה מעוררת אהדה וכבוד, וכמוה בני משפחתה החרדים לשוקי והחיים את חייהם בזיקה בלתי פוסקת אליו.

מבחינה עיתונאית מקצועית ומבחינה אנושית פשוטה, יש עניין בחייו של שוקי בסו, שאף ביקר את קבר אביו וסיפר לטלוויזיה על התחושות שהיו לו בבית הקברות.

בסו הותיר רושם של מי שנתקף דחף כמעט לא בר כיבוש והרג את אביו, והיום, בכלא, הוא נערך לקראת גורלו, מתוך התבוננות ביקורתית בפרשה ההיא ובחיי הנפש שלו מאז ועד היום. הוא שומע מוזיקה קלאסית בתא, קורא ספר על ישעיהו ליבוביץ', ועושה פעולות אנושיות מאוד ופרטיות מאוד כאוננות.

כשאמר שהוא מאונן, או כשאמר שאונן וכו', לא מיד תפסתי מה הוא בדיוק אומר. בשנייה הראשונה, חשבתי שטעיתי. שהוא אמר משהו אחר. שהמשהו האחר הזה רק דומה לאונן או לאוננות. לא היה לי את מי לשאול, כי ראיתי לבד טלוויזיה. אבל זה מה שהוא אמר.

פעם ראשונה שמישהו אומר דבר פשוט כזה, באופן פשוט כזה, בטלוויזיה הממלכתית. סביר להניח שמאות פעמים נאמרו דברים אנושיים ופשוטים שכאלה, במשך השנים, לכתבי טלוויזיה שונים, אבל הם לא שודרו. מישהו ערך אותם בדרך. למה ערכו אותם? כי הקוד הממלכתי לא התיר אותם. הוא מובנה באישיות של העורכים. הוא חלק מהתקנון האסתטי והתרבותי שלהם. התקנון הזה נוסח והתקשה במשך שנים. איש לא כתב אותו. הכול, כולם יחד, כתבו אותו ומצייתים לו. והנה, הוא נפרץ. גם אם, לפי שעה, נפרץ רק ב“חסות” בית כלא ואסיר.

והפריצה הראשונה היא הקובעת, בתנאי שאין היא מופרכת. היא התקדים הקובע, בתנאי שיש לה בסיס אנושי ותרבותי מנומק. ואם היא מנומקת, את המהלך הראשון יכול לעשות גם אסיר. לא צריך להיות מכובד כנשיא מדינה כדי לפרוץ את התקנון. די בשוקי בסו המעורר אהדה כדי לשנות את תקנון השפה הטלוויזיוני.

סביר להניח שיותר מעורך אחד ראה את הכתבה קודם השידור ושמע את שוקי בסו בעניין האוננות. ואף סביר להניח שהעורך או העורכים, ששמעו את בסו, לא יכלו מיד לכבוש את תגובתם האינסטינקטיבית: לערוך, לחתוך החוצה את המשפט הזה. אבל, הוא או הם לא חתכו החוצה ולא ערכו.

למה? כי האנושיות הפשוטה של שוקי בסו היתה חזקה בעיניהם מהתקנון הטלוויזיוני הישן שלהם. תקנון שעד כה הורה להם לחתוך ולערוך פריצות לשוניות שכאלה. והנה, היום, בשנת 95', מישהו שם בטלוויזיה לא יכול היה עוד לערוך את האותנטיות של שוקי בסו. אותנטיות מרסקת תקנונים.

זה מה שקרה בליל שבת הטלוויזיוני האחרון. שוקי בסו דיבר על אוננות. עד אז, אוננות לא הוכרה על ידי הטלוויזיה הממלכתית. טוב שזה קרה. כי יש לכך אפקט של סילוק עמימות. אפקט של חיים ממשיים.

שימוש מופקר וזול בפריצה הלשונית של שוקי בסו יחזיר את הטלוויזיה הממלכתית לשליטת התקנון הישן.

שישי תקשורת/תרבות, 26.5.95

נסים משעל ואהוד ברק. לגזור ולשמור

את הריאיון הזה יש ללמד בבתי ספר לתקשורת ולדרמה. מה כה מיוחד בנסים משעל מעטים היו עומדים בפני העוצמות הרגשיות והרטוריות של אהוד ברק. ומעטים מהם היו עומדים בכך כפי שעמד נסים משעל ב“שיחת ועידה”. הריאיון של משעל עם ברק מזמין דיון במושג “הריאיון” בטלוויזיה הישראלית, אך נצטמצם כאן בתכונותיו הפרטיות של נסים משעל.

בשנת הלימודים הבאה, לפחות בבית ספר אחד ילמדו את הריאיון משעל־ברק. וראוי יהיה ללמד גם את האופן בו נסים משעל העניק תוכן תקשורתי מסעיר לחצי שעה טלוויזיונית, שבתחילה נראתה כ“כדור שומן” סתמי בין החדשות למה שאחריהן. בתחילה, “שיחת ועידה” נתפסה כפתרון טכני שנתפר לנסים משעל, ש“לא ידעו בדיוק מה לעשות איתו”.

משעל לקח את מחצית השעה ועקף איתה את הטוק־שואוז והתנשא מעבר להן. לא די להיות מוכה אמביציה כנסים משעל כדי להניף חצי שעה שכזו, צריך להיות גם מקצוען כמותו.

לא במקרה אהוד ברק התראיין אצל משעל. רפיק חלבי, עורך “מבט”, רצה אותו אצלו. כל הערוץ השני לחץ על ברק. כל אחד מהם היה נותן לו חצי שעה. ומה הכריע בין משעל לביניהם? הכריעה הידיעה שמשעל הצליח לבנות תוכנית ראיונות שאיננה קטטה או פיגוע־מיקוח, אלא מסגרת המאפשרת דיון ודיאלוג. הכריעה הידיעה שמשעל הצליח לסגנן תוכנית השואפת לעובדתיות ודוחה אפקטים.

ניתן לתאר את משעל באמצעות מה שאינו ובאמצעות מה שהִנו. הוא אינו אופנתי, צלבן, ליברל מוחצן או נפוח־אגו. הוא ישיר, בסיסי, משימתי, בעל מלאכה מובהק. הוא משתדל לפגוש את האינטליגנציה של הצופה, ולא רק את תודעת חבריו למקצוע.

ובעוד רוב המראיינים נראים לך כמוטים פוליטית, אינך יודע היכן נסים משעל עומד. האם הוא מרכז־ימין או מרכז־שמאל. אינך יודע, כי הוא מקצוען. רחבעם זאבי ותמר גוז’נסקי יקבלו ממנו אותו יחס. ועובדה זו מייצרת אמון כלפי משעל. דומה שהצופים כמהים למראיין שנטייתו הפוליטית אינה מדריכה אותו, ועדיין הוא מראיין אישי ויצרי, ואינו רובוט או מין מכון תקנים הפולט שאלות.

את מי נסים משעל ייצג במפגש עם ברק? הוא ייצג שני ישראלים שונים ומקוטבים. את הישראלי השמרן, השם מבטחו בצה"ל ובמפקדיו, ואת הישראלי מוכה האכזבות והחשדן, שהחיים כאן לימדו אותו שלא להאמין למערכת.

לא מעט מראיינים נופלים בפח “תפיסת הצד”: או שהם תליין של “הרמטכ”ל שנפל להם לידיים", או שהם “דובר סמוי”. ואילו למשעל, כאמור, היתה יכולת לאגד את שני הטיפוסים, ומתוך כך לסגנן נוסח משלו.

ואיך משעל פתח את הריאיון? האם הוא מיד נגח את אהוד ברק, באמצעות התחקיר של “ידיעות אחרונות”? לא, הוא פתח ושאל את ברק מה קרה ואיפה היית ביום זה וזה. יום ושעת אסון צאלים. כלומר, משעל פתח בנוסח כמו רך. פתח במבנה פנורמי, שאיפשר לשני הטיפוסים הישראלים השונים הנ"ל להתמקם מול ברק. גם השמרן וגם החשדן יכולים היו להסכים על שאלת הפתיחה של משעל. כי היא ייצגה את שניהם. כי ממנה ניתן היה להמשיך לכל כיוון. ומבנה פנורמי זה הלך והתכנס אל נקודות המחלוקת והביקורת. ועל פי חוקי הדרמה, טכניקה זו איפשרה למשעל גם לבנות את “היצר” וגם את “הדיון”, במקביל ובאופן מתפתח.

הריאיון עם ברק ענה לחוקי השידור החי ולחוקי הפסיכו־דרמה. הריאיון בוים נכון על ידי אלה שחף וצולם נכון: השולחן כ“עולם סגור”, תקריבים מתואמים היטב, מעקב מדויק אחרי שפת גוף ותנועות ידיים. המתח בין “הצורות” של משעל וברק נוצל נכון, כשתמיד נשמרה הבכורה ל“דמות המרכזית באמת”, לאהוד ברק.

ועוד משהו בעניין הבימוי. ראוי מאוד היה להתייחס כאן למושג ששמו “נקודת המבט של”. זהו מושג המנחה את הדיון באמנות, אבל לצערי אין לי את הכישרון לקיים דיון כזה במילים ספורות, ועל כן אומר רק זאת: הריאיון הזה נמסר מ“נקודת מבטו של הצופה”, ולא מנקודת המבט של ברק או של משעל, והיו בכך יתרון וחוכמה.

אז זהו, נסים משעל טוב מאוד. לפעמים אתה מדבר בשבח זולתך מתוך שאתה מדבר בגנותו של שלישי. ניסיתי כאן לדבר בשבח נסים משעל כשלעצמו.

שישי תקשורת/תרבות, 21.7.95

הבנים של כרמלה דרשו כסף

רק טבעי שבניה של בוחבוט דרשו תשלום מערוץ 2 בעיתונות נמסר שבניה של כרמלה בוחבוט, שבית המשפט העליון הפחית את מאסרה, דרשו מהערוץ השני תשלום עבור ריאיון עמם. “הארץ” אף בחר לתת לידיעה זו מקום וכותרת בעמוד 5. מקרב אנשי הערוץ השני עלתה תרעומת על דרישה זו של בני בוחבוט. ניתן היה להבין כאילו דרישה זו חמדנית ולא הוגנת.

האומנם חמדנית? האומנם אינה הוגנת? לא בטוח ולא ברור. כשאתה טוען שאין היא הוגנת, אתה בעצם טוען שהתקשורת בכלל, והערוץ השני בפרט, תרמו להקלת עונשה של כרמלה בוחבוט. וכיוון שתרמו, אין זה הוגן שבניה של כרמלה בוחבוט, הנהנים מפסק הדין המקל, ידרשו כסף.

אבל זו הצגת דברים מופרכת. התקשורת רק מילאה את חובתה כשליוותה וכיסתה את פרשת בוחבוט. היא לא קנתה לעצמה בכך מעמד של “שותף” של משפחת בוחבוט. היא רק מילאה את חובתה, ולא צברה זכויות ביחס למשפחת בוחבוט. כלומר, כללי ההגינות החברמניים האלה אינם תופסים פה. הטרגדיה היא רכוש של משפחת בוחבוט. היא יכולה למכור אותו, והיא יכולה לתרום אותו.

האם בני בוחבוט חמדנים? הם חמדנים ככל הישראלים. הם קורבנות של טלוויזיה ועיתונות מסחרית. של הגרלות משוגעות. של קידום מכירות. של שעשועונים. רוב הערוץ השני עוסק במעין חלפנות כסף/רייטינג. ובני בוחבוט רק הסיקו את המסקנה המתבקשת מהבהייה בערוץ השני: אתה רוצה משהו שלי, אתה מתמחה בתקשורת־כסף, אז שלם לי.

ושוב: האם “זה” שלהם? האם הדרמה של אמם היא רכוש שלהם? האם דרמת המשנה שלהם היא רכוש שלהם? כן. תהליך השלום הוא רכוש של שר החוץ, המפרסם ספר באופן פרטי, בעודו שר חוץ. פה ושם, בישראל, מרואיין מקבל תשלום. כלומר, יכול להיות שהם חמדנים, אבל לא יותר חמדנים ממני וממך. ארץ חמדה, תקשורת כסף.

שישי תקשורת/תרבות, 18.8.95

תומרקין, חברה קדישא ואני

ברשימתו האישית והיפה, “שכם 95'”, המתפרסמת בגיליון זה, יגאל תומרקין מתייחס גם לחברה קדישא, על פי אירוע לו היה עד במלחמת יום כיפור. התייחסות שלילית זו של תומרקין מכלילה ועל כן, כעורך “שישי”, ביקשתי להשמיטה. והנה, תומרקין מאוד התעקש על פרסום הדברים. הם נראו לו מהותיים.

משא ומתן שכזה מתנהל לעתים בין כותב־קבוע לעורך. וזאת, גם אם בדרך כלל כותב־קבוע ועורך בונים ביניהם אמנה, המאפשרת שיתוף פעולה. הכותב יודע מה הם גבולותיו הפוליטיים, התרבותיים והאתיים של העורך. והעורך יודע מה בנפשו של הכותב, ומה פליטת קולמוס.

אבל בין תומרקין לביני לא התנסחה אמנה, וכמעט מדי שבוע בו מתפרסמת ב“שישי” רשימה של תומרקין, מתפתח משא ומתן. לא תמיד זהו משא ומתן נעים.

בסופו של ויכוח הודפסה התייחסות תומרקין לחברה קדישא. במהלך הוויכוח, תומרקין טען שכמוני כנאצים שהִפלו בין דם לדם. וכן טען שחינוכי התורני־דתי חזק ממני, ועל כן אוטומטית אני נמנע מפרסום ביקורות על מוסדות ועל ערכי דת, ובכללם חברה קדישא. תוך כדי כך, הציע תומרקין שאדפיס דעה שלי על חברה קדישא. וביודעו שהייתי חייל במלחמת יום כיפור, ובזוכרו שכתבתי אז גם על פעולת החברה קדישא במלחמה – הציע שאפרסם בגיליון זה את דעתי על החברה קדישא. וישפוט הקורא בין יחסו ליחסי לחברה קדישא. יפה, לא? הכותב, תומרקין, מתפקד כעורך.

ובכן כך: תומרקין טוען שהחברה קדישא הִפלתה באותה מלחמה, ובהזדמנויות אחרות, בין מת יהודי למת ערבי. ואילו אני טוען, ואף מעיד, על פי מראה עיניים מאותה מלחמה, שיש להלל, לשבח ולפאר את החברה קדישא על מסירות ללא גבול, על יחס מופתי לאדם מת באשר הוא אדם מת, ועל שליחות אנושית מיוחדת שהם ממלאים.

אגב, העובדה שאני מדווח על מחלוקת קודם הדפסת מאמר, מעידה על תסכול מצטבר שלי, הנובע מהמאמץ לקיים שבועון פתוח לכל הדעות, כולל דעות וחיוויים מקוממים ביותר.

שישי תקשורת/תרבות, 25.8.95

לא רסקולניקוב

רשימה זו מבוססת על מבטי כביהביוריסט יותר משהיא מבוססת על מבטי כעיתונאי או כמשפטן. נכון לציין כי מעולם לא פגשתי את הנאשם. התרשמותי נובעת מצפייה בטלוויזיה: הנאשם בבית המשפט, המבט, המסטיק, החיוך, יציבת הגוף, הקול, אופי הטקסט שלו. ועדיין הערכת הנאשם על פי הטלוויזיה בלבד אינה מעשה לגמרי מופקר מבחינה ביהביוריסטית. למה? כי הטלוויזיה עונה על חוקי “השדה”, מבחינת הביהביוריסט.

הנאשם מביים עצמו לקראת כל אחת מהופעותיו הטלוויזיוניות. הוא רואה אותנו רואים אותו בטלוויזיה, והוא משלים פעולה זאת בהדמיה פשוטה, ובאמצעותה הוא מקיים איתנו דיאלוג, בזמן שאנחנו צופים בו בטלוויזיה. זו הדמיה אודיו־ויזואלית, תמונה וטקסט, והיא מבוימת על ידי הנאשם באופן האמור לספק אותו.

והביום מסגיר תכונות. אציג כאן תכונות ואפיונים אחדים של הנאשם, ש“לעיסת המסטיק” ו“החיוך” הִנם תוצאה שלהם. לצערי, אין ביכולתי לבנות התייחסות ממשית ומנומקת מזו, במסגרת בת 650 מילה.

הנאשם סובל מגאווה נוירוטית, שהיא שיבוש קנה המידה ביחס לערך העצמי שלו, מול הפשע. בעזרת התקשורת הוא יצר בתודעתו סימטריה בינו לבין יצחק רבין. הוא עצמו חושד בתקפות סימטריה זו, אבל בינתיים, כתוצאה מסימטריה זו, שלא כאן המקום להציג את העיוות שבה, התפתחה אצל הנאשם גדילה אנכית מהירה. זו גדילה משבשת נפשית, שהִנה היפוכה של גדילה שיפועית. הנאשם, בעיני עצמו, בבת אחת, נשאב ל“מעלה”.

גם הנאשם מודע לפער העז שבין “גיל הפשע” ל“גיל הפושע”. אם להשתמש בעגה: הפושע “קטן” על הפשע. הוא “ילד” מול הפשע. אין לו עומק נפשי ואינטלקטואלי של רוצח־פוליטי. הוא אינו “רסקולניקוב”. אינו מייצג ספרות או תבנית מיתית גבוהה ועמוקה. התגובות של איתן הבר מעידות על הזעזוע מהעובדה שאין זה “רסקולניקוב” אלא “סתם ילד”.

הנאשם מודע לפער העז הזה. כפי שהוא מודע לאי־יכולתו להסוות את הפער באמצעות טקסט פוליטי ממשי. אין לו טקסט כזה. עכשיו, לאחר מעשה, הוא תופס שאין לו טקסט ממשי, אלא רק בבואת טקסט, או טקסט־דמה, ההולך ונמוג ככל שמתייצבת העובדה ש“החיים הישראליים לא הסתיימו”. והיא מתייצבת בתודעת הנאשם, גם אם טקס־הטלוויזיה בבית המשפט כמו משהה אותה.

הפער הזה מזמין הסוואות והסחות. מזמין הבעות כמו חברמניות, צחוקים, חיוכים, לעיסת מסטיק. ואלה, הִנם כבר עכשיו על גבול פעולת שרירים בלתי רצונית.

הנאשם סובל מאי־יציבות הדימוי התקשורתי שלו. לעתים, הוא הדמות המרכזית והשב“כ הוא פרסונה נספחת ומאיירת. לעתים, השב”כ הוא הדמות. לעתים, כשהתקשורת עוסקת בשב"כ, הנאשם, בעיני עצמו, ממוזער לדמות מרכזית בסרט וידיאו משפחתי חובבני. הצחוק והמסטיק הם אביזרים בסרט פרטי המתעד מנגל.

אם המשפט יתארך, יש סיכוי שהנאשם יתחיל להפעיל רפרטואר העוויות לא תקניות, ולאחר מכן להחריף העוויות אלה. הצחוק, כמו בפעולת תמיסת צילום כושלת, יתעוות להעוויה.

הנאשם, כבר היום, סובל מאי־בהירות בכל הנוגע למושג “תִגמול”. הנאשם פעל גם על בסיס ההנחה שהוא צפוי לתִגמול חברתי ונפשי מסיבי, לפחות מצדה של דעת קהל המוכרת לו, והמסוגלת לספק לו גאווה או נוחם. בדיקת הנאשם, על פי שדה־הטלוויזיה, מסגירה חסך מתגבר שלו בתחום זה. בשל קושי בקריאת מציאות, הוא, בתוך תוכו, מופתע מזניחת הרבנים אותו. הרגשות הטבעיים של בני משפחתו אינם נחשבים בעיניו כתִגמול. דילול התִגמול עד להיותו בלתי מוחשי עשוי לגרום לאובדן שפיות של הנאשם. עד כה, הנאשם מזהה בהופעות הטלוויזיוניות סוג של תִגמול.

הנאשם סובל מעזובה לשונית. הטקסט שלו בסיסי. אינטליגנציית השפה שלו זהה לזו של עצרות ופלקטים. אין בשפה שלו ממד דתי או תורני. אבל, מול הנמענים שלו, שהם הממוצע של החברה והתקשורת הישראלית, אין הכרה שנכות שפה זו תהיה בעייתית. אם יתפתח משפט פוליטי, צפוי שהנאשם יצרף את “הרבנים” לרשימת הבוגדים שלו.

לא מעט ישראלים מביימים עצמם, לאורך חייהם כאן, לקראת מצבים ידועים. וזהו ביום אוטומטי, שאינו מעיד בהכרח על משאלת נפש. הוא מעיד על קולקטיביות ועל העובדה שאנחנו מפנימים את הטקסים שלנו. הישראלי מביים עצמו כ“חייל זוכה צל”ש“, כ”אב שכול נוכח כתב ‘מבט לחדשות’“, כ”זוכה היחיד בטוטו של שבת ה־12 מיליון שקל“. וכן, כ”איש שספג את הכדור במקום יצחק רבין".

הישראלי, אם כן, מביים עצמו לקראת מצבים שונים ואף סותרים, שכולם מוטמעים בחוויית החיים שלו כאן, ומונחים על ידי האופן בו חוויה זו מתוארת על ידי התקשורת ומעוצבת על ידי המכשיר ששמו מיתוס.

ייתכן שבתוך תוכם, ובעל כורחם, יש גם מעט מאוד ישראלים, המדמים עצמם במקום יגאל עמיר “כנאשם בבית המשפט מול התקשורת”. לא “כיגאל עמיר הרוצח את רבין”. הם לא מדמים עצמם צוחקים ולועסי מסטיק, כי אלה מסמנים עבורם קריאת מציאות לקויה.

מעריב, 22.12.95

מעריב

קבוצה 4 תמונה של עמוד העיתון בו מאמר של אדם ברוך

קובי מידן שואל: מה שלומך?

משך הזמן הדרוש לקופץ־מוט להתחמם, לנוע שלוש־ארבע פעמים על צירו, לבחון פעם נוספת את המטרה ואת הרוח שבגבו, ולעשות את המרחק עד רף הקפיצה – כמוהו, פחות או יותר, כמשך הזמן הדרוש לקובי מידן, “פגישה לילית”, לחלץ מעצמו את השאלה “מה שלומך?” תוך סדרת מבטיו והבעות פניו, המוכרות גם מההיסטוריה של הקומיקס כ“אינטלקטואליות”.

שישי, מעריב, 9.5.97

“אונס”: למה עם־הארץ מככב?

נמסר כאילו מאיר אריאל, זמר ומשורר, הגדיר אונס כ“אהבה בהילוך גבוה”. כלומר, הקל ראש ב“אונס”, שהוא מהתועבות המבחילות ביותר. ודברים אלה הופצו ברדיו, צוטטו בעיתונות ועוררו מחאות. ולצדן, פורסמה הכחשת מאיר אריאל. והכול תקווה שאכן אדם חביב ותמים זה לא אמר כך.

ומכאן והלאה, ברשימה זו, העניין אינו מאיר אריאל, אלא התקשורת וחלק ניכר מן המרואיינים שלה.

והשאלה היא: עד מתי עשרות בני אדם יתראיינו בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, על עניינים מהותיים ודלקתיים, שאין הם סמכות בהם, והם מוזמנים בשל נטייתם לחפף ולהתחפף?

הנה, מר לחי־חמור, שחמורים מומחיותו, ובפרט חלומות של חמורים, מתראיין על החלטת רובינשטיין וארבל. ומאידך, מר בן־חומץ, שהיין כל חייו, מתראיין על חמורים וחלומותיהם. עד שהארץ מלאה סברות־אפס, שטויות וקש. ואף סנסציות זולות, שהונפקו על ידי בני אדם מחוסרי ידע, מחוסרי שפה, או מחוסרי אתיקה.

בני אדם שגורו לכך על ידי התקשורת, מבלי להבין שלאמיתו של דבר התקשורת אדישה אליהם, וצורכת אותם כחומר בעירה. סנסציות זולות בענייני מדינה, מוסר, דת. מגרים את עם־הארץ שינסר לו כלבבו על השואה, על הביטחון, על הקב"ה.

מילא עם־הארץ, גם הוא, מסכן, רוצה להיות “מענטש” (בן אדם מהיישוב), והרדיו, מבחינתו, הִנו הזדמנות טובה – אבל, על המראיינים, שרובם אינו עם־הארץ, חל כאן הכלל:“לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

מהו המכשול? מיהו העיוור? עם־הארץ, המגורה והנדחף “להביע דעתו”, הוא “העיוור”. הוא עיוור לעצם היותו עם־הארץ, להיותו חומר בעירה וקוריוז תקשורתיים. והמראיין, ועצם התקשורת, הם “המכשול”.

שישי, מעריב, 6.6.97

ואז פגשתי את דן שילון, והשתניתי

ואז, בשבוע שעבר, אצל דן שילון, צעיר סימפתי סיפר כיצד פגש לראשונה את דן שילון. סיפור על דלת סגורה, דלת פתוחה, דן שילון כמנכ"ל. והוא סיפר זאת לשילון עצמו, בשידור של שילון, כאילו פגש אותו צעיר את השכינה עצמה. רק טבעי שהשכינה אולי אינה זוכרת פגישה זו, כי הפגישה לא השפיעה על הביוגרפיה של השכינה. ואילו הצעיר הסימפתי זוכר גם זוכר, מאז ועד היום.

עוד אתה משתומם על כך שדן שילון מתיר, בתוכנית שלו, חנופה שכזו כלפיו, אף אם היא עדיין תמימה – וכבר, בעל כורחך, אתה מוצא עצמך שואל: ובאמת, מתי אני פגשתי לראשונה את דן שילון? מה קרה לי תוך הפגישה ולאחריה? מה השתנה בי? האם גם הוא זוכר פגישה ראשונה זו? האם גם חייו שונו? על מה דיברנו? על זובין מהטה? על יעקב לוינסון? והאם בכלל פגשתי את שילון עצמו, או רק את תהילתו?

שאלתי את עצמי, וניסיתי להיזכר באותה חוויה. ובכן, אני זוכר שהשתניתי באותה פגישה. אבל לא זוכר באיזה מובן השתניתי. למה? הדחקה? צריך לברר. אני חייב את הבירור הזה לעצמי, להמשך התפתחותי. אם אני יתחיל לשכוח דברים חשובים כאלה, אני עוד יגמור רע.

שישי, מעריב. 11.7.97

אבל לבי יצא לראש העיר ערד

הדרמה לא היתה במופעי ערד. הדרמה והדילמה היו באייטם של “מבט” על ראש העיר ערד וההורים השכולים, שלבשו שחור ומחו נגד תוצאות חקירת אסון ערד, בו ילדיהם קיפחו חייהם.

וזה מה שהיה: המצלמה על שני ההורים. הם מאשימים. הלב איתם. ראש העיר מתקרב למקום. המצלמה אליו, וממנו אליהם. הורה צועק לראש העיר: “מנוול!” המצלמה על ראש העיר. והוא, כצפוי, כמעט חסר מענה. הוא מתרחק מעט מהמקום. המצלמה אחריו. הוא כבר כמעט נסוג מהמקום. המצלמה חוזרת להורים השכולים. ההתקפה המילולית נמשכת. ראש העיר נסוג. בידיו בקבוק מים מפלסטיק. הוא מוסר אותו למישהו, נבוך, מתרחק, כמעט נמלט. התוצאה: הסימפתיה עם ההורים, אוטומטית, וראש העיר הנמלט, “אשם”.

האומנם? האם לא מצלמת הטלוויזיה היא שיצרה את “הנמלט” מול “הצודק”? אם לא היתה מצלמה, ראש העיר אולי לא היה נמלט. המצלמה, והידיעה שנוכח המצלמה אין לו סיכוי לצאת טוב – הבריחו אותו.

לבי, כמובן, עם ההורים. אבל, בקטע מסוים זה, לבי היה עם ראש העיר. אם היה מיומן, לא היה נסוג. ברגע שאתה נסוג מהמצלמה, בנסיבות שכאלה, אתה אשם, רע, מופלל, מסומן. ראש העיר לא הבין שהוא עצמו יוצר דרמה, בה הוא “הרע”.

אתם, הצלם והעורך, מה אתם עושים? לכאורה, תיקו. או־או. תלוי מי המזמין. הרייטינג המזמין, או הסולידיות המזמינה. רייטינג מוכר, סולידיות לא. תיקו. כלומר, אין תקנה אחת. אין כלל אחד קובע. אין הוראת תיקון נוכח אובססיית הדרמטיזציה של התקשורת. ואגב, מה הקשר בין תיקו לתיקון? לפי הזוהר, תיקו הוא “תיקון” שנפלה נו“ן סופית שלו, ונעשה תיקו (לא מתוקן, לא פתור) עד שיחזור לו נו”ן.

אבל, לא תיקו ואין תיקון. ובעצם, אין דילמה. העסק ברור: 99 אחוז מאנשי התקשורת היום יצלמו וישדרו את נסיגת ראש העיר. כי זו טלוויזיה. דרמה בכל תנאי. ואם ראש העיר תורם את הדרמה, הרי זו כבר דרמה שהיא “מציאות לא מבוימת”. לא תתפסו את רוני מילוא או את אהוד אולמרט נמלטים כך. וצ’יץ, גם בתקופת הסקאדים, פשוט נכנס במצלמה.

שישי, מעריב, 25.7.97

צניעותו של הרב אייכלר (הלכה)

בשבוע שעבר, במהלך “פופוליטיקה”, הרב אייכלר פרש מדיון בעניין מיסוד הזנות בישראל. למה? “מתוך צניעות של תלמידי חכמים”.

צניעות של תלמידי חכמים?! והלוא הרמב“ם (“מדע”) פוסק: “תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וחיות”. צעקות וצווחות מרובות ב”פופוליטיקה", ובכלל הופעה קבועה בטלוויזיה מפחתת צניעות. איש, כולל אייכלר, לא יושב בטלוויזיה מרוב צניעות, ולשמה.

מילא, הרב ישראל אייכלר. שינסר לו כלבבו, ויקבע לעצמו עד מתי מנסרים, וממתי אין מנסרים בשל “צניעות”. אבל, האומנם, לפי ההלכה, אסור לאייכלר זה לדון בפומבי בזנות ובמיסוד הזנות?

התשובה שלילית. מותר לאייכלר, ובפרט לאייכלר. למה? ההלכה, מטבעה, דיון פומבי בכל נושא שעל סדר היום האנושי. מבחינתה, אין נושא גבוה מדי או נמוך מדי. ההלכה דנה בבעילה ובספק בעילה. והיא דנה במחשבות. כלומר, גם בפיזי וגם במופשט. הרב עובדיה יוסף, כפוסק, מתייחס גם לרכישת מניות במפעל העובד בשבת, וגם לשאלה אם מים של מקרר־קרח כשרים לנטילת ידיים, או שהם מים שנעשתה בהם מלאכה.

ההלכה פומבית, מודפסת ויוזמת תפוצה. מבקשת להיות בחזית הדברים. אין נושא פנוי ממנה. לעתים, נוסחתה כמוסתית ומשתמעת. ובדרך כלל, ישירה. בעניין מיסוד הזנות, כמוסתית. בעניין גמילות חסדים, ישירה.

ואמנם נכון, ההלכה ניסחה קוד מיוחד לתלמידי חכמים. קוד הבנוי גם על המתח צניעות־יוהרה. ואמנם נכון, ההלכה ממליצה לתלמיד חכם אמיתי להימנע מהופעה פופוליטיקית מיוחדת וחד־פעמית, בנושא שכזה. מדוע? מחשש כישלון הופעה, בשל חוסר ניסיון. ומחשש לצים וליצנות.

אבל הכוונה לתלמיד חכם אמיתי, זה שכלל לא רואה טלוויזיה – ולא לאייכלר זה, שמשום־מה הופעה בטלוויזיה הִנה משימתו שבוע־שבוע.

ובכלל, ההלכה אינה ממנה לעצמה נציג לחצאין או לשיעורין. ולא נציג שמכסה אותה בסרק של “צניעות”. אתה כבר שם, בטלוויזיה, אז אל תיתקף לנו בצניעות. נשאלת על פדיון שבויים לפי ההלכה, תענה. נשאלת על מיסוד הזנות, תענה.

ומה תענה? שההלכה מתנגדת לכך. כי ההלכה, שיסודה תובנות נורמטיביות, גורסת שמיסוד שכזה מאשר או יוצר נורמה. והיא שוללת נורמה זו תוך שהיא מכירה בצורך של יחידים.

שישי, מעריב, 1.8.97

רצח ברז, ערוץ 1. רע

למה המשטרה העבירה לערוץ 1 את הטייפים של חקירת רצח תמר ברז ז“ל? למה ערוץ 1 שידר אותם? האם החשוד כבר נשפט והורשע? האם משפטו מתנהל בטלוויזיה? למה אמנון אברמוביץ', האמון על יחס מסויג וביקורתי כלפי המערכת, הסכים לשבת ב”יומן" המקרין “סרטי משטרה”? למה הפסיכולוג מסר ב“יומן” עדות על “אופי הרוצח”, לפני שמסר אותה בבית המשפט? למה הפסיכולוג השתמש בהגדרה “רוצח סדרתי”? האם הפסיכולוג, בעקיפין, “משדר” תיאוריה משטרתית לפיה החשוד מעורב בפרשיות רצח נוספות? האם הפסיכולוג “עובד משטרה”? מדוע עורכי ערוץ 1 (קירשנבאום, שטרן) מתעלמים מזכות הנאשם להישפט בבית המשפט? רייטינג כחזות הכול?! האם ה“יומן” (ישראל סגל) באמת מאמין שבכוחו להתחזות לתקשורת אינטלקטואלית ואחראית, כשהוא סוחט יצרים, מציצנות ופורנוגרפיה, במסווה של “שידור מיוחד על רצח ברז”?

שישי, מעריב, 28.11.97

ערוץ 1, קנטור. סרט משטרה

“הערוץ הראשון חושף לראשונה את סרט שחזור הרצח” )קנטור מתאר למצלמת המשטרה כיצד חישמל למוות את אשתו ובנו, גרר אותם למכונית וגו'). האומנם ערוץ 1 חושף? האומנם לפנינו פעולה או הישג עיתונאיים של ערוץ 1?

לא. ערוץ 1 לא חשף ולא בטיח. ערוץ 1 פשוט קיבל מהמשטרה עצמה את סרט השחזור הזה, והקרין אותו. דיוקנו של ערוץ 1 כתועמלן או כסוכן של המשטרה.

ערוץ 1 (“יומן”, שפירא, אחימאיר, אברמוביץ') לא השקיע תעוזה או ידע עיתונאיים בהשגת החומר הזה. דיוקנו של ערוץ 1 כערוץ המשטרה.

למה הערוץ הממלכתי הקרין את סרט המשטרה הזה, המפליל את קנטור, בעוד קנטור רק בחזקת חשוד? האם הערוץ הממלכתי רואה עצמו זרוע של המשטרה? מה דחוף לערוץ הממלכתי להקרין תערובת זו של פורנוגרפיה נפשית ושל הפרת זכויות האזרח (של קנטור החשוד ברצח הכפול)? רייטינג?!

שישי, מעריב, 30.4.99

“קלטת הזוועה”, ערוץ 1. מה חסר?

מה חסר בטקסט של גלעד עדין, שהציג בשבוע שעבר, ב“מבט”, את “קלטת הזוועה” (אונס והתעללות)? הנה מה שגלעד עדין לא אמר לצופים: "גבירותי ורבותי, בעוד חמש שניות, אנחנו מקרינים קטע מקלטת זוועה (אונס והתעללות בעוזרת בית), שהגיעה אלינו מהפרקליטות, המכינה כתב אישום נגד החשוד באונס. לא אנחנו גילינו את הקלטת. לא אנחנו חשפנו את הפרשה. אנחנו מתפקדים כאן כקבלנים של המשטרה והפרקליטות. כן, הערוץ הממלכתי מתפקד כשלוחה של המשטרה והפרקליטות. אם היינו מסרבים לשדר את הקטע, שעוד מעט תראו, הם היו מעבירים את הקלטת לערוץ השני.

"אמנם הנאנסת הסכימה לשידור הזה, אבל מי כמונו יודע שחוק ‘כבוד האדם וחירותו’ מורה לנו להגן עליה, ולא לפלוש לפרטיותה, ולא לשדר את הקטע – כי החוק הזה נועד לחלש שאינו מסוגל להגן על כבודו וחירותו, ולעתים אף אינו מסוגל לזהות את כבודו וחירותו, ואנחנו, הממסד, אמורים להיות המגן הזה. כלומר, צופים יקרים, אנחנו דורסים את החוק הזה, ובמקומו אנחנו מייצרים את הטענה ששידור הזוועה, שבעוד חמש שניות תראו, נועד להגביר את המודעות ביחס לאלימות נגד נשים. הטענה הזו מצחיקה גם אותנו, אבל, מי יודע, אולי תאכלו אותה.

“זאת ועוד זאת: אמנם אנחנו מציגים את הקטע המזוויע כחדשות, במסגרת ‘חדשות מבט’, אבל אנחנו יודעים שאין אלה חדשות בכלל, כי לא הבאת החשוד למעצר עניינה אותנו, אלא קטע הזוועה, ואת הקטע ניתן להקרין גם בעוד שבוע בתוכנית דיון. אבל, צופים יקרים, כיוון שאין לכם מושג מה חדשות ומה לא, אנחנו משחילים לכם את זה כחדשות. אנחנו, גבירותי ורבותי, משדרים את הזוועה, כי פשוט אין לנו כוח התנגדות. אין לנו כוח שלא לשדר אותה. כי אנחנו כבר לא יודעים מה הולך, מה לא הולך. ולא העברנו את הקטע להנהלת הטלוויזיה, אלא סגרנו את זה בינינו, במחלקת החדשות, כי חששנו שההנהלה תעכב את השידור. גבירותי ורבותי, אלה העובדות, וזהו מצבנו הנפשי־מקצועי.”

שישי, מעריב, 16.2.01

משטרה ותקשורת (יחסים)

המשטרה הוציאה צו המחייב את “ידיעות אחרונות” למסור לה תצלומים מהפגנות הימין האחרונות, בשביל לזהות פעילים בהפגנות. העיתון מסרב. העיתון צודק. העיתון אינו זרוע של המשטרה. אנחנו דמוקרטיה. רק כאשר המדינה כלל אינה יכולה לפעול למניעת פשע, נכון לדון בדרישה כזו. רק אז. וזה לא המקרה כאן. ומה ברקע? בעשור האחרון התעצם קשר מפוקפק בין המשטרה והתקשורת: חלק מההדלפות מתוך חקירות שונות מגיע מהמשטרה, וחלק מווידיאו־חקירות מגיע מהמשטרה לטלוויזיה. זה נהנה וזה נהנה. אבל ההגדרות (“משטרה” ו“תקשורת”) מיטשטשות. ואז? המשטרה כבר מצפה שהעיתונות תמסור לה את הצילומים הנ"ל. כלל טבע: ברגע שהקשר מפוקפק, דבר אינו מובטח עוד. עצמאות התקשורת אינה מובטחת עוד. ומחר תוצג הצעת חוק צדקנית, כמו פטריוטית, המחייבת את התקשורת לסייע למשטרה, בשם טובת העם והמדינה.

שישי, מעריב, 1.4.05

ג’ואריש. צ’יץ'. מהי נקודת המבט?

“נקודת מבט”, מלבד שהיא מובנת כפשוטה, היא מושג בתחום הקולנוע, הצילום, לימודי התרבות וההיסטוריה. כלומר, מי מספר לנו את הסיפור? מי עורך אותו ומפיץ אותו? ג’וארישי מספר את סיפור שכונת ג’ואריש, או עיתונאי ישראלי, תושב תל אביב, המגיע לשכונה זו לארבע־חמש שעות? האם הסיפור “האמיתי” מסופר באמצעות מצלמה הצמודה לכתפו של קהלני, שר המשטרה, המדלג בין המשפחות היריבות? כיצד השייח' קהלני מקבל כמעט את כל העיתונות, וג’ואריש פתאום הופכת ל“סיפור של קהלני”?! המוות (ג’ואריש) כחאפלה (תקשורת־קהלני)?!

למה רק טיל אחד שנורה בטעות לשכונה יהודית, הצליח לעשות את ג’ואריש (עשרים ושש גופות עד כה) לסיפור ישראלי, אחרי שבמשך שנים, ג’ואריש“קרתה על הירח”? האומנם הסיפור הזה מעכשיו “ישראלי”, או שהוא עדיין אמצעי להנמכת הדיוקן הערבי־ישראלי? מדוע מלחמת כנופיות פרדס כץ ועמידר היא “שיקגו”, על פי התקשורת המספרת את הסיפור, ואילו מלחמת כנופיות ג’ואריש היא “מום גנטי”?

“אל תסתפק בנקודת המבט של השליט” – אנחנו חוזרים ומשננים לסטודנטים שלנו בבתי הספר לצילום, לקולנוע, ללימודי תרבות. אל תהיה חלק ממערכת ארוגנטית וקהה השולטת בציוד התאורה ובאמצעי ההפצה (עיתונות וטלוויזיה).

ועוד נקודת מבט. מאיזו נקודת מבט בדיוק מסתכל צ’יץ' היום על יפו, עם מינויו לראש צוות ניהול נדל"ן יפו? מנקודת המבט של מי שהיה ראש העיר, משך שנים, ויפו לא היתה אז בראש מעייניו? האם מי שמינה אותו ראה את צ’יץ' מנקודת המבט של תושבי יפו, ערבים כיהודים?

לינוק מהשד, לישון עם השד

טלוויזיה, שני הערוצים. למה הם מראיינים ומארחים זה את זה נון־סטופ? למה זה מ“מבט” מרואיין על ידי זה מ“תיק תקשורת”, והאישה של “יומן תרבות” מרואיינת על ידי האיש של יום שישי, שמרואיין על ידי האיש של “שיחה לילית”, אחרי שרואיין אצל האיש מהתוכנית של יום שני, שראיין את האיש של יום רביעי לקראת תוכניתו החדשה בערוץ השני, לאחר שהאישה מהערוץ הראשון, שהופיעה כל יום שני ולמדנו עליה הכול, הופיעה אצלו ביום חמישי כדי להציג את “עולמה הפנימי האמיתי”?

למה אנשי הטלוויזיה מראיינים את עצמם, זה אצל זה, ללא הפוגה? בגלל שילוש אוראלי, בגלל שלוש תשוקות מתואמות: לינוק מהשד, לישון עם השד, להיבלע בשד.

שישי, מעריב, 5.12.97

דן סממה בין השיחים. מה זה?

“יומן”, ערוץ 1, “הפרשה הסורית”: דן סממה מסייר בשכונה בה מתגורר איש המוסד החשוד בהטיית מידע. סממה מציג את השכונה ומשוחח עם שכנים על החשוד.

בשביל מה ה“יומן” (ישראל סגל) בכלל שלח את סממה לסיור הזה? לאיזה ידע ציפה משכנים תמימים, בשעה שכל מערכת המודיעין המתוחכמת והערמומית, במשך שנים, לא עלתה על איש המוסד הזה? ובכלל, איזה מעמד יש ל“שכנים” באייטם שכזה? ואם “השכנה משמאל” היתה אומרת, כמו בבלש אנגלי טוב, שהיא מזמן חשדה בו, לפי יחסו לכלב שלו, אז מה אז?!

“השכנה”, בתקשורת הנאיבית, הִנה חלק מזירת האירוע (הפשע). סוג של עדות מדובללת: “הם היו זוג נהדר”. וסוג של “צבע” חצי הבלותי: “רק החודש הם עשו רמונט”.

ובמקרה של סגל, שאינו בדיוק תקשורת נאיבית, “השכנה” הִנה גם אמצעי לעקוף את איסור פרסום שם החשוד, ולזהותו (בערך) על ידי שכונתו.

האם אכן התחכם לצנזורה? לא. כי הרי לא נוצר זיהוי מדויק. מה כן קרה? סגל הנחה את הצופה להפעיל סטריאוטיפים וספקולציות: איפה זה המקום הזה? גני־עם, שכונת בורוכוב, הדר־רמתיים? או, “תשמעי, מלכה, זה כנראה שימון מאפקה הישנה” – “שימון? מי היה מאמין?!”.

וזו גם מניפולציה רעה. הצופה רואה שכונה ארץ־ישראלית מובהקת, וה“יומן” רומז: הנה, האיש הרע הזה, שכמעט גרם למלחמה עם סוריה, הוא ישראלי שורשי, המתגורר בשכונה שורשית. כלומר? גם מלח האדמה בוגד בנו! אי אפשר כבר להאמין לאף אחד!

חבל שסגל ו“יומן” נהדפים מדי פעם מכלליה החמורים והנאורים של תקשורת מקצועית. לפני כשלושה שבועות, ה“יומן” הקרין סרט משטרתי על שחזור רצח תמר ברז ז"ל. כלומר, חרג ממהותו התקשורתית העצמאית, ופעל כשלוחה של המשטרה. והשבוע, הדהירו את סממה, הנוטה לתרועתיות, כדי לייצר חרדה (מניפולציה): “גם ארץ־ישראל הישנה חולה”. כאילו, “האיש הרע הזה” אינו מקרה אחד פרטי, אלא אפידמיה.

סגל ואברמוביץ' עושים יומן חדשות איכותי, ונסיגות כאלו מעכבות את התפתחות ה“יומן” לליגה בפני עצמה.

שישי, מעריב, 12.12.97

אמנון לוי. לקט הוא סיפור

היה נדמה לי שכבר ראיתי את כל אלה אצל אמנון לוי, ובאמת היה זה מין לקט מתוכניות שהיו. והלקט הזה נראה כל כך חי, אחלה, אותנטי, חשוב, מגרה, רלוונטי, הכרחי, אקטואלי, מחכים, בלעדי, מלבב, מרענן, עשר, ובעיקר כל כך מייצג – עד שמתבקשת הצעה זו: אל תזמין בכלל אנשים חדשים, כי הישנים מייצגים היטב איזה חדשים שלא יהיו, ואל תעשה תוכניות נוספות, רק תייצר מתוך המצאי שלך לקטים למיניהם, עוד ועוד לקטים בעריכות ובהרכבים שונים, ואתה, למשל, יכול לתת חצי קופטש עם שמינית סגל עם רבע גלרון עם שמינית ציפי פרימו מחולון, ותשדר אותם בחוזרים כאלה, מתוקים כאלה, מרתקים כאלה, רלוונטיים כאלה, רצויים כאלה, ובעיקר מייצגים כאלה.

שישי, מעריב, 23.1.98

אלון בן דוד. לקראת דוברות?

אלון בן דוד, הכתב הצבאי של ערוץ 1, נמצא על סִפה של השלמת הזדהות עם הצבא ומשרד הביטחון. השפה, תפיסת הנושא וההדגשים המוכמנים והגלויים שלו הולכים ונוטים לעבר מנטליות של דובר (לא בהכרח מודע) – ועל כן מתרחקים והולכים ממנטליות של כתב צבאי מודרני, שאינו חדל רק בשל תכונותיו העצמאיות והאנליטיות להיות פטריוט.

שישי, מעריב, 14.2.98

בעניין אמו של בן ישי

“מילא, אני יודע ומבין את זה, אבל מה אמא שלי כבר יודעת בזה?” – כך, פחות או יותר, רון בן ישי שאל את מפקד חיל האוויר (“פגוש את העיתונות”). הנושא היה, כמובן, אנחנו והעיראקים. אז באמת חשבתי טוב־טוב על אמא של בן ישי, כמשל לכל האמהות של כל הכתבים והפרשנים הצבאיים. על מה שהיא יודעת בזה. וגם קצת על מתי בעצם הכתבים והפרשנים יודעים מה שהם יודעים.

אני עוקב אחרי הופעות הכתבים והפרשנים, וגם עבדתי איתם קצת בחיים, ולא יכולתי להיזכר מתי מישהו מהם באמת ידע משהו ממשי על משהו ממשי, לפני שהמשהו הזה ממש קרה. ומה הם כן ידעו? הם ידעו על משהו אחרי שהמשהו הזה קרה בפועל.

וכאן, היה להם ויהיה להם יתרון גדול על אמא שלהם. איזה יתרון בדיוק? יתרון של שש עד 24 שעות. אלה השעות בהן הם יודעים על מה שקרה, לפני שאמא שלהם יודעת על כך מהרדיו, מהטלוויזיה הישראלית או מסוכנויות זרות.

ואז, מה בעצם קורה בשש עד 24 שעות ההפרש האלה בינם לאמם, מבחינה מהותית? שום דבר מיוחד: גם הכתב הצבאי, גם אמא שלו (וגם כולנו) פשוט מזדקנים בעוד שש או 24 שעות.

שישי, מעריב, 13.3.98

איך זה הגיע לאלון בן דוד?

הכתב הצבאי של ערוץ 1 מסר על פגישה חשאית בצרפת. הנושא: לבנון, הסדר, נסיגה מלבנון. וערוץ 1 מסר על פגישה זו כגילוי מיוחד, כחשיפה של חומר כמוס. האומנם גילוי של ערוץ 1? האומנם חשיפה? – או שמא לא בדיוק? או אפילו לגמרי להפך: ערוץ 1 הוזן על ידי הממשל. לתועלת הממשל. בעיתוי ובמידה שנקבעו על ידי הממשל.

הממשל מעוניין שתשומת הלב תוסט מעט מהעניין הפלסטיני. העניין הלבנוני מסוגל לעשות זאת. לפחות לשבועיים־שלושה. וכדי שזה יקרה, חייבים לייצר נפח מלאכותי סביב העניין הלבנוני. איך? מדברים על אפשרות פינוי עצמי מלבנון. נוסעים פה ושם לפה ולשם. מייצרים אינטנסיביות של מהלך פוליטי־ביטחוני. מזליפים לתקשורת על נסיעה חשאית של לוברני ואחרים לפריז. או גורמים לתקשורת להאמין שהיא הגיעה בכוחות עצמה לסיפור הנסיעה לפריז. יש לכך שיטות בדוקות. וכך, שוב ושוב, התקשורת בשירות הממשל.

כל זה לא אומר שבמקרה זה (צרפת, לוברני), אלון בן דוד לא הצליב מידע, תאריכי נסיעות, היעדרויות קצרות, ונעזר במקורות צרפתיים ולבנוניים כדי לייצר ידיעה חדשותית עצמאית. אם אכן אלון בן דוד כך עשה, הוא ראוי לשבח, וכל הטקסט הנ"ל אינו מתייחס אליו ולידיעה זו.

ובימים אלה, במסגרת שיעור קריאת טלוויזיה בקמרה אובסקורה, נסרוק ידיעה זו של בן דוד. ומה נעשה אם גם לאחר סריקה חוזרת ונשנית (לפי צילום וידיאו שלה) לא נגלה בה את סימני הבִטחה האופייניים לבעלים אמיתיים של ידיעה, ונגלה בבואת סימנים של “ציטוט”, של “קריינות”? האם אז סירובו של לוברני להתראיין לבן דוד יובן כניסיון מגושם שלא להזדהות כאחד המקורות האפשריים של הידיעה?

שישי, מעריב, 20.3.98

כתב צבאי או דובר סמוי?

הכתב הצבאי של הטלוויזיה הציג טבלאות המשוות בין השנה שעברה לנוכחית: בעוד פעולות החיזבאללה נגד צה“ל הוכפלו ב־98' – מספר חללי צה”ל קטן.

לכתב הצבאי אין יכולת למספר את פעולות החיזבאללה. אלה נתונים מודיעיניים צבאיים. הכתב הצבאי קיבל את הנתונים מצה"ל או ממערכת הביטחון, אבל לא הציג לצופה את הדברים כהווייתם: “נתונים אלה, המוכיחים כי השנה פחת מספר הנפגעים… סופקו לי על ידי מערכת הביטחון, ואין לי יכולת לאשר אותם.”

הכתב הצבאי תיפקד כדובר מערכת הביטחון והטה את הצופה לצד שוללי הנסיגה מלבנון. זו כתבוּת צבאית לא ראויה.

שישי, מעריב, 18.12.98

הפטריוט, האינפנטיל, הכתב הצבאי

קטיושות. “צה”ל יגיב בכל האמצעים העומדים לרשותו". אחד האמצעים העומדים לרשותו הוא הכתבים הצבאיים. הכתב הצבאי לדורותיו, בשעת קרב, נסוג מהגדרתו כעיתונאי עצמאי חושב, אל תוך שורות הצבא עצמו, ונעטף מיד בדיבור ובמנטליות הצבאיים. פטריוטיות? אינפנטיליות? גם שערה אחת לא תישור מראשך הפטריוטי, כשתבין שזו בעיקרה אינפנטיליות.

שישי, מעריב, 2.7.99

“החץ”. חזרה לשנות השישים

הטלוויזיה הישראלית ו“החץ”. הטלוויזיה בשירות מערכת הביטחון. הטלוויזיה חוזרת לשנות השישים הבן־גוריוניסטיות. האזרח אינו יכול לסמוך על הטלוויזיה. טלוויזיה 99': ללא אינטלקט, ללא כושר עיתונאי בסיסי, ללא כלים אנליטיים וביקורתיים. ואתה, ישראלי יקר, עוד מעז לצחוק על הטלוויזיה העיראקית?!

הטלוויזיה השתתפה (בהתלהבות) בחגיגות החץ, שיירט והפיל סקאד מדומה, והעבירה לצופיה מסר מטעם מערכת הביטחון: “המציאות האסטרטגית באזורנו משתנה, בחורינו המעולים מציבים פתרון הגנתי לאיום העיראקי ולאיום האיראני, אנחנו גדולים, וממחר הישראלי יוכל לישון בשקט”.

מדוע הטלוויזיה מתפקדת כתועמלן של מערכת הביטחון? מדוע הטלוויזיה נמנעת מהצבת שאלות טורדניות? מדוע אינה לומדת מהניסיון הישראלי המצטבר? מדוח מבקר המדינה על הלוויין עמוס? מפאשלת סוללות הפטריוט שהוצבו בישראל? מהידע (הנגיש לכול) בדבר התפתחויות צבאיות טכנולוגיות מקבילות לחץ? מהניסיון הפשוט שלנו, שעל פיו רוב ההצהרות הנשגבות האלה מקפלות זנב לאחר יום או שנה? מדוע הטלוויזיה הישראלית נסוגה לשנות השישים הבן־גוריוניסטיות, שבהן כל ביטוי של קדמה צבאית־טכנולוגית הוצג כניצחון הגניוס הישראלי וכמענה אסטרטגי של הטובים (אנחנו) לרעים (הערבים)? החץ יספק הגנה מול האיום הבליסטי?! מדוע המסך מתמסר לדוד עברי, היועץ לביטחון לאומי?

הסיכוי של החץ להתפתח לפארסה צבאית טכנולוגית אינו נמוך, כי החץ עלול להיות חצי מיושן, חצי מאוחר וחצי מיותר. אבל הטלוויזיה הישראלית ממשיכה לשרת את המערכת, כבימי דוד בן־גוריון, כיוון שהפטריוטיות שלה עבשה, מתכונית וסתמית, וכיוון שהכושר האינטלקטואלי שלה נמוך. פטריוט טיפש גרוע מאויב אכזר.

גילוי נאות: ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2) הנושא על נגזרותיו העקרוניות הועלה באופן בהיר.

שישי, מעריב, 12.11.99

פרישה. מכתב לבן דוד

אלון בן דוד, עכשיו, עם הנסיגה מלבנון, תעשה בשכל אם תפרוש מתפקידך ככתב צבאי, ותשקיע את כוחך ותבונתך בתחום תקשורת אחר. מדוע תהיה כתב צבאי באשר הוא (כלומר, הדברים לא מתייחסים רק אליך), המתפקד כשלוחה מדובררת של צה"ל? מדוע תהיה כתב צבאי המיטלטל, בתוך שעה אחת, בין אופוריה לדיפרסיה? מדוע תהיה כתב צבאי המונחה להשתתף במקהלת “אף שריטה”, והנאלץ להציל את כבודו המקצועי באמצעות “סרטי החיילים”? למה לך, הרי כל החיים לפניך.

שישי, מעריב, 2.6.00

עודד בן עמי מגיש חדשות?!

עד אתמול בערב, עודד בן עמי (מוכשר, רהוט) היה דובר צה“ל, ומהבוקר הוא מגיש חדשות בערוץ 2. זה לא בריא. כי דוברוּת היא אופי, סוג של התמסרות, יכולת נפשית להגיש שירותים, ולעתים קרובות דוברוּת כרוכה בהזדהות עמוקה עם המערכת (צה"ל וכו'). ואילו הגשת חדשות, הכוללת מעורבות בעריכתן, מחייבת ריחוק מהמערכת וצינה מקצועית כלפיה. אגב, צינה וריחוק אלה אינם סותרים פטריוטיות אינטליגנטית. והנה, בעל כורחו, עודד בן עמי נראה ונשמע כשלוחה של צה”ל במערכת החדשות. זה לא בריא. אוטומטית, החדשות ייראו מוטות מעט, וענייני הצבא והביטחון ייראו כעיסוק בין חברים פטריוטים.

זה לא בריא, אבל זה מסחרי: ערוץ 2 מנצל מסחרית את העובדה, שכלל הציבור מזהה את בן עמי (רייטינג), ושבעיני צופים נאיביים בן עמי מגביר את האמינות והיוקרה של ערוץ 2: “צה”ל הגיע לערוץ הזה? סימן שהוא ממלכתי, אחראי ובעדנו". בכל הנוגע לתקשורת, מחצית מצופי הטלוויזיה נאיביים: לא מבחינים בין דוברוּת לפרשנות, בין ידיעה לדעה, בין ציטוט לייחוס.

וכך, עם עודד בן עמי, תוצר מנטלי ולשוני צה"לי מובהק, ערוץ 2 נפטר מהצורך לטפח ולתווך מגיש חדשות חדש וכו'. ומה יהיה? בן עמי יישאר בתפקידו החדש, כי בישראל 2001 סופו של המסחרי המצליח להיראות גם כבריא.

שישי, מעריב, 13.4.01

רון בן ישי

נוכח שביעות הרצון המהולה בסודיות שלו, התגנבה ללבי ההשערה כי רון בן ישי (“יומן”, ערוץ 1) השתתף בעצמו בפשיטה על ספינת הנשק הפלסטינית (או פיקד עליה).

שישי, מעריב, 11.1.02

חיל האוויר וערוץ 10 (אזהרה)

השבוע נכשל ניסיון לחסל את סגנו של זביידי, והתגובה של חדשות ערוץ 10 היתה: “משהו לא טוב קורה לחיל האוויר”. חיל האוויר עובד של ערוץ 10? עוד פישול אחד, וערוץ 10 יתחיל לעבוד עם חיל אוויר אחר?

שישי, מעריב, 3.9.04

הכתב הצבאי והבכיר (שירות)

בכיר בג’יהאד האסלאמי חוסל השבוע בג’נין, והכתב הצבאי (טלוויזיה) גילה לנו שהוא היה פצצה מתקתקת וכו'. אבל ייתכן מאוד שהכתב הצבאי לא ידע, עד דקה לפני השידור, גם חצי דבר על הבכיר המחוסל. ייתכן שהכתב הצבאי בעצם הקריא לנו טקסט שנכתב עבורו על ידי המערכת. מקראות ישראל. הטלוויזיה בשירות המערכת. ואם כך הוא, הרי זו פטריוטיות בגרוש של הטלוויזיה. פטריוטיות שסופה לפנות נגד הישראלי עצמו: כשיסתיים “השירות הפטריוטי” נגד הפלסטינים נגיע לישראלים. כי שירות הוא תודעה. בתחילה זה יהיה נגד הישראלי הכי חלש, ולאחר מכן נגד ישראלי חלש, ואחרי כן נגד ישראלי חצי חלש, וכן הלאה. מרגע שאתה משרת את המערכת – אתה משרת. למה אחת לחצי שנה אני חוזר לכתב הצבאי? כי הוא חוזר אחת לשבוע.

שישי, מעריב, 10.6.05

רוני דניאל מסביר (ערוץ 2)

ביום שלישי אחר הצהריים נקרא רוני דניאל (כתב צבאי) אל המסך להסביר את פעולת הסיכול בעזה שבה נפגעו אזרחים וכו'. להסביר את מניעיה, מהלכיה, מסלולה, שעתה, הצלחתה, כישלונה ואף את מוסריותה. נקרא, כאילו היה נציג רשמי של צה"ל. ואמנם רוני דניאל עמד פעם נוספת במשימה.

שישי, מעריב, 16.6.06

איתן בן אליהו (החבר’ה הטובים)

איתן בן אליהו, לשעבר מפקד חיל האוויר, הופיע גם השבוע כפרשן לעניין הכור הסורי שהופצץ או לא, ובפרט לעניין המודיעין הצבאי סביב הכור, וכמעט אין אלגנטי, ייצוגי וסמכותי כבן אליהו – אבל באותה שעה, לדאבוננו, מתגבר חשש שבן אליהו עלול חלילה לא להבחין תמיד בקו ההפרדה שבין פרשן צבאי לבין דובר של החבר’ה הטובים. עוד משהו בעניין הזה: שמתם לב שבפרומו העצמי של חדשות ערוץ 2 רוני דניאל מתגעגע אישית לאריק שרון? מה זה אם לא ירושה מתקופת הכתבים הצבאיים כחבר’ה הטובים? מה, אולי יש מצב שנראה בקרוב תוכנית “אריק שרון והחבר’ה הטובים מספרים על רוני דניאל”?

שישי, מעריב, 2.11.07

צה"ל: רוני דניאל (ערוץ 2)

מאיפה צה"ל יודע שהוא כבר תיקן את ליקויי מלחמת לבנון? מרוני דניאל (ערוץ 2).

שישי, מעריב, 1.2.08

הכותרות של דן מרגלית? בחיאת

“כמה כותרות ראשיות יש לך עכשיו בכיס?” שאל קובי (תמהני) מידן את דן מרגלית, בתוכנית “פגישה לילית”. ומרגלית הצטנע (אל תגזים, אל תגזים) ובאותה שעה התענג על האפשרות ששניים־שלושה צופים רושמים אותו בתודעתם כבעל בנק מיוחד כזה של כותרות ראשיות. ותוך אותה תוכנית אף למדנו ששלושה מנהיגים יהודים הציעו למרגלית כהונת יועץ שלהם: נתניהו, פרס ואברהם אבינו. נתניהו ופרס – עובדה. אברהם אבינו? שכל ישר. אם אברהם אבינו היה חי בתקופת דן מרגלית, הוא היה יודע (מקובי מידן) שאין תקשורת ואין ייעוץ תקשורתי מבלעדי דן מרגלית, שבסך הכול ניסה גם להנשים מכירת ספר שלו שראה אור לפני חודשים אחדים, באמצעות קובי מידן.

ובעניין הכותרות הראשיות הנערמות מדי יום בכיסו של דן מרגלית, עד שאין זה כיס אלא ממש שק. ובכן כך: לפני כשש שנים עבדתי בעיתון ערב, שרכש את מרגלית בתור מרגלית. ומיד, מהערב הראשון שלו במערכת ועד תום השבוע הראשון שלו בה, הלכתי אחריו במסדרון העיתון כדי לאסוף מהרצפה את הכותרות הראשיות שתיפולנה מכיסו הגדוש. ובסוף אותו שבוע כבר הבנתי, שעצם המעבר שלו לעיתון זה הוא (בעיניו) הכותרת הראשית.

שישי, מעריב, 13.3.98

שטרן ב־21 שניות? בזוקה ג’ו?

ב־21 שניות בדיוק הטלוויזיה הישראלית הממלכתית כיסתה את ציון יום השנה למותו של יאיר שטרן, מפקד הלח“י. ב־21 שניות מצלמת הטלוויזיה כיסתה את הקבר, הנשיא, המשפחה, יצחק שמיר, מעט נאספים, חיילות, זרי פרחים. והשירה המרוסקת של המנון הלח”י כבר נזלה לאייטם הבא של “מבט”. 21 שניות. מדוד. הטלוויזיה מתחרה בבזוקה ג’ו, וגם יכולה לו.

שישי, מעריב, 20.3.98

הדה בושס. מה בעניין שוקן?!

“כיצד התחסנת מפני התגובות הקשות של המבוקרים?” – נשאלה הדה בושס (“המעגל הקטן”), ותשובתה המפורטת לא כללה את גרשום שוקן, עורך עיתון “הארץ”, בו היה עיקר כתיבתה של בושס. חבל, ואפילו מצער, שהדה בושס לא אמרה את הדבר הפשוט והעובדתי הזה: “את רוב כוחי ככותבת צעירה (ו’אגרסיבית') שאבתי מהעורך גרשום שוקן, שהאמין ביכולתי… והעובדה ששוקן נתן לי להמשיך לכתוב, למרות תגובות קשות של מבוקרים, היא שהעניקה לי ביטחון והגנה מפני תוקפים מבחוץ ומבפנים. ואני אסירת תודה לו על כך עד עצם היום הזה… ועד כמה משמעותית עמדת העורך ביחס אלי, למדתי על בשרי לאחר שנים, כשחנוך מרמרי, עורך ‘הארץ’, פחות או יותר חיפף אותי, ומשה ורדי, אז עורך ‘ידיעות אחרונות’, אימץ אותי, ואחרי זמן־מה שוב חופפתי, הפעם על ידי אלון שליו, עורך העיתון לאחר ורדי”.

הדה בושס, הדה בושס, רבע שעה שלמה על הקריירה העיתונאית שלך, בלי אף מילה על גרשום שוקן?! את, שעינייך היו נשואות אליו תמיד, מנגבת אותו עכשיו במחי ראיון טלוויזיה אחד מהביוגרפיה שלך?!

שישי, מעריב, 27.3.98

מי העיב? בת שבע?!

בחדשות ערוץ 1, מיד לאחר תום מופע “פעמוני היובל”, נאמר שהחלטת בת שבע שלא להופיע “העיבה” על המופע. העיבה? בת שבע?! האם לא ההתערבות החרדית האלימה היא שהעיבה?!

לפני כעשר שנים רווח המושג “ניו ספיק”: דיבור מהופך, מכסה או פשוט מתעה. ואחד ממאפייניו של הניו ספיק היה החלפת סיבה ומסובב. ומי שערך את החדשות הנ“ל והדביק את ה”העיבה" הנ"ל ללהקת בת שבע, אולי כלל אינו יודע שהוא משתמש בניו ספיק. כלומר המשתמש הזה, אם אינו תם שנכשל, פשוט ציני בכוחות עצמו ומטעם עצמו.

שישי, מעריב, 8.5.98

“מטרה איכותית”

הישראלי יושב הרוס באולפן הטלוויזיה: אין באפגניסטן מספיק מטרות איכותיות (להפצצה אמריקנית). “מטרה איכותית” נולדה מתוך “פגיעות טובות”. השפה כתעמולה, כהסחה, כתחליף מציאות. איכותי: מי שבכלל ראוי להשמידו וכו'.

שישי, מעריב, 12.10.01

“להגיד את זה ביושר” (טלוויזיה)

לאחרונה מושחל לנו ביטוי חדש: “צריך להגיד את זה ביושר”. איפה? מי? נגיד ערוץ 1 על הפיגוע הקטלני במורג: “הפיגוע היה אמור להימנע, וצריך להגיד את זה ביושר”. ועד עכשיו לא דיווחנו ביושר?! אמנם דבר לא השתנה בתחום היושר של הכתב הצבאי, אבל הנה משחילים לנו יושר חדש, סינתטי, סוג של שתל לשוני. צופות וצופים יקרים: ברגע שאתם שומעים בטלוויזיה “יושר”, דעו שבאותה שנייה אתם מולכים שולל.

מה זה “עמעום”? (שפה)

בכיר חמאס חוסל בדמשק? ישראל הרשמית עמומה: לא מאשרת שזה היא. מהו, בעצם, העמעום הזה? זה תת־שפה ישראלית, שהחלה לנבוט בימי פעולות התגמול, הושעתה מעט, והתחייתה עם החיסולים הממוקדים. אבל זו שפה מלאכותית, כי היא מוכתבת מלמעלה (מהממשל), ולא מהשטח עצמו. השטח יודע: תגובת החמאס תגיע, העמימות תתנדף – ההרוגים יהיו הרוגים.

שישי, מעריב, 1.10.04

אשר על כן (טלוויזיה)

אחת לרבעון, נגיד, צומחת מהטלוויזיה (כל הערוצים) תפרחת לשונית מופרכת, מכוערת מבחינה לשונית, מוגזמת, קיטשית. פעם זה “בעת הזאת”, כאילו המדובר בעת הישנה, בעת העתיקה, בעת החדשה או בעת המודרנית, ועכשיו בעת הזאת, בעוד שאין המדובר בעת במובנה כמנת זמן גדולה ושגיבה, אלא בעכשיו ישראלי, צמוק, מיוזע, קצר ונואש, שכולו שעה או מקסימום יממה. אבל ה“בעת הזאת” כבר נעשה הליך לשוני מקובל (במיוחד בפי עסקנים). והנה לאחרונה צומח לו, לפי שעה בעיקר בערוץ 1: “אשר על כן”. מה זה? נדמה לי שזה בסך הכול: “לכן”. כל היתר (“אשר על”) מיותר כי הוא נפוח, מלאכותי, מתחזה כהדור, זר ומאומץ, כי אין הוא מתיישב סגנונית, קצבית, דקדוקית, הגייתית ונשימתית עם סך כל השפה שבפי הכתב הזה. אשר על כן זה מגוחך.

שישי, מעריב, 28.4.06

יען או בגלל (שפה)

כבר מתגלגלת לעברנו מילה נפוחה נוספת מכיוון אמצעי התקשורת, והיא “יען”. ואם בשבוע שעבר הארכתי בעניין המלאכותיות שב“אשר על כן” המגיע אלינו מחדשות ערוץ 1 – הנה אקצר ורק אומר שהישראלים המתהדרים ביען טובלים וסרק בידם, כי אין יען מתיישב עם סך כל הישראלית שבפיהם, אלא חורג ממנה כדי גיחוך. ישראלי, אל תאמר יען אלא בגלל. דוגמה? לא יען כי נאפת, אלא בגלל שנאפת.

שישי, מעריב, 5.5.06

כוונת מכוון (שפה)

בדרך כלל שפתו של גדי סוקניק (ערוץ 2) ישראלית, כלומר פשוטה וישירה, ורוב דימוייה מובנים וצפויים, ואין היא כומסת דבר – והנה השבוע, אגב מובארק, גדי סוקניק השתמש בביטוי “כוונת מכוון”. אבל לישראלי אין צורך ב“כוונת מכוון” בשביל שומעיו הישראלים, כי לזה די לו במילה “בכוונה”: כגון “הנשיא מובארק בכוונה אינו עונה על שאלה זו”. ואילו “כוונת מכוון” כבר סתם מכבידה על הישראלית.

שישי, מעריב, 9.6.06

לדעתי או לטעמי? (שפה)

“לטעמי,” אמר בשבוע שעבר אמנון ליפקין־שחק, “אפשר היה להקדים את המבצע.” האם לטעמי מועילה או יפה מלדעתי? לא, ומוטב שלדעתי היתה נשארת כי היא פשוטה. ואילו לטעמי מחשידה את הדובר בהעמדת פנים כאילו לשונו הדורה ועל כן אף הוא הדור וכו'. והנה, מרוב חטאינו, התרבתה העמדת פנים בישראל ואיתה המחזיקים בלטעמי. ומהו לטעמי שבמקור? תפיסה חדה, התבוננות המבוססת על תבונה. “טעמו וראו כי־טוב השם”.

שישי, מעריב, 14.7.06

עם חזק – מטבע חזק (שפה)

מתי לראשונה שמעתי את הביטוי “עם חזק – מטבע חזק”? זה קרה השבוע ביום רביעי בבוקר בערוץ 10, בתשובה לשאלה על הגורל היומי של השקל־דולר. תולדות השקל על רגל אחת: כל זמן שישראל חזקים השקל חזק. הלאה הדולר! יחי השקל! טוב למות בעד השקל!

שישי, מעריב, 21.7.06

תרבות מו"לית: דתיים מול חילונים

משהו עקרוני אגב מלחמת התרבות הדתית־חילונית. אם קנית השבוע את עשרת כרכי הזוהר ואת י"ג כרכי המשניות המבוארות, ב־700 שקל בלבד – הבנת באופן מוחשי ביותר את אחד הגורמים לאפקטיביות ההפצה העצמית של התרבות הדתית, ולחולשת ההפצה העצמית של התרבות החילונית.

הזוהר והמשניות המבוארות: עשרים ושלושה כרכים ב־700 שקל: כ־30 שקל בלבד לכרך אחד!

כלומר, המו“לות הדתית מותאמת היטב לכוח הקנייה הצנוע של הציבור שלה. ואילו המו”לות החילונית פועלת על פי עקרונות מסחריים מובהקים, ועל כן מחיר הכרך המקביל שלה (לזוהר או למשניות) הִנו כ־90 שקל.

כלומר 60 שקל הפרש בין כרך חילוני לכרך דתי, ובסך הכול 200 או 300 אחוז הפרש. תלוי איך מחשבים.

וזהו אולי הסיפור כולו על רגל אחת של “כוח קנייה – כוח תרבות”, שביסוד המו"לות הדתית הפוליטית־ריאליסטית, השוחרת תפוצה והשפעה.

למה ידעתי שהם פועלים זרים

בוקר יום ו' שעבר. הרדיו מודיע על אסון תחנת הכוח. אנחנו שני אנשים במכונית. אני אומר: “אלה פועלים זרים.” מאיפה אני יודע? מהנימה הפנים־פנימית של טקסט החדשות, ומהטון הפנים־פנימי של הקראתן.

בחדשות הרדיו של עד סוף שנות השבעים יכולת לדעת אם הנפגעים (תאונת דרכים, תאונת עבודה) הִנם ישראלים־יהודים או ישראלים־ערבים. איך? מהאופי הפנים־פנימי של תודעת עורך החדשות שהשתלט על הניסוח, ומהריחוק או מהקרבה הרגשיים הבלתי נשלטים כמעט של הקריין, שהתבטאו בוויברציות קולו. ובעשור האחרון הפועל הזר ירש את הערבי־ישראלי בתחום זה.

ואנונו. מי מצלם אותו ולמה?

לאחרונה הותרו לפרסום צילומים של מרדכי ואנונו. עד כה, במשך שנים, נאסר לצלם אותו. אבל את הצילומים המותרים היום עשו שוטרים שהונחו טכנית על ידי צלמי התקשורת.

מה ההפרש בין צילום ואנונו, בפתח בניין כלשהו או במסדרון, שנעשה על ידי שוטר, לצילום שנעשה על ידי צלם עיתונות? מדוע המדינה מתירה רק לשוטר לצלם אותו?

הצילום הוא פעולה אנושית צמודת פילוסופיה. לא הכול מכירים את הפילוסופיה הכתובה, אבל מסוגלים לחוש אותה אינסטינקטיבית. ולפי פילוסופיה זו, הצילום הִנו פעולה בעלותית ורכושנית. אתה מנכס (מלשון “נכס”) לעצמך את המצולם. גם אם הצילום אינו מעביר ממש לבעלותך החוקית את האדם, המקום או החפץ שצילמת – אתה משייך אותם אליך באמצעות הצילום.

ואנונו, כאסיר עולם, הִנו רכוש של המדינה על פי תפיסת המדינה את עצמה ואת יחסיה עם ואנונו – ולכן רק נציגי המדינה )אנשי השב"ס( יצלמו אותו.

שישי, מעריב, 15.5.98

לאן נעלם דן בן אמוץ?

אין דן בן אמוץ בחגיגות ה־50. לא הפיליטונים, לא הסרטים, לא ערבי הריאיונות, לא העיתונות, לא הספרים. לאן נעלם זכר האיש הזה שכיסה את פני השטח הישראליים במשך עשרות שנים? מה קרה? התשובה בקהלת: “אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה”.

מרידור־מילוא. למה הטלוויזיה שידרה?

מילוא ומרידור נפגשו במסעדה תל אביבית. היחצנים של מילוא מסרו לטלוויזיה את מקום הפגישה ומועדה. הפגישה נערכה בשעה שמאפשרת לטלוויזיה להכניס את הסיפור לחדשות שמונה. בפגישה עצמה לא קרה כלום. הסיפור נכנס לחדשות שמונה.

למה שידרו, אם כלום לא קרה שם? שידרו כי לפעמים הכלום פשוט מצטלם טוב.

שישי, מעריב, 22.5.98

מילוא. הכול תלוי בירון דקל

מפלגה עם סניפים? פעילים? מסי חבר? אספות? בחירות פנימיות? רוני מילוא לא צריך את כל אלה. כי הוא וירטואלי. כי הוא קורה בטלוויזיה. וכל עוד פרשנים מפלגתיים, נוסח ירון דקל, עם כל פיפס פוליטי (ממשלת אחדות וכאלה) מציפים אותו לקדמת התודעה הפוליטית, הוא חי. כי מי שיש לו אחיזה בטלוויזיה לא צריך אחיזה במציאות.

וכך ולכן ירון דקל אחד הוא כל הסניפים, החברים, הפנקסים ואספות הבוחרים של רוני מילוא גם יחד.

וכשירון דקל יחליט שמשחק ההדמיה שלו עם מילוא מיצה עצמו, רוני מילוא יתאפס מהמסך, כלומר מהמציאות. אלוהים גדול?! ירון דקל גדול.

שישי, מעריב, 29.5.98

אינטרנט. קבלה. בבל. המשרת והאדון

בעוד עשרים שנה, לאחר שהאינטרנט יכניס אליו את “הכול”, הוא יהיה “המקור”. אנשים, ארכיונים ומדינות ש“הורישו” לו את “כל הידוע” להם – יפנו אליו כדי לדעת על עצמם.

האינטרנט כבר לא יכול להכיל את עצמו, ועל כן יפתח סוכני משנה. ואלה, סוכני המשנה, יתפתחו וישאפו לעצמאות. עצמאות המותנית בניתוק התלות ב“מקור”. ניתוק באמצעות שדידת ידע וצבירתו ובאמצעות הכחשה כפולה: הכחשת הידע שאינו ברשותם והגדרתו כ“סרק בלתי רלוונטי” והכחשת עצם הקשר עם “המקור” האינטרנטי הראשון הגדול.

בהכרח תתפתח עוינות בין סוכני המשנה, עוינות שתייצר בדלנות (רשתות נפרדות) ומלחמות. ובין היתר יתנהל מאבק על השימוש במילה/מושג “עדן”. לפי הקבלה, עדן לא סיים את תפקידו עם גירוש בני האדם. עדן הוא מהות בינתית מזינה. עדן, לפי הקבלה, פירושו “התחדשות מתמדת”. עדן הוא הנקודה בה האינסוף “מחמש” את עצמו. עדן הוא “המוסך הגדול של הרשת”. וסוכני המשנה, במסגרת הכמיהה לטקסט מכונן עצמאי משלהם, עוד יגיעו לקבלה.

הצבירה, השדידה, ההכחשה והבדלנות הנ“ל יחייבו יצירת “טריטוריות” (עולמות) ו”שפות" נפרדות לכל סוכן משנה. שפות נפרדות, כלומר רשתות נפרדות. כך הקבלה מבינה את כשל מגדל בבל. ובעוד ארבעים שנה יהיה העולם מפולח לרשתות אינטרנטיות שונות, עוינות. לכל רשת יהיו אזרחים, חוקה ו“צבא” משלה. וסמל משלה. הסמלים לא יהיו עוד לוגואים משוחצים בנוסח ההיי־טק הנוכחי, אלא אשכול, נמר, ארז, סוס, שושנה. כי אלה תווי הכניסה המתאימים לעינית הסורקת של עדן, המכירה רק בסמלים טבעיים (אשכול וכו') ודוחה פאוור גרפיקס (משוחצים). ועולם שנעשה חסר גבולות ישוב להיות עולם של גבולות וינסה לחזור ל“טבע”, שעוצב לראשונה בעדן.

ואז, פתאום, כרעם ביום בהיר – לפי תיאוריה קבלית הגורסת ש“הכול כוח אחד” ו“אין הנאצל נפרד מהמאציל” (המושפע אינו נפרד מהמשפיע, המקבל מהנותן) – בהכרח תארע “התאונה הגדולה”. איזו תאונה בדיוק? תאונה בנוסח מגדל בבל. תאונת שפה, סיגנלים, ריבוי רשתות נפרדות. מתי? כאשר הנאצל (סוכן המשנה הנ"ל) ינסה להתבדל לחלוטין מהמאציל (“המקור” הנ"ל).

בעיתונות, תאונה זו תוגדר “תאונת המידע הגדולה”. המפץ יחזור. ולפי הקבלה, קודם המפץ ישתבשו דברים פשוטים ביותר (“דבר יום־יום”) ללא תקנה: תכנון תנועת מטוסים, תכנון חלוקת חשמל לבתים. כלומר, מגדל בבל. כלומר, אי־היכולת להמשיך לבנות את “המגדל”, שתכליתו היתה אינסוף.

בקבלה יש אזכורים מוכמנים לעצם תופעת האינטרנט, אם אכן הרשת היא בעלת תכונת האינסופיות. ועל פי הקבלה, סופו של האינטרנט שיהפוך מ“שרת” (שלנו) ל“אדון” (עלינו).

ולפי הקבלה, למרות הפטנט שיוסי ורדי מכר לאמריקנים תמורת 390 מיליון דולר – אנחנו בשלב האינטרנטי הנאיבי־ידידותי, כי איננו מבחינים בין “הוא (האינטרנט) כשלעצמו” ל“הוא ביחס אלינו”. די, עד כאן.

שישי, מעריב, 10.7.98

יעקב אילון הוא ערוץ 2

מיקי חיימוביץ' חוזרת להנחיית החדשות של ערוץ 2, לצד ועם יעקב אילון, שזה תקופה עשה זאת לבד, וכך איפשר להעריך אותו כשלעצמו בתפקיד חשוב וחיוני זה.

במונחים ישראליים, יעקב אילון הוא הדור החדש של מגישי החדשות, גם אם נדמה שהוא שם כבר דורות. הוא רהוט, מיומן, מתמצא, נעים ואף מעורר אמון. היית קונה ממנו מכונית משומשת והיית מפקיד בידיו ריאיון חגיגי רשמי עם ראש ממשלה. ולא היית מופתע אם מחר בבוקר הוא אכן היה מוכר לך בטלוויזיה מכוניות, כפי שאלכס אנסקי מוכר לך דירות. לא היית מופתע, כי משהו ביעקב אילון מקרין תכונה של מסחריות. יש בו חלקות, לא חלקלקות, של סוכן מכירות. לעתים המרחק בין מגיש חדשות לסוכן מכירות קצר. לעתים קרובות הם מפעילים פתיינות דומה. סוג של שתדלנות. “הישאר איתנו, אל תעבור למתחרה”.

יעקב אילון מייצג את האידיאה והאסתטיקה של ערוץ 2: קצר, אינסטנט, מכירתי. האסתטיקה של חדשות ערוץ 2 הִנה אסתטיקת קליפ. והזיכרון מוגבל לאתמול בלילה, כמעט. כלומר, החדשות האלה אינן סובלות זיכרון עמוק: אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, וזהו – אהוד אולמרט אינו גם מי שהיה עוזרו הצעיר של שמואל תמיר שמרד במנחם בגין. בחדשות האלה אין שמואל תמיר, כי הן חוששות משאלת צופה קצר רוח: “מי זה בכלל השמואל תמיר הזה?!”

ואין זיכרון גם משום ש“הבידור” מטבעו הוא חומר מרכך ואנטי־זיכרוני. “הבידור” הִנו גורם מרכזי בערוץ 2, והוא משפיע על חדשות הערוץ. השפעה מצטברת, לא ממש מוכתבת. כל האיברים שואפים אל האיבר הבריא והחזק בגוף, ובערוץ 2 האיבר החזק הוא הבידור.

שישי, מעריב, 28.8.98

ברוך מרזל עובד הטלוויזיה

“שמפניה” היה גם איש הימין הקיצוני וגם עובד של השב“כ, או בעיקר עובד של השב”כ, או בעיקר איש הימין וכחלטורה עובד השב“כ – וברוך מרזל עובד הטלוויזיה הישראלית (שני הערוצים). וליתר דיוק, שני הערוצים עובדים אצלו. מאיפה אני יודע? מצפייה בשני הערוצים. מרזל מפעיל אותם כמו סדרן של תחנת מוניות גדולה, נגיד מוניות השק”ם או הקסטל: מי בג' הרחוק, מי בקרוב, מי נותן חמש דקות למשפחה עם כלב קטן מחוץ לעיר נסיעה עשר? מי נותן לזקנה קומה חמישית לאיכילוב עד המיון בפנים עם תוספת משלוח? מי מגיע אלי, ברוך מרזל, שבעוד חצי שעה אני נותן קטע עם ילדות, ערבים, שוק ירקות, ואולי עם בונוס ויצמן? הלו, זה מרזל, אני צריך דחוף שתי טלוויזיות ליד המחסום בעוד חצי שעה, ודיר בלקוּם, אני לא מחכה, הראשונה לוקחת.

יעקב אילון. זה לבנון, לא בידור

את הידיעה על הריגת אחד מראשי ארגון אמל הציג יעקב אילון (ערוץ 2) כסיפור של “אפאצ’י נגד ב־מ־וו”. האפאצ’י הוא המסוק הישראלי. הב־מ־וו היא מכונית ההרוג. המילים, המילים עצמן, “אפאצ’י נגד ב־מ־וו”, פתחו את מהדורת החדשות שיעקב אילון הגיש.

מה רע בכך? מה מקומם ב“אפאצ’י נגד ב־מ־וו”? הרי אכן היו אלה מסוק אפאצ’י ומכונית ב־מ־וו?

רע מאוד. כמעט מבלי משים, חלקים נרחבים בשפת החדשות הטלוויזיונית הולכים ומרקיבים. הולכים ונעשים בידוריים, ממוסחרים, מנוכרים, שיווקיים, לא אנושיים. “הבידור” שולט בערוץ 2 ומשפיע גם על החדשות.

כשאתה מציג את העימות בין ישראל למחבלים כסיפור של אפאצ’י וב־מ־וו, אתה הופך אותו באחת למין “מבחן רכב”, לספורט, למשחק טכנולוגי, לבידור, ומעקר את הפוליטיות שבו ואת הממד ההיסטורי שלו.

כשאתה הופך את העימות בצפון למשחק פאק־מן – אתה חדל להיות עורך חדשות מקצועי המודע לשפה. אתה פרֶח שיושב בחדר משחקים וירטואלי ולא עורך חדשות התופס את עצמו כשלוחה של השטח, כמי שמעבד (פוליטית ואנליטית) נתונים שהתקבלו מהשטח.

שישי, מעריב, 4.9.98

“עובדה”. נחום מנבר כבידור

הפרומואים של “עובדה” דרכו אותי מאוד, כי גרמו לי להאמין שאילנה דיין אכן תפזר את הערפל שסביב פרשת נחום מנבר. זה לא קרה. קיבלנו את מנבר כסוג של “בידור”. ולאחר התוכנית לא ידעת יותר מכפי שידעת לפניה. אמנם שותפתו האנגלייה של מנבר נחשפה באופן מלא מבעבר והתגלתה כגיבורה טבעית של גרהם גרין, אגתה כריסטי או אוולין וו, אך גם לא פיזרה את הערפל, וכמוה אשתו לשעבר של מנבר, שבזקה מעט פסיכולוגיזם על מנבר. ומדוע, אם כן, בכל זאת ישבתי מרותק ל“עובדה” זו? בגלל האריזה ו“הבידור”.

זה כשלושים שנה, בתקשורת המערבית המסחרית, מופעלת טכניקה ששמה “ראפ אפ” (אריזה), כלומר אריזה מחדש של חומרים ידועים. אריזה מבריקה ופתיינית הבוללת מידע ובידור: “אינפוטיינמנט” – אינפורמיישן ואנטרטיינמנט. אריזה חוקית לגמרי מבחינת יחסי קונה־מוכר (צופה טלוויזיה). כל מה שרצית לדעת על מרילין מונרו נארז מחדש אחת לחמש שנים, ו“האמת” לא זזה ממקומה. כל מה שרצית לדעת על “הבוגדים מאוקספורד”, על נשותיו של ברטולד ברכט, על המרגל ישראל בר – הכול נארז מחדש (כבידור טוב). ומה שעדיין לא נארז, אכן ייארז. כי זו תרבות אריזות. אנחנו (הצופים והתקשורת) פשוט אוהבים אריזות אינפוטיינמנט.

אילנה דיין וצוותה ארזו יפה את מנבר. כלומר? מנבר כסוג של בידור, יותר מאשר מנבר כעיתונות במובנה הישן. חוקי.

שישי, מעריב, 30.10.98

צחי הנגבי. הטלוויזיה כמחיקון

“פגוש את העיתונות” (ערוץ 2) הושיבה את צחי הנגבי עם נעה בן ארצי, נכדת רבין, לשיחה על הרצח, ההסתה, החיים הישראליים האלה. מבחינת צחי הנגבי היה זה מהלך חכם: עצם ישיבתו עם נעה בן ארצי פעלה כמחיקון. יחסו המסוים מאוד של הנגבי לרבין ולתהליך השלום הרביני כמו התכווץ למשהו שניתן לשטוף ב“שיחה טובה אחת”, ונוצר מעין שוויון דאגה וחרדה לאומיות בין הנגבי לבן ארצי. הנה כי כן, הטלוויזיה עורכת מחדש את הזיכרון. הקיטש (המתחזה כ“פיוס” בשבוע רבין) מוחק את הזיכרון, והנגבי הוא כבר רק הנגבי שיושב הרגע עם נעה בן ארצי.

למה קניתי רובה ציד?

למה קניתי השבוע רובה ציד (1,200 דולר)? לכבוד הפעם הבאה ש“קרלו קרלו קרלו” חוצה בצווחה מצמררת את המסך שלי באמצע שידור ספורט.

שישי, מעריב, 6.11.98

נתניהו אצל משעל. הצילום המקורב

ב “משעל חם” (ערוץ 2) נעשית עבודת מצלמה העשויה לשנות את האופן בו אנחנו רואים, חווים ומפנימים מנהיגים ופוליטיקאים. לפני שבועות אחדים המצלמה התקרבה (פלשה) לפניו של אריה דרעי כאילו היתה מצלמה מדעית־רפואית ולא מצלמת פנאי־בידור טלוויזיונית השומרת על מרחק מינימום קבוע פחות או יותר. ובשבוע שעבר המצלמה פלשה לפניו של בנימין נתניהו במידה שלא היתה מקובלת עד כה לגבי ראשי ממשלות.

כמעט לאיש אין סיכוי להתמודד עם פלישה אגרסיבית כזו, כי הצילום המקורב גורם לפנים (הנעים תוך השידור הטלוויזיוני) להיראות כ“שדה קרב” בשרני רוטט. “שדה קרב” בו משתתפים העור, הנקבוביות, הבשר, השיער, הנימים, הפצעונים, האף, הנחיריים, השפתיים, השומות, הסנטר, הלשון, הריר, הגבות, העפעפיים, העיניים, האוזניים, התנוכים, הצוואר, הגרון, השיניים.

“שדה קרב” שכזה דוחה הדר, אסתטיות, מסתורין. זהו כמעט “צילום בשר”, ניגודו הגמור של “צילום ייצוגי”. הצילום הפולשני הזה תמיד מערער דימוי קיים ועלול לייצר דחייה ולעתים אף תחושת דמוניות מסוימת. ואכן, נתניהו נראה “מעט משונה” בתוכנית של משעל (כשלעצמו אישיות טלוויזיונית מיוחדת).

פלשת לנתניהו, פלוש למתחריו. האם הודעת לנתניהו שמדובר בצילום כה מקורב? האם, לדעתך, אינך חייב להודיע על כך?

לוין, ויצטום, לאור. חסד

לקראת חצות דוד ויצטום (חדשות ערוץ 1) הזמין את יצחק לאור לדבר על ספר השירה החדש של חנוך לוין, “חיי המתים”, ולאור אמר שניים־שלושה דברי טעם ומיד פנה לקרוא שיר של לוין, ואף ויצטום קרא שיר של לוין, ואז ויצטום ולאור הסכימו ביניהם שאין טעם לומר משהו נוסף, וכך, בין לוין, ויצטום ולאור נרקמה לה דקה טלוויזיונית נהדרת, אפילו פנינית, בה השירה פרצה את קרום התקניות המכסה את פני הטלוויזיה, ולמשך דקה מופקעת אחת, מופקעת מהתקן הטלוויזיוני, משהו יפה תואר, בנוי ממילים ברורות ומפערים מפתים, גם מורכב וגם תקשורתי – בהק לו לעומתנו וגז.

שישי, מעריב, 22.1.99

עוד בעניין ניצן חן

כשהשתיקו את ניצן חן (ערוץ 1) במהלך מסיבת העיתונאים של אריה דרעי, כל העיתונאים שנכחו שם היו צריכים לפרוש מהמקום. גם מתוך סולידריות בסיסית, וגם בגלל הפגיעה בחופש התקשורת. למה זה לא קרה? רייטינג.

שישי, מעריב, 26.3.99

שילון, הררי, טופז. רק הצופה?

מה אתה יודע, דן שילון הוא בכלל לא דן שילון שאתה רואה, וגם דידי הררי הפרטי הוא משהו שונה לגמרי, ודודו טופז? אם היית יודע באמת מי זה דודו בפנוכו שלו, היית בוכה – אז מה, רק הצופה הוא בדיוק הוא?!

שישי, מעריב, 2.7.99

מה זה טלוויזיה?

לפי דוחות של ארגונים המתמחים באלימות בתוך המשפחה, מכשיר הטלוויזיה הִנו החפץ היחיד שעל פי רוב אינו נפגע כלל במהלך הפּרעות שהבעל או האישה עורכים בבית.

חמש שנים למות אברהם רמון

מלאו חמש שנים למות אברהם רמון, שערך את מוסף “הארץ” ואת מוסף התרבות והאמנות של “הארץ”, תירגם מעט שירה, היה רבע כנעני שכזה, אדם רב־קסם ומפוחד תמיד, פעל להוצאת “החיים כמשל” של פנחס שדה ופעל שנים רבות עם ולצד בנימין תמוז, עורך וסופר. וכבר חשכה מכסה את רמון ואת תמוז. ואולי אף את שדה. כי אין העולם הישראלי הזה זן עצמו ממתיו. ולהלן משהו בעניין אברהם רמון.

סוף שנות השישים. יהושע קנז, קודם שהפליג להשתלמות סופרים צעירים באנגליה, הציע לי להחליפו לחודשים אחדים בעריכת טקסטים של מוסף “הארץ”, שעורכו אז אברהם רמון ומשנהו רומן פריסטר. שמחתי בהצעה לעבוד עם מעלת עורך כרמון וחשבתי שיש צורך מהותי שאפגוש אותו קודם תחילת העבודה, אבל קנז הסביר לי שפרטים קטנים שכאלה הִנם תועבת נפש עורכים ראשיים כאברהם רמון.

ואז גילה לי קנז את סוד העריכה: לחלק ניכר מהטקסטים המגיעים לפרסום במוסף יש להתייחס כאל הצעה גולמית של הכותב, ועל כן יש לקרוא אותם בחטף, על מנת לחלץ איזשהו בדל פשר לעצם סיבת כתיבתם – ואז, פשוט, לכתוב הכול מחדש ולדווח לאברהם רמון, העורך, כי נשלמה המלאכה ברוב טעם, ממש על פי כוונת הכותב, ואף על פי היקף הגולגולת של הקורא, ולהוסיף איזה חיבוב ביחס לכותב, כגון שהוא בעל דמיון, שמא אברהם רמון עוד יתעשת ויזמין כותבים חדשים, והרי מבחינתנו מכת החדשים ודאי שתהיה קשה ממכת הוותיקים.

ובעיקר למדתי מיהושע קנז שחלילה לי, אם חפץ חיים ועבודה אני, להעיב על נחת רוחו של אברהם רמון באיזושהי שאלה בכלל, בעניין המאמרים והכתבות שלפני, ושאף רצוי לי למעט ולקצר בדרישת שלומו שלו בבוקר, שמא, אגב כך, אגלה לו כי המציאות מכתיבה שינוי תוכני במוסף של אותו שבוע, ומוטב לי בבוקר להצטנף מיד בעמדת העורך־המשכתב, וממנה, אחת לחצי שעה, לשגר קריאת התפעלות מתונה אל מעבר לגבי.

וכך, כשרטוטו המדויק של קנז, אכן התנהלה שם עבודתי כשלושה חודשים, להפתעתי הרבה ולתענוגו של אברהם רמון. יהי זכרו ברוך.

שישי, מעריב, 13.8.99

העיתונות, כלכלת השוק. נכות נפשית

המשכורות בעיתונות צנועות. המשכורת הבסיסית נטו של 60 אחוז מהעיתונאים לא גבוהה מ־5,900 שקל בחודש. לרוב העיתונאים אין הגנה מקצועית ממשית. החוזים שלהם אישיים, והתרתם הִנה כמעט עניין של מה בכך. כלומר, מבחינה מעמדית (כלכלית) מדובר בקבוצה חלשה למדי. והנה העיתונאים מעריצים את כלכלת השוק הכוחנית (קפיטליזם עירום).

לכאורה, מתוקף היותם מעמד חלש, העיתונאים אמורים היו להזדהות עם בני מינם, עם הקבוצות החלשות, או לפחות לגלות אמפתיה כלפיהן. גם אמפתיה עניינית, כלומר אמפתיה מתוך הבנת מורכבות התהליכים הכלכליים־חברתיים. אבל לא. העיתונאים (הכללה גסה, כמובן) מצדיעים לכלכלת השוק. מדוע? נכות נפשית? לא רק. הם עובדים אצל “עשר המשפחות” השולטות בשוק ההון.

שישי, מעריב, 20.8.99

חנוך לוין, הערוצים. ההבדל

תראה מה זה, אנשים אמרו, תראה איך ערוץ 2 פתח יפה את מהדורת החדשות עם חנוך לוין המת, ואילו ערוץ 1 שם את לוין רק במקום השלישי או הרביעי. אז ככה: ערוץ 2, שבדרך כלל אין לו יחס מהותי לתרבות ואמנות, הבין הפעם שלוין המת הוא סחורה חמה. לפחות מול עוד פעם טורקיה או לבנון, ובפרט שאת לוין המת ניתן למתג כ“גדול המחזאים בישראל” (מיתוג בנוסח “גדול יבואני הרכב”), כלומר זה מישהו או משהו סחיר וממותג היטב, גם גדול, וגם ממש מת הרגע, וככה ולכן לוין פתח בערוץ 2 – ואילו ערוץ 1 שבכל זאת איכשהו מנסה להתעניין בתרבות ובאמנות, אבל באופן מגושם ומשתהה, היה נאמן לעצמו גם עם לוין המת ונתן את לוין באופן מגושם ומשתהה באייטם שלישי או רביעי. זה כל ההבדל. כלומר, תרבותניקים, אל תבנו פתאום על ערוץ 2. שומדבר לא באמת השתנה.

החייל הפצוע, הזקן החלש. החוזה

מצלמת הטלוויזיה עוקבת אחרי הטיפול המסור והמודרני בפצועי צה"ל בבית החולים. וכך, פעם אחר פעם, הצופה לומד לדעת שהמערכת הישראלית עושה כל שביכולתה כדי לטפל בחייליה הפצועים.

ולמערכת יש אינטרס בפלישת מצלמת הטלוויזיה למיטת הפצוע, כי המערכת צריכה את אמון המתגייס הבא ואת אמון בני משפחתו השולחים אותו ליחידה הקרבית: “לפי החוזה בינינו, אם חס ושלום תיפגע, נטפל בך כפי שמטפלים בנשיא ארצות הברית”.

אבל חוסנה של חברה אינו נמדד בקיום החוזה (האינטרסנטי) שבינה ובין חייליה, והמודרניות שלה אינה נמדדת בציוד הרפואי המתוחכם המופנה לטיפול בחייל הפצוע – אלא החוסן והמודרניות נמדדים ביחס החברה למחוסרי החוזה שבתוכה, ל“בלתי מועילים” שבתוכה: לזקנים, ל־122 אלף הזקנים הישראלים החיים מתחת לקו העוני.

זקנים וחוסן? זקנים ומודרניות? כן, זקנים וחוסן וזקנים ומודרניות. רק “כלכלת השוק” האלימה כיווצה את המודרניות ואת החוסן לכסף, לתשואה, ליעילות.

מודרניות, במובנה המפותח ובמובנה המשתלם, היא יחס מובנה לאזרח מיום הולדתו עד מותו, ולא רק לתקופה היצרנית שלו. וחוסן מודרני, גם במובנו הכלכלי האמיתי, אינו נמדד לפי הישגי “עשר המשפחות השולטות בשוק ההון”, אלא לפי יכולת חברה (מדינה) לשאת את כל אזרחיה.

שישי, מעריב, 27.8.99

מדוע צריך מקום לכתבי עת

מאז שעמדתי על דעתי התקשורתית, אני חסיד גדול של כתבי עת (ירחונים, רבעונים, שנתונים) לספרות, לשירה, להגות, לארכיטקטורה, לביקורת, לאמנות, לעיון, לתיאטרון, לקולנוע. במשך שנים אספתי את חוברות “אלף”, “סולם”, “קשת”, “אמות”, “מולד”, “יוכני”, “גוג”, “עכשיו”, “מחברות לספרות”, “סימן קריאה”, “מחשבות”, ואף היום אהסס מעט לפני שאעביר מהספרייה הפרטית שלי אל ספריית קמרה אובסקורה את חוברות “המעורר”, “אלפיים”, “רסלינג”, “תיאוריה וביקורת”, “פנים”, “מטען”, “תכלת”, “שבו”, “חדרים”, “עיתון 77”. אהסס ואשהה אותן איתי עוד יום, עוד שבוע – עד שהן כמו מבשילות מהמדפים, השולחנות או הכיסאות שבסטודיו שלי ונושרות כפירות כבדים לרצפה, וממנה לארגזים קטנים בדרך לספרייה של קמרה אובסקורה.

וכבר סיכמתי עם הספרנית של קמרה: תני את כתבי העת האלה למי שרוצה בהם, אל תנהלי כרטיסיות בעניינם.

כתבי העת הישראליים, לדורותיהם, הם סוג תרבות וסוג מו“לי וסוג חן בפני עצמם. הם מ”הדברים" החביבים עלי בתרבות הישראלית, גם משום שרובם פניניים, קאמריים, עצביים מאוד, אקסהיביציוניסטיים. גם עדנה וגם מרה שפוכה. גם בדלנות וגם כמיהה להתחבב, להתקבל. הכול יחד. לעתים קרובות הם נראים בוטניים, דחוסים כבוטן, ומאיימים על מי שדעתו התרבותית אינה כדעתם, ובאותה שעה הם נראים כחדלי פירעון, בכל הקשור להבטחת רציפות פעולתם. ובעניין זה, כל כתב עת ששלח לי טופס מנוי נענה מיד.

בכתבי העת מתפתחים כותבים חדשים, אסתטיקה חדשה, עמדות תרבותיות וחברתיות חדשות. כתבי העת הִנם כחגורת אינטלקט המקיפה את התקשורת הכתובה והאלקטרונית. סוג של הבטחה כי קיימים מבט שונה ואינטליגנציית שפה אחרת. קיימים עכשיו, כאן, איתנו.

כתבי העת הם המשכה השופע של הנשימה הקצרה של העיתונות, של מוספי התרבות והאמנות. הם עיסוק בין חברים. הם בני בריתו של קורא מועדוני, שהתעניינותו מפולחת מעט, ספציפית. הם החדשות (התיאורטיות, האסתטיות או הטקסטואליות) של מחר. הם עבודת יד, לא קונפקציה תקשורתית. הם חייו, כל חייו, של עורך נאמן וחרוף, או כל חייה של מערכת קטנה ורעיונית. לעתים, סוג של מחתרת.

ולמה אני לא ממשיך לצבור אותם? גם משום שמרבה נכסים מרבה דאגה, וגם משום שעל פי חוקת בעלי הספריות הפרטיות, דינם להיות ראשונים להימסר הלאה. ודינא דספרייה, דינא.

תרבות, מעריב, 29.9.99

טלוויזיה. מי הרג את החדשות?

תועבת השבוע: גדי סוקניק, בתוכנית של שעה 17:00, מראיין אב שבתו הקטנה נרצחה על ידי אמה בשבוע שעבר. על ברכי האב, בשידור עצמו, בובה. את מי הבובה מייצגת? את הילדה המתה? את המוות הסופי והמוחלט של המושג “חדשות”?

נערה נרצחה ליד עכו. המשטרה עצרה לחקירה נהג מונית, כי הנערה נשאה בכיסה כרטיס ביקור שלו. היה ברור שהמשטרה לא ממש חמה על נהג המונית, אבל עצרו אותו לחקירה. מערכת החדשות של הטלוויזיה לא היתה מוכרחה להציג את נהג המונית, פעם אחרי פעם, עומד כבול באולם בית המשפט. גם מערכת החדשות הבינה שהוא “נחקר טכני”. מדוע, בכל זאת, הטלוויזיה חשפה אותו, חדרה לפרטיות שלו, ביזתה אותו?

אהוד ברק ישב בסוכה ותימלל ממנה את המנטרה על סוריה (“ביטחון מול שלום” וכו'). שום דבר חדש. מדוע הטלוויזיה פתחה את שידורי החדשות עם הקטע הסוכתי הזה?

בנימין נתניהו עשה בהרצאה בת חצי שעה 60 אלף דולר, 2,000 דולר בדקה (אמריקה), ונכון היה לתת אותו בחדשות פעם אחת. מדוע חזרו והריצו אותו בחדשות? מה קרה לחדשות? מה קרה לעיתונות הקלאסית שהתמחתה באיתור חדשות ובידלה אותן מבידור ומסתם אפקטים?

מדוע הטלוויזיה המסחרית חוששת מתבנית החדשות המקצועית הישנה? כי התבנית הישנה רצינית ואחראית, ולדעת הטלוויזיה רצינות ואחריות משעממות את הצופה. מדוע? כי הצופה, בעיני הטלוויזיה המסחרית, הִנו יצור המום, שוחר גירויים, חסר יכולת הבחנה. הצופה הזה אינו מסוגל לשאת חצי שעה מרוכזת של חדשות. הצופה חולה גירויים, בידור. תביא לו באמצע החדשות שדיים, חשוד, 2,000 דולר לדקה, גופה, תביא לו מישהו שהרגע השתגע. ואם לא תביא לו? הוא כבר יתנקם בך. איך? הוא אמנם המום, אבל הוא עדיין מסוגל לעבור למתחרה. אז תשאיר אותו אצלך בעזרת בידור ואפקטים.

וכך ולכן החדשות הקלאסיות מתאיידות, והצופה מקבל חצי שעה שיש בה “מכל טוב”, כולל אפקטים (שדיים, חשוד, סלמון מצולף) שאינם כלל חדשות. קוראים לזה חדשות, אבל זו כבר חצי שעה משובצת תרפיות מהירות לצופה נוירוטי (תשוש עצבים) העומד לרסק בנגיחה את המסך, או גרוע מזה: לעבור למתחרה.

בנימין נתניהו עושה 2,000 דולר לדקה?! זה מחשש את הישראלי ההמום?! אז תן אותו גם בחדשות של חמש, גם בשמונה, גם בחצות, ואחרי כן גם ב“יומן” של סוף השבוע. ומה אם זה כבר התיישן? אם זה כבר לא בחדשות? יאללה, בנאדם, תן גז, נתניהו ב־2,000 דולר לדקה או לא?!

שישי, מעריב, 8.10.99

אייכמן, אינטרנט. התביעה הצפויה

ברגע שיומני אייכמן ישוחררו מארכיון מדינת ישראל, הם יגיעו לאינטרנט. יומני אייכמן הם אייכמן בעיני עצמו. אייכמן ללא משפט אייכמן. ללא העדויות וללא גזר הדין. וכאשר יומני אייכמן ייתוספו למאגרי האינטרנט ויפגשו שם את החומר הפסיכופתי, ההולך ומצטבר, של מתחזים ל“ניאו היסטוריונים”, של מתחזים ל“פוסטמודרניסטים” (“אין עובדות”) ושל מכחישי שואה, תיווצר באינטרנט שכבת ידע/פרשנות, שבעוד, נאמר, עשרים שנה, תגרום למאות אלפי גולשי אינטרנט להזדהות עם עצם הגשת תביעה בינלאומית נגד מדינת ישראל על הוצאתו להורג של אייכמן.

האינטרנט הִנו גם עתיד (העתיד) וגם סוג מיוחד של פח זבל (קיבולת אינסופית), וחיבור זה של עתיד ופח זבל מזמין, מעצמו, יצירת תודעה חדשה ומבט מחודש על ההיסטוריה. ובהכרח, אותו חלק מהתודעה החדשה שייבנה על ידי המתחזים הנ"ל יתבטא בהכחשת השואה. איש לא יכול למנוע זאת. האינטרנט אינו מציית לאיש או למדינה. האינטרנט הִנו “יבשה חדשה”. לאינטרנט אין עבר מוסכם.

הנה, לפי משאל אינטרנט בינלאומי, היטלר הִנו “האישיות של המאה העשרים”. משאל דמוקרטי, ספרתי. ואייכמן, באינטרנט, צפוי ל“חיים חדשים” בעוד כעשרים שנה. ועדיין חובה על מדינת ישראל (מודרנית, שוחרת מידע) לשחרר את יומני אייכמן.

שישי, מעריב, 15.10.99

רבין, 5 אחוז, לוויינים. חוק מיוחד?

לא מעט אנשים קוננו על כך שתוכניות הטלוויזיה לזכר רבין, ביום השנה הרביעי, בשבוע שעבר, לא ריכזו רייטינג גבוה מ־25 אחוז. ובכן, רבותי, מחר כבר תתגעגעו ל־25 אחוז אלה. מדוע? כי מחר יהיו פה מאה ערוצים לווייניים, ואולי עוד חמישה ערוצים ייעודיים, ואז יום רבין הטלוויזיוני בקושי ירכז רייטינג של 15 אחוז. ומחרתיים הוא בקושי ירכז רייטינג של 7.5 אחוז. מדוע? כי חלק ניכר מהציבור יהיה שבוי של מאה ערוצי זבל, קראטה, סקס, נופש, הוליווד, סבון – ואז לך תוציא את הראש של הישראלי מערוצי הסקס או הקראטה בשביל יצחק רבין, או בשביל כל ערך אחר.

ואז מה? ואז יהיו מי שידרשו חקיקה מיוחדת: חיוב כל הערוצים לשדר “רבין” ביום הזיכרון של רבין. ואז? ואז תקום צעקה בזכות חופש העריכה של הערוצים האלה: אל תכפו עלינו את זכר רבין, אנחנו חברה רב־תרבותית ורב־פוליטית! ועוד צעקה: אתם רוצים יום שידור מאוחד סביב רבין? אז תנו לנו יום כזה סביב הרב קוק או סביב אורי צבי גרינברג! ואז? רעיון החקיקה הנ"ל יתאייד.

ואז? בעוד חמש שנים יום רבין ישיג רייטינג של חמישה אחוז. ואז? ואז נדע שזו דמוקרטיה (מאה ערוצים) וזה שכרה (חמישה אחוז רבין).

טלוויזיה. מציץ־מוצץ

מצלמת הטלוויזיה מתיישבת במרחק אפס מפניה של האישה, המופיעה בפני ועדת הכנסת ומבקשת תוספת של 400 שקל כדי שתוכל לפרנס את ילדתה הנכה, ואז היא מציגה תצלום של הבת, ומצלמת הטלוויזיה צוללת על הבת. האישה בוכה, צועקת, מתלוננת. האישה מתפרקת מפרטיותה. חברי הוועדה מסתירים את פניהם. זה מה שקרה בוועדה, ואת זה הציגה הטלוויזיה.

האם זו כרוניקה כפשוטה? האין זו פלישה לפרטיות האישה? האין הפרש בין החלטתה להפר את פרטיותה בחלל אולם הוועדה, ובין הפצת הדבר בטלוויזיה? האם האישה רשאית לאסור שימוש טלוויזיוני בהופעה הנ"ל שלה? האם לא חל כאן חוק “כבוד האדם”?

שאלות טובות, באמת טובות, אבל הכללים נטרפו מזמן: מרגע שיצאת מהמרחב הפרטי שלך (הבית שלך) אתה במרחב הציבורי, וכל מה שקורה במרחב הציבורי יצולם, ייערך, יוקרן, ישודר, יופץ, ישוכפל, ישנה הקשר, ימוחזר וימוחזר.

היום אתה, כצופה, צורך את האישה הנ"ל כחומר טלוויזיוני, ומחר, איכשהו, אתה עצמך תיעשה לחומר טלוויזיוני. הפרטיות שלך תתבטל. השתתפת בהפגנה, נעצרת לחקירה, זכית בלוטו, נפגעת בתאונה, נהרגת בפיגוע? אתה החי או גופתך המתה צולמתם? מרגע זה אתם “חומר טלוויזיוני”.

ואל תיתמם: ברגע שהצצת באישה הנ"ל חתמת על חוזה עם הטלוויזיה. חוזה מציץ־מוצץ. היום זו היא, מחר זה אתה. על שהצצת, תוצץ. כולם בני הצצה.

שירן פרנקו פועלת של רפי רשף

הילדה הקטנה, שירן פרנקו, ניצולת האסון בטורקיה, היא עוד “פועלת” של רפי רשף, ותצלומה הדרמטי שימש כפרומו לתוכנית של רשף. רשף ניכס לעצמו את הילדה, את הדרמה והטרגדיה. היא הפרומו שלו. חומר גלם שלו. עובדת אצלו. מקדמת מכירות שלו. סוכנת שלו. ניכוס אלמנטרי, אלים, מסחרי, ציני. ולא נופתע אם במשאל עממי יתברר שחלק מהציבור כבר מאמין שרפי רשף עצמו הציל את הילדה בטורקיה, ובוודאי שהציל אותה עכשיו, אחרי טורקיה, בחיים הישראליים האלה: “תראה, בחייך, כבר היו שוכחים אותה אם לא רפי.” ומדוע אנחנו לא עוברים ערוץ כששירן פרנקו מוקפצת כבובה ממוכנת ומחוסרת מודעות? כי אנחנו עצמנו שטופי זימת הצצה. זוממי רפי רשף קטנים. זומבים זוממים. הפרומו מושך אותנו באף. הנה, הנה, עוד יומיים הפריק־שואו של רשף. ואנחנו לא עוברים ערוץ כי ויתרנו לטלוויזיה על “כבוד האדם”. ובכלל, מרגע שהצלנו את שירן פרנקו, היא כאילו חייבת לנו את חייה ואת פרטיותה, ורפי רשף הוא המורשה מטעמנו לנצל את פרטיותה כדי לבדר אותנו. ובכלל, הטלוויזיה הזאתי הִנה כמעט מרחב מחוסר חוקים, מלבד חוק הבידור הבסיסי: כל פעם מחדש, עד העונג הבא. תנו לנו פריק־שואו ציוני גאה ממותק בסכרין של רפי רשף. הפריק הוא כפרתנו, ואם הוא רוקד ושר, אז מה טוב.

ומהו “הטקסט” המתיר לרשף את הזוועה הזו? האם רשף חושב שזהו “רק” מזון להמונים, ואילו בו עצמו זה לא נדבק? אני לא מכיר את רשף, אבל כן, זה מה ש“הם” בדרך כלל חושבים. הרי דן שילון כבר גילה לנו שהוא עצמו, כלומר שילון הפרטי, בכלל לא היה רואה את התוכניות של עצמו. אבל לא, אין שילון או רשף פרטיים. הפרטי והציבורי שלהם הִנו אחד. אין “רפי רשף”. יש רפי רשף.

והטקסט שמאפשר את הזוועה הפריקית הזו? טקסט משנות השבעים: “הכול חומרים”. בשנות השבעים לטקסט הזה היה איזשהו תוקף. בשנות השבעים החלה בתקשורת הישראלית התנערות מהמילון השמרני (מהצנזורה, מה“אנחנו”, מה“מכובד”), והאמירה “הכול חומרים” שירתה תקשורת חדשה, מעט מרדנית. “הכול חומרים”, כלומר הגיעה השעה לשבש את הסדר הישן: גם לפנינה רוזנבלום, ולא רק לגולדה מאיר, מותר להיות פעם על שער מגזין מכובד.

ואילו היום אין ל“הכול חומרים” הזה אלא מובן נצלני, מתכסה ואלים. ניצול הטרגדיה של שירן פרנקו הוא ניצול פשוט, הוא אינו תקשורת מרדנית או חתרנית.

שישי, מעריב, 5.11.99

בעל המניות. קווים לדמותו

אתה שואל את עצמך, איך זה שבעל מניות בטלוויזיה המסחרית אינו נחרד ממה שהטלוויזיה שלו מספקת לציבור? מה, הוא לא מודאג מכך שילדיו מולעטים בזבל? מה, הוא לא מתבייש, בפני עצמו ובפני ידידיו, על כך שהוא אדיש לעתידה התרבותי והחברתי של ישראל? ובכן כך: בעל המניות שולח את ילדיו ללמוד באירופה או בארצות הברית, בבתי ספר מעולים, ומכין אותם להיות יורשיו כבעלי מניות של טלוויזיה מסחרית. כלומר, זה בסדר בכל מה שקשור לעתיד הילדים, הם מתחנכים יפה, לא נופלים קורבן לטלוויזיית זבל, והם יחזרו בוגרים ומוגנים כדי להמשיך את השליטה המשפחתית או התאגידית בטלוויזיה. ולא, הוא לא מתבייש בפני ידידיו, כי רוב ידידיו כמוהו. או שהם שותפים בטלוויזיה המסחרית, בכבלים, באינטרנט, בסלולריים, או שהם יהיו שותפים. ואם הם לא יהיו שותפים זה רק בגלל שהם לוזרים, וזה כעשור הוא לא פוגש לוזרים, רק קורא עליהם, והנה לאחרונה, בגלל שהתקשורת ממעטת לכסות לוזרים, הוא אפילו לא קורא עליהם. והוא לא בוש בפני עצמו, כי באיטליה, כך אומרים, הטלוויזיה המסחרית עוד יותר נמוכה. “ותגיד לי, יד על הלב, מה בעצם כל כך רע באיטלקים האלה?” הוא שואל אותך.

שישי, מעריב, 12.11.99

חמשת הערוצים הייעודיים. אחוות אחים?

הממשלה אישרה חמישה ערוצי טלוויזיה ייעודיים: ערבי, רוסי, מוזיקה ים תיכונית, ערכי ישראל, חדשות. בשביל מה? “כדי להבטיח פלורליזם ודמוקרטיות”. והתוצאה? הרוסי יראה טלוויזיה רוסית, הערבי – ערבית, והיהודי – יהודית. וכך יתעצמו הקיטוב והבידול בחברה הישראלית, בשם הפלורליזם והדמוקרטיות. ואז, כשהחלוקה בין הערבי, היהודי והרוסי תהיה מושלמת, אפשר יהיה להתחיל לבנות את המדינה מחדש, מההתחלה: כור היתוך, חאקי, ישראלי דבר עברית, מיהו יהודי, הטובים לטיס, מעטים מול רבים, נובלס.

“מקור ראשון”, שלום לעפרך

היֹה היה כאן למשך שנים אחדות עיתון ימני ושמו “מקור ראשון”. הוא מת אתמול. מדוע מת? הכלו מן הארץ קוראים ימנים? הוא מת כי הימין טיפש מכדי לפתח תקשורת ממשית משלו ולגבות אותה. ואגב, מהי תקשורת ימנית נכונה? תקשורת מהמרכז ימינה. כלומר, לא רק ימנית, ובוודאי לא ימנית קיצונית. רק מהמרכז ימינה. ולצורך זה, איפה המרכז הזה נמצא? סביב אהוד ברק. וגם השמאל טיפש. גם לו אין תקשורת משלו. רק לכסף יש תקשורת בישראל. הכסף ימני או שמאלי? הכסף עגול.

שישי, מעריב, 26.11.99

מה גולני עושה שם?

ואז המנחה (טלוויזיה) מודה לחיילי גולני או גבעתי שבאולם ומוסיף איזשהו שבח אוטומטי לגולני או לגבעתי, והמצלמות נחות על חיילים צעירים (מחיאות כפיים). אבל בעצם, מה גבעתי או גולני עושים באולפן? הם, כמו העניים, כוח עבודה זמין וזול בשירות תעשיית הבידוד. אתה הרי לא רואה שם, ביציע הקהל, את פיוטרקובסקי, ריכטר, שרם, אקירוב, רקנאטי, זאבי, פישמן. צריך לחתוך את השימוש הממוסחר הזה בחיילי צה"ל. העם אמנם עם חייליו (וכל זה), אבל גולני לא צריך לתת הכשר לאיזה טוק־שואו חלול ומסחרי (מקהלה: תן לחיות פה, חתיכת אפס, איפה אתה ואיפה גולני שנהרגים בשבילך בלבנון?!).

ברוך הבא, מג’די חלבי

לערבי הישראלי יש חיים מסוימים וקבועים בטלוויזיה הישראלית: או שהוא חשוד או שהוא פולקלור (סלט ערבי, עוני קיצוני). והנה, קול חדש ב“מבט” (ערוץ 1): הכתב מג’די חלבי. לא חשוד ולא עני, אלא עיתונאי מקצועי. ברוך הבא, מג’די חלבי. הנה, הרחוב הישראלי, על ריבוי מבטאיו, מתחיל להיכנס לטלוויזיה הישראלית.

שישי, מעריב, 10.12.99

טלוויזיה, מילניום. חבילת תיירות

השידור הטלוויזיוני הבינלאומי של ליל המילניום שייט בין נופים מערביים ומזרחיים. כל הנופים תאמו את תבנית הנוף הממוסחר. נוף תיירי באשר הוא “נוף תיירי”, בין אם הוא במערב או במזרח, בין אם הוא “פראי” או “עירוני”. נוף המוכר לכול מגלויות מצולמות, מקמפיין של קוקה קולה, מחוברות של משרדי תיירות לאומיים. העולם כחבילת תיור. הנוף כסחורה ארוזה. וכך, בלילה הזה, מיליארדי בני אדם הצביעו מהספה הביתית על הנוף הטלוויזיוני ואמרו: “פה בדיוק הייתי”, או “בשנה הבאה אני בול נוסע לשם עם שולה”. וזה נכון. מוישה באמת היה שם. וכשמוישה היה שם, הוא השווה את שם לגלויה המצולמת שבידו: בול, דומה בול.

שישי, מעריב, 7.1.00

האם להאמין לעיתון?

נ"ד מכובדתי, את שואלת האם להאמין לעיתונות הכלכלית, ואני שואל אותך: מה נזכרת בזה עכשיו?! אם את אכן משקיעה קטנה אבל ותיקה, אז את כבר יודעת מניסיונך הפרטי אם להאמין לעיתון. הנה, במשך שנה העיתונות גם מעריצה את שוק מניות האינטרנט וגם מזהירה מפניו, ואת בעצמך קראת את האזהרות אבל קנית וגם הרווחת יפה, אז מה את רוצה עכשיו מהעיתון?!

ובכל מקרה, גברתי, זכרי שרוב הכתבים הכלכליים (כשהשקיעו לעצמם) תמיד החמיצו את גאות הבורסה.

שישי, מעריב, 14.1.00

אישה שמנה, פה פעור. דודו טופז

בתוכנית של דודו טופז זרקו קוביות שוקולד לפיה הפעור של אישה שמנה. ראיתי את “הקטע” בלי סאונד. זוועה מזוקקת. בלי סאונד מתקבל מעין צילום רנטגן של הזוועה. בימים עברו קראו למופעים כאלה “פריק־שואו”. אנשים שילמו כסף כדי לראות (דרך סורגי כלובים) את “הגמד” ו“הענק”, שהיו הבידור של “האזרח התקני”. התרבות, עד שהגיעה הטלוויזיה, דחקה את הפריק־שואו אל מחוץ לחוק, אבל לא איידה את עצם התאווה הבהמית לצפות בפריק־שואו, והנה הוא חוזר: אישה שמנה, פה פעור, שוקולד, טופז. חוק כבוד האדם וחירותו חל על המופע הזה. החוק הזה לא נועד להגן רק על המודעים לפגיעה בכבודם האנושי, אלא אף על “האישה השמנה” שאולי אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי. מחר (בעוד חמש שנים) פרקליטות המדינה תפעיל את החוק ביחס לפריק־שואו (לטלוויזיה).

שישי, מעריב, 21.1.00

יואב יצחק כפוסטמודרניסט

רק בגלל פוסטמודרניזם ארור יואב יצחק נעשה גם “התובע” של ויצמן ולא הסתפק בתפקידו כעיתונאי חוקר. מה זה פוסטמודרניזם? למה יואב יצחק משתתף בדיונים הפומביים המתייחסים לתגובת ויצמן ולעתידו? מדוע איש לא אומר ליואב יצחק: עשית את שלך, אבל לא עליך המלאכה לגמור?

פוסטמודרניזם הוא רוח רעה שבאה לאחר הרוח הטובה של המודרניזם. הוא לא רק רוח רעה, כמובן, אלא גם טובה, אבל בידיים לא זהירות הוא מכשיר רע. הפוסטמודרניזם מפר מסורות, משבש תפקידים ותחומים, ובעיקר מרחיב עד מאוד את המושג “סיפור”. וכך ולכן ויצמן אינו הגיבור האחד של הסיפור, ויואב יצחק גיבור שווה ערך לוויצמן ב“סיפור” הזה.

יואב יצחק אינו מתמחה בפוסטמודרניזם. הוא מוכיח אותו. רוב האנשים המצייתים לפוסטמודרניזם כלל לא שמעו עליו. ככה זה בחיים, ככה זה בתרבות. והפוסטמודרניזם (“אין חשיבות אמיתית למושג ‘חשיבות’”) מזמין את יואב יצחק למופע שאורכו כאורך המופע של ויצמן. זמן שווה לשני הגיבורים.

הנה כי כן: תקשורת שלא ידעה מהו מודרניזם קיבלה על עצמה את רוח הפוסטמודרניזם, בלי לדעת מהו פוסטמודרניזם, כיאה לפוסטמודרניזם.

שישי, מעריב, 28.1.00

אהרן ברנע: בין נערים לגברים

ואז בחדשות של 17:00 (ערוץ2), בהנחיית אהרן ברנע הוותיק, מופיעה בחורה, בטשטוש פנים, ומזמרת משהו על הבחורה שהתלוננה על איציק מרדכי, ואז אתה חושב גם עלינו, אנשי התקשורת הוותיקים, ובכללם אהרן ברנע הוותיק: מה קרה לנו, ותיקים שכמותנו, שאנחנו משתתפים במשחק הרייטינג החולה הזה ומסכימים להפעיל את טכניקת הפנים המטושטשים, בריאיון צהבהב שאינו מעלה ושאינו מוריד, ושאינו ניתן לאימות ממשי? רק משום שהוא משמש מין פיגום לרייטינג?! מדוע לא ננצל את זכות הוותיקות שלנו כדי לומר למפיקים שלנו: “חבר’ה לייצים, אנחנו כבר חצינו את השלב המפריד בין הנערים המוסתים לגברים המנוסים, ולכן לא נראיין ‘פנים מטושטשים’ רק כדי ליצור באולפן אירוע מלאכותי. פשוט לא.”

שישי, מעריב, 17.3.00

מולדת. קום

במחצית שנת 2002 כמיליון וחצי ישראלים צפויים להיות אזרחי אינטרנט, ומה יהיה על השירה בציבור בכלל, ובימי העצמאות בפרט? איך והיכן נשיר יחד את “תופרת אני/תופרת/הים/לא יחדל/מלנהום”? – אל תדאג, חבר, אל תדאגי, חברה, כי הנה, חברת האינטרנט מון בריין סטיישן (שבבעלותי המלאה) כבר מפתחת בימים אלה טכנולוגיה עבור האינטרנט לשירת מולדת בציבור הנקראת “מולדת. קום”. “קום” גם על משקל “קומה אחא”.

שישי, מעריב, 12.5.00

דן מרגלית. משפט טלוויזיוני?

דן מרגלית (“ערב חדש”) מראיין את עורך הדין של החשוד בהכאה למוות (סכסוך בכביש). השאלות של מרגלית נוגעות גם במקרה עצמו, בצד העובדתי של המקרה. מרגלית מייצג את “הצופה הסביר”. זה מה ש“הצופה הסביר” היה שואל. אבל, התרבות הפקיעה את הדיון המשפטי מ“הצופה הסביר”, והפקידה אותו בידי משפטנים מקצועיים, והתקינה לו כללים (מהותיים וטקסיים), המבדילים אותו מהניסיון, מהאינטליגנציה ומהרגש של “הצופה הסביר”. משפטנים מקצועיים מעידים כי, למרות כל המיומנות שלהם, הדיון התקשורתי בפרשה מצטבר גם בתודעתם, ומשפיע.

לא דן מרגלית ולא אתה הייתם רוצים להישפט בפועל על ידי “הצופה הסביר”.

שישי, מעריב, 30.6.00

“עוף־קור”. מניפולציה, חומר טלוויזיוני

לאחר כארבעים שנה, “עוף־קור” עומד להיסגר על פועליו, וערוץ 2, במסגרת החדשות, הקדיש לכך חצי דקה שעיקרה צילום מקרוב של פועל ותיק בוכה, מרוסק, צילום ממלא מסך. הצגתו כך של הפועל, על מלוא המסך, לא היתה הכרח חדשותי. הצגתו היתה בעיקרה שירות שהטלוויזיה העניקה לעצמה: יצירה זולה של דרמה.

דרמה שלא נועדה להיטיב עם מושא הדרמה (הפועל), אלא עם החדשות כבידור, עם החדשות כמניפה של דימויים “אפקטיביים”, “מעוררי רגש”. זו התנקשות חמורה בכבוד האדם וחירותו. גורלו של הפועל המפוטר כחומר גלם טלוויזיוני.

וידיאו: ש"ס, משטרה, חיזבאללה

על הפגישה בבית הרב עובדיה יוסף, לאחר גזר דין דרעי, למדנו מווידיאו שש“ס צילמה, ערכה והפיצה. על החיזבאללה למדנו מווידיאו שלהם. על חקירות משטרה אנחנו למדים מווידיאו משטרתי המועבר לטלוויזיה. אותן שיטות צילום, עריכה, הפצה, פורמט, איכות שידור. אותן שיטות מסר. ואותה שיטת צריכה פסיבית (שלנו כצופים). ש”ס, המשטרה או החיזבאללה מכתיבים לנו מידע, סב־טקסט, רגש, מבט. ולטקסט של הכתב או של המגיש, לפני או אחרי הקרנת הווידיאו, אין תוקף ביקורתי ממשי. הווידיאו פועל כמובלעת עצמאית, הרמטית, בתוך השידור הטלוויזיוני. ובאותן שניות, בקרב על התודעה, הווידיאו הזה מנצח.

שישי, מעריב, 21.7.00

במדור “שישי” זה מתייחס אדם ברוך לתגובות הרבות שהתפרסמו

בתקשורת לריאיון שערך עם הרב עובדיה יוסף ב“מעריב” שבוע קודם לכן

(11.8.00)

חזן, מקרה יחיד, השואה, ברק, מדינת הלכה, הנחשים, השמאל, פלוצקר, הרב יוסף, הסיכום

חזן (הלכה)

מעשה שהיה בבית כנסת בינוני אחד, שרוב מתפלליו בינוניים: נפלו שיניו של החזן ונזקק לתותבות, וקולו אינו ערב כשהיה, ואחדים מהמתפללים, אנשים בינוניים ולא רשעים, ביקשו להדיחו. וכיוון שהזדמנתי ביניהם, שאלו אותי מה אומרת ההלכה – ועניתי משמו של הרב עובדיה יוסף, שכמקרה הזה מובא בקובץ הפסקים שלו “יביע אומר”.

הרב יוסף עושה גזירה שווה בין ראייה (משקפיים) לדיבור (תותבות): המשקפיים מאפשרים ראייה, ואגב כך מאפשרים לאדם להמשיך ולהחזיק במשרתו כמורה, כעיתונאי, או כנהג מונית – כך התותבות שבפועל ניתן להשמיע איתן קול. ובכן? אין להדיח את החזן.

מדוע הרב יוסף אינו קשוב למתפללים החפצים בחזן צעיר שקולו ערב? מהו חזן אם לא קול ערב? מדוע הרב יוסף מיישם את ההלכה באופן המגונן על חזן בעל תותבות? כי הרב יוסף בפסיקותיו, שכולן נובעות מהפורמליזם של ההלכה, הוא הומניסט. הרב יוסף, בפסיקותיו, מתוך מהות ההלכה עצמה, מגן על החלש ועל המודח החברתי.

ובפסיקה זו הוא מאותת לקהילה כולה: בית הכנסת אינו מועדון מוזיקלי. תפילת השיניים התותבות של החזן הזקן היא “היחד היהודי”.

של מי השואה?

כחמישים שנה השואה היתה “נכס” ישראלי־חילוני, (קובנר, גורי, “יד ושם”). וגם אם בסוף שנות ה־40 הרבנות החרדית (סאטמר, חב"ד) דנה במהות השואה, היא, מאז ועד היום, היסתה את הדיון, והוא נותר בעיקרו ישראלי־חילוני – ועכשיו, אחרי כחמישים שנות שתיקה רבנית, הרב יוסף מתערב בישראליות, באמצעות השואה שעיצבה את הישראלי־החילוני.

“האחר” (הרב יוסף) מבקש להתערב בישראליות, אבל הישראליות נסגרת בפניו, ושולחת אותו לשנות את נוסח ההתערבות שלו.

האמנתי כי עצם הלגיטימיות של התערבות הרב יוסף בישראליות משתמע מתוך שיחתי איתו. נכשלתי. הוא לא השתמע להמוני קוראים אינטליגנטיים. רוב התגובות עוינות.

השפה, הכוונה והשואו

פתחתי טלוויזיה והנה אריה גולן קורא לאחד מאנשי ש"ס: “אולי גם אתה תזמין את אדם ברוך שיסביר אותך?!” מדוע אריה גולן, שהִנו עיתונאי מקצועי, זהיר, חשוב ומשכיל, בחר ללעוג לי?

איכזבתי את אריה גולן ורבים נוספים. רוב התגובות שקיבלתי עוינות, ואחדות עוינות מאוד. איפה נכשלתי? לא הצלחתי להדגיש שאין זה ריאיון עיתונאי מקובל. לא הצלחתי להסביר מדוע לא אפשרי במקרה זה שואו של טוק־שואו. לא הצלחתי להעביר את התחושה כי הפגישה עם הרב יוסף הִנה אולי אחד המהלכים האחרונים, לפני ברירת המחדל של הקשר בין חילונים לחרדים. נכשלתי, מבחינת אריה גולן, כי לא הצהרתי, חזור והצהר, לאורך השיחה עם הרב, שאני מתקומם נגד כל טקסט המפלג את הציבור. לא סיפקתי תשובות לאינטלקטואלים מסוגו של אריה גולן (הנחה את “פוליטיקה”). ההדר כלפי הרב יוסף, הנגזר מההדר כלפי ההלכה כתת־ההכרה של היהדות – כל ההדר הזה הכשיל אותי בעיני גולן. ולא סיפקתי לגולן את הסחורה: הסט־אפ היה טוב, אבל הפאנץ’־ליין לא הגיע.

ברק לא נראה אפשרי?

מיד לאחר שהרב יוסף, בשיחה איתי, הסתייג מעצם האפשרות שש“ס תחזור לקואליציה של ברק, ציינתי (בגוף הכתבה) כי הסתייגות זו כוללת בתוכה את התפריט שעל פיו ש”ס כן תשוב לקואליציה – והנה, כבר למחרת השבת, אלי ישי ואהוד ברק חידשו את השיחות. האמנתי שאני מעביר לקורא את הדקדוק הפנימי הרבני־פוליטי, אבל נכשלתי. רוב התגובות העוינות: ביקשת לפגוע בקואליציית ברק, ניסית להחזיר את נתניהו.

מנהיג תורני, מדינת הלכה

רוב התגובות העוינות, וכאמור רוב התגובות היו עוינות בעוצמה שעירערה אותי, התעלמו משני מסרים עיקריים: מבחינת הרב יוסף, אין מנהיגות אמיתית אלא מנהיגות תורנית. כלומר, מבחינתו ברק או נתניהו הִנם, בעיקרם, סדרני עבודה ממלכתיים. כלומר, תמיכתו בנתניהו נסיבתית ולא ממש עקרונית.

והמסר הנוסף: הרב יוסף ריאליסט ודוחה משיחיות, ואין לו תוכנית כוח פוליטית שמטרתה מדינת הלכה כללית וחובקת כול. קיוויתי שהמסרים עברו, אבל נכשלתי.

בעניין ה“נחשים”

נכשלתי מאוד בעניין “הנחשים” (הערבים). הנחשים משמיטים את בסיס תהליך השלום. השפה היא רנטגן, ותוצאת השיקוף (“נחשים”) מעידה על חסר בסיסי, על חסר בכוננות הנפשית הדרושה לשלום. נכשלתי כי לא הגעתי בשיחה לעניין “הנחשים”. הסיבה לכך טכנית בלבד, אבל מגיע לי, אחרי כל השנים האלה, לתלות את עצמי על סיבות טכניות.

הברית בין החרדים לשמאל

אין ברית היסטורית תת־קרקעית ותת־נפשית בין החרדים לשמאל. הברית הזו קיימת בעיקר בפולקלור נוסח חיים רמון, ואין זו מציאות פוליטית. גם בהעברת מסר זה, נכשלתי. רוב התגובות העוינות מתארות אותי כסוכן (של הימין) שביקש לכרסם את הברית ההיסטורית וגו'.

לא גאון, אתה המצאת, ספרדי

ואז, מתוך עשרות טלפונים, אחד (“קול ישראל”, מוצ"ש) פחות או יותר מאשים אותי: בספרך “סדר יום”, אתה מציג את הרב יוסף כאחד מגדולי הפוסקים, בעוד הוא רק מגדולי כונסי הנתונים והתקדימים, והוא חסר את הממד האנליטי שהיה מצרף אותו לגדולי הפוסקים. וטלפון נוסף: ראוי שתברר לעצמך מדוע אתה ממציא לנו את הרב יוסף כפוסק ענק. וטלפון שלישי מנסה להסביר לי מה קורה לי: בשנות ה־60, ראית במו עיניך את קיפוח הספרדים בעולם הישיבות, וכשצברת כוח תקשורתי קיבלת על עצמך לתקן את הקיפוח בכל כוחך, עד שאתה עצמך נעשית מעין ספרדי, ונקלעת להגזמה גדולה בעניין הרב יוסף והספרדים.

אין לי את הכוח הדרוש להמציא פוסק. לא נעשיתי ספרדי. הרב יוסף מגדולי הפוסקים. נכשלתי בהעברת מסרים ועובדות אלה.

פלוצקר, גפן, מה קרה?

סבר פלוצקר הציג אותי כיחצן נלעג של ש“ס, ואף יהונתן גפן הציג אותי כאדם נלעג, מפני שאני מגדיר את הרב יוסף כפוסק הומניסטי. ואולי הצטרפו אליהם כותבים נוספים. גם גפן וגם פלוצקר (מרקסיסט ששום דבר בורגני לא זר לו), הִנם בעלי טורים אמיצים, פורצי דרך, אמינים, ומתחדשים תמיד – ועדיין אציע להם מבט נוסף על השיחה עם הרב יוסף. מבט מנקודת מבטם: ייתכן אדם מורכב ולא חד־ממדי, והרב יוסף הִנו גם פוסק הלכות וגם אדם פוליטי. כפוסק הלכות הוא הומניסט. עצם השיחה איתו היתה צעד בדיאלוג. התחלה. אין לי גם חצי דבר עם תנועת ש”ס. יש לי חצי דבר עם החברה הישראלית ועם תרבותה. אני בין נושאי המגבעת של התרבות הישראלית החילונית.

ובכלל, לאחר פרסום השיחה עם הרב יוסף, ההערות הפרימיטיביות פגעו בי יותר מההערות המתוחכמות. משונה.

הרב יוסף: יהודי אתיופיה

מי ישראלי ומי לא? יש רק דפוס ישראלי אחד?! מי הוא “האחר” בחברה הישראלית? הרב יוסף נמצא מחוץ לתהליך הישראלי?! האם התהליך הזה מותנה בהצהרות ובהצהרתיות, או שהתהליך הזה מתקיים בפועל, מתקיים גם ללא הצהרות ישראליות? הרב יוסף ישראלי־ממילא, כלומר ללא הצהרות. ישראלי מתוכו, מעצם השותפות שלו כאן.

ואדגים זאת בקיצור: הרב יוסף התערב בישראליות ובציונות, באמצעות יהודי אתיופיה. הוא שאיפשר את קליטת יהודי אתיופיה בישראל. את קליטתם הדתית. גם בישראל החילונית יש הכרח בהסדרת הממד הדתי הפורמלי, כי הדת והמדינה כאן אחוזות זו בזו. ללא קליטה דתית קליטתם לא היתה מושלמת, והם היו חיים בינינו כמובלעת אנושית פגומה.

הבה נמתח עצמנו כחמש־עשרה שנה לאחור: עליית יהודי אתיופיה. הרב יוסף הורה לאנשי רשת החינוך שלו לקלוט את עולי אתיופיה, שבפועל נדחו על ידי רוב מערכת החינוך האשכנזית־חרדית. וכזכור, מחלוקת היתה בעניין עצם יהדותם. ואגב כך, התגלעה מחלוקת בעניין חיובם בטבילה, כחלק מ“אי־בהירות יהדותם”. ויהודי אתיופיה, לתקופה קצרה, הוצבו “ממול”: קבוצה ענקית, אנונימית ומושתקת של “אחרים” מול “אנחנו” הרמטי. היהודים האתיופים הועמדו במבחן כניסה, שגם לאחריו יהיו “אחרים”, אבל “חוקיים”.

הרב יוסף הכיר ביהדותם ולא חייב טבילה. הרב שך חייב. הרב יוסף ויתר על עמדתו. מדוע? הרב יוסף הביט ביהודי אתיופיה, וויתר על מאבקי יוקרה עם הרב שך.

מבחינתו, אם טבילה במקווה מצרפת אותם אלינו (גם מבחינת הרב שך), שיטבלו ובלבד שיצטרפו – ואין טעם לעורר מלחמת עולם בינו לרב שך, בין ספרדים לליטאים, על גבם של יהודי אתיופיה. ומה זה אם לא גם מהלך פנים־ישראלי, אם לא אימוצו של “האחר” החדש (יהודי אתיופיה) על ידי “האחר” הוותיק (הרב יוסף).

בשבוע שעבר ניסיתי להדגים את הישראליות־ממילא של הרב יוסף, באמצעות פעולתו להתרת עגונות מלחמת יום כיפור. אבל נכשלתי. רוב התגובות העוינות ביטלו את הערך הישראלי שבכך, וראו בכך עניין פנים־רבני.

אז מה הסיכום?

נכשלתי. רוב התגובות מוכיחות שנכשלתי. תגובות של ישראלים בריאים ונאמנים, ונושבת מהן רוח רוב.

שישי, מעריב, 18.8.00

דרעי. הזכות להיות בחדשות

אנשי דרעי מתכוונים להחזיק אותו בחדשות יומיום, עד שחרורו מבית הכלא: תקשורת, עצרות, דרמות, טריקים למיניהם, דברי אמת למיניהם. וראוי שאנחנו, כחברה דמוקרטית מודרנית, נזכור תמיד, גם בשעה של מורת רוח קשה, שאנחנו הענקנו לכל אחד מאיתנו, כולל אריה דרעי, את הזכות לנסות שלא לרדת מסדר היום. הזכות הזו היא אף הזכות להישרדות. זו דמוקרטיה וזהו שכרה. היום דרעי מפעיל את הזכות הנ"ל, ומחר אתה תפעיל.

ואנונו. גבולות השם הטוב

מרדכי ואנונו תובע מ“ידיעות אחרונות” 30 מיליון שקל על פגיעה בשמו: העיתון פירסם שוואנונו העביר הוראות לייצור פצצות לאסירים ביטחוניים (“חמאס”). ואם בית המשפט יחייב את העיתון, האם תתקבל טענה שלוואנונו לא נותר למעשה שם טוב, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי כספי של יותר משקל אחד?

לא בטוח שטענה זו תתקבל, כי זכותו של ואנונו לטעון (ולהוכיח) ששמו מתקיים לפחות בשני ציבורים שונים: ציבור ישראלי, וציבור בינלאומי של פעילים נגד חימוש גרעיני וכו'. בישראל הוא מגונה, ואילו בקרב אותם פעילים הוא מהולל.

ולכן, ואנונו יטען כך: אמנם בציבור הישראלי אין לי שם טוב וכו‘, אבל בציבור הבינלאומי הנ"ל יש לי שם טוב כאיש מצפון וכו’, והנה הטענה שסייעתי לטרור (חמאס) וכו', פוגעת בשם הטוב הזה, ואני מבקש פיצוי ממשי על כך.

כלומר, אתה יכול להתקיים כ“שם” בכמה מקומות שונים (ישראל, חו"ל), ובכמה רמות שונות (רע, טוב), בעת ובעונה אחת.

שישי, מעריב, 15.9.00

השידור הציבורי: בין בידור לריאליזם

סוף השבוע הטלוויזיוני (ראש השנה) הוקדש בעיקרו לבידור ולהווי. הטלוויזיה שיעשעה את נתיניה. כמימים ימימה. שמייח. אבל בחוץ, במציאות עצמה, התפשטה אש בשטחים ובישראל. הטלוויזיה כבידור ניצחה את הטלוויזיה כתקשורת. עוד ניצחון כזה ואבדנו.

משלב מסוים הבידור מטמטם. משלב מסוים הבידור פוגע באינטרס החברתי הכללי. ועל כן, עם כינון מועצת המנהלים החדשה של הערוץ הראשון, בעוד כחודשיים, תקנון השידור הציבורי חייב יהיה לכלול נוהל מדויק: דודו דותן מפנה את מקומו לפרדיס ולקבר יוסף. השידור הציבורי יחרות על לוח לבו: יחי הריאליזם! הלאה האסקפיזם הבידורי!

בעד המבט הנוסף

במוצאי החג, הערוץ הראשון כיסה את אירועי הדמים בשטחים ובישראל, מנקודת מבטו של הממשל: ערפאת הוא היוזם והאחראי, וישראל רק נאלצת להגיב. אמנם גם אהוד יערי, פרשן סמכותי ועצמאי, הציג כך את הדברים – אבל טוב היה עושה הערוץ הראשון, הממלכתי, אם היה מציג מבט נוסף, אחר, בהרחבה ממשית, ואפילו הוא קרוב למבט הפלסטיני הרשמי.

הישראלי לא יתפורר נוכח מבט המבקר את ממשלתו. מבט נוסף, אחר, אינו היפוכה של פטריוטיות, אלא צורך נפשי ופוליטי של הפטריוט הטוב.

המחלה

איזו צמרמורת תוקפת אותך כשאתה פותח היום את החדשות? צמרמורת של “פוקוס”? צמרמורת של תוכנית זוועות טלוויזיונית ממוסחרת? צמרמורת של חצי שעה, שלפניה חיים רגילים ולאחריה חיים רגילים? הכנת קצת פירות ושתייה קלה, לקראת החדשות? אם כן, אז אתה חולה באוטיזם. לא מחלה מלידה. מחלה מהטלוויזיה. המציאות גורשה מהתודעה שלך.

שישי, מעריב, 6.10.00

יבין ואחימאיר: “האפוד הפטריוטי”

ואז יעקב אחימאיר וחיים יבין, כל אחד לחוד, לובשים בטבעיות ובמהירות את ה“אפוד הפטריוטי”, ופונים למרואיינים שלהם בלשון ובהבעת פנים דאגניות, וכמו תובעים מהם פתרון מיידי והשכנת שלום מהירה על ישראל, בשם כל הצופים, ואולי אף בשם כל היהודים לדורותיהם, מיוצאי מצרים, דרך מגורשי ספרד, ובוודאי שבשם הנשרפים באש הנאצים. וכך, בטבעיות גמורה, ה“ה יבין ואחימאיר מתנתקים מעט מתפקידם הרגיל (תקשורת) ונעשים מעין חזנים (“היום תאמצנו”). ויבבת חזנים ישנה נעשית פס הקול של התקשורת. רוחב הפס ו”הושיע את עמך".

שישי, מעריב, 20.10.00

גשטאלט טלוויזיוני

מה זה גשטאלט? בואו נגיד שזה השלם או הכול. ומהו השלם או הכול הטלוויזיוני? בואו נגיד שכולם פחות או יותר יודעים מה זה. אבל, בכל זאת, בואו נדגים את הגשטאלט הטלוויזיוני. לפי יום ג' השבוע: בשעה תשע, רפי רשף שולח שחקן לקבץ נדבות באזורים של המודחים, המסוממים והפועלים הזרים, וככה הטלוויזיה עושה לנו שמייח – ושעה לאחר מכן, ארי פולמן, גם הוא במרחב המסוממים, מציג את היכולת של עינת פישביין (עיתונאית) להיות “ניקיטה” (ערוץ 3, סדרת מתח), וככה הטלוויזיה עושה לנו גם קצת עצוב, אחרי שעשתה לנו קצת שמייח (רשף). חוץ מזה? פולמן ופישביין ממש בסדר גמור (עושים ת’עבודה), וגם אני ממש בסדר גמור (אוכל ת’עבודה), וגם ה“מסומם” בסדר גמור בתור חומר גלם נצחי של הטלוויזיה.

שישי, מעריב, 12.1.01

החיסולים. הצילום יבצבץ

חוק טבע: הכול מצולם. עוד חוק טבע: מה שצולם, יוקרן. סופו שיוקרן. גם אם תעבורנה שנים מהאירוע, וגם אם עצם הצילום יוכחש, הוא יבצבץ. ומה שלא מוקרן היום מטעמי ביטחון או מוסר, יוקרן מחר מטעמי ביטחון או מוסר. כי מה שנחסם היום מטעמי ביטחון, משתחרר מחר מטעמי מוסר, ולפעמים אפילו מטעמי ביטחון, כי לפעמים הביטחון משנה צורה או כיוון.

וכך ולכן, אין שחר לטענה של המומחה הגדול לביטחון, שהופיע בתקשורת והודיע שהחיסולים של צה“ל: “אם בכלל הם של צה”ל, הם רק חומר מילולי, טקסט.” הם מצולמים. אין אפשרות שרובם לא מצולמים. המערכת חייבת את הצילומים לעצמה. לא תמיד היא יודעת למה היא חייבת. זו כבר פעולת צילום אוטומטית. הצילום מאשר את האירוע. עד לצילום, האירוע כמוהו כשמועה.

והצילומים נאגרים ומאוחסנים. הם יוקרנו מחר. לא תמיד בתואם לאינטרסים של מי שצילם אותם. אי אפשר להשמיד אותם, כי הם כבר שוכפלו. מי שיכפל אותם? המערכת עצמה כמערכת, או מישהו מתוך המערכת. אלה חוקי הטבע של הצילום. הוא, הצילום, חזק מהממשל שצילם אותו.

שישי, מעריב, 2.2.01

אהוד מנור בשבי הסורי

בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: בפעם הראשונה בתולדות התקשורת הישראלית, “הבידור” הוצג כמצע (תקדים) מלא, סמכותי, חוקי ומנומק של “המציאות”. איפה? איך? אמנון לוי (ערוץ 2) הזמין את אהוד מנור לקטע משותף עם משפחות שלושת חטופי החיזבאללה. מדוע אהוד מנור? גם בגלל שלפני כשנתיים, אהוד מנור נפל בשבי הסורי, למשך כשעה וחצי. באמת?! איך לא שמענו על כך? טוב, לא בדיוק סורים, אלא מתיחה של יגאל שילון, מגדולי יצרני הבידור כאן. ומתוקף נפילה בשבי זו, שזיעזעה אותו, ועדיין מזעזעת אותו, אהוד מנור הזדהה עם החטופים בפועל וכו‘. אמנם מנור הסביר שזה לא בדיוק זה וכו’, אבל, תוך כדי השידור, שלמרבית הצער, עורכיו, ללא כל הסבר, נמנעו מהצגת “חטיפת מנור” או קטע מייצג שלה – “הבידור” (שילון החוטף) הושווה ל“מציאות” (חיזבאללה החוטף). עוד זוועה טלוויזיונית קטנה? עוד פרודיה שאינה מודעת לעצמה? עוד מנת קיטש בדרך לקיטש הסופי? לא, אנחנו לא בדרך לשם – אנחנו כבר שם.

שישי, מעריב, 23.3.01

“יס”. הסיפור או הסאטירה

בשבוע שעבר התברר לי שכיתה של עשרים וחמישה סטודנטים צעירים לקולנוע, לטלוויזיה ולהדמיה דיגיטלית, ב“קמרה אובסקורה”, לא מבינה מה בעצם הולך עם “יס”, “בזק” ו“יורוקום” (בעניין הבעלויות וכו'). אז אולי עוד רבע מיליון צעירים אינטליגנטים לא מבינים מה הולך – ואז אולי כדאי להסביר.

אז ככה: היֹה היה חלום על שידור לווייני בישראל. חלום חוקי, דמוקרטי, מודרני, כלכלי, תחרותי. ולשם כך חברו “בזק” (הממשלתית) ו“יורוקום” (הפרטית) ועוד כמה, והקימו את “יס”. והכול משיקול עסקי. ואיש לא עשה אז עניין מזה ש“יורוקום” ו“בזק”, שבשדה התקשורת נלחמות זו בזו עד זוב דם, יתקשו לשתף פעולה בחברת “יס”. מדוע? ככה זה בישראל (תן גז, יהיה בסדר).

ובינתיים, “יס” השקיעה והפסידה מאות מיליונים, וחלק מהשותפים הקטנים עזבו, וחלק אחר לא ממהר להזרים עוד כסף – ואז עלה רעיון ש“בזק” (ממשלתית) תעלה את חלקה בחברת “יס”, משליש לחצי, ותזרים עוד כסף וכו'. כי אחרת “יס” תקרוס. והנה, ועדת הכלכלה של הכנסת נחלצת להצלת “יס”, ומאשרת ל“בזק” להגדיל את חלקה.

כלומר, “יס”, שקמה מתוך חשיבה משקית מודרנית, תחרותית, פרטית ולא ממשלתית – נעשית בעצם מין חברה ממשלתית, בהיותה נשלטת על ידי “בזק” (הממשלתית). ואתה, האזרח, שרצית שירות לווייני פרטי ותחרותי, תקבל אותו כממשלתי, בעצם.

ומה אומרים לך עכשיו? דוחפים אותך לקיר, ואומרים לך, נכון שהצירוף של “בזק” ו“יורוקום” היה פגום ביסודו, נכון שכולם רצו לעשות שם כסף לעצמם, נכון שכולם שם אנשי עסקים מתוחכמים – אבל, מה לעשות עכשיו? אתה רוצה ש“יס” תקרוס? אתה רוצה לוותר על שידור לווייני? להפסיד את כל השקעת הענק של “בזק”? הרי ההפסד הצפוי של “בזק” הוא הפסד שלך, האזרח, בהיותך בעלים של “בזק”, שהיא חברה ממשלתית, והממשלה הזו הרי שלך?!

נכון, אומרים לך, שהשותפים של “בזק” בחברת “יס”, לא באו אליך, האזרח, ונתנו לך כסף, כשהם הרוויחו בעסקים אחרים שלהם – אבל עכשיו אתה, האזרח, תחלץ אותם ואת “יס”, באמצעות “בזק”. כי מה אתה רוצה? שנסגור את “יס”, ונפסיד את המיליונים שכבר השקענו בה? הרי המיליונים האלה הם שלך?! איפה האחריות הלאומית שלך?!

ואנחנו (ועדת הכלכלה) לא יכולים לתת לזה לקרות, גם כי אנחנו (ועדת הכלכלה) אנשים אחראים, וגם כי הבטחנו (המדינה) לך תקשורת לוויינית, והבטחות יש לקיים, כי אחרת איזה פרצוף יהיה לנו?! (זה הסיפור, בערך, או הסאטירה, במדויק.)

שישי, מעריב, 11.5.01

קלטת האסון: זכות הקרובים

לפי העיתונות, בני משפחות יוסף ודרור (אסון ורסאי) מחו שקלטת קריסת הרצפה הוקרנה בטלוויזיה, בלי רשותם. אפשר להתפלפל עד הבוקר בעניין זכות המשפחות. אפשר לטעון, מכוח דיני הקניין, שהקלטת שלהם, רכושם ממש, כי הם שכרו את הצלם וכו‘. ואפשר לטעון כי חוק כבוד האדם וכו’ לכאורה משהה את הקרנת הקלטת וכו'. אבל, אפשר לטעון שהקלטת שייכת לצלם, ולא למשפחות, כי הוא נשכר לחתונה על שום שהיא חתונה, ואילו האסון, שהוא שינוי מהות, מבטל מהיסוד את הסכם העבודה בינו למשפחות. אפשר לטעון ולטעון, אבל, בפועל, בחיים עצמם, חוקי התקשורת, שכבר ביססו עצמם דה־פקטו כחוקים לצד חוקי המדינה, הם סמכות לקבוע, במקרה אסון ציבורי שהפקיע עצמו מ“הפרטי”: לשדר, להקרין (במינון שפוי, משרת ציבור).

שישי, מעריב, 1.6.01

מפעלי הפיס. גילולים

הפרסום של הפיס מטפיש את התודעה הישראלית. פרסום אגרסיבי, אשלייתי, הזייתי. דימויים מתעים, מדיחים, סינתטיים. לפי הפיס, אנחנו לא חברה נשנקת ונאבקת, אלא חצר של מוטל דרכים מוארת בניאון צבעוני. כסף מהיר, קל, מיליונרים חדשים, הכול מאללה, מה, אללה לא אוהב אותך, קח צ’אנס, כסף עושה טוב, כל שש שעות יש לנו הגרלה חדשה בשבילך, אנחנו כאן בשבילך.

והנה, הקמפיין הטלוויזיוני החדש של הפיס, שהִנו מופת סליזי (שמנוני, נמוך, מתגנב), מצמיד מספר כרטיס פיס ומספר סלולרי, וצעירה דמוית גרטה גרבו לוחשת לנו “כסף, הרבה כסף”. פיס וסלולרי? איזה תחכום! המותגים מתהדקים סופית על תודעתנו!

מה זה פיס? זהו מיסוי המוטל בעיקר על דלת העם. מס הזיות. ואנחנו נקנה פיס, גם בלי גרבו וסלולרי, כי אנחנו חלשים ופתיים. אבל, עם הסלולרי נקנה יותר, כי אנחנו קורבנות המותגים: יש לי סלולרי – אני ישראלי מובהק. בכל העולם הסלולרי זה טלפון, ובישראל הוא זהות.

היהודי מבקש כל יום מהקב"ה “להעביר גילולים מן הארץ” – והקמפיין הזה הוא גילולים 2001. “גילולים” זה עבודה זרה. ומהי עבודה זרה? כל מה שמשעבד את האדם לשלטון המותגים. כל מה שממיר אור אנושי בניאון של מוטל. כל מה שמרחיק את האדם מאחריותו לעצמו, דוחף אותו אל הבלתי ריאלי, מכווץ את ריבונותו.

שישי, מעריב, 22.6.01

יחסינו עם הבי־בי־סי

גאווה פטריוטית גאתה לשתי דקות בדובר משרד החוץ: “בעקבות השידור על אריאל שרון, אין ספק שנצטרך לשבת ברצינות ולהחליט על המשך יחסינו עם רשת בי־בי־סי.” מילא “לשבת ברצינות”, אבל “להחליט”?! על “המשך יחסינו”?! ומה כבר נחליט: לא לצפות בשידורים שלהם? לא להעביר להם הודעות דובר? שמעון פרס לא יתראיין יותר לרשת זו? אתה תחליט?! המשך יחסינו?! אתה לא תחליט ולא בטיח. אתה (משרד החוץ) מרוויח רייטינג פטריוטי, לשתי דקות, כמו אפרים סנה (תחבורה) שהודיע שהוא יחליט על המשך יחסינו עם אייר פראנס. אבל, לא רק ששערה לא תיפול מראשו של הבי־בי־סי, אלא שאנחנו, פטריוטים שכמותנו, עוד נזחל אליו. וגם לאייר פראנס עוד נזחל. כי לא תם עידן הזוחלים.

שישי, מעריב, 22.6.01

מה כבר האמריקני מבין בטלוויזיה?

הטלוויזיה הישראלית היתה מראה חלקי גופות.

ראש או מעיים: בשם זכות הציבור לדעת.

יד או רגל: בשם חופש הדיבור.

הטלוויזיה האמריקנית לא הראתה חלקי גופות.

אפילו לא ראש כרות אחד: בשם כבוד המת.

ולא מעיים: לטובת חסינותו הנפשית של העם.

מה כבר האמריקני מבין בטלוויזיה?!

שישי, מעריב, 21.9.01

התקיפה הקרקעית ו“הלבן בעיניים”

לא בדקתי איך זה בטלוויזיה השוודית או ההולנדית, אבל בטלוויזיה הישראלית, אחרי רבע שעה, מייחלים כבר לתקיפה הקרקעית. מייחלים למלחמה הטובה הישנה. למלחמה הגברית. למלחמה של אחד על אחד. ל“לבן בעיניים”. כי מבחינתנו, ממאיר הר ציון ועד אהוד ברק, “הלבן בעיניים” הוא כל הסיפור.

שישי, מעריב, 12.10.01

מלכה ושולה. אני איתך

מלכה (אישה מוכה) מסיימת את סיפורה המזעזע, ואז שולה (מראיינת) מודה למלכה על סיפורה המזעזע, ואומרת לה: “אני איתך.” אבל שום שולה (מראיינת) לא עם שום מלכה (אישה מוכה) יותר משלושים שניות אחרי הסיפור המזעזע, כי שולה מיד מזדעזעת לאייטם הבא, ומלכה ישר מזדעזעת מאולפן הטלוויזיה אל שגרת חייה המוכים. כלומר, יש סדר, ולמרות הזעזוע הוא נשמר.

שישי, מעריב, 16.11.01

נאום שרון

לאריאל שרון, בנאומו השבוע לאומה, לא היה מה לומר, ולא היה לו כוח להפיח חיים במה שלא היה לו לומר: בנינו מולדת, הפרחנו שממה, כוחנו בליכודנו, קמים עלינו, דמם בראשם. הקלטתי את נאום שרון והרצתי אותו על רצף נאומים פוליטיים בני שלושים וחמישים שנה, והנה הנאום יושב ברצף הזה בטבעיות: נאום סדרתי, מעיר פחדים ישנים, מייצב בהבל פה ערכים מעורערים, מפברק סולידריות, ומתאמץ לייצר האצה פסיכו־מוטורית (נגן, נגיב, נכה) שכוחה מתאייד כמעט תוך הגייתה.

אבל מה שייחד את הנאום הזה מהרצף הנ"ל הוא שהנואם (אריאל שרון) היה הראשון לפקפק בנחיצות הנאום, אם לא ממש למאוס בעצם החובה לנאום אותו. שרון קִריין אותו, לא נאם אותו, כי הוא לא הזדהה עם החובה לנאום השבוע, אלא רק נשמע לה. הוא לא נאם: הוא נפטר מהטקסט.

וכך פעל לעינינו המושג הפסיכולוגי “מִתאם חיובי”: פיחות בערכים של משתנה אחד (תוכן הנאום) תאם במדויק פיחות בערכים של משתנה אחר (צורת הנאום, אפקט ההופעה).

ומבחינתנו כאזרחים היתה בכך, ב“מִתאם החיובי”, גם מעט ברכה: זה האיש, וליתר דיוק זהו מצבו (מצבנו), הוא לא מעמיד פנים, אין לו מה להגיד על תוכנית שאין לו.

שישי, מעריב, 7.12.01

נאום שרון

הנאום לאומה של אריאל שרון היה חלש מבחינה טלוויזיונית. מה זה “מבחינה טלוויזיונית”? זה רק מבחינת השואו. מה זה “מבחינת השואו”? זה מבחינת ההצגה, האריזה, ההפצה, המכירה. מבחינת הראווה. מבחינת “האדם כסוכן סחורות ארוזות”.

נכון, השואו הוא חזות הכול, אבל מחר אולי יחול שינוי. כי אנשים החלו מואסים בשואו, בסחורות הטלוויזיוניות הארוזות. אנשים מבינים שהשואו הבל.

אנשים מתחילים להבין שאם הכול שואו וסחורה ארוזה, אז כבר אין הפרש גדול בין החדשות של חיים יבין למאמא־עוף, כי שניהם, יבין ומאמא־עוף, גורמים לצופה לקנות מוצר מסוים או להאמין לטקסט מסוים, בעזרת כמעט אותם סמכותיות (משומנת), כריזמה (מעושה), מסר (מעוכל) וטכניקה (פתיינית).

השואו של אריאל שרון לא מוכר, לא סחורה: האם זה רק לגנותו? אני מציע מבט שונה מזה למבקרי טלוויזיה ואנשי יחסי ציבור: כישלון השואו הטלוויזיוני של שרון הִנו כישלון אנושי. ובהיותו אנושי יש בו כוח. הצופה מבחין שהכישלון הזה אנושי. הצופה שהתחיל למאוס בשואו הסחורות, הדופק את חייו כאזרח וכצרכן, כבר קורא באהדה מסוימת את כשל השואו של שרון.

ובסך הכול, אי־היכולת הטלוויזיונית של שרון עוד תתברר כלא פחות “אפקטיבית” מהשואו הטלוויזיוני של בנימין נתניהו. ואם נתניהו ושרון יגיעו לעימות טלוויזיוני, ניצחונו של נתניהו אינו מונח בקופסה: חלק מהציבור עוד ימרוד בשלטון השואו.

הערה: אנחנו בהיסטריה, וכל מילה “בעד” שרון מייצרת עשרות תגובות המסמנות אותך כ“תומך של שרון” וכו' – ולכן אציין כאן במפורש שעיקר רשימה זו הוא תועבת השואו והסחורה הטלוויזיוניים, העושה את הצופים לקורבנות טלוויזיה פסיביים, והיוצרת ממוצע מעוות בין מאמא־עוף (דוגמה) לחדשות.

שישי, מעריב, 5.4.02

יקירתי

יקירתי, אם אני נהרג בפיגוע, אל תרשי לטלוויזיה לצלם את ההלוויה.

שישי, מעריב, 7.12.01

ערוץ 2: הזדהות וכסף

תובעים מערוץ 2 שלא ישדר פרסומות בצמוד לאסונות ולפעולות טרור, כי הפרסומות מוזילות את האבל הלאומי, ומדיחות את הציבור אל ההבל והריק הפרסומי וכו‘. הנה, הם אומרים, ערוץ 1 נוהג לאומיות ראויה וכו’. אבל, מה לעשות שהאבל אכן יאה (ונוח) לערוץ 1, שאין בו פרסומות והוא חי מאגרה. ואילו ערוץ 2 חי רק מפרסומות. כלומר, תובעים מערוץ 2 לנהוג לאומיות וממלכתיות על חשבונו שלו. זה לא הוגן. וזה אפילו לא באמת ישראלי. אתה רוצה שערוץ 2 יתאבל כראוי? שלם לו (פצה אותו). מה פירוש “שלם לו”? תרשה לו לדחוף יותר פרסומות למחרת האבל הלאומי, בשביל לפצות אותו על ההתנהגות הראויה אתמול. שלם לו בשביל שיתאבל כראוי. הכסף הִנו כאן כמעט חזות הכול, ומדוע זה ייגרע חלקו של ערוץ 2?! אז שלם והתאבל (קרוב לוודאי שזה יהיה ההסדר).

שישי, מעריב, 21.12.01

טופז. היש עוד בחור כמו דודו?

מצלמת הטלוויזיה צוללת אל מזל השוכבת בבית החולים, לאחר הפיגוע בירושלים. דודו, בשידור חי, מבקש ממזל רשות לשדר את תוכנית הבידור שלו, למרות הכאב והזעם על הפיגוע, וזאת כראוי לעם אמיץ ובריא בנפשו כעם ישראל. הכול עכשיו תלוי במזל. אם היא לא תאשר, התוכנית לא תשודר. כי דודו עובד אצל מזל, ובשבילה. היש עוד בחור כמו דודו. מזל (בת העם הבריא בנפשו וכו') מסכימה, מאשרת. יש. אין עוד בחור כמו דודו.

מי אשם במסכנות הטלוויזיונית הצבועה הזו? בניצולה של מזל? בניצול הפיגוע למטרות טלוויזיה מסחרית? במופע הקיטש הזה? דודו לא אשם. כי דודו לא מסוגל לתפוס שהוא אשם. ובעניינים אלה אין אשמה ללא תודעה.

צדקנות וצביעות של טלוויזיית בידור: ההחלטה בידי מזל, כלומר ההחלטה בידי העם, כי מזל היא העם, והעם החליט בעד דודו, כי העם הבריא בנפשו יודע שאין עוד בחור פטריוט כמו דודו.

והתוכנית נפתחה במתכונת הפריק־שואו: “אתם רואים את התינוקת הזו? אין ארבעה תינוקות כמוה בעולם! מה כל כך מיוחד בה? מה הסוד שלה? הפותר נכונה יזכה בסופשבוע באילת”.

ואם הפותר נכונה ייפצע באילת בפעולת טרור, אז נבקש ממנו (כבן העם) רשות לשדר את דודו, כראוי לעם אמיץ וכו'. אגב, הסוד של התינוקת הנ"ל: כשנולדה שקלה 300 גרם.

שישי, מעריב, 25.1.02

בעניין מוחמד א־דורה

התחקיר של רשת הטלוויזיה הגרמנית “ארד” היה מרתק כתוכנית טלוויזיה בפני עצמה, כמשחק ויזואלי־בלשי בפני עצמו – אבל לא התרשמתי מתוצאת התחקיר, הגורסת כי הילד מוחמד א־דורה, שנהרג לפני שנה וחצי בחילופי אש בצומת נצרים, לא נהרג מירי צה"ל, אלא על ידי פלסטינים. מדוע לא התרשמתי מתוצאת התחקיר? כי הצילום, כולל הצילום הטלוויזיוני, הִנו לעולם אמצעי מתעתע, מוטה, חלקי. לעולם מה שצולם הִנו רק גרסת מציאות חלקית אחת. הצילום הִנו הנוכל הגדול ביותר של התרבות, הפוליטיקה, התיעוד. חלק ניכר מהצילום המלחמתי ההרואי הבינלאומי הִנו צילום מבוים או משוחזר: החייל הנופל במלחמת האזרחים, מניפי דגל איוו־ג’ימה. המושג “תיעוד”, באמצעות צילום, משובש מעיקרו: שום צילום של חילופי היריות ההדדיים, שהיו שם בצומת נצרים, אינו מסוגל לכסות את כל השטח, כל הזמן, כל המשתתפים, כל התנועה, ולא את כל האפשרויות והפוזיציות. שום ניתוח הסתברותי ופסיכולוגי של פעולות היורים השונים בשטח, שלכאורה מסייע לאיתור היורה, אינו ניתוח מדעי מחייב. זה לא אומר שהתחקיר טועה, ולא שהוא צודק.

שישי, מעריב, 22.3.02

האישה מהטלוויזיה. פרוסות

בשבוע שעבר, ב“יומן”, היא הגדילה את החזה שלה מול המצלמה, ועכשיו נשאלת השאלה: מה הלאה? מה הלאה? אז הנה מה הלאה: בעוד חצי שנה היא תופיע אצל אמנון לוי או אצל מני פאר, בשביל לספר איך זה באמת עם חזה מוגדל וכו', ובעוד שנה היא תשתתף בתחרות החזה המוגדל אצל דודו טופז. זה מה שיהיה איתה. זה מה שהלאה. אין הלאה אחר. כי האישה הזו כבר שייכת לטלוויזיה, ומהרגע הראשון נחרץ שהטלוויזיה תפרוס אותה הלאה לפרוסות: מהפרוסה הראשונה ב“יומן” ועד לפרוסה השלישית בדודו טופז. קודם הגדילו לה את החזה, ואחרי כן עשו ממנה פרוסות.

שישי, מעריב, 3.5.02

בעתיד

בעתיד (מחר) נביט בעצמנו מביטים (טלוויזיה) במשפחות המתנחלים הנהרגות זו אחרי זו – ולא נבין כיצד זה ישבנו מול הטלוויזיה כאילו אנחנו “רואים טלוויזיה”.

טלפון, טלוויזיה

בשביל לערער את צדקת העניים והמובטלים, הממשל פירסם השבוע שאחוז הטלפונים והטלוויזיות, בקרב עניי ישראל, עלה בשנתיים האחרונות באופן ניכר ביותר. כלומר, העניים והמובטלים לא כל כך מסכנים. הטלפון והטלוויזיה הם הוכחות יכולת (כלכלית) שלהם. מה הם בוכים.

מה נגיד? איך נפריך את הטיעון הזה נגד העניים והמובטלים? איך נחשוף את אחיזת העיניים שבטיעון הזה? את העורמה, ואולי את הזדון הגלומים בו? איך נציג את הטיעון הזה כמיושן, כנאיבי, כלא רלוונטי?

זה מכבר “טלפון” ו“טלוויזיה” בישראל, אינם עוד טלפון וטלוויזיה, כלומר אינם עוד מוצרים המעידים על יכולת כלכלית – אלא הם מוצרים שנעשו לדבר־מה יותר מעצמם. שנעשו להכרח חברתי ונפשי. למושאי זהות. למושאי מעמד. ואף למושאי תאווה. שנעשו למגדיר. הכול גם יחד. שנעשו לסמלים המכילים בתוכם הן את הפונקציה, והן את המכלול הנפשי־חברתי. בלי “טלפון” ו“טלוויזיה” לא עושה אותו ל“עני” – אלא ללא “בן אדם” (ישראלי).

שישי, מעריב, 2.8.02

סלולרי. עוני טלוויזיוני

מצלמת הטלוויזיה יורדת על ההומלסית. יש לה ביד סלולרי. המצלמה על הסלולרי. הומלסית ענייה וסלולרי?! משהו פה לא מסתדר. מצלמת הטלוויזיה אומרת לך שמשהו פה לא מסתדר: או ענייה או סלולרי. עוברים לפרסומת. הטלוויזיה מקרינה סרטון פרסומת לסלולרי, שהמסר שלו הוא זה: מי שאין לו סלולרי לא שייך למין האנושי.

שישי, מעריב, 1.11.02

חאן יונס, פואד: הנחה מוקדמת

השפה בנויה גם על הנחות מוקדמות. מה זה הנחה מוקדמת? אם אתה אומר למייש: “שימון חולה עצבים”, אתה מניח שמייש כבר יודע מה זה חולה עצבים, ואולי אפילו מכיר חולה עצבים אחד. ומה ההנחה המוקדמת של פואד, כשהוא אומר לנו שהארבעה־עשר שנהרגו השבוע בחאן יונס הם כולם מחבלים וכו'? – פואד מניח שאנחנו מבינים שבעצם הוא אומר לנו משהו אחר. מה? משהו כמו: “חבר’ה, תרדו ממני עם הפאשלה של הארבעה־עשר הרוגים, כי אני עכשיו בלחץ מכל הכיוונים, ואני לא מסוגל עכשיו להתנצל על הפאשלה הזו, ובכלל התנצלות לא באג’נדה היום, אז בואו נסכם בינינו שהפעם כל הארבעה־עשר האלה היו מחבלים, אבל אני מבטיח לכם שבפאשלה הבאה אעשה ככל יכולתי להתנצל.”

“ג’נין”. תודעה טלוויזיונית, החייל ככתב

בשתי הדקות הראשונות, בגלל עייפות קלה, חשבתי שהסרט “ג’נין – יומן מילואים” (ערוץ 2) נעשה על ידי כתב צבאי. אבל, הסרט נעשה על ידי חייל מילואים ששמו גיל מזומן. מאיפה גיל מזומן ידע לעשות סרט כמו כתב צבאי של ערוץ 1 או 2 אולי מתוך צפייה בטלוויזיה בכלל, ובתוצרים של הכתבים הצבאיים בפרט. כלומר, גיל מזומן אימץ את “המבט” של הכתב הצבאי. מה זה “מבט”? ראשית, מבט הוא כפשוטו מבט, ושנית, בתחום האמנות (הקולנוע והטלוויזיה) “מבט” הִנו מושג כולל, גם תיאורטי־תבוני וגם טכני, הכולל צורת צילום, השקפת עולם, יחס היררכי למצולם, גריעה והדגשה, תוצאה (אפקט) מובנית, מתוכננת מראש. והיום, לאחר עשור, אכן ניתן לדבר על “המבט של הכתב הצבאי”. ובכן, גיל מזומן, חייל מילואים, ככתב צבאי. ובכן, “המבט הטלוויזיוני” נשתל בתודעת איש המילואים. ובכן, “המבט הטלוויזיוני” משתלט על המבט הפרטי, משתלט על הריבונות של הצופה, וקובע לו גם כיצד הוא עצמו יצלם את חוויית המילואים האישית שלו. ובמקרה זה (ג’נין) חוויית מילואים (מלחמה) קשה במיוחד, כולל שלושה־עשר הרוגים של הפלוגה.

הסרט עצמו חשוב כי הוא המסמך המצולם היחיד מג’נין. והוא מעולה כי הוא אותנטי. באיזה מובן? גם במובן של סגירות. איזה סגירות? רק “אנחנו” נמצאים בסרט. אין אויב. כלומר, אין זולת. המלחמה (והאבדות) קרו לנו, רק לנו.

ומדוע “סגירות” היא “אותנטיות”, כי “המבט” הקולקטיבי שלנו על עצמנו סגור. ואיפה מתנסח המבט הקולקטיבי? בטלוויזיה, בשני הערוצים. “מבט סגור”? לא רואים את האויב, לא את “מבטו”, כלומר אין זולת, אנחנו העולם, אנחנו המוסר, אנחנו הכאב.

שישי, מעריב, 11.10.02

המסע נגד הפועלים הזרים. זוועה

התעמולה של משטרת ההגירה נגד הפועלים הזרים מתפתחת לזוועה תרבותית, אנושית, פוליטית. תשדירי הטלוויזיה נגד הזרים נעשים יותר ויותר אלימים. הפועלים הזרים מוצגים כ“אויב העם”. האנושיות שלהם נעשית שקופה, לא קיימת. מוכחשת העובדה שהישראלי ייבא אותם ומנצל אותם. התעמולה משסה את המובטל בפועל הזר. התעמולה מציגה כבוגד את מי שמעסיק פועל זר. שים בתעמולה הזו “יהודי” במקום “פועל זר”, ותקבל אנטישמיות.

הטלוויזיה שזכתה בפרסים של 2002

טלוויזיה בלי ערבים.

טלוויזיה בלי חרדים.

טלוויזיה בלי עולים.

טלוויזיה בלי פועלים זרים.

טלוויזיה טהורה.

שישי, מעריב, 22.11.02

מיקי ויעקב: קמפיין האיחוד

ראובני פרידן ינהל את קמפיין האיחוד של חיימוביץ' ואילון, ויש לי בחינם תסריט איחוד בשבילו: רואים את מיקי עצובה בגלל שמחבלים חטפו אותה במטוס “סבנה”, ואז רואים את יעקב על הכנף של המטוס, מחופש לאיש תחזוקה, מזכיר קצת את אהוד ברק, אבל מיקי מזהה שזה יעקב לפי הבמבה שיוצאת קצת מהכיס שלו, ואז יעקב פורץ למטוס, מחסל מחבל, משחרר את מיקי, מחבק אותה, מחוץ למטוס כבר מחכה להם סוס לבן, הם דוהרים אל אופק שבסופו טלוויזיה, ואיך שהפרסומת לבמבה מסתיימת, הם נכנסים יחד למסך, מביטים בנו ואומרים יחד: “היה עשר, יהיה עשר.” יש לי גם תסריט עם הכותל.

שישי, מעריב, 29.11.02

מה כותבים על המצבה?

עניין “טקסט המצבה” חוזר ועולה במכתבים ובעל פה: אין זאת אלא שהבריות אינן מוצאות נוסח אחד לכך, ואכן בעניין זה רב חלקו של המנהג בכל עדה ועדה. והנה תשובה מקובצת לקוראים אחדים: ההלכה ממליצה על “טקסט מצבה” מינימליסטי. טקסט מתאר (שם, תאריכים, מקום), ומעט־מעט תארים, אם בכלל. הכול בשביל צניעות ראויה. וצניעות כבר מולידה הדר. ומצדו, הדר כבר מוליד אמון. והרי כל המאמץ כאן שיאמינו לטקסט שעל גבי המצבה וכו'. והנה האדמו“ר אהרן מקרלין (1736־1772) מורה בצוואתו “ועל המצבה לא יחקקו שום תארים כלל” – מתוך ספר “בית אהרן”. אמנם האדמו”ר ניסח “חוזה זיכרון” מיוחד במינו לשאריו ולחסידיו, אך בעניין תארים כ“צדיק” וכ“גאון”: לא יחקקו על המצבה שום תארים בכלל.

ולאורך הדורות והגלויות, עניין נוסח המצבה העסיק גדולים בחייהם, והנה אדמו“ר שלמה שפירא (מונקטש), שאף הוא מורה בצוואתו מה ייכתב (לא “גאון” ולא “צדיק”) – אף מצווה ש”לא להדפיס שום חיבור מחיבורי, כי בעוונותי הרבים לא זכיתי לגמור שום חיבור שיהיה ראוי לדפוס".

שישי, מעריב, 20.12.02

אלי ישי, בעניין העיתון

מר אלי ישי, שר הפנים: נא שקול מחדש את סגירתו לשנתיים של “סוות אל־חק ואל־חוריה”, עיתון התנועה האסלאמית בצפון ישראל. מדוע? כי לפני סגירה יש למצות הליכים ממשיים של דיאלוג והתראה. כי הסגירה נשענת על חוות דעת של השב“כ, ולך, מר ישי, כאיש ציבור, צריך להיות מבט מקיף יותר מזה של השב”כ. המבט השב"כי אינו סך כל המבט של איש ציבור. כי בגלל הבחירות, הסגירה עלולה להתפרש כאקט פופוליסטי (פטריוטי) שלך. כי את עיתון “חדשות” היהודי סגרו בזמנו (עבֵרת צנזורה) רק ליום אחד. כי חלק מהעיתונות החרדית היה חייב סגירה בגלל הסתה וכו', ולא נסגר. כי התנועה האסלאמית תעבור לאינטרנט, ואז, מר ישי, תפוס את הרוח. כי סגירה של עיתון יוצרת מצור נפשי ותרבותי על קהלו של העיתון, ואזי הוא בהכרח מקצין. כי עיתון הוא תמיד כתובת להידברות. כי עיתון אינו קזינו בלתי חוקי, שאתה סוגר כלאחר יד. עיתון הוא זהות ואמצעי דיאלוגי. אם, מר ישי, תסגור את העיתון, תדיח את קוראיו כליל מהשיח הישראלי. ומה לך להדיח 20 אחוז מאזרחי המדינה?! העיתון הזה ממשיך מסורת הסתה אסלאמית נגד היהודים? האם חשבנו שבעיתון הזה ייווצר מעצמו מין אסלאם חדש חובב ציון?! הדמוקרטיה הישראלית, מר ישי, מסוגלת להכיל את העיתון הזה.

אז מה, חבר’ה, נסגור לערבי הישראלי גם את הנתיב החילוני שלו (עזמי בשארה), וגם את הדתי (העיתון האסלאמי)?!

פטריוטיות

ערוץ 1 פטריוטי. ערוץ 2 פטריוטי. גם ערוץ 10 יהיה פטריוטי. גם הרדיו פטריוטי. כל הרדיו פטריוטי. גם העיתונות פטריוטית. הכי טוב להיות פטריוטי, כי הכי טוב להיות צודק.

שישי, מעריב, 27.12.02

ערוץ 2, הפרומו

הפרומו של ערוץ 2 לקראת שידורי יום הבחירות מציג אנשי חדשות הדורים ומחויטים. צוננים כחברי דירקטוריון מסחרי משגשג. לא פועלי חדשות קודחים. לא אנשי שטח. לא עורכים מתלבטים מול דד־ליין, שום מצב משברי. הכול כמו פתור. צינה של סוכנים, מפיצים, משווקים. החדשות כסחורה ארוזה? בעצם מגישי החדשות והפרשנים, הם עצמם, הם החדשות?!

שישי, מעריב, 24.1.03

מיקי ויעקב

אני בעד ערוץ 10 כי הוא יספק עבודה למאות אנשי תקשורת, קולנוע, פרסום ושיווק. כי הוא יוריד מעט את מדד מחיר הפרסום ויאפשר למאות עסקים ישראליים נוספים לפרסם את עצמם. כי הוא מפעל. אני מעריץ מפעלים עובדים. כי הצלחת ערוץ 10 אפילו תועיל לחופש הביטוי בישראל, לדמוקרטיה. כי ערוץ 10 לא יחסל את ערוץ 2. נכון, גם בערוץ 10 שולט ההון (יוסי מימן), אבל מי שעוין את הערוץ ואולי אף מזנב בו, הוא קרוב לוודאי עבד נרצע של ההון השולט בתקשורת המסחרית. יומו הרע יגיע. יומו של העבד הנרצע תמיד מגיע. ואז? אז הוא יחפש עבודה בערוץ 10. מאז קום המדינה, כל גוף תקשורת חדש צירף לשורותיו גם עבדים נרצעים מגוף תקשורת קודם, והם נעשו ראשי הלוחמים בגוף החדש הבא. שלום, מיקי ויעקב, ובהצלחה.

שישי, מעריב, 7.2.03

קושניר לוויטמינים, רווח לבורקס

אבי קושניר אשכנזי. אבי קושניר כוכב פרסומת לוויטמינים (“אפילו”). כי ויטמינים הם מהות אשכנזית. זאב רווח מזרחי. זאב רווח עושה פרסומת לבורקס (“חתולה”). כי בורקס הוא מהות מזרחית.

לשיר

מה הכי זול לטלוויזיה? לשיר.

איך הכי טוב לשיר בטלוויזיה? בציבור.

מה צריך בשביל לשיר בציבור? רק טלוויזיה.

שישי, מעריב, 7.3.03

מגדלי עזריאלי

הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את “תל אביב בלילה” על פי שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים. קורה עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיב להביט בהם, כמצבות ענקיות.

יוצרי העושר

כסף ושפה. היחסים בין הכסף והשפה סמויים מעיני תמימים. הכסף יוצר שפה ומפיץ אותה באמצעות התקשורת שבשליטתו. רוב אנשי התקשורת העוסקים בכלכלה משרתים ממילא את הכסף. והנה בימים אלה, ימי נתניהו, מופץ הביטוי: “יוצרי העושר”. בשבועיים האחרונים כבר שמעתי וקראתי שתים־עשרה פעמים על היתרונות של “יוצרי העושר בחברה הישראלית”.

מה זה “יוצרי העושר”? זהו מכשיר תעמולתי בידי כלכלת השוק. זהו תוצר שפה קפיטליסטי שנועד להציג את העשירים כעילית האדם. כמי שיצילו את החברה מעוניה. וכלכלת השוק מטיפה להעניק הקלות מס ליוצרי העושר, בטענה שההקלות יגבירו את החשק שלהם לייצר עוד יותר עושר. ואז? ואז עודפי העושר שלהם כבר יטפטפו מעצמם למטה, אל העניים.

“יטפטפו למטה”? כן, יש מונח כלכלי כזה: “טריקל דאון” (זולג, מטפטף). וכך, בעזרת שפה המשועבדת לכסף, מתפתחת לגיטימציה להעדפת “יוצרי העושר” וכו‘. אבל זו אחיזת עיניים. רק לעתים רחוקות הקלות מס ל“יוצרי העושר” אכן הרימו את העניים. ב־92’ ביל קלינטון הצהיר כי ישים קץ ל“מדיניות הטפטוף”.

עוד נשמע בישראל על “יוצרי העושר” מפי העשירים עצמם, ובעיקר מפי דובריהם. הכסף יוצר שפה אינטרסנטית.

המלחמה כסחורה

קווים לדמות המלחמה בעיראק כסחורה: שש מאות העיתונאים הנספחים לצבא האמריקני הם סוכני מכירות של המלחמה כתוצר אמריקני הומני; המלחמה היא מבחן השדה של אמצעי טכנולוגי חדש: הווידיאופון (קול ותמונה יחד מכל נקודה), ואז, לאחר המבחן, הווידיאופון יופץ כסחורה רגילה בשוק האלקטרוניקה: המלחמה היא מעבדת ניסוי של תרבות הפרסום והשיווק האמריקנית שה“דימוי” הוא אלוהיה: קודם הדימוי (“השוטר הטוב”) ורק לאחר מכן, באיחור רב, העובדות: היא נקראת “חירות לעיראק”, הפצצות “חכמות”, האמריקנים “בני אור”, הטכנולוגיה הצבאית היא מיצוי “הנאורות המערבית”, הצגת השבויים בטלוויזיה היא פעולה “אנטי־פטריוטית”. מלחמה ארוזה ומופצת כסחורה, כולל הוראות מודפסות לאופן השימוש, כלומר איך להבין אותה. השפה בשירות האימפריה.

שישי, מעריב, 28.3.03

רביב, הר שפי. מהי “ידיעה”?

אבישי רביב זוכה מאשמת אי־מניעת פשע רצח יצחק רבין, כי “לא הוכח בפנינו (בית משפט השלום ירושלים) שהנאשם ידע על כוונותיו של יגאל עמיר”. הזיכוי הזה מחזיר אותנו למרגלית הר שפי. היא הורשעה בסעיף שבו רביב זוכה: “אי־מניעת פשע”. ביסוד ההרשעה של הר שפי והזיכוי של רביב נמצא אלמנט “הידיעה”. לפי בתי המשפט, רביב לא ידע שיגאל עמיר יתנקש ברבין, ואילו הר שפי ידעה. האומנם?

מה זו “ידיעה”? בעניין זה יש הפרש בין היהודית לישראלית. היהודית מכתיבה תנאים מחמירים ל“ידיעה”. הישראלית כנראה מעט מחופפת בעניין זה. היהודית היתה מזכה גם את הר שפי.

ידיעה ביהודית אינה ניחוש, השערה, תחושה או סברה. היא ידיעה במובנה כעובדה, כידע, כתודעה. היא שילוב של ממשות, הכרה, בקיאות, דעת. והיא תודעה, כלומר ידיעה נובעת מסך כל החוויות המוכרות לאדם מסוים ברגע מסוים.

לפי היהודית, רק תקדים עשוי היה ליצור בתודעת הר שפי ידיעה ברורה וממשית. אבל להר שפי לא היו ידיעה, ידע או תודעה, כי לא היה לה תקדים: בזיכרונה או בחווייתה האישיים לא היה רצח ראש ממשלה בישראל. יצחק רבין ז"ל היה הראשון מאז קום המדינה.

והנה הרמב"ן בפירושו על התורה, כותב על הפסוק: “והוא עד או ראה או ידע” (ספר ויקרא): “ששמע אותם מודים במעשה ההוא”. מודים לאחר מעשה – זו ידיעה. ואילו לפני מעשה ובהיעדר תקדים – אלה דיבור, השערה, סיפור, שמועה, סברה, אבל לא ידיעה ברורה וממשית. מרגלית הר שפי אולי יכלה לחשוד או לחשוש שעמיר אכן יתנקש ברבין, אבל לא לדעת. השפה היהודית היתה מזכה גם את הר שפי.

עם פסק דין אבישי רביב, אנחנו נהדפים אל אזור מעט דמדומי: מהי “ידיעה ברורה וממשית” בשעה שעצם המושג “ידיעה” אינו מוחוור כל צורכו, ויש לו משמעויות שונות ביהודית ובישראלית; בשעה ש“ידיעה” כוללת גם תודעה; בשעה שתודעת אבישי רביב נבחנה על ידי בית המשפט גם פסיכולוגית.

האין אנחנו נהדפים למשפט שבו אין ל“ידיעה” אופי אובייקטיבי? האם הרכב אחר היה מזכה את מרגלית הר שפי?

שישי, מעריב, 4.4.03

ערוץ 2: יחד

הקמפיין העצמי החדש של ערוץ 2 מסתכם במילה: יחד. ומה היחד הזה מזכיר? את קמפיין הבחירות של הליכוד. הקרבה בין ערוץ 2 לליכוד מתבטאת בכוחניות של הרוב, בכוחניות של הרוב המנצח והמכריז על עצמו שהוא היחד, כלומר שהוא האופי, הטעם והשפה הנכונים וכו'. ומי שאינו בתוך היחד הוא זניח. ואם העבודה היתה מנצחת בבחירות, רוח וטקסט הקמפיין של ערוץ 2 היו בזיקה לעבודה. כי ערוץ 2 אינו טלוויזיה מול הממשל באשר הוא, אלא טלוויזיה יחד עם הממשל באשר הוא. בכל מקרה: יחד חנף, מפלה, שמנוני, שקרי.

שישי, מעריב, 2.5.03

עפרה חזה כחלל מלחמה

הטלוויזיה הצמידה את עפרה חזה ליום הזיכרון וליום העצמאות בעזרת שידור מיוחד ודרך עשרות פרומואים. וכיוון שהטלוויזיה חזקה ומשפיעה מכל המדיות, עפרה חזה הולכת ומתויגת כמין “חלל מלחמה ישראלי”. והרי זה חסר שחר, והרי זה פלט שרירותי של מכונת הטלוויזיה. ובכל זאת התייעצתי על כך עם ידידי מנש, ואלה היו דבריו: “לא תגיד שבנושא של עפרה חזה לא היתה מלחמה או משהו כזה, ולא תגיד שעפרה חזה לא נפלה בקרב, ובנושא הזה כל הכבוד לטלוויזיה.”

שישי, מעריב, 9.5.03

טלוויזיה (הלכה)

מתרבים חייבים שאינם פורעים ומתרבות הוצאות לפועל והחרמות רכוש בידי המדינה (המשטרה), וכבר עשר פעמים נשאלתי מה דין הטלוויזיה לפי הלכה: האם מותר להחרים אותה נגד החוב שלא נפרע? וכל התשובה שלהלן היא סברה והיא על אחריותי בלבד. לפי ההלכה אין להחרים מה שנכלל בהגדרה “נפש”. ואין לשלול מה שנכלל בתנאי מחיה מינימליים, כגון כר ושמיכה. ונכון להחרים חפצים שהם מותרות, עודפים או שהם שווי כסף שאינם מניבים פרנסה יומית וכו'. ועיקר ההלכה: אל לבית הדין לגרש את החייב מעצם חייו ומחברותו בקהילה. והיום, בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו הנפשי של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה. והכול, כאמור, לדעתי הדלה. ולעניין החרמה, גבייה, משכון, עבוט – ראו גם את “עיר שושן” (הלכות גביית מלווה) של הרב מרדכי יפה (מראשי ועד ד' הארצות, 1535־1612).

שישי, מעריב, 5.6.03

דירה. עכשיו הזמן לקנות?!

השבוע ב“מבט לכסף” (ערוץ 1) הומלץ לקנות דירה עכשיו. הומלץ בחום. מי המליץ? מוטי קינן. מי זה? סמנכ“ל חברה ששמה “נדל”ן פלוס”. מה משרד תיווך פרטי עושה בשידור ממלכתי? לא שאלה טובה: זה מכבר הטלוויזיה לא מבחינה בין עובדות בדוקות ובין תעמולה אינטרסנטית.

אבל בכל זאת יש פה שאלה טובה, ואף עצובה. שליש מצופי הערוץ הממלכתי עניים, ואתה ממליץ להם לקנות עכשיו דירה?! מהו מקורו של הלעג לרש הנוראי הזה? מדוע המסר הנמאס הזה ההודף את העני ואת המובטל לפינתו? מי שקונה עכשיו דירה הוא ישראלי מוצלח?! מי שלא יכול הוא נפל?! אטימות. אטימות אטומה ואלימה.

שישי, מעריב, 20.6.03

ארסוף: צביעות

ואז הטלוויזיה המסחרית צדה את שכונת המיליונרים, “ארסוף”, ומנגידה אותה לוויקי כנפו. תראו את המיליונרים השאננים האלה, אומרת הטלוויזיה המסחרית, ורומזת כאילו הם לא מוסריים, לא פטריוטים וכו'. ציד העשירים הוא תגובה אוטומטית ופרימיטיבית. ומי הציידים? הטלוויזיה המסחרית שבדרך כלל מתייצבת לצד ההון.

שישי, מעריב, 18.7.03

קצין המשטרה (טלוויזיה)

הטלוויזיה מראיינת קצין משטרה בעניין נעדר: אין לו מה לומר. גם אתמול לא היה לו מה לומר. מדוע הוא מופיע? מדוע אנחנו מעט נדרכים לקראתו? שתי תשובות: 1. המדובר ב“ערך מיוחל”. למרות הניסיון המצטבר, אנחנו מייחלים שלהופעת הקצין יהיה ערך. וכשאין, אנחנו מייצרים ערך בכוח. כגון: ערך מרגיע כללי (המשטרה שולטת במצב), או ערך מרגיע פרטי (גם אותי המשטרה תחפש). 2. מכניזם (במובנו כהתניה) שבירור תועלתו תמיד נדחה מסיבות נפשיות.

שישי, מעריב, 8.8.03

ברור שיש שטן (אמונות)

ד“ה מכובדי, ברור שיש שטן בעולם. השטן מהפמליה של הקב”ה, שהרי באיוב נאמר: “ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על השם ויבוא גם השטן בתוכם”. מה השטן בתוכם, הוא בתוכנו, כאן. בתוכנו, גם מלשון תוכנית. השטן חלק מתוכנית העולם. תמיד בתוכנו. ואיפה הוא נמצא? הוא בכול. אם תרצה, הוא רוחש כתולעת בשפע הנשלל מרוב בני האדם, והמוענק ליחידים. הטלוויזיה אחד מכליו, וכן המשיחיות. ומדוע אתבטא על כך בגלוי? כי שמעתי אומרים: עוד מעט תם לך הזמן, ומה לך נרדם.

שישי, מעריב, 29.8.03

קחי אותי שרון (טלוויזיה)

פרק הסיום של “קחי אותי שרון” (ערוץ 2) השיג רייטינג שיא: 35 אחוז. אם היינו מכריזים על הקמה מחדש של המדינה – טקס ההכרזה לא היה מגיע בטלוויזיה ל־35 אחוז. ב“קחי אותי שרון” נולדה ישראל החדשה (ניו איזראל).

שישי, מעריב, 19.9.03

רון ארד: מהי בלעדיות? (טלוויזיה)

הטלוויזיה הקרינה קטעי סרטים מנפילת מטוסו של רון ארד. לקטעים הוצמדה “בלעדי”. מה זה בלעדי? זה הישג בלעדי. רק אנחנו השגנו ריאיון עם אהובת אהוד ברק. כי רק אנחנו נחושים ויעילים, וזולתנו עצל ובלתי ראוי לקריאה או לצפייה. אבל הדעת נותנת שב“סרטים של רון ארד” אין ל“בלעדי” אחיזה טובה. כי את הסרטים האלה מערכת הביטחון מפיצה לטלוויזיה לפי שיקולים שלה, בעיתוי ובמינון הרצויים לה. אז? לא בלעדי ולא נעליים. אז? מערכת הביטחון מפעילה את הטלוויזיה. ומתי היא מפעילה אותה? בשיא הדיון על עסקת נסראללה. מה האפקט של הסרטים האלה? כאן העניין מסתבך מעט, ונפתח לפרשנויות סותרות, והצופה הרגיל אינו מסוגל לגשש נכון ביניהן. מצד אחד, הסרטים מעוררים רגש עז ביחס לרון ארד, רגש אשמה – ולכאורה הרגש הזה אמור לעכב את עסקת נסראללה. האם מערכת הביטחון, המפיצה את הסרטים, מעוניינת לעכב את העסקה?! אבל מצד אחר: הרגש הזה אולי אמור להאיץ בנסראללה לסיים את העסקה “לפני שהציבור הישראלי, החש אשמה כלפי רון ארד” יסכל אותה. רק בעוד עשר שנים נדע מי ולמה הפיצו את הסרטים האלה. בלעדי?! בלעדי למערכת הביטחון. (בלעדי לקוראי “שישי”.)

מופז ב“יומן” של ערוץ 1 (נתינות)

איך נוצר נתין? גם באמצעות הטלוויזיה. מיהו נתין? מי שמפקיר את ריבונותו ומוסר אותה לממשל. ריבונותו, כולל האינטלקט והאתיקה שלו. איך זה קשור לטלוויזיה? לאחרונה ערוץ 1 מזמין שר בכיר ל“יומן”, ומניח לו לשלוט בשעת השידור כולה. וכך, בשבוע שעבר ה“יומן” נמסר כליל לשאול מופז. מערכת ה“יומן” היתה בלתי ביקורתית: האולפן הוצף בהילת סמכותו של שאול מופז. הילת הריבון. הילת היודע. הילת הסמכות, כולל הסמכות המוסרית. למה זה רע? כי בישראל אין אופוזיציה, וכניעת ה“יומן” לנציגים כוחניים של הממשל מעצימה את תופעת “הצופה הנתין”. מה רע ב“צופה נתין”? מה שרע בעדר. תפקיד ה“יומן”? לייצר צופה שאינו קורבן פסיבי, שאינו נתין. לייצר צופה אנליטי.

שישי, מעריב, 24.10.03

רבין וערוץ 2 (גשש משודרג)

עצרת רבין שודרה בערוץ 2. מהותו של ערוץ 2 בידורית. האם עצרת רבין היתה בידורית? כן, היו בה אלמנטים בידוריים ברורים. מה? הפרומואים, הזמרים, המנחה, הפרסומות, הלוק. משך האירוע ומיצובו היו כשל תוכנית בידור גדולה. וכן שדרוגו של שייקה לוי. איזה שדרוג? יום לפני העצרת, באמצעות כתבת יומן, ערוץ 2 שידרג את שייקה לוי (המנחה) והציג אותו כמי שאינו עוד גשש. מאז רצח רבין הוא אדם אחר, חדש, חושב, כואב, חרד.

מה, גשש כבר לא מתאים לרבין? מה דחוף לשדרג אותו? מתאים, אבל גשש משודרג זה בידור בפני עצמו. הבידור מנכס לעצמו את רבין, כלומר משדרג את עצמו, ואגב כך למה שאת העצרת לא ינחה גשש משודרג.

ממה אני עושה עניין? לא התרגלנו לקיטש השדרוג? לטלוויזיה המייצרת סיפורי משנה (הגשש לא גשש) בשביל לתמוך בסיפור המרכזי (רבין)? התרגלנו. מתרגלים ובוכים, הערבות הבוכיות.

הבחור שירק על מצבת רבין (טלוויזיה)

מי מייצר את מי? ערוץ 2 ייצר את “הבחור שירק על מצבת רבין”. הבחור ירק על המצבה רק בגלל שהיתה שם טלוויזיה (ערוץ 2). הוא ירק במטרה להצטלם יורק. ערוץ 2 השתמש בו כדי לקדם את שידור עצרת רבין. היורק היה טיזר. היורק היה פרומו. היורק לא היה מהות. הוא לא היה “הישראלי היורק”. הוא לא היה עיתונות ממשית. הוא היה חאפר קטן. הוא היה טיזר לעצרת רבין, שהיתה אייטם של ערוץ 2. יחי הטיזר. ואחרי כן, ערוץ 2 “מצא” את הצעיר, ועשה איתו עוד אייטם (“חרטה”), בשביל להאריך את אפקט שידור העצרת בערוץ 2. היורק בשירות הערוץ.

שישי, מעריב, 7.11.03

מכבי תל אביב, הטלוויזיה (אסקפיזם)

מה זה אסקפיזם? בריחה מהמציאות הקשה אל ההזוי, התפנוקי, השקרי. מתי אסקפיזם נעשה מחלת נפש? כשהאדם אינו חוזר משם למציאות. האם מכבי תל אביב (כדורסל) תופעה אסקפיסטית? היא על גבול האסקפיזם. מדוע הטלוויזיה רוכשת בכסף כבד את הזכות לשדר את מכבי בגביע אירופה? ומדוע היא מנפחת את השידורים האלה באמצעות פרומואים, ובאמצעות הרחבת נפח השידור עצמו (אולפן לפני ואחרי)? כי הטלוויזיה, כל התחנות הישראליות, סוכנות של אסקפיזם, ויצרניות שלו. כי אסקפיזם טוב לטלוויזיה. כמו ממלכתיות ופטריוטיות.

מי זו מכבי? במשחק האחרון, מול מלגה, כל הישראלים יחד עשו שש נקודות. ברוב המשחק היו על המגרש ארבעה־חמישה זרים, מכבי לא ישראלית. מכבי היא אמרגנות־כסף. אם מכבי תיקח את הגביע, יהיה זה בעיקר ניצחון הכסף. אבל הטלוויזיה (ערוץ 1) חוגגת את מכבי ברצף אחד עם מצדה, ששת הימים, אנטבה. חגיגה מתנפחת והולכת בעזרת דימויי מלחמה, צדק, אור וחושך, גבורה. החגיגה המתנפחת סביב מכבי היא תסמין אסקפיסטי.

שישי, מעריב, 1.11.03

זמירות חדשות בערוץ 2? (“עובדה”)

ערוץ 2 ממלכתי. השבוע קרה שם משהו. מה? אילנה דיין (“עובדה”) תרמה תוכנית לשמאל הישראלי (ביילין, ז’נבה). אנשי ז’נבה העבירו לה סרט תיעודי (תעמולתי) מהישיבות שלהם, והיא שידרה אותו ללא ביקורת, ללא אנליזה. “עובדה” כשלוחה של ז’נבה. לאחר הסרט, דיין ראיינה את אברהם שלום (המוסד), שהעמיק את הלגיטימיות של ז’נבה. מה קורה פה? איפה הממלכתיות? ערוץ 2 נעשה חתרני? לא. אז? ז’נבה הולכת ונעשית לגיטימית. ערוץ 2 הוא מכון התקנים הישראלי הגדול, הוא בעצם ישראל, והוא הולך ומאשר את ז’נבה.

שישי, מעריב, 21.11.03

כנס שדרות (סקס)

מדוע המפורסמים, העשירים והכוחניים מגיעים בהמוניהם לכנס קיסריה, אבל לא לכנס שדרות? כי קיסריה סקסית, ושדרות לא סקסית. שתי מילים על סקס, על עצם המושג “סקס”. זהו מונח חדש יחסית. לפניו עשו אהבה או קיימו יחסים, או קיימו יחסים מתוך אהבה. “סקס” נולד לשפה שהיתה צריכה להגדיר ולהכיל את התמסחרותם של רבדים שקודם לכן היו טבעיים. ובמילים נוספות: “סקס” נולד לתרבות הסחורות שכפתה עצמה גם על רגש, יחסים, אהבה. ועל כן, סקסי זה בעצם גם סחיר.

שישי, מעריב, 28.11.03

הודות לעמוס שוקן (עיתונות)

מלאו עשר שנים לפטירת היומון “חדשות”, ואחרי שנהלל את כל יפי הבלורית והתואר, נזכור שעמוס שוקן (“הארץ”) הוא שהיה ב“חדשות” נושא משך הזרע מול התנגדות מבית (“הארץ”) ומשפחה (שוקן). הוא לבדו. כ־20 מיליון דולר נטמנו ב“חדשות”. כל ה־20 של שוקן. לא ראיתי את “תיק תקשורת” השבוע, אבל אני בטוח שיוסי קליין ורינו צרור בוודאי העפילו עלי בשבחי עמוס שוקן.

“קשת” וההצעה שלי (ערוץ 10)

השבוע הגשתי למנש הצעה לרכוש את “קשת” (ערוץ 2), לאחר ש“קשת” תרכוש את ערוץ 10. מנש לא הבעלים של “קשת”, אבל הוא כבר יפגוש אותם בבית קפה או בבר מצווה ויעביר להם את ההצעה. ובכן, אני רוכש 80 אחוז מ“קשת” תמורת איקס, בזמן איקס, ומוכן להקצות למימן, ללאודר, לבן צבי (ערוץ 10( ולוורטהיים (“קשת”) רק מושב אחד משותף במועצת המנהלים בת חמישה חברים. חוץ מזה יש לי עוד שנים־עשר תנאים מוקדמים, והנה שניים מהם: 1. ערוץ הכדורגל עובר אלי. 2. יאוחדו השידורים של תשעה באב ויום השנה לרבין. בינתיים אני מגיש התנגדות לרכישת ערוץ 10 בידי מי שלא יהיה. הנימוק? רכישת “קשת”, שרכשה את ערוץ 10, מעניקה לי יתרון ידע, ניסיון ומקצועיות על פני “קשת” וערוץ 10, כל אחת לחוד. עד סגירת הגיליון אי אפשר היה לקבל את תגובתי.

שישי, מעריב, 19.12.03

הטלוויזיה הרגה את ג’ורג' (בדיחה)

תמיד ידענו שיש לנו ג’ורג‘, ושהוא כבר מטפל בדיראני המסוים, ובכל מיני דיראנים. ג’ורג’ היה גם אדם פרטי וגם אידיאה. למחצית מהישראלים יש הכושר להיות ג’ורג‘. אבל ג’ורג’ לא הופיע בטלוויזיה. כי די הדחקנו אותו. ואז, לפני כשבועיים, עם עסקת נסראללה, ג’ורג' הופיע בערוץ 2. הבלחה קצרה מפתיעה. דיראני כמו הכריח אותו להופיע. איך הכריח? הפולמוס על עצם עסקת השבויים, ותביעת הפיצויים של דיראני בטענה שג’ורג' התעלל בו, יצרו הפוגה של שבועיים: הפוגה בהדחקת ג’ורג‘. ואז, מתוך מערבולת של כוחות, פסיכולוגיות, שיבושים ואינטרסים, ג’ורג’ כמו נהדף לטלוויזיה. נהדף ומיד נשאב. כפי שטעות נשאבת. המערכת שאבה אותו. המערכת הבינה ש“זה” יוצא משליטה. אבל אחרי שבוע ג’ורג' חזר. איפה ואיך? בתוכנית “ארץ נהדרת” (ערוץ 2), בתור בדיחה. למה בתור בדיחה? בשביל “להרוג” אותו סופית. בדיחה הורגת? כן, בדיחה נוסח “ארץ נהדרת” הורגת. כי היא בידור. כי “ארץ נהדרת” לא פוליטית. כי היא ממצעת את כל חומריה. כי יש לה מנגנון חיסול עצמי של בידור: היא מתנדפת מהזיכרון עם שידורה. ואז ג’ורג' (כבדיחה) מתגלה ומיד מודחק, מיד נעלם, מיד מכלה את עצמו כנושא. הוא כבר לא אדם: הוא קטע. ובאותה הזדמנות גם דיראני מוגדר כקטע. אנחנו הלוא תרבות של קטעים. מה, “ארץ נהדרת” משתפת פעולה עם המערכת הפוליטית הישראלית, עם הממשל? כן, אבל בבלי דעת.

שישי, מעריב, 13.2.04

הפיגוע והטלוויזיה (מזבח)

עם ידיעה על פיגוע אני נצמד לטלוויזיה, ומעכשיו זהו טקס פרטי בתוך הפומבי. טקס זולת־אני־מסך, טקס הזדהות עם הזולת. אני מתאמץ לרכז את מחשבותי בנפגעים כאילו אני בשר מבשרם. כאילו אני בן או אב. בקדיש של הלוויות טלוויזיוניות, אני עונה אמן. בשידור פיגוע, הטלוויזיה הִנה מזבח עם צג. מזבח הוא משטח מוגבה להקריב עליו קורבנות.

שישי, מעריב, 27.2.04

המדור לחיפוש קרובים (קול ישראל)

אלוקים יברך את “המדור לחיפוש קרובים” (קול ישראל), המזכיר לנו כמה אנו אבודים ובודדים בעולם, גם בשעה שחיל האוויר שלנו הוא מספר 1 בעולם. “המדור לחיפוש קרובים” מנסה להטליא את הזיכרון, ולחבר בין נטושים ורטושים. ובזה הוא מתדמה לקב"ה עצמו: מזרה ישראל יקבצנו. המדור התחיל בשואה.

שישי, מעריב, 5.3.04

הרציקוביץ', “העיר”, העליון (סאטירה)

מה חסר בפסק הדין הרציקוביץ’־“העיר”, שהעליון נתן בשבוע שעבר? חסרים דיוק ויכולת פעולה על פי פסק הדין. מה היה? הרציקוביץ' (מכבי תל אביב) אמר ל“ידיעות” שאנשי התקשורת יוצאים כמו עכברים ומפיצים רעל ושטנה. ואז איתן ברקמן פירסם ב“העיר” טור על הרציקוביץ‘, שכותרתו: “העכבר הוא עירום”. והרציקוביץ’, שתואר כעכבר, הגיש תביעת לשון הרע, וזכה במחוזי (סטרשנוב). “העיר” עירער לעליון, שהבחין בכך ש“העכבר” הראשון שייך להרציקוביץ'. הוא התחיל בעכברים. אבל העליון לא נסמך רק על זה, אלא בעיקר על חופש הביטוי והשימוש בסאטירה.

אמנם העליון זיכה את “העיר”, אבל באותה נשימה קבע ש“הגבול שבין ביקורת מוגנת לבין השמצות פרועות הוא דק מן הדק” (אהרן ברק). אבל מה זה דק מן הדק? מי מסוגל להבחין בדק מן הדק? אה, רק העליון כנראה מסוגל להבחין. עורך או יוצר סאטירה רגילים אינם מסוגלים, כנראה. אז מה יצא לנו מפסק הדין הזה? מבוכה. בעיקר מבוכה. מבוכת הדק מן הדק. העליון לא יכול להתברך בפסק דין הרציקוביץ’־“העיר”, כי הוא עמום. כי הוא לא מצייד אותנו בכלים מדויקים. פסק דין קלאסי הוא זה המנחה הדיוטות להתמודד בכוחות עצמם עם המציאות.

זאת ועוד זאת: העליון לכאורה תומך בחופש הביטוי והסאטירה, אבל בפועל תולה חרב מעל לראשם של עורכים ויוצרים העוסקים בסאטירה. חרב ששמה “דק מן הדק”. מותר ל“העיר” לשמוח בפס"ד הרציקוביץ', אבל לא לסמוך עליו בפעם הבאה.

שישי, מעריב, 12.3.04

שירה בציבור (רקוויאם)

הטלוויזיה מלאה השבוע שירה בציבור. מה זה? בידור. אבל זהו גם רקוויאם קרוע־פסנתר. רקוויאם למי? לנו. מי זה לנו? לנו זה לנו. (מקהלה: “לך מפה, יא זבל!”)

השהיד ואנחנו (חנופה)

בשבוע שעבר ערוץ 10 הקרין ב“האולפן המרכזי” (שישי) פרודיה מסמורטטת על “וידיאו השהידים”. מי זה “האולפן המרכזי”? חלון הראווה של ערוץ

1. על מה הפרודיה מעידה? על חנופה לישראלי הנמוך ביותר. למה אני עושה עניין ממערכון? מבידור? כי הבידור קובע את התודעה הישראלית. אם ערוץ 10 לא יצליח, נישאר שבויים של ערוץ 2. בשביל מה קמנו.

שישי, מעריב, 16.4.04

ערוץ הכנסת (סיסמה)

ערוץ הכנסת יצא לדרך. מה זה? זה ערוץ המופעל על ידי חברת החדשות של ערוץ 2, שרווחתו ועתידו תמיד בידי חברי הכנסת. כלומר, ניגוד האינטרסים כאן מוטמע. ביום ערוץ 2 ישרת את הכנסת, ובערב יעביר עליה ביקורת?! עוד קודם המכרז על ערוץ הכנסת, הטרחתי את הקוראים באזהרה מפני ניגוד אינטרסים. “הטרחתי”? כי טעיתי לחשוב שניגוד האינטרסים זורח מעצמו, ולכן ערוץ הכנסת יוכפף לדירקטוריון (חברה בת) עצמאי. זה לא קרה. מה נשאר? נשאר לסמוך על האינטגריטי של שלום קיטל ועמיתיו מחברת החדשות. למה אני סומך על קיטל? כי אני מכיר אותו. אבל אני לא מכיר את היורש של קיטל. עוד משהו: השבוע, במסגרת מעין פרומו לערוץ הכנסת, הובטח לנו שהוא יפעל “ללא מורא וללא משוא פנים”. השימוש בסיסמת השבועון “העולם הזה” מעורר מיאוס קל: ערוץ ממשלי מובהק מלהג “ללא מורא, ללא משוא פנים”. מדוע כינון והפעלת ערוץ הכנסת היו המהירים מכל כינוני התקשורת בהיסטוריה הישראלית? כי הוא אינטרס של הפוליטיקאים. הערוץ הזה נולד מת.

שישי, מעריב, 7.5.04

הזקנה מצאה את התרופות (שפה)

הזקנה הפלסטינית חיפשה את התרופות שלה בהריסות ביתה – עוד היא מוצאת חלק מהתרופות, ומגישת החדשות (ערוץ 10), על רקע הצילום הנמוג מהמסך, אומרת לצופים: “היא מצאה את התרופות שלה בסוף.” מה זה? אחד מקרא ואחד תרגום? טלוויזיה לצופה סומא? – זו שפת טלוויזיה ישראלית. שפה אוטומטית. שפה שאינה מיוחדת למגישה מסוימת. שפה הממעטת את הצילום. מצמצמת את הריאליה. שפה המרככת את הנתון, העובדה, הממצא. שפה המייצרת “סוף טוב” מלאכותי, ממוסחר: “היא מצאה את התרופות שלה בסוף”.

שישי, מעריב, 28.5.04

“הנזקים שנגרמו”: בצק התודעה (שפה)

הודעה רשמית: “הממשלה שוקלת לפצות תושבים ברפיח על הנזקים שנגרמו להם עקב פעולת צה”ל במקום". מה לא בסדר בנוסח הזה? הכול. הוא מכווץ את האירוע, והודף אותו מהלא־הומני אל דיני הנזיקין. “שנגרמו עקב”: כאילו ההרס לא היה ממטרות מבצע רפיח. הממשל לש את בצק התודעה שלנו, ומכתיב לנו את קריאת המציאות. רוב ההודעות הממשליות פגומות, מוטות. זה לא מקום לתמימים ולישרים. אבל לא רק המערכת הממשלית, אלא כמעט כל מי שמקליד אות, ומשגר אותה לציבור, הוא משתתף אלים במשחק ששמו “בצק התודעה”. ובוודאי מי שזה עשרות שנים מפרסם מדור שבועי. הגיע הזמן לפרוש.

שישי, מעריב, 4.6.04

רינו צרור חזר (ערוץ 10)

פעם, כשהיינו נערים, צפינו בצוללן יורד לבור מים להציל ממנו ילדה. הוא צלל ועלה, צלל ועלה, ובפעם השלישית הביא את הילדה. מחאנו לו כפיים. כשראיתי השבוע את התוכנית המחודשת של רינו צרור (ערוץ 10) נזכרתי בבור, בילדה, בצוללן, בילדים. רינו צרור הצוללן, והמדינה היא הבור והילדה גם יחד.

נתניהו: מסך חצוי (טלוויזיה)

עד אתמול, בראיונות אחד על אחד, נתניהו היה מקבל את כל המסך – והנה השבוע (“משעל חם”) המסך נחצה לאורך הריאיון: חצי לנתניהו וחצי לצילומים מתוך הליכוד, הממשלה, הרחוב הפוליטי. מה קרה? “הפרסונה הפוליטית” באשר היא מיצתה את אפקט המסך שלה. היא כבר לא מייצרת רווח טלוויזיוני כשהיא לבד על המסך. לא רווח תיאטרלי, לא רווח כריזמטי, לא רווח רייטינגי. אפילו נתניהו כבר לא מייצר את הרווחים האלה. ולכן המסך נחצה. סוף תקופה.

שישי, מעריב, 11.6.04

טופז, שרי, גלזר (שירה בציבור)

נסים משעל (ערוץ 2) עשה את זה השבוע בשתי דקות תיעודיות: שרי אריסון, עופר גלזר ודודו טופז בשירה בציבור, ואז דודו צועק לעופר: “תגיד, מי יותר מטריד מינית – אני או אתה?” (צחקוקים, עופר מחבק את שרי, קהל אוהד.) זה הכול. לא צריך יותר. אול אינקלודד (הכול כלול). כל המסמנים והמסומלים: ישראל 2004.

שישי, מעריב, 25.6.04

כתבים צבאיים: ערוץ 10 (שפה)

הלוואי שערוץ 10 ישגשג: חלילה לנו להיות שבויים בידי ערוץ 2. בשביל לשגשג, ערוץ 10 צריך להיות שונה מערוץ 2 בכמה דברים יסודיים. לא בהכול. למשל? בתחום החדשות והפרשנות. על ערוץ 10 להיות ריאליסטי יותר, פחות מוטה לממשל, פחות מאצ’ואיסטי, פחות הבלותי. אבל זה לא קורה. הנה, השבוע, תוך דיווח על פעולת צה“ל בבלאטה ובשכם, אנשי ערוץ 10 השתמשו בדימוי “גובה דשא”, ובהמחשת מכסחת דשא בתנועת מספריים. צה”ל הוא מכסחת הדשא. הפלסטינים הם הדשא הנמוך. זהו דימוי פרימיטיבי, מאצ’ואיסטי, רחובי. ביטוי בומרנג: מחר אנחנו נקצרים ב“גובה דשא” בפעולה של החמאס. מכסחת דשא? חלילה ערוץ 10 עצמו יכוסח כדשא נמוך.

נכנס כלב יצא כבש (שפה)

שעת חצות, הערוץ הראשון: המגיש משה נסטלבאום מסכם כך סרטון על כלב שיצא מדולדל אוזניים ממכונה חדשה לרחיצת כלבים: “נכנס כלב – יצא כבש, כמו שאומרים.” אבל אם כבר כמו שאומרים, אז יש לומר: “נכנס משה – יצא נסטלבאום, כמו שאומרים.”

אנטישמי, גזען (פיוס)

ביום א' טומי לפיד הגדיר את סילבן שלום כ“אנטישמי”, וזה ענה לו: “אתה גזען.” והנה תוך אותה ישיבת ממשלה הצדדים התפייסו, משהתברר שכוונתם היתה לאנטישמי ולגזען במובן החיובי שלהם.

שישי, מעריב, 2.7.04

בכל זאת: “בית” (ערוץ 2)

בספטמבר 2004 יֵצא המכרז על ערוץ 2, ומי שכותב אותו עכשיו, חושב גם על העבר של ערוץ 2, על כישלונותיו והצלחותיו. ובאמת, מהו ערוץ 2, לאחר שתים־עשרה השנים שלו? הוא, עד כמה שזה מזעזע, בכל זאת גם “בית” (בית) עבור לא מעט ישראלים.

רשף, נתניהו (מהות)

רפי רשף (ערוץ 2) שאל את בנימין נתניהו על נישואיו־גירושיו הכפולים, אבל נתניהו לא שש לרכילות, ואז רשף אמר “זה מעניין אותי במהות”, ואז, כיוון שזה “מהות”, ולא רכילות, נתניהו נעתר וצלל אל הרכילות. סוד השפה של ערוץ 2: אל תקרא לילד בשמו, אבל תציג אותו עירום.

שישי, מעריב, 9.7.04

למה עכשיו (פריצקי)

למה הקלטת של פריצקי נחשפה דווקא עכשיו? לא שאלה טובה. למה? כי בעניינים האלה המושג “עכשיו” מתועתע. זה יכול היה להיחשף אתמול, וזה יכול היה לחכות. זה תמיד מועד לחשיפה, אבל התאריך אינו תמיד נשלט. לפעמים החשיפה סתם נפלטת מהקנה. לפעמים משה פולט אותה רק בשביל להקדים את שמעון. כעורך, כבר החזקתי ביד חשיפות, אבל פיקפקתי בהן, או נרדמתי עליהן, ואז, אחרי חודשים אחדים, הן התפוצצו במקום אחר, ואנשים שאלו למה עכשיו.

ערוץ 2: בעלי המניות (אליטיזם)

מה משותף לכל בעלי המניות הנוכחיים והעתידיים של ערוץ 2? הם יעשו הכול להרחיק את הילדים הפרטיים שלהם מהשפעת ערוץ 2.

שישי, מעריב, 16.7.04

סלקום: כוכב נולד (קפיטליזם)

המנצח האמיתי ב“כוכב נולד”? “סלקום”. מדוע? דקת הפרסום שלפני ההכרזה על הזוכה, היתה של “סלקום”: 130 אלף שקל. אז אם בסך הכול הסכמת לשלם יותר מהמתחרים שלך, מה הניצחון פה? בקפיטליזם, הנכונות לשלם הכי הרבה היא לפעמים ניצחון.

הפריפריה שרה (ערוץ 2)

ב“כוכב נולד” הוטמעה טענה שערוץ 2 אינו מתעלם מהפריפריה: הנה, המתמודדים באים ממעלה אדומים, מעומר ומכפר סבא. אז ככה: אפאחד לא טען אי־פעם שלפריפריה לא נותנים לשיר בטלוויזיה, אדרבה שישירו, ואפאחד לא שוכח שמאז ומעולם הפריפריה סיפקה גלדיאטורים לזירות הגדולות.

שישי, מעריב, 20.8.04

צביקה פיק: הריאליטי (טלוויזיה)

למה הופתעתי לקרוא שפרויקט הריאליטי (טלוויזיה) של צביקה פיק בוטל? כי הייתי בטוח שכבר ראיתי אותו בטלוויזיה, והוא היה בסדר גמור.

שישי, מעריב, 27.8.04

באר שבע והטלוויזיה (סולידריות)

אתה עומד לצאת מדירתך, בעוד הטלוויזיה פועלת: על המסך הלוויה של קורבן הפיגוע בבאר שבע. אתה ממהר לצאת מהבית. אל תצא. אל תכבה את הטלוויזיה. הבט במסך עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה מול הטלוויזיה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא יצר ובליסה.

שישי, מעריב, 30.9.04

דוח העוני (הכתובת על הקיר)

נ נת נתנ נתני נתניה נתניהו.

הטי־שירט של פלאטו (ערוץ 1)

מאיפה אני יודע שפלאטו שרון לובש טי־שירט של אלף דולר? מ“שישי עם מיכל” (ערוץ 1). מישהו מאבד את הראש בערוץ 1. טי־שירט באלף דולר צוחק לעם ישראל בפרצוף. שכר המינימום החודשי בישראל מתחכך באלף דולר. 52 אחוז מהעובדים בישראל משתכרים שכר מינימום. הטי־שירט של פלאטו: חודש עבודה. כבר הוזהרנו בתורה שלא “תחנף הארץ”. תחנף: תתמכר לשקר, תתעוות, תוליך שולל, תתחזה. החנופה לכסף, למותגים (טי־שירט באלף דולר), לשואו, החנופה הזו מתחזה לטלוויזיה לגיטימית (ערוץ 1). החנופה משחיתה את הארץ, כלומר את החברה, את המדינה. ההלכה קובעת שיש לפרסם ברבים את החנפים: הנה אני מפרסם את ערוץ 1/פלאטו שרון. חנפים חרופים. הטי־שירט של פלאטו ודוח העוני. הטי־שירט והשידור הציבורי. ארבע כתות אינן מקבלות את פני השכינה: כת לצים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, כת חנפים. ראה גם את “כד הקמח” של רבנו בחיי.

שלום לעפרך, רפול (אותנטי)

ברור שהוא היה גיבור. ברור שהוא היה מיוחד. ב־87' נסעתי לתל עדשים לראיין את רפול על מלחמת לבנון. היה יום חם במיוחד. רפול היה בחצר ביתו, מקציע שרפרפים. מישהו מתוך הבית צעק לו: “הכלב הגיע.” לא מיד הבנתי שאני הכלב. אחר כך התברר שכלב הוא כל עיתונאי באשר הוא. היה חם מאוד, ורפול שאל אם אני רוצה לשתות מים, והפנה אותי לשיבר שבחצר. המים הראשונים שיוצאים מהשיבר לוהטים. כי חלק מהצינור בשמש. שתיתי מים לוהטים, והבנתי מזה שרפול ישראלי אותנטי, ואילו אני אהבל יאפי.

שישי, מעריב, 26.11.04

העליון וכיכר הלחם (זכות)

אמנם העליון הכיר השבוע בזכות אנשי “כיכר הלחם” להפגין, ובזכות למינימום של כבוד אנושי (רמת מחיה), אבל השיטה ניצחה: “כיכר הלחם” הוגדרה כמפגע תברואתי, ותסולק מקריית הממשלה. מה מעיק בהחלטה זו של העליון? מה תועה? היא מיישרת קו עם המילון הכלכלי והנפשי של נתניהו. מיישרת קו עם הכוח. היא מצמצמת את המונח “הפגנה” לכדי אירוע קצוב, ומתעלמת מכך ש“כיכר הלחם” הִנה סוג אחר של הפגנה: החיים עצמם כהפגנה. העוני והקיפוח מפגינים את עצמם. ואיפה הם מפגינים? בקריית הממשלה עצמה: בתוך מרכז הכוח עצמו. אנדרטה חיה. העליון סילק אותם גם משום שהם משבשים את החיים בשטח ציבורי (קריית הממשלה), אבל האין “כיכר הלחם” חלק מעצם מהותו המופשטת והמעשית כאחד של המושג “שטח ציבורי”. אין לשפוט את כיכר הלחם ככל הפגנה. כי המסר הוא עצם קיומה המתמשך. לדעתי, העליון טעה כאן, טעה בתחום המשפט עצמו, בהנחה שהמשפט ניזון גם מהלשון, השפה, חוכמת הרחוב עצמו. טעה במונח “הפגנה”. לא הבין שלפניו אנדרטה חיה. טעה בהעדפת סילוקו של “מפגע תברואתי”, על פני הכרה בכוחו ובחיוניותו של עוני נראה. טעה בהבנת מלוא המורכבות של המונח “מרחב ציבורי” (קריית הממשלה). המרחב הזה כולל את כיכר הלחם, באופן טבעי. כיכר הלחם היא שמעניקה משמעות למרחב הציבורי. כיכר הלחם הִנה פורום אותנטי שבו מתלבנים חיינו בפועל. העליון העדיף מובן מצומצם של “סדר ציבורי”. אנחנו לא משועבדים ל“סדר הציבורי”. מה גם שההפרעה שם מינימלית. העליון פעל כאן כשוטר, ולא כבית הזיקוק הראשי של המיית החיים הישראליים.

שישי, מעריב, 10.12.04

המוניטור, המנהרה, הכתב (רפיח)

עוד אנחנו אבלים על חיילינו ברפיח, והכתב הצבאי (ערוץ 10) מדגים לנו את התחכום של הפלסטינים באמצעות מוניטור. הפלסטינים הפעילו מוניטור בחפירת המנהרה. הפעילו מוניטור. הפלסטינים. בכל מתנ"ס, בית חולים, או מחסן ציוד גדול, מופעל מוניטור כזה. אז? אז המוניטור אומר עלינו הישראלים יותר מאשר על הפלסטינים. ומה הוא אומר? שאנחנו שחצנים וטיפשים. למה? כי אנחנו מייחסים לפלסטינים תחכום על שהם יודעים להשתמש במוניטור.

מנצח־מפסיד: כסף (ערוץ 2)

בשבוע שעבר, נוחי היה הגיבור (המרוויח) של ערוץ 2. למה? כי נוחי קנה מניות של בנק לאומי, מכר אותן אחרי עשרה ימים, ועשה בוכטה כסף. הגיבור (המנצח) של ערוץ 2 לא היה מדען או תעשיין. הגיבור לא היה נוטע שקצר, בונה בית, יזם מסתכן. הגיבור היה קונה ומוכר מניות בתוך עשרה ימים. הגיבור היה כסף. רק כסף. מותר האדם מן הבהמה הוא הכסף. ערוץ 2, בעיקרון ובפועל, הוא בבואת כסף. הוא בבואת הבוכטה. ערוץ 2 מחניף לכסף. כבר הוזהרנו שלא תחנף הארץ. שלא תחנף: שלא תתעוות, שלא תתעה את בניה, שלא נשקע בעבודה זרה, ואין עבודה זרה ככסף. בכל הנוגע לכסף: ערוץ 2 הוא סוכן של עבודה זרה.

זיסי סתוי פורש (עיתונות)

לאחר כשלושים שנה, זיסי סתוי פורש מעריכת מוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”: נודה לו על שהיה, ונאחל לו שנים פרטיות וספרותיות טובות. על מה נודה לו? על עריכה טובת טעם והגונה. על עריכה שאינה רק שררה. עריכה שעיקרה שררה מתייבשת ומביישת. נודה לסתוי על עריכה שפניה אל ציבור רחב, ואין היא שופרו של מיעוט מתמחה, ועם זאת אין היא מתנכרת למודרניסטי, ואף לא לאוונגרדי. עריכת מדור ספרות של עיתון ערב מסחרי, היא תורה בפני עצמה – ואם נביט בשלושים השנה שעברו, נגלה שזיסי סתוי הוא, בעצם, מנסחה של תורה זו. והיה לסתוי גם מזל: קורה שלעורך שמעל לעורך הספרות, יש טעם משלו בספרות ובשירה, ואז הוא טוחן את ריבונותו של העורך הספרותי, אבל העורכים, שלצדם סתוי עבד במשך עשרות שנים, לא שיקעו עצמם בספרות ובשירה הישראליות.

שישי, מעריב, 17.12.04

בעניין רפי גינת (אינטליגנטים)

האינטליגנטים שמתכווצים מהמינוי של רפי גינת לעורך “ידיעות אחרונות” יעמדו מחר בתור לאכול מכף ידו. כי אינטליגנטים יש כמו חול, ומקומות עבודה יש רק מעט. ואז, האינטליגנטים שבפנים ישירו את תהילתו, ובזמנם הפנוי ינשכו את האינטליגנטים שנשארו בחוץ. ככה זה בתקשורת עם אינטליגנטים.

שישי, מעריב, 31.12.04

מצלמות בבית המשפט? (ראווה)

למה להכניס מצלמות טלוויזיה לבית המשפט? כי לכאורה נרוויח איזושהי תחושת שקיפות. אבל נפסיד את הרצינות והעומק של בית המשפט. למה נפסיד? כי בית המשפט, שיוצג לראווה, יעבור בהכרח שינוי מנטלי: יעבור לעולם הראווה. עולם מושחת ומשחית מטבעו. עולם הממיר עיקר בטפל. הראווה אויבת האמת. הראווה, החנופה, הסחורתיות. כת של חנפים, ראוותנים, רכלנים, או מפקיעי מחירים, אינה מקבלת פני השכינה. לשופט, לתובע, לסניגור ולעדים, בהיותם בני אדם, אין יכולת לעמוד בפני הראווה. “למה תתראו”, אמר יעקב לבניו (בראשית): למה תפלו בשבי הראווה.

שישי, מעריב, 4.2.05

המדען הדתי חיים אביב (“הארץ”)

עד שקראתי “הארץ” השבוע, לא ידעתי שחיים אביב דתי. חיים אביב עומד בראש “פארמוס” שהתמוטטה והסבה הפסדי ענק למחזיקים במניותיה, אבל הוא עצמו הספיק להרוויח ממנה מיליונים לפני הנפילה. ו“הארץ”, בכותרת המשנה של הריאיון, הגדיר אותו: “המדען הדתי חיים אביב”. תחליפו דתי ביהודי. סתם איוולת? שנאת חינם סמויה? קראתי השבוע הרבה “הארץ”, מה.

שישי, מעריב, 11.2.05

דודו, יוסף, הברווז (דודו גבע)

יוסף והברווז של דודו גבע ירשו את שרוליק של דוש, שהיה אנחנו, למרות שאף פעם לא היה פה באמת אנחנו אחד, וגם יוסף והברווז היו איכשהו אנחנו, למרות שכבר היה בטוח שאין אנחנו, אבל אף אחד כבר לא יירש את יוסף והברווז בתור אנחנו, כי עכשיו כבר בטוח לגמרי שאין אנחנו, כי אנחנו לא אנחנו אלא פדרציה של קבוצות לחץ ואינטרסים. אז יוסף והברווז היו האחרונים. שלום לעפרך, דודו גבע.

שישי, מעריב, 18.2.05

פס"ד האינטרנט והעיתון (דרושים)

האינטרנט נגד העיתונות המודפסת: שלב נוסף במלחמה. השופט יהודה זפט (מחוזי) קבע בשבוע שעבר שהאינטרנט רשאי לפרסם בתשלום מודעות דרושים שהועתקו מהעיתון. זפט קבע שאין בזה גנֵבת נתונים, כי הנתונים לא שייכים לעיתון אלא למפרסמים, והעיתון “רק משמש כפלטפורמה פרסומית”. מה גם שהמפרסמים מעוניינים בפרסום נוסף של המודעות. פסק הדין פוגע קשה בעיתון. מה בעומקו של פסק הדין? הוא מעדכן, בהקשר זה, את המושגים “רכוש”, “עשיית עושר ולא במשפט”, “זכויות יוצרים”, “תחרות בלתי הוגנת”, “מקור”, “יצירת ערך”, “מוסכמה מסחרית”. השופט זפט קבע שאין לעיתון זכות יוצרים על לוחות הדרושים, אלא שהם רכוש המפרסמים ויצירתם; שהעיתון לא העניק יתרון אופי ייחודי ללוחות, יתרון הנובע מערכו הסגולי של העיתון עצמו; שאין פה עשיית עושר ולא במשפט, אלא פעולה ממהותו של עולם הפרסום, שאינו סובל גבולות. פסק דין רדיקלי. השופט אף התעלם מהמוסכמה המסחרית שלפיה אמצעי התקשורת אינם מעתיקים מודעות זה מזה. המוסכמה, לפי פסק הדין, שייכת לתקופה הקדם־אינטרנטית. לשופט יהודה זפט מוניטין מעולה כחכם וכנבון. ניחוש שלי: בכל זאת העליון יהפוך החלטה זו. מדוע? בעיקר משום שהמושגים “רכוש” ו“זכויות יוצרים” מושרשים בתודעת העליון יותר מכפי שהספיקה להשתרש בתודעתו פילוסופיית האינטרנט המבקשת לאיין באחת מוסכמות עסקיות. ועוד זאת: בחוק הישראלי, כל המילון העסקי־משפטי חוסה תחת המושג “תום לב”, ואילו ההתנהגות האינטרנטית, נשוא משפט זה, אינה מעידה מתוכה על תום לב.

שישי, מעריב, 11.3.05

הבלוגר והעיתונאי (אינטרנט)

האינטרנט והעיתונות: האם הבלוגר זכאי לחיסיון עיתונאי? גולשי אינטרנט המפרסמים יומנים ברשת (“בלוגים”) טוענים לחיסיון מקורות, כעיתונאים לכל דבר, ובימים אלה בית משפט אמריקני דחה את בקשתם. אבל יהיה ערעור. ואלה השאלות שיעלו בערעור: האם האינטרנט מרחיב כליל את ההגדרה “עיתונאי”, ומעניק אותה לכל מי שמדווח או מפיץ דעות באמצעות הרשת? ואז, מדוע לא כל אחד ברשת ייהנה מחיסיון על מקורותיו? הנה, הבית הלבן כבר הכיר בבלוגרים כעיתונאים, וצירף אותם לבאי חדר התדריכים שלו. והבית הלבן, בהקשר זה, הִנו שמרני וזהיר וגם מעשי. ובכלל לבלוגרים מעמד ממשי בתחום התקשורת הפוליטית (“סאלם־פקס” העיראקי). ניחוש שלי: פסק הדין הנ"ל לא יעמוד בערעור. כי האינטרנט כבר שינה בפועל את ההגדרה “עיתונאי”. כי האינטרנט כבר כיווץ את חשיבות המושגים אתיקה, סמכות, ניסיון, ידע ואחריות, המיוחסים לעיתונות הישנה. כיווץ והעביר אותם לשיפוט הציבור. וכבר הציג את העיתונות כגילדה מתרוששת. ובית המשפט יכיר בכך (בערעור). וגם אם בית המשפט יצרף לזה תנאים מגבילים, אף תנאים אלה ינשרו תוך שנה או שנתיים. זה טבעם של תנאים מגבילים: הם נציגים של החשיבה הישנה, הם מבקשים להבטיח מעבר מתוקן לחשיבה החדשה, והם נושרים במהירות. ובכן, “העיתונאי” אינו צמוד עוד לאמצעיו (עיתון, טלוויזיה), ואינו מוגדר רק על ידיהם. בית המשפט יקבע (בערעור) שהאמצעי אינו קובע מהות (עיתונאי או לא), כי הוא רק אמצעי. ועוד משהו: עיתונאי יקר, אל תילחם בעמיתיך החדשים (אינטרנט), כי מחר יפטרו אותך מהעיתון, ובאינטרנט תמצא תרופתך.

חופש הביטוי: “הדוגמניות” (ערוץ 10)

המאבק על עצם חופש הביטוי בישראל מלבין גם זבלים כ“הדוגמניות” (ערוץ 10).

שישי, מעריב, 18.3.05

זכות הציבור לדעת (חשודים)

הכנסת דנה עכשיו בהצעה לאסור פרסום שם של חשוד בעבֵרה עד להגשת כתב אישום נגדו. זו הצעה רעה. זו הצעה לא דמוקרטית. אנחנו דמוקרטיה, בכל זאת. מהי דמוקרטיה אם לא שקיפות מלאה ככל האפשר של ההליך המשפטי. שקיפות מבטיחה את זכות הציבור לדעת. והזכות הזו מבטיחה דמוקרטיה. איפול הוא היפוכה של שקיפות. איסור פרסום הוא איפול. ואגב, החוק הקיים מתיר לבית המשפט לחסום פרסום במקרים חריגים. מי שמציע את איסור הפרסום טוען שזה לטובת האזרח הקטן, אבל זו אחיזת עיניים וצדקנות: הם, המערכת השלטונית (הכנסת, הממשלה, הפוליטיקה העירונית, המשטרה, ועוד), מעוניינים בחוק הזה, להגן על עצמם מפני פרסום שמם.

שישי, מעריב, 22.4.05

בראל הולך: מה מחר? (ערוץ 1)

ערוץ 2 קורא לעצמו “אנחנו”, “כולנו”, “בית”, אבל הוא לא אנחנו, כולנו או בית. הוא רק הוא. אנחנו כולנו רק חומר גלם שלו. אני חוזר על האמיתות הישנות האלה, ומבטיח שלא לחזור עליהן בחצי השנה הקרובה, כי ג’ו בראל הורחק מערוץ 1, ומעניין מה יקרה שם מחר. 10אחוז רייטינג יומיים (בצפיית שיא) יהיה הישג עצום לערוץ ציבורי אמיתי (ערוץ 1).

10 אחוז מייצרים טלוויזיה נוכחת ומשפיעה. איך מגיעים לזה? פורשים מהמירוץ הפסיכי אחרי הרייטינג, ועוברים לטלוויזיה ציבורית שפויה, מתחייבת, רלוונטית. קל להגיד וקל לבצע; כי יש לזה ביקוש בחברה הישראלית; כי יש כוחות מקצועיים שיעשו את זה; כי חלק מהצופים של ערוץ 2 וערוץ 10, יעברו אז לערוץ 1. צריך להוציא את רוב ההפקות (תיעוד, דרמה) לשוק החופשי, אבל לא את החדשות, כי החדשות הִנן תמצית הזהות והאינטלקט. אין צורך ב“דודו טופז”, כי אין צורך בהחייאה רייטינגית מאומצת. אפשר להשאיר את מיכל זוארץ. לא היא הבעיה. את מכבי תל אביב (כדורסל) אפשר למכור לערוץ 2. תנאי הפתיחה? הוצאת הערוץ מידי הפוליטיקאים. הסיכוי לכך? לא גבוה. ומהו שידור ציבורי? צמצום מודע ושיטתי של הבידור כאסקפיזם מטמטם; צמצום הכניעה למותגים ולהון; ביטוי למושתקים; דוקומנטרי, תחקירים, תרבות ואמנות. ו“ישראליות” כחוויה מתהווה, ולא כמוצר סגור ומוסכם. משעמם? טלוויזיה בלי יצר הרע? אין לכם מושג עד כמה לא משעמם, ועד כמה יש יצר הרע בסדרה, נאמר, על המתהווה הרגע בבית המשפט העליון. מי שלא יבריא כבר מחר בבוקר את ערוץ 1, הוא אויב של החברה והתרבות הישראליות; כי אנחנו חברת־טלוויזיה. למי שמחוץ לטלוויזיה, אין למי לספר את הסיפור שלו. ואז? אתה הופך לאדם ללא סיפור, ונבלע בצופי ערוץ 2.

שישי, מעריב, 6.5.05

בעניין מכבי תל אביב (ערוץ 1)

אל לערוץ 1 להמשיך את העסקה עם מכבי תל אביב (כדורסל). ערוץ 2 או 10 ישדרו את מכבי. לערוץ 1 יש מה לעשות עם ארבעה מיליון הדולר שהוא משלם למכבי. מה? תחקירים. קולנוע תיעודי, יצירת מקור. כי אלה המטרות המהותיות של ערוץ 1 כערוץ ציבורי. מה מכבי תורמת לו? גאות רייטינגית משונה. למה משונה? כי זו גאות ליום אחד בלבד. הגאות הרייטינגית הזו לא משפיעה על סך כל הערוץ. היא נקודתית, הרמטית, נכונה לעצמה. גאות לא מניבה. גאות כהפרעה הורמונלית. מכבי אינה מהות או ערך לאומיים. היא אמרגנות ספורט פרטית. ואחרי שערוץ 1 יוותר על העסקה, הישראלי יוכל לראות אותה בערוצים המסחריים, ללא אגרה, ו“זכותו להנאה לאומית ממכבי” לא תיפגע. אגב, למכבי לא יהיה קל לקבל ארבעה מיליון דולר מערוץ מסחרי. למה קל לה לקבל את זה מערוץ 1? כי הוא לא סוחר מיומן. כי זה כסף ציבורי ולא פרטי.

שישי, מעריב, 10.6.05

הביטוח הלאומי, העוני (תקשורת)

הטלוויזיה לא העבירה השבוע שידור ישיר ממסיבת העיתונאים של הביטוח הלאומי (דוח העוני) – כי התקשורת נוטה להון, לכוח, ואינה באמת קשובה לעוני, לחלש. התקשורת בישראל 2005 הִנה סוכן מובהק של כלכלת השוק. ומה שידור ישיר היה כבר משנה? היקף ואופי השידור קובעים את יחסנו לאירוע, לדבר, ובמקרה זה לעוני. אנחנו חושבים לפי הטלוויזיה. כי איבדנו את היכולת לחשוב לבד. שידור ישיר של דוח העוני יכול היה להיות מעשה אמיץ, הגון, מוסרי, מקצועי. מעשה שהיה מסוגל להזיז משהו ביחס לעוני. אגב, התקשורת עצמה מורכבת ברובה מעובדים יחסית זולים, לא מוגנים, מפוחדים, “ניידים”, כפי שקורא להם נתניהו. כמה טבעי שהם מעריצים את ההון.

שישי, מעריב, 12.8.05

הטלוויזיה עשתה את שלה (תקנון)

אני לא מצטרף לקובלנה נגד הטלוויזיה (כל הערוצים), בעניין סיקור ההתנתקות. בסך הכול הטלוויזיה עשתה את שלה, על פי התקנון שהתנסח כאן במשך השנים בינה לבין הצופים. מה בתקנון? הטלוויזיה (כחדשות) לא תשסה רוב במיעוט, לא תפברק פאניקה, לא תביים אירוע, לא תוציא ריאיון מהקשרו, תיתן פתחון פה לכל הצדדים הרלוונטיים, תימנע ממניפולציה גסה. פה ושם היו גלישות, אבל בסך הכול התקנון נשמר, הן כשלעצמו, ובוודאי שיחסית לאינטנסיביות של האירועים.

שישי, מעריב, 26.8.05

כוכב נולד: “קשת” (רייטינג)

“כוכב נולד” העניקה השבוע ל“קשת” רייטינג של 41 אחוז. אין דבר כזה בישראל. יש דבר כזה במדינות טוטליטריות. ישראל טוטליטרית במובן השליטה הטוטלית של הבידור. מסוכן להוציא פה מילה נגד הבידור הזה. כי אתה מיד אליטיסט, גזען ומפגר כאחד. ובאמת חלקנו כאלה, כאחד. מה כן? הגיעה השעה ש“קשת” תירגע קצת, ותרגיע קצת את הגולם שיצרה (“כוכב נולד”). מה תירגע קצת? לא תגייס את כל המשאבים שלה להעצמת המניפולציה ששמה “כוכב נולד”. מניפולציה? דמוקרטיה עממית, פריפריה, הזדמנות שווה, תחרות, אמנות. אבל מי כמו “קשת” יודע מה זה בדיוק כוכב נולד, ממה הוא עשוי ואיך הוא נולד. די, רבאק.

שרון: מפלגה חדשה (טלוויזיה)

פעם בשביל להקים מפלגה חדשה, אריק שרון היה צריך סניף בכל עיר ועיירה. פעם הוא היה צריך בשביל זה “שטח” ו“אנשי שטח”. וגם “עומק היסטורי” ו“זיכרון”. וגם לעבור מסניף לסניף עם זמר או זמרת. אבל היום הוא צריך רק טלוויזיה ושלושה־ארבעה פוליטיקאים ידועים ומשופשפים, מהסוג של אהוד אולמרט וציפי לבני. וכסף. ולא לדייק במסרים. וסיסמה מסוג: “קח אותנו, שרון”. רק סיסמה על גבול הנלעגות.

שישי, מעריב, 2.9.05

אסלה לבנה אחת (חירות)

הטלוויזיה התמקדה השבוע בפלסטיני שעקף את המצרים בפילדלפי, חצה את הגדר וחזר למחנה הפליטים כשעל ראשו אסלת בית שימוש לבנה. אסלה כמו אסלה. הוא שוחח עם כתב הטלוויזיה כשראשו מוטה מעט שמאלה, שאחרת האסלה תתפוס את כל הפריים ותסתיר אותו. האסלה כמשתתף שלישי בשיחה: הכתב, הפלסטיני והאסלה. הוא מדבר על המחר הפלסטיני, על גירוש הישראלים ועל עולם חופשי של תנועה ושל סחורות כגון האסלה. הוא מצביע על האסלה שעל ראשו. והיא, האסלה הלבנה, כאילו מאשרת את דבריו. האסלה כעדות על עולם אחר, טוב יותר, נשאף, עולם שמחוץ למחנות הפליטים, עולם של סחורות ומותגים, דיוקנה של החירות כאסלה.

יקירתי

יקירתי, קחי בחשבון שאנשים ידברו.

שישי, מעריב, 23.9.05

בידור: הוט/7 (טלוויזיה)

מה הסיכוי של ערוץ הבידור החדש (הוט/7)? צפיתי בו קצת כי הם הזמינו אותי להתראיין (אורנה בן דור) על תקשורת ומעט על חיי הפרטיים. אורנה בן דור היא מראיינת מקצועית שמקומה בכל תחנת טלוויזיה מקצועית, ולאו דווקא בערוץ בידור, אבל בישראל רוב המקצוענים עושים את כל הסיבוב בערוצים השונים. מה ראיתי בהוט/7? דירוג הבלונדיניות של ישראל, סרטון על חייה של בוהדנה ומסעה למעלה, שידור חוזר של “המעגל”, דירוג ההומואים והלסביות המובילים של ישראל, דיאלוגים של מנחות חינניות, צחוקים, רכילות, פרסונות מטורי הרכילות, שפה ישראלית תקנית, הפקה חסכונית, חזות צעירה. ומעל לכול א־פוליטיות במובנה הפוליטי, המפלגתי והרעיוני הישיר, המיידי. א־פוליטיות מבלי להתבייש. א־פוליטיות מבלי לפתח בערוץ הזה נחיתות. העוני, השטחים, הגדר, הפיגועים, הקואליציה – לא כאן. ערוץ שעיקרו בידור ישראלי, בידור מתנדף, אסקפיסטי, שמשובץ גם בסדרת ראיונות עם אנשי תקשורת כאורי אבנרי, מוטי שקלאר וחנוך מרמרי. ברוב בני האדם שוכן גם פרֶח שרוצה קצת בוהדנה מדי פעם. ואם ערוץ הבידור הזה יעבוד במינון נכון, אנחנו נציץ בו מדי פעם, כמעט אוטומטית, בלי להתבייש, וככה נייצר לו רייטינג של, נגיד, 3.5 אחוזים, והוא יישאר בחיים, ואולי אף יתפתח.

שישי, מעריב, 4.11.05

שרון במיטת חוליו (טלוויזיה)

מדוע הטלוויזיה לא פלשה לחדרו של שרון בבית החולים ביומיים הראשונים, בתחילת השבוע? האם “הממלכתיות הזהירה” שהטלוויזיה הפגינה כלפי שרון הִנה החלטה מודעת או תוצאה של פאניקה? של פחד? של שיקול מסחרי? את מי לא ראינו בטלוויזיה בימים הראשונים? את גיבור הדרמה עצמו, אריאל שרון. מבחינת הטלוויזיה, היעדרות הגיבור מהמסך הִנה מצב לא רצוי, כי הדרמה משתוקקת לגיבור שלה, להופעתו על המסך. אבל שרון לא הצטלם. צילום אחד ברור של שרון בבית החולים היה מבחינתנו אפקטיבי מרוב דברי הפרשנות ומהשוטטות של מצלמת הטלוויזיה במסדרונות בית החולים. אבל הצילום הזה לא הגיע. אנשי שרון מנעו אותו. כי הם מבקשים שנזכור את שרון הצעיר בראש פלוגת טנקים וראשו בתחבושת, רועה את כבשיו, או בראש שולחן הממשלה. רק לא חולה במיטה. והטלוויזיה, מצדה, עשתה לשרון כבוד עצום. כבוד א־טלוויזיוני כמעט. באיזה מובן? בעוד שבדרך כלל היא מתאמצת להנחיל לנו את התחושה שאין תחום ואין אדם החסומים בפניה, הנה היא עצמה מבדלת את שרון, נמנעת מלצלם אותו, כלומר מגוננת עליו, חוסמת בינינו לבינו. לתחומה של אם חד־הורית ענייה, הטלוויזיה פולשת עם שתי רגליים, כשהיא מצוידת ב“זכות הציבור לדעת” וטוחנת את פרטיותה בעוצמה של נשיכת חמור. ואילו בכבוד אריק שרון היא נזהרת ובפועל משתפת פעולה עם אנשי לשכתו. מדוע? כי הטלוויזיה ממשיכה את העיתונות הצייתנית והפטריוטית של שנות החמישים והשישים. אמנם הסגנון שונה, אמנם הטלוויזיה המסחרית עצמאית וכו', אבל הכול עד ל“אריק שרון במיטת בית החולים”. מדוע? תערובת של סימפתיה, כבוד, צדקנות. מאז ההתנתקות, בכירי הטלוויזיה המסחרית מצדדים בשרון. ונכון להוסיף לתערובת הזו גם פחד. הטלוויזיה מפחדת מכוח, מאלימות, מפעולת תגמול. כי היא מסחרית. אין בעל מניות אחד המסוגל לתמוך פומבית בפלישה לחדרו של שרון בבית החולים. לתמוך בשם חופש הביטוי. מי? חיים סבן? ארנון מילצ’ן? מי? למי מבעלי המניות אין יחסים עסקיים או פוטנציאל יחסים עם הממשל? ומי מעורכי הטלוויזיה המסחרית מסוגל ממש לעמוד מול בעלי המניות כשמדובר בפלישה לפרטיות ראש הממשלה?! הטלוויזיה המסחרית מפחדת משרון. מה גם שהיא בעדו. מה גם שהיא “פטריוטית”. פחד וצדקנות בתקשורת הישראלית. אבל למיטת בית החולים של ראש הממשלה הבא, הטלוויזיה כבר תפלוש. הצדקנות שלה כנראה מסתיימת עם שרון.

שישי, מעריב, 23.12.05

בעניין “כצאן לטבח” (ערוץ 2)

בשנות הארבעים והחמישים חינכו אותנו להאמין שהנספים בשואה היו “כצאן לטבח” ורק מתי מעט היו “גברים”. מי חינך אותנו כך? הציונות החילונית. למה? בשביל שנבוז לגלות ובשביל שנתחנך להיות “האדם הישראלי החדש”. והנה, לפני כעשרים וחמש שנה, כתוצאה מתמורות אינטלקטואליות ורגשיות, נדמה היה שכבר בגרנו מהיחס המתנשא, התועלתני, הצר והפרימיטיבי לנספים בשואה כצאן לטבח ונפטרנו מהביטוי המנמיך “כצאן לטבח”. אבל השבוע ערוץ 2 החזיר אותו בתרועה. בידור הוא מהותו של ערוץ 2. גם חדשות ערוץ 2 אינן חפות מבידור. לעתים ההיסטוריה מוצגת שם כשלוחה של הבידור. לעתים החיים עצמם מוצגים שם כתוצר של הבידור. והשפה בחדשות ערוץ 2 הִנה כמעט לעולם אמצעי מכירה. מה מוכרים? את חדשות ערוץ 2 גם באמצעות השפה של חדשות ערוץ 2. דוגמה? בסוף השבוע שעבר שידרו שם כתבה על הנוקמים היהודים בנאצים (“תוכנית ההרעלה ההמונית”) – והקריין הנחה אותנו לראות את הכתבה לאור הביטוי “הם לא הלכו כצאן לטבח”. מיליוני יהודים הלכו כצאן לטבח, לפי ערוץ 2, ואילו הנוקמים היו בני אדם שונים, אחרים, שלא הלכו כצאן לטבח, אלא נקמו וכו‘. ערוץ 2 ממיין את היהודים? מחיה את “כצאן לטבח”? ערוץ 2 היסטוריון? ערוץ 2 גורר אותנו לפרימיטיביות של שנות הארבעים והחמישים, כשהוא רתום לשירות הציונות החילונית ההיא?! אבל לא: ערוץ 2 לא היסטוריון וכו’, אלא הוא בסך הכול התחפש לממיין ולהיסטוריון, בניסיון לנסח פתיח פתייני לכתבה ביומן החדשות. “הם לא הלכו כצאן לטבח,” מרעים הקריין מהאולפן, הרעמת חינם הוליוודית שכזו, הרעמת סרק שאין בה תובנה היסטורית, יהודית, היסטורית־יהודית או אנושית. מי זה ערוץ 2? מי האינטלקט שמנסח שם פתיחים?

שישי, מעריב, 30.12.05

צו איסור גורף (ועידת הפשע)

צו איסור פרסום גורף? מעצרים סיטונאיים? מה אלה אם לא אמצעים הנחזים כחוקיים לגמרי בעוד הם מגלמים איום על חופש הפרט, על זכויות אזרחיות, על זכות הציבור לדעת? את מי זה משרת בדרך כלל אם לא את המדינה על חשבון הפרט? האם אלה אמצעים של מערכת שקופה ומודרנית או אמצעים של מערכת אטומה ואטית? מי אנחנו, מי החברה הישראלית 2006, בכל הנוגע לאיסור פרסום ולמעצרים? האם נמשיך לתמוך בשתיקה בצווי איסור פרסום גורפים? בתופעת המעצרים הסיטונאיים? השבוע הסתיימה ועידת פשע במלון דניאל בשלושה נדקרים וכו', והנה כצפוי המשטרה ביקשה וקיבלה מבית המשפט צו איסור פרסום גורף על הפרשה בעוד לא מעט פרטים מופיעים באינטרנט. מה מחר? הצווים הגורפים האלה יגיעו לבחינה מדוקדקת של העליון וסביר להניח שהעליון יקבע שרוב הצווים הִנם בעצם ניצול לרעה של החוק בידי המשטרה והפרקליטות. ניצול לרעה הנמשך שנים גם מכוח עצלות והרגל. ניצול לרעה המתפרנס גם מההזדהות הטבעית של השופטים עם המערכת (המשטרה והפרקליטות). המעצרים הקלים והאוטומטיים והצווים האוסרים פרסום הִנם היום ירושה מעיקה מימיה הראשונים של המדינה, ימים שבהם המדינה המתהווה נאלצה לאחוז גם באמצעים שכאלה בשביל לבצר עצמה. אבל מחר, כשלב נוסף בהתבגרות ובהתעדנות שלנו, הבה נאמין שתופעת הצו הגורף תצומצם מאוד על ידי העליון, גם משום שהאינטרנט בעצם מגחך אותה, עוקף אותה.

שרון, פרס, מילצ’ן (השפעה)

לפי ערוץ 1, שמעון פרס רצה להיות שר החוץ בשלושת החודשים הבאים במקום סילבן שלום, הפורש מהממשלה עם שרי הליכוד, וגם ארנון מילצ’ן רצה שפרס יהיה. ומי זה מילצ’ן? הוא אמריקני. ממוצא ישראלי. הוא מיליונר. הוא אחד הבעלים של ערוץ 10 והוא ידיד אישי הן של שרון והן של פרס. אבל לא יפה להשאיר את זה ככה (מוגבל לשרון ופרס) ונציין שמילצ’ן היה בוודאי גם ידיד אישי של יצחק רבין, וידיד אישי של אהוד ברק, ויהיה ידיד אישי של ראש הממשלה הבא באשר הוא ראש הממשלה הבא, ושל שר האוצר הבא באשר הוא, ושל שר התקשורת הבא באשר הוא, ושל שר הביטחון הבא באשר הוא, ואם יזדמן אז גם של הרבנים הראשיים באשר הם רבנים ראשיים.

שישי, מעריב, 6.1.06

רואים הרבה פרץ? (הזירה הציבורית)

נדמה שרואים די הרבה פרץ בטלוויזיה, ונדמה, נגיד, שבקושי רואים שם ליברמן. ונדמה שהפער הפוליטי בין פרץ לליברמן עצום. ונדמה שהטלוויזיה (ערוץ 2) הִנה גוף עצמאי שהחלטותיו מקצועיות, ושלכאורה יש לו רשות להעדיף, נגיד, את פרץ על ליברמן כאייטם טלוויזיוני. נדמה ונדמה, אבל נדמה לי עוד משהו: אם ליברמן יפנה לעליון (בג"ץ) בדרישה שערוץ 2 יקדיש לו זמן מסך הוגן בשביל להעביר את המסר שלו כראוי – נדמה לי שהעליון לא יגיד על המקום לליברמן שילך לישון כי ערוץ 2 פרטי ועצמאי וכו‘. הוא יאזין היטב לטיעון של ליברמן שערוץ 2 הוא היום “הזירה הפוליטית של ישראל הדמוקרטית” ושלכל הקשת הפוליטית הלגיטימית יש זכות טבעית, וזכות מן הצדק, להופיע בזירה זו כראוי. מה גם שערוץ 2 הִנו במהותו בכלל משאב לאומי הכפוף למכרז ואינו בדיוק קניין פרטי וכו’. מה, העליון יכריח את ערוץ 2 לתת זמן לליברמן?! כן, יכול להיות. בגלל “הזירה הציבורית”.

שישי, מעריב, 13.1.06

קדימה יוצאת לדרך (תעמולה)

קמפיין קדימה החל השבוע: אולמרט הציג ארבעים ושמונה מועמדים לכנסת, אולמרט נאם, סרטון התעמולה של קדימה הוקרן. בסרטון גם אלמנטים מפתיעים. כבר הסכנו כאן לכול, ובכל זאת הם עדיין מפתיעים. מה? ההיסטוריה הציונית, הארץ־ישראלית והישראלית מנוכסת על ידי קדימה. מה זה מנוכסת? מלשון נכס. ההיסטוריה שייכת לקדימה. הרצל של קדימה. בן־גוריון של קדימה. רבין של קדימה. ואף “התקווה” של קדימה. כל ההיסטוריה הצטברה ונערכה לקראת הופעת קדימה בחיינו. יש בכך, בגיוס ההיסטוריה הלאומית כולה לטובת מפלגה אחת חדשה, גם עורמה וגם עלבון. עורמה? למאות אלפי ישראלים אין ידע היסטורי בסיסי ומבחינתם טרומפלדור צמוד בזמן ובמהות לאנטבה וכו‘, וסרטון קדימה שותל בתודעתם היסטוריה מגמתית וכו’. מה גם שהסרטון מעוצב כתעמולה שהיתה מופצת בזמנו מישראל לגולה: שפל ורוממות, הרואיזם, פרסונות הרואיות, בידוד יהודי וישראלי, נכאים ותקווה. עלבון? עלבון על כך שזה, התעמולה הזו, עובד. בסרטון לא מצאתי הד ממשי לדתנו, לתרבותנו. כאילו אין בכוחן לפתות כאן איש. אריאל שרון העלה הערב לשיא את המושג “נוכח־נפקד”. אולמרט? מהטקס, על גינוניו ועל המחוות הרחבות, קרנה התחושה שאולמרט כבר ראש ממשלה. סטריליות שלטה בערב הזה: לעתים יש בכוחה של סטריליות להתחפש לממלכתיות.

ערוץ 2: חדשות (הון)

“רשת” ו“קשת” מחזיקות את חברת החדשות של ערוץ 2, שבראשה שלום קיטל. אבל חלפו כבר אחת־עשרה שנה ועכשיו מחליפים את קיטל. מי מחליף? ועדה. מי בוועדה? גם בעלי מניות ב“רשת” ו“קשת”. אז? לכאורה היורש של קיטל יהיה אסיר תודה לבעלי מניות. זה רע. למה? אין לנו עניין בראש מערכת חדשות שהוא אסיר תודה לבעלי מניות (הון). גם אסיר תודה וגם אסיר מחר, שלא יפטרו אותו מחר. מה נכון לעשות? בוועדת המינוי הזו יֵשבו רק המנכ“לים של “רשת” ו”קשת", פלוס מי מטעמם, כלומר רק אנשי מקצוע ולא בעלים, לא אנשי הון. יפה? יפה. פשוט? פשוט. זה יקרה? לא. למה? כוח. ההון רוצה כוח.

בעניין עורך החדשות (בונוס)

נקווה שבחוזה העבודה של עורכי החדשות בערוץ 2 ובערוץ 10 אין בונוס כספי על עלייה ברייטינג של החדשות. מדוע? כי זה מזמין חדשות צהובות, מחופפות יותר, אלימות יותר, מפתות יותר. הרייטינג הרי לא עולה אם החדשות עמוקות, אחראיות יותר.

שישי, מעריב, 3.2.06

קריקטורה, מודרניות, סובלנות (הקורבן)

מי הקורבן בפרשת הקריקטורות? מאיפה הן הגיעו? הקריקטורות האנטי־מוסלמיות שפורסמו בדנמרק לא נבעו מרוח מודרניסטית אמיתית ונחושה, רוח מודרניסטית שאינה מתירה לדת כלשהי לשלוט בתודעת בני אדם ובחייהם – אלא נבעו מרוח רעה, מרוח אנטי־מודרניסטית, מרוח גזענית. הרי מודרניזם אמיתי אינו מייצר פגיעה נמוכה בדת, פגיעה יצרית, אנטי־דיאלוגית. והכוונה של אותה עיתונות דנית אף אינה לבחון את גבולות חופש הביטוי, אלא עיקר כוונתה, לדעתי, להתסיס את המוסלמים שאירופה סוגרת עליהם ומאיימת לגרש מתוכה. מדוע? כי אתמול המוסלמים האלה היו רק כוח עבודה זול, אסיר תודה, מפותה וצייתני, והנה היום הם כבר אזרח חוקי, כלומר בעל זכויות, כלומר קולני ותובעני, מטריד. להתסיס את המוסלמים עד שתגובתם האלימה לקריקטורות תחדש את הדרישה לסלק אותם מאירופה, או לפחות להצר את תנועתם בה. גירוי־תגובה. אין לזה דבר עם מודרניזם וגבולות הסובלנות: זהו מארב רגשי אלמנטרי שהוטמן למוסלמים על ידי גזענים אירופים. לא הדני הוא הקורבן אלא המוסלמי. וישראל? כמו אוטומט, ישראל, וליתר דיוק התקשורת הישראלית, התייצבה לימין הדנים, לימין “הדנים המודרניסטים” ונגד “המוסלמים הפונדמנטליסטים”. כאילו ברית טבעית כרותה לנו ולדנים, לנו ולאירופה הנוצרית. בעוד אחוז עצום מהנוצרים האירופים חוברים אלינו רק לשעה קצובה, רק למטרה מסוימת (לסגור על המוסלמים). ברית טבעית? בעומקו של דבר ליהודי באשר הוא כרותה ברית עם כל מיעוט, כל חלש, כל נרדף על אמונתו. נכון לפקפק באוטומטיות של בריתנו הטבעית עם הנוצרי הלכאורה מודרני של אירופה.

שישי, מעריב, 10.2.06

ואז התינוקת מתה (ערוץ 2)

למרות מה שנאמר השבוע בחדשות ערוץ 2, האם לא הניחה את התינוקת בת היום למות מקור בחדר המדרגות הפתוח – אלא הניחה את התינוקת במבוא המדרגות, בשעת בוקר, בשביל שעוברים ושבים ודיירי הבית הזה ישמעו או יראו אותה ויצילו אותה. אז בכל זאת למה לפי ערוץ 2 האם הניחה אותה למות? כי ערוץ 2 הוא המספר הישראלי היודע־כול. אפילו כוונה שבלב לא חומקת מעיני הקיקלופ הזה ששמו ערוץ 2, וכן מפני מחלקת החדשות שלו.

ישי, מעריב, 17.2.06

שתי שאלות של רשף (תקשורת)

רפי רשף (ערוץ 10) שאל את האב השכול והאלמן (צומת הודיה) נחמיה ליטרט שתי שאלות: 1. איך עברת את הלילה? 2. איך נשארים חזקים?

שישי, מעריב, 17.3.06

אמנון אברמוביץ', ערוץ 2 (נתניהו)

משהו על הפקה ועריכה, אגב תלונת הליכוד נגד התבטאותו של אמנון אברמוביץ' (ערוץ 2): “מפלגת ימין קיצוני”. מה משהו? דומה שהליכוד, כמו כן רבים מאיתנו, אינו ער לכך שהטלוויזיה המסחרית אינה כלי תקשורת הנערך בפועל, יום־יום, על ידי עורך ראשי מסוים, מזוהה, אלא היא תקשורת המופקת על ידי חבר מפיקים שונים, שלהם זיקה מסחרית למנכ"ל. התקשורת הזו לא נערכת, אלא מופקת. לא נערכת, אלא מופקת. העורך הישן, הקלאסי, העורך מהעיתונות הכתובה, לא הגיע לטלוויזיה המסחרית: המפיקים הגיעו. ואז? הסבירות שהמפיקים יעירו לכתבים, לפרשנים או למגישים הערות עורך מקצועיות, שוטפות ויומיומיות אינה גבוהה. למפיקים רגישויות משלהם. המפיקים הִנם עם כשלעצמו. ערוץ 2? הוא לא ממש נערך. העורך מת – יעיש הפרודיוסר!

שישי, מעריב, 24.3.06

דיר אל־אסד (חומוס)

הזמרת סברין מוסא נולדה בדיר אל־אסד, ועודד בן עמי (ערוץ 2) ששוחח איתה נאנח מעט: “אה, החומוס בדיר אל־אסד.” כי על פי ערוץ 2, הערבים הם או חומוס או חשודים. בן עמי לא אשם. הוא תוצר של ערוץ 2.

שישי, מעריב, 19.5.06

ערוץ 2 נחלש? (השבט)

לאחרונה רבו הידיעות על היחלשותו הפיננסית של ערוץ 2. הלוואי. כי ערוץ 2 יצר מציאות מפלה, בידורית, מחופפת, צרכנית. אם הוא נחלש, מי יחליף אותו מחר? תהיה “מדורת שבט”? את ערוץ 2 לא יחליף גוף אחד. האינטרנט, העיתונות היומית המעודכנת, מגזיני הנישה וגם הרדיו המעודכן יחליפו אותו. אבל לא תהיה עוד “מדורת שבט” של 25 אחוז רייטינג. תהיינה “מדורות” אחרות, לא ממש שבטיות, סקטוריאליות, מדויקות מטרה, שלהן כוח מכירה (פרסום) שאינו משתווה לזה של ערוץ 2 בשיאו. ולא עוד גוף אחד יקבע את השיח הישראלי, את סימני הלשון הישראלית ואת משמעותם. לא עוד גוף אחד יקבע לנו מהו פטריוטיזם, אושר, מיניות נכונה, ביטחון לאומי, דתיות, או הצלחה. מה מחר? הבחירות האחרונות הוכיחו שאנחנו חברה סקטוריאלית מובהקת, חברת מהגרים. הרי לא רק הרוסים הופיעו כסקטור, ולא רק החרדים, אלא גם קדימה. לחברה סקטוריאלית טבעית תקשורת סקטוריאלית, כלומר מדורות אחדות שונות, ולא אחת.

שישי, מעריב, 9.6.06

תפילה למען גלעד שליט (טלוויזיה)

אם הטלוויזיה מקרינה קטע מתפילה ציבורית בכותל למען גלעד שליט החטוף – אל תכבה את המכשיר תוך כדי, אל תצא את הבית תוך כדי ואל תפנה גבך לתפילה תוך כדי שידורה. אלא המתן קשוב מול המסך עד שהשידור יסתיים. כי גלעד שליט הלוא בשר מבשרך. כי הלוא אתה גלעד שליט. כי התפילה נישאת בשם הציבור: אל תפרוש מהציבור.

שישי, מעריב, 30.6.06

באנו לחזק (צביקה הדר)

כל פעם שאני רואה אותו על המסך מנקר בי צער אנושי פשוט על מה שהבידור עוד חלילה יעשה לו לצביקה הדר. ואז אני מאחל לו שלפחות יספיק לעשות כסף. השבוע הוא דיבר על תרומתו למורל בצפון המדינה, עם הופעה שם, ועל תרומת הצפון לו. משהו בנוסח “באנו לחזק והתחזקנו”. הוא לא נראה אותה שעה כציניקן, אלא כבובה מאולפת, מחייכת גם בשנתה, בובה בשירות הבידור והטלוויזיה המסחרית הישראלית. כליצן שנהדף שוב ושוב אל קדמת הבימה על ידי הרייטינג ועל ידי מהותו כנציג נלהב ותרועתי של ערוץ 2. עד שדומה כי צביקה הדר, מקום שלישי ברשימת הסלבריטאים בישראל, כבר מאמין בעצמו ובשליחותו הלאומית כאילו הוא חלוץ או קצב. מה הבעיה בבדרנים שכמותו? כל פעם שהם מסתכלים אחורה כבר יש שם חושך: אין להם לאיפה בדיוק לחזור.

שישי, מעריב, 21.7.06

הבידור והצבא (העם)

חלק ניכר מתוכניות הבידור משודר עכשיו מבסיסי צבא. למה? בשביל לחזק את הקשר בין העם לצבא, בין העם לבידור, בין הצבא לבידור. וגם את הקשר בין החרטא לברטא.

שישי, מעריב, 28.7.06

נוסח חיים יבין (אנחנו)

כשחיים יבין קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה הצטרפתי למברכים אותו, אבל הצלחתי לציין בו בעיקר נאמנות לתפקיד, ותיקות, התמצאות ורהיטות. וכן שהוא מייצג רבים. שעקרון הנציגות טבוע בו. שהוא פטריוט. וכל זה בטבעיות רבה, ללא מאמץ, מתוך הזדהות ומתוך מה שנראה כעל פי חינוכו. והנה השבוע, ערב ההחלטה על הפסקת האש כאן, בתוכנית חדשות (“מבט”, ערוץ 1), חיים יבין מתח את הנחיית החדשות שלו באופן שהציג פנים אחרים: איש חדשות מקצוען, פטריוט מהסוג החרד ללא גבול, מי שניעורה בו אימת השואה, ישראלי המתרוקן מתפארתו הצבאית, ישראלי חבר האליטה המאבד אמון באליטה, מקצוען המואס בכיסויים, בהמרות, בהסוואות, בחצאי אמיתות, בהצגת תקוות כעובדות, וכקורבן חלילה של רמיות שכבר קרמו עור וגידים כמציאות. אינטליגנציית השפה של יבין התנקתה השבוע מעידונים לשוניים, מניסוחים היוצרים אובך ומרחק, וחתרה אל העובדה, הנתון, המספר, הצעד שהיה, הצעד הקרוב, האמת. וקולו של יבין לא היה יציב ורצוף לאורך כל התוכנית, לפעמים עלה, לפעמים נשנק בניסיון להסות שקר, התעיה. באיזשהו אופן, שאולי אסביר אותו בהזדמנות אחרת, חיים יבין לא היה השבוע מגיש, מנחה או קריין, אלא עד מבוגר, מנוסה, נבגד. עד שיש לו עדיין חירות פעולה כלשהי. עד החב לצופיו אחריות פוליטית. והיתה הרגשה שברגע הקריטי חיים יבין ימרוד ב“הבנות שהצטברו סביב עולם השדרן”. כן, חיים יבין בכל זאת ימרוד.

שישי, מעריב, 18.8.06

ערוץ 2 בשירות הכסף (עשירים)

ערב החג קילף ערוץ 2 מעל עצמו את אחד מקרומי הבושה האחרונים והקרין את רשימת עשרת עשירי ישראל שלו לשנת 2006: אריסון, ורטהיימר, עופר, תשובה, שטיינמץ וכו'. רשימה צפויה. תוכנית בלתי מגרה, בלתי מפתיעה, מתכונית. הג’אז הישראלי הקבוע סביב כסף. ערוץ 2 פגש בתוכנית זו את מהותו האמיתית: בידור, רכילות, אסקפיזם, ניכור, חשיבה מעמדית ברורה. הלוק והשפה של התוכנית תאמו את רוחה. לוק שמנוני, שפה חניפה. מתעלקים על הצופה המשתוקק לזוהר ממוסחר. מדי פעם בתוכנית הבליח ניסיון שנינות ככסת"ח. די פתטי. אם ערוץ 2 אכן יפסיד כסף השנה, יש סיכוי סביר שממשלת ישראל תסייע לו בהקלות מיסוי והפקה. ערוץ 2? טלוויזיה שיש לה מדינה. כמה פעמים כבר הדפסתי את השורה היאכנעית הזו על ערוץ 2 כטלוויזיה שיש לה מדינה? אלף פעמים, לפחות. ועד מתי אפרסם אותה? עד שתתברר כשקרית לחלוטין.

למה עזה בחדשות? (טלוויזיה)

השבוע ספגנו (טלוויזיה מסחרית) את עזה ואת הנעשה בה בעוצמה שלא ידענו מזמן, כי השבוע עזה (חמאס־פת"ח) נראתה רע במיוחד, חולה במיוחד, אלימה במיוחד, מאבדת שפיות במיוחד, מחסלת עצמה במיוחד, מכוערת במיוחד. השבוע (שנים־עשר הרוגים בידי עצמם) עזה נראתה כלא־פרטנר מובהק. כהוכחה הטובה ביותר לטענה הרוב־ישראלית שאין עם מי לדבר שם. שמוטב לחכות עד שהם יגמרו להרוג זה את זה וכו‘. הטלוויזיה המסחרית נזכרה בעזה כי עזה של השבוע (פת"ח־חמאס ברחובות) כביכול מצדיקה או תומכת בהסברה הישראלית, שלפיה הפלסטינים עדיין לא הבשילו לפרטנרים וכו’. הטלוויזיה המסחרית שלנו פטריוטית. אין פטריוטית כטלוויזיה המסחרית. זה לא אדם או בני אדם מסוימים בטלוויזיה שעושים אותה פטריוטית – אלא עצם המסחריות הִנה פטריוטית.

שישי, מעריב, 6.10.06

הנאום של גרוסמן (איכות)

את הנאום של דויד גרוסמן השבוע (עצרת רבין) נכון לנתח באופן מקצועי גם כ“טקסט מופע” ולא רק כ“טקסט פוליטי”. מה באופן מקצועי? משך הנאום, בהירות, טון, שפה, נמען, אקסהיביציוניזם, הזמנה לציטוט מתוכו. גרוסמן עמד יפה בכל הקטגוריות. אחד הנאומים הישראליים הטובים של השנים האחרונות. בוודאי אחד הנאומים הטובים של סופר ישראלי. משך הנאום, יחסית לנסיבות הפסטיבליות (עצרת המונים), היה סביר. השפה של גרוסמן היתה גם הדורה וגם גמישה, ואף מזמינה ציטוט (“מנהיגות חלולה”), ותמיד מיד מובנת. באמצעות שפה שיש בה גם “מחר”, גרוסמן פנה לישראלי כואב, מאוים, שוחר שינוי, ולא לישראלי לחלוטין מיואש, מוכה מרה שחורה. הטון שלו וכן שפת הגוף היו קבועים, ענייניים, מיועדים לנמען מאזין, קשוב, ולא לצופה המום או מבודד. הדימויים של גרוסמן לא התגרו ביכולת השפה של המאזינים. היצר של גרוסמן היה בריא, ביקורתי במידה, שוחר טוב, ולא סתם נקמני וקטלני או מקונן. הכרת הערך העצמי של גרוסמן אמנם היתה נוכחת במלואה, והוא התגאה על אולמרט ופרץ ועל ראשי הצבא. בעיקרה היתה זו הגאווה הרוחשת תמיד, המשתמעת, של נציג האינטליגנציה על המאכערים (אולמרט ופרץ). גאווה שמוטב לכבוש אותה בכיכר רבין, ועדיין אין היא מקלקלת את השורה. גרוסמן הפעיל בעדינות את השכול הפרטי. נאום גרוסמן יכול לפרנס סמינר, אבל זה מדור. בעברית המקראית פירוש המילה “נאום”: דיבור חגיגי – פתיחה לשיר או לנבואה. “הלוקחים לשונם וינאמו נאום”.

שישי, מעריב, 10.11.06

סדאם: פורנוגרפיה? (תקשורת)

מובן שיש יסוד פורנוגרפי לא בעצם גזר הדין של סדאם חוסיין אלא בצילום ההוצאה להורג ובהקרנתה בטלוויזיה, בשכפולה במהדורות השונות והחוזרות של החדשות, בצפייה החוזרת הפרטית שלנו בה, בצילום הסטילס בעיתונות המודפסת, בהדפסת קטעים או אביזרים (חבל עבה) מתוך ההוצאה להורג. מה יש לדבר, הרי הרוב המוחלט של הצופים בזה אינם סוכני ביטוח חיים, נוטריונים או חוקרי מקרי מוות. רוב הצופים התפננו על ההוצאה להורג. פורנוגרפיית המוות (סקילה בפומבי, שרֵפה בפומבי, עריפה בפומבי) הועתקה באמצעות הטלוויזיה כמעט כפי שהיא מהעולם העתיק לעולם החדש שלנו. מדורת השבט בפעולה.

שישי, מעריב, 5.1.07

מכתב לבעלי ערוץ 2 (חדשות)

רבותי, אתם עומדים למנות עורך ראשי חדש לחברת החדשות של ערוץ 2, וקודם המינוי אציע לכם: אל תכללו בחוזה של העורך החדש סעיף בונוס על עליית רייטינג. תמצאו כבר דרך אינטליגנטית לתגמל אותו. למה לא רייטינג? כי רייטינג עלול להיות הרעה החולה של החדשות. הוא עלול להכשיל את העורך החדש. איך? הוא יתעה אותו לכיוון הפופולרי של אותה שעה. גם הבידור וגם האימה טובים לרייטינג של החדשות. קל להעלות את הרייטינג באמצעות התססה, צילום ברוטלי, הקרנה מסיבית של חומרים משטרתיים וכיוצא באלו, הצהבה, שיסוי, ובאמצעות פטריוטיות ערמומית. ומצד אחר, קל להעלות את הרייטינג באמצעות בידור, שטחיות, רכילות, פורנוגרפיה רכה, עובדות מרוככות. החדשות כנסיגה אל הדמדומים. אל תדחפו, רבותי, את העורך שלכם, לא לכאן ולא לשם. אין בונוס על רייטינג באשר הוא רק רייטינג. לפני עיוור (העורך החדש) לא תיתן מכשול (בונוס).

שישי, מעריב, 12.1.07

היית פעם? (דיבור)

אחת המוכרות במרכז המסחרי של בית החולים, אישה כבת שישים, שאלה אותי השבוע: “תסלח לי, אבל אתה לא היית פעם אדם ברוך?”

שישי, מעריב, 30.3.07

בעניין המימונה (טלוויזיה)

סביר להניח שיש מימונה גם מחוץ לטלוויזיה. אני מכיר את המימונה מהטלוויזיה הישראלית. יש קווי דמיון בינה לשחקן זאב רווח. אם אתה מחבב אותו, אולי תחבב אותה. אם אתה לא מחבב אותו, אולי לא תחבב את המימונה. לא לחינם היה בטלוויזיה לא מעט “זאב רווח” אגב המימונה. מה מחר? מחר יתברר שהטלוויזיה כבר הוציאה למימונה את טיפת המיץ האחרונה, שאין עוד מימונה בבתים ובגנים הציבוריים, אלא רק על המסך. כי המימונה הִנה בעצם חלק מה“דיל” שבין הערוצים המסחריים (2 ו־10) לרגולטור (המדינה, הרשות השנייה). הרגולטור צריך מימונה בטלוויזיה בשביל לסתום פיות של מתלוננים על אפליה לרעה של הספרדים ובשביל לייצר חזות של חברה (מדינה) דמוקרטית ביחס לסקטורים המרכיבים אותה וכו' – והערוצים המסחריים ממילא ציניים ביחסם למימונה או לשמחת תורה. הם ייתנו מימונה־מימונה אם יקבלו יותר דקות לפרסום, פרישות תשלומים, הקלות בהגדרות הז’אנריות ועוד. דיל שקוף.

שישי, מעריב, 13.4.07

ערוץ 2: שדרות (פטריוטיזם)

האזרחית הפצועה מגלה לערוץ 2 (עודד בן עמי) שבדעתה לא לחזור לשדרות בגלל הקסאמים – וערוץ 2 שואל אותה אם לא יהיה בכך משום ניצחון של החמאס. למה? למה ערוץ 2 הִנו שופר ירוד כל כך, נואל כל כך ואוטומטי כל כך של הפטריוטיזם השמנוני המופעל בישראל בקביעות ביחס לחלשים?

שישי, מעריב, 18.5.07

“אפשר להבין אותם” (ערוץ 10)

ערוץ 10 (יעקב אילון) תיאר את סערת הרגשות של תושבי שדרות לאחר פיגוע המוות השבוע, וסיכם במילים: “אפשר להבין אותם”. מה פשר הסיכום הזה? מי המבין? ערוץ 10 עצמו. מי הם “אותם”? לעתים קרובות משפטי הסיכום הטלוויזיוניים מביכים או ממש כושלים, ובדרך כלל הם אוטומטיים, סתמיים, מין סרק לא מחייב שכזה: “ימים ידברו”, “לא כל הנוצץ זהב”, “תם ולא נשלם”, “הרצל בוודאי מתהפך בקברו”. אבל לעתים משפטי הסיכום הם רנטגן: הם משקפים את יחסה האמיתי, הפנימי, של הטלוויזיה לסיפור, למקום או לנמען. אמנם “אפשר להבין אותם” עשוי בדוחק להישמע כהזדהות, אבל לאמיתו של דבר הוא התנשאות־מה, הוא התבטאות חוסה, הוא תוצר לשוני אנתרופולוגי. הוא אינו הזדהות כפשוטה. הזדהות אינה מתיישבת עם הריחוק של ה“אותם” הזה (אותם ולא אותנו/הוציא עצמו מהכלל), ולא עם העקיפין היחסי של “אפשר להבין”. ערוץ 10 הסגיר במשפט הזה יחס שיש בו מידה של קולוניאליזם ישן, שבמשך השנים נעשה בו שימוש כלפי ילידים, נאמר בהודו או באפריקה. לא מיותר לציין שתרבות שפה זו אינה מיוחדת לערוץ 10, וודאי שאינה מיוחדת ליעקב אילון, והיא טיפוסית ללא מעט עורכים וכתבים בתקשורת הישראלית. קשה לעקור את הכשל מהשורש, כי אין הוא עניין של סגנון, אלא מנטליות.

שישי, מעריב, 25.5.07

הקלטת של גלעד (תגובה ראשונית)

תגובה ראשונית לקלטת של גלעד שליט (יום שני, צהריים). הקול ישראלי. ככל הנשמע זהו גלעד. הוא יודע שהקלטת מחשמלת אותנו. היא מחשמלת גם אותו. הוא מתאמץ להישמע כמעט כקריין. לא היסטרי, לא שבור. ברור שהוא יודע שאנחנו יודעים על נסיבות ייצור הקלטת לא פחות ממנו. התחביר שלו לא ישראלי (עברי), אלא תרגום לעברית מערבית. הטקסט מוכתב. הטקסט מותאם ליכולת הלשונית של רוב אזרחי ישראל. אין בטקסט דימוי שהוא נחלת מיעוט זה או אחר. הטקסט אינו מחייב ידע שפה מיוחד, והוא נוח להקראה ולציטוט. ההקלטה לא נעשתה ברצף אחד. גלעד אינו בטוח בהגייה שלו את שמו המלא של הארגון החוטף. “סוחר הסמים” המוזכר לגנאי בקלטת הוא טננבוים, וכך החוטפים מציגים עצמם כמאמינים וכמוסריים, ומציתים את דעת הקהל נגד הממשל הישראלי. הטקסט בסך הכול חסכוני, חף ממליצות ומפיאור עצמי של החוטפים, ושואף במהירות נכונה לסיומו. מבחינת החוטפים, די היה בשלב זה בקלטת שמע: אנחנו כבר מדמיינים את גלעד בכוחות עצמנו.

הפת"ח החדש (תקשורת)

תוך השתלטות החמאס על עזה החל להשתנות לנגד עינינו הדיוקן התקשורתי של הפת“ח. לא עוד ארגון מנוון, אנטי־דמוקרטי, לא בן שיח אמיתי – אלא כמעט ארגון שזכויות האדם נר לרגליו, כמעט חסר הגנה, תמים, בן שיח. ומה מושתל בשינוי הדיוקן, בחסות דוברים גלויים ומוסווים של הממשל הישראלי? מושתלת המחשבה לצייד את הפת”ח הטוב בנשק; האפשרות לשחרר את ברגותי השפוי; האפשרות לשחרר מאות אסירים חברי פת"ח עם דם על הידיים. הדיוקן התקשורתי המשתנה משרת את הפוליטיקה המיידית, הבלועה.

שישי, מעריב, 29.6.07

זדורוב וערוץ 2 (משפט)

התקשורת לא ידעה מה היה לכאורה המניע של זדורוב. המשטרה והפרקליטות לא גילו לתקשורת מה היה המניע. באין מניע נראה זדורוב לתקשורת כקורבן אפשרי של המשטרה. התקשורת, בהקשר זה, היא בעיקרון ערוץ 2. אבל השבוע התביעה הציגה “מניע” (התעללות בזדורוב כילד וכו'), ולפי דיווח של ערוץ 2 בתחילת השבוע, עושה רושם שהתביעה שיכנעה את התקשורת עם “המניע” הזה. כעת התקשורת עם המשטרה ועם התביעה, והמשפט עצמו כבר נראה מיותר למדי. מי צריך משפט אם העניין כבר אושר על ידי האינטליגנציה המשפטית והכללית של ערוץ 2?!

שישי, מעריב, 6.8.07

ולא נודע (סוקניק)

אחרי כל השנים המהוקצעות בחדשות ערוץ 2 גדי סוקניק פורש לעסקים פרטיים, בלי שאדע עליו כמעט דבר. לא בעד מה הוא. ולא נגד מה הוא. דבר בהגשת החדשות של סוקניק לא אותת לי אם הוא ימין, שמאל, מסורתי. אם הוא נגד או בעד נישואים אזרחיים. נגד או בעד מדינת סעד. נגד או בעד ביניש. אני מניח שיהיו אנשים שיתגעגעו אליו משום שמבחינתם סוקניק ייצג בדיוק את עמדותיהם בענייני חברה ומדינה.

נשיא ערוץ 2 (פרס)

“שבוע שמעון פרס” נרגע מעט וניתן להבחין שהכתרת פרס היתה פרויקט של ערוץ 2. פרויקט טבעי שלו כיורש הממלכתיות של ערוץ 1. פרויקט טבעי לערוץ ממוסחר, ערמומי, שתלטן, תעשיין של רגשות סינתטיים, שמרן, פתיין, כוחני, מניפולטיבי, יצרן של נפחים מלאכותיים. אמנם לפתע מתברר שפרס אהוד על לא מעט ישראלים, אבל את עיקר החגיגה המלכותית, המאומצת, הפסטיבלית, את החגיגה שהוצגה כ“תיקון הנפש הישראלית”, החגיגה המתמסרת, המתמרקת, החגיגה שהתנשאה מ“אשמה” מבוימת כלפי פרס עד להתחטאות נשגבה ורבת־משתתפים, את החגיגה ההיסטורית סביב שמעון פרס אירגן והפיק ערוץ 2. מדוע? כי בעומקו ערוץ 2 תופס את פרס כשלוחה שלו, כבבואה שלו. הרבה מותאם בין פרס לערוץ: הלוק, הלולאתיות הבלתי נלאית, הרטוריקה הפתורה, התרועתיות, ועוד ועוד. אם פרס לא היה נבחר הפעם, ייתכן שערוץ 2 היה ממנה אותו כנשיאו לכל החיים בשביל לפייס אותו. פרס כנשיא ערוץ 2. גם ערוץ 2 וגם פרס הולכים עם כיפה לבנה בכיס (“על כל מקרה”).

שישי, מעריב, 20.7.07

מה גאידמק עושה שם? (ערוץ 2)

למה ערוץ 2 כלל את ארקדי גאידמק בין המועמדים שלו ל“איש השנה בפוליטיקה”, יחד עם אהוד ברק, בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד אולמרט? האם ערוץ 2 (“קשת”) באמת מאמין שגאידמק מועמד ראוי? האם ערוץ 2 נוטל על עצמו בזה תפקיד של פרשן פוליטי הקורא תיגר על הקונפורמיזם הישראלי? “משחרר את העניבה”? האם ערוץ 2 צופה בכך את העתיד הישראלי? האם הוא מרחיב את תחולת המושג “פוליטיקה”? לא, חוששני שלא זה ולא זה. אלא? בשביל הבידור. בשביל הקטע. ערוץ 2 כלל את גאידמק ב“איש השנה בפוליטיקה” בעיקר בשביל שיהיה שמייח. בשביל הפרובוקציה. מה זה שמייח בטלוויזיה? זה ארקדי גאידמק מנצח את אהוד אולמרט. ערוץ 2 עושה שמייח נון־סטופ. ושמחת בערוץ 2 והיית אך שמייח. ומי אנחנו, בעצם? אנחנו גם “הקהל הצוחק באולפן” וגם “הקהל הצוחק בבית” של ערוץ 2. אבל אפילו באולפן אנחנו כבר לא צריכים לצחוק, כי יש כבר הקלטות שלנו צוחקים. אנחנו “הצבא (העם)” של ערוץ 2. צעיר שלא ישרת בערוץ 2 לא יהיה זכאי למשכנתה.

שישי, מעריב, 31.8.07

פרס עדיין מרוצה (טלוויזיה)

ראינו השבוע בטלוויזיה את שמעון פרס (עם דייוויד לינץ') והתרשמנו שפרס עדיין מרוצה מהטלוויזיה ומאיתנו.

שישי, מעריב, 19.10.07

קלטת יגאל עמיר (הזיכרון הקולקטיבי)

הקלטת תגיע אליכם מחר. איש כבר לא יעצור אותה. הקלטת (15 דקות) הקוראת לשחרור יגאל עמיר מקצועית ומותאמת לתנאי הארץ ולתושביה, כפי שהיתה קלטת “דרעי”. היא בוטה, מובנת לגמרי, מוטה, רגשנית, גרפית, נדמית כ“מוצר תקשורתי תקף”, דוברת ישראלית, קולנועית במידה, יוצרת תחושה כאילו היא מייצגת רבים, כותבת היסטוריה, “מבקשת צדק”, נשענת על זיכרון קולקטיבי רפוי ועל קוצר רוח משוער של ציבור שראשו ולבו אינם עוד “שם” (רצח רבין). הקלטת טוענת ל“קריאה חדשה” של הנסיבות, הדברים, ההיסטוריה. הסכם אוסלו וההתעלמות לכאורה של רבין מהמפגינים נגד ההסכם מוצגים כקרקע שבה נבט הרצח. הזמר אריאל זילבר תורם לקלטת מהמוניטין העממי שלו. לפי השמועה, כ־150 אלף קלטות יופצו בישראל בימים אלה. המאמץ ממוקד לקראת פסח הקרוב (חג החירות). סביר להניח שלא כל הצופים בקלטת ימאסו בה. הקלטת לא תוגדר אינסטינקטיבית כ“תועבה”. היא תתקבל כחלק מהליך טבעי. כי מרוב ספינים אנשים כאן כבר לא מבחינים בין יום ללילה. מה גם שאף אחד לא רוצה לצאת שמרן או אנטי־דמוקרט הפוסל את הקלטת מראש. הממשל לא יצליח למנוע את הפצת הקלטת. חלק מהצופים ישנו את עמדתם ביחס לעמיר ו“כל זה”. חלק בכל זאת ידונו בכך בינם לבין עצמם או בחברה. מושגים כמו “חסד יהודי”, “חרטה”, “כפרה”, “מחילה”, “ריצוי”, “הרתעה” או “אחדות לאומית” ישמשו בערבוביה בדיונים אלה. וכן פטריוטיזם שמנוני וערמומי. וכן רעיונות כמו־דתיים מחוסרי שחר. ואף אינטלקטואלים צפויים לתרום פסולת לדיון בשחרור יגאל עמיר. וזה יהיה חתיכת דיון. איש אינו שולט עוד בדיון הפומבי הישראלי. אין כבר בישראל הגמוניות בתחום השיח הציבורי, התרבות, האתיקה. ס' יזהר איננו. בן אהרן איננו. ליבוביץ' איננו. בן שלמה איננו. גם הרב שך איננו. יהושע ועוז נחזים כדוברים של ביילין. הדיון הציבורי ב“עמיר” עלול להתפתח למראה האכזרית ביותר שהוצבה בשנים האחרונות מול פנינו. מה נראה במראה? יצרים לא מעובדים, צדקנות, בורות משפטית, פונדמנטליזם, אזרחות נכה, שיסוי, ציניות, לאומנות מכלה. נראה את עצמנו פחות או יותר כפי שהננו. שחרור מחבלים פלסטינים יחזק את הדורשים לשחרר את עמיר. האם הוא ישוחרר בלחץ דעת קהל? ואם כן, מתי? מה חוסם לפי שעה את הרעיון לשחררו? האם הזיכרון הוא החוסם? יש לא מעט סוגי זיכרון מוכרים: זיכרון חזותי, זיכרון גנטי, זיכרון סמנטי, זיכרון קולקטיבי ועוד. מדוע יש לא מעט סוגים? כי יש לא מעט מטלות (מטרות, תפקידים) לשימוש בזיכרון ולצורך בו. לא מפעילים זיכרון קולקטיבי למטלה הדורשת, נאמר, זיכרון קצר טווח. איזה זיכרון צריך להפעיל בשביל למנוע את שחרור יגאל עמיר? לכאורה מערכת החינוך אחראית ל“זיכרון רבין”, וכן הממשלה והכנסת באשר הן, ובוודאי כל אזרח באשר הוא. אבל זה לא קורה. הזיכרון מתכווץ. הזיכרון הישראלי נערך בברוטליות על ידי “תאוות חיים כללית”, תאווה חומרית לחלוטין, נטולת נפש, בולמוסית, פיזית, תאווה המיוצרת על ידי אלילות ההון. תאווה המוחקת עובדות, זיכרונות וקשיים. מה ייזכר? בעיקר מה שמשרת את ההון, את הכלכלה החדשה, את תאוות החיים, הוא שייזכר. ישראל 2007? חברה על סף קברות התאווה. הזיכרון הישראלי מותאם לגלובליזציה, מסתדר בקוביות סינתטיות, מתואר כחומר בלתי פורה עוד, וכונסי הנכסים שלו נפטרים מיוצאי דופן, מניואנסים, מ“בעיות”. בעוד עשר שנים יגאל עמיר ישוחרר בלחץ דעת הקהל. יהיו מי שיאמרו אז כי השחרור הזה הִנו “מעשה יהודי מובהק”.

שישי, מעריב, 26.10.07

בעניין ערוץ 10 (הפדופילים)

רק העובדה שהמדובר בפדופיליה מאוסה ומסוכנת, ורק העובדה שהמדובר במשטרה הכורעת תחת משימותיה – גורמות לנו לא להדגיש בפני עצמנו ש“סדרת הפדופילים” של חדשות ערוץ 10 הִנה למעשה תופעה בלתי רצויה מבחינה אזרחית ומשפטית. ערוץ 10 ב“סדרת הפדופילים” הִנו גם החוקר, גם התובע, גם השופט וגם התליין. היום אלה הפדופילים, אבל מחר אלה עלולים להיות מעלימי מס, משתמטים משירות צבאי או מיעוטים שלהם השקפת חיים זרה לישראלי. גם “מעלים המס” וגם “הזר” מעניינים אותנו. גם עליהם אפשר לחגוג בטלוויזיה ולייצר לכך הצדקה. אולי אפילו הצדקה פטריוטית. גם בהם נשמח להציץ. אבל מי ירצה לחיות בחברה שצדה את אזרחיה?! כאמור, היום הכול נהדף מול תועבת הפדופיליה, אבל מי שעיניו בראשו יחשוש מהמחר הטלוויזיוני הישראלי. מחר הטלוויזיה הישראלית תצוד מעלימי מס. מחרתיים הטלוויזיה שלך תצוד אותך. למה? מה עשית? את מי אתה מעניין? אולי היא תצוד אותך בתור “בלתי מעניין”, כי תגיע שעת ההתעניינות ב“בלתי מעניינים”.

שישי, מעריב, 21.12.07

זוהר בבית החולים (השתוקקות)

בארון הספרים שבחדר האוכל של בית החולים גם ספרי זוהר וקבלה, ואחד החולים קורא בהם מדי ערב בלי להבין את המילים. מה פשר קריאה זו? פרשן הקבלה הרב אשלג (פירוש “הסולם”) אומר שזו השתוקקות לקמאיות המילים ולמאגיות שבהן. למילים כהוויות, מעבר למובנן הלשוני המסוים. זו סגולת ההשתוקקות לנשגב, ודי בה כשלעצמה בשביל לעורר את האור אצל האדם.

שישי, מעריב, 15.2.08