רקע
אדם ברוך
תקשורת: 1978 - 1987

 

מוניטין    🔗

ידיעות אחרונות    🔗


קורא יקר

קורא יקר,

הדבר הקשה ביותר (כמעט) הוא לכתוב את הפתיחה (“קורא יקר”) לעיתון חדש. אסור לכתוב שב“מוניטין” הושקעו הרבה מאוד עבודה, כסף (2 מיליון ל"י) או מחשבה – כי הקורא אינו מעוניין ב“סיפורים”, רק בתוצאה. אסור לי לכתוב ש“מוניטין” הוא תוצאה של עבודת צוות מאומצת – כי הקורא ממילא מאמין שזה כך, ומבקש שנחסוך ממנו את הצורך להתרגש מזה. אסור לי לכתוב ש“מוניטין” הוא העיתון שלך, או כל סיסמה אחרת בסגנון זה – כי הקורא רוצה גם להישאר לבד וגם להחליט בעצמו אם הוא מצטרף או לא.

מה נשאר אפוא לומר מלבד זה שב“מוניטין” הושקעו הרבה מאוד עבודה, כסף, עבודת צוות ושהוא העיתון שלך? הרבה מאוד, הגיל הממוצע של האנשים העושים את “מוניטין” הוא שלושים ושש. השקפת העולם המשותפת, בקווים כלליים, היא ליברלית מלאה. אולי זה נשמע כסיסמה, אבל היא מתפרקת היטב ב“מוניטין” שלפניך.

מדור הכלכלה (חמישה עמודים, חמישה משתתפים) נע ממדיניות כלכלית (ברוך בר – לשעבר עורך כלכלי ביומון “הארץ” ויועץ התאחדות התעשיינים; ויצחק טאוב – יו"ר הרשות לניירות ערך) דרך מדריך מחירים של דירות, שוק אופציות ובורסת האמנות. “מוניטין” תופס את המושגים “כלכלה” ו“אמנות” כאיברים של מושג אחד כולל: “תרבות”. תרבות לגבינו אינה פעילות אליטרית מוגדרת, אלא סך כל הפעילויות האנושיות: ספורט, מוזיקה, גסטרונומיה, עיצוב המוצר, אופנה, רכילות, סיפורת, פוליטיקה.

נחום ברנע ויעקב אגמון מכסים בגיליון זה את השטח הפוליטי הישראלי. יעקב אגמון מראיין את גורודיש, שמצא ב“מוניטין” בימה חופשית לחלוטין. אתה לא צריך להזדהות עם החשיבה של גורודיש כדי לזהות ולהעריך את החשיפה האישית, הכמעט בוטה, של האיש. “מוניטין” יראיין אישים שיש להם מה לומר, תהא עמדתם הפוליטית אשר תהיה. זו התחייבות. נחום ברנע כותב על אנשי בגין. כותרת הכתבה: “מסע לבגינגראד”, והיא מבוססת על שילוב של עובדות ושל התרשמויות. “מוניטין” בחר בבגין לא מתוך עמדה נוקשה כלפי ראש הממשלה ומדיניותו, אלא משום שבגין הוא היום ראש הממשלה, והוא “מה שקורה עכשיו”.

את כתבתו של נחום ברנע מלווה איור של האמן אורי הופמקלר, כפי שאיורי האמנים טל עמרמי, דן אלעד ויורם רוזוב מלווים כתבות אחרות. האיור המלא, העומד בפני עצמו, הוא חלק מהותי מן המדיניות החזותית־עיצובית של “מוניטין” – בדיוק כמו ההדפסה הצבעונית ונייר הכרומו (שיוחלף בגיליון מס' 3 בנייר מגזין מיוחד שהוזמן עבורנו). העיצוב הוא ערך כשלעצמו, ולו אחראי עורך העיצוב אלברט פלזון.

ל“מוניטין” הסכמים מיוחדים עם שבועונים אמריקניים ואירופיים וביניהם: “ניו יורק”, “אסקוואייר” והשבועון “שטרן” המערב־גרמני (ראה הכתבה “טרור”), עם הפסיכולוג כריסטופר מייסי, מי שהיה עורכו של המגזין “סייקולוג’י טודיי”, וכן הסכמים עם הוצאות ספרים המאפשרים פרסום פרקים מתוך ספרים שטרם נדפסו בעברית.

למעלה משלושים עיתונאים, אמנים ומבקרי אמנות (מוזיקה, קולנוע ועוד) תרמו לגיליון הראשון של “מוניטין”. אני מניח שחלק נכבד מהם ימשיך לרוץ איתנו ושאנשי מקצוע חדשים יצטרפו. “מוניטין” הוא, ללא ספק, מוצר מובהק של תרבות ושל חברת הפנאי הישראלית. והאנשים שעושים ומממנים אותו מודעים גם לקשיי השוק המקומי (אוכלוסייה קטנה, עיתונים קיימים, הרגלי קריאה וכו') וגם לצורך הברור במגזין חדש מסוג “מוניטין”. ההימור אפוא ברור לגמרי. ה“אס” שהיה לי ביד מונח עכשיו לפניך.

שלך אדם ברוך

מוניטין, גיליון מס' 1, ספטמבר 1978


קולות מן המחתרת

הרגע, ברגע כתיבת או קריאת שורות אלה, נולד עיתון מחתרת חדש איפשהו בעולם המערבי. ייתכן שהשער שלו יוקדש לדיוקן של הרברט מרקוזה שהלך בשבוע שעבר לעולמו, או למנהיג המחתרת הסנדיניסטית. העיתון החדש יהיה, בדרך כלל, עיתון אמנות. בערך אחת לחודש אני מקבל בדואר עיתון שכזה ממקומות כמו קנדה, מקסיקו, אירלנד, או ארגנטינה, או ארצות הברית, כלומר מכמעט כל מקום אפשרי. אני חושב שאלה קולות מן המחתרת הגדולה של העולם המערבי.

זו מחתרת מדוכאי אמצעי התקשורת. אסביר זאת כך: אמצעי התקשורת במרכזים הגדולים תפוסים, מלאים, מאוישים. אלפי אמנים, סופרים, מעצבים, מבקרים וכו' מסתובבים בניו יורק, למשל, מחוץ למערכת התקשורת (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) כשהאנרגיה העצומה שלהם ממלאת את המכנסיים שלהם. התנאים הכלכליים אינם מאפשרים הקמת עיתונים חדשים וכו'.

רק כאשר סביבה אנושית מסוימת מתגבשת לכדי יחידה כלכלית, מנטלית וסוציולוגית אחת, רבת־חברים, אפשר לחשוב על ייסוד עיתון. כך קרה בניו יורק עם “וילג' וויס”, או עם ה“סוהו ניוז” – שהם שבועונים שצמחו מתוך סביבה שכזו, שסיפקה את המו“ל, את העורך, את הכותבים, את החומר, את המודעות ואת הקונים. את המוטיבציה לא היה צריך לבקש, כי היא היתה אצורה כאש בעצמות. עיתונאי ניו יורקי חולם על עבודה ב”ניו יורק טיימס“, או על עיתון משלו. רק כאשר הוא חלק מקהילייה בעלת מודעות עצמית מפותחת, שה”ניו יורק טיימס“, למשל, לא מספק אותה, יש לו סיכוי לעיתון משלו. ארבע או חמש שנים לאחר מכן הוא ועיתונו מתמסדים כהלכה, ואז שאלות הפתיחה (“מי צריך עיתון חדש?”) אינן נשאלות עוד, כי הוא חלק מהנוף. ברגע שה”ניו יורק טיימס" ציטט ידיעה שפורסמה ב“וילג' וויס”, העולם הכיר ב“וילג' וויס” כמקור אינפורמציה, כעיתון.

רוב עיתוני המחתרת אינם “מחתרת”, אלא פרסומים שמחוץ לעיתונות הגדולה, זו הנמנית היטב והזוכה לכמות מספיקה של מודעות פרסומת. רוב עיתונים אלה, בעלי התפוצה המאוד מוגבלת, פונים לקבוצות התייחסות מסוימות, למיעוטים אתניים, להומואים, לבעלי נטיות פוליטיות אקטיביסטיים, ואז הם נראים, פחות או יותר, כמו העיתונות של מצפ"ן או של נאמני ארץ ישראל השלמה.

קבוצה בפני עצמה, בתחום עיתונות זה, היא גם נוגעת ללב וגם בעלת כוח. נכון לומר שהיא, בדרך כלל, עצבנית מאוד, ושעצבנות זו משדרת גירויים. נכון לומר שעצבנות זו עובדת בכל השפות. כלומר גוברת על מחסום השפה. אני מחזיק עיתון אמנות הכתוב ספרדית. אני לא שולט בספרדית, אך אני “קורא” את העיתון. אני מקבל את המסר מתוך התצלומים, העימוד, הסטנוגרפיה, הפורמט. לעתים קרובות העצבנות היא המסר, העצבנות עצמה, נטו.

אלה הם, בדרך כלל, עיתונים מיליטנטיים, הלוחמים בממסדים שלהם. הנשק העיקרי שלהם הוא העוני, זהו נשק יעיל למדי, כי הוא מעורר אמון, כי אנשים נוטים להאמין לעניים. תחושת העוני מושגת באמצעות תצלומים פשוטים (שחור־לבן), נייר עיתון זול, כריכה דקה, תצלום צבע אחד מפוגג את כל תחושת העוני. גם המודעות בתשלום בעיתונים אלה הן עניות, והן ניתנות על ידי הוצאות ספרים קטנות, או על ידי גופים כלכליים צנומים בעלי אוריינטציה פוליטית מסוימת. מודעה אחת של “אקסון”, של חברת נפט גדולה, מקפיצה את העיתון היישר למעמד ממסדי.

עורכי עיתונים אלה וכתביהם נמצאים למן הרגע הראשון בדרך המובילה אל חיק הממסדים. עד אז, הם מיליטנטים אנטי־ממסדיים. בארצות הברית, למשל, בה מופקים רוב עיתוני אמנות אלה, הממסד הוא אפשרותם היחידה של עורכים ושל כתבים אלה, כי לאורך זמן אין קיום מחוץ לממסד. אין גם במי להילחם באמת, כי כולם יודעים בדיוק במה מדובר. לא רק בארצות הברית, גם באיטליה או במקום אחר יודעים במה מדובר.

מדובר באנשים צעירים המוציאים עיתון אמנות מחתרתי, כי הביצים שלהם מלאות ואין להם איפה לפוצץ את האנרגיה שלהם, עיתון האמנות הוא האופציה שלהם. עיתון האמנות המחתרתי הוא שיקוף הרנטגן של שכבת צעירים בינלאומית, הדוברת למעשה שפה אחת, בעיקר חזותית, שלה מנטליות, כיוון וסימנים גרפיים משותפים. למשל, תצלום שער של דיוקן הרברט מרקוזה (התיאורטיקן של “השמאל החדש”), בטכניקה של צילום רשת, יוצר את הזיהוי הפוליטי־אמנותי של העיתון. שימוש נרחב בדיוקנים של פיגורות פוליטיות, אף הוא יוצר את הזיהוי המבוקש.

המאמץ העיקרי מוקדש ליצירת גיבורי תרבות חדשים. יש להבין זאת כך: תשומת הלב של הציבור נחה על שמות ידועים. בארצות הברית, למשל, גיבורי התרבות (Culture Hero) הם הסופרים טרומן קאפוטה, גור וידאל או האמן אנדי וורהול. עיתון המחתרת המצוי חייב ליצור גיבורי תרבות משלו על מנת להיות מזוהה, על מנת שהסביבה האנושית והתרבותית שממנה יצא ואליה הוא מגיב, תהיה מזוהה.

תהליך יצירת הגיבורים הוא, בדרך כלל, פרשה אנושית מרתקת, גם לעתים נלעגת וגם חומר חיים אותנטי. עיתון המחתרת יעשה פעולה כפולה: גם יתייחס לגיבורים הקיימים וגם ינסה לשרבב ביניהם את גיבוריו שלו החדשים. הטכניקה העיתונאית היא זו: הזכר את אנדי וורהול, ותוך כדי כך הזכר את הגיבור שלך. וכך תשתול בתודעת הקורא את השם החדש, בהקשר של אנדי וורהול. הגיבור הקיים והמוכר הוא השדה המגנטי של הגיבורים החדשים. לעתים קרובות יתקוף עיתון המחתרת את גיבורי התרבות ויטען שהם מנוונים, ממוסחרים וכו' וכו'. איש, וזה כולל בדיוק את כולם, לא יתייחס לכך ברצינות רבה מדי, בעיקר משום שאיש לא חושב אחרת, איש אינו חושב שזה רלוונטי.

הדרך אל חיק הממסד ארוכה, בדרך כלל. העיתון הוא ההוכחה שעורכיו אכן קיימים, ושאכן יש קהילייה של אמנים או של מיעוט פוליטי הזקוקה לו והמייצרת אותו. ברגע שהעיתון מת, כל הנחלים שבים להוביל אל ה“ניו יורק טיימס”. לפעמים העיתון ממשיך להיות גם לאחר שהקהילייה המקומית שלו מתה. כך קרה ל“וילג' וויס” הניו יורקי הממשיך להופיע ובהצלחה, לאחר שה"וילג' " עצמו כבר אינו קיים כקהילייה או כתרבות אוטונומיות.

החודש קיבלתי שני עיתוני מחתרת נוספים. “אמנות” היא הזיהוי הברור שלהם. הם מאשרים את התחושה שהאמנות, במובן הרחב שלה, היא היום כלי התחבורה של אינטליגנציה בינלאומית צעירה, המעבירה את המסר שלה באמצעות הקולנוע, האמנות הפלסטית והעיצוב החזותי. האמנות, על פי עיתונים אלה, היא השפה הבינלאומית המובנת ביותר. זו שפה האוספת לתוכה את הדימויים הפופולריים: את תמונת אלדו מורו המת, או את הלוחם הסנדיניסטי, או את המטוס החדיש ביותר. הדימויים מקבלים משמעות פוליטית מאוד מסוימת. הגרפיקה של עיתונות זו מעבירה את תחושת ההתנגדות למערכת קליטה. הגרפיקה היא המצאה תעמולתית. העימוד של העיתון הוא חלק בלתי נפרד מחומר המערכת. האמנות המוצאת כאן את ביטויה היא זו החריגה, הפחות מקובלת. השימוש הוא יותר בתחושה הכללית שהאמנות החריגה יוצרת, ופחות בצד האמנותי המקצועי.

כשנולד עיתון כזה גווע עיתון אחר. תמיד יהיה להם שוק, כי ה“ניו יורק טיימס” ישלוט לעולם ואנשים צעירים תמיד יבקשו להוכיח שהם קיימים.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 18.8.79


המוסף ל“תרבות וספרות”: שביעות הרצון העצמית

“הארץ” גא במוסף הספרותי שלו. הגאווה מוטמעת ורק לעתים רחוקות היא מקבלת ביטוי בדפוס. ביטוי כזה נתן בנימין תמוז במכתב הפרֵדה שלו מן הקוראים, כשסיים את תפקידו כעורך. במהלך שנות ה־70 ערכו את המוסף, מלבד תמוז, גם אברהם יבין, יהושע קנז, יורם ברונובסקי. העורך הנוכחי הוא אברהם רמון, מי שערך מספר שנים את המגזין של “הארץ”. הרחוב הספרותי אינו שותף להערכה של “הארץ” בכל הנוגע למוסף הספרותי, ומבחין היטב גם בחולשותיו: יומרנות, שמרנות מסוג מאוד מסוים, אקסהיביציוניזם לא מרוסן של עורך זה או אחר. פגיעה חמורה בטענת מוסף זה ליושר מקצועי מוחלט נחשפה על ידי העיתונאי נחום ברנע, שפירסם ב“דבר” כי מבקר הספרים יוחנן רשת אינו אלא יורם ברונובסקי שלא נמנע מלסקור באהדה, במדור זה, חלק מפעילותו הספרותית. אברהם רמון – אדם זהיר וממושמע ביותר – אמר בשיחה עם ברנע שהוא לא מאשר ולא מכחיש שרשת הוא ברונובסקי. אותו ברונובסקי, בהופעותיו החתומות, היה במשך שנים אחד מטעמי הקריאה העיקריים במוסף זה.

בכל הנוגע לאמנות הפלסטית (ציור, פיסול) מפגין המדור עמדה שמרנית. העורך הנוכחי, אישיות כמעט אלמונית בעולם האמנות המקומי, מזנב גם באמנות ניסויית־מושגית וגם במופשט. הוא מתאמץ לעשות זאת באמצעות מבקרי המוסף המדווחים לו על מה הם עתידים לכתוב והחייבים באישורו. לא תמיד הוכיחו כל מבקרי האמנות של מוסף זה את מלוא היכולת לעמוד על דעתם. השכר הזעום (כ־500 ל"י לביקורת, נכון להיום) זוכה להסבר אלגנטי מפי גדעון סאמט האומר שהכותבים במוסף עושים זאת בעיקר בשל המעמד המיוחד של “הארץ”, ולא אלף או אלפיים לירות נוספות הן שמשנות. רוחו של בנימין תמוז (“חיי אליקום”) עדיין מרחפת על פני המוסף, כשהעורך הנוכחי תורם שינויים גרפיים מרעננים לכשעצמם. עם זאת, אחדים מאנשי העיתון, הרואים באברהם רמון איש תרבות אירופי, אומרים שלמעשה המוסף לספרות הוא המגרש הטבעי לו.

בגיליון פסח השנה פורסם ריאיון מקיף עם העורך הראשי, גרשום שוקן, על בית אביו. את הריאיון ערך יצחק לבני, המבצע בקביעות “הקפות” סביב “הארץ”. סביר להניח שאברהם רמון ראה לנגד עיניו, כאשר הוריד לדפוס ריאיון מקיף זה, את העניין הציבורי הטמון בו. עינו של גרשום שוקן פקוחה על המוסף ועליו, בין השאר, גאוותו. אגב, בתקופת מלחמת יום כיפור לא סייעה גאווה זו למוסף הספרות שלא הופיע אז במשך מספר שבועות. בתקופות היובש של המוסף, בהן הוא נראה כלקט של הגיגים סמינריוניים וכגוף מנותק, פועלת אותה תחושת גאווה, שלאחרונה נעשית יותר ויותר בלתי ריאלית, ומשאירה את אנשי המוסף במצב הקבוע של שביעות רצון עצמית, יחסית כמובן.

מוניטין, גיליון מס' 21, מאי 1980


אני כישלון של ישבן (ניו יורק)    🔗

אני רואה אותה עכשיו ממרחק של מטר וחצי. אני נותן לה בערך ארבעים וחמש. היא ממלאת את מסך הטלוויזיה. התמונות על המסך מטושטשות. אלה הם תצלומי וידיאו שאיכותם ענייה. התצלומים המודפסים כאן ב“מוניטין” הם כמעט העברה מדויקת של מה שהוקרן על המסך. אני חוזר לאישה. השדיים שלה נפולים, ייתכן שהיא בת חמישים. אישה בת חמישים שמבקשת תשומת לב. היא יכולה להיות כל אחת. היא יכולה להיות אחותך המבוגרת, החותנת שלך, סוכנת הביטוח שלך. עכשיו היא עירומה לחלוטין, לא מאופרת, שערה דביק, היא מזיעה, כרס לבנה קטנה, ברכיים מחודדות, אגן רחב, מבט ממוקד. היא אחת הנשים המבוגרות של אל גולדסטיין שהוא יהודי/מו"ל/ניו יורקי/עורך/תקשורן/ממזר מקצועי. היא מופיעה בתוכנית הטלוויזיה: “מִיד נייט בלו” – תרגום אפשרי: חצות בודדים, צער חצות, כחול חצות. בקיצור, אי אפשר לתרגם. בלו פירושו גם כחול, גם בודד, גם חריג, גם הומו, גם עצוב.

זו תוכנית טלוויזיה למנויים (קייבל T.V.). דמי המנוי החודשיים – 18.5 דולר. אל גולדסטיין מנסה לחשוף את אמריקה לסקס הגולמי והבוטה ביותר. הוא עושה מזה כסף. יש אומרים שהרבה כסף. הוא מסוגל גם להישמע כמיסיונר של חופש המין, חופש הדיבור, חופש האינפורמציה, חופש הפולחן, הוא בדרך כלל, נשמע טוב. הוא איש מכירות טוב. הוא מוכר סחורה חמה: סקס. הוא עושה את זה בלי הקדמות ובלי התנצלויות.

אל גולדסטיין השתחל בריווח שבין “פלייבוי” ו“פנטהאוז” לבין עיתונות הפורנוגרפיה הרכה. ה“פלייבוי” וה“פנטהאוז” הם עיתונות לגיטימית, והסקס שלהם נחשב היום לסינתטי. ואילו אל גולדסטיין מנסה ללכת עד הסוף. לעיתון שלו קוראים “סקרו” (תרגום: דפוֹק). תשעה מתוך עשרה ישראלים היו אומרים שזה עיתון זבל, תועבה, מיאוס. חמישה מתוך עשרה ניו יורקים אומרים: “סקרו”?! בסדר, מה העניין? – שניים מתוך עשרה ניו יורקים קוראים אותו. “הגיבורים” של “סקרו” הם זונות, חשפניות, מנותחי מין, בדרני מין, מועדוני מין. “סקרו” מראיין אותם כפי שה“ניו יורק טיימס” מראיין אישים פוליטיים. “סקרו” מלא בפרסומת מסחרית (משולמת) של מועדוני מסז', של יצאניות, של דו־מיניים. במילים נוספות, אלה הדפים הצהובים, המדריך של הסקס שעדיין אינו תקני.

“סקרו” בחיים, כי אנשים קונים אותו, והם קונים אותו, כי הוא מתייחס לבעיות שלהם, לסטיות שלהם, לחומר שלהם.

בין דפי העיתון אפשר למצוא גם מודעות פרסומת של עסקים לגיטימיים ממוסדים. זה אולי מפתיע, אבל רק במבט ראשון. “סקרו”, קיצוני ובוטה ככל שהוא, נחשב היום לחלק מהתרבות האמריקנית. אגב, כמעט כל גיליון של “סקרו” מתכבד במאמר הגות של אל גולדסטיין על חופש המין או הדיבור וכו' וכו'. קראת מאמר אחד שלו, קראת את כולם. לא קשה להבחין שגולדסטיין חושב עצמו גם ליורשו של לני ברוס. קל למדי להיות היום יורשו של לני ברוס.

האישה שיושבת מולי מדברת על חייה. היא כישלון שיודע שהוא כישלון. היא לא הצליחה לגעת אפילו בהקרנה של “החלום האמריקני”. היא יושבת מולי כשישבנה חשוף. היא אומרת, אני כישלון של ישבן. כחמישים אלף מתושבי ניו יורק רואים ושומעים אותה. אל גולדסטיין, כאמור, גובה מכל אחד מהם 18.5 דולר לחודש. הצופים יושבים בבתיהם ומציצים באישה. אנחנו חלק מתרבות של מציצים, ואנחנו מציצנים. האישה יודעת שאתה מציץ בה, שאתה רואה לה את התחת. היא לא מוטרדת, היא אחרי סעיף הבושה. היא לא מסוממת, והיא בהכרה מלאה. סוציולוג היה אולי קורא לזה “ההכרה החדשה”. אולי כבר קוראים לזה כך.

אני חושב על מכרות מבוגרות שלי. כולן מוגנות על ידי לבוש, גבר, כסף, מעמד. הדמיון בינך לבין האישה שממולי הוא טכני בלבד (ראש, חזה, איבר מין, רגליים). אם היא לא מתביישת ממני, אני לא מתבייש ממנה. בהתחלה אתה חושב שהיא שחקנית ושזו הצגה. היא לא שחקנית. הכישלון הוא שלה וזה קורה לה. איתה בחדר שני גברים עירומים ואישה נוספת, עירומה כמוה. הם המנחים והמשתתפים של תוכנית טלוויזיה, המשודרת שלוש פעמים בשבוע. הם מדברים על החיים. החיים מורכבים מסקס, כישלון, סקס, כסף, טאבו. רמת השפה: ישירה, חשופה, שימושית. הם נמצאים בשלב של התרבות שאחרי המיתוסים: אחרי ניקסון, דוריס דיי, ג’יימס דין, מרילין מונרו. וגם אחרי שבט הקנדים, בוב דילן, טימותי לירי, אפילו אחרי אלן גינסברג, המשורר.

הם לבד עם הצרות שלהם. טד קנדי אינו המושיע שלהם. “אפוקליפסה עכשיו” אינה הבשורה שלהם. הם יושבים באולפן קטן, כשלרשותם ציוד טכני בלתי מספק, ושופכים את המוח שלהם על המסך. חלק מהצופים מתקשר אליהם טלפונית ומציג שאלות טובות, גרועות, קנטרניות, אוהדות.

הפיתוי להתקשר אליה הוא די גדול. הייתי משווה את זה להתקשרות עם אסטרונאוטים המשייטים בחללית. כמעט כל אמריקני, בזמנו, היה גא באסטרונאוטים שלו. הנשיא התקשר איתם, ומה שנאה לו, נאה לכל משלם מסים. המראיינים העירומים יושבים בחללית מסוג שונה. זו חללית־תרבות, או חללית־תופעה, או חללית־נפש. היא לא משייטת בין כוכבים, אלא שוכבת על הרצפה. הנשיא לא מתקשר אליה, ואיש אינו מתגאה בה.

ארבעת העירומים משוחחים טלפונית עם מאזין־צופה.

מאזין־צופה: לא עומד לי, ניקסון הרס את חיי המין שלי, ביקשתי מעורך הדין שלי שיגיש תביעת פיצויים נגד ניקסון…

מנחה I: אנחנו באותה סירה, אזרח יקר, תספר לנו מה עורך הדין שלך חושב לעשות בנידון…

מנחה II: תגיד את האמת, זה ניקסון עשה לך את זה, או שזה מהמכות רצח שקיבלת מאביך הסאדו־מזוכיסט…

מנחה III: תשמע, מותק, לך לפחות פעם עמד, לי אף פעם לא, אז אולי תרד מהקו ותשאיר אותו לבעלי צרות אמיתיים.

מנחה IV: תשמע, אני לא מאמין לך, אתה פליט של תרבות־הסקס־הסינתטי, לך תשחק דוּק עם אמא שלך…

מאזין־צופה: אתם בדיוק מה שחשבתי, מקבלים בתחת ובוכים…

מנחים (במקהלה): נכון, מותק, נכון.

בין שיחה לשיחה מוקרנים סרטים פורנוגרפיים קצרים. הסרטים מבוצעים ברשלנות, וחלקם פרודיה של סרטי סקס. כמו כן מוקרנות כתבות קצרות על נערות גוגו, מועדוני מין, סווינגרים (זוגות מתחלפים). על המסך מופיעה אישה המבקשת מועמדים למשחקי מין. היא מוסרת את שמה, כתובתה, גילה, העדפותיה המיניות. כלומר, בן אדם קיים, לא פברוק, לא שחקנית. ייתכן שברגע זה גם אביה מולידה צופה בה. הוא חלם על דוריס דיי, ויצאה לו גיבורה של אל גולדסטיין. המנחים משוחחים בינם לבין עצמם על כל נושא שבעולם, כולל ישו, הבורא, בייסבול, בשר בקר, אורגזמה. לאחר דקות אחדות אתה תופס את ההיגיון שלהם. לעתים, ישוחחו על ספר או על הצגה, והשיחה הִנה סופר־עניינית, שלא לדבר על לגיטימית, לא הכול עובר כאן דרך איברי המין. הייאוש מהתרבות התקנית הוא השֶדֶר העיקרי. “הכישלון” שלהם הוא כישלון רק על פי הנורמות של הרוב. הם מיעוט עם אתיקה ואסתטיקה משלהם. הם כבר לא קוריוז, כי הם יהיו כאן גם מחר.

בתוכנית צופים “אזרחים מהוגנים”, שעד לשעת שידור זו צפו בג’וני קארסון, באופרת סבון, בחדשות, בסרט. מה זה עושה להם? קשה לדעת.

אני יודע מה זה עושה לכמה אנשים “בסדר גמור” שאני מכיר, זה מדליק אותם. זה חלק מהסגנון שלהם, לגביהם זה סופר־לגיטימי.

מה זה עשה לי? למרות שאני יודע שזה עסק, שאל גולדסטיין איש עסקים, שגם הסוס־של־הכישלון הוא סוס־מסחרי טוב – למרות כל זאת, זה גרם לי להרגיש נקי מדי, מהוגן מדי, מאורגן מדי. זו לא האפשרות שלי, אבל ברור שזו אפשרות של מישהו אחר שבזמנו ניסה גם את האפשרות שלי.

מוניטין, גיליון מס' 21, מאי 1980


שם המשחק: רכילות נטו (ניו יורק)

מדובר ברכילות נטו.

מה קורה לסיפור האהבה של השחקנית קתרין דנב והשחקן מרצ’לו מסטרויאני? הכול בסדר? עדיין מאושרים? כן, יותר מתמיד, יופי, שלוש השנים ביחד לימדו אותם הרבה על עצמם. כן, הם מוכנים להצטלם עבור העיתון, המבקש להציג לקוראיו תמונה של “אושר אמיתי”. מהן התוכניות של הסנטור יעקב יעבץ, עם פרישתו? מה הוא חושב, במבט לאחור, על החיים – שהם מרתקים, שהחיים הם ציפור או אולי מלפפון, שללא פוליטיקה החיים אינם חיים? האם ברברה סטרייסנד מצאה מרגוע ל“נפשה הסוערת”?

האם הצייר סלוואדור דאלי חולה אנוש? האם הוא חסר פרוטה? מה קורה לסוריאליסט הזקן? האם סוחרי האמנות רוששו אותו?

כן, הוא מאושפז, והזִקנה שקפצה עליו היא צרה אחת גדולה, ואשתו, גאלה, סועדת אותו, ובתצלום המתפרסם בשבועון המערב־גרמני “קייק” אפשר לראותו, כשלצדו שתי אחיות רחמניות, והוא מציץ מן החלון וראשו שמוט וגלוח, ואם הסוף לא נראה כך, אז שהאל ישמור אותנו מהסוף.

הראש מלא זבל ומה עם יוקו אונו והחיפושית־לשעבר ג’ון לנון? מסתדרים? אוהבים? מה העניינים? דווקא בסדר, משתינים ביחד על העולם, משאירים את החגיגה לפול מקרתני. איך אצל הקאנצלר־לשעבר וילי ברנדט, בן השישים ושש, ואצל אהובתו בת השלושים ושלוש? אושר, פשוט אושר, אושר זו לא מילה. גם רומי שניידר (“סיסי”) מאושרת, וגם קלאודיה קרדינלה וגם אלן דלון וסילבי וארטן, וגם מלכת הדיסקוטקים אמנדה ליר, שעליה אומרים שהיא לשעבר־גבר, הרצה על כל הקופה כל עוד היא “מספר חם” באירופה. ומה אמר הנסיך ממונקו לבתו לאחר גירושיה? הי, את זה אין לדעת בדיוק. ולא נותר אלא לנחש. וביורן בורג הטניסאי? כן, מבסוט מאשתו הטרייה.

שם המשחק הוא רכילות. כאשר הופיע בארצות הברית, לפני שנים אחדות, השבועון “פיפל”, היו שניבאו לו כישלון חרוץ, והיו כאלה שגם הריחו הצלחה מסחרית וגם המשך. ההמשך בא, גם המגזין “אס” עוסק באנשים. וגם בישראל, אחת למספר חודשים אתה שומע על כוונה להוציא מגזין אנשים־רכילות מיוחד.

הראש מלא זבל. הראש שלי על כל פנים מלא זבל. מה זה זבל? ייתכן שמישהו אחר יקרא לזאת אינפורמציה. למשל? אני יודע הרבה מאוד על יוקו אונו וג’ון לנון, או על הנסיך ממונקו, או על גרטה גארבו, או על מסטרויאני, דאלי, פאברוטי, ג’קלין קנדי. אני יודע גם פרטים אינטימיים. עיתונות הרכילות היא המקור שלי, אותו אני קונה בקביעות בקיוסקים. אם אתה, קורא יקר, תתפנה לחשוב על כך, סביר להניח שתוכה בתדהמה, כאשר תיווכח כמה ועד כמה אתה יודע על חייהם של אחרים, דברים שאינם נוגעים לחייך שלך ולגורלך.

את הרכילות הכול קוראים. גם האינטליגנטים, גם מעמידי הפנים, ואולי הם במיוחד. אם תבדוק את הרגליך, תמצא שלעתים, בשעת שיחה, אתה מזכיר אירוע בחייו של גיבור רכילות – שחקן, אמן, אשת חברה, פוליטיקאי – ואתה אומר: “אמרו לי שזה וזה עשה כך וכך.” האמת היא שאיש לא אמר לך דבר, והאמת היא שקראת את זה במדור רכילות־אנשים. קשה לך לומר שקראת את זה כי קשה לך להודות שאתה צרכן של רכילות.

מחסום הבושה, גוף ראשון המו“לים של עיתונים אמריקניים ואירופיים אחדים מנצלים את התשוקה הזאת עד הסוף. חלק מעיתונות זו עבר מזמן את מחסום הבושה. הסופר האמריקני טרומן (“בדם קר”) קאפוטה עושה את זה בהנאה גלויה במגזין הניו יורקי “אינטרוויו”, שהמו”ל שלו הוא האמן אנדי וורהול, אקסהיביציוניסט מובהק. קאפוטה מספר על עצמו בגוף ראשון. הוא עושה זאת, ביחס לעצמו, טוב מכל כתב רכילות־אנשים איזשהו. הוא מספר על חיי המין שלו, ניתוחים פלסטיים והישגים נוספים. קאפוטה, הומוסקסואל מוצהר, הוא אמן הרכילות המגורזת היטב, אמן הסכין המושחז. עמיתיו, בדרך כלל, משעממים כמו רכילות או גילוי לב של טיפש.

ה“קוויק”, למשל, פוגע ישר במטרה המסומנת ומקדיש מדור שלם ל“תמונות אושר” של מסטרויאני־דנב, אונו־לנון ולדומיהם.

מי זה דומיהם? מי שעורכי ה“קוויק” מחשיבים למוקד של תשומת לב ציבורית מן הסוג הזה – למשל, הכדורגלן פרנץ בקנבאואר הגרמני המשחק בארצות הברית. למשל, ברברה סטרייסנד, הסופר נורמן מיילר, הפלייבוי גונתר סאקס. האמריקנים יעניקו את הכבוד לספורטאי או־ג’יי סימפסון, לסופר קורט וונגוט, למלכת היופי של השנה.

הרכילות, בדרך כלל, אינה מעורבת בזדון. במגזין האמריקני “פיפל” הכתבה, בדרך כלל, נערכת בשיתוף פעולה עם הגיבור. “תמונות האושר שלי”, שנעשו בביתו, הוכנו בקפידה. גם הגיבור וגם העיתון מעוניינים שהאושר יהיה נטול ספקות. זו תעשייה מבוימת עד הסוף. היא מספרת ג’אנק־פוד, זבל קדוש – הגיבורים ענקיים, האהבות גדולות, הנשים אהובות, ואם סטיב מקווין חולה, אמריקה יורדת על ברכיה בפני הבורא הרחמן.

אני נזכר בסיפור קלאסי. מגזין מסוים, שאינו מופיע עוד, תיכנן כתבת־אושר צבעונית שנושאה הוא רות ומשה דיין. שער המגזין ועמודי הצבע הודפסו שבועות אחדים לפני הופעת הגיליון, ושבוע קודם ההופעה פורסמה ההודעה על גירושיהם. מסקנה – יש לך “אושר” אחד טוב ביד, תוציא אותו מיד לאור.

עוד משהו בעניין הזדון הנ"ל. אין זדון, כי העיתונים האלה זקוקים לשיתוף הפעולה של “גיבורים”. וזדון עלול לשרוף “גיבור”. רק לגבי סלוואדור דאלי החולה והזקן מותר אולי להפעיל זדון קל, כי הוא תרנגולת שגמרה את ביצי הרכילות שלה – וכך הוא מוצג כקריקטורה של “גיבור” שניסה בשנות ה־70 להפעיל את הקסמים של שנות ה־40 וה־50, ובינתיים החיים אפו לו את התחת. כשהוא מתרוצץ בין אירופה לבין ארצות הברית, מלווה באשתו, בלהקת הומואים, בתוכי צבעוני ובנערות המתערטלות עם הלחיצה על הדק המצלמה, ואז, בסוף, לאחר ששיגיונותיו פירנסו במשך עשרות שנים את תעשיית הרכילות, הוא מקבל תצלום בין שתי אחיות רחמניות, צופה מבעד לחלון, כמו כל זקן מטושטש אחר.

מתחילים ישר מהסוף במגזין “אינטרוויו” עושים את זה עם סגנון. עושים את זה בסגנון טוטלי. לדוגמה – הזמרת דיאנה רוס או השחקנית לייזה מינלי מוזמנות לריאיון מקיף. גם הן וגם “אינטרוויו” מתחילים ישר מהסוף, ורק לעתים מהאמצע, ולעולם לא מן ההתחלה, מי שצריך שיתחילו לו מן ההתחלה, שילך לשחק דוק עם אשתו, כי העסק הזה נמצא גבוה מעל לראשו.

העיקרון הוא זה: “אינטרוויו” עובד עם טייפרקורדר פתוח ועם “גיבורים” שהם בני החוג הניו יורקי הפנימי. לחוג יש קוד־שפה משלו ומערכת מושגים משלו. מה שמצחיק אותם עלול לגרום לך למניה־דפרסיה. וכך, הריאיון עשוי להיפתח בשאלה: איך הקפה? ודיאנה רוס תענה: הקפה של צ’ארלי היה ורוד יותר.

זה מה שנקרא להתחיל מהסוף. אתה לא יודע מי זה צ’ארלי ומה זה קפה ורוד יותר, אבל הם יודעים, ואתה לא משנה להם כהוא זה, והתשובה עשויה להצחיק אותם עד מוות. ואז השורה הבאה תהיה הי הי הי הי, ואם תקשיב, תשמע את השנק שאוחז בגרונם מחמת הצחוק.

לראיונות האלה קוראים ריאיון פתוח, ואליך מתייחסים בצדק כאל מציץ שקנה את המגזין ובכך רכש כרטיס־הצצה אחד מתוך מאה אלף כרטיסים־גיליונות ש“אינטרוויו” מוכר בחודש. ואם תתגבר על הגדרתך כמציץ, ותקרא עד הסוף, תיווכח לדעת שאת דיאנה רוס ואת לייזה מינלי לא עשו באצבע, ושהן מסתדרות בכוחות עצמן בג’ונגל של החיים. כשהצעתי ל“אינטרוויו” לערוך ריאיון עם “גיבור” ישראלי, חשבו שתי שניות ואמרו, אין “גיבור” ישראלי. בני יונה.

נער מקהלה עצוב הבעיה האמיתית היא למצוא “גיבורים” חדשים כל שבוע. אי אפשר לסתום את האוויר עם ג’קלין קנדי או עם גונתר סאקס. מתברר שקשה להמציא “גיבורים” חדשים, כי הקהל חשדן. הוא רוצה פרטים נוספים על “גיבור” מוכר. הוא מחכה לביוגרפיה של השחקנית אווה גארדנר, כי הוא מצפה ממנה שתתייחס ל“סנדק”, ושתגלה אם היא אכן שכבה כגוש בשר קפוא, כאשר פרנק סינטרה שיגל אותה, כפי שמתואר בספר, שאינו מזהה את סינטרה בשמו.

הקהל חושד ב“גיבור” חדש, כי הוא לא בטוח שהוא אכן “גיבור” אמיתי, ושהאושר שלו הִנו אושר אמיתי.

הפתרון הוא מינון נכון. על כל עשרה “גיבורים” אמיתיים, העיתון שותל אחד או שניים חדשים, ונותן להם בזהירות לרוץ, עד שהם נתקעים בזיכרון. לעיתון ההולך על “גיבורים” חדשים, בכמויות, יש סיכוי גבוה לפשוט את הרגל. הקהל רוצה רפרנס, לפני שהוא קונה דמות חדשה. הקהל רוצה מראי מקום שיוכיחו שהדמות החדשה עשתה משהו, קודם שהוצגה לפניו, או שיוכיחו לו שההישג שלה כה מרשים, ואז הוא יוותר על הצורך בהוכחה. ההישג, בדרך כלל, אינו יכול להיות בתחום השלילי – פלילים, אלימות – וזאת משום שהמדורים והעיתונים האלה הם בעלי מגמה פוזיטיבית, אב הרחמן.

אייב הופמן, לדוגמה, יכול להיות “גיבור” במכה אחת. הוא הנהיג את תנועת המחאה ההיפית של שנות ה־60, התחמק משירות צבאי בווייטנאם, ברח לקנדה, ולאחר כעשר שנים שב לארצות הברית, הסלחנית היום לגבי עריקיה. כשהוא מזמר כנער מקהלה עצוב ומהורהר, הופמן מגלה עד כמה קשה היה לחיות במחתרת, עד כמה התגעגע לאמא־אמריקה, מחר אזיל דמעה.

ברכילות כמו ברכילות פגי גוגנהיים היא שם מפואר בחברה האמריקנית בכלל, ובחוגי האמנות המודרנית של המאה העשרים בפרט. והיא צמודה למדד היוקרה של הגוגנהיים־מוזיאום הניו יורקי, המציג עכשיו את הישראלי־צרפתי יעקב אגם.

הגברת, שידעה ארבעה־חמישה בעלים, פירסמה בספר את זיכרונותיה. היא מגלה פרטים אינטימיים מחיי המין שלה. היא שכבה עם סמואל (“מחכים לגודו”) בקט. כן, אמא יקרה, גם סמואל בקט עושה את זה. פגי גוגנהיים השמיעה באוזני האינטליגנציה הניו יורקית־אירופית צפצוף אחד ארוך והסתלקה.

אנחנו, המציצים, ידענו שיש שם, בספר, את הסיפור על בקט. לפני שקראנו אותו, המו"ל אמר: ברכילות כמו ברכילות – והסודות היו לנחלת כל עקרת בית מעוניינת. איך בקט עושה את זה, מה הוא אומר כשהוא עושה את זה? האם הוא כאחד האדם מתרוקן, גונח ומתהפך על צדו? הקהל רוצה את הפרטים. האמת נמצאת בפרטים. הבורא נמצא בפרטים. או פרטים, או לא קונים.

מצטער, אין לי פרטים, עדיין לא קראתי את הספר.

ביריד הספרים של פרנקפורט הוצג הספר, ופגי גוגנהיים עצמה זכתה לדימוי מעורב: קליאופטרה, אניס נין, גרטרוד סטיין.

מי שהיה צריך הוכחה ששם המשחק האמיתי הוא רכילות נטו, קיבל אותה מהגבירה גוגנהיים.

מי שגמר את פגי גוגנהיים, יכול לעבור לביוגרפיה של השחקנית אינגריד ברגמן, שאהבתה לבמאי האיטלקי רוסוליני, הסעירה את… את הכול בשנות ה־50. המו"ל של ברגמן יודע שאו פרטים או פשיטת רגל, והפרסומת בפרנקפורט הבטיחה פרטים בגוף ראשון של הליידי. ברכילות כמו ברכילות. אנחנו לא לבד. יש מי שדואג לנו, לכנסייה הבינלאומית של המציצים. ופגי גוגנהיים דאגה גם לחוקרי הספרות הבודקים את הסוגיה: האם סמואל בקט גדול מן החיים?

ידיעות אחרונות, 24.10.80


התקווה הלבנה הגדולה

כשנשמעה שריקת הסיום, עין המצלמה התמקדה לשניות אחדות בלארי בירד. לפעמים ספורטאי – במקרה זה כדורסלן – הוא משהו נוסף, משהו יותר מספורטאי. לארי בירד, כוכב הבוסטון־סלטיקס אלופי העונה, הוא גם התקווה הלבנה. הוא, אנשים לבנים מקווים, יחזיר לכדורסל האמריקני את הכבוד הכמעט אבוד של הכדורסלן הלבן. הכדורסל האמריקני, בארבע־חמש השנים שעברו, נבלם על ידי כדורסלנים שחורים. לא כולם אוהבים את זה. הניקס, קבוצת הייצוג של ניו יורק, מרגישה את זה בכיס שלה. הניקס, היום, הִנה שחורה לחלוטין. עד בערך שנת 1975 שיחקו בשורותיה כדורסלנים לבנים; דיבושר, ברדלי, ג’קסון, ג’נילו ועוד. בשנת 75' מכרו יותר כרטיסים מאשר בשנת 81‘. הקהל הלבן אהב לראות במגרש גיבורים לבנים, וקנה כרטיסי כניסה. ההנהלה הלבנה, חושבת על פיגמנט לבן בעונה הקרובה. רוב רובן של ההנהלות הִנן לבנות. עין המצלמה התמקדה על לארי בירד שניצח, יחד עם קבוצתו, את הקרב על האליפות. שתי מילים על בירד, כדורסלן גדול, יצא בדיוק שתי מילים. כמה מילים על הכדורסל האמריקני ועל העניין השחור־לבן. מדובר, כמובן, בהצגה, גם הכדורגל האנגלי של יום ראשון הוא הצגה. רק לאליצור תל אביב, כדורסל, לפני עשרים שנה לא היתה הצגה, אלא מאבק על זכויותיו הלגיטימיות של המיעוט הדתי. חוץ מאליצור ואולי מקבוצת הייצוג של אירלנד החופשית, רוב רובו של הספורט הוא הצגה. ביורן בורג. המחיר של ההצגה הוא גם הפטריוטיות המקומית. כשהכוכב שלך מופיע העונה בעירך ובעונה הבאה בעיר אחרת, הוא מחסל את האפשרות של האוהדים לפתח פטריוטיות (נאמנות) מקומית. הצגה או לא הצגה, הכדורסל האמריקני קיבל שיעור שקשה להתכחש לו, לפני שלושה שבועות בבוסטון. כוכב יוסטון־ראקטס מוזס מאלון ניסה להביס את בוסטון־סלטיקס בקרב על האליפות. מן הקהל הבוסטונאי נשמעו הערות גזעניות מעליבות לעברו של מוזס מאלון השחור. הקרב בין יוסטון לבין בוסטון, זוהה גם כקרב בין בירד הלבן לבין מוזס מאלון השחור. הקריאות הגזעניות נשמעו היטב. במרחק של יומיים, הציגו שני אמרגנים יהודים, בפני אמריקה כולה, את ג’רי קוני, מתאגרף, משקל כבד, תקווה לבנה, התקווה הלבנה הגדולה. נדמה לי שאינגמר יוהנסון, המתאגרף השוודי, היה הלבן האחרון שנראה בזירת המשקל הכבד, ואף היה אלוף, פורמלית, במשך חודש־חודשיים. זה היה מזמן־מזמן, ומעט מאוד לבנים גאים ביוהנסון שסיים את הקריירה שלו תוך כדי מנוסה, על הזירה, מפני מתאגרף שחור. ג’רי קוני הוא התקווה החדשה. כל מי שאינו מאה אחוז שחור, כבר נחשב כאן ללבן. הסוף יהיה שגם מקסיקני־שחור ללבן ייחשב. כשהציגו את ג’רי קוני, נתנו ריאיון עם מוחמד עלי. בלתי נמנע. הוא התייחס לג’רי קוני בהערכה מסוימת כשהשווה את קוני למטוס בואינג ואת עצמו למטוס קונקורד. כל תקופה ומושגיה, הוא אמר, ונשבע כמו מנהל חברה לפיתוח מכשור עתידני. אבל הקטע הממשי של מוחמד עלי היה קטע זיכרונות. הוא נזכר במישהו שהוא לא הכיר. הוא נזכר במתאגרף שחור, בן תחילת המאה, שהביס את יריביו הלבנים, שטייל על המדרכה־של־הלבנים בחליפות מחויטות היטב ועם מקל הליכה, בוחר לו נשים לבנות לעגוב עליהן. מוחמד עלי התגאה בו, ואמר, האִגרוף הוא רק אמצעי בעזרתו הוכחתי שהאדם השחור מסוגל לנצח. ואחרי כן הוא הוסיף, לא לחינם הנשיא קארטר שלח אותי כנציגו לאפריקה השחורה, בזמנו. על השאלה, האם הוא מתכוון לחזור לזירה, מוחמד עלי לא נתן תשובה ברורה, אולי, יכול להיות, חושבים, מה אתה אומר על זה, אולי. ג’רי קוני מאיים על לארי הולמס, אלוף העולם הנוכחי, שחור, כמובן. הרבה מאוד לבנים מחכים לקרב ביניהם. גם כאלה שאינם מתעניינים באִגרוף יותר מדי. גם לבנים שאינם מי־יודע־מה מתעניינים בכדורסל, גאים בכדורסלן הלבן לארי בירד. ההצלחה שלו מאשרת להם משהו, מסתדרת עם הנחיתות/עליונות שלהם. בשידורי הפרסומת עדיין אין מראים זוג המורכב משחור ולבנה, אבל בסדרות הטלוויזיה, זה שנים אחדות, ניתן לראות קצין משטרה שחור או ארצ’י בנקר שחור, אוהל הדוד תום 81’. מוזס מאלון, כוכב היוסטון־ראקטס, הוא שום אוהל־הדוד־תום. מאלון, על המגרש, מייצג את השחורים השולטים בשטח הזה. הכדורסל או האִגרוף האמריקניים הם טריטוריה אתנית, שטח־רגש כבוש. גם אם ההנהלות ותעשיית הכדורסל נשלטות על ידי אנשי עסקים לבנים. גם רוב המאמנים הִנם לבנים. בתעשיית האִגרוף, חלק ניכר מן האמרגנים הִנם שחורים. אף אחד לא שואל ישירות את לארי בירד משהו כמו, האם אתה יודע שאתה התקווה הלבנה וכו' וכו‘? אבל את ג’רי קוני, המתאגרף, כן שואלים. בכלל, האִגרוף כאן מתנהל, מבחינה פרסומית־שיווקית, ללא עידונים מיוחדים. לארי בירד, אני חושב, היה עונה, עזבו אותי מהזבל של התקווה הלבנה. אני לא צריך לנחש מה ג’רי קוני היה אומר, כי הוא אמר שאין לו שום קשר לדיבורים האלה. גם דואן בוביק אמר החודש שלא היה לו קשר לדיבורים האלה לפני ארבע שנים, ושעבדו עליו. לפני ארבע שנים הוא היה התקווה־הלבנה־הגדולה. האמרגנים שלו הלכו על הסוס הגזעני הבזוי הזה. לאחר חמישים ושמונה שניות, בקרב עם קן נורטון השחור, בוביק נגרר מן הזירה, כשהכרתו שבה אליו בחדר ההלבשה. החודש, בגלל ג’רי קוני, התקשורת נזכרה בדואן בוביק. במרחק של ארבע שנים, פרשת בוביק נראית נלעגת כפי שרק תעמולה גזענית יכולה להיות. הטלוויזיה ראיינה את בוביק. הוא גמר עם האִגרוף. הוא היום, נראה כמו סוכן נוסע, כמו שסוכן נוסע נראה במודעות פרסומת. תראו, הוא פחות או יותר אמר, תראו, לא היה לי שום קשר לתקווה הלבנה. זו היתה סיסמת פרסומת. מישהו חשב שזה יחמם את האנשים ויביא אותם לקרב לגמרי מחוממים. אני, באופן אישי, לא הייתי בכלל חלק ממסע הפרסומת הזה, אבל לא הייתי בכלל באופן אישי, כי בכלל לא הייתי, כל זה בעצם, אני היום יודע, קרה בעצם למישהו אחר, וכשנורטון חיסל אותי, אמרתי לעצמי, לעזאזל התקווה הלבנה. וזה, אתם זוכרים, היה תוך פחות מדקה, יותר מהיר מהברק. ומי שמכר לקהל הזה את הבננה של התקווה הלבנה, יכול היה רק להרגיש כמו כייס. עד כאן בוביק. הריאיון איתו היה אמנות־טלוויזיה־חיים. בוביק היה אותנטי. הוא הציג באופן אותנטי את שנאת השחורים כתחבולה לקידום מכירות. אבל מרוב אותנטיות בוביק נראה כמו שחקן שמשחק את בוביק האמיתי, אבל זה קורה כל הזמן לכל האנשים. רק הרולד רובינס, מחבר רבי־המכר, לא נראה כמו שחקן שמשחק אותו משום־מה, והוא, לדעתי, לא נראה, משום שהוא במקורו משהו לגמרי מלאכותי. נעזוב את זה. כשדיברו, לפני ארבע שנים, על בוביק, דיברו גם על מייק רוסנר כעל התקווה היהודית הגדולה, ואם רוסנר אינו היום סוכן ביטוח, אז זה סימן שהוא כבר אף פעם לא ילמד. כשראיתי את מייק רוסנר, ולאחר ששמעתי שהוא יהודי, אמרתי לעצמי, בוא נתגאה בו, מה יש, יהודי או לא. אבל זה לא הלך. ואז ברשותכם אמרתי לעצמי, מייק רוסנר מייצג פה את פיליפ רות, קובלנת פורטנוי, חיי כגבר, בהנחיה מרחוק של וודי אלן. ואז זה כן הלך. לפני עשרים וחמש שנה, בחדר האוכל של בית הספר “יבנה” הרמת גני, ראיתי סרטי ניצחונות של המתאבק היהודי רפאל הלפרין, ואמרתי לעצמי, כן יאבדו כל אויביך השם. לפני שלושה שבועות, לאחר חיסול נורטון, ג’רי קוני, למרות התנגדותו, נעשה התקווה־הלבנה־הגדולה. מי שרואה את ג’רי קוני נזכר בסרט ה“שור הזועם” ובשחקן רוברט דה־נירו, למרות כל ההבדלים שישנם. הקשר הסמלי־חזותי־אסוציאטיבי של החיים־קולנוע־חיים אינו ניתן לניתוק. ג’רי קוני, בראיונות, מדבר היטב. המשפטים הספונטניים שלו נשמעים כתמליל של פרסומאי שראה הרבה קולנוע־אִגרוף. על המשפט הספונטני – צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות – שהשמיע בשידור חי האסטרונאוט האמריקני הראשון שדרך על הירח, עבד והזיע משרד פרסום שלם, קודם ההמראה. גם החיוך הביישני של ג’רי קוני נראה מבוים. אבל הוא אותנטי, מאה אחוז, אני יכול להישבע על כך. הוא רוצה לעשות את זה מהר, לצאת מזה בשלום, בחתיכה אחת, ועם הרבה כסף ולאכול בשלום בערב־שבת אצל אמא שלו. הוא לא שונא שחורים יותר ממישהו אחר, ולא יהודים, ולא רוכבי אופניים. והגזענים הלבנים מקווים שהוא יעשה את זה בשבילם. עין המצלמה התמקדה לשניות אחדות בכדורסלן הלבן לארי בירד. הוא היה סחוט ומתח האליפות התפרק אצלו בצעקה, עם שריקת הסיום. מוזס מאלון, יריבו השחור, המפסיד, העיף מבט נוסף בלוח התוצאות, עטף את ראשו במגבת והלך לעבר חדר ההלבשה. למאלון קוראים כאן באד־מן, איש־רע, ואומרים שהוא אחרי הכסף, ומאלון עצמו אומר, אחרי הכסף? בטח שאחרי הכסף, אלא מה? הוא אולי הכדורסלן המקצועי היחיד שלא הגיע לליגה דרך הקולג’, אלא ישר מהרחוב. הוא גיבור של ילדי השכונות השחורות, וכשהוא קלט, בבוסטון, את הקריאות הגזעניות המעליבות, הוא הגן על ראשו בעזרת השכמות־כתפיים הגדולות והשריריות שלו, ועלה עוד פעם, בכוח, בפעם הרביעית לאותו כדור־חוזר. אם הוא ישחיל את הכדור הוא גם עשה את הג’וב שלו וגם דפק את (אמריקה) הלבנה, וייתכן שבקוד־המוח שלו שתי האפשרויות האלה הן למעשה משימה אחת.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 12.6.81


האם אמא שלך אוהבת רגאיי

רשימה זו מוקדשת גם לגרייס ג’ונס ולמועדון התל אביבי החדש, “הקולוסאום”, וגם ליואל אסתרון, איש הטלוויזיה הישראלית, וגם למיצי ולהדה בושס ולארכיטקט גודוביץ' ולימים הנוראים – כל זאת מתוך ההנחה שבכול אשמים היהודים ורוכבי האופניים.

אם הבנתי נכון את אסתרון ואת הכתבה שלו ב“מבט”, אין שום סיבה בעולם שלא, אז גרייס ג’ונס, הזמרת השחורה שהופיעה השבוע ב“קולוסאום”, באי המועדון ו“הקולוסאום” עצמו – כל אלה, לדעת אסתרון, הם משהו הקרוב למעין חרפה ישראלית, המייצגת את הניוון המוסרי הישראלי וכו' וכו'.

גרייס ג’ונס מעניינת אותי יותר מאשר אסתרון, אבל היא נסעה ואסתרון כאן ואיתו אני צריך לחיות. ועל כן, מילים אחדות על אסתרון ועל מעמדו של איש הטלוויזיה בעת הזאת.

אם התפקיד של כתב טלוויזיה הוא לדווח, קשה להבין מדוע שלחו ל“קולוסאום” נביא זעם, אסתרון. צריך אולי לשאול את טוביה סער, המנהל של אסתרון, שהיה באותו ערב אחד מן “הרוב המנוון”, שבא לראות את גרייס ג’ונס בפעולה.

אבל, כמובן, ייתכן שטוביה סער היה שם בתור אנתרופולוג, ולא בתור מנהל.

אפשר היה לתאר את הלילה ב“קולוסאום” באופן עובדתי, ולתת לצופים שבבית לשפוט אם המועדון הזה הוא כוס־התה שלהם אם לאו. אבל, מה שקיבלנו היה אסתרון בעל מוסר ובעל תוקע.

ייתכן שאסתרון הוא הזרזיר הראשון של להקת “הרוב המוסרי” הישראלית.

“הרוב המוסרי” הוא שמו של ארגון אמריקני המבקש לנקות את התרבות האמריקנית מאלימות, מסקס ומחומר המאיים על הבריאות הנפשית האמריקנית המסורתית.

אסתרון ראיין ל“מבט” את פנינה רוזנבלום ולא את טוביה סער. פנינה, כך הם מאמינים, היא תמיד קטע טוב. מי שראה את פנינה, יכול היה לחשוב שזה לא מקום בו נראים סער או אהרן אמיר. גם מבחינה עיתונאית, אסתרון, זו החמצה, כי פנינה ו“הקולוסאום” הם כמו לורל והארדי. אבל אהרן אמיר ו“הקולוסאום” זה כבר משהו שונה, זו “החוויה הישראלית”.

ב“קולוסאום” השקיעו מיליון דולר, לדברי הבעלים. גם אם השקיעו רק 700 אלף דולר, השקיעו הרבה כסף. כל מי שבקרבו מפעם לב של בעל עסק, מאחל להם שיחזירו את ההשקעה.

את התפאורה של המועדון תיכנן ישראל גודוביץ‘, ארכיטקט. גודוביץ’ תיכנן בזמנו את אנדרטת הפלדה שבימית, המועברת בימים אלה, עם הנסיגה, למקומה החדש.

אנדרטת הפלדה לא עשתה את גודוביץ' למוסרי יותר, הוא לא היה אז סמל לחוסנה של החברה המוסרית ששמה ישראל. “הקולוסאום” לא עושה אותו למוסרי פחות.

גודוביץ', כמו אלפי ישראלים, חי במרחב המשותף לאנדרטת הפלדה ול“קולוסאום”, ציונות־פלדה וישראליות־דיסקו, למרחב הזה קוראים “החוויה הישראלית”, והיא כוללת גם את עמוס עוז, סופר ואיש רוח, וגם את פנינה רוזנבלום, נערת זוהר. גם את ספרות הייסורים של יורם קניוק וגם את מנפרד כץ, מלך הפיצריות. עמוס עוז אינו מוסרי יותר רק משום שלא בא לשמוע את גרייס ג’ונס, ורוזנבלום אינה רוחנית יותר רק משום שהיא נמצאת בעיצומה של קריאת “לגעת במים, לגעת ברוח”.

פנינה היתה בפתיחה של “הקולוסאום” מסיבה לא פחות רוחנית מזו שהביאה לשם את טוביה סער. לסיבה הזאת קוראים יחסי ציבור. בעלי המועדון ערכו רשימה ובה שמות אלה שבצורה זו או אחרת יכולים להפיץ את שם המועדון. הרשימה כללה גם את אהרן אמיר, סופר ומתרגם, וגם את מיצי, הקטנה שבעיתונאיות החברה. אהרן אמיר, למי ששכח, ערך את “קשת” ז“ל, כתב עת ספרותי מהולל למדי, ולאחרונה תירגם את “מובי דיק”. מיצי אף פעם לא קראה את “קשת”, וגם לא את השירים של חיים נגיד, לשעבר עורך ספרותי של “מעריב”, שאף הוא היה שם – אבל ב”קשת" אולי התפרסמה רשימה המלעיגה על תרבות־מיצי.

גם אמיר וגם מיצי הם מה שנקרא סוכני דעת קהל. אמיר יספר על גרייס ג’ונס למכריו שבהוצאת “מסדה”, ומיצי תספר עליה לקוראי העיתון שהם אני ואת ואתה, ואפילו, קשה להאמין, אולי הדה בושס, עיתונאית טלוויזיה, המגנה פה ושם את תרבות המגזינים. ההיסטוריון שיקרא את מיצי, יֵדע מה היה מבחינה עובדתית. וכשהוא יקרא את הדה בושס, הוא יֵדע מה הדה בושס חשבה על מה שהיה.

גרייס ג’ונס, הזמרת השחורה, היתה בתל אביב במשך פחות משבוע. אבל, היא לא היתה בתל אביב, כי מבחינתה ומנקודת מבטה אין תל אביב, כי מבחינתה תל אביב כמוה כאמסטרדם וזו כמוה כמילנו, וזו כמוה כדיסקוטק של הילטון־איסטנבול. כאן, בהילטון־איסטנבול, מתגוררת תרבות מערבית שלמה שגרייס ג’ונס היא חלק ממנה.

האמרגן שלה, שמסיע אותה לתל אביב, אומר לה משהו כמו, עכשיו מזג אוויר טוב שם, ההילטון שלהם הוא ההילטון של כל מקום, גם הם משלמים בדולרים, עושים רושם של ממזרים רגילים.

ואז הגברת השחומה שבתוך מעיל־המאו, המסתיר חזה קטן כהה־פטמות, זזה לתל אביב, מבלי לדעת שיואל אסתרון מחכה לה בפנים וטוביה סער בחוץ, וגודוביץ' עשה את אנדרטת הפלדה, ושסמי הירש, אחד מבעלי המקום, הוא בן אחיו של המנוח פוקה הירש. שרחץ שיניים עם שמפניה ושהחזיק במכנסיו לובסטר בטמפרטורה הנכונה.

לפני שהיא מתחילה בהופעה, כשהיא יושבת, היא מזכירה איכשהו את הזמר השחור ריי צ’ארלס, אולי בגלל המשקפיים הכהים או הצדודית. כשהיא בועטת בתופים וכו', היא מזכירה את ג’ו קוקר הטוב. כשהיא מדברת עם הקהל ומחששת אותו, היא מזכירה את טינה טרנר השחורה. כשהיא “רעה”, היא מזכירה את הכוכבת של להקת “הפלסמטיקס”. כשהיא דו־מינית, היא מזכירה את דייוויד בואי. ופה ושם את מרים מאקבה הבלתי חוזרת.

העובדה שהיא מזכירה כל כך הרבה, לא אומרת בגנותה כל כך הרבה. וזאת משום שגם קוקר מזכיר מישהו שמזכיר את טינה טרנר שלמדה משהו ממישהו שלמד משירלי בייסי. כמו באמנות וכמו בקולנוע, הכול בנוי על תקדימים, וכל אמן נושא ביצירתו תקדימים מאוזכרים. בשנות ה־60 היה פה פקק תנועה קטן מרוב אורי ליפשיצים קטנים, ובשנות ה־70 מרוב שמואל בקים קטנים.

ההופעה עצמה – ואני מתייחס להופעה השלישית, כי בראשונה נשארתי בחוץ יחד עם עוד אלף רוכשי כרטיסים ומוזמנים. אגב, לא מעט ישראלים טובים, שהגיעו באותו ערב, לבשו חזות של אנתרופולוגים. על האנתרופולוג הישראלי המצוי נאמר: ראית אותו, ראית נאד. רק אסתרון יואל הגיע בתור אסתרון יואל. נביא זעם בימי פאפו ושות'. בהופעה השלישית והאחרונה שלה כאן, גרייס ג’ונס עשתה “הנחה” לקהל ושברה קצת את הדימוי הגברי האלים שלה.

ג’ונס היא תערובת מיוחדת של פאנק, רגאיי ושירי נשמה מעובדים. הפאנק מת ברגע שהוא נולד, כמו הפופ ארט. אבל, זו כבר תעשייה ויותר מדי אנרגיה וכסף מושקעים בעסק מכדי שיניחו לו למות צעיר. ג’ונס עובדת עם מוזיקון, גוף, נוכחות, סקס, כוח, תנועה, הטקסט שלה הוא בסיסי ביותר. הטקסט (התמליל) מלווה את המוזיקה, משרת אותה, ואת ההופעה. זהו כאמור, טקסט בסיסי – “אני רוצה גבר” – המלווה מועל יד, יד בכפפות שחורות, שעון יד גברי, מעיל כמו־צבאי, נהמה, גרגור, תנועות משגל. המדים, דו־המיניות, מועל היד, התספורת המיוחדת, הם גם מאפיינים פשיסטיים. כי הם מקרינים מכניזציה ורובוטיזציה של האדם.

האמרגן של גרייס ג’ונס לא מצא אותה שרה במערה, ביער נידח, קטעים מחליל הקסם. ג’ונס היא חלק מתרבות או מתת־תרבות. והיא כבר עכשיו, בעצם, יותר זמרת מועדון לגיטימית, ופחות “תופעה חריגה”. בעוד שנה היא תעשה פרסומת ל“שאנל 5”, כמו שלורן באקל עושה למי שהיא עושה.

ההופעה השלישית שלה, בתל אביב, היתה כבר רכה ומאוד קברטית. הסקס והאלימות שלה היו בסדר גמור, אתם יודעים, בין אחת לפנות בוקר לאחת וארבעים, בלי תזמורת, עם מוזיקת רקע מוקלטת. ומי שבא ל“קולוסאום” עם אשתו, חזר הביתה עם אשתו, ומי שבא לבד, טילפן למישהו אם הוא יכול לעבור, וחצי עברו וחצי לא, כמו תמיד בתל אביב לפנות בוקר.

ג’ונס חזרה לניו יורק, ואנחנו נשארנו עם המהומות בגדה, פינוי ימית, הר הבית, רומן חדש של עמוס עוז, השופט חיים כהן המוצג כ“חריג”, ובשעה הרת גורל זו, יש ישראלים המבלים ב“קולוסאום” המפואר. אם הבנתי נכון את אסתרון, ואין סיבה שלא, אז אוי לאותה בושה, ופני הדור כפני הכלב וכו' וכו'.

הנושא, כמובן, אינו בדיוק אסתרון, אלא מה שהוא אולי מייצג. לאסתרון עצמו אולי פשוט קרה מה שקורה להרבה ישראלים, שבארון שלהם מסתתר גם דרשן־מוסרי – “הקולוסאום”, היפים והיפות וכו' שיחקו לו ליד בקלות ויצאה לו דרשת־מוסר.

תנוח דעתך, אדון יואל. “הקולוסאום” יושב בתל אביב בטבעיות גבוהה מזו של שמעון פרס במימונה. וכשיערכו כאן ערבי ראיונות, גם יוסי שריד יופיע כאן, זה מה שיש, וליש הזה קוראים “החוויה הישראלית”. גם גרייס ג’ונס וגם שרה’לה שרון הן תרבות/מוזיקה.

אתה יכול שלא לאהוב את “היפים והיפות”, אבל אם מישהו מזכיר שגודוביץ' תיכנן משהו במועדון, אז שיזכיר שהוא תיכנן את אנדרטת הפלדה. אם אתה מצלם ברקע את פנינה רוזנבלום, תן ברקע גם את אהרן אמיר, אם לא נוח לך לתת את טוביה סער.

ואם אתה מבכה את פני הדור כיוון שהוא כפני “הקולוסאום”, ומגנה במישרין או בעקיפין ציבור המבלה במועדון, מחר יגיע תורם של אלה המחזיקים חתולים סיאמיים בשעה “שעם ישראל נלחם על נפשו”. ומחר מישהו עוד ימשיך אותך ויקבע מדד חדש: מדד שכיבה במארבים.

מחר מישהו יאמר שהטלוויזיה היא הבושה שפניה כפני הדור, ויערוך לך ולחבריך ברשות השידור מבחן כישורים לפי אופי השירות הצבאי, לדוגמה – או לפי השאלה: דו יור מאמא לייק טו רגאיי (האם האמא שלך אוהבת לרקוד רגאיי).

צמרמורת, אסתרון, צמרמורת.

ואם אתה לא כתב שתפקידו לדווח, אלא ממש הוגה דעות חברתי, אז לא בחדשות. שרם עברון יראיין אותך על “הקולוסאום” כראי השעה או כבבואת הכול.

חוץ מזה אתה בסדר גמור, וגם אני בסדר גמור.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 23.7.82


רצה ה' את מעשיכם (יומן מילואים ג')

כביש, כובש, כובש־כביש הכלי פורץ אזורים ממוקשים וכאלה החשודים כממוקשים. מטהר אותם ממוקשים, חוסך כוח אדם, חוסך חיים. האזורים הממוקשים מסומנים ברצועות סרטי בידוד לבנות, הקשורות למוטות או לעצמים שבשטח וכך נוצרת מעין גדר, המזכירה קצת עירוב של שבת. הרצועות מתנופפות ברוח, מאבדות את מתיחותן, נעשות כרסתניות. הן מבודדות את החלקות הממוקשות. ואלה נעשות כתמים אוטונומיים, טבע שהוא מחוץ לטבע שבשליטת האדם באופן זמני.

אנחנו, שיירה קטנה של ארבעה מובילים, מונהגים על ידי קצין הנוהג רכב אזרחי, מובילים את הכלי ואת ארגזי המוקשים, בנסיעה אטית מאוד, בטוחה מאוד, דרך ההרים ולצד הכפרים. בשבוע השישי של המלחמה. בבטחה של מנצחים נאורים. הכביש הצר נושק לתהום. מתפתל, נוף כפרי נעלם מן העין ושב ומתגלה.

קיים קשר בין כובש לבין כביש. אם הכביש בשליטתך, את הכביש הבא, הרחב יותר והטוב יותר, אתה כבר יכול לכבוש בעצמך. ישראלי שסלל כביש, יזכיר זאת לעצמו ולזולתו עד סוף ימיו, גם אם הכביש בלבנון, האדמה נכנעת למכשירי הכבישה, לגלגלת, לטפטפת, לזפת הדו־שכבתית. הכביש לוחץ את האדמה ואדמה חולית, קצת תחוחה, נהדפת לשוליים, ותוך חודש יתערו בה חיים וצמחיית חול עלובים כמקודם. הכבישים ודרכי העפר הכבושות משנים את פני הקרקע, את התוואי, מקצרים מרחקים, מהווים אופציית תנועה נוספת. מה שלא עושה הטבע, עושה טבע האדם הישראלי.

המוקשים ארוזים בתיבות נמוכות, מוצמדות וקשורות לאורך ולרוחב רצפת המוביל. המוקשים ישנים בתיבות העץ, שמש טובה מחממת את תיבות העץ, חודש לאחר המלחמה תיבת עץ שכזו תקשט חדר של סטודנטית.

חודש אחרי אולי יופיע “ספר אהבה” נוסח עמוס אטינגר. הוא מופיע, כי יש לו קונים. והוא מופיע גם בפעם השלישית, כי היו לו קונים גם בפעם השנייה.

חודש אחרי המלחמה ייערך המִפקד הגדול – כמה בחורי ישיבות הסדר נפלו וכמה בחורי קיבוצים. לאנשי הקיבוצים מגיעה מנהיגות מוצלחת יותר. בעיתון הנמצא בקבינה של המוביל כתוב, כי ח"כ יהודה בן מאיר, סגן שר החוץ, ציין את מספר הנופלים בקרב בחורי הישיבות, השבט הדתי גאה גם על בניו הנופלים. הם מאשרים לו את קיומו.

במקום בן מאיר, בעניין זה, הייתי שותק. אבל אני לא בן מאיר. רק בן מאיר הוא בן מאיר.

נהגי המובילים, שהם מעין משאיות ענק גבוהות, הם, הפעם, אזרחים הצמודים לרכבם. המוביל הוא להם מעין בית. תא הנהג, הנחלק לשניים, הממוזג, יושב גבוה על הכביש, תא קסום, ללא חרטום, מראות צד גדולות, הכביש נבלע במהירות מתחת לתא. התנאים הפיזיים מכתיבים לנהג את הרמה בה הוא מתקיים. התנאים הפיזיים הם המרחק, המטען, הדרכים, גודל השיירה, התנועה בדרכים, מזג האוויר. יום, לילה, צהריים, ערב. מי שמוביל מוקשים, עצביו מגורים במידה שונה מזו של מוביל מזון. השיחה הנמשכת שלוש־ארבע שעות נסיעה מתנהלת בישראלית החדשה: צא מזה, ח’פף, מה בראש שלי, אכלנו אותה.

בכל חנייה הוא קופץ, בועט בצמיגים, מקשיב לצמיגים, בודק את מתיחות הכבלים הקושרים את המטען, נעמד על שולי הכביש, מפיח להנאתו, נותן שתן, קצת מתעמל, מגלגל את הגופייה לגובה החזה, פותח את מכנסיו, מניח לרוח להיטיב עם בטנו ועם חלציו, לעתים חופן את מבושיו, מרווח.

אתה רואה רק את עצמך דברים שרואים משם לא רואים מכאן. דברים שרואים מתל אביב לא רואים ממחנה של גדוד צמ"ח של חיל הנדסה.

לא צריך להיהרג במלחמה כדי להתנגד לה. לא צריך לשכב חודש וחצי באוהל, כדי לתמוך במלחמה. אפשר להתנגד או לתמוך גם מתל אביב. לא כל מי שיושב בתל אביב הוא פדלאה. וגם לפדלאות יש זכות דיבור. 85 אחוז מאיתנו פדלאות.

המלחמה אינה מורכבת רק ממהלכי המלחמה, אלא גם מנקודות המוצא והסיום שלה. את הנקודות האלה מסוגלים להבין ולנתח גם עיתונאים היושבים בבית סוקולוב. לא כל עיתונאי היושב בבית סוקולוב הוא הממוצע של יושבי המקום.

זאב שיף, פרשן צבאי, לא צריך להיות נהג מוביל רק כדי שדעתו תישמע. אמיר אורן, פרשן צבאי, יכול לטעון שהמח“ט גבע הוא הגב ולא הסכין בגב, מבלי לשכב במארבים של אדמות זחלה. אבשלום קור, בדחן מקומי, לא צריך לקפוא בג’בל־ברוק, רק כדי שגלי צה”ל ישדרו אותו.

מן המחנה של גדוד צמ"ח לא רואים דבר. מכאן אתה רואה רק את עצמך, את התנועה שלך. מפקד הסוללה רואה רק את אנשיו ואת סביבתו. את התמונה הכוללת רואים רפול ושרון.

מתל אביב מיטיבים לראות מאשר מפלוגת הנדסה הממוקמת אי־שם. אהוד יערי מספר לאמא שלי דברים שאיני יודע, תומרקין, אמן תל אביבי, שהנציח את מלחמת יום כיפור, ידע אז יותר מכפי שידעו חיילי הנדסה ימית שישבו על התעלה. עובדה, באחת החופשות אז, נפגשנו באקראי והוא הסביר מה קורה איך ואיפה.

בינתיים, התחלפו הגנרלים, ולאלה החדשים לא היה אותו חפץ בתומרקין.

מה שאתה כן יודע הוא שישנם דברים שאותם אתה רואה בפעם האחרונה ברגע שאתה רואה אותם בפעם הראשונה. הדחפורים ישנו את פני הגבעה. רוחב הכביש ישתנה, קשר העין יוגדל, בין העצים יימתחו קווים, מישורת כבושה תהדוף את הצמחייה, השמן והדלק הנפלטים מכלי העבודה ישנו את צבעוניות הקרקע, שלטי דרכים הכתובים עברית יעשו את הנוף ישראלי יותר.

החנטריש שלי הוא לא החנטריש שלך אלי ישראלי, השדרן של גלי צה"ל, הוא חברמן. האוויר מלא חברמנים. “לעלות לאוויר” פירושו לעלות לשידור. האוויר כאן, בשעות הבטלה, מלא רדיו, צריך להיות חברמן בשביל להבין את החברמנים, בשביל לתפוס איתם ראש, בשביל לצהול, לקרטע, לצרוח.

להלן רשימה חלקית של אלה שאינם מסוגלים ליהנות מהחברמנים: עולים חדשים, דתיים אמיתיים, לא תל אביבים וכאלה שפשוט אף פעם לא היו מהחבר’ה.

הם פשוט היו כאן בארץ כשהחבר’ה התגבשו למה שהם, אבל משום־מה אף פעם לא היו חלק מהחבר’ה. קשה להאמין, אבל החנטריש הנמוך של החבר’ה הוא פשוט לא החנטריש של כולם.

וכשאתה רואה את יורם טהרלב, משורר, נדפק ומסתבך בחמשיר לכבוד משחתת, אתה לא מבין מדוע הוא לא אמר להם שיעזבו אותו.

חלק מהשיכורים האלה מגיעים לכאן בשידור ממציאות אחרת. מישהו רוצה להצחיק אותך, מישהו רוצה שהמכונה הזו גם תחייך. ייתכן שמישהו גם רוצה שתיזכר בבית, אבל החברמן הוא לא הבית שלי.

הרדיו משתלט על האוהל או על נקודת הקשר. המלל של השדרנים ממלא את החלל, מציף אותו, נמרח על הרצפה, מכסה את התקרה. מוזיקה אירוויזיונית עקרה, נוטה לדביליות קלה, נתקעת באוזניים.

בערב שבת, מן הטלוויזיה הצבעונית, רכושו הפרטי של יגאל צופיוף, הקבועה בקשר, יוצא הרב שמואל אבידור־הכהן. רבע שעה של שמן זית זך, עם זמר או זמרת. בארצות הברית המטיפים של יום ראשון קונים בכסף את זמן השידור הטלוויזיוני שלהם.

מה אמר ה': שלם במזומן עבור ה“מספר” שלך.

המסך הכחלחל מביא את הבית למחנה. מישהו, בשעת בטלה, רואה תוכניות ילדים באור היום המבהיר את המסך, איים אבודים, מאורעות נפלאים.

מישהו מכיר את כרמית גיא, קריינית חדשות. אני מכיר את כרמית גיא, הוא אומר, היא לגמרי שונה ממה שהיא נראית. איך היא נראית, מישהו שואל אותו, וההוא אומר, בטלוויזיה כולם שונים מהחיים. השידורים מסתיימים, המכשיר עדיין דולק, הריצודים מתחילים, עוברים לרדיו, חבורה ירושלמית דנה בשאלה כגון האם יש סימטריה בין הטוב לבין הרע.

אין סימטריה, רבותי, הרע תמיד יהיה רע יותר מן הטוב הטוב ביותר.

שעה בצומת סיל האוהל של המשטרה הצבאית בצומת סיל הוא משולש מדויק ומתוח. כביש אחד מוביל לשטח עצמו, ממנו מיתמרים עכשיו עמודי ופטריות עשן ונשמעים הדים, שחלקם עמומים ושחלקם חדים, העמומים נשמעים כחבטה שטוחה והחדים כצווחה. כביש אחד מיועד ללבנונים, למרצדסים המפורסמים.

הצומת מוכה שמש, נוזלי ביוב מסמנים בו דרך, כביש אחד מוביל להר ואין כובשים את ההר אלא אם כן יש קונצנזוס במורד. כנראה, למרות הכול, שיש קונצנזוס, אם ח"כ רבין, מוח אנליטי, מציע, על פי העיתונות, להדק את מצור המים.

מי זוכר היום את מהר חזק ובאופן אלגנטי ואת מוח אנליטי ואת גורודיש־ברזל, כפי שהיו אז, כפי שהיו אז החבר’ה שהם פאר החבר’ה. שהם האנחנו האמיתי והיחידי, שלעומתם מנחם בגין הוא הגולה ורפול הוא חייל מקצועי עמום.

האיש הזה, מוח אנליטי, חי טוב בסקרי דעת הקהל. שמעון פרס חי רע בסקרי דעת הקהל. כי הוא הממוצע של יוסי שריד ושל רענן נעים. כי החיוך שלו מורכב מאליהו שפייזר והחליפה שלו מאבא אבן. ואילו רבין הוא מעין סוכן עצמאי, פרי אייג’נט, מין קיסינג’ר מתוצרת מקומית.

הממוצע של שריד ושל נעים הוא בדיחה אזרחית. סוכן עצמאי הוא החלום הישראלי.

גורודיש נמצא עכשיו באפריקה, בקינשאסה או איפשהו, הופך יהלומים. מה יש בצומת סיל מוכה השמש, החולי, המרוסק הזה שמזכיר את גורודיש. את גורודיש החשוף בצריח, הברזל פרי ההילולים של החלום בדבר הישראלי החדש, בדבר הגזע הגזעי הישראלי החדש. בדבר ה“אנחנו” המוצק והבלעדי לנו – הנמצא עכשיו אולי באפריקה כורה יהלומים, בחסות קיסר־פלסטיק פיאודלי, מפעיל את גאוניות הגזע הישראלי החדש, משחיל את הגאוניות הזו לאדמת היהלומים האפריקנית הזו, מתרומם והנה החשוף־בצריף הוא עוד איש עסקים יהודי כמו שיהודי יהודי.

הטנקים מזכירים את גורודיש.

גורודיש מזכיר את חיים בר־לב.

בר־לב מזכיר את העובדה שבמשך עשרים וחמש שנה אנחנו, החברה הישראלית, היינו חומר הגלם של החוויות של משה דיין, ושעכשיו אנחנו חומר הגלם של אריק שרון.

צהריים בצומת סיל. מן הרדיו יוצא שיר שמילותיו הן: על חמור לבן הוא קרב ובא ובפיו בשורה טובה.

אולי הגברת הזאת שרה על המשיח.

התועבות הקטנות האלה, המושרות האלה, הן ההמנון של צומת סיל, עכשיו בצהריים, על חמור לבן הוא קרב ובא בנעימה מתחנחנת. בנטיית גרון, בעצימת עיניים קלה, בחזה מודגש, ברגליים נאות היוצאות משמלת הופעה – ובפיו בשורה טובה. כיאה למשיח הגזור על פי התודעה היהודית שניצוקה בישראל מתערובת של חשופים־בצריח והרבי מלובביץ' – ובפיו בשורה טובה: רצה ה' את מעשיכם.

קצין צעיר, שיצא מאחורי קיר, רץ לעבר אוהל משולש וקורא לתוכו, יש פה חוקר שבויים?! לא, אין פה. הוא לא דובר ערבית. הסוציאליסטים הישראלים, ששלטו כאן בחינוך, לימדו אותו על ימת־צ’אד ועל רמת־טיבט, אבל לא ערבית.

השבוי יושב על הרצפה, שעון על הקיר, בד מכסה את עיניו, הוא אינו מעורר רחמים ואין בי הרצון ליפול על צווארו ולקרוא, הושט ידך, יא אחמד, הוא עובדה אחת מתוך מאות העובדות המרנינות הרגע את צומת סיל.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 13.8.82


הסיפור הזה אף פעם לא ייגמר

המתאגרף גסס על הזירה מול המצלמות, אבל המצפון של הטלוויזיה צריך להספיק לכל אמריקני יש בעיה עם הזקנים. הם לא רוצים למות. הם תמיד רוצים עוד ירייה אחת. ואז, לפעמים, אחרי שנותנים להם עוד ירייה אחת, צריך להוציא אותם עם אלונקה, ואז יש צעקות ומצפון רע. ותמיד יימצא זה שידרוש ועדת חקירה. המתאגרפים הזקנים לא יכולים להתנהג אחרת מכפי שהם מתנהגים, הם רוצים לחיות, האִגרוף הוא חייהם, הם ממשיכים לבוא, גם כשהם כבר בני שלושים ושש או ארבעים. שרירי העורף שלהם איבדו את הגמישות, וכאשר הראש נחבט, לא תמיד הוא בדיוק חוזר למקומו. ואז, השופט, המאמן והרופא מצווים לפנות אותם מן המקום. המבט הבוהה של הזקן המוכה נדבק לך לזיכרון, וקשה, לאחר מכן, לגרד אותו מן הזיכרון. גלגל העין מתהפך ואתה, לפעמים, רואה עיניים לבנות. האנשים שבפינה של הזקן מבועתים מן האפשרות שהוא מת להם בידיים. המתים האלה מוציאים לעסק שם רע. האִגרוף, היום, הוא אחד הענפים העסוקים ביותר בספורט האמריקני. הזקנים האלה לא מתים. הם מתאיידים. מחר, אחד מהם ממש ימות, ואז יהיה ממש שמח. צד אחד יגיד, תן לזקן את הזכות להתקפל מכאן בדרך שלו, צד אחר יגיד, הם כבר סנילים, ואנחנו, החברה, צריכים להגן עליהם מעצמם.

עד שהזקן ימות, או יותר נכון עד שהזקן־השנתי ימות, הצעירים כמעט מתים כאן. במחצית חודש נובמבר 82', הועלתה הצעה להקפיא למחצית השנה את האִגרוף האמריקני. לא רציני. אי אפשר להקפיא אותו גם לשעה. רשתות הטלוויזיה השונות יהיו נגד, האִגרוף, והספורט בכלל, הוא נכס שלהן. המצפון של הטלוויזיה צריך להספיק לכל אמריקני ממוצע.

המתים האלה מוציאים לעסק שם רע… רשתות הטלוויזיה יהיו נגד הכול קרה בנובמבר 82‘. גם הזקנים לא זוכרים נובמבר שכזה. הצעירים הלכו למות בנובמבר 82’, כשהם מברכים את הטלוויזיה.

בנובמבר 82', שוגר ריי ליאונרד הודיע שהוא פורש. ריי מנציני חבט מתאגרף קוריאני, שנפגע במוחו. ארון פריור מוטט את אלכסיס ארגיליו, שאיבד את ההכרה ונזקק במקום לעירוי חמצן. איוב קאיולה, כשהוא כמעט מחוסר הכרה, לא עלה לסיבוב התשיעי. ליאון ספינקס חזר לזירה בקרב עם ג’סי ברנט, 36. גרי קוני מבקש קרב חוזר עם לארי הולמס, אלוף העולם במשקל כבד. גם מרווין הגלר הראה משהו החודש.

השמות האלה, שחלקם אומרים מעט מאוד לישראלי, אומרים לא מעט לאמריקני. שוגר ריי ליאונרד, השם הזה, אומר לאמריקני כבוד וכסף. כשהאמריקני רואה שיניים לבנות ומלאות, הוא רואה כסף, כי רק למי שיש כסף יש שיניים לבנות ומלאות. כשהוא רואה צעיר שחור, 25, נחמד, דברן טוב, חליפה שלושה חלקים, ממלא את המסך בתוכנית החדשות, הוא יודע שהוא רואה שחור שהצליח, כלומר כזה שהרוויח את הסימפתיה של הלבנים.

השחור שמילא את המסך בנובמבר 82', היה שוגר (“מותק”) ריי ליאונרד. הוא הודיע לאמריקה שהוא לא חוזר לזירה. הסרט “רוקי 4” עדיין לא הוסרט, אבל ההודעה של ליאונרד היתה כבר “רוקי 5”.

“רוקי” היא סדרת סרטים על חייו של נער פרוורים, עבריין בכוח, שמוצא את גאולתו באִגרוף. גיבור הסדרה הוא סילווסטר סטאלונה, שחקן בינוני שסוחט את הבננה שלו עד הסוף. כשהוא גמר לסחוט את רוקי, הוא נהיה ותיק וייטנאם שלא מוצא את מקומו בחברה וכו' וכו', בסרט פעולה (“פירסט בלאד”) לא רע, דרמטי, טוב ליומיות.

סטאלונה, בעקבות “רוקי”, נעשה אזרח כבוד גם בעולם האִגרוף, רואים אותו בכל מקום בו רואים את אלופי האִגרוף האמיתיים. לא מעט ילדים חושבים ש“רוקי” היה סרט תיעודי. לא מעט חושבים שקיסינג’ר עדיין בבית הלבן. לא מעט דרומיים מאמינים שההומואים זוממים להרעיל את ארצ’י בנקר.

סילווסטר סטאלונה נראה מרוצה מעצמו. הוא אלוף העולם היחיד שיכול להרשות לקיבה שלו סטייק של חצי ק"ג עשר דקות לפני ההקרנה. האחרים, המקצועיים, מרוקנים את הקיבה שש שעות לפני הקרב.

כך או כך, סטאלונה מוסיף לאִגרוף האמריקני את הבלוף ואת השואו. תחשבו על סטאלונה כמו על שלמה בר (“הברירה הטבעית”). אלא שסטאלונה נהיה גם אילנית, והוא שר את שיר הפתיחה לליביתרום.

דרך אגב, המודעות כאן אומרות ש“הברירה הטבעית” מופיעה בני יורק, נכון לנובמבר. לט מיי פיפל גו. מני פאר, נעמי שמר, יוסי בנאי והשר־לשעבר ברמן, הופיעו כאן בערב ראיונות. נא באוזן, היה מלא. לא הייתי, אבל אני יודע שהיה יופי, אנשים, שתיחנקו, פשוט נהנו מזה. היו בארץ ירידות על מני פאר. ואם אתה צריך לתפוס צד בעדו או נגדו, אתה קודם כול צריך להסכים שבכלל יש בעיה. אין בעיה, הוא אמן. הוא לא הדגלן הלאומי. מי שלא יסכים שהוא אמן, יסכים שהוא בדרן. אתה יודע מה, אתה אמן, באמת אמן, והוא סתם בדרן, בסדר? נרגעת?

שוגר ריי ליאונרד הוא המתאגרף האמריקני המרתק ביותר מאז מוחמד עלי. שמש הטלוויזיה זורחת עליו במלוא עוזה. מה שחי מחוץ לטלוויזיה, חי ללא חמצן, כך שהוא אולי בעצם מת. מבחינה טכנית, יש אִגרוף גם מחוץ לטלוויזיה. מבחינה מהותית, כל האִגרוף האמריקני שואף למוקד אחד והוא הטלוויזיה.

הנער המבקש לחיות על כפפותיו, מבקש למלא את המסך. כבדו את הנער הזה.

שמש הטלוויזיה זורחת על שוגר ריי ליאונרד גם כשהוא מחוץ לזירה, לא מתאגרף. הוא נעשה מין מתאגרף־על. מי שהיה כאן נשיא או מושל, ממשיך להיקרא נשיא או מושל. התואר הולך איתו מעבר לפרק הזמן של המשרה. שוגר ריי הוא והוא יהיה האלוף תמיד. הוא נושא מרתק. הכול אוהבים לכתוב עליו, הוא “נכתב” בקלות. כתבתי עליו במוסף זה, במשך השנים, לפחות כתבה אחת. אמריקה אוהבת לאהוב אותו. האִגרוף אינו מתנהל בחצר האחורית של החיים האמריקניים. למעשה, האִגרוף אף פעם לא היה שם.

שוגר ריי עשה 40 (ארבעים) מיליון דולר, במשך חמש שנות אִגרוף מקצועי. הוא בחור פיקח ולכן הכסף הזה רק מצמיח כסף נוסף.

את רוב הכסף הוא עשה בזירה עצמה. ככל שהמוניטין שלו גדל, כך גדלו חוזי הקרבות שלו, כך החברות הגדולות שילמו יותר כסף, כך רשתות הטלוויזיה שילמו יותר עבור הזכויות, כך האמריקנים היו מוכנים להסתכן יותר.

כשאתה רואה על הזירה את שני המתאגרפים הבודדים, אתה רואה גם חרדה אנושית וגם תעשייה. זו עסקת חבילה אנושית ותעשייתית. כל אחד מן המתאגרפים מפרנס מאמנים, אמרגנים, עוזרים, טפילים, שומרי ראש, בעלי אולמות, סוכני פרסום, עיתונאי ספורט, סוכני הימורים, התאחדויות ספורט, צלמים, ציירי כרזות, מוכרי נקניקיות ועוד. הטלוויזיה חוגגת את הקרבות הגדולים. יצרני בירה, מכוניות, מכונות גילוח, קונים זמן פרסומת בין הסיבובים וכן במהלך השידור קודם ולאחר הקרב.

כשמוחמד עלי פרש מן הזירה, מוכר הנקניקיות בכה. הוא בכה על מר גורלו. הוא מכר נקניקיות כל זמן שהיה אִגרוף. עם פרישתו של מוחמד עלי, היה חשש שהאִגרוף ימות. הוא לא מת. השיטה כאן חזקה ומתוחכמת והיא דואגת שהמצוקה האנושית תצמיח מתאגרפים חדשים.

ברגע שהם צומחים, ברגע שהראש שלהם מתבלט מתוך ההמון המתאגרף, כלומר ברגע שאפשר להבחין בהם – השיטה והטלוויזיה מטפחות אותם עד לערב הגדול של הקרב הגדול.

מוכר הנקניקיות חייב את חייו לטלוויזיה. באצטדיון פוטבול אמריקני גדול, בעונת המשחקים, מסתובבות אלף משפחות המתקיימות מן הפוטבול. שביתת הפוטבול מחסלת אותם כלכלית, כלומר פיזית, כלומר אנושית.

השכר הממוצע לעונה של שחקן פוטבול הוא מאה אלף דולר. הכוכבים מגיעים למיליון. הספורט האמריקני הוא חלק מעסקי השעשועים. שביתת הפוטבול מגבירה את הילודה. כשאתה לא מול המסך, בסוף השבוע, אתה עם אשתך. היא אומרת מה מי מו, אבל אתה שם, כי עכשיו היא הצעצוע השני הכי טוב שבסביבה.

כשמישהו מרוויח מיליון דולר לעונה בעזרת הכישרון שלו, במו ידיו, זה סימן שמישהו אחר היה מוכן לשלם את זה, וזה סימן שהמישהו הזה עוד מתכוון להרוויח.

מיליון דולר הם משהו מכובד ומכבד. מיליון דולר עשו את ברברה וולטרס, שדרנית טלוויזיה, למה שהיא. גם אנואר סאדאת, שרואיין על ידי וולטרס, ידע שהיא מקבלת מיליון. אנחנו משלמים מיליון, כי אנחנו יכולים לשלם מיליון. אנחנו יכולים, כי יש לנו. יש לנו, כי אנחנו הרשת הטובה.

וולטרס נעשתה מעין סמל, אולי מטאפורה. אנשים רצו לראות את האישה הזאת. שוגר ריי ליאונרד קיבל עשרה מיליון דולר לקרב הגדול. אנשים רצו לראות את הבחור הנראה כמו עשרה מיליון. יצרני הבירה והמכוניות רצו שיראו אותם, כשרואים את ליאונרד, וקנו זמן פרסומת.

רוב הפרסומות, בשידורי הספורט, הן של מוצרים גבריים: בירה, מכשירי גילוח, בגדי ספורט. כשהסיבובים מסתיימים, באותה שנייה, המסך מתמלא בסרטון פרסומת. לאחר הקרב אתה מזמין בירה־מילר. הפרסומת לבירה זו עובדת גם על סיסמה: מילר־טיים (זמן־מילר, הפסקת־מילר). הסיסמה נכנסה לשפה האמריקנית כביטוי. באחדים מסרטוני הפרסומת מככבים אלופי ספורט פעילים או לשעבר. גריי קוני, מתאגרף כבד, מככב עם אמו בפרסומת של נורלקו, מכונת גילוח. סרטון פשוט ויעיל: מה שטוב לגריי קוני, חייב להספיק לך.

בפנתיאון האמריקני, שוגר ריי ליאונרד לא מוצב רחוק מדי מברברה וולטרס. התרבות הפופולרית מוחקת את הדירוג הערכי. התקשורת הפופולרית היא התבנית של התרבות הפופולרית, ולכן נערה מבוגרת, ששמה פנינה רוזנבלום, מקבלת “שטח” שווה לזה של האדמו“ר מלובביץ'. אגב, לדעתי, המרחק בין ליאונרד לבין וולטרס אינו כמרחק בין הנ”ל.

הקוריאני הזה גוסס? אף פעם לא היה פשוט להיות קוריאני באמריקה עכשיו, בשעה ששורות אלו נכתבות, אישה קוריאנית נוסעת לארצות הברית. הבן שלה גוסס. הרופאים קבעו שהוא חי רק באופן טכני. מחר ינתקו אותו מן המכשיר והוא ימות. הוא מת ימים אחדים קודם לכן בזירה, בסיבוב הארבעה־עשר, בקרב עם ריי (“בום בום”) מנציני. לקוריאני יש שם: דוק קו קים. מנציני בכה כששמע שהנוק־אאוט הרס את המוח של הקוריאני. אנשים טובים טוענים שצריך לבדוק מחדש את העסק הזה ששמו אִגרוף. אין מה לבדוק, הכול ברור. מנציני והקוריאני עלו לזירה עם אותה מטרה, כששניהם צעירים, בכושר, שפויים, משקל שווה. איש מהם לא עלה בשביל לרצוח. המקרה של הקוריאני מוכיח רק שמקרה כזה אכן קרה. הקוריאני נפל על חרבו. אל תבכי, קוריאה. בסיבוב הארבעה־עשר, עם פתיחת הסיבוב, מנציני לכד את הקוריאני בסדרה קצרה של מכות בראש ובפנים. הקוריאני ביקש להיאחז בחבלים והתמוטט.

במשך אותו שבוע, הטלוויזיה תקרין ללא הרף את ההתמוטטות. ההקרנה הבלתי פוסקת הזו, שותלת בזיכרונך את תצלום הקוריאני, והוא מצטרף לתצלומים אחרים, לזה של הקצין היורה בשבוי וייטנאמי, לזה של טבוחי הכומר ג’ונס, ולתצלומים נוספים.

יש הסבר פסיכולוגי לעובדה שאתה מרוצה מכך שראית את השידור החי של התמוטטות הקוריאני, ולא את השידור החוזר. היית שם כשזה קרה.

שוגר ריי ליאונרד נותח לפני כמחצית השנה בעינו, שנפגעה באחד הקרבות. מאז הוא מחזיק אותם במתח. פורש מן הזירה או לא פורש. בנובמבר 82' הוא הודיע: פורש לצמיתות!

הוא עשה את זה עם סגנון, הודעת הפרישה נמסרה בטקס גרנדיוזי, בנוכחות 9,000 (תשעת אלפים) צופים, קוני כרטיסים, בחסות הטלוויזיה. לא כולם מאמינים לו. העיתונות כיסתה את ההודעה מכל הכיוונים. גם ה“ניו יורק פוסט”, ההודעה הופיעה בעמוד הראשון.

שוגר ריי ויתר על 15 מיליון דולר, שהוצעו לו תמורת קרב אליפות עם ארון פריור, שניצח בקרב ענק את אלכסיס ארגיליו, שנזקק בסוף הקרב לעירוי חמצן, ושלא היה רחוק מגורלו המר של הקוריאני. שוגר ריי, לפי שעה, ויתר על ה־15 מיליון. הוא יצבור אותם באמצעות סרטוני פרסומת והענקת חסויות מסחריות. עוד תזכו להריח בושם ליאונרד לגברים. אנשים ירצו לראות את הסרטון של השחור שוויתר על 15 מיליון. גם הלבנים, המרגישים שעם כל ליאונרד כזה אמריקה בורחת להם מן הידיים, ירצו לראות אותו.

בינתיים, הוא מככב כפרשן אִגרוף טלוויזיוני. הוא דברן לא רע, אפילו טוב. גם גרי קוני מככב כפרשן, אבל הוא עדיין נראה כמו הסטאנט־מן של סטאלונה.

מה זה דברן טוב? יש בחיים סוגי שפה שונים. אחד מהם הוא שפת הספורט הטלוויזיונית.

ליאונרד, איש עסקים מתפתח, מבין שהוא צריך לשבח את שני המתחרים. אחרת, הצופה בבית יחשוד שרשת הטלוויזיה מוכרת לו סחורה פגומה. הטלוויזיה היא הבית, וליאונרד משחק לפי חוקי הבית.

שפת הספורט היא קצרה ועניינית, בתחום האִגרוף, והיא אינה מתבלה. מילים ומושגים – הרסני, אומץ, פנטסטי, גדול, כישרון, עתיד, סבולת או מופת – לעולם לא יצאו מן המחזור. יש מחזור אחד, רק הסאקרים מתחלפים.

ליאונרד יודע ששותפיו לשידור ישתדלו להשוות בינו לבין המתאגרפים. הוא משתף פעולה, והוא עושה זאת בחן מסחרי עדיין לא פגום. שותפיו עושים זאת כי הם רוצים להזכיר לצופה שהפרשן שלהם הוא אלוף, האלוף.

כשאתה מבין שהכול צריכים להתפרנס, אתה לא מתרגז.

שוגר (“מותק”) ליאונרד פיתח גם תכונה שהייתי קורא לה “אחריות”, במירכאות כמובן. בתוך הפרשנות1 שלו הוא משלב דאגה לצעירים, דאגה לתרבות האִגרוף. מותק. בעלי הבית של הטלוויזיה לא צריכים להאכיל אותו דבש. הוא נוטף ומטפטף.

ארון פריור, המתחרה הפוטנציאלי שלו, תמיד יהיה הבחור הרע. ליאונרד תמיד יהיה הבחור הטוב. הצופה יודע שאלה סטריאוטיפים שחוקים, אבל הוא אוהב את ליאונרד ולא את פריור. הצופה קולט את הסטריאוטיפים באינספור שעות טלוויזיה, עיתונים, רדיו.

עכשיו 4:00 לפנות בוקר, והרדיו שלי משמיע פרשנויות של ליאונרד ושל פלויד פטרסון, אלוף לשעבר, על פרשת הקוריאני. אני מסובב תחנה ושומע את צבי אל־פלג מתווכח באנגלית עם מישהו שהשווה בין ממשלת ישראל לבין היטלר, כשהרקע הוא מלחמת לבנון. המנחה קורא לאל־פלג “קולונל” ומוריד לו על ידי כך נקודות בפתיחה. אל־פלג, שהיה מפקד יחידת שיקום האזרחים בלבנון, כמעט מוצא עצמו דובר הממשלה. מה הוא עושה שם בארבע לפנות בוקר? יהודי, בחושך תבוא ובחושך תצא. מי שומע אותו? יש מי ששומע. העסק פתוח כאן 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כל זמן שיש תשדירי פרסומת. יש פרסומת, מישהו מתחנן שתקנה ממנו את מכונות הכתיבה העבריות והבולגריות והסיניות שלו.

השמות הגדולים היום הם שוגר ליאונרד, לארי הולמס, ריי מנציני, ארון פריור, אלכסיס ארגיליו, מרווין הגלר, תומאס הרנס, ליאור ספינקס, גרי קוני, איש מהם אינו מוחמד עלי. דרך אגב, מוחמד עלי הפסיק לזמן־מה לכייס תשומת לב ציבורית. הוא בן ארבעים ואחת, סוחב עשרים ק"ג מיותרים, הוא עוסק במה שהוא קורא צדקה. איש מהם אינו מוחמד עלי. גם לא שוגר ליאונרד, שהוא רק הכי טוב בין הליאונרדים. שוגר עשה הכול עם סגנון טוב, ועבר יפה את כל תהליכי הלגיטימציה – מעוד מתאגרף שחור, לאישיות כלל־לאומית. מוחמד עלי עקף את תהליך הלגיטימציה, ורק לאחר מכן קיבל אותה רטרואקטיבית.

פעם, האִגרוף נחלק לשישה משקלים, מנוצה עד כבד. היום יש ארבעה־עשר משקלים. זה טוב לעסקים. הקוריאני הגוסס התחרה במשקל קל. העיתונים מספרים שהיתה לו הצלחה באירופה. הכול חייבים לפאר את הקוריאני, כדי להתרחק כמה שאפשר מרצח פשוט.

עכשיו 4:10 בבוקר, מראיינים את מוחמד עלי. מבקשים תגובה על פרשת הקוריאני. מוחמד עלי, בכובד ראש של סוכן המכירות הראשי של פצצות הנפלם, אומר, זה אף פעם לא היה פשוט להיות קוריאני באמריקה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 31.12.82


כולם היו בניו של נון־סטופ

דאלאס, ארצ’י בנקר ועשרים וארבע שעות של חדשות רצות, עושות את הטלוויזיה האמריקנית למונגולואידית הערה אישית. הטלוויזיה שלי פתוחה כאן עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלושים יום בחודש, שישים שניות בדקה, נון־סטופ. לפעמים היא מקור האור היחיד בדירה. היא עובדת גם כשאני ישן, לא בדירה, עם הגב אליה. אני רוצה אותה עובדת כשאני חוזר לדירה, וכשאני יוצא מהדירה. היא עובדת עלי, ואני רוצה שהיא תעבוד גם כשאני לא לידה. היא הדופק שלי. והיא הדופק שדופק אותך.

יש לי טלוויזיית בבל, כך שיש לי גישה לשלושים ושש תחנות שונות, תמורת 40 דולר לחודש, שאותם אני משלם באהבה. יש לי גם רדיו וגם הוא עובד נון־סטופ, כי בשביל זה יש לי אותו. יש לי גם שלושה עיתונים יומיים וחמישה שבועונים ושישה ירחונים, שעליהם אני עובר מקצה לקצה וגם קורא. אני חושב שזה סוג מסוים של קונספט, וגם של תענוג, שהוא אולי אפילו תענוז.

יש לי קופסת מתגים, הדומה למכונת כתיבה קטנה, ועליה אני מתקתק תחנות ועובר מתחנה לתחנה, בשבוע הבא, אני מכניס טלוויזיה לשירותים. קופסת המתגים עשויה פלסטיק, וזה קצת פוגע ברגישות האסתטית שלי, היא היתה צריכה להיות עשויה עץ־תיק. קופסת המתגים קשורה לחוט ארוך, וכך אני מסתובב איתה בדירה ומחליף תחנות גם כשאני בשירותים שעדיין אין בהם טלוויזיה. תמיד פתוח, תמיד בטוח.

אמריקה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, גם בימי אבל ומועד, כי הקדושה עצמה נמצאת ברעיון ששמו נון־סטופ (תמיד, ללא הפסקה). נון־סטופ מייצג את ההשגחה האלוהית. זה לא נכון שאנחנו לבד. אנחנו לא לבד. הנון־סטופ נמצא איתנו, בתוכנו, מטעמנו. הטלוויזיה האמריקנית, שערוציה השונים משדרים עשרים וארבע שעות ביממה, היא אחד המייצגים של רעיון הנון־סטופ, שהוא רעיון דתי, הנראה כרעיון חילוני. כל זמן שזה פתוח, זה בטוח שהוא פתוח. זה עדיין לא מונגולואידי.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 25.2.83


אנשים נולד מת

הזכויות על השם “אנשים” היו של אוהד זמורה, מו“ל פרטי ועורך “דבר השבוע”, שבועון העיתון “דבר”. זמורה, אלגנטי כדרכו, ויתר ל”מוניטין" על השם. הוא ליווה את הוויתור בברכות חמות ובאזהרה מפני הוצאת שבועון־חברה ישראלי העשוי במתכונת ה“פיפל” האמריקני. “מוניטין”, בפועל פחות בטוח בעצמו מכפי שביקש להידמות, שלח לזמורה בקבוק ויסקי. ג’יי אנד בי, לא שיוואס, לא היה צורך להגזים. לאחר כשנתיים, זמורה לקח את השם “מבט ספורט”, מבלי לשלוח ויסקי ליורם ארבל, והוציא יחד עם האחים הורביץ, ועם רמי רוטהולץ, סופר ספורט מחונן, את ירחון הספורט הישראלי המצדיק התייחסות ממשית. קודם הופעת “מבט ספורט”, תרמתי אזהרות טובות לזמורה ולשותפו אשר ביתן, שעיקרן לתת למישהו אחר לשבור ראש במו"לות ספורט.

הזכויות על השם היו אולי הדבר האחרון שהדאיג את “מוניטין”. אנשים מרכזיים ב“ידיעות אחרונות”, שהוא הבעלים של “לאשה”, טענו שהם יודעים בבירור ששם השבועון המתוכנן הִנו נשים, ולא אנשים. לכל היותר, טען אחד, האות אלף באנשים תהיה רפויה, כך שהרושם יהיה: נשים, בכל מקרה. העובדה ש“ידיעות אחרונות” התעניין ב“אנשים” אינה מעידה על דרמטיות מיוחדת במינה. הם מתעניינים גם במספרי התפוצה של התנ“ך. נכון לומר שהיה יסוד לסברה ש”אנשים" עשוי להתחרות ב“לאשה”. על האפשרות שהוא יתחרה ב“מוניטין” עצמו, עמדנו מיד עם הדפסת הניסיון הראשונה.

“אנשים” לא התחרה ב“לאשה”, המוכר כיום כשבעים וחמישה אלף עותקים, בשבוע, במכירה יציבה. גם לא ב“העולם הזה”, גם לא ב“להיטון”. ייתכן ש“אנשים” מת עוד בשעה שנהגה. כלומר, נולד מת. צר לי עד מאוד להשתמש בשפה כה ברוטלית – וזאת, גם משום שהייתי חתום עליו, כעורך ראשי, במשך חודשים, מתחת לעורך רינו צרור, ששיקע בו זמן, נשמה ועצבים. אלה אולי יניבו פרי עגול בעיתון “חדשות” המתוכנן, שרינו צרור אחד מעורכיו המרכזיים. עמוס שוקן, המו“ל של “חדשות”, ראה ב”אנשים“־של־צרור מה שלא ראה בו זולתו: מהירות, קוצר נשימה מתואם, קרבה מפותחת ומודעת לעצמה למושג החמקמק ששמו הרחוב. קשה לי לומר דברים של טעם על תקופת עריכתו של יגאל גלאי, וזאת משום שלא ראיתי ברציפות את השבועון, בשל שהייה ממושכת בחו”ל. יגאל גלאי לא סגר את “אנשים”. הזמן סגר את “אנשים”. גלאי ניסה לעשות שבועון שונה מזה של צרור, והיה זה, כמובן, רק טבעי. אבל, גלאי, מבחינתו, הגיע מאוחר מדי.

“אנשים” נולד למעשה בניו יורק. רפי שאולי, מיקי אלבין ואדם ברוך היו לעתים תכופות על קו תל אביב־ניו יורק. נדמה היה להם שהם מבינים מה שהם רואים. לרפי שאולי היו קבלות מתחום עסקיו. רפי שאולי אינו מסעדן. רפי שאולי הוא זן מיוחד במינו של קונספטואליסט המשגשג גם בשל העובדה שיש רק שאולי אחד. הקונספציה של שאולי, שלדבריו הִנה קונספציה מוכחת, אומרת: החנטריש הוא בבואתנו הטבעית. יש לסחוט אותו קודם שייסחט על ידי מישהו אחר. למיקי אלבין, שותף בכיר ב“מוניטין”, היו קבלות מתחום עסקיו, והנה, גם אם סביר היה להניח שעיסוקיו של אלבין אינם מפגישים אותו עם “העם” – הוא ידע לקבוע ש“העם” מחכה לשבועון ש“רמתו ב־100 אחוז פחותה מזו של ‘מוניטין’ “. אדם ברוך, כמו תמיד, התייחס לעצמו כקבלה המייצגת, וטעה לחשוב שדיבורים מסוגננים למדי על אריזה, שיווק, רכילות פוזיטיבית, אחוזים תצלומיים וטקסטים קומפקטיים – יזניקו את “אנשים”, תוך שישה חודשים, לתפוצה של ארבעים אלף עותקים, בשבוע. חיים בראון, שותף בכיר ב”מוניטין” והמו“ל־למעשה שלו, רצה ב”אנשים" כי היו לו זמן, מימון, מכונות, הסכמי דפוס והפצה, כוח אדם, קשרי פרסום, הנהלת חשבונות, גרפיקאים, צלמים וכל מה שנכלל באוור־הֵד – כל אלה יכלו, מבחינת בר און, להפיק את חוברת אל־על או את עיתון הנוער של בנק לאומי, או את שניהם. את אל־על מפיק אוהד זמורה, את עיתון הנוער קיבל יוסי קריים, עורך “פרוזה”, כתב עת ספרותי. כאשר “אנשים” נכנס להילוך ממשי, רפי שאולי היה למעשה מחוץ לממסד “מוניטין”. למען הסר כל ספק, “מוניטין” היה רעיון של רפי שאולי ויוזמה של שוקי בן פורת. ייתכן שיש טעם לספר פעם את סיפורו־של־“מוניטין”. אם החשיבות העצמית לא תקלקל את השורה, הוא יהיה סיפור מעניין למדי. כאשר “אנשים” הראשון הופיע, מיקי אלבין אמר לי: “זה לא זה, לא דיברנו על ‘מוניטין’ קטן, זה לא זה.” בריאיון הציע לי להנדיד את שמי, כעורך ראשי, לשורות התחתונות של רשימת נושאי התפקידים בעיתון. הבעיה שלי לא היתה בראון. היא היתה רינו צרור.

רינו צרור מונה עורך “אנשים”, כשהוא מחזיק במשך חודשים אחדים בתואר סגן עורך “מוניטין”, כשרון מיברג רכז מערכת. צרור, אם תורשה לי ספקולציה קלה בתחום הנפש, לא יצא מעורו לכבוד עריכת “אנשים”. הוא פיענח את ההתפתחות הפנים־מערכתית והסכים לכך שאין זה מעשי להביא מבחוץ עורך ל“אנשים”. ייתכן שאיש, מלבד צרור עצמו, לא הבין שאין עצה: צרור הוא “מוניטין”, ולא דבר־מה אחר, שונה. כלומר, “מוניטין” עושה את “אנשים”.

בר און הציע להנדיד את שמי, משום שהוא נראה לו “כבד” מדי, מזוהה מדי עם “חומר רציני”. אלוהים הטוב. אני לא זוכר כיצד מכרתי לצרור את הנדדת השם, אבל אני זוכר שהוא לא קנה את זה, לפחות לא כפשוטו. בשלב מוקדם למדי, צרור ניהל בעצמו את העסק. לפעמים, יכולתי לנחש מה עובר לו בראש.

הרעיון היה פשוט: שבועון שיציג את “הנשים והגברים שעשו את השבוע” – ראיונות קצרים, כתבות דיוקן, כיסוי אירועי חברה, מדריך אירועים. הכול בשפה קומפקטית, בעימוד מגזיני במתכונת של 60 אחוז ויז’ואל (תצלומים). רכילות בסגנון ה“פיפל” האמריקני, כלומר פוזיטיבית. “גיבורים” בכל הסקלה, מזמר הקסטות ג’קי מקייטן ועד זובין מהטה, ממשפחת מפונים ועד דיוקן משפחתי של ח“כ חנן פורת. כלומר, מין עממיות ועקרוניות, שלה גם אספקט טקטי: להגיע לאוכלוסייה שמחוץ לערים הגדולות, להגיע לאשקלון, לוד, קריית שמונה, במסות. אגב, מלבד “ידיעות אחרונות” ו”לאשה“, איש לא הגיע לשם. לא רק ירושלים, אלא גם באר שבע הִנה שפוטה של “ידיעות”, לא של “מעריב”. ג’קי מקייטן לא הביא את “אנשים” לעיר לוד, ולא לקריית שמונה. לא מקייטן ולא הניסיון לעקר את “אנשים” מן המילון הכולל מילים ומושגים כגון: רדיקלי, קונספטואלי, ביהוויוריזם, אונטולוגי, פוביזם, אמביוולנטי, קודקס, נוורוזה, ולא הניסיון לנסח פנייה (לקורא) מהירה וחד־משמעית. כמו תמיד, התברר, עד מהרה, שתל אביב היא הקונה עיתונים. “אנשים”, עד מהרה, נעשה שבועון תל אביבי, אם לא היה כזה מלכתחילה. עוד בימיו הראשונים של השבועון התברר שאין הוא עשוי להיות שונה לחלוטין מן האנשים העושים אותו והמתראיינים בו. בין המרואיינים הראשונים היו אריק לביא, זמר, מירה אברך, עיתונאית, מוטה’לה שפיגלר, מאמן כדורגל, יעל לוטן, סופרת (פרשת עמוס אוריון(, חנן פורת ואשתו. במושגים של אז, החשיפות של מירה אברך ושל אריק לביא, היו נועזות למדי. אברך דיברה על מחלתה ולביא על גבריות. העימוד היה שונה מזה של “מוניטין”, וכמוהו הפתיח, הטקסט עצמו, אופן הצגת הכותב, מינון האגו של הכותב. שונה, אבל דומה. לאחר הישיבות שזומנו קודם הופעת העיתון, ושבהן הוצג גיליון־דמה, הוזמנו גם נחום ברנע ואמיר אורן, אנשי עיתון “דבר” ומשתתפים פעילים ב”מוניטין“. הצהרת הכוונות ("נמוך מ’מוניטין' ") לא פגעה ברגשותיהם, וההצעות שלהם בעניין יצירת מרחק בין “אנשים” לבין “מוניטין”, כהצעות של זולתם, לא לקחו בחשבון את העובדה שהעולם (הקוראים) יסתפק בדמיון שמקורו שער צבע, נייר כרומו, הדפסת איכות. לימים, כאשר התברר ש”אנשים" אינו בדיוק הילד לו התפללו, ברנע לא נלאה מלומר: לאדם ברוך אסור לעשות את הטעויות שלאלבין מותר, אבל זה לא אומר שיש מישהו יותר מתאים מאלבין בשביל לשלם את הטעויות של אדם ברוך.

ואז, כפי שיקרה לעתים קרובות, היה מי שעורר לחיים את מילת המפתח: פואטיקה. ייתכן שהיה זה נחום ברנע, מי שהיה אז אחד השותפים הפעילים ביותר בעיצובו של “מוניטין”. לברנע תכונה שיש צורך בכוחות נפש גדולים על מנת להתמודד איתה לאורך זמן. הוא שואל שאלות נכונות ואומר לך את דעתו, גם אם בנימוס. משלב מסוים, חדלתי לשוחח איתו בעניין “אנשים”.

פואטיקה – כלומר, מהו הרעיון העיתונאי, החברתי או היצירתי העומד ביסוד “אנשים”? בשיחות הראשונות, ניסיתי לטעון שהעיתון הוא הרעיון של עצמו. משהו כזה. רינו צרור היה ב“בור”, כלומר בעבודה עצמה. אני דיברתי. היה לי זמן. חיים בר און היה עסוק בצדדים המסחריים. לעתים, בבוקר הופעת השבועון, בראון נראה כאדם כמעט מבועת: רינו צרור עשה שבועון פשוט בסדר. וזאת, כאמור, כשהוא מנסה “לברוח מעצמו”, תוך כדי הוצאת ועריכת השבועון. אלבין לא היה צריך עוד הוכחות לכך שיש לו עסק עם “אנשים” שעוסקים במוצר הלא מתאים, מבחינת נטיותיהם.

כאמור, הרעיון היה פשוט. החברה הישראלית היתה בתוך תהליך אמריקניזציה מואץ. נדמה היה שהיא בשלה לשבועון־חברה, שירכז באחת את “העסק” ויספק באחת את אשר מספקים העיתונים במנות קטנות, גם אם מוגדלות: את הטור של אברך ושל עדית נאמן, “ידיעות אחרונות”, ואת אלו שבעיתונים נוספים. ההרגשה בדבר הצורך בעיתון היתה משותפת ללא מעט אנשים אינטליגנטים. לא מעט עיתונאים ופרסומאים השתמשו במושגים: הצלחה, שוס, שלאגר. לאחר עשרה גיליונות, רינו צרור רצה לפרוש. אך היה זה גם מוקדם מדי וגם מאוחר מדי. לאחר עשרה גיליונות התברר שחמשת הראשונים הטעו. הראשונים הלכו חזק, באופן יחסי: כעשרים אלף גיליונות הודפסו והופצו. “מוניטין”, אז בשנתו השלישית, חי במספרים אלה. יום אחד, צרור יכתוב את הגרסה שלו. הוא יהיה חייב להתחשב בגרסה שלי. ייתכן שהוא יימנע מלהעיד על הצלחתו בתחום העיתונאי. אני יכול. בהמשך.

אני מתקשה לשחזר כיצד נוצרה הסטיגמה. ייתכן שהמקום הראשון בו היא קיבלה גוף ממשי היה תודעתנו־שלנו, אנשי “מוניטין”. לאחר מכן, היא פשתה בסביבתנו הקרובה. המושג מיידי קיבל משמעות של נמוך. הבית עצמו בגד ברינו צרור. הלגיטימציה של “אנשים” השתהתה. שימוש מוגבר במושג רכילות לא איפשר לשבועון להתרחץ ממנו. בחוג המקצוע התייחסו אליו כאל ניסיון לייצר בכוח מוני־מייקר. הציבור הרחב לא מיהר להזדהות עם שבועון־חברה. השערים, מיד בתחילת הדרך, הוקדשו לטל ברודי, לירדנה ארזי, לתמי בן עמי. ירדנה ארזי כבר הוצבה בעימוד סקסי. קשה היה להתייחס לשבועון כ“לכל המשפחה”. מדורי החברה והרכילות שבעיתונות הלגיטימית הורחבו. אלכס אנסקי, שכתב מדור קבוע ב“אנשים”, פרש. אנסקי, בשיאי הפופולריות שלו, ימצא מקום טוב גם ב“הארץ”. מוטה’לה שפיגלר, תוך ניסיון לשפר עמדות עם “ידיעות אחרונות”, מצא עצמו כותב מדור קבוע ב“אנשים”. קשה לאמוד את התרומה שלו. וודאי שאין להגזים בה. הסטיגמה אכלה בכל פה. אלבין נואש. בר און לא היה צריך עוד להגן על המערכת. הוא מצא עצמו קורא בעניין את “אנשים” ומבין שהמשחק נגמר, אין סיכוי ל"100 אחוז פחות מ’מוניטין' ". אם יותר להשתמש בביטויים מתחום הדרמה, בראון היה במצב קומי־טרגי: אם “אנשים” היה מוכר טוב ומשיג מודעות בכמות מתאימה, לא היתה לו התנגדות שייעשה ביטאונם של בוגרי האוניברסיטה העברית. פתרונות ממשיים לא היו לו. גם לא לי. נכון לומר שלאורך פרקי זמן ממושכים לא ידעתי מאיזה כיוון זה בא, “אנשים” הלך עם עצמו, הרחק מכוונות הייסוד: שבועון פופולרי בעל תפוצה נרחבת במיוחד, מוני־מייקר שיאפשר מימון לפעילויות נוספות.

רינו צרור עבד עם מערכת שהורכבה מרינו צרור. השבועון, מדי פעם, נדחף לכיוונים שונים. לפחות פעמיים הוא התבקש לספק שירותים ל“מוניטין”. פעם אחת בפרשת שבתי טבת/שוקן/ רוטנשטרייך. צרור עבד עם צלמים כפי שרק “העולם הזה”, בזמנו, עבד עם סנאפ־שוט’ס. קירשנר, יהודה רביב, ורדי כהנא, עשו עבודה. היו צלמים נוספים. אני לא מזכיר אותם, כי אני לא זוכר. מזדקנים. והוא עבד גם עם הוותיקים רובינגר, ערד. לא עם מיכה ברעם. לימים, בקפה לה־בל הירושלמי, ברעם מסביר לי שלא פנו אליו כי “רצו לעבוד עם כאלה שלא עושים בעיות למספריים של הגרפיקאי”. מיכה ברעם. יהודה רביב הביא את תצלום משה דיין בתכריכים. כהנא הביאה את אמיל גרינצוייג, לפני הירצחו. צרור עטף את התצלומים בדיווח מהיר, נוטה לאגרסיביות. בתחום הצילום העיתונאי, צ’יבי שיכמן, צלמת המערכת, והנ"ל ונוספים, צברו מעמד משלהם. “מוניטין” התמחה בתצלומי סטודיו. “אנשים” בסנאפ־שוט’ס ובעצביות מרוכזת. “אנשים” הציג את “זאת היתה השנה שהיתה – בתצלומים”, טוב מכל עיתון ישראלי.

העולם נשאר כשהיה, ביחס ל“אנשים” שנעשה שבועון פחות “חברתי” ויותר פוליטי. צרור הלך כבר על האשראי שלו ועל השם הטוב שלו. עם זאת, נשמרו אחוזים מסוימים למסגרת “החברתית”, זו הישנה. במשך חודש ימים החלפתי את צרור שיצא לחופשה. הזמנתי כתבות על נישואיהם השניים של יוסף כרמון, זאב רווח, ושל זמרת ששכחתי את שמה, סיפורים טובים, יחסית, שהוצגו בעימוד אפקטיבי, יחסית. ידעתי ש“לאשה” עושה את זה יותר טוב. כאשר צרור חזר, הוא נשאר בתפקיד רק בשל הבטחה אישית שנתן לי קודם לכן. באותו שלב, מבחינת בעלי “מוניטין”, השבועון “אנשים” היה מוצר מובהק, בייפרודקט מובהק, ולא עוד “תושייה תעשייתית” האמורה לפרנס פעילויות נוספות.

החודש, “אנשים” נסגר. הוא נסגר, מבחינות מסוימות, עוד קודם לכן: כאשר “מוניטין” החכיר אותו לבעלי “להיטון”. זכות הסירוב, מושג משפטי, היתה שמורה ל“מוניטין”, על פי ההסכם. כלומר, “מוניטין” יכול היה החודש לקבל לידיו את “אנשים”. זה לא קרה, וטבעי שכך. ההחכרה ל“להיטון”, נעשתה מבחינת “מוניטין” באיחור מסוים. ההכרה ש“מוניטין” אינו בנוי להפקת “פיפל”, במונחים מקומיים, הבשילה חודשים קודם ההחכרה. במילים נוספות, הכישלון שלנו, זה המכריע, היה בתחום המושגי: מי היא החברה הישראלית, מי הוא הקורא, כיצד נחלקת אוכלוסיית הקוראים, האם ישראלי (רינו צרור) שלו מנטליות “מוניטינית”, שהיה שותף בעריכת “פרוזה”, מסוגל לבודד עצמו מן השבועון שהוא עורך? זאת ועוד, כיצד נוצרת הזדהות ממשית בין קוראים לבין עיתון, האם כלל ניתן להאיץ תהליכים, האם הלגיטימציה היא “חומר” נשלט?

חלק משאלות אלו אכן נשאל מבעוד מועד. ייתכן שחלק מן התשובות לא פוענח כראוי. המכניזם של “מוניטין”, וכן סוג של בִטחה עצמית, הם אולי שגרמו להופעה בלתי מטווחת של “אנשים”. ייתכן שפרשת חייו ומותו של “אנשים” מעניינת רק חלק קטן מקוראי “מוניטין”, שלא ניזוק מהקמת “אנשים” ולא ייהנה מסגירתו. עם זאת, נכון היה להקדיש לחייו ולמותו עמודים אחדים, כבר החודש. מעבר לקרבת המשפחה, יש ל“אנשים” חשיבות של פנומן, לדעתי לפחות. ניתן להשתמש בסיפור חייו ומותו כחומר גלם להכנת חלק מן הסוציולוגיה של העיתונות הישראלית, ולהבנת חלק מן הצדדים התעשייתיים של עיתונות זו.

ההישגים של “אנשים” אולי לא נחקקו בהיסטוריה של העיתונות הישראלית. ייתכן שכך קרה משום שרק “אנשים” דיווח על “אנשים”. וייתכן משום שהישגים אלה אינם נחשבים הישגים בעיניים אחרות. דיין בתכריכים היה שיעור באתיקה עיתונאית, לטוב ולרע. כיסוי פרשת גרינצוייג היה דוגמה ליכולת של שבועון קטן, יחסית, להתמודד עם עיתונות יומית ושבועית ותיקה ומשומנת. צ’יבי שיכמן נמצאת היום במערכת “כותרת ראשית”. ורדי כהנא ויהודה רביב נמצאים היום במערכת “חדשות”. מיכה ברעם הגיע ל“אנשים” רק בתקופת יגאל גלאי. היום, גם בישראל יש המבינים שהצלם הוא “משהו יותר”. צלם שעבר את המסלול של “מוניטין” ושל “אנשים” עבר, בדרך כלל, מסלול שיש בו כבוד. אגב, אם השמועות נכונות, ייתכן ש“אנשים” בהשוואה ל“חדשות” ייראה כמוסף ספרותי. חיים בר און ומיקי אלבין, אני מניח, היו נכנסים ברצון לשותפות עם עמוס שוקן. ייתכן שעמוס שוקן אינו צריך כסף. נראה את כולם בגיליון ה־10 של “חדשות”. אם, כעיתון יומי, הוא ייתן בעמודו הראשון את “דיין בתכריכים”, נדע עם מי יש לנו עסק. צריך לזכור, ב“אנשים” “דיין בתכריכים”, למרות הכול וככלות הכול, נשא גם אופי “ארטי” (אמנותי). בעיתון יומי, הרבה דברים נראים אחרת, קשה להסביר זאת. אם “ידיעות אחרונות” היה המו"ל של “אנשים”, ייתכן שהשבועון היה משגשג. תהליך הלגיטימציה היה אולי פחות נוקשה. “ידיעות אחרונות” הסתפק בקבלתה של גברת תחיה אדר. “להיטון” אפילו לא בלע את “אנשים”, וכך, באיחור ניכר, התאייד שבועון שגם אחדים ממייסדיו, למרות הכול, אולי יסתפקו בהערכה שהיתה זו “טעות טקטית” בלבד.

“טעות טקטית”, בהקשר זה, הִנה אולי רשלנות נסלחת, משום שהיא עולה רק כסף. בשלב מוקדם למדי, “מוניטין” הצליח לקבוע לעצמו עמדה פסיכולוגית לפיה “אנשים” נעשה רק באשראי העסקי שלו, ולא בזה העיתונאי. ההחכרה ל“להיטון” לא לוותה בקשיים נפשיים.

הטעות הטקטית שלנו היתה אסטרטגית. קשה היה להכריח את “אבא אבן” להכיר בכך ש“ג’קי מקייטן” הוא נשוא התעניינות טבעי שלו. התברר ש“מקייטן” אינו קונה רק עיתונים המכסים את “מקייטן”. כאשר הפטרוניזציה של “הקהל הרחב” הובישה, הלכנו והסתבכנו בניסיון לירות לכיוונים שונים גם יחד. המילים והמושגים אובססיה, נוורוזה, אקוטי, קונספטואלי או אמביוולנטי התאזרחו בשבועון, שהחזיק בעיר ימית את דוד הלוי, שהתחרה בצבי אלוש, כתב “ידיעות אחרונות” בימית. בשבוע בו הופענו עם תמי בן עמי על השער, שבועון אחר הופיע עם צביקה פיק. לא עשינו את ההפרש ההכרחי. המפרסמים והפרסומאים לא ידעו להגדיר מה הם מחזיקים ביד. לעתים, הם החזיקו ביד עיתון טוב, לעתים פארי־מאץ' מבולבל, לעתים תל אביבי סתם, לעתים שבועון שהוקדש לנפש יהודי ולצלי רשף ולאברום בורג, לעתים שבועון שהוא תרגיל משובח בצילום עיתונאי. רק לעתים רחוקות רינו צרור החזיק ביד את השבועון העשוי לייצג אותו, ממש.

המרחק בין “דוגמנית השנה” לבין “אמיל גרינצוייג” היה מוגדר ועם זאת בלתי מוחשי, מבחינת המוצר עצמו. צרור רצה לירות ב“דוגמנית השנה”, אבל טיפל בה כבכלה. גרינצוייג היה האלמנט של צרור, אבל לשבת הוא ישב גם עם גברת לאה פלטשר. גם אני. היא רצתה שלדוגמנית השנה תהיינה הרגליים שלי. ב“מוניטין”, לאה פלטשר היתה “נושא”, כמו גברת אסתר רובין. ב“אנשים”, היא היתה קמפיין. לך תבנה מדינה.

מוניטין, גיליון מס' 65, פברואר 1984


אני יגיע, חנה

אחת משתי רשימות דאון טאון מנהטן – רשימה ראשונה למלון אבארדין אין חלונות. לחדר שלי אין חלונות. זה מה שאני יודע על החדר שלי. הוא שלי תמורת 40 דולר ליום. מי שאוהב מלונות קטנים בכרכים גדולים, אולי כבר יודע שאין סיכוי לחלונות. במלון אבארדין החלונות אטומים או מוגפים. החדר הוא העולם. הגעתי לכאן בשביל להכין כתבה על הניקס, קבוצת הכדורסל של ניו יורק, ובשביל לפגוש את חנה בילקה. לא רק אני מחפש אותה, ולא רק איתי קבעה פגישה. היא צריכה להיות בערך בת ארבעים ושבע. גבוהה, גרמית, נשית וגברית. אבארדין שוכב ברחוב שלושים ושניים, בין השדרה השישית לשביעית, על הרחוב, על גחונו, לא רחוק מהיכל הספורט מדיסון־סקוור־גרדן, מוקף מסעדות, דוכנים וחנויות קטנות, ספרדיים וסיניים, והבר של המלון מוחזק על ידי קוריאנים. החדר שלי בקומה השביעית, שלה בקומה החמישית. אני לא יודע איך היא נראית, אבל אני יכול להריח אותה. השם שלה, חנה בילקה, הורס אותי. הוא טוב לשואה והוא טוב למלכת הלילה, של אתמול בלילה. אני כותב רשימה זו קטעים־קטעים. כלומר, עד לפגישה איתה, קטע. הפגישה, קטע, וכן הלאה, לפי סדר הדברים. הכתבה על הניקס תתפרסם, בשבועון זה, חודשים אחדים קודם פרסום הסיפור על חנה בילקה.

בפואייה של המלון מסתובב עיתונאי ישראלי, מין כתב־חוקר כלכלי, שלו רישיון עבודה אמריקני. גם הוא מחכה לחנה בילקה. ייתכן שדרוש אורך רוח ואולי אף טווח זמן נרחב על מנת לשוות לדברים אופי ספרותי, מעוצב. אין לי סבלנות. גם כך, אמתין חודשים אחדים עד לפרסום. לחנה בילקה יש חומר על אחד ממנהיגיה הפוליטיים של ישראל ועל ארגון כלכלי ישראלי מרכזי. היא הביאה זאת לידיעתם של עיתונאים ושל פוליטיקאים אחדים. בעשרים ואחד באפריל 84' יש לי פגישה נוספת איתה, במנהטן, ניו יורק. מקווה שמזג האוויר יהיה טוב ושבחדר שלה תהיה טלוויזיית־קייבל. אני יודע מה אקנה לך בדיוטי־פרי שופ. אני יודע את הגודל ואת הצבע. לא צריך לעלות יותר מ־15 דולר. מי שיקבל ראשון את הסיפור שלך, יעלה על המטוס הקרוב לישראל. בינתיים, הסיפור אצלה. עיתונאי אמיתי, כבר לא אהיה.

ב־11:30, בלילה, אני חוזר למלון מן המשחק של הניקס נגד בוסטון. במודיעין מחכה הודעה מגברת בילקה. היא מחכה לטלפון ממני. לא, היא אומרת באנגלית, לא, אי אפשר לעלות לחדר שלי, תחכה בבר של המלון, ובתוך חצי שעה אני יורדת אליך. אני לא קונה את ההצעה, כי כבר יצא לי לשבת כמה חצי שעה, לפי הצעתה, במשך השבוע. אבל אני אומר בסדר, ונכנס למעלית, לכיוון הקומה והחדר שלה. המעלית, כך רוצה הבורא, עוצרת בכל קומה וקומה. עילגות וסתמיות מכסות אותי כשמיכה. מה יש לי עם שחיתות של מנהיג פוליטי? אין לי עניין אמיתי בזה, המערכת אינה מצפה ממני לפעילות בתחום זה. הדברים נראים לי מטושטשים, חסרי סגנון, ואני מתגונן מפני עצמי בעזרת ההרגשה שהדברים האלה קורים למישהו אחר. לעתים קרובות, אתה פועל ומתנהג על פי הזיכרון, באופן כמו אוטומטי, טכני. לאחר יום עבודה מתיש, אתה עוצר מונית ומופתע לגלות שאתה מסוגל להיכנס, להתיישב, לתת כתובת. המעלית מטפסת באטיות, צעיר וצעירה מאופרים, אוחזים בכוח כלי נגינה נתונים בקופסאות, נשענים זה על זה ועלי, וזה בסדר, ואולי אפילו ידידותי. אני אגיע לדלת שלה, אאזין לקולות, אשתהה, לא אדפוק, אחזור לבר, אחכה, היא לא תגיע. אחר כך, מתברר, יעל רסקול צילמה את הזוג שבמעלית.

הפרוזדור מנשק את פתח המעלית. לא אלמד את ההבדל שבין פרוזדור לבין מסדרון. כל העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא. במרכז הקומה מחסן כלי בית, ובחזיתו קבוע מכשיר כיבוי אש, ולצדו גרם מדרגות, מתפצל כלפי מטה וכלפי מעלה. קירות המסדרונות חום בהיר, מרופד שטיח חום בהיר. שני אנשים בריאים סותמים את רוחב המסדרון. כמעט מכל חדר עולה רחש הטלוויזיה. חלקו נחבט בקירות, בדלתות, וחלקו בא למסדרון דרך החריצים והסדקים, הד עמום, קהה, קולני, כל מיני. הרחש והחום הבהיר והצהוב של דלתות החדרים, הכול, מטמטמים אותך, עושים את הדברים לכעין בדיה. מה יש לי עם שחיתות של מנהיג פוליטי? אין לי דבר ממשי עם זאת – אבל, אני כאן, ליד הדלת, מודרך על ידי תערובת של מתח עיתונאי ושל שגרה עיתונאית, שאינם המתח והשגרה שלי. משחק הכדורסל היה מצוין. הניקס הפסידו. מחר יהיה משחק אחר. כמעט חצות, ועכשיו, לאחר כשש שעות בהיכל הספורט של הניקס, אני עייף, כמעט מותש. תאורת הפלורוסנט, המציפה את המסדרון, כמעט מסמאת אותי, והחום המלאכותי הדוחס את המסדרון הצר, מייצר לאות מכבידה. ליד הדלת של חנה בילקה, מושטח על הרצפה, עיתון יומי ועליו פרח צהוב מצהיב ומקריח. לעתים, בימים בהם אני מתגורר באחד המלונות הקטנים, נפשי כמעט הודפת את גופי לאחד החדרים האחרים, הזרים, האנונימיים. הדיפה לתוך מודעות אחרת, לנטף במיטה אחרת, לטבוע שקט ושווה נפש בחנטריש של מישהו אחר. לעתים, אמצא עצמי מתנודד ליד דלת אחרת. הרמתי את הפרח הצהוב הזה, ועליו נעשו כעין קמח בתוך כף ידי.

כאשר חנה בילקה פתחה את הדלת, האור בא מאחוריה וקשה היה להבחין בפרטי פניה. כשנסוגה לאחור, אל פנים החדר, שבמרכזו מיטה זוגית רחבה, גבוהת מזרנים, ושריח מתוק־חמצמץ כריח הים בלילות קיץ עמד בו, כבד כענן קטן – הבנתי שהסיפור הזה יכול להתקדם רק לרוחב, שאין לו קצה, שאין לו תוחלת שזמנה מוגדר. אני מכיר את הסיפורים האלה ואת הנפשות האלה. בניו יורק, בפרנקפורט, במינכן, בלונדון ובפריז חיים ישראלים שנושאים איתם סיפורים כאלה, במשך שנים, עוד מימי מלוך בן־גוריון. סיפורים על פוליטיקאים, אנשי צבא, בנקאים, אנשי ציבור. ברבות הימים, אם לא מלכתחילה, הסיפור הוא דבר־מה מורכב: בדיה גמורה, עובדות חלקיות, סוג של קשר עם המולדת הישנה, סוג של ביטוח זהות, אמצעי ליצירת עניין. סיפור של אנשים שאולי היו על יד משהו, על יד אירוע, על יד אמת, על יד האמת, על יד מימוש עצמי, ומשהו בהם פקע מתישהו, הִגלה אותם מארצם.

חנה בילקה, שאריות של יופי ניכרות בה, ידיה שלובות או מגוננות על חזה, נתונה בשמלה ארוכה, יחפה, האצבע הקטנה של כל אחת מכפות רגליה מקופלת על שכנתה במין סימטריות, התעשתה, הדפה אותי בעדינות לעבר הדלת, וביקשה שאחכה לה בבר של המלון. תבואי, באמת, שאלתי אותה, כשעדינות, או אולי אף עדנדנות ורדרדה מציפה אותי, נמהלת בעייפות ובסתמיות, אולי נובעת מן הישראלית הפגומה הזו, חנה בילקה, שאולי זוכרת את ליל תומתה על אדמת המולדת. היא אמרה בעברית, אני כבר יורדת, באמת, עשר דקות, קצת מסתדרת ויורדת, באמת. כתוצאה מפעולת שרירים, לא רצונית, הנחתי יד על כתפה ואמרתי, גם אם לא, זה בסדר, הייתי כבר בסרט הזה. את יודעת, זה בסדר, אין סיפור. היא לא הגיבה גם כשהצעתי שאשב בחדרה ואחכה שתסתדר. היא נכנסה לחדר האמבטיה והדליקה את נורת המראה, נורת פלורוסנט גלילית, שהפיצה אור צהבהב קצת, והסמיכה פניה למראה, לוחצת אותן לזכוכית הקרה.

ניסיתי לקשור שיחה סתמית, כשאני ישוב בכורסה קטנה חומה־צהובה והיא בחדר האמבטיה, שיחה סתמית שתפוגג את הדברים, וכשאני מגביה קול אמרתי שיש לי חדר בדיוק כשלה. והיא אמרה שכל החדרים כאן אותו גודל. ניסיתי לזהות את הבשמים שלה ואת הקיבוץ בו שהתה עם קום המדינה, ופה ושם משהו על היופי המיוחד של הכדורסל האמריקני, שומדבר על החומר הפוליטי־שערורייתי שברשותה, ופה ושם, לאורך כעשר דקות, משהו על מהגרים ישראלים מפורסמים בניו יורק. השנים שעשו אותה מוטרפת וחשדנית, השנים שהוכיחו לה שברשותה מעין נכס רוחני ופיזי, המגולם באיום לפרסם שערורייה, השנים האלה הוציאו אותה עכשיו מחדר האמבטיה, פניה לבנים, נקיים מאיפור, כאילו מוגדלים, ובקול נמוך אמרה, תלך עכשיו, אני לא יכולה, תלך. השיגעון השקט הזה כמעט הדף אותי. קבענו להיפגש במחצית אפריל 84'. אני יגיע, חנה.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 23.3.84


אפשר היה לעשות מזה כסף

ישעיהו (שייקה) בייטל לא נכנס למלחמת לבנון בשביל לעשות כסף. פה ושם, במקרים המוצלחים, יש די הרבה כסף במלחמות. סברה ושתילה יכולות להיות מתורגמות לכסף טוב. בייטל נכנס ללבנון עם מצלמה ביד, וחזר עם תצלומים כפולי משמעות. כלומר, תלוי במתבונן.

דוגמה: תצלום החיילים הישראלים והשבויים הפלסטינים. ישראלים חשבו שזהו תצלום אנטי־ישראלי. פלסטינים חשבו שזהו תצלום פרו־ישראלי.

מבחינת הפלסטינים, הסיגריות עשו את ההבדל, הטו את התחושה לכיוון פרו־ישראלי. הסיגריות התקבלו כביטוי אנושי.

בייטל מודע לטווח הנרחב של הפרשנויות ביחס לתצלומי המלחמה. התצלומים, הוא אומר, הם סימבול למלחמה, וכאשר יגיע היום בו לא יזהו עוד את ה“אנשים שבתצלום”, יתברר האם התצלום מחזיק מעמד בזכות עצמו כתצלום, כמעשה אמנות, מעבר לאינפורמציה המזהה אותו כלקוח מלבנון, צה“ל, אש”ף וכו'.

בייטל, 36, יליד שוודיה, מתגורר בערד, נהנה מסוג בלתי נפוץ של חירות אישית, לדבריו. חירות זו מאפשרת לו לפתח עמדה מנומקת ועקבית כלפי הצילום, אמנות הצילום, מעמדו של הצלם במסגרת התקשורת: “המערכת התקשורתית שוחקת צלמים רבים, וביניהם גם כאלה שהיתה להם פתיחה נקייה, נכונה מבחינת התפיסה. וכך, צלמים רבים הוכפפו לכללי המשחק של היצע וביקוש, דרישות הזמנה, אינטרסים של עיתונים, שיקולים של גרפיקאים. אתה מוכר ידע וכושר ביצוע תמורת כסף ותמורת פרסום, והפרסום שלך מתורגם לכסף. אני, פה ושם, עושה פשרות, משתתף במשחק, כולל, כמובן, גם חומר זבל, או מה שאני מחשיב כחומר זבל. לדוגמה: כתבת צבע על העיר ‘עמנואל’ עבור מגזין איטלקי. אני יודע בדיוק כמה כתבת הצבע הזו שווה מבחינת הצילום, מבחינה אמנותית. צריך לחיות. אפילו צלמים צריכים לחיות. אני צריך 1,000 (אלף) דולר נטו לחודש בשביל להתקיים. מעבר לזה, אין פשרות.”

הפגישה עם בייטל נולדה בטעות. אולי אפילו טעות מן הסוג המסריח. כלומר, יש סיפור.

לפני כשנה מצאתי בירחון־צילום אמריקני או צרפתי, תצלום של גבר ואישה, שחור־לבן. האישה פניה למראה ואחוריה למצלמה, והגבר, מחצית גופו העליונה חשופה, עומד ופניו לאסלה. תצלום אווירה משובח. גזרתי אותו ושמרתי אותו. מאז ילדותי, אני גוזר ושומר תצלומים. בחלקם אני מזהה את עצמי, בחלקם אני מוצא יופי או קסם מיוחדים. סוג של דחף לאו בר־כיבוש, סוג של אספנות.

ליד התצלום הגזור לא מצאתי את שם הצלם. לאחר כשנה, הדפסתי את התצלום עם רשימה שכותרתה: “אהבה בקריית חיים”, סיפור מילואים, במוסף זה. התצלום תאם, לדעתי, את אווירת הרשימה.

התצלום של שייקה בייטל. הוא פותח עיתון ורואה תצלום שלו. הוא לא זוכר שביקשו את רשותו או משהו כזה. לא ביקשו, כי לא ידעו שזה שלו, שהוא בארץ וכו' וכו'. כלומר, הפרו את זכות היוצר והבעלים שלו.

אני מתנצל חצי תריסר פעמים, מציג בפני בייטל את מדיניות המגזין: אִזכור קבוע של שם הצלם, ותיאום איתו. נכנס עם בייטל לקטעים בינאישיים כמעט קשים, לשלוש שיחות ממושכות.

עכשיו, מקובל על שני הצדדים שהעניין סגור. בייטל מבין שאין לו עסק עם שודד־תצלומים. העיתון מגלה שיש לו עסק עם פרינציפ.

התצלום הנ"ל היה חלק מסדרה שעסקה בחבורות רחוב אנטישמיות. לא סיפור בתצלומים. לא פוטו־רומן. תחושות אוטוביוגרפיות, מעין כתיבת רומן אישי באמצעות תצלומים, ללא טקסט, ללא תיווך פרשני, כשהמצלמה היא האמצעי, היא העט. כלומר, התצלומים עומדים לעצמם, ואין הם איור למשהו אחר.

האפשרות שתצלום שכזה, שנלקח באירופה, ישמש איור לרשימת־מילואים־ישראלית – האפשרות, כשלעצמה, אינה מפתיעה. כמעט כל תצלום, ככזה, כולל בתוכו אפשרות העמדה נוספת או נוספות. האפשרות אינה מנחמת את בייטל. אין לו דבר נגד האפשרות, אלא נגד עצם השימוש הזר, ואולי המעוות. לדעתו, קשיי הקיום והלחץ של המערכת התקשורתית סוחפים את הצלמים למעמד של אילוסטרטורים (מאיירים). פה ושם, בשיחה, הוא משתמש בהגדרה: “זונות”.

התוצאה, הוא אומר, מזעזעת מבחינתי: “כשעיתונאי או עורך רואה תצלום היכול לשרת אותו, הוא משתמש בו, ללא התחשבות בנסיבות היצירה של הצילום, בעמדה האמנותית של הצלם, ומניח שהצלם מעוניין רק בפיצוי הכספי. רוב הצלמים שותקים. הם רוצים לשמור על קשר עם המערכת. מי שמתנגד, נחשב עושה צרות. השיטה הזו מכרסמת בהתפתחות הצילום. כל הדיבורים היפים על תחיית הצילום, הצלם כאמן, המעמד המיוחד של הצילום, כביטוי אישי. כל אלה נסוגים לאחור. נתקפתי זעם למראה השימוש שלך בתצלום שלי. אני יודע שזו גם תוצאה של יחס הצלמים לעצמם. אתה מוותר, משתינים עליך. אתה נעשה מכשיר, עוד מכשיר של התקשורת. אפס מודעות עצמית של הצלמים מולידה אפס התייחסות. כלומר, אם מותר עדיין לדבר כאן על עקרונות, הרי שמדובר במשהו מאוד עקרוני. אתה לוקח יצירה שלי ועושה בה מה שמתחשק לך. אני מחזיר קרב, ומשתמש בך כדי להפיץ את הדעות שלי. ותאמין לי, יצאת ממני בזול.”


הגוויות בתצלום מסברה ושתילה אינן של פלסטינים, אלא של נוצרים שהגיעו למקום מטריפולי. אינפורמציה זו לא תשנה החלטה של מישהו שיבקש להשתמש בתצלום כסימבול, כתעמולה. האגרסיביות של התקשורת מוחקת ניואנסים.

בייטל, כאמור, הגיע למקום מטעם עצמו, כישראלי, כאמן. המוות, הגופות ורחישת זבובי־המוות, יהיו, כנראה, חזקים מהכוונות של בייטל. הסמליות של הצילום הזה חזקה מהקביעה של בייטל שזהו בעצם “צילום קל מדי, אולי אפילו רע”.

אנחנו, הצופים הנחשפים לתצלום, חווים אותו מתוך ועל פי הניסיון האנושי שלנו, ולא מתוך ועל פי קנה המידה של בייטל.

התודעה שלנו מופצצת על ידי תצלומי מלחמה. וייטנאם, קמבודיה, אירלנד, אפגניסטן, איראן־עיראק, לבנון. סף הגירוי שלנו משתנה, אנחנו מתקהים. התקשורת נמצאת במרוץ מתיש אחר “הזוועה הבאה”, זו הגדולה יותר.

בהקשר הזה, העמדה של הצלם עצמו נעשית אינפורמציה שולית. אין מקום למשוררים. המקום שמור לדימויים המפליצים. הפרשנות נמצאת בתצלום עצמו. הפרשנות שלך, הצלם, בדבר כוונותיך, היא כבר חומר של משוררים, כלומר מכביד, לא רלוונטי.

הצילום המציג את השובים והשבויים נתפס על ידי בייטל כ“צילום” – כלומר, כמשהו מעבר לאינפורמציה המיידית.

והנה, כאשר התצלום מודפס בעיתון, הוא מתנתק מבייטל, ונעשה תיעוד, כרוניקה, עיתונות מיידית. כלומר, האינפורמציה היא העיקר, ולאחריה איכות הצילום, בזיקה לתיעוד ולכרוניקה.

בייטל חולם על בתי ספר לצילום, מענקי עבודה, קרנות, חבורות צלמים, שכל אלה יחד ייצרו מנטליות חדשה, שונה. נדמה לי שהוא יודע שהוא חולם.

– אתה רוצה לעשות איתי כתבה לשבועון?

– לא.

קשר עין, ידיעות אחרונות, 6.7.84


כל האִגרוף הזה

לא ברור מי בדיוק אלוף העולם במשקל כבד, אִגרוף. מייק טייסון אולי יירש את המעמד של מוחמד עלי. החודש נקבע המתחרה של טייסון באחד הקרבות הקצרים של היסטוריית האליפות. נוק־אאוט בסיבוב הראשון העסק מסובך, אבל עדיין בחיים. גם הצרות שלו מוכיחות שהוא בסך הכול מקצועני. אלו צרות של כסף, וכן של דימוי. וכיוון שמדובר בכסף, רואים בסביבה לא פחות עורכי דין מאשר מתאגרפים. מעל למתאגרפים ולעורכי הדין, חגה הטלוויזיה האמריקנית. ליתר דיוק, רשת אחת ששמה אייץ’־בי־או – המקרינה סרטים, מופעים, ומשתתפת בהפקת אירועים: מברברה סטרייסנד עד אִגרוף.

אליפות העולם המאוחרת באִגרוף, משקל כבד, היא האירוע שלה. היא המקיימת את האירוע. מקיימת אותו כעסק מובהק. בלעדיה, העונה, אין על מה לדבר. הטלוויזיה היא שאמרה, יהי אִגרוף אמריקני.

לא ברור מי אלוף העולם במשקל כבד, יש רק עולם אחד, אבל יש מספר אלופים, כי יש מספר התאחדויות אִגרוף, ולכל אחת מהן אלוף משלה.

איך זה קורה? לא משנה איך זה קורה. עובדה, יש התאחדויות אחרות. פיקוח לקוי, בלגן של אמרגנים, חוקי מדינות שונות, ביזנס פרוץ – כל אלו גרמו להתאחדויות האִגרוף להתפלג.

כל אלו ואף אווירת חנטריש הפורחת בתחום זה. חנטריש באשר הוא חנטריש.


הערב היה שייך לג’יימס סמית. שם חיבה: “מפצח העצמות”. סמית גמר את האלוף (של אחת ההתאחדויות) טים ויטרספון, בסיבוב הראשון, תוך כניסה מהירה, שלוש חבטות לקרשים. הקרב, שנערך בחודש שעבר, הסתיים בסיבוב הראשון. הקהל, כמו שאומרים, נותר פעור פה.

סמית לא היה הפייבוריט. סמית לא תוכנן לקרב האליפות נגד ויטרספון. סביב הקרב היתה הסרחה קטנה, די טיפוסית לעולם האִגרוף הנוכחי.

כשהמועמד, טוני טאבס, יצא מהסיפור, בשבוע של הקרב, מצאו את סמית. טאבס יצא ברגע האחרון, אולי רגע אחרי הרגע האחרון, ויצא מזה קצת עקום (גילוי מאוחר של פציעה ישנה).

לא היה קשה למצוא את סמית. הוא נמצא שנים בסביבה, מחכה להזדמנות להתחרות על התואר. סביב האלוף, באופן מסורתי, חגים בין שלושה לשישה טוענים לכתר. חגים ומחכים להזדמנות. אחת לחודשים אחדים, ההזדמנות ניתנת. הענקת ההזדמנות הִנה טקס בפני עצמו. בימים כתיקונם, טקס מתוקן, ענייני. בימים אחרים, טקס עכור, פרוץ, שדה המשחק הנמוך של אמרגנים למיניהם.

אי־הענקת הזדמנות ראויה, ותכופה דיה, לטוענים לכתר, נרשמת לחובת האלוף. יש אלופים ויש אלופים. לארי הולמס נתן הזדמנויות. מייק ויזר לא כל כך.

בדרך כלל, הקהל לא טיפש. הוא יודע להבחין בין הזדמנות אחת לאחרת, בין הזדמנות לטוען כושל, או יומרני, לבין הזדמנות לטוען מצליח.

לעתים, הקהל מרומה על ידי תעשיית יחסי ציבור מושחזת הדוחפת טוען כושל. מאחורי העסק עומדים בדרך כלל אמרגנים ציניים. אמרגנות לאִגרוף ניזונה, בעשור האחרון, מציניות גבוהה, מרוכזת. הציניות הִנה סוג של דלק.


ויטרספון היה “קר”, סמית היה “חם”. הבדלי הטמפרטורה, שהִנה בעיקרה פסיכולוגית־מנטלית, חיסלו את ויטרספון. אני זוכר את מייק ויזר מפסיד כך את הכתר שלו. אני זוכר כך את קן נורטון מפסיד את מה שכבר נותר מתהילת העבר שלו.

האִגרוף הזה לא שווה שאני אזכור כל כך הרבה ממנו. אבל, אתה זוכר כל כך הרבה, כי ראית הרבה, ומה שראית קוטלג בזיכרון, בעל כורחך.


הקרב התקיים במדיסון סקוור גרדן, ניו יורק. לאִגרוף הגדול יש מקדשים אחדים. לאס וגאס, אטלנטיק סיטי – ובמיוחד הגרדן של ניו יורק. לפעמים, הם יוצאים לאירופה, או למנילה. יציאות מעט משונות, שהגיונן בדרך כלל עסקי. ממנילה נותרה מיתולוגיה: מוחמד עלי/פרייזר, הקרב.

הטלוויזיה העניקה לקרב ויטרספון/סמית מידה נאה של מתח ושל יוקרה. בלעדיה, זהו קרב מעט נידח. וכמוהו, כיום, נידח האִגרוף הכבד האמריקני.

הטלוויזיה, כאמור, הִנה המקום העיקרי של האִגרוף, הטלוויזיה עושה זאת באמצעות מסע רימום נמרץ, לא בלתי מנופה־בכוח. הקהל אוהב את הרעיון של הטלוויזיה: לשים קץ לאי־הסדר, בעניין האלופים השונים, לקבוע אלוף אחד, מקובל.

העסק (האִגרוף) נופל מאז הדחתו של לארי הולמס, יורשו של מוחמד עלי – יורש עיקש וגא ובלתי כריזמטי. הולמס היה האחרון לשושלת מוחמד עלי, פרייזר, פורמן, קוני, נורטון. אולי שכחתי מישהו.

אולי גרי קוני לא שייך לרשימה מכובדת זו. גרי קוני אולי היה בעצם הבלוף הגדול של האִגרוף הכבד. ראיתי אותו מתאמן. פנטסטי. ראיתי אותו על הזירה. חמלה.

הולמס איכשהו החזיק את העסק מעל המים. הוא היה הכתובת, במשך שנים ארוכות למדי. הוא נתן לצעירים הזדמנויות להפשיט אותו מכתרו. לפעמים ההזדמנות היתה מעין קרקס דמים, ראה הקרב שלו נגד טקס קוב. המטרה של קוב היתה לגמור “כמו גבר” חמישה־עשר סיבובים. וזה מה שהוא עשה. הולמס שחט אותו בעמידה, אבל לא הפיל אותו לקרשים.

פחות או יותר מרגע שהולמס הודח, על ידי ספינקס, החל הבלגן. כל מיני אלופים הופיעו מכל מיני מקומות – והתעשייה התחילה לחלק תארים כמו כרטיסי הנחה לחיילים למשחק דפוק של מכבי תל אביב.

צריך לזכור לטובה את הולמס. הוא היה סולידי, נוקשה. פועל אִגרוף שחור. והוא נתן כמו שצריך, למי שצריך, הזדמנות לקחת את זה ממנו.


האִגרוף הכבד – כעסק, כספורט, כתרבות, כאירוע תקשורת לגיטימי – בנוי על הכריזמה של מספר אחד.

למוחמד עלי היתה כריזמה. למייק טייסון יש. ברור שיש לו. לטייסון נחזור בהמשך.

בלי כריזמה, האִגרוף הכבד כמוהו לעתים כקטטת רחוב כמעט, קטטה המתקיימת בחצר האחורית של החיים האמריקניים.

אבל לא מדובר בקטטת רחוב ואין מדובר בספורט שהִנו שארית עמומה מתקופות חשוכות.

מדובר בספורט אמריקני שלו שורשים בתרבות האמריקנית, בתרבות ובחיים. בקולנוע, בספרות, בציור, בתיאטרון.

פה ושם, לתקופות זמן גם נרחבות, העסק הולך לכלבים. ואז, מישהו מוציא אותו מבין שיני הכלבים. יכול להיות שהמישהו הזה, הפעם, הוא מייק טייסון, 20, האלוף במשקל כבד, שחור.

טייסון ליווה, כמעין פרשן וכמעין כוכב, את הקרב ויטרספון/סמית. הוא הוזמן לשולחן השידור על ידי הטלוויזיה. יש לו חזות נעימה, דיבור רך כמעט יהודי־ברוקלינאי, מענה לשון מתורבת, וגינונים של “אלוף לשעבר”.

כלומר, ייתכן שטייסון כבר רואה את דמותו־שלו, זו שלאחר שנותיו על הזירה. דמות מכובדת של אלוף־לשעבר מכובד.

טייסון ייפגש עם ג’יימס סמית, המנצח. היו לו, לאחר הקרב, מילים חמות ואינטליגנטיות על סמית. הוא, טייסון, לא הבטיח לרסק את סמית. הוא הבטיח קרב הוגן ומרתק.

הכריזמה של טייסון בנויה על עדינות מסוימת ועל גינונים מאוד טלוויזיוניים, ועל אִגרוף משובח ביותר, מהיר, חכם.


מה זה “גינונים מאוד טלוויזיוניים”?

קשה לי להסביר. אבל, בכל זאת לטלוויזיית הספורט האמריקנית יש אינטליגנציית שפה משלה. היא נמצאת לפחות דרגה אחת מעל האירוע (ספורט) שיזמה. הכתבים והפרשנים שלה נושאים את היכולת המקצועית של עמיתיהם מתחומי הכיסוי האחרים (כלכלה, תחבורה וכו').

מעט מאוד מתאגרפים, לעומת הרבה מאוד כדורסלנים, מסוגלים להשתוות לאינטליגנציה זו, לפעול במסגרתה.

טייסון נולד לתוך אינטליגנציית הטלוויזיה. הוא כריזמה. אם יגן על האליפות, הוא תקוות האִגרוף הכבד לשנים הבאות.


דון קינג. זה השם, זה האיש, זה האמרגן, התופעה.

דון קינג מחזיק חלק ניכר מן האִגרוף הכבד בחשבון הבנק שלו. החשבון תפח על חשבון האִגרוף. קינג נהנה, קרוב לוודאי, מקיום התאחדויות אִגרוף אחרות. לעתים, התאחדויות אלו נראות כשלוחות של דון קינג.

לפני הקרב, שלא התקיים בין ויטרספון לבין טוני טאבס, נערכה מסיבת עיתונאים מכוערת. ויטרספון קרא תיגר על השליטה המתמשכת והאגרסיבית של קינג בעולם האִגרוף. קינג טען שוויטרספון בסך הכול רוצה עוד כסף, בניגוד לחוזה.

אנשי הטלוויזיה, נדהמים למדי מהאיכות הירודה של הוויכוח הקולני והכמעט־אלים – איימו “לכבות את האור” על כל העסק. כלומר, לא לשלם ולא לשדר את הקרב.

מסיבת העיתונאים צולמה ושודרה, התקשורת שבה ונזכרה בקינג. “לא היית קונה ממנו מכונית משומשת”.

קינג שב וטען שהוא אכן עושה כסף טוב מחלומות של צעירים להיות מישהו, אבל אם לא הוא, וחוכמת האמרגנות שלו, הם היו בביוב, זה לצד זה.

דון קינג הוא המציאות של האִגרוף האמריקני המקצועני, בהא הידיעה. ואין אִגרוף מקצועני אמיתי זולת זה האמריקני. כשיקום קינג חדש, שיירש את קינג, הם אולי יתגעגעו לקינג הישן.

ג’יימס סמית מתאגרף נוקשה, אולי אפילו רצחני. יש לו סיכוי נמוך להשאיר רושם על ההיסטוריה של האִגרוף הכבד. יש לו סיכוי לשפר את תנאי חייו, את הדימוי האישי בעיני עצמו וסביבתו. לאחר ניצחונו, חלק מן התקשורת טרח לציין שהוא בוגר קולג'.

על ההיסטוריה משאירים רושם הכריזמות, או “השורדים הגדולים”. מוחמד עלי היה כריזמה. לארי הולמס “שורד גדול”.

או, “מעוררי ההזדהות”. פלויד פטרסון, אלוף שחור שהובס על ידי סוני ליסטון, אלוף שחור – היה “מעורר הזדהות”. פטרסון היה “השחור הנקי והטוב”, כמעט שחור לבן. ליסטון היה הרע והמכוער.

לפטרסון שמור מקום בהיסטוריה של האִגרוף, גם בזכות הפולקלור הזה (הטוב נגד הרע).


מייק טייסון מגיע לאִגרוף בתקופה שאינה ניזונה מפולקלור נוסח פטרסון/ליסטון. הוא הגיע לשיא תקופת “האִגרוף הטלוויזיוני”.

או שאתה מדבר־טלוויזיה, נראה־טלוויזיה ומתאגרף־טלוויזיה – או שאתה עוד יצור מיוחם ותוקפני, משהו כמו בשר תותחים של תעשיית האִגרוף.

טייסון “הוא הטלוויזיה”.

המגזין “לייף” האמריקני פירסם החודש את תצלומו, במסגרת סיכום־תצלומי של הישגי השנה החולפת, הישגים בתחומי החיים השונים.

תצלום קלאסי של מתאגרף, האמור להשיב את העטרה הקלאסית לאִגרוף האמריקני. בעקיפין, אם כן, ה“לייף”, ואיתו אמריקנים רבים, מביע משאלה בעניין זה: תנו לנו משהו שיהיה ראוי לנו ושנהיה ראויים לו, משהו מן הרצף המפואר של לואיס, עלי, פרייזר.

הנשיא הבא יארח אותו בבית הלבן, כמו את רמבו, או את ריי צ’ארלס, או את וודי אלן. הוא לא יתיר לעצמו להתעלם מהסגוליות הטלוויזיונית של טייסון.

התעלמות מטייסון כמוה כהתעלמות משני חומרי חיים אמריקניים, מהותיים. האחד, הספורט הגברי. האחר, טלוויזיית הספורט.

ומעל לכול, התעלמות מפואטיקה אמריקנית שורשית: ההישג האישי, התחרותי, הישר, ההוגן, שנרכש במאמץ ובהקרבה מכובדים.

ידיעות אחרונות, 16.1.87


היש עוד בחור כמו דודו

ואז, מנחם זילברמן יוצא מהפיפס למני פאר, ורק במזל של השנייה האחרונה הוא לא נותן קטע מהצגת היחיד של דודו טופז, כי הוא נזכר שהוא לא דודו טופז, למרות שתוכנית היחיד שלו נולדה בפיפס של טופז היתה זו רק שאלה של זמן שמנחם זילברמן יצוץ גם בתוכנית הראיונות של מני פאר (“ממני”, אלא מה). זילברמן, יהודי שלא המציא את הלחם הפרוס, הגיע לפאר מדודו טופז (“חפש ת’פיפס”(. המרחק בין פאר לבין טופז הוא המרחק הקצר ביותר בתרבות/בידור הישראליים. כה קצר עד שאיש למעשה אינו צריך לזוז ממקומו.

למה אני נזכר בפאר, טופז, זילברמן, וגם ברבקה מיכאלי. ראשית, מותר לי להיזכר במני פאר מתי שאני רוצה. שנית, איך לא. איך לא ממני ת’פיפס.

אני נזכר בפאר אולי משום שבמשך שבועות אחדים, בניו יורק, ראיתי את דייוויד לטרמן. פאר רצה פעם להיות לטרמן, או כמו לטרמן. מעניין מי זה הלטרמן הזה ולמה.

הטוק־שואו (שיחת הבטלה הטלוויזיונית) אולי נולדה בטורקיה, אבל היא אמריקנית. אין טוק־שואו מלבד זו האמריקנית.


הטוק־שואו היא אחת התמציות של המהות הטלוויזיונית האמריקנית. העיקרון: פטפט, בחסות נותני הפרסומות, על כל נושא שבעולם ובלבד שהנושא יחפוף איכשהו את אחד מתחומי הייצור של נותני הפרסומות.

ההנחה: מה שאי אפשר לפרסם, לא ניתן לפטפוט.

אפשר לפרסם את המוות. ניתן לדבר על הנצרות בהיותה פרסומת לגן עדן, ניתן לפטפט על צ’כוב בהיותו פרסומת לשחקנית ונסה רדגרייב, בהיותה פרסומת לפילהרמונית של בוסטון, בהיות זו פרסומת ליצרנית פסנתרים.

אפשר לפטפט על הנביאים בהיותם פרסומת לתנ“ך, בהיותו פרסומת ליצרני התנ”ך בווידיאו או בטייפים.


ג’וני קארסון הקשיש, הביוני, הוא נשיא הטוק־שואו האמריקני. דייוויד לטרמן מתחיל לרשת אותו ודוחף אותו למעמד של נשיא כבוד. לטרמן למד ממנו דבר או שניים. עיקר הלימוד, הטוק־שואו הוא תמצית הכלום המסוגנן, כלום ובלבד ובתנאי שהוא מסוגנן.

לטרמן, איך אומרים, גדול. הוא טוטלי. כל כולו בעסק הכלום. והוא עושה מהכלום הטוק־שואויי בידור.

לדוגמה, לטרמן מזמין לאולפן סופר, עם צאת ספרו החדש “כיצד להשתמש בספר הטלפונים של ניו יורק כשאין לך טלפון”. נושא גדול, מלא חיים. ובעצם, ספרות אמריקנית גדולה. לסופר נחזור בהמשך. אין למה בדיוק לחזור, אבל נחזור.

לטרמן, בניגוד למני פאר, לא מתגלה לצופה הטלוויזיה מתוך כורסה, מאחורי שולחן, מעונב, מחויך עד כאב לסתות, מבצבץ מתוך המסך כמו סטודנט, עטוף חרדה, שנשלח להגיש פרחים למפלצת מלוך־נס, בשם החוג לביולוגיה ימית.

ללטרמן יש את הג’וב הכי קשה בארץ הבידור. הוא צריך לבדר כמה מיליוני אורגניזמוסים, מוכי טחורים, מוכי פחדי לילה, מתקשים בשינה, שונאי נשותיהם או בעליהן – שיושבים עכשיו בבית ומחכים שהוא יביא להם עצבים. “בוא הנה, חתיכת תחכמוני, ולטובתך תצחיק אותי, שאם לא בסקר הבא אני מציין שאתה חתול מת מבחינתי.”

למני פאר יש את הג’וב הכי נוח בארץ, חוץ מזה של הרבנים הראשיים. אולי לא הכי נוח, אבל הכי בטוח. הוא חי בטלוויזיה שהיא חממה, המתחרה בלילות שבת ברדיו.

לטרמן עושה שואו מעצם הכניסה שלו לאולפן. הוא משוחח מעט עם ראש התזמורת, יהודי נחמד, וודי אלני, שאומר המון על כלום. לטרמן מפעיל את הקהל, מדבר איתו, מתגרה בו. משום־מה (על שום מה?) הקהל של פאר בדרך כלל נינוח, מצחק בנקל, ומעין אסירות תודה אין קץ זורחת מפניו. ייתכן שאלו שבויים, מוכי חשמל, שהוסעו למופע פומבי, לקראת ביקור של הצלב האדום.

מני פאר שואל שאלות מנוסחות, כאילו. הכול כאן, בתחום זה, כאילו, כמו, אפרופו. כמו טוק־שואו, אפרופו בידור, כאילו קארסון, כאילו טלוויזיה, כמו הומור.

לא רק פאר קורבן של אינטליגנציית הדוברות הישראלית. רוב אנשי הטלוויזיה כאן קורבנות של מסורת הדוברות. האומנם, ניתן לשער, סבורני, שמענו לאחרונה, כפי שנמסר אתמול, האם שקלת.

לטרמן יודע את מי הוא מצחיק, את מי הוא משעשע, את מי הוא מרגיז, ולמה, ואיך, ומתי למשוך אחורה.

הקהל שלו, והוא מתחיל את התוכנית בחצות, כי באמריקה הרגו מזמן את מחסום עשרים וארבע השעות – קהל מבורגן, צעיר, מקצועי, לבן, אינטליגנטי, מתמצא, שולט בעגה, קורא עטיפות ספרים.

לטרמן יכול לדבר עם הכלב של הסופר הנ"ל, בתנאי שהסופר יביא איתו כלב. מוטב שהסופר יביא איתו כלב. כדאי שהמכות ייפלו על שניים. הסופר עשוי להביא איתו כלב, כי הכלב של הסופר ממילא מייצג אותו בהצלחה זה שנים אחדות.

אם הכלב משום־מה לא הגיע, לטרמן יֵצא לרחוב המושלג, בלוויית מצלמה נסתרת, ויטריד משום־מה אנשים בשאלות תרחיות, מעצבנות. התרחיות משום־מה משעשעת את קהלו שאינו תרחי.


הכול בנוי על “המשום־מה” הזה.

“משום־מה” שקשה להגדיר אותו. מין “משום־מה” נונסנסי, הבלותי כזה, המתחבר להיסטוריית הבידור והצחוק האמריקנית הלבנה, המפונקה, הנהנית מפנאי מתגבר והולך.

הבלותיות של אוכלוסייה המבקשת להירגע באמצעות הבלותיות. אולי עצם היכולת ליצור טריטוריה מוגדרת להבלותיות הזו, טריטוריה טלוויזיונית, מקִלה על הבריות, מאפשרת מין מנוחת נפש הבלותית.

כלומר, יש גם תיאוריה וגם פרקטיקה, גם ביקוש וגם אספקה, להבלותיות זו. מי שלא שולט ב“משום־מה” הזה, נופל מסקרי הטלוויזיה.

לטרמן, בינתיים, מדביק את ה“משום־מה” בקצב טוב, תואם. עד כדי כך שהוא עצמו ה“משום־מה” הזה.

קשה להסביר את זה. לטרמן עומד בשלג ומציק לאנשים. וזה משום־מה מצחיק את האנשים היושבים בבית.

אם הוא לא יוצא לרחוב המושלג, הוא מתבדח על חשבון המדיה, הפוליטיקה, עצמו, הקהל, חג המולד. בדיחות כאלה, איך לומר, משום־מה “קלוציות”. מה זה קלוציות. אולי הבדיחות שוודי אלן משום־מה פסל בעריכת סרט זה או אחר.


לטרמן, מיליונר צעיר, לא נולד בחלל ריק. החלל מלא בג’וני קארסון. ולטרמן הוא קארסון החדש לאמריקה החדשה.

קארסון, מועמד טבעי למשרת סגן הנשיא, מחזיק טוק־שואו משלו זה עשרים שנה, או יותר. קשה להבחין בין השידורים החיים לבין השידורים החוזרים של קארסון. תמיד קארסון, פעם קארסון.

הוא מראיין את סוניה בראגה, שחקנית קולנוע דרום אמריקנית, שבאה לעשות קריירה באמריקה. היא לא יודעת אנגלית. הוא לא היה יודע מה לשאול אותה, אם היא היתה יודעת אנגלית. אז הוא ניצל בנס. ואז, היא אומרת שתי מילים באנגלית, ונמוגה. היא אומרת בטח בטח, ואני מתה על זה.

הצופה רושם לעצמו שברליץ, בית הספר הבינלאומי לשפות עשה בעבר עבודה מצוינת, ואת החזה המקסים והמתוק של סוניה מותק.

בראגה, והסוכנים שלה, רשמו לעצמם הופעה בתוכנית של קארסון. יש אנשים, בעיקר מתחומי הבידור, שמציינים את תאריך הלידה שלהם עם הופעתם הראשונה אצל קארסון. תאריך ההופעה האחרונה הוא תאריך הפטירה.

ההופעה של סוניה בראגה אינה מביכה איש. אדרבה, הכלום שלה היה חינני. נעים לראות אותה, לאחדים ממש טוב, עושה טוב, לראות אותה. בראגה הדובשנייה היא כמעט עץ פרי עושה פרי. למה לא שמענו עלייך בזמן האחרון? אני נחה בזמן האחרון, אם אתם מבינים אותי. אין בדיוק מה להבין, אבל נקסט, מותק, היית נהדרת.


הסופר הנ"ל של לטרמן לא יכול לאכזב את לטרמן. הוא, לטרמן, מאוכזב מראש. מעצמו, מהמרואיינים, מהקהל, ממזג האוויר. אבל, מאוכזב טוב, כלומר מקצועי. שום מרואיין גרוע לא יפתיע אותו. רק מרואיין טוב יפתיע אותו.

נקודת המוצא אחת: ראינו הכול, שמענו הכול, נגענו בהכול. אבל, אנחנו רוצים עוד פעם. הכול רי־ראן (שידור חוזר) או כמו רי־ראן. הכול, כולל הרי־ראן. זה החזה של ג’ואן קולינס או הרומן החדש של “טולסטוי האמריקני”. אמריקה מלאה טולסטויים אמריקנים שנולדו בחסות הטוק־שואו. כשסמי דייוויס החליף את קארסון, היו על המסך שלושה־ארבעה טולסטויים בחודש.

לטרמן, כשיגלה שהסופר הנ"ל פשוט משעמם, או שיאייד אותו מהמסך, או שימשוך אותו כמו מסטיק לכל מיני כיוונים, עד שמישהו יתפגר, הסופר או התוכנית.

אם הסופר היה ממש רע, אבל ממש, יש סיכוי טוב לראות אותו באחת התוכניות הבאות. להיות ממש רע זהו כישרון שאין לבזבז.


ואז חפש ת’פיפס מופיע אצל נגיד רבקה מיכאלי, לכבוד הצגתו החדשה, הצגת יחיד. הוא בעצם מופיע ישר מחפש ת’פיפס, בלי תקופת צינון, כאילו מתוך המכשיר, רק בתפאורה שונה, ומספר על עצמו. דברים נוראיים ועצומים.

ואז, מיכאלי שבטח כבר תפסה שהכול פרומושן, שכל החיים הם פרומושן אחד גדול למשהו לגמרי לא ברור – שואלת ת’פיפס שתיים־שלוש שאלות פיפסיות, ונותנת לו לתת קטע או שניים מהצגת היחיד שלו.

לפעמים, אולי אני טועה, מיכאלי, מראשית התוכנית, נראית כאילו מחכה בקוצר רוח לפינה של שלמה ניצן. כל המשתתפים הקודמים הם להקת החימום של ניצן.


ואז, זילברמן יוצא מהפיפס למני פאר, ורק במזל של השנייה האחרונה, מושג מיקי ברקוביצ’י, הוא לא נותן קטע מהצגת היחיד של דודו טופז, כי הוא נזכר שהוא לא דודו טופז, למרות שתוכנית היחיד (כל אחד והיחיד שלו) שלו נולדה בפיפס של טופז.

ואז, מני פאר מסתכל על זילברמן כמו שהילד שלך מסתכל על מוכר ארטיקים בחוף, בקיץ. הילד, לא טיפש, זוכר את המוכר מהקיץ האחרון. המוכר נתן פעם ארטיק נוזל. אבל, הילד, ילד מה לעשות, לא רוצה.

מה אני רוצה מזילברמן. לא הרבה. שיצחיק אותי, בשביל זה הוא זילברמן המוזמן על ידי מני פאר.

אבל, זילברמן, מסיבות השמורות איתו, מתנהג כמו אחד החושב שאם פעם (מתי?) הוא הצחיק אותי, אז הוא כבר יכול להתנהג כמו אחד שכבר הצחיק מישהו, ולא להצחיק יותר.

לפני זילברמן מגיע הזמר שזה עתה נגמל מסמים מסוכנים.

מני פאר, בפגישה עם הזמר, לא החליט אם הוא רב או עובדת סוציאלית. ברור שהוא לא החליט שהוא שואו־מן, המנחה טוק־שואו.

פאר מתייחס לזמר במין בעתה מתמשכת. פה ושם, פאר מחלה את פניו כפי שיחלה אשכנזי רך החושש מתקיפה פיזית. עושה רושם שפאר רוצה לגמור את הקטע במהירות. אם אתה רוצה לגמור במהירות, אל תתחיל.

בתור רב, פאר לא רע, יחסית לרבנים שיש לנו. גם בתור עובדת סוציאלית.

לטרמן היה משגע את הזמר שזה עתה נגמל מסמים. למה הוא היה משגע אותו, כי הזמר הגיע למחלקת הבידור, ולא למחלקה הדתית של הטלוויזיה, ולא לרם עברון, ולא לכניסה חופשית. הגעת לבידור, תבדר. לטרמן בדרן המריח בדרנים, גם אם מעל לראשם מרחפת הילת חזרה בתשובה או גמילה.


ואז הבחור דודו (היש עוד בחור כמו דודו) מתחפש למנקה ממשלתית ועושה משהו (פרודיה?) על “מקורות יודעי דבר”.

מיכאלי, מה לעשות, בוגרת תקופת אורי זוהר, אולי האחרונה האמיתית, מבליחה מנפשה המתעטפת עליה מין מאור פנים משונה קצת כלפי הבחור דודו, וכלפי הקהל – ואם אני עוד מבין משהו במאור פנים, אז הוא אומר משהו כמו, זה לא אני, אני רק עובדת פה.

מיכאלי, מיכאלי. היה סיכוי שמיכאלי תיקח את העסק ותרים אותו לבידור. למה היא יושבת בספה הזאת, לבושה כמעט טיפ טופ ויצ"ו, ומחכה לניצן?


פה ושם, במשך השנים, יצא לי לשוחח עם מני פאר. שמעתי ממנו שהוא רוצה להיות “ג’וני קארסון הישראלי”. זה לא יכול לרגש, אבל זה משהו. זה אולי מביך שמישהו רוצה להיות מישהו אחר, אבל יש בכך גם מידה נאה של צניעות, או של הכרת ערך עצמית מדויקת.

פאר כבר לא יהיה קארסון. גם לא לטרמן. טופז אולי יהיה פאר, ופאר אולי טופז.

כשפאר יצא בהצגת יחיד (מי שאין לו פה הצגת יחיד הוא רק חצי בן אדם) טופז אולי יראיין אותו.

טופז יוכל אז להשתמש בשאלות שמיכאלי הציגה לו, לטופז. לא רק הדמויות לא משתנות, גם השאלות לא. והשאלות לא, כי הן כאלה נצחיות.

מי כתב לך את החומר, מה באמת כתבת לבד, אתה כותב, לא ידעתי, יופי, אתה מתקדם, תענוג, תמיד חשבתי שיוצר אמיתי יכול לכתוב לעצמו, למי זה מופנה, לכל המשפחה, באמת, כולל הסאטירה, יופי, שיהיה במזל מותק, תודה סוכר, צ’או, ד"ש, שיגעון.


למה דייוויד לטרמן מצוין.

מינואר 86', דייוויד לטרמן החל להפיץ שמועה שדן ראת’ר ופיטר ג’נינגס (אנשי תקשורת, גברים) נישאו בחשאי. הוא מפיץ את השמועות דרך התוכנית שלו. אתה לא יכול להפיץ שמועות אם אין לך קשר עם הקהל. לטרמן מקיים מעין דיאלוג עם הקהל, דיאלוג מתמשך, מתפתח.

או: "נציגי האל־אף־אל והאן־בי־איי ביקרו אצל ננסי רייגן, לדיון בבעיית הסמים. כשנשאל דייוויד סטרן, נציג האן־בי־איי, מה אמרה ננסי רייגן, השיב: “היא שאלה אותי אם ראיתי אי פעם את מג’יק ג’ונסון עירום.”

לפי ה“פיפל מגזין”, 86' היתה השנה בה, ההומור האלכסוני (מזלזל) של לטרמן מצא את מקומו. לטרמן, 39, החיה את הטוק־שואו והגיע לדירוגים הגבוהים ביותר שנרשמו, זה עשה אותו עצבני. “אם הדירוג ירד,” אמר, “אני אהיה אדם בודד, צללית שבורה. כמו שאני עכשיו.”


לטרמן יכול ליפול. באמריקה כל מה שעולה יכול לרדת.

טופז ופאר לא יכולים ליפול. אין להם מאיפה ליפול. ועובדה שהם לא נופלים. מני פאר היה וישנו בטלוויזיה דרך הדלת, דרך החלון, ושוב דרך הדלת.

דודו טופז, איך לא, הסביר פעם שאחדים מאנשי התקשורת מקנאים בו על היותו יפה, צעיר, סופר, פוליטיקאי, משורר, איש חברה, עשיר, מפורסם, יוצר.

זה נכון, אנחנו רק בני אדם. אבל, אני אישית מקנא בו על דבר נוסף. דבר מעט מסובך. על המודעות העצמית שלו. היא היתה עושה אותי בן אדם מאושר שהכול מקנאים בו על היותו יפה, צעיר, יוצר, מפורסם, עשיר, פוליטיקאי, משורר, איש חברה.


אצל המנחה המקומי בעצם לא ברור במה מדובר. פאר לא בטוח שהוא רק בידור. הוא אולי חושב שהוא עוד משהו. עוד מה. לא תמיד ברור, אולי עוד ירון לונדון.

ברגע שהוא לא בטוח שהוא רק בידור – הוא לא בידור ולא רק ולא בטיח.

לטרמן בטוח שהוא רק בידור, כי לטרמן בן תרבות. ואם לטרמן לא בן תרבות, אז הוא מוקף ומוגדר על ידי תרבות, הלוא היא תרבות הבידור האמריקנית.

פאר מוקף ומוגדר על ידי טופז ועל ידי זילברמן. והם, טופז וזילברמן, מוקפים על ידי פאר. לך תבנה מדינה.

בעומק, איפשהו, הם זוכרים את אורי זוהר. הם, פה ושם, משלמים מסים לזכרו. אבל, זה לא זה. למה לו רוב זבחיכם.

לטרמן מוגדר גם על ידי סקרי פופולריות, על ידי הביזנס של הבידור. פאר וחבריו לא עומדים למבחנים כאלה. גם המנהלים שלהם לא. פעם פאר יוביל בסקרים, פעם דודו. רוטציה של הלא־עומדים למבחן.


לטרמן זוכר מה קרה לריק קאוואט, או לדייוויד ברנר, מנחים אמריקנים. או לג’ואן ריברס.

קאוואט, שהלך על “ראשי הביצה”, נדחק לשוליים. ברנר פשוט נפל. ריברס עלתה לגדולה, סוחפת.

מני פאר לא יכול לזכור מה קרה למישהו פה מתישהו. לאף אחד לא קרה שום דבר, ולא יקרה. הבינוניים כאן תמיד בשיאם.

מני פאר לא צפוי לשוליים, כי בטלוויזיית הבידור הישראלית אין שוליים. כולם מרכז, תמיד, עד אין סוף. ובמרכז עומד בעצם אדם אחד שהוא התערובת של פאר, זילברמן, טופז.

הסקרים שחטו את ריק קאוואט. הסקרים הנמיכו את ברנר. הסקרים הגביהו את ריברס. ככל שהיא מגביהה היא משתחררת. הטוק־שואו האחרון שלה שראיתי אירח את ג’ואן קולינס, “דיינסטי”, אישיות שאינה זקוקה לתיווך. ריברס, פחות או יותר, התרכזה בחזה של קולינס, בדיבור, בשפת גוף, בפרצי צחוק. טוטלי, כלום טוטלי, אבל טוק־שואו הלוקח בחשבון שהכלום הזה חייב להיות הכלום המסוגנן ביותר, עד הסוף.

הסקרים מריצים את לטרמן לפסיכולוג שלו, מדי שבוע. כשהוא ייפול, תשמעו את החבטה.


מתי הוא ייפול? כאן שוכב, לכל הרוחב, ההבדל בין לטרמן לבין פארטופז.

לטרמן ייפול שעה לאחר שייכשל להבין שהנסיבות השתנו, שחלה תמורה תרבותית, או תמורה סגנונית, שהקהל יצא מזה ועבר לקטע אחר, שונה.

כלומר, כשהוא יחמיץ את רכבת הזמן, ויישאר לבד על הרציף, עם השטיקים החבוטים שלו, מצחיק את עצמו.

פארטופז לא יכולים להחמיץ אף לא רכבת אחת. אין רכבת, בעצם. ואם יש, אז הם הרכבת עצמה, בעצם. או נהגי הרכבת. אין רציף, כי אין בטיח, כי הכול בטוח, מחונטרש עד העצם.


כשאתה רואה את לטרמן אתה רואה מישהו מזוהה. יש לו חוט שדרה. הסיב הלטרמני ברור. וברור למי הוא מחניף. הוא מחניף לנקודה הגבוהה בקהלו.

מני פאר, יהודי אינטליגנטי ומשכיל בחיים החוץ־טלוויזיוניים, מחניף למשהו לא ברור (אלא אם כן זו ההנהלה, שאף היא משהו לא ברור). ולא תמיד ברור למה הוא מחניף למשהו הלא ברור, אלא אם כן הלא־ברור הזה הוא הסוג הברור של טופז.

קארסון הוא התקדים של לטרמן. הכישלון של קאוואט, הנסיגה של ברנר, והשגשוג של ריברס, הם סימני הדרך שלו. רק כאשר ניתן להיכשל, ניתן להתפתח.

כאשר אתה בודק את עצמך לפי טופז או לפי פאר, כשאתה או טופז או פאר, אין לך סימני דרך, ואין לך פרופיל, כי לבלון אין פרופיל.


למה לא להיות ישראלי עד הסוף, כלומר ככה אחד דוגרי כזה?

ובכן, טופז ופאר הם חברים אישיים שלי. אני לא הולך לישון בלי קסטה של טופז על משפחה שאוכלת כל היום שווארמות בדרך לפיקניק. ועם פאר אפילו הייתי בגלריה של פאולה קופר בניו יורק.

והאמת, אני מקנא בהם. בטופז על היותו דודו. ובפאר על היותו, כלומר, על עצם היותו.

עפר לרגליכם הטלוויזיוניות, אנשי אל־חלד, אל־כשל, אל־סקר, אל־תחרות.

ידיעות אחרונות, 6.2.87


דיוקן משפחתי עם חוב

ככה יהודים צעירים נראים כשהם יושבים שבעה על יהודים מבוגרים. האחים הורביץ, בני השר יגאל הורביץ, יושבים לשתי דקות לפני צלם העיתון. בעוד שעה או שלוש שעות, הבנק הנושה יבקש מינוי כונס נכסים לעסקי האחים בגין חוב של כך וכך מיליוני דולרים. האחים מודעים היטב למצלמה, לעיתונות, לדיוקן עצמם המצולם.

תוך עשר שנים של תקשורת אגרסיבית וחילונית ועובדתית, כמעט כל ישראלי נעשה מודע למצלמה, לתקשורת.

הכמעט כול־ישראלי הזה יודע שיש לו סיכוי טוב להופיע בתצלום עיתון. או בתור מילואימניק בן 45 שנפל בלבנון. או בתור יבואן אלקטרוניקה, בן 19, שעשה 19 מיליון דולר, ב־19 יום, ונעצר ל־19 יום בחשד להברחת מטבע. או בתור “האיש שברחוב” שלא מבין באמנות אבל חושב שיעקב אגם בסך הכול רוצה לעשות טוב ורק השמאלנים המלוכלכים שונאים אותו כי הוא היה באלטלנה והתחתן עם יהודייה.

הניסיון הישראלי המצטבר הזה הכין את האחים הורביץ, הכנה נפשית וטכנית, לקראת תצלומם כ“אנשי עסקים כושלים”.

אחרי הסיפורים על חוות־הורביץ על הירח, בפנמה, או באלסקה – מגיע, כמעט בנאלי, הסיפור המכריע על חוב תופח לבנק. חוב שנצבר ומתעצם בשל ההפרש בין המדד לבין הדולר. תמיד מזדרגג משהו בין השקל לבין הדולר, בין הקפאת שער לבין ריבית, בין אשראי לבין תקבולים, תמיד משהו כזה נמצא ביסוד ההצלחות או הכישלונות, או ההצלחות שמתבררות להיות כישלונות. לקחת בשקל וחשבת להחזיר בדולר, או להפך, ואז הממשלה לא עשתה מה שציפית ממנה, תמיד הממשלה, תמיד הפער בין הציפיות שלך לבין ההתנהגות שלה.

תמיד החצי תמימות חצי ערמומיות הישראלית הזאת, העוברת דרך השוק האפור, התאים האפורים, האפור שבין הלבן והשחור; ותמיד המירוץ אחרי נקודה כלשהי בעתיד, המתרחק והקרב חליפות, שבה הדולר יהיה נמוך או גבוה או שווה לשקל שלקחת או שקיבלת.

ואז, כמו תמיד, מגיע הצלם, וכמו תמיד אתה יוצא פחות הרואי מכפי שביימת את עצמך, וביימת את עצמך על משכבך בלילות, כי כמעט כל ישראלי מביים עצמו לקראת המצלמה של העיתון או הטלוויזיה, או בתור מת בן 45 או בתור יבואן אלקטרוניקה בן 19 מביים עצמו יפה, גברי, בוטח בערכיו, חזיתי.

אבל זה לא יוצא, כי זה אף פעם לא כמו שחושבים. זה פשוט לא יוצא, ואתה יוצא או מטושטש או מבוהל או טמבלולו כזה. וכך בסך הכול, מאותו תצלום, תזכור את עצמך.

האחים הורביץ לא המציאו שום דבר, בתחום זה. לא את ההצלחה המטאורית, לא את המפלה, לא את התצלום הקשה, החילוני, היומיומי, של מעין יושבי־שבעה, שקועים בספה משרדית, מכווצי גבינים, נעלי סירה שחורות, מכנסי טרילין, צווארונים רחבים, עטים בכיס החולצה, מעל לראשם תמונת נוף תקנית, נותנים שתי דקות לצלם, זוכרים ימים אחרים, קרובים, המתרחקים במהירות לחיצה על הדק המצלמה, הדק קל, הרף עין.

ידיעות אחרונות, 19.6.87




  1. במקור “הפרשות” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות