רקע
אדם ברוך
תקשורת: 1997־2008

מעריב    🔗

קבוצה 4 תמונה של עמוד העיתון בו מאמר של אדם ברוך


קובי מידן שואל: מה שלומך?

משך הזמן הדרוש לקופץ־מוט להתחמם, לנוע שלוש־ארבע פעמים על צירו, לבחון פעם נוספת את המטרה ואת הרוח שבגבו, ולעשות את המרחק עד רף הקפיצה – כמוהו, פחות או יותר, כמשך הזמן הדרוש לקובי מידן, “פגישה לילית”, לחלץ מעצמו את השאלה “מה שלומך?” תוך סדרת מבטיו והבעות פניו, המוכרות גם מההיסטוריה של הקומיקס כ“אינטלקטואליות”.

שישי, מעריב, 9.5.97



“אונס”: למה עם־הארץ מככב?

נמסר כאילו מאיר אריאל, זמר ומשורר, הגדיר אונס כ“אהבה בהילוך גבוה”. כלומר, הקל ראש ב“אונס”, שהוא מהתועבות המבחילות ביותר. ודברים אלה הופצו ברדיו, צוטטו בעיתונות ועוררו מחאות. ולצדן, פורסמה הכחשת מאיר אריאל. והכול תקווה שאכן אדם חביב ותמים זה לא אמר כך.

ומכאן והלאה, ברשימה זו, העניין אינו מאיר אריאל, אלא התקשורת וחלק ניכר מן המרואיינים שלה.

והשאלה היא: עד מתי עשרות בני אדם יתראיינו בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, על עניינים מהותיים ודלקתיים, שאין הם סמכות בהם, והם מוזמנים בשל נטייתם לחפף ולהתחפף?

הנה, מר לחי־חמור, שחמורים מומחיותו, ובפרט חלומות של חמורים, מתראיין על החלטת רובינשטיין וארבל. ומאידך, מר בן־חומץ, שהיין כל חייו, מתראיין על חמורים וחלומותיהם. עד שהארץ מלאה סברות־אפס, שטויות וקש. ואף סנסציות זולות, שהונפקו על ידי בני אדם מחוסרי ידע, מחוסרי שפה, או מחוסרי אתיקה.

בני אדם שגורו לכך על ידי התקשורת, מבלי להבין שלאמיתו של דבר התקשורת אדישה אליהם, וצורכת אותם כחומר בעירה. סנסציות זולות בענייני מדינה, מוסר, דת. מגרים את עם־הארץ שינסר לו כלבבו על השואה, על הביטחון, על הקב"ה.

מילא עם־הארץ, גם הוא, מסכן, רוצה להיות “מענטש” (בן אדם מהיישוב), והרדיו, מבחינתו, הִנו הזדמנות טובה – אבל, על המראיינים, שרובם אינו עם־הארץ, חל כאן הכלל:“לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

מהו המכשול? מיהו העיוור? עם־הארץ, המגורה והנדחף “להביע דעתו”, הוא “העיוור”. הוא עיוור לעצם היותו עם־הארץ, להיותו חומר בעירה וקוריוז תקשורתיים. והמראיין, ועצם התקשורת, הם “המכשול”.

שישי, מעריב, 6.6.97



ואז פגשתי את דן שילון, והשתניתי

ואז, בשבוע שעבר, אצל דן שילון, צעיר סימפתי סיפר כיצד פגש לראשונה את דן שילון. סיפור על דלת סגורה, דלת פתוחה, דן שילון כמנכ"ל. והוא סיפר זאת לשילון עצמו, בשידור של שילון, כאילו פגש אותו צעיר את השכינה עצמה. רק טבעי שהשכינה אולי אינה זוכרת פגישה זו, כי הפגישה לא השפיעה על הביוגרפיה של השכינה. ואילו הצעיר הסימפתי זוכר גם זוכר, מאז ועד היום.

עוד אתה משתומם על כך שדן שילון מתיר, בתוכנית שלו, חנופה שכזו כלפיו, אף אם היא עדיין תמימה – וכבר, בעל כורחך, אתה מוצא עצמך שואל: ובאמת, מתי אני פגשתי לראשונה את דן שילון? מה קרה לי תוך הפגישה ולאחריה? מה השתנה בי? האם גם הוא זוכר פגישה ראשונה זו? האם גם חייו שונו? על מה דיברנו? על זובין מהטה? על יעקב לוינסון? והאם בכלל פגשתי את שילון עצמו, או רק את תהילתו?

שאלתי את עצמי, וניסיתי להיזכר באותה חוויה. ובכן, אני זוכר שהשתניתי באותה פגישה. אבל לא זוכר באיזה מובן השתניתי. למה? הדחקה? צריך לברר. אני חייב את הבירור הזה לעצמי, להמשך התפתחותי. אם אני יתחיל לשכוח דברים חשובים כאלה, אני עוד יגמור רע.

שישי, מעריב. 11.7.97



אבל לבי יצא לראש העיר ערד

הדרמה לא היתה במופעי ערד. הדרמה והדילמה היו באייטם של “מבט” על ראש העיר ערד וההורים השכולים, שלבשו שחור ומחו נגד תוצאות חקירת אסון ערד, בו ילדיהם קיפחו חייהם.

וזה מה שהיה: המצלמה על שני ההורים. הם מאשימים. הלב איתם. ראש העיר מתקרב למקום. המצלמה אליו, וממנו אליהם. הורה צועק לראש העיר: “מנוול!” המצלמה על ראש העיר. והוא, כצפוי, כמעט חסר מענה. הוא מתרחק מעט מהמקום. המצלמה אחריו. הוא כבר כמעט נסוג מהמקום. המצלמה חוזרת להורים השכולים. ההתקפה המילולית נמשכת. ראש העיר נסוג. בידיו בקבוק מים מפלסטיק. הוא מוסר אותו למישהו, נבוך, מתרחק, כמעט נמלט. התוצאה: הסימפתיה עם ההורים, אוטומטית, וראש העיר הנמלט, “אשם”.

האומנם? האם לא מצלמת הטלוויזיה היא שיצרה את “הנמלט” מול “הצודק”? אם לא היתה מצלמה, ראש העיר אולי לא היה נמלט. המצלמה, והידיעה שנוכח המצלמה אין לו סיכוי לצאת טוב – הבריחו אותו.

לבי, כמובן, עם ההורים. אבל, בקטע מסוים זה, לבי היה עם ראש העיר. אם היה מיומן, לא היה נסוג. ברגע שאתה נסוג מהמצלמה, בנסיבות שכאלה, אתה אשם, רע, מופלל, מסומן. ראש העיר לא הבין שהוא עצמו יוצר דרמה, בה הוא “הרע”.

אתם, הצלם והעורך, מה אתם עושים? לכאורה, תיקו. או־או. תלוי מי המזמין. הרייטינג המזמין, או הסולידיות המזמינה. רייטינג מוכר, סולידיות לא. תיקו. כלומר, אין תקנה אחת. אין כלל אחד קובע. אין הוראת תיקון נוכח אובססיית הדרמטיזציה של התקשורת. ואגב, מה הקשר בין תיקו לתיקון? לפי הזוהר, תיקו הוא “תיקון” שנפלה נו“ן סופית שלו, ונעשה תיקו (לא מתוקן, לא פתור) עד שיחזור לו נו”ן.

אבל, לא תיקו ואין תיקון. ובעצם, אין דילמה. העסק ברור: 99 אחוז מאנשי התקשורת היום יצלמו וישדרו את נסיגת ראש העיר. כי זו טלוויזיה. דרמה בכל תנאי. ואם ראש העיר תורם את הדרמה, הרי זו כבר דרמה שהיא “מציאות לא מבוימת”. לא תתפסו את רוני מילוא או את אהוד אולמרט נמלטים כך. וצ’יץ, גם בתקופת הסקאדים, פשוט נכנס במצלמה.

שישי, מעריב, 25.7.97



צניעותו של הרב אייכלר (הלכה)

בשבוע שעבר, במהלך “פופוליטיקה”, הרב אייכלר פרש מדיון בעניין מיסוד הזנות בישראל. למה? “מתוך צניעות של תלמידי חכמים”.

צניעות של תלמידי חכמים?! והלוא הרמב“ם (“מדע”) פוסק: “תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וחיות”. צעקות וצווחות מרובות ב”פופוליטיקה", ובכלל הופעה קבועה בטלוויזיה מפחתת צניעות. איש, כולל אייכלר, לא יושב בטלוויזיה מרוב צניעות, ולשמה.

מילא, הרב ישראל אייכלר. שינסר לו כלבבו, ויקבע לעצמו עד מתי מנסרים, וממתי אין מנסרים בשל “צניעות”. אבל, האומנם, לפי ההלכה, אסור לאייכלר זה לדון בפומבי בזנות ובמיסוד הזנות?

התשובה שלילית. מותר לאייכלר, ובפרט לאייכלר. למה? ההלכה, מטבעה, דיון פומבי בכל נושא שעל סדר היום האנושי. מבחינתה, אין נושא גבוה מדי או נמוך מדי. ההלכה דנה בבעילה ובספק בעילה. והיא דנה במחשבות. כלומר, גם בפיזי וגם במופשט. הרב עובדיה יוסף, כפוסק, מתייחס גם לרכישת מניות במפעל העובד בשבת, וגם לשאלה אם מים של מקרר־קרח כשרים לנטילת ידיים, או שהם מים שנעשתה בהם מלאכה.

ההלכה פומבית, מודפסת ויוזמת תפוצה. מבקשת להיות בחזית הדברים. אין נושא פנוי ממנה. לעתים, נוסחתה כמוסתית ומשתמעת. ובדרך כלל, ישירה. בעניין מיסוד הזנות, כמוסתית. בעניין גמילות חסדים, ישירה.

ואמנם נכון, ההלכה ניסחה קוד מיוחד לתלמידי חכמים. קוד הבנוי גם על המתח צניעות־יוהרה. ואמנם נכון, ההלכה ממליצה לתלמיד חכם אמיתי להימנע מהופעה פופוליטיקית מיוחדת וחד־פעמית, בנושא שכזה. מדוע? מחשש כישלון הופעה, בשל חוסר ניסיון. ומחשש לצים וליצנות.

אבל הכוונה לתלמיד חכם אמיתי, זה שכלל לא רואה טלוויזיה – ולא לאייכלר זה, שמשום־מה הופעה בטלוויזיה הִנה משימתו שבוע־שבוע.

ובכלל, ההלכה אינה ממנה לעצמה נציג לחצאין או לשיעורין. ולא נציג שמכסה אותה בסרק של “צניעות”. אתה כבר שם, בטלוויזיה, אז אל תיתקף לנו בצניעות. נשאלת על פדיון שבויים לפי ההלכה, תענה. נשאלת על מיסוד הזנות, תענה.

ומה תענה? שההלכה מתנגדת לכך. כי ההלכה, שיסודה תובנות נורמטיביות, גורסת שמיסוד שכזה מאשר או יוצר נורמה. והיא שוללת נורמה זו תוך שהיא מכירה בצורך של יחידים.

שישי, מעריב, 1.8.97



רצח ברז, ערוץ 1. רע

למה המשטרה העבירה לערוץ 1 את הטייפים של חקירת רצח תמר ברז ז“ל? למה ערוץ 1 שידר אותם? האם החשוד כבר נשפט והורשע? האם משפטו מתנהל בטלוויזיה? למה אמנון אברמוביץ', האמון על יחס מסויג וביקורתי כלפי המערכת, הסכים לשבת ב”יומן" המקרין “סרטי משטרה”? למה הפסיכולוג מסר ב“יומן” עדות על “אופי הרוצח”, לפני שמסר אותה בבית המשפט? למה הפסיכולוג השתמש בהגדרה “רוצח סדרתי”? האם הפסיכולוג, בעקיפין, “משדר” תיאוריה משטרתית לפיה החשוד מעורב בפרשיות רצח נוספות? האם הפסיכולוג “עובד משטרה”? מדוע עורכי ערוץ 1 (קירשנבאום, שטרן) מתעלמים מזכות הנאשם להישפט בבית המשפט? רייטינג כחזות הכול?! האם ה“יומן” (ישראל סגל) באמת מאמין שבכוחו להתחזות לתקשורת אינטלקטואלית ואחראית, כשהוא סוחט יצרים, מציצנות ופורנוגרפיה, במסווה של “שידור מיוחד על רצח ברז”?

שישי, מעריב, 28.11.97



ערוץ 1, קנטור. סרט משטרה

“הערוץ הראשון חושף לראשונה את סרט שחזור הרצח” )קנטור מתאר למצלמת המשטרה כיצד חישמל למוות את אשתו ובנו, גרר אותם למכונית וגו'). האומנם ערוץ 1 חושף? האומנם לפנינו פעולה או הישג עיתונאיים של ערוץ 1?

לא. ערוץ 1 לא חשף ולא בטיח. ערוץ 1 פשוט קיבל מהמשטרה עצמה את סרט השחזור הזה, והקרין אותו. דיוקנו של ערוץ 1 כתועמלן או כסוכן של המשטרה.

ערוץ 1 (“יומן”, שפירא, אחימאיר, אברמוביץ') לא השקיע תעוזה או ידע עיתונאיים בהשגת החומר הזה. דיוקנו של ערוץ 1 כערוץ המשטרה.

למה הערוץ הממלכתי הקרין את סרט המשטרה הזה, המפליל את קנטור, בעוד קנטור רק בחזקת חשוד? האם הערוץ הממלכתי רואה עצמו זרוע של המשטרה? מה דחוף לערוץ הממלכתי להקרין תערובת זו של פורנוגרפיה נפשית ושל הפרת זכויות האזרח (של קנטור החשוד ברצח הכפול)? רייטינג?!

שישי, מעריב, 30.4.99


“קלטת הזוועה”, ערוץ 1. מה חסר?

מה חסר בטקסט של גלעד עדין, שהציג בשבוע שעבר, ב“מבט”, את “קלטת הזוועה” (אונס והתעללות)? הנה מה שגלעד עדין לא אמר לצופים: "גבירותי ורבותי, בעוד חמש שניות, אנחנו מקרינים קטע מקלטת זוועה (אונס והתעללות בעוזרת בית), שהגיעה אלינו מהפרקליטות, המכינה כתב אישום נגד החשוד באונס. לא אנחנו גילינו את הקלטת. לא אנחנו חשפנו את הפרשה. אנחנו מתפקדים כאן כקבלנים של המשטרה והפרקליטות. כן, הערוץ הממלכתי מתפקד כשלוחה של המשטרה והפרקליטות. אם היינו מסרבים לשדר את הקטע, שעוד מעט תראו, הם היו מעבירים את הקלטת לערוץ השני.

"אמנם הנאנסת הסכימה לשידור הזה, אבל מי כמונו יודע שחוק ‘כבוד האדם וחירותו’ מורה לנו להגן עליה, ולא לפלוש לפרטיותה, ולא לשדר את הקטע – כי החוק הזה נועד לחלש שאינו מסוגל להגן על כבודו וחירותו, ולעתים אף אינו מסוגל לזהות את כבודו וחירותו, ואנחנו, הממסד, אמורים להיות המגן הזה. כלומר, צופים יקרים, אנחנו דורסים את החוק הזה, ובמקומו אנחנו מייצרים את הטענה ששידור הזוועה, שבעוד חמש שניות תראו, נועד להגביר את המודעות ביחס לאלימות נגד נשים. הטענה הזו מצחיקה גם אותנו, אבל, מי יודע, אולי תאכלו אותה.

“זאת ועוד זאת: אמנם אנחנו מציגים את הקטע המזוויע כחדשות, במסגרת ‘חדשות מבט’, אבל אנחנו יודעים שאין אלה חדשות בכלל, כי לא הבאת החשוד למעצר עניינה אותנו, אלא קטע הזוועה, ואת הקטע ניתן להקרין גם בעוד שבוע בתוכנית דיון. אבל, צופים יקרים, כיוון שאין לכם מושג מה חדשות ומה לא, אנחנו משחילים לכם את זה כחדשות. אנחנו, גבירותי ורבותי, משדרים את הזוועה, כי פשוט אין לנו כוח התנגדות. אין לנו כוח שלא לשדר אותה. כי אנחנו כבר לא יודעים מה הולך, מה לא הולך. ולא העברנו את הקטע להנהלת הטלוויזיה, אלא סגרנו את זה בינינו, במחלקת החדשות, כי חששנו שההנהלה תעכב את השידור. גבירותי ורבותי, אלה העובדות, וזהו מצבנו הנפשי־מקצועי.”

שישי, מעריב, 16.2.01


משטרה ותקשורת (יחסים)

המשטרה הוציאה צו המחייב את “ידיעות אחרונות” למסור לה תצלומים מהפגנות הימין האחרונות, בשביל לזהות פעילים בהפגנות. העיתון מסרב. העיתון צודק. העיתון אינו זרוע של המשטרה. אנחנו דמוקרטיה. רק כאשר המדינה כלל אינה יכולה לפעול למניעת פשע, נכון לדון בדרישה כזו. רק אז. וזה לא המקרה כאן. ומה ברקע? בעשור האחרון התעצם קשר מפוקפק בין המשטרה והתקשורת: חלק מההדלפות מתוך חקירות שונות מגיע מהמשטרה, וחלק מווידיאו־חקירות מגיע מהמשטרה לטלוויזיה. זה נהנה וזה נהנה. אבל ההגדרות (“משטרה” ו“תקשורת”) מיטשטשות. ואז? המשטרה כבר מצפה שהעיתונות תמסור לה את הצילומים הנ"ל. כלל טבע: ברגע שהקשר מפוקפק, דבר אינו מובטח עוד. עצמאות התקשורת אינה מובטחת עוד. ומחר תוצג הצעת חוק צדקנית, כמו פטריוטית, המחייבת את התקשורת לסייע למשטרה, בשם טובת העם והמדינה.

שישי, מעריב, 1.4.05


ג’ואריש. צ’יץ'. מהי נקודת המבט?

“נקודת מבט”, מלבד שהיא מובנת כפשוטה, היא מושג בתחום הקולנוע, הצילום, לימודי התרבות וההיסטוריה. כלומר, מי מספר לנו את הסיפור? מי עורך אותו ומפיץ אותו? ג’וארישי מספר את סיפור שכונת ג’ואריש, או עיתונאי ישראלי, תושב תל אביב, המגיע לשכונה זו לארבע־חמש שעות? האם הסיפור “האמיתי” מסופר באמצעות מצלמה הצמודה לכתפו של קהלני, שר המשטרה, המדלג בין המשפחות היריבות? כיצד השייח' קהלני מקבל כמעט את כל העיתונות, וג’ואריש פתאום הופכת ל“סיפור של קהלני”?! המוות (ג’ואריש) כחאפלה (תקשורת־קהלני)?!

למה רק טיל אחד שנורה בטעות לשכונה יהודית, הצליח לעשות את ג’ואריש (עשרים ושש גופות עד כה) לסיפור ישראלי, אחרי שבמשך שנים, ג’ואריש“קרתה על הירח”? האומנם הסיפור הזה מעכשיו “ישראלי”, או שהוא עדיין אמצעי להנמכת הדיוקן הערבי־ישראלי? מדוע מלחמת כנופיות פרדס כץ ועמידר היא “שיקגו”, על פי התקשורת המספרת את הסיפור, ואילו מלחמת כנופיות ג’ואריש היא “מום גנטי”?

“אל תסתפק בנקודת המבט של השליט” – אנחנו חוזרים ומשננים לסטודנטים שלנו בבתי הספר לצילום, לקולנוע, ללימודי תרבות. אל תהיה חלק ממערכת ארוגנטית וקהה השולטת בציוד התאורה ובאמצעי ההפצה (עיתונות וטלוויזיה).

ועוד נקודת מבט. מאיזו נקודת מבט בדיוק מסתכל צ’יץ' היום על יפו, עם מינויו לראש צוות ניהול נדל"ן יפו? מנקודת המבט של מי שהיה ראש העיר, משך שנים, ויפו לא היתה אז בראש מעייניו? האם מי שמינה אותו ראה את צ’יץ' מנקודת המבט של תושבי יפו, ערבים כיהודים?


לינוק מהשד, לישון עם השד

טלוויזיה, שני הערוצים. למה הם מראיינים ומארחים זה את זה נון־סטופ? למה זה מ“מבט” מרואיין על ידי זה מ“תיק תקשורת”, והאישה של “יומן תרבות” מרואיינת על ידי האיש של יום שישי, שמרואיין על ידי האיש של “שיחה לילית”, אחרי שרואיין אצל האיש מהתוכנית של יום שני, שראיין את האיש של יום רביעי לקראת תוכניתו החדשה בערוץ השני, לאחר שהאישה מהערוץ הראשון, שהופיעה כל יום שני ולמדנו עליה הכול, הופיעה אצלו ביום חמישי כדי להציג את “עולמה הפנימי האמיתי”?

למה אנשי הטלוויזיה מראיינים את עצמם, זה אצל זה, ללא הפוגה? בגלל שילוש אוראלי, בגלל שלוש תשוקות מתואמות: לינוק מהשד, לישון עם השד, להיבלע בשד.

שישי, מעריב, 5.12.97


דן סממה בין השיחים. מה זה?

“יומן”, ערוץ 1, “הפרשה הסורית”: דן סממה מסייר בשכונה בה מתגורר איש המוסד החשוד בהטיית מידע. סממה מציג את השכונה ומשוחח עם שכנים על החשוד.

בשביל מה ה“יומן” (ישראל סגל) בכלל שלח את סממה לסיור הזה? לאיזה ידע ציפה משכנים תמימים, בשעה שכל מערכת המודיעין המתוחכמת והערמומית, במשך שנים, לא עלתה על איש המוסד הזה? ובכלל, איזה מעמד יש ל“שכנים” באייטם שכזה? ואם “השכנה משמאל” היתה אומרת, כמו בבלש אנגלי טוב, שהיא מזמן חשדה בו, לפי יחסו לכלב שלו, אז מה אז?!

“השכנה”, בתקשורת הנאיבית, הִנה חלק מזירת האירוע (הפשע). סוג של עדות מדובללת: “הם היו זוג נהדר”. וסוג של “צבע” חצי הבלותי: “רק החודש הם עשו רמונט”.

ובמקרה של סגל, שאינו בדיוק תקשורת נאיבית, “השכנה” הִנה גם אמצעי לעקוף את איסור פרסום שם החשוד, ולזהותו (בערך) על ידי שכונתו.

האם אכן התחכם לצנזורה? לא. כי הרי לא נוצר זיהוי מדויק. מה כן קרה? סגל הנחה את הצופה להפעיל סטריאוטיפים וספקולציות: איפה זה המקום הזה? גני־עם, שכונת בורוכוב, הדר־רמתיים? או, “תשמעי, מלכה, זה כנראה שימון מאפקה הישנה” – “שימון? מי היה מאמין?!”.

וזו גם מניפולציה רעה. הצופה רואה שכונה ארץ־ישראלית מובהקת, וה“יומן” רומז: הנה, האיש הרע הזה, שכמעט גרם למלחמה עם סוריה, הוא ישראלי שורשי, המתגורר בשכונה שורשית. כלומר? גם מלח האדמה בוגד בנו! אי אפשר כבר להאמין לאף אחד!

חבל שסגל ו“יומן” נהדפים מדי פעם מכלליה החמורים והנאורים של תקשורת מקצועית. לפני כשלושה שבועות, ה“יומן” הקרין סרט משטרתי על שחזור רצח תמר ברז ז"ל. כלומר, חרג ממהותו התקשורתית העצמאית, ופעל כשלוחה של המשטרה. והשבוע, הדהירו את סממה, הנוטה לתרועתיות, כדי לייצר חרדה (מניפולציה): “גם ארץ־ישראל הישנה חולה”. כאילו, “האיש הרע הזה” אינו מקרה אחד פרטי, אלא אפידמיה.

סגל ואברמוביץ' עושים יומן חדשות איכותי, ונסיגות כאלו מעכבות את התפתחות ה“יומן” לליגה בפני עצמה.

שישי, מעריב, 12.12.97


אמנון לוי. לקט הוא סיפור

היה נדמה לי שכבר ראיתי את כל אלה אצל אמנון לוי, ובאמת היה זה מין לקט מתוכניות שהיו. והלקט הזה נראה כל כך חי, אחלה, אותנטי, חשוב, מגרה, רלוונטי, הכרחי, אקטואלי, מחכים, בלעדי, מלבב, מרענן, עשר, ובעיקר כל כך מייצג – עד שמתבקשת הצעה זו: אל תזמין בכלל אנשים חדשים, כי הישנים מייצגים היטב איזה חדשים שלא יהיו, ואל תעשה תוכניות נוספות, רק תייצר מתוך המצאי שלך לקטים למיניהם, עוד ועוד לקטים בעריכות ובהרכבים שונים, ואתה, למשל, יכול לתת חצי קופטש עם שמינית סגל עם רבע גלרון עם שמינית ציפי פרימו מחולון, ותשדר אותם בחוזרים כאלה, מתוקים כאלה, מרתקים כאלה, רלוונטיים כאלה, רצויים כאלה, ובעיקר מייצגים כאלה.

שישי, מעריב, 23.1.98


אלון בן דוד. לקראת דוברות?

אלון בן דוד, הכתב הצבאי של ערוץ 1, נמצא על סִפה של השלמת הזדהות עם הצבא ומשרד הביטחון. השפה, תפיסת הנושא וההדגשים המוכמנים והגלויים שלו הולכים ונוטים לעבר מנטליות של דובר (לא בהכרח מודע) – ועל כן מתרחקים והולכים ממנטליות של כתב צבאי מודרני, שאינו חדל רק בשל תכונותיו העצמאיות והאנליטיות להיות פטריוט.

שישי, מעריב, 14.2.98


בעניין אמו של בן ישי

“מילא, אני יודע ומבין את זה, אבל מה אמא שלי כבר יודעת בזה?” – כך, פחות או יותר, רון בן ישי שאל את מפקד חיל האוויר (“פגוש את העיתונות”). הנושא היה, כמובן, אנחנו והעיראקים. אז באמת חשבתי טוב־טוב על אמא של בן ישי, כמשל לכל האמהות של כל הכתבים והפרשנים הצבאיים. על מה שהיא יודעת בזה. וגם קצת על מתי בעצם הכתבים והפרשנים יודעים מה שהם יודעים.

אני עוקב אחרי הופעות הכתבים והפרשנים, וגם עבדתי איתם קצת בחיים, ולא יכולתי להיזכר מתי מישהו מהם באמת ידע משהו ממשי על משהו ממשי, לפני שהמשהו הזה ממש קרה. ומה הם כן ידעו? הם ידעו על משהו אחרי שהמשהו הזה קרה בפועל.

וכאן, היה להם ויהיה להם יתרון גדול על אמא שלהם. איזה יתרון בדיוק? יתרון של שש עד 24 שעות. אלה השעות בהן הם יודעים על מה שקרה, לפני שאמא שלהם יודעת על כך מהרדיו, מהטלוויזיה הישראלית או מסוכנויות זרות.

ואז, מה בעצם קורה בשש עד 24 שעות ההפרש האלה בינם לאמם, מבחינה מהותית? שום דבר מיוחד: גם הכתב הצבאי, גם אמא שלו (וגם כולנו) פשוט מזדקנים בעוד שש או 24 שעות.

שישי, מעריב, 13.3.98


איך זה הגיע לאלון בן דוד?

הכתב הצבאי של ערוץ 1 מסר על פגישה חשאית בצרפת. הנושא: לבנון, הסדר, נסיגה מלבנון. וערוץ 1 מסר על פגישה זו כגילוי מיוחד, כחשיפה של חומר כמוס. האומנם גילוי של ערוץ 1? האומנם חשיפה? – או שמא לא בדיוק? או אפילו לגמרי להפך: ערוץ 1 הוזן על ידי הממשל. לתועלת הממשל. בעיתוי ובמידה שנקבעו על ידי הממשל.

הממשל מעוניין שתשומת הלב תוסט מעט מהעניין הפלסטיני. העניין הלבנוני מסוגל לעשות זאת. לפחות לשבועיים־שלושה. וכדי שזה יקרה, חייבים לייצר נפח מלאכותי סביב העניין הלבנוני. איך? מדברים על אפשרות פינוי עצמי מלבנון. נוסעים פה ושם לפה ולשם. מייצרים אינטנסיביות של מהלך פוליטי־ביטחוני. מזליפים לתקשורת על נסיעה חשאית של לוברני ואחרים לפריז. או גורמים לתקשורת להאמין שהיא הגיעה בכוחות עצמה לסיפור הנסיעה לפריז. יש לכך שיטות בדוקות. וכך, שוב ושוב, התקשורת בשירות הממשל.

כל זה לא אומר שבמקרה זה (צרפת, לוברני), אלון בן דוד לא הצליב מידע, תאריכי נסיעות, היעדרויות קצרות, ונעזר במקורות צרפתיים ולבנוניים כדי לייצר ידיעה חדשותית עצמאית. אם אכן אלון בן דוד כך עשה, הוא ראוי לשבח, וכל הטקסט הנ"ל אינו מתייחס אליו ולידיעה זו.

ובימים אלה, במסגרת שיעור קריאת טלוויזיה בקמרה אובסקורה, נסרוק ידיעה זו של בן דוד. ומה נעשה אם גם לאחר סריקה חוזרת ונשנית (לפי צילום וידיאו שלה) לא נגלה בה את סימני הבִטחה האופייניים לבעלים אמיתיים של ידיעה, ונגלה בבואת סימנים של “ציטוט”, של “קריינות”? האם אז סירובו של לוברני להתראיין לבן דוד יובן כניסיון מגושם שלא להזדהות כאחד המקורות האפשריים של הידיעה?

שישי, מעריב, 20.3.98


כתב צבאי או דובר סמוי?

הכתב הצבאי של הטלוויזיה הציג טבלאות המשוות בין השנה שעברה לנוכחית: בעוד פעולות החיזבאללה נגד צה“ל הוכפלו ב־98' – מספר חללי צה”ל קטן.

לכתב הצבאי אין יכולת למספר את פעולות החיזבאללה. אלה נתונים מודיעיניים צבאיים. הכתב הצבאי קיבל את הנתונים מצה"ל או ממערכת הביטחון, אבל לא הציג לצופה את הדברים כהווייתם: “נתונים אלה, המוכיחים כי השנה פחת מספר הנפגעים… סופקו לי על ידי מערכת הביטחון, ואין לי יכולת לאשר אותם.”

הכתב הצבאי תיפקד כדובר מערכת הביטחון והטה את הצופה לצד שוללי הנסיגה מלבנון. זו כתבוּת צבאית לא ראויה.

שישי, מעריב, 18.12.98


הפטריוט, האינפנטיל, הכתב הצבאי

קטיושות. “צה”ל יגיב בכל האמצעים העומדים לרשותו". אחד האמצעים העומדים לרשותו הוא הכתבים הצבאיים. הכתב הצבאי לדורותיו, בשעת קרב, נסוג מהגדרתו כעיתונאי עצמאי חושב, אל תוך שורות הצבא עצמו, ונעטף מיד בדיבור ובמנטליות הצבאיים. פטריוטיות? אינפנטיליות? גם שערה אחת לא תישור מראשך הפטריוטי, כשתבין שזו בעיקרה אינפנטיליות.

שישי, מעריב, 2.7.99


“החץ”. חזרה לשנות השישים

הטלוויזיה הישראלית ו“החץ”. הטלוויזיה בשירות מערכת הביטחון. הטלוויזיה חוזרת לשנות השישים הבן־גוריוניסטיות. האזרח אינו יכול לסמוך על הטלוויזיה. טלוויזיה 99': ללא אינטלקט, ללא כושר עיתונאי בסיסי, ללא כלים אנליטיים וביקורתיים. ואתה, ישראלי יקר, עוד מעז לצחוק על הטלוויזיה העיראקית?!

הטלוויזיה השתתפה (בהתלהבות) בחגיגות החץ, שיירט והפיל סקאד מדומה, והעבירה לצופיה מסר מטעם מערכת הביטחון: “המציאות האסטרטגית באזורנו משתנה, בחורינו המעולים מציבים פתרון הגנתי לאיום העיראקי ולאיום האיראני, אנחנו גדולים, וממחר הישראלי יוכל לישון בשקט”.

מדוע הטלוויזיה מתפקדת כתועמלן של מערכת הביטחון? מדוע הטלוויזיה נמנעת מהצבת שאלות טורדניות? מדוע אינה לומדת מהניסיון הישראלי המצטבר? מדוח מבקר המדינה על הלוויין עמוס? מפאשלת סוללות הפטריוט שהוצבו בישראל? מהידע (הנגיש לכול) בדבר התפתחויות צבאיות טכנולוגיות מקבילות לחץ? מהניסיון הפשוט שלנו, שעל פיו רוב ההצהרות הנשגבות האלה מקפלות זנב לאחר יום או שנה? מדוע הטלוויזיה הישראלית נסוגה לשנות השישים הבן־גוריוניסטיות, שבהן כל ביטוי של קדמה צבאית־טכנולוגית הוצג כניצחון הגניוס הישראלי וכמענה אסטרטגי של הטובים (אנחנו) לרעים (הערבים)? החץ יספק הגנה מול האיום הבליסטי?! מדוע המסך מתמסר לדוד עברי, היועץ לביטחון לאומי?

הסיכוי של החץ להתפתח לפארסה צבאית טכנולוגית אינו נמוך, כי החץ עלול להיות חצי מיושן, חצי מאוחר וחצי מיותר. אבל הטלוויזיה הישראלית ממשיכה לשרת את המערכת, כבימי דוד בן־גוריון, כיוון שהפטריוטיות שלה עבשה, מתכונית וסתמית, וכיוון שהכושר האינטלקטואלי שלה נמוך. פטריוט טיפש גרוע מאויב אכזר.

גילוי נאות: ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2) הנושא על נגזרותיו העקרוניות הועלה באופן בהיר.

שישי, מעריב, 12.11.99


פרישה. מכתב לבן דוד

אלון בן דוד, עכשיו, עם הנסיגה מלבנון, תעשה בשכל אם תפרוש מתפקידך ככתב צבאי, ותשקיע את כוחך ותבונתך בתחום תקשורת אחר. מדוע תהיה כתב צבאי באשר הוא (כלומר, הדברים לא מתייחסים רק אליך), המתפקד כשלוחה מדובררת של צה"ל? מדוע תהיה כתב צבאי המיטלטל, בתוך שעה אחת, בין אופוריה לדיפרסיה? מדוע תהיה כתב צבאי המונחה להשתתף במקהלת “אף שריטה”, והנאלץ להציל את כבודו המקצועי באמצעות “סרטי החיילים”? למה לך, הרי כל החיים לפניך.

שישי, מעריב, 2.6.00


עודד בן עמי מגיש חדשות?!

עד אתמול בערב, עודד בן עמי (מוכשר, רהוט) היה דובר צה“ל, ומהבוקר הוא מגיש חדשות בערוץ 2. זה לא בריא. כי דוברוּת היא אופי, סוג של התמסרות, יכולת נפשית להגיש שירותים, ולעתים קרובות דוברוּת כרוכה בהזדהות עמוקה עם המערכת (צה"ל וכו'). ואילו הגשת חדשות, הכוללת מעורבות בעריכתן, מחייבת ריחוק מהמערכת וצינה מקצועית כלפיה. אגב, צינה וריחוק אלה אינם סותרים פטריוטיות אינטליגנטית. והנה, בעל כורחו, עודד בן עמי נראה ונשמע כשלוחה של צה”ל במערכת החדשות. זה לא בריא. אוטומטית, החדשות ייראו מוטות מעט, וענייני הצבא והביטחון ייראו כעיסוק בין חברים פטריוטים.

זה לא בריא, אבל זה מסחרי: ערוץ 2 מנצל מסחרית את העובדה, שכלל הציבור מזהה את בן עמי (רייטינג), ושבעיני צופים נאיביים בן עמי מגביר את האמינות והיוקרה של ערוץ 2: “צה”ל הגיע לערוץ הזה? סימן שהוא ממלכתי, אחראי ובעדנו". בכל הנוגע לתקשורת, מחצית מצופי הטלוויזיה נאיביים: לא מבחינים בין דוברוּת לפרשנות, בין ידיעה לדעה, בין ציטוט לייחוס.

וכך, עם עודד בן עמי, תוצר מנטלי ולשוני צה"לי מובהק, ערוץ 2 נפטר מהצורך לטפח ולתווך מגיש חדשות חדש וכו'. ומה יהיה? בן עמי יישאר בתפקידו החדש, כי בישראל 2001 סופו של המסחרי המצליח להיראות גם כבריא.

שישי, מעריב, 13.4.01


רון בן ישי    🔗

נוכח שביעות הרצון המהולה בסודיות שלו, התגנבה ללבי ההשערה כי רון בן ישי (“יומן”, ערוץ 1) השתתף בעצמו בפשיטה על ספינת הנשק הפלסטינית (או פיקד עליה).

שישי, מעריב, 11.1.02


חיל האוויר וערוץ 10 (אזהרה)

השבוע נכשל ניסיון לחסל את סגנו של זביידי, והתגובה של חדשות ערוץ 10 היתה: “משהו לא טוב קורה לחיל האוויר”. חיל האוויר עובד של ערוץ 10? עוד פישול אחד, וערוץ 10 יתחיל לעבוד עם חיל אוויר אחר?

שישי, מעריב, 3.9.04


הכתב הצבאי והבכיר (שירות)

בכיר בג’יהאד האסלאמי חוסל השבוע בג’נין, והכתב הצבאי (טלוויזיה) גילה לנו שהוא היה פצצה מתקתקת וכו'. אבל ייתכן מאוד שהכתב הצבאי לא ידע, עד דקה לפני השידור, גם חצי דבר על הבכיר המחוסל. ייתכן שהכתב הצבאי בעצם הקריא לנו טקסט שנכתב עבורו על ידי המערכת. מקראות ישראל. הטלוויזיה בשירות המערכת. ואם כך הוא, הרי זו פטריוטיות בגרוש של הטלוויזיה. פטריוטיות שסופה לפנות נגד הישראלי עצמו: כשיסתיים “השירות הפטריוטי” נגד הפלסטינים נגיע לישראלים. כי שירות הוא תודעה. בתחילה זה יהיה נגד הישראלי הכי חלש, ולאחר מכן נגד ישראלי חלש, ואחרי כן נגד ישראלי חצי חלש, וכן הלאה. מרגע שאתה משרת את המערכת – אתה משרת. למה אחת לחצי שנה אני חוזר לכתב הצבאי? כי הוא חוזר אחת לשבוע.

שישי, מעריב, 10.6.05


רוני דניאל מסביר (ערוץ 2)

ביום שלישי אחר הצהריים נקרא רוני דניאל (כתב צבאי) אל המסך להסביר את פעולת הסיכול בעזה שבה נפגעו אזרחים וכו'. להסביר את מניעיה, מהלכיה, מסלולה, שעתה, הצלחתה, כישלונה ואף את מוסריותה. נקרא, כאילו היה נציג רשמי של צה"ל. ואמנם רוני דניאל עמד פעם נוספת במשימה.

שישי, מעריב, 16.6.06


איתן בן אליהו (החבר’ה הטובים)

איתן בן אליהו, לשעבר מפקד חיל האוויר, הופיע גם השבוע כפרשן לעניין הכור הסורי שהופצץ או לא, ובפרט לעניין המודיעין הצבאי סביב הכור, וכמעט אין אלגנטי, ייצוגי וסמכותי כבן אליהו – אבל באותה שעה, לדאבוננו, מתגבר חשש שבן אליהו עלול חלילה לא להבחין תמיד בקו ההפרדה שבין פרשן צבאי לבין דובר של החבר’ה הטובים. עוד משהו בעניין הזה: שמתם לב שבפרומו העצמי של חדשות ערוץ 2 רוני דניאל מתגעגע אישית לאריק שרון? מה זה אם לא ירושה מתקופת הכתבים הצבאיים כחבר’ה הטובים? מה, אולי יש מצב שנראה בקרוב תוכנית “אריק שרון והחבר’ה הטובים מספרים על רוני דניאל”?

שישי, מעריב, 2.11.07


צה"ל: רוני דניאל (ערוץ 2)

מאיפה צה"ל יודע שהוא כבר תיקן את ליקויי מלחמת לבנון? מרוני דניאל (ערוץ 2).

שישי, מעריב, 1.2.08


הכותרות של דן מרגלית? בחיאת

“כמה כותרות ראשיות יש לך עכשיו בכיס?” שאל קובי (תמהני) מידן את דן מרגלית, בתוכנית “פגישה לילית”. ומרגלית הצטנע (אל תגזים, אל תגזים) ובאותה שעה התענג על האפשרות ששניים־שלושה צופים רושמים אותו בתודעתם כבעל בנק מיוחד כזה של כותרות ראשיות. ותוך אותה תוכנית אף למדנו ששלושה מנהיגים יהודים הציעו למרגלית כהונת יועץ שלהם: נתניהו, פרס ואברהם אבינו. נתניהו ופרס – עובדה. אברהם אבינו? שכל ישר. אם אברהם אבינו היה חי בתקופת דן מרגלית, הוא היה יודע (מקובי מידן) שאין תקשורת ואין ייעוץ תקשורתי מבלעדי דן מרגלית, שבסך הכול ניסה גם להנשים מכירת ספר שלו שראה אור לפני חודשים אחדים, באמצעות קובי מידן.

ובעניין הכותרות הראשיות הנערמות מדי יום בכיסו של דן מרגלית, עד שאין זה כיס אלא ממש שק. ובכן כך: לפני כשש שנים עבדתי בעיתון ערב, שרכש את מרגלית בתור מרגלית. ומיד, מהערב הראשון שלו במערכת ועד תום השבוע הראשון שלו בה, הלכתי אחריו במסדרון העיתון כדי לאסוף מהרצפה את הכותרות הראשיות שתיפולנה מכיסו הגדוש. ובסוף אותו שבוע כבר הבנתי, שעצם המעבר שלו לעיתון זה הוא (בעיניו) הכותרת הראשית.

שישי, מעריב, 13.3.98


שטרן ב־21 שניות? בזוקה ג’ו?

ב־21 שניות בדיוק הטלוויזיה הישראלית הממלכתית כיסתה את ציון יום השנה למותו של יאיר שטרן, מפקד הלח“י. ב־21 שניות מצלמת הטלוויזיה כיסתה את הקבר, הנשיא, המשפחה, יצחק שמיר, מעט נאספים, חיילות, זרי פרחים. והשירה המרוסקת של המנון הלח”י כבר נזלה לאייטם הבא של “מבט”. 21 שניות. מדוד. הטלוויזיה מתחרה בבזוקה ג’ו, וגם יכולה לו.

שישי, מעריב, 20.3.98


הדה בושס. מה בעניין שוקן?!

“כיצד התחסנת מפני התגובות הקשות של המבוקרים?” – נשאלה הדה בושס (“המעגל הקטן”), ותשובתה המפורטת לא כללה את גרשום שוקן, עורך עיתון “הארץ”, בו היה עיקר כתיבתה של בושס. חבל, ואפילו מצער, שהדה בושס לא אמרה את הדבר הפשוט והעובדתי הזה: “את רוב כוחי ככותבת צעירה (ו’אגרסיבית') שאבתי מהעורך גרשום שוקן, שהאמין ביכולתי… והעובדה ששוקן נתן לי להמשיך לכתוב, למרות תגובות קשות של מבוקרים, היא שהעניקה לי ביטחון והגנה מפני תוקפים מבחוץ ומבפנים. ואני אסירת תודה לו על כך עד עצם היום הזה… ועד כמה משמעותית עמדת העורך ביחס אלי, למדתי על בשרי לאחר שנים, כשחנוך מרמרי, עורך ‘הארץ’, פחות או יותר חיפף אותי, ומשה ורדי, אז עורך ‘ידיעות אחרונות’, אימץ אותי, ואחרי זמן־מה שוב חופפתי, הפעם על ידי אלון שליו, עורך העיתון לאחר ורדי”.

הדה בושס, הדה בושס, רבע שעה שלמה על הקריירה העיתונאית שלך, בלי אף מילה על גרשום שוקן?! את, שעינייך היו נשואות אליו תמיד, מנגבת אותו עכשיו במחי ראיון טלוויזיה אחד מהביוגרפיה שלך?!

שישי, מעריב, 27.3.98


מי העיב? בת שבע?!

בחדשות ערוץ 1, מיד לאחר תום מופע “פעמוני היובל”, נאמר שהחלטת בת שבע שלא להופיע “העיבה” על המופע. העיבה? בת שבע?! האם לא ההתערבות החרדית האלימה היא שהעיבה?!

לפני כעשר שנים רווח המושג “ניו ספיק”: דיבור מהופך, מכסה או פשוט מתעה. ואחד ממאפייניו של הניו ספיק היה החלפת סיבה ומסובב. ומי שערך את החדשות הנ“ל והדביק את ה”העיבה" הנ"ל ללהקת בת שבע, אולי כלל אינו יודע שהוא משתמש בניו ספיק. כלומר המשתמש הזה, אם אינו תם שנכשל, פשוט ציני בכוחות עצמו ומטעם עצמו.

שישי, מעריב, 8.5.98


“מטרה איכותית”

הישראלי יושב הרוס באולפן הטלוויזיה: אין באפגניסטן מספיק מטרות איכותיות (להפצצה אמריקנית). “מטרה איכותית” נולדה מתוך “פגיעות טובות”. השפה כתעמולה, כהסחה, כתחליף מציאות. איכותי: מי שבכלל ראוי להשמידו וכו'.

שישי, מעריב, 12.10.01


“להגיד את זה ביושר” (טלוויזיה)

לאחרונה מושחל לנו ביטוי חדש: “צריך להגיד את זה ביושר”. איפה? מי? נגיד ערוץ 1 על הפיגוע הקטלני במורג: “הפיגוע היה אמור להימנע, וצריך להגיד את זה ביושר”. ועד עכשיו לא דיווחנו ביושר?! אמנם דבר לא השתנה בתחום היושר של הכתב הצבאי, אבל הנה משחילים לנו יושר חדש, סינתטי, סוג של שתל לשוני. צופות וצופים יקרים: ברגע שאתם שומעים בטלוויזיה “יושר”, דעו שבאותה שנייה אתם מולכים שולל.


מה זה “עמעום”? (שפה)

בכיר חמאס חוסל בדמשק? ישראל הרשמית עמומה: לא מאשרת שזה היא. מהו, בעצם, העמעום הזה? זה תת־שפה ישראלית, שהחלה לנבוט בימי פעולות התגמול, הושעתה מעט, והתחייתה עם החיסולים הממוקדים. אבל זו שפה מלאכותית, כי היא מוכתבת מלמעלה (מהממשל), ולא מהשטח עצמו. השטח יודע: תגובת החמאס תגיע, העמימות תתנדף – ההרוגים יהיו הרוגים.

שישי, מעריב, 1.10.04


אשר על כן (טלוויזיה)

אחת לרבעון, נגיד, צומחת מהטלוויזיה (כל הערוצים) תפרחת לשונית מופרכת, מכוערת מבחינה לשונית, מוגזמת, קיטשית. פעם זה “בעת הזאת”, כאילו המדובר בעת הישנה, בעת העתיקה, בעת החדשה או בעת המודרנית, ועכשיו בעת הזאת, בעוד שאין המדובר בעת במובנה כמנת זמן גדולה ושגיבה, אלא בעכשיו ישראלי, צמוק, מיוזע, קצר ונואש, שכולו שעה או מקסימום יממה. אבל ה“בעת הזאת” כבר נעשה הליך לשוני מקובל (במיוחד בפי עסקנים). והנה לאחרונה צומח לו, לפי שעה בעיקר בערוץ 1: “אשר על כן”. מה זה? נדמה לי שזה בסך הכול: “לכן”. כל היתר (“אשר על”) מיותר כי הוא נפוח, מלאכותי, מתחזה כהדור, זר ומאומץ, כי אין הוא מתיישב סגנונית, קצבית, דקדוקית, הגייתית ונשימתית עם סך כל השפה שבפי הכתב הזה. אשר על כן זה מגוחך.

שישי, מעריב, 28.4.06


יען או בגלל (שפה)

כבר מתגלגלת לעברנו מילה נפוחה נוספת מכיוון אמצעי התקשורת, והיא “יען”. ואם בשבוע שעבר הארכתי בעניין המלאכותיות שב“אשר על כן” המגיע אלינו מחדשות ערוץ 1 – הנה אקצר ורק אומר שהישראלים המתהדרים ביען טובלים וסרק בידם, כי אין יען מתיישב עם סך כל הישראלית שבפיהם, אלא חורג ממנה כדי גיחוך. ישראלי, אל תאמר יען אלא בגלל. דוגמה? לא יען כי נאפת, אלא בגלל שנאפת.

שישי, מעריב, 5.5.06


כוונת מכוון (שפה)

בדרך כלל שפתו של גדי סוקניק (ערוץ 2) ישראלית, כלומר פשוטה וישירה, ורוב דימוייה מובנים וצפויים, ואין היא כומסת דבר – והנה השבוע, אגב מובארק, גדי סוקניק השתמש בביטוי “כוונת מכוון”. אבל לישראלי אין צורך ב“כוונת מכוון” בשביל שומעיו הישראלים, כי לזה די לו במילה “בכוונה”: כגון “הנשיא מובארק בכוונה אינו עונה על שאלה זו”. ואילו “כוונת מכוון” כבר סתם מכבידה על הישראלית.

שישי, מעריב, 9.6.06


לדעתי או לטעמי? (שפה)

“לטעמי,” אמר בשבוע שעבר אמנון ליפקין־שחק, “אפשר היה להקדים את המבצע.” האם לטעמי מועילה או יפה מלדעתי? לא, ומוטב שלדעתי היתה נשארת כי היא פשוטה. ואילו לטעמי מחשידה את הדובר בהעמדת פנים כאילו לשונו הדורה ועל כן אף הוא הדור וכו'. והנה, מרוב חטאינו, התרבתה העמדת פנים בישראל ואיתה המחזיקים בלטעמי. ומהו לטעמי שבמקור? תפיסה חדה, התבוננות המבוססת על תבונה. “טעמו וראו כי־טוב השם”.

שישי, מעריב, 14.7.06


עם חזק – מטבע חזק (שפה)

מתי לראשונה שמעתי את הביטוי “עם חזק – מטבע חזק”? זה קרה השבוע ביום רביעי בבוקר בערוץ 10, בתשובה לשאלה על הגורל היומי של השקל־דולר. תולדות השקל על רגל אחת: כל זמן שישראל חזקים השקל חזק. הלאה הדולר! יחי השקל! טוב למות בעד השקל!

שישי, מעריב, 21.7.06


תרבות מו"לית: דתיים מול חילונים

משהו עקרוני אגב מלחמת התרבות הדתית־חילונית. אם קנית השבוע את עשרת כרכי הזוהר ואת י"ג כרכי המשניות המבוארות, ב־700 שקל בלבד – הבנת באופן מוחשי ביותר את אחד הגורמים לאפקטיביות ההפצה העצמית של התרבות הדתית, ולחולשת ההפצה העצמית של התרבות החילונית.

הזוהר והמשניות המבוארות: עשרים ושלושה כרכים ב־700 שקל: כ־30 שקל בלבד לכרך אחד!

כלומר, המו“לות הדתית מותאמת היטב לכוח הקנייה הצנוע של הציבור שלה. ואילו המו”לות החילונית פועלת על פי עקרונות מסחריים מובהקים, ועל כן מחיר הכרך המקביל שלה (לזוהר או למשניות) הִנו כ־90 שקל.

כלומר 60 שקל הפרש בין כרך חילוני לכרך דתי, ובסך הכול 200 או 300 אחוז הפרש. תלוי איך מחשבים.

וזהו אולי הסיפור כולו על רגל אחת של “כוח קנייה – כוח תרבות”, שביסוד המו"לות הדתית הפוליטית־ריאליסטית, השוחרת תפוצה והשפעה.


למה ידעתי שהם פועלים זרים

בוקר יום ו' שעבר. הרדיו מודיע על אסון תחנת הכוח. אנחנו שני אנשים במכונית. אני אומר: “אלה פועלים זרים.” מאיפה אני יודע? מהנימה הפנים־פנימית של טקסט החדשות, ומהטון הפנים־פנימי של הקראתן.

בחדשות הרדיו של עד סוף שנות השבעים יכולת לדעת אם הנפגעים (תאונת דרכים, תאונת עבודה) הִנם ישראלים־יהודים או ישראלים־ערבים. איך? מהאופי הפנים־פנימי של תודעת עורך החדשות שהשתלט על הניסוח, ומהריחוק או מהקרבה הרגשיים הבלתי נשלטים כמעט של הקריין, שהתבטאו בוויברציות קולו. ובעשור האחרון הפועל הזר ירש את הערבי־ישראלי בתחום זה.


ואנונו. מי מצלם אותו ולמה?

לאחרונה הותרו לפרסום צילומים של מרדכי ואנונו. עד כה, במשך שנים, נאסר לצלם אותו. אבל את הצילומים המותרים היום עשו שוטרים שהונחו טכנית על ידי צלמי התקשורת.

מה ההפרש בין צילום ואנונו, בפתח בניין כלשהו או במסדרון, שנעשה על ידי שוטר, לצילום שנעשה על ידי צלם עיתונות? מדוע המדינה מתירה רק לשוטר לצלם אותו?

הצילום הוא פעולה אנושית צמודת פילוסופיה. לא הכול מכירים את הפילוסופיה הכתובה, אבל מסוגלים לחוש אותה אינסטינקטיבית. ולפי פילוסופיה זו, הצילום הִנו פעולה בעלותית ורכושנית. אתה מנכס (מלשון “נכס”) לעצמך את המצולם. גם אם הצילום אינו מעביר ממש לבעלותך החוקית את האדם, המקום או החפץ שצילמת – אתה משייך אותם אליך באמצעות הצילום.

ואנונו, כאסיר עולם, הִנו רכוש של המדינה על פי תפיסת המדינה את עצמה ואת יחסיה עם ואנונו – ולכן רק נציגי המדינה )אנשי השב"ס( יצלמו אותו.

שישי, מעריב, 15.5.98


לאן נעלם דן בן אמוץ?

אין דן בן אמוץ בחגיגות ה־50. לא הפיליטונים, לא הסרטים, לא ערבי הריאיונות, לא העיתונות, לא הספרים. לאן נעלם זכר האיש הזה שכיסה את פני השטח הישראליים במשך עשרות שנים? מה קרה? התשובה בקהלת: “אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה”.


מרידור־מילוא. למה הטלוויזיה שידרה?

מילוא ומרידור נפגשו במסעדה תל אביבית. היחצנים של מילוא מסרו לטלוויזיה את מקום הפגישה ומועדה. הפגישה נערכה בשעה שמאפשרת לטלוויזיה להכניס את הסיפור לחדשות שמונה. בפגישה עצמה לא קרה כלום. הסיפור נכנס לחדשות שמונה.

למה שידרו, אם כלום לא קרה שם? שידרו כי לפעמים הכלום פשוט מצטלם טוב.

שישי, מעריב, 22.5.98


מילוא. הכול תלוי בירון דקל

מפלגה עם סניפים? פעילים? מסי חבר? אספות? בחירות פנימיות? רוני מילוא לא צריך את כל אלה. כי הוא וירטואלי. כי הוא קורה בטלוויזיה. וכל עוד פרשנים מפלגתיים, נוסח ירון דקל, עם כל פיפס פוליטי (ממשלת אחדות וכאלה) מציפים אותו לקדמת התודעה הפוליטית, הוא חי. כי מי שיש לו אחיזה בטלוויזיה לא צריך אחיזה במציאות.

וכך ולכן ירון דקל אחד הוא כל הסניפים, החברים, הפנקסים ואספות הבוחרים של רוני מילוא גם יחד.

וכשירון דקל יחליט שמשחק ההדמיה שלו עם מילוא מיצה עצמו, רוני מילוא יתאפס מהמסך, כלומר מהמציאות. אלוהים גדול?! ירון דקל גדול.

שישי, מעריב, 29.5.98


אינטרנט. קבלה. בבל. המשרת והאדון

בעוד עשרים שנה, לאחר שהאינטרנט יכניס אליו את “הכול”, הוא יהיה “המקור”. אנשים, ארכיונים ומדינות ש“הורישו” לו את “כל הידוע” להם – יפנו אליו כדי לדעת על עצמם.

האינטרנט כבר לא יכול להכיל את עצמו, ועל כן יפתח סוכני משנה. ואלה, סוכני המשנה, יתפתחו וישאפו לעצמאות. עצמאות המותנית בניתוק התלות ב“מקור”. ניתוק באמצעות שדידת ידע וצבירתו ובאמצעות הכחשה כפולה: הכחשת הידע שאינו ברשותם והגדרתו כ“סרק בלתי רלוונטי” והכחשת עצם הקשר עם “המקור” האינטרנטי הראשון הגדול.

בהכרח תתפתח עוינות בין סוכני המשנה, עוינות שתייצר בדלנות (רשתות נפרדות) ומלחמות. ובין היתר יתנהל מאבק על השימוש במילה/מושג “עדן”. לפי הקבלה, עדן לא סיים את תפקידו עם גירוש בני האדם. עדן הוא מהות בינתית מזינה. עדן, לפי הקבלה, פירושו “התחדשות מתמדת”. עדן הוא הנקודה בה האינסוף “מחמש” את עצמו. עדן הוא “המוסך הגדול של הרשת”. וסוכני המשנה, במסגרת הכמיהה לטקסט מכונן עצמאי משלהם, עוד יגיעו לקבלה.

הצבירה, השדידה, ההכחשה והבדלנות הנ“ל יחייבו יצירת “טריטוריות” (עולמות) ו”שפות" נפרדות לכל סוכן משנה. שפות נפרדות, כלומר רשתות נפרדות. כך הקבלה מבינה את כשל מגדל בבל. ובעוד ארבעים שנה יהיה העולם מפולח לרשתות אינטרנטיות שונות, עוינות. לכל רשת יהיו אזרחים, חוקה ו“צבא” משלה. וסמל משלה. הסמלים לא יהיו עוד לוגואים משוחצים בנוסח ההיי־טק הנוכחי, אלא אשכול, נמר, ארז, סוס, שושנה. כי אלה תווי הכניסה המתאימים לעינית הסורקת של עדן, המכירה רק בסמלים טבעיים (אשכול וכו') ודוחה פאוור גרפיקס (משוחצים). ועולם שנעשה חסר גבולות ישוב להיות עולם של גבולות וינסה לחזור ל“טבע”, שעוצב לראשונה בעדן.

ואז, פתאום, כרעם ביום בהיר – לפי תיאוריה קבלית הגורסת ש“הכול כוח אחד” ו“אין הנאצל נפרד מהמאציל” (המושפע אינו נפרד מהמשפיע, המקבל מהנותן) – בהכרח תארע “התאונה הגדולה”. איזו תאונה בדיוק? תאונה בנוסח מגדל בבל. תאונת שפה, סיגנלים, ריבוי רשתות נפרדות. מתי? כאשר הנאצל (סוכן המשנה הנ"ל) ינסה להתבדל לחלוטין מהמאציל (“המקור” הנ"ל).

בעיתונות, תאונה זו תוגדר “תאונת המידע הגדולה”. המפץ יחזור. ולפי הקבלה, קודם המפץ ישתבשו דברים פשוטים ביותר (“דבר יום־יום”) ללא תקנה: תכנון תנועת מטוסים, תכנון חלוקת חשמל לבתים. כלומר, מגדל בבל. כלומר, אי־היכולת להמשיך לבנות את “המגדל”, שתכליתו היתה אינסוף.

בקבלה יש אזכורים מוכמנים לעצם תופעת האינטרנט, אם אכן הרשת היא בעלת תכונת האינסופיות. ועל פי הקבלה, סופו של האינטרנט שיהפוך מ“שרת” (שלנו) ל“אדון” (עלינו).

ולפי הקבלה, למרות הפטנט שיוסי ורדי מכר לאמריקנים תמורת 390 מיליון דולר – אנחנו בשלב האינטרנטי הנאיבי־ידידותי, כי איננו מבחינים בין “הוא (האינטרנט) כשלעצמו” ל“הוא ביחס אלינו”. די, עד כאן.

שישי, מעריב, 10.7.98


יעקב אילון הוא ערוץ 2

מיקי חיימוביץ' חוזרת להנחיית החדשות של ערוץ 2, לצד ועם יעקב אילון, שזה תקופה עשה זאת לבד, וכך איפשר להעריך אותו כשלעצמו בתפקיד חשוב וחיוני זה.

במונחים ישראליים, יעקב אילון הוא הדור החדש של מגישי החדשות, גם אם נדמה שהוא שם כבר דורות. הוא רהוט, מיומן, מתמצא, נעים ואף מעורר אמון. היית קונה ממנו מכונית משומשת והיית מפקיד בידיו ריאיון חגיגי רשמי עם ראש ממשלה. ולא היית מופתע אם מחר בבוקר הוא אכן היה מוכר לך בטלוויזיה מכוניות, כפי שאלכס אנסקי מוכר לך דירות. לא היית מופתע, כי משהו ביעקב אילון מקרין תכונה של מסחריות. יש בו חלקות, לא חלקלקות, של סוכן מכירות. לעתים המרחק בין מגיש חדשות לסוכן מכירות קצר. לעתים קרובות הם מפעילים פתיינות דומה. סוג של שתדלנות. “הישאר איתנו, אל תעבור למתחרה”.

יעקב אילון מייצג את האידיאה והאסתטיקה של ערוץ 2: קצר, אינסטנט, מכירתי. האסתטיקה של חדשות ערוץ 2 הִנה אסתטיקת קליפ. והזיכרון מוגבל לאתמול בלילה, כמעט. כלומר, החדשות האלה אינן סובלות זיכרון עמוק: אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, וזהו – אהוד אולמרט אינו גם מי שהיה עוזרו הצעיר של שמואל תמיר שמרד במנחם בגין. בחדשות האלה אין שמואל תמיר, כי הן חוששות משאלת צופה קצר רוח: “מי זה בכלל השמואל תמיר הזה?!”

ואין זיכרון גם משום ש“הבידור” מטבעו הוא חומר מרכך ואנטי־זיכרוני. “הבידור” הִנו גורם מרכזי בערוץ 2, והוא משפיע על חדשות הערוץ. השפעה מצטברת, לא ממש מוכתבת. כל האיברים שואפים אל האיבר הבריא והחזק בגוף, ובערוץ 2 האיבר החזק הוא הבידור.

שישי, מעריב, 28.8.98


ברוך מרזל עובד הטלוויזיה

“שמפניה” היה גם איש הימין הקיצוני וגם עובד של השב“כ, או בעיקר עובד של השב”כ, או בעיקר איש הימין וכחלטורה עובד השב“כ – וברוך מרזל עובד הטלוויזיה הישראלית (שני הערוצים). וליתר דיוק, שני הערוצים עובדים אצלו. מאיפה אני יודע? מצפייה בשני הערוצים. מרזל מפעיל אותם כמו סדרן של תחנת מוניות גדולה, נגיד מוניות השק”ם או הקסטל: מי בג' הרחוק, מי בקרוב, מי נותן חמש דקות למשפחה עם כלב קטן מחוץ לעיר נסיעה עשר? מי נותן לזקנה קומה חמישית לאיכילוב עד המיון בפנים עם תוספת משלוח? מי מגיע אלי, ברוך מרזל, שבעוד חצי שעה אני נותן קטע עם ילדות, ערבים, שוק ירקות, ואולי עם בונוס ויצמן? הלו, זה מרזל, אני צריך דחוף שתי טלוויזיות ליד המחסום בעוד חצי שעה, ודיר בלקוּם, אני לא מחכה, הראשונה לוקחת.


יעקב אילון. זה לבנון, לא בידור

את הידיעה על הריגת אחד מראשי ארגון אמל הציג יעקב אילון (ערוץ 2) כסיפור של “אפאצ’י נגד ב־מ־וו”. האפאצ’י הוא המסוק הישראלי. הב־מ־וו היא מכונית ההרוג. המילים, המילים עצמן, “אפאצ’י נגד ב־מ־וו”, פתחו את מהדורת החדשות שיעקב אילון הגיש.

מה רע בכך? מה מקומם ב“אפאצ’י נגד ב־מ־וו”? הרי אכן היו אלה מסוק אפאצ’י ומכונית ב־מ־וו?

רע מאוד. כמעט מבלי משים, חלקים נרחבים בשפת החדשות הטלוויזיונית הולכים ומרקיבים. הולכים ונעשים בידוריים, ממוסחרים, מנוכרים, שיווקיים, לא אנושיים. “הבידור” שולט בערוץ 2 ומשפיע גם על החדשות.

כשאתה מציג את העימות בין ישראל למחבלים כסיפור של אפאצ’י וב־מ־וו, אתה הופך אותו באחת למין “מבחן רכב”, לספורט, למשחק טכנולוגי, לבידור, ומעקר את הפוליטיות שבו ואת הממד ההיסטורי שלו.

כשאתה הופך את העימות בצפון למשחק פאק־מן – אתה חדל להיות עורך חדשות מקצועי המודע לשפה. אתה פרֶח שיושב בחדר משחקים וירטואלי ולא עורך חדשות התופס את עצמו כשלוחה של השטח, כמי שמעבד (פוליטית ואנליטית) נתונים שהתקבלו מהשטח.

שישי, מעריב, 4.9.98


“עובדה”. נחום מנבר כבידור

הפרומואים של “עובדה” דרכו אותי מאוד, כי גרמו לי להאמין שאילנה דיין אכן תפזר את הערפל שסביב פרשת נחום מנבר. זה לא קרה. קיבלנו את מנבר כסוג של “בידור”. ולאחר התוכנית לא ידעת יותר מכפי שידעת לפניה. אמנם שותפתו האנגלייה של מנבר נחשפה באופן מלא מבעבר והתגלתה כגיבורה טבעית של גרהם גרין, אגתה כריסטי או אוולין וו, אך גם לא פיזרה את הערפל, וכמוה אשתו לשעבר של מנבר, שבזקה מעט פסיכולוגיזם על מנבר. ומדוע, אם כן, בכל זאת ישבתי מרותק ל“עובדה” זו? בגלל האריזה ו“הבידור”.

זה כשלושים שנה, בתקשורת המערבית המסחרית, מופעלת טכניקה ששמה “ראפ אפ” (אריזה), כלומר אריזה מחדש של חומרים ידועים. אריזה מבריקה ופתיינית הבוללת מידע ובידור: “אינפוטיינמנט” – אינפורמיישן ואנטרטיינמנט. אריזה חוקית לגמרי מבחינת יחסי קונה־מוכר (צופה טלוויזיה). כל מה שרצית לדעת על מרילין מונרו נארז מחדש אחת לחמש שנים, ו“האמת” לא זזה ממקומה. כל מה שרצית לדעת על “הבוגדים מאוקספורד”, על נשותיו של ברטולד ברכט, על המרגל ישראל בר – הכול נארז מחדש (כבידור טוב). ומה שעדיין לא נארז, אכן ייארז. כי זו תרבות אריזות. אנחנו (הצופים והתקשורת) פשוט אוהבים אריזות אינפוטיינמנט.

אילנה דיין וצוותה ארזו יפה את מנבר. כלומר? מנבר כסוג של בידור, יותר מאשר מנבר כעיתונות במובנה הישן. חוקי.

שישי, מעריב, 30.10.98


צחי הנגבי. הטלוויזיה כמחיקון

“פגוש את העיתונות” (ערוץ 2) הושיבה את צחי הנגבי עם נעה בן ארצי, נכדת רבין, לשיחה על הרצח, ההסתה, החיים הישראליים האלה. מבחינת צחי הנגבי היה זה מהלך חכם: עצם ישיבתו עם נעה בן ארצי פעלה כמחיקון. יחסו המסוים מאוד של הנגבי לרבין ולתהליך השלום הרביני כמו התכווץ למשהו שניתן לשטוף ב“שיחה טובה אחת”, ונוצר מעין שוויון דאגה וחרדה לאומיות בין הנגבי לבן ארצי. הנה כי כן, הטלוויזיה עורכת מחדש את הזיכרון. הקיטש (המתחזה כ“פיוס” בשבוע רבין) מוחק את הזיכרון, והנגבי הוא כבר רק הנגבי שיושב הרגע עם נעה בן ארצי.


למה קניתי רובה ציד?

למה קניתי השבוע רובה ציד (1,200 דולר)? לכבוד הפעם הבאה ש“קרלו קרלו קרלו” חוצה בצווחה מצמררת את המסך שלי באמצע שידור ספורט.

שישי, מעריב, 6.11.98


נתניהו אצל משעל. הצילום המקורב

ב “משעל חם” (ערוץ 2) נעשית עבודת מצלמה העשויה לשנות את האופן בו אנחנו רואים, חווים ומפנימים מנהיגים ופוליטיקאים. לפני שבועות אחדים המצלמה התקרבה (פלשה) לפניו של אריה דרעי כאילו היתה מצלמה מדעית־רפואית ולא מצלמת פנאי־בידור טלוויזיונית השומרת על מרחק מינימום קבוע פחות או יותר. ובשבוע שעבר המצלמה פלשה לפניו של בנימין נתניהו במידה שלא היתה מקובלת עד כה לגבי ראשי ממשלות.

כמעט לאיש אין סיכוי להתמודד עם פלישה אגרסיבית כזו, כי הצילום המקורב גורם לפנים (הנעים תוך השידור הטלוויזיוני) להיראות כ“שדה קרב” בשרני רוטט. “שדה קרב” בו משתתפים העור, הנקבוביות, הבשר, השיער, הנימים, הפצעונים, האף, הנחיריים, השפתיים, השומות, הסנטר, הלשון, הריר, הגבות, העפעפיים, העיניים, האוזניים, התנוכים, הצוואר, הגרון, השיניים.

“שדה קרב” שכזה דוחה הדר, אסתטיות, מסתורין. זהו כמעט “צילום בשר”, ניגודו הגמור של “צילום ייצוגי”. הצילום הפולשני הזה תמיד מערער דימוי קיים ועלול לייצר דחייה ולעתים אף תחושת דמוניות מסוימת. ואכן, נתניהו נראה “מעט משונה” בתוכנית של משעל (כשלעצמו אישיות טלוויזיונית מיוחדת).

פלשת לנתניהו, פלוש למתחריו. האם הודעת לנתניהו שמדובר בצילום כה מקורב? האם, לדעתך, אינך חייב להודיע על כך?


לוין, ויצטום, לאור. חסד

לקראת חצות דוד ויצטום (חדשות ערוץ 1) הזמין את יצחק לאור לדבר על ספר השירה החדש של חנוך לוין, “חיי המתים”, ולאור אמר שניים־שלושה דברי טעם ומיד פנה לקרוא שיר של לוין, ואף ויצטום קרא שיר של לוין, ואז ויצטום ולאור הסכימו ביניהם שאין טעם לומר משהו נוסף, וכך, בין לוין, ויצטום ולאור נרקמה לה דקה טלוויזיונית נהדרת, אפילו פנינית, בה השירה פרצה את קרום התקניות המכסה את פני הטלוויזיה, ולמשך דקה מופקעת אחת, מופקעת מהתקן הטלוויזיוני, משהו יפה תואר, בנוי ממילים ברורות ומפערים מפתים, גם מורכב וגם תקשורתי – בהק לו לעומתנו וגז.

שישי, מעריב, 22.1.99


עוד בעניין ניצן חן

כשהשתיקו את ניצן חן (ערוץ 1) במהלך מסיבת העיתונאים של אריה דרעי, כל העיתונאים שנכחו שם היו צריכים לפרוש מהמקום. גם מתוך סולידריות בסיסית, וגם בגלל הפגיעה בחופש התקשורת. למה זה לא קרה? רייטינג.

שישי, מעריב, 26.3.99


שילון, הררי, טופז. רק הצופה?

מה אתה יודע, דן שילון הוא בכלל לא דן שילון שאתה רואה, וגם דידי הררי הפרטי הוא משהו שונה לגמרי, ודודו טופז? אם היית יודע באמת מי זה דודו בפנוכו שלו, היית בוכה – אז מה, רק הצופה הוא בדיוק הוא?!

שישי, מעריב, 2.7.99


מה זה טלוויזיה?

לפי דוחות של ארגונים המתמחים באלימות בתוך המשפחה, מכשיר הטלוויזיה הִנו החפץ היחיד שעל פי רוב אינו נפגע כלל במהלך הפּרעות שהבעל או האישה עורכים בבית.


חמש שנים למות אברהם רמון

מלאו חמש שנים למות אברהם רמון, שערך את מוסף “הארץ” ואת מוסף התרבות והאמנות של “הארץ”, תירגם מעט שירה, היה רבע כנעני שכזה, אדם רב־קסם ומפוחד תמיד, פעל להוצאת “החיים כמשל” של פנחס שדה ופעל שנים רבות עם ולצד בנימין תמוז, עורך וסופר. וכבר חשכה מכסה את רמון ואת תמוז. ואולי אף את שדה. כי אין העולם הישראלי הזה זן עצמו ממתיו. ולהלן משהו בעניין אברהם רמון.

סוף שנות השישים. יהושע קנז, קודם שהפליג להשתלמות סופרים צעירים באנגליה, הציע לי להחליפו לחודשים אחדים בעריכת טקסטים של מוסף “הארץ”, שעורכו אז אברהם רמון ומשנהו רומן פריסטר. שמחתי בהצעה לעבוד עם מעלת עורך כרמון וחשבתי שיש צורך מהותי שאפגוש אותו קודם תחילת העבודה, אבל קנז הסביר לי שפרטים קטנים שכאלה הִנם תועבת נפש עורכים ראשיים כאברהם רמון.

ואז גילה לי קנז את סוד העריכה: לחלק ניכר מהטקסטים המגיעים לפרסום במוסף יש להתייחס כאל הצעה גולמית של הכותב, ועל כן יש לקרוא אותם בחטף, על מנת לחלץ איזשהו בדל פשר לעצם סיבת כתיבתם – ואז, פשוט, לכתוב הכול מחדש ולדווח לאברהם רמון, העורך, כי נשלמה המלאכה ברוב טעם, ממש על פי כוונת הכותב, ואף על פי היקף הגולגולת של הקורא, ולהוסיף איזה חיבוב ביחס לכותב, כגון שהוא בעל דמיון, שמא אברהם רמון עוד יתעשת ויזמין כותבים חדשים, והרי מבחינתנו מכת החדשים ודאי שתהיה קשה ממכת הוותיקים.

ובעיקר למדתי מיהושע קנז שחלילה לי, אם חפץ חיים ועבודה אני, להעיב על נחת רוחו של אברהם רמון באיזושהי שאלה בכלל, בעניין המאמרים והכתבות שלפני, ושאף רצוי לי למעט ולקצר בדרישת שלומו שלו בבוקר, שמא, אגב כך, אגלה לו כי המציאות מכתיבה שינוי תוכני במוסף של אותו שבוע, ומוטב לי בבוקר להצטנף מיד בעמדת העורך־המשכתב, וממנה, אחת לחצי שעה, לשגר קריאת התפעלות מתונה אל מעבר לגבי.

וכך, כשרטוטו המדויק של קנז, אכן התנהלה שם עבודתי כשלושה חודשים, להפתעתי הרבה ולתענוגו של אברהם רמון. יהי זכרו ברוך.

שישי, מעריב, 13.8.99


העיתונות, כלכלת השוק. נכות נפשית

המשכורות בעיתונות צנועות. המשכורת הבסיסית נטו של 60 אחוז מהעיתונאים לא גבוהה מ־5,900 שקל בחודש. לרוב העיתונאים אין הגנה מקצועית ממשית. החוזים שלהם אישיים, והתרתם הִנה כמעט עניין של מה בכך. כלומר, מבחינה מעמדית (כלכלית) מדובר בקבוצה חלשה למדי. והנה העיתונאים מעריצים את כלכלת השוק הכוחנית (קפיטליזם עירום).

לכאורה, מתוקף היותם מעמד חלש, העיתונאים אמורים היו להזדהות עם בני מינם, עם הקבוצות החלשות, או לפחות לגלות אמפתיה כלפיהן. גם אמפתיה עניינית, כלומר אמפתיה מתוך הבנת מורכבות התהליכים הכלכליים־חברתיים. אבל לא. העיתונאים (הכללה גסה, כמובן) מצדיעים לכלכלת השוק. מדוע? נכות נפשית? לא רק. הם עובדים אצל “עשר המשפחות” השולטות בשוק ההון.

שישי, מעריב, 20.8.99


חנוך לוין, הערוצים. ההבדל

תראה מה זה, אנשים אמרו, תראה איך ערוץ 2 פתח יפה את מהדורת החדשות עם חנוך לוין המת, ואילו ערוץ 1 שם את לוין רק במקום השלישי או הרביעי. אז ככה: ערוץ 2, שבדרך כלל אין לו יחס מהותי לתרבות ואמנות, הבין הפעם שלוין המת הוא סחורה חמה. לפחות מול עוד פעם טורקיה או לבנון, ובפרט שאת לוין המת ניתן למתג כ“גדול המחזאים בישראל” (מיתוג בנוסח “גדול יבואני הרכב”), כלומר זה מישהו או משהו סחיר וממותג היטב, גם גדול, וגם ממש מת הרגע, וככה ולכן לוין פתח בערוץ 2 – ואילו ערוץ 1 שבכל זאת איכשהו מנסה להתעניין בתרבות ובאמנות, אבל באופן מגושם ומשתהה, היה נאמן לעצמו גם עם לוין המת ונתן את לוין באופן מגושם ומשתהה באייטם שלישי או רביעי. זה כל ההבדל. כלומר, תרבותניקים, אל תבנו פתאום על ערוץ 2. שומדבר לא באמת השתנה.


החייל הפצוע, הזקן החלש. החוזה

מצלמת הטלוויזיה עוקבת אחרי הטיפול המסור והמודרני בפצועי צה"ל בבית החולים. וכך, פעם אחר פעם, הצופה לומד לדעת שהמערכת הישראלית עושה כל שביכולתה כדי לטפל בחייליה הפצועים.

ולמערכת יש אינטרס בפלישת מצלמת הטלוויזיה למיטת הפצוע, כי המערכת צריכה את אמון המתגייס הבא ואת אמון בני משפחתו השולחים אותו ליחידה הקרבית: “לפי החוזה בינינו, אם חס ושלום תיפגע, נטפל בך כפי שמטפלים בנשיא ארצות הברית”.

אבל חוסנה של חברה אינו נמדד בקיום החוזה (האינטרסנטי) שבינה ובין חייליה, והמודרניות שלה אינה נמדדת בציוד הרפואי המתוחכם המופנה לטיפול בחייל הפצוע – אלא החוסן והמודרניות נמדדים ביחס החברה למחוסרי החוזה שבתוכה, ל“בלתי מועילים” שבתוכה: לזקנים, ל־122 אלף הזקנים הישראלים החיים מתחת לקו העוני.

זקנים וחוסן? זקנים ומודרניות? כן, זקנים וחוסן וזקנים ומודרניות. רק “כלכלת השוק” האלימה כיווצה את המודרניות ואת החוסן לכסף, לתשואה, ליעילות.

מודרניות, במובנה המפותח ובמובנה המשתלם, היא יחס מובנה לאזרח מיום הולדתו עד מותו, ולא רק לתקופה היצרנית שלו. וחוסן מודרני, גם במובנו הכלכלי האמיתי, אינו נמדד לפי הישגי “עשר המשפחות השולטות בשוק ההון”, אלא לפי יכולת חברה (מדינה) לשאת את כל אזרחיה.

שישי, מעריב, 27.8.99


מדוע צריך מקום לכתבי עת

מאז שעמדתי על דעתי התקשורתית, אני חסיד גדול של כתבי עת (ירחונים, רבעונים, שנתונים) לספרות, לשירה, להגות, לארכיטקטורה, לביקורת, לאמנות, לעיון, לתיאטרון, לקולנוע. במשך שנים אספתי את חוברות “אלף”, “סולם”, “קשת”, “אמות”, “מולד”, “יוכני”, “גוג”, “עכשיו”, “מחברות לספרות”, “סימן קריאה”, “מחשבות”, ואף היום אהסס מעט לפני שאעביר מהספרייה הפרטית שלי אל ספריית קמרה אובסקורה את חוברות “המעורר”, “אלפיים”, “רסלינג”, “תיאוריה וביקורת”, “פנים”, “מטען”, “תכלת”, “שבו”, “חדרים”, “עיתון 77”. אהסס ואשהה אותן איתי עוד יום, עוד שבוע – עד שהן כמו מבשילות מהמדפים, השולחנות או הכיסאות שבסטודיו שלי ונושרות כפירות כבדים לרצפה, וממנה לארגזים קטנים בדרך לספרייה של קמרה אובסקורה.

וכבר סיכמתי עם הספרנית של קמרה: תני את כתבי העת האלה למי שרוצה בהם, אל תנהלי כרטיסיות בעניינם.

כתבי העת הישראליים, לדורותיהם, הם סוג תרבות וסוג מו“לי וסוג חן בפני עצמם. הם מ”הדברים" החביבים עלי בתרבות הישראלית, גם משום שרובם פניניים, קאמריים, עצביים מאוד, אקסהיביציוניסטיים. גם עדנה וגם מרה שפוכה. גם בדלנות וגם כמיהה להתחבב, להתקבל. הכול יחד. לעתים קרובות הם נראים בוטניים, דחוסים כבוטן, ומאיימים על מי שדעתו התרבותית אינה כדעתם, ובאותה שעה הם נראים כחדלי פירעון, בכל הקשור להבטחת רציפות פעולתם. ובעניין זה, כל כתב עת ששלח לי טופס מנוי נענה מיד.

בכתבי העת מתפתחים כותבים חדשים, אסתטיקה חדשה, עמדות תרבותיות וחברתיות חדשות. כתבי העת הִנם כחגורת אינטלקט המקיפה את התקשורת הכתובה והאלקטרונית. סוג של הבטחה כי קיימים מבט שונה ואינטליגנציית שפה אחרת. קיימים עכשיו, כאן, איתנו.

כתבי העת הם המשכה השופע של הנשימה הקצרה של העיתונות, של מוספי התרבות והאמנות. הם עיסוק בין חברים. הם בני בריתו של קורא מועדוני, שהתעניינותו מפולחת מעט, ספציפית. הם החדשות (התיאורטיות, האסתטיות או הטקסטואליות) של מחר. הם עבודת יד, לא קונפקציה תקשורתית. הם חייו, כל חייו, של עורך נאמן וחרוף, או כל חייה של מערכת קטנה ורעיונית. לעתים, סוג של מחתרת.

ולמה אני לא ממשיך לצבור אותם? גם משום שמרבה נכסים מרבה דאגה, וגם משום שעל פי חוקת בעלי הספריות הפרטיות, דינם להיות ראשונים להימסר הלאה. ודינא דספרייה, דינא.

תרבות, מעריב, 29.9.99


טלוויזיה. מי הרג את החדשות?

תועבת השבוע: גדי סוקניק, בתוכנית של שעה 17:00, מראיין אב שבתו הקטנה נרצחה על ידי אמה בשבוע שעבר. על ברכי האב, בשידור עצמו, בובה. את מי הבובה מייצגת? את הילדה המתה? את המוות הסופי והמוחלט של המושג “חדשות”?

נערה נרצחה ליד עכו. המשטרה עצרה לחקירה נהג מונית, כי הנערה נשאה בכיסה כרטיס ביקור שלו. היה ברור שהמשטרה לא ממש חמה על נהג המונית, אבל עצרו אותו לחקירה. מערכת החדשות של הטלוויזיה לא היתה מוכרחה להציג את נהג המונית, פעם אחרי פעם, עומד כבול באולם בית המשפט. גם מערכת החדשות הבינה שהוא “נחקר טכני”. מדוע, בכל זאת, הטלוויזיה חשפה אותו, חדרה לפרטיות שלו, ביזתה אותו?

אהוד ברק ישב בסוכה ותימלל ממנה את המנטרה על סוריה (“ביטחון מול שלום” וכו'). שום דבר חדש. מדוע הטלוויזיה פתחה את שידורי החדשות עם הקטע הסוכתי הזה?

בנימין נתניהו עשה בהרצאה בת חצי שעה 60 אלף דולר, 2,000 דולר בדקה (אמריקה), ונכון היה לתת אותו בחדשות פעם אחת. מדוע חזרו והריצו אותו בחדשות? מה קרה לחדשות? מה קרה לעיתונות הקלאסית שהתמחתה באיתור חדשות ובידלה אותן מבידור ומסתם אפקטים?

מדוע הטלוויזיה המסחרית חוששת מתבנית החדשות המקצועית הישנה? כי התבנית הישנה רצינית ואחראית, ולדעת הטלוויזיה רצינות ואחריות משעממות את הצופה. מדוע? כי הצופה, בעיני הטלוויזיה המסחרית, הִנו יצור המום, שוחר גירויים, חסר יכולת הבחנה. הצופה הזה אינו מסוגל לשאת חצי שעה מרוכזת של חדשות. הצופה חולה גירויים, בידור. תביא לו באמצע החדשות שדיים, חשוד, 2,000 דולר לדקה, גופה, תביא לו מישהו שהרגע השתגע. ואם לא תביא לו? הוא כבר יתנקם בך. איך? הוא אמנם המום, אבל הוא עדיין מסוגל לעבור למתחרה. אז תשאיר אותו אצלך בעזרת בידור ואפקטים.

וכך ולכן החדשות הקלאסיות מתאיידות, והצופה מקבל חצי שעה שיש בה “מכל טוב”, כולל אפקטים (שדיים, חשוד, סלמון מצולף) שאינם כלל חדשות. קוראים לזה חדשות, אבל זו כבר חצי שעה משובצת תרפיות מהירות לצופה נוירוטי (תשוש עצבים) העומד לרסק בנגיחה את המסך, או גרוע מזה: לעבור למתחרה.

בנימין נתניהו עושה 2,000 דולר לדקה?! זה מחשש את הישראלי ההמום?! אז תן אותו גם בחדשות של חמש, גם בשמונה, גם בחצות, ואחרי כן גם ב“יומן” של סוף השבוע. ומה אם זה כבר התיישן? אם זה כבר לא בחדשות? יאללה, בנאדם, תן גז, נתניהו ב־2,000 דולר לדקה או לא?!

שישי, מעריב, 8.10.99


אייכמן, אינטרנט. התביעה הצפויה

ברגע שיומני אייכמן ישוחררו מארכיון מדינת ישראל, הם יגיעו לאינטרנט. יומני אייכמן הם אייכמן בעיני עצמו. אייכמן ללא משפט אייכמן. ללא העדויות וללא גזר הדין. וכאשר יומני אייכמן ייתוספו למאגרי האינטרנט ויפגשו שם את החומר הפסיכופתי, ההולך ומצטבר, של מתחזים ל“ניאו היסטוריונים”, של מתחזים ל“פוסטמודרניסטים” (“אין עובדות”) ושל מכחישי שואה, תיווצר באינטרנט שכבת ידע/פרשנות, שבעוד, נאמר, עשרים שנה, תגרום למאות אלפי גולשי אינטרנט להזדהות עם עצם הגשת תביעה בינלאומית נגד מדינת ישראל על הוצאתו להורג של אייכמן.

האינטרנט הִנו גם עתיד (העתיד) וגם סוג מיוחד של פח זבל (קיבולת אינסופית), וחיבור זה של עתיד ופח זבל מזמין, מעצמו, יצירת תודעה חדשה ומבט מחודש על ההיסטוריה. ובהכרח, אותו חלק מהתודעה החדשה שייבנה על ידי המתחזים הנ"ל יתבטא בהכחשת השואה. איש לא יכול למנוע זאת. האינטרנט אינו מציית לאיש או למדינה. האינטרנט הִנו “יבשה חדשה”. לאינטרנט אין עבר מוסכם.

הנה, לפי משאל אינטרנט בינלאומי, היטלר הִנו “האישיות של המאה העשרים”. משאל דמוקרטי, ספרתי. ואייכמן, באינטרנט, צפוי ל“חיים חדשים” בעוד כעשרים שנה. ועדיין חובה על מדינת ישראל (מודרנית, שוחרת מידע) לשחרר את יומני אייכמן.

שישי, מעריב, 15.10.99


רבין, 5 אחוז, לוויינים. חוק מיוחד?

לא מעט אנשים קוננו על כך שתוכניות הטלוויזיה לזכר רבין, ביום השנה הרביעי, בשבוע שעבר, לא ריכזו רייטינג גבוה מ־25 אחוז. ובכן, רבותי, מחר כבר תתגעגעו ל־25 אחוז אלה. מדוע? כי מחר יהיו פה מאה ערוצים לווייניים, ואולי עוד חמישה ערוצים ייעודיים, ואז יום רבין הטלוויזיוני בקושי ירכז רייטינג של 15 אחוז. ומחרתיים הוא בקושי ירכז רייטינג של 7.5 אחוז. מדוע? כי חלק ניכר מהציבור יהיה שבוי של מאה ערוצי זבל, קראטה, סקס, נופש, הוליווד, סבון – ואז לך תוציא את הראש של הישראלי מערוצי הסקס או הקראטה בשביל יצחק רבין, או בשביל כל ערך אחר.

ואז מה? ואז יהיו מי שידרשו חקיקה מיוחדת: חיוב כל הערוצים לשדר “רבין” ביום הזיכרון של רבין. ואז? ואז תקום צעקה בזכות חופש העריכה של הערוצים האלה: אל תכפו עלינו את זכר רבין, אנחנו חברה רב־תרבותית ורב־פוליטית! ועוד צעקה: אתם רוצים יום שידור מאוחד סביב רבין? אז תנו לנו יום כזה סביב הרב קוק או סביב אורי צבי גרינברג! ואז? רעיון החקיקה הנ"ל יתאייד.

ואז? בעוד חמש שנים יום רבין ישיג רייטינג של חמישה אחוז. ואז? ואז נדע שזו דמוקרטיה (מאה ערוצים) וזה שכרה (חמישה אחוז רבין).


טלוויזיה. מציץ־מוצץ

מצלמת הטלוויזיה מתיישבת במרחק אפס מפניה של האישה, המופיעה בפני ועדת הכנסת ומבקשת תוספת של 400 שקל כדי שתוכל לפרנס את ילדתה הנכה, ואז היא מציגה תצלום של הבת, ומצלמת הטלוויזיה צוללת על הבת. האישה בוכה, צועקת, מתלוננת. האישה מתפרקת מפרטיותה. חברי הוועדה מסתירים את פניהם. זה מה שקרה בוועדה, ואת זה הציגה הטלוויזיה.

האם זו כרוניקה כפשוטה? האין זו פלישה לפרטיות האישה? האין הפרש בין החלטתה להפר את פרטיותה בחלל אולם הוועדה, ובין הפצת הדבר בטלוויזיה? האם האישה רשאית לאסור שימוש טלוויזיוני בהופעה הנ"ל שלה? האם לא חל כאן חוק “כבוד האדם”?

שאלות טובות, באמת טובות, אבל הכללים נטרפו מזמן: מרגע שיצאת מהמרחב הפרטי שלך (הבית שלך) אתה במרחב הציבורי, וכל מה שקורה במרחב הציבורי יצולם, ייערך, יוקרן, ישודר, יופץ, ישוכפל, ישנה הקשר, ימוחזר וימוחזר.

היום אתה, כצופה, צורך את האישה הנ"ל כחומר טלוויזיוני, ומחר, איכשהו, אתה עצמך תיעשה לחומר טלוויזיוני. הפרטיות שלך תתבטל. השתתפת בהפגנה, נעצרת לחקירה, זכית בלוטו, נפגעת בתאונה, נהרגת בפיגוע? אתה החי או גופתך המתה צולמתם? מרגע זה אתם “חומר טלוויזיוני”.

ואל תיתמם: ברגע שהצצת באישה הנ"ל חתמת על חוזה עם הטלוויזיה. חוזה מציץ־מוצץ. היום זו היא, מחר זה אתה. על שהצצת, תוצץ. כולם בני הצצה.


שירן פרנקו פועלת של רפי רשף

הילדה הקטנה, שירן פרנקו, ניצולת האסון בטורקיה, היא עוד “פועלת” של רפי רשף, ותצלומה הדרמטי שימש כפרומו לתוכנית של רשף. רשף ניכס לעצמו את הילדה, את הדרמה והטרגדיה. היא הפרומו שלו. חומר גלם שלו. עובדת אצלו. מקדמת מכירות שלו. סוכנת שלו. ניכוס אלמנטרי, אלים, מסחרי, ציני. ולא נופתע אם במשאל עממי יתברר שחלק מהציבור כבר מאמין שרפי רשף עצמו הציל את הילדה בטורקיה, ובוודאי שהציל אותה עכשיו, אחרי טורקיה, בחיים הישראליים האלה: “תראה, בחייך, כבר היו שוכחים אותה אם לא רפי.” ומדוע אנחנו לא עוברים ערוץ כששירן פרנקו מוקפצת כבובה ממוכנת ומחוסרת מודעות? כי אנחנו עצמנו שטופי זימת הצצה. זוממי רפי רשף קטנים. זומבים זוממים. הפרומו מושך אותנו באף. הנה, הנה, עוד יומיים הפריק־שואו של רשף. ואנחנו לא עוברים ערוץ כי ויתרנו לטלוויזיה על “כבוד האדם”. ובכלל, מרגע שהצלנו את שירן פרנקו, היא כאילו חייבת לנו את חייה ואת פרטיותה, ורפי רשף הוא המורשה מטעמנו לנצל את פרטיותה כדי לבדר אותנו. ובכלל, הטלוויזיה הזאתי הִנה כמעט מרחב מחוסר חוקים, מלבד חוק הבידור הבסיסי: כל פעם מחדש, עד העונג הבא. תנו לנו פריק־שואו ציוני גאה ממותק בסכרין של רפי רשף. הפריק הוא כפרתנו, ואם הוא רוקד ושר, אז מה טוב.

ומהו “הטקסט” המתיר לרשף את הזוועה הזו? האם רשף חושב שזהו “רק” מזון להמונים, ואילו בו עצמו זה לא נדבק? אני לא מכיר את רשף, אבל כן, זה מה ש“הם” בדרך כלל חושבים. הרי דן שילון כבר גילה לנו שהוא עצמו, כלומר שילון הפרטי, בכלל לא היה רואה את התוכניות של עצמו. אבל לא, אין שילון או רשף פרטיים. הפרטי והציבורי שלהם הִנו אחד. אין “רפי רשף”. יש רפי רשף.

והטקסט שמאפשר את הזוועה הפריקית הזו? טקסט משנות השבעים: “הכול חומרים”. בשנות השבעים לטקסט הזה היה איזשהו תוקף. בשנות השבעים החלה בתקשורת הישראלית התנערות מהמילון השמרני (מהצנזורה, מה“אנחנו”, מה“מכובד”), והאמירה “הכול חומרים” שירתה תקשורת חדשה, מעט מרדנית. “הכול חומרים”, כלומר הגיעה השעה לשבש את הסדר הישן: גם לפנינה רוזנבלום, ולא רק לגולדה מאיר, מותר להיות פעם על שער מגזין מכובד.

ואילו היום אין ל“הכול חומרים” הזה אלא מובן נצלני, מתכסה ואלים. ניצול הטרגדיה של שירן פרנקו הוא ניצול פשוט, הוא אינו תקשורת מרדנית או חתרנית.

שישי, מעריב, 5.11.99


בעל המניות. קווים לדמותו

אתה שואל את עצמך, איך זה שבעל מניות בטלוויזיה המסחרית אינו נחרד ממה שהטלוויזיה שלו מספקת לציבור? מה, הוא לא מודאג מכך שילדיו מולעטים בזבל? מה, הוא לא מתבייש, בפני עצמו ובפני ידידיו, על כך שהוא אדיש לעתידה התרבותי והחברתי של ישראל? ובכן כך: בעל המניות שולח את ילדיו ללמוד באירופה או בארצות הברית, בבתי ספר מעולים, ומכין אותם להיות יורשיו כבעלי מניות של טלוויזיה מסחרית. כלומר, זה בסדר בכל מה שקשור לעתיד הילדים, הם מתחנכים יפה, לא נופלים קורבן לטלוויזיית זבל, והם יחזרו בוגרים ומוגנים כדי להמשיך את השליטה המשפחתית או התאגידית בטלוויזיה. ולא, הוא לא מתבייש בפני ידידיו, כי רוב ידידיו כמוהו. או שהם שותפים בטלוויזיה המסחרית, בכבלים, באינטרנט, בסלולריים, או שהם יהיו שותפים. ואם הם לא יהיו שותפים זה רק בגלל שהם לוזרים, וזה כעשור הוא לא פוגש לוזרים, רק קורא עליהם, והנה לאחרונה, בגלל שהתקשורת ממעטת לכסות לוזרים, הוא אפילו לא קורא עליהם. והוא לא בוש בפני עצמו, כי באיטליה, כך אומרים, הטלוויזיה המסחרית עוד יותר נמוכה. “ותגיד לי, יד על הלב, מה בעצם כל כך רע באיטלקים האלה?” הוא שואל אותך.

שישי, מעריב, 12.11.99


חמשת הערוצים הייעודיים. אחוות אחים?

הממשלה אישרה חמישה ערוצי טלוויזיה ייעודיים: ערבי, רוסי, מוזיקה ים תיכונית, ערכי ישראל, חדשות. בשביל מה? “כדי להבטיח פלורליזם ודמוקרטיות”. והתוצאה? הרוסי יראה טלוויזיה רוסית, הערבי – ערבית, והיהודי – יהודית. וכך יתעצמו הקיטוב והבידול בחברה הישראלית, בשם הפלורליזם והדמוקרטיות. ואז, כשהחלוקה בין הערבי, היהודי והרוסי תהיה מושלמת, אפשר יהיה להתחיל לבנות את המדינה מחדש, מההתחלה: כור היתוך, חאקי, ישראלי דבר עברית, מיהו יהודי, הטובים לטיס, מעטים מול רבים, נובלס.


“מקור ראשון”, שלום לעפרך

היֹה היה כאן למשך שנים אחדות עיתון ימני ושמו “מקור ראשון”. הוא מת אתמול. מדוע מת? הכלו מן הארץ קוראים ימנים? הוא מת כי הימין טיפש מכדי לפתח תקשורת ממשית משלו ולגבות אותה. ואגב, מהי תקשורת ימנית נכונה? תקשורת מהמרכז ימינה. כלומר, לא רק ימנית, ובוודאי לא ימנית קיצונית. רק מהמרכז ימינה. ולצורך זה, איפה המרכז הזה נמצא? סביב אהוד ברק. וגם השמאל טיפש. גם לו אין תקשורת משלו. רק לכסף יש תקשורת בישראל. הכסף ימני או שמאלי? הכסף עגול.

שישי, מעריב, 26.11.99


מה גולני עושה שם?

ואז המנחה (טלוויזיה) מודה לחיילי גולני או גבעתי שבאולם ומוסיף איזשהו שבח אוטומטי לגולני או לגבעתי, והמצלמות נחות על חיילים צעירים (מחיאות כפיים). אבל בעצם, מה גבעתי או גולני עושים באולפן? הם, כמו העניים, כוח עבודה זמין וזול בשירות תעשיית הבידוד. אתה הרי לא רואה שם, ביציע הקהל, את פיוטרקובסקי, ריכטר, שרם, אקירוב, רקנאטי, זאבי, פישמן. צריך לחתוך את השימוש הממוסחר הזה בחיילי צה"ל. העם אמנם עם חייליו (וכל זה), אבל גולני לא צריך לתת הכשר לאיזה טוק־שואו חלול ומסחרי (מקהלה: תן לחיות פה, חתיכת אפס, איפה אתה ואיפה גולני שנהרגים בשבילך בלבנון?!).


ברוך הבא, מג’די חלבי

לערבי הישראלי יש חיים מסוימים וקבועים בטלוויזיה הישראלית: או שהוא חשוד או שהוא פולקלור (סלט ערבי, עוני קיצוני). והנה, קול חדש ב“מבט” (ערוץ 1): הכתב מג’די חלבי. לא חשוד ולא עני, אלא עיתונאי מקצועי. ברוך הבא, מג’די חלבי. הנה, הרחוב הישראלי, על ריבוי מבטאיו, מתחיל להיכנס לטלוויזיה הישראלית.

שישי, מעריב, 10.12.99


טלוויזיה, מילניום. חבילת תיירות

השידור הטלוויזיוני הבינלאומי של ליל המילניום שייט בין נופים מערביים ומזרחיים. כל הנופים תאמו את תבנית הנוף הממוסחר. נוף תיירי באשר הוא “נוף תיירי”, בין אם הוא במערב או במזרח, בין אם הוא “פראי” או “עירוני”. נוף המוכר לכול מגלויות מצולמות, מקמפיין של קוקה קולה, מחוברות של משרדי תיירות לאומיים. העולם כחבילת תיור. הנוף כסחורה ארוזה. וכך, בלילה הזה, מיליארדי בני אדם הצביעו מהספה הביתית על הנוף הטלוויזיוני ואמרו: “פה בדיוק הייתי”, או “בשנה הבאה אני בול נוסע לשם עם שולה”. וזה נכון. מוישה באמת היה שם. וכשמוישה היה שם, הוא השווה את שם לגלויה המצולמת שבידו: בול, דומה בול.

שישי, מעריב, 7.1.00


האם להאמין לעיתון?

נ"ד מכובדתי, את שואלת האם להאמין לעיתונות הכלכלית, ואני שואל אותך: מה נזכרת בזה עכשיו?! אם את אכן משקיעה קטנה אבל ותיקה, אז את כבר יודעת מניסיונך הפרטי אם להאמין לעיתון. הנה, במשך שנה העיתונות גם מעריצה את שוק מניות האינטרנט וגם מזהירה מפניו, ואת בעצמך קראת את האזהרות אבל קנית וגם הרווחת יפה, אז מה את רוצה עכשיו מהעיתון?!

ובכל מקרה, גברתי, זכרי שרוב הכתבים הכלכליים (כשהשקיעו לעצמם) תמיד החמיצו את גאות הבורסה.

שישי, מעריב, 14.1.00


אישה שמנה, פה פעור. דודו טופז

בתוכנית של דודו טופז זרקו קוביות שוקולד לפיה הפעור של אישה שמנה. ראיתי את “הקטע” בלי סאונד. זוועה מזוקקת. בלי סאונד מתקבל מעין צילום רנטגן של הזוועה. בימים עברו קראו למופעים כאלה “פריק־שואו”. אנשים שילמו כסף כדי לראות (דרך סורגי כלובים) את “הגמד” ו“הענק”, שהיו הבידור של “האזרח התקני”. התרבות, עד שהגיעה הטלוויזיה, דחקה את הפריק־שואו אל מחוץ לחוק, אבל לא איידה את עצם התאווה הבהמית לצפות בפריק־שואו, והנה הוא חוזר: אישה שמנה, פה פעור, שוקולד, טופז. חוק כבוד האדם וחירותו חל על המופע הזה. החוק הזה לא נועד להגן רק על המודעים לפגיעה בכבודם האנושי, אלא אף על “האישה השמנה” שאולי אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי. מחר (בעוד חמש שנים) פרקליטות המדינה תפעיל את החוק ביחס לפריק־שואו (לטלוויזיה).

שישי, מעריב, 21.1.00


יואב יצחק כפוסטמודרניסט

רק בגלל פוסטמודרניזם ארור יואב יצחק נעשה גם “התובע” של ויצמן ולא הסתפק בתפקידו כעיתונאי חוקר. מה זה פוסטמודרניזם? למה יואב יצחק משתתף בדיונים הפומביים המתייחסים לתגובת ויצמן ולעתידו? מדוע איש לא אומר ליואב יצחק: עשית את שלך, אבל לא עליך המלאכה לגמור?

פוסטמודרניזם הוא רוח רעה שבאה לאחר הרוח הטובה של המודרניזם. הוא לא רק רוח רעה, כמובן, אלא גם טובה, אבל בידיים לא זהירות הוא מכשיר רע. הפוסטמודרניזם מפר מסורות, משבש תפקידים ותחומים, ובעיקר מרחיב עד מאוד את המושג “סיפור”. וכך ולכן ויצמן אינו הגיבור האחד של הסיפור, ויואב יצחק גיבור שווה ערך לוויצמן ב“סיפור” הזה.

יואב יצחק אינו מתמחה בפוסטמודרניזם. הוא מוכיח אותו. רוב האנשים המצייתים לפוסטמודרניזם כלל לא שמעו עליו. ככה זה בחיים, ככה זה בתרבות. והפוסטמודרניזם (“אין חשיבות אמיתית למושג ‘חשיבות’”) מזמין את יואב יצחק למופע שאורכו כאורך המופע של ויצמן. זמן שווה לשני הגיבורים.

הנה כי כן: תקשורת שלא ידעה מהו מודרניזם קיבלה על עצמה את רוח הפוסטמודרניזם, בלי לדעת מהו פוסטמודרניזם, כיאה לפוסטמודרניזם.

שישי, מעריב, 28.1.00


אהרן ברנע: בין נערים לגברים

ואז בחדשות של 17:00 (ערוץ2), בהנחיית אהרן ברנע הוותיק, מופיעה בחורה, בטשטוש פנים, ומזמרת משהו על הבחורה שהתלוננה על איציק מרדכי, ואז אתה חושב גם עלינו, אנשי התקשורת הוותיקים, ובכללם אהרן ברנע הוותיק: מה קרה לנו, ותיקים שכמותנו, שאנחנו משתתפים במשחק הרייטינג החולה הזה ומסכימים להפעיל את טכניקת הפנים המטושטשים, בריאיון צהבהב שאינו מעלה ושאינו מוריד, ושאינו ניתן לאימות ממשי? רק משום שהוא משמש מין פיגום לרייטינג?! מדוע לא ננצל את זכות הוותיקות שלנו כדי לומר למפיקים שלנו: “חבר’ה לייצים, אנחנו כבר חצינו את השלב המפריד בין הנערים המוסתים לגברים המנוסים, ולכן לא נראיין ‘פנים מטושטשים’ רק כדי ליצור באולפן אירוע מלאכותי. פשוט לא.”

שישי, מעריב, 17.3.00


מולדת. קום

במחצית שנת 2002 כמיליון וחצי ישראלים צפויים להיות אזרחי אינטרנט, ומה יהיה על השירה בציבור בכלל, ובימי העצמאות בפרט? איך והיכן נשיר יחד את “תופרת אני/תופרת/הים/לא יחדל/מלנהום”? – אל תדאג, חבר, אל תדאגי, חברה, כי הנה, חברת האינטרנט מון בריין סטיישן (שבבעלותי המלאה) כבר מפתחת בימים אלה טכנולוגיה עבור האינטרנט לשירת מולדת בציבור הנקראת “מולדת. קום”. “קום” גם על משקל “קומה אחא”.

שישי, מעריב, 12.5.00


דן מרגלית. משפט טלוויזיוני?

דן מרגלית (“ערב חדש”) מראיין את עורך הדין של החשוד בהכאה למוות (סכסוך בכביש). השאלות של מרגלית נוגעות גם במקרה עצמו, בצד העובדתי של המקרה. מרגלית מייצג את “הצופה הסביר”. זה מה ש“הצופה הסביר” היה שואל. אבל, התרבות הפקיעה את הדיון המשפטי מ“הצופה הסביר”, והפקידה אותו בידי משפטנים מקצועיים, והתקינה לו כללים (מהותיים וטקסיים), המבדילים אותו מהניסיון, מהאינטליגנציה ומהרגש של “הצופה הסביר”. משפטנים מקצועיים מעידים כי, למרות כל המיומנות שלהם, הדיון התקשורתי בפרשה מצטבר גם בתודעתם, ומשפיע.

לא דן מרגלית ולא אתה הייתם רוצים להישפט בפועל על ידי “הצופה הסביר”.

שישי, מעריב, 30.6.00


“עוף־קור”. מניפולציה, חומר טלוויזיוני

לאחר כארבעים שנה, “עוף־קור” עומד להיסגר על פועליו, וערוץ 2, במסגרת החדשות, הקדיש לכך חצי דקה שעיקרה צילום מקרוב של פועל ותיק בוכה, מרוסק, צילום ממלא מסך. הצגתו כך של הפועל, על מלוא המסך, לא היתה הכרח חדשותי. הצגתו היתה בעיקרה שירות שהטלוויזיה העניקה לעצמה: יצירה זולה של דרמה.

דרמה שלא נועדה להיטיב עם מושא הדרמה (הפועל), אלא עם החדשות כבידור, עם החדשות כמניפה של דימויים “אפקטיביים”, “מעוררי רגש”. זו התנקשות חמורה בכבוד האדם וחירותו. גורלו של הפועל המפוטר כחומר גלם טלוויזיוני.


וידיאו: ש"ס, משטרה, חיזבאללה

על הפגישה בבית הרב עובדיה יוסף, לאחר גזר דין דרעי, למדנו מווידיאו שש“ס צילמה, ערכה והפיצה. על החיזבאללה למדנו מווידיאו שלהם. על חקירות משטרה אנחנו למדים מווידיאו משטרתי המועבר לטלוויזיה. אותן שיטות צילום, עריכה, הפצה, פורמט, איכות שידור. אותן שיטות מסר. ואותה שיטת צריכה פסיבית (שלנו כצופים). ש”ס, המשטרה או החיזבאללה מכתיבים לנו מידע, סב־טקסט, רגש, מבט. ולטקסט של הכתב או של המגיש, לפני או אחרי הקרנת הווידיאו, אין תוקף ביקורתי ממשי. הווידיאו פועל כמובלעת עצמאית, הרמטית, בתוך השידור הטלוויזיוני. ובאותן שניות, בקרב על התודעה, הווידיאו הזה מנצח.

שישי, מעריב, 21.7.00



במדור “שישי” זה מתייחס אדם ברוך לתגובות הרבות שהתפרסמו

בתקשורת לריאיון שערך עם הרב עובדיה יוסף ב“מעריב” שבוע קודם לכן

(11.8.00)


חזן, מקרה יחיד, השואה, ברק, מדינת הלכה, הנחשים, השמאל, פלוצקר, הרב יוסף, הסיכום


חזן (הלכה)

מעשה שהיה בבית כנסת בינוני אחד, שרוב מתפלליו בינוניים: נפלו שיניו של החזן ונזקק לתותבות, וקולו אינו ערב כשהיה, ואחדים מהמתפללים, אנשים בינוניים ולא רשעים, ביקשו להדיחו. וכיוון שהזדמנתי ביניהם, שאלו אותי מה אומרת ההלכה – ועניתי משמו של הרב עובדיה יוסף, שכמקרה הזה מובא בקובץ הפסקים שלו “יביע אומר”.

הרב יוסף עושה גזירה שווה בין ראייה (משקפיים) לדיבור (תותבות): המשקפיים מאפשרים ראייה, ואגב כך מאפשרים לאדם להמשיך ולהחזיק במשרתו כמורה, כעיתונאי, או כנהג מונית – כך התותבות שבפועל ניתן להשמיע איתן קול. ובכן? אין להדיח את החזן.

מדוע הרב יוסף אינו קשוב למתפללים החפצים בחזן צעיר שקולו ערב? מהו חזן אם לא קול ערב? מדוע הרב יוסף מיישם את ההלכה באופן המגונן על חזן בעל תותבות? כי הרב יוסף בפסיקותיו, שכולן נובעות מהפורמליזם של ההלכה, הוא הומניסט. הרב יוסף, בפסיקותיו, מתוך מהות ההלכה עצמה, מגן על החלש ועל המודח החברתי.

ובפסיקה זו הוא מאותת לקהילה כולה: בית הכנסת אינו מועדון מוזיקלי. תפילת השיניים התותבות של החזן הזקן היא “היחד היהודי”.


של מי השואה?

כחמישים שנה השואה היתה “נכס” ישראלי־חילוני, (קובנר, גורי, “יד ושם”). וגם אם בסוף שנות ה־40 הרבנות החרדית (סאטמר, חב"ד) דנה במהות השואה, היא, מאז ועד היום, היסתה את הדיון, והוא נותר בעיקרו ישראלי־חילוני – ועכשיו, אחרי כחמישים שנות שתיקה רבנית, הרב יוסף מתערב בישראליות, באמצעות השואה שעיצבה את הישראלי־החילוני.

“האחר” (הרב יוסף) מבקש להתערב בישראליות, אבל הישראליות נסגרת בפניו, ושולחת אותו לשנות את נוסח ההתערבות שלו.

האמנתי כי עצם הלגיטימיות של התערבות הרב יוסף בישראליות משתמע מתוך שיחתי איתו. נכשלתי. הוא לא השתמע להמוני קוראים אינטליגנטיים. רוב התגובות עוינות.


השפה, הכוונה והשואו

פתחתי טלוויזיה והנה אריה גולן קורא לאחד מאנשי ש"ס: “אולי גם אתה תזמין את אדם ברוך שיסביר אותך?!” מדוע אריה גולן, שהִנו עיתונאי מקצועי, זהיר, חשוב ומשכיל, בחר ללעוג לי?

איכזבתי את אריה גולן ורבים נוספים. רוב התגובות שקיבלתי עוינות, ואחדות עוינות מאוד. איפה נכשלתי? לא הצלחתי להדגיש שאין זה ריאיון עיתונאי מקובל. לא הצלחתי להסביר מדוע לא אפשרי במקרה זה שואו של טוק־שואו. לא הצלחתי להעביר את התחושה כי הפגישה עם הרב יוסף הִנה אולי אחד המהלכים האחרונים, לפני ברירת המחדל של הקשר בין חילונים לחרדים. נכשלתי, מבחינת אריה גולן, כי לא הצהרתי, חזור והצהר, לאורך השיחה עם הרב, שאני מתקומם נגד כל טקסט המפלג את הציבור. לא סיפקתי תשובות לאינטלקטואלים מסוגו של אריה גולן (הנחה את “פוליטיקה”). ההדר כלפי הרב יוסף, הנגזר מההדר כלפי ההלכה כתת־ההכרה של היהדות – כל ההדר הזה הכשיל אותי בעיני גולן. ולא סיפקתי לגולן את הסחורה: הסט־אפ היה טוב, אבל הפאנץ’־ליין לא הגיע.


ברק לא נראה אפשרי?

מיד לאחר שהרב יוסף, בשיחה איתי, הסתייג מעצם האפשרות שש“ס תחזור לקואליציה של ברק, ציינתי (בגוף הכתבה) כי הסתייגות זו כוללת בתוכה את התפריט שעל פיו ש”ס כן תשוב לקואליציה – והנה, כבר למחרת השבת, אלי ישי ואהוד ברק חידשו את השיחות. האמנתי שאני מעביר לקורא את הדקדוק הפנימי הרבני־פוליטי, אבל נכשלתי. רוב התגובות העוינות: ביקשת לפגוע בקואליציית ברק, ניסית להחזיר את נתניהו.


מנהיג תורני, מדינת הלכה

רוב התגובות העוינות, וכאמור רוב התגובות היו עוינות בעוצמה שעירערה אותי, התעלמו משני מסרים עיקריים: מבחינת הרב יוסף, אין מנהיגות אמיתית אלא מנהיגות תורנית. כלומר, מבחינתו ברק או נתניהו הִנם, בעיקרם, סדרני עבודה ממלכתיים. כלומר, תמיכתו בנתניהו נסיבתית ולא ממש עקרונית.

והמסר הנוסף: הרב יוסף ריאליסט ודוחה משיחיות, ואין לו תוכנית כוח פוליטית שמטרתה מדינת הלכה כללית וחובקת כול. קיוויתי שהמסרים עברו, אבל נכשלתי.


בעניין ה“נחשים”

נכשלתי מאוד בעניין “הנחשים” (הערבים). הנחשים משמיטים את בסיס תהליך השלום. השפה היא רנטגן, ותוצאת השיקוף (“נחשים”) מעידה על חסר בסיסי, על חסר בכוננות הנפשית הדרושה לשלום. נכשלתי כי לא הגעתי בשיחה לעניין “הנחשים”. הסיבה לכך טכנית בלבד, אבל מגיע לי, אחרי כל השנים האלה, לתלות את עצמי על סיבות טכניות.


הברית בין החרדים לשמאל

אין ברית היסטורית תת־קרקעית ותת־נפשית בין החרדים לשמאל. הברית הזו קיימת בעיקר בפולקלור נוסח חיים רמון, ואין זו מציאות פוליטית. גם בהעברת מסר זה, נכשלתי. רוב התגובות העוינות מתארות אותי כסוכן (של הימין) שביקש לכרסם את הברית ההיסטורית וגו'.


לא גאון, אתה המצאת, ספרדי

ואז, מתוך עשרות טלפונים, אחד (“קול ישראל”, מוצ"ש) פחות או יותר מאשים אותי: בספרך “סדר יום”, אתה מציג את הרב יוסף כאחד מגדולי הפוסקים, בעוד הוא רק מגדולי כונסי הנתונים והתקדימים, והוא חסר את הממד האנליטי שהיה מצרף אותו לגדולי הפוסקים. וטלפון נוסף: ראוי שתברר לעצמך מדוע אתה ממציא לנו את הרב יוסף כפוסק ענק. וטלפון שלישי מנסה להסביר לי מה קורה לי: בשנות ה־60, ראית במו עיניך את קיפוח הספרדים בעולם הישיבות, וכשצברת כוח תקשורתי קיבלת על עצמך לתקן את הקיפוח בכל כוחך, עד שאתה עצמך נעשית מעין ספרדי, ונקלעת להגזמה גדולה בעניין הרב יוסף והספרדים.

אין לי את הכוח הדרוש להמציא פוסק. לא נעשיתי ספרדי. הרב יוסף מגדולי הפוסקים. נכשלתי בהעברת מסרים ועובדות אלה.


פלוצקר, גפן, מה קרה?

סבר פלוצקר הציג אותי כיחצן נלעג של ש“ס, ואף יהונתן גפן הציג אותי כאדם נלעג, מפני שאני מגדיר את הרב יוסף כפוסק הומניסטי. ואולי הצטרפו אליהם כותבים נוספים. גם גפן וגם פלוצקר (מרקסיסט ששום דבר בורגני לא זר לו), הִנם בעלי טורים אמיצים, פורצי דרך, אמינים, ומתחדשים תמיד – ועדיין אציע להם מבט נוסף על השיחה עם הרב יוסף. מבט מנקודת מבטם: ייתכן אדם מורכב ולא חד־ממדי, והרב יוסף הִנו גם פוסק הלכות וגם אדם פוליטי. כפוסק הלכות הוא הומניסט. עצם השיחה איתו היתה צעד בדיאלוג. התחלה. אין לי גם חצי דבר עם תנועת ש”ס. יש לי חצי דבר עם החברה הישראלית ועם תרבותה. אני בין נושאי המגבעת של התרבות הישראלית החילונית.

ובכלל, לאחר פרסום השיחה עם הרב יוסף, ההערות הפרימיטיביות פגעו בי יותר מההערות המתוחכמות. משונה.


הרב יוסף: יהודי אתיופיה

מי ישראלי ומי לא? יש רק דפוס ישראלי אחד?! מי הוא “האחר” בחברה הישראלית? הרב יוסף נמצא מחוץ לתהליך הישראלי?! האם התהליך הזה מותנה בהצהרות ובהצהרתיות, או שהתהליך הזה מתקיים בפועל, מתקיים גם ללא הצהרות ישראליות? הרב יוסף ישראלי־ממילא, כלומר ללא הצהרות. ישראלי מתוכו, מעצם השותפות שלו כאן.

ואדגים זאת בקיצור: הרב יוסף התערב בישראליות ובציונות, באמצעות יהודי אתיופיה. הוא שאיפשר את קליטת יהודי אתיופיה בישראל. את קליטתם הדתית. גם בישראל החילונית יש הכרח בהסדרת הממד הדתי הפורמלי, כי הדת והמדינה כאן אחוזות זו בזו. ללא קליטה דתית קליטתם לא היתה מושלמת, והם היו חיים בינינו כמובלעת אנושית פגומה.

הבה נמתח עצמנו כחמש־עשרה שנה לאחור: עליית יהודי אתיופיה. הרב יוסף הורה לאנשי רשת החינוך שלו לקלוט את עולי אתיופיה, שבפועל נדחו על ידי רוב מערכת החינוך האשכנזית־חרדית. וכזכור, מחלוקת היתה בעניין עצם יהדותם. ואגב כך, התגלעה מחלוקת בעניין חיובם בטבילה, כחלק מ“אי־בהירות יהדותם”. ויהודי אתיופיה, לתקופה קצרה, הוצבו “ממול”: קבוצה ענקית, אנונימית ומושתקת של “אחרים” מול “אנחנו” הרמטי. היהודים האתיופים הועמדו במבחן כניסה, שגם לאחריו יהיו “אחרים”, אבל “חוקיים”.

הרב יוסף הכיר ביהדותם ולא חייב טבילה. הרב שך חייב. הרב יוסף ויתר על עמדתו. מדוע? הרב יוסף הביט ביהודי אתיופיה, וויתר על מאבקי יוקרה עם הרב שך.

מבחינתו, אם טבילה במקווה מצרפת אותם אלינו (גם מבחינת הרב שך), שיטבלו ובלבד שיצטרפו – ואין טעם לעורר מלחמת עולם בינו לרב שך, בין ספרדים לליטאים, על גבם של יהודי אתיופיה. ומה זה אם לא גם מהלך פנים־ישראלי, אם לא אימוצו של “האחר” החדש (יהודי אתיופיה) על ידי “האחר” הוותיק (הרב יוסף).

בשבוע שעבר ניסיתי להדגים את הישראליות־ממילא של הרב יוסף, באמצעות פעולתו להתרת עגונות מלחמת יום כיפור. אבל נכשלתי. רוב התגובות העוינות ביטלו את הערך הישראלי שבכך, וראו בכך עניין פנים־רבני.


אז מה הסיכום?

נכשלתי. רוב התגובות מוכיחות שנכשלתי. תגובות של ישראלים בריאים ונאמנים, ונושבת מהן רוח רוב.

שישי, מעריב, 18.8.00


דרעי. הזכות להיות בחדשות

אנשי דרעי מתכוונים להחזיק אותו בחדשות יומיום, עד שחרורו מבית הכלא: תקשורת, עצרות, דרמות, טריקים למיניהם, דברי אמת למיניהם. וראוי שאנחנו, כחברה דמוקרטית מודרנית, נזכור תמיד, גם בשעה של מורת רוח קשה, שאנחנו הענקנו לכל אחד מאיתנו, כולל אריה דרעי, את הזכות לנסות שלא לרדת מסדר היום. הזכות הזו היא אף הזכות להישרדות. זו דמוקרטיה וזהו שכרה. היום דרעי מפעיל את הזכות הנ"ל, ומחר אתה תפעיל.


ואנונו. גבולות השם הטוב

מרדכי ואנונו תובע מ“ידיעות אחרונות” 30 מיליון שקל על פגיעה בשמו: העיתון פירסם שוואנונו העביר הוראות לייצור פצצות לאסירים ביטחוניים (“חמאס”). ואם בית המשפט יחייב את העיתון, האם תתקבל טענה שלוואנונו לא נותר למעשה שם טוב, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי כספי של יותר משקל אחד?

לא בטוח שטענה זו תתקבל, כי זכותו של ואנונו לטעון (ולהוכיח) ששמו מתקיים לפחות בשני ציבורים שונים: ציבור ישראלי, וציבור בינלאומי של פעילים נגד חימוש גרעיני וכו'. בישראל הוא מגונה, ואילו בקרב אותם פעילים הוא מהולל.

ולכן, ואנונו יטען כך: אמנם בציבור הישראלי אין לי שם טוב וכו‘, אבל בציבור הבינלאומי הנ"ל יש לי שם טוב כאיש מצפון וכו’, והנה הטענה שסייעתי לטרור (חמאס) וכו', פוגעת בשם הטוב הזה, ואני מבקש פיצוי ממשי על כך.

כלומר, אתה יכול להתקיים כ“שם” בכמה מקומות שונים (ישראל, חו"ל), ובכמה רמות שונות (רע, טוב), בעת ובעונה אחת.

שישי, מעריב, 15.9.00


השידור הציבורי: בין בידור לריאליזם

סוף השבוע הטלוויזיוני (ראש השנה) הוקדש בעיקרו לבידור ולהווי. הטלוויזיה שיעשעה את נתיניה. כמימים ימימה. שמייח. אבל בחוץ, במציאות עצמה, התפשטה אש בשטחים ובישראל. הטלוויזיה כבידור ניצחה את הטלוויזיה כתקשורת. עוד ניצחון כזה ואבדנו.

משלב מסוים הבידור מטמטם. משלב מסוים הבידור פוגע באינטרס החברתי הכללי. ועל כן, עם כינון מועצת המנהלים החדשה של הערוץ הראשון, בעוד כחודשיים, תקנון השידור הציבורי חייב יהיה לכלול נוהל מדויק: דודו דותן מפנה את מקומו לפרדיס ולקבר יוסף. השידור הציבורי יחרות על לוח לבו: יחי הריאליזם! הלאה האסקפיזם הבידורי!


בעד המבט הנוסף

במוצאי החג, הערוץ הראשון כיסה את אירועי הדמים בשטחים ובישראל, מנקודת מבטו של הממשל: ערפאת הוא היוזם והאחראי, וישראל רק נאלצת להגיב. אמנם גם אהוד יערי, פרשן סמכותי ועצמאי, הציג כך את הדברים – אבל טוב היה עושה הערוץ הראשון, הממלכתי, אם היה מציג מבט נוסף, אחר, בהרחבה ממשית, ואפילו הוא קרוב למבט הפלסטיני הרשמי.

הישראלי לא יתפורר נוכח מבט המבקר את ממשלתו. מבט נוסף, אחר, אינו היפוכה של פטריוטיות, אלא צורך נפשי ופוליטי של הפטריוט הטוב.


המחלה

איזו צמרמורת תוקפת אותך כשאתה פותח היום את החדשות? צמרמורת של “פוקוס”? צמרמורת של תוכנית זוועות טלוויזיונית ממוסחרת? צמרמורת של חצי שעה, שלפניה חיים רגילים ולאחריה חיים רגילים? הכנת קצת פירות ושתייה קלה, לקראת החדשות? אם כן, אז אתה חולה באוטיזם. לא מחלה מלידה. מחלה מהטלוויזיה. המציאות גורשה מהתודעה שלך.

שישי, מעריב, 6.10.00


יבין ואחימאיר: “האפוד הפטריוטי”

ואז יעקב אחימאיר וחיים יבין, כל אחד לחוד, לובשים בטבעיות ובמהירות את ה“אפוד הפטריוטי”, ופונים למרואיינים שלהם בלשון ובהבעת פנים דאגניות, וכמו תובעים מהם פתרון מיידי והשכנת שלום מהירה על ישראל, בשם כל הצופים, ואולי אף בשם כל היהודים לדורותיהם, מיוצאי מצרים, דרך מגורשי ספרד, ובוודאי שבשם הנשרפים באש הנאצים. וכך, בטבעיות גמורה, ה“ה יבין ואחימאיר מתנתקים מעט מתפקידם הרגיל (תקשורת) ונעשים מעין חזנים (“היום תאמצנו”). ויבבת חזנים ישנה נעשית פס הקול של התקשורת. רוחב הפס ו”הושיע את עמך".

שישי, מעריב, 20.10.00


גשטאלט טלוויזיוני

מה זה גשטאלט? בואו נגיד שזה השלם או הכול. ומהו השלם או הכול הטלוויזיוני? בואו נגיד שכולם פחות או יותר יודעים מה זה. אבל, בכל זאת, בואו נדגים את הגשטאלט הטלוויזיוני. לפי יום ג' השבוע: בשעה תשע, רפי רשף שולח שחקן לקבץ נדבות באזורים של המודחים, המסוממים והפועלים הזרים, וככה הטלוויזיה עושה לנו שמייח – ושעה לאחר מכן, ארי פולמן, גם הוא במרחב המסוממים, מציג את היכולת של עינת פישביין (עיתונאית) להיות “ניקיטה” (ערוץ 3, סדרת מתח), וככה הטלוויזיה עושה לנו גם קצת עצוב, אחרי שעשתה לנו קצת שמייח (רשף). חוץ מזה? פולמן ופישביין ממש בסדר גמור (עושים ת’עבודה), וגם אני ממש בסדר גמור (אוכל ת’עבודה), וגם ה“מסומם” בסדר גמור בתור חומר גלם נצחי של הטלוויזיה.

שישי, מעריב, 12.1.01


החיסולים. הצילום יבצבץ

חוק טבע: הכול מצולם. עוד חוק טבע: מה שצולם, יוקרן. סופו שיוקרן. גם אם תעבורנה שנים מהאירוע, וגם אם עצם הצילום יוכחש, הוא יבצבץ. ומה שלא מוקרן היום מטעמי ביטחון או מוסר, יוקרן מחר מטעמי ביטחון או מוסר. כי מה שנחסם היום מטעמי ביטחון, משתחרר מחר מטעמי מוסר, ולפעמים אפילו מטעמי ביטחון, כי לפעמים הביטחון משנה צורה או כיוון.

וכך ולכן, אין שחר לטענה של המומחה הגדול לביטחון, שהופיע בתקשורת והודיע שהחיסולים של צה“ל: “אם בכלל הם של צה”ל, הם רק חומר מילולי, טקסט.” הם מצולמים. אין אפשרות שרובם לא מצולמים. המערכת חייבת את הצילומים לעצמה. לא תמיד היא יודעת למה היא חייבת. זו כבר פעולת צילום אוטומטית. הצילום מאשר את האירוע. עד לצילום, האירוע כמוהו כשמועה.

והצילומים נאגרים ומאוחסנים. הם יוקרנו מחר. לא תמיד בתואם לאינטרסים של מי שצילם אותם. אי אפשר להשמיד אותם, כי הם כבר שוכפלו. מי שיכפל אותם? המערכת עצמה כמערכת, או מישהו מתוך המערכת. אלה חוקי הטבע של הצילום. הוא, הצילום, חזק מהממשל שצילם אותו.

שישי, מעריב, 2.2.01


אהוד מנור בשבי הסורי

בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: בפעם הראשונה בתולדות התקשורת הישראלית, “הבידור” הוצג כמצע (תקדים) מלא, סמכותי, חוקי ומנומק של “המציאות”. איפה? איך? אמנון לוי (ערוץ 2) הזמין את אהוד מנור לקטע משותף עם משפחות שלושת חטופי החיזבאללה. מדוע אהוד מנור? גם בגלל שלפני כשנתיים, אהוד מנור נפל בשבי הסורי, למשך כשעה וחצי. באמת?! איך לא שמענו על כך? טוב, לא בדיוק סורים, אלא מתיחה של יגאל שילון, מגדולי יצרני הבידור כאן. ומתוקף נפילה בשבי זו, שזיעזעה אותו, ועדיין מזעזעת אותו, אהוד מנור הזדהה עם החטופים בפועל וכו‘. אמנם מנור הסביר שזה לא בדיוק זה וכו’, אבל, תוך כדי השידור, שלמרבית הצער, עורכיו, ללא כל הסבר, נמנעו מהצגת “חטיפת מנור” או קטע מייצג שלה – “הבידור” (שילון החוטף) הושווה ל“מציאות” (חיזבאללה החוטף). עוד זוועה טלוויזיונית קטנה? עוד פרודיה שאינה מודעת לעצמה? עוד מנת קיטש בדרך לקיטש הסופי? לא, אנחנו לא בדרך לשם – אנחנו כבר שם.

שישי, מעריב, 23.3.01


“יס”. הסיפור או הסאטירה

בשבוע שעבר התברר לי שכיתה של עשרים וחמישה סטודנטים צעירים לקולנוע, לטלוויזיה ולהדמיה דיגיטלית, ב“קמרה אובסקורה”, לא מבינה מה בעצם הולך עם “יס”, “בזק” ו“יורוקום” (בעניין הבעלויות וכו'). אז אולי עוד רבע מיליון צעירים אינטליגנטים לא מבינים מה הולך – ואז אולי כדאי להסביר.

אז ככה: היֹה היה חלום על שידור לווייני בישראל. חלום חוקי, דמוקרטי, מודרני, כלכלי, תחרותי. ולשם כך חברו “בזק” (הממשלתית) ו“יורוקום” (הפרטית) ועוד כמה, והקימו את “יס”. והכול משיקול עסקי. ואיש לא עשה אז עניין מזה ש“יורוקום” ו“בזק”, שבשדה התקשורת נלחמות זו בזו עד זוב דם, יתקשו לשתף פעולה בחברת “יס”. מדוע? ככה זה בישראל (תן גז, יהיה בסדר).

ובינתיים, “יס” השקיעה והפסידה מאות מיליונים, וחלק מהשותפים הקטנים עזבו, וחלק אחר לא ממהר להזרים עוד כסף – ואז עלה רעיון ש“בזק” (ממשלתית) תעלה את חלקה בחברת “יס”, משליש לחצי, ותזרים עוד כסף וכו'. כי אחרת “יס” תקרוס. והנה, ועדת הכלכלה של הכנסת נחלצת להצלת “יס”, ומאשרת ל“בזק” להגדיל את חלקה.

כלומר, “יס”, שקמה מתוך חשיבה משקית מודרנית, תחרותית, פרטית ולא ממשלתית – נעשית בעצם מין חברה ממשלתית, בהיותה נשלטת על ידי “בזק” (הממשלתית). ואתה, האזרח, שרצית שירות לווייני פרטי ותחרותי, תקבל אותו כממשלתי, בעצם.

ומה אומרים לך עכשיו? דוחפים אותך לקיר, ואומרים לך, נכון שהצירוף של “בזק” ו“יורוקום” היה פגום ביסודו, נכון שכולם רצו לעשות שם כסף לעצמם, נכון שכולם שם אנשי עסקים מתוחכמים – אבל, מה לעשות עכשיו? אתה רוצה ש“יס” תקרוס? אתה רוצה לוותר על שידור לווייני? להפסיד את כל השקעת הענק של “בזק”? הרי ההפסד הצפוי של “בזק” הוא הפסד שלך, האזרח, בהיותך בעלים של “בזק”, שהיא חברה ממשלתית, והממשלה הזו הרי שלך?!

נכון, אומרים לך, שהשותפים של “בזק” בחברת “יס”, לא באו אליך, האזרח, ונתנו לך כסף, כשהם הרוויחו בעסקים אחרים שלהם – אבל עכשיו אתה, האזרח, תחלץ אותם ואת “יס”, באמצעות “בזק”. כי מה אתה רוצה? שנסגור את “יס”, ונפסיד את המיליונים שכבר השקענו בה? הרי המיליונים האלה הם שלך?! איפה האחריות הלאומית שלך?!

ואנחנו (ועדת הכלכלה) לא יכולים לתת לזה לקרות, גם כי אנחנו (ועדת הכלכלה) אנשים אחראים, וגם כי הבטחנו (המדינה) לך תקשורת לוויינית, והבטחות יש לקיים, כי אחרת איזה פרצוף יהיה לנו?! (זה הסיפור, בערך, או הסאטירה, במדויק.)

שישי, מעריב, 11.5.01


קלטת האסון: זכות הקרובים

לפי העיתונות, בני משפחות יוסף ודרור (אסון ורסאי) מחו שקלטת קריסת הרצפה הוקרנה בטלוויזיה, בלי רשותם. אפשר להתפלפל עד הבוקר בעניין זכות המשפחות. אפשר לטעון, מכוח דיני הקניין, שהקלטת שלהם, רכושם ממש, כי הם שכרו את הצלם וכו‘. ואפשר לטעון כי חוק כבוד האדם וכו’ לכאורה משהה את הקרנת הקלטת וכו'. אבל, אפשר לטעון שהקלטת שייכת לצלם, ולא למשפחות, כי הוא נשכר לחתונה על שום שהיא חתונה, ואילו האסון, שהוא שינוי מהות, מבטל מהיסוד את הסכם העבודה בינו למשפחות. אפשר לטעון ולטעון, אבל, בפועל, בחיים עצמם, חוקי התקשורת, שכבר ביססו עצמם דה־פקטו כחוקים לצד חוקי המדינה, הם סמכות לקבוע, במקרה אסון ציבורי שהפקיע עצמו מ“הפרטי”: לשדר, להקרין (במינון שפוי, משרת ציבור).

שישי, מעריב, 1.6.01


מפעלי הפיס. גילולים

הפרסום של הפיס מטפיש את התודעה הישראלית. פרסום אגרסיבי, אשלייתי, הזייתי. דימויים מתעים, מדיחים, סינתטיים. לפי הפיס, אנחנו לא חברה נשנקת ונאבקת, אלא חצר של מוטל דרכים מוארת בניאון צבעוני. כסף מהיר, קל, מיליונרים חדשים, הכול מאללה, מה, אללה לא אוהב אותך, קח צ’אנס, כסף עושה טוב, כל שש שעות יש לנו הגרלה חדשה בשבילך, אנחנו כאן בשבילך.

והנה, הקמפיין הטלוויזיוני החדש של הפיס, שהִנו מופת סליזי (שמנוני, נמוך, מתגנב), מצמיד מספר כרטיס פיס ומספר סלולרי, וצעירה דמוית גרטה גרבו לוחשת לנו “כסף, הרבה כסף”. פיס וסלולרי? איזה תחכום! המותגים מתהדקים סופית על תודעתנו!

מה זה פיס? זהו מיסוי המוטל בעיקר על דלת העם. מס הזיות. ואנחנו נקנה פיס, גם בלי גרבו וסלולרי, כי אנחנו חלשים ופתיים. אבל, עם הסלולרי נקנה יותר, כי אנחנו קורבנות המותגים: יש לי סלולרי – אני ישראלי מובהק. בכל העולם הסלולרי זה טלפון, ובישראל הוא זהות.

היהודי מבקש כל יום מהקב"ה “להעביר גילולים מן הארץ” – והקמפיין הזה הוא גילולים 2001. “גילולים” זה עבודה זרה. ומהי עבודה זרה? כל מה שמשעבד את האדם לשלטון המותגים. כל מה שממיר אור אנושי בניאון של מוטל. כל מה שמרחיק את האדם מאחריותו לעצמו, דוחף אותו אל הבלתי ריאלי, מכווץ את ריבונותו.

שישי, מעריב, 22.6.01


יחסינו עם הבי־בי־סי

גאווה פטריוטית גאתה לשתי דקות בדובר משרד החוץ: “בעקבות השידור על אריאל שרון, אין ספק שנצטרך לשבת ברצינות ולהחליט על המשך יחסינו עם רשת בי־בי־סי.” מילא “לשבת ברצינות”, אבל “להחליט”?! על “המשך יחסינו”?! ומה כבר נחליט: לא לצפות בשידורים שלהם? לא להעביר להם הודעות דובר? שמעון פרס לא יתראיין יותר לרשת זו? אתה תחליט?! המשך יחסינו?! אתה לא תחליט ולא בטיח. אתה (משרד החוץ) מרוויח רייטינג פטריוטי, לשתי דקות, כמו אפרים סנה (תחבורה) שהודיע שהוא יחליט על המשך יחסינו עם אייר פראנס. אבל, לא רק ששערה לא תיפול מראשו של הבי־בי־סי, אלא שאנחנו, פטריוטים שכמותנו, עוד נזחל אליו. וגם לאייר פראנס עוד נזחל. כי לא תם עידן הזוחלים.

שישי, מעריב, 22.6.01


מה כבר האמריקני מבין בטלוויזיה?

הטלוויזיה הישראלית היתה מראה חלקי גופות.

ראש או מעיים: בשם זכות הציבור לדעת.

יד או רגל: בשם חופש הדיבור.

הטלוויזיה האמריקנית לא הראתה חלקי גופות.

אפילו לא ראש כרות אחד: בשם כבוד המת.

ולא מעיים: לטובת חסינותו הנפשית של העם.

מה כבר האמריקני מבין בטלוויזיה?!

שישי, מעריב, 21.9.01


התקיפה הקרקעית ו“הלבן בעיניים”

לא בדקתי איך זה בטלוויזיה השוודית או ההולנדית, אבל בטלוויזיה הישראלית, אחרי רבע שעה, מייחלים כבר לתקיפה הקרקעית. מייחלים למלחמה הטובה הישנה. למלחמה הגברית. למלחמה של אחד על אחד. ל“לבן בעיניים”. כי מבחינתנו, ממאיר הר ציון ועד אהוד ברק, “הלבן בעיניים” הוא כל הסיפור.

שישי, מעריב, 12.10.01


מלכה ושולה. אני איתך

מלכה (אישה מוכה) מסיימת את סיפורה המזעזע, ואז שולה (מראיינת) מודה למלכה על סיפורה המזעזע, ואומרת לה: “אני איתך.” אבל שום שולה (מראיינת) לא עם שום מלכה (אישה מוכה) יותר משלושים שניות אחרי הסיפור המזעזע, כי שולה מיד מזדעזעת לאייטם הבא, ומלכה ישר מזדעזעת מאולפן הטלוויזיה אל שגרת חייה המוכים. כלומר, יש סדר, ולמרות הזעזוע הוא נשמר.

שישי, מעריב, 16.11.01


נאום שרון

לאריאל שרון, בנאומו השבוע לאומה, לא היה מה לומר, ולא היה לו כוח להפיח חיים במה שלא היה לו לומר: בנינו מולדת, הפרחנו שממה, כוחנו בליכודנו, קמים עלינו, דמם בראשם. הקלטתי את נאום שרון והרצתי אותו על רצף נאומים פוליטיים בני שלושים וחמישים שנה, והנה הנאום יושב ברצף הזה בטבעיות: נאום סדרתי, מעיר פחדים ישנים, מייצב בהבל פה ערכים מעורערים, מפברק סולידריות, ומתאמץ לייצר האצה פסיכו־מוטורית (נגן, נגיב, נכה) שכוחה מתאייד כמעט תוך הגייתה.

אבל מה שייחד את הנאום הזה מהרצף הנ"ל הוא שהנואם (אריאל שרון) היה הראשון לפקפק בנחיצות הנאום, אם לא ממש למאוס בעצם החובה לנאום אותו. שרון קִריין אותו, לא נאם אותו, כי הוא לא הזדהה עם החובה לנאום השבוע, אלא רק נשמע לה. הוא לא נאם: הוא נפטר מהטקסט.

וכך פעל לעינינו המושג הפסיכולוגי “מִתאם חיובי”: פיחות בערכים של משתנה אחד (תוכן הנאום) תאם במדויק פיחות בערכים של משתנה אחר (צורת הנאום, אפקט ההופעה).

ומבחינתנו כאזרחים היתה בכך, ב“מִתאם החיובי”, גם מעט ברכה: זה האיש, וליתר דיוק זהו מצבו (מצבנו), הוא לא מעמיד פנים, אין לו מה להגיד על תוכנית שאין לו.

שישי, מעריב, 7.12.01


נאום שרון

הנאום לאומה של אריאל שרון היה חלש מבחינה טלוויזיונית. מה זה “מבחינה טלוויזיונית”? זה רק מבחינת השואו. מה זה “מבחינת השואו”? זה מבחינת ההצגה, האריזה, ההפצה, המכירה. מבחינת הראווה. מבחינת “האדם כסוכן סחורות ארוזות”.

נכון, השואו הוא חזות הכול, אבל מחר אולי יחול שינוי. כי אנשים החלו מואסים בשואו, בסחורות הטלוויזיוניות הארוזות. אנשים מבינים שהשואו הבל.

אנשים מתחילים להבין שאם הכול שואו וסחורה ארוזה, אז כבר אין הפרש גדול בין החדשות של חיים יבין למאמא־עוף, כי שניהם, יבין ומאמא־עוף, גורמים לצופה לקנות מוצר מסוים או להאמין לטקסט מסוים, בעזרת כמעט אותם סמכותיות (משומנת), כריזמה (מעושה), מסר (מעוכל) וטכניקה (פתיינית).

השואו של אריאל שרון לא מוכר, לא סחורה: האם זה רק לגנותו? אני מציע מבט שונה מזה למבקרי טלוויזיה ואנשי יחסי ציבור: כישלון השואו הטלוויזיוני של שרון הִנו כישלון אנושי. ובהיותו אנושי יש בו כוח. הצופה מבחין שהכישלון הזה אנושי. הצופה שהתחיל למאוס בשואו הסחורות, הדופק את חייו כאזרח וכצרכן, כבר קורא באהדה מסוימת את כשל השואו של שרון.

ובסך הכול, אי־היכולת הטלוויזיונית של שרון עוד תתברר כלא פחות “אפקטיבית” מהשואו הטלוויזיוני של בנימין נתניהו. ואם נתניהו ושרון יגיעו לעימות טלוויזיוני, ניצחונו של נתניהו אינו מונח בקופסה: חלק מהציבור עוד ימרוד בשלטון השואו.

הערה: אנחנו בהיסטריה, וכל מילה “בעד” שרון מייצרת עשרות תגובות המסמנות אותך כ“תומך של שרון” וכו' – ולכן אציין כאן במפורש שעיקר רשימה זו הוא תועבת השואו והסחורה הטלוויזיוניים, העושה את הצופים לקורבנות טלוויזיה פסיביים, והיוצרת ממוצע מעוות בין מאמא־עוף (דוגמה) לחדשות.

שישי, מעריב, 5.4.02


יקירתי

יקירתי, אם אני נהרג בפיגוע, אל תרשי לטלוויזיה לצלם את ההלוויה.

שישי, מעריב, 7.12.01


ערוץ 2: הזדהות וכסף

תובעים מערוץ 2 שלא ישדר פרסומות בצמוד לאסונות ולפעולות טרור, כי הפרסומות מוזילות את האבל הלאומי, ומדיחות את הציבור אל ההבל והריק הפרסומי וכו‘. הנה, הם אומרים, ערוץ 1 נוהג לאומיות ראויה וכו’. אבל, מה לעשות שהאבל אכן יאה (ונוח) לערוץ 1, שאין בו פרסומות והוא חי מאגרה. ואילו ערוץ 2 חי רק מפרסומות. כלומר, תובעים מערוץ 2 לנהוג לאומיות וממלכתיות על חשבונו שלו. זה לא הוגן. וזה אפילו לא באמת ישראלי. אתה רוצה שערוץ 2 יתאבל כראוי? שלם לו (פצה אותו). מה פירוש “שלם לו”? תרשה לו לדחוף יותר פרסומות למחרת האבל הלאומי, בשביל לפצות אותו על ההתנהגות הראויה אתמול. שלם לו בשביל שיתאבל כראוי. הכסף הִנו כאן כמעט חזות הכול, ומדוע זה ייגרע חלקו של ערוץ 2?! אז שלם והתאבל (קרוב לוודאי שזה יהיה ההסדר).

שישי, מעריב, 21.12.01


טופז. היש עוד בחור כמו דודו?

מצלמת הטלוויזיה צוללת אל מזל השוכבת בבית החולים, לאחר הפיגוע בירושלים. דודו, בשידור חי, מבקש ממזל רשות לשדר את תוכנית הבידור שלו, למרות הכאב והזעם על הפיגוע, וזאת כראוי לעם אמיץ ובריא בנפשו כעם ישראל. הכול עכשיו תלוי במזל. אם היא לא תאשר, התוכנית לא תשודר. כי דודו עובד אצל מזל, ובשבילה. היש עוד בחור כמו דודו. מזל (בת העם הבריא בנפשו וכו') מסכימה, מאשרת. יש. אין עוד בחור כמו דודו.

מי אשם במסכנות הטלוויזיונית הצבועה הזו? בניצולה של מזל? בניצול הפיגוע למטרות טלוויזיה מסחרית? במופע הקיטש הזה? דודו לא אשם. כי דודו לא מסוגל לתפוס שהוא אשם. ובעניינים אלה אין אשמה ללא תודעה.

צדקנות וצביעות של טלוויזיית בידור: ההחלטה בידי מזל, כלומר ההחלטה בידי העם, כי מזל היא העם, והעם החליט בעד דודו, כי העם הבריא בנפשו יודע שאין עוד בחור פטריוט כמו דודו.

והתוכנית נפתחה במתכונת הפריק־שואו: “אתם רואים את התינוקת הזו? אין ארבעה תינוקות כמוה בעולם! מה כל כך מיוחד בה? מה הסוד שלה? הפותר נכונה יזכה בסופשבוע באילת”.

ואם הפותר נכונה ייפצע באילת בפעולת טרור, אז נבקש ממנו (כבן העם) רשות לשדר את דודו, כראוי לעם אמיץ וכו'. אגב, הסוד של התינוקת הנ"ל: כשנולדה שקלה 300 גרם.

שישי, מעריב, 25.1.02


בעניין מוחמד א־דורה

התחקיר של רשת הטלוויזיה הגרמנית “ארד” היה מרתק כתוכנית טלוויזיה בפני עצמה, כמשחק ויזואלי־בלשי בפני עצמו – אבל לא התרשמתי מתוצאת התחקיר, הגורסת כי הילד מוחמד א־דורה, שנהרג לפני שנה וחצי בחילופי אש בצומת נצרים, לא נהרג מירי צה"ל, אלא על ידי פלסטינים. מדוע לא התרשמתי מתוצאת התחקיר? כי הצילום, כולל הצילום הטלוויזיוני, הִנו לעולם אמצעי מתעתע, מוטה, חלקי. לעולם מה שצולם הִנו רק גרסת מציאות חלקית אחת. הצילום הִנו הנוכל הגדול ביותר של התרבות, הפוליטיקה, התיעוד. חלק ניכר מהצילום המלחמתי ההרואי הבינלאומי הִנו צילום מבוים או משוחזר: החייל הנופל במלחמת האזרחים, מניפי דגל איוו־ג’ימה. המושג “תיעוד”, באמצעות צילום, משובש מעיקרו: שום צילום של חילופי היריות ההדדיים, שהיו שם בצומת נצרים, אינו מסוגל לכסות את כל השטח, כל הזמן, כל המשתתפים, כל התנועה, ולא את כל האפשרויות והפוזיציות. שום ניתוח הסתברותי ופסיכולוגי של פעולות היורים השונים בשטח, שלכאורה מסייע לאיתור היורה, אינו ניתוח מדעי מחייב. זה לא אומר שהתחקיר טועה, ולא שהוא צודק.

שישי, מעריב, 22.3.02


האישה מהטלוויזיה. פרוסות

בשבוע שעבר, ב“יומן”, היא הגדילה את החזה שלה מול המצלמה, ועכשיו נשאלת השאלה: מה הלאה? מה הלאה? אז הנה מה הלאה: בעוד חצי שנה היא תופיע אצל אמנון לוי או אצל מני פאר, בשביל לספר איך זה באמת עם חזה מוגדל וכו', ובעוד שנה היא תשתתף בתחרות החזה המוגדל אצל דודו טופז. זה מה שיהיה איתה. זה מה שהלאה. אין הלאה אחר. כי האישה הזו כבר שייכת לטלוויזיה, ומהרגע הראשון נחרץ שהטלוויזיה תפרוס אותה הלאה לפרוסות: מהפרוסה הראשונה ב“יומן” ועד לפרוסה השלישית בדודו טופז. קודם הגדילו לה את החזה, ואחרי כן עשו ממנה פרוסות.

שישי, מעריב, 3.5.02


בעתיד

בעתיד (מחר) נביט בעצמנו מביטים (טלוויזיה) במשפחות המתנחלים הנהרגות זו אחרי זו – ולא נבין כיצד זה ישבנו מול הטלוויזיה כאילו אנחנו “רואים טלוויזיה”.


טלפון, טלוויזיה

בשביל לערער את צדקת העניים והמובטלים, הממשל פירסם השבוע שאחוז הטלפונים והטלוויזיות, בקרב עניי ישראל, עלה בשנתיים האחרונות באופן ניכר ביותר. כלומר, העניים והמובטלים לא כל כך מסכנים. הטלפון והטלוויזיה הם הוכחות יכולת (כלכלית) שלהם. מה הם בוכים.

מה נגיד? איך נפריך את הטיעון הזה נגד העניים והמובטלים? איך נחשוף את אחיזת העיניים שבטיעון הזה? את העורמה, ואולי את הזדון הגלומים בו? איך נציג את הטיעון הזה כמיושן, כנאיבי, כלא רלוונטי?

זה מכבר “טלפון” ו“טלוויזיה” בישראל, אינם עוד טלפון וטלוויזיה, כלומר אינם עוד מוצרים המעידים על יכולת כלכלית – אלא הם מוצרים שנעשו לדבר־מה יותר מעצמם. שנעשו להכרח חברתי ונפשי. למושאי זהות. למושאי מעמד. ואף למושאי תאווה. שנעשו למגדיר. הכול גם יחד. שנעשו לסמלים המכילים בתוכם הן את הפונקציה, והן את המכלול הנפשי־חברתי. בלי “טלפון” ו“טלוויזיה” לא עושה אותו ל“עני” – אלא ללא “בן אדם” (ישראלי).

שישי, מעריב, 2.8.02


סלולרי. עוני טלוויזיוני

מצלמת הטלוויזיה יורדת על ההומלסית. יש לה ביד סלולרי. המצלמה על הסלולרי. הומלסית ענייה וסלולרי?! משהו פה לא מסתדר. מצלמת הטלוויזיה אומרת לך שמשהו פה לא מסתדר: או ענייה או סלולרי. עוברים לפרסומת. הטלוויזיה מקרינה סרטון פרסומת לסלולרי, שהמסר שלו הוא זה: מי שאין לו סלולרי לא שייך למין האנושי.

שישי, מעריב, 1.11.02


חאן יונס, פואד: הנחה מוקדמת

השפה בנויה גם על הנחות מוקדמות. מה זה הנחה מוקדמת? אם אתה אומר למייש: “שימון חולה עצבים”, אתה מניח שמייש כבר יודע מה זה חולה עצבים, ואולי אפילו מכיר חולה עצבים אחד. ומה ההנחה המוקדמת של פואד, כשהוא אומר לנו שהארבעה־עשר שנהרגו השבוע בחאן יונס הם כולם מחבלים וכו'? – פואד מניח שאנחנו מבינים שבעצם הוא אומר לנו משהו אחר. מה? משהו כמו: “חבר’ה, תרדו ממני עם הפאשלה של הארבעה־עשר הרוגים, כי אני עכשיו בלחץ מכל הכיוונים, ואני לא מסוגל עכשיו להתנצל על הפאשלה הזו, ובכלל התנצלות לא באג’נדה היום, אז בואו נסכם בינינו שהפעם כל הארבעה־עשר האלה היו מחבלים, אבל אני מבטיח לכם שבפאשלה הבאה אעשה ככל יכולתי להתנצל.”


“ג’נין”. תודעה טלוויזיונית, החייל ככתב

בשתי הדקות הראשונות, בגלל עייפות קלה, חשבתי שהסרט “ג’נין – יומן מילואים” (ערוץ 2) נעשה על ידי כתב צבאי. אבל, הסרט נעשה על ידי חייל מילואים ששמו גיל מזומן. מאיפה גיל מזומן ידע לעשות סרט כמו כתב צבאי של ערוץ 1 או 2 אולי מתוך צפייה בטלוויזיה בכלל, ובתוצרים של הכתבים הצבאיים בפרט. כלומר, גיל מזומן אימץ את “המבט” של הכתב הצבאי. מה זה “מבט”? ראשית, מבט הוא כפשוטו מבט, ושנית, בתחום האמנות (הקולנוע והטלוויזיה) “מבט” הִנו מושג כולל, גם תיאורטי־תבוני וגם טכני, הכולל צורת צילום, השקפת עולם, יחס היררכי למצולם, גריעה והדגשה, תוצאה (אפקט) מובנית, מתוכננת מראש. והיום, לאחר עשור, אכן ניתן לדבר על “המבט של הכתב הצבאי”. ובכן, גיל מזומן, חייל מילואים, ככתב צבאי. ובכן, “המבט הטלוויזיוני” נשתל בתודעת איש המילואים. ובכן, “המבט הטלוויזיוני” משתלט על המבט הפרטי, משתלט על הריבונות של הצופה, וקובע לו גם כיצד הוא עצמו יצלם את חוויית המילואים האישית שלו. ובמקרה זה (ג’נין) חוויית מילואים (מלחמה) קשה במיוחד, כולל שלושה־עשר הרוגים של הפלוגה.

הסרט עצמו חשוב כי הוא המסמך המצולם היחיד מג’נין. והוא מעולה כי הוא אותנטי. באיזה מובן? גם במובן של סגירות. איזה סגירות? רק “אנחנו” נמצאים בסרט. אין אויב. כלומר, אין זולת. המלחמה (והאבדות) קרו לנו, רק לנו.

ומדוע “סגירות” היא “אותנטיות”, כי “המבט” הקולקטיבי שלנו על עצמנו סגור. ואיפה מתנסח המבט הקולקטיבי? בטלוויזיה, בשני הערוצים. “מבט סגור”? לא רואים את האויב, לא את “מבטו”, כלומר אין זולת, אנחנו העולם, אנחנו המוסר, אנחנו הכאב.

שישי, מעריב, 11.10.02


המסע נגד הפועלים הזרים. זוועה

התעמולה של משטרת ההגירה נגד הפועלים הזרים מתפתחת לזוועה תרבותית, אנושית, פוליטית. תשדירי הטלוויזיה נגד הזרים נעשים יותר ויותר אלימים. הפועלים הזרים מוצגים כ“אויב העם”. האנושיות שלהם נעשית שקופה, לא קיימת. מוכחשת העובדה שהישראלי ייבא אותם ומנצל אותם. התעמולה משסה את המובטל בפועל הזר. התעמולה מציגה כבוגד את מי שמעסיק פועל זר. שים בתעמולה הזו “יהודי” במקום “פועל זר”, ותקבל אנטישמיות.


הטלוויזיה שזכתה בפרסים של 2002

טלוויזיה בלי ערבים.

טלוויזיה בלי חרדים.

טלוויזיה בלי עולים.

טלוויזיה בלי פועלים זרים.

טלוויזיה טהורה.

שישי, מעריב, 22.11.02


מיקי ויעקב: קמפיין האיחוד

ראובני פרידן ינהל את קמפיין האיחוד של חיימוביץ' ואילון, ויש לי בחינם תסריט איחוד בשבילו: רואים את מיקי עצובה בגלל שמחבלים חטפו אותה במטוס “סבנה”, ואז רואים את יעקב על הכנף של המטוס, מחופש לאיש תחזוקה, מזכיר קצת את אהוד ברק, אבל מיקי מזהה שזה יעקב לפי הבמבה שיוצאת קצת מהכיס שלו, ואז יעקב פורץ למטוס, מחסל מחבל, משחרר את מיקי, מחבק אותה, מחוץ למטוס כבר מחכה להם סוס לבן, הם דוהרים אל אופק שבסופו טלוויזיה, ואיך שהפרסומת לבמבה מסתיימת, הם נכנסים יחד למסך, מביטים בנו ואומרים יחד: “היה עשר, יהיה עשר.” יש לי גם תסריט עם הכותל.

שישי, מעריב, 29.11.02


מה כותבים על המצבה?

עניין “טקסט המצבה” חוזר ועולה במכתבים ובעל פה: אין זאת אלא שהבריות אינן מוצאות נוסח אחד לכך, ואכן בעניין זה רב חלקו של המנהג בכל עדה ועדה. והנה תשובה מקובצת לקוראים אחדים: ההלכה ממליצה על “טקסט מצבה” מינימליסטי. טקסט מתאר (שם, תאריכים, מקום), ומעט־מעט תארים, אם בכלל. הכול בשביל צניעות ראויה. וצניעות כבר מולידה הדר. ומצדו, הדר כבר מוליד אמון. והרי כל המאמץ כאן שיאמינו לטקסט שעל גבי המצבה וכו'. והנה האדמו“ר אהרן מקרלין (1736־1772) מורה בצוואתו “ועל המצבה לא יחקקו שום תארים כלל” – מתוך ספר “בית אהרן”. אמנם האדמו”ר ניסח “חוזה זיכרון” מיוחד במינו לשאריו ולחסידיו, אך בעניין תארים כ“צדיק” וכ“גאון”: לא יחקקו על המצבה שום תארים בכלל.

ולאורך הדורות והגלויות, עניין נוסח המצבה העסיק גדולים בחייהם, והנה אדמו“ר שלמה שפירא (מונקטש), שאף הוא מורה בצוואתו מה ייכתב (לא “גאון” ולא “צדיק”) – אף מצווה ש”לא להדפיס שום חיבור מחיבורי, כי בעוונותי הרבים לא זכיתי לגמור שום חיבור שיהיה ראוי לדפוס".

שישי, מעריב, 20.12.02


אלי ישי, בעניין העיתון

מר אלי ישי, שר הפנים: נא שקול מחדש את סגירתו לשנתיים של “סוות אל־חק ואל־חוריה”, עיתון התנועה האסלאמית בצפון ישראל. מדוע? כי לפני סגירה יש למצות הליכים ממשיים של דיאלוג והתראה. כי הסגירה נשענת על חוות דעת של השב“כ, ולך, מר ישי, כאיש ציבור, צריך להיות מבט מקיף יותר מזה של השב”כ. המבט השב"כי אינו סך כל המבט של איש ציבור. כי בגלל הבחירות, הסגירה עלולה להתפרש כאקט פופוליסטי (פטריוטי) שלך. כי את עיתון “חדשות” היהודי סגרו בזמנו (עבֵרת צנזורה) רק ליום אחד. כי חלק מהעיתונות החרדית היה חייב סגירה בגלל הסתה וכו', ולא נסגר. כי התנועה האסלאמית תעבור לאינטרנט, ואז, מר ישי, תפוס את הרוח. כי סגירה של עיתון יוצרת מצור נפשי ותרבותי על קהלו של העיתון, ואזי הוא בהכרח מקצין. כי עיתון הוא תמיד כתובת להידברות. כי עיתון אינו קזינו בלתי חוקי, שאתה סוגר כלאחר יד. עיתון הוא זהות ואמצעי דיאלוגי. אם, מר ישי, תסגור את העיתון, תדיח את קוראיו כליל מהשיח הישראלי. ומה לך להדיח 20 אחוז מאזרחי המדינה?! העיתון הזה ממשיך מסורת הסתה אסלאמית נגד היהודים? האם חשבנו שבעיתון הזה ייווצר מעצמו מין אסלאם חדש חובב ציון?! הדמוקרטיה הישראלית, מר ישי, מסוגלת להכיל את העיתון הזה.

אז מה, חבר’ה, נסגור לערבי הישראלי גם את הנתיב החילוני שלו (עזמי בשארה), וגם את הדתי (העיתון האסלאמי)?!


פטריוטיות

ערוץ 1 פטריוטי. ערוץ 2 פטריוטי. גם ערוץ 10 יהיה פטריוטי. גם הרדיו פטריוטי. כל הרדיו פטריוטי. גם העיתונות פטריוטית. הכי טוב להיות פטריוטי, כי הכי טוב להיות צודק.

שישי, מעריב, 27.12.02


ערוץ 2, הפרומו

הפרומו של ערוץ 2 לקראת שידורי יום הבחירות מציג אנשי חדשות הדורים ומחויטים. צוננים כחברי דירקטוריון מסחרי משגשג. לא פועלי חדשות קודחים. לא אנשי שטח. לא עורכים מתלבטים מול דד־ליין, שום מצב משברי. הכול כמו פתור. צינה של סוכנים, מפיצים, משווקים. החדשות כסחורה ארוזה? בעצם מגישי החדשות והפרשנים, הם עצמם, הם החדשות?!

שישי, מעריב, 24.1.03


מיקי ויעקב

אני בעד ערוץ 10 כי הוא יספק עבודה למאות אנשי תקשורת, קולנוע, פרסום ושיווק. כי הוא יוריד מעט את מדד מחיר הפרסום ויאפשר למאות עסקים ישראליים נוספים לפרסם את עצמם. כי הוא מפעל. אני מעריץ מפעלים עובדים. כי הצלחת ערוץ 10 אפילו תועיל לחופש הביטוי בישראל, לדמוקרטיה. כי ערוץ 10 לא יחסל את ערוץ 2. נכון, גם בערוץ 10 שולט ההון (יוסי מימן), אבל מי שעוין את הערוץ ואולי אף מזנב בו, הוא קרוב לוודאי עבד נרצע של ההון השולט בתקשורת המסחרית. יומו הרע יגיע. יומו של העבד הנרצע תמיד מגיע. ואז? אז הוא יחפש עבודה בערוץ 10. מאז קום המדינה, כל גוף תקשורת חדש צירף לשורותיו גם עבדים נרצעים מגוף תקשורת קודם, והם נעשו ראשי הלוחמים בגוף החדש הבא. שלום, מיקי ויעקב, ובהצלחה.

שישי, מעריב, 7.2.03


קושניר לוויטמינים, רווח לבורקס

אבי קושניר אשכנזי. אבי קושניר כוכב פרסומת לוויטמינים (“אפילו”). כי ויטמינים הם מהות אשכנזית. זאב רווח מזרחי. זאב רווח עושה פרסומת לבורקס (“חתולה”). כי בורקס הוא מהות מזרחית.


לשיר

מה הכי זול לטלוויזיה? לשיר.

איך הכי טוב לשיר בטלוויזיה? בציבור.

מה צריך בשביל לשיר בציבור? רק טלוויזיה.

שישי, מעריב, 7.3.03


מגדלי עזריאלי

הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את “תל אביב בלילה” על פי שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים. קורה עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיב להביט בהם, כמצבות ענקיות.


יוצרי העושר

כסף ושפה. היחסים בין הכסף והשפה סמויים מעיני תמימים. הכסף יוצר שפה ומפיץ אותה באמצעות התקשורת שבשליטתו. רוב אנשי התקשורת העוסקים בכלכלה משרתים ממילא את הכסף. והנה בימים אלה, ימי נתניהו, מופץ הביטוי: “יוצרי העושר”. בשבועיים האחרונים כבר שמעתי וקראתי שתים־עשרה פעמים על היתרונות של “יוצרי העושר בחברה הישראלית”.

מה זה “יוצרי העושר”? זהו מכשיר תעמולתי בידי כלכלת השוק. זהו תוצר שפה קפיטליסטי שנועד להציג את העשירים כעילית האדם. כמי שיצילו את החברה מעוניה. וכלכלת השוק מטיפה להעניק הקלות מס ליוצרי העושר, בטענה שההקלות יגבירו את החשק שלהם לייצר עוד יותר עושר. ואז? ואז עודפי העושר שלהם כבר יטפטפו מעצמם למטה, אל העניים.

“יטפטפו למטה”? כן, יש מונח כלכלי כזה: “טריקל דאון” (זולג, מטפטף). וכך, בעזרת שפה המשועבדת לכסף, מתפתחת לגיטימציה להעדפת “יוצרי העושר” וכו‘. אבל זו אחיזת עיניים. רק לעתים רחוקות הקלות מס ל“יוצרי העושר” אכן הרימו את העניים. ב־92’ ביל קלינטון הצהיר כי ישים קץ ל“מדיניות הטפטוף”.

עוד נשמע בישראל על “יוצרי העושר” מפי העשירים עצמם, ובעיקר מפי דובריהם. הכסף יוצר שפה אינטרסנטית.


המלחמה כסחורה

קווים לדמות המלחמה בעיראק כסחורה: שש מאות העיתונאים הנספחים לצבא האמריקני הם סוכני מכירות של המלחמה כתוצר אמריקני הומני; המלחמה היא מבחן השדה של אמצעי טכנולוגי חדש: הווידיאופון (קול ותמונה יחד מכל נקודה), ואז, לאחר המבחן, הווידיאופון יופץ כסחורה רגילה בשוק האלקטרוניקה: המלחמה היא מעבדת ניסוי של תרבות הפרסום והשיווק האמריקנית שה“דימוי” הוא אלוהיה: קודם הדימוי (“השוטר הטוב”) ורק לאחר מכן, באיחור רב, העובדות: היא נקראת “חירות לעיראק”, הפצצות “חכמות”, האמריקנים “בני אור”, הטכנולוגיה הצבאית היא מיצוי “הנאורות המערבית”, הצגת השבויים בטלוויזיה היא פעולה “אנטי־פטריוטית”. מלחמה ארוזה ומופצת כסחורה, כולל הוראות מודפסות לאופן השימוש, כלומר איך להבין אותה. השפה בשירות האימפריה.

שישי, מעריב, 28.3.03


רביב, הר שפי. מהי “ידיעה”?

אבישי רביב זוכה מאשמת אי־מניעת פשע רצח יצחק רבין, כי “לא הוכח בפנינו (בית משפט השלום ירושלים) שהנאשם ידע על כוונותיו של יגאל עמיר”. הזיכוי הזה מחזיר אותנו למרגלית הר שפי. היא הורשעה בסעיף שבו רביב זוכה: “אי־מניעת פשע”. ביסוד ההרשעה של הר שפי והזיכוי של רביב נמצא אלמנט “הידיעה”. לפי בתי המשפט, רביב לא ידע שיגאל עמיר יתנקש ברבין, ואילו הר שפי ידעה. האומנם?

מה זו “ידיעה”? בעניין זה יש הפרש בין היהודית לישראלית. היהודית מכתיבה תנאים מחמירים ל“ידיעה”. הישראלית כנראה מעט מחופפת בעניין זה. היהודית היתה מזכה גם את הר שפי.

ידיעה ביהודית אינה ניחוש, השערה, תחושה או סברה. היא ידיעה במובנה כעובדה, כידע, כתודעה. היא שילוב של ממשות, הכרה, בקיאות, דעת. והיא תודעה, כלומר ידיעה נובעת מסך כל החוויות המוכרות לאדם מסוים ברגע מסוים.

לפי היהודית, רק תקדים עשוי היה ליצור בתודעת הר שפי ידיעה ברורה וממשית. אבל להר שפי לא היו ידיעה, ידע או תודעה, כי לא היה לה תקדים: בזיכרונה או בחווייתה האישיים לא היה רצח ראש ממשלה בישראל. יצחק רבין ז"ל היה הראשון מאז קום המדינה.

והנה הרמב"ן בפירושו על התורה, כותב על הפסוק: “והוא עד או ראה או ידע” (ספר ויקרא): “ששמע אותם מודים במעשה ההוא”. מודים לאחר מעשה – זו ידיעה. ואילו לפני מעשה ובהיעדר תקדים – אלה דיבור, השערה, סיפור, שמועה, סברה, אבל לא ידיעה ברורה וממשית. מרגלית הר שפי אולי יכלה לחשוד או לחשוש שעמיר אכן יתנקש ברבין, אבל לא לדעת. השפה היהודית היתה מזכה גם את הר שפי.

עם פסק דין אבישי רביב, אנחנו נהדפים אל אזור מעט דמדומי: מהי “ידיעה ברורה וממשית” בשעה שעצם המושג “ידיעה” אינו מוחוור כל צורכו, ויש לו משמעויות שונות ביהודית ובישראלית; בשעה ש“ידיעה” כוללת גם תודעה; בשעה שתודעת אבישי רביב נבחנה על ידי בית המשפט גם פסיכולוגית.

האין אנחנו נהדפים למשפט שבו אין ל“ידיעה” אופי אובייקטיבי? האם הרכב אחר היה מזכה את מרגלית הר שפי?

שישי, מעריב, 4.4.03


ערוץ 2: יחד

הקמפיין העצמי החדש של ערוץ 2 מסתכם במילה: יחד. ומה היחד הזה מזכיר? את קמפיין הבחירות של הליכוד. הקרבה בין ערוץ 2 לליכוד מתבטאת בכוחניות של הרוב, בכוחניות של הרוב המנצח והמכריז על עצמו שהוא היחד, כלומר שהוא האופי, הטעם והשפה הנכונים וכו'. ומי שאינו בתוך היחד הוא זניח. ואם העבודה היתה מנצחת בבחירות, רוח וטקסט הקמפיין של ערוץ 2 היו בזיקה לעבודה. כי ערוץ 2 אינו טלוויזיה מול הממשל באשר הוא, אלא טלוויזיה יחד עם הממשל באשר הוא. בכל מקרה: יחד חנף, מפלה, שמנוני, שקרי.

שישי, מעריב, 2.5.03


עפרה חזה כחלל מלחמה

הטלוויזיה הצמידה את עפרה חזה ליום הזיכרון וליום העצמאות בעזרת שידור מיוחד ודרך עשרות פרומואים. וכיוון שהטלוויזיה חזקה ומשפיעה מכל המדיות, עפרה חזה הולכת ומתויגת כמין “חלל מלחמה ישראלי”. והרי זה חסר שחר, והרי זה פלט שרירותי של מכונת הטלוויזיה. ובכל זאת התייעצתי על כך עם ידידי מנש, ואלה היו דבריו: “לא תגיד שבנושא של עפרה חזה לא היתה מלחמה או משהו כזה, ולא תגיד שעפרה חזה לא נפלה בקרב, ובנושא הזה כל הכבוד לטלוויזיה.”

שישי, מעריב, 9.5.03


טלוויזיה (הלכה)

מתרבים חייבים שאינם פורעים ומתרבות הוצאות לפועל והחרמות רכוש בידי המדינה (המשטרה), וכבר עשר פעמים נשאלתי מה דין הטלוויזיה לפי הלכה: האם מותר להחרים אותה נגד החוב שלא נפרע? וכל התשובה שלהלן היא סברה והיא על אחריותי בלבד. לפי ההלכה אין להחרים מה שנכלל בהגדרה “נפש”. ואין לשלול מה שנכלל בתנאי מחיה מינימליים, כגון כר ושמיכה. ונכון להחרים חפצים שהם מותרות, עודפים או שהם שווי כסף שאינם מניבים פרנסה יומית וכו'. ועיקר ההלכה: אל לבית הדין לגרש את החייב מעצם חייו ומחברותו בקהילה. והיום, בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו הנפשי של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה. והכול, כאמור, לדעתי הדלה. ולעניין החרמה, גבייה, משכון, עבוט – ראו גם את “עיר שושן” (הלכות גביית מלווה) של הרב מרדכי יפה (מראשי ועד ד' הארצות, 1535־1612).

שישי, מעריב, 5.6.03


דירה. עכשיו הזמן לקנות?!

השבוע ב“מבט לכסף” (ערוץ 1) הומלץ לקנות דירה עכשיו. הומלץ בחום. מי המליץ? מוטי קינן. מי זה? סמנכ“ל חברה ששמה “נדל”ן פלוס”. מה משרד תיווך פרטי עושה בשידור ממלכתי? לא שאלה טובה: זה מכבר הטלוויזיה לא מבחינה בין עובדות בדוקות ובין תעמולה אינטרסנטית.

אבל בכל זאת יש פה שאלה טובה, ואף עצובה. שליש מצופי הערוץ הממלכתי עניים, ואתה ממליץ להם לקנות עכשיו דירה?! מהו מקורו של הלעג לרש הנוראי הזה? מדוע המסר הנמאס הזה ההודף את העני ואת המובטל לפינתו? מי שקונה עכשיו דירה הוא ישראלי מוצלח?! מי שלא יכול הוא נפל?! אטימות. אטימות אטומה ואלימה.

שישי, מעריב, 20.6.03


ארסוף: צביעות

ואז הטלוויזיה המסחרית צדה את שכונת המיליונרים, “ארסוף”, ומנגידה אותה לוויקי כנפו. תראו את המיליונרים השאננים האלה, אומרת הטלוויזיה המסחרית, ורומזת כאילו הם לא מוסריים, לא פטריוטים וכו'. ציד העשירים הוא תגובה אוטומטית ופרימיטיבית. ומי הציידים? הטלוויזיה המסחרית שבדרך כלל מתייצבת לצד ההון.

שישי, מעריב, 18.7.03


קצין המשטרה (טלוויזיה)

הטלוויזיה מראיינת קצין משטרה בעניין נעדר: אין לו מה לומר. גם אתמול לא היה לו מה לומר. מדוע הוא מופיע? מדוע אנחנו מעט נדרכים לקראתו? שתי תשובות: 1. המדובר ב“ערך מיוחל”. למרות הניסיון המצטבר, אנחנו מייחלים שלהופעת הקצין יהיה ערך. וכשאין, אנחנו מייצרים ערך בכוח. כגון: ערך מרגיע כללי (המשטרה שולטת במצב), או ערך מרגיע פרטי (גם אותי המשטרה תחפש). 2. מכניזם (במובנו כהתניה) שבירור תועלתו תמיד נדחה מסיבות נפשיות.

שישי, מעריב, 8.8.03


ברור שיש שטן (אמונות)

ד“ה מכובדי, ברור שיש שטן בעולם. השטן מהפמליה של הקב”ה, שהרי באיוב נאמר: “ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על השם ויבוא גם השטן בתוכם”. מה השטן בתוכם, הוא בתוכנו, כאן. בתוכנו, גם מלשון תוכנית. השטן חלק מתוכנית העולם. תמיד בתוכנו. ואיפה הוא נמצא? הוא בכול. אם תרצה, הוא רוחש כתולעת בשפע הנשלל מרוב בני האדם, והמוענק ליחידים. הטלוויזיה אחד מכליו, וכן המשיחיות. ומדוע אתבטא על כך בגלוי? כי שמעתי אומרים: עוד מעט תם לך הזמן, ומה לך נרדם.

שישי, מעריב, 29.8.03


קחי אותי שרון (טלוויזיה)

פרק הסיום של “קחי אותי שרון” (ערוץ 2) השיג רייטינג שיא: 35 אחוז. אם היינו מכריזים על הקמה מחדש של המדינה – טקס ההכרזה לא היה מגיע בטלוויזיה ל־35 אחוז. ב“קחי אותי שרון” נולדה ישראל החדשה (ניו איזראל).

שישי, מעריב, 19.9.03


רון ארד: מהי בלעדיות? (טלוויזיה)

הטלוויזיה הקרינה קטעי סרטים מנפילת מטוסו של רון ארד. לקטעים הוצמדה “בלעדי”. מה זה בלעדי? זה הישג בלעדי. רק אנחנו השגנו ריאיון עם אהובת אהוד ברק. כי רק אנחנו נחושים ויעילים, וזולתנו עצל ובלתי ראוי לקריאה או לצפייה. אבל הדעת נותנת שב“סרטים של רון ארד” אין ל“בלעדי” אחיזה טובה. כי את הסרטים האלה מערכת הביטחון מפיצה לטלוויזיה לפי שיקולים שלה, בעיתוי ובמינון הרצויים לה. אז? לא בלעדי ולא נעליים. אז? מערכת הביטחון מפעילה את הטלוויזיה. ומתי היא מפעילה אותה? בשיא הדיון על עסקת נסראללה. מה האפקט של הסרטים האלה? כאן העניין מסתבך מעט, ונפתח לפרשנויות סותרות, והצופה הרגיל אינו מסוגל לגשש נכון ביניהן. מצד אחד, הסרטים מעוררים רגש עז ביחס לרון ארד, רגש אשמה – ולכאורה הרגש הזה אמור לעכב את עסקת נסראללה. האם מערכת הביטחון, המפיצה את הסרטים, מעוניינת לעכב את העסקה?! אבל מצד אחר: הרגש הזה אולי אמור להאיץ בנסראללה לסיים את העסקה “לפני שהציבור הישראלי, החש אשמה כלפי רון ארד” יסכל אותה. רק בעוד עשר שנים נדע מי ולמה הפיצו את הסרטים האלה. בלעדי?! בלעדי למערכת הביטחון. (בלעדי לקוראי “שישי”.)


מופז ב“יומן” של ערוץ 1 (נתינות)

איך נוצר נתין? גם באמצעות הטלוויזיה. מיהו נתין? מי שמפקיר את ריבונותו ומוסר אותה לממשל. ריבונותו, כולל האינטלקט והאתיקה שלו. איך זה קשור לטלוויזיה? לאחרונה ערוץ 1 מזמין שר בכיר ל“יומן”, ומניח לו לשלוט בשעת השידור כולה. וכך, בשבוע שעבר ה“יומן” נמסר כליל לשאול מופז. מערכת ה“יומן” היתה בלתי ביקורתית: האולפן הוצף בהילת סמכותו של שאול מופז. הילת הריבון. הילת היודע. הילת הסמכות, כולל הסמכות המוסרית. למה זה רע? כי בישראל אין אופוזיציה, וכניעת ה“יומן” לנציגים כוחניים של הממשל מעצימה את תופעת “הצופה הנתין”. מה רע ב“צופה נתין”? מה שרע בעדר. תפקיד ה“יומן”? לייצר צופה שאינו קורבן פסיבי, שאינו נתין. לייצר צופה אנליטי.

שישי, מעריב, 24.10.03


רבין וערוץ 2 (גשש משודרג)

עצרת רבין שודרה בערוץ 2. מהותו של ערוץ 2 בידורית. האם עצרת רבין היתה בידורית? כן, היו בה אלמנטים בידוריים ברורים. מה? הפרומואים, הזמרים, המנחה, הפרסומות, הלוק. משך האירוע ומיצובו היו כשל תוכנית בידור גדולה. וכן שדרוגו של שייקה לוי. איזה שדרוג? יום לפני העצרת, באמצעות כתבת יומן, ערוץ 2 שידרג את שייקה לוי (המנחה) והציג אותו כמי שאינו עוד גשש. מאז רצח רבין הוא אדם אחר, חדש, חושב, כואב, חרד.

מה, גשש כבר לא מתאים לרבין? מה דחוף לשדרג אותו? מתאים, אבל גשש משודרג זה בידור בפני עצמו. הבידור מנכס לעצמו את רבין, כלומר משדרג את עצמו, ואגב כך למה שאת העצרת לא ינחה גשש משודרג.

ממה אני עושה עניין? לא התרגלנו לקיטש השדרוג? לטלוויזיה המייצרת סיפורי משנה (הגשש לא גשש) בשביל לתמוך בסיפור המרכזי (רבין)? התרגלנו. מתרגלים ובוכים, הערבות הבוכיות.


הבחור שירק על מצבת רבין (טלוויזיה)

מי מייצר את מי? ערוץ 2 ייצר את “הבחור שירק על מצבת רבין”. הבחור ירק על המצבה רק בגלל שהיתה שם טלוויזיה (ערוץ 2). הוא ירק במטרה להצטלם יורק. ערוץ 2 השתמש בו כדי לקדם את שידור עצרת רבין. היורק היה טיזר. היורק היה פרומו. היורק לא היה מהות. הוא לא היה “הישראלי היורק”. הוא לא היה עיתונות ממשית. הוא היה חאפר קטן. הוא היה טיזר לעצרת רבין, שהיתה אייטם של ערוץ 2. יחי הטיזר. ואחרי כן, ערוץ 2 “מצא” את הצעיר, ועשה איתו עוד אייטם (“חרטה”), בשביל להאריך את אפקט שידור העצרת בערוץ 2. היורק בשירות הערוץ.

שישי, מעריב, 7.11.03


מכבי תל אביב, הטלוויזיה (אסקפיזם)

מה זה אסקפיזם? בריחה מהמציאות הקשה אל ההזוי, התפנוקי, השקרי. מתי אסקפיזם נעשה מחלת נפש? כשהאדם אינו חוזר משם למציאות. האם מכבי תל אביב (כדורסל) תופעה אסקפיסטית? היא על גבול האסקפיזם. מדוע הטלוויזיה רוכשת בכסף כבד את הזכות לשדר את מכבי בגביע אירופה? ומדוע היא מנפחת את השידורים האלה באמצעות פרומואים, ובאמצעות הרחבת נפח השידור עצמו (אולפן לפני ואחרי)? כי הטלוויזיה, כל התחנות הישראליות, סוכנות של אסקפיזם, ויצרניות שלו. כי אסקפיזם טוב לטלוויזיה. כמו ממלכתיות ופטריוטיות.

מי זו מכבי? במשחק האחרון, מול מלגה, כל הישראלים יחד עשו שש נקודות. ברוב המשחק היו על המגרש ארבעה־חמישה זרים, מכבי לא ישראלית. מכבי היא אמרגנות־כסף. אם מכבי תיקח את הגביע, יהיה זה בעיקר ניצחון הכסף. אבל הטלוויזיה (ערוץ 1) חוגגת את מכבי ברצף אחד עם מצדה, ששת הימים, אנטבה. חגיגה מתנפחת והולכת בעזרת דימויי מלחמה, צדק, אור וחושך, גבורה. החגיגה המתנפחת סביב מכבי היא תסמין אסקפיסטי.

שישי, מעריב, 1.11.03


זמירות חדשות בערוץ 2? (“עובדה”)

ערוץ 2 ממלכתי. השבוע קרה שם משהו. מה? אילנה דיין (“עובדה”) תרמה תוכנית לשמאל הישראלי (ביילין, ז’נבה). אנשי ז’נבה העבירו לה סרט תיעודי (תעמולתי) מהישיבות שלהם, והיא שידרה אותו ללא ביקורת, ללא אנליזה. “עובדה” כשלוחה של ז’נבה. לאחר הסרט, דיין ראיינה את אברהם שלום (המוסד), שהעמיק את הלגיטימיות של ז’נבה. מה קורה פה? איפה הממלכתיות? ערוץ 2 נעשה חתרני? לא. אז? ז’נבה הולכת ונעשית לגיטימית. ערוץ 2 הוא מכון התקנים הישראלי הגדול, הוא בעצם ישראל, והוא הולך ומאשר את ז’נבה.

שישי, מעריב, 21.11.03


כנס שדרות (סקס)

מדוע המפורסמים, העשירים והכוחניים מגיעים בהמוניהם לכנס קיסריה, אבל לא לכנס שדרות? כי קיסריה סקסית, ושדרות לא סקסית. שתי מילים על סקס, על עצם המושג “סקס”. זהו מונח חדש יחסית. לפניו עשו אהבה או קיימו יחסים, או קיימו יחסים מתוך אהבה. “סקס” נולד לשפה שהיתה צריכה להגדיר ולהכיל את התמסחרותם של רבדים שקודם לכן היו טבעיים. ובמילים נוספות: “סקס” נולד לתרבות הסחורות שכפתה עצמה גם על רגש, יחסים, אהבה. ועל כן, סקסי זה בעצם גם סחיר.

שישי, מעריב, 28.11.03


הודות לעמוס שוקן (עיתונות)

מלאו עשר שנים לפטירת היומון “חדשות”, ואחרי שנהלל את כל יפי הבלורית והתואר, נזכור שעמוס שוקן (“הארץ”) הוא שהיה ב“חדשות” נושא משך הזרע מול התנגדות מבית (“הארץ”) ומשפחה (שוקן). הוא לבדו. כ־20 מיליון דולר נטמנו ב“חדשות”. כל ה־20 של שוקן. לא ראיתי את “תיק תקשורת” השבוע, אבל אני בטוח שיוסי קליין ורינו צרור בוודאי העפילו עלי בשבחי עמוס שוקן.


“קשת” וההצעה שלי (ערוץ 10)

השבוע הגשתי למנש הצעה לרכוש את “קשת” (ערוץ 2), לאחר ש“קשת” תרכוש את ערוץ 10. מנש לא הבעלים של “קשת”, אבל הוא כבר יפגוש אותם בבית קפה או בבר מצווה ויעביר להם את ההצעה. ובכן, אני רוכש 80 אחוז מ“קשת” תמורת איקס, בזמן איקס, ומוכן להקצות למימן, ללאודר, לבן צבי (ערוץ 10( ולוורטהיים (“קשת”) רק מושב אחד משותף במועצת המנהלים בת חמישה חברים. חוץ מזה יש לי עוד שנים־עשר תנאים מוקדמים, והנה שניים מהם: 1. ערוץ הכדורגל עובר אלי. 2. יאוחדו השידורים של תשעה באב ויום השנה לרבין. בינתיים אני מגיש התנגדות לרכישת ערוץ 10 בידי מי שלא יהיה. הנימוק? רכישת “קשת”, שרכשה את ערוץ 10, מעניקה לי יתרון ידע, ניסיון ומקצועיות על פני “קשת” וערוץ 10, כל אחת לחוד. עד סגירת הגיליון אי אפשר היה לקבל את תגובתי.

שישי, מעריב, 19.12.03


הטלוויזיה הרגה את ג’ורג' (בדיחה)

תמיד ידענו שיש לנו ג’ורג‘, ושהוא כבר מטפל בדיראני המסוים, ובכל מיני דיראנים. ג’ורג’ היה גם אדם פרטי וגם אידיאה. למחצית מהישראלים יש הכושר להיות ג’ורג‘. אבל ג’ורג’ לא הופיע בטלוויזיה. כי די הדחקנו אותו. ואז, לפני כשבועיים, עם עסקת נסראללה, ג’ורג' הופיע בערוץ 2. הבלחה קצרה מפתיעה. דיראני כמו הכריח אותו להופיע. איך הכריח? הפולמוס על עצם עסקת השבויים, ותביעת הפיצויים של דיראני בטענה שג’ורג' התעלל בו, יצרו הפוגה של שבועיים: הפוגה בהדחקת ג’ורג‘. ואז, מתוך מערבולת של כוחות, פסיכולוגיות, שיבושים ואינטרסים, ג’ורג’ כמו נהדף לטלוויזיה. נהדף ומיד נשאב. כפי שטעות נשאבת. המערכת שאבה אותו. המערכת הבינה ש“זה” יוצא משליטה. אבל אחרי שבוע ג’ורג' חזר. איפה ואיך? בתוכנית “ארץ נהדרת” (ערוץ 2), בתור בדיחה. למה בתור בדיחה? בשביל “להרוג” אותו סופית. בדיחה הורגת? כן, בדיחה נוסח “ארץ נהדרת” הורגת. כי היא בידור. כי “ארץ נהדרת” לא פוליטית. כי היא ממצעת את כל חומריה. כי יש לה מנגנון חיסול עצמי של בידור: היא מתנדפת מהזיכרון עם שידורה. ואז ג’ורג' (כבדיחה) מתגלה ומיד מודחק, מיד נעלם, מיד מכלה את עצמו כנושא. הוא כבר לא אדם: הוא קטע. ובאותה הזדמנות גם דיראני מוגדר כקטע. אנחנו הלוא תרבות של קטעים. מה, “ארץ נהדרת” משתפת פעולה עם המערכת הפוליטית הישראלית, עם הממשל? כן, אבל בבלי דעת.

שישי, מעריב, 13.2.04


הפיגוע והטלוויזיה (מזבח)

עם ידיעה על פיגוע אני נצמד לטלוויזיה, ומעכשיו זהו טקס פרטי בתוך הפומבי. טקס זולת־אני־מסך, טקס הזדהות עם הזולת. אני מתאמץ לרכז את מחשבותי בנפגעים כאילו אני בשר מבשרם. כאילו אני בן או אב. בקדיש של הלוויות טלוויזיוניות, אני עונה אמן. בשידור פיגוע, הטלוויזיה הִנה מזבח עם צג. מזבח הוא משטח מוגבה להקריב עליו קורבנות.

שישי, מעריב, 27.2.04


המדור לחיפוש קרובים (קול ישראל)

אלוקים יברך את “המדור לחיפוש קרובים” (קול ישראל), המזכיר לנו כמה אנו אבודים ובודדים בעולם, גם בשעה שחיל האוויר שלנו הוא מספר 1 בעולם. “המדור לחיפוש קרובים” מנסה להטליא את הזיכרון, ולחבר בין נטושים ורטושים. ובזה הוא מתדמה לקב"ה עצמו: מזרה ישראל יקבצנו. המדור התחיל בשואה.

שישי, מעריב, 5.3.04


הרציקוביץ', “העיר”, העליון (סאטירה)

מה חסר בפסק הדין הרציקוביץ’־“העיר”, שהעליון נתן בשבוע שעבר? חסרים דיוק ויכולת פעולה על פי פסק הדין. מה היה? הרציקוביץ' (מכבי תל אביב) אמר ל“ידיעות” שאנשי התקשורת יוצאים כמו עכברים ומפיצים רעל ושטנה. ואז איתן ברקמן פירסם ב“העיר” טור על הרציקוביץ‘, שכותרתו: “העכבר הוא עירום”. והרציקוביץ’, שתואר כעכבר, הגיש תביעת לשון הרע, וזכה במחוזי (סטרשנוב). “העיר” עירער לעליון, שהבחין בכך ש“העכבר” הראשון שייך להרציקוביץ'. הוא התחיל בעכברים. אבל העליון לא נסמך רק על זה, אלא בעיקר על חופש הביטוי והשימוש בסאטירה.

אמנם העליון זיכה את “העיר”, אבל באותה נשימה קבע ש“הגבול שבין ביקורת מוגנת לבין השמצות פרועות הוא דק מן הדק” (אהרן ברק). אבל מה זה דק מן הדק? מי מסוגל להבחין בדק מן הדק? אה, רק העליון כנראה מסוגל להבחין. עורך או יוצר סאטירה רגילים אינם מסוגלים, כנראה. אז מה יצא לנו מפסק הדין הזה? מבוכה. בעיקר מבוכה. מבוכת הדק מן הדק. העליון לא יכול להתברך בפסק דין הרציקוביץ’־“העיר”, כי הוא עמום. כי הוא לא מצייד אותנו בכלים מדויקים. פסק דין קלאסי הוא זה המנחה הדיוטות להתמודד בכוחות עצמם עם המציאות.

זאת ועוד זאת: העליון לכאורה תומך בחופש הביטוי והסאטירה, אבל בפועל תולה חרב מעל לראשם של עורכים ויוצרים העוסקים בסאטירה. חרב ששמה “דק מן הדק”. מותר ל“העיר” לשמוח בפס"ד הרציקוביץ', אבל לא לסמוך עליו בפעם הבאה.

שישי, מעריב, 12.3.04


שירה בציבור (רקוויאם)

הטלוויזיה מלאה השבוע שירה בציבור. מה זה? בידור. אבל זהו גם רקוויאם קרוע־פסנתר. רקוויאם למי? לנו. מי זה לנו? לנו זה לנו. (מקהלה: “לך מפה, יא זבל!”)


השהיד ואנחנו (חנופה)

בשבוע שעבר ערוץ 10 הקרין ב“האולפן המרכזי” (שישי) פרודיה מסמורטטת על “וידיאו השהידים”. מי זה “האולפן המרכזי”? חלון הראווה של ערוץ

  1. על מה הפרודיה מעידה? על חנופה לישראלי הנמוך ביותר. למה אני עושה עניין ממערכון? מבידור? כי הבידור קובע את התודעה הישראלית. אם ערוץ 10 לא יצליח, נישאר שבויים של ערוץ 2. בשביל מה קמנו.

שישי, מעריב, 16.4.04


ערוץ הכנסת (סיסמה)

ערוץ הכנסת יצא לדרך. מה זה? זה ערוץ המופעל על ידי חברת החדשות של ערוץ 2, שרווחתו ועתידו תמיד בידי חברי הכנסת. כלומר, ניגוד האינטרסים כאן מוטמע. ביום ערוץ 2 ישרת את הכנסת, ובערב יעביר עליה ביקורת?! עוד קודם המכרז על ערוץ הכנסת, הטרחתי את הקוראים באזהרה מפני ניגוד אינטרסים. “הטרחתי”? כי טעיתי לחשוב שניגוד האינטרסים זורח מעצמו, ולכן ערוץ הכנסת יוכפף לדירקטוריון (חברה בת) עצמאי. זה לא קרה. מה נשאר? נשאר לסמוך על האינטגריטי של שלום קיטל ועמיתיו מחברת החדשות. למה אני סומך על קיטל? כי אני מכיר אותו. אבל אני לא מכיר את היורש של קיטל. עוד משהו: השבוע, במסגרת מעין פרומו לערוץ הכנסת, הובטח לנו שהוא יפעל “ללא מורא וללא משוא פנים”. השימוש בסיסמת השבועון “העולם הזה” מעורר מיאוס קל: ערוץ ממשלי מובהק מלהג “ללא מורא, ללא משוא פנים”. מדוע כינון והפעלת ערוץ הכנסת היו המהירים מכל כינוני התקשורת בהיסטוריה הישראלית? כי הוא אינטרס של הפוליטיקאים. הערוץ הזה נולד מת.

שישי, מעריב, 7.5.04


הזקנה מצאה את התרופות (שפה)

הזקנה הפלסטינית חיפשה את התרופות שלה בהריסות ביתה – עוד היא מוצאת חלק מהתרופות, ומגישת החדשות (ערוץ 10), על רקע הצילום הנמוג מהמסך, אומרת לצופים: “היא מצאה את התרופות שלה בסוף.” מה זה? אחד מקרא ואחד תרגום? טלוויזיה לצופה סומא? – זו שפת טלוויזיה ישראלית. שפה אוטומטית. שפה שאינה מיוחדת למגישה מסוימת. שפה הממעטת את הצילום. מצמצמת את הריאליה. שפה המרככת את הנתון, העובדה, הממצא. שפה המייצרת “סוף טוב” מלאכותי, ממוסחר: “היא מצאה את התרופות שלה בסוף”.

שישי, מעריב, 28.5.04


“הנזקים שנגרמו”: בצק התודעה (שפה)

הודעה רשמית: “הממשלה שוקלת לפצות תושבים ברפיח על הנזקים שנגרמו להם עקב פעולת צה”ל במקום". מה לא בסדר בנוסח הזה? הכול. הוא מכווץ את האירוע, והודף אותו מהלא־הומני אל דיני הנזיקין. “שנגרמו עקב”: כאילו ההרס לא היה ממטרות מבצע רפיח. הממשל לש את בצק התודעה שלנו, ומכתיב לנו את קריאת המציאות. רוב ההודעות הממשליות פגומות, מוטות. זה לא מקום לתמימים ולישרים. אבל לא רק המערכת הממשלית, אלא כמעט כל מי שמקליד אות, ומשגר אותה לציבור, הוא משתתף אלים במשחק ששמו “בצק התודעה”. ובוודאי מי שזה עשרות שנים מפרסם מדור שבועי. הגיע הזמן לפרוש.

שישי, מעריב, 4.6.04


רינו צרור חזר (ערוץ 10)

פעם, כשהיינו נערים, צפינו בצוללן יורד לבור מים להציל ממנו ילדה. הוא צלל ועלה, צלל ועלה, ובפעם השלישית הביא את הילדה. מחאנו לו כפיים. כשראיתי השבוע את התוכנית המחודשת של רינו צרור (ערוץ 10) נזכרתי בבור, בילדה, בצוללן, בילדים. רינו צרור הצוללן, והמדינה היא הבור והילדה גם יחד.


נתניהו: מסך חצוי (טלוויזיה)

עד אתמול, בראיונות אחד על אחד, נתניהו היה מקבל את כל המסך – והנה השבוע (“משעל חם”) המסך נחצה לאורך הריאיון: חצי לנתניהו וחצי לצילומים מתוך הליכוד, הממשלה, הרחוב הפוליטי. מה קרה? “הפרסונה הפוליטית” באשר היא מיצתה את אפקט המסך שלה. היא כבר לא מייצרת רווח טלוויזיוני כשהיא לבד על המסך. לא רווח תיאטרלי, לא רווח כריזמטי, לא רווח רייטינגי. אפילו נתניהו כבר לא מייצר את הרווחים האלה. ולכן המסך נחצה. סוף תקופה.

שישי, מעריב, 11.6.04


טופז, שרי, גלזר (שירה בציבור)

נסים משעל (ערוץ 2) עשה את זה השבוע בשתי דקות תיעודיות: שרי אריסון, עופר גלזר ודודו טופז בשירה בציבור, ואז דודו צועק לעופר: “תגיד, מי יותר מטריד מינית – אני או אתה?” (צחקוקים, עופר מחבק את שרי, קהל אוהד.) זה הכול. לא צריך יותר. אול אינקלודד (הכול כלול). כל המסמנים והמסומלים: ישראל 2004.

שישי, מעריב, 25.6.04


כתבים צבאיים: ערוץ 10 (שפה)

הלוואי שערוץ 10 ישגשג: חלילה לנו להיות שבויים בידי ערוץ 2. בשביל לשגשג, ערוץ 10 צריך להיות שונה מערוץ 2 בכמה דברים יסודיים. לא בהכול. למשל? בתחום החדשות והפרשנות. על ערוץ 10 להיות ריאליסטי יותר, פחות מוטה לממשל, פחות מאצ’ואיסטי, פחות הבלותי. אבל זה לא קורה. הנה, השבוע, תוך דיווח על פעולת צה“ל בבלאטה ובשכם, אנשי ערוץ 10 השתמשו בדימוי “גובה דשא”, ובהמחשת מכסחת דשא בתנועת מספריים. צה”ל הוא מכסחת הדשא. הפלסטינים הם הדשא הנמוך. זהו דימוי פרימיטיבי, מאצ’ואיסטי, רחובי. ביטוי בומרנג: מחר אנחנו נקצרים ב“גובה דשא” בפעולה של החמאס. מכסחת דשא? חלילה ערוץ 10 עצמו יכוסח כדשא נמוך.


נכנס כלב יצא כבש (שפה)

שעת חצות, הערוץ הראשון: המגיש משה נסטלבאום מסכם כך סרטון על כלב שיצא מדולדל אוזניים ממכונה חדשה לרחיצת כלבים: “נכנס כלב – יצא כבש, כמו שאומרים.” אבל אם כבר כמו שאומרים, אז יש לומר: “נכנס משה – יצא נסטלבאום, כמו שאומרים.”


אנטישמי, גזען (פיוס)

ביום א' טומי לפיד הגדיר את סילבן שלום כ“אנטישמי”, וזה ענה לו: “אתה גזען.” והנה תוך אותה ישיבת ממשלה הצדדים התפייסו, משהתברר שכוונתם היתה לאנטישמי ולגזען במובן החיובי שלהם.

שישי, מעריב, 2.7.04


בכל זאת: “בית” (ערוץ 2)

בספטמבר 2004 יֵצא המכרז על ערוץ 2, ומי שכותב אותו עכשיו, חושב גם על העבר של ערוץ 2, על כישלונותיו והצלחותיו. ובאמת, מהו ערוץ 2, לאחר שתים־עשרה השנים שלו? הוא, עד כמה שזה מזעזע, בכל זאת גם “בית” (בית) עבור לא מעט ישראלים.


רשף, נתניהו (מהות)

רפי רשף (ערוץ 2) שאל את בנימין נתניהו על נישואיו־גירושיו הכפולים, אבל נתניהו לא שש לרכילות, ואז רשף אמר “זה מעניין אותי במהות”, ואז, כיוון שזה “מהות”, ולא רכילות, נתניהו נעתר וצלל אל הרכילות. סוד השפה של ערוץ 2: אל תקרא לילד בשמו, אבל תציג אותו עירום.

שישי, מעריב, 9.7.04


למה עכשיו (פריצקי)

למה הקלטת של פריצקי נחשפה דווקא עכשיו? לא שאלה טובה. למה? כי בעניינים האלה המושג “עכשיו” מתועתע. זה יכול היה להיחשף אתמול, וזה יכול היה לחכות. זה תמיד מועד לחשיפה, אבל התאריך אינו תמיד נשלט. לפעמים החשיפה סתם נפלטת מהקנה. לפעמים משה פולט אותה רק בשביל להקדים את שמעון. כעורך, כבר החזקתי ביד חשיפות, אבל פיקפקתי בהן, או נרדמתי עליהן, ואז, אחרי חודשים אחדים, הן התפוצצו במקום אחר, ואנשים שאלו למה עכשיו.


ערוץ 2: בעלי המניות (אליטיזם)

מה משותף לכל בעלי המניות הנוכחיים והעתידיים של ערוץ 2? הם יעשו הכול להרחיק את הילדים הפרטיים שלהם מהשפעת ערוץ 2.

שישי, מעריב, 16.7.04


סלקום: כוכב נולד (קפיטליזם)

המנצח האמיתי ב“כוכב נולד”? “סלקום”. מדוע? דקת הפרסום שלפני ההכרזה על הזוכה, היתה של “סלקום”: 130 אלף שקל. אז אם בסך הכול הסכמת לשלם יותר מהמתחרים שלך, מה הניצחון פה? בקפיטליזם, הנכונות לשלם הכי הרבה היא לפעמים ניצחון.


הפריפריה שרה (ערוץ 2)

ב“כוכב נולד” הוטמעה טענה שערוץ 2 אינו מתעלם מהפריפריה: הנה, המתמודדים באים ממעלה אדומים, מעומר ומכפר סבא. אז ככה: אפאחד לא טען אי־פעם שלפריפריה לא נותנים לשיר בטלוויזיה, אדרבה שישירו, ואפאחד לא שוכח שמאז ומעולם הפריפריה סיפקה גלדיאטורים לזירות הגדולות.

שישי, מעריב, 20.8.04


צביקה פיק: הריאליטי (טלוויזיה)

למה הופתעתי לקרוא שפרויקט הריאליטי (טלוויזיה) של צביקה פיק בוטל? כי הייתי בטוח שכבר ראיתי אותו בטלוויזיה, והוא היה בסדר גמור.

שישי, מעריב, 27.8.04


באר שבע והטלוויזיה (סולידריות)

אתה עומד לצאת מדירתך, בעוד הטלוויזיה פועלת: על המסך הלוויה של קורבן הפיגוע בבאר שבע. אתה ממהר לצאת מהבית. אל תצא. אל תכבה את הטלוויזיה. הבט במסך עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה מול הטלוויזיה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא יצר ובליסה.

שישי, מעריב, 30.9.04


דוח העוני (הכתובת על הקיר)

נ נת נתנ נתני נתניה נתניהו.


הטי־שירט של פלאטו (ערוץ 1)

מאיפה אני יודע שפלאטו שרון לובש טי־שירט של אלף דולר? מ“שישי עם מיכל” (ערוץ 1). מישהו מאבד את הראש בערוץ 1. טי־שירט באלף דולר צוחק לעם ישראל בפרצוף. שכר המינימום החודשי בישראל מתחכך באלף דולר. 52 אחוז מהעובדים בישראל משתכרים שכר מינימום. הטי־שירט של פלאטו: חודש עבודה. כבר הוזהרנו בתורה שלא “תחנף הארץ”. תחנף: תתמכר לשקר, תתעוות, תוליך שולל, תתחזה. החנופה לכסף, למותגים (טי־שירט באלף דולר), לשואו, החנופה הזו מתחזה לטלוויזיה לגיטימית (ערוץ 1). החנופה משחיתה את הארץ, כלומר את החברה, את המדינה. ההלכה קובעת שיש לפרסם ברבים את החנפים: הנה אני מפרסם את ערוץ 1/פלאטו שרון. חנפים חרופים. הטי־שירט של פלאטו ודוח העוני. הטי־שירט והשידור הציבורי. ארבע כתות אינן מקבלות את פני השכינה: כת לצים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, כת חנפים. ראה גם את “כד הקמח” של רבנו בחיי.


שלום לעפרך, רפול (אותנטי)

ברור שהוא היה גיבור. ברור שהוא היה מיוחד. ב־87' נסעתי לתל עדשים לראיין את רפול על מלחמת לבנון. היה יום חם במיוחד. רפול היה בחצר ביתו, מקציע שרפרפים. מישהו מתוך הבית צעק לו: “הכלב הגיע.” לא מיד הבנתי שאני הכלב. אחר כך התברר שכלב הוא כל עיתונאי באשר הוא. היה חם מאוד, ורפול שאל אם אני רוצה לשתות מים, והפנה אותי לשיבר שבחצר. המים הראשונים שיוצאים מהשיבר לוהטים. כי חלק מהצינור בשמש. שתיתי מים לוהטים, והבנתי מזה שרפול ישראלי אותנטי, ואילו אני אהבל יאפי.

שישי, מעריב, 26.11.04


העליון וכיכר הלחם (זכות)

אמנם העליון הכיר השבוע בזכות אנשי “כיכר הלחם” להפגין, ובזכות למינימום של כבוד אנושי (רמת מחיה), אבל השיטה ניצחה: “כיכר הלחם” הוגדרה כמפגע תברואתי, ותסולק מקריית הממשלה. מה מעיק בהחלטה זו של העליון? מה תועה? היא מיישרת קו עם המילון הכלכלי והנפשי של נתניהו. מיישרת קו עם הכוח. היא מצמצמת את המונח “הפגנה” לכדי אירוע קצוב, ומתעלמת מכך ש“כיכר הלחם” הִנה סוג אחר של הפגנה: החיים עצמם כהפגנה. העוני והקיפוח מפגינים את עצמם. ואיפה הם מפגינים? בקריית הממשלה עצמה: בתוך מרכז הכוח עצמו. אנדרטה חיה. העליון סילק אותם גם משום שהם משבשים את החיים בשטח ציבורי (קריית הממשלה), אבל האין “כיכר הלחם” חלק מעצם מהותו המופשטת והמעשית כאחד של המושג “שטח ציבורי”. אין לשפוט את כיכר הלחם ככל הפגנה. כי המסר הוא עצם קיומה המתמשך. לדעתי, העליון טעה כאן, טעה בתחום המשפט עצמו, בהנחה שהמשפט ניזון גם מהלשון, השפה, חוכמת הרחוב עצמו. טעה במונח “הפגנה”. לא הבין שלפניו אנדרטה חיה. טעה בהעדפת סילוקו של “מפגע תברואתי”, על פני הכרה בכוחו ובחיוניותו של עוני נראה. טעה בהבנת מלוא המורכבות של המונח “מרחב ציבורי” (קריית הממשלה). המרחב הזה כולל את כיכר הלחם, באופן טבעי. כיכר הלחם היא שמעניקה משמעות למרחב הציבורי. כיכר הלחם הִנה פורום אותנטי שבו מתלבנים חיינו בפועל. העליון העדיף מובן מצומצם של “סדר ציבורי”. אנחנו לא משועבדים ל“סדר הציבורי”. מה גם שההפרעה שם מינימלית. העליון פעל כאן כשוטר, ולא כבית הזיקוק הראשי של המיית החיים הישראליים.

שישי, מעריב, 10.12.04


המוניטור, המנהרה, הכתב (רפיח)

עוד אנחנו אבלים על חיילינו ברפיח, והכתב הצבאי (ערוץ 10) מדגים לנו את התחכום של הפלסטינים באמצעות מוניטור. הפלסטינים הפעילו מוניטור בחפירת המנהרה. הפעילו מוניטור. הפלסטינים. בכל מתנ"ס, בית חולים, או מחסן ציוד גדול, מופעל מוניטור כזה. אז? אז המוניטור אומר עלינו הישראלים יותר מאשר על הפלסטינים. ומה הוא אומר? שאנחנו שחצנים וטיפשים. למה? כי אנחנו מייחסים לפלסטינים תחכום על שהם יודעים להשתמש במוניטור.


מנצח־מפסיד: כסף (ערוץ 2)

בשבוע שעבר, נוחי היה הגיבור (המרוויח) של ערוץ 2. למה? כי נוחי קנה מניות של בנק לאומי, מכר אותן אחרי עשרה ימים, ועשה בוכטה כסף. הגיבור (המנצח) של ערוץ 2 לא היה מדען או תעשיין. הגיבור לא היה נוטע שקצר, בונה בית, יזם מסתכן. הגיבור היה קונה ומוכר מניות בתוך עשרה ימים. הגיבור היה כסף. רק כסף. מותר האדם מן הבהמה הוא הכסף. ערוץ 2, בעיקרון ובפועל, הוא בבואת כסף. הוא בבואת הבוכטה. ערוץ 2 מחניף לכסף. כבר הוזהרנו שלא תחנף הארץ. שלא תחנף: שלא תתעוות, שלא תתעה את בניה, שלא נשקע בעבודה זרה, ואין עבודה זרה ככסף. בכל הנוגע לכסף: ערוץ 2 הוא סוכן של עבודה זרה.


זיסי סתוי פורש (עיתונות)

לאחר כשלושים שנה, זיסי סתוי פורש מעריכת מוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”: נודה לו על שהיה, ונאחל לו שנים פרטיות וספרותיות טובות. על מה נודה לו? על עריכה טובת טעם והגונה. על עריכה שאינה רק שררה. עריכה שעיקרה שררה מתייבשת ומביישת. נודה לסתוי על עריכה שפניה אל ציבור רחב, ואין היא שופרו של מיעוט מתמחה, ועם זאת אין היא מתנכרת למודרניסטי, ואף לא לאוונגרדי. עריכת מדור ספרות של עיתון ערב מסחרי, היא תורה בפני עצמה – ואם נביט בשלושים השנה שעברו, נגלה שזיסי סתוי הוא, בעצם, מנסחה של תורה זו. והיה לסתוי גם מזל: קורה שלעורך שמעל לעורך הספרות, יש טעם משלו בספרות ובשירה, ואז הוא טוחן את ריבונותו של העורך הספרותי, אבל העורכים, שלצדם סתוי עבד במשך עשרות שנים, לא שיקעו עצמם בספרות ובשירה הישראליות.

שישי, מעריב, 17.12.04


בעניין רפי גינת (אינטליגנטים)

האינטליגנטים שמתכווצים מהמינוי של רפי גינת לעורך “ידיעות אחרונות” יעמדו מחר בתור לאכול מכף ידו. כי אינטליגנטים יש כמו חול, ומקומות עבודה יש רק מעט. ואז, האינטליגנטים שבפנים ישירו את תהילתו, ובזמנם הפנוי ינשכו את האינטליגנטים שנשארו בחוץ. ככה זה בתקשורת עם אינטליגנטים.

שישי, מעריב, 31.12.04


מצלמות בבית המשפט? (ראווה)

למה להכניס מצלמות טלוויזיה לבית המשפט? כי לכאורה נרוויח איזושהי תחושת שקיפות. אבל נפסיד את הרצינות והעומק של בית המשפט. למה נפסיד? כי בית המשפט, שיוצג לראווה, יעבור בהכרח שינוי מנטלי: יעבור לעולם הראווה. עולם מושחת ומשחית מטבעו. עולם הממיר עיקר בטפל. הראווה אויבת האמת. הראווה, החנופה, הסחורתיות. כת של חנפים, ראוותנים, רכלנים, או מפקיעי מחירים, אינה מקבלת פני השכינה. לשופט, לתובע, לסניגור ולעדים, בהיותם בני אדם, אין יכולת לעמוד בפני הראווה. “למה תתראו”, אמר יעקב לבניו (בראשית): למה תפלו בשבי הראווה.

שישי, מעריב, 4.2.05


המדען הדתי חיים אביב (“הארץ”)

עד שקראתי “הארץ” השבוע, לא ידעתי שחיים אביב דתי. חיים אביב עומד בראש “פארמוס” שהתמוטטה והסבה הפסדי ענק למחזיקים במניותיה, אבל הוא עצמו הספיק להרוויח ממנה מיליונים לפני הנפילה. ו“הארץ”, בכותרת המשנה של הריאיון, הגדיר אותו: “המדען הדתי חיים אביב”. תחליפו דתי ביהודי. סתם איוולת? שנאת חינם סמויה? קראתי השבוע הרבה “הארץ”, מה.

שישי, מעריב, 11.2.05


דודו, יוסף, הברווז (דודו גבע)

יוסף והברווז של דודו גבע ירשו את שרוליק של דוש, שהיה אנחנו, למרות שאף פעם לא היה פה באמת אנחנו אחד, וגם יוסף והברווז היו איכשהו אנחנו, למרות שכבר היה בטוח שאין אנחנו, אבל אף אחד כבר לא יירש את יוסף והברווז בתור אנחנו, כי עכשיו כבר בטוח לגמרי שאין אנחנו, כי אנחנו לא אנחנו אלא פדרציה של קבוצות לחץ ואינטרסים. אז יוסף והברווז היו האחרונים. שלום לעפרך, דודו גבע.

שישי, מעריב, 18.2.05


פס"ד האינטרנט והעיתון (דרושים)

האינטרנט נגד העיתונות המודפסת: שלב נוסף במלחמה. השופט יהודה זפט (מחוזי) קבע בשבוע שעבר שהאינטרנט רשאי לפרסם בתשלום מודעות דרושים שהועתקו מהעיתון. זפט קבע שאין בזה גנֵבת נתונים, כי הנתונים לא שייכים לעיתון אלא למפרסמים, והעיתון “רק משמש כפלטפורמה פרסומית”. מה גם שהמפרסמים מעוניינים בפרסום נוסף של המודעות. פסק הדין פוגע קשה בעיתון. מה בעומקו של פסק הדין? הוא מעדכן, בהקשר זה, את המושגים “רכוש”, “עשיית עושר ולא במשפט”, “זכויות יוצרים”, “תחרות בלתי הוגנת”, “מקור”, “יצירת ערך”, “מוסכמה מסחרית”. השופט זפט קבע שאין לעיתון זכות יוצרים על לוחות הדרושים, אלא שהם רכוש המפרסמים ויצירתם; שהעיתון לא העניק יתרון אופי ייחודי ללוחות, יתרון הנובע מערכו הסגולי של העיתון עצמו; שאין פה עשיית עושר ולא במשפט, אלא פעולה ממהותו של עולם הפרסום, שאינו סובל גבולות. פסק דין רדיקלי. השופט אף התעלם מהמוסכמה המסחרית שלפיה אמצעי התקשורת אינם מעתיקים מודעות זה מזה. המוסכמה, לפי פסק הדין, שייכת לתקופה הקדם־אינטרנטית. לשופט יהודה זפט מוניטין מעולה כחכם וכנבון. ניחוש שלי: בכל זאת העליון יהפוך החלטה זו. מדוע? בעיקר משום שהמושגים “רכוש” ו“זכויות יוצרים” מושרשים בתודעת העליון יותר מכפי שהספיקה להשתרש בתודעתו פילוסופיית האינטרנט המבקשת לאיין באחת מוסכמות עסקיות. ועוד זאת: בחוק הישראלי, כל המילון העסקי־משפטי חוסה תחת המושג “תום לב”, ואילו ההתנהגות האינטרנטית, נשוא משפט זה, אינה מעידה מתוכה על תום לב.

שישי, מעריב, 11.3.05


הבלוגר והעיתונאי (אינטרנט)

האינטרנט והעיתונות: האם הבלוגר זכאי לחיסיון עיתונאי? גולשי אינטרנט המפרסמים יומנים ברשת (“בלוגים”) טוענים לחיסיון מקורות, כעיתונאים לכל דבר, ובימים אלה בית משפט אמריקני דחה את בקשתם. אבל יהיה ערעור. ואלה השאלות שיעלו בערעור: האם האינטרנט מרחיב כליל את ההגדרה “עיתונאי”, ומעניק אותה לכל מי שמדווח או מפיץ דעות באמצעות הרשת? ואז, מדוע לא כל אחד ברשת ייהנה מחיסיון על מקורותיו? הנה, הבית הלבן כבר הכיר בבלוגרים כעיתונאים, וצירף אותם לבאי חדר התדריכים שלו. והבית הלבן, בהקשר זה, הִנו שמרני וזהיר וגם מעשי. ובכלל לבלוגרים מעמד ממשי בתחום התקשורת הפוליטית (“סאלם־פקס” העיראקי). ניחוש שלי: פסק הדין הנ"ל לא יעמוד בערעור. כי האינטרנט כבר שינה בפועל את ההגדרה “עיתונאי”. כי האינטרנט כבר כיווץ את חשיבות המושגים אתיקה, סמכות, ניסיון, ידע ואחריות, המיוחסים לעיתונות הישנה. כיווץ והעביר אותם לשיפוט הציבור. וכבר הציג את העיתונות כגילדה מתרוששת. ובית המשפט יכיר בכך (בערעור). וגם אם בית המשפט יצרף לזה תנאים מגבילים, אף תנאים אלה ינשרו תוך שנה או שנתיים. זה טבעם של תנאים מגבילים: הם נציגים של החשיבה הישנה, הם מבקשים להבטיח מעבר מתוקן לחשיבה החדשה, והם נושרים במהירות. ובכן, “העיתונאי” אינו צמוד עוד לאמצעיו (עיתון, טלוויזיה), ואינו מוגדר רק על ידיהם. בית המשפט יקבע (בערעור) שהאמצעי אינו קובע מהות (עיתונאי או לא), כי הוא רק אמצעי. ועוד משהו: עיתונאי יקר, אל תילחם בעמיתיך החדשים (אינטרנט), כי מחר יפטרו אותך מהעיתון, ובאינטרנט תמצא תרופתך.


חופש הביטוי: “הדוגמניות” (ערוץ 10)

המאבק על עצם חופש הביטוי בישראל מלבין גם זבלים כ“הדוגמניות” (ערוץ 10).

שישי, מעריב, 18.3.05


זכות הציבור לדעת (חשודים)

הכנסת דנה עכשיו בהצעה לאסור פרסום שם של חשוד בעבֵרה עד להגשת כתב אישום נגדו. זו הצעה רעה. זו הצעה לא דמוקרטית. אנחנו דמוקרטיה, בכל זאת. מהי דמוקרטיה אם לא שקיפות מלאה ככל האפשר של ההליך המשפטי. שקיפות מבטיחה את זכות הציבור לדעת. והזכות הזו מבטיחה דמוקרטיה. איפול הוא היפוכה של שקיפות. איסור פרסום הוא איפול. ואגב, החוק הקיים מתיר לבית המשפט לחסום פרסום במקרים חריגים. מי שמציע את איסור הפרסום טוען שזה לטובת האזרח הקטן, אבל זו אחיזת עיניים וצדקנות: הם, המערכת השלטונית (הכנסת, הממשלה, הפוליטיקה העירונית, המשטרה, ועוד), מעוניינים בחוק הזה, להגן על עצמם מפני פרסום שמם.

שישי, מעריב, 22.4.05


בראל הולך: מה מחר? (ערוץ 1)

ערוץ 2 קורא לעצמו “אנחנו”, “כולנו”, “בית”, אבל הוא לא אנחנו, כולנו או בית. הוא רק הוא. אנחנו כולנו רק חומר גלם שלו. אני חוזר על האמיתות הישנות האלה, ומבטיח שלא לחזור עליהן בחצי השנה הקרובה, כי ג’ו בראל הורחק מערוץ 1, ומעניין מה יקרה שם מחר. 10אחוז רייטינג יומיים (בצפיית שיא) יהיה הישג עצום לערוץ ציבורי אמיתי (ערוץ 1).

10 אחוז מייצרים טלוויזיה נוכחת ומשפיעה. איך מגיעים לזה? פורשים מהמירוץ הפסיכי אחרי הרייטינג, ועוברים לטלוויזיה ציבורית שפויה, מתחייבת, רלוונטית. קל להגיד וקל לבצע; כי יש לזה ביקוש בחברה הישראלית; כי יש כוחות מקצועיים שיעשו את זה; כי חלק מהצופים של ערוץ 2 וערוץ 10, יעברו אז לערוץ 1. צריך להוציא את רוב ההפקות (תיעוד, דרמה) לשוק החופשי, אבל לא את החדשות, כי החדשות הִנן תמצית הזהות והאינטלקט. אין צורך ב“דודו טופז”, כי אין צורך בהחייאה רייטינגית מאומצת. אפשר להשאיר את מיכל זוארץ. לא היא הבעיה. את מכבי תל אביב (כדורסל) אפשר למכור לערוץ 2. תנאי הפתיחה? הוצאת הערוץ מידי הפוליטיקאים. הסיכוי לכך? לא גבוה. ומהו שידור ציבורי? צמצום מודע ושיטתי של הבידור כאסקפיזם מטמטם; צמצום הכניעה למותגים ולהון; ביטוי למושתקים; דוקומנטרי, תחקירים, תרבות ואמנות. ו“ישראליות” כחוויה מתהווה, ולא כמוצר סגור ומוסכם. משעמם? טלוויזיה בלי יצר הרע? אין לכם מושג עד כמה לא משעמם, ועד כמה יש יצר הרע בסדרה, נאמר, על המתהווה הרגע בבית המשפט העליון. מי שלא יבריא כבר מחר בבוקר את ערוץ 1, הוא אויב של החברה והתרבות הישראליות; כי אנחנו חברת־טלוויזיה. למי שמחוץ לטלוויזיה, אין למי לספר את הסיפור שלו. ואז? אתה הופך לאדם ללא סיפור, ונבלע בצופי ערוץ 2.

שישי, מעריב, 6.5.05


בעניין מכבי תל אביב (ערוץ 1)

אל לערוץ 1 להמשיך את העסקה עם מכבי תל אביב (כדורסל). ערוץ 2 או 10 ישדרו את מכבי. לערוץ 1 יש מה לעשות עם ארבעה מיליון הדולר שהוא משלם למכבי. מה? תחקירים. קולנוע תיעודי, יצירת מקור. כי אלה המטרות המהותיות של ערוץ 1 כערוץ ציבורי. מה מכבי תורמת לו? גאות רייטינגית משונה. למה משונה? כי זו גאות ליום אחד בלבד. הגאות הרייטינגית הזו לא משפיעה על סך כל הערוץ. היא נקודתית, הרמטית, נכונה לעצמה. גאות לא מניבה. גאות כהפרעה הורמונלית. מכבי אינה מהות או ערך לאומיים. היא אמרגנות ספורט פרטית. ואחרי שערוץ 1 יוותר על העסקה, הישראלי יוכל לראות אותה בערוצים המסחריים, ללא אגרה, ו“זכותו להנאה לאומית ממכבי” לא תיפגע. אגב, למכבי לא יהיה קל לקבל ארבעה מיליון דולר מערוץ מסחרי. למה קל לה לקבל את זה מערוץ 1? כי הוא לא סוחר מיומן. כי זה כסף ציבורי ולא פרטי.

שישי, מעריב, 10.6.05


הביטוח הלאומי, העוני (תקשורת)

הטלוויזיה לא העבירה השבוע שידור ישיר ממסיבת העיתונאים של הביטוח הלאומי (דוח העוני) – כי התקשורת נוטה להון, לכוח, ואינה באמת קשובה לעוני, לחלש. התקשורת בישראל 2005 הִנה סוכן מובהק של כלכלת השוק. ומה שידור ישיר היה כבר משנה? היקף ואופי השידור קובעים את יחסנו לאירוע, לדבר, ובמקרה זה לעוני. אנחנו חושבים לפי הטלוויזיה. כי איבדנו את היכולת לחשוב לבד. שידור ישיר של דוח העוני יכול היה להיות מעשה אמיץ, הגון, מוסרי, מקצועי. מעשה שהיה מסוגל להזיז משהו ביחס לעוני. אגב, התקשורת עצמה מורכבת ברובה מעובדים יחסית זולים, לא מוגנים, מפוחדים, “ניידים”, כפי שקורא להם נתניהו. כמה טבעי שהם מעריצים את ההון.

שישי, מעריב, 12.8.05


הטלוויזיה עשתה את שלה (תקנון)

אני לא מצטרף לקובלנה נגד הטלוויזיה (כל הערוצים), בעניין סיקור ההתנתקות. בסך הכול הטלוויזיה עשתה את שלה, על פי התקנון שהתנסח כאן במשך השנים בינה לבין הצופים. מה בתקנון? הטלוויזיה (כחדשות) לא תשסה רוב במיעוט, לא תפברק פאניקה, לא תביים אירוע, לא תוציא ריאיון מהקשרו, תיתן פתחון פה לכל הצדדים הרלוונטיים, תימנע ממניפולציה גסה. פה ושם היו גלישות, אבל בסך הכול התקנון נשמר, הן כשלעצמו, ובוודאי שיחסית לאינטנסיביות של האירועים.

שישי, מעריב, 26.8.05


כוכב נולד: “קשת” (רייטינג)

“כוכב נולד” העניקה השבוע ל“קשת” רייטינג של 41 אחוז. אין דבר כזה בישראל. יש דבר כזה במדינות טוטליטריות. ישראל טוטליטרית במובן השליטה הטוטלית של הבידור. מסוכן להוציא פה מילה נגד הבידור הזה. כי אתה מיד אליטיסט, גזען ומפגר כאחד. ובאמת חלקנו כאלה, כאחד. מה כן? הגיעה השעה ש“קשת” תירגע קצת, ותרגיע קצת את הגולם שיצרה (“כוכב נולד”). מה תירגע קצת? לא תגייס את כל המשאבים שלה להעצמת המניפולציה ששמה “כוכב נולד”. מניפולציה? דמוקרטיה עממית, פריפריה, הזדמנות שווה, תחרות, אמנות. אבל מי כמו “קשת” יודע מה זה בדיוק כוכב נולד, ממה הוא עשוי ואיך הוא נולד. די, רבאק.


שרון: מפלגה חדשה (טלוויזיה)

פעם בשביל להקים מפלגה חדשה, אריק שרון היה צריך סניף בכל עיר ועיירה. פעם הוא היה צריך בשביל זה “שטח” ו“אנשי שטח”. וגם “עומק היסטורי” ו“זיכרון”. וגם לעבור מסניף לסניף עם זמר או זמרת. אבל היום הוא צריך רק טלוויזיה ושלושה־ארבעה פוליטיקאים ידועים ומשופשפים, מהסוג של אהוד אולמרט וציפי לבני. וכסף. ולא לדייק במסרים. וסיסמה מסוג: “קח אותנו, שרון”. רק סיסמה על גבול הנלעגות.

שישי, מעריב, 2.9.05


אסלה לבנה אחת (חירות)

הטלוויזיה התמקדה השבוע בפלסטיני שעקף את המצרים בפילדלפי, חצה את הגדר וחזר למחנה הפליטים כשעל ראשו אסלת בית שימוש לבנה. אסלה כמו אסלה. הוא שוחח עם כתב הטלוויזיה כשראשו מוטה מעט שמאלה, שאחרת האסלה תתפוס את כל הפריים ותסתיר אותו. האסלה כמשתתף שלישי בשיחה: הכתב, הפלסטיני והאסלה. הוא מדבר על המחר הפלסטיני, על גירוש הישראלים ועל עולם חופשי של תנועה ושל סחורות כגון האסלה. הוא מצביע על האסלה שעל ראשו. והיא, האסלה הלבנה, כאילו מאשרת את דבריו. האסלה כעדות על עולם אחר, טוב יותר, נשאף, עולם שמחוץ למחנות הפליטים, עולם של סחורות ומותגים, דיוקנה של החירות כאסלה.


יקירתי

יקירתי, קחי בחשבון שאנשים ידברו.

שישי, מעריב, 23.9.05


בידור: הוט/7 (טלוויזיה)

מה הסיכוי של ערוץ הבידור החדש (הוט/7)? צפיתי בו קצת כי הם הזמינו אותי להתראיין (אורנה בן דור) על תקשורת ומעט על חיי הפרטיים. אורנה בן דור היא מראיינת מקצועית שמקומה בכל תחנת טלוויזיה מקצועית, ולאו דווקא בערוץ בידור, אבל בישראל רוב המקצוענים עושים את כל הסיבוב בערוצים השונים. מה ראיתי בהוט/7? דירוג הבלונדיניות של ישראל, סרטון על חייה של בוהדנה ומסעה למעלה, שידור חוזר של “המעגל”, דירוג ההומואים והלסביות המובילים של ישראל, דיאלוגים של מנחות חינניות, צחוקים, רכילות, פרסונות מטורי הרכילות, שפה ישראלית תקנית, הפקה חסכונית, חזות צעירה. ומעל לכול א־פוליטיות במובנה הפוליטי, המפלגתי והרעיוני הישיר, המיידי. א־פוליטיות מבלי להתבייש. א־פוליטיות מבלי לפתח בערוץ הזה נחיתות. העוני, השטחים, הגדר, הפיגועים, הקואליציה – לא כאן. ערוץ שעיקרו בידור ישראלי, בידור מתנדף, אסקפיסטי, שמשובץ גם בסדרת ראיונות עם אנשי תקשורת כאורי אבנרי, מוטי שקלאר וחנוך מרמרי. ברוב בני האדם שוכן גם פרֶח שרוצה קצת בוהדנה מדי פעם. ואם ערוץ הבידור הזה יעבוד במינון נכון, אנחנו נציץ בו מדי פעם, כמעט אוטומטית, בלי להתבייש, וככה נייצר לו רייטינג של, נגיד, 3.5 אחוזים, והוא יישאר בחיים, ואולי אף יתפתח.

שישי, מעריב, 4.11.05


שרון במיטת חוליו (טלוויזיה)

מדוע הטלוויזיה לא פלשה לחדרו של שרון בבית החולים ביומיים הראשונים, בתחילת השבוע? האם “הממלכתיות הזהירה” שהטלוויזיה הפגינה כלפי שרון הִנה החלטה מודעת או תוצאה של פאניקה? של פחד? של שיקול מסחרי? את מי לא ראינו בטלוויזיה בימים הראשונים? את גיבור הדרמה עצמו, אריאל שרון. מבחינת הטלוויזיה, היעדרות הגיבור מהמסך הִנה מצב לא רצוי, כי הדרמה משתוקקת לגיבור שלה, להופעתו על המסך. אבל שרון לא הצטלם. צילום אחד ברור של שרון בבית החולים היה מבחינתנו אפקטיבי מרוב דברי הפרשנות ומהשוטטות של מצלמת הטלוויזיה במסדרונות בית החולים. אבל הצילום הזה לא הגיע. אנשי שרון מנעו אותו. כי הם מבקשים שנזכור את שרון הצעיר בראש פלוגת טנקים וראשו בתחבושת, רועה את כבשיו, או בראש שולחן הממשלה. רק לא חולה במיטה. והטלוויזיה, מצדה, עשתה לשרון כבוד עצום. כבוד א־טלוויזיוני כמעט. באיזה מובן? בעוד שבדרך כלל היא מתאמצת להנחיל לנו את התחושה שאין תחום ואין אדם החסומים בפניה, הנה היא עצמה מבדלת את שרון, נמנעת מלצלם אותו, כלומר מגוננת עליו, חוסמת בינינו לבינו. לתחומה של אם חד־הורית ענייה, הטלוויזיה פולשת עם שתי רגליים, כשהיא מצוידת ב“זכות הציבור לדעת” וטוחנת את פרטיותה בעוצמה של נשיכת חמור. ואילו בכבוד אריק שרון היא נזהרת ובפועל משתפת פעולה עם אנשי לשכתו. מדוע? כי הטלוויזיה ממשיכה את העיתונות הצייתנית והפטריוטית של שנות החמישים והשישים. אמנם הסגנון שונה, אמנם הטלוויזיה המסחרית עצמאית וכו', אבל הכול עד ל“אריק שרון במיטת בית החולים”. מדוע? תערובת של סימפתיה, כבוד, צדקנות. מאז ההתנתקות, בכירי הטלוויזיה המסחרית מצדדים בשרון. ונכון להוסיף לתערובת הזו גם פחד. הטלוויזיה מפחדת מכוח, מאלימות, מפעולת תגמול. כי היא מסחרית. אין בעל מניות אחד המסוגל לתמוך פומבית בפלישה לחדרו של שרון בבית החולים. לתמוך בשם חופש הביטוי. מי? חיים סבן? ארנון מילצ’ן? מי? למי מבעלי המניות אין יחסים עסקיים או פוטנציאל יחסים עם הממשל? ומי מעורכי הטלוויזיה המסחרית מסוגל ממש לעמוד מול בעלי המניות כשמדובר בפלישה לפרטיות ראש הממשלה?! הטלוויזיה המסחרית מפחדת משרון. מה גם שהיא בעדו. מה גם שהיא “פטריוטית”. פחד וצדקנות בתקשורת הישראלית. אבל למיטת בית החולים של ראש הממשלה הבא, הטלוויזיה כבר תפלוש. הצדקנות שלה כנראה מסתיימת עם שרון.

שישי, מעריב, 23.12.05


בעניין “כצאן לטבח” (ערוץ 2)

בשנות הארבעים והחמישים חינכו אותנו להאמין שהנספים בשואה היו “כצאן לטבח” ורק מתי מעט היו “גברים”. מי חינך אותנו כך? הציונות החילונית. למה? בשביל שנבוז לגלות ובשביל שנתחנך להיות “האדם הישראלי החדש”. והנה, לפני כעשרים וחמש שנה, כתוצאה מתמורות אינטלקטואליות ורגשיות, נדמה היה שכבר בגרנו מהיחס המתנשא, התועלתני, הצר והפרימיטיבי לנספים בשואה כצאן לטבח ונפטרנו מהביטוי המנמיך “כצאן לטבח”. אבל השבוע ערוץ 2 החזיר אותו בתרועה. בידור הוא מהותו של ערוץ 2. גם חדשות ערוץ 2 אינן חפות מבידור. לעתים ההיסטוריה מוצגת שם כשלוחה של הבידור. לעתים החיים עצמם מוצגים שם כתוצר של הבידור. והשפה בחדשות ערוץ 2 הִנה כמעט לעולם אמצעי מכירה. מה מוכרים? את חדשות ערוץ 2 גם באמצעות השפה של חדשות ערוץ 2. דוגמה? בסוף השבוע שעבר שידרו שם כתבה על הנוקמים היהודים בנאצים (“תוכנית ההרעלה ההמונית”) – והקריין הנחה אותנו לראות את הכתבה לאור הביטוי “הם לא הלכו כצאן לטבח”. מיליוני יהודים הלכו כצאן לטבח, לפי ערוץ 2, ואילו הנוקמים היו בני אדם שונים, אחרים, שלא הלכו כצאן לטבח, אלא נקמו וכו‘. ערוץ 2 ממיין את היהודים? מחיה את “כצאן לטבח”? ערוץ 2 היסטוריון? ערוץ 2 גורר אותנו לפרימיטיביות של שנות הארבעים והחמישים, כשהוא רתום לשירות הציונות החילונית ההיא?! אבל לא: ערוץ 2 לא היסטוריון וכו’, אלא הוא בסך הכול התחפש לממיין ולהיסטוריון, בניסיון לנסח פתיח פתייני לכתבה ביומן החדשות. “הם לא הלכו כצאן לטבח,” מרעים הקריין מהאולפן, הרעמת חינם הוליוודית שכזו, הרעמת סרק שאין בה תובנה היסטורית, יהודית, היסטורית־יהודית או אנושית. מי זה ערוץ 2? מי האינטלקט שמנסח שם פתיחים?

שישי, מעריב, 30.12.05


צו איסור גורף (ועידת הפשע)

צו איסור פרסום גורף? מעצרים סיטונאיים? מה אלה אם לא אמצעים הנחזים כחוקיים לגמרי בעוד הם מגלמים איום על חופש הפרט, על זכויות אזרחיות, על זכות הציבור לדעת? את מי זה משרת בדרך כלל אם לא את המדינה על חשבון הפרט? האם אלה אמצעים של מערכת שקופה ומודרנית או אמצעים של מערכת אטומה ואטית? מי אנחנו, מי החברה הישראלית 2006, בכל הנוגע לאיסור פרסום ולמעצרים? האם נמשיך לתמוך בשתיקה בצווי איסור פרסום גורפים? בתופעת המעצרים הסיטונאיים? השבוע הסתיימה ועידת פשע במלון דניאל בשלושה נדקרים וכו', והנה כצפוי המשטרה ביקשה וקיבלה מבית המשפט צו איסור פרסום גורף על הפרשה בעוד לא מעט פרטים מופיעים באינטרנט. מה מחר? הצווים הגורפים האלה יגיעו לבחינה מדוקדקת של העליון וסביר להניח שהעליון יקבע שרוב הצווים הִנם בעצם ניצול לרעה של החוק בידי המשטרה והפרקליטות. ניצול לרעה הנמשך שנים גם מכוח עצלות והרגל. ניצול לרעה המתפרנס גם מההזדהות הטבעית של השופטים עם המערכת (המשטרה והפרקליטות). המעצרים הקלים והאוטומטיים והצווים האוסרים פרסום הִנם היום ירושה מעיקה מימיה הראשונים של המדינה, ימים שבהם המדינה המתהווה נאלצה לאחוז גם באמצעים שכאלה בשביל לבצר עצמה. אבל מחר, כשלב נוסף בהתבגרות ובהתעדנות שלנו, הבה נאמין שתופעת הצו הגורף תצומצם מאוד על ידי העליון, גם משום שהאינטרנט בעצם מגחך אותה, עוקף אותה.


שרון, פרס, מילצ’ן (השפעה)

לפי ערוץ 1, שמעון פרס רצה להיות שר החוץ בשלושת החודשים הבאים במקום סילבן שלום, הפורש מהממשלה עם שרי הליכוד, וגם ארנון מילצ’ן רצה שפרס יהיה. ומי זה מילצ’ן? הוא אמריקני. ממוצא ישראלי. הוא מיליונר. הוא אחד הבעלים של ערוץ 10 והוא ידיד אישי הן של שרון והן של פרס. אבל לא יפה להשאיר את זה ככה (מוגבל לשרון ופרס) ונציין שמילצ’ן היה בוודאי גם ידיד אישי של יצחק רבין, וידיד אישי של אהוד ברק, ויהיה ידיד אישי של ראש הממשלה הבא באשר הוא ראש הממשלה הבא, ושל שר האוצר הבא באשר הוא, ושל שר התקשורת הבא באשר הוא, ושל שר הביטחון הבא באשר הוא, ואם יזדמן אז גם של הרבנים הראשיים באשר הם רבנים ראשיים.

שישי, מעריב, 6.1.06


רואים הרבה פרץ? (הזירה הציבורית)

נדמה שרואים די הרבה פרץ בטלוויזיה, ונדמה, נגיד, שבקושי רואים שם ליברמן. ונדמה שהפער הפוליטי בין פרץ לליברמן עצום. ונדמה שהטלוויזיה (ערוץ 2) הִנה גוף עצמאי שהחלטותיו מקצועיות, ושלכאורה יש לו רשות להעדיף, נגיד, את פרץ על ליברמן כאייטם טלוויזיוני. נדמה ונדמה, אבל נדמה לי עוד משהו: אם ליברמן יפנה לעליון (בג"ץ) בדרישה שערוץ 2 יקדיש לו זמן מסך הוגן בשביל להעביר את המסר שלו כראוי – נדמה לי שהעליון לא יגיד על המקום לליברמן שילך לישון כי ערוץ 2 פרטי ועצמאי וכו‘. הוא יאזין היטב לטיעון של ליברמן שערוץ 2 הוא היום “הזירה הפוליטית של ישראל הדמוקרטית” ושלכל הקשת הפוליטית הלגיטימית יש זכות טבעית, וזכות מן הצדק, להופיע בזירה זו כראוי. מה גם שערוץ 2 הִנו במהותו בכלל משאב לאומי הכפוף למכרז ואינו בדיוק קניין פרטי וכו’. מה, העליון יכריח את ערוץ 2 לתת זמן לליברמן?! כן, יכול להיות. בגלל “הזירה הציבורית”.

שישי, מעריב, 13.1.06


קדימה יוצאת לדרך (תעמולה)

קמפיין קדימה החל השבוע: אולמרט הציג ארבעים ושמונה מועמדים לכנסת, אולמרט נאם, סרטון התעמולה של קדימה הוקרן. בסרטון גם אלמנטים מפתיעים. כבר הסכנו כאן לכול, ובכל זאת הם עדיין מפתיעים. מה? ההיסטוריה הציונית, הארץ־ישראלית והישראלית מנוכסת על ידי קדימה. מה זה מנוכסת? מלשון נכס. ההיסטוריה שייכת לקדימה. הרצל של קדימה. בן־גוריון של קדימה. רבין של קדימה. ואף “התקווה” של קדימה. כל ההיסטוריה הצטברה ונערכה לקראת הופעת קדימה בחיינו. יש בכך, בגיוס ההיסטוריה הלאומית כולה לטובת מפלגה אחת חדשה, גם עורמה וגם עלבון. עורמה? למאות אלפי ישראלים אין ידע היסטורי בסיסי ומבחינתם טרומפלדור צמוד בזמן ובמהות לאנטבה וכו‘, וסרטון קדימה שותל בתודעתם היסטוריה מגמתית וכו’. מה גם שהסרטון מעוצב כתעמולה שהיתה מופצת בזמנו מישראל לגולה: שפל ורוממות, הרואיזם, פרסונות הרואיות, בידוד יהודי וישראלי, נכאים ותקווה. עלבון? עלבון על כך שזה, התעמולה הזו, עובד. בסרטון לא מצאתי הד ממשי לדתנו, לתרבותנו. כאילו אין בכוחן לפתות כאן איש. אריאל שרון העלה הערב לשיא את המושג “נוכח־נפקד”. אולמרט? מהטקס, על גינוניו ועל המחוות הרחבות, קרנה התחושה שאולמרט כבר ראש ממשלה. סטריליות שלטה בערב הזה: לעתים יש בכוחה של סטריליות להתחפש לממלכתיות.


ערוץ 2: חדשות (הון)

“רשת” ו“קשת” מחזיקות את חברת החדשות של ערוץ 2, שבראשה שלום קיטל. אבל חלפו כבר אחת־עשרה שנה ועכשיו מחליפים את קיטל. מי מחליף? ועדה. מי בוועדה? גם בעלי מניות ב“רשת” ו“קשת”. אז? לכאורה היורש של קיטל יהיה אסיר תודה לבעלי מניות. זה רע. למה? אין לנו עניין בראש מערכת חדשות שהוא אסיר תודה לבעלי מניות (הון). גם אסיר תודה וגם אסיר מחר, שלא יפטרו אותו מחר. מה נכון לעשות? בוועדת המינוי הזו יֵשבו רק המנכ“לים של “רשת” ו”קשת", פלוס מי מטעמם, כלומר רק אנשי מקצוע ולא בעלים, לא אנשי הון. יפה? יפה. פשוט? פשוט. זה יקרה? לא. למה? כוח. ההון רוצה כוח.


בעניין עורך החדשות (בונוס)

נקווה שבחוזה העבודה של עורכי החדשות בערוץ 2 ובערוץ 10 אין בונוס כספי על עלייה ברייטינג של החדשות. מדוע? כי זה מזמין חדשות צהובות, מחופפות יותר, אלימות יותר, מפתות יותר. הרייטינג הרי לא עולה אם החדשות עמוקות, אחראיות יותר.

שישי, מעריב, 3.2.06


קריקטורה, מודרניות, סובלנות (הקורבן)

מי הקורבן בפרשת הקריקטורות? מאיפה הן הגיעו? הקריקטורות האנטי־מוסלמיות שפורסמו בדנמרק לא נבעו מרוח מודרניסטית אמיתית ונחושה, רוח מודרניסטית שאינה מתירה לדת כלשהי לשלוט בתודעת בני אדם ובחייהם – אלא נבעו מרוח רעה, מרוח אנטי־מודרניסטית, מרוח גזענית. הרי מודרניזם אמיתי אינו מייצר פגיעה נמוכה בדת, פגיעה יצרית, אנטי־דיאלוגית. והכוונה של אותה עיתונות דנית אף אינה לבחון את גבולות חופש הביטוי, אלא עיקר כוונתה, לדעתי, להתסיס את המוסלמים שאירופה סוגרת עליהם ומאיימת לגרש מתוכה. מדוע? כי אתמול המוסלמים האלה היו רק כוח עבודה זול, אסיר תודה, מפותה וצייתני, והנה היום הם כבר אזרח חוקי, כלומר בעל זכויות, כלומר קולני ותובעני, מטריד. להתסיס את המוסלמים עד שתגובתם האלימה לקריקטורות תחדש את הדרישה לסלק אותם מאירופה, או לפחות להצר את תנועתם בה. גירוי־תגובה. אין לזה דבר עם מודרניזם וגבולות הסובלנות: זהו מארב רגשי אלמנטרי שהוטמן למוסלמים על ידי גזענים אירופים. לא הדני הוא הקורבן אלא המוסלמי. וישראל? כמו אוטומט, ישראל, וליתר דיוק התקשורת הישראלית, התייצבה לימין הדנים, לימין “הדנים המודרניסטים” ונגד “המוסלמים הפונדמנטליסטים”. כאילו ברית טבעית כרותה לנו ולדנים, לנו ולאירופה הנוצרית. בעוד אחוז עצום מהנוצרים האירופים חוברים אלינו רק לשעה קצובה, רק למטרה מסוימת (לסגור על המוסלמים). ברית טבעית? בעומקו של דבר ליהודי באשר הוא כרותה ברית עם כל מיעוט, כל חלש, כל נרדף על אמונתו. נכון לפקפק באוטומטיות של בריתנו הטבעית עם הנוצרי הלכאורה מודרני של אירופה.

שישי, מעריב, 10.2.06


ואז התינוקת מתה (ערוץ 2)

למרות מה שנאמר השבוע בחדשות ערוץ 2, האם לא הניחה את התינוקת בת היום למות מקור בחדר המדרגות הפתוח – אלא הניחה את התינוקת במבוא המדרגות, בשעת בוקר, בשביל שעוברים ושבים ודיירי הבית הזה ישמעו או יראו אותה ויצילו אותה. אז בכל זאת למה לפי ערוץ 2 האם הניחה אותה למות? כי ערוץ 2 הוא המספר הישראלי היודע־כול. אפילו כוונה שבלב לא חומקת מעיני הקיקלופ הזה ששמו ערוץ 2, וכן מפני מחלקת החדשות שלו.

ישי, מעריב, 17.2.06


שתי שאלות של רשף (תקשורת)

רפי רשף (ערוץ 10) שאל את האב השכול והאלמן (צומת הודיה) נחמיה ליטרט שתי שאלות: 1. איך עברת את הלילה? 2. איך נשארים חזקים?

שישי, מעריב, 17.3.06


אמנון אברמוביץ', ערוץ 2 (נתניהו)

משהו על הפקה ועריכה, אגב תלונת הליכוד נגד התבטאותו של אמנון אברמוביץ' (ערוץ 2): “מפלגת ימין קיצוני”. מה משהו? דומה שהליכוד, כמו כן רבים מאיתנו, אינו ער לכך שהטלוויזיה המסחרית אינה כלי תקשורת הנערך בפועל, יום־יום, על ידי עורך ראשי מסוים, מזוהה, אלא היא תקשורת המופקת על ידי חבר מפיקים שונים, שלהם זיקה מסחרית למנכ"ל. התקשורת הזו לא נערכת, אלא מופקת. לא נערכת, אלא מופקת. העורך הישן, הקלאסי, העורך מהעיתונות הכתובה, לא הגיע לטלוויזיה המסחרית: המפיקים הגיעו. ואז? הסבירות שהמפיקים יעירו לכתבים, לפרשנים או למגישים הערות עורך מקצועיות, שוטפות ויומיומיות אינה גבוהה. למפיקים רגישויות משלהם. המפיקים הִנם עם כשלעצמו. ערוץ 2? הוא לא ממש נערך. העורך מת – יעיש הפרודיוסר!

שישי, מעריב, 24.3.06


דיר אל־אסד (חומוס)

הזמרת סברין מוסא נולדה בדיר אל־אסד, ועודד בן עמי (ערוץ 2) ששוחח איתה נאנח מעט: “אה, החומוס בדיר אל־אסד.” כי על פי ערוץ 2, הערבים הם או חומוס או חשודים. בן עמי לא אשם. הוא תוצר של ערוץ 2.

שישי, מעריב, 19.5.06


ערוץ 2 נחלש? (השבט)

לאחרונה רבו הידיעות על היחלשותו הפיננסית של ערוץ 2. הלוואי. כי ערוץ 2 יצר מציאות מפלה, בידורית, מחופפת, צרכנית. אם הוא נחלש, מי יחליף אותו מחר? תהיה “מדורת שבט”? את ערוץ 2 לא יחליף גוף אחד. האינטרנט, העיתונות היומית המעודכנת, מגזיני הנישה וגם הרדיו המעודכן יחליפו אותו. אבל לא תהיה עוד “מדורת שבט” של 25 אחוז רייטינג. תהיינה “מדורות” אחרות, לא ממש שבטיות, סקטוריאליות, מדויקות מטרה, שלהן כוח מכירה (פרסום) שאינו משתווה לזה של ערוץ 2 בשיאו. ולא עוד גוף אחד יקבע את השיח הישראלי, את סימני הלשון הישראלית ואת משמעותם. לא עוד גוף אחד יקבע לנו מהו פטריוטיזם, אושר, מיניות נכונה, ביטחון לאומי, דתיות, או הצלחה. מה מחר? הבחירות האחרונות הוכיחו שאנחנו חברה סקטוריאלית מובהקת, חברת מהגרים. הרי לא רק הרוסים הופיעו כסקטור, ולא רק החרדים, אלא גם קדימה. לחברה סקטוריאלית טבעית תקשורת סקטוריאלית, כלומר מדורות אחדות שונות, ולא אחת.

שישי, מעריב, 9.6.06


תפילה למען גלעד שליט (טלוויזיה)

אם הטלוויזיה מקרינה קטע מתפילה ציבורית בכותל למען גלעד שליט החטוף – אל תכבה את המכשיר תוך כדי, אל תצא את הבית תוך כדי ואל תפנה גבך לתפילה תוך כדי שידורה. אלא המתן קשוב מול המסך עד שהשידור יסתיים. כי גלעד שליט הלוא בשר מבשרך. כי הלוא אתה גלעד שליט. כי התפילה נישאת בשם הציבור: אל תפרוש מהציבור.

שישי, מעריב, 30.6.06


באנו לחזק (צביקה הדר)

כל פעם שאני רואה אותו על המסך מנקר בי צער אנושי פשוט על מה שהבידור עוד חלילה יעשה לו לצביקה הדר. ואז אני מאחל לו שלפחות יספיק לעשות כסף. השבוע הוא דיבר על תרומתו למורל בצפון המדינה, עם הופעה שם, ועל תרומת הצפון לו. משהו בנוסח “באנו לחזק והתחזקנו”. הוא לא נראה אותה שעה כציניקן, אלא כבובה מאולפת, מחייכת גם בשנתה, בובה בשירות הבידור והטלוויזיה המסחרית הישראלית. כליצן שנהדף שוב ושוב אל קדמת הבימה על ידי הרייטינג ועל ידי מהותו כנציג נלהב ותרועתי של ערוץ 2. עד שדומה כי צביקה הדר, מקום שלישי ברשימת הסלבריטאים בישראל, כבר מאמין בעצמו ובשליחותו הלאומית כאילו הוא חלוץ או קצב. מה הבעיה בבדרנים שכמותו? כל פעם שהם מסתכלים אחורה כבר יש שם חושך: אין להם לאיפה בדיוק לחזור.

שישי, מעריב, 21.7.06


הבידור והצבא (העם)

חלק ניכר מתוכניות הבידור משודר עכשיו מבסיסי צבא. למה? בשביל לחזק את הקשר בין העם לצבא, בין העם לבידור, בין הצבא לבידור. וגם את הקשר בין החרטא לברטא.

שישי, מעריב, 28.7.06


נוסח חיים יבין (אנחנו)

כשחיים יבין קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה הצטרפתי למברכים אותו, אבל הצלחתי לציין בו בעיקר נאמנות לתפקיד, ותיקות, התמצאות ורהיטות. וכן שהוא מייצג רבים. שעקרון הנציגות טבוע בו. שהוא פטריוט. וכל זה בטבעיות רבה, ללא מאמץ, מתוך הזדהות ומתוך מה שנראה כעל פי חינוכו. והנה השבוע, ערב ההחלטה על הפסקת האש כאן, בתוכנית חדשות (“מבט”, ערוץ 1), חיים יבין מתח את הנחיית החדשות שלו באופן שהציג פנים אחרים: איש חדשות מקצוען, פטריוט מהסוג החרד ללא גבול, מי שניעורה בו אימת השואה, ישראלי המתרוקן מתפארתו הצבאית, ישראלי חבר האליטה המאבד אמון באליטה, מקצוען המואס בכיסויים, בהמרות, בהסוואות, בחצאי אמיתות, בהצגת תקוות כעובדות, וכקורבן חלילה של רמיות שכבר קרמו עור וגידים כמציאות. אינטליגנציית השפה של יבין התנקתה השבוע מעידונים לשוניים, מניסוחים היוצרים אובך ומרחק, וחתרה אל העובדה, הנתון, המספר, הצעד שהיה, הצעד הקרוב, האמת. וקולו של יבין לא היה יציב ורצוף לאורך כל התוכנית, לפעמים עלה, לפעמים נשנק בניסיון להסות שקר, התעיה. באיזשהו אופן, שאולי אסביר אותו בהזדמנות אחרת, חיים יבין לא היה השבוע מגיש, מנחה או קריין, אלא עד מבוגר, מנוסה, נבגד. עד שיש לו עדיין חירות פעולה כלשהי. עד החב לצופיו אחריות פוליטית. והיתה הרגשה שברגע הקריטי חיים יבין ימרוד ב“הבנות שהצטברו סביב עולם השדרן”. כן, חיים יבין בכל זאת ימרוד.

שישי, מעריב, 18.8.06


ערוץ 2 בשירות הכסף (עשירים)

ערב החג קילף ערוץ 2 מעל עצמו את אחד מקרומי הבושה האחרונים והקרין את רשימת עשרת עשירי ישראל שלו לשנת 2006: אריסון, ורטהיימר, עופר, תשובה, שטיינמץ וכו'. רשימה צפויה. תוכנית בלתי מגרה, בלתי מפתיעה, מתכונית. הג’אז הישראלי הקבוע סביב כסף. ערוץ 2 פגש בתוכנית זו את מהותו האמיתית: בידור, רכילות, אסקפיזם, ניכור, חשיבה מעמדית ברורה. הלוק והשפה של התוכנית תאמו את רוחה. לוק שמנוני, שפה חניפה. מתעלקים על הצופה המשתוקק לזוהר ממוסחר. מדי פעם בתוכנית הבליח ניסיון שנינות ככסת"ח. די פתטי. אם ערוץ 2 אכן יפסיד כסף השנה, יש סיכוי סביר שממשלת ישראל תסייע לו בהקלות מיסוי והפקה. ערוץ 2? טלוויזיה שיש לה מדינה. כמה פעמים כבר הדפסתי את השורה היאכנעית הזו על ערוץ 2 כטלוויזיה שיש לה מדינה? אלף פעמים, לפחות. ועד מתי אפרסם אותה? עד שתתברר כשקרית לחלוטין.


למה עזה בחדשות? (טלוויזיה)

השבוע ספגנו (טלוויזיה מסחרית) את עזה ואת הנעשה בה בעוצמה שלא ידענו מזמן, כי השבוע עזה (חמאס־פת"ח) נראתה רע במיוחד, חולה במיוחד, אלימה במיוחד, מאבדת שפיות במיוחד, מחסלת עצמה במיוחד, מכוערת במיוחד. השבוע (שנים־עשר הרוגים בידי עצמם) עזה נראתה כלא־פרטנר מובהק. כהוכחה הטובה ביותר לטענה הרוב־ישראלית שאין עם מי לדבר שם. שמוטב לחכות עד שהם יגמרו להרוג זה את זה וכו‘. הטלוויזיה המסחרית נזכרה בעזה כי עזה של השבוע (פת"ח־חמאס ברחובות) כביכול מצדיקה או תומכת בהסברה הישראלית, שלפיה הפלסטינים עדיין לא הבשילו לפרטנרים וכו’. הטלוויזיה המסחרית שלנו פטריוטית. אין פטריוטית כטלוויזיה המסחרית. זה לא אדם או בני אדם מסוימים בטלוויזיה שעושים אותה פטריוטית – אלא עצם המסחריות הִנה פטריוטית.

שישי, מעריב, 6.10.06


הנאום של גרוסמן (איכות)

את הנאום של דויד גרוסמן השבוע (עצרת רבין) נכון לנתח באופן מקצועי גם כ“טקסט מופע” ולא רק כ“טקסט פוליטי”. מה באופן מקצועי? משך הנאום, בהירות, טון, שפה, נמען, אקסהיביציוניזם, הזמנה לציטוט מתוכו. גרוסמן עמד יפה בכל הקטגוריות. אחד הנאומים הישראליים הטובים של השנים האחרונות. בוודאי אחד הנאומים הטובים של סופר ישראלי. משך הנאום, יחסית לנסיבות הפסטיבליות (עצרת המונים), היה סביר. השפה של גרוסמן היתה גם הדורה וגם גמישה, ואף מזמינה ציטוט (“מנהיגות חלולה”), ותמיד מיד מובנת. באמצעות שפה שיש בה גם “מחר”, גרוסמן פנה לישראלי כואב, מאוים, שוחר שינוי, ולא לישראלי לחלוטין מיואש, מוכה מרה שחורה. הטון שלו וכן שפת הגוף היו קבועים, ענייניים, מיועדים לנמען מאזין, קשוב, ולא לצופה המום או מבודד. הדימויים של גרוסמן לא התגרו ביכולת השפה של המאזינים. היצר של גרוסמן היה בריא, ביקורתי במידה, שוחר טוב, ולא סתם נקמני וקטלני או מקונן. הכרת הערך העצמי של גרוסמן אמנם היתה נוכחת במלואה, והוא התגאה על אולמרט ופרץ ועל ראשי הצבא. בעיקרה היתה זו הגאווה הרוחשת תמיד, המשתמעת, של נציג האינטליגנציה על המאכערים (אולמרט ופרץ). גאווה שמוטב לכבוש אותה בכיכר רבין, ועדיין אין היא מקלקלת את השורה. גרוסמן הפעיל בעדינות את השכול הפרטי. נאום גרוסמן יכול לפרנס סמינר, אבל זה מדור. בעברית המקראית פירוש המילה “נאום”: דיבור חגיגי – פתיחה לשיר או לנבואה. “הלוקחים לשונם וינאמו נאום”.

שישי, מעריב, 10.11.06


סדאם: פורנוגרפיה? (תקשורת)

מובן שיש יסוד פורנוגרפי לא בעצם גזר הדין של סדאם חוסיין אלא בצילום ההוצאה להורג ובהקרנתה בטלוויזיה, בשכפולה במהדורות השונות והחוזרות של החדשות, בצפייה החוזרת הפרטית שלנו בה, בצילום הסטילס בעיתונות המודפסת, בהדפסת קטעים או אביזרים (חבל עבה) מתוך ההוצאה להורג. מה יש לדבר, הרי הרוב המוחלט של הצופים בזה אינם סוכני ביטוח חיים, נוטריונים או חוקרי מקרי מוות. רוב הצופים התפננו על ההוצאה להורג. פורנוגרפיית המוות (סקילה בפומבי, שרֵפה בפומבי, עריפה בפומבי) הועתקה באמצעות הטלוויזיה כמעט כפי שהיא מהעולם העתיק לעולם החדש שלנו. מדורת השבט בפעולה.

שישי, מעריב, 5.1.07


מכתב לבעלי ערוץ 2 (חדשות)

רבותי, אתם עומדים למנות עורך ראשי חדש לחברת החדשות של ערוץ 2, וקודם המינוי אציע לכם: אל תכללו בחוזה של העורך החדש סעיף בונוס על עליית רייטינג. תמצאו כבר דרך אינטליגנטית לתגמל אותו. למה לא רייטינג? כי רייטינג עלול להיות הרעה החולה של החדשות. הוא עלול להכשיל את העורך החדש. איך? הוא יתעה אותו לכיוון הפופולרי של אותה שעה. גם הבידור וגם האימה טובים לרייטינג של החדשות. קל להעלות את הרייטינג באמצעות התססה, צילום ברוטלי, הקרנה מסיבית של חומרים משטרתיים וכיוצא באלו, הצהבה, שיסוי, ובאמצעות פטריוטיות ערמומית. ומצד אחר, קל להעלות את הרייטינג באמצעות בידור, שטחיות, רכילות, פורנוגרפיה רכה, עובדות מרוככות. החדשות כנסיגה אל הדמדומים. אל תדחפו, רבותי, את העורך שלכם, לא לכאן ולא לשם. אין בונוס על רייטינג באשר הוא רק רייטינג. לפני עיוור (העורך החדש) לא תיתן מכשול (בונוס).

שישי, מעריב, 12.1.07


היית פעם? (דיבור)

אחת המוכרות במרכז המסחרי של בית החולים, אישה כבת שישים, שאלה אותי השבוע: “תסלח לי, אבל אתה לא היית פעם אדם ברוך?”

שישי, מעריב, 30.3.07


בעניין המימונה (טלוויזיה)

סביר להניח שיש מימונה גם מחוץ לטלוויזיה. אני מכיר את המימונה מהטלוויזיה הישראלית. יש קווי דמיון בינה לשחקן זאב רווח. אם אתה מחבב אותו, אולי תחבב אותה. אם אתה לא מחבב אותו, אולי לא תחבב את המימונה. לא לחינם היה בטלוויזיה לא מעט “זאב רווח” אגב המימונה. מה מחר? מחר יתברר שהטלוויזיה כבר הוציאה למימונה את טיפת המיץ האחרונה, שאין עוד מימונה בבתים ובגנים הציבוריים, אלא רק על המסך. כי המימונה הִנה בעצם חלק מה“דיל” שבין הערוצים המסחריים (2 ו־10) לרגולטור (המדינה, הרשות השנייה). הרגולטור צריך מימונה בטלוויזיה בשביל לסתום פיות של מתלוננים על אפליה לרעה של הספרדים ובשביל לייצר חזות של חברה (מדינה) דמוקרטית ביחס לסקטורים המרכיבים אותה וכו' – והערוצים המסחריים ממילא ציניים ביחסם למימונה או לשמחת תורה. הם ייתנו מימונה־מימונה אם יקבלו יותר דקות לפרסום, פרישות תשלומים, הקלות בהגדרות הז’אנריות ועוד. דיל שקוף.

שישי, מעריב, 13.4.07


ערוץ 2: שדרות (פטריוטיזם)

האזרחית הפצועה מגלה לערוץ 2 (עודד בן עמי) שבדעתה לא לחזור לשדרות בגלל הקסאמים – וערוץ 2 שואל אותה אם לא יהיה בכך משום ניצחון של החמאס. למה? למה ערוץ 2 הִנו שופר ירוד כל כך, נואל כל כך ואוטומטי כל כך של הפטריוטיזם השמנוני המופעל בישראל בקביעות ביחס לחלשים?

שישי, מעריב, 18.5.07


“אפשר להבין אותם” (ערוץ 10)

ערוץ 10 (יעקב אילון) תיאר את סערת הרגשות של תושבי שדרות לאחר פיגוע המוות השבוע, וסיכם במילים: “אפשר להבין אותם”. מה פשר הסיכום הזה? מי המבין? ערוץ 10 עצמו. מי הם “אותם”? לעתים קרובות משפטי הסיכום הטלוויזיוניים מביכים או ממש כושלים, ובדרך כלל הם אוטומטיים, סתמיים, מין סרק לא מחייב שכזה: “ימים ידברו”, “לא כל הנוצץ זהב”, “תם ולא נשלם”, “הרצל בוודאי מתהפך בקברו”. אבל לעתים משפטי הסיכום הם רנטגן: הם משקפים את יחסה האמיתי, הפנימי, של הטלוויזיה לסיפור, למקום או לנמען. אמנם “אפשר להבין אותם” עשוי בדוחק להישמע כהזדהות, אבל לאמיתו של דבר הוא התנשאות־מה, הוא התבטאות חוסה, הוא תוצר לשוני אנתרופולוגי. הוא אינו הזדהות כפשוטה. הזדהות אינה מתיישבת עם הריחוק של ה“אותם” הזה (אותם ולא אותנו/הוציא עצמו מהכלל), ולא עם העקיפין היחסי של “אפשר להבין”. ערוץ 10 הסגיר במשפט הזה יחס שיש בו מידה של קולוניאליזם ישן, שבמשך השנים נעשה בו שימוש כלפי ילידים, נאמר בהודו או באפריקה. לא מיותר לציין שתרבות שפה זו אינה מיוחדת לערוץ 10, וודאי שאינה מיוחדת ליעקב אילון, והיא טיפוסית ללא מעט עורכים וכתבים בתקשורת הישראלית. קשה לעקור את הכשל מהשורש, כי אין הוא עניין של סגנון, אלא מנטליות.

שישי, מעריב, 25.5.07


הקלטת של גלעד (תגובה ראשונית)

תגובה ראשונית לקלטת של גלעד שליט (יום שני, צהריים). הקול ישראלי. ככל הנשמע זהו גלעד. הוא יודע שהקלטת מחשמלת אותנו. היא מחשמלת גם אותו. הוא מתאמץ להישמע כמעט כקריין. לא היסטרי, לא שבור. ברור שהוא יודע שאנחנו יודעים על נסיבות ייצור הקלטת לא פחות ממנו. התחביר שלו לא ישראלי (עברי), אלא תרגום לעברית מערבית. הטקסט מוכתב. הטקסט מותאם ליכולת הלשונית של רוב אזרחי ישראל. אין בטקסט דימוי שהוא נחלת מיעוט זה או אחר. הטקסט אינו מחייב ידע שפה מיוחד, והוא נוח להקראה ולציטוט. ההקלטה לא נעשתה ברצף אחד. גלעד אינו בטוח בהגייה שלו את שמו המלא של הארגון החוטף. “סוחר הסמים” המוזכר לגנאי בקלטת הוא טננבוים, וכך החוטפים מציגים עצמם כמאמינים וכמוסריים, ומציתים את דעת הקהל נגד הממשל הישראלי. הטקסט בסך הכול חסכוני, חף ממליצות ומפיאור עצמי של החוטפים, ושואף במהירות נכונה לסיומו. מבחינת החוטפים, די היה בשלב זה בקלטת שמע: אנחנו כבר מדמיינים את גלעד בכוחות עצמנו.


הפת"ח החדש (תקשורת)

תוך השתלטות החמאס על עזה החל להשתנות לנגד עינינו הדיוקן התקשורתי של הפת“ח. לא עוד ארגון מנוון, אנטי־דמוקרטי, לא בן שיח אמיתי – אלא כמעט ארגון שזכויות האדם נר לרגליו, כמעט חסר הגנה, תמים, בן שיח. ומה מושתל בשינוי הדיוקן, בחסות דוברים גלויים ומוסווים של הממשל הישראלי? מושתלת המחשבה לצייד את הפת”ח הטוב בנשק; האפשרות לשחרר את ברגותי השפוי; האפשרות לשחרר מאות אסירים חברי פת"ח עם דם על הידיים. הדיוקן התקשורתי המשתנה משרת את הפוליטיקה המיידית, הבלועה.

שישי, מעריב, 29.6.07


זדורוב וערוץ 2 (משפט)

התקשורת לא ידעה מה היה לכאורה המניע של זדורוב. המשטרה והפרקליטות לא גילו לתקשורת מה היה המניע. באין מניע נראה זדורוב לתקשורת כקורבן אפשרי של המשטרה. התקשורת, בהקשר זה, היא בעיקרון ערוץ 2. אבל השבוע התביעה הציגה “מניע” (התעללות בזדורוב כילד וכו'), ולפי דיווח של ערוץ 2 בתחילת השבוע, עושה רושם שהתביעה שיכנעה את התקשורת עם “המניע” הזה. כעת התקשורת עם המשטרה ועם התביעה, והמשפט עצמו כבר נראה מיותר למדי. מי צריך משפט אם העניין כבר אושר על ידי האינטליגנציה המשפטית והכללית של ערוץ 2?!

שישי, מעריב, 6.8.07


ולא נודע (סוקניק)

אחרי כל השנים המהוקצעות בחדשות ערוץ 2 גדי סוקניק פורש לעסקים פרטיים, בלי שאדע עליו כמעט דבר. לא בעד מה הוא. ולא נגד מה הוא. דבר בהגשת החדשות של סוקניק לא אותת לי אם הוא ימין, שמאל, מסורתי. אם הוא נגד או בעד נישואים אזרחיים. נגד או בעד מדינת סעד. נגד או בעד ביניש. אני מניח שיהיו אנשים שיתגעגעו אליו משום שמבחינתם סוקניק ייצג בדיוק את עמדותיהם בענייני חברה ומדינה.


נשיא ערוץ 2 (פרס)

“שבוע שמעון פרס” נרגע מעט וניתן להבחין שהכתרת פרס היתה פרויקט של ערוץ 2. פרויקט טבעי שלו כיורש הממלכתיות של ערוץ 1. פרויקט טבעי לערוץ ממוסחר, ערמומי, שתלטן, תעשיין של רגשות סינתטיים, שמרן, פתיין, כוחני, מניפולטיבי, יצרן של נפחים מלאכותיים. אמנם לפתע מתברר שפרס אהוד על לא מעט ישראלים, אבל את עיקר החגיגה המלכותית, המאומצת, הפסטיבלית, את החגיגה שהוצגה כ“תיקון הנפש הישראלית”, החגיגה המתמסרת, המתמרקת, החגיגה שהתנשאה מ“אשמה” מבוימת כלפי פרס עד להתחטאות נשגבה ורבת־משתתפים, את החגיגה ההיסטורית סביב שמעון פרס אירגן והפיק ערוץ 2. מדוע? כי בעומקו ערוץ 2 תופס את פרס כשלוחה שלו, כבבואה שלו. הרבה מותאם בין פרס לערוץ: הלוק, הלולאתיות הבלתי נלאית, הרטוריקה הפתורה, התרועתיות, ועוד ועוד. אם פרס לא היה נבחר הפעם, ייתכן שערוץ 2 היה ממנה אותו כנשיאו לכל החיים בשביל לפייס אותו. פרס כנשיא ערוץ 2. גם ערוץ 2 וגם פרס הולכים עם כיפה לבנה בכיס (“על כל מקרה”).

שישי, מעריב, 20.7.07


מה גאידמק עושה שם? (ערוץ 2)

למה ערוץ 2 כלל את ארקדי גאידמק בין המועמדים שלו ל“איש השנה בפוליטיקה”, יחד עם אהוד ברק, בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד אולמרט? האם ערוץ 2 (“קשת”) באמת מאמין שגאידמק מועמד ראוי? האם ערוץ 2 נוטל על עצמו בזה תפקיד של פרשן פוליטי הקורא תיגר על הקונפורמיזם הישראלי? “משחרר את העניבה”? האם ערוץ 2 צופה בכך את העתיד הישראלי? האם הוא מרחיב את תחולת המושג “פוליטיקה”? לא, חוששני שלא זה ולא זה. אלא? בשביל הבידור. בשביל הקטע. ערוץ 2 כלל את גאידמק ב“איש השנה בפוליטיקה” בעיקר בשביל שיהיה שמייח. בשביל הפרובוקציה. מה זה שמייח בטלוויזיה? זה ארקדי גאידמק מנצח את אהוד אולמרט. ערוץ 2 עושה שמייח נון־סטופ. ושמחת בערוץ 2 והיית אך שמייח. ומי אנחנו, בעצם? אנחנו גם “הקהל הצוחק באולפן” וגם “הקהל הצוחק בבית” של ערוץ 2. אבל אפילו באולפן אנחנו כבר לא צריכים לצחוק, כי יש כבר הקלטות שלנו צוחקים. אנחנו “הצבא (העם)” של ערוץ 2. צעיר שלא ישרת בערוץ 2 לא יהיה זכאי למשכנתה.

שישי, מעריב, 31.8.07


פרס עדיין מרוצה (טלוויזיה)

ראינו השבוע בטלוויזיה את שמעון פרס (עם דייוויד לינץ') והתרשמנו שפרס עדיין מרוצה מהטלוויזיה ומאיתנו.

שישי, מעריב, 19.10.07


קלטת יגאל עמיר (הזיכרון הקולקטיבי)

הקלטת תגיע אליכם מחר. איש כבר לא יעצור אותה. הקלטת (15 דקות) הקוראת לשחרור יגאל עמיר מקצועית ומותאמת לתנאי הארץ ולתושביה, כפי שהיתה קלטת “דרעי”. היא בוטה, מובנת לגמרי, מוטה, רגשנית, גרפית, נדמית כ“מוצר תקשורתי תקף”, דוברת ישראלית, קולנועית במידה, יוצרת תחושה כאילו היא מייצגת רבים, כותבת היסטוריה, “מבקשת צדק”, נשענת על זיכרון קולקטיבי רפוי ועל קוצר רוח משוער של ציבור שראשו ולבו אינם עוד “שם” (רצח רבין). הקלטת טוענת ל“קריאה חדשה” של הנסיבות, הדברים, ההיסטוריה. הסכם אוסלו וההתעלמות לכאורה של רבין מהמפגינים נגד ההסכם מוצגים כקרקע שבה נבט הרצח. הזמר אריאל זילבר תורם לקלטת מהמוניטין העממי שלו. לפי השמועה, כ־150 אלף קלטות יופצו בישראל בימים אלה. המאמץ ממוקד לקראת פסח הקרוב (חג החירות). סביר להניח שלא כל הצופים בקלטת ימאסו בה. הקלטת לא תוגדר אינסטינקטיבית כ“תועבה”. היא תתקבל כחלק מהליך טבעי. כי מרוב ספינים אנשים כאן כבר לא מבחינים בין יום ללילה. מה גם שאף אחד לא רוצה לצאת שמרן או אנטי־דמוקרט הפוסל את הקלטת מראש. הממשל לא יצליח למנוע את הפצת הקלטת. חלק מהצופים ישנו את עמדתם ביחס לעמיר ו“כל זה”. חלק בכל זאת ידונו בכך בינם לבין עצמם או בחברה. מושגים כמו “חסד יהודי”, “חרטה”, “כפרה”, “מחילה”, “ריצוי”, “הרתעה” או “אחדות לאומית” ישמשו בערבוביה בדיונים אלה. וכן פטריוטיזם שמנוני וערמומי. וכן רעיונות כמו־דתיים מחוסרי שחר. ואף אינטלקטואלים צפויים לתרום פסולת לדיון בשחרור יגאל עמיר. וזה יהיה חתיכת דיון. איש אינו שולט עוד בדיון הפומבי הישראלי. אין כבר בישראל הגמוניות בתחום השיח הציבורי, התרבות, האתיקה. ס' יזהר איננו. בן אהרן איננו. ליבוביץ' איננו. בן שלמה איננו. גם הרב שך איננו. יהושע ועוז נחזים כדוברים של ביילין. הדיון הציבורי ב“עמיר” עלול להתפתח למראה האכזרית ביותר שהוצבה בשנים האחרונות מול פנינו. מה נראה במראה? יצרים לא מעובדים, צדקנות, בורות משפטית, פונדמנטליזם, אזרחות נכה, שיסוי, ציניות, לאומנות מכלה. נראה את עצמנו פחות או יותר כפי שהננו. שחרור מחבלים פלסטינים יחזק את הדורשים לשחרר את עמיר. האם הוא ישוחרר בלחץ דעת קהל? ואם כן, מתי? מה חוסם לפי שעה את הרעיון לשחררו? האם הזיכרון הוא החוסם? יש לא מעט סוגי זיכרון מוכרים: זיכרון חזותי, זיכרון גנטי, זיכרון סמנטי, זיכרון קולקטיבי ועוד. מדוע יש לא מעט סוגים? כי יש לא מעט מטלות (מטרות, תפקידים) לשימוש בזיכרון ולצורך בו. לא מפעילים זיכרון קולקטיבי למטלה הדורשת, נאמר, זיכרון קצר טווח. איזה זיכרון צריך להפעיל בשביל למנוע את שחרור יגאל עמיר? לכאורה מערכת החינוך אחראית ל“זיכרון רבין”, וכן הממשלה והכנסת באשר הן, ובוודאי כל אזרח באשר הוא. אבל זה לא קורה. הזיכרון מתכווץ. הזיכרון הישראלי נערך בברוטליות על ידי “תאוות חיים כללית”, תאווה חומרית לחלוטין, נטולת נפש, בולמוסית, פיזית, תאווה המיוצרת על ידי אלילות ההון. תאווה המוחקת עובדות, זיכרונות וקשיים. מה ייזכר? בעיקר מה שמשרת את ההון, את הכלכלה החדשה, את תאוות החיים, הוא שייזכר. ישראל 2007? חברה על סף קברות התאווה. הזיכרון הישראלי מותאם לגלובליזציה, מסתדר בקוביות סינתטיות, מתואר כחומר בלתי פורה עוד, וכונסי הנכסים שלו נפטרים מיוצאי דופן, מניואנסים, מ“בעיות”. בעוד עשר שנים יגאל עמיר ישוחרר בלחץ דעת הקהל. יהיו מי שיאמרו אז כי השחרור הזה הִנו “מעשה יהודי מובהק”.

שישי, מעריב, 26.10.07


בעניין ערוץ 10 (הפדופילים)

רק העובדה שהמדובר בפדופיליה מאוסה ומסוכנת, ורק העובדה שהמדובר במשטרה הכורעת תחת משימותיה – גורמות לנו לא להדגיש בפני עצמנו ש“סדרת הפדופילים” של חדשות ערוץ 10 הִנה למעשה תופעה בלתי רצויה מבחינה אזרחית ומשפטית. ערוץ 10 ב“סדרת הפדופילים” הִנו גם החוקר, גם התובע, גם השופט וגם התליין. היום אלה הפדופילים, אבל מחר אלה עלולים להיות מעלימי מס, משתמטים משירות צבאי או מיעוטים שלהם השקפת חיים זרה לישראלי. גם “מעלים המס” וגם “הזר” מעניינים אותנו. גם עליהם אפשר לחגוג בטלוויזיה ולייצר לכך הצדקה. אולי אפילו הצדקה פטריוטית. גם בהם נשמח להציץ. אבל מי ירצה לחיות בחברה שצדה את אזרחיה?! כאמור, היום הכול נהדף מול תועבת הפדופיליה, אבל מי שעיניו בראשו יחשוש מהמחר הטלוויזיוני הישראלי. מחר הטלוויזיה הישראלית תצוד מעלימי מס. מחרתיים הטלוויזיה שלך תצוד אותך. למה? מה עשית? את מי אתה מעניין? אולי היא תצוד אותך בתור “בלתי מעניין”, כי תגיע שעת ההתעניינות ב“בלתי מעניינים”.

שישי, מעריב, 21.12.07


זוהר בבית החולים (השתוקקות)

בארון הספרים שבחדר האוכל של בית החולים גם ספרי זוהר וקבלה, ואחד החולים קורא בהם מדי ערב בלי להבין את המילים. מה פשר קריאה זו? פרשן הקבלה הרב אשלג (פירוש “הסולם”) אומר שזו השתוקקות לקמאיות המילים ולמאגיות שבהן. למילים כהוויות, מעבר למובנן הלשוני המסוים. זו סגולת ההשתוקקות לנשגב, ודי בה כשלעצמה בשביל לעורר את האור אצל האדם.

שישי, מעריב, 15.2.08


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות