רקע
אדם ברוך
תקשורת: 1988־1995

 

כותרת ראשית; מעריב; חדשות; העולם הזה; שישי תקשורת/תרבות; גלובס    🔗



הביאנלה הבינלאומית השנייה לצילום: עין חרוד 1988

אריק שרון ירד מזה אורי דן היה בסדר גמור איתי, ניסה לעזור, דיבר, חזר אלי, הלך אליו. אבל, זה לא יצא. אריק שרון שקל ושקל ולא רצה. רציתי משרון “יום בחייו”, בביתו החדש, ירושלים המזרחית, בחברת רעייתו לילי.

איל יצהר היה צריך לצלם אותם בבית הזה מתנהגים רגיל, אוכלים, נחים, שומעים מוזיקה, ככה לגמרי רגיל. תצלומי צבע, פורטרטים מקורבים, מראה כללי, ריהוט, אביזרים, אווירה, מראה מהחלון, יחסים בין צורות, יחסי חלל פנימיים, תנועות גוף, אריק ולילי לחוד ויחד. לכך היו אמורים להצטרף תצלומי סביבה, שכנים, רחוב, אבטחה.

מתוך כל זה היינו מבודדים שלושה־ארבעה פריימים, מגדילים אותם לקיר של שלושה מטרים גובה על 16 מטר אורך, ומציגים בביאנלה של עין חרוד.

השר שרון לא הסכים, או לא התלהב, או לא היה פנוי. הפרויקט של יצהר ושלי נפל. אורי דן אמר, עשיתי את המקסימום, אריק ירד מזה, רד מזה, תהיינה הזדמנויות נוספות, שמור על עצמך.

זה היה יכול להיות משהו. קשה לי להגדיר במדויק את המשהו. הכוונה היתה ברורה, לפחות לי: שבירת דימוי, או העצמת דימוי, או הוצאה מהקשר.

הזוג שרון, בתצלומים הסופיים, היה “מדגמן את עצמו” ומציג מעין פרפראזה על מודעת “דניש אינטיריור” קלאסית; מודעת עושר ביתי, אושר ביתי, האושר הוא ריהוט ביתי. פרפראזה טעונה פוליטית, תקשורתית, ולא נטולת אירוניה עצמית טובה. האירוניה העצמית היתה מושגת גם מתוך הידיעה של הצופה שהשרונים שיתפו פעולה, דיגמנו את עצמם.

כאמור, הזוג שרון היה אמור להשתלב בביתן הישראלי בביאנלת עין חרוד, לצד פרויקטים אחרים. והכול יחד אמור היה, ואכן מאשר תיאוריה מעשית שלי בעניין הצילום הישראלי המודרני. שם התיאוריה: ארט־כרוניקה. היינו, שילוב של אמנות ועתיות. עתיות במובן של עיתונות, תקשורת.

ההנחה פשוטה ועובדתית: עיקרו של הצילום הישראלי המודרני חי בזיקה לעיתונות הישראלית. רק מעט מהצילום הישראלי הזה חי במנותק מהעיתונות.

בישראל, העיתונות, ובפרט המגזינים, ממלאים את מקום המוזיאונים, הגלריות והמגזינים האמנותיים, בכל הנוגע לצילום. העורך הוא אוצר צילום. הקוראים הם קהל הצופים. העיתון הוא אחד ההקשרים הפנימיים של הצילום הישראלי המודרני. העיתונות היא התערוכה הקבועה של הצילום הישראלי, היא האתגר והיא הממריץ, ואולי אף המגדיר האיכותי־המקצועי. יש, כמובן, חיים מחוץ לעיתונות. כלומר, יש צילום מודרני ואיכותי ישראלי המתקיים מחוץ לעיתונות. בסך הכול אני לא פרקליט חמום מוח של העיתונות.

בביתן הישראלי מציגים השנה שלושה אמנים־צלמים, המזוהים עם עיתונות: אלכס ליבק, מיכל היימן, גדי דגון. שלושתם מאשרים את הארט־כרוניקה, באופן ישיר או באופן משתמע.

אני חושב שהביאנלה לצילום בעין חרוד היא משהו פנטסטי. זו הביאנלה השנייה. הראשונה היתה חלוצית. קבוצה של אמנים־צלמים ישראלים ייסדו אותה. הם עשו זאת מתוך צורך נפשי, מתוך אקסהיביציוניזם פשוט ובריא, מתוך רצון להתערב בתרבות ולזרז תהליכים; ומתוך רצון לעצב לצילום האמנותי המודרני הישראלי הצעיר היסטוריה, שיפוט, מוסדות, היררכיה.

חלק מהדברים הושגו. הביאנלה הראשונה הציגה את הקייס של הצילום הישראלי. ומכאן והלאה, אתה יוצא טמבל כשאתה טוען שאין צילום־אמנות וכו'. בראשונה, השתתפו שלושים ושישה אמנים־צלמים. כלומר, עודף דמוקרטיה ועודף התלהבות.

כאמור, בזו הנוכחית מוצגים רק שלושה. מצדי, בביאנלה הבאה אפשר יהיה לחזור גם לשלוש מאות משתתפים. הראשונה סיפקה את המוסד ששמו ביאנלה. השנייה כבר מתעסקת בבעיה פורמלית וטוענת טענה: ארט־כרוניקה. אני טוען את הטענה כבר עשר שנים, ומוכיח אותה בפועל עשר שנים. אבל זו הפעם הראשונה שהטענה נבחנת בערכים תצוגתיים־מוזיאליים מקצועיים, מוגדרים.

אני צריך לחכות להכול, כולל שטויות. צריך לחכות לביקורת, שתבחר להתעלם מעצם החוקה הפנימית של הביאנלות, שהן לעתים בימה להצגת טענה אמנותית־חברתית. וטענה זו מייתרת את הצורך להוכיח שיש, נגיד, בישראל גם צילום אחר, או שהעיתונות אינה חזות הכול וכו' וכו'. או שצילום כזה או אחר, לכשעצמו, המוצג בביאנלה, אינו עונה על מלוא תנאי־אמנותי כזה או אחר. בחייכם, צאו מזה. תבדקו את הארט־כרוניקה עצמה. כלומר, האם היא הממיינת או המגדירה את הצילום המקומי המודרני, או לא.

אני חושב ש“כותרת ראשית” עושה בשכל כשהוא מקדיש גיליון מיוחד לביאנלה לצילום. בכך הוא מצדיע גם לעצמו. איך? העיתונות נשענת על הצילום האיכותי, וכך “כותרת” מצדיע לעצמו.

בעמודים הבאים, היצירות של הביתן הישראלי, וכן מעט עבודות מהתערוכה הפתוחה, תערוכת הצעירים. אין לי קשר אישי לתערוכת הצעירים. לא אצרתי אותה. יש לי קשר של סימפתיה לתערוכת הצעירים, כי ישראל היא המקום היחיד בעולם בו הזמן עובד לטובת הזקנים.

מיכל היימן. בעצם מה יש לי ביד מיכל היימן עשתה כמה דברים בעיתונות הישראלית. היא היתה בין השותפים העיקריים לשינוי ב“תל אביב” של “ידיעות אחרונות”, שהתחיל מתישהו ב־84'. היא עשתה משהו ב“כותרת ראשית”, בשנה הראשונה של השבועון. הכוונה לדברים איכותיים מוגדרים: צילום עיתונאי שהוא צילום אמנותי שהוא צילום עיתונאי.

“כותרת” שלח אותה לצלם את הפועל חולון, כדורסל, בתקופה שאריה מליניאק אימן אותה. היימן חזרה עם תצלומי כדורסל וגם עם אמנות.

היא אמנית העובדת גם בעיתונות. היא עיתונאית שהיא גם אמנית. אין תיאור מדויק מזה, לדעתי. הבחירה בה לביאנלה לצילום של עין חרוד התבקשה מאליה. הקשר בינינו רצוף, עקבי, טוב, מתמשך חמש שנים טובות.

בשנה השלישית לקשר זה הבנתי מהיימן שמשהו מעסיק אותה. והבנתי בנקל מה מעסיק אותה. השאלות המושגיות של העיסוק הזה, אמנות־תקשורת, מעסיקות אותה.

בביאנלה היא מציעה תשובה אחת אפשרית לשאלה הפורמלית: מהות המדיום, הזיקה שבין נסיבות ההזמנה התעשייתיות (עיתון) לבין המודעות האמנותית האישית, הספציפית. וכן, מה עושים עם הדבר הזה, התצלום, לאחר הפאזה העיתונאית שלו? האם הוא חדל להתקיים? האם יש לו קיום עיתונאי בלבד? מה אני עושה כשאני מצלמת דיוקן, על פי הזמנה ספציפית של מערכת עיתון, המטפלת בצילום על פי המילון שלה: מעמדת אותו, מוסיפה לו כיתובים, כותרות, מציבה אותו ביחס לחומר כתוב, ביחס לתצלומים נוספים.

התצלום, לאחר שהודפס בעיתון, היה בידיה, באוסף שלה, בארכיון שלה, וחי שם חיים ארכיוניים. העניין שלה היה ב“חיים” של התצלום, ביכולת שלו לשנות הקשר, לקטון, לגדול וכו', ובעצם, ביכולת שלו להיות “לא הוא”; כלומר, להיות “משהו אחר, לא עיתונאי”.

בתהליך לא אטי, אך תוך ניסיונות מאוד מחושבים ואטיים, הגיעה להגדלת עמודי העיתון ל־120 על 160 ס“מ, גודל פוסטר־מדיה, בטכניקת הדפס־המשי. כלומר, לא הגדלה בטכניקה צילומית ישירה. למה הטכניקה משנה? כי הטכניקה היא אחד ה”ממיינים של האמנות".

הגדלה אחת ועוד אחת, צבע ושחור לבן, עד לסדרת ביאנלת עין חרוד. דיוקנאות סופרים, פוליטיקאים, אנשי חברה, אמנים, שחקנים: יעל דיין, זיוה רודן, מירי זכרוני, הלל קוק, מיכאל הולר, עמוס גוטמן, הדרה לזר, זהרירה חריפאי, ויולט דלל, דגנית ברסט, דוד רודי, ציפי לוין, יצחק אלקולומברי, אמנון ברנזון.

היימן צילמה אותם עבור “ידיעות אחרונות”, על פי הזמנת המערכת. כלומר, העיתון קבע את הגלריה. זו גלריה טיפוסית למגזין “7 ימים”. רק מובן שמתוך שלוש שנות עבודה במגזין, היימן היתה יכולה להרכיב גלריה שונה, אך לא לחלוטין שונה. מתוך כמה עשרות תצלומים בחרה את הגלריה הזו, שהִנה, אם כן, גם מסוימת וגם טיפוסית.

סביר להניח שהדיוקנאות המוגדלים, המועמדים בביאנלה כ“קיר” רצוף, 16 מטר אורך – יספרו גם סיפור חברתי־תרבותי, שממנו יובן מדוע בחרה את הדיוקנאות שבחרה ועימתה או הריצה אותם ברצף אחד: הסופרת האקסצנטרית למדי, לזר, ליד הסימבול המותש, זיוה רודן.

למה ההגדלה, מה היא עושה, איך היא מתחברת למילון של האמנות, למילון של התקשורת, למילון המשותף לאמנות ולתקשורת?

ההגדלה מדגישה פרטים ותכונות, שלא הודגשו בתצלום שהודפס בעיתון.

ההגדלה נקבעה לגודל פוסטר־מדיה. זהו גודל שנקבע על ידי עולם הפרסום; עולם הקובע חלק ניכר מהרגלי הצפייה והתפיסה שלנו, והנשען על הרגלים אלה.

היימן, אם כן, “מצייתת” לחוקים של עולם הפרסום. זהו, כמובן, ציות מחושב, שאינו חסר אירוניה, כפי שאינו מחוסר מעשיות. ההגדלה הִנה עיוות וטרנספורמציה והוצאה מהקשר. הוצאה מההקשר הראשון, זה העיתונאי. ההגדלה מעניקה אופציית חיים נוספת, חדשה, לצילום העיתונאי.

האופציה הזו היא אחת התשובות לשאלה הפורמלית, שהיימן הציגה לעצמה. השאלה היתה פשוטה: מה עושים עם זה? מה עושים עם התצלום, הניזון ממודעות אמנותית, שחייו מוגבלים לעיתון? מה אני בעצם מחזיקה ביד? ובכן, היא מחזיקה ביד תצלום אמנותי־עיתונאי, המכיל בתוכו אפשרויות נוספות, לא מאולצות. הוא מכיל בתוכו את “השלב הבא של עצמו”. והשלב הבא מבוסס על טרנספורמציה, על רצף, על נוכחות פיזית חדשה.

הרצף המוצג בביאנלה אינו מוצג בעיתון. בעיתון אין רצף היימני אחד; יש הופעות בודדות, במרחקים קצרים. מעולם לא היו בעיתון שנים־עשר עמודי היימן רצופים. התצלומים של היימן, המודפסים בעיתון, יוצרים רק רצף דימויי כללי. כלומר, מי שעוקב אחרי העבודה שלה, יכול ליצור בדמיונו רצף.

כאן, בביאנלה, היא קובעת רצף, מבודדת רצף אחד מתוך הדימוי הכללי של הדיוקנאות העיתונאיים שלה. לרצף הזה חוקיות משלו. הוא מאזכר את העיתון, אך הוא כבר מתקיים לכשעצמו. האם הפרשנות המוצגת כאן ברורה דיה? אני לא בטוח. ייתכן שהיא מעט מסובכת. קשה לי להיות ברור או פשוט יותר. אני חושב שאני יודע למה.

למה? כי הדבר עצמו, התצלומים המוגדלים, מדברים בעד עצמם. ברור שזו טרנספורמציה. ברור שזהו עיוות. ברור שזו הוצאה מהקשר. ברור שנוצר הקשר חדש. ברור שהוא גם עצמאי וגם תלוי־הקשר. מה זה תלוי־הקשר? זהו מצב שעל פיו משהו אינו מובן אם ההיסטוריה או ההקשר שלו אינם מובנים.

האסלה של דושאן תלוית־הקשר, לדוגמה. השפן היצוק של קונס, שהוצג במוזיאון ישראל, תלוי־הקשר. ו“הקיר” של היימן תלוי־הקשר. אתה צריך לדעת משהו על פילוסופיית השכפול, על עקרון הדומה, על עקרון המקור/הנגזר, ועל עקרון ההקשר האמנותי – כדי לדעת משהו על ההקשר של היימן. ואולי אפילו כדאי שתדע מעט על פוסט־מודרניזם.

ברור שהקיר הזה מרתק, אפקטיבי. ברור שהחוקיות הפנימית שלו היא זו של מושג “הדיוקן הקבוצתי” המודרני. וברור שהשכפול של היימן מתכתב עם עקרון השכפול של וולטר בנג’מין ואנדי וורהול.

הכול ברור: הצילום הוא אמנות, התקשורת היא תחום המחיה של הצלם־אמן הישראלי, היימן חוקרת את ה“חומר” שלה ומבקשת לבדוק את תכונותיו ולדחוף אותו להגדרות ולמרחקים נוספים, וכך היא מגיעה להגדלה, להגדלות, לרצף הזה.

גדי דגון. הקיטש, הבאבא, החלום האמריקני עם גדי דגון אני עובד ב“ידיעות אחרונות” ועבדתי ב“מוניטין”. יש לנו יחד עשר שנים. אני עושה איתו חיים משוגעים, בדרך כלל, כי דגון תופס את עצמו כצלם מקצועי, עם הצניעות המתבקשת ועם היוהרה המתבקשת. תענוג לעבוד עם מקצוען, היודע שמקצוענות הִנה פחות דימוי ויותר עבודה שחורה. היה ברור שנגיע לבאבא ברוך, כי הגענו אליו דרך העיתון. כלומר, הגענו אליו דרך העבודה השחורה.

עמוס נבו, כתב “ידיעות אחרונות”, התבקש, לפני כשנה, להכין כתבה מגזינית על הבאבא ברוך. דגון הוצמד לנבו. וכבר אז, דגון התבקש לירות יותר תחמושת מזו ההכרחית לכתבה המצולמת. ההנחה היתה שאנחנו עוד נפגוש את הבאבא ברוך בפורמט אחר.

לא ידעתי אז שאאצור את הביתן הישראלי בעין חרוד, אבל ידעתי, כמו שיודע כל ילד, שהבאבא ברוך הוא “חומר” שלא הולך לאיבוד. “חומר” המתחיה בהקשרים שונים, בפורמטים שונים. וכך היה. לאחר הדפסת הכתבה של נבו, היו לנו עודפים נאים מהבאבא ברוך, מנתיבות עצמה וממקדשו של הבאבא ברוך. החומר שהודפס בעיתון עמד יפה. כלומר, היה אפקטיבי, דרמטי, משעשע, קוריוזי ותיעודי גם יחד. דגון דיווח שהאיש “שחקן טבעי”. והאפשרות להמשיך איתו, היתה ביד.

דגון מרבה לצלם דיוקנאות לעיתון.

רק טבעי היה הצורך שלו לפענח לעצמו את העסק הזה של הדיוקן. הוא עבר מתצלום דיוקן חד למרוחק, למשוחק, למטופל, למבוים, וחוזר חלילה. הבאבא ברוך היה ההזדמנות להכיל בקייס אחד לא מעט אפשרויות או נוסחים, ולאחד אותם לאמירה אחת.

ההחלטה היתה: דיוקן של הבאבא ברוך בממדים של בילבורד אמריקני, פרסום דרכים אמריקני. בעין חרוד הוא מונח על קיר של שלושה מטרים גובה, 16 מטר אורך, צבע מלא. דמות מלאה. הבילבורד מחובר לתרבות הפרסום ולאמנות. הוא אחד היסודות החזותיים והתרבותים של הפופ־ארט האמריקני. אחדים מציירי הפופ היו ציירי בילבורד.

וכך, בעין חרוד מוצג הבאבא ברוך באמצעות דיוקן שלו, באמצעות דיוקן מלא של המכונית האמריקנית שלו, שבעה מטרים אורך, המופיעה במלואה בקיר עין חרוד, באמצעות העיירה נתיבות ובאמצעות קבוצה מחסידי הבאבא ברוך. כלומר, העיירה או החסידים הם חלק מהדיוקן; והמכונית נתפסת כשלוחה של אישיות הבאבא.

אני חושב שהקיר של דגון מצוין. הוא השיג את המטרה המדויקת שלו, גם אם קשה לדבר על מטרה מדויקת, מעבר להוכחה נוספת של תיאוריית הארט־כרוניקה. מבחינתו, הבאבא התקשורתי נולד בכתבה של עמוס נבו, ומשם הגיע לקיר הביאנלה. מה זה אם לא אספקט של ארט־כרוניקה. צריך להיות קצת טמבל כדי להגיד שרואים כאן קיטש. כי הקיטש, כמו עקרון הבילבורד, יזום, מכוון, מודע.

הקיטש, ובעיקר השימוש המכוון בו, מפרנסים את כל הפרויקט של דגון. הקיטש הוא חומר־אמנות. כל הקיר של דגון בנוי על תחושה מעורבת: מה זה? אמנות? ביקורת חברתית? תעודת הערצה? הוקעת האמונה בנסים? הקיר של דגון הוא ישראליאנה.

הבאבא היה נהדר. הוא שיתף פעולה ברצון, ואולי אף בהתלהבות. הוא יודע מעט מאוד על הביאנלה בעין חרוד. והוא יודע הרבה מאוד על פרסום. והביאנלה נתפסת בעיניו כפרסום. הביזנס שלו בנוי על פרסום. וכך, מבחינתו, הביאנלה היא דבר טוב, מבורך, ולמה לא.

בעבודה של דגון מובלעת ביקורת. בסך הכול, העבודה מקרינה מידה של אירוניה. והביקורת נמצאת באירוניה. דגון לא פובליציסט. הוא לא בנה פובליציסטיקה באמצעות הקיר בעין חרוד. מיותר לחזור ולדון בשאלה האם הבאבא אותנטי, מאחז עיניים, קדוש, אופורטוניסט. אולי לא מיותר. אני יכול לחשוב על מאמר ב“כותרת ראשית” העוסק בעניין זה. אותנו זה לא עניין. אנחנו יודעים מיהו. ואנחנו יודעים עוד משהו: לא כל כך מעניין מה אנחנו חושבים על הבאבא. למה לא מעניין? כי הוא מתקיים מחוץ לעולם הערכים שלנו. הדעה שלנו עליו לא תשנה את המציאות שלו.

דגון רותק לאיש, לתכונותיו החזותיות, לקיומו התקשורתי, ל“תיאטרון” שלו, למכונית, לנעלי הזמש היקרות, לתפאורת הגלימה וכיסוי הראש, למאמינים החרופים, לנתיבות הענייה. האיש הוגדל לבילבורד גם כהערה משועשעת מעט על דבר היותו “גדול מהחיים”. ובהגדלה מצאתי לי שעשוע פרטי. הביאנלה נפתחת בסוכות. יהודים דתיים מקשטים סוכתם בתצלומי רבנים וגדולי דור, תחת האִמרה: “והיו עיניך רואות את מוריך”. וכך, לאורך 16 מטר, והיו עיניך רואות את הבאבא ברוך.

אלכס ליבק. תשכח מה שאמרתי לך בטלפון מאלכס ליבק אתה לא מבין מה קורה, אם הוא שמח או לא, אם זה נראה לו או לא. הוא אמר, בסדר, למה לא, אבל אתה טועה, אתה מדבר על תצלום של מישהו אחר, חבל. תראה, אמרתי לו, אני לא בביזנס הזה 20 שנה בשביל לטעות בעניינים חשובים כאלה, זה התצלום שלך, וחבל שאני צריך לזכור אותו בשבילך, לך למערכת שלך ותביא אותו, יהיה בסדר, כבר בסדר. אחרי כמה ימים, ליבק חזר עם התצלום ועם הפילם. הוא עשה את התצלום, עכשיו הוא זוכר, תשכח מה שאמרתי לך בטלפון.

אני יודע למה זכרתי אחורה שלוש שנים תצלום אחד מסוים של ליבק. כי הוא היה והִנו אמנות. וכי הוא אישר לי באופן נהדר את הארט־כרוניקה. ליבק נשלח למשימה עיתונאית (כרוניקה) והביא אמנות, שהיא כמובן כרוניקה מעולה. במקרה של ליבק, הכרוניקה היא העודף של הארט. ועוד משהו לטובתי. תראה, אמרתי לו אז בטלפון, תראה כשתחזיק ביד את הפילם, תראה שהפריים שהודפס ב“חדשות” הוא הפריים האחרון בפילם. וכך היה.

בינואר 86' נרצח נהג מונית ישראלי, יעקב פפאשווילי. בתחילה, כצפוי, ובאופן די אוטומטי, דובר על פעילות חבלנית עוינת. באותה תקופה היו לא מעט מקרים של תקיפת ורצח נהגי מוניות ישראלים, יהודים, וכן רצח נהג מונית ישראלי ערבי אחד. התקיפות הכתיבו צורת דיווח וצילום עיתונאיים כמעט קבועה: תיאור המקרה, תיאור הקורבן, תצלום המונית או בני משפחה, רקע כללי, פרשנות. רוב הפעילות העיתונאית בנושא התקיימה בגיליונות אמצע השבוע, לא במגזינים, במסגרת החדשות או החדשות המורחבות. מסגרת זו מכתיבה פורמט שגור, פחות או יותר: חצי עמוד, שני טורים, מקסימום שני תצלומים, יחס של 50 אחוז טקסט, 50 אחוז תצלום.

אלכס ליבק סיפק תצלום: משפחת הנהג ומכריה, אבלים, מקוננים, בפתח דירת הנהג. התצלום פורסם בגיליון שוטף, לא בגיליון סוף השבוע, של “חדשות”. תצלום מתעד, כרוניקה. המערכת פרשׂה אותו על 40 אחוז משטח העמוד, לכל רוחב חמשת טורי העמוד. העימוד הבלתי אופייני הניף את הצילום לרמת הצהרה אמנותית, מטעם מערכת העיתון. כדבר הזה לא יקרה לעתים תכופות מדי בעיתונות אמצע השבוע.

אני זוכר שזכרתי את התצלום, כשהופיע בעיתון. כלומר, גם זכרתי לזכור אותו. עובדה שלא שכחתי אותו במשך שלוש שנים, בהן, כעורך וכמעמד, נחשפתי לאלפי תצלומי כרוניקה טובים, מקצועיים. זכרתי לזכור אותו כפי שיזכור אדם הארה.

ליבק עשה את התצלום בתנאי הלחץ הטיפוסיים של צלמי כרוניקה־חדשות. אתה בא, אתה יורה, אתה חייב לחזור למערכת עם משהו סביר, וזהו. ליבק הגיע, ירה במהירות שישה־שבעה פריימים. הפריים האחרון, שסיפק אותו, הוא הפריים שהגיש למערכת. כלומר, חסך למערכת את הבחירה. תצלום נהדר, מדויק, אמנותי, אור וצל, דיוקן קבוצתי, אקספרסיבי, כבוש, לא מוגזם, מתעד. כלומר, הכול גם יחד.

אם תתבונן בתצלום האחרון, זה שהודפס בעיתון, תראה שהדיוקן הקבוצתי של המקוננים מורכב מאלמנטים עצמאיים, שכל אחד מהם, כשהוא מבודד, הִנו דיוקן עצמי פרטי של אחד המקוננים. קריאת הצילום אפשרית מימין לשמאל, משמאל לימין, מלמטה למעלה, מלמעלה למטה. “השלם” (הפריים המסוים) מורכב מפרגמנטים ברורים. תחומים היטב. לכל אחד מהפרגמנטים קיום עצמאי, קיום כפריים עצמאי, כמוליך־תחושות עצמאי, כמוביל־סיפור עצמאי (מישהו מתאבל על מישהו). וכאמור, כדיוקן נפרד.

התצלום מונוכרומי, ועם זאת מתואם היטב בכל הנוגע ללבן־שחור, לאור־צל. הגוף שחור־מוצל, הפנים מוארים. הפנים הם אחד ממקורות האור בצילום הזה. “האור” מתקיים לעצמו בצילום הזה. זהו “האור” של תולדות האמנות.

ליבק עצמו לא בנוי להתפלסף על הקשר אמנות־עיתונות. אני מנחש שהוא תופס את עצמו כפועל מחונך, אולי אף משכיל, ושלדעתו, המודעות העצמית שלו הִנה של פועל־צילום.

“הקיר” שלו בביתן הישראלי בעין חרוד מורכב מהגדלה של הפילם המקורי, באופן המוביל לתצלום שהודפס בעיתון. הצגת הרצף המקורי כולו, הפילם המקורי כולו, בשלמותו, כפי שהוא במקור – היא הצגת תהליך העבודה של ליבק, והמשמעת שלו: הארט־כרוניקה, תהליך קבלת ההחלטות האמנותיות בזמן העבודה העיתונאית עצמה. כמעט כל פריים בודד של ליבק הוא החלטה אמנותית ועיתונאית.

הפריימים הקודמים לזה “הסופי”, שהִנם לחלוטין עצמאיים, עומדים בפני עצמם, כל אחד לחוד, מתפקדים כטיוטות של התצלום “הסופי”.

אדם ברוך, אוצר הביתן הישראלי, הביאנלה הבינלאומית השנייה לצילום עין חרוד 88'

כותרת ראשית, מוסף מיוחד, 18.3.88



השבוע המצולם הזה

שישי: תקשורת בהילטון, תור לעיתונים, פצוע בדרך כלל, מלחמות מצטלמות נהדר. הפוגות וכוננות ספיגה, פחות. כמה אתה כבר יכול לצלם חדר אטום, וכמה רחובות ריקים וכמה מסכות וכמה ילדים. הרבה, אבל יש גבול. גם ה“פטריוט”, כשהוא מובל על משאית או נח על גבעה, נראה חצי טמבל. יותר מצילום אחד לעמוד העיתון הראשון, ביום הראשון לבואו לישראל, לא תוציא ממנו.

זו עדיין לא מלחמה ישראלית. מהשבוע הזה לא תקבל את בגין על הבופור, ולא את משה דיין בחדר מלחמה, ולא חייל במימי התעלה, זו כוננות וזו הפוגה, והיא מצטלמת כמו שהיא. כמו סופרמרקט שנפתח לכמה שעות. כמו זוג אוהבים על החוף. הכול, קמעונאי כזה, לא הרואי. אפשר להוציא מההפוגה צילומים אמנותיים, כי מכל דבר שמצטלם אפשר להוציא אמנות, אם אתה אמן. אבל, אמנות היא לא הנושא, הפעם. הנושא של הצלמים היה הצד האנושי והתיעודי של הכוננות וההפוגה.

גדי דגון היה במסיבת עיתונאים בהילטון. נחמן שי כיכב שם. אבל, זו תפאורה של בית מלון מהודר. לא שדה קרב, לא משקפי אבק. הצבעוניות של הילטון, התפנוקי הזה, רכה, קרמית. קשה לנצח קרם. הוא, הקרם הזה, בולע הכול.

בית המלון המפואר הוא שום מקום מרגע שנכנסת אליו, אתה לא יודע איפה אתה. הילטון איסטנבול והילטון בריסל והילטון תל אביב הם אותו מקום. דומים, אם לא זהים. מרגע שאתה בפנים, הסביבה שמחוץ למלון כאילו נמחקת. אין יותר גיאוגרפיה, אין יותר צבעים של עיר, ריחות. יש רק תפאורה של מלון, שהוא כול־מלון.

האולם הגדול, בו התקיימה מסיבת העיתונאים, הוא כול־אולם גדול. שומדבר מובהק. מצלמות וצלמי הטלוויזיה הם צילום שראית, שכבר ראית מיליון פעם. המצלמות והצלמים נקבעו בתרבות החזותית שלנו כצורה־סמל. הם יכולים להיות ישראלים, הודים או אמריקנים, כי זו אותה “צורה”. אותם מכשירים של סוני או של פנסוניק בכל מקום. זוועת המלחמה היא מקדם מכירות של סוני, במובן מסוים.

לפני זה, דגון היה בלב תל אביב, ליד קיוסק עיתונים. אותו בוקר, משהו השתבש בהפצה של העיתונים. רק “מעריב” הגיע לקיוסק הזה. התור הלך וגדל. מזכיר תור ללחם, ממלחמות אחרות, מארצות אחרות.

הטלוויזיה לא מיתנה את הרעב לעיתונים. אנשים רוצים גם לקרוא את זה, לראות צילום סטטי. הם רוצים להחזיק את הנייר הזה, את החפץ הזה ששמו עיתון. עניין של הרגל, של צורך נפשי. ועניין של מישוש. הוא מודפס במאות אלפי עותקים, והוא עדיין אינטימי. איך זה? ככה זה. השנים עושות את שלהן, אנשים מתחברים לדפוס, לכותבים מסוימים, למדורים מסוימים. ומנהלים עם העיתון דיאלוג.

את הפצוע מהלילה הראשון, דגון לקח בשכונה, לאחר שהפצוע נחבש ושוחרר. הפצוע מודע לעובדה שמצלמים אותו: גברי, נוגה, סיגריה, נחוש.

מרגע שאתה מודע למצלמה, הצילום כבר לא אותנטי. אבל, מכיוון שהכול מודעים, אולי נוצרה אותנטיות חדשה. הייתי קורא לה: “אותנטיות מבוימת”. נשאיר את זה להקדמה של אחת מתערוכות הצילום הבאות.

מעריב, 25.1.91


בול־התרבות של אנני ליבוביץ'

ספר חדש של הצלמת האמריקנית אנני ליבוביץ', מעורר לשעה קלה את הדיון באתיקה של תרבות המגזינים. בכל מקרה, מומלץ ספרה החדש של אנני ליבוביץ‘: "צילומים, אנני ליבוביץ’, 1970־1990", הופיע בימים אלה בהוצאת “הארפר קולינס”, 232 עמודים, צבע ושחור־לבן, כריכה קשה. זהו סיכום של עשרים שנות עבודה בשירות ירחונים וכתבי עת אמריקניים. שירות עיקש ועקבי, שרובו הוקדש לצילום דיוקנאות של אישים אמריקנים מתחומי הבידור, הקולנוע, האמנות, הספורט, החברה. וביניהם: סמי דייוויס, פטי סמית, ג’ון לנון, ג’ודי פוסטר, בוב דילן, רומן פולנסקי, נורמן מיילר, יו הפנר, מיק ג’אגר.

ליבוביץ‘, יהודייה אמריקנית, שעשתה כמה חודשים בישראל, וצילום מקיבוץ אמיר 69’, צילום של הפסקת קטיף, אכן פותח את הספר – התחילה את הקריירה הדשנה שלה כמעט ללא מאמץ וממשיכה אותה כמעט ללא מאמץ. היא לא חיזרה נואשות אחרי עורכי עיתונים. היא לא נדחתה על ידי עורכי צילום אטומים. היא לא אכלה ביזיונות. ליבוביץ', לאחר שחזרה מישראל, פשוט התחילה עם כתב העת “רולינג סטון”, בראשית שנות ה־70. תום והתלהבות היו משותפים לה ולכתב העת הזה.

אחת המשימות הראשונות שלה היתה ג’ון לנון. היא הרחיבה מעט את הדיבור על משימה זו. לנון, מי שהיה בעיניה אגדה, היה נינוח, אנושי, אפילו חביב מאוד. לנון ויוקו אונו, של ליבוביץ‘, נעשו מעין בול־תרבות. לנון עירום, אונו לבושה, הוא גוהר־מחבק אותה, עיניו עצומות, עיניה פקוחות, שערה מפוזר. אתה מכיר את הצילום. הוא הודפס מיליון פעם במיליון עיתונים וכתבי עת. הוא של אנני ליבוביץ’.

מה פירוש “בול־תרבות”? זהו השימוש הראשון במושג הזה. חשבתי עליו הרגע, מול הספר החדש שלה. הייתי מתרגם “בול־תרבות” לאיקונה, לתוצרת יסוד חזותית. אבל אני מעדיף “בול־תרבות”, כי ה“בול” מקרין תנועה מהירה בין ארצות ותרבויות. והוא מקרין שכפול סדרתי, אספנות וזיהוי מיידי.

גם קלינט איסטווד, של ליבוביץ‘, וכריסטו, ומיק ג’אגר וארנולד שוורצנגר, אם להזכיר רק אחדים, נעשו לבול־תרבות. אתה מזהה מיד את השרירן שוורצנגר לפי תצלום של ליבוביץ’, גם מבלי לדעת שזהו תצלום שלה.

הספר מרתק, עשוי טוב. הוא גם אלבומי וגם מדופדף די בקלות. זה לא תמיד הולך ביחד. רוב האלבומים נוקשים. אתה לא יכול לתת לספר חדש של ליבוביץ' להתקרר על המדף בחנות. אתה קונה אותו מיד. כמעט דחף לאו בר כיבוש. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הוא עדיין לא הגיע לישראל. מחירו בניו יורק: 60 דולר. אם לוקחים בחשבון הובלה, מיסוי ושער הדולר, הוא יכול להגיע בישראל גם ל־240 שקל.

ספר־ליבוביץ' הִנו אחת העדויות היותר סמכותיות על התרבות האמריקנית של שני עשורים אלה. התרבות האמריקנית בראי המגזינים האמריקניים. ובפרט, המגזינים “רולינג סטון” ו“ואניטי פייר”, איתו ליבוביץ' עובדת מתחילת שנות ה־80.

“ואניטי פייר” ירחון עשיר, מהודר, מעולה מבחינה עיתונאית והוא מצולם כאילו הצילום הוא היורש הטבעי והיחיד של העיזבון האמנותי ששמו: “ציור הדיוקן האמנותי הקלאסי”. כלומר, בעידן המודרני, “הדיוקן” מצולם ולא בהכרח מצויר, ואין פער איכות בין צילום לבין ציור.

וכך, מערכת ה“ואניטי פייר” משאירה את השאלה הטרחנית “האם הצילום הוא אמנות או אומנות?” לישראלי יגאל תומרקין ולראשי ביצה אחרים, שמאז שנות ה־50, בעניין הצילום, לא הצליחו להבחין בין החלמון לבין החלבון. החלבון זה הלבן והחלמון זה הצהוב.

ליבוביץ' משפיעה על ומושפעת מתרבות המגזינים האמריקנית. תרבות המתמחה בבניית מיתולוגיות, בהצגת אנשים כ“גדולים מן החיים”. תרבות מעט חלולה ולא תמיד ניואנסית. תרבות שלא פתרה כמה שאלות ערכיות יסודיות. וכיוון שלא פתרה, מחקה אותן.

הנה, דוגמאות לשאלות ערכיות, שכמעט ואין מתחשבים בהן: האם גם הרוצח הסדרתי התורן “גדול מן החיים”? האם באמת “מגיעה” לו כפולת עמודים צבעונית, מבוימת היטב? האם לתרבות ההעצמה והפיאור אין גבול? האם הטעם הטוב אינו עוד שיקול? האם לשאלות מוסריות אין עוד חשיבות? האם אין הכרח בדירוג היררכי ברור, דירוג המבחין בין מוצרט לבין שוורצנגר?

לא אנני ליבוביץ' היא שצריכה לתת תשובה על כך. לפחות, לא רק היא. והיא לא נותנת. היא לא קבעה את העיקרון המוסרי. היא לא תשנה אותו. היא מועסקת על ידי כתבי עת מסחריים מובהקים. כתבי העת האלה עומדים למבחן קבוע בקיוסקים. כלומר, הקהל שופט אותם יום־יום ושבוע־שבוע.

וכאן, בקשרים האלה של מסחריות וקהל ואתיקה ומערכת עיתון, ובמתחים ביניהם, ממש במרכזם של כל אלה, נמצאת אנני ליבוביץ'. היא הממוצע שלהם. היא הממוצע של הקהל הצורך את המגזינים. היא הממוצע של המערכת העיתונאית. והיא הממוצע של הערכים שביסוד כל הג’אז הזה ששמו מגזין אמריקני. היא במרכז, והיא במרחק שווה מכל אחד מהגורמים המרכיבים את המתח הזה.

במערבון האמריקני לא ירו בפסנתרן. הוא לא אשם. הוא לא הרע. והוא גם לא הטוב. בדיון סביב תרבות המגזינים האמריקנית לא יורים בצלם. מה כן עושים, בעניין הצלם? שופטים את היכולת שלו לספק את רצונה של המערכת.

ליבוביץ' עושה את זה מבריק ואינטנסיבי. היא מאתרת את המאפיינים של הדמות, נורמן מיילר או מיק ג’אגר, את המאצ’ואיזם הספרותי ואת תהליך הבלייה או את המיניות הבלתי מוחלטת, הזוהר הבימתי והשקיפות הגופנית – ומרכיבה אותם על רקע התדמית הידועה של הדמות המצולמת, ויוצאת משם לאמירה מעורבת: גם סטריאוטיפית וגם אישית. ומרגע זה, לפניך מיק ג’אגר, אותו אליל מוזיקה שהכרת, אבל עכשיו הוא ג’אגר של ליבוביץ'.

מעריב, 4.10.91


דן שילון ושתיקת הכבשים

שלשום, בתוכנית המאה שלו, דן שילון ניסה להוציא להורג את “חדשות”. שילון הציג כותרת מעמוד הספורט של העיתון, שהתייחסה למשחק גמר בין הפועל ומכבי תל אביב. ה“מלחמת עולם שלישית”. שילון, באמצעות כותרת זו, ביקש לגחך את “חדשות”, להציגו כהיסטרי וכנמוך. בתוכנית המאה נכחו אנשי עיתונות ותקשורת, וביניהם ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. הם יודעים שזו כותרת ספורט לגיטימית. הם יודעים שהספורט, בעיתונות הצהריים, הוא טריטוריה עצמאית, והם יודעים ש“חדשות”, בכותרת זו, לא הטעה אפילו קורא אחד. אבל הם שתקו, ובכך הצטרפו לרצח האופי של “חדשות”. מי שאמר משהו בעניין זה היה יוסף לפיד. אבל לא היה די בכך למתן את העליהום הכללי על העיתון.

לכותרת הספורט, דן שילון הוסיף את הנחיית העריכה הפנימית ב“חדשות”, הממליצה לעקר את השימוש בשבלונות כגון “קשר את גורלו לארץ”. בכך, שילון ביקש להציג את העיתון כמתנכר ל“אהבת מולדת פשוטה”, כלא פטריוטי. עד כאן, פרטים בשביל מי שלא ראה את ההצגה. מכאן, משהו בשביל מישהו המאמין שעיתונות היא מקצוע והגדרה עצמית; שסולידריות מנומקת היא ערך; שריבוי עיתונים ודעות וסגנונות הוא הכרח תרבותי ודמוקרטי; וש“חדשות” טוב, לגיטימי ובעל אישיות משלו.

ברגע שהחל ניסיון רצח “חדשות”, לונדון וקירשנבאום, המועסקים על ידי “ידיעות אחרונות”, היו צריכים להתייצב להגנת “חדשות” או לעזוב את המסיבה. ברגע שלא עזבו, שיתפו פעולה עם שיסוי נמוך בחברים למקצוע ובעצם נשמת אפה של העיתונות. שניהם יודעים מהי כותרת ספורט, ולאיפה הוביל אותנו השימוש האוטומטי והמוגזם ב“קשר את גורלו לארץ”. בין השאר, הוא הוביל את חיים הרצוג, נשיא המדינה, להספיד את רוברט מקסוול כאחד הדגולים שעלו על בימת ההיסטוריה היהודית.

קירשנבאום, ב“ניקוי ראש”, בנה קריירה על השבלונות, הפאתוס והרטוריקה החלולים של הפוליטיקאי הישראלי. והוא יודע שהמלצה על שימוש מבוקר בשבלונות אלו הִנה עדות לתבונת מערכת העיתון ולמאמץ שלה לנסח שפה אמיתית ושפויה. ולכן, קירשנבאום, המועסק גם על ידי להבי ישקר, היה צריך להגיד לשילון: “בוא הנה, אני לא מסכים לדמגוגיה שלך. אתה לא תציג כאן את המערכת המקצועית הזו כארגון לא פטריוטי.” אבל קירשנבאום, שלעתים הוא זחוח דעת דווקא כאשר צריך להתקומם, שתק, וכמוהו ירון לונדון.

השתיקה שלהם, ושל אנשי תקשורת נוספים שהיו במסיבה, היא סוג של בגידה במקצוע. הם הצטרפו לקהל צוהל, מובל. קל להצטרף לעדר, ומה יותר אנושי מכך, אבל יש גבול. אתיקה, עובדות ומשפטי שדה פופוליסטיים הם גבול. לונדון וקירשנבאום, כל אחד לחוד, חתמו “איתנו” חוזה בעל־פה, ולפיו הם אנשי תקשורת מחויבים ומקצוענים, והם נציגים לגיטימיים “שלנו”. אחד מיסודות החוזה הזה הוא גם ההנחה שאתה פשוט לא שותק, ולא משנה איפה ומתי, כאשר המקצוע שלך מושלך לזירה פרימיטיבית. “אנחנו” מכירים בך כנציג לגיטימי שלנו, ומאפשרים לך ליהנות ממעמד זה, בתנאי שאתה עוצר את דן שילון בקטעים כאלה. בתנאי שאתה זוכר שבחברה הישראלית יש שיסוי והסתה: העם נגד תקשורת עוינת. בתנאי שאתה מבין שזו המלחמה שלך, חבר. אחרת, מה הסיפור שלך.

שתי מילים על דן שילון. את תוכנית המאה שלו, מותר היה לו לפתוח כך: אני, דן שילון, מועסק על ידי “ידיעות אחרונות” ועל ידי “רשת”, בה “ידיעות אחרונות” שותף, הועסקתי בזמנו על ידי יעקב לוינסון ב“רימון תקשורת”, ופעם אף הייתי הדובר של אבא חושי. ובכפוף לכך, ניתן אולי להבין חלק ממה שאומר הערב על “חדשות”, רוני מילוא או הדובר לשעבר נחמן שי. אבל, חבר’ה, תאמינו לי שאני משוחרר מכל זה, בבואי הערב להיפרד מעצמי לשלושה חודשים.

אדם ברוך, עד לאחרונה עורך “מעריב”, עורך כיום את “גלובס”

חדשות היום, 6.5.92


משהו בעניין מתי גולן

אין חיים אנושיים בלי זיכרון. המחיקה היא היפוכה של כל תרבות, בין אם היא בנקאית, אמנותית או תקשורתית העיתונות, מבחינת מי שעושה אותה, הִנה סיפור בלתי נפסק של כישלונות קטנים וגדולים. רגעי החסד והנחת, מעטים. לכישלונות, פה ושם, נלוות תועבות. ההפרש בין כישלון לבין תועבה, ברור. בדרך כלל, התועבה הִנה עניין רפואי, והכישלון הִנו עניין תבוני.

וכך, אני מגיע לכתבה שפורסמה ב“מעריב”, ביום שישי האחרון, בעניין עיתון העסקים “גלובס” והמו“ל שלו, חיים בר און. בסך הכול, כתבה אוהדת, שנקודת המוצא שלה ועידת ירושלים לעסקים 92', ש”גלובס" יזם.

מגוף הדברים המרכזי של כתבה זו, נעדר שם אחד: מתי גולן. הוא כיהן כעורך הראשי של “גלובס” משך פרק זמן ארוך ונכבד, שחפף את תקופת הצמיחה והשגשוג של העיתון.

לא הייתי נרעש מהפרימיטיביות הגלומה בהיעדר שמו של גולן, בכתבה המתארת את ההיסטוריה של העיתון, אם הפרימיטיביות הזו היתה תקנית. שהרי כולנו, עיתונאים ועורכים, חשופים בקביעות לפרימיטיביות העצמית, הבלתי נשלטת, שלנו. אבל הפעם אין מדובר בפרימיטיביות נקודתית או טכנית, אלא בפעולה שהִנה חלק ממגמה, מתפיסת עולם. ולהלן שתי דוגמאות. האחת מתחום הבנקאות, והאחרת מתחום התרבות.

באלה הימים, הנהלת בנק המזרחי מחקה את אהרן מאיר מספר הבנק, במלאות שבעים לבנק. ובשכבר הימים, חיים גמזו כמעט מחק את אויגן קולב מתולדות מוזיאון תל אביב, ובנימין תמוז, בתורו, מחק את גמזו מ“סיפורה של אמנות ישראל”.

לעתים, המוחק, הנמחק בתורו, הִנו אישיות רבת־פעלים, אך גחמנית והיסטרית, ולעתים המוחק הוא אף־אחד. בין האישיות ובין האף־אחד נוצר שיתוף פעולה חולני, המקיים שיטת מחיקות, אם לא ממש תרבות של מחיקות.

בדרך כלל, הסביבה שותקת. מחקו את אהרן מאיר, וראשי הבנקים לא יצאו בקול קורא. מחקו את גמזו, והמוחק לא נקנס על ידי ה“תרבות”. הסביבה שותקת מטעמים אחדים ושונים. או שהבריות משכנעות עצמן, לי זה לא יקרה, או שהן, אותה שעה, חוששות מהאלימות של מי שמחזיק את המחיקון, גם אם הוא אף־אחד.

מתי גולן לא חבר שלי. אנחנו אפילו “ארגונים עוינים”. הוא לא צריך את ההגנה שלי. ולכן, נוח לי לנצל את המקרה שלו כדי להזכיר דברים בסיסיים: אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי־זיכרון. המחיקה היא היפוכה של כל תרבות. בין אם היא בנקאית, אמנותית או תקשורתית.

ומתישהו, מישהו יוציא מידי האף־אחד את המחיקון ויעביר אותו למישהו אחר. כלומר, אין בעלות על המחיקון.

זאת ועוד זאת: המחיקון, המופעל בידי האף־אחד, לאחר שסיים למחוק את הסביבה, פונה נגד האף־אחד עצמו, שכאילו מפעיל אותו, ומוחק את האף־אחד. כי המחיקון יודע רק למחוק וחייב למחוק, ללא הפסק.

חדשות, 18.11.92


“מושג”, 20 שנה אחרי. האספסוף הוא אנחנו

בשבוע הבא תיפתח תערוכת הירחון “מושג” בגלריה בוגרשוב תל אביב. אדם ברוך, עורך הירחון, על אספסוף שנות ה־70 שהיה שותף בחנק הירחון. התערוכה בבוגרשוב מוצגת כהצדעה לתעוזה התקשורתית ולתובנה המודרניסטית, שגולמה ב“מושג” מחצית שנות ה־70, דן בן אמוץ ונתן זך יושבים בכסית, יום חמישי אחד אחרי הצהריים. בן אמוץ חותר בכבדות נגד “מושג”. שתים־עשרה שנה לאחר מכן, באותה גולמיות, יחתור נגד הביאנלה של ונציה. “מושג” מפריע לו. הוא לא יודע לקרוא אותו. תן לו תלמיד חכם וינשכנו כחמור, ראה פרשת ברונובסקי. נתן זך בין לונדון לתל אביב. בלונדון, זך יושב עם בנימין תמוז, והוא, תמוז, נגד “מושג”. הוא גם נגד זריצקי ואריה ארוך. מדובר במצבים נפשיים, כשמדובר בתמוז, ובחסימות רגשיות. בכסית, בן אמוץ מנסה לעורר אספסוף מקומי נגד “מושג”, נגדי אישית. הוא שואל, רטורית, “מישהו מבין מה המיכל נאמן הזאתי רוצה מהחיים שלנו?” פה ושם נשמע גיחוך עכור. אספסוף מקומי בפעולה. נתן זך שותק. ויש משהו אליטיסטי בשתיקה שלו, משהו מקומם. הייתי אז כמעט נער. היה זה העיתון הראשון שערכתי. והעיתון לא יצא נגד מישהו או משהו, אלא בעד משהו. מחייו וממותו של “מושג” למדתי להכיר את האספסוף.

אתה תמיד מוקף אספסוף. ואתה עצמך אספסוף. פעם, הוא תוקף אותך. פעם, אתה תוקף איתו את זולתך. לעתים, האספסוף מורכב מעמי ארצות. לפעמים, מאמנים ומאנשי תקשורת. כל אחד אספסוף, בתורו.

האספסוף הזה הרג את “מושג” הצעיר, והאספסוף הזה מתגעגע היום ל“מושג”. למה שלא תוציא “מושג” חדש, שאלו אותי השבוע אנשים בגלי צה“ל, ב”מעריב“, ב”ידיעות". למה שהוא לא יופיע כירחון של “גלובס”. והשבוע, בגלריה בוגרשוב, היה מי שידע לעשות חשבון שעל פיו “מושג” כזה עוד ירוויח כסף.

ביום שני הקרוב תיפתח בבוגרשוב תערוכה המציגה עבודות אמנות מתוך “מושג”, כתב עת לתרבות ולאמנות, שהופיע ונמוג במחצית שנות ה־70. עבודות של מוטי מזרחי, תמר גטר, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז, דוד גינתון, מיכל נאמן, בין השאר. אין לי חלק בתערוכה, לא רעיון שלי. אני משוחרר מנכות הנוסטלגיה. לא שמרתי את ארכיון “מושג”. אין לי את כל הגיליונות שלו. אני נוסע קל, תיק צד וזהו, כי אני סוכן עצמאי בעיתונות הישראלית.

לדעת הגלריה, ואני מצטט מתוך דף ההזמנה: “‘מושג’ היה כתב עת מרתק… ניסיון מוצלח להפוך את האמנות לתרבות ואת התרבות לערך בחברה… כיום, במרחק של עשרים שנה, ניתן לזהות את מרבית היצירות שהוצגו בו כיצירות מרכזיות באמנות הישראלית… יש משהו מרגש בבחירה מדויקת שמחזיקה במשך עשרים שנה.”

אין לי עניין לחזור ולספר את הסיפור המהותי של הירחון הזה. ואין לי עניין לתאר את הגיליון המיוחד שהוקדש לטלוויזיה, או את זה שהוקדש לזריצקי. בשניהם היה אז משהו חד־פעמי, לפחות בהשוואה לעיתונות התקופה. עד היום, גיליון זריצקי הִנו הון־אמנות מסוגו. עד היום, איש לא חזר כאן על גיליון טלוויזיה שכזה.

יש לי עניין לדבר על נסיבות מותו. על האספסוף הממית. כלומר, עלינו. האספסוף הוא רב־אמן ישראלי. והאספסוף הזה הוא בהמת המשא הנשכנית והבוגדנית של התרבות.

וכך, רק אלמנטרי היה שיגאל תומרקין תקף את “מושג” כבר בגיליון הראשון, גם באופן פרטי וגם כנציג לגיטימי של האספסוף האוונגרדי. והוא עשה את זה מכוער, נמוך, ישיר. יהושע קנז, אז עורך הספרות של “הארץ”, התקשר אלי ואמר, “תראה, אדם, בכל זאת תומרקין פרסונה גראטה, ואולי תגיב על הדברים שלו.” לא הגבתי. לא בער לי. הייתי צעיר יחסית, והבנתי שמתקיימת כאן רוטציה אספסופית, שאני עתיד להיות חלק ממנה. ומהר מאוד התברר שכל אחד כאן עומד לחטוף. גמזו מתמוז, שפס מיריב, פישר מתמוז, כולם מזריצקי, גמזו מזך, יריב מתומרקין, לביא מתומרקין, קרוון מתומרקין, שטרייכמן מלביא, קדישמן מתומרקין.

רק לעתים רחוקות, והן מבהיקות, מדובר בביקורת, בניסוח תבוני מלא, בתפיסת עולם, כדוגמת זך־אלתרמן. בדרך כלל, הקרבות הגדולים כאן אספסופיים, כי המקום קטן, צפוף, יצרי. בסך הכול, עדיין מתנהלת כאן מלחמת רועים, מקלות וקלשונים, על טריטוריה, חום, אמצעי הפצה ותגמולים צנועים. לא זכור לי טקסט ביקורתי איכותי ממשי אחד של תומרקין. זכורים ניבולי פה לרוב.

מבחינת “מושג”, האספסוף היה מגוון. הימין האמנותי־פוליטי תקף את הצגת מיכל נאמן, תמר גטר, מוטי מזרחי. “מה זה?!” עלתה הנהמה. והשמאל האמנותי־פוליטי המתקשש אף הוא תקף את נאמן, גטר, מזרחי. במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הפטרון הטכני של “מושג”, ישבה לאה פורת. היא היתה שוות נפש לגבי האמנות המודרנית. היא לא ידעה להסביר לעצמה במה מדובר, ולכן לא ידעה להסביר החוצה מה טיבו של “מושג”. וודאי שלא להגן עליו.

העיתונות הכללית לא היתה קשובה לאפשרות שתקום ברית אסטרטגית עם ירחון כ“מושג”. היא לא ידעה לקרוא אותו, גם כשעסק בתקשורת. היא לא תפסה ש“מושג”, בתהליך תרבותי ידוע מראש, עתיד לספק לה מבקרי טלוויזיה, אמנות, וידיאו. היא לא עיינה את “מושג”. היא התעלמה ממנו. והחלק הכמו־אינטליגנטי של העיתונות, זה שיש לו רישיון מטעם המו"לים לעסוק באמנות ובתרבות, יצא נגד הירחון. לדוגמה, הדה בושס. עד היום, לא תצליח להסביר לה שהיתה אז חלק מאספסוף, מושפעת מצליל חלילו של תומרקין.

ועמוס קינן, ב“ידיעות אחרונות”, ממש צהל עם מות “מושג”. פיל לבן, הוא קרא לו, פיל לבן. לא לעתים קרובות קינן באספסוף, אבל כאשר הוא שם, גם שם הוא במיטבו.

אבל היו גם פרקליטים מסורים ל“מושג”. אציין אחדים: יאיר גרבוז, שטרייכמן, קדישמן, זריצקי, פנחס כהן גן, זיסי סתוי, יחיאל שמי, עדית זרטל, חנוך רון, לאה דובב, יוסי מר חיים, יהואש הירשברג, אבי חנני, שוש אביגל. גרבוז היה ממש פעיל.

יצחק דנציגר היה סימפתי. נתן זך היה עוין. וכמוהו, כאמור, בנימין תמוז. שעיה יריב היה אדיש. יונה פישר היה ניטרלי. אמנון ברזל פעל נגד. עבד ברדיו, ציטט מ“מושג”, לא היה מסוגל לתת קרדיט. מין חסימה נפשית שכזו.

כלומר, מעטים זיהו את האינטרס התרבותי שלהם כשראו את “מושג”. מעטים זיהו שמדובר בדבר ראשון, חי. “מושג” היה התחלה של דבר שאיש תרבות צריך לעודד אותו, באשר הוא. אבל מקרה הבהמה הרי יקרה את כולנו, ואיש תרבות יצטרף לאספסוף, או ממש ייסד אותו.

וכך, כש“מושג” נפטר, קינן הופיע עם הפיל הלבן, ויותם ראובני שמח בסגירת העיתון “המאפשר לאדם ברוך ולחבריו את גיבוב השטויות שלהם”. והמדובר בקינן ובראובני, אנשים שהם נציגים מעולים של העברית, של הניסוי.

ובהיותי, בתורי, נידון להיות אספסוף, על פי מפתח־אספסוף שקשה לי לתאר אותו במדויק, לא נמנעתי, כמובן, משיתוף פעולה חם, פורה ומרתק עם ראובני וקינן, בעיתונים אחרים, בזמנים אחרים.

את העיתון עשו שלושה אנשים: יהודה אטלס, מאיר אגסי ועבדכם. דני קרמן עיצב אותו. דובי קליד הפיק אותו. ומי שסגר אותו היתה גברת פאניקה. סגרו את התקציבים של התרבות, של האופרה, של האוניברסיטאות, של תיאטרון אגמון ושל “מושג”. האישה מהאופרה אמרה ש“קודם יסגרו את המדינה”. אגמון התראיין ותקף. פנו גם אלי, ושתקתי. מה כבר היה לי להגיד.

גם היום וגם אז ידעתי דבר אחד צלול, מחוץ לעניין האספסוף, והוא זה: כמעט שומדבר כאן, שום ירחון, שום מוזיאון, שום תיאטרון, אינם אלא, במקרה הטוב, רק איתות בדבר האפשרות שאכן יהיו פה ירחון, מוזיאון או תיאטרון.

כלומר, לפניך לא מוזיאון או ירחון ממשיים, אלא רק ראשית ראיה בדבר קיומו של סיכוי שאכן יהיו אלה ירחון או מוזיאון ממשיים. וכך היה גם “מושג”. הוא היה הצעת טיוטה לכתב עת מודרני ועם זאת בלתי מתבדל. הוא היה איתות בדבר אפשרות. הוא היה רעיון, ואנחנו, האספסוף, היינו המציאות.

מעריב, 4.12.92


בית דין שדה

למרות היעדרו, הרשיעה “פופוליטיקה” את אברהם שפירא דן מרגלית, מנחה “פופוליטיקה”, חזר והודיע ביום שני שעבר, שהוא מחכה לאברהם שפירא או לבנו, האמורים להשתתף בדיון על התרסקות עסקי השטיחים שלהם. שפירא ו/או בנו לא הגיעו. אפשר היה לנחש שלא יגיעו. והדיון התקיים בהיעדרם.

אבל זה לא היה דיון. זה היה בית דין שדה עממי, בנוסח הרצחני ביותר שאי פעם נראה בטלוויזיה הישראלית. להקה עיתונאית, מורכבת בעיקרה מאריה אבנרי, גדעון עשת ואמנון לוי, מעט נתמכת בח“כ דדי צוקר ומונהגת על ידי ח”כ רענן כהן – שפטה והרשיעה את אברהם שפירא בהברחת 17 מיליון דולר, בשימוש בקרנות הפנסיה של עובדיו, בהשגת יתרונות עסקיים וכספיים בלתי הוגנים ובלתי חוקיים. יתרונות המחוברים להיותו אישיות פוליטית, אגודת ישראל, ובעבר הקרוב יו"ר ועדת הכספים.

דן מרגלית גירה את ההשתלחות בשפירא, באמצעות שאלות הגשה תמימות או מיתממות, נוסח: “מה אתה אומר?! אתה רוצה להגיד שהוא עושה את זה כך וכך שנים, וכולם שותקים לו?!”

איש לא ייצג את שפירא בדיון זה. הטענות והטיעונים נגד שפירא הוצגו כעובדות חותכות, שעברו במבחן של בית משפט. דן מרגלית, שנראה בשידור זה, בעניין זה, כינוקא שהשתלט על ארגז החול, לא צימצם את שחיטת שפירא, לא סייג. מרגלית אולי אינו יודע שעצם אי־התייצבות שפירא ל“פופוליטיקה”, היא עצמה בלבד אינה מרשיעה אותו. רק באלבניה או בתנועות הנוער של שנות ה־50 די היה בכך כדי להרשיע.

אני לא מכיר את מרגלית. אבל כשהבטתי בו, בשידור הזה, חשבתי שהוא עצמו לא היה עומד בדיון כזה. ולא בדיון על עניין חמור במיוחד, אלא בדיון שהיה מתקיים בהיעדרו, בשידור חי, על שלב מסוים בקריירה המקצועית שלו. נגיד, דיון על פרישתו מ“מעריב”. דיון שהיה נערך למחרת הפרישה, ובו היו משתתפים רק אנשי “מעריב”, יעקב ארז ועופר נמרודי. הוא היה מתפרק לחתיכות באחד הסיבובים הראשונים. ואין לי מושג מה גורם להם להאמין שלהם זה אף פעם לא יקרה.

גם בדל חשיבה אזרחית או משפטית לא התקיים בצליבת שפירא, ולא זכור לי גם משהו כמו: “בשל היעדרו של שפירא או של נציגו, יש להתייחס לכל הנאמר כאן בעירבון מוגבל”. אפילו לא המשפט המודולרי או המתחסד הזה. בית דין עממי אלבני, בנוסח משמרות המהפכה.

וכך, “פופוליטיקה” קבעה נוסח חדש. משפט באמצעות שידור ישיר. משפט באמצעות עיתונאים. משפט מונחה על ידי סדרן־מיקרופון ולא על ידי עורך מקצועי. משפט באמצעות חבר כנסת שהגיש שאילתה בעניין עסקי השטיחים של שפירא.

והשאלה היא: האם הנהלת הטלוויזיה תדון ב“פופוליטיקה” בעניין שפירא ותחנוק מגמה בריונית זו. שאלה זו אינה מופנית כאן לדן מרגלית. את תשובתו לשאלה זו הצופים קיבלו, בפועל.

חדשות, 14.2.93


“מצפן” בן 30: לא כישלון גמור

“מצפן”, כתב העת שנחשב השמאלי הקיצוני בתולדות העיתונות הישראלית, נוסד ב־1962. תפוצתו מעולם לא עברה אלפיים עותקים. היסטוריון מקצועי לא יתעלם ממנו בסוף 1963, שמונה חברים בסניף מק"י חיפה פירסמו גילוי דעת התומך בעמדה הסינית, לעומת זו הסובייטית, בעניין המושג “דו־קיום בשלום” ובעניין הדרך להעברת השלטון לידי מעמד הפועלים, ועם זאת הסתייגו מעמדת הסינים בעניין “פולחן אישיות”. השמונה גורשו מהסניף החיפאי. גילוי הדעת שלהם. פורסם בגיליון מספר 14 של “מצפן”, ינואר 1964

כשנה קודם לכן, בסוף 1962, נוסד כתב העת הפוליטי “מצפן”, שהופיע ברציפות עד תחילת שנות ה־80, ומאז הוא מזרזף לעתים לא סדירות ואין הוא יכול להיחשב עוד ככתב עת ממשי. בימים אלה הופיע “קטלוג מצפן”: תיאור התוכן ופירוט שמות הכותבים של כל אחד מתשעים הגיליונות שראו אור בשלושים השנה, מאז 62'. קטלוג נאה, בהיר, נוח לקריאה, מעוצב היטב, כריכת כרומו קשה, 73 עמודים, עברית בלבד. המו"ל: הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן. עיצוב: אביבה עין־גיל. סדר וביצוע עימוד: רמי ליבנה.

בין הכותבים לאורך השנים: עודד פלבסקי, ישראל מור, אהרן בכר, א' סעיד, עקיבא אור, משה מאיר, משה מחובר, בנימין עמרי, אריה בובר, חיים הנגבי, שמעון צבר, אהוד אדיב, ישראל שחק, אהוד עין־גיל.

נושאיו של “מצפן”, לאורך השנים, שמרו על אותה אינטנסיביות והיו כמעט קבועים: הגדרת הסוציאליזם, שביתת פועלים, הכרה בזכות הפליטים, עיוות חלוקת ההון והשכר, ביקורת על מק"י, יחסי פקין־מוסקבה, התרבות הפוליטית של האיגודים המקצועיים, המרחב, הקומוניסטים העיראקים משתפים פעולה עם הבורגנות, גזל תוספת היוקר, סוציאליזם אלג’ירי חדש, תקנות ההגנה לשעת חירום, ההתנחלויות הן דרום אפריקה חדשה. ובאופן קבוע, לאורך השנים, התפרסמו בו גילויי דעת של “מצפן”, הארגון הפוליטי, ודיווחים על הדים שהיו לפעולות הארגון במקומות שונים.

בשיאו, העיתון הגיע לתפוצה של אלפיים עותקים, ובחולשתו לארבע מאות עותקים. הוא לא שילם שכר סופרים, שכר עריכה או עיצוב. חברי הארגון, שידע שלוש התפצלויות וסכסוכים עבשים למדי, ערכו וכתבו והפיצו אותו בחינם. ביישובים ערביים מסוימים היה לו קהל קבוע.

בדרך כלל העיתון היה בן שמונה עד שישה־עשר עמודים, שחור־לבן, כשהשער, שאף הוא היה שחור־לבן, קיבל לעתים צבע נוסף, בדרך כלל אדום. “מצפן” עוצב בהיגיון מעורב: פלקט ועיתון קריאה. כלומר, בפנים פגשת טקסטים. בחוץ פגשת איור, כותרת מצהירה, ואף טקסטים. את עיצוב השער נכון להגדיר כ“מחתרתי”. כלומר, חרוני ותובעני כראוי, ועם זאת לא בלתי “אופנתי”.

אם מותר לייצר ממוצע מעט מלאכותי לשלושים שנות עיתון, מותר לומר שאינטליגנציית הכתיבה ב“מצפן” לא נתמכה בהומור, ובוודאי לא באירוניה העצמית הרצויה. כתיבה פוליטית קשוחה, פולמוסית ובעיקרה משכילה ומופעלת כ“מכשיר” אפיינה את העיתון. כל אלה, מבחינת קורא לא אדוק, יצרו טרחנות לא סמויה, שהעיקה על העיתון.

עם זאת, יש לציין, לפחות עבור קורא שהעיתונים של היום מפגיזים אותו בחיזורים למיניהם: “מצפן” היה נוקשה במודע, מגמתי, מדויק. הוא לא החניף לקהל קיוסקים. כלל לא ניסה טכניקות מסחריות. גם לא את אלו הנקודתיות ומחוסרות־הדלק של “העולם הזה”. הוא היה פוליטי גם במובנים המשמידים את החשק של קורא חיצוני. הוא היה קרוב ל“מכתב” המופץ בין חברי ארגון מסוגר.

שלוש ההתפלגויות של “מצפן”, שממילא היה מועט חברים, לא מתירות הגדרה אחת חדה של הארגון. היסטוריון מקצועי אולי יבחין בשינויי טעם ועמדה, לאורך השנים, ביחס למנהיגות הפלסטינית, למפ“ם, לרק”ח, או ביחס לאש"ף עם החלפת אחמד שוקיירי ביחיא חמודה.

ברחוב הישראלי “מצפן” תואר כתערובת של סוציאליזם רדיקלי, שנאה עצמית, החנפה לערבים ומיעוט תימהוני על סף בגידה. דברים כאלה, בסדר כזה או אחר. הרחוב הישראלי לא נחשף לעיתון הקדחתני, הקיצוני, המתפלמס עד כדי חנק. הרחוב שפט אותו על פי אזכורים ותיאורים שנכתבו עליו בעיתונות הלגיטימית.

במובנים מסוימים, “מצפן”, כעיתון, נכשל לגמרי. זאת מכיוון שהוא נע במעגל העצמי המצומצם שלו. ובמובן מסוים, הוא לא נכשל. כוונתי לתחום שבו עיתון הִנו טיוטה ראשונה של היסטוריה.

בעוד העיתונות הלגיטימית כתבה את הטיוטה שלה מנקודת מבטו של הרוב, של הקונצנזוס, “מצפן” השאיר לתרבות ולפוליטיקה הישראליות שלושים שנות טיוטה, שנכתבה מנקודת מבטו של מיעוט רדיקלי. ההיסטוריון המקצועי לא יוכל שלא להתייחס לשתי הטיוטות.

העולם הזה, תקשורת/תרבות, 25.5.93


מחווה לעבר מחווה לעתיד

“שישי”, שבא במקום “חדשות” של סוף שבוע, יורש את “העולם הזה” מתוך הוקרה ומבלי לבצע רצח אב לפני כחצי שנה קבוצת “גלובס” רכשה את השבועון “העולם הזה”, שינתה את פניו, הפיצה אותו בין שלושים וחמישה אלף מנויי “גלובס” והמשיכה להציע אותו למכירה בקיוסקים. השבוע, “העולם הזה” חדל להופיע כשבועון ונטמע בעיתון החדש שלפניך, “שישי”.

“שישי” נערך על ידי מי שעשו את “העולם הזה” במחצית השנה הנ"ל, וכל אלה, כאיש אחד, מרכינים ראש למראה סמל, “העולם הזה”, שנסיבות ונתוני התקשורת הישראליים מובילים אותו משדה החיים אל מדף הזיכרון.

קשה להאמין שהלוגו “העולם הזה” חדל מן הארץ. הוא היה חלק מישראל. משך עשרות שנים הוא היה לוגו, צורה־אות, שסימן לנו את עצמנו, את החוויה הישראלית, את השפה העברית החדשה. לוגו תקשורתי, פוליטי, תרבותי ותודעתי. בשנות ה־50 וה־60 הוא היה הלוגו של הישראלים החדשים.

משך שנים המושג והכיתוב “העולם הזה” היו כאן כאנשים חיים. כלומר, יותר מעיתון. “העולם הזה” של אורי אבנרי היה כישות אנושית, המתהלכת בינינו ומשפיעה עלינו. היתה כמשה דיין, כיגאל אלון, כגולדה מאיר. והלוגו “העולם הזה” היה כמושגים וכתצורות יסוד מהסוג של “הוא הלך בשדות” של משה שמיר, “נמרוד” של יצחק דנציגר. קפה כסית.

ובהקשר העיתונאי, מאז הקמת המדינה תוקפו של הלוגו “העולם הזה” היה כשל הלוגואים “ידיעות אחרונות”, “מעריב” או “הארץ”. כמוהם, היה תצורה בטבע הישראלי המודפס, המדובר, המדווח. גם מי שלא קראו “הארץ” או “העולם הזה” ידעו כיצד הם “נראים”. כי גם אנשים שלא קראו “העולם הזה”, פיתחו אליו יחס. למה? כי הוא היה חלק בלתי נפרד מתודעת המקום והשפה.

כאמור, לפני כחצי שנה רכשנו את “העולם הזה”. קיבלנו שבועון שחי על עברו והלך ושקע בעברו, עד שאיים להתכנס לנקודה אחת, אמנם זוהרת, בתולדות התקשורת הישראלית. את הנקודה הזוהרת ביקשנו להחיות ועל כן שינינו את פניו: “עיתון” ולא “שבועון”, חברתי־תרבותי ולא פוליטי־רעיוני, נייר עיתון ולא נייר כרומו, צוות ולא כוכב אחד.

רק הוקרה לחלקים הטובים שהיו ב“העולם הזה” הזינה את הניסיון שלנו להעניק לו חיים חדשים. במשך חצי שנה העורך רינו צרור וצוותו נלחמו ב“שבע השנים הרעות” שהיו לשבועון. שנים בהן העיתונות הישראלית השתנתה, התפתחה והוסיפה לעצמה מקומונים, מוספים, כבלים וערוצים. שנים בהן לא מעט עיתונים אימצו את הטכניקות ואת הפואטיקות של “העולם הזה”, ועשו אותו לבלתי הכרחי.

היו אלה “שבע שנים” שבהן התקשורת הישראלית הפרה את החוזה הארוך שלה עם הממסד הפוליטי והביטחוני הישראלי. כלומר, פסקה לשמש שליח של ממסדים אלה, החליפה עור ועיניים ויצאה לעבר הגדרתה כ“עיתונות לכל דבר”. ישראל בגרה, נעשתה מעט מערבית יותר, ושיתוף הפעולה בין הממסד לעיתונות איבד את ההיגיון ואת התום שהיו לו בשנים הראשונות של המדינה.

וכך, “העולם הזה”, כשהוא נידח ומרוקן מיתרונותיו העיתונאיים, התרפט והלך, ו“גלובס” כבר רכש שבועון שהיה כמעט סיגנל תועה על מפת התקשורת המקומית. הניסיון שלנו להחיותו, מול עיתונות יומית אגרסיבית, מסחרית ורבת־תפוצה, ומול הטלוויזיה – נעשה מתוך אמון בכוח הקיום של הלוגו “העולם הזה”.

“גלובס” לא היה פוסק לקיים את השבועון אם “חדשות” לא היה נסגר. קבוצת “גלובס” הכינה ל“העולם הזה” החדש חיים ארוכים ומרתקים במסגרת הקבוצה וכעיתון, שרובו מופץ בין מנויי “גלובס”.

ואז, לפני שבועיים, “חדשות” נסגר. מי שעיניו בראשו הצטער מאוד על סגירת “חדשות”, אך הצער אסור היה לו לטשטש את הראות: בדוכני העיתונים של יום שישי התפנה מקום.

שיקולי שיווק אלמנטריים הכתיבו יצירת עיתון ולוגו חדשים: “שישי”. עיתון חדש בישראל, היוצא לאור בימי שישי.

וכך, בצער ובכאב, הלוגו “העולם הזה” יורד מהדוכנים, אך לא נעלם כלא היה. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא יתקיים בצמידות לתובנות ולרוח שפירנסו את השבועון בימיו הטובים של אורי אבנרי ובמחצית השנה השאפתנית והבלתי מתפשרת שעברה.

“שישי” בעריכת רינו צרור, המחליף את “העולם הזה”, שהחליף בזמנו את “תשע בערב”, לא יחדל להיות “עיתון קריאה” ולא יהפוך עורו ל“עיתון דפדוף”.

ועכשיו מהו “שישי”, המחליף את “חדשות” של סוף השבוע, יורש את “העולם הזה” מתוך הוקרה ומבלי לבצע רצח אב.

כפולת עמודים זו מוקדשת לשבועון שהיה בשכבר הימים ולמחצית השנה האחרונה שלו.

שישי תקשורת/תרבות, גיליון מס' 1, 10.12.93


2 ש"ח, זה כל הסיפור

קורא יקר, עיתונים שדיברו תקשורת/תרבות ישראלית מודרנית, נסגרו – כי לא הלכת שבוע־שבוע לקיוסק לקנות אותם. חשבת שהם כבר יסתדרו. הם לא הסתדרו. הם נסגרו. היֵה שותף למהלך הדרמטי החדש בתקשורת הישראלית: קנה את “שישי”, 2 ש"ח בלבד.

שישי תקשורת/תרבות, שער גיליון מס' 2, 17.12.93


מי מפחד מ“שישי”

הם עוינים את “שישי”, כי הוא מציג בפניהם את הכישלונות שלהם, את חוסר האומץ שלהם, את התלות שלהם במערכות שלהם. המערכות האלה יזרקו אותם לכלבים, איש בתורו. תשאלו את אורי אבנרי אם יעקב ארז, עורך “מעריב”, יודח מתפקידו על ידי עופר נמרודי, הבעלים של העיתון – לאן הוא יפנה? אם אורי אבנרי, לשעבר עורך “העולם הזה”, יבקש להביע את מלוא דעתו על עניין פוליטי או חברתי – לאן הוא יפנה? אם שייקה בן פורת, לאחר סיום עבודתו ב“ידיעות אחרונות”, יבחר שלא לצלול לשִכחה אלא לכתוב ולחיות – לאן יפנה? אם מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה, ימאס פעם ב“הסכמי השתיקה” שראה בחייו ויבחר לגלות אותם – מי יפרסם את הדברים שלו?

ארז יוכל לפנות גם ל“שישי”. אבנרי יוכל לכתוב ב“שישי”. וכמוהם בן פורת וקירשנבאום.

מה הם צריכים בשביל זה? הם צריכים “שישי” מבוסס ונפוץ. הוא אופציה שלהם והוא אלטרנטיבה לעיתונות הצהריים הקיימת.

עד אתמול, “חדשות” מילא תפקיד זה. מותו של “חדשות” פגע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, בתנועתו של המידע. “שישי” ירש את “חדשות”.

האם הם יודעים את כל זה? בלבם, הם יודעים. אורי אבנרי, שטעם את “המוות” של חיים בלי עיתון, יודע עם מי הוא מתעסק כשהוא פונה לעיתונות הקיימת. העיתונות הזו לפעמים מתעללת בו. אבל הוא מפנים את המגבלות שהיא מטילה עליו, והוא מציית.

יעקב ארז ראה בשלוש השנים האחרונות את שיירת העורכים היוצאת מהעיתון שלו. ובפרט את האחרון, דן מרגלית, כמעט נמלט עם שקית ביד, מבלי שאיש מלווה אותו החוצה. וארז יודע ש“שישי” הוא אחת השעות היפות של העיתונות. הוא יודע ש“שישי” הוא אינטרס טבעי והחלטי של הדמוקרטיה, התרבות, העיתונאים והעורכים.

מוטי קירשנבאום הוא סיפור נפרד. יכול להיות שאין יותר מוטי קירשנבאום. יכול להיות שהוא “וישמן ישורון ויבעט”. אם כך, אז מוטב לדבר אל הקיר. אבל יכול להיות שמתחת לישורון השמן עדיין מפרפר ישורון הרזה, ולכן שווה להתייחס אליו.

וקירשנבאום הרזה יודע ש“שישי” הוא אינטרס שלו. למה? איך? כי יום אחד קירשנבאום יחזור להיות מי שהוא היה פעם, “ניקוי ראש”, וירצה לפתוח את הפה באמת – ואז, היכן יפתח אותו באמת? בעיתון צהריים?! עם נקניק בבית הבליעה?

מי הם ארז, אבנרי וקירשנבאום? מה הם מייצגים?

הם תקשורת. הם מנטליות. הם הרבה שנים בעסק. הם יודעים משהו על הפוליטיקה והסוציולוגיה של התקשורת. והם יודעים משהו על התקשורת והדמוקרטיה, ועל התקשורת והתרבות.

והם יודעים משהו על גורל העדר כולו, ועל גורל הכבשה היחידה.

סופה של הכבשה שחיטה. ועד השחיטה, צמר.

העדר הוא התקשורת הישראלית הכתובה כולה. הכבשה היא כל אחד מאיתנו לחוד.

לפעמים נגדע עדר שלם, ראה מקרה “חדשות”. בדרך כלל, נופלת כבשה פה, שתיים שם.

“שישי” החדש, כמו כל עיתון חדש, שומר מעט על העדר ועל הכבשה.

הם יודעים ש“שישי” מגן על העדר ושותקים. כי הם מפחדים מהצל של עצמם, והם מפחדים מהמו“לים שלהם. ולכן הם יפרגנו רק ל”שישי" חזק ונפוץ. עד אז הם יחכו בצד. יחכו, ויישחטו אחד־אחד, או בעדרים, לא לפני שיספקו צמר.

כשאורי אבנרי, שבשעתו הקשה ביותר כמעט, איש מהשמאל לא הושיט לו סיוע ממשי, ביכה ב“מעריב” את מות “העולם הזה” – האם הוא בירך על הולדת “שישי”? לא, הוא לא בירך. למה? האם חשב ש“שישי” הִנו אויב התרבות והדמוקרטיה? האם לא הבין את הסיכוי הגלום ב“שישי”?

הוא לא חשב, והוא לא לא הבין. פשוט, לא היה לו את הכוח הנפשי והתרבותי לברך את “שישי”.

קראתי אותו וחשבתי על יעקב ארז, העורך. אין לי הסבר טוב לעובדה שארז לא אמר לאבנרי: “שמע, תבכה על ‘העולם הזה’ כמה שאתה רוצה, אבל תתייחס גם ל’שישי'.”

קראתי את אבנרי ונזכרתי בפגישה איתו. הייתי אז עורך “מעריב”, והוא היה לאחר מכירת חלקו ב“העולם הזה” לאריה גנגר. ב“הארץ” יואל מרקוס רקד על קברו של אבנרי. והוא לא רקד לבד. אפשר היה לכנס את הרוקדים לערב המוני בקיבוץ דליה, כולל שקופיות.

לאחר הפגישה הזו, אבנרי התחיל לפרסם ב“מעריב”. במשך חודשים קיבלתי ממנו אישית את החומר והתקנתי אותו לדפוס. אני לא מצטער על כך. כי אבנרי היה מחוללה של עיתונות ישראלית חדשה.

ובעניין קירשנבאום. צילצלתי אליו ביום שלאחר ההודעה הפומבית על “שישי”. הגולם מפראג היה מגיב יותר מהר מקירשנבאום: “מה? באמת?”

זה מה שמעוללות שנים ארוכות מדי ודשנות תחת המטרייה של התעשיין סטף ורטהיימר.

מי הם ארז, קירשנבאום ואבנרי? הם הוכחה לכך שלפעמים איש המקצוע אינו מבין את מלוא ההיקף של מקצועו.

מה שמותר למיכאל דק בפינת הטלוויזיה שלו, לא מותר להם. מה שמותר למדורי רכילות ולעיתונאים צעירים, לא מותר להם. למיכאל דק מותר לזנב ב“שישי”. מותר לו להיות תרח קטנוני. התרחים תמיד בשיאם.

אבל קירשנבאום הוא הכול חוץ מתרח. הוא שביעות רצון עצמית, אבל הוא מבין משהו בתקשורת, בדמוקרטיה, בתרבות. הוא רואה ש“שישי” – לאחר ששיתוף הפעולה האסטרטגי עם “ידיעות אחרונות” לא התממש – יוצא לאור בכוחות עצמו, לבד, בבעלות “גלובס”.

הוא רואה ש“שישי” הוא במה של (בין השאר) רות גביזון, יואב קרני, שאול אברון, עוזי מחניימי, רוטבליט, מנחם שיזף, חיים גורי, נתן זך, מאיר ויזלטיר, שלמה כהן, יוסף שרון, מאיר אגסי, הלית ישורון, שלום רוזנברג, אורי ברנשטיין, עמרי איתן, חנה זמר, יגאל תומרקין, אריה רוטנברג, דב גולדשטין, הרב נריה.

אז מה אם הוא רואה? האם הזמין את “שישי” לאחד מהטוק־שואו שהוא מריץ כדי להביא אותו לידיעת הקהל? לא, הוא לא הזמין. למה? האם הוא מפחד מ“ידיעות” ומ“מעריב”? לך תדע. נגיד שלא. האם הוא חושב שרשימת הכותבים הנ"ל מגונה? לא, הוא לא חושב. האם זה לא נושא טוב? לא, זה נושא לא פחות טוב מהזמרת שהתנצרה אחרי מפלת תקליט.

אז למה הוא לא נותן יד לגיטימית ומתבקשת לאחד המהלכים הדרמטיים בתולדות התקשורת, לעיתון סוף שבוע ראשון בישראל? האם השומן והכובד הציפו את התודעה שלו?

ואני לא מדבר על עיתונאים צעירים. חלקם לא יודע מה היה אתמול, והמחר נראה להם כנקודה שאחרי הנצח. נדמה להם שהם “הדבר הבא”. נדמה להם שאם הם מזנבים ב“שישי” – הם צוברים נקודות אצל מו“ל החושש מ”שישי".

אף אחד לא צובר נקודות אצל אף מו"ל. יואל אסתרון, עורך “חדשות”, לא היה הראשון שידע על כוונת הסגירה של העיתון שלו. בעוד שנתיים, הסביבה של קירשנבאום תדע לפניו שהולכים לחפף אותו מהניהול. כששייקה בן פורת ראיין את השאח הפרסי עבור עיתונו, הוא לא ניחש שאחרי שלושים ושמונה שנה הוא יכתוב מכתב מר להנהלת העיתון שלו.

אין לי מה להציע לצעירים ומה להתלונן עליהם, כאילו, סתם, עאלק, צ’או ביי. הכתובת על הקיר וכל כבשה בתורה.

שתי מילים על אספסוף, פחד וקנאה. כאשר הודענו על שיתוף הפעולה עם “ידיעות אחרונות” – הסבירו את העוינות ל“שישי” בקשר שלו עם ענק העיתונות הישראלית. וכאשר, תוך פחות משבוע, הודענו על אי־מימוש שיתוף הפעולה – הפיצו לשון הרע על “שישי”.

כלומר, איך שלא יהיה, האספסוף מצא כסות לפחד שלו מהחדש, לקנאה שלו במהלך התקשורתי ששמו “שישי”.

ומה בעניין אמנון אברמוביץ', איש צדיק היה? האם הוא מחכה לראות כיצד “שישי” מתפתח? מה שלא יהיה, בסיבוב הלחץ הבא שלו עם עיתונו, מותר לו לרמוז שגם “שישי” הוא אופציה.

הו, אמנון, זו לא גדר מה שאתה יושב עליה, זו כבר ממש כורסה.

ואמנון אברמוביץ' הוא רק משל, כמובן. והנמשל? ובכן, הנמשל הוא זה: אם יגיע היום שבו ישלטו בעיתונות שני מו"לים בלבד – אמנון הצדיק יגלה שהם סגרו עליו וקבעו ביניהם את היכולת שלו לנוע מעיתון לעיתון. קבעו את חופש הביטוי שלו.

אז למה אברמוביץ' לא קידם בברכה עקרונית את הופעת “שישי”, במדורו? כי הוא זהיר, כהרגלו? כי לא כל העובדות לפניו? כי הוא לא מבין ש“שישי” הוא גם האינטרס שלו? להסביר לו? לא צריך, הוא יודע, אבל הוא עוד מהרהר.

קשה ללמד אדם בן חמישים וחמש לחשוב, אבל מותר להזכיר את המילה “מחשבה” לאדם שפעם חשב. קירשנבאום פעם חשב תקשורת ותרבות. קירשנבאום ההוא לא היה אדיש לעיתון, המבקש שלא להשאיר את התודעה שלנו לשליטת עיתונות הצהריים הקיימת. קירשנבאום ההוא לא היה אספסוף.

אבל, כל אחד מאיתנו בתורו, הוא אספסוף. קירשנבאום שלא יכול לפרגן ל“שישי”, מחוץ לדקת שידור בלועה ומסתייגת, הוא אספסוף, ואגב, הוא אספסוף מסוג חדש: גם ממסד וגם אספסוף.

ונחום ברנע, ורון בן ישי, וכל מי שחווה על בשרו את הרשימה המצטמצמת והולכת של העיתונים בישראל, וכל מי שמבין בלבו שעיתון חדש, באשר הוא, מייצג גם אותו אישית.

מה עם כל אלה? שומדבר חדש עם כל אלה, עושים חיים משוגעים.

שישי תקשורת/תרבות, 24.12.93


ואז, יבין שאל את השאלה הבלתי נמנעת, את השאלה החזקה ממנו

הטבח בחברון הכתיב לחיים יבין התמודדות קשה עם עולם המושגים האנושי והפוליטי שלו – ומתוך התמודדות זו, התברר פעם נוספת שחיים יבין הוא מין “ממוצע פסיכומטרי ישראלי” עם הידיעה על הטבח בחברון, חשבתי על קירשנבאום ויבין. מוטי קירשנבאום העורך הראשי של הטלוויזיה, וחיים יבין הפרסונה הייצוגית שלה גם מתוקף השנים הארוכות שלו בטלוויזיה הממלכתית. שנים שכמו מיזגו את הביוגרפיה של הטלוויזיה ואת זו של יבין, ועשו אותן אחת.

הטבח בחברון היה אולי שעת המבחן הקשה של ראשי הטלוויזיה באשר הם, עד כה. לא זו בלבד שהם היו חייבים לאלתר ולעבור מנורמה פורימית לנורמה פוליטית ותקשורתית, שלכמוה לא נחשפו עד כה – אלא שהם הובלו להתייצבות נחרצת מול שתי קבוצות, שהיחס “הישראלי טלוויזיוני” אליהן היה בשורשו תמיד לא חד־משמעי: ימין יהודי קיצוני/קריית ארבע, וערבים תושבי ישראל המזדהים עם אסון הפלסטינים.

היחס לערבים תושבי ישראל, ואינני יכול להימנע כאן מהכללות, עדיין נע בין אפנדיות לסחבקיות, כשרק מעטים מאיתנו מסוגלים ליחס אזרחי במלוא מובן המושג. את האפנדיות תמצא גם בשמאל הישראלי. היחס הכללי והפרטי של התקשורת לימין הקיצוני הִנו שלילי ועוין. ועם זאת, אינו חד־משמעי. יהודים, לא?

חיים יבין ומוטי קירשנבאום, אם כן, עומתו במלוא החריפות עם לב ההקשר היהודי־ערבי הישראלי. הרוצח מהימין הקיצוני. המפגינים ערבים ישראלים.

רצח הספורטאים במינכן או פגישת רבין־ערפאת – בוודאי חייבו היערכות מיוחדת של הטלוויזיה. אך היו אלה היערכויות מוגדרות, שלא העמידו במבחן קיצוני את התוכנה הפסיכולוגית, התרבותית והפוליטית של ראשי הטלוויזיה. ואילו הטבח בחברון חייב היערכות המקיפה את מלוא הערכים והאישיות שלך כישראלי, כאדם, כאיש תקשורת, כממונה על ערוץ הטלוויזיה הלאומי.

במינכן היו הלם, זעם וכאב. בפגישת רבין־ערפאת היו “רגע היסטורי”, שינוי ערכים. ובכל אלה, מנהל טלוויזיה ומגיש ראשי מיומנים, יכולים לטפל כהלכה. לטפל בעזרת הזדהות, תבונה, רגישות, ניסיון חיים וידע מקצועי. ואילו הטבח בחברון הציב את מנהלי הטלוויזיה בפני עצמם ממש, ולא רק בפני המיומנות המקצועית שלהם. בפני השאלה “מי אני?” מי אני באמת ביחס לימין הקיצוני? מי אני באמת ביחס לערבים ישראלים? וכיצד “האני” הזה מתנהג כטלוויזיה ממלכתית?

תבונה וידע מקצועיים סופם להיעשות “תקניים”, כלומר נורמה. וטבעה של נורמה להיטרף עם אסון לאומי ואנושי מחריד כטבח בחברון. ואז, כשהנורמה נטרפת, בא המבחן: מי אתה, מוטי קירשנבאום? מי אתה, חיים יבין? האם אתם אנשים פרטיים, מסוימים? או בבואה של מוסכמה חברתית ופוליטית? האם אתם חלק בלתי נפרד מרפלקס ישראלי? או מדינאים של תקשורת?

את ההחלטות ואת ההתנהגות של מוטי קירשנבאום, במקרה זה, איני יכול להעריך באופן הוגן. ההחלטות וההתנהגות לא ממש נחשפו לציבור. אתה לא יכול לדעת מה קרה בין החלטה לביצוע.

אבל חיים יבין המגיש והמראיין נחשף ממש. שמענו אותו היטב. את הטון הגלוי ואת הטון הכמוס. קראנו את מבנה השאלות ואת הבעת הפנים. יבין הוא קולאז' של קול, יציבה, דגשים, חזות כללית והבעות משנה, ובסך הכול, הוא “שקוף”. כמעט כל אחד “מומחה לחיים יבין”.

הערה: הדיון כאן אינו במקצועיות הבלתי מוכחשת של חיים יבין ובסך הכול התכונות התקשורתיות המעולות שלו. אין שלושה אנשי תקשורת ישראלים שהיו מסוגלים, כמוהו, לעבור ממצב הרוח הפורימי שהיה לטרגדיה ולדרמה.

הדיון הוא בבין השיטין של יבין. בניואנסים הפנימיים, בחצאי הטונים. במעברים מבטחה לחרדה. ברעידת הקול ובתחביר.

וכל אלה – ביחס לערבים הישראלים, בהזדמנויות שונות – הסגירו בהלה, תחושת אשם, התחטאות. והשיא היה ביום שני בערב, השבוע, בריאיון עם מומחה ערבי־ישראלי. נחזור לריאיון זה בהמשך.

האשם וההתחטאות של יבין, שהם בוודאי אשם והתחטאות המשותפים ללא מעט יהודים ישראלים, הסגירו מין רצון גולמי וילדותי להסדיר היום, בבת אחת ובאופן כולל את יחסי היהודים והערבים בישראל. לייצר שקט. לברוא היסטוריה חדשה. להסדיר ולסגור עניין. כאילו “האל היוצא מן המכונה ופותר הכול” עובד אצלנו ומקבל תיקונים בחצר. ניקח גלולה ונתעורר למציאות אחרת, עוד היום.

הבהלה לא הוגבלה לעניין היהודי־ערבי הישראלי. לעתים היא שלטה בחיים יבין כשפנה לכתביו או לאחדים מהמרואיינים. הבהלה התבטאה בניסוח חלק מהשאלות ומהפניות. הניסוח היה גורף, טוטלי, משברי. ניסוח המזמין תשובות כוללניות ומוחלטות ביחס לתהליך השלום, ביחס לביטחון הפיזי האישי שלך. תשובות של “כן” ו“לא”.

בעיני, בהלת יבין היא בהלה יהודית המוכנה לקבל בכל רגע את ההודעה על סופו של העולם. אביו של פיליפ רות, וחבריו של האב, בבית הזקנים היהודי־אמריקני, חוו כך את קיומם.

אבל הערה מתבקשת: כיוון שהמדובר בניואנסים ובבין השיטין, מדובר גם בפסיכולוגיזם פופולרי, ולכן ייתכן מאוד שאני מדבר מתוך הפוזיציה הנפשית שלי ומשליך אותה על חיים יבין.

כאמור, השיא היה ביום שני בערב, השבוע. חיים יבין ראיין איש מדעי החברה, ערבי־ישראלי, על רקמת היחסים היהודית־ערבית בתחום מדינת ישראל. ברקע ובקדמת הדברים היו ההתנגשויות והמהומות בנצרת, במושבות הבדואים וביפו. חיים יבין שאל האם יש פתרון לטווח המיידי. פתרון, כלומר יצירת אינסטנט שקט.

זו לא היתה שאלה. זו היתה משאלת לב. והיא נשאלה בדחיפות של מי שמבקש “שקט עכשיו”. להרגשתי, יבין ציפה מהמרואיין לתשובה חיובית מוחלטת. והיו בשאלה זו כמעט כל החולשות הנפשיות של שבט מסוים בחברה הישראלית, נגיע לשבט הזה בהמשך.

וכך, עם שאלה זו, יבין התחבר, מבחינתי, למסורת ישראלית ארוכה של הדחקה והתחטאות. הדחקת היחס ההיסטורי לערבים־ישראלים. התחטאות ברגע משבר. הוא הצטרף למסורת ארוכה של קונפורמיות פוליטית, שתחת לחץ ומול נתונים שאין עוד לטאטא אותם – עוברת מ“אפנדיות” אטומה ל“סחבקיות” שקופה, וממנה לבהלה וממנה למשאלה שיימצא מיד פתרון שימחק את ההיסטוריה וייצר מצב חדש.

בריאיון הנ"ל, זיהיתי את חיים יבין כישראלי מבוהל המבקש למחוק את “העבר העצוב שבין היהודים והערבים”, ולייסד כאן, על המקום ובהבל פה ריק וחפוז, מצב דברים חדש, נוח, לא אלים.

שתי מילים על אפנדיות ועל סחבקיות. האפנדיות שלנו תמיד אותנטית. הסחבקיות שלנו תמיד מלאכותית. את האפנדיות ירשנו מאבותינו, ממפא"י ההיסטורית ומהסדריה עם המנהיגות הערבית־ישראלית הרשמית. את הסחבקיות אנחנו מפעילים במצבים מלאכותיים או במצבי לחץ. אנחנו, כולל בני החמישים שבינינו, טובים באפנדיות וחלשים בסחבקיות. עניין של חינוך ונטיות טבעיות.

ושתי מילים על השבט המסוים, שיבין, כסטריאוטיפ, נמנה עמו ומייצג אותו: מפא"י/יאפי.

אם הייתי בעלים של תחנת שידור, הייתי עושה הכול שיעבוד אצלי.

שישי תקשורת/תרבות, 4.3.94


עיתונות. שנה לא כל כך טובה - אבל ספר־שנה טוב

זיסי סתוי ערך את ספר־השנה של העיתונאים 94', שראה אור השבוע, ולכן היה זה רק טבעי לצפות לספר מקצועי ורענן. כצפוי, סתוי נמנע מנושאים שצעדו בהם אינו בטוח – ולכן אין בספר הזה דיונים באספקטים העסקיים והתעשייתיים של העיתונות – והרחיב בתחומי התרבות, האמנות, הביקורת, נשים עיתונאיות ופובליציסטיקה. וכן, בתחום העיתונות המתה: “חדשות”, “מוניטין”, “העולם הזה”, “פוליטיקה”. עורכים של עיתונות זו הוזמנו להסביר, להספיד ולצפות קדימה. גדעון סאמט ערך בפיכחון את חשבון כתב העת “פוליטיקה”, גם אם החשבון שלו אינו מלא. עושה רושם שלאורי אבנרי יש מדפסת מוכנה מראש בעניין “העולם הזה”. רינו צרור כתב על “חדשות” ועבדכם על “מוניטין”, כפי שהירחון היה בתחילת שנות ה־80.

ספר השנה כולל 307 עמודים ולמעלה משלושים כותבים, ועל כן כמעט בלתי אפשרי לתאר אותו במפורט, במסגרת מצומצמת זו. מה שחשוב הוא רוח הספר הזה. האופן בו אנשי מקצוע מתייחסים למקצועם. כיצד הם רואים את עתידו של המקצוע הזה. האם הם מסתייגים מהעיתונות של היום. האם הם יודעים כיצד ניתן להחזיר עטרה ליושנה, אם בכלל. האם הם שווי נפש כלפי מקצועם.

אמנון אברמוביץ' מנסח זאת בחדות: “העיתונות הִנה תעשייה נסוגה”. זו הכותרת של רשימתו, והרשימה עצמה הִנה הרחבה עניינית שלה.

לא מצאתי גאווה בספר־השנה של העיתונאים. איש מהם לא בחר לומר משהו כמו: אני עובד בתעשייה חכמה, מתפתחת, חשובה, נדיבה לסביבתה. מקסימום, נשמרת הטענה שהעיתונות עדיין הכרחית לחברה הישראלית. הכרחית כספק מידע ופרשנות וכגוף מפקח ומבקר.

ולא רק שלא נמצאת שם גאווה, אלא שנמצאת שם נמיכות רוח. וזו מבוטאת, בין השאר, בריאיון שעמנואל בר־קדמא ערך עם אורי פורת, ובטקסטים של עורכי העיתונים המתים הנ"ל. והנה, גם איש מחצי תריסר המבקרים שסתוי פנה אליהם אינו מתאר את עיסוקו מתוך עמדת־תרבות מסעירה.

וכך, מבין השורות, הספר הזה מעביר תחושה של אנשים די מעשיים שהחיים במקצוע הזה התישו אותם, הכו בחלקם ואינם מבטיחים להם זִקנה מכובדת. תחושה של מקצוע המכרסם בעצמו, משחית את הישגיו ונשלט על ידי חשיבה כלכלית חסרת פשרות.

זיסי סתוי לא ממש כיוון לתחושות אלה, ולא מדגיש אותן במבוא שלו לספר. הגעתי לתחושות אלה מתוך קריאה בספר, ועל אחריותי. הייתי מציע את הספר הזה לאנשים שהעיתונות אינה עיסוקם, והם מייחסים לה תכונות כמעט דמוניות ומאמינים שהיא עיסוק דרמטי, חירותי ויצירתי.

שישי תקשורת/תרבות, 8.7.94


איתן הבר כותב רבין

איתן הבר כותב את נאומיו של רבין, כי רבין אדיש לשפה. בעיניו, השפה היא כלי שראוי שבעלי מלאכה יפעילו אותו בצדק העיתונות הבינלאומית משבחת את איתן הבר על נאומי הבית הלבן והקונגרס של יצחק רבין. יש להשוותם לאלה של קלינטון ושל חוסיין ולא לאלה של דה־גול או של צ’רצ’יל.

לאיתן הבר ניסיון כתיבה ארוך עם ראש הממשלה, מהימים שרבין שוחח עם אישים בינלאומיים עבור “ידיעות אחרונות”. ובעוד שמעון פרס כותב בעצמו את נאומיו, ולעתים עושה מזה עניין, רבין כלל אינו מסווה את העובדה שהבר כותב אותם.

רבין רגיל בכך. הנה, את נאום “הר הצופים” של רבין, כרמטכ“ל ששת הימים, סיגנן מור’לה בר און, אז קצין חינוך ראשי. היה זה נאום צלול, פטריוטי ושוחר חיים של רמטכ”ל צעיר, שלימים עשה שלום עם הפלסטינים. ורבין לא הכחיש שבר און עיצב את הדברים. הכול, ברוח רבין ובתואם עם דעותיו.

בסך הכול, העובדה שהוא נעזר בהם כדי לכתוב את דבריו היא חלק מיחסו הפרטי של רבין לעצם “השפה”. הוא שווה נפש ל“שפה”. אין לו יומרות ביחס אליה. מבחינתו, היא כלי. ועל כן, הטיפול בה נמסר לבעלי מקצוע.

בעלי המקצוע ישמנו את “השפה”, יגרמו לה להגיע במהירות לנמענים. הם לא יטו את כוונותיו של רבין. לא ישימו דברים בפיו.

איתן הבר הִנו שלוחה של תודעת־רבין, ככל הנוגע לנאומים אלה. הטכניקה, המליצה והתקשורתיות יכולות להיות כולן של הבר, אבל לא המהות. זה רבין והמהות רבינית. עם זאת, ברור שלהבר השפעה ממשית על רבין. השנים המשותפות אינן חד־סטריות.

משהו על איתן הבר עצמו. לאורך שנים, איתן הבר היה “האידיאה של ‘ידיעות אחרונות’”. אמרת “ידיעות”, אמרת איתן הבר. הוא היה בבואת העיתון.

לפני כמה עשורים ובמשך שנים, הבר היה הכתב הצבאי האידיאלי מבחינת “ידיעות”. כתב צבאי מקצועי, עממי, מזדהה, מתאר והצהרתי. עם הצבא ולא מול הצבא. רעש מכונת הכתיבה שלו היה המשכם של רעשי המלחמה. רק אחרי יום כיפור, כולם נהיו חכמים.

משהו על טכניקת כתיבת הנאומים. הבר נשען על הידיעה שאת נאומי רבין שומעים ולא קוראים, ולכן הוא מכוון את הטקסט לאוזן השומעת המחפפת מעט, ולא לעין המנקרת בטקסט.

“האוזן השומעת” מורגלת בטקסטים קרייניים של חיים יבין, בטקסטים פרסומיים נוסח יריד אדם ומעונו, או בטקסטים מדריכים של דובר צה"ל. בין שלושת טקסטים אלה יש שוויון מסוים. הם ישירים, אלמנטריים ותקניים. הם לא “שפה” במובני המורכבות והעושר שלה, אלא הם “סימנים מוסכמים” שטוחים ופתורים.

וכך, בתואם עם הקריינות והפרסומת, נאום שכזה של ראש ממשלה תמיד יהיה בגובה העיניים. איתן הבר יכול לשאוב ציטטה משיר עם ידוע, אך לעולם לא מ“חופה שחורה” של רטוש. “חופה שחורה” מערערת את המאזין: מה זה, מה קורה פה, איך זה שאני לא מכיר את זה?

תחביר הנאום אינו מורכב. הטקסט מעט סיפורי, אבל תנועתו של הסיפור קווית ומסקנית, ולא לולאתית: אדם שב לארץ אבותיו, נלחם עליה, נפל חלל ובניו גם הם נלחמו עליה, ונכדו יירש שלום וביטחון. פשוט וישיר כמו קו בין שתי נקודות. והנאום כולו משונע על ידי מטבעות לשון התואמות מעמדים חגיגיים: הגענו הלום, שעה היסטורית, ימים ידברו, חרבותיהם לאתים.

ובתוך כל אלה, איתן הבר, העיתונאי המנוסה והמיועל, “ישתול” את המשפט או את ההצהרה העתידים להיות למחרת כותרת העיתון.

התנועה של הבר מכתבות צבאית עממית ונסערת עד נאומי שלום רביניים, כלל וכלל אינה אומרת שאיתן הבר הִנו אדם לכל עת תקשורתית־פוליטית. זה רק אומר שהבר, או ההבריזם, הִנם בבואת “העת הישראלית”. אתה רוצה לדעת איך נראית היום העת הישראלית, תסתכל על איתן הבר.

שישי תקשורת/תרבות, 12.8.94


דן בן אמוץ. איזו פרטיות ואיזה הסכמים

לפני מותו ערך דן בן אמוץ מסיבת פרידה לחבריו. הם התכנסו במועדון יפואי, שמעו אותו, ראו קטעים, שמעו מוזיקה, שמעו קטעי ספרות. הבינו שהנה הם נפרדים מאדם שהיה מעורב בחייהם, עיצב חלק מאישיותם, ניסח חלק מזיכרונותיהם. קיים איתם קשרים תועלתיים או אנושיים. הם יצאו ממסיבת הפרידה נרעשים או מזועזעים. ראו אדם נפרד מחייו.

התקשורת דיווחה על כך בהרחבה. עצם סירובו של עמוס קינן להשתתף במסיבה היה עילה לכתבה עיתונאית. ואם קינן חזר בו, והשתתף, היתה על כך כתבה נוספת. חלק מסוים מאוד של החברה הישראלית נדרך עד כדי פקיעה.

היתה זו המסיבה האחרונה של דן בן אמוץ, והמסיבה האחרונה של עוד משהו. לא בדיוק ברור מיהו העוד משהו הזה. אולי הוא “הבוהמה”, אולי הוא “דור המדבר”, שבן אמוץ היה דובר ומייצג שלו.

המסיבה צולמה כסרט, ולמשתתפים בה, ובפרט לאמנים המבצעים ביניהם, הובטח שזהו עניין פרטי, דיסקרטי. שלא ייעשה בו שימוש המפר את הפרטיות וכו' וכו'.

והנה, השבוע נודע כי הטלוויזיה הממלכתית מתכננת לשדר את הסרט. בעקבות ידיעה זו, קמו חלק מהמשתתפים ומחו, ואף איימו בפנייה לבית משפט כדי לאסור את ההקרנה. בשעת כתיבת שורות אלה, לא ידוע מה קורה: יקרינו, לא יקרינו.

מילים אחדות למופתעים מהפרת הבטחת הפרטיות הנ"ל. ראשית, כל הכבוד לכם. שנית, כל הכבוד אבל איך העליתם בדעתכם שהבטחת הפרטיות וכו' תישמר.

אין היום סיכוי לפרטיות. אין לבטוח באיזושהי התחייבות לפרטיות. כי יש מולך אחד גדול, בולע כול. והוא הטלוויזיה והתחרות הבלתי אנושית בין הערוצים, הכבלים, הזכיינים והטלוויזיה הממלכתית.

המולך הזה הוא תמיד הנורמה הבאה. הוא לא הנורמה הקיימת. כי אין נורמה קיימת. כל נורמה קיימת היא העבר הקרוב של הנורמה הבאה, הקיצונית, המגחכת את הנורמה שקדמה לה.

הנורמה הקיימת לא מחזיקה מעמד יותר משבוע או מעונה אחת. הטלוויזיה הנמוכה של אתמול היא הטלוויזיה הלגיטימית של היום.

למה מסכן קירשנבאום חיזר אחרי הפספוסים של יגאל שילון? כי הוא צריך להשביע את המולך. אנשים נהיים קטנים מול המולך הזה.

כשהבטיחו שהמסיבה פרטית וכו', התנאים היו שונים. קירשנבאום היה אז אדם פרטי ולא מנהל טלוויזיה. אדם פרטי, יפה, מרוצה ובטוח בערכיו. אדם שיכול להבטיח פרטיות, כי שום דבר לא איים אז עליו. הוא היה אז קירשנבאום פרטי, שהבטיח מה שחשב שיוכל לקיים.

אבל הזמן עשה את שלו, שינה את פני הדברים. מלחמת הערוצים יצרה מפלצות, וקירשנבאום יושב שם, בערוץ הראשון, חצי מוטרף מהערוץ השני, מהמלחמה, מאחוזי הצפייה. כל בוקר מגיע סקר הגורס שנחלתו מצטמקת.

ואז, עולה הרעיון להקרין את “מסיבת בן אמוץ”, והוא נראה כמכת נגד לערוץ השני. זה גדול, הם אומרים לעצמם, זה יזיז אנשים מדודו טופז אלינו.

ועכשיו, כאמור, אין זה אותו קירשנבאום שהבטיח מה שהבטיח, אם הבטיח מה שהבטיח. זו כבר אישיות פסיכולוגית ותרבותית אחרת, שאינה מחויבת להבטחות של האישיות הקודמת, שגם שמה היה מוטי קירשנבאום.

הבה נרחם על קירשנבאום, ובאותה שעה נרחם על עצמנו. כי מה שקורה לו, קורה לנו.

שישי תקשורת/תרבות, 11.11.94


טלוויזיה. בעניין שחרור אושוויץ

בשישי שעבר, סי־אן־אן העביר שידור ישיר מאושוויץ, לציון חמישים שנה לשחרור המחנה. שידור רציני ומקצועי בן כשעה וחצי. תחנת סי־אן־אן האמריקנית מאופיינת כקצבית, כאינטנסיבית וכבלועה, ושעה וחצי אינן לחם חוקה. משם עברתי לתחנות הטלוויזיה הישראליות, כדי לראות כיצד הן מציינות את האירוע. האם הן עושות זאת כ“היסטוריון החדש”, האם כעיתונות מדווחת, האם כישראלים שירשו את אבותיהם המומתים? האם ביובש הדור או בפאתוס הישן?

אבל, הטלוויזיה הישראלית לא הקדישה פרק מיוחד ונרחב לחמישים שנה אושוויץ.

ניסיתי לשער למה. הוצאתי מכלל אפשרות שנפלה כאן שגגה, והגעתי להסבר מנטלי. ואנסה למסור כאן הסבר זה באופן נמרץ וקצר ביותר.

מה קרה? מוטי קירשנבאום, העורך הראשי של הערוץ הממלכתי, החזיר את הטלוויזיה כארבעים וחמש שנה לאחור, לימיה של המנטליות הישראלית שהעדיפה את הצבר על פני היהודי הגלותי. את “הישראלי החדש” על פני מי שהלך כ“צאן לטבח”. את אורי מ“הוא הלך בשדות” על פני הגיבורים של אהרן אפלפלד.

במשך שנים ארוכות, הישראלי החדש מחק את הצאן לטבח. התרבות והתקשורת הישראליות העצימו את הישראלי החדש, והדיחו את פליט השואה מסדר היום. אבל, לאט־לאט חילחלה ההבנה שהישראלי החדש אינו יכול להיות חזות הכול, ורגישות חדשה החלה להסתמן.

והתרבות והתקשורת חזרו לשואה מצוידים באינטליגנציה משופרת, דרך הספרות של אהרן אפלפלד, הציור של משה קופפרמן, החיפוש העצמי של בני הדור השני, האוטוביוגרפיות של שאול פרידלנדר ושל שלמה ברזניץ, והמוזיקה של יהודה פוליקר ושלמה ארצי. והרשימה, כמובן, מורכבת יותר.

אבל, גם אז, מול הרגישות החדשה, תמיד היתה תחושה שהדבר אינו פתור באמת. כלומר, “הישראלי החדש” הִנו עדיין הבן המועדף. דרכו אנחנו בוחרים להביט בעצמנו. דרכו אנחנו כותבים את ההיסטוריה שלנו. איתו אנחנו חיים, ואילו בצאן־לטבח אנחנו רק דנים.

וההוכחה הגדולה והמכריעה לתחושה הנ"ל היא התעלמות של הטלוויזיה הממלכתית מחמישים שנה לשחרור אושוויץ. היא מעידה, לדעתי, שקיימת אפשרות שקירשנבאום, בעל כורחו ובאופן בלתי מודע, עדיין חי את “הישראלי החדש” הארוגנטי והאטום ההוא. ישראלי חדש שהתכחש לכך שהצאן־לטבח הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, מההווה ומהפסיכולוגיה שלו עצמו.

וישנו הסבר נוסף, אבל אין להעלות אותו על הדעת: הרייטינג. מישהו בטלוויזיה הממלכתית נמנע משידור אושוויץ בגלל חשש מרייטינג נמוך. שטויות. לא יכול להיות.

שישי תקשורת/תרבות, 3.2.95


נחמן שי: ישראלי וקצה היכולת שלו

האם נחמן שי יהיה עורך החדשות של ערוץ 2? למה אין הוא המועמד הטוב ביותר לתפקיד זה? ראשית, בעניין נחמן שי. לפי פרסומים עיתונאיים, לכאורה קיימת היתה אפשרות, שעם הדחת אלון שליו מתפקיד העורך הראשי של חדשות ערוץ 2 נחמן שי ייכנס לתפקיד זה, גם אם באופן זמני. ובהיות הזמני הדבר הקבוע ביותר בישראל, יכולה היתה להיות אפשרות שנחמן שי יתמיד בתפקיד זה. ודומה שגם אם הדחת שליו נחסמה, לא מיותר לדון בהתאמתו של אדם כנחמן שי לתפקיד עורך חדשות ראשי, ובכלל לדון מעט בעניין מהותו של עורך ראשי ובעניין החדשות הטלוויזיוניות ואופיין.

וכדי למנוע אי־הבנות, ייאמר כאן מיד שהדיון דינו באדם כנחמן שי, ולאו דווקא בשי עצמו. ומיהו, לעניין זה, אדם כנחמןשי? אדם שבילה ימים ארוכים בתפקידי דוברות והצליח בהם, עדשהוא ודוברות אולי נעשו כאן שמות נרדפים. אמרת נחמן שי,אמרת דוברו של מישה ארנס. אמרת שי, אמרת דובר צה"ל. אמרתנחמן, אמרת דובר המשלחת.

ההצלחה הנאה והמתמשכת של נחמן שי בדוברות אינה ערובה להצלחה בתפקידי עריכה עיתונאיים ראשיים. אדרבה, ייתכן שהיא מינוס מובהק. כה מובהק עד שנכון להסס היטב לפני הפקדת עריכה בידי מי שהיה דובר מקצועני מוצלח.

כי הרי לא במקרה ולא בחינם, האיש כל כך הצליח בתפקידי הדוברות שלו. הוא הצליח כי הוא הזדהה עם עצם החיים כדובר, ועם הממונים עליו, ועם האינטרסים שלהם ושל מוסדותיהם. הזדהה עם הטכניקות של אותם אנשים ומוסדות, ואולי אף שיכלל מעט את הטכניקות האלה. ואולי אף שיעבד להן את אישיותו.

לא כל איש תקשורת ייעשה בנקל לדובר. ואחדים מאלה שהיו דוברים בבחרותם, מבקשים בכל כוחם להתנער מזיכרון זה ומאפיון זה. דן שילון היה דוברו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה. שילון לא יזכיר זאת ראשונה בבואו למנות את הישגיו.

דוברות מקצוענית הִנה גם מנטליות. איזו מנטליות? הייתי אומר שזו מנטליות שירותית. פשוטו כמשמעו. אתה משרת בוס, מפלגה, אינטרסים, משרד ממשלתי, גוף לאומי. ולעתים קרובות, אתה עושה זאת מול ונגד התקשורת.

הצלחת כדובר כי בתוכך שוכן הכושר לספק שירותים. והכושר הזה הִנו גם מחסום, בתנאים מסוימים.

באילו תנאים הוא מחסום? בלא מעט תנאים, אך בראש ובראשונה בתנאי היסוד: בהגדרה העצמית שלך. כלומר, אם היית דובר כה נאמן ומוצלח, סביר להניח שתתקשה להיות עורך עצמאי. כי השירותיות, הציות וכן הקשב האינסטינקטיבי ל“אינטרסים לאומיים” הִנם כבר חלק ממך. ואולי אף בעל כורחך. ואם עברת את ה־40, תתקשה להיפטר מהשפעת הביוגרפיה שלך כדובר ולפתח אישיות תקשורתית חדשה, ריבונית.

רק ברור שלא כל מי שהיה בבחרותו דובר, נשרף. דן שילון היה דובר של אבא חושי לפני מאתיים שנה, כאדם מאוד צעיר, ומאז פיתח אישיות עצמאית. כלומר, אין פסול מכריע בכך שכאדם צעיר התפרנסת מדוברות, אם המשכת ממנה הלאה ולא חזרת אליה. ולכן, הדיון הזה סובב על אלו שהתמידו בדוברות והיא היתה לב הקריירה שלהם בבגרותם.

המלחמה על אופי התקשורת הישראלית אינה תמיד גלויה. לא כל נמעני התקשורת עדים לתהליכים שונים. לא הכול מבינים מהו המהלך העיקרי נגד חדשות ערוץ 2. ולא מהי חשיבות חדשות אלה. ובשתי מילים: חדשות ערוץ 2, ולא רק בתנאים האופטימליים, הן ערובה נוספת לדמוקרטיה ישראלית, לחופש ביטוי ולזרימת מידע. לא מומלץ לרתק את החברה הישראלית לערוץ 1 בלבד. ולא מומלץ למנות כעורך ראשי של חדשות ערוץ 2 אדם שדוברות היא אופיו, אלא אישיות ריבונית שלא שירתה ממסדים ושאינה קשובה אוטומטית לממסדים אלה ואחרים. הדובר המקצועני והעורך הראשי בדרך כלל אינם מתגוררים בנפשו של אותו אדם.

כל זה, כמובן, אינו מתייחס לנחמן שי אישית, אלא לאדם כנחמן שי. שהרי מאוד ייתכן שנחמן שי נחלץ זה מכבר משנותיו הרבות כדובר מקצועי מסור ומוצלח, ורכש לעצמו, במהירות הראויה להערכה, תכונות ריבוניות המכשירות אותו לתפקיד עורך חדשות ראשי.

שישי תקשורת/תרבות, 17.2.95


תקשורת. עוד בעניין דן שילון ולאה רבין

האם דן שילון גילה אומץ לב ציבורי ועיתונאי בשעה שסיפר על הטלפון מלאה רבין, ובפרט על הערותיה בעניין ביבי נתניהו? האםדן שילון ביקש בכך לטהר את התקשורת מקשריה המעיקים עם הממסד, ולהציג מופת אישי בפני חבריו למקצוע ולעודדם לדבוק במידותיו העצמאיות?

האם דן שילון היה רשאי לבגוד באמון האישי שלאה רבין נתנה בו, באותה שיחה ובכלל? האם לא היתה לאה רבין רשאית להאמין שזו שיחה פרטית ביניהם, שאינה חורגת מתקן השיחות הפרטיות המתנהלות מדי יום בין נושאי תפקידים שונים? האם שיחה זו שונה, נגיד, משיחה פרטית בין עורך “גלובס” לשר המגנה בלשון חריפה את שר האוצר ואת מיסוי הבורסה? האם השר הזה רשאי להניח שהטקסט שלו לא יופיע למחרת ב“גלובס”? האם הוא רשאי להניח כך, גם אם ניסה להשפיע על עורך העיתון, ולשרת אינטרסים אישיים שלו?

האם קיים חוזה בלתי כתוב בין פוליטיקאים, אנשי ציבור ופונקציונרים שונים לבין התקשורת, שלפיו מובן היטב מתי טקסט מסוים יודפס או יפורסם, ומתי לא? האם החוזה הזה “תרבותי” דיו? האם הוא פוגע בנפש התקשורת ובזכות הציבור לדעת?

האם החוזה הזה בנוי על ההנחה שלא כל “הטקסטים” מיועדים לדפוס? על ההנחה ש“החיים” אינם יכולים להתנהל אם הם תמיד צפויים להידפס?

האם מותר להפר את החוזה הזה? ואם מותר, אז מתי ואיך? והאם דן שילון מילא אחרי כללי ההפרה של החוזה הבלתי כתוב הזה?

אין לי יכולת לרדת לנבכי נפשו של דן שילון. אני לא יודע למה סיפר על שיחתו עם גברת רבין. אין לי מושג אם הוא רואה עצמו דגלן העקרונות של התקשורת המקומית. אני בטוח שאין קשר בין סיפור לאה רבין, שלכאורה העצים את דמותו העצמאית של שילון, לסיפור ניסיון הדחתו של אלון שליו, העורך הראשי של חדשות ערוץ 2, שלכאורה הקטין את דמותו של דן שילון. אין קשר, ושילון לא הפיץ את סיפור־רבין כדי לאשש תדמית נפגעת.

וכיוון שלצערנו הכול מניחים שמחלוקות כגון מחלוקת זו נגועות בפניות אישיות, אני נאלץ לתאר את קשרי עם גברת רבין כבלתי קיימים, ואת קשרי עם דן שילון כהיסטוריים וכרופפים ביותר. כלומר, שום דבר אישי בקלחת הזו שהכול בה לחלוטין אישי, כנראה. ואגב, עם אלון שליו אני מיודד מאוד.

יש חוזה בלתי כתוב בין התקשורת לעולם העסקים, הפוליטיקה, התרבות והחברה. זהו חוזה שהתגבש משך שנים ושהתקבל בכל מרכזי התקשורת והתרבות המודרניים. לפי חוזה זה, “התקשורת” ו“העולם” מקיימים ביניהם יחסים שוטפים, הבנויים על ההבנה שלא הכול הולך לדפוס או לפרסום. לפי חוזה זה, יש נוהג של שיחות רקע, שיחות שלא לציטוט, שיחות פרטיות לחלוטין שאין נוקטים בהן זהירות ומשתמשים בהן ב“לשון בני אדם”.

החוזה הזה מאפשר חיים נורמליים לשני הצדדים, והוא אף תנאי לחיים שכאלה. השר שטילפן לעורך “גלובס” בעניין מיסוי הבורסה ובייגה שוחט, רשאי להניח שאין זו שיחה לפרסום, אלא אם כן הוסכם כך. והעורך מבין שהחיים אינם יכולים להתנהל תחת איום פרסום תמידי.

מתי החוזה הזה בר הפרה? כאשר בעליל שיחה זו אינה תקנית, אינה במסגרת מסורת השיחות בין הצדדים. כאשר היא כוללת איום ברור על חופש העיתונות. כאשר יש בה חומרים שהפצתם הִנה הכרח פוליטי או חברתי, ומניעת הפצתם גורמת נזק לציבור. ובמילים נוספות, כאשר “דגל של אי־חוקיות מתנוסס מעליה”, כדברי בית המשפט העליון בעניין אחר.

האם זהו המקרה בסיפור רבין ושילון? האם דגל של אי־חוקיות מתנוסס מעל לשיחה ביניהם? האם אי־הפצת הסיפור היתה מזיקה לציבור הישראלי?

מבלי, כאמור, להיכנס לשיקוליו הפרטיים של שילון, וממבט כללי על הדברים – היתה זו שיחה שלא לפרסום, ולא היה מקום להפיץ אותה.

לאה רבין לא איימה על חירותו המקצועית של שילון. היא גם לא יכולה לאיים. עברו הימים בהם לשכת ראש ממשלה קבעה את פני הטלוויזיה. שילון עובד בטלוויזיה המסחרית, לא הלאומית. רבין צריך את שילון יותר מכפי ששילון צריך אותו. והחירות המילולית שלאה רבין הרשתה לעצמה, בפנייה לשילון, לא נגזרה מתוך כלום, אלא מתוך מה שנדמה היה לה כמערכת יחסים ביניהם. היא אולי הגזימה מעט, אבל היא לא פעלה מתוך מופרכות גמורה.

ובטקסט שלה, שהיה טקסט פרטי שהוחלף בין אנשים “הנחשבים ידידים”, לא היה גילוי או חומר נפץ שמניעתם מהציבור היתה פסול־תקשורתי. מיליון משפטים בנוסח דומה נעים מדי שנה בין פונקציונרים לעורכים ולכתבים.

תמימים שבינינו, ובוודאי טהרנים שבינינו, מיהרו לשבח את שילון על אומץ רוחו, וחלקם מיהר לגנות את לאה רבין. אבל, מעשיים שבינינו, ובפרט אלה שהתקשורת היא עיסוקם היומיומי המפרך והלא סטוצי, זיהו את פעולתו של דן שילון כערעור מיותר של החוזה המקצועי שלהם עם העולם.

שישי תקשורת/תרבות, 24.2.95


פוליטי. הראש הטוב של שלמה כהן

היום שלמה כהן עובד ב“מעריב”, לפני כן עבד ב“שישי”, ולפני כן ב“מוניטין”, ובסך הכול תמיד היה כאן בעשרים השנה האחרונות, ותמיד עשה עבודה עיתונאית־אמנותית טובה. עבודה של צייר־קריקטוריסט פוליטי, המגיב על אירועי השבוע גם בקדחתנות של עיתונאי וגם מתוך תפיסה פנורמית של אמן.

עם יד טובה ועם ראש טוב, שלמה כהן מושיב את יוסי שריד, המאוכזב מאי־קבלת משרד הפנים, בעמדה של ילד מקופח, או מצייר את רפול באופן שאינו מאפשר לתכונות מסוימות של האיש להסתתר. בדרך כלל, ניתן להבין איפה נמצא הלב הפוליטי של שלמה כהן.

ועכשיו, תערוכה בחולון. אין מה להגיד נגד חולון, טוב שמתקיימת בה תערוכה של כהן. אבל, שלמה כהן ראוי לתערוכה במקום מרכזי בתל אביב או בירושלים, ולקטלוג ולטקסט מלווים. כי כהן אחד הציירים־קריקטוריסטים הטובים שפעלו כאן לאורך השנים.

מי פעל ופועל כאן לאורך השנים בתחום זה? הנה שמות אחדים מהעשורים האחרונים, דוש, זאב, מייק רונן, שילה, רענן לוריא, דני קרמן, אבנר כץ, מושיק, דודו גבע, ערן וולקובסקי. והכוונה לאנשים שעובדים באינטנסיביות עיתונאית מקצועית, ולכן לא הזכרתי כאן את שמעון צבר שעשה ציור־עיתון מופתי או את אורי הופמקלר שלא עשה עיתונות יומית קבועה.

דודו גבע עשה ועושה עיתונות שבועית ויומית שכבר נקבעה בתודעת קוראי אותם עיתונים כחלק בלתי נפרד מ“הנוף המקומי”. וולקובסקי עשה פינה ב“חדשות” שהיו בה הומור, עמדה חברתית מעין “טקסט” מעולים במיוחד. והבנה מלאה של הקשר הנפשי והתרבותי שנרקם בין הקורא לעיתון. קשר, הרגלים וציפיות. העין רצה לפינה של וולקובסקי.

לפני שנים, העין רצה לפינות של דני קרמן ואבנר כץ ב“תל אביב” של “ידיעות אחרונות”. פינות מצוירות, מאוירות, פוליטיות, ספרותיות. במשך שנים, העין רצה למייק רונן, שהרים את הכפולה האדומה של “ידיעות אחרונות” הכפולה של חפר, עברון, קינן ויריב. הקו של רונן היה אלמנטרי, היקפי בעיקרו, וכמוהו “הטקסט” שלו.

איפה שלמה כהן ברצף הזה? הוא גם שם והוא גם לבד. הקו שלו ברוטלי, וייתכן שצריך להכניס את הברוטלי למרכאות כדי למתן את ההגדרה, אבל הוא ברוטלי במודע, ולכן אין טעם במירכאות. הברוטליות הִנה, כמובן, תרבותית. לא ברוטליות עיוורת שנכנסת בכוח בכל קיר. ברוטליות כסגנון וכעמדה.

רישום הדיוקן של יעל דיין, חיים רמון, רפול או רבין – בדרך כלל “מדויק”, או לפחות שואף לכך שהקורא יזהה אותם מיד. ומכאן, מהזיהוי המיידי של הדמות, שלמה כהן יוצא לעבודה המיוחדת לו. להבעה של הדמות, להעמדה שלה, לתוספות הנלוות אליה, לסך הכול שהיא מקרינה. כהן מגזים את הדמות, ותוך כדי כך מחדד תכונות שלה או הבעות המייצגות תכונות או איברים מסוימים, ודרכם מוסר את יחסו אל הדמות המצוירת.

מייק רונן, בשנים הטובות שלו ב“ידיעות”, לא טרח ממש על דיוקן “מדויק”, וכמוהו ערן וולקובסקי ב“חדשות”, שהסתפק במאפיין חיצוני בולט ומזהה של הדמות, ומשם הגיע במהירות לעניין שלו, למסר שלו. ואילו, כאמור, כהן שייך למשמעת אחרת, וגם משום כך העבודה שלו מלווה ברישומי הכנה לא מעטים.

העיתונות אוהבת את הציור־קריקטורה, והם צמודים. כשהציור־ קריקטורה אכן טוב, כלומר קומוניקטיבי ורווי אירוניה והשראה, כמעט אפשר לבנות עיתון סביבו. הוא מה שקרוי בכדורסל המקצועני: ג’וינט פלייר. ושלמה כהן ג’וינט פלייר טבעי. אתה יכול לבנות עליו שערים, פינות, עמודים בודדים, איור, קריקטורה, תגובה שבועית, צבע, שחור־לבן.

ההתקבלות של כהן מיידית. הקורא מבין מיד במה המדובר. כהן קומוניקטיבי, אבל לעתים מערכת צריכה להתעקש על הצייר־קריקטוריסט שלה. לא להרפות ממנו כשתגובת קהל הקוראים אינה ברורה או אף מסתייגת. לעתים, ההבשלה של הקשר בין הקורא לצייר־קריקטוריסט נראית בעייתית. לא מיד מבינים אותו. לאחדים הוא נראה בעד אריק שרון, ולאחדים נגד. מה הוא בדיוק רוצה מהחיים שלנו. קהל מבוגר לא מיד הבין את הרפרטואר של דודו גבע. במקרים הטובים, יש לדחוס, כמעט בכוח, את העבודות האלה לתוך העיתון, מתוך תקווה שהעניינים יתבהרו. במקרים הרעים, יש לנתק את הקשר.

היו תקופות בעיתונות הישראלית, כגון תקופת השיא של דוש ב“מעריב” או של זאב ב“הארץ”, בהן הצייר־קריקטוריסט היה בין קובעי האופי המרכזיים של העיתון, והיו לא מעט תקופות אפורות, בהן הנוכחות שלו לא היתה מרכזית ולא העלתה או הורידה.

כמעט כל מחקר היסטורי מקצועי, הניזון גם מהתקשורת הכתובה, נשען על הציור־קריקטורה ומפענח באמצעותו הלכי רוח וערכים. ובתחום זה, שלמה כהן היה אחד המקורות המדויקים והעקביים.

שישי תקשורת/תרבות, 17.3.95


לרוקדים על קברו של “דבר”

העיתון “דבר” נוטה למות, וזו הזדמנות להיזכר במעלותיו המיוחדות של השבועון “דבר השבוע” עיתון “דבר” לא צריך אותי כדי לומר דברים בשבחו. אבל, במקום שאין איש, היה איש. כי הנה, “דבר” נוטה למות, ורוב הכותבים מתעלמים מ“דבר” האיכותי שהיה ומהישגיו, ומדברים על תפוצה, מודעות ומימון. אנשים שלא יודעים לחשב ריבית חודשית של האוברדרפט המשכורתי שלהם, מדברים על מימון ותפוצה. גם שמחה לאיד מבצבצת מבין הדברים. ולהלן, כמה מילים על היחס הזדוני כלפי “דבר”. כלומר, כמה מילים על רובנו. על רובנו המבוגר,זה שעדיין פעיל מאוד בעיתונות וזוכר את ימיו היפים של “דבר”.

תבוסה כתבוסת “דבר” קשורה למותני רוב העיתונאים הלא צעירים. רובנו יסיים את הקריירה שלו בבושת פנים. יסיים אותה קודם סיומה החוקי. לא יסיים אלא יודח. ולא יודח קודם שיושפל. כבר מחר, לרובנו לא יהיה ביקוש. ואז, רובנו לא יצליח לייצר לעצמו ביקוש חדש. ובאין ביקוש, גורלנו ככל המונם. גורלנו הפרטי כגורלם הקיבוצי של “דבר” ו“על המשמר”. ואז, רובנו יצטרף לרובנו הקודם, שגם לא היה לו ביקוש, והוא ממלא זה שנים בתי קפה הבלותיים, או מסתגר בביתו.

מול כל עיתונאי המתאכזר היום ל“דבר”, יקום עיתונאי שיתאכזר כלפיו, ולאחר שנה או עשר שנים גם הוא יודח מהחיים האלה. על דאטפת אטפוך. איש־איש בתורו, תיש בציר קודמו.

ולמה רובנו מתכחש ל“דבר” שהיה, ומצטרף למקהלת הרייטינג ושוחט את “דבר” בסכין התפוצה והמימון? משום שרובנו חלוש, שונא עצמו ומקווה ש“דבר” ו“על המשמר” הם כפרתו, או לפחות דחיית קצו שלו. אבל, איש־איש בתורו.

רשימה זו, אם כן, מוקדשת ל“דבר”, ובפרט ל“דבר השבוע”, המוסף השבועי של העיתון. אין זו רשימה של ביוגרף או של היסטוריון, אלא רשימה לא מדעית ופרטית של קולגה, שתמיד ידע כי בלי “דבר השבוע” לא יכולה היתה להיות כאן עיתונות מגזינית טובה. כי “דבר השבוע” היה אב־מייסד של עיתונות זו, ובפועל היה המגזין הראשון של העיתונות הישראלית. מוסף “הארץ”, בעריכת נתן דונביץ', קם אחרי “דבר השבוע”.

וכדי שלא תהיה זו רשימת מספידים שגורה, אזכיר של “דבר השבוע” היו גם ימים שחונים.

אני מדבר על תקופה נרחבת, ממחצית שנות ה־60 עד מחצית שנות ה־80. על “דבר השבוע” שנערך ונהגה על ידי אוהד זמורה, נחום פונדק ורות בונדי. על הימים של אוהד זמורה כאישיות העורכת המרכזית בו, כשעל ידו הרצל ארליך, ואף על ימים בהם טוביה מנדלסון ערך אותו.

על ימים בהם המחזאי נסים אלוני יצא מטעם “דבר השבוע” למסעות בארץ ישראל הלא תל אביבית, והביא משם טעמים של מקומות ואנשים, כשבוריס כרמי מצלם את המקומות והאנשים. “פה ושם בארץ־ישראל” של עמוס עוז היה בראשיתו פרקים ב“דבר השבוע”. וחיים באר, יאיר גרבוז ויהונתן גפן כתבו במגזין הזה בתנופה של אנשים צעירים, המבקשים לפתור בדרך משלהם את חידת העולם. עדית זרטל עשתה שם עיתונות תרבות בהיקף ובעומק שאולי לא יובנו היום בנקל לקוראי המוספים הנוכחיים. יורם קניוק פירסם מדור שבועי אישי, שהיה שלוחה ממשית של הספרות שלו, מבלי לאבד אקטואליות וכרוניקה.

נחום פונדק פירסם רשמי מסעות בעולם, בתקופה בה הקורא הישראלי נחשף ל“עולם” באמצעות תמונות של כוכבות קולנוע, וכיתובים מורחבים, שמוטי קירשנבאום שלח מאמריקה לשבועון “עולם הקולנוע”. לא היתה אז תופעה כתופעת נחום פונדק. ובמגזינים, אולי לא היתה מאז תופעה כתופעת העורך אוהד זמורה, שהספרות היתה לו בית ולא קישוט או אפקט.

נחום ברנע גדל ב“דבר השבוע”, היה אז רק נחום ברנע אחד, ובכלל בתחילת שנות ה־ 70 לא היו הרבה כפילים. ואם היו, היה די ברור מי המקור ומי כפיליו. היו לא מעט יהודה עמיחיים, אבל עמיחי היה עמיחי. וכך אלתרמן, וכך זריצקי.

נחום ברנע פירסם יומן שבועי פוליטי וחברתי. עברית ישראלית מדויקת ועזה, ותבונה מיוחדת של בן־הארץ המבקש להבחין בין מליצה לאמת. אהרן בכר ב“ידיעות אחרונות” ואמנון דנקנר ב“הארץ” באו בעקבות ברנע. היומן של ברנע תאם את ההקשר ואת התחביר של “דבר השבוע”. מין במינו.

“דבר השבוע” היה רפ“יסטי, בעוד העיתון “דבר” היה מפא”יניקי. “דבר השבוע” היה בעד בן־גוריון, דיין ופרס. “דבר” היה לוי אשכול. והקוראים ידעו להבחין בכך, וידעו לראות ש“דבר השבוע” הִנו שבועון מיוחד במינו. ערכי, קשוב לעברית, לתרבות המתהווה, לעיתונאים צעירים, למודרניזם עיתונאי. ישר, מעמיק, לא חנף, תובעני כלפי עצמו וכלפי קוראיו. ועשוי באהבה ובקדחתנות.

וכשאני מזכיר בהרחבה את ברנע, איני מתעלם מאמיר אורן המקצוען, הפדנט והידען. ולא מטדי פרויס, מדורון רוזנבלום, מאמנון דנקנר, מניבה לניר או ממרדכי ברקאי שכתבו ב“דבר”. איני מרחיב ואיני מזכיר את הכול ואת כולם, כיוון שאין זה הספד. ואיני מרחיב בעניין האיורים־ציורים של דני קרמן, שהיו זיהוי של “דבר השבוע”, אם לא ממש זהות. ואיני מרחיב בעניין הפמיניסטי: חנה זמר, ניבה לניר, עליזה וולך. ב“דבר” נשים נשאו תפקידים באופן בלתי מתנצל.

“דבר” נוטה למות. תפוצה דלה, ניהול מסחרי רע, ריבוי המקומונים והכבלים, וכמובן התעצמות העיתונות המסחרית, מפילים אותו. אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, גם אלוהים לא יכול.

אבל, יבולע למי שרוקד על קברו של “דבר”. כיצד יבולע? על קברו לא ירקוד איש, וזכרו יתפוגג מעצמו כלא היה.

ומי שרואה עצמו כפועל בתוך היסטוריה עיתונאית מקצועית, בתוך היסטוריה שיש לה אתיקה – זוכר את “דבר” ובפרט את “דבר השבוע”, כאחד המקיימים העקשניים והמתחייבים של התרבות והעיתונות הישראליות.

שישי תקשורת/תרבות, 7.4.95


היה ברור שהנמרודים לוקחים

1992. רוברט מקסוול מת. כונס הנכסים האנגלי הציע את “מעריב” למכירה. משפחת נמרודי היתה המתחרה הנחושה ביותר על העיתון מתי זה היה? לפני כשלוש שנים בלבד. אבל נדמה כאילו עבר עשור מאז שהנמרודים רכשו את השליטה ב“מעריב”. העיתונות הישראלית ידעה מאז לא מעט תמורות ערכיות, סגנוניות ואישיות. רק היסטוריון אובייקטיבי יוכל לספר בבוא היום את סיפורה של העיתונות הישראלית, ואת סיפור רכישת “מעריב” על ידי הנמרודים. איש מהמעורבים לא יכול לעשות זאת. כל המעורבים מדברים מתוך הפוזיציה שלהם. ההיסטוריון הזה יקדיש פרק נפרד ליעקב ולעופר נמרודי.

גם אני מדבר מתוך הפוזיציה. הייתי במשך פחות משנה עורך “מעריב”, לצד דב יודקובסקי כעורך ראשי ולצד אהרן דברת כיו“ר האקזקוטיבה. רוברט מקסוול היה אז בעל המניות העיקרי בעיתון. אהבתי את העיתון ואני חרד לו גם היום. אהבתי את החברים לעבודה, את המסורת הערכית של “מעריב”, וכמו כל בר דעת אני מחשיב אותו כערובה נוספת לדמוקרטיה הישראלית. ועל כן, אני מצטרף למקווים ש”מעריב" יתאושש מהמשבר הנוכחי, “מעריב” נכה ושפל רוח יחליש את הדמוקרטיה ואת חופש המידע והביטוי הישראליים.

עד כאן רגשות אישיים וספרות חובה. מכאן ואילך, תיאור מכליל, ואולי אף מעט פסיכולוגיסטי, של תהליך מכירת “מעריב” על ידי כונס נכסים אנגלי למשפחת נמרודי ול“הכשרת היישוב”.

רוברט מקסוול טבע בנובמבר 91‘. נערכה לו הלוויה ממלכתית בירושלים. הוא קבור בהר הצופים. במרחק של מטרים אחדים ממנו, קבור פרופ’ אפרים אלימלך אורבך ז"ל, אישיות תורנית ואקדמית, שהיה מועמד רצוי לרוב אחיו לתפקיד נשיא המדינה, אך הדבר לא הסתייע. עם בוא משיח צדקנו, תחיית המתים אמורה להיפתח בנקודה זו שבהר הצופים.

בניו של מקסוול, ביום ההלוויה, בחדרם בקינג דייוויד, הודיעו לראשי “מעריב” כי בכוונתם לא להרפות מהעיתון: “יש לנו את האמצעים ואת הכוונה להמשיך ב’מעריב'.”

לאחר שבועות אחדים כונס הנכסים האנגלי החל מתחקה אחרי נכסי מקסוול שמחוץ לאנגליה, וביניהם אחזקותיו ב“מעריב”, ב“כתר” וב“טבע”. אחזקותיו של מקסוול ב“סאיטקס”, שהכניסו לו רווח של כ־200 מיליון דולר, כבר נמכרו והצטרפו לפולקלור ולהיסטוריה העסקית הישראלית.

עברו עוד כמה שבועות, ונציגי הכונס האנגלי הגיעו לתל אביב. וכך, מה שהיה שמועה בדבר קיומו של כונס שכזה, נעשה עובדה. ניתן היה למשש את הכונס. הוא הגיע לתל אביב כמו שאבותיו האנגלים הגיעו לפלסטינה: מושל או נציב. ובכל מקרה, אנגלי מול ילידים. לא רק שאפשר היה למשש את הכונס, אלא שאפשר היה להריח את יחסו המתנשא.

“מעריב” כמו שותק. הכונס דרש שכל פעילות פיננסית, שאינה דבוקה לרצפה, תאושר על ידו. וכך, נחסמו קמפיינים פרסומיים ושיווקיים, וכן שינויים טכנולוגיים ושינויים בכוח האדם. דן מרגלית היה כבר ב“מעריב”, אבל את דן מרגלית הבא אי אפשר היה לרכוש. הכונס לא היה מאשר הוצאה מסוג זה. הכונס היה מעוניין למכור את “מעריב”. מה שיותר מהר. המנדט שלו היה להביא מזומן מישראל.

“מעריב” היה על גחונו. הוא הופיע, אבל הוא היה חנוק. האווירה במערכת היתה קשה, דחופה ומזמינה מחלוקת. אנשים נורמלים בדרך כלל נעשו סוכנים של שמועות ושל היסטריה. בריתות ישנות נפרמו. קואליציות שונות ומשונות נרקמו.

בסופו של תהליך קצר למדי, שולמו עבור “מעריב” כ־15 מיליון דולר. לפי הערכות שפורסמו, עלות עבודת הכונס ואנשי צוותו בישראל, וסביב המכירה, הסתכמה בכמיליון דולר.

מינואר 92' ועד מרס 92', התנהלה מכירת “מעריב”. מי היה שם. מי לא היה. צ’רני היה שם. ברי מדטרויט היה שם. בורמן מדטרויט היה שם. וז’אן פרידמן מפריז, איך לא. וקבלן מאזור השרון. ובעל מקומון מפתח תקווה. וקבוצת “הארץ”, עזריליק עינב, אפרים ריינר, יוסי ורדי, איז’ו שני, אלי לנדאו, משקיעים אוסטרלים, קבוצת הולינג’ר, קונרד בלק הקנדי – היו מעורבים ופעילים בעניין, או שנמסר שהם מעורבים. וציפי פרימו מחולון.

“הארץ” ואחרים היו רציניים, אבל לא מעט היו טרמפיסטים. מכירת “מעריב” היתה מקפצה לתשומת לב תקשורתית. לא מעט ישראלים מרוויחים הון־דימויי מאזכור שמם כמועמדים לרכישת עיתון. יצחק תשובה לא הפסיד מהסיבוב שלא הושלם בעניין רכישת “על המשמר”. בעוד עשר שנים, תהיה כאן קהילה של ישראלים ש“עמדו לרכוש עיתון”, והיקפה יצדיק בית כנסת משלה או קאנטרי קלאב משלה.

והיתה קבוצת דברת־יודקובסקי. לא ארחיב עליה כאן את הדיבור. הייתי חלק ממנה. היא ישבה ב“מעריב” בתפקידי מפתח. היה לה עניין ברור להמשיך עם העיתון. העולם חשב שלדברת אין שום בעיה לגייס 15־20 מיליון דולר לרכישת העיתון. יועץ התדמית משה תאומים אמר לי אז: “בשביל לקנות את ‘מעריב’, דברת צריך להרים רק שני טלפונים. טלפון אחד למשקיע, וטלפון שני כדי להתנצל בפני משקיע אחר על שלא פנה אליו.” זה לא קרה. במהלך אותם שבועות, אהרן דברת אף יצא למסע בהודו.

ומשפחת נמרודי. מי שהקל ראש בכוונות של הנמרודים, עם בואו של הכונס האנגלי, לא היה הפחות באנשי העסקים בתל אביב. לא מעט הקלו ראש בהצהרה של הנמרודים שהם הולכים על “מעריב” כמעט בכל מחיר. העיתונות הישראלית נראתה עד אז, כמו על פי הגדרה, מחוץ לתחומם של הנמרודים.

מול אי־הנחישות של קבוצת יודקובסקי־דברת, מול קבוצת “הארץ” ששקלה פעולה עם שותפים, ומול מועמדים אזוטריים כליאון צ’רני האמריקני – הנמרודים פעלו כארגון ממוקד, מתוחכם והחלטי. קניית “מעריב” לא היתה שעשוע עבורם, אלא משימה שאינה רק עסקית. הם עשו את בדיקות השווי המדוקדקות ביותר, והם הציגו בפני הכונס האנגלי את ההצעה המנוסחת ביותר כשהיא צמודה לתאריך: מחר בבוקר. אנחנו קונים את העיתון מחר בבוקר.

והם יצרו קשר עם עיתונאי “מעריב”. קשר חכם שנועד לפוגג את חששות העיתונאים מהדימוי הנמרודיי, שלא כלל עד אז נגיעה לתקשורת הישראלית. הפגישות עם העיתונאים היו חמות, מבטיחות חיים לעיתון המשותק ולעובדיו. עיתונאי “מעריב” יצאו מהפגישה לא כפי שנכנסו אליה. ההכרה כי ייתכן שהנמרודים מגיעים לעיתון התנחלה בפרוזדורים והחלה מרסקת התנגדויות ודעות קדומות.

השתתפתי בלא מעט פגישות עם הכונס האנגלי. היה ברור שהוא ממהר הביתה. לכינוס נכסים שכזה, בנסיבות מקסווליות שכאלה, יש קוד משלו: מזומן ביד, לא לאבד רגע. לכונס לא היתה כלל סבלנות לרעיונות כגון זה: “תן לעיתון להשתקם, השקע בו מעט, ואז תמכור אותו במחיר אטרקטיבי יותר”. הוא רצה הביתה עם כסף ביד. הנמרודים הבינו עם מי יש להם עסק, הם ניגשו היישר ללב האינטרס של הכונס. “מעריב” נמכר להם. תוך יום נמסר כי צדיק בינו ועמוס שוקן שותפים של נמרודי ב“מעריב”. השותפות פורקה תוך שבועות אחדים. נמרודי נשאר בעלים עיקרי. לדב יודקובסקי כ־5 אחוזים ב“מעריב”.

מדוע קבוצת דברת־יודקובסקי איבדה נחישות בקרב על “מעריב”? ההיסטוריון הנ"ל לא יוכל להתעלם משאלה זו. העולם חשב שאחרי הפרישה מכלל, אהרן דברת צריך עיתון משלו. העולם חשב מה שחשב, ודברת חשב מה שחשב.

גלובס, 28.4.95


טלוויזיה. שוקי בסו אמר שהוא מאונן

לטלוויזיה הישראלית הממלכתית יש קודים לשוניים מסורתיים קבועים, והשינוי החל בהם, אם בכלל, הִנו אטי והדרגתי. ואם לא לוקחים בחשבון את “ניקוי ראש” של שנות ה־70, ולא את “החמישייה הקאמרית” 95' – תוכניות טלוויזיה שלהן היה ויש “רישיון שפה” נפרד – איש לא אמר בטלוויזיה הממלכתית שהוא מאונן ושזו הנאתו הגדולה. והנה, שוקי בסו אמר את זה לגאולה אבן, ביומן הטלוויזיוני של ליל שבת שעבר. אמר את זה בפשטות. שמענו את זה בפשטות.

גם אם הדברים נאמרו רק על ידי מי שהחוק הגדיר ושפט כרוצח או כהורג אדם, הם נאמרו בטלוויזיה הממלכתית בליל שבת. נכון, הם נאמרו בנסיבות חריגות. לא במסגרת התקן החברתי השליט, אלא בבית הסוהר ועל ידי שפוט. אבל, הם נאמרו. שוקי בסו אמר שאחת ההנאות הגדולות שהיו לו בכלא היא האוננות. משהו כזה. לא הקלטתי את הכתבה של גאולה אבן.

שוקי בסו הרג את אביו, שהתעלל באמו במשך שנים ארוכות. הוא נשפט, הורשע ונשלח למאסר, וגאולה אבן הביאה את סיפורו באמצעות ריאיון־כלא ובאמצעות בני משפחתו ובפרט אמו, שאף סיפרה על ההתעללות בה מבלי להפוך את העניין לעיסה מביכה. היא אישה מעוררת אהדה וכבוד, וכמוה בני משפחתה החרדים לשוקי והחיים את חייהם בזיקה בלתי פוסקת אליו.

מבחינה עיתונאית מקצועית ומבחינה אנושית פשוטה, יש עניין בחייו של שוקי בסו, שאף ביקר את קבר אביו וסיפר לטלוויזיה על התחושות שהיו לו בבית הקברות.

בסו הותיר רושם של מי שנתקף דחף כמעט לא בר כיבוש והרג את אביו, והיום, בכלא, הוא נערך לקראת גורלו, מתוך התבוננות ביקורתית בפרשה ההיא ובחיי הנפש שלו מאז ועד היום. הוא שומע מוזיקה קלאסית בתא, קורא ספר על ישעיהו ליבוביץ', ועושה פעולות אנושיות מאוד ופרטיות מאוד כאוננות.

כשאמר שהוא מאונן, או כשאמר שאונן וכו', לא מיד תפסתי מה הוא בדיוק אומר. בשנייה הראשונה, חשבתי שטעיתי. שהוא אמר משהו אחר. שהמשהו האחר הזה רק דומה לאונן או לאוננות. לא היה לי את מי לשאול, כי ראיתי לבד טלוויזיה. אבל זה מה שהוא אמר.

פעם ראשונה שמישהו אומר דבר פשוט כזה, באופן פשוט כזה, בטלוויזיה הממלכתית. סביר להניח שמאות פעמים נאמרו דברים אנושיים ופשוטים שכאלה, במשך השנים, לכתבי טלוויזיה שונים, אבל הם לא שודרו. מישהו ערך אותם בדרך. למה ערכו אותם? כי הקוד הממלכתי לא התיר אותם. הוא מובנה באישיות של העורכים. הוא חלק מהתקנון האסתטי והתרבותי שלהם. התקנון הזה נוסח והתקשה במשך שנים. איש לא כתב אותו. הכול, כולם יחד, כתבו אותו ומצייתים לו. והנה, הוא נפרץ. גם אם, לפי שעה, נפרץ רק ב“חסות” בית כלא ואסיר.

והפריצה הראשונה היא הקובעת, בתנאי שאין היא מופרכת. היא התקדים הקובע, בתנאי שיש לה בסיס אנושי ותרבותי מנומק. ואם היא מנומקת, את המהלך הראשון יכול לעשות גם אסיר. לא צריך להיות מכובד כנשיא מדינה כדי לפרוץ את התקנון. די בשוקי בסו המעורר אהדה כדי לשנות את תקנון השפה הטלוויזיוני.

סביר להניח שיותר מעורך אחד ראה את הכתבה קודם השידור ושמע את שוקי בסו בעניין האוננות. ואף סביר להניח שהעורך או העורכים, ששמעו את בסו, לא יכלו מיד לכבוש את תגובתם האינסטינקטיבית: לערוך, לחתוך החוצה את המשפט הזה. אבל, הוא או הם לא חתכו החוצה ולא ערכו.

למה? כי האנושיות הפשוטה של שוקי בסו היתה חזקה בעיניהם מהתקנון הטלוויזיוני הישן שלהם. תקנון שעד כה הורה להם לחתוך ולערוך פריצות לשוניות שכאלה. והנה, היום, בשנת 95', מישהו שם בטלוויזיה לא יכול היה עוד לערוך את האותנטיות של שוקי בסו. אותנטיות מרסקת תקנונים.

זה מה שקרה בליל שבת הטלוויזיוני האחרון. שוקי בסו דיבר על אוננות. עד אז, אוננות לא הוכרה על ידי הטלוויזיה הממלכתית. טוב שזה קרה. כי יש לכך אפקט של סילוק עמימות. אפקט של חיים ממשיים.

שימוש מופקר וזול בפריצה הלשונית של שוקי בסו יחזיר את הטלוויזיה הממלכתית לשליטת התקנון הישן.

שישי תקשורת/תרבות, 26.5.95


נסים משעל ואהוד ברק. לגזור ולשמור

את הריאיון הזה יש ללמד בבתי ספר לתקשורת ולדרמה. מה כה מיוחד בנסים משעל מעטים היו עומדים בפני העוצמות הרגשיות והרטוריות של אהוד ברק. ומעטים מהם היו עומדים בכך כפי שעמד נסים משעל ב“שיחת ועידה”. הריאיון של משעל עם ברק מזמין דיון במושג “הריאיון” בטלוויזיה הישראלית, אך נצטמצם כאן בתכונותיו הפרטיות של נסים משעל.

בשנת הלימודים הבאה, לפחות בבית ספר אחד ילמדו את הריאיון משעל־ברק. וראוי יהיה ללמד גם את האופן בו נסים משעל העניק תוכן תקשורתי מסעיר לחצי שעה טלוויזיונית, שבתחילה נראתה כ“כדור שומן” סתמי בין החדשות למה שאחריהן. בתחילה, “שיחת ועידה” נתפסה כפתרון טכני שנתפר לנסים משעל, ש“לא ידעו בדיוק מה לעשות איתו”.

משעל לקח את מחצית השעה ועקף איתה את הטוק־שואוז והתנשא מעבר להן. לא די להיות מוכה אמביציה כנסים משעל כדי להניף חצי שעה שכזו, צריך להיות גם מקצוען כמותו.

לא במקרה אהוד ברק התראיין אצל משעל. רפיק חלבי, עורך “מבט”, רצה אותו אצלו. כל הערוץ השני לחץ על ברק. כל אחד מהם היה נותן לו חצי שעה. ומה הכריע בין משעל לביניהם? הכריעה הידיעה שמשעל הצליח לבנות תוכנית ראיונות שאיננה קטטה או פיגוע־מיקוח, אלא מסגרת המאפשרת דיון ודיאלוג. הכריעה הידיעה שמשעל הצליח לסגנן תוכנית השואפת לעובדתיות ודוחה אפקטים.

ניתן לתאר את משעל באמצעות מה שאינו ובאמצעות מה שהִנו. הוא אינו אופנתי, צלבן, ליברל מוחצן או נפוח־אגו. הוא ישיר, בסיסי, משימתי, בעל מלאכה מובהק. הוא משתדל לפגוש את האינטליגנציה של הצופה, ולא רק את תודעת חבריו למקצוע.

ובעוד רוב המראיינים נראים לך כמוטים פוליטית, אינך יודע היכן נסים משעל עומד. האם הוא מרכז־ימין או מרכז־שמאל. אינך יודע, כי הוא מקצוען. רחבעם זאבי ותמר גוז’נסקי יקבלו ממנו אותו יחס. ועובדה זו מייצרת אמון כלפי משעל. דומה שהצופים כמהים למראיין שנטייתו הפוליטית אינה מדריכה אותו, ועדיין הוא מראיין אישי ויצרי, ואינו רובוט או מין מכון תקנים הפולט שאלות.

את מי נסים משעל ייצג במפגש עם ברק? הוא ייצג שני ישראלים שונים ומקוטבים. את הישראלי השמרן, השם מבטחו בצה"ל ובמפקדיו, ואת הישראלי מוכה האכזבות והחשדן, שהחיים כאן לימדו אותו שלא להאמין למערכת.

לא מעט מראיינים נופלים בפח “תפיסת הצד”: או שהם תליין של “הרמטכ”ל שנפל להם לידיים", או שהם “דובר סמוי”. ואילו למשעל, כאמור, היתה יכולת לאגד את שני הטיפוסים, ומתוך כך לסגנן נוסח משלו.

ואיך משעל פתח את הריאיון? האם הוא מיד נגח את אהוד ברק, באמצעות התחקיר של “ידיעות אחרונות”? לא, הוא פתח ושאל את ברק מה קרה ואיפה היית ביום זה וזה. יום ושעת אסון צאלים. כלומר, משעל פתח בנוסח כמו רך. פתח במבנה פנורמי, שאיפשר לשני הטיפוסים הישראלים השונים הנ"ל להתמקם מול ברק. גם השמרן וגם החשדן יכולים היו להסכים על שאלת הפתיחה של משעל. כי היא ייצגה את שניהם. כי ממנה ניתן היה להמשיך לכל כיוון. ומבנה פנורמי זה הלך והתכנס אל נקודות המחלוקת והביקורת. ועל פי חוקי הדרמה, טכניקה זו איפשרה למשעל גם לבנות את “היצר” וגם את “הדיון”, במקביל ובאופן מתפתח.

הריאיון עם ברק ענה לחוקי השידור החי ולחוקי הפסיכו־דרמה. הריאיון בוים נכון על ידי אלה שחף וצולם נכון: השולחן כ“עולם סגור”, תקריבים מתואמים היטב, מעקב מדויק אחרי שפת גוף ותנועות ידיים. המתח בין “הצורות” של משעל וברק נוצל נכון, כשתמיד נשמרה הבכורה ל“דמות המרכזית באמת”, לאהוד ברק.

ועוד משהו בעניין הבימוי. ראוי מאוד היה להתייחס כאן למושג ששמו “נקודת המבט של”. זהו מושג המנחה את הדיון באמנות, אבל לצערי אין לי את הכישרון לקיים דיון כזה במילים ספורות, ועל כן אומר רק זאת: הריאיון הזה נמסר מ“נקודת מבטו של הצופה”, ולא מנקודת המבט של ברק או של משעל, והיו בכך יתרון וחוכמה.

אז זהו, נסים משעל טוב מאוד. לפעמים אתה מדבר בשבח זולתך מתוך שאתה מדבר בגנותו של שלישי. ניסיתי כאן לדבר בשבח נסים משעל כשלעצמו.

שישי תקשורת/תרבות, 21.7.95


הבנים של כרמלה דרשו כסף

רק טבעי שבניה של בוחבוט דרשו תשלום מערוץ 2 בעיתונות נמסר שבניה של כרמלה בוחבוט, שבית המשפט העליון הפחית את מאסרה, דרשו מהערוץ השני תשלום עבור ריאיון עמם. “הארץ” אף בחר לתת לידיעה זו מקום וכותרת בעמוד 5. מקרב אנשי הערוץ השני עלתה תרעומת על דרישה זו של בני בוחבוט. ניתן היה להבין כאילו דרישה זו חמדנית ולא הוגנת.

האומנם חמדנית? האומנם אינה הוגנת? לא בטוח ולא ברור. כשאתה טוען שאין היא הוגנת, אתה בעצם טוען שהתקשורת בכלל, והערוץ השני בפרט, תרמו להקלת עונשה של כרמלה בוחבוט. וכיוון שתרמו, אין זה הוגן שבניה של כרמלה בוחבוט, הנהנים מפסק הדין המקל, ידרשו כסף.

אבל זו הצגת דברים מופרכת. התקשורת רק מילאה את חובתה כשליוותה וכיסתה את פרשת בוחבוט. היא לא קנתה לעצמה בכך מעמד של “שותף” של משפחת בוחבוט. היא רק מילאה את חובתה, ולא צברה זכויות ביחס למשפחת בוחבוט. כלומר, כללי ההגינות החברמניים האלה אינם תופסים פה. הטרגדיה היא רכוש של משפחת בוחבוט. היא יכולה למכור אותו, והיא יכולה לתרום אותו.

האם בני בוחבוט חמדנים? הם חמדנים ככל הישראלים. הם קורבנות של טלוויזיה ועיתונות מסחרית. של הגרלות משוגעות. של קידום מכירות. של שעשועונים. רוב הערוץ השני עוסק במעין חלפנות כסף/רייטינג. ובני בוחבוט רק הסיקו את המסקנה המתבקשת מהבהייה בערוץ השני: אתה רוצה משהו שלי, אתה מתמחה בתקשורת־כסף, אז שלם לי.

ושוב: האם “זה” שלהם? האם הדרמה של אמם היא רכוש שלהם? האם דרמת המשנה שלהם היא רכוש שלהם? כן. תהליך השלום הוא רכוש של שר החוץ, המפרסם ספר באופן פרטי, בעודו שר חוץ. פה ושם, בישראל, מרואיין מקבל תשלום. כלומר, יכול להיות שהם חמדנים, אבל לא יותר חמדנים ממני וממך. ארץ חמדה, תקשורת כסף.

שישי תקשורת/תרבות, 18.8.95


תומרקין, חברה קדישא ואני

ברשימתו האישית והיפה, “שכם 95'”, המתפרסמת בגיליון זה, יגאל תומרקין מתייחס גם לחברה קדישא, על פי אירוע לו היה עד במלחמת יום כיפור. התייחסות שלילית זו של תומרקין מכלילה ועל כן, כעורך “שישי”, ביקשתי להשמיטה. והנה, תומרקין מאוד התעקש על פרסום הדברים. הם נראו לו מהותיים.

משא ומתן שכזה מתנהל לעתים בין כותב־קבוע לעורך. וזאת, גם אם בדרך כלל כותב־קבוע ועורך בונים ביניהם אמנה, המאפשרת שיתוף פעולה. הכותב יודע מה הם גבולותיו הפוליטיים, התרבותיים והאתיים של העורך. והעורך יודע מה בנפשו של הכותב, ומה פליטת קולמוס.

אבל בין תומרקין לביני לא התנסחה אמנה, וכמעט מדי שבוע בו מתפרסמת ב“שישי” רשימה של תומרקין, מתפתח משא ומתן. לא תמיד זהו משא ומתן נעים.

בסופו של ויכוח הודפסה התייחסות תומרקין לחברה קדישא. במהלך הוויכוח, תומרקין טען שכמוני כנאצים שהִפלו בין דם לדם. וכן טען שחינוכי התורני־דתי חזק ממני, ועל כן אוטומטית אני נמנע מפרסום ביקורות על מוסדות ועל ערכי דת, ובכללם חברה קדישא. תוך כדי כך, הציע תומרקין שאדפיס דעה שלי על חברה קדישא. וביודעו שהייתי חייל במלחמת יום כיפור, ובזוכרו שכתבתי אז גם על פעולת החברה קדישא במלחמה – הציע שאפרסם בגיליון זה את דעתי על החברה קדישא. וישפוט הקורא בין יחסו ליחסי לחברה קדישא. יפה, לא? הכותב, תומרקין, מתפקד כעורך.

ובכן כך: תומרקין טוען שהחברה קדישא הִפלתה באותה מלחמה, ובהזדמנויות אחרות, בין מת יהודי למת ערבי. ואילו אני טוען, ואף מעיד, על פי מראה עיניים מאותה מלחמה, שיש להלל, לשבח ולפאר את החברה קדישא על מסירות ללא גבול, על יחס מופתי לאדם מת באשר הוא אדם מת, ועל שליחות אנושית מיוחדת שהם ממלאים.

אגב, העובדה שאני מדווח על מחלוקת קודם הדפסת מאמר, מעידה על תסכול מצטבר שלי, הנובע מהמאמץ לקיים שבועון פתוח לכל הדעות, כולל דעות וחיוויים מקוממים ביותר.

שישי תקשורת/תרבות, 25.8.95


לא רסקולניקוב

רשימה זו מבוססת על מבטי כביהביוריסט יותר משהיא מבוססת על מבטי כעיתונאי או כמשפטן. נכון לציין כי מעולם לא פגשתי את הנאשם. התרשמותי נובעת מצפייה בטלוויזיה: הנאשם בבית המשפט, המבט, המסטיק, החיוך, יציבת הגוף, הקול, אופי הטקסט שלו. ועדיין הערכת הנאשם על פי הטלוויזיה בלבד אינה מעשה לגמרי מופקר מבחינה ביהביוריסטית. למה? כי הטלוויזיה עונה על חוקי “השדה”, מבחינת הביהביוריסט.

הנאשם מביים עצמו לקראת כל אחת מהופעותיו הטלוויזיוניות. הוא רואה אותנו רואים אותו בטלוויזיה, והוא משלים פעולה זאת בהדמיה פשוטה, ובאמצעותה הוא מקיים איתנו דיאלוג, בזמן שאנחנו צופים בו בטלוויזיה. זו הדמיה אודיו־ויזואלית, תמונה וטקסט, והיא מבוימת על ידי הנאשם באופן האמור לספק אותו.

והביום מסגיר תכונות. אציג כאן תכונות ואפיונים אחדים של הנאשם, ש“לעיסת המסטיק” ו“החיוך” הִנם תוצאה שלהם. לצערי, אין ביכולתי לבנות התייחסות ממשית ומנומקת מזו, במסגרת בת 650 מילה.

הנאשם סובל מגאווה נוירוטית, שהיא שיבוש קנה המידה ביחס לערך העצמי שלו, מול הפשע. בעזרת התקשורת הוא יצר בתודעתו סימטריה בינו לבין יצחק רבין. הוא עצמו חושד בתקפות סימטריה זו, אבל בינתיים, כתוצאה מסימטריה זו, שלא כאן המקום להציג את העיוות שבה, התפתחה אצל הנאשם גדילה אנכית מהירה. זו גדילה משבשת נפשית, שהִנה היפוכה של גדילה שיפועית. הנאשם, בעיני עצמו, בבת אחת, נשאב ל“מעלה”.

גם הנאשם מודע לפער העז שבין “גיל הפשע” ל“גיל הפושע”. אם להשתמש בעגה: הפושע “קטן” על הפשע. הוא “ילד” מול הפשע. אין לו עומק נפשי ואינטלקטואלי של רוצח־פוליטי. הוא אינו “רסקולניקוב”. אינו מייצג ספרות או תבנית מיתית גבוהה ועמוקה. התגובות של איתן הבר מעידות על הזעזוע מהעובדה שאין זה “רסקולניקוב” אלא “סתם ילד”.

הנאשם מודע לפער העז הזה. כפי שהוא מודע לאי־יכולתו להסוות את הפער באמצעות טקסט פוליטי ממשי. אין לו טקסט כזה. עכשיו, לאחר מעשה, הוא תופס שאין לו טקסט ממשי, אלא רק בבואת טקסט, או טקסט־דמה, ההולך ונמוג ככל שמתייצבת העובדה ש“החיים הישראליים לא הסתיימו”. והיא מתייצבת בתודעת הנאשם, גם אם טקס־הטלוויזיה בבית המשפט כמו משהה אותה.

הפער הזה מזמין הסוואות והסחות. מזמין הבעות כמו חברמניות, צחוקים, חיוכים, לעיסת מסטיק. ואלה, הִנם כבר עכשיו על גבול פעולת שרירים בלתי רצונית.

הנאשם סובל מאי־יציבות הדימוי התקשורתי שלו. לעתים, הוא הדמות המרכזית והשב“כ הוא פרסונה נספחת ומאיירת. לעתים, השב”כ הוא הדמות. לעתים, כשהתקשורת עוסקת בשב"כ, הנאשם, בעיני עצמו, ממוזער לדמות מרכזית בסרט וידיאו משפחתי חובבני. הצחוק והמסטיק הם אביזרים בסרט פרטי המתעד מנגל.

אם המשפט יתארך, יש סיכוי שהנאשם יתחיל להפעיל רפרטואר העוויות לא תקניות, ולאחר מכן להחריף העוויות אלה. הצחוק, כמו בפעולת תמיסת צילום כושלת, יתעוות להעוויה.

הנאשם, כבר היום, סובל מאי־בהירות בכל הנוגע למושג “תִגמול”. הנאשם פעל גם על בסיס ההנחה שהוא צפוי לתִגמול חברתי ונפשי מסיבי, לפחות מצדה של דעת קהל המוכרת לו, והמסוגלת לספק לו גאווה או נוחם. בדיקת הנאשם, על פי שדה־הטלוויזיה, מסגירה חסך מתגבר שלו בתחום זה. בשל קושי בקריאת מציאות, הוא, בתוך תוכו, מופתע מזניחת הרבנים אותו. הרגשות הטבעיים של בני משפחתו אינם נחשבים בעיניו כתִגמול. דילול התִגמול עד להיותו בלתי מוחשי עשוי לגרום לאובדן שפיות של הנאשם. עד כה, הנאשם מזהה בהופעות הטלוויזיוניות סוג של תִגמול.

הנאשם סובל מעזובה לשונית. הטקסט שלו בסיסי. אינטליגנציית השפה שלו זהה לזו של עצרות ופלקטים. אין בשפה שלו ממד דתי או תורני. אבל, מול הנמענים שלו, שהם הממוצע של החברה והתקשורת הישראלית, אין הכרה שנכות שפה זו תהיה בעייתית. אם יתפתח משפט פוליטי, צפוי שהנאשם יצרף את “הרבנים” לרשימת הבוגדים שלו.

לא מעט ישראלים מביימים עצמם, לאורך חייהם כאן, לקראת מצבים ידועים. וזהו ביום אוטומטי, שאינו מעיד בהכרח על משאלת נפש. הוא מעיד על קולקטיביות ועל העובדה שאנחנו מפנימים את הטקסים שלנו. הישראלי מביים עצמו כ“חייל זוכה צל”ש“, כ”אב שכול נוכח כתב ‘מבט לחדשות’“, כ”זוכה היחיד בטוטו של שבת ה־12 מיליון שקל“. וכן, כ”איש שספג את הכדור במקום יצחק רבין".

הישראלי, אם כן, מביים עצמו לקראת מצבים שונים ואף סותרים, שכולם מוטמעים בחוויית החיים שלו כאן, ומונחים על ידי האופן בו חוויה זו מתוארת על ידי התקשורת ומעוצבת על ידי המכשיר ששמו מיתוס.

ייתכן שבתוך תוכם, ובעל כורחם, יש גם מעט מאוד ישראלים, המדמים עצמם במקום יגאל עמיר “כנאשם בבית המשפט מול התקשורת”. לא “כיגאל עמיר הרוצח את רבין”. הם לא מדמים עצמם צוחקים ולועסי מסטיק, כי אלה מסמנים עבורם קריאת מציאות לקויה.

מעריב, 22.12.95



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות