רקע
יורם ברונובסקי
היהודייה מן הצלב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 11.7.1997; 11.7.1997

שתי תוכניות התרבות של הטלוויזיה הן בעייתיות, אם גם מסיבות הפוכות כמעט. האחת היא “אופרה אחרת” בהנחיית דוד ויצטום, בערוץ הממלכתי (אם עודה קיימת בכלל; באחרונה נעלמה כלא היתה, וייתכן שבמקום להתלונן עליה, צריך לברך את הנהלת הטלוויזיה על הו1

הצטיינה בכושרה לעורר תיעוב כלפי כל תופעות התרבות, אם אלו שטיפלה בהן, ואם אלו שהתעלמה מהן. מוטב לשכוח אותה, או לזכור רק את לקחו העגום של הניסיון הכושל הנוסף.

לעומת זאת, תוכנית הערוץ השני, “המעגל הקטן”, בהנחיית גל אוחובסקי, היא אמנם עירנית ומעניינת אלף מונים יותר משהיתה התוכנית “הממלכתית”, אבל גם היא מוזרה בדרך כלל, ותמיד גם גועלית במקצת, באופן שקשה להגדירו במדויק.

הצפייה ב“מעגל הקטן” אמנם כרוכה בהנאה מציצנית מסוימת, אבל כנרמז, זו הנאה משונה, פרוורטית משהו, לא בריאה. ברור, מכל מקום, שחסרה תוכנית תרבות אנושית, רצינית, שתביא למיעוט המופלה זה כבר, והלא־קטן כלל, של שוחרי תרבות, מידע חיוני, עדכני אך גם לא מתנכר לעבר באשר הוא עבר; תוכנית על מוסיקה, על ספרות ואף על היסטוריה ופילוסופיה.

יעקב אחימאיר, מאנשי התרבות המובהקים והמעטים בערוץ 1, העורך החדש של “רואים עולם” (מוצאי שבת, 20:00), מנסה למרבה המזל למלא את החסר הזה, ככל יכולתה של תוכניתו, המוקדשת לענייני חוץ בכללם.

בתוכנית האחרונה מצא אחימאיר מקום לכתבה שהיתה יכולה להיכלל בתוכנית תרבות הומניסטית אוטופית שכזאת. הכתבה עסקה בחייה ובפועלה של אדית שטיין, שעל עלייתה למעלת קדושה, בשמה הנוצרי תרזה בנדיקטה מן הצלב, הכריז האפיפיור לפני כשבועיים, כתום עשור שבו היתה במעמד של ברוכה.

אדית שטיין, היהודייה מן העיר הגרמנית (והפולנית כיום) ברסלאו, בת למשפחה יהודית אורתודוקסית, התנצרה, בדומה לכמה יהודים אחרים, עמיתים לאסכולה הפילוסופית שהיא היתה ממאורותיה. שטיין נספתה באושוויץ, לאחר שהנאצים הוציאוה מן המנזר שישבה בו.

שטיין, הנוצרייה שמתה מוות יהודי, היא דמות מופלאה מבחינות רבות. בתוכנית תרבות היה אפשר להעמיק יותר בדמות המרתקת הזאת, אבל גם כך עלינו להודות על מה שניתן לנו בכתבתו של פרדי גרובר: דיוקנאות אחדים של ההוגה הפנומנולוגית, תלמידה מזהירה של אדמונד הוסרל, וכן ראיון עם אחייניתה החיה בישראל, אני מאייר, שזכרה בחיבה את דודתה. במרכז הכתבה עמדה שיחה עם הפרופ' צבי ורבלובסקי, המומחה לדתות, שדיבר על פועלה של שטיין. הוא הזהיר שהפילוסופיה הפנומנולוגית בכלל היא “לא עניין של מוסף תרבות של סוף שבוע”, ובוודאי צדק.

חיבוריה המרכזיים של שטיין הם בהחלט “פילוסופיה חמורה” (כהגדרתו של הוסרל), אך בין כתביה יש גם חיבורים מסוג פופולרי יותר, כגון הספר על מעמד האשה, שבו התגלתה כפמיניסטית מובהקת ועניינית מאוד.

זה לא כבר נעשה סרט על אדית הקדושה, בידי הבימאית ההונגרייה מרתה מסרש, ושטיין מוצגת בו כמין לסבית. אין לזה סימוכים בעובדות ידועות, אלו מסקנות פסיכולוגיסטיות של הבימאית בלבד.

הפרופ' ורבלובסקי אולי לא דק פורתא כשאמר ששטיין לא השאירה אחריה חומר אוטוביוגרפי: ספרה “מתוך קורות משפחה יהודית”, והתכתובת שלה עם רומן אינגארדן הם מקורות מצוינים להכרת הדרמה האישית, ההגותית והאמונתית שלה. העמודים שבהם סיפרה על חוויית הפגישה עם כתביה של תרזה הקדושה מאווילה (יהודייה גם היא), הם מופת של ספרות הקונוורסיה הנוצרית.

אבל כל אלו הן היטפלויות במקום שבו הכוונה היא להביע הוקרה בלבד. לעורך, לבעל הכתבה, לנימתה הנכונה, השונה מן הטיפול הישראלי הרגיל ב“משומדות” בפועל או בכוח (זכורים לי הדברים המכוערים שכתב ישעיהו ליבוביץ, “הנאור”, על סימון וייל, שדמותה מקבילה במידת מה לדמותה של אדית שטיין).

הכתבה הזאת עוררה געגועים למסגרת נאותה יותר, שיוכלו להופיע בה כתבות מסוג זה.


הארץ, 11.7.97


  1. השורה הבאה קטועה – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות