רקע
יורם ברונובסקי
מפלגת העבודה, אבודה?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 18.7.1997; 18.7.1997

נראה בעליל שאהוד ברק חף מכל עוון שטפלו עליו אנשים זדוניים (כוונתי פחות לעדים ששינו את עדותם על התנהגותו בעת אסון צאלים ב', מאשר לאלה שהשפיעו עליהם שישנו אותה).

ועם זאת, נראה שעם העלילה האיומה שנולדה – ודברי המבקרת בשבוע שעבר תרמו לביסוסה אולי לא פחות מן הניצול הפוליטי המחפיר שעשה בה צחי הנגבי – היתה עשויה להיוולד התבוסה הבאה, ומי יודע אם לא הסופית, של מפלגת העבודה. ייתכן שבשבוע שעבר הפסידה העבודה את הבחירות הבאות, ואת אלה שאחריהן וכו' וכו'.

כי מה נולד בעקבות דברי המבקרת? המשפט שהילך בכל התקשורת: העננה לא הוסרה, ברק יוסיף לסבול מן הסטיגמה המחפירה. מרגע שנולד משפט זה והכה שורש, חזקה עליו שיתאמת. אכן העננה לא סרה, ולא תסור. מי יודע אם בהיסטוריה עתידית כלשהי לא יופיע שמו של ראש מפלגת העבודה כ“מי שהואשם – כנראה האשמת שווא, פוליטית זדונית – בהפקרת פצועים בעת אסון וגו'”.

מסיבות מורכבות פחות־או־יותר יאמין העם בעלילה המחפירה הזאת: העבודה לא תזכה בבחירות. איזה היסטוריון עתידי־“חדש” יטען שהעלילה אינה עלילה אלא אמת, היסטוריוסוף עתידי יטען שאין בידי החוקרים המעיינים בסיפור להגיע לחקר האמת, אבל בכל מקרה, לצד האמת לאמיתה, “אמת ארכיאולוגית” לפי הבחנתו הידועה של אחד־העם, יש גם “אמת היסטורית”, וזו מצדיקה את העלילה. וכו'.

אפשר לטעון שאם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה לחוש מיד ולבחור מישהו אחר (חיים רמון?) במקומו של אהוד ברק. אבל מפלגת העבודה לא תעשה זאת, שהרי תהיה זו בגידה במנהיג שנבחר זה לא כבר. היא תלך עם ברק, ותפסיד עמו, בשל העלילה הזדונית שביססו שני גורמים קטנים־יחסית, שר משפטים בריוני, בוודאי, אך אמן התחבולה, ומשפטנית חיישנית, שהחליטה לא להתערב.

על בסיס מחשבות אלו, שהן כבר בנאליות למדי, התבוננתי בתוכניות הפוליטיות של סוף השבוע שעבר, שעסקו לא־במעט בעלילה על ברק. ב“משחק השבוע” (ערוץ 1, שבת, 10:00) הופיע חיים רמון ובלויאליות נאה, אפילו באבירות, הגן על מנהיגו. אפילו מתוך חצי משפט על תגובת ברק, שכללה כזכור התייחסות אל יונתן נתניהו (“אני לא הייתי אומר זאת כך”), היה אפשר להבין שלפנינו מתחרה אפשרי.

כללית, ניכר מאבק מוקדם וכבר־קצת־נואש נגד העלילה. הפרשן חנן קריסטל איבחן נכון את “העננה שלא תסור עד הבחירות”, אבל השווה אותה באופטימיות מופרזת עם “הגיבנת של חברון בר־און הדבוקה לנתניהו”. שהרי החטוטרת שמדובר בה רק תייפה את נתניהו בעיני בוחריו, ואילו העננה שמעל לברק תשלח אותו ואת מפלגתו לשנים רבות הביתה, אם יהיה עוד בית.

ב“תיק תקשורת”, בערוץ השני כעבור שעתיים, זימן רזי ברקאי את אמנון אברמוביץ' ועופר שלח לדיון על דברי המבקרת, ובייחוד על “הפצע הציבורי לברק”. שני העיתונאים קבעו שהאשמה שנתלתה בברק היא אשמת־שווא, והסיפור עושה לו עוול קשה. שניהם נאבקו, שוב מין מאבק נואש, נגד העלילה, ושניהם נראו כמבינים כי הזדון עלול להשיג את שלו.


הארץ, 18.7.97

המלצות קוראים
תגיות