תיאטרון החאן בירושלים מעלה בימים אלה את מחזהו של הסופר הפולני ויטולד גומברוביץ' (1904–1966), “הנסיכה איבון”. זה הניסיון השני לעניין את הקהל הישראלי במחזה המדהים הזה, שכמה קווים גסים, ואולי גם כמה דקים, מקשרים בלי משים בינו לבין מחזותיו של נסים אלוני.

המחזה הזה מייצג, במסווה אופראי, אנאכרוניסטי במכוון וממילא כמו־קומי, את הפילוסופיה העמוקה והטראגית של המחבר, שהמחזאות וחיי־התיאטרון עמדו לכאורה בשולי יצירתו – הוא כתב שני מחזות, שירטט תוכניות של עוד שניים ונהג להתפאר, בהומור המיוחד לו, בכך שבמשך ארבעים שנה לא ביקר אף לא פעם אחת בתיאטרון כלשהו. ועם זאת יצירתו, הרומנסקית והמסאית בעיקרה, מצטיינת בדרמטיות יתרה.

יש לקוות, ועל־פי כמה סימנים אפשר לקוות, שהניסיון השני הזה יהיה מוצלח בהרבה מן הראשון, שנעשה בידי יוסף מילוא המנוח, אי אז בתיאטרון הקאמרי, מתוך אי־הבנה של הבמאי־המתרגם את תכניו העמוקים של המחזה הקרוי במקורו “איבון בורגונד” (וכך אמנם תירגם מילוא את השם). התרגום החדש להצגה החדשה הוא של אפרים סטן.

היו גם ניסיונות נוספים כאן, מלבד ההעלאה הכושלת של “איבון” בקאמרי לפני שנים, להעביר משהו מן התכנים ואף הצורות של היצירה החד־פעמית הזאת: רומן אחד, “פורנוגרפיה”, הופיע בתרגומו של מיכאל הנדלזלץ, סיפורים פזורים של גומברוביץ' תורגמו בידי הנדלזלץ ובידי אחרים, דוגמת המתרגמת שהלכה לעולמה לפני ימים מעטים, רעיה ברפלד. פה ושם גם נכתבו מאמרים על היבט זה או אחר של “גומברו” (כך כונה הסופר בייחוד בתקופה הארגנטינית הממושכת של חייו, תקופה שבה הטביע חותם עקיף אך עמוק למדי על הספרות הלטינו־אמריקאית הצעירה).

יש להודות שכל זה אינו עומד בשום פרופורציה לרושמה של יצירת גומברוביץ' באשר היא, או, נניח, לרישומה על הספרות הצרפתית בשני העשורים האחרונים (בצרפת הופיעו כל כתביו, גם השוליים, בתרגומים צרפתיים). זה לא כבר, עם הענקת פרס נובל למשוררת ויסלווה שימבורסקה, קונן מבקר נודע במוסף הספרותי של העיתון הפאריסאי “פיגארו” על הפסיחה הגדולה של ועדת פרס נובל על “הכישרון האמיתי, היחיד בקנה מידה עולמי, שיצר במאה הזאת בשפה הפולנית: ויטולד גומברוביץ'”. בישראל, בכל מקרה, הניסיונות היו דלים ופזורים מדי: לשם הצגה מלאה של הסופר הזה יש צורך בתרגום הרומן המרכזי, המופלא – בשני מובניו של שם־התואר הזה – וקשה־התרגום, “פרדידורקה” (הנדלזלץ תירגם לפני שנים את עמודיו הראשונים שפורסמו בכתב־עת).

אחד הדברים המפליאים אותי זה כבר בכתיבה רבת־ההיקף על אודות גומברוביץ' – כתיבה שחרגה זה כבר מן הפולנית ונעשתה ל“תעשייה ביקורתית” ענפה, בשפות הצרפתית והאנגלית – הוא העדרה, ככל הידוע, של עבודה המוקדשת לנושא שאין מנוס ממנו, חוששני, לאחר ככלות הכל, כאשר מדובר ביוצר גדול כלשהו: “איקס והיהודים”.

והרי “גומברוביץ' והיהודים” הוא נושא גדול למדי, ואפשר להתמקד בו לתיאור שיטתו הפילוסופית של הסופר – ואיני נרתע מן המלים “שיטה פילוסופית”, ברוח הכרך “גומברוביץ' כפילוסוף” שפירסם זה לא כבר החוקר האיטלקי פרנצ’סקו קאטאלוצ’יו.

סימנים וביטויים להכרת היהודים או לניסיון להציג גישה כלשהי אליהם פזורים לרוב בכתביו של גומברוביץ', על סוגותיהם. בעצם, קטע מרכזי אחד מוקדש ליהודים ביומנים המהוללים שלו – בעיני רבים יצירתו הגדולה, המובהקת ביותר, של ה“אגוטיסט” הפולני – ומלבדו אזכורים רבים אחרים ב“יומן”.

האפולוגיה הדו־משמעית של גומברוביץ' על היהודים בולטת גם בדברי־הזיכרון שכתב על ידידו משכבר ברונו שולץ, הסופר האוונגארדי האחר של פולין הטרום־מלחמתית, שאימצנו אל לבנו בקלות רבה יותר, ומסיבות מובנות לכאורה.

עניין מיוחד גם מעוררים קשריו של גומברוביץ' עם מרטין בובר. הסופר הפולני התכתב עם הפילוסוף, שכתב לו מכתבים בפולנית. בתכתובת יש עניין פילוסופי כללי – הרי אלה שני אקזיסטנציאליסטים המתכתבים זה עם זה – וגם עניין פולני־יהודי מסוים. דומני, עם זאת, שהתכתובת פורסמה בינתיים רק בחלקה: כרך איגרותיו של גומברוביץ' עודנו בהכנה במסגרת המהדורה השלמה של כתביו המופיעה זה שנים בפאריס, ובאחרונה בו־בזמן בפאריס ובוורשה.

כאן אתייחס, אם כן, רק לרישום היומן הארוך למדי, משנת 1954, בתאריך האקראי במכוון “יום שישי” (היתה לגומברוביץ' ביומניו שיטת־תִארוך מוזרה אך משמעותית). המדובר בכרך הראשון של “היומן” (1953–1956). הדברים נרשמו בבואנוס איירס, מקום מושבו של הסופר משנת 1939 ועד 1963 ופורסמו בתחילה בירחון המהגרים “קולטורה” שהיה למו"ל של כל יצירתו המקורית.

גומברוביץ' קיבל מכתב מפולני כלשהו המתגורר בלונדון, והכותב תוהה אם לא ראוי לגנות דיפלומט פולני אחד שיומניו התפרסמו, ובהם הוא מכנה יהודי אחד בתואר שמשמעו בערך “טינופת”, והוא מאותו השורש כמו מלת הגנאי האנטישמית הרווחת “פארך”. שתי הקללות אינן, למרות המוצא הלשוני המשותף, זהות מבחינת משמעותן וכוחן.

גומברוביץ' מסביר זאת לאיש שכתב לו, ומודה שגם הוא מסוגל לפעמים לנקוט את המלה “פארך”, האנטישמית, “כאשר שמי (semita) כלשהו מציק לי, כך או אחרת”.

זה קורה לו, הוא מוסיף, “משום שאינני פילושמי קשיח, מאומץ, אלא פילושמי במצב של רפיסות, הנושא עמו, חי אלוהים, את כל המסורות של אציל כפרי פולני” (ואמנם גומברוביץ' התייחס על אצולת־כפר זוטרה, ועשה בחייו ובכתביו קומדיות שלמות, רציניות משהו, סביב הייחוס האצילי הזה שלו: בין השאר ציווה על חבריו הצעירים בבואנוס איירס לפנות אליו בלשון “אדוני הרוזן”. האצולה הזאת חיבבה¹ היהודי מתוך מרחק וזלזול מסוים. ליחס המורכב הזה רומז הסופר).

בחלק אחר של הרישום הזה, המסוגנן להפליא, מפרש גומברוביץ' ביתר עומק את משמעות היותו “פילושמי במצב של רפיסות”, וזאת בעידן השואה היהודית: “…אין־סוף הפשעים שנעשו נגד היהודים חילחל גם בי, לעומקי ולכל ימי חיי. אבל לא ציינתי זאת במכתב הזה (אל הפילושמי הלונדוני). הייתי מציין – לו נכתב המכתב אל אנטישמי”.

אכן, גומברוביץ' ער לכל הסבך המרתק – והמוקשה כל כך מבחינה פסיכולוגית, עד שמתעוררת לפעמים תמיהה אם לא חל עליו המאמר “זר לא יבין זאת” – של יחסי יהודים ופולנים בהיסטוריה החדשה. והוא מתייצב בקיטוב הזה, בלי להתעלם ממנו, בעמדה מעניינת, העמדה שהוא מתאר כ“פילושמי רופס”, אוהב־יהודים שעם כל אהבתו אינו מוכן להתעלם ממידות יהודיות שאינן מוצאות חן בעיניו, ומהתנהגות פגומה של יהודי, “פארך”, זה ואחר. הוא פילושמי עם זכות להתנהגות, כאשר ידרשו הנסיבות, העלולה להתפרש כאנטי־יהודית.

אלא שגומברוביץ' מזהה ב“יהודי” גאוניות סגולית, המונעת ממנו את האפשרות להיות “ככל האדם”. “…יהודי שיתעקש יתר על המידה לטעון שהוא ראוי שינהגו בו כב’כל אדם אחר' ייראה לי כיהודי שאינו מודע די הצורך ליהדותו. כשתובעים היהודים את השוויון הזה הם צודקים – כמובן, כמובן – אבל השוויון הזה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות של הווייתם. זה פשוט מדי, קל מדי…”

וגומברוביץ' ממשיך, בדברים טורדניים אך לא מבוטלים בשבילנו, גם מקץ חצי מאה בקירוב: “אינני אוהב כשהיהודים אינם בגובה הייעוד שלהם. כמה פעמים זה הפליא אותי, כאשר בשיחות עם יהודים, גם נבונים, נתקלתי בקטנוניות שכזאת בהערכת גורלם שלהם. מדוע אין העולם אוהב יהודים? בכן, פשוט משום שהם מוכשרים יותר, עשירים, יוצרים התחרות. מדוע אין העולם מוכן להכיר בכך שהיהודי הוא אדם ככל הגויים? זה עניין של תעמולה, של דעות קדומות גזעניות, של חוסר נאורות…”

וכאן באה פסקת המפתח, הקשורה בדיכוטומיה המרכזית בהגותו של גומברוביץ‘, “נחיתות–עליונות”. גומברוביץ’ ממשיך לאור השאלות הרטוריות שהעלה בשמם של היהודים “שאינם עומדים על גובה הייעוד שלהם”: “כשאני שומע מפי אנשים אלה שהעם היהודי הוא ככל העמים, אני חש פחות או יותר את מה שהייתי חש אילו שמעתי את מיכלאנג’לו הטוען שאין הוא נבדל מכל אדם אחר, את שופן התובע לו חיים כחייו של כל פלוני־אלמוני, את בטהובן המנסה לשכנע שגם לו הזכות לשוויון. אבל אלה אשר להם ניתנה זכות העליונות אינם בעלי זכות לשוויון”.

גומברוביץ' ממשיך בהארת העליונות ואפילו הגאונות הסגולית לעם היהודי, והיהודי הישראלי הקורא את הדברים מתכווץ פה ושם בתוכו: הפילושמיות היא הרי רק הצד השני של האנטישמיות, ושתיהן יחד מהוות אותו מטבע קשה, קשה מדי.

הישראלים ודאי אינם רוצים להיות מיכלאנג’לו של אומות העולם. התפישה של גומברוביץ' היא בעייתית, דו־משמעית וקרובה להפליא לוויכוחים שאנו מנהלים זה כמה דורות, בארץ, על הזהות היהודית לעומת הזהות הישראלית וכיו"ב.

ייתכן, כאמור, שכאן, בנקודה היהודית המפורסמת, כדאי לנו לפתוח את היכרותנו עם היצירה הרב־משמעית והחשובה של ויטולד גומברוביץ'. ב“נסיכה איבון”, מכל מקום, נוכל לראות פנים אחרים, רק לכאורה עליזים יותר, של הפרובלמטיקה האנושית, הדיאלוגית וכמו־בוברית, שהעסיקה את הסופר הפולני, ידידו־אויבו (כדבריו) של ברונו שולץ.

28.3.97

ברונו שולץ, הסופר הפולני שנספה בשואה, הוא מאותם סופרים שאנו נוהגים לכנות היום “סופרי־פולחן”, או, לא לגמרי לחילופין, “גיבורי־תרבות”. מבחינות אחדות מחליפים התארים הללו, האמריקאיים ברוחם ואולי אף במוצאם, את התואר הישן נושן, הרב־משמעי, ובכלל הבעייתי מבחינת ההגדרה, “קלאסיקן”.

למשל, מן הבחינה הזאת שכשם שהקלאסיקאים הם לא ממש סופרים שקוראים אותם, כך גם “סופרי־פולחן” אינם סופרי־קריאה מובהקים. מפני אלה כמו מפני אלה מתגבשת אפילו מעין יראה, דתית משהו, העוצרת בעד קריאה של הטקסטים שלהם. משהו מרוח כשל כתבי־הקודש נסוך על יצירת סופרים כאלה, ואין זה לגמרי לא־טבעי או מגוחך שאלה סופרים שהטקסטים שלהם שוב אינם מיועדים לקריאה, כביכול, בדומה לספרי־קודש בדתות מסוימות.

ברונו שולץ נעשה בשני העשורים האחרונים לסופר־פולחן שכזה, תופעה שאין לראותה בהכרח באור שלילי או מגוחך לגמרי. הטקסטים ששרדו אחרי הסופר הזה הם מעטים בלבד – כ־25 סיפורים קצרים פחות או יותר, קומץ מסות־ביקורת ועוד אוסף של איגרות ששרדו, ונאגרו על ידי כוהן גדול של הפולחן – המשורר הוורשאי יז’י פיצובסקי – בקפידה דתית ממש.

על כך יש להוסיף תיקים אחדים של רישומים: שולץ, מורה לציור בגימנסיה בעיר דרוהוביץ‘, היה רשם וגרפיקאי מחונן שלמד באקדמיה לאמנויות בווינה, אותה האקדמיה שאליה לא התקבל, אבוי, האמן הכושל יותר, אדולף היטלר (אינני יודע אם כבר קיים רומאן פוסט־מודרניסטי המפגיש את שני התלמידים, בכוח ובפועל, הללו של האקדמיה הווינאית). שולץ עסק בכל מיני הציור, ואף ניצָל ציור שמן אחד שלו – על המציאה הודיע בשעתו הרדיו הפולני בתוכנית־חדשות – אך עיקר יצירתו האמנותית הוא רישומי־העיפרון, שתערוכה שלהם, מאוצרות מוזיאון הספרות ע"ש מיצקביץ’ בוורשה, נערכה לפני כמה שנים בבית הספרים הלאומי בירושלים. מבוא קצר לקטלוג הנאה של התערוכה כתב הסופר דויד גרוסמן.

דויד גרוסמן הוא גם מן החשובים שבסופרי־ימינו שעשו את ברונו שולץ לגיבור ספרותי, ולגיבור תרבות, ברומאן שלו “עיין ערך אהבה”, שנכתב גם הוא, בחלקו, תחת ההשפעה העקיפה של הסגנון השולצי. גרוסמן אינו, כאמור, היחיד שתרם לפולחן החוץ ספרותי, כמעט, של שולץ. הסופרת האמריקאית סינתיה אוזיק כתבה אף היא רומאן שולצי, “המשיח משטוקהולם”, המתקשר למסורת – הדומה לכמה מסורות דתיות אחרות – בדבר כתב־יד נעלם־גנוז של רומאן שבכתיבתו עסק שולץ בימיו האחרונים, “המשיח”.

הנה כי כן, ברונו שולץ היה גם לקדוש־ספרות, בנוסף להיותו גיבור־תרבות וסופר־פולחן. מעל לכל, הוא היה בשל מותו בשואה, בגטו דרוהוביץ', קורבן כללי של מבצע לכידת יהודים שהסתובבו עוד חופשי, וקורבן פרטי של מריבה בין שני אנשי גסטפו, ששולץ נהנה מחסותו של אחד מהם. יריבו של איש־החסות של שולץ רצח את הסופר ברחוב, והתפאר אחר־כך באוזני היריב שהוא “רצח את היהודי שלו”. אגב, לפני כמה שנים נמצאו עקבותיו של איש החסות של שולץ, שהתגורר שנים בהמבורג, וברשותו כמה רישומים של האמן.

הסיפור המחריד הזה הוא כיום העובדה המרכזית בכל ביוגרפיה של שולץ. בשל המוות האימתני הזה היה שולץ לאחד מסמליה של שואת־היהודים. וזאת למרות שבכתיבתו שהופיעה בדפוס, כולה לפני המלחמה, אין כמובן זכר לשואה הקרבה, ודומני שאין גם זכר לרדיפת היהודים בגרמניה או בכל מקום אחר.

שולץ היה איש ספרות פולני, מחברה של פרוזה פולנית אוונגארדית, ואיש הקרוב לחוג התרבות הגרמנית, שפה שבה כתב מעט, וקרא בה הרבה.

אכן, אחד ההיבטים הפרדוקסליים של פולחן שולץ כחלק של פולחן השואה, שורשו בעובדה ששולץ לא היה קרוב ליהדות כלל־וכלל, ולהיפך, התרחק וכמעט התנער ממנה ככל שיכול היה, ובעיקר מדובר בהתנערות פנימית. יתר על כן, הוא שקל פעם להתנצר. פרשה זו קשורה ביחסיו עם אישה נוצרייה.

על כל פנים, ברור לכל מי שמכיר היטב את שולץ שהוא רחוק מן היהדות ת“ק פרסה. ואפילו אלה המוצאים בכתביו דגמים מקראיים ואזכורים מתוך תולדות היהודים יתקשו להתעלם מן העובדה שבשביל שולץ החליף את התנ”ך ספרו של תומס מאן “יוסף ואחיו”. שהרי מאן ולא קפקא היה סופר־המופת של שולץ.

אכן, עניין נוסף הוא הזיקה שיצר פולחן שולץ בין הסופר הפולני לבין הסופר הצ’כי־גרמני קפקא, שהוא אמנם יהודי הרבה יותר משולץ. למעשה אין שום זיקה בין עולמו של שולץ לעולמו של קפקא, והסופר הפולני אף אינו מתרגם “המשפט” לפולנית, אף שהוא חתום על התרגום. הוא השאיל את שמו המפורסם־כבר לתרגום שנעשה על ידי ארוסתו. מצד אחר, הוא העריך את קפקא וכתב עליו כמה דברים מעניינים באחד המכתבים.

אבל, כאמור, יותר מכך העריך את מאן, ומתוך “יוסף ואחיו” שאב את הידע המקראי שלו, את תפישת היהדות שלו, ואף את תפישת הזמן המיתי האופיינית לו (מאן מצדו חב אותה למיתולוגים הפרוטסטנטים של המאה ה־19, רבים מהם אנטישמים). כך או כך, נראה הדבר שהדבר היהודי ביותר ביחס לשולץ לא היתה יצירתו או אפילו חייו, אלא מותו.

כך שהזימון של ברונו שולץ והיהדות, הזימון המקובל כל כך בפולחן שולץ העכשווי, כולו פרי של פרדוקס שיסודו במוות היהודי של שולץ. אפשר לומר שהיהדות השיגה את ברונו שולץ המת, ועורכת לו כעת פולחן שהוא היה ודאי שמח לוותר עליו. ברציחתו על ידי נציג התרבות שאותה העריץ, ובפולחן שלו, שבו נתפש כביכול בשביה של היהדות והיהודים שמהם ביקש להתרחק, יש בוודאי סמליות לא־מעטה. כך או כך, בכך עוסקים או יעסקו מחברי הרומאנים הפוסט־פוסטיים שבמרכזם ברונו שולץ, המיתולוג שהיה למיתוס.

מובן שמעל לכל עוסקים בשולץ הפולנים, שהרי שולץ נעשה כביכול לסופר הגדול שלהם במאה הזאת, ובוודאי סופר־הייצוא הראשי שלהם. אהבתם לשולץ מוצדקת מצד המעוגנות שלו בתרבות הפולנית, בהיותו אחד ממאורות האוונגארד של שנות בין־המלחמה, לצד ידידיו, סופרים ומחזאים כמו גומברוביץ' וויטקאצי (כינוי של ויטקוויץ', המחזאי האוונגארדי, הכובש לו יותר ויותר מקום על בימות המערב), ולצד משוררים יהודים כמו טוּבים ולשמיאן, “שהביאו את הפולנית לרמה הזוהרת ביותר שעליה ניצבה מעולם”, כדברי הד"ר קשישטוף מיקלשבסקי, שעליו עוד להלן.

אחד מביטויי פולחן שולץ, היוצר כביכול גשר בין התרבות הפולנית והתרבות היהודית־ישראלית, היה “שבוע שולץ” שהתקיים כאן בשבוע שעבר, ואף ביום ראשון השבוע. במסגרתו הובא לארץ, ביוזמת “קרן תרבות ישראל־פולין”, מופע בימתי על פי כתבי שולץ, “בית מרפא בסימן שעון־החול”. המופע הוא פרי יצירתו של השחקן יאן פשק, מן הגדולים – ויש אומרים הגדול – שבשחקני התיאטרון הפולני כיום, המרבה להופיע גם בטלוויזיה.

אכן, יאן פשק הוא שחקן מצוין, ואפילו בהצגה זו ניכרת אמנות־המשחק המעודנת שלו. אני כותב אפילו, מפני שהוא חטא, כאשר יקרה לעתים לשחקנים המגיעים לתהילה מסוימת, בהשגת גבולה של אמנותו, ולא הסתפק במשחק אלא היה גם לבימאי של ההצגה, וגם – וכאן הכשל העיקרי – מעבד הטקסטים של שולץ לצורך יצירת ההצגה שהעלה. והנה העיבוד היה גרוע, חסר כל יסוד דראמטי. לא נוצר כל גרעין עלילתי מתוך העירוב הזה של קטעי הפרוזה השולצית.

יופי אסתטי בוודאי היה בהצגה, שמעמדים רבים בה חיקו במדויק רישומים של שולץ. אבל קשה היה לעכל אותה, אולי דווקא בשביל מי שמכיר את שולץ, קל וחומר בשביל מי שהוא בשבילו שם בלבד. זאת ועוד, פשק הופיע במופע משפחתי, בנו ובתו שיחקו את התפקידים האחרים בהצגה, ומשחקם לא הגיע לרמת המשחק של האב.

ל“שבוע שולץ” היה גם ביטוי עיוני. לארץ בא, הפעם ביוזמת שגרירות פולין, אחד המומחים הפולנים הנודעים לשולץ, ומי שהוא גם אישיות אמנותית מסקרנת לעצמה. כוונתי לקשישטוף מיקשלבסקי, איש טלוויזיה ואיש ספרות פורה להדהים, שבמשך שנים ארוכות היה גם אחד השחקנים בתיאטרונו של תדיאוש קנטור, “קריקוט”, תיאטרון אוונגארדי הקרוב לרוח ה“אוונגארד המיתולוגי” הפולני בין שתי מלחמות העולם, ולברונו שולץ במיוחד. קנטור, שמת בינתיים, ותיאטרונו, ביקרו גם בארץ, לפני 12 שנים, עם ההצגה השולצית להפליא ברוחה “הכיתה המתה”. אכן, אם היה לשולץ ממשיך בתרבות הפולנית הבתר־מלחמתית היה זה קנטור.

ד“ר מיקלשבסקי, על כל פנים, הוא בין השאר עורכם של כמה סרטי־תעודה הקשורים בברונו שולץ. בהרצאתו ב”בית אנה טיכו" בירושלים, שעל עיקריה חזר בסינמטק התל־אביבי השבוע, הוא שילב את הקרנת הסרטים הללו בדברי־הסבר מבריקים ונלהבים באנגלית פולנית לעילא. מיקלשבסקי עצמו, איש מבדח ביותר, הוא דמות גרוטסקית משהו בהופעתה, כמעט כיציר דמיונו של שולץ. גם אלמלא אמר מלה היה עניין להתבונן בו.

הנושא שלו, בכל מקרה, היה “ברונו שולץ בתיאטרון”. הוא לא שבע נחת מן ההצגה של משפחת פשק, שאותה ראה בפולין (בזכות שמו הגדול של השחקן היא רצה פעמים לא מעטות, אם גם הביקורות לא הפריזו בערכה, כדבריו), אך ההצגה השולצית האחרת, שאותה תיעד בסרט, זכתה לשבחיו. הכוונה ל“רחוב התנינים”, הצגת התיאטרון הלונדוני “תיאטר דה לה קומפליסטה”, שאותה התקין אנגלי בשם סיימון מק־ברני. היא זכתה להצלחה כשהוצגה בתיאטרון הלאומי הלונדוני, ואף שלי היו הסתייגויות אחדות ממנה, מיקלשבסקי היטיב להגן עליה, ושיכנע בעמקותה. מק־ברני הסביר בסרט הדוקומנטרי מה הוא מצא בשולץ.

מעניין היה הסרט “אחרון השולצים”, על משפחתו של שולץ ושארו האחרון, החי בלונדון, שאותו ראיין מיקשלבסקי בסרט, ושזכר במעומעם את “הדוד ברוניו”. סרט כזה תרם לדה־מיתולוגיזציה של הסופר. בעת הרצאתו של מיקשלבסקי, ובעת הצגת הסרטים שלו, תהיתי לא אחת, ולא לראשונה, אם פולחן שולץ לא הזיק ליצירתו יותר משהועיל. אולי כדאי פשוט לקרוא את כתבי־הקודש המודרניים הללו, שאהבת הפולנים ונקמת היהודים כאחד חברו עליה לעשותה לסמל קדוש, לא־קרוא ולא־קריא?

זאת גם ההזדמנות להזכיר את חטאי. בשעתו (שוקן, תש"ם) הופיע תרגום עברי של כתבי שולץ, בשם “חנויות הקינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול”. הסיפורים תורגמו על ידי שלושה: אורי אורלב ורחל קליימן, וכותב שורות אלה. השבוע עיינתי, מקץ שנים, בתרגום הזה ומצאתי בו פגמים לעשרות. מכיוון שאני אחד המתרגמים, ואם אני מיטיב לזכור, גם עורך הספר העברי, נבוכותי מאוד מן הרמה הלא־אחידה של התרגום, ומיני חטאים שחטאתי בתרגום ובעריכת־תרגום של הפרוזה הגבישית והמוקשה הזאת. זאת ועוד: התרגומים העבריים מתיישנים מהר. ברור לי, לשם סיכום, שראוי מאוד לתרגם שוב, ותרגום ראוי יותר, את סיפורי ברונו שולץ לעברית. הם יזכו אז, אולי, גם בקוראים, בנוסף למעריצים ולסוגדים.

20.6.97

דרמה קטנה אך, דומני, לא חסרת משמעות התחוללה בחלקה הראשון של תוכנית התרבות העירנית של ערוץ 2, “המעגל הקטן” (האם השם הזה אינו צנוע ומסתתר, ואם תרצו מתנשא, יתר על המידה?), בהנחייתו של גל אוחובסקי (שבת, שעה 13:00). אוחובסקי ריאיין בחלק הזה את הציירת הישראלית לאה ניקל, שאפשר לכנותה בלי חשש־גוזמה קלאסיקאית של הציור הישראלי.

לאה ניקל היא אמנית גדולה, והיא גם אשה אינטליגנטית, שיש על מה לדבר עמה. ואמנם אוחובסקי שאל אותה הרבה ממה שראוי לשאול, הביא אותה להיזכר בשנות פאריס שלה, שהן שעיצבו את עולמה האמנותי, כדבריה. הוא אף הראה, אולי ברישול רב מדי, מחברת של ציורים חדשים שלה, שנראו, מן המרחק המעמעם, רבי־קסם, מאטיסיים כאלה.

הדרמה התחוללה עם הבאתה לאולפן, באמצעות השיחה עם ניקל, של האוצרת החדשה של הציור הישראלי במוזיאון ישראל, שרית שפירא, שסיפרה לאוחובסקי משהו על טעמיה ועל תוכניותיה. וטעמיה ותוכניותיה הם, איך לומר, בטעם הימים האלה, או שמא מוטב לומר: בטעם ביקורת־האמנות של הימים האלה. היא הזכירה כמה שמות המהדהדים הרבה באחרונה בעולמה של (ביקורת־) האמנות הישראלית: משה קופפרמן, כמובן, ואביטל גבע, ועוד שם או שניים, אמנים הקונים להם וכו', והם מקובלים, למשל, על המבקרת רבת־ההשפעה, גם היא אוצרת (לשעבר) במוזיאון תל אביב, שרה ברייטברג־סמל, שהוזכרה בשיחה, היא ובחירותיה לייצוג הישראלי בביאנלה בוונציה.

שרית שפירא הזכירה שם זה ואחר משמות האמנים העולים ומתבססים בביקורת וממילא האהודים עליה, ולא הזכירה אף ברמז, ואף לא התייחסה, לציירת שישבה לצדה באולפן, ועקבה תחילה בדממה אחרי השיחה בין האוצרת הנבחרת לבין המנחה.

כך עד שהמנחה פנה אל לאה ניקל בשאלה כלשהי, והיא הגיבה בדברי תרעומת על האוצרת הנבחרת, שמעולם לא נתנה את הדעת על אמנותה, לא ביקרה בסטודיו שלה, ובכלל התעלמה ממנה בעבר כפי שהתעלמה ממנה מאז כניסתה לאולפן. ולא נחה דעתה של לאה ניקל עד שקמה ועזבה במפתיע את האולפן, במעין מחאה, אומרת, “אני מעדיפה לעזוב, כי יש לי פה גדול ועוד אומר דברים שאצטער עליהם, ואני כבר מצטערת על מה שאמרתי”.

המחוה היתה חזקה, ומובן מאליו שהיא נחרטה בזיכרון יותר מכל השיחות שלפניה ושאחריה. הסמליות שלה היתה ברורה: הן הסמליות של ההתעלמות חסרת הנימוס וחדלת התרבות של האוצרת הצעירה מן הקלאסיקה הישראלית, והן הסמליות של העזיבה באמצע השידור, מעשה נדיר למדי בטלוויזיה הישראלית (שלאה ניקל כינתה אותה, אולי לשם הדגשת טעמיה שלה, ולמורת רוחו של המנחה, “תת־רמה”).

על ערכה של המחוה נחלקו הדעות ביני לבין ידיד שגם הוא נפעם מן החיזיון. הידיד, איש תרבות מובהק, שיבח את המחאה של לאה ניקל וראה בה התקוממות צודקת נגד הגסות, ואולי אף הבורות, של האוצרת הצעירה. אני, אף שפרשנותי למחוה לא היתה שונה ביסודה, סברתי שלאה ניקל לא נהגה נכון, שהרי בעזיבתה כיבדה יתר על המידה את שיפוטיה המשוערים של האוצרת.

ניקל גם גילתה מרירות שלא היה אפשר לשערה לפי השיחה עמה, והיתה לגמרי לא במקומה כשחושבים על הישגיה ועל מקומה הוודאי בתולדות הציור הישראלי, שאוצרת זו או אחרת לא תוכל לחבל בו.

צר היה, אמרתי, לראות את לאה ניקל תובעת את עלבונה, וממילא מתבזה משהו. אבל, השיב לי ידידי, מדוע אינך טוען נגד האוצרת? אולי, פירש לקולה את ביקורתי על הסצינה הקטנה, מפני שמן האוצרת אין לך ציפיות כלשהן? לא ידעתי לענות היטב על שאלותיו, ובכל מקרה חשבתי שיש מקום להביא את שני הפירושים, שאולי אינם אלא ניואנסים של אותו הפירוש.

הארץ 11.4.97

פחות מחודש לפני הבחירות הכלליות בבריטניה נראית המערכה, מנקודת־הראות של ג’ון מייג’ור והמפלגה השמרנית השלטת זה שנות דור, כאבודה מראש. הסקרים מנבאים ניצחון מוחץ למפלגת הלייבור, וזאת בקירבה רבה ליום הבחירות מכדי שהשמרנים יוכלו לקוות לתמורה רצינית. כך שקשה לצפות שישובו הנסים הקודמים שקרו לשמרנים, שפיגרו בסקרים אך ניצחו בבחירות, בייחוד שבראש הלייבור עומד איש מרשים, שחולל תמורות־יסוד במפלגה הסוציאליסטית־לשעבר ועשאהּ מפלגת מרכז.

דייוויד פרוסט ריאיין את ג’ון מייג’ור ב“ארוחת בוקר עם דייוויד פרוסט” (בי־בי־סי וורלד סרוויס, כבלים, יום א', שעה 16:05) למחרת היום שבו הביא האיום של הצבא הרפובליקאי האירי לביטול תחרות הסוסים הלאומית, ה“גראנד נשיונל”.

תגובתו של מייג’ור היתה צפויה, אך הוא סיפק גשר לשיחה על הנושא העיקרי באומרו שלא ראה צורך לפנות לטוני בלייר כדי ששניהם ייצאו בהצהרה משותפת, של הממשל והאופוזיציה, נגד ארגון הטרור האירי. לא היה בדבריו כל רמז של גנאי כלפי בלייר, אבל דייוויד פרוסט קישר ברוב מיומנות בין הדברים ושאל את מייג’ור אם נכונה הטענה שהוא פנה בייאושו להשמצות אישיות.

מייג’ור דחה את הטענה, אבל תקף מן הצד, דרך האשמה ב“פלאגיאט”, הקרובה להשמצות האישיות. שהרי השמרנים טוענים, לא בלי הוכחות, שמצע הלייבור הוא גניבה של כל התוכניות הוותיקות של השמרנים. “המצע שלהם הוא שלנו”, אומר מייג’ור (נזכרתי משום מה בהשמצתו של האירי אוסקר ויילד על האנגלים: “כל אנגלי הוא אנגלי אחר”…); אלא ש“טבעה של החיה”, גורס מייג’ור, הוא שאנשי הלייבור אינם מסוגלים להוציא לפועל את המדיניות השמרנית.

“אתה מדבר מנקודת־ראותו של איש נרדף”, אומר דייוויד פרוסט, “אתה האנדרדוג בקרב הזה”. מייג’ור מכחיש את נחיתותו ומבטיח ששוב תהיה הפתעה רבתי לבריטניה ולעולם כולו: השמרנים שוב ינצחו. “פשוט, אין ברירה אחרת”.

הארץ 11.4.97

בשתי תוכניות של בוקר שבת, ושתיהן דווקא בערוץ הלא־ממלכתי, כמו להעיד עדות נוספת על חוסר־הרלוונטיות, כאילו, של הערוץ הראשון, נידונה אחת השאלות הנכבדות ביותר, ושמא תאמר הנכבדה מכולן, המנסרת בשבועות האחרונים בעולם התרבות שלנו: שאלת הקאנוניות והעדר־הקאנוניות של יצירת עירית לינור, ובייחוד של ספרה האחרון, הרומן “הסנדרלית”.

תחילה, בשעה 11:30, הופיעה בתוכנית “מבט נשי”, בהנחייתה הנמרצת והנעימה של אורנה בן־דור, לינור עצמה. היא התבקשה להגיב על המהומה סביב הקאנוניות השנויה במחלוקת שלה.

כאן צריך לציין שהיחס של מחברי רבי־מכר לקאנוניות שלהם – משמע, השתייכותם (גם) לספרות טובה, הניכרת על־פי־רוב, אך לא בהכרח, בכך שהיא מוֹכרת אך מעט – הוא מורכב ומשתנה מרב־מוכר אחד למשנהו.

וכך רם אורן, רב רבי־המוכרים, ואף מו"ל של רבי־מכר, שלא ייפלא כי בהוצאתו גם התפרסם הרומן של לינור, נוקט מדיניות מחוכמת, אם תרצו: הוא מודיע בכל ראיון שאין לו יומרות לקאנוניות, וכל תשוקתו שספריו יימכרו היטב.

בדרך כלל מסיימים המראיינים את הכתבות הכוללות הודעות אלה של אורן, הפורקות מראש את נשקו של המראיין הזדוני, בקלישאה דוגמת “…והוא צוחק כל הדרך אל הבנק”. אולי צוחק, אבל בעיקר, בלי ספק, מחייך, כאומר, “יריבו להם הסנובים על הקאנון – מה זה בכלל? – ובלבד שיקנו אנשים את ספרי”. ולמה לא.

והנה לינור בחרה, בראיונות הרבים שהעניקה עם צאת ספרה, ושוב בהופעה נאה ומכובדת ב“מבט נשי”, בטקטיקה הפוכה, ומתברר שלא פחות טובה: היא טענה שגם היא קאנונית, ולא פחות מן הקאנוניים ביותר, מסופרים כמו עמוס עוז וכמו תומס מאן.

מי יוכיח לה שלא כך הדבר? בכל אופן, לא אחד מתוקפיה הראשיים, אמנון דנקנר, מחבר – כפי שהטעימה לינור בשיחתה עם בן־דור – “ספר הפלוץ והשכחה” וכיוצא באלה ספרים שריח רע נודף מהם למרחקים.

בשיחה השנייה באותו הבוקר, שעליה עוד להלן, הוזכר באוזני דנקנר, ברמז שכוונתו דומה, ספר אחר שלו, שריחו קרוב לריח הפלוץ הנשכח. כנגד האזכור הזה טען דנקנר ש“זה לא הוגן”. למה לא הוגן? הוגן בהחלט, שהרי יש אנשים, כמוהו, שהופעתם כדוברי הקאנון, כאילו, יש בה יותר משמינית של צביעות ותחבלנות, ועל כן היא מרגיזה במיוחד. בכל מקרה לא כך נעשה סופר קאנוני. דנקנר יכול עוד ללמוד הרבה, בכל תחום, מלינור.

אכן, לינור הצליחה, בתושייתה, להוציא מן הכלים כמה סנובים, ואלה תרמו למערכת היח"צנית רבת־הדמיון שלה. כל הדוגל בשוק חופשי יצדיע לה, ויברך אותה על הצלחתה, כפי שהיטיבה לעשות אורנה בן־דור.

השיח הבא על לינור מול הקאנון התקיים כשעתיים אחר כך בתוכניתו רבת־החיוניות של גל אוחובסקי (“המעגל הקטן”, שעה 13:00), שעודנה עולה אלף מונים על תוכנית התרבות “אופרה אחרת” (ערוץ 1, יום שני, שעה 22:00), שלאחר הבלחה מקרית שבה והתדרדרה פלאים (אפילו ויצטום חייב לדעת ששמה של המשוררת שהוא הזכיר הוא וולך ולא ואלך).

בהנחיית אוחובסקי שוחחו בעניין הקאנוניות של לינור שניים: אמנון דנקנר ומנחם בן. דנקנר נכשל שוב, ובאורח מביש ממש, שגם זרה אור נוסף על התקפותיו הקודמות על לינור! הוא הודה, אף במין גאווה, שהוא לא קרא את ספרה, אף שידע אל־נכון שהוא בא לדון בו בתוכנית טלוויזיה.

ממילא נשאלה מיד השאלה איך הוא יודע שהספר אינו יכול להיות קאנוני? והיפה בדבר היה שאת שאלת־היסוד הזאת שאל אותו מנחם בן, מבקר שעיקר תהילתו על כך שאינו קורא, במוצהר, את הספרים שהוא כותב עליהם.

היה זה מרהיב לשמוע דווקא אותו חושף לפני דנקנר את הסתירה שבין הטענה שהספר אינו קאנוני לבין ההודאה שהוא לא קרא כלל את הספר. שאר טיעוניו גבוהי־המצח של דנקנר – למען ההייררכיה, למען תרבות עילית וכיו"ב – לבשו, על רקע הסתירה הגלויה הזאת, את הגוון שהיה להם מלכתחילה, ושהצביעה עליו בעוד מועד, בפיקחות ובשנינה, לינור עצמה: גוון הצביעות וצרות העין.

הארץ, 18.4.97

כידוע הודיעה זה לא כבר אשת־העסקים פנינה רוזנבלום את הודעתה הסנסציונית בדבר כוונתה לרוץ לכנסת הבאה. שלל העניינים שסביב ההחלטה הזאת היה נושא השיחות העיקרי, כמדומה, בחברה הישראלית – בחוגים שלי, לפחות, דובר רק על זה – במשך שבוע ימים, אם לא יותר מכך. לדומיננטיות של הנושא תרמה הטלוויזיה; כמעט שום תוכנית לא החמיצה הזדמנות לשזור הופעה של אהובת־העם, שלא לומר אויטה פרון שלנו. ב“חרצופים” (ערוץ 2, יום שישי שעבר, שעה 20:45) ניאותה האלוהית להופיע כמנהלת ישיבת הממשלה.

אחדים מחברי טענו שכל העניין הוא גימיק של רוזנבלום, היודעת פרק בתורת־היח"צנות. מי חכם ויידע, אבל גימיקים הם עניין מוזר: לפעמים מתחילים בגימיק והקהל מקבל את הגימיק ברצינות מלאה, ולא אתפלא אם אמנם תגמור רוזנבלום בכנסת. לאחר ככלות הכל, לא כבר נבחר אצלנו ראש ממשלה שגם הוא התחיל כגימיק.

ואמנם ברצינות גמורה קיבלה את הודעתה של פנינה רוזנבלום השדכנית הלנה עמרם. גם היא התוודתה – ומעניין, דווקא בתום שבוע הפריימריס של הרוזנבלום – על רעיון המקנן בלבה זה כמה שנים: ניחשתם, לרוץ לכנסת. היא עשתה זאת בתוכנית “ערב חדש” בהנחיית ענת טל־שיר (ערוץ 1, יום א', שעה 17:00).

עמרם כבר קישרה ישירות לגימיק שהתגשם והודיעה שבראש המצע שלה היא חורתת את הסיסמה “שלום וביטחון”. נשמע מוכר, טענה טל־שיר בפיקחות רבה, שהרי “שלום וביטחון” היא סיסמת הבחירות המרכזית של הליכוד.

עמרם, שרגילה לרדיפות מצד הערוץ הממלכתי, ודווקא מצד הנשים של הערוץ הזה, דחתה בקלות את ההאשמה המובלעת, האשמה בפלאגיאט. “כן, אבל אצלי זה (שלום וביטחון משמע) קשור כמו אהבה ונישואין”, כאן רמזה למקצועה העתיק מאוד והמכובד מאוד.

האנלוגיה עם נתניהו התמשכה: הנה גם מאחורי עמרם ניצבים מממנים אמריקאים אדירי־כוח! תזכירי שמות, תבעה טל־שיר בעוינות שלכמוה היינו מצפים לכל היותר משרי רז. “עלי להשאיר אותם בעילומם”, הסבירה עמרם, “שהרי הם היו הלקוחות שלי”.

מובן שטל־שיר רמזה בזדונה דווקא להקבלה האחרת, המקרית כל כך, עם פנינה רוזנבלום, שעמרם נראתה קצת כמוה, ומצד שני, כמאמר חז"ל, “כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו”. וכאן ציפתה לשואלת המבקשת להכשילה עמרם במלוא תושייתה הפוליטית: היא בירכה את רוזנבלום מקרב לבה הרחב, ואף הוסיפה, בכשל לשון קטן, ועם זאת מתפרש לכמה פירושים, “אני מורידה לה את הכובע”. ואגב, למה לא שתיהן לכנסת, בראש שתי מפלגות מתחרות דווקא, ועד כדי עימות – כן, ניחשתם – טלוויזיוני?

הארץ, 18.4.97

כאשר קרבו שידורי יום השואה לסופם יכול היה הישראלי שצפה בהם להשתכנע מתוך סיפוק מסוים שמה שידע תמיד נכון, היינו, שבמלחמת העולם השנייה היו שני צדדים מרכזיים: הקורבנות, הם היהודים, והתליינים, הם הפולנים.

הלקח אינו חדש. הוא מסתכם בגרסאות האימרה הנשמעת בארץ שוב ושוב, “הפולנים היו גרועים מן הגרמנים” (לא כבר מישהו השמיע באוזני את הגרסה הבאה: “הצרפתים היו גרועים מן הגרמנים”; על כך השיבותי, מתוך רצון לפייס את בן־שיחי: “נכון, הרי הצרפתים רצחו קרוב לשישה מיליון יהודים”).

חוקר עתידי כלשהו, שאינו ירא מפני שאלות פסיכו־סוציולוגיות מביכות, יצטרך אל נכון לתת פעם את דעתו על השאלה הפשוטה רק לכאורה, איך ולמה סלחנו כה מהר לגרמנים, ואיך ששנו לחלק את אשמתם בין כמה עמים אחרים.

כך או כך, השנה הלקח בדבר אשמתם המכרעת של הפולנים בלט מתוך כל השידורים כמעט של ערב יום השואה ובייחוד השידורים ביום עצמו. סרט מרתק אחד (“שטטל”, ערוץ 2, יום שני, 20:45) הכניס אותנו, כמעט בלי משים, ללב הבעייתיות הכרוכה בשאלה שהצגתי לחוקר העתידי, הנועז במיוחד, שאלה הנוגעת לסבך הטראגי־קומי המדהים – טראגי־קומדיה של טעויות, או של שיח חירשים – של השיח הבתר־שואתי שבין הפולנים והיהודים.

ייצג את הטראגי־קומדיה הזאת בחור נחמד בשם זבישק רומניוק, תושב העיירה בראנסק, פולני גמור (“לא נולדתי יהודי”, הבטיח לבן שיחו שחקר אותו היטב) שמנעוריו נדבק באובססיה משונה: להכיר ולהזכיר את העבר היהודי של עיירתו, ש־65% מתושביה לפני המלחמה היו יהודים.

העניין הוא בזה שזבישק מייצג טיפוס פולני הגרוע אפילו מן האנטישמי: הוא הפילושמי, אוהב היהודים והיהדות. הפילושמיות היא תופעה הקיימת בהיסטוריה הפולנית (ולא הרוסית, למשל), ומי שלוקה בה סופו מר יותר מסופם של האנטישמים. שהרי את האנטישמי שונאים היהודים וידידיהם, ואילו את הפילושמי שונאים בני עמו הפולנים, ואף יותר מהם שונאים אותו היהודים, שהוא סותר את הצפוי מן הגוי בעודו מתעניין בגורלם ומבקש לשחזר את עברם. בדרך כלל סופו שהוא מואשם בשתי רעות חולות: בפילושמיות ובאנטישמיות.

הכרתי בפולין, ואף בישראל, כמה מיני פילושמים כאלה, זבישקים כאלה, ונדהמתי עד כמה מונה להם ולאובססיה האצילית שלהם גורל דומה. זבישק רומניוק היה הדוגמה המושלמת, שאף התפרסמה בעיתונות הפולנית בעקבות הסרט של מריאן מאז’ינסקי (שקוצר, אגב, לפחות בשעה לעומת המקור).

הבחור הנפלא הזה עבר, כמו באליגוריה ימי־ביניימית, את כל מדורי השיגעון שבו סובבים האנטי־פולנים היהודים, אלה החריפים ביותר, שהם האמריקאים הנבערים מכל דעת, אחריהם הישראלים, שבורותם פחותה יחסית אך חגיגית יותר. ולמותר לציין את האנטישמים הפולנים, הקיימים כמובן בעליל, על גוניהם האנתרופולוגיים הרבים, שהציקו לו במולדתו עד דכא.

הם, אבל לא רק הם, הביאוהו עד לכך, שלאחר שנבחר לסגן ראש העיירה שלו, הוא התכחש כמעט לפילושמיות שלו, לפחות במובן זה שבנאום לכבוד שנת ה־500 לעיירתו הוא לא הזכיר, כפי שתיכנן תחילה, את עברה היהודי.

היתה לי הרגשה טובה, שכן למדתי לחבב את הבחור, שחינוכו הושלם, והפילושמיות שלו כמעט היתה כלא היתה. השאלה היא, אם נוסף לעם הפולני אנטישמי חדש, מעוד גוון אחד. אם אמנם כך, בחינוכו של האנטישמי הזה לפחות יש לנו חלק אמיתי.

הארץ, 9.5.97

נראה שהמושג “פמיניזם” נהנה מיוקרה יתרה בארץ. או שמא הוא פשוט בבחינת חובה במשדר “במבט נשי” (יום שבת, ערוץ 2, 11:30). הנה, למשל, הסופרת צרויה שלו, שבראיון עמה נפתחה התוכנית השבוע. גיבורת הרומן של שלו, “חיי אהבה”, מתאהבת בגבר, מוכנה להשתעבד לו עד כלות, להניח לו לעשות בה ככל שיאבה, והסופרת טוענת באוזני אורנה בן־דור שהמסר של הרומן הוא “פמיניסטי”.

ככל שהבנתי את הסברה של שלו, המסר הוא פמיניסטי על דרך סגי־נהור, שהרי דרכה המסורתית, הקדומה כימות עולם, של הגיבורה בגבר שלה מביאה אותה לעברי פי פחת, וממילא היא ההוכחה עד כמה חשוב שאשה תהיה לא־משועבדת ועצמאית ומבוגרת. זהו יישום הדיאלקטיקה הלניניסטית המפורסמת על עולמו של המאבק הפמיניסטי: “ככל שרע יותר, טוב יותר”.

היישום הזה תופס גם ביחס לוויכוח העיקרי של התוכנית: על הפמיניזם של האשה המזרחית, זו הרואה חובה לעצמה להילחם בשתי החזיתות – החזית של המאבק למען שוויון המזרחים, והמאבק למען שוויון האשה.

לעתים יש סתירה ברורה ומרתקת בין שני המאבקים החשובים, שהרי החברה המזרחית שלמען שוויונה לוחמות הנשים היא גם חברה שבה לאשה מקום נחות, והיא נועדה בה לדיכאון עולם. איך לחבר את ההפכים? השאלה היא נכבדה ודיאלקטית למהדרין. מעניין היה לראות איך מתמודדות עמה שלוש הנשים האינטליגנטיות שזומנו לאולפן בהנחייתה של אורנה בן־דור: הד"ר הנרייט דהאן־כלב, נינה מזרחי ורחל מלסה.

ראה זה פלא, כל השלוש מביעות מידה כזאת או אחרת של תמיכה בש“ס. למה? וכי ש”ס היא מפלגה הדוגלת בשוויון האשה? לא ולא, כל השלוש מבינות יפה שש“ס היא מפלגה שבתמונת העולם שלה נועד מקום מסורתי לגמרי לאשה, כלומר מקום נחות ופחות. אז למה לתמוך בש”ס? שלוש הנשים מתפתלות פיתולים דיאלקטיים למכביר, אך השורה התחתונה היא, שדווקא בגלל שש"ס שואפת בפועל לדיכוי האשה צריך לתמוך בה יותר מאשר במפלגות האחרות, שהרי היא עוסקת לפחות בנושא האשה בעליל. גם אם זה עיסוק שלילי. כלומר, שוב עיקרון הטרור הבולשוויקי “ככל שרע יותר טוב יותר”.

דיכוי האשה המזרחית בארץ, אגב, הוכח באורח מעניין, על־פי דהאן־כלב, בתוכנית של בן־דור עצמה. זו הקדישה לדיון הזה, חזרה וטענה במשך כשתי הדקות שניתנו לה דהאן־כלב, רק שבע דקות וחצי: ברור שלנושא העוסק באשה האשכנזית היתה התוכנית מייחדת זמן רב יותר. אבל, ועל כך לא חשבה דהאן־כלב, אולי בן־דור החליטה, פשוט, ללכת בדרכה של ש"ס, להקדיש זמן קצר לאשה המזרחית וכך להיטיב עמה על דרך הדיאלקטיקה?

ודאי שבדרך זו החליטה, בתחום כללי יותר, ללכת מפלגת האופוזיציה הראשית, שבה מתרחשים על כל צעד ושעל דברים דיאלקטיים ומוזרים ביותר. מנשה רז חזר על אמת גלויה בתוכניתו “משחק השבת” (ערוץ 1, שבת, 10:00) כשהטעים שבנימין נתניהו יכול לסמוך, במאבקו על שרידתו הפוליטית, מעל לכל על מפלגת העבודה. לא היה צורך בגילויו של יהודה הראל בתוכנית הזאת כדי לדעת שאין שם עניין אמיתי בהחלפת השלטון. אפרים סנה הכחיש אמנם משהו מן הגילויים של הראל, כשהתראיין בחדשות הערב, אבל היה לטיעונו של הראל צליל של אמת פסיכולוגית, והוא תאם את מה שכולנו יודעים.

לא במקרה גם ב“עבודה”, כמו בתנועת הפמיניזם המזרחי, יש עניין בתמיכה רבת פנים בש"ס, כלומר באריה דרעי, גדול מיישמי תורתו של לנין “ככל שרע יותר טוב יותר” (האם אין יישום הפסוק “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ” על אריה דרעי ניסיון מעניין לחיפוש העיקרון הבולשוויקי במקרא עצמו)?

אז לפני שכולם – אנשי המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, גיבורי־חיים וגיבורות־ספרות, נשים מזרחיות, פמיניסטיות, הפרופ' שלמה בן־עמי (שייזכר עוד ימים בזכות הטקסט השערורייתי “מבחן דרעי”) משתגעים לגמרי, הבה נזכיר להם שדי לפקוח את העיניים, כדי להיווכח שאפילו עיקרון הטרור הלניניסטי כשל לבסוף; שלמרבה הבנליות הלא־דיאלקטית ככל שרע יותר סתם רע יותר.

הארץ, 9.5.97

“המורה סיפרה לנו שזהו יום חג לכולנו, כי ביום הזה שוחררנו מן הבריטים שכבשו את ארצנו”; כך סיפרה, בתוכנית ישנה של הסדרה “חמסה וחמישה”, אשה ערבייה שהעלתה זיכרונות מרים – היא לא הבינה אז את רוגזו של אביה כאשר נודע לו מה סיפרה המורה – מיום עצמאות שהיה לפני שנים רבות.

קטע זה מהתוכנית הישנה שודר שוב בתוכנית חדשה של ערוץ 2, גם היא בהפקת צפריר קוחנובסקי, המפיק של “חמסה וחמישה”.

התוכנית החדשה היא “נקודת מפגש” (יום שישי, שעה 13:00), ובשידור הראשון שלה היא הפגישה בני נוער ישראלים, יהודים, עם בני נוער ערבים־ישראלים ופלשתינאים מן האוטונומיה, מרמאללה. בהנחיית אסיל נימר ואודי סגל דנו בני נוער אלה, לנוכח פאנל שישבו בו שני חברי כנסת, הד"ר עזמי בשארה ורובי ריבלין, בשאלת הרלוונטיות של יום העצמאות לערביי הארץ. בזמן התוכנית חזרו והקרינו כמה פעמים מעמדים מתוך הסרט “אל־אסתיקלאל”, שנושאו: איך היו מכריחים את ערביי הארץ לחוג את יום העצמאות. גם אם הדברים נגעו לעבר, הם העלו לא־מעט סומק של בושה, אני מקווה, בלחיי הצופים היהודים־הישראלים.

האירוע הדרמטי של התוכנית חל כאשר הצהיר הד“ר בשארה, בשלב מוקדם למדי שלה, שיום העצמאות הישראלי הוא בשבילו יום אבל. על כך אמר אחד התלמידים הישראלים, שהוא מזועזע שחבר כנסת מתבטא כך על חגם המשותף של הישראלים. התפתחה כעין מריבה, שבה ניסה ח”כ בשארה ללמד נימוסים את הצעיר (“ככה לא מדברים אל חבר כנסת”), ומהון להון, כמאמר שכנינו, קם בשארה ועזב בחורי־אף – חורי־אף מלאכותי במקצת, שהנסיבות לא חייבו אותו, כמדומה, וייתכן שמקורו בחוש הדרמטי המפותח של חבר הכנסת המצוין.

עם זאת, ייתכן שהדבר הראוי עוד יותר לתשומת־לב הוא העובדה שאם גם קרא הד"ר בשארה לתלמידים הערבים באולם לקום לצאת עמו, ואם גם כמה מהם קמו בהיסוס כעומדים לעשות כמצוותו, אחת הנערות קמה ודיברה על ערך הסובלנות והצורך בהקשבה הדדית. מדבריה שנאמרו בערבית נרגשת קלטתי את המלים העבריות־הערביות “סובלנות יעני תסמע”, שנעמו לאוזן ושיכנעו גם את הלמידים שעמדו לפרוש, לא לעשות כן.

בעניין החגים, ופרשנות לחגים אלה, בקרב שכנינו הרחוקים יותר, עסקה לא־מעט גם התוכנית המצוינת “ערבסקה” (ערוץ 1, שבת, שעה 10:00). החג שמדובר בו הוא יום הולדתו של הראיס מובארק. והתוכנית אף נחתמה בשידור מופע מחולות ושירים שהתקיים לכבודו של הנשיא, בנוכחותו המיטיבה, המחויכת בצניעות.

הצופה הישראלי ודאי ישב נדהם למדי מול המחוללים והזמרים, שסיפרו על המידות הטובות הלא־מעטות שנמצאו בנשיא מובארק (“לפני שבחרנו בו היה חצי העולם מסוכסך עמנו”) וסיימו כל בית בפזמון החוזר “על כן בו בחרנו לנשיא!” אכן, חג לדמוקרטיה המצרית.

אבל אם ישבנו ככה דהומים ונבוכים משהו מול המחולות, הרי זה אל־נכון משום שאיננו מכירים די הצורך את מנהגי השכנים. על כך קבל בדין המזרחן חגי ארליך, שסיפר על כוונתו לחבר במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ספר היסטוריה ראשון בסוגו על המזרח התיכון, כדי לעורר את הישראלי ללמוד על הנושא שאין הוא בקי בו די הצורך.

הארץ, 16.5.97

שמעון פרס הוא ענק, מסביר המפיק והבמאי איציק קול לרזי ברקאי (“תיק תקשורת”, ערוץ 2, שבת, 11:00), שעשה יותר מכל מדינאי אחר, חוץ מבן־גוריון, למען מדינת ישראל.

איציק קול מתקין, זה ארבעה חודשים, סרט על פרס. השבוע הוא התראיין בתוכנית שיוחדה בחלקה הגדול למנהיג האולי־פורש של מפלגת העבודה, מנהיג שבשבוע החולף נעשה גיבור של דרמה, כמעט טרגדיה, מפלגתית, מסוג הדרמות שספק אם עוד נראה כמוה בשנים הבאות, לאחר ש“הדור הצעיר” (בן שישים בערך) יגיע ויתייצב לבטח בשלטון (אלא אם כן)…

כדי להטעים אותנו במשהו מן הסרט ההולך ונעשה, הובא בתוכנית קטע שבו מספר פרס לבתו על פרשת חיזור מימי הנעורים. הקטע נועד, כמדומה, כמו הסרט כולו, “להאניש” את פרס. יש בעיה עם האנושיות שלו, כפי שמתברר בעיקר בחלקים הבאים של התוכנית, כאשר מתי גולן, מחבר הביוגרפיה “פרס”, ואורלי אזולאי־כץ, מחברת הספר עליו, “האיש שלא ידע לנצח”, מנתחים את אופיו. שניהם נדרשים למושג הקיצוני משהו “חוסר אנושיות”.

משהו אירוני וכמעט משעשע היה בדבריה של אזולאי־כץ שהשוותה בין פרס לרבין מבחינת “האנושיות”, כלומר יכולת התקשורת המיידית עם בני אדם סביבו. התקשורת באה לרבין בקלות, טענה אזולאי־כץ, ומכאן הצלחתו.

היא הציגה דוגמה להתנהגות חופשית, פתוחה וחברמנית של רבין בשכונת התקוה. פרס, במובלע, לא היה מסוגל לקשר בלתי אמצעי כזה עם הבוחרים. לרגע שיפשף הצופה את עיניו: רבין מסוגל לתקשורת לא־אמצעית? רבין פתוח? הרי במשך שנים הוטעמנו ברבין קשה־הדיבור, המגושם, הסגור. אבל ככה זה בעולם המיתולוגיה.

גם איציק קול וגם שני העיתונאים שחיברו ספרים על פרס מציינית כתכונת יסוד שלו את הצורך של פרס באהבה. דומני שקול דיבר על כך בנימת התנצלות קלה, תוך כדי הדגשת העובדה שהכל, כלומר כל המנהיגים המדיניים, מחפשים אהבה, ואין זה ייחודי לפרס.ייתכן שאין זה ייחודי, אבל זה מסביר במידה רבה את כישלונו האנושי־הציבורי של פרס, את העובדה שאין אוהבים אותו כמעט בשום מקום – למרות האינטליגנציה שלו ונועם הליכותיו היחסי, למרות הישגיו המוחלטים הוודאיים, למרות הכל.

ככה זה: אין אוהבים אותו משום שהוא מחפש אהבה, וכלל פסיכולוגי אכזרי הוא שמי שמחפש אהבה, בפרט בתחום הציבורי, הוא דווקא שאינו מוצא אותה. החסד הזה ניתן רק בחינם, בלי מאמצים, בלי חיפושים. דומה שכאן המפתח לחידת ההוויה הפוליטית הטראגית בעליל של פרס.

הארץ, 23.5.97

השבוע היו עיני כל העולם מוסבות, כדבר הקלישאה שבמקרה זה היא מכאיבה במיוחד בריקותה, לבירת מה שהיתה מדינת זאיר, ונהפכה ל“רפובליקה הדמוקרטית של קונגו”, כלומר חזרה אל השם הקודם, הקולוניאלי.

זה נעשה בצו השליט החדש, לורנס דזירה קאבילה, שבראשית השבוע הגיעו חייליו לקינשאסה הבירה, אחרי שצעדו במשך חודשים מגבול אוגנדה, כובשים לסמכותם את כל הארץ האדירה, העשירה־הענייה, האומללה.

התוכנית “רואים עולם” (ערוץ 1; שבת, 20:00), בהנחייתו החדשה של יעקב אחימאיר, שעדיין לא טבע בה את חותמו, הביאה, מפי אורן נהרי, כתבה על מה שקורה במדינה האפריקאית. בכתבה התעכב נהרי על גורל הישראלים (שיחה עם השגריר וכו') ואיזכר, אמנם אזכור קלוש מדי, את מעורבותה של ישראל בתמיכה המערבית המאסיווית במובוטו, העריץ הקודם, המגורש, מן המתועבים שבמתועבי השלטון הפוסט־קולוניאלי, שהתברר כגרוע, ככל שאפשר, מן השלטון הקולוניאלי.

הכתבה הביאה את מראות התושבים המחוללים בשמחה ברחובות קינשאסה, חוגגים את המהפך ומקללים את השליט הקודם. כך עשו גם תחנות הטלוויזיה האחרות, שהקדישו לאירוע תוכניות רבות ועקבו אחר ההתפתחויות. במהדורות החדשות הצרפתיות יוחדה לאירועים תשומת־הלב הרבה ביותר, ובייחוד היה מעניין לעקוב אחרי התוכנית, המצוינת תמיד, “שבעה ימים באפריקה” (ערוץ הכבלים TV5, שני, 10:30). הפינה שבה, “סקירת העיתונות האפריקאית” (הכוונה לעיתונות הפראנקופונית), בהנחיית העיתונאית השחורה דידיה אופטה, היא טובה במיוחד. השבוע דובר בעיקר על זאיר, שהיתה קונגו – וכך נכנסה למיתולוגיה של השחרור האפריקאי – וחזרה להיות קונגו.

סיפור עצוב, סיפור נורא ואף סמלי. שלטון העריץ השחור בנתינים השחורים התברר, בכל מקום באפריקה – לא זכור לי יוצא מן הכלל – כשלטון של רצח וגזל בקנה מידה מונומנטלי, שסופו גלות השליט, השולט בשלט־רחוק מאחת הווילות האירופיות שלו, וחיסול שלטונו. לעתים הוא חוזר לזמן מה כדי להציל את שלטונו. במקרה כזה הוא בורח שוב, משאיר אחריו, כמו שקרה הפעם, רק את אנשיו להירצח בידי השליט הבא. כך היה מעולם.

כבר אין ספק שזה מה שחוזר וקורה בקינשאסה. מן הבחינה זאת השיבה לשם קונגו, בניסיון למחוק כביכול את 32 השנים השחורות משחור של שלטון מובוטו, היא בהחלט סמלית באורח נאות. ואילו כשקרא קאבילה, בתמונות טלוויזיה ששודרו ב“רואים עולם”, את שם התואר “דמוקרטית” הוא פרץ בצחוק. שכן, קאבילה הוא מן הוותיקים והאכזריים, גם המלומדים, שבמנהיגים האפריקאים, אלה שחתרו במשך שנים להשגת השלטון בארצם, ולבסוף הגיעו.

אכן, קאבילה אינו פנים חדשות בזירת המאבק הקרוי, בלשון שיכולה להישמע כיום כפארודית בלבד, אנטי־קולוניאליסטי. חברו הוותיק לנשק של צ’ה גווארה, באנגולה ובאתרי מאבק אחרים, הוא כבר כיום אחד מגדולי הרוצחים האפריקאים שהיו מעולם.

המעניין הוא ש“היטלר של בני הוטו” (כותרת דיוקן של קאבילה בעיתון “אפריקה הצעירה”) איננו טוטסי, אך הוא בעל בריתם ומנהיגם הראשי אולי של הטוטסי, החותר זה שנים ליסוד אימפריית טוטסי ברחבי אפריקה.

ובינתיים רוקדים הקינשאסאים, כלומר אלה מביניהם שאינם מוּצאים בלילות להריגה מהירה, או אלה שההמון אינו גורר ברחובות ומכה עד מוות – תצלומים אלה ראינו לרוב במהדורות החדשות – רוקדים בשמחה על התמורה. אכן, רגעי הרווח בין עריץ אחד למשנהו, הזוועתי אולי ממנו, אם אפשר, הם רגעי האושר הנדירים הפתוחים לאומללים אלה. קאבילה אמור להגיע בעצמו לקינשאסה לאחר “ניקוי השטח”, בסוף השבוע החולף עכשיו. ממשלות המערב כבר התחילו להכיר בו.

הארץ, 23.5.97

ברנאר פיבו, מושא החיקויים הלא־מושג של כל (או לפחות מיטב) מנחי תוכניות הספרות בטלוויזיה בעולם, הרחיק בתוכניתו האחרונה (הערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית בכבלים, יום שישי, 23:30) עד סנטיאגו בירת צ’ילה.

הוא עושה לעתים גיחות קוסמופוליטיות כאלה, וכזכור ביקר אף בירושלים, אך דומני – כמי שעוקב אחרי תוכניותיו בנאמנות זה כ־15 שנה – שמעולם לא הרחיק עד כדי כך. כמו בכל המסעות האחרים, גם הפעם הוא נשען בהכרח על אנשי תרבות מקומיים שהם דוברי צרפתית.

צ’ילה אינה בהכרח ארץ שבחוג התרבות הצרפתית: אנגליה השפיעה עליה אולי יותר, ולא מעט גם גרמניה. אבל פאריס היא עיר הגלות המסורתית של אמריקה הלטינית. וממילא כל אנשי שיחו של פיבו באו ממגזר הגולים הפוליטיים. דוברי התרבות הצ’יליאנית שדיברו בתוכנית היו כולם מבין הגולים שגלו עם התמוטטות משטרו של סלווטורה איינדה, מכיוון שהיו מקורבים במידה כזאת או אחרת לנשיא הסוציאליסטי, ושחזרו כאשר הרודן שהפיל את המשטר, פינושה, העביר את שלטונות לידי ממשלה נבחרת, ובעצמו הסתפק במשרת המפקד הכללי של הצבא, משרה שהוא מחזיק¹

ממילא השיח סביב שולחן “מרק התרבות” היה פוליטי הפעם כמעט בה במידה שהיה ספרותי: זו אמריקה הלטינית, לאחר ככלות הכל! העובדה שכל המסובים כולם היו סוציאליסטים אנשי איינדה (אלה שגלו) העניקה לשיח את גונו המיוחד. פיבו התחיל בעיון בדמות הצ’יליאנית הנודעת מכולם: המשורר פבלו נרודה.

בייחוד נוח לו פתיח כזה לשיחתו כיוון שראשון המשוחחים עמו הוא הסופר אלברטו סקרמטה, מחבר הרומן הקטן הקרוי במקורו “סובלנות לוהטת” (הוא ראה אור גם בתרגום עברי) והנודע יותר בשם “הדוור” בזכות הסרט בשם זה שנעשה על־פיו, בהשתתפות מאסימו טואיצי המצוין בתפקיד הראשי, שמת תוך כדי התקנת הסרט (פיליפ נוארה הגדול בתפקיד נרודה).

נרודה לא היה אוטופיסט, אמר סקרמטה על המשורר, “הוא היה זהיר ביותר ביחס לחלומות העתיד”. היתה הרגשה שנעשה ניסיון להעביר קצת למרכז, ברוח הימים האלה, את אחד המובהקים שב“חברים למסע” הסובייטים, שגריר נודע של הקומוניזם הבינלאומי, שהיה גם, (כמעט) תמיד, משורר גדול בעליל. המצלמה של התוכנית הילכה בביתו של נרודה, הקומוניסט המיליונר, ב“איסלה נגרה” (האי השחור) הסמוך לחופי צ’ילה, שהיה למוזיאון.

העיתונאית קרולינה רוסטי אמרה לפיבו שבצ’ילה יש מוסר ציבורי פוריטני משהו, ואין כותבים על כך ש“נרודה היה גם מאהב גדול”. הברק בעיניה רימז שהיא יודעת על זה משהו.

וכמו בהכרח הנושא האחר היה פינושה, אותו רודן שנותר במידה מסוימת חידתי וסותרני: האיש שרצח בהפיכת דמים את הדמוקרטיה, והאיש שנזכר במאוחר שהוא צריך להקימה לתחייה. המשתתפים, כולם אנשי שמאל, הפתיעו את פיבו, כמדומה, ביחס מתון למדי לרודן, שחיסל את משטרו הסוציאליסטי של איינדה, והרי התירוץ שאיינדה הביא את המדינה עד סף רעב אינו יכול לתרץ את הברוטליות של ההפיכה של פינושה. מתברר גם שמשתתף נודע אחר בתוכנית, הסופר חורחה אדוארדס, רחק מאוד מן הסוציאליזם התמים של נעוריו. הוא, שהיה שגרירו של איינדה בקובה, חיבר ספר המגנה את הרודן הקובני.

על שאלתו של פיבו אם לדעת הסופרים והעיתונאים המכונסים באולפן יוקמו בצ’ילה אנדרטות לפינושה – סנטיאגו היא עיר שדומה לבירות אחרות במדינות אמריקה הלטינית: רבות בה האנדרטות לגיבורי מלחמות השחרור – עונים הכל שבכך אין להם ספק: פינושה יזכה לתהילה בתולדות ארצו. והנה, הוסיף במרירות מסוימת סקרמטה, המשופם והנחמד בפשטותו, “בכל צ’ילה אין רחוב נרודה”.

הארץ, 6.6.97

הפלשתינאים, מזהיר כרמי גילון בפנים קודרים כראוי בפתח “משחק השבת” (ערוץ 1, שבת, 10:00) מגיעים עד קצה הייאוש. מה אחרי קו הייאוש הזה, האינתיפאדה? תוהה המנחה מנשה רז. בתשובתו מרמז ראש השב"כ לשעבר למשהו גרוע יותר, שיביא אותנו להתגעגע לאינתיפאדה. “לעתיד יש בעיני פנים של מתאבד שיעי”, הוא אומר ומסביר שהפלשתינאים, הנופלים מגובה רב מבחינת הציפיות שלהם, ינהגו כמי שאין להם עוד מאומה להפסיד. הלב רואה זה כבר את היווצרותו של קו קץ שכזה ונטרד בשאלה, שלא לו הפתרונים לה, איך לעצור את המרוץ המטורף לקראת הקו הזה.

יוסי שריד, בהמשך המשדר, מציע כמעט, או מעין, תוכנית למניעתו של הקץ הזה, שיכול להיות כולל הרבה יותר מקצו של צד אחד במאבק הישראלי הפלשתיני.

לנוכח הסכנה המוחשית של המלחמה, אומר שריד, עלינו לאגד את כל המפלגות שוחרות השלום וכל הקבוצות הפועלות בכיוון זה ו“להקים יחדיו את קואליציית עץ הזית”. עץ הזית, מסביר יפה שריד, הוא הסמל הנכון של השלום באזור הזה, והוא מונה חלק מסגולותיו של הזית.

כדי להקים קואליציית זית זו הוא מתכוון לפנות בהצעה ליושב ראש הנבחר של מפלגת העבודה. אלא שהקמת מפלגות גולות וקואליציות למיניהן, גם טובות הכוונה ויפות השם, לא יכולה להיות בבחינת מטרה – וגם ככלי היא מעוררת לא מעט בעיות. נדמה שמה שייווצר בפועל הוא מה שקיים.

הזיתים, סמלי השלום, ושמא גם סמלי המליצה הריקה – שמן זית זך – האופיינית לאזור הזה, הוזכרו בבוקר יום שבת האחרון גם בקטע קצת משעשע של התוכנית המשודרת אחרי “משחק השבת”, זו המוקדשת לעניינים ערביים, “ערבסקה” (ערוץ 1, 10:30). השבוע תפסה התוכנית מרובה במסגרתה הצרה.

הזיתים הוזכרו בעת שנערה ירדנית מעניינת למראה דיקלמה שיר לכבוד יום העצמאות הירדני, הקצת מדומה (שהרי המנדט הבריטי נשאר בירדן עוד כמה עשורים לאחר אותו יום ב־1923, שבו דובר של מלכות אנגליה דיבר על הענקת עצמאות להאשם, המייסד של השושלת שבמקורה של מלכות ירדן). “הזיתים, הזיתים, הם דומים לפרחים” – היו מלים שנשמעו מקסימות כשיצאו מפי הנערה, שהוסיפה בהיגוי ברור עד שגם מי שלמד ערבית רק שנתיים לפני יותר משלושים שנה יכול היה להבינו: “חוסיין שלנו הוא מעיין של דבש”.

עוד עניין לשוני מתוך “ערבסקה”: הנשיא קדאפי מדבר, בראיון מאלף בתוכנית טלוויזיה של נסיכות קטר, על המאפיה הציונית – וכי על איזו מאפיה ידבר שליט לוב? תוך כדי כך הוא מגלה ש“מאפיה” היא מלה ערבית. הערבים הם שהמציאוה, הוא טוען, בעת ששלטו בסיציליה. והמלה הערבית היא “מעפיה”, יעני “פטורה”, כלומר “פטורה מחוקים”. מכל מלמדינו אנו משכילים.

ובמרכז התוכנית ראיון עם אישיות מרשימה, נביל עמר, מיועצי ערפאת, ראש הטלוויזיה הפלשתינית, המנתח את המצב הפוליטי, את האישיות של בנימין נתניהו (“רוצה שלום, אך מבין אותו כהסדר שהוא יכפה על הצד השני”). אך למרבה התמיהה לכאורה הוא גם אומר שאיננו מתגעגע כלל לשמעון פרס, על שני פרצופיו: האיש שהוביל לאוסלו, והאיש שהשהה את המו"מ. הוא גם אינו יכול לסלוח לו על אירועי הדמים של כפר כנא.

הארץ, 6.6.97

התוכנית האחרונה של “אברמוביץ' את אורן” בערוץ 8 (שבת, 21:00) היתה מזהירה באמת. כמובן, לא רק בזכות שני המנחים המעולים, המנומסים והבקיאים באמת, אמנון אברמוביץ' ואמיר אורן, אלא בזכות שני הכוכבים הגדולים שהופגשו בתוכנית: שני “הרמטכ”לים הטובים ביותר שלא היו לצה“ל”, האלופים במילואים אריק שרון וישראל טל.

כך או כך, שני האלופים הופגשו לרגל ציוני היובלות הצבאיים הרבים שחלו בשבוע הזה, וצוינו בתוכניות כה רבות: 30 שנה למלחמת ששת הימים, 15 למלחמת לבנון, וגם 16 שנה שמלאו בימים אלה להפצצת הכור העיראקי. על כל היובלות הללו התבקשו שני האלופים לדבר, ועל כולם ענו בתשובות שונות מאוד, ועם זאת מתוך הערצה הדדית כנה ומתוך רגשי הרעות המפורסמת. בתוכנית דיבר על הרעות הזאת גדול משורריה, חיים גורי, ששני קטעי ראיון עמו שולבו בה באפקטיוויות רבה.

ואמנם נדמה היה בתחילה, כאשר נשאלו השניים האחד על הישגיו הגדולים ביותר של האחר, שהשיחה עלולה להישאר בתחומי מועדון ההערצה ההדדית, הרגש המחבל יותר מכל בתוכנית טלוויזיה מעניינת. אלא ששני האלופים ידעו, עד מהרה, לעבור מן ההערצה לחילוקי הדעות העקרוניים שביניהם ולהאיר אותם היטב דווקא לנוכח הרעות שהובעה כה יפה.

שהרי שני האלופים מייצגים את הקיטוב הבסיסי של החברה הישראלית, קיטוב שטליק היטיב להגדירו מחדש, כך שנקל היה, לאור ההגדרה הזאת, להשתכנע בצדקת עמדתו. הוויכוח, אמר טליק, הוא על “הדבקות במשימה”, כשהמשימה היא קיומה של מדינה יהודית. הוא חושב שהדבקות במשימה הזאת היא שמחייבת החזרה של “גבעות ושטחים מסוימים”, ומעל לכל הפסקה של שליטה בעם אחר. מי שאינו מוכן להחזרה הזאת ולהפסקת הכיבוש הזה פוגע, לדעת טליק, – “נץ צבאי ויונה מדינית”, כהגדרת גורי – במשימה הסופית.

לנוכח המורכבות של המחשבה המדינית של טליק, נראתה הגותו של אריק כהיולית משהו, נערית, שלא לומר ילדותית, כשבעליה שב גם בתוכנית הזאת לדבר על קטנותה של המדינה הזאת והעומק האסטרטגי המינימלי שהקטנות הזאת מחייבת. אך גם דבריו של אריק נשמעו בנחת בחוג הזה, כשהיחס אליו מצד כל הנוכחים והמרואיינים הוא יחס של כבוד, ואולי גם הבנה של הפתוס המסוים, והתום המסוים, שהוא מבטא, כמו בלי משים.

הרבה הברקות נשמעו בשעה המרתקת הזאת, ולא הבטלה שבהן היתה הערתו של אמנון אברמוביץ' שדיבר על כך שחבל כי טליק, ולא אריק, הוא שנכנס לפוליטיקה בעוזבו את השירות הצבאי. השיחה יצרה, בעזרת קטעי ארכיון, מעין שתי ביוגרפיות נוסח־פלוטארכוס, כשהדומה והשונה מובלטים כל הזמן תוך כדי השוואה של שני אנשים בעלי רקע דומה, שהסיקו מסקנות הפוכות מאותה המציאות ששניהם השתתפו בעיצובה.

ולא במקרה היה זה טליק שסיים את הדיון בדברים שיכול היה לאומרם אריק: הוא ציין את עובדת היסוד ש“אותנו רוצים להשמיד”, דיבר על “השנאה שהפכה אותנו לכובשים” ועל הצורך “שלא לפתח רגשי אשמה”.

בסיום השיחה הועלה בפי אריק וטליק לסירוגין זכר הלילה של גשם זלעפות במלחמת העצמאות שבו נפגשו, “לאור הברקים”, כדברי טליק. כאן היה קשה שלא להיזכר באותו טור של הבלדה של טשרניחובסקי על שני האחים הלוחמים כל אחד בצד אחר – וסופם ש“לאור ברק הירייה איש אחיו הכירו”. אלא שכאן, כמובן, שני הצדדים הם צד אחד, גם אם העמדות רחוקות זו מזו.

הארץ, 13.6.97

בוויילס הירוקה, ארץ האגדות, על נהר ואי הזורם מעדנות, שוכנת עיירה בשם היי, שגם היא מעין אגדה ממומשת: זו עיירת הספרים הישנים. בעקבות שיגעונו לדבר אחד של מוכר ספרים מקומי אחד הפכה העיירה במשך שנים למרכז ענקי של ממכר ספרים ישנים, אנגליים ואחרים לרוב – וקצת ג’אנק אחר, הנמכר אגב אורחה, ולפעמים דווקא הוא מושך אוהבי תרבות ההולכת ומתיישנת.

אך בעצם ייתכן שאני מפריז בסיפור על העיר הכמעט־סמויה־מן־העין (במובן האיטלו־קאלויני), או הבורחסית, ועם זאת הוולשית הכפרית הזאת. ייתכן שאני מפריז בתיאור, משום שבשתי הפעמים ששם הייתי – ולא מעט ספרים פולניים קניתי (העיירה קרובה לעיר האנגלית הרפורד, ששכנה בה בשעתה גולה פולנית־אינטלקטואלית קטנה), נדמה היה ששפת הדיבור היותר רווחת ברחובותיה של היי־און־ואי (כך קרויה העיר, בעצם) היא לא הוולשית, ואף לא האנגלית, ואף לא הפולנית, אלא דווקא העברית. כוחותינו, בקיצור, גילו גם את היי־און־ואי, גילוה זה כבר, וייתכן שאין צורך למסור עליה דו"ח אלמנטרי שכזה, והרי קוראי “הארץ” במיוחד מכירים כעת בעקבות מאמרו של שגיא גרין (“ממלכת הספרים של ריצ’רד לב הארי”, מוסף “בדרכים”, 10.6) את סיפורה של עיירת הספרים מלפני ולפנים.

עם זאת, דווקא כדאי, אולי, לומר מה מתרחש בהיי בשנים האחרונות: פסטיבל של סופרים (ולא־סופרים), וספרים ולא־ספרים חדשים (ולא־ספרים ישנים) וכיו"ב. בשבוע שעבר התקיים הפסטיבל השנתי ואפשר היה לעקוב אחרי כמה מהאירועים בתוכנית של רשת סקאי, “מופע הספרים” (ראשון, 13:30). האורחת המרכזית של התוכנית היתה לא־סופרת בשם רות רוג’רס.

רות רוג’רס היא (לא־) מחברת (לא־)ספר המתכונים הפופולרי ביותר ברגע זה במלכות בריטניה, “ספר המטבח של ריוור קפה”. שהרי רות – אני מרשה לעצמי לשון קרבה חצופה משהו, מתוך הנחה שהיא לא תתעמק בדברי הבאים שריח כפירה עלול לעלות מהם – היא בעלת בית קפה־מסעדה בשם “ריוור קפה”, על גדות התמזה, במערב לונדון. והנה רות, שהיא במוצהר לא־סופרת, היא עוד הרבה (לא־) דברים, אבל למען הקיצור נציין שהיא פילוסופית פוסט־מודרניסטית.

היא מסבירה שהספר מצליח מעל כל מידה – צריך היה ליצור בשבילו מעמד מיוחד ברשימת רבי המכר – משום שסופית הבין הבריטי שאוכל טוב מסקס ובריא ממנו. לא סתם טוב – תלוי איזה אוכל, מסכימה רות, ומרמזת שהאוכל שמתכוניו נמסרים בספרה וכו' – אלא בריא יותר? עוד לא התאושש הצופה מהלם הממצא הזה, והנה מטיחה רות בפניו אמת חדשה־עתיקה: בעתיד הקרוב הכל יתחלף בכל, לפי תורת הריאליזם הווירטואלי. כלומר, במקום סקס – אוכל, ובמקום ספרים – לא־ספרים. כמו, למשל… וכל זה מתרחש בעיירת הספרים הוולשית, אשר על גדות נהר ואי, ואידך זיל גמור.

הארץ, 13.6.97

התוכנית הראשונה בסדרתו החדשה של ירון לונדון, “הפואטיקה של ההמונים” (ערוץ 2, יום א', שעה 23:00), היתה גרועה כשלעצמה, ובהחלט אינה מבשרת טובות להמשך הסדרה האמורה להיות אתנו חצי שנה בקירוב.

תחילת הכותרת המתוחכמת, יעני, הבנויה על יסוד אימרה של המשורר הצרפתי הקלאסיציסטי פול ולרי. כותרת כזאת, טעמה רע ודוחה כשהיא משמשת לתיאורה של סדרה על חיי המין של הישראלים.

ההתנשאות הצפונה בכותרת הזאת יאה אולי למי שראה את עצמו כוהן גדול של האסתטיקה המעודנת ביותר, חניכו של הדקדנס האנין ביותר, הבז כאילו לחיי המין האנושיים הרגילים, שהם בעיניו בבחינת שגרה מאוסה (“החיים! החיים! עוד זיקפות ועוד זיקפות!” – נאנח בגועל קומי אחד מאבות הדקדנס הזה, גוסטב פלובר). ההתנשאות הזאת נעשית מעליבה, או לחלופין יומרנית עד גועל, כשהיא מושאת על מנהגי המיטה, או אפילו פטפוטי־המין, של בני עמנו, תל־אביבים פשוטים וחביבים שכמונו.

אנחנו הרבה יותר נורמליים, ירון לונדון היקר, מכפי שאתה מנסה לתאר אותנו, אנחנו אפילו פחות poseurs (בעלי־פוזה) ממה שאתה מדמה.

אכן, ירון לונדון תפס (באחרונה?) פוזה. רהוט ואינטליגנטי למדי, אמנם, אבל אולי קצת פחות ממה שנדמה לו, הוא התאהב בדימוי העצמי שלו, דימוי האציל המושחת, הדקדנט הלאה, המעודן, המתאבד בחגיגה מתמשכת נוסח הסרט “הזלילה הגדולה”.

נראה שהוא, בעיני עצמו, “גראן סֶנייר” שכזה של תרבותנו הצעירה, הנח לו רוב ימי השנה על זרי הדפנה, או מטייל באיי הדרום, ומפעם לפעם מגיח לראות מה קורה בקרב “עמך”. מגיח לצלם מה “עמך” הזה זולל לו שם, או גם, כמו בסדרה הנוכחית, לתת מבט אנתרופולוגי משועשע כדבעי בחשפן מצחיק בעילגותו ששמו “ליאור”, או לראיין רקדנית־בטן תמימה ושמה אילנה פיצ’רסקי, העוזרת לנשים “לשחרר את אגני הירכיים החסומים” שלהן. כמה הוא נהנה, האריסטוקרט המדושן, כשהיא אומרת לו, הרקדנית אילנה פיצ’רסקי, שבתנועות שהיא מלמדת את הנשים “יש הרבה חיבור לרחם”.

ובאיזו הנאה הוא מדבר עם החשפנית בת־לטוויה, “סנדי”, המושחתת־התמימה, כמה הוא מתענג, כמדומה, על טעויות העברית העממיות שלה ושל מרואייניו האחרים, וכמובן מנסה את כוחו – מרום העברית המושלמת, המשה־חובבית שלו – במלת סלנג פה, בביטוי עגה שם… מה יש לדבר? הרוזן דז אסיינט, יעני – גיבורו המופקר וההדור A Rebours (“נהפוך הוא”) מאת ז’וריס־קרל־הויסמאנס (“התנ”ך של הדקדנס" לפי “תמונת דוריאן גריי”), שירד לרחובות תל אביב 1997 להתבונן בתנוחות השונות של עם החרמנים הצומח לנו כאן.

כמה הוא נהנה – נכון, גם אני נהניתי קצת – מאותו חתיך עילג שדיבר בהתנשאות משעשעת על מנהגי החיזור של הישראלים, הניגשים לבחורה ושואלים: “אז נלך לשתות משהו?” ואמר שהוא אינו נוהג להתחיל כך עם בחורות, שהרי חיזור שגרתי כל כך “נראה ישראלי כזה… לא מעניין”. אכן, זה היה מהנה: הפוזה הדקדנטית מדברת אולי יותר מרוב הפוזות האחרות.

אז קודם כל חטא ההתנשאות, הגרוע בחטאי האנתרופולוגיה הטלוויזיונית שירון לונדון מתמחה בה. אבל גם שפע חטאים אחרים הנובעים מן החטא הקדמון הזה, חטאי ההפרזה וההגחכה.

חטאי המיזוגניות (שנאת האשה) – היכן מצא לונדון (או מפיקתו הנאמנה מדי, נורית קידר) את הפסיכולוג (?) השוטה אשר מנה בפתח התוכנית את התנועות שעושה האשה לשם פיתוי הגבר, כדי “לתת לו אור ירוק”, כלשונו הגסה, ולא השאיר ל“אשה” האומללה אפילו תנועה אחת חופשית שלא יהיה בה רמז פיתוי (אך כפשע היה בינו לבין האמירה “כל אשה היא זונה”).

וחטאי המיזאנדריות (שנאת הגבר) שהתוכנית היתה רוויה בהם – אך כמובן, על הגבר (ובפרט על הגבר הישראלי) מותר לכל לירוק.

בכלל, מה אנחנו בעיני ירון לונדון? שפנים? סוסי־הרבעה? עכברים? “ישראלים”? נכון, איזה שיננא השיא עלינו פעם את האימרה שלפיה “החברה האמריקאית עברה מן החלוציות אל הדקדנס בלי תחנות ביניים”.

אבל נביט רגע בעצמנו, בלי עזרתם של אנתרופולוגים מסוג ירון לונדון, ונחשוב האם באמת אנו שונים מבני עמים אחרים, גם מן המתוקנות שבאומות, שגם הן, כמובן, אינן מתוקנות ביותר בימינו? האם “ההתנהגות המינית” שלנו – “שידורי המיניות של האשה הישראלית” – נִפלים כל כך מאלו של שאר העמים? האם, כשדוקרים אותנו, איננו מדממים, וכו'? אז למה להעליב אותנו, את “ההמונים”, ולטפול עלינו עלילות והבלותות למכביר?

הארץ, 20.6.97

בשבועיים האחרונים היה לנו שפע של ציוני יובלות של מלחמותינו האימתניות, שעדיין איננו מעזים לכנות אף אחת מהן בשם מלחמה מיותרת. כלומר, יש כבר כאלה המעזים לכנות כך את מלחמת לבנון, בת חמש־עשרה.

השבוע, ביום ראשון, צוין במקום אחר, באנגליה, יובלה של מלחמה מיותרת בעליל, שכבר בעת פריצתה היתה סמל האבסורד. הכוונה למלחמת פוקלנד, מלחמה על אותם איים זעירים הסמוכים לחופי ארגנטינה ומכונים של איי המלווינאס (והמלחמה מכונה בהתאם). האיים שייכים מאז ימים רבים לכתר הבריטי, ובואנוס איירס לטשה עין אליהם זמן רב, עד שהחליטו הקולונלים לצאת לכיבושם.

או אז התחיל השיגעון הגדול סביב האיים הקטנים: צי הוד מלכותה יצא, בפקודת מרגרט תאצ’ר, להגנה על “הריבונות הבריטית” באיים, וסופו שאמנם זכה בהם שוב, מקץ כמה קרבות עקובים מדם – כמה מהם קרבות פנים־אל־פנים, עם רובים מכודנים, “כמו במלחמת־קרים” באמצע המאה הקודמת, כפי שמסופר בחדשות האנגליות. הכיבוש מחדש היה אמנם לרצונם של תושבי פוקלנד, אך ללעג ולקלס בפי כל העולם. כמובן, חוץ ממשפחות החיילים שנפלו.

ביום ראשון הקדישו יומני החדשות של ערוצי־הכבלים הבריטיים חלקים נכבדים לפרקי זיכרונות מלווים תצלומי ארכיון, וכן לצילום טקס הזיכרון ליום הניצחון, הוא היום שבו נכבשה חזרה מן הפולשים בירתו של האי המרכזי, פורט סטנלי. שוב הוקרנה התמונה המוכרת לכל מי שבילה זמן מה באנגליה בעשור וחצי האחרונים: חייל אנגלי הרץ מתנשף, כבטרגדיה (או טרגי־קומדיה) עתיקה, מודיע שה“ארג’יז” הניפו דגל לבן על מבצר פורט סטנלי, וכל החיל פורץ ב“הוריי” אדיר…

אך בעיקר, כאמור, צולם טקס הזיכרון והובאו בהרחבה דברי הדוברת המרכזית בו, מי אם לא גברת הברזל, שניצחון פוקלנד היה שעתה הזוהרת ביותר, אבל גם המטומטמת ביותר (וזאת יכול לומר גם מי שהעריץ לא־מעט יסודות במפעלה של תאצ’ר).

מובן שגם היום תאצ’ר – שקריאת־הניצחון שלה מן הימים ההם, “ריג’ויס! ריג’ויס!” (“שמחו, שמחו”), האנאכרוניסטית כמו המלחמה כולה, הושמעה גם היא בכל מהדורות החדשות, ב“סקאיי” וב“בי־בי־סי וורלד סרוויס” – אינה מצטערת על דבר וטוענת שהמלחמה “שלה” היתה הכרחית. “אנחנו, הבריטים”, אמרה, “הננו אנשים נפלאים (או גם, בתרגום קרוב יותר לנימת־דבריה, “הננו עם נפלא”); ביום שישי התקיפו את ריבונותנו, ביום שני כבר היינו בדרכנו להגן עליה”.

בחדשות סקאי במיוחד הובאה ביקורת נרחבת על המלחמה: דובר על החופזה הנפשעת להילחם כשעוד היה אפשר לנהל משא ומתן, דובר על טעויות ההנהגה הרות האסונות, ובעיקר על כך שהמלחמה כולה היתה על סמל ועל יוהרה שעבר זמנה. הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס ביטא בשעתו בקיצור חריף את הטיפשות של המלחמה ההיא כשתיאר אותה כמריבתם של שני קירחים על מסרק.

הארץ, 20.6.97

בשבוע הבא תימסר הונג קונג לסין הקומוניסטית, לאחר יותר ממאה שנות שלטון בריטי שהיו בהן עליות ומורדות, אך בעיקרו של דבר הן עשו את העיר הסינית לפינה של עושר וחופש שהעולם הסיני כולו לא הכיר כמוהם מעולם. כל זה נתון בסכנה גדולה, אולי אף של כליה, ורוב תוכניות הבי־בי־סי וורלד סרוויס מוקדשות זה כמה זמן להיבטים הרבים של חיי הונג קונג, עברה וסיכוייה. גם הערוץ הממלכתי הישראלי מתכונן לדיווח נרחב על האירוע ההיסטורי הזה, ב“רואים עולם” של שבת זו.

ובינתיים, בשולי הדיווחים מהונג קונג, שודרה התוכנית “הכתב”, מגזין הבי־בי־סי (יום ראשון, 10:00, ושידורים חוזרים במשך השבוע). בשבועות האחרונים נעשתה הונג קונג מקום־המוצא של כתבי הערוץ הבריטי, והם מדווחים משם על ענייניה של סין. הפעם היו במגזין שתי כתבות על אירועים הקורים בגבולות האימפריה האדומה. הכתבה הראשונה עסקה בשכנתה של הונג קונג, מאקאו. המושבה הפורטוגלית הקטנה הזאת היא מוקד ההימורים ההונג־קונגיים, והכתבה עסקה בבעל מועדוני־הימורים החשוב ביותר שבה, סטנלי הופ, אחד האנשים העשירים בעולם, שהוא סיני פוריטני שאינו שותה, אינו מעשן ואינו מהמר.

מעניינת עוד יותר היתה הכתבה על מאבק האויגורים על עצמאותם. האויגורים הם עם מונגולי קדום, מוסלמי, החי משני עברי הגבול של סין עם קזחסטן, רובו בסין. בעבר היתה להם מדינה ממדינות בריה"מ, טורקסטן המזרחית שמה. זה כמה שנים מנהלים האויגורים מאבק לאומי־דתי חריף. במוקדו עומדים הקזחים שבהם, הפועלים במחתרת למען מדינה משלהם. בסין נרדף המאבק הזה באכזריות הסינית הידועה, אך מנהיגי המחתרת האויגורית מתגנבים לסין ומפיצים שם רעיונות מהפכניים־דתיים. שהרי המאבק מלווה בתחייה איסלאמית דתית גדולה, והאיסלאם הפונדמנטליסטי עשוי לשלוט במדינה העתידית. כמובן, היא רחוקה מממשות, אך האויגורים אינם מתייאשים. המצב מורכב מכל הבחינות, והכתבה משאירה את הצופה, ואולי בייחוד את הישראלי, נבוך ומודאג למדי.

הארץ, 27.6.97

מגזין חדשות־התרבות, במובן הרחב של המלה, של ערוץ הכבלים 3 (“תחנה מרכזית”, יום שלישי, 18:00), הוא מן הערניים והקצביים שאפשר לראות. המגישות שלו חינניות ובעלות המצאות משעשעות.

למשל, נעמי קרן, שריאיינה במסגרת חדשות הערוץ הזה שני בעלי פולמוס בענייני הכפייה הדתית ברמת אביב, שכונה המהוללת בחילוניותה המיליטנטית, שלא במקרה הדתיים נתנו בה באחרונה כמה וכמה עיניים חומדות.

מתברר שבין השאר שכרו אנשי חב“ד דירות ברמת אביב והם מקיימים שם פעילות, שעו”ד פריצקי מכנה אותה, ונדמה שבצדק, “מסיונרית”. נעמי קרן ריאיינה בתוקפנות מנומסת את עו“ד פריצקי, ואת בעל־דבבו, חסיד ממולח למראה ששמו ברוד. הוויכוח הזה היה באמת יפה, אבל מה שעורר את מחשבתי יותר מכל ב”פולמוס רמת אביב" זה היה דווקא שאלה של נעמי קרן לחסיד חב“ד: “האם אתם הייתם מאפשרים בכפר חב”ד פעילות של האמונה החילונית?”

תשובת החב“דניק הנכלולי, שבסיום הפולמוס האשים את פריצקי ב”פנאטיות כמו במאה שערים", נראתה פחות חשובה מהשאלה של קרן, שגלומות בה אפשרויות רבות. הרי די לכנות את החילוניות בשם “אמונה”, והפעילות החילונית, המפוקפקת מעצם חוסר־הגדרתה, תקבל פתאום לגיטימציה ותוקף מלאים. והרי אין מניעה להגיע לפונדמנטליזם חילוני, ואז תהיה סוף־סוף מלחמת דתות אמיתית.

ב“תחנה מרכזית” הזאת גם היה קטע שהוקדש לאותו תיאטרון אנגלי שהביא הנה את כל מחזות שייקספיר ב־97 דקות, כדי שמי שיראה את ההצגה “לא יצטרך עוד לראות הצגה של מחזה שייקספירי בחיים שלו”, כמו שאמר אחד השחקנים. להצגה המשעשעת מאוד, ככל הנראה, הוקדש מקום בכמה תוכניות טלוויזיה, ותמיד צוטט קיצורו של “המלט”, אותו מחזה שעליו שמעו כל עורכי תוכניות־התרבות בטלוויזיה. בערוץ הראשון עצמו צוטט פעמיים “המלט” המקוצר: ב“אופרה אחרת” הנוראה¹

השבוע למרבה החסד), ועוד לפני כן ב“מהיום למחר” המצוינת.

כשראיתי בפעם החמישית בערך, בטלוויזיה, את הקטע התזזיתי על “המלט”, כבר הייתי עייף במקצת משייקספיר, גם ובייחוד המקוצר. לכן יש לשבח את הכתבה ב“תחנה מרכזית”, שהביאה לא רק את “המלט”, אלא את “אותלו” המדוקלם כראפ, את “יוליוס קיסר”, ואולי אף מחזה נוסף, שקוצר עד כדי התאיידות, לפחות מזיכרוני.

הארץ, 27.6.97

התוכנית “במבט נשי” (שבת, ערוץ 2, 10:30) עסוקה באחרונה, כמדומה, בשאלה חשובה במיוחד: האשה הישראלית ממוצא מזרחי, התוהה על עמדתה נוכח תרבות המערב בכלל, ומגמת ההתמערבות המיוחסת לתרבות הישראלית, וממילא על בעיית השורשים, האופנתית עדיין, כמסתבר.

כך או כך, העיסוק בנושא המרתק הזה, שתפס מקום רב יותר ויותר ב־33 המשדרים של התוכנית שיצאה השבוע לחופשה, נעשה אפילו, הייתי אומר, מעין אובססיה של התוכנית, ושמא של המנחה השנייה שלה, אורנה בן־דור. זאת אפשר ללמוד ממצב שבו עיסוק בכל נושא נשי אחר נפנה כמעט לאלתר לנושא האובססיווי.

למשל, בשבוע האחרון היה הנושא המוצהר של התוכנית שיער האשה. נושא יפה וחשוב, שהיבטים רבים לו עד בלי די. התוכנית בחרה להתרכז במשמעות האתנית, ובמידת מה גם התרבותית, של השיער הנשי.

וכך החל הדיון בפגישה עם נעמי קהתי־ברונר, ישראלית ממוצא תימני, אחת היפהפיות המובהקות ביותר שהופיעו מעולם ב“מבט נשי”, ששיערה שחור כעורב. המחשבה שהאשה המקסימה הזאת התביישה אי־פעם בשיערה כמעט לא תיאמן, זה אפילו שובר לב, אבל היא עצמה סיפרה על כך.

מילדותה השתוקקה נעמי קהתי־ברונר, השחורה והנאוה, ששיערה יהיה בלונדי דווקא. בתשוקתה הנוראה היא הגיעה עד לידי רחיצתו באקונומיקה! השיער שלי, הדליל וחסר־הצבע, אם זה מעניין מישהו, סמר למשמע הדברים.

הגב' קהתי־ברונר סיפרה על התאווה הבובאריסטית שמילאה אותה בבית הוריה: לצאת מזה… להיות מישהו אחר… לא להיות מה שאתה…

אכן, כך אמרה: “מה שאתה”. וממילא המשיכה אורנה בן־דור את מחשבתה בלשון ההכללה הזכרית: “אתה רוצֶה להיות אשכנזייה…” אבל העניין כולו שייך לבעיית השפה העברית, השוביניסטית מטבעה, שאין בה דרך לביטוי ההכללה הנקבית, ואנו נזקקים לחילופין ללשון רבים (“נזקקים”, “אומרים ש…”) או ללשון אתה, כמו במקרה זה. ובכל זאת קצת מצחיק: “אתה רוצֶה להיות בלונדינית”.

בהמשך השיחה עם נעמי קהתי־ברונר, שכתבה, כמסתבר, מסה על תאוות־ההתבלנדנות (כלומר, ההשתכנזות) שלה, במוספו של עיתון זה לפני כמה שבועות, הוקרן קטע מסרט הפולחן של הנושא הזה, “שחוּר”, ואף הופיעה חנה אזולאי־הספרי, כוכבת הסרט והכוהנת הגדולה של בעיית האשה הישראלית הקרועה בין מזרח למערב.

חנה אזולאי־הספרי עודדה את נעמי קהתי־ברונר להשלים עם שורשי שיערותיה הלא־בלונדיים, בפרט, ועם שורשיה הכהים בכלל. קהתי־ברונר הבטיחה נאמנה לשחקנית הגדולה שהיא אמנם השלימה כבר עם שורשיה, ואפילו עם הוריה, שעכשיו היא באה לבקרם בלי קושי, פשוט מפני שהשתחררה מן הרצון להיות בלונדית.

בהמשך התוכנית דובר עוד הרבה בעניין השיער, ובין השאר הופיעו בו האמנית נעמי צדקה, שהדגישה כי אמנותה עוסקת לאו דווקא ב“שיער” אלא ב“שערות”. ההבחנה היתה יפה לעניינה, ויפה בכלל. עוד נעמי אחת הופיעה, ודווקא שם משפחתה הוואגנריאני הוא שמשך את שימת־לבי: טנהאוזר. נעמי טנהאוזר היא חוקרת שיער כללית, שדיברה על השיער כ“פֶטיש מיני” וכו'. למדתי ממנה לא מעט.

לקראת סוף התוכנית שוב הודגש ההיבט העדתי־התרבותי של השיער, והפעם בעת דיון בעניין רחוק לכאורה: השפעתה של פרשת גרגורי לרנר על דימוי האשה הרוסית בישראל. בשם הנשים הרוסיות הופיעה טניה ויינטראוב.

בין השאר סיפרה הגב' ויינטראוב דבר תמוה ביותר, ומנקודת־ראותה הישנה של קהתי־ברונר אפילו פרדוקסלי בתכלית. בעקבות הסטיגמטיזציה, או הסטריאוטיפיזציה, של העולות מרוסיה, הן החלו להתבייש במוצאן (“לפני כשנתיים”; מעניין, זה גם הזמן שבו השתחררה נעמי קהתי־ברונר מתאוותה להיות בלונדית!) עד שנמצא להן פתרון לבעיית מוצאן שתויג לשלילה: הן החלו להשחיר את שיערן הבלונדי. בשלב זה חשתי ששיערי שלי, המדולדל וכו', מלבין מרוב טרדה ובלבול.

הארץ 4.7.97

“המושג ‘יהיה בסדר’ לא קיים כאן”, אמר אבישי המבורגר, ראש לשכת המסחר הישראלית בהונג־קונג, בתוכנית המצוינת “רואים עולם” (שבת, ערוץ 1, 20:00) שהוקדשה לנושא הבינלאומי הגדול של השבוע, מסירת הונג־קונג לידי סין, “אבל יהיה בסדר”.

בחלק הראשון של משפטו התכוון אבישי המבורגר לעמלנות ולדייקנות של בני הונג־קונג, שתי התכונות שאולי אף יותר משיטת הממשל המערבית הן שעשו את העיר הסינית הזאת לאחד המקומות המשגשגים בעולם. הוא התכוון לומר שבהונג־קונג אין משאירים מאומה ליד המקרה, שעיר זו מייצגת את הקוטב הנגדי לרישול ולפרטצ’יות הישראלית.

מסירת הונג־קונג סוקרה היטב מכל הבחינות האפשריות, בכל הערוצים, ומעל לכל כמובן בבי־בי־סי וורלד סרוויס.

“רואים עולם” נהגה בחוכמה גם בכך שהדגישה כמה אספקטים ישראליים, מלבד כתבה על יהודי הונג־קונג. הדיון בהקבלה בין האוטונומיה ההונג־קונגית והאוטונומיה הפלשתינית היה במקומו, נתן חומר למחשבה, גם אם לא הדגיש די הצורך את ההבדלים העקרוניים של המצבים הלא־מקבילים. אבל לא רק הנקודה היהודית, אלא אף הנקודה הישראלית קיימת בעולם עשיר כעולמה של המושבה לשעבר.

הארץ 4.7.97

השבוע הסתיימה אחת התוכניות האהובות של ערוץ 1 של הטלוויזיה הצרפתית: התוכנית “שבע על שבע”, שבה ריאיינה אן סינקלר, מדי יום ראשון, אישיות מרכזית אחת, ולעתים¹

בעיקר מצרפת, אך גם מארצות אחרות (בארץ שודרה התוכנית בערוץ הלוויין TV5, ב־20:00).

לסיום התוכניות האלו, רואיינה המראיינת עצמה. סנקלר, אשה נעימת חיוך ויפת עיניים מאוד. הראיון עמה לוּוה בקטעים מן הראיונות הנודעים ביותר שלה, מ־13 שנות התוכנית. הצפייה בראיון עם סנקלר היתה מרתקת, גם מפני שנגולה לעינינו ההיסטוריה של עשור מרתק, עדיין זכור יפה וכבר מתחיל להתעמעם.

אן סנקלר היהודייה (שמה צוין בפנקסו של פול טוביֶה, עוזרו של הנאצי קלאוס בארבי, בליווי קללה אנטישמית) היתה מבחינות רבות המראיינת הטובה ביותר של הטלוויזיה הצרפתית. מלבד הופעתה, שאין בה דופי, מצטיינת סנקלר באדיבות נקייה מצל של התרפסות, ובפשטות רבה. אמנם היה מי שמצא בה מניירה. קומיקאית צרפתית התמחתה בחיקוי קולה והטיות ראשה, אבל זר כמוני נכבש לפשטותה האצילית ולדיסטאנס הקל שהקפידה עליו אף ביחסה למרואיינים הקרובים לה ביותר.

אן סנקלר היא רעייתו של אחד מרבי המפלגה הסוציאליסטית, דומיניק סטרוס־קאהן, כיום שר האוצר בממשלת צרפת. אחת הסיבות שהעלתה להפסקת התוכנית היא מעמדו של בעלה בממשלה, “העושה את הראיונות הפוליטיים לבעייתיים במקצת”. מעניין שבעיית המעמד לא הקשתה עליה במשך שנות שלטונו המרובות של פרנסואה מיטראן. סנקלר ריאיינה את הנשיא עשרות פעמים, ומעולם לא היה ניכר בראיונות עמו שהם נפגשים כמה פעמים בשבוע גם מחוץ לאולפן. זו סגולת אותו הדיסטאנס המכובד, המציין את סנקלר.

בראיון עמה היא הגנה על “שיטת הראיון הצרפתית, הטובה בהרבה משיטת הראיון האמריקאי, האגרסיווי והטריוויאלי”. את הראיון בנוסח הצרפתי, היא טענה, מציינת האדיבות היוצרת דיסטאנס. איך היא מסבירה את ההצלחה העצומה של “שבע על שבע”? ובכן, היא אומרת, פשטותו של הרעיון עצמו. “אבל אן”, נוזף בה בהומור המראיין, “את מדבר בלשון של עץ (ביטוי צרפתי לציין דיבור נבוב, שאין בו ממש – י"ב); הרי לכולנו ברור שהצלחת התוכנית נזקפת כולה לזכות החן שלך”.

“אני לא טוענת שהייתי שקופה”, משיבה סנקלר, אבל הוא חוזרת ואומרת שהרעיונות הגדולים ביותר בטלוויזיה עיקרם בפשטותם.

אין צדק בהשוואות, חורזים הצרפתים, וגם כאן לא ייעשו השוואות עם המראיינים בטלוויזיה שלנו. יש עוד כמה הבדלים בין צרפת לישראל, לא כולם לטובת ישראל דווקא. אבל לא היה אפשר שלא לחשוב בעצב, למראה אן סנקלר הנוטשת את תוכניתה אחרי 13 שנה, על מצבה של תרבות הראיון אצלנו. בשני הערוצים אין לנו אפילו מראיינת אחת ראויה, שתדבר בהבנה ולא בחספוס או בגסות, שתהיה חננית ובקיאה, שתהיה… פשוטה!

הארץ, 11.7.97

נראה בעליל שאהוד ברק חף מכל עוון שטפלו עליו אנשים זדוניים (כוונתי פחות לעדים ששינו את עדותם על התנהגותו בעת אסון צאלים ב', מאשר לאלה שהשפיעו עליהם שישנו אותה).

ועם זאת, נראה שעם העלילה האיומה שנולדה – ודברי המבקרת בשבוע שעבר תרמו לביסוסה אולי לא פחות מן הניצול הפוליטי המחפיר שעשה בה צחי הנגבי – היתה עשויה להיוולד התבוסה הבאה, ומי יודע אם לא הסופית, של מפלגת העבודה. ייתכן שבשבוע שעבר הפסידה העבודה את הבחירות הבאות, ואת אלה שאחריהן וכו' וכו'.

כי מה נולד בעקבות דברי המבקרת? המשפט שהילך בכל התקשורת: העננה לא הוסרה, ברק יוסיף לסבול מן הסטיגמה המחפירה. מרגע שנולד משפט זה והכה שורש, חזקה עליו שיתאמת. אכן העננה לא סרה, ולא תסור. מי יודע אם בהיסטוריה עתידית כלשהי לא יופיע שמו של ראש מפלגת העבודה כ“מי שהואשם – כנראה האשמת שווא, פוליטית זדונית – בהפקרת פצועים בעת אסון וגו'”.

מסיבות מורכבות פחות־או־יותר יאמין העם בעלילה המחפירה הזאת: העבודה לא תזכה בבחירות. איזה היסטוריון עתידי־“חדש” יטען שהעלילה אינה עלילה אלא אמת, היסטוריוסוף עתידי יטען שאין בידי החוקרים המעיינים בסיפור להגיע לחקר האמת, אבל בכל מקרה, לצד האמת לאמיתה, “אמת ארכיאולוגית” לפי הבחנתו הידועה של אחד־העם, יש גם “אמת היסטורית”, וזו מצדיקה את העלילה. וכו'.

אפשר לטעון שאם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה לחוש מיד ולבחור מישהו אחר (חיים רמון?) במקומו של אהוד ברק. אבל מפלגת העבודה לא תעשה זאת, שהרי תהיה זו בגידה במנהיג שנבחר זה לא כבר. היא תלך עם ברק, ותפסיד עמו, בשל העלילה הזדונית שביססו שני גורמים קטנים־יחסית, שר משפטים בריוני, בוודאי, אך אמן התחבולה, ומשפטנית חיישנית, שהחליטה לא להתערב.

על בסיס מחשבות אלו, שהן כבר בנאליות למדי, התבוננתי בתוכניות הפוליטיות של סוף השבוע שעבר, שעסקו לא־במעט בעלילה על ברק. ב“משחק השבוע” (ערוץ 1, שבת, 10:00) הופיע חיים רמון ובלויאליות נאה, אפילו באבירות, הגן על מנהיגו. אפילו מתוך חצי משפט על תגובת ברק, שכללה כזכור התייחסות אל יונתן נתניהו (“אני לא הייתי אומר זאת כך”), היה אפשר להבין שלפנינו מתחרה אפשרי.

כללית, ניכר מאבק מוקדם וכבר־קצת־נואש נגד העלילה. הפרשן חנן קריסטל איבחן נכון את “העננה שלא תסור עד הבחירות”, אבל השווה אותה באופטימיות מופרזת עם “הגיבנת של חברון בר־און הדבוקה לנתניהו”. שהרי החטוטרת שמדובר בה רק תייפה את נתניהו בעיני בוחריו, ואילו העננה שמעל לברק תשלח אותו ואת מפלגתו לשנים רבות הביתה, אם יהיה עוד בית.

ב“תיק תקשורת”, בערוץ השני כעבור שעתיים, זימן רזי ברקאי את אמנון אברמוביץ' ועופר שלח לדיון על דברי המבקרת, ובייחוד על “הפצע הציבורי לברק”. שני העיתונאים קבעו שהאשמה שנתלתה בברק היא אשמת־שווא, והסיפור עושה לו עוול קשה. שניהם נאבקו, שוב מין מאבק נואש, נגד העלילה, ושניהם נראו כמבינים כי הזדון עלול להשיג את שלו.

הארץ, 18.7.97

שתי תוכניות התרבות של הטלוויזיה הן בעייתיות, אם גם מסיבות הפוכות כמעט. האחת היא “אופרה אחרת” בהנחיית דוד ויצטום, בערוץ הממלכתי (אם עודה קיימת בכלל; באחרונה נעלמה כלא היתה, וייתכן שבמקום להתלונן עליה, צריך לברך את הנהלת הטלוויזיה על הו¹

הצטיינה בכושרה לעורר תיעוב כלפי כל תופעות התרבות, אם אלו שטיפלה בהן, ואם אלו שהתעלמה מהן. מוטב לשכוח אותה, או לזכור רק את לקחו העגום של הניסיון הכושל הנוסף.

לעומת זאת, תוכנית הערוץ השני, “המעגל הקטן”, בהנחיית גל אוחובסקי, היא אמנם עירנית ומעניינת אלף מונים יותר משהיתה התוכנית “הממלכתית”, אבל גם היא מוזרה בדרך כלל, ותמיד גם גועלית במקצת, באופן שקשה להגדירו במדויק.

הצפייה ב“מעגל הקטן” אמנם כרוכה בהנאה מציצנית מסוימת, אבל כנרמז, זו הנאה משונה, פרוורטית משהו, לא בריאה. ברור, מכל מקום, שחסרה תוכנית תרבות אנושית, רצינית, שתביא למיעוט המופלה זה כבר, והלא־קטן כלל, של שוחרי תרבות, מידע חיוני, עדכני אך גם לא מתנכר לעבר באשר הוא עבר; תוכנית על מוסיקה, על ספרות ואף על היסטוריה ופילוסופיה.

יעקב אחימאיר, מאנשי התרבות המובהקים והמעטים בערוץ 1, העורך החדש של “רואים עולם” (מוצאי שבת, 20:00), מנסה למרבה המזל למלא את החסר הזה, ככל יכולתה של תוכניתו, המוקדשת לענייני חוץ בכללם.

בתוכנית האחרונה מצא אחימאיר מקום לכתבה שהיתה יכולה להיכלל בתוכנית תרבות הומניסטית אוטופית שכזאת. הכתבה עסקה בחייה ובפועלה של אדית שטיין, שעל עלייתה למעלת קדושה, בשמה הנוצרי תרזה בנדיקטה מן הצלב, הכריז האפיפיור לפני כשבועיים, כתום עשור שבו היתה במעמד של ברוכה.

אדית שטיין, היהודייה מן העיר הגרמנית (והפולנית כיום) ברסלאו, בת למשפחה יהודית אורתודוקסית, התנצרה, בדומה לכמה יהודים אחרים, עמיתים לאסכולה הפילוסופית שהיא היתה ממאורותיה. שטיין נספתה באושוויץ, לאחר שהנאצים הוציאוה מן המנזר שישבה בו.

שטיין, הנוצרייה שמתה מוות יהודי, היא דמות מופלאה מבחינות רבות. בתוכנית תרבות היה אפשר להעמיק יותר בדמות המרתקת הזאת, אבל גם כך עלינו להודות על מה שניתן לנו בכתבתו של פרדי גרובר: דיוקנאות אחדים של ההוגה הפנומנולוגית, תלמידה מזהירה של אדמונד הוסרל, וכן ראיון עם אחייניתה החיה בישראל, אני מאייר, שזכרה בחיבה את דודתה. במרכז הכתבה עמדה שיחה עם הפרופ' צבי ורבלובסקי, המומחה לדתות, שדיבר על פועלה של שטיין. הוא הזהיר שהפילוסופיה הפנומנולוגית בכלל היא “לא עניין של מוסף תרבות של סוף שבוע”, ובוודאי צדק.

חיבוריה המרכזיים של שטיין הם בהחלט “פילוסופיה חמורה” (כהגדרתו של הוסרל), אך בין כתביה יש גם חיבורים מסוג פופולרי יותר, כגון הספר על מעמד האשה, שבו התגלתה כפמיניסטית מובהקת ועניינית מאוד.

זה לא כבר נעשה סרט על אדית הקדושה, בידי הבימאית ההונגרייה מרתה מסרש, ושטיין מוצגת בו כמין לסבית. אין לזה סימוכים בעובדות ידועות, אלו מסקנות פסיכולוגיסטיות של הבימאית בלבד.

הפרופ' ורבלובסקי אולי לא דק פורתא כשאמר ששטיין לא השאירה אחריה חומר אוטוביוגרפי: ספרה “מתוך קורות משפחה יהודית”, והתכתובת שלה עם רומן אינגארדן הם מקורות מצוינים להכרת הדרמה האישית, ההגותית והאמונתית שלה. העמודים שבהם סיפרה על חוויית הפגישה עם כתביה של תרזה הקדושה מאווילה (יהודייה גם היא), הם מופת של ספרות הקונוורסיה הנוצרית.

אבל כל אלו הן היטפלויות במקום שבו הכוונה היא להביע הוקרה בלבד. לעורך, לבעל הכתבה, לנימתה הנכונה, השונה מן הטיפול הישראלי הרגיל ב“משומדות” בפועל או בכוח (זכורים לי הדברים המכוערים שכתב ישעיהו ליבוביץ, “הנאור”, על סימון וייל, שדמותה מקבילה במידת מה לדמותה של אדית שטיין).

הכתבה הזאת עוררה געגועים למסגרת נאותה יותר, שיוכלו להופיע בה כתבות מסוג זה.

הארץ, 11.7.97

בשבוע שעבר עסקו חכמינו במשלי חיות, ולא מעט דברים משעשעים נכתבו על המושל הגדול בעל משלי עזים וחמורים, הרב עובדיה, ועל פרשניו שנכנסו לפרד"ס וכמה מהם הציצו ונפגעו, לא עלינו.

קשה היה לי שלא לחשוב על מושלינו גם כשפניתי לצפות בערוץ לוויין, באחת הפינות האֶסקאפיסטיות החביבות עלי ברשת סקאי האנגלית, היא התוכנית “מטרה” (ראשון, 17:30), שבה מנהלים שני חברי פרלמנט, אוסטין מיצ’ל מן הלייבור ונורמן טביט מן השמרנים, ויכוח בענייני השעה.

בדרך כלל מכריע נורמן טביט, הרשע התאצ’ריסטי החביב, את יריבו, אך בתוכנית של השבוע, “נורמן” – כך הם פונים זה אל זה בשמות, בידידות, אם גם בשנאה בעיניים – לא היה במיטבו.

התברר שכמו מתוך איזו הרמוניה מקרית ונדירה נסב הוויכוח הפעם על נושא ישראלי מובהק, כלומר, משלי חיות. אבל לכאורה דנו השניים בנושא אנגלי ותיק ורגיל, והוא הצעת חוק בדבר האיסור על ציד שועלים. זה שנים מנסים אנשי הקידמה, השמאל, להפסיק את “המנהג הברברי” של ציד שועלים, ולעומתם, נלחם הימין בחרי־אף על הזכות הפיאודלית לצאת עם שחר, עם הכלבים, לצוד את בעל החיים רב העורמה ויפה הפרווה.

בדיאלקטיקה, שלא היה קל לעקוב אחר הגיונה, גם לאחר ששמעתי את טיעוניה כבר כמה פעמים (הנושא הוא לייטמוטיב של ההוויה האינטלקטואלית באנגליה זה שנים) – הוכיח נורמן שהשועל אוהב שצדים אותו, ואפילו הורגים אותו. זה טוב לסביבה.

עד מהרה התברר שאין המדובר בטעמים אקולוגיים אלא במשל. משנואש טביט להסביר כי השועל שש להירצח, פנה אל העניין האמיתי: “אוסטין, הלא תבוש. ברור לגמרי שאין לך כל עניין בשועלים, וכל להט האיסור שלך הוא ביטוי עלוב לקנאה מעמדית, לרגש הנחיתות והנקמנות שלך. מפיך ומפי חבריך מדברת השנאה המעמדית עתיקת־היומין. אתם מציגים את עצמכם כידידי השועלים, אבל השועלים יודעים מי הם ידידיהם האמיתיים, וכו'”.

בדברו התרתח נורמן טביט יותר ויותר, מתוך פניו הקטנות נראו הניבים החדים, כל כולו התדמה לשועל. היה ברור שבתביעתו להעניק לשועל את הזכות להישמד הוא מביע תשוקת התאבדות, שנדמה כי אחזה בשבועות האחרונים את כל המפלגה השמרנית המובסת.

הארץ, 18.7.97

“אני מקווה שלא יגררו את ערפאת לפינה של ייאוש, כי אז יהיה אסון”, כך אומר אחד מאדריכלי הסכם אוסלו, אבו עלא, באוזני הכתבת הבכירה של בי־בי־סי, ג’יין קורבין, המדווחת היום (בי־בי־סי וורלד סרוויס, 17:30) מירושלים, על “הקרב על ירושלים”. זה שם התוכנית שנעשתה בשיתוף עם המפיק הישראלי ישראל גולדויכט. אפשר לשער שעיתוי ההקרנה קשור בהצבעה באו"ם בענייני הר חומה, ובכל מקרה, עניין הר חומה מתואר במרכז התוכנית.

התוכנית מתייחדת במשהו שהוא אולי חשוב יותר מחומר חדש – כלומר, ביכולתה להעביר לא מידע סתם כי אם הלך רוח. קורבין חוקרת את בעיית ירושלים בשיטת הדדוקציה, מן הפרט אל הכלל. היא ביקרה בשלושה בתים: ב“בית אלוהים”, ב“בית דולי”, ביתו של מתנחל במזרח־ירושלים, וב“בית איברהים”, הבית הפלשתיני שדייריו רואים מנגד את הבנייה בהר חומה, בוכים ואומרים שהסכם אוסלו אינו אלא פיסת נייר שאין מאחוריה ולא כלום.

הבית המעניין ביותר הוא ביתו של דולי, המתנחל. הבית הזה הוא מין טירה נאה, שבקומתה העליונה יש ישיבה, בקומה שמתחתיה גרה משפחה יהודית, ומתחתיה משפחה ערבית… “אפשר לחיות בדו־קיום”, אומר דולי.

מאחורי האידיליה הכוזבת מסתתרת אמת עגומה: המשפחה הערבית לוחמת על זכותה לביתה, שממנו מנשלים אותה המתנחלים בעורמה הדרגתית. בעזרת ז’נט אביעד מתגלה המאבק שהמתנחל מנסה לטייחו במתק שפתיו. התוכנית אינה מצרפת את דעתה, או פירוש כלשהו, לביקור ב“בית דולי”. גם אין צורך בפירוש.

יש בתוכנית גם מיני אקזוטיקה, למשל תמהוני, כמו שאנו מעדיפים לקרוא לזה, ושמו חגי יקותיאל, המפלל להקמת המקדש, מתמרמר על המינימליזם של המסתפקים בכותל המערבי – “מה אני רואה כאן? אנשים מדברים אל אבנים” – ומראה לאנשי התוכנית את הכלים המוכנים לעבודת השם בבית המקדש השלישי, שייבנה על מקומו של מסגד כיפת הסלע (“איך להיפטר ממנו? זאת בעיה טכנית שולית ביותר”). בחיבה יתרה מתעכב יקותיאל על אופן השימוש בכלי לאיסוף דם הקורבנות שיועלו על המזבח, אם תצלח תוכניתו.

פעמים רבות אנו מאשימים את עושי התוכניות הזרות על ישראל באנטי־ישראליות, בחשיפה מכוונת של פנינו המכוערות. על התוכנית הזאת קשה לטעון כך. היא נקייה מפניות, חוזרת אל התפקיד הנשכח, הטרום־פוסט־מודרניסטי כביכול, של המצלמה ושל התקשורת בכלל – דיווח אובייקטיבי.

הארץ, 18.7.97

ביום שבת, המוקדש למנוחה וממילא לתרבות – בשפות אחדות יש מלה אחת לשני המושגים – צפיתי בשתי תוכניות נאות, כל אחת בקצה האחר של היום, וכל אחת על־פי דרכה כיוונה לאותו עניין, ניסתה לרדת לשורשו של מעשה־היצירה.

התוכנית הראשונה היתה בסדרה של מני פאר “שיחת אמן” (ערוץ 2, שעה 11:30). פאר הוא בעל נימוסים נאים, ומה שחשוב לא פחות לראיונות אלה: הוא תלמיד אמנות וחובב אמנות. הוא מיטיב לשוחח עם אמנים, לא רק בדרך ארץ אלא גם מתוך ידע וטעם. הפעם הוא דיבר עם יחיאל שמי, הפסל הישיש, שייתכן כי הוא כיום הפסל בה"א הידיעה של מדינת ישראל.

שמי, איש קיבוץ כברי ובעבר ממייסדי הקיבוץ הכמו־אגדי בית הערבה (פאר אינו מתאפק מלהתחיל כמעט־לזמר את “אני זוכר את בית הערבה”), הוא פסל בעל שני חידושים חשובים, אחד בקנה מידה ישראלי והאחר אולי בקנה מידה עולמי (שהרי לטענתו, הוא שהוריד את הפסל מן הכן, חמש שנים לפני שעשה זאת הפסל קארו, שהפסלים בלי הכן הם סימן־ההיכר שלו).

אך מבחינת הפיסול הישראלי שמי הוא חלוץ ודאי, שכן הוא הראשון שהחל לפסל בפח. הוא התחיל בפיסול באבן (“כמו כולם”), אך עבר לפסל בחומר המונומנטלי־פחות – שמי, פסל של כמה וכמה אנדרטות, אינו אוהב את המלה “אנדרטה” – והגמיש וחיוני יותר, הפח. בתשובה על מעין התגרות של פאר (“מספרים שאת הפסל הראשון שלך בפח פיסל למענך מישהו אחר”) הוא מספר על גילוי החומר “שלו”, על הפסל שעשה למענו, בהזמנה, איש קיבוץ גינוסר: ציפור בעלת כנפי פח, מעופפות כמעט.

שמי, אמן הומניסט, המביע התנגדות לעבודת עץ ואבן, ובוודאי גם פח, מספר עוד על מקורם של פסלים רבים שלו, על בית־הוריו בחיפה, על לימודיו ומסעותיו. אך מה ששובה את הלב הוא תיאורו את תהליך היצירה שלו, על משקל התיאור שמצא בדברי דילן תומס, בספר “דילן תומס באמריקה” מאת ג’־מ בריינין, מזכירו של המשורר. תומס אומר שם שהוא כותב את המלה הראשונה בשיר, והמלה הזאת היא “בהריון”, והיא יולדת את שאר המלים. הוא הדין, אומר במובלע שמי, בפיסול שלו, המתחיל בפיסת הפח הבודדת, בכיפופה היצירתי, ומן התנועה הזאת נובע כל השאר: הפח הוא, כביכול, הרה היצירה.

שמי מקפיד כל הזמן על צניעות של אמן אמיתי, מזהיר את מני פאר שלא להפליג בפרשנויות – הוא דוחה את פרשנותו האירוטית לפסלון המקסים שכל־כולו פחית סרדין דרוסה, שפאר רואה בה את “ערוות הפח”. הפסל מבקש שלא לפרש יותר מדי את הדברים. אבל אני מניח שהוא יסכים לטענה שהיצירה, ברגע צאתה מבית יוצרה, היא טרף לדימויים העולים בדעתו של כל אחד.

הנושא של מקור היצירה ותהליכה עלה גם בתוכנית “חודש השירה” (ערוץ 8, שעה 21:40). אודה שבצפייה זו קסמה לי במיוחד ההזדמנות לראות ידידים שונים, מהם ותיקים, וגם אחרים שלא ראיתים מעולם אך שירתם מעניינת אותי. וכך שמחתי לראות את ישראל פנקס קורא בקול אלגי שירים שהומור משמש בהם לשם אלגיה, ואת תמיר גרינברג, מבין המיטיבים לשיר. אגי משעול הנהדרת הפליאה לקרוא משיריה ולדבר על מקורות השיר. היא תיארה את הפולחן של כתיבת כמה שורות בכל בוקר, “כשאני חשה מין רעל עובר באצבעות”.

התכנסויות של משוררים הן תמיד עניין בעייתי משהו. הבאתם בכפיפה אחת של אינדיווידואליסטים כה רבים אינה יכולה שלא לגרום חיכוכים משונים, מהם מעוררי טרדה ואף חיוך סרקסטי. אך התוכנית הארוכה שעסקה בפסטיבל השירה במטולה, שאירגנה אותו אילנה צוקרמן, היתה מעניינת, והמקום עצמו, כדברי אחד המשוררים שנדרש למלת־מקסם רווחת בקרב בני־אמנותו, היה “ממש מופלא”.

הארץ, 29.8.97

המיסה שקיים במוצאי שבת האפיפיור יוחנן פאולוס השני בלונשאן (שדה מרוצי־הסוסים שליד פאריס) – שאפשר לתארה בלשוננו כ“מסע התעוררות המוני” – היתה מבצע מרשים. ואיך לא תרשים התכנסות של מיליון בני אדם בקירוב, רובם בני נעורים, בצבעים שונים, חלקם שרים ומתופפים ומחוללים, חלקם בוכים וכורעים ברך? אירוע מאורגן להפליא: מארגניו מבינים שפאריס שווה מיסה.

למי שעקב מקרוב זה לא כבר אחר אירועי מסע הצליינות של האפיפיור הפולני במולדתו, מסע ששפע אירועי התעוררות המוניים, היתה המיסה הזאת – ששודרה במשך כארבע שעות בערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית – עדות נוספת לאיכות הכוכב שמצטיין בה יוחנן פאולוס השני, ושמביאה לידי אירועים המתקשרים בתודעה יותר עם מופעים של כוכבי־רוק.

דומה שכך, בכוכבותו הלא־לגמרי־מובנת־מאליה של האפיפיור, אפשר להסביר את החלטת הערוץ הממלכתי הצרפתי לשדר את השידור הישיר הארוך והיקר הזה. אין זאת כי גם בצרפת, הארץ שקרנה של הדת בירידה מתמדת בה, רוצים לראות את הפולני הישיש, העומד בקושי על רגליו, מפגין שוב את כשרונותיו הלשוניים ונואם דברי־ברכה בעשרות שפות.

האם אפשר לראות במיסה הזאת סימן להתעוררות אמיתית, המצטרפת לנטיית ההתחרדות המובחנת בקרב שאר דתות העולם, ובייחוד באיסלאם וביהדות? נדמה שבשלוש דתות־הייחוד גם יחד – אם כי אולי פחות מכל באיסלאם – מעידה ההתעוררות או ההתחרדות הפתאומית הזאת בעיקר על המצב הקשה שהן נתונות בו. ההתעוררות היא כהתעוררותם של אותם חולי מלריה ברומאנים על אפריקה, התעוררות של רגע לפני שהם נמלטים אל היער ונופלים בו מתים.

כך, בכל מקרה, היינו רוצים לחשוב אנו, “הנאורים” (וגם בלי מרכאות, במובן של יורשי עידן הנאורות), המתעלמים מן הצרכים הדתיים ההמוניים, והערים לעומת זאת לסכנותיה האיומות של הדת. כך ודאי רצו לחשוב המפגינים נגד האפיפיור בכיכר קלישי בפאריס, שנראו בחדשות הערוץ השני, שעה לפני שידור הטקס מלונשאן, נושאים כרזה אדירה שהוראתה “המאה העשרים ואחת תהיה חילונית, או שלא תהיה כלל” (על משקל אמרתו הנודעת, ההפוכה במשמעותה, של אנדרה מאלרו: “המאה העשרים ואחת תהיה דתית, או שלא תהיה כלל”).

אך האם איננו משתעשעים באשליות, האם איננו עומדים לפני תקופת חושך חדשה, שהדת ההמונית תחבור בה לאטום ותפוצץ את העולם מבפנים לפי שהוא יתפוצץ מבחוץ?

קורא מירושלים, שהסב את תשומת־לבי לשידור האירוע בלונשאן, סבר שאמנם זהו אירוע סמלי, ויותר מכל התרשם מנכונות הטלוויזיה הממלכתית הצרפתית לשדרו. האם אצלנו היה הערוץ הראשון (או אפילו השני) משדר כך את הטקס של ש"ס מהאיצטדיון ביפו? הוא תהה. בהשיבי לו טענתי שאין כאן יותר מאשר ארגון מוצלח של טקס שגרתי, בלי משמעות מהפכנית (אף שקרדינל צרפתי אחד דיבר בטקס על “מהפכת־האהבה” שהביא עמו יוחנן פאולוס לפאריס, “שראתה כבר כל מיני מהפכות”).

אבל מי משנינו צודק, קשה לדעת, וחילוקי הדעות הקטנים שלנו מייצגים את המחלוקת הגדולה על מה שנראה כפרדוקס של התגברות הדת בזמננו חסר האלוהים. מאה חילונית, מאה דתית? הפתרונים לאלוהים.

הארץ, 29.8.97

בשנים האחרונות עולה בתקשורת, בערך כל שנה, נושא אחד, ספק מיני ספק חברתי, הנהפך לאובססיה, עובר מארץ לארץ, עד שנדמה כי העולם כולו מלא וגדוש פֶדופילים – הפדופיליה היתה נושא כזה אשתקד – הורים אונסי ילדיהם, בעלים מכים/מוכים וכו'.

מתברר שהנושא העולה וצובר תאוצה, ויהיה האובססיה של השנה הבאה, הוא פרשת עיקור הנשים בידי המדינה. הרתיעה הטבעית שהתקשורת מלווה בה את הגילויים המדהימים אינה נקייה לעולם מחדוות המציצנות, העושה את כל החדשות בקשר לנושא זה ואת הנושאים הדומים למצרכים מבוקשים.

וכך ימים רבים, זה שבועיים, ראינו בכל מהדורות החדשות בכל הערוצים את האשה השוודית שנחשדה בפיגור קל ועוקרה בידי השוודים לפני שנים רבות, יחד עם עוד שישים אלף נשים. העוול שנעשה לנשים אלו זועק לשמים. בדרך כלל לוותה הופעת האשה בפרשנות נזעמת על השוודים, החברה הסוציאליסטית הזאת, שבעצם זה כבר היא חברה טוטליטרית במסווה של מדינת־סעד, וכו'.

לא תמהתי איפוא למראה הכתבה המעניינת על תופעת עיקור הנשים בתוכניתו של יעקב אחימאיר “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00). לא התפלאתי גם להיוודע שגילויי התופעה התפשטו הרבה מעבר לשוודיה. עתה מתברר שמדינה אחרת שעיקרה נשים לשם השבחת הגזע היא שווייץ – בכלל השווייצים הם באחרונה שנואי נפשה של התקשורת היותר־מוסרנית – וכי אוסטרליה הרחוקה, אף היא בין המדינות הפאשיסטיות במסווה של מדינת רווחה. לשיטות הפאשיסטיות נדרשו גם השלטונות הצרפתיים, וזה כמובן אינו מפתיע אותנו.

מתוך הדיווח האובססיבי, שהמציצנות חוברת בו למוסרנות מוצדקת, ומתוך כך גם מותרת, עולות שאלות חשובות באמת, שאינן נידונות ממש בהקשרים התקשורתיים הקצרים, ובראשם הבעיה אם רשאי שלטון נבחר כלשהו – שלטון בדמות רופאים וכו' – להחליט על משהו הקשור לגופו של יחיד או יחידה כלשהי. אינסטינקטיווית אנו נוטים להצהיר לאלתר שלא ולא, שכל אדם הוא יחידה אוטונומית, וכל אשה וכל גבר צריכים ויכולים להחליט החלטות ביחס לגופם, ואיש זולתם אינו רשאי לזה.

כמובן, אבל החיים מעמידים לא־פעם בעיות הלועגות לעקרונות רמים וּודאיים כאלה. מחלות מסוימות, שיש ודאות כי יתחדשו בצאצא של החולה, יכולות לגרום לרופאים להרהר שמא מותר להם להחליט בעניין גוף האשה או הגבר החולים. והאם מותר להרשות לנערות מפגרות – ובאיזו דרגת פיגור, ומי רשאי להחליט – להיות “אדונים לגופם”, כדבר הכתובת הפמיניסטית הפרדוקסלית שקישטה פעם קיר ידוע בתל אביב (“האשה היא אדון לגופה”).

ובכלל, הוודאות של האנשים הנאורים בדבר אדנותה המוחלטת של האשה על גופה – ובעצם אדנותו של האדם על גופו – ודאות גוברת נוכח הגילויים הנוכחיים של הגזענות הממלכתית, בממלכות שמספרן יעלה עם הגילויים הבאים, עד להופעתו של הנושא המיני־החברתי הבא, היא מסוג הוודאויות המעורערות משהו בבסיסן, והמתנגשות לעתים עם החיים כפשוטם, אלה שמעבר לעקרונות.

הארץ, 5.9.97

היא חזרה לאחר חופשת הקיץ, תוכנית הדגל, התוכנית שתקבע לבטח את השם לפיד בהיסטוריה, התוכנית שהכיעור, היוהרה, הגסות והטיפשות הישראליים התמסדו בה סופית, התוכנית שאתה מתבונן בה כמי שמחטט בפצעו, בבושה ובהנאה פרוורטית: “פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום שני, 20:45).

היא חזרה, עם השטיקים הלא־מפתיעים שלה – עם נציג נוסף של שושלת לפיד, ליהיא לפיד, אשת יאיר לפיד, בנו של יוסף (טומי) לפיד, בעל שולמית לפיד שאוזכרה כמחברת הספר “כחרס הנשבר”: אגב, למה לא ליהיא לפיד? האם היא צריכה לסבול מזה שהיא אשת וכלת, ולא להיות מוזמנת? לא ולא.

חזרה עם עירית לינור הנצחית־המתחלפת (מובן שלא תמיד קוראים לינור ליאכנע של התוכנית, אבל הדמות הכרחית, כמו הטיפוסים החוזרים בקומדיה העתיקה), עם ההומור הפולני־הישראלי שלה: היא לא צריכה להיות הפרייארית היחידה סביב השולחן, ולא להזכיר בתוכנית את קרוביה, והיא מצטטת, לפיכך, את אימרתו השנונה של הכתב הצבאי של הערוץ הראשון, שכל העולם יודע שהוא בעלה. קודם לכן רמז יוסף לפיד רמז עבה לכך שליהיא היא קרובה שלו, מחשש, אולי מוצדק, שמא לא הכל יודעים.

היא חזרה, עם הנושאים המתחייבים, עם דיאנה ועם דיין (יעל, שתצלומיה בבגד־ים, בדומה לתצלומי דיאנה, הופיעו ב“טיים” וב“ניו יורק טיימס” ועוד בעיתונים רבים שהיא, במונדֶניוּת הצנועה, המאפיינת משפחות אריסטוקרטיות כמו השווארצים והדיינים, אינה טורחת כלל לציין).

היא חזרה, עם ילדי תימן החטופים, ההולכים ונהפכים לכל הילדים בני כל העדות (גם אשכנזים), ועם “נשיא הפדרציה העולמית של יהדות תימן”, המדבר גם על חטיפת אוצרותיהם של יהדות תימן בידי האשכנזים, ועם המסקנה המתבקשת ברגע מסוים: כולנו חטופים, ורק יהודה דומיניץ, מנכ"ל לשעבר של מחלקת העלייה והקליטה, הנוכח באולפן ומייצג את הממסד הנפשע של שנות החמישים, הוא החוטף.

היא חזרה, עם הח"כ הנורא, רך־הדיבור, בני אלון, ועם אמנון דנקנר, נציג השמאל, ושלי יחימוביץ', נציגת המיעוטים המדוכאים, עם “השר בישראל” (משה קצב), המעליל עלילות על המשטר הקודם, ואפילו עם הרב ישראל אייכלר, המצלצל מקנדה וקורא אימרות מוכנות מראש – כמו שאומר יוסף (טומי) לפיד (תשואות סוערות של הקהל).

היא חזרה עם קלישאת הסיום: הפרופסור חובב תשומת־הלב, האומר משהו מזעזע ממש – אבל אינני זוכר מה – הגורם לכל הצופים לומר, “איזה משוגע מקסים הוא הפרופסור הזה!”

אז מה, שום דבר לא השתנה? ככה מחדשים תוכנית טלוויזיה, בלי שום הפתעות? לא ולא! יש שוני! יש הפתעה! המנחה השתנה, נסים משעל בא על מקומו של דן מרגלית. ונסים משעל ניסה להיות שונה מדן מרגלית: ממוקד וענייני. אכן, כך: לנתב כל ויכוח לעניין עצמו ושום דבר בלתו. ממילא כל הזמן אמר “לעניין”, הנחה את המגיבים על דברי המדברים “עזוב את טומי לפיד”, ו“עזוב את סאלח טריף”, “דבר לעניין”, ו“תענה על השאלה”, ו“אל תסטה מן הנושא”, ו“תענה רק על זה”.

הארץ, 5.9.97

כשנודע לח"כ אריה דרעי על כישלון הפעולה בלבנון, הוא מספר ליאיר לפיד (ערוץ 3, יום ראשון, 22:00), הוא תהה כמובן מה היה עושה אילו היה כיום בממשלה. והתשובה היא – טוב, התשובה לא ניתנה ממש, בבירור, כמו שלא ניתנה שום תשובה לשום שאלה ששאל אותו המראיין הידידותי ביותר שדרעי יכול להיתקל בו – התשובה היא בערך כמו שדרעי התנגד לפעולה במלחמת המפרץ – כך היה מתנגד לפעולה הזאת… “כי לא עושים פעולות נקם”.

כלומר, ח"כ דרעי, החכם מכל שר בממשלה הזאת – לא מחמאה גדולה במיוחד – קבע שהפעולה בלבנון היתה פעולת נקם על מה שנעשה במדרחוב יום קודם לכן. מכל מקום, אילו היה אריה דרעי בקבינט, אולי היתה נמנעת הפעולה הכושלת, כמו שנמנעה ההתערבות הישראלית במלחמת המפרץ. אמנם היו עוד כמה גורמים שהתנגדו לפעולה הישראלית, כמו האמריקאים וכראש הממשלה אז, יצחק שמיר. אבל נניח לפרטים הקטנים.

נכון שאין טעם לצפות בראיונות של יאיר לפיד, ואם נפניתי בכל זאת לצפות בראיון נוסף, היה זה מתוך תקווה למצוא מפלט מן התוכניות על דיאנה הקדושה – אגב, דרעי, הנוסע להשתטח על קברי קדושים, הביע רתיעה מוצדקת מן הפולחן הזה. כך או כך, גרוע מזה, חשבתי, כבר לא יכול להיות.

זה לא היה הרבה יותר גרוע, אבל גרוע באותה המידה. במקום דיאנה ראינו בראיון את הרב כדורי מברך את ח"כ דרעי ואומר לו דברים סתומים שגרמו לו עצמו, לרב כדורי, לצחוק. לפיד שאל את דרעי אם הוא מבין את דבריו הסתומים של הרב, ודרעי אמר שכן, אבל היה חמקמק כדרכו ולא היה מוכן להסביר מה אמר הרב הקשיש, שהוא הפליג בשבחיו.

אחרי מחשבה, צריך להודות שמוטב היה, במקום ניסיון הגיוון של הצפייה ב“יאיר לפיד חי בעשר”, להמשיך ולצפות בשידורי הלוויה שחזרו ונראו בבי־בי־סי כשש פעמים במשך היממה שלאחר השידור החי שלה. בעצם, היו קשרים טבעיים בין התוכניות המלכותיות האנגליות על הקדושה החדשה לבין הראיון של לפיד עם דרעי.

גם שם, באנגליה, וגם פה, בראיון עם מנהיג ש“ס, בלטו העמימות, הצביעות הטוטאלית, הזלזול המוחלט בזיכרון הצופים, וגם האיום הסמוי – מצד המרואיינים ה”דיאניסטים" הרבים, שרמזו בדבריהם שבית־המלוכה בסכנה, ומצד דרעי, בהבעת התקווה החסודה שהוא ואחרים לא יצליחו למתן את ההמונים מפני היציאה לרחובות, אם יורשע דרעי במשפטו (“אני בטוח שלא, אבל אני בידי בשר ודם”, אמר האיש שנדמה לעתים כי הוא דמות ממחזהו של מולייר, “טרטיף”). בידי בשר ודם? אלא אם כן טעה דרעי בלשונו והוא עתיד להיענש בידי שמים, ולו על האמירה הזאת.

הארץ, 12.9.97

הקהל העולמי אוהב אירועים חגיגיים, רצוי עצובים. והנה, שבוע אחר שבוע קיבל הקהל הזה מנה גדושה ממה שהוא אוהב. הלוויית האם תרזה גם היא, כהלוויית הנסיכה דיאנה, שודרה בכל הערוצים, הפעם – אמנם, בהבדל מן הלוויה של השבוע הקודם – לא בערוצים שלנו. על “המדונה של הביבים”, ביבי כלכותה, לא התאבלנו עם שאר באי עולם. איך אומרים? יש גבול.

גם מסכמי ההלוויה של האם תרזה נאלצו להסכים: הלווייתה של דיאנה יצאה וידה על העליונה. בהלוויה של הנזירה האלבנית, שראתה את ישו ברכבת לכלכותה, לפני שישים שנה, צפו לכל המרובה כשני מיליארדי איש. חצי מיליארד לטובת דיאנה.

גם הפרשנות הנלווית, שיחות הטלוויזיה בערוצים העולמיים, לא ממש בסדר־הגודל הדיאנאי. בשיחה באולפנו של טים סבסטיאן, הכתב הבכיר של הבי־בי־סי, שנעשה המנחה של “שיחה נוקבת”, תוכנית אירוח בענייני דיומא (שבת, בי־בי־סי וורלד סרוויס, 21:30), אף דובר על האם תרזה כמין ספח לדיאנה, “שגם בראש מעייניה היו תמיד האנשים האומללים, החריגים”. וכמובן, ברקע נראו תצלומים של שתי הקדושות, לוחצות ידיים!

אוי לאותה בושה, רק תלמידתה של האם תרזה, סוניטה קומר, ששידרה מאולפן בכלכותה, העזה לציין, שאמנם כן, גם הנסיכה “עזרה לאומללים”, אבל “אמא” עסקה בכך כחמישים שנה יותר ממנה, ועשתה “אולי יותר למען העניים של כלכותה”.

באולפן הורגשה אי־נחת מן הרמזים השפלים של סוניטה האנטי־בריטית. אבל המשתתפים – הביוגרפית של האם תרזה, אנה סאבה, ומפיק הסרטים ממוצא הודי איסמעיל מרצ’נט, “שגם הוא, בדומה לאם תרזה, מצטיין בגיוס כספים למטרותיו”, אמר עליו סבסטיאן בחוסר־טאקט מסוים – קיבלו את הדין. אחרי ככלות הכל, הנושא הרשמי שלהם היה האם תרזה. המשתתפים טענו כולם שתרזה היא כבר קדושה, ומרצ’נט הודיע שהעיקר הוא שזה מה שחושבים עניי כלכותה.

ולמחרת היום, ביום ראשון, ודווקא ביומן הצהריים של הבי־בי־סי, רואיינו כמה מעניי כלכותה על פועלה של האם תרזה, ומדבריהם עלה ריח שונה לחלוטין מניחוח הקדוּשה. “האם תרזה לא עזרה לי בכלום”, אמרה אשה בבלואים, בעלת חזות אינטליגנטית, “בגלל אנשים כמוה נמשך העוני הנורא הזה, והממשלה רואה את עצמה פטורה מן הטיפול בנו”. חברתה אמרה דבר נורא יותר: “ירחם האל שלה על האשה הזאת, שעשתה כאן רעה גדולה”.

למשמע הדברים הקשים האלה, נזכרתי בהשמצות הישנות על פועלה של האם תרזה, זכרתי את דבריה של ג’רמיין גריר בשובה מהודו: היא נסעה לשם מתוך הערצה לאם תרזה, כדי לעבוד במחיצתה, וחזרה מזועזעת מתועבות שונות שאבחנה בפעילותה. היא כתבה אז מאמר שהזכיר את התיזה של האשה הענייה מכלכותה. יש לקוות שהאפיפיור לא שמע את ההשמצות הללו: עולמנו זקוק כל כך לקדושות, אמיתיות או לא.

הארץ, 19.9.97

יום שבת היה יום של שני מיני אבל, שהתערבבו זה בזה ערבוב מוזר ונקלה משהו. מצד אחד, האבל העולמי, ספק פרי מניפולציה אדירה, נתעבת, ספק פרי הזדהות היסטרית אם לא פרנואית, ומצד אחר, האבל הישראלי, הכוסס, המר, הנואש מתמיד.

במשדרי הטלוויזיה הישראלית טופחו בהכרח שני מיני האבל – כאילו אנחנו שתי ישויות בישות אחת, שייכים גם לעולם וגם לעצמנו. כך נוצר אחד מימי הטלוויזיה המדהימים, הבעייתיים ביותר הזכורים לי.

אודה שמבחינתי היה משהו מביש לחלוטין, משהו נבזה ומבזה, בצירוף המקרי – לתוך יום אחד – של מיני האבל הללו.

האבל העולמי של שני מיליארד וחצי הצופים בשידור “האירוע התקשורתי האדיר ביותר שהיה מעולם” – כניסוחה הנכון בלי ספק של אושרת קוטלר, בפתח המשדר על הלווייתה של הנסיכה דיאנה, שפתח את התוכנית “פגוש את העיתונות” (ערוץ 2, 12:00) – נראה לי יותר כמין פסטיבל מקאברי, כמין פארודיה של אבל אמיתי.

מי היא הנסיכה הזאת, אמרתי בלבי, מי היא הדמות המגוחכת הזאת, יצירת התקשורת וקורבנה, לעומת החבר’ה הכבירים שלנו, עלומי־השם, גיבוריה של טרגדיה אמיתית?

איזה עולם הוא זה שבו מיליארד וחצי איש אבלים על מותה המקרי של מין פרחה מלכותית, שאך אתמול הושמצה לרוב, וכיום מעתיר עליה העולם־גולם הזה כתרים אבסורדיים?

ואם העולם מתעקש להתמיד באיוולתו המוזרה, למה אנחנו לא ידענו לדחוק את האבל הגרוטסקי העולמי ההוא מפני האבל הזה האמיתי, המכאיב עד העצם?

אבל הבנתי גם, כמובן, שאלו מחשבות אבסורדיות, ומקץ זמן־מה מצאתי באבל הבריטי הממלכתי, הרשמי, המכובד, האבל שהטלוויזיה עשתה אותו לעולמי – האבל העטור בפרקי השירה הנפלאים בקתדרלת וסטמינסטר – מין סמל לאבל שלנו, הלא־מאורגן, הרחוק ת"ק פרסה מכל טקס ומכל פאר וגם מן הרקוויאֶם של ורדי וההמנונות של באך. האבל על הנסיכה הצעירה יכול להתפרש כאבל על מות הנעורים בכלל, וממילא על מות הנערות במדרחוב ועל מות הלוחמים, שאולי היו מבוגרים מן הרגיל, ובכל זאת היו הנעורים בהתגלמותם.

לא מעט משידורי היום שלנו, המסכמים־חדשותיים, עירבבו בהכרח בין אבל לאבל: כך ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2, 11:30), שבחלקו הראשון דובר על בעיות האבל הלאומי, על ההודעות על מות החיילים נוכח זרימת האינפורמציה על האסון בלבנון, ובחלקו השני דובר על דיאנה, וכך ב“רואים עולם” (ערוץ 1, 20:00) שבה הוקדש החלק הראשון לעדכון בענייני הכישלון בלבנון, ובחלק השני הובאו שוב קטעי־השיא של הלוויה (כמעט מתחשק להשתמש בביטוי האנגלי “היילייטס” המשמש לערב־הופעות), עם דיווח פרשנות מלונדון של דוד ויצטום, פרשן הלוויה בשידור המיוחד של ערוץ 1 (13:00). תוכניות אחרות בשני הערוצים חזרו בהכרח על הדגם הזה.

בכל מקרה, ובהכרח, התוכניות המרכזיות של היום היו אלה שראה כל העולם, אלה שמילאו את קופות הבי־בי־סי כפי שאולי שום תוכנית לא מילאה אותן מעולם.

אילולא שידרו גם הערוצים שלנו את טקס הלוויה – וזה יכול היה להיות כה מכובד! – היינו מוקעים כאילו מכלל האנושות. האנושות המטומטמת, הצורכת הכפייתי של הזיוף על כל צורותיו, צורות־שמחה וצורות־אבל, הרי היא, אחרי ככלות הכל, אנו עצמנו.

אכן, גם אנו אותה האנושות שצפתה כמהופנטת ב“שו” המלאכותי־המלכותי האדיר – “שו” במלוא מובן המלה, עם שירו של כוכב־פופ מגעיל, שהיה חביב במיוחד על הנסיכה, ו“שו” שכראוי היו בו גם מחיאות כפיים של הקהל! אם נדמה שהאנושות מצאה דרך, באמצעות האבל הזה חסר־התקדים, להתאבל על עצמה, כי אז נדמה שהיא מצאה את הדרך היאה לה, ומתוכה נשקף, כמתוך מראה, הדיוקן האותנטי שלה, שכל כולו זיוף.

הארץ, 12.9.97

ברגע המעבר מן הכתבה של אמיר הר־גיל, שעסקה ב“מינהל לחינוך לערכים”, לכתבתה של ג’ודי לוץ, שעסקה בחינוך החרדי, אמר אליעזר יערי, עורך התוכנית “במבט שני” (יום ראשון, ערוץ 1, 20:45), שהוקדשה לנושא החינוך: “כל הבעיות שנדונו בתוכנית הקודמת אינן מגיעות כלל לתודעת האנשים שיעסיקו אותנו בכתבה הבאה”.

הכתבה הבאה עסקה בהפקרתו של החינוך החילוני למזימותיו של השר זבולון המר, וממילא בהתחרדותו הכללית של החינוך בישראל – אבל הצרה היא שהבעיות שנדונו בה קשורות במידה מזערית בלבד עם מה שהוא עיקר בחינוך החילוני, כלומר, במה שנעשה בעליל בבתי הספר, בכיתות. בתוכנית הופיעו מחנכים שהזהירו מפני השתלטות הדת על תוכנית הלימודים, והופיעה גם אם אחת שקבלה בצדק על הניסיון לכפייה דתית בעת “הקניית ערכי היהדות”, והביאה דוגמאות.

הופיע גם השר המר, וכדרכו החמקנית טען שלא ידע כלל כי כל העומדים בראש “המינהל לחינוך ערכי” הם אנשים דתיים, והוא “מצטער על זה” (האם הוא צוחק מאתנו? ואם לא ידע, מתי נודע לו?)

הכל טוב ויפה, והוויכוחים על “ערכי היהדות” ושילובם ב“ערכים אוניוורסליים” הם בוודאי “ויכוחים חשובים”. אך הוויכוח הזה לא נגע כמעט בבעיות האמיתיות, בעובדות שיודע כל הורה בארץ, וכולנו נתקלים בתוצאותיהן מדי יום ביומו, בכל מקום, ברחוב ובעיתון: הבעיה היא שבבתי־הספר שלנו אין לומדים כלום.

אכן, זו הכללה גדולה: אולי באיזו כיתה באיזה בית־ספר יש איזה מורה שמלמד משהו. אבל השיטה כיום היא שאין לומדים, כי לימוד הוא אילוץ, ואין מאלצים את הילדים. זו האופנה המערבית־האמריקאית, המזיקה באמת, שהשתלטה עלינו: המתירנות בהוראה כבר הצמיחה כאן חברה של בורים ואדישים, חסרי־עניין בנעשה בעולם ובארץ. חוסר־העניין בפוליטיקה, הניכר בנוער, הוא התוצר הגלוי של החינוך הזה לבורות. מילדי בית הספר שלנו לא נדרש עוד, זה כמה דורות, שום מאמץ.

אילו למדו רק “יהדות” – יהדות במובנים רבים של המושג הלא־חד־משמעי הזה – היינו יכולים להתווכח על מה שצריך להיות כלול בתוכנית לימודי היהדות. אני נוטה לחשוב, כמו העיתונאי דב אלבוים, שרואיין בתוכנית, כי ביהדות לא חסר כלום, ומתוך לימודה הנכון אפשר להצטייד בכלים להבנת כל דבר שבעולם. אלא שאין מלמדים “יהדות” בשום בית־ספר ממלכתי, כי אין מלמדים בכלל. הבעיה היא כיום בעיית המורים: הם כבר אינם יודעים ללמד, ובמקרים רבים הם עצמם פרי החינוך לבורות השמחה, שבית־הספר עוסק בהקנייתה.

בבתי הספר שלנו רואים בתנ"ך לא את היסוד המפואר של תרבותנו הלאומית, אלא, במקרים רבים, “כפייה דתית”, ובמקרים רבים יותר, מקצוע מיותר וקשה מדי שצריך להקל על הילד את לימודו, כלומר לחדול מהוראתו. ההלכה שעל־פיה אין מאלצים כיום את הילדים ללמוד פסוקים בעל־פה היא העדות הטובה ביותר למתירנות הנפשעת הזאת. זה גם מקור דלדולה של השפה העברית בימינו; וברמז לספרו הגדול של אלן בלום, המעלה בעיה אנאלוגית בארצות הברית (שם נולדה, כנרמז, גם המתירנות הזאת): לדלדולה או לסגירותה ההולכת ומתחזקת של הרוח הישראלית.

אך שתי הכתבות לא עסקו בכך, אלא ב“וויכוחים החשובים” ובעקרונות המובנים מאליהם, למי שהם מובנים – ובקוריוזים, המצטלמים יפה, של החינוך החרדי. הרבי המראה לילדים איך רוכב בלעם על אתונו הוא בהחלט משעשע, אך מה זה בעצם אומר על החינוך החרדי מלבד זאת שהמורה הזה הוא בעל דמיון יוצר, ושתינוקות של בית רבן המתבוננים בו עשויים לזכור לעולם את אתונו של בלעם?

הכתבה האחרונה על המורה למתמטיקה מלפני שני דורות, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, היתה בעקיפין, וקצת פרדוקסלית, היחידה שנגעה לעניין עצמו. כי שורש הבעיה נעוץ באיכותו של המורה, ההולכת ומידרדרת זה שנים רבות. המורה שדובר בו הוא משה צדק מהגימנסיה הרצליה, שהתפרסם כ“מורה שמילקיהו” בספריו של פוצ’ו. אמנם דובר פחות מדי על מה שלימד משה צדק, ואיך לימד – אחת מתלמידותיו, מוקירות זכרו, אף העידה ש“אינה יודעת מתמטיקה” – אבל הרושם הוא שמשה צדק היה מורה גדול כיוון שהיה מורה כפשוטו: מורה שרצה ללמד את המקצוע שלו וראה בהקנייתו את ייעודו.

הארץ, 19.9.97

“לעולם אינך יודע בדיוק על מה באמת הסרט שלך, עד שהוא גמור”, אומר הבימאי איתן גרין על סרטו, “זולגות הדמעות מעצמן” שעלה לא־כבר לאקרנים. גרין דיבר עם אמנון לוי ב“ערב חדש” (ערוץ 1, יום שני, 17:00), והוא ממשיך ואומר: “כשגמרתי את הסרט התברר לי, למשל, שהוא עוסק בישראל שהולכת ונעלמת”. הוא מוסיף ומתאר את ההווי של הסרט, שעודנו לכאורה ההווי שלנו, והנה הוא שייך כבר לעבר.

שלנו, משמעו של בני־הדור שאליו שייכים גרין ושמא גם אני, מודעו משכבר. תודות להיכרות עם הבימאי, זכיתי לראות את סרטו בהקרנה מיוחדת, לפני כשנה, והידידות, המחדדת (אצלי, לפחות) את חוש הביקורת, לא גרעה מהתפעלותי האמיתית מן הסרט המקסים הזה, הצנוע והמקיים יותר ממה שהוא מבטיח.

הקולנוע הישראלי מתחבט בקשיים גדולים בשנים האחרונות, ולא פעם הצפייה בסרטיו מביאה לידי אכזבה כזאת, שאתה תוהה אם יש טעם, ולא רק אם יש קיום, לסרט העברי. “זולגות הדמעות מעצמן” הוא סרט המאשר את הצורך, ההכרח אפילו, בקולנוע ישראלי מקורי.

הסמכתי בכל עם ההמלצות על הסרט שהשמיעו עורכי שתי התוכניות שבהן הופיע גרין. באחת (“סינמה 3”, שבת, ערוץ 33, 19:00) עם אבי גרייניק, המשחק להפליא את הגיבור הראשי, הבן, וב“ערב חדש” שבו נראה גם השחקן אריה מוסקונה, המיטיב לשחק את האב.

אמנון לוי, המנחה, הדגיש בצדק את הממד הכפול של הסרט, שאינך יודע אם לבכות בו או לצחוק. אכן, המחשבה על היעלמותה של התרבות הצעירה והתמה, שעליה נסב הסרט, עוברת תהליך מוזר תוך כדי הצפייה בו: מכלל טרדה ואפילו עגמומית, המתעוררות תחילה, אתה נשאר עם חיוך. כביכול, נעלמו הדמעות, ונשאר חיוך עצוב משהו, שאילולא חשש גוזמה, הייתי מכנה אותו חיוך צ’כובי.

הארץ, 26.9.97

בריטניה הגדולה, אותה קבוצת איים נידחת שבמשך שנים – ובוודאי מאז שנות תאצ’ר, שנראו בתחילה כשנות גדולה, ולימים החלו לראות בהן שנות שפל (עד שיבוא דור אנגלי חדש של היסטוריונים חדשים) – נעלמה כמעט מסדר היום העולמי. בשבועות האחרונים עוררה שוב תשומת לב בקרב צופי הטלוויזיה בעולם, והכל נפנו לפתע לעסוק בענייניה הנשכחים. נראה שתודה על כך חייב האי לנסיכה המתה, שעדיין מערבים את מותה בכל עניין אנגלי שעוסקים בו.

אבל יש להודות שמתרחשים שם גם דברים אחרים, לא בלתי־מעניינים. למשל, שני משאלי־העם, הסקוטי והוולשי, המבשרים, בצד התגובות על מות הנסיכה, את פירוקה של הממלכה. ומעניין לא־פחות: תוצאות המשאלים הלמו את שאיפות המנהיג הצעיר של האי, שדמותו מושכת יותר ויותר תשומת־לב. האומנם טוני בלייר הוא מנהיג דגול? האומנם הוא יוצר של שיטת־משטר חדשה? הופעתו המכובדת כקורא הדרשה על האהבה (ובעצם על חוסר האהבה) בהלוויית דיאנה הקנתה לו נקודות שעליהן לא יכול לחלום ג’ון מייג’ור האומלל, שבימיו רק נפרדה הנסיכה מן הבעל הסורר.

אבל עם ההצלחה העצומה של טוני בלייר, גבר גם קול מתנגדיו הישנים מבית. ביום ראשון האחרון, למחרת המשאל הוולשי, שתמך בהקמת פרלמנט נפרד בקרדיף, בדיוק כפי שפילל בלייר, הופיעו בתוכניות שונות של שני ערוצי הכבלים האנגליים הנצפים אצלנו שניים מן המתנגדים המובהקים ביותר שלהם מבית. השניים – רוי הטרסלי, שר בממשלת הלייבור לפני כעשרים שנה, וטוני בן – חזרו על האשמותיהם נגד הבלייריזם.

טוני בן הופיע ב“יום ראשון עם אדם בולטון” (סקאיי, 11:00) ושפך אש וגופרית על המנהיג המצליח, שעלה בידו לכבוש שוב את השלטון למען הלייבור. בן הוא כוכב ותיק של פלג השמאל של המפלגה. הוותק שלו, והנוהג הידוע לרשום כל פרט מן ההוויה הפוליטית של אנגליה ב“יומני טוני בן”, שמבחרים שלהם מופיעים מדי פעם, עושים אותו למין זקן־המפלגה.

בן הוא אריסטוקרט שוויתר על תוארו, ואפילו על שמו, המסמן מעמד גבוה, “אנתוני” לטובת “טוני” (נדמה שזה הקשר היחיד בינו ובין טוני בלייר, שמעולם לא היה “אנתוני”). בינו לבין הלייבור החדש אין הרבה קשר. בחריפות רבה מתמיד האשים בן, הנודע בקיצוניותו הסוציאליסטית, את הבלייריזם, שהוא תאצ’ריזם לעניים, ושבלייר הוא עריץ מסוגה של תאצ’ר, המפליא להופיע כבן־העם וכסוציאליסט מודרני. “למעשה הוא מקים מפלגה של איש אחד”, אמר בן, ונדמה היה שבקושי התאפק מלומר: “אבל זה לא יעלה בידיו כל עוד אני בחיים”.

הארץ, 26.9.97

תוכניתה של אושרת קוטלר “פגוש את העיתונות” (ערוץ 2, שבת, 12:00) הפגישה אותנו עם גורם נוסף בפאזל הלבנוני, גורם שנשכח במקצת בלהט הוויכוח על היציאה מלבנון, ובתוך הבעיות שלנו, העושות אותנו אנוכיים, או לפחות מרוכזים בעצמנו במידה יתרה. קוטלר ריאיינה, בעזרת רוני דניאל, את הגנרל אנטואן לאחד, מפקד צבא דרום לבנון, בעל־בריתנו המתקרב לגיל 70 ושומע מישראל קולות המאיימים על מפעל חייו.

חוששני שהגורם הזה, צבא דרום לבנון, המיוצג היטב על־ידי החייל הוותיק הזה, איננו מטריד די הצורך את מצפוננו, מצפונם של אלה שהם בעד נסיגה חד־צדדית מלבנון. הדעת מתפלצת למחשבה על הפקרת 2,500 החיילים שלו, ומאחוריהם ערכים שגם לנו צריך להיות עניין בהם – לא רק עצמאותה של לבנון, אלא גם המשך קיומה של הנצרות המרונית, ושל התרבות הכרוכה בה, בארץ הארזים.

נכון שבעצם אין זה ענייננו הלאומי, גם אם בהחלט ענייננו התרבותי־האזורי, אבל על זה היה צריך לחשוב לפני ההיתקעות בבִּצה. כעת יציאה חד־צדדית מסתבכת, והאנדרלמוסיה הלבנונית נעשית, או צריכה להיעשות, לאנדרלמוסיה הפנימית של כל שוחרי הנסיגה.

הפקרתם לחסדי החיזבאללה, ולחסדיה המפוקפקים לא־פחות של סוריה, תהיה בראש וראשונה על ראשנו, שוחרי הנסיגה. ולא יהיה קל להסביר לעצמנו שדמם, שהלוואי שלא יישפך – אבל המציאות האזורית היא כפי שהיא – הוא בראש ובראשונה על ראש אלה ממנהיגינו הלא־חכמים־ביותר שסיבכו אותנו בהרפתקה הלבנונית, ובברית הדמים הזאת, הנמשכת, כפי שמזכיר לאחד, כבר יותר מעשרים שנה.

הוא עצמו מודע יפה לתנועה המתגברת בעד הנסיגה, שומע מישראל את קולות “ארבע האמהות” וכו', ועליהם הוא יכול רק להזכיר את ההיסטוריה (שרבים מאתנו היו שמחים לשכוח).

הוא עצמו דמות דרמטית, שלא לומר טראגית. המקרה הקלאסי של “בוגד וגיבור”: בוגד בשביל צד אחד, גיבור בשביל הצד השני. איש שממשלת לבנון הוציאה עליו גזר דין מוות כאשר ייעשה לבוגד (על רקע זה, קצת אכזרית מדי היתה שאלתה של קוטלר: “האם אתה ישן טוב בלילה?”), ועם זאת, זה איש שיכול לומר בלב שקט כי “יבוא יום ויוכח כי שופטי הם הם הבוגדים”; המדובר באנשי ממשלת הבובות, המשלימה עם תלותה המוחלטת של לבנון בסוריה ובגדה זה כבר ברעיון עצמאותה של המדינה, שגם בה לא נמצא מקום לפלורליזם דתי.

צריך להיות ברור לנו, שלא נוכל לפתור שום בעיה מבעיות לבנון, גם לא נוכל לחלום על הבאת רעיון הפלורליזם הדתי והתרבותי לתוכה (בקושי אנו מעזים לחלום על הבאת ערכים אלה לחיינו בארץ). ההבנה שפלת הרוח הזאת היא אחד היסודות לתביעה לנסיגה.

אבל המחשבה המדינית־הצבאית היצירתית שלנו צריכה בהחלט לטרוח על בעיית צד"ל, עם אפשרות כלשהי – וצריכה להימצא האפשרות – להגן על הצבא הקטן של הגנרל לאחד ואי־הפקרתו. לא רק בשל הברית, אלא בשל אינטרס תרבותי־מדיני אזורי.

הארץ, 1.10.97

“האיחוד האירופי נוצר למעשה בשנת 1968”, אומר דניאל כהן־בנדיט, גיבור המהפכה הפאריסאית של מארס 68', הראויה לתואר המהפכה הטיפשית או החלולה ביותר בהיסטוריה. או שכך זה נראה מנקודת הראות החיצונית של אלה הזוכרים את הסיסמאות “הדמיון לשלטון” וכיו"ב הבלותות נעורים של חבורת סטודנטים עשירים שלא ידעו מה לעשות בנעוריהם.

אין זאת, כמובן, דעת המנהיג של המהפכה ההיא, הג’ינג’י ששיגע אז את צרפת ואת אירופה, דניאל כהן־בנדיט. כעבור שלושים שנה, כהן־בנדיט, עדיין אדמוני ונמרץ ולבוש ג’ינס נצחיים, מתראיין בתוכנית “נקודת התייחסות” (TV5, יום א', 13:00). בראיון מקיף הוא סוקר את דרכו, את דרכה של “המהפכה” (“אני לא מכחיש שהיינו מאוהבים במושג הזה”), ובייחוד את מצבה של אירופה – אז והיום.

כהן־בנדיט הוא כיום נציג מפלגת הירוקים הגרמנית בפרלמנט האירופי, והאיחוד האירופי הוא בראש מעייניו. “לכאורה, רעיון האיחוד היה קיים כבר קודם לכן”, אומר כהן־בנדיט, “אבל 68' היתה השנה האירופית הראשונה, מעין אביב עמים חדש”. זו היתה, הוא אומר, מרידה כללית נגד הסמכות, וזה ההישג הגדול של דורו. “באחרונה השוויתי את ניסיונותי עם ניסיונו של אדם מיכניק, האינטלקטואל המרכזי של פולין כיום. שנינו, שצמחנו בעולמות שונים, הגענו לבגרות האינטלקטואלית שלנו בשנת 68‘, שלימדה אותנו אנטי־סמכותנות ואי־אמון במוסדות הקיימים. זו המורשת של אירועי 68’, ועל מורשת זו מושתתת אירופה המאוחדת של היום”.

שאר דבריו של כהן־בנדיט פחות שגיוניים, ויש בהם אף הבחנות שכדאי לשומען. “הלאומנות הגרמנית היא עניין של העבר, האליטה הגרמנית החליטה שעתידה של גרמניה באירופה”, אומר כהן־בנדיט, כיום תושב גרמניה (“אף שאין חודש שבו אינני עובר בכמה בירות אירופיות”), “דווקא צרפת היא כיום מוקד הלאומנות. לֶה פֶּן פשוט לא ייתכן בגרמניה של היום”, הוא אומר, והדברים משכנעים. “תארו לכם ששליש מגרמניה הדרומית היה מצביע לימין הקיצוני, הרי כל העולם היה נרעש”. הוא מדבר על השאננות הצרפתית לנוכח תופעת לה פן.

את יהדותו אין הוא מזכיר כלל, אף שילדותו, שלא־כבר הזכיר אותה אלי ויזל בזיכרונותיו, היתה ילדות מאוד יהודית. “כשאני בגרמניה אני צרפתי”, הוא אומר בבת־צחוק, “וכשאני בצרפת אני גרמני”, הוא מוסיף, ומעלה אולי חיוך על שפתיים יהודיות מסוימות.

הארץ, 1.10.97

“זאת מדינה מוטרפת, זאת”, אומר בסלנג ישראלי (אף זה חשוד־משהו) תימני זקן ליד שולחן בבית קפה של כרם התימנים, בסרט “כרם התקווה” (ערוץ 2, יום ב', 22:00), שהוא יצירת הבימאי ימין מסיקה, הנשען על סיפור המהלך באחרונה בארץ, ובעצם לא ירד במשך עשרות שנים מן הבימה הציבורית. זה המעשה בחטיפתם של ילדים תימנים בידי האשכנזים הרשעים – וביחוד בידי אחות אחת בבית חולים רמב"ם בחיפה, המופיעה בסרט בשם הבדוי והמגוחך למדי, אך בכל זאת ארכי־אשכנזי, “מירב גולד”.

יחסית לפלורנטין, שהוצגה יום קודם לכן בסרט שכולו זיוף מתחנחן, כרם התימנים של הסרט של מסיקה הוא האותנטיות עצמה, התגלמות הטוהר הדוקומנטרי, והצילומים של השכונה המטה לנפול, ועם זאת מקסימה, היו באמת נהדרים.

אבל חוץ מתצלומי הכרם והרחובות סביבו, הסיפור כולו הוא עלילה מטורפת. כמובן, זה סרט בז’אנר ההיסטוריה הבדיונית – ובסוגה הזאת הכל מותר, כי הסוגה עוסקת בהיפותזות מומחזות ומבוימות.

אבל כאן אנו עוסקים בהיסטוריה, או בהיסטריה, חדשה, או חדשה למדי, וההמצאות מוצאות להן נתיבות ללבם התם של הצופים. אלה אינם מבינים שזו פיקציה, ולמראה הסרט עשויים חלקם להתמלא תשוקה להצטרף לתנועתו המוטרפת של משיח־השקר התימני, עוזי משולם.

כדאי אם כן לחזור בשבילם ולומר להם שמעולם לא הוכח בעליל שאמנם נחטפו ילדים תימנים כלשהם על ידי אחות אשכנזייה כלשהי, או אשכנזים כלשהם. זה לא הוכח גם באחרונה, בפרשת הישראלית שבאה מאמריקה וגילתה כאן כאילו את משפחתה התימנית (על הפרשה הטרייה הזאת נשען כמדומה הסרט). כמה ועדות חקירה שחקרו עניין זה במשך שנים לא מצאו זכר לאמיתוּת העוון הנורא הזה שהוטל בעדה האשכנזית. דומני שהעדה הזאת תשמח לשמוע בקשת מחילה על ההאשמה שלא הוכחה. בקשת מחילה מפיו של ימין מסיקה, למשל, העוזר בסרטו המצולם־יפה להפצת העלילה הנתעבת.

הארץ, 10.10.97

הו, בני־הנעורים! מי יבין אתכם, מי יגלה את מסתריכם! לכאורה, אתם אנשים כמוני וכמוך, ואף יתר על כן, למראית־עין לא נקפו שנים כה רבות מאז יכולנו גם אני וגם אתה להימנות עמכם, ובכל זאת, אתם בעלי־חיים שונים לגמרי, לא־משוערים, לא־מובנים, שקווי־הדמיון הקלושים שבינינו לביניכם רק מסייעים בהסתרת האמת עליכם! והאם יש בכלל אמת כלשהי על המין המוזר־מכל הזה, מין הנוער?

כך בערך הירהרתי לי, מתוך טרדת־דעת נוראה, בעודני צופה בפרק הראשון מתוך החמישה של המיני־סדרה “פלורנטין” (ערוץ 1, יום א', 22:00), של אודי זמברג ואיתן פוקס, הסדרה המהוללת בשערים, שכל רואיה ולא־רואיה הבטיחו לנו כי היא המראה האותנטי של הוויית הנוער הישראלי בימינו אלה.

הנה, סופר לנו במיני פרומואים כתובים ו/או מצולמים, הטיפוסים האמיתיים של בני־הנוער הישראלים, במקומם האותנטי, בלשונם האותנטית, בהרגשתם האותנטית. כאן הם יתגלו לפנינו, על חספוסם המקסים ועל יופיים הכובש, ועל ידי הסדרה הזאת, שעדיין לא היתה כמוה, נצליח לבסוף לרדת עד חקרם.

בכן, לכאורה מסצינת הפתיחה, שבה זורקת בת־נעורים חפצים מן המרפסת על בן־נעורים, היה ברור שיש בעיות רציניות. לכאורה הובהר מיד, מהר מדי, כי הצעירים הללו הם לגמרי שונים ולגמרי אותנטיים, עובדה שהם מדברים בסלנג־נעורים ממש, שכמוהו לא שמעתם מעולם – ולא רק אתם (אתה ואני), אלא גם בני־נעורים אחרים, שהצלחתי לראיין אחרי התוכנית, כשחשדותי גברו, ועם זאת התערער בי משהו מן הביטחון שאני מבין את הנוער.

והנה מבין ארבעה בני־נעורים – ששניים מהם חזרו מהודו, כמו גיבור הפרק הראשון, תומר – אף אחד לא הבין, למשל, את המלה “שרלילה” שבני־הנעורים בסצינה השתמשו בה בלי כל היסוס.

אני, דווקא אני, הייתי היחיד שהכיר (קרא) אי־פעם את המלה הזאת, בהערה מלומדת של המתרגם עמינדב דיקמן לתרגום של שיר צרפתית מימי הרנסאנס. דיקמן השתמש שם במלה “שרליל”, וטען שזה סלנג צפון־תל־אביבי להוראת גבר נאה, חתיך.

האם יש יסוד לחשדי שגם כותבי הסדרה קראו את המלה הזאת באיזה טקסט איזוטרי, מלומד, אולי אפילו בזה של דיקמן, והחליטו להשיאו גם על דרום תל אביב? כך יוצרים אותנטיות, כך ממציאים מסורת. אבל מה לנו לתפוס את הכותבים המלומדים במלה כזאת או אחרת!

דרום תל אביב כולה, ושכונת פלורנטין שבה מתרחשת הסדרה, היא מקום מומצא, היא, חוששני, “אותנטית” כמו הסלנג שמדברים גיבורי הסדרה, כל כך אותנטי שרק דבר אחד בטוח אפשר לומר עליו: איש לא מדבר כך, ולא דיבר כך מעולם! כך אנשים מבוגרים ומלומדים חושבים שהנוער מדבר.

ודאי שתלונה זו שלי מעידה על חוסר מקצוענות. הרי מבחינה מקצועית ברור שמה שסדרות כאלו מוכרות היא אותנטיות מומצאת, חסרת שורשים במציאות כלשהי. מבחינה מקצועית, או מקצוענית, גם מובן ואפילו רצוי שהפרק הראשון, לפחות, וסביר שגם ארבעת הפרקים שיבואו אחריו, יהיו חיקוי גס של סדרות אמריקאיות מקבילות. לעומת הזיוף הזה – או המקצוענות הזאת – סרטים כמו “אסקימו לימון” הם מופת של מקוריות ישראלית.

אכן, לרוב מתארים חקיינות זו כמקצוענות, וייתכן שהלשון הנקייה יאה לתכונת היסוד של הקשקוש החנף הזה. נדמה שלשון נקייה מחייבת בתחומם של הזיוף והקלישאה, המסתתרים כה קרוב לאותנטיות המתפרצת של השיחות והסצינות והדמויות. בלשון סגי נהור כזאת ייקרא המשחק החובבני בתכלית של כל שחקני הסדרה בשם “טבעיות”. זו לשון קרובה־משהו למערך התקניות הפוליטית שהסדרה נוהגת לפיה, כמובן. וכך, אי־אפשר בסדרה כזאת בלי ההומוסקסואל, על שפת־הגוף המודגשת שלו.

הפרזה מקצוענית יש אולי בכך שההומוסקסואל מייצג גם את עדות המזרח בסדרה – נדמה שכך הוטל קצת יותר מדי על כתפה של דמות אחת! אמנם גם המזרחיות הזאת (של אורי בנאי) היא משוכנזת לחלוטין, ואני סבור שהבימאי חייב לבקש, ויפה שעה אחת קודם, את מחילת עדות המזרח, או לפחות את מחילתו של “דוד פלרונטין”, ששמו, המופיע על שלטי הרחוב המצולמים לפרקים, בא להזכיר לנו – ובאמת כה קל לשכוח – שהמדובר בשכונת פלורנטין האותנטית!

הארץ, 10.10.97

זה כבר לא הזדמן לי לצפות ב“סטודיו רקורס” (“זווית ראייה”), התוכנית החביבה בהנחיית ויקטור טופלר (ערוץ 23, יום א', 19.:30). בתוכנית זו מתוודע העולה החדש מרוסיה – התוכנית מקפידה על המינוח “רפטריאנט” (חוזר למולדתו, להבדיל ממהגר) – למתרחש בישראל. אמנם יש חדשות ברוסית בטלוויזיה הישראלית, וכן תוכניות אקטואליה, אבל “סטודיו רקורס” מפגישה את צופיה עם הנושאים הגדולים מצדם האנושי, הצד שמאחורי הקלעים, ויש בה גם מדורי תרבות וסאטירה, וטפלר טוב־המזג, השנון והרהוט, משרה על הכל מרוחו הנדיבה.

השיחה הראשונה עסקה בביזיון הירדני. הפרשן ולדימיר ביידר מבין היטב כי הביזיון הזה אינו אלא סמל לביזיון הכללי שאנו נתונים בו זה כבר. מן הפרשנות הזאת אפשר אולי ללמוד כי העולים מרוסיה אינם מיוצגים נאמנה במשאל של העיתון “וסטי”, שדוּוח עליו ב“הארץ” (10.10). רבים ביניהם הפיקחים והמפוכחים שנתניהו אינו מצליח לזרות חול בעיניהם.

נגד ההכללות על יהודי רוסיה יצא אהוד ברק בשיחה הפוליטית המרכזית של “זווית ראייה”. יו"ר מפלגת העבודה הוא שיזם את השיחה, כפי שציין טופלר בסיפוק. הוא דיבר על סטיגמת הסרסורים והזונות, וטען כי אף על פי שאינו מבין בזונות, נדמה לו שהן נמצאות בכל העדות (אם ימשיך ככה, עוד יצטרך לבקש סליחה מכל העדות).

ואמנם, הוא נשאל אם לא תבוא השעה ויצטרך לבקש סליחה מן העולים מרוסיה על קליטתם הכושלת, כמו שביקש סליחה מן העולים המזרחים. ברק האומלל ענה כדרך שענה – ההומור שלו הוא תמיד מאולץ משהו, ובייחוד אין כוחו במענה לשון שנון – והתמיד בסירובו להודות כי בקשת הסליחה שלו מן המזרחים אינה אלא גימיק עלוב. “גימיקים”, הוא אמר, “הם תחומו של נתניהו, ואנו חלשים מאוד בעניין הזה”. טוב, זה נכון.

במדור האמנותי התארח ולדימיר פרידמן, גיבור סרטה של גילי נוימן “ולדימיר”, שיוקרן בשמחת תורה בטלוויזיה החיונכית. פרידמן הוא שחקן־זמר נפלא, פופולרי מאוד בקרב עולי רוסיה, כמו שהוא אלמוני בקרב הישראלים האחרים. המדור הסאטירי נראה לי קצת חלש, יחסית למה שזכור לי מן התוכניות המוקדמות שצפיתי בהן. היו בו בדיחות פוסט־סובייטיות טיפוסיות מדי, למשל על לנין, שהוזכר בצחוק גם בשיחה עם ולדימיר פרידמן, אבל החולשה הזאת יכולה להיות מקרה בלבד, אלא אם כן המציאות הישראלית מעוררת פחות ופחות צחוק ב“רוסים”.

17.10.97

אדם בולטון, העיתונאי הפוליטי הבולט של ערוץ הכבלים סקאי, ריאיין בתוכניתו “יום ראשון עם אדם בולטון” (יום א', 10:00) את יורגוס פפנדריאו, המדינאי היווני שתוארו הנוכחי – סגן שר החוץ בממשלת קוסטאס סימיטיס – אינו מייצג נאמנה את מעמדו האוטונומי־משהו בפוליטיקה היוונית: בנו של ראש הממשלה הכריזמטי המנוח, אנדריאס, שהשערוריות הקשורות בחייו הפרטיים האפילו במשהו על הישגיו כמי שהביא למעשה את יוון לקהילה האירופית.

גם יורגוס, בנו מנישואיו הראשונים לאשה אמריקאית, הוא “אירופאי” נלהב. בלונדון ביקר לרגל השיחות הנוגעות לכניסתה – הלא־מושלמת עד כה – של יוון לאיחוד המוניטרי. יורגוס, כאביו, כלכלן במקצועו, אבל גם איש תרבות יווני. כמעט למותר לציין שהוא רחוק מאוד מן הסוציאליזם של אביו, ובהתאם לרוח הזמן הוא מזדהה עם ה“בלייריזם”, שחסידיו אוהבים לתארו כקפיטליזם בעל פני אנוש, כי זה כבר הועם זוהרו של התיאור “סוציאליזם בעל פני אנוש”.

פפנדריאו־הבן פתח בברכה לעם האנגלי על כניסתו למשחקי גביע העולם, בעקבות ניצחונה של קבוצת הכדורגל האנגלית במשחק שהתקיים ערב קודם לכן ברומא ולווה, כתמיד, בהשתוללות מזעזעת של בריוני הכדורגל האנגלים ברחובות רומא (18 פצועים קשה).

בולטון שואל: “האם ההשתוללות הזאת אינה מעוררת בך הרהורים לא־נעימים לקראת האולימפיאדה של שנת 2004, העתידה להתקיים באתונה?”

פפנדריאו מסביר את חשיבות הזכייה של אתונה בתחרות על העיר האולימפית: “הרי זה שובם של המשחקים הביתה, ויתר על כן, איננו מוותרים על האידיאל האולימפי העתיק: שביתת נשק מוחלטת בזמן המשחקים. אני יודע שזה נשמע רומנטי ואוטופי, אבל אנחנו מקווים להחיל כלל זה על העולם כולו”.

כאן עולה השאלה בדבר כישלון השיחות בין יוון לטורקיה, בעניין עתידה של קפריסין, בחודש שעבר. פפנדריאו מצרף כאן את תקוותיו ל“אירופיות” שלו: “נכון שלכאורה נכשלו השיחות בחסות האו”ם, אבל בעצם הן גם יצרו אופציה, שלדעתי היא שתנצח: פתרון בעיית קפריסין במסגרת האירופית. ברגע שקפריסין תהיה ‘אירופית’, אולי בעקבות האירופיזציה המלאה של יוון, בעיית המאבק הפנים־קפריסאי תיפתר מאליה".

ככל שהתוכנית נשמעת אוטופית משהו, שלא לומר אולימפית, במובן של שאננות יתרה, הישראלי החושב על תשובתו על פפנדריאו אינו יכול שלא להפנות ולו לרגע את מחשבתו לסכסוכיו האזוריים. שביתת נשק אולימפית – על כלליה העתיקים, הנוקשים, האפופים בדתיות חמורה – היא בעצם השלום שאנחנו חולמים עליו. לשם כך עלינו, ולא רק עלינו אלא על העמים מסביב, להיות ב“אירופה” עוד יותר מכפי שהננו. כיוון שזיקת האזור לאירופה היא רבה, אולי אפשר לעבוד בכיוון זה, שבו, לדברי פפנדריאו, הולכת קפריסין.

17.10.97

יש לי זיקה מיוחדת לפרדריק שופן. המוסיקה שלו מפעימה אותי יותר מזו של כל מלחין קאנוני אחר (אף שאני מבין את כוונת המוסיקולוג שכינה את שופן “השטחי מכל הגאונים”). ערב הנושא שייחד לו ביום ראשון הערוץ הצרפתי־הגרמני “ארטה” היה מאכזב במקצת.

שופן הוא בעל השלכות חוץ־מוסיקליות גם בימינו. התרבות הפולנית, שככל התרבויות השוליות משהו מחפשת כל הזמן “גאונים” מבין בניה, אוהבת במיוחד להתנאות בו, רואה בו סמל הגאונות הלאומית של פולין. והנה, המלחין שעיצב כמעט לבדו את “הנפש הפולנית” היה בנו של צרפתי, חי רוב ימיו בצרפת, היה מאהבה של הסופרת הצרפתית הגדולה של התקופה, דיבר וכתב צרפתית בחופשיות רבה יותר מאשר בשפת מולדתו, וכו'.

כבר מאה שנים ויותר נאבקים הפולנים בניסיונות לגזול מהם את המלחין הלאומי שלהם. אף היו שנדרשו למעשה רמאות כדי לחזק את טענת הפולניות של שופן: לפנים פורסמו מכתבים של שופן אל הרוזנת דלפינה פוטוצקה, שנועדו להוכיח כי שופן לא זו בלבד שהרגיש פולני ופטריוט פולני, אלא אף ראה במורת־רוח את הניסיונות, שנעשו כבר בחייו, להופכו לצרפתי! אבוי, המכתבים נבדקו, במעבדה פולנית דווקא, ונתגלו כזיופים מאוחרים!

כך או כך נדמה שהפולנים נהגו לפי הכלל, “אם אינך יכול לנצחם הצטרף אליהם”, והערב ב“ארטה” היה פרי של שיתוף פעולה בין הטלוויזיה הצרפתית לטלוויזיה הפולנית. זה כשלעצמו, מלבד הפורמאט הנוקשה במקצת של ערבי “ארטה”, כבר הבטיח שלא יהיו שם פלוגתות רציניות בתחומי השופנולוגיה, תחום שעדיין רבים בו המסתורין המעניינים, ביוגרפיים ומוסיקולוגיים, ואפילו חברתיים ומדיניים.

הערב החל, בהכרח כמעט, בנגינה של הגדול, או לפחות המהולל, בשופניסטים: ארתור רובינשטיין. הפולנים האומללים רואים ברובינשטיין פולני גמור, וממילא מסכימים למנהיגותו. אחר כך היה סרט ביוגרפיה יפה, שכל הפסנתרנים שהופיעו בו היו פולנים (עם נגינת שופן האקסטטית הפולנית המסורתית). אמנם היו בסרט אנאכרוניזם אחד או שניים, אבל הנוף הפולני הופיע בו במלוא יפעתו.

אלא שבמרכז הערב עמד סרט צרפתי, בבימויו של פולני שהתאזרח בצרפת, אנדז’יי ז’ולאבסקי (אשתו היא השחקנית הצרפתית סופי מרסו, המשחקת גם בסרט זה). הסרט הביא את התפישה הפולנית־הפטריוטית של שופן עד לכדי קריקטורה, ומעבר לה! הטעויות רדפו זו את זו, האנאכרוניזמים והקשקושים זעקו אפילו לאוזניו של חובב כמוני, והכל היה שטוף ברומנטיקה קיטשית עד להחריד, עם כל הקלישאות המהוות כביכול את תעודת הזהות התרבותית של הפולנים, כפי שאלה אוהבים להציגה מחוץ לארצם. הצפייה היתה עינוי, שנגינת כל קטעי־החובה, שאמנם אפשר לשומעם עוד ועוד, לא יכלה לכפר עליו.

17.10.97

מאז התגלו לפני זמן־מה שרידיו של צ’ה גווארה, במקום שהונחו לאחר הוצאתו להורג ב־9 באוקטובר 1967, אין העיתונים בעולם חדלים לכתוב עליו, וספרים ותוכניות טלוויזיה מוקדשים לו בלי הרף. חלק מן הנוסטלגיה הזאת הוא שבב מן הערגה לשנות השישים, ימי נעוריהם של רבים מן הכותבים ואנשי־הטלוויזיה העוסקים בהאלהתו של צ’ה. החלק האחר, הכללי יותר, שייך לפולחן הגיבורים האופייני, ואפילו הכרחי, לאמצעי התקשורת. לפולחן זה הותאם צ’ה כמו מלכתחילה, מרגע שהושכבה גופתו העירומה, הירויה בכתפיים וברגליים (המוציאים להורג ניסו לשוות להריגה אופי של מוות תוך כיד מאבק), בבית החולים הבוליווי, בוילאגראנדה, שם אומת מותו במסיבת עיתונאים של המוציאים להורג, אנשי הסי־איי־אי, וצולמו התצלומים הנודעים, שלמראם אי־אפשר שלא לחשוב על גופו של ישו המורד מן הצלב.

מאז נמצאו השרידים במעבה הג’ונגל הבוליווי, נבדקו שוב ונקבע באופן מדעי שאמנם אלה שרידי “בנה הבכור של המהפכה” הלטינו־אמריקאית, ולפחות הקובאנית – הכל נכון לקראת הקבורה הממלכתית. זה נעשה במיטב המסורת הפרעונית שאומצה משום מה על־ידי הסוציאליזם המהפכני, והקבורה הזאת נועדה להיות בקובה, כמובן, מקום ההצלחה הגדול, והיחיד של צ’ה – למרבה מזלה של דרום אמריקה. הכוהן הגדול עתיד להיות מי אם לא פידל קסטרו, הידיד והשותף שאנשי הסי־איי־אי המרושעים פטרו אותו ממבוכת נוכחותו הנמשכת של צ’ה לצדו.

אגדת צ’ה – הכינוי שיסודו במלת פנייה ארגנטינית (משהו כמו “הי חבר”) – היא אגדת הקדושים הגדולה האחרונה של המאה שלנו, המטומטמת, הפאתטית. ארנסטו גווארה דה לה סרנה (שמו האמיתי) נעלם זה כבר מאחורי האגדה, ואולי טוב שכך. עודנו זקוקים לאגדות, כמעט כתנאי לאנושיותנו. השאלה היא אם האגדה הזאת דווקא היא זו שהיינו שמחים להנחיל, כאנשי המאה העשרים, לדורות הבאים; שהרי בשמה של “המהפכה” – הסוציאליסטית והנאציונל־סוציאליסטית – בוצעו הפשעים הגדולים של ההיסטוריה בת המאה הזאת.

“צ’ה”, האב־טיפוס של המהפכן התמים והאכזר, המוכן להקריב מיליונים על מזבח האידיאה שלו, הוא בלי ספק מגלם ראוי לאוטופיזם המהפכני, ולזדון והרשע המהפכני. פידל קסטרו הוציא לפועל את צוואת המהפכן, וקובה שלו היא האי האחרון כמעט של רודנות שפלה, מין מוזיאון של הסוציאליזם (“סוציאליזם או מוות” כלשון סיסמתו). הוא יודע מה הוא אומר, כשהוא מודה שכל מה שהושג בקובה הושג “תודות לך, צ’ה”.

לטקס הקבורה בניצוחו של קסטרו, בסנטה קלארה שבקובה, הטריח את עצמו מוטי קירשנבאום, המנכ“ל בכבודו ובעצמו, והוא מספר על חוויית ההשתתפות בטקסי הקבורה ב”רואים עולם" (ערוץ 1, שבת, 20:00). הכתבה כללה קטע מתוך נאומו של קסטרו – הנעול עדיין על המלה “מהפכה” (בעברית זה נשמע כה עדין, בלי נהמת הRRRR הפותחת את המלה הספרדית), וחוזר עליה כעל מנטרה – והיא כללה גם כמה משפטים ביקורתיים על המצב שבו נתונה כיום קובה תחת משטרו המצמית של ותיק העריצים.

אבל האם אני בודה מדמיוני, מצאתי בדיווחו של קירשנבאום, בנימת הקול שלו, גם כן משהו מן הגעגוע האופנתי אל ה־Revolucion מבית מדרשו האכזרי של צ’ה גווארה? האומנם נכונה הקלישאה המדברת על “אהבתם הנמשכת של הקובאנים אל המנהיג שלהם”? הרבה דיווחים אחרים סותרים את התעמולה הקובאנית הרשמית הזאת – והבה נודה, תעמולה הנעזרת גם בנאמני “המהפכה” המערב־אירופאים, בייחוד הצרפתים – שנדמה לרגע כי גם המנכ"ל תם־הלב של רשות השידור שלנו נפל לה קורבן.

בהמשך התוכנית ריאיין עורכה, יעקב אחימאיר, את מרטין לי, מנהיג המפלגה האנטי־סינית בהונג־קונג, העיר שנמכרה זה לא כבר לסין הקומוניסטית תחת הסיסמה “ארץ אחת, שני משטרים”. בראיון עם לי, שבא לביקור בארץ, מוארים לרגע באור אימתני פנים אחרות של המהפכה, הפעם מצד מי שהיא מאיימת עליו בעליל. לי מדבר על העננה המתקשרת מעל לעיר שפרחה בעבר, ולרגע אנו מבינים ש“המהפכה” אינה רק מושג נוסטלגי חביב, אלא פה ושם היא מציאות, ואפילו מציאות מאיימת.

הארץ, 24.10.97

גם פול ג’ונסון הוא, בממדים צנועים יותר מאלה של צ’ה, דמות מודרנית ארכי־טיפוסית. בשנות החמישים ואפילו השישים הוא היה סוציאליסט לוחמני, מאנשי השמאל הבולטים של אנגליה. לאט לאט החל “לסטות ימינה”. כשמרגרט תאצ’ר הגיעה לשלטון, פול ג’ונסון כמו חיכה לה, ונפל, מטפורית, לזרועותיה. הוא נעשה אחד התועמלנים המרכזיים של התאצ’ריזם. אחר כך נעלם ג’ונסון, כמעט בד בבד עם התאצ’ריזם שחזר בינתיים במסווה הנוח יותר של ה“בלייריזם”.

עתה זה הופיע ספרו “היסטוריה של העם האמריקאי”, וג’ונסון התראיין על ספרו החדש בתוכנית “מופע הספרים” (סקאיי, יום א', 12:30). הוא עדיין, ואף יותר מתמיד, בעל הופעה מרשימה, של הוגה אנגלי בנוסח הימים משכבר, כמעט חסרה הפאה הנוכרית לעשותו לדמות בת המאה ה־18, מעין דוקטור (סמיואל) ג’ונסון בגלגול חדש. הוא אינו מסתיר שהוא רואה באמריקה את “שיא ההישג האנושי”, אומה שעם כל כוחה היא דמוקרטיה הפועלת להפליא. המראיין מקשה בעניין העבדות: “אכן, זה היה החטא האורגני של ארה”ב, כפי שקרא לו לינקולן, אבל אמריקה כיפרה על החטא הזה. כיום משולבים צאצאי העבדים בחייה כאנשים חופשיים ובעלי כל הזכויות".

הארץ, 24.10.97

“קח לך את זכויות העולה, את המשכנתא, את השיכון, ותן לי את המבטא שלך”, אומר לישראלי הבא אליו בטענות הרגילות ("קיבלתם הכל ואתם מתלוננים) ולדימיר פרידמן, השחקן והזמר שעלה מרוסיה לפני שש שנים. פרידמן הוא גיבור סרטה היפה של גילי נוימן (חינוכית בערוץ 2, יום ה', 11:30), עולה חדש מיוחד במינו.

הוא מתייחד ביתר־שאת מבין עולי רוסיה של השנים האחרונות. אלה, בדומה לעולים של הגל הקודם, אך בתקיפות רבה יותר, מתבצרים בתוך התרבות שלהם, שואפים אפילו להקנות לילדיהם חינוך רוסי בבתי ספר משלהם, ופעמים רבות הם מלאי בוז לתרבות שהתהוותה כאן במשך מאה שנים, בוז שמתוך חוסר־רצון־להכיר. בסך הכל, זו הכללה השווה לא הרבה יותר מכל ההכללות. פרידמן מכחיש אותה, כפי שהוא מכחיש את כל ההכללות.

הוא דווקא רוצה להתערות בתרבות הישראלית, וחומד אפילו את המבטא הרומני של הישראלי שדיבר אליו כנ"ל, מבטא שנראה לו ילידי. חסרה לו, יותר מאשר המשכנתא, כל התשתית התרבותית שתאפשר לו התערות מלאה בארץ. אמנם, לאיזה עולה חדש ניתנה אי־פעם התשתית הזאת אחרי שש שנים? (החידוש היחסי הוא דווקא בגישה “האוטונומיסטית” המיוחדת לעלייה הרוסית ככלל).

ולדימיר, איש רב־קסם, מבין גם זאת, כמובן, והוא נלחם על הישראליות שלו, מתחיל להבין את הפרדוקסים היסודיים שלה (עניין השיר הרוסי “קטיושה” שהוא משירי ארץ־ישראל היסודיים!), ומופיע כבר בעברית, מתאר במופעי סטנד־אפ את הגורל הטראגי־קומי של העולה החדש. בבוא היום הוא יסתכל ודאי בבת־צחוק בסרט הזה, וילמד ממנו משהו על עצמו. בינתיים הוא מלמד אותנו משהו על עצמנו.

הארץ, 24.10.97

גם סרטה של שרון שמיר “נביל והישאם – שלום חברים” (ערוץ 2, יום א', 22:40). מחזיר אותנו לימי רצח רבין, אבל בדרך מוזרה למדי, שלא לומר איזוטרית ממש: תוך כדי סיפור קורותיהם של שני אמני סטנד־אפ ירדנים, שביקרו בארץ לאחר רצח רבין, הופיעו כאן בכמה הצגות וסופם שחזרו לעמאן, לתיאטרון שלהם ולקהל שלהם, האוהד אותם זה כבר. שנתיים אחרי הביקור הזה, אחד האמנים הוא מהגר באנגליה, כפי שנכתב בסוף הסרט, בלי לפרש אם קשור הדבר בביקורו בארץ.

היה עניין בסרט, אף שהיה ארוך, ארוך מדי, והוא סיפק חומר למחשבה בקשת שלמה של עניינים. והעניין העיקרי הוא אולי החמקמקות של ההומור, היותו עניין של הקשר חברתי־תרבותי, ואולי גיאוגרפי.

לכאורה, ההומור והצחוק הם כוחות מאחדים, ובסימן הסיסמה הזאת באו שני הבדרנים לישראל. ואכן בהופעותיהם, בייחוד בהופעה בתיאטרון הקאמרי, קיבל אותם קהל־הנכבדים – המצלמה התעכבה על שולמית אלוני, על רוני מילוא וכו'. הנכבדים צחקו לבדיחותיהם וחיקוייהם של השניים, אך האומנם טעיתי כשחשבתי שצחוקם היה על טוהרת הנימוס, והבדיחות של הישאם ונביל לא הצחיקו אותם כלל?

ושמא אני שופט מעצמי, ועל פי העובדה התמוהה שאף כי אני חובב מושבע של סטנד־אפ וחקיינות (חיקוייו של טוביה צפיר מצחיקים אותי מאוד, וטוב שראינוהו גם בסרט זה, נפגש עם בני־אומנותו הירדנים) – חיקוייהם והלצותיהם של הישאם ונביל החביבים לא הצליחו אף פעם אחת להעלות חיוך על שפתי. אכן, ההומור הוא חומר אוורירי ביותר, מתיישן ומתנדף חיש מהר, ואף יתר על כן, גם הוא, בדומה לפורנוגרפיה, עניין של גיאוגרפיה.

וכך יותר מאשר לצחוק, יכולתי – ואולי הייתי מעז לומר יכולנו – לבכות בסרט הזה, לבכות שוב על מות רבין, ולתמוה על התגובות המשונות שעורר הרצח כבר בשבוע השני שאחריו. החיקויים שחיקה הישאם את רבין, לפני הרצח ואחריו, היו, הבה נודה, עלובים ונלעגים ביותר. לא היה אפשר שלא לברך על החלטתו לא להמשיך לחקותו, וצפיר עודד אותו בהחלטה זו בדוגמה האישית שלו. אבל נכונים היו גם דברי הישאם שבעצם ראוי להמשיך ולחקות את רבין, ובכך דווקא לכבד את זכרו. “אינני מאמין בקברים”, אומר הישאם הפיקח, פלשתינאי יליד בית דגון (בית דג’ן), שגדל בעמאן וסופו שהוא אוהב אותה יותר מאשר את עיירת הולדתו.

שיאו של הסרט היה לדידי הביקור העגום, הלא־דרמטי, של הישאם בעיירת הולדתו. הוא מכיר אותה רק מסיפורי אביו, ואינו מזהה בעיירה הישראלית מאומה מן הזכור לו מתוך הסיפורים. הוא סיפר משהו על גירוש משפחתו מבית דג’ן. אביו לא התגבר מעולם על מכאוב זה (והתמכר לסמים, “כדי לשכוח”).

קשה היה לצחוק מן הסיפור הזה, כמו שקשה היה לצחוק מרבין בשבוע השני לאחר רציחתו. אווירת הסרט היתה, בהתאם, תמוהה ולא־נוחה מאוד, אף ששני הבדרנים הם בעליל אנשים טובים, דורשי שלום ואחוה.

כמה מן הישראלים בסרט, כמו השוטר בגבול, דיברו בגסות נדירה אפילו בשביל בני עמנו, עד שלא היה אפשר להימנע מן המחשבה שהיתה כוונת מכוון בהשארת הדיבורים המרושעים שלהם בסרט, אולי לשם הבלטת החביבות ואורך־הרוח של האורחים. כך או כך, זו היתה תעודה מן העצובות שראיתי מעודי בטלוויזיה, וזה אולי גם מוסר ההשכל העיקרי של הסרט המשונה: אין דבר עצוב יותר מן ההומור.

הארץ, 31.10.97

“הרי אנחנו מכירים את טבע האדם ויודעים שבמוקדם או במאוחר מתחילה ההכחשה” – אומר יובל רבין, בהופעה טובה עד להפתיע, בתשובה על השאלה אם הוא מרוצה מכך שרצח אביו צולם במצלמת חובבים. יובל רבין חושב שאמנם טוב הדבר, שהרי יש – וודאי עוד יהיה – צורך בתיעוד רב יותר ויותר לרציחת רבין.

הצדק עמו: הרי ההכחשה התחילה כבר כמעט למחרת הרצח. היא גם הצליחה למדי, אם גם תהיה הפרזה מסוימת בטענה (שיש רצון להשמיעה, לשם הבאת הדברים לידי פרדוקס גלוי) שיצחק רבין הוא כיום הדמות הנשכחת ביותר בתולדות המדינה. ודאי לא הכי נשכחת, אך בוודאי גם לא זכורה דיה.

יובל רבין היה אורחה של התוכנית “נקודת מפגש” (ערוץ 2, יום ראשון, 15:00), תוכנית הפרלמנט היהודי־הערבי בהפקתו של צפריר קוחנובסקי, המתמחה בתוכניות עימות (והשלמה) בין הקטבים הנוגדים הרבים בחברתנו.

תוכנית פרלמנט־הנוער האחרונה לעונה זו עסקה ברצח רבין. ואם איני טועה, היא הראשונה בתוכניות – הרבות? המעטות? העיוניות? הפולמוסיות? – לזכרו, במלאות שנתיים לרצח.

התוכנית, שמלבד יובל רבין אירחה את המשורר סמיח אל־קאסם, הצליחה להביא את כל נקודות הראות הקיימות בקרב המבוגרים – והנעורים והתום של המשתתפים הוסיפו פיקנטיות לטיעונים שחזרו ועלו. נמצא כמובן הנער מ“מולדת” שטען כי השב"כ הוא האחראי לרצח רבין, נמצאה הנערה שרצח רבין העביר אותה מן הימין לשמאל, והנער שאותו הוליך הרצח דווקא בדרך ההפוכה. האיזון נשמר, ורק חבל שהמנחה החביבה, אסיל נימר, קטעה את הוויכוחים ברגע שהתלהטו יתר על המידה.

היה בהחלט מקום לעיון בשאלה הספק־לוגית ספק־תיאולוגית אם בכינוי “בוגד” מובלע אישור לרצח – כאן צדק כמדומה הנער החצוף והמהלך־אימים, אך לא־טיפש כלל מ“מולדת”, כשאמר שאין בכינוי הזה בהכרח כדי להביע הסכמה לרצח (ואמנם הוא אינו מסכים לרצח, וגם ממשיך לחשוב שרבין היה בוגד).

השאלה מי התחיל בהסתה עלתה מאליה, ויצרה אותו מבוי סתום מעגלי בוויכוח על האחריות לרצח רבין, ויכוח ללא מסקנה, שעלה בשעתו ואולי עוד עולה זעיר שם, זעיר שם, בקרב המבוגרים. מבוגרים? האם יש מבוגרים? תהית לא־פעם לנוכח הפרלמנט הזה, כשזכרת את הפרלמנט המבוגר כאילו.

מובן שהרבה דברים לא־נעימים ואף מטורפים נאמרו בתוכנית הערנית. אך היה אפשר לצאת מחוזק מן הצפייה בה. הנוער, הערבי והיהודי כאחד, שהשתתף בה, הראה ידע ואכפתיות שנדמה היה כי נעלמו כמעט.

וכנרמז, מי שנמנה עם מחנה השלום יכול להתעודד מכושר הדיבור ומהשלווה של יובל רבין, שבעבר דומה היה כי כמוהו כאביו אין כוחו גדול ברטוריקה. אכן, רטוריקה אולי לא, אבל דיבורו היה סמכותי וענייני, וכשתיאר את ימיו האחרונים של אביו אף כלל בדבריו רמז אקטואליה: כשהזכיר ברמז את רצח שקאקי כ“אחת מאותן פעולות שמשום־מה הצליחו אז”.

הארץ, 31.10.97

עוד שתי תוכניות החוזרות מחופשה ומתקבלות בברכה הן חלק ממשבצת הבוקר המאוחר של השבת בערוץ 2, וחצי שעה של “פגוש את העיתונות” חוצצת ביניהן: “תיק תקשורת” בהנחייתו החביבה והקלילה של רזי ברקאי ב־12:00, ואחר כך “המעגל הקטן”, תוכנית התרבות בהנחייתו הבעייתית של גל אוחובסקי.

עיתונאית “העיר”, איריס עודד, סקרה את הכיסוי של חתונת יצחק מרדכי עם “כוכי”. כידוע כבר לכל, בין החתן לכלה יש פער גילים של יותר מ־25 שנה. השאלה היא לטובת מי הפער? על פי סטריאוטיפ אחד (גברי, כמדומני) גברים מעדיפים נשים צעירות ויפות על פני זקנות בלות ומכוערות.

על פי סטריאוטיפ זה, הפער הוא לטובת שר הביטחון הקשיש, שזכה בפרח רענן שכזה. איריס עודד אימצה לה כנראה את הסטריאוטיפ הגברי הזה. לטענתה, התייחסה העיתונות לסיפור כאילו הזוכה היא דווקא הכלה, שבכתבות עליה הוצגה כמין סינדרלה, ש“יצאה משכונת עוני והגיעה לווילה” (כלשון אחת הכותרות). אותן כתבות היו מלאות רמזים דו־משמעיים על מיני תככים של הכלה, עתיקים כימות עולם, המיוחסים לנשים המבקשות ללכוד להן גבר.

איריס עודד שמה לב שהכתבות היו כולן פרי עטיהן החדים כתער של עיתונאיות, שאימצו להן את נקודות ראותו השוביניסטית של הגבר. אכן, העיתונאיות הללו אימצו להן סטריאוטיפ גברי, אפילו שוביניסטי, אלא שאיריס עודד לא הבינה כי היא עצמה פועלת לפי סטריאוטיפ אחר, שאף הוא כאמור מתוצרת גברית.

על כל פנים, אף אחת מהעיתונאיות לא היתה מוכנה להניח כי מדובר באהבה לא־אינטרסנטית. לחילופין, היה אפשר לייחס את גישת העיתונאיות לרשעותן הטבעית, העולה אולי בקנה אחד עם הרשעות הישראלית, שניסה להגדירה דורון רוזנבלום, בדבריו בתוכנית.

נושא השיחה היה אמנם “מה חסר בתרבות הישראלית”, אבל הואיל ומושג התרבות מתפרש בתוכנית זו פירוש רחב מאוד, הרשעות כגורם תרבותי היתה עשויה בהחלט להיכלל בשיחה, אם כי היתה מתאימה אולי יותר לשיחה על היש, ולא על האין, בתרבות הישראלית.

כך או כך, כבכל שיחה מסוג זה, נמצאו המקטרגים או המאיינים, דורון רוזנבלום ושגיא כהן, שהאשימו את תרבותנו הצעירה בנטייה לשכחה, ובבורות, ומיד נמצא גם המסנגר, יצחק לאור, שציין כי “אצלנו נמכרים יותר ספרי שירה מאשר בכל מקום אחר בעולם, ולא יחסית אלא אבסולוטית”. קלישאת הסניגוריה הזאת מתחילה, אגב, להימאס משהו, והשומע אותה חושד, על כורחו, שהסניגור לא וידא, לפני שהשמיע אותה, מה מצב המכירה של ספרי השירה בנורווגיה, למשל, אלא קלט את דבריו מן האוויר (או כמו שנוהג לומר אוחובסקי הרב־לשוני: אאוט אוף דה בלוּ סקאי).

בצדק יצא המשורר לאור נגד ההכללות. ולעניין זה, ברור שהיה אומר דבר סניגוריה מדעי יותר אילולא הכליל, ובמקום הטענה על “יותר ספרי שירה” היה אומר שבארץ נמכרים ספרי שירה מפרי עטו יותר מבכל מקום בעולם, ובהחלט לא יחסית אלא אבסולוטית.

הבעיה בשיחה הזאת, התופסת מרובה, היתה שהמנחה התעקש לשרבב קטע מתוך איזה סרט בריטי “מדכא ממש”, לדבריו (“לשבור את הגלים”), ותהה מדוע אוהבים הישראלים סרטים מדכאים כאלה ועל מה מעידה אהבתם לסרט הזה. שעה ארוכה לא השיב לו איש תשובה מספקת על השאלה הנכבדה הזאת, והוא חזר אליה בסקרנות אין קץ.

הארץ, 2.11.97

קובי מידן פוגש ב“פגישה לילית” שלו (ערוץ 2, יום א', 23:15) את אודי אדיב, גיבור פרשת הריגול מלפני כ־27 שנים, כתם ותיק על מצפונו של השמאל, שזה כבר משתמשים בו אנשי ימין לניגוח השמאל. אפילו לוויכוח על האחריות לרצח רבין שורבב שמו לא־פעם: אדיב הוא כביכול “יגאל עמיר” של השמאל, כלומר, מישהו שהאידיאולוגיה עיוורה אותו עד כדי כך שעשה דין לעצמו.

אדיב נאבק גם עם ההשוואה המזעזעת הזאת בדו־השיח המאלף עם מידן, אך צריך לומר שהוא לא יכול לה. טענתו היא שיגאל עמיר, כנציג הימין, פעל מתוך אידיאולוגיה כתובה מראש, וממילא מעשהו לא היה “יצירתי”. על כך אפשר להשיב שפשעו של עמיר דווקא היה “יצירתי” להפליא, ויצר מציאות חדשה, מאיימת מאין כמוה, בארץ הזאת.

מכלל הביקורת הזאת על מעשהו של איש הימין אפשר היה לשמוע את ההגנה העצמית של איש השמאל, הפועל פעולה יצירתית. הייתכן שאדיב, הביקורתי מאוד ביחס למעשי הנעורים שלו, כדבריו, מייחס להם עוד היום יצירתיות כלשהי, וממילא יפעה כלשהי? השיחה השאירה רושם כזה. ובכלל נדמה היה שאדיב, העושה רושם נעים וטוען שהתבגר והבין את משוגות נעוריו, עודנו ביסודו נער קיבוצניק תמים ופשוט, מגידוליה האופייניים של תנועת השומר הצעיר בימיה הלא־טובים.

אדיב הגדיר יפה את המצע של מניעיו: הוא היה רומנטיקן ואידיאליסט, מין צ’ה גווארה מזרח־תיכוני. מושג הרומנטיקן צריך להיות מובן כאן כמושג היסטורי, והוא מתאים מפני שהרומנטיקה היא המצע המשותף שממנה צמחו שני פלגיה הפוליטיים, הפאשיזם והקומוניזם, או בלשון הישראלית: הימין והשמאל.

במשך המאה, וגם היום, מתגלים לפרקים מיני הדמיון הבסיסיים שבין הפלגים היריבים. וכך, האנלוגיה עם עמיר, ככל שהיא מכאיבה לאדיב (וגם לאחרים), עומדת במבחן הניתוח ההיסטורי. אדיב אינו יכול להתחמק מהדמיון הבסיסי הזה, מתוך ראייה תמימה עדיין של עצמו כמי שפעל מכוח דחף אצילי, כביכול, לעומת הדחף השפל של עמיר. התחמקות היא מצדו אי־הבנה עצמית קשה. צ’ה גווארה לא יעבור.

הארץ, 2.11.97

בימים אלה מלאו 74 שנים מאז החל הניסיון הנועז ביותר של המאה, שאחראי לו כמאל מוסטפה, המכונה אתאתורק, מדינאי גדול שמעטים כמוהו במאה הזאת. כמעט לבדו העביר האיש החכם הזה על כתפיו את מולדתו על פני תהום של מאות, ובעצם גם על פני תהום גיאוגרפית: על פני המצר החוצץ בין אסיה לאירופה.

התוכנית הנחוצה “ערבסקה” (ערוץ 1, שבת, 10:30), בהנחיית גיל סדן וסוהא חמוד, פתחה את עונתה החדשה במשדר שהוקדש לניסיון הלא־גמור הזה, שיזם “אבי הטורקים”. בתחילתה הזכירה התוכנית את עיקרי המהפכה הכמאליסטית. בשביל כמאל מוסטפה העיקר היה ההינתקות מן האיסלאם, דת שמשכה את בני עמו לעבר המזרח והפיגור, והוא עשה הרבה צעדים, טכניים חיצוניים למראית־עין, לדיכוי הדת ולקראת ניתוק כזה.

אין פלא שהניתוק לא הצליח באמת, ללמדך שחברה ללא דת, שכמאל הרציונליסט חלם עליה, היא מן הנמנעות. האיסלאם היה על אש קטנה בטורקיה במשך כל שלושת רבעי המאה, עד שהתפרץ בשנים האחרונות ולבש את דמותה של מפלגת הרווחה (“ראפה”, שהגיעה לשלטון חלקי לפני זמן לא רב).

צבי אלפלג, שהיה שגריר ישראל בטורקיה, מסביר כי התמיכה באיסלאם אינה חזקה שם כל כך, בניגוד למה שנראה על פני השטח: ל“ראפה” רק 20% מקולות המצביעים בבחירות! אבל המפלגה בולטת ברחוב (ראינו הפגנות על ענייני החינוך, היוצאות מדי יום שישי, אחרי התפילה) ובפרלמנט, שם משתוללים 140 חבריו (מתוך כ־900 צירים) בפראות מדהימה, עד שהפרלמנט של דרום קוריאה נראה כטרקלין אנגלי לעומתו. עניין קפריסין עולה אחר כך ונדון מן הבחינה הטורקית: סדן מבטיח שההיבט היווני יידון במוצאי שבת ב“רואים עולם” (אבל ההבטחה אינה מתמלאה).

כאן מעלה צבי אלפלג את ההקבלה למצב הישראלי ערב הכרזת המדינה. אלפלג כמו מצדיק את הצד הטורקי בטענתו כי המיעוט הטורקי עשוי היה להימחק אילו הסכימו הטורקים למדינה דו־לאומית, כדרישת הרוב היווני – ממש כמו היישוב העברי בארץ, אילו הסכים למדינה דו־לאומית ב־1947.

הארץ, 2.11.97

אין צורך להיות “היסטוריון חדש” כדי להודות, מתוך המרחק ההיסטורי של מאה שנים, כי בציונות היו יסודות קולוניאליסטיים ברורים, המובנים גם מתוך ההקשר הכללי של התקופה שבה קמה תנועת התחייה המדינית.

אותה תפישה מציאותית, היסטורית, תודה גם שתור הקולוניאליזם נגמר. באפריקה, שהשתחררה מעול הלבנים לשעבוד נורא יותר, לרוב, של השחורים המושלים בשחורים, יש פה־ושם כעין געגוע, מובן למדי, לקולוניאליזם הלבן. אבל הכל מבינים מכבר ששום דבר אינו חוזר בהיסטוריה כצורתו: העידן ההוא, שעם כל זוועתו, לא כולו, אולי, היה שלילי – עבר מהעולם.

אבל השלטונות הישראליים לא השתחררו ממה שקראתי בלשון עדינה “יסודות קולוניאליסטיים”, לא הבינו שתם העידן ההוא, וכל הממשיך אותו בימינו עושה לא רק מעשה נבלה אלא גם מעשה שטות חסר־סיכוי.

עדויות לאי־ההבנה הזאת יש לרוב בשטחים הכבושים, אבל לפעמים אתה נתקל במנטליות הקולוניאליסטית בפעולה בתוך מדינת ישראל, ואז, איכשהו, אולי מחמת חוסר־ההרגל, אתה מתבייש כפליים על מה שהמדינה עושה בשמך.

וכך, עד לאחרונה לא הייתי ער במיוחד למה שהמדינה עושה לבדווים במקומות רבים בנגב. ועל כך היה אפשר, ואף הכרחי, ללמוד מתוך סרטו של פרדי גרובר “בצורת” שהוקרן במסגרת “מבט שני” (ערוץ 1, יום ראשון, 20:50).

29 חוות, מלאות מתיישבים לבנים, מגינות שם על אדמות המדינה מפני פלישות הילידים. המעשה הפטריוטי מתבטא למעשה בחסימת דרכו של רועה בדווי נידח ונדכא אל מעט מרעה הנמצא ב“שדותיו של בעל החווה”. אווירת הסרט היא בהחלט אווירת אזור הספר של המערב הפרוע: אותו יחס פטרוני אל היליד מסיג הגבול (“הוא בחור טוב, בסך הכל”), אותו ביטחון עצמי בשליחות ואפילו בקורבנו של הפטריוט חובב שממות הנגב, אותה גסות היולית.

“מאז שהתחלנו לדבר אליהם בשפת הכוח, הם התחילו להבין”, אומר מתיישב אחד. אבל נדמה שהם מבינים זה כבר את כוונת המתיישבים ושולחיהם: “הכוונה היא פשוט לחסל אותנו”, אומר בדווי קשיש.

הקולוניאליזם הזה בישראל של היום היה יכול לשעשע כקוריוז אנכרוניסטי, אילוא היה מציאות אכזרית מכל הבחינות, הפוליטית והאקולוגית כאחד. הוסיפו על כך את העלבונות שהמטיר רפאל איתן על הבדווים, ותקבלו תמונה עגומה איך מביאים קץ על תרבות עתיקת יומין, ביוזמת הממשלה. הסרט המצוין של גרובר, על צילומיו היפים (הצלם: דני ברנע), הוא מאותן התעודות שצפונה בהן, קרוב מאוד לפני השטח האידיליים, טרגדיה גדולה.

הארץ, 14.11.97

האדון ז’ורדן, גיבורו של מולייר (“גם הוא באצילים”), דיבר, כזכור, כל חייו פרוזה, בלי שידע זאת. בשבת שעברה דובר בטלוויזיה שלנו, כמעט במשך כל היום, במטפורות, ועל מטפורות, וגם כאן לא תמיד היה ברור אם כל הדוברים יודעים בדיוק איך הם מדברים.

איך התגנבה המלה המלומדת, היוונית, לשיח הטלוויזיוני הארכי־ישראלי של ימי־השבת הסוערים שלנו, שגיבורם האחרון עוד היה אבישי רביב, המכונה “שמפניה”? שני ראשי שב"כ לשעבר נדרשו לשתי תוכניות (“משחק השבת”, ערוץ 1, 10:00, ו“פגוש את העיתונות”, ערוץ 2, 11:30) לשם הסברת פעילותו.

אמנם שני ראשי השב“כ נדרשו למטפורות, ואחד מהם אפילו השמיע מטפורה זואולוגית (“תן בין תנים”) לשם כך, אך רק בקושי היה אפשר לתאר פעילות זו כ”מטפורית".

כך או כך, הוויכוח הגדול על מהות המטפורה היה, ואיך לא, בתוכנית “המעגל הקטן”. הדיון התנהל בין שתי סופרות שהיו דיילות, לבין המנחה, גל אוחובסקי, גם הוא, כפי שציין, דייל בשעתו. למותר לציין ששני הספרים שעליהם נסב הדיון התרוממו (מטפורה?) לראש רשימות רבי־המכר.

אבל מיד לאחר כל הדיונים המעופפים הללו התקיים הפולמוס המרכזי של היום במהותה של המטפורה – בחלקה השני של התוכנית, המוקדש זה השבוע השני לנושא גדול באמת של התרבות בת־זמננו. הפעם היה זה לא פחות מאשר ה“פוסטמודרניזם” עצמו.

האורח הראשי בשיח הזה היה הד"ר דוד גורביץ'. הוא מחבר הספר החדש “פוסטמודרניזם”, שלפי עדותו, גם כתיבתו היא פוסטמודרניסטית. הספר גדוש משפטים לא־גמורים, כלומר, מטפורות. שהרי הפוסטמודרניזם כולו אינו אלה מטפורה אחת גדולה. בשלב מסוים התלהט הוויכוח בשאלה מטפורה מהי, מתוך הבנה נכונה שזהו לב הפולמוס על הפוסטמודרניזם, ודי שנברר מהי המטפורה כדי לרדת לחקרו.

בין המלומדים הרבים שבאולפן בלט בלמדנותו, וגם בשכלו הישר והטוב, הד“ר עדו יעבץ, שפנה כראוי למקורות והביא את הגדרתו של אריסטו למושג המטפורה. הד”ר שגיא כהן, חכם קבוע של התוכנית, נקט, בלי להניד עפעף, גישה דיאלקטית, והפליא להתווכח על הגדרתו של אריסטו ואף החל “לתַקֵף” את בעיית אי־מוגדרותו המטפורית של הפוסטמודרניזם. המנחה, האוהב לעתים להתחזות לאיש פשוט ולהתנער מעודף אינטלקטואליות המתבטא במלים נדירות, הפגיע בכהן להישמר מן “התיקוף”, ומשאר המילים המשונות הצורמות את האוזן.

כאן הפתיע הד“ר גורביץ' את המסובים בהגדרתו הפשוטה, האנטי־אריסטוטלית בעליל, למטפורה. הוא טען שהמטפורה אינה אלא “אוטובוס”. הנוכחים החווירו. הד”ר גורביץ' לא טרח, בדרכו המשועשעת־הפוסטית, להסביר מה מקור ההגדרה הנועזת שלו. גם אני חככתי הרבה בדעתי, עד שהסקתי שהוא משחק כאן משחק מעודן במלה בשני מובניה בשתי שפות שונות. אכן, ביוונית החדשה, השונה מאוד מן העתיקה, פירוש המלה “מטפורה” הוא “תחבורה”, ובתוך זה נמצא, בהחלט, גם האוטובוס.

אבל תור המטפורות, או שמא התור לאוטובוס, עדיין לא חלף. המלה היוונית שבה ועלתה בכתבה יפה ששודרה בתוכנית “רואים עולם” בהנחיית יעקב אחימאיר (ערוץ 1, 20:00), כאשר הופנתה תשומת לבנו לתערוכת תצלומים של המשורר הצ’יליאני פבלו נרודה. בתוך כך זכינו לצפות בדיוקן קטן אך מקיף עד להדהים של המשורר הקומוניסט.

הכתבה המצוינת נדרשה גם לדעתו של המשורר נתן זך על פבלו נרודה. זך ציין שיש המחשיבים את נרודה ל“אחד מגדולי השירה של המאה העשרים”. הוא עצמו, לעומת זאת, אינו חושב שנרודה הוא ממש מן הגדולים ביותר. אבל אולי משום שההזדמנות תבעה דווקא הצבעה על גדולת נרודה, שבה אין המשורר הישראלי מאמין, ניסה זך למצוא צד של זכות בשירת המשורר הצ’יליאני. ניחשתם: המטפורות! זך ציטט משירת נרודה, שהוא קורא בה בשפת המקור הספרדית, כפי שצוין בכתבה, ציון מיותר אולי, שהרי זה מובן מאליו. זך הביא משירת נרודה את הביטוי “כי להיוולד נולדתי”, כמופת של מטפורה נהדרת. אף על פי כן לא התעורר בלבי ולו ספק קל שבקלים שהמשורר הישראלי, שרבים מאמינים בגדולתו, מבין גם מבין את פשר המלה מטפורה.

הארץ, 14.11.97

הדיון הפותח ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום שני, 22:00) נסב על החלום האמריקאי הנושן: חיסולו של סדאם חוסיין. לשם דיון באוטופיה הזאת הובאו לאולפן מומחים כאלה וכאלה, לבעיות האזור, ליחסי ישראל־ארה"ב, לתולדות עיראק ולהיסטוריה בכלל. המומחים הזכירו את בעיית חיסולו של שליט, הוזכרה פרשת הגנרל נורייגה מפנמה.

ח"כ שלמה בן־עמי התייחס לשאלה הנדונה של כדאיות חיסולו של השליט: האם בהכרח מחסל החיסול את המדיניות שלו? בן־עמי הבחין בין משטרים שבהם עומדת המדיניות על האדם האחד, ואז עשוי החיסול להוליך לחיסול המדיניות, ובין המשטרים שבהם חיסולו של המדינאי אינו מחסל את המדיניות.

לשורת הדוגמאות לא צירף בן־עמי את הדוגמה הקרובה אלינו ביותר: רציחת יצחק רבין, שבוודאי לא ייצג מדיניות הבנויה על איש אחד בלבד, ועם זאת, המדיניות הזאת חוסלה עם רציחתו של המדינאי. הדוגמה הלא־טיפוסית הזאת היתה עשויה להרחיק את הדיון מן האקדמיות והאוטופיות שבו ולקרבו לשאלה שניסרה באוויר בעקבות האירועים בליכוד: האם אפשר, או ריאלי, להביא קץ על שלטונו של בנימין נתניהו?

כך או כך, הקול המעניין בדיון על חיסולו של השליט העיראקי היה כמובן קולו של מומחה־המומחים. “ומה יהיה”, שאל טומי (יוסף) לפיד, “אם על מקומו של סדאם יבוא איזה גנרל גרוע יותר?” וזאת בעצם גם השאלה הכמעט־לא־נשאלת על האלטרנטיווה לשליט הליכוד, שהעלה עמירם כרמון, פרופסור משוחרי החוסן הלאומי. הוא היה מתומכיו המובהקים של נתניהו עד שנואש ממנו והחל לראות הקבלות בינו לבין השליט העיראקי.

אחרי הופעתו של בני בגין ב“שיחת ועידה” בשבוע שעבר, עלתה על הדעת המחשבה האיומה, והבה נודה הלא־לגמרי חדשה, שנתניהו טוב לישראל יותר מן האנשים הישרים מסוגו של בני בגין. מבט מעיניו הדוברות־אמת של בני בגין העביר בי רעד יותר מכל המבטים המתרוצצים של בנימין נתניהו.

אבל חוששני שאין מה לחשוש: הפלת נתניהו היא חלום, ואולי – וזה הנורא מכל – אפילו טוב שהיא חלום.

הארץ, 21.11.97

הד“ר שאול צדקא יצא, בטור אישי הנהוג באחרונה ב”תיק תקשורת" (ערוץ 2, שבת, 12:00), בהאשמה לא חדשה כלפי התקשורת שלנו: היא פרובינציאלית.

גם הוא, כרבים לפניו, שם לב שהעיתונים שלנו – הוא ציין, כמדומה בצער שפליאה בצדו, גם את העיתון הזה – הקדישו עמודים רבים במשך יותר משבוע לאירוע הלא־ממש־קוסמי של ועידת הליכוד, ולגיבורים לשעה כישראל כץ ועוזי כהן, מתוך התעלמות מוחלטת ממה שהתרחש בעולם השבוע, כולל אירועים חשובים בעליל כמו ביקור ילצין בסין, שלא הוזכר כלל, ואפילו אירועים הקשורים בעולם היהודי, כמשפט פאפון וכו'.

אני, מכל מקום, הייתי רתוק לטלוויזיה – ולא רק מחמת החובה – ואף קראתי עיתונים מעבר למנה הרגילה שלי בשבוע של ועידת הליכוד. ראיתי בוועידה הזאת, ולדעתי היה צריך לראות, הרבה מעבר למה שיש בה, משום חשיבותה הרשמית השולית משהו: הוועידה היתה הפנים המלאות ביותר של השלטון שלנו, וככל הנראה של העתיד השלטוני החברתי.

אז אין פרובינציאליות בהעמדת הנושא הזה, השולי־לכאורה, במרכז תשומת הלב של התקשורת. לא ילצין ולא פאפון ישוו בחשיבותם לעוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה והמנהיג האמיתי של חיינו. בשבוע כזה, פרובינציאליות היא עניין של דימוי עצמי, ושל דימוי עצמי בלבד. פרובינציאלי הוא מי שחושב את עצמו לפרובינציאלי. אין, פשוט אין שום הגדרה אחרת של המושג הרב־משמעי והרב־ערכי הזה. התעסקות בילצין וכו' בשבוע כזה היתה יכולה להיות סימן מובהק של פרובינציאליות, בבחינת תסביך נחיתות, יותר מאשר אי־התעסקות בו.

מה שנראה מרחוק לא בהכרח נראה ברור יותר – חשבתי על כך גם בעת הצפייה בתוכנית שלאחר “תיק תקשורת”, באותו הערוץ: ב“פגוש את העיתונות” שוחחו אשרת קוטלר ויעקב אילון עם יהודי גלותי אחר, ייבדל לחיים ארוכים: הנרי קיסינג’ר, שבא לארץ לביקור של ימים אחדים.

לא היתה זו פגישה פורה. קיסינג’ר זה כבר אינו משמש פוליטיקאי פעיל, אך נוהגו ולשונו עדיין כה זהירים, כה דיפלומטיים, שהרוגז תוקף את השומע המבקש לשמוע דברים ברורים יותר, ואינו מבין מדוע אינו יכול לזכות בהם. שוב, מה שהתקבל היתה תחושה של ריחוק חסוד, מופרז לחלוטין, אם גם מוצדק אולי מבחינתו האישית של האיש המודע לגדולתו.

למשל, את גנותו של ראש הממשלה הנוכחי יכולת לשמוע לכל היותר מתוך שבחו של יצחק רבין בפי הד"ר קיסינג’ר: “הוא היה אדם אמין לחלוטין”, חזר והגדיר את ראש הממשלה הרצוח. אבל למה שלא יאמר בדיוק מה דעתו על נתניהו? לקולו של קיסינג’ר עשוי להיות משקל באוזני רבים בארץ ובעולם.

וכך, החידוש היחיד בדברי קיסינג’ר היה בהזמתו את האמרה המיוחסת לו אולי יותר מכל אחרת. הוא לא אמר מעולם שלמדינת ישראל אין מדיניות חוץ ויש לה רק מדיניות פנים.

הוא, הלא־פרובינציאלי ככל שרק אפשר להיות (“יהודי קוסמופוליטי”, יעני?) אינו חושב שישראל היא פרובינציאלית. לא היא, ונוכל להוסיף, גם לא התקשורת המשקפת אותה. בלי תסביכים, הד"ר צדקא היקר.

הארץ, 21.11.97

שמחתי למראה הפרק הראשון של “חוצה ישראל” (ערוץ 2, שבת, 22:55), הפרק הראשון בסדרה (בת שבעה פרקים) של איש הטלוויזיה הצעיר תמיר קמחי, שהבימאי יצא בה עם מצלמתו לטיול רגלי לאורך ישראל, לפי התוואי של הכביש מספר 6 – זה “חוצה ישראל”, שישים קץ לשאריות הטבע בארץ והוא אימת חובבי הטבע. תמיר קמחי הוא חובב חביב שכזה, וסרטו יהיה, אפשר להתרשם, בבחינת קריאת תיגר על הציוויליזציה הישראלית העירונית יותר ויותר, ההיי־טקית, המאיימת על כל חלקה טובה וירוקה.

קמחי מצטרף לטוענים הרבים לצורך לחזור אל הטבע, חובר לאותם הוגים, אמנים ופושעים, אלה המגוננים על הטבע מפני התרבות. אלה שחלוצם המודרני היה ז’ן־ז’אק רוסו, ובין תלמידיו הרבים אפשר למנות את טולסטוי ואת פנחס שדה (שנזכר בסרט מפי נהג האוסף את קמחי, וממנו שומע הטרמפיסט בראשונה את שמו של בעל “החיים כמשל”!) וכן את ה“יונובאמר”, המתבודד האמריקאי שהיה מגיח ממקום־מסתורו הטבעי כדי לשלוח מעטפת נפץ לאיזה גורם ציוויליזטורי מדי בעיניו.

סתירותיו ובעיותיו של הרוסואיזם, או הפרימיטיוויזם, אינן מעטות, ואולי אין זה הוגן להעמיס את כולן על תמיר קמחי הנחמד. כוונותיו ודאי טובות, נפשו ברה, כמדומה, וגם הסרט שלו, לפי פרקו הראשון, מבטא פשטות נוגעת ללב, געגוע אותנטי לרוחניות ואנטי־ממסדיות לא בוטה מדי.

אין זה הרבה יותר מסרט־סטודנטים המעיד על ניצנים של כשרון (“טבעי”), אבל מה נעים לראותו בלוח השידורים הרצוף מקצועיות ושגרה של הערוץ השני, שקמחי עצמו שילח בו קללה נמרצת ומרעננת. הוא עשה זאת בהופעה רבת השראה באותו ערוץ ובאותו יום, בתוכנית “המעגל הקטן” (13:00).

קמחי עשה, כמדומה, בביקור בארץ, שאותה עזב לפני זמן־מה, לאחר שנמאס לו מכל זה, מראש־הממשלה ה…, מערוץ 2 ה… ובכלל מהעדר הרוחניות המאפיין את ישראל. בעצם, “חוצה ישראל” שלו היא ביקורתו השלמה על ארצנו, ושמא גם ההסבר המלא לירידתו לגן־עדן הפרימיטיוויסטי של הודו.

דבריו נאמרו בפשטות ובישירות מקסימה, נקל היה לגלות אחר כך את שפתו הצעירה ואת אורחו ורבעו הפרימיטיוויסטי בסרט שלו. ברור שהוא נוהג לפי עצתם הבסיסית של הרוסואיסטים, “היה אתה עצמך”.

והנה זאת גם העצה שמעניקה ללקוחותיה רות דייכס, שחקנית־לשעבר המלמדת כיצד להופיע ב“טוק שוֹ’ס”, שהופיעה גם היא ב“המעגל הקטן”. דייכס זקוקה מאוד בעצמה למדריך להופעות ב“טוק שו’ס”. למרות המסר הלא־חדש שלה, שלפיו הדיבור אינו חשוב כלל בטלוויזיה, דומני שזה כולל יכולת דיבור מסוימת בשפת המקום: דייכס מתקשה אף לצרף נכון שתי מלים עבריות! אבל לא בזה העניין.

העניין הוא בכך שרות דייכס הציונית באה מאמריקה למצוא את הרוחניות בישראל, והיא מוצאת אותה, ומטיפה לקמחי, החי בחיק הטבע בהודו, למוצאה בארצו מולדתו, במדבר למשל. קמחי נראה אדיש לפיתוייה של המומחית.

זה היה מפגש מוזר של שתי נפשות עילגות־משהו, כל אחת באופן שונה לגמרי, שלידתן מן הרוח האמריקאית – אמריקה, המושמצת כמדינת מכונות, היא בעצם ארץ שאוהבי הרוחניות רבים בה יותר מבכל מקום בעולם! – וזה היה גם שיעור משעשע באירוניה וביחסיות הגמורה של הרוסואיזם והפרימיטיוויזם.

ברגיסטר אחר היה זה בעצם גם לקחו של הסרט “חוצה ישראל”, שגיבורו לא ידע, במשך שלושת ימי המסע הראשונים שלו, אף רגע אחד של מנוחה ונועם. והוא מגיע למסקנה הבסיסית, והנכונה, ש“הטבע זה לא רק אביב”.

הארץ, 28.11.97

“נכון, אנחנו על סף ניצחון על כל המחלות והשגת האלמוות”, אומר רוי פורטר, מחסר ספר תולדות הרפואה משחר האנושות ועד ימינו, “אבל השאלה היא אם אנחנו מעוניינים בזה באמת. אין ספק שעם הארכת החיים – וגיל 300 לא נראה כיום בלתי־אפשרי – יופיעו מחלות זיקנה חדשות מפעם לפעם, והשאלה היא אם הרקמה החברתית לא תקרוס תחת משא האוכלוסייה הזקנה יותר ויותר”.

פורטר הצעיר למדי מציג את ספרו בן 900 העמודים ב“מופע הספרים”, המוסף הספרותי הפשוט והמועיל של רשת “סקאי” (יום א', 13:00). ספרו הענקי, הקרוי “לטובתה הגדולה ביותר של האנושות” (ציטטה מדברי היפוקרטס), הוא שיר הלל לרפואה המערבית, המתייחדת בכך שהיא מבוססת על הדיסֶקְציה, על ההכרה הפרטנית של האורגניזם בעקבות חיתוך גוויות רב־שנים. הרפואה ההודית והרפואה הסינית רבות־ההישגים לא הגיעו לחודרנות הזאת, וממילא אינן יכולות להשתוות בהישגיהן להישגי המערב, מזכיר היסטוריון־המדע האוקספורדי אמת לא־פופולרית.

ובבסיס הכל עומדים חמשת עקרונותיו של הרופא היווני: “החיים קצרים, האמנות ארוכה, העיתוי חד, הניסוי מסוכן, האבחנה קשה”.

הארץ, 28.11.97

באחרונה – מספר רופא בדווי לרונית וייס־ברקוביץ' בתוכנית “עובדה” (ערוץ 2, יום א', 21:30) – חל עידון במנהג הקדום של מילת נשים: חותכים רק קצת. המילה בצורתה הקיצונית, הנעשית למיליוני אפריקאיות, ממילא לא היתה נהוגה בקרב הבדווים בארץ.

המנהג הזה, מן הזוועתיים ביותר המוכרים לאנתרופולוגיה, עומד כבר שנים רבות במוקד הוויכוח התיאורטי הפמיניסטי, בייחוד באנגליה ובארה"ב. על מה יש להתווכח?

בכן, בעולם האנגלו־סקסי עלה הפמיניזם, לא במקרה, כמעט בד בבד עם משנת ה“רב־תרבותיות”, והוא משיק לרעיון הסובלנות לתרבויות השונות ומנהגיהן המגוונים. בצורתו הקיצונית נסמך “המולטי־קולטורליזם” על ההנחה שאין הייררכיה בין התרבויות. כלומר: התרבות שלך, המרכז־אפריקאית או הבדווית, שונה מהתרבות שלי, המערבית, אבל היא שוות־ערך לה. לרעיון הזה, המונח בבסיס “התקינות הפוליטית”, יש השלכות נרחבות.

וכך זכו בלגיטימציה, ואף במכובדות, מנהגי התרבויות השונות. אחת המנהיגות של הפמיניזם האנגלו־סקסי החל בשנות השישים, ג’רמיין גרייר, הגנה אי־אז אפילו על עריפתה הפומבית של נסיכה סעודית נואפת. זו התרבות שבתוכה היא פעלה, טענה מחברת “הסריס הנשי”, ואנחנו, המכבדות את התרבות הזאת, כמו שאנו מכבדות את תרבותנו, צריכות לכבד גם את העריפה הזאת שהיא חלק ממנה.

עד כדי כך. אבל ג’רמיין גריר, דומני, ובוודאי כמה סופרות והוגות פמיניסטיות אמריקאיות, נשברו כשהסובלנות הרב־תרבותית נאלצה להתמודד עם מילת נשים. אחת הלוחמות הגדולות נגד המילה היתה נאוול א־סאדאווי, סופרת ופוליטיקאית מצרייה, שהיא עצמה קורבן המסורת האכזרית.

באולפנה של אילנה דיין לא התנהל הוויכוח הכרוך בבעיית המילה לנשים, אם כי רונית וייס־ברקוביץ הביעה את רתיעתה מהטקס הנהוג עדיין בארץ. הרגע שבו הציעה הבדווית פאריג’ה, בת 59, “לעשות לה את זה”, כדי שתראה שזה לא כואב, היה רגע שהערצתי בו את הכתבת שנשארה במקומה.

קל לנו, וגם לרופאים הבדווים שדיברו בתוכנית, לגנות את המנהג הזוועתי ההולך ונעלם, אף שפאריג’ה מאמינה שיימשך עוד דורות רבים, שהרי “המסורת חזקה מכל”. קל לנו לגנות את המנהג המגונה, אבל האם לא היה מקום להיזכר – אחד הרופאים הבדווים העיר על כך משהו בדרך אגב – שיש עוד מנהג ברברי לא הרבה פחות ממילת נשים, וגם אותו מקיימת מסורת קדומה? החוק הישראלי, האוסר התעללות בקטינים (כפי שהזכירה הכתבה), מתיר אותו מנהג ללא קושי: מילת גברים נהוגה עדיין בקרב שבטים לא־מעטים, בארץ ובעולם.

הארץ, 28.11.97

אין ספק שההיבט הטורדני ביותר של פרישת אביגדור ליברמן הוא בסברתו, שאותה הבליט, כי ההתנגדות שהוא מעורר עליו, בייחוד בתקשורת, מקורה בשנאת הרוסים הסגולית כאילו לישראלים הוותיקים.

לחינם יבליטו הישראלים המואשמים את הבלות הטענה המסוימת הזאת, לחינם יזכירו את התנגדותה הכמעט־טבעית, אם גם המגונה, של עלייה אחת לקודמתה, ויעלו מן הארכיון את המערכון הקלאסי של אורי זוהר ואריק איינשטיין. בשיחה בעניין זה, בין רזי ברקאי לאורחיו (“תיק תקשורת”, ערוץ 2, שבת, 12:00), לא הוזכר, הפלא ופלא, המערכון הזה, ובכלל לא היה בה זכר ליחס הישראלי הקלאסי לעולים.

האורחים היו שלושה, שני “רוסים” – לריסה גרשטיין, חברת מועצת עיריית ירושלים ורעייתו של עורך העיתון הראשי בשפה הרוסית “וֶסְטי”, ואלכס יחוט, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון – וישראלית אחת, העיתונאית לילי גלילי, חברת מערכת “הארץ”, שעסקה באחרונה בעלייה הרוסית.

השיחה שנועדה לעסוק במקרה הפרטי של אביגדור ליברמן כ“רוסי” נעשתה עד מהרה לשיחה בשאלה הכללית של קשיי המגע בין העולים הרוסים לישראלים.

לריסה גרשטיין תקפה את שנאת־הזר הישראלית והביעה התנגדות לביטוי שנדרש לו ברקאי, “העיתונות הרוסית”. היא רואה בביטוי זה סימן ליחס המתנכר והמכליל לעלייה הרוסית. היא מעדיפה לדבר על “עיתונות ישראלית בשפה הרוסית”. היא מגוננת על העיתונות בלשון הרוסית, ועל “וֶסְטי” בפרט, ורואה ביחס הישראלים אליה הקבלה ליחסם לאביגדור ליברמן ולכל רוסי מצליח.

הפרופ' יחוט, המתייחד בדעותיו השמאליות מרוב הוגי העלייה מרוסיה, תקף את העיתונות הישראלית בשפה הרוסית (יהי כך) וטען שעיקר תכליתה להשפיע ולא לדווח. מבשרו למד, על פי צנזוּר מאמריו, על האופי האידיאולוגי של העיתונות הזאת.

השיחה התחילה להתפזר לכיוונים שונים, כאשר לילי גלילי הזכירה כתובת על קיר שראתה זה לא כבר: “שלוש מדינות לשלושה עמים”, והכוונה בעם השלישי יכולה להיות לחרדים, ושמא לרוסים? מיד עלתה הצעת כתובת אחרת, “ארבע מדינות לארבעה עמים”.

ואמנם, אין טעם להסתיר את טיב ההבדל שבין קליטתה הרוחנית של העלייה הרוסית לקליטת העליות הקודמות. לכאורה, השוני הוא ביחסו של היישוב הוותיק אל העלייה הזאת – אך לאמיתו של דבר הוא נעוץ בדימוי העצמי של עלייה זו, שקבע את היחס הישראלי. לא היתה עוד עלייה חדורה כל כך תחושת בדילות ואי־רצון להסתגל לתרבות הקיימת בארץ, אף לא לנסות להבינה. די לציין את המפלגה האתנית של העולים מרוסיה, תופעה ללא תקדים, ודי לציין, ובעצם גם לכך אין תקדים, את דבקותם של העולים מרוסיה בלשונם – העיתונות הרוסית היא הביטוי הגלוי ביותר לכך.

אין רע הכרחי בדבקות הזאת בתרבות המוצא, כמו שיש צד חיובי בזניחת הניסיון לכפות על העולים את התרבות המקומית. כפייה זו הכאיבה יותר מדי לאנשים רבים מדי במשך השנים; אבל הבה נודה בה, ונראה בבירור את השלכותיה, שאינן בהכרח ביטוי של כסנופוביה.

ה“רוסים” הם המקימים את המחיצה, במחשבה תחילה שאינה חסרת היגיון: ניסיונם של עולים רבים לקיים, למשל, מוסדות חינוך עצמאי, נוכח הרמה הירודה של החינוך בארץ, מעיד על ראייה מפוכחת. עליהם להכיר בכך ולא להיתפס להאשמות מכוערות, כמו האשמתה של לריסה גרשטיין כלפי הישראלים. רזי ברקאי סיפר על הדברים שאמרה לו לפני שידור התוכנית – שעושים “משפט דרייפוס” לעלייה הרוסית.

הארץ, 6.12.97

בכל פולמוס על קליטת העלייה הרוסית, ובעצם בכל פולמוס (שהיה מעולם) על קליטת עלייה כלשהי, יתר על כן: בכל פולמוס שהוא – מגיע רגע ואחד המתווכחים יוצא נגד ההכללות. זה כל כך שגור עד שמתחשק פעם לומר משהו בשבחי ההכללות (“לחשוב פירושו להכליל”), אבל עדיין לא ממש כאן ועכשיו.

גם הסרט של איתן לונדנר, “קלינקה מיה” (ערוץ 3, יום א', 20:45), עוסק בקליטת העלייה, כלומר בהכללות, כלומר במאבק נגד ההכללות. השם עצמו מביע את רעיון ההכללה או הקלישאה, שהרי זה שם השיר הרוסי הבנאלי ביותר, שהגיבור הישראלי מפזם אותו ברגע מפתח בסרט – משחק שחמט עם הגיבורה הרוסייה – והיא גוערת בו שיפסיק, כי היא אינה אוהבת הכללות, סליחה, אינה אוהבת את השיר הארכי־רוסי הזה.

אבל הסרט היפה הזה נוקט עמדה שאין טובה ממנה נגד הכללות. הסרט הקצר על ההכללות נהפך ברגע מסוים לסרט קצר על אהבה, ואהבה היא כלי המלחמה הסופי, אולי הכלי היחיד הקיים, נגד ההכללה. מרגע מסוים, כשהסרט נעשה לסרט על אהבה, הוא אף חדל להיות סרט שעניינו בעלייה הרוסית ובקשיי המגע ואי־ההבנות שבין העולים לישראלים. הוא מתחיל להיות סרט קטן אך יפה וטוב, על זוג שמוצא את עצמו, מוצא את הדרך להתקשר מעבר להכללות. עושים את זה משחק מעולה של ארבעת השחקנים הראשיים, וכמובן, התסריט המחוכם והבימוי המדויק של איתן לונדנר.

הארץ, 6.12.97

האם זה השיגעון הפרטי שלי, המתבטא בחיפושי אנלוגיות וסדרים נסתרים בכל מקום, ושמא אכן סידר יעקב אחימאיר, העורך המצוין של “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00), את הכתבות בתוכניתו על פי נושא נסתר?

שתי הכתבות המרכזיות בתוכנית היו שונות זו מזו לא רק בנושא אלא גם בז’אנר הטלוויזיוני, אך בשתיהן דימיתי למצוא עיון באפשרות השינוי, ולא סתם שינוי אלא שינוי במשהו יציב כל כך ועם זאת חמקמק, כאופי הלאומי.

הראשונה עסקה בבריטניה, שמספרים עליה פלאי־פלאים, בייחוד מאז עלה לשלטון הלייבור החדש של טוני בלייר. האומנם קם הפגר מקברו בכוח מטה־הקסמים של ראש הממשלה הנערי? האין זו חשיבה שמתוך משאלת לב, משאלתם של חובבי האנגליוּת לא פחות ואולי יותר מזו של האנגלים עצמם, שאם עודם גאים כיום באקסצנטריות כלשהי, הרי זה במצבם האקסצנטרי כעם מת־חי.

בתוכנית התווכחו שניים: סופר ושמו מרטיין ג’ייקס, שטען כי אמנם יש שינוי באופי האנגלי, שבא לביטוי גם במלאכת האבל על מות הנסיכה דיאנה; והסאטיריקן סיימון הוגארת, שפיקפק מאוד בשינוי הזה. על ג’ייקס לא נאמר מנין בא. הוגארת הוא פרשן לונדוני ותיק, בעל טור משעשע ב“טיימס”, וכדאי תמיד לשעות לדבריו. ניסיון של שנות ישיבה רבות באנגליה הביאני להחשיב את דעתו.

את התחושה ש“ככל שזה משתנה זה נשאר כשהיה”, כמאמר הפתגם הצרפתי דווקא, חיזקה הופעתה של חברת הפרלמנט אדווינה קרי, שמרנית מורדת, יהודייה מתנצרת, אשה “זקופה וניצבת”, אם לצטט מן השיר שחיבר השר המשורר אביגדור קהלני על השרה לימור לבנת. קרי היא אשה מרתיעה, חולת פרסומת, אך חריפה למדי. דבריה, בטור אישי בתוכנית חדשה “תקשורת ועיתונות” של רשת סקאי (יום א', 14:30), נועדו לחשוף את פני הלייבור הישן המציצים באחרונה יותר ויותר מבעד לפנים החדשות. היא סקרה אחת לאחת את פרשות השחיתות המתגלות מאז הבחירות, וגיחכה על סברתו של בלייר שדי לו לומר “טעיתי” והכל ישוב לתיקונו (מזכיר לכם מישהו? לאחר ביקורו בלונדון, אכן סיפר בנימין נתניהו כי מצא זיקות רבות בינו לבין הניאו־סוציאליסט הבריטי).

בכתבה הבאה של “רואים עולם” ריאיין אחימאיר את ההיסטוריון דניאל יונה גולדהאגן על ספרו “תליינים מרצון של היטלר”. מכאן לשם הגיע ההיסטוריון לטענה כי האופי הגרמני השתנה מן הקצה אל הקצה. מאז בן־גוריון לא היה, כמדומה, טוען נלהב יותר לקיומה של “גרמניה האחרת”. התזה הבן־גוריונית לא היתה נטולת־פנייה, ונדמה שגם גולדהאגן אינו ממלא בקביעתו זו אחר תביעות האמת המוחלטת, אם היא אפשרית בכלל ביחס ל“אופי לאומי”. אבל זו טענה נוחה לתרץ בה את ההתלהבות ממנו ומספרו בגרמניה.

הארץ, 6.12.97

לכאורה אין חדש בבשורתו של עורך־הדין יורם שפטל, כפי שנשמעה ב“פגישה לילית” (ערוץ 2, יום א', 11:15) עם קובי מידן (המצוין בעונה החדשה של תוכניתו, לאחר שוויתר על ההתהרהרויות העמוקות שלו לטובת שאלות ענייניות ופני־פוֹקר). ככל שהיא אימתנית, אתה שומע אותה באוזן שהסכינה לכך איכשהו: לא יעזור לכם – אומר, במלים אלה פחות או יותר, עו“ד שפטל, המפנה את דבריו ל”אדומים" ולצאצאיהם עד דור אחרון – ברק יכול לבקש סליחה עד סוף הימים, שלטון מפא"י לא ייסלח.

ומדוע “אדומים”? כי כך נכתב בשלט שתלה שפטל על מרפסת ביתו למחרת הבחירות האחרונות: “תודה לכם יהודים דתיים ספרדיים, שסילקתם מן השלטון את המנוולים האדומים”.

“האדומים” הוא מושג נאות בשל הכלליות המאיימת שבו. מדובר כמובן בחצי העם החילוני, האשכנזי, כל מה שמכונס במושג האליטות הישנות, ששפטל מודה למתנגדיהן על שסילקו אותן, והנה יבואו סוף־סוף על מקומן.

עו"ד שפטל הוא בן המיעוט הרוויזיוניסטי, מאותו פלג מפחיד ביותר של עדת הנעלבים הגדולה התובעת את עלבונה: הפלג האשכנזי, החילוני שנדחק אי־אז מן השלטון וטיפח במסתרים את מורשת עלבונו. עד שהשכיל לצרף אליו את העלבון הספרדי־הדתי לא היה סיכוי לפלג הזה. מכיוון שצירפו אליו – וזה מפעלו ההיסטורי של מנחם בגין – הוא ניצח ומנצח עד היום.

עלבונם של הספרדים הדתיים, ככל שהוא נורא, ניתן אולי לריצוי, כרוך בו געגוע תמים משהו ל“אחדות העם”, ואולם העלבון הרוויזיוניסטי אין לו, כנרמז מדברי שפטל, ריצוי לעולמים. זה כמעט שנתיים שולט בארץ דור חדש של נוקמים, שבנימין נתניהו הוא מגלמם. אלה בנים לאבות שספגו את העלבון ולאמהות שהפנימו את העלבון עד מעמקי־מעמקים היוליים, והנחילוהו לבניהם, עם צו הנקם המובלע כאילו בגֶנים.

נראה שעו"ד שפטל הוא בנה של אם כזאת, וכששומעים אותו, ובייחוד רואים אותו שש על נקמתו, הוא מבהיל באמת. נתניהו עטף את עלבון ההורים בנועם הליכות אמריקאי, בכסילות מסוימת, הרת־אסון אך חביבה משהו. אבל שפטל לא יסלח ולא ישקוט, ירדוף ישיג, יחלק שלל. כל עוד השפטל שם – על משקל הפתיחה המוזרה ביידיש המוקלטת על המשיבון שלו: “דער שעפטל איז נישטאָ” (השפטל איננו) – לעולם לא תהיה מחילה, עד אחרון.

סופרים מופלאים (כגון לואי פרדינאן סֶלין) ומנהיגים רבי כוח (אני מהסס לכנותם “גדולים” כי פעולתם הרסנית בדרך־כלל, ופעמים הם מביאים ממש כליה על עמיהם) צומחים משנאה אדירה כזאת. הפסיכולוגיה מרחמת על האנשים האכולים במה שקרוי בעגה הפסיכואנליטית ressentiment (“טינה”), אבל אצל שפטל התגלגל הרגש הקשה הזה למשהו רך יותר, ובעצם לכיף אחד גדול, שהרי זכה לראות במפלתם, בקלונם ובעלבונם של עולביו. לא שדי בזה, אבל איזו הקלה.

אכן, אצל שפטל התגלגלה השנאה – שניזונה בין השאר מהיותו ילד יחיד בכיתה של בני האליטה האדומה, בבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב – להיותו מגן מפני “האדומים” (כגון השופט דב לוין, במשפט דמיאניוק, שהזכיר לו את המורה שפירא, שלעג לילד שמשפחתו אינה חברה בקופת חולים של ההסתדרות), או מה שהוא מכנה במקום אחר בשיחתו “התקיפים והחזקים”.

תהיה הערכתנו למניעיו אשר תהיה, החברה הישראלית בכללותה, על האדומים ועל השחורים שבה, צריכה להכיר לשפטל טובה מרובה: הוא הציל את דמיאניוק מן הגרדום, ואת מדינת ישראל מהבושה הנוראה שהיתה עלולה להמיט עליה הוצאתו־להורג של איוואן אחר מזה שדובר בו, ובכלל מהוצאה־להורג נוספת.

הארץ, 12.12.97

אורנה בן דור הביאה סוללה מרשימה מאוד של מומחיות ונשות־רוח, ומומחה סמלי אחד, לדיון כבד־דעת, עם פתיחת העונה החדשה של “מבט נשי” (ערוץ 2, שבת, 11:30). נושא הדיון: הגזרה החדשה שיצרני הבובה בארבי מבקשים להקנות למוצרם המצליח. שתי אקדמאיות, הד“ר דפנה למיש והד”ר תלמה ליבל, סופרת אחת, גיל הראבן, והמעצב אופיר רז דיברו עם המנחה על בארבי הישנה והחדשה ומה שביניהן, כמעט מכל הבחינות האפשריות.

לא למותר לציין, כמדומה, שכמה מן המתדיינות נראו כמי שהושפעו מן הבובה בארבי. אחת הראיות – שערן הבלונדי הבארביאני של המנחה אורנה בן־דור ושל הד"ר תלמה ליבל. אכן, פאנל ראוי לדיון החשוב, אם גם הלא־מאוד־אקטואלי. שהרי סיפור הגזרה החדשה החדשה של הבובה בארבי – מותניים רחבים יותר, חזה קטן יותר וכו' – הוא בן כמה חודשים לפחות, וכבר קראתי עליו מסות מעמיקות במיטב העיתונות העולמית והעברית. כלומר, מבחינת האקטואליות לקתה התוכנית מיד עם פתיחתה.

הקטע המעניין ביותר בחלק זה של “מבט נשי” היה הראיון עם שלוש הילדות על מקורות אהבתן לבובה בארבי. ילדה יפהפייה אחת, שחומה ושחורת שיער, טענה כי סיבת אהבתה לבארבי היא שערה הבלונדי של הבובה. “תמיד רציתי שיהיה לי שיער כמו לבארבי”, אמרה הילדה ועיניה נעצבו. המשתתפות לא הגיבו על הנוסטלגיה הפתטית הזאת, והבלונדיות שבהן הקשו את לבן, לא ראו להבטיח לילדה כי תוכל בהחלט להיות בלונדית כמו בארבי וכמוהן עצמן. בכלל, הקטע הזה לא זכה לשום התייחסות, אף שיכול להוביל למסקנות לא־בלתי־חשובות, כמדומה.

עוד ליקוי, ואף חמור מזה, מצאתי בדברי העידוד של הד“ר איריס קרייצר־קלרמן לנשים הנכנסות לפוליטיקה. בשׂום־שכל הסבירה הדוברת מדוע קשה הקריירה הפוליטית לנשים, אך לא התייחסה לאכזבות הקשות שהנחילו לנו כמה נשים בולטות בפוליטיקה הישראלית. האכזבה מגולדה מאיר, הגרועה מכל ראשי הממשלה שלנו (פרט לאחד) והאכזבה הטרייה מכולן: לימור לבנת, שד”ר קרייצר־קלרמן ראתה לשבחה. והרי לבנת התגלתה כנמרה של נייר, כאסקופה נדרסת. לבנת הכאילו־אמיצה אישרה את כל החששות מפני האשה הפוליטיקאית, והסיגה לאחור את ה“קייז” למען נשים בפוליטיקה.

הארץ, 12.12.97

קולו של השייח אחמד יאסין הוא מושא החיקוי החביב על אמני הסטנד־אפ הישראלים. השייח הוא מנהיג של תנועת טרור ריאקציונית, ובכלל, מנהיג דתי המופיע כמנהיג פוליטי – איזה צירוף קטלני (מזל שאינו מוכר אצלנו): דת ופוליטיקה! ובכל זאת, בעת צפייה בראיון מלא סקופים עמו, בתוכניתו המצוינת של יהודה ליטני ליחסי ערבים־יהודים, “שבת סאלם” (ערוץ 2, יום שישי, 17:05), לא יכולתי שלא לחשוב: אילו היו לנו מנהיגים כמוהו, או למצער מנהיג אחד כמוהו, לא היה רע מצבנו כל כך.

לא בפעם הראשונה חשבתי כך, למשמע דברי השייח, ולא בפעם הראשונה הבנתי שקול הפלצֶט של הישיש החולה הוא אחד הקולות האמיתיים, ההגונים והראויים להקשבה מקרב הקולות הפלשתיניים. בראיון הזה נשמעו גם כמה אמירות מתונות שעל גבול ההכרה במדינת ישראל, ויהודה ליטני הדגיש בדברי פרשנותו הקצרים, בסיום התוכנית, שהשייח לא היה משמיע דברים כאלה לפני עשר שנים, עם פרוץ האינתיפאדה.

התוכנית נדרשה לרעיון טוב: לשלוח את המושל הצבאי של רצועת עזה בשנות השישים, יצחק שגב, לראיון עם השייח. קבלת הפנים היתה נאה, ובסיומה של הפגישה הבטיח השייח אירוח יפה כזה גם אם ישוב אליו שגב – כפי שביקש לבוא, משום מה – בלויית “איש־דת יהודי”.

אבל השייח הדגיש גם בהזדמנות זו שאין די במחוות ידידות ושאר מיני שוחד שהשייח הגדירם כ“סוכריות”. לפני הידידות ואגודות הידידות למיניהן – שגב דיבר על ייסודה של “אגודת בני אברהם” לידידות בין שני העמים, וקרא לשייח להצטרף אליה – צריכה לבוא החזרת האדמות הכבושות. “או כיבוש או שלום”, הצהיר השייח בראשית דבריו, והטעים שוב ושוב כי לפני השלום צריכה לבוא העשייה היסודית של החזרת אדמות הפלשתינאים לידיהם.

ככל שאמר דברים קשים, ניכר היה שלפנינו מדינאי אמיתי, היודע גם טעמה של פשרה, איש אמין שלאופי הדתי של מעמדו יש משמעות בעיניו.

ביום ב', כתום “פופוליטיקה” (ראו לעיל), ריאיין נסים משעל איש־דת שלנו, שדיבר ברצינות ובאמינות ונשמע בהחלט כמי שישווה לשייח יאסין – ומי יודע, אולי הוא שיכרות עמו ברית שלום. האיש הוא באבא ברוך מנתיבות, שאמר כי רק קידומו של תהליך השלום יושיע את עיירות הפיתוח האומללות מן האבטלה.

הארץ, 26.12.97

בתוכניתה החדשה־יחסית, הנרקיסיסטית והמכוערת, “מסיבת עיתונאים” (ערוץ 1, יום ה' 18 בדצמבר, 22:30), הביאה שלי יחימוביץ' נתונים של סקר, שהתברר ממנו כי 84% מאנשי התקשורת הם אשכנזים, ורק 14% בני עדות המזרח.

ואם אין די בממצא זה המעורר חלחלה, העמיקה יחימוביץ' לנבור בפצע והביאה דוגמה מתוכניות הבוקר של רשת ב' בקול־ישראל: מתברר שאת תוכניות הבוקר של התחנה הזאת, הזוכה לדבריה להאזנה רבה במיוחד, מנחים דרך־קבע עיתונאים ועיתונאיות בני המוצא המביך, האשכנזי. יחימוביץ' הנועזת לא היססה להוציא מן הארון את דליה יאירי (אשכנזייה, כמסתבר), ובמניין השמות האשכנזיים אף לא שכחה את השם “יחימוביץ'”, שם מנחה אחרת של תוכנית בוקר ברשת ב'.

בהזכירה את השם הזה (שאכן אינו עולה בקנה אחד עם האסתטיקה של הפונטיקה העברית) כמעט עלתה על פניה של יחימוביץ' הבעה של גועל אמיתי. אי לך, פולנייה בזויה, אמרו פני המנחה של תוכנית הטלוויזיה “מסיבת עיתונאים”, בדברה על המנחה של תוכנית הרדיו “הכל דיבורים”.

היא לא הסתפקה בהלשנה – באולפן ישב עמה מנכ"ל קול ישראל, אמנון נדב – אלא אף רמזה שהגיע הזמן לשים קץ לדומיננטיות האשכנזית הגזענית.

בהמשך הדיון המעמיק, נרמז הפתרון המתבקש של האפליה המתקנת, שהמנכ"ל נדב נראה כמצדד בו. והנה הצעה שעלתה בדעתי, והיא מופנית אל המנחה של “מסיבת עיתונאים”, שלי יחימוביץ‘, שהיא (עכשיו אני אלשין) אותה שלי יחימוביץ’ המנחה את “הכל דיבורים”: הבי לנו דוגמה אישית ופני את מקומך למנחה מעדות המזרח!

ותאמיני לי שלא ייתכן, ממש לא ייתכן, שיהיה בפינוי ובחילופים שיתקנו את האפליה, כדי לפגוע ברמתה של כל אחת משתי תוכניותייך, הרדיופונית והטלוויזיונית. לא יקשה למצוא לכל אחת מהן מנחה משכילה יותר, נעימת־הליכות יותר, ובוודאי פחות זחוחת־דעת, מקרב עדות המזרח.

עניין המוצא העדתי של העיתונאים עלה גם בתוכנית הוותיקה יותר, והטובה הרבה יותר, בענייני תקשורת, תוכנית הערוץ השני, “תיק תקשורת” (שבת, 12:00). כאן תהה המנחה המצוין (אשכנזי, אמנם), רזי ברקאי, אם אין מוצאם של העיתונאים (הידוע לנו אצל רובם) משפיע על גישתם בצאתם לסקר את מהומות האבטלה.

הד“ר יוסי דהאן (שאינו עיתונאי, על כן לא נחשוף את מוצאו) טען שאמנם יש השפעה כזאת: עובדה שהדיווחים מאופקים, מנוכרים ופרו־קפיטליסטיים. גילי דינשטיין־ישפה, עורכת המוסף “עסקים” של “מעריב” (חשודה באשכנזיות), התנגדה לטענה. לדעתה, כדי לסקר מובטלים אין צורך להיות מובטל (יש כאן אפילו סתירה פנימית, שהרי המסקר מבצע את עבודתו), ובמשתמע, שכדי לסקר בני עדות מזרח אין צורך להיות מזרחי. מכל מקום, יש כאן בעיה, אבל הדיון ב”תיק תקשורת" הסתפק בפולמוס קצר ומנומס.

ושוב עלתה הצעה במוחי הקודח: למה לא יועסקו מובטלי אופקים כמסקרי מהומות באופקים? ככה תימצא להם עבודה, ואפילו קבועה, וגם ייתכן שתהיה בכך תרומה לתיקון האיזון העדתי בתקשורת.

הארץ, 26.12.97

איך קורה שתוכניות טלוויזיה שונות ומשונות, בייחוד בסופי־השבוע, מסתדרות לכדי גושים תמטיים, לנוחות הסוקר? הרי לא ייתכן שהיתה כוונה בתזמון השידור החוזר של סרט התעודה ההולנדי (שתמיד נצפה בו מחדש בהתפעלות) “הו אהבה אהובה”, על המשורר הברזילאי קרלוס דְרוּמוֹנד דה אנְדרדֶה (ערוץ 8, יום שישי, 26.12, 22:40), עם תוכניות השבת של ערוץ 2 “מבט נשי” (11:30) ו“המעגל הקטן” (13:00), וספק אפילו אם היה תיאום בין שתי אלו. ובכל זאת, עובדה היא שכולן נדרשו לאותו נושא גדול, ואולי אף, לדעת רבים, עקרוני: זיקנה ונעורים, והאנטגוניזם הנצחי ביניהם.

לא הכל חושבים שההבדל הוא עקרוני. חנה מרון, שהשתתפה בדיון על הזדקנותן של נשים ב“מבט שני”, ציטטה אימרה שלפיה “הגיל אינו חשוב, אלא אם אַת גבינה”. אבל שאר פרקי הדיון, ובייחוד תוכנית התרבות “המעגל הקטן”, ביססו את הסברה שאנשים, יותר משהם נחלקים לאשכנזים ומזרחים, נניח, או לעשירים ולעניים, נחלקים לזקנים ולצעירים.

אולי מוטב להתחיל באזכור התוכנית המופלאה, שנשים ברזילאיות זקנות, ומהן זקנות מאוד, סיפרו בה לבימאי הולנדי על יחסן לשיריו הארוטיים של המשורר קרלוס דרומונד דה אנדרדה. סיפרו, ובעיקר קראו שירים מתוך ספרו האחרון של המשורר, “אהבה טבעית”, שהיה גנוז ופורסם אחר מותו. בשירי הספר הזה יש תיאורים ישירים ופלסטיים מאוד של אהבים.

היו שם פנים רבות הבעה של זקנות מופלגות, שהתמוגגו לזכר האורגזמות הקדומות והאדירות שחוו, לזכר “שלושים שנות זיונים” שעברו עליהן (“איך אהבתי את זה… הרגתי את בעלי עם הזיונים הללו…”), ומשכבים במקומות שלא ישוערו, ככף סלע, שצולם כשקצף הים, כאותו קצף שאפרודיטה עלתה ממנו, אופף אותו ומוסיף לצילום חושניות שלא תיאמן.

וכן היו מקומות שאמנם שוערו ותוארו, כמו המיטה (“להיכנס במנהרה דרך שתי הגבעות, לעשות את כל המסע עד סופו, ולנוח אחר כך במיטה” – דינה הלק תירגמה את השירים לעברית, ובתרגום זה יוצא איכשהו יותר גס ופחות ספרותי). כמה נשים בגילים שונים קראו את השיר המשעשע והמקסים באמת, הנפתח במלים “היה בוקר ספטמבר / והיא נישקה לי את האבר” (זה בתרגומי, במקור החרוז שלם ונאה יותר).

שוב לקח לי קצת זמן להתרגל לכוונת הבימאי. אבל תודות לשירים והתגובות עליהם, זו לא היתה גלריית לומברוזו של זקנות בהירות וכהות, אלא שיר הלל לחיים בכל הגילים ולזיכרון הארוטי החזק. שוב נזכרתי במיתולוגיה היוונית: הזיכרון – מין נקבה ביוונית (מְנֶמוֹסינָה) – היא אם המוזות. ועל זה היה הסרט: האלה הזקנה מנמוסינה נזכרה, בסיוע המשורר, במשובות נעוריה היפות. אדיר!

לשום דבר כזה לא היה אפשר לצפות כמובן מחמש הנשים הכבודות שישבו בפאנל של אורנה בן־דור. על חיי המין לא דובר אלא ברמז. רק תצלומי הנעורים של ארבע מן המשתתפות, כולן אמניות בתחומים שונים – השחקנית חנה מרון, הסופרת יהודית הנדל, המשוררת ומעצבת־האופנה שמרית אור, ומעצבת השיער לידיה נקאש, בעלת תסרוקת אקסצנטרית (היא היחידה שהזכירה במשהו את הנשים הברזילאיות). נקאש היא שאמרה את הדבר הפשוט, המוזר, ועם זאת הזכור לי ביותר שנאמר באותה תוכנית על הזיקנה: לדידה משמעות הזיקנה היא בכך שהיא “פוחדת להיפצע”.

הנושא הגדול הופיע גם, כמו בלי משים, בתוכנית “המעגל הקטן”, בחלק שדן באנשי השנה, ומתוך כך בפני התרבות והחברה בישראל. ברגע מסוים תהה המנחה, גל אוחובסקי, אם כל האנשים שכינס באולפן, וכל אחד מהם משנתו סדורה למדי בפיו, הם בכלל רלוונטיים לזמן הזה, שבו כל משנה סדורה, כל געגוע ברור, כל ברירות שהיא, הם מסימניה של הזיקנה.

הצעיר בחבורת האורחים, עמית שוהם, שאל בתגובה מהירה: “אז אתה רוצה שנישאר או שנעזוב”, ואוחובסקי כאילו נתבהל לרגע, השיב שחלילה לו, דווקא לצעיר שבחבורה, לעזוב. “אתה תישאר אתנו גם להמשך”, הבטיח לעמית שוהם. כמעט היה בכך להזכיר את פאוסט הקורא לרגע החולף: “הישאר, הן כה יפית”, מתייצב לצד הנעורים ולצד הקליפים, שהם ביטויָם התרבותי התמציתי, המוצגים במדורו הקבוע של שוהם בתוכנית הזאת.

הארץ, 2.1.98

“אהבה ממבט ראשון אינה אהבה, היא דעה קדומה” – כתב הסופר האיטלקי צ’זרה פאוֶזֶה ביומנו האינטימי, הנפתח, כמובן, בתיאור התאהבותו ממבט ראשון. והוא ממשיך את המכתם בתוספת בעייתית קצת יותר – “כמו ששנאה ממבט ראשון אינה אלא גזענות”.

נזכרתי דווקא בדברים יפים אלה בעת צפייה בפרק האחרון של הסדרה “חוצה ישראל” (ערוץ 2, שבת, 23:25). בפרק זה סיימו המפיק והבימאי תמיר (רפיק) קמחי וחבריו את מסעם לאורך הכביש המתוכנן. קטע סלול שלו נראה לקראת סיום התוכנית, תוך ציון ממדי האסון האקולוגי שתביא סלילתו. נקווה שסולליו ראו את הסדרה, או את חלקה האחרון, ויחשבו עוד פעם – כל עוד זה אפשרי. אם זה יסייע להם לחזור בהם, הסדרה תהיה ראויה לכמה פרסי ישראל.

משסיימתי את הצפייה בכולה, או כמעט, נדמה לי שעשיתי לה עוול שבמיעוט הערכה. אמנם, גם נוכח המכלול נראה לי שהסרט נושא אופי סטודנטיאלי משהו, מינורי, אבל כמה הנאות סיפקה הצפייה הזאת, וכמה מיני יופי היו בה! וכך, הזלזול, ולו קל, ממבט ראשון, הוא בגדר דעה קדומה (אמנם בעיוני הראשון בסדרה התייחסתי בעיקר לצד האידיאולוגי שלה, גם על סמך הופעת המנחה בתוכנית אחרת).

אכן, הסדרה הצליחה בשרטוט דמויותיהם של עשרת המטיילים – מעניין שדווקא דיוקנו של הבימאי יצא קלוש משהו, יחסית, ואולי במתכוון. בשני הפרקים האחרונים היו גם אורחים מקסימים: בפרק של השבוע שעבר התארחו בתוכנית הד“ר דן דאור ובתו החמודה גליה, ובפרק האחרון, הד”ר עדה למפרט, מחברת ספר נאה על האהבה והאבולוציה בסדרת “האוניברסיטה המשודרת”. האורחים המבוגרים יותר הוסיפו מרכז כובד בכל פרק ואמרו, לא במקרה, דברים חכמים מאוד מתחומי עיסוקיהם (בתו של הסינולוג דאור סיפרה, מטעם אבא כביכול, את המשל על צ’אנג־טסו שחלם שהוא פרפר).

עוד רושם שאני שמח לתקן, במידת־מה, נוגע לסדרה “פלורנטין”, שגם בה, למראה פרקה הראשון, הגסתי את לבי. גם לאחר הצפייה בפרקים נוספים, אם כי לא בכולם, דומני שלא טעיתי לגמרי בהערכת־היסוד שלי לסדרה, שתליתי בה עוון של חוסר־אותנטיות, חקיינות וכמה מיני תפלות וגועל אחרים. הרבה מזה נמשך בכל אחד מהפרקים שראיתי. רושם ראשון אינו מטעה לגמרי – בניגוד קל לדברי פאווזה – אך הוא גם מקור לטעות קלה.

בכן, בהמשך הסדרה היה לא־מעט נוי. השחקנית קארין אופיר מקסימה כל כך שקשה לעמוד בפניה, וכל פעם שעל המרקע מופיעה תותי, הדמות שהיא מגלמת, אתה נמשך להתבונן בהמשך הסרט. וגם אם הדמות בעייתית, והתסריטאים כרכו לה כדרכם לא־מעט חנופה ערמומית, קסמה של קארין־תותי הוא כזה שאינך מקפיד עמה, ואוהב אולי לא כל רגע, אבל רגעים רבים.

אז מזל טוב, תותינקה, לרגל נישואייך השבוע (ערוץ 2, יום ראשון, 22:30) לבחיר לבך, קובי. החתונה היתה קונסנסואלית – חתונה מזרחית מבעד לעינו של אשכנזי – והפרק נגמר בשמחתם המוקדמת של האשכנאצים על בחירתו של פרס שלא היתה, וברגע ההתפכחות הנורא, כשהתברר שביבי הוא אבינו־מלכנו. “איך זה קרה”, שואלת שירה, ואולי חוזרת לניו יורק. כך בכל מקרה אני מקווה. שתשאיר את תותי לבדה עם בעלה, ובעצם, שתיקח גם אותו עמה.

הארץ, 2.1.98

אין ספק שיותר מכל מראיין טלוויזיה קודם מצליח נסים משעל, והשבוע יותר מבכל שבוע קודם, בשתי תוכניותיו, להיות הגיבור האמיתי האחד שלהן. הוא הולך על הצגת־יחיד, מאפיל על הכוכבים הגדולים ביותר. “שיחת ועידה” של השבוע (ערוץ 1, יום ד', 20:45) היתה מפגן וירטואוזי של כוחותיו. הוא היה כמין מתאבק־על שזימן אליו שניים, תחילה משקל קל ואחר כך משקל כבד יותר, והפיל כל אחד מהם על קרשי האולפן.

בעוד גופתו המפרפרת של גיבור “הדרך השלישית”, השר אביגדור קהלני (שקטע את ביקורו ברפובליקות־בננות אמיתיות כדי לחזור אל רפובליקת־הבננות הווירטואלית שלנו), מוצאת מן האולפן, תפס את מקומו אריה דרעי, שמשעל התנפל עליו מיד ככלב ציד רעב, שהשועל הקטן, שבא לפני רגע אל קרבו, לא השביע אפילו את חצי תאוותו. הוא תפס מיד בציצית ראשו של האברך החלקלק: “אתה יועץ בכיר של ראש הממשלה”, פתח בהאשמה הקשה ביותר. דרעי, רוצה אבל מתבייש, הודה בחצי־הטענה. כעבור שעה קלה היה נכון להודות, בחיוך מצטנע, בייעוץ סתרים לנשיא קלינטון. בסוף כמעט נאלץ להודות שהוא מתורגמנו הסימולטני של הרב עובדיה יוסף.

“מה אתה מיתמם”, “יש לך זיכרון סלקטיווי”, “אל תשחק אתי” – אלה רק כמה מן הפנינים שבפי משעל בדברו אל שני מרואייניו. הוא הוכיח את הסתירות בדבריהם, הכשיל אותם בשאלות עוקפות, העמיד טענות קודמות, סיבך בהצלבת עדויות, חשף את השקרים החמקמקים והצביע על הגלויים, צעק אליהם והדף את ניסיונות המגננה הביישניים שלהם. כשדרעי אמר איזו מלה רעה על התקשורת – החבר’ה של נסים – קם משעל מן הכיסא והביע נכונות להחליף עם דרעי את מושבו. נסים משעל יגן עלינו. היה גדול.

צריך להודות שהוא מראיין נכון למקומו ולזמנו. ההרגשה שהוא מעניק, גם ב“פופוליטיקה” וגם ב“שיחת ועידה”, היא שאנחנו חיים בגן ילדים, ושמא בכיתה חריגה משהו של בית ספר יסודי, בין הנערים, בין החבר’ה, כשכולם הם בו־בזמן גם חברים וגם אויבים, כולם כל הזמן רבים ומתפייסים, רוקמים קנוניות, מסדרים זה את זה, מתכננים להחרים מישהו, לקרב מישהו אחר, לפרסם משהו נורא על מישהו בעלון הכיתה, או לחלופין, לפרסם בעלון מתחרה, בוחרים במלך הכיתה, חותרים תחתיו, יוצרים חבורות־משנה, עושים “שמיכה”, מכבים את האור.

אבל רגע, רגע, איפה הבנות? ובכן, הבנות גם הן מתגבשות, אלא מה. הנושא האמיתי של סוף השבוע הזה היתה הפגישה שזימנה שרה נתניהו בביתה, להעמקת הידידות בין נשות השרים. רחל מצא, אשת יהושע מצא, סיפרה ב“ערב חדש” (יום ד', 17:00), על מה שעשו הבנות בגיבושון הזה. ובכן, היו גם קצת רכילויות… שרה מאוד מעריכה את בעלה… אכלו סלטי בריאות, ואחר כך גם ריכלו קצת.

מי שלא הוזמנה לפגישה, הוזמנה לאולפן “ערב חדש”: עפרה מאירסון, רעייתו של רפאל איתן, החשודה בעיני הבנות בדעות שמאלניות (“קיצוניות”, כמובן). מאירסון דיברה בבדיחות הדעת הראויה, בחן אמיתי ובגישה נכונה – הלוא היא מנהלת של מוסד לילדים – על הקאצ’קעס שלא רצו אותה. היא הודתה בצעירותה: היא בת שישים בלבד, ולא היה קשה להאמין לה שלא נעלבה מאי־ההזמנה לבית עם הכיור המפורסם ביותר במדינה. שיתגבשו להן, החנטרישיות.

ומי כן הוזמנה? אריה דרעי (ב“שיחת ועידה”) הודיע בגאווה מסוימת, מצטנעת וסמוקת־לחיים, כי ראה “בתקשורת” שרעייתו, יפה דרעי, היתה שם. הוא חשש שנסים משעל לא ישאל אותו למה הוזמנה, שהרי אינה רעיית שר, ועל כן השיב בלא שנשאל. ילד מבריק אריה, עולה לכיתה הבאה, ולמרבה הצער, דווקא בבית ספרנו.

הארץ, 9.1.98

בכל עיתון אירופי אני קורא, ומכל עבר שומע, על התחייה המתחוללת באחרונה בלונדון. חבר, ספקן בדרך־כלל, שבא משם לא כבר לביקור בארץ, טען: “זה זה, הסיקסטיז חזרו, הכל, כולל קארנבי סטריט”. כל זה קשור איכשהו בממשלת “הלייבור החדש” ויימשך, אני משער, עד שהאכזבה המסתמנת מטוני בלייר, וההבחנה שאינו אלא תאצ’ר בתחפושת צעירה וצבעונית אך חסרת־תוכן (“חיקוי גרוע”, לדברי תאצ’ר עצמה), יהיו נחלת הכל.

בינתיים כוכבי הסיקסטיז – התקופה המטופשת ביותר של המאה, אני משער, אם גם לא הגרועה ביותר – רוכבים על גל התחייה. רשת “סקאיי” הקדישה שעה שלמה ל“טויגי”, הדוגמנית שהתפרסמה בצנימותה. בשעה זו סיפרה הדמות הרזה, האגדתית – טויגי היה כינויה, מלשון “טויג”, ענף דק – על חייה ועל דעותיה לדייוויד פרימן (יום א', 13:30).

נדהמתי למראה אשה הנראית צעירה עדיין, ועוד יותר לשמע דיבורה הפרוורי הלונדוני, מהסוג שלייזה דוליטל דיברה קודם שהגיעה לידי פיגמליון שלה, הפרופסור היגינס. טויגי, בבגרותה – בעצם, עדיין לא מלאו לה חמישים! – כמו בנעוריה, היא בת רובע ניסדן, בת הפרוור הלונדוני.

בזה יש להתחיל, שהרי סיקסטיז או ניינטיז, הדבר המרכזי בהוויה האנגלית הוא עדיין ה“קלאס”, המעמד החברתי. היום, כלפני שלושים שנה וכלפני מאה שנה, חוששני, ה“קלאס” מגדיר את האדם באנגליה, תוך מערכת הריבוד החברתי הייחודית לה, שייתכן כי רק החברה ההודית, על הקאסטות שלה, תשווה לה בנוקשותה ובדטרמיניזם שלה.

טויגי – “האמא של דוגמניות־העל”, כך מתאר אותה המראיין לקול מחאותיה – גם היא מדברת רוב הזמן על בעיית המוצא והמעמד. “בזמני, הדוגמנית היתה צריכה להיות בת המעמד הבינוני־הגבוה”, היא אומרת. ג’ין שרימפטון, הדוגמנית הנודעת שהיתה לפניה, היתה כבר “בת המעמד הבינוני־הבינוני”, אבל רק היא עצמה, מוסיפה טויגי בגאווה, הגיעה אל התהילה מן “המעמד הבינוני־הנמוך”, שהיא לשון נקייה להמון, כינוי לטמאים, או כמעט.

הדוגמנית שהעניקה את כינויה למסעדות, למאכלים ולטי־שירטס למיניהם, הופיעה ב“בּוּקשוֹ”, מופע הספרים, תוכנית הספרות הנאה, ובעצם היחידה, בטלוויזיה באנגליה של היום. ומדוע היא מתראיינת אצל עורך התוכנית הספרותית של “סקאיי”? בכן, טויגי שוכנעה “למסור עדות על זמנה וחייה”, כפי שהגדיר זאת פרימן בהטעמה הומוריסטית.

“טויגי בשחור ובלבן”, כך קרויה האוטוביוגרפיה של “הילדה מניסדן”, שהמראיין אמר עליה כי לדעתו תהיה “הסמל הנשי של אנגליה במאה הזאת, לא פחות מן הנסיכה דיאנה”.

הארץ, 9.1.98

השירים (האודות) מאת הוראטיוס, תירגמה מרומית והוסיפה מבואות, הערות ומפתחות רחל בירנבאום, מוסד ביאליק, 1998, 535 עמודים

אם גיתה, כדברי הומוריסט גרמני אחד, חיבר את כל הציטטות בגרמנית – שיננא אנגלי כתב דבר דומה על שייקספיר – הוראטיוס הוא בוודאי גדול מחברי האמרות שנוח לצטטן בשפה שבכלל נעשתה לשפת הפתגמים, האמרות והניבים – ובקיצור “שפת הציטטות” העיקרית של תרבות המערב – הלטינית.

המעיין באסופה כלשהי של אמרות לטיניות, דוגמת זו של גדליה אלקושי, “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים” (מאגנס, תשמ"ב), ייתקל כמעט בכל עמוד בשמו של הוראטיוס, החל מעמ' 16 שבו מובא מתוך “הסאטירות” שלו הצירוף Abnormi Sapiens (“פילוסוף חריג, פילוסוף שאינו נמנה עם אסכולה מסוימת”, מתרגם־מסביר אלקושי), עבור לעמ' הבא, שבו מובאות שתי אמרות הוראטיאניות, אחת מתוך המסה השירית “על אמנות הפיוט”, שכמעט בכל טור שבה יימצא ביטוי שנהפך למטבע מהלך, והיא האימרה Ab Ovo (“מן הביצה, מן ההתחלה”), הפופולארית במיוחד, שאפשר להיתקל בה גם בימינו הלא־קלאסיים בפובליציסטיקה אירופית.

לא מקרה הוא שדווקא כתבי הוראטיוס נעשו למקור לא־אכזב של האימרה השנונה, של ביטוי שהוא מעט המחזיק מרובה. המשורר הזה, בן תור הזהב האוגוסטי, עמיתו של האפיקן הלאומי, ורגיליוס, הוא שהביא לידי שיא מגמה של השירה (ואפילו השפה) הלטינית שלפניו, מגמה של תימצות המתאפשר מכוח החופשיות, ואפשרויות הצירוף המרובות, האקרובאטיות ממש, של התחביר הלטיני.

הודות ליכולת הזאת יצר הוראטיוס את ספר השירים הליריים העילאי מבחינות רבות בספרות העולם, הוא ספר השירים בן ארבעת החלקים, שתרגומו העברי המלא הראשון מונח לפנינו, פרי עמלה המלומד של רחל בירנבאום.

בתרגום הזה אעיין כאן עוד מעט, אך לפני כן אומר עוד שבמקורם אלה הם עד היום השירים הליריים התמציתיים ביותר בשירת־העולם, שירים שבהם שתי מלים לטיניות מביעות לעתים מה שבכל שפה אחרת יידרשו לו חמש מלים, ולפעמים יותר.

אין שירה, אין שפה, שהשיגה דרגת שיכלול ותִמצות כה מרוכזים. ממילא, כמו על פי ההגדרה, הוראטיוס הוא אבי הליריקה המערבית, ומבחינות עקרוניות הגדול בכותביה עד עצם היום הזה.

אגב, כדאי להזכיר כאן שעזרא פאונד הגדיר את עיקרה של השירה כיכולת תִמצות, כשהוא דורש בכיוון זה את הפועל הגרמני “דיכטן” אשר לו שני פירושים: “לתמצת”, אך גם “לחבר שירה” (אמנם המדרש הזה של פאונד יסודו בטעות משעשעת, שהרי “דיכטן” במובן “לחבר שירה” בא מן הפועל הלטיני “דיקרה”, היינו “לדבר”, ואין לו קשר עם “דיכט”, במובן “צפוף, שמן”).

בכן, הוראטיוס צדק לחלוטין כשניבא לעצמו בשירו הנודע ביותר, החותם את הספר השלישי של האוֹדות, תהילת־עולם שתהיה איתנה מאנדרטות של ארד. לפני שש שנים, בשנת 1992, צוין בעולם המערבי, אמנם בחוגים המצומצמים־משהו של קוראי־לטינית וחובבי־ספרותה, תאריך האלפיים למות הוראטיוס.

והרי הוראטיוס היטיב לומר זאת בשלוש המלים הנודעות של האודה הנ"ל: “non omnis moriar” – מילולית: “לא כולי אמות”, ובתרגומה של רחל בירנבאום, המעמעם את נחרצותו של המקור: “לא הכל בי יכלה”.

מעניינת, אגב, הסיבה שבגללה רואה את עצמו הוראטיוס כראוי לתהילה שלא תכלה לעולם. הוא ראוי לה מפני שהיה “הראשון שהשיא את השיר האיאולי על המשקלים הרומיים” (בתרגום בירנבאום: “…ראשון העביר זמר איאוליה אל / מקצבים רומיים”).

הכוונה, כפי שמפרטת הערה 8 בעמ' 400, לכך שהוראטיוס מייחס לעצמו את זכות־הראשונים שבהשאת המשקלים של שירי שני המשוררים הליריים האיאוליים, כלומר היווניים, סאפפו ואלקאיוס, על השירה הרומית.

שירים רבים של הוראטיוס כתובים על פי תבנית “הבית הסאפפי”, הנודע מתוך שיריה של המשוררת הלסבית, בת המאה השביעית לפנה“ס. בתי־שיר אחרים ב”אודות" הם על פי אלקאיוס, עמיתה של סאפפו. בהתאם, כל שיר “סאפפי” או “אלקאי” בתרגומה של בירנבאום כולל סכימה של “הבית על שם סאפפו”, או “על שם אלקאיוס”.

זכות זו לתהילת עולם על פי השאילה מן היוונים, ולא על פי הישג אינדיווידואלי, כביכול, תהיה מוזרה בעינינו, עד שניתן את הדעת על ההערצה העצומה שרחש הוראטיוס, יחד עם כל המשוררים בני זמנו וקודמיו, ליצירה היוונית.

איך אומר הוראטיוס באחת ה“איגרות” הפיוטיות שלו, באמירה שנעשתה גם היא לאחת הציטטות החוזרות שוב ושוב בספרות כל פעם שמוזכר חוב של תרבות אחת לחברתה, “יוון הכבושה שיעבדה את הכובש שלה, והביאה את האומנויות ללאטיום הפראית”. יוון, שבה למד בנעוריו, היתה להוראטיוס המורה הגדולה של השירה. החוב שלו הוא רב פנים, ופרטיו מובאים ביד רחל בירנבאום בכל שיר לחוד.

ודווקא על רקע החוב העקרוני הזה מאיר ביתר־שאת האור היהלומי של הליריקה שלו. אמנם כן, כזה הוא השיר ההוראטיאני: יהלום, מזהיר תמיד וקשה להפליא, כמעט לא אפשרי לביקוע – כלומר לתרגום. לכל היותר לפאראפרזה, לעיבוד כזה או אחר, שבמיטבו מביא משהו מן הפלא של המקור הלא־מושג.

זה מאות שנים נחשב תרגום שירי הוראטיוס, שרחל בירנבאום סוקרת במבואה כמה משיאיו בשירת אירופה, האתגר הגדול מכולם. התבוסה כאן היא כמעט בבחינת הכרח, שהרי ביחס להוראטיוס, אולי יותר מאשר ביחס לכל משורר אחר, נכונה הגדרת השירה של רוברט פרוֹסט, כאותו יסוד “ההולך לאיבוד בתרגום”. ממילא יש להוריד את הכובע בהוקרת־כבוד לפני הנועזים שאינם מתייאשים: להוקרה על ההעזה ראויה מאוד רחל בירנבאום.

צריך לציין מיד שהספר שהניחה לפנינו הוא אוצר יקר של מידע על שירי הוראטיוס, ועל המשורר בכללו. היא, וגם מוסד ביאליק, “הקימו להם גלעד” נאה. הם ראויים להוקרה גדולה על האנציקלופדיה ההוראטיאנית הזאת, שיש בה מבוא מפורט מאוד, שיש בה מבואות המתרחבים לעתים למסות שלמות, שיש בה, מעל לכל, הערות מפורטות ביותר כמעט לכל טור מוקשה במקצת בכל אחת מן האודות, שיש בה לא פחות משישה נספחים.

הכל מאוּיר היטב בתעתיקי יצירות קלאסיות, הכל עשוי בקפידה נדירה במקומותינו, בזהירות מרבית, מתוך ידע עצום, מעורר השתאות והוקרה. הקורא בספר הזה יידע הכל על שירי הוראטיוס.

שאלה אחרת היא אם יבין מה מצאו קוראי הלטינית במשורר הזה, מדוע עוד היום הם רואים את שיריו כשיאים של מבע לירי, כפירות־הילולים של הספרות הקלאסית בכללה – שהרי הוראטיוס כמו מסכם ומביא לשיא את שתי הספרויות הקלאסיות, היוונית והלטינית, לפחות בתחום הליריקה.

ביסוד האמנות המופלאה של השיר ההוראטיאני עומד כושרו של המשורר לשקול את המשקלים שלו, כך שמתהווה תמיד יחידה מוסיקלית מיוחדת במינה. הצרה היא שאין לנו בשפה העברית, ביחוד בהגייה הספרדית שלה, הקבלה אמיתית של המשקלים העתיקים. נכון שאפשר ליצור תבנית מלאכותית של הטור המשקלי היווני, או הרומי, אך ההקסמטר של טשרניחובסקי אינו אומר הרבה על ההקסמטר של הומרוס.

וגם “המשקלים האיאוליים” של הוראטיוס, כמו של המשוררים האיאוליים עצמם, ניתנים לחיקוי סכימטי בעברית, שגם בה יש כמובן תנועות קצרות ותנועות ארוכות (אבל אין להן הביטוי שיש למקביליהן בשפות הקלאסיות), אלא שזהו היסוד שבוודאי הולך לאיבוד בתרגום השירה העתיקה לעברית, ואוי למתרגם המתרכז דווקא בו.

והנה רחל בירנבאום, המלומדת להפליא בהוראטיוס ומעריצה אותו בעליל, החליטה, אל־נכון מתוך הערצה לכושרו המופלא לשקול, “לשמור” על המשקלים המקוריים, ולעשות זאת, בהכרח, על חשבון הנאמנות לערכים אחרים של המקור, דוגמת הכושר האפיגראמטי, היכולת של הוראטיוס לנקוט מלים ספורות ועזות.

כך נוצר מצב פארדוקסלי משהו: בשם נאמנות לערך שממילא אינו יכול להישמר, תרגומיה של בירנבאום הם לא־מדויקים, ואפילו מעומעמים וחסרי עוז, מבחינת התוכן!

כבר הבאתי דוגמה או שתיים לתרגום מעומעם שכזה מתוך השיר “הקימותי גלעד” (דווקא במקרה זה ניסוח מוצלח!) החותם את הספר השלישי. לשם הדגמה נוספת של שיטת בירנבאום (שאיננה רק שיטתה שלה, למרבה הצער) אצביע על כמה מן הבעיות של שיר ידוע מאוד נוסף, שרבים מביטוייו נהפכו לאימרות: שיר 11 בספר הראשון.

הוא כתוב ב“טור הארוך על שם אסקלפיאדס”, אך הוא בעיקר היגד נפלא, עז ונועז, המוסר את עיקר הפילוסופיה האפיקוראית שבה דגל הוראטיוס, והיכולה לשמש מקור־השראה גם לנו:

ליהנות מן הרגע החולף, לא לבקש את העתיד הנעלם, לא להיזקק לאמונות הטפלות, שהעולם הרומי, כמו עולמנו, היה שטוף בהן. השיר אומר זאת, לקראת סופו, בשתי המילים הזכורות: carpe diem – נצל, או במדויק (שהרי השיר פונה לאשה) נצלי את היום! או גם (הפועל carpo הוא רב־משמעויות) “קטפי את היום” (שלמה דיקמן תירגם: “גילי היום!”).

נכון שבירנבאום מביאה בהערה את שתי המלים הנודעות במקור, אבל היא מתרגמת אותן כך: “קטפי רנן היום”! היא זקוקה ליחידה המשקלית (דאקטילוס) שלעיצובה בעברית נוחה לה תוספת המלה “רנן” שאין לה מקבילה במקור. כך היא יוצרת היגד מגושם המבייש את הידורו של הוראטיוס.

בגלל סד המשקל הופך “יופיטר” הרומי של המקור ל“זוס” היווני בתרגום העברי שהרי “זוס” היא מלה מלעילית, וממילא טובה לבניית המשקל. בגללו בטור השני מופיע הביטוי המוזר “בני־המרום” (הכוונה, אל נכון, ל“בני־מרום”), ובגללו המשורר פונה לא ל“לוקונואה”, כמו במקור, אלא ל“לוקונואה שלי”, כאילו לנערה בעלת השם היווני יש קשר אינטימי עמו. זה לא משתמע מן החומרה של המקור, ומחטיא מלכתחילה את הנימה של השיר! התרגום, הנאמן, בנאמנות חסרת־משמעות, למשקל המקור, אינו נאמן לנימה ולא למלים. עיקרו, הניתן יחסית לתרגום, של הוראטיוס הולך לאיבוד.

בגלל הסד הזה, ואולי בגלל קוצר־יד מסוג אחר, השירים הללו מדברים עברית לא־קיימת, לא־תקנית לעתים, ועם זאת רוחשת מלים נדירות (“אפדן”, מלה מעוברתת על פי המלה הארמית “אפדנא”, שמשמעה “ארמון”), פעלים תמוהים שונים (“שגבי”, כאילו מלשון “לשגב”) או צורות מקראיות נדירות (“ישליו”). אין ללשון כזאת סיכוי כלשהו להגיע לקורא העכשווי של השירה העברית, וליהנות אותו כהוא זה מהנאת בני־יפת, שהוראטיוס כה הפליא לספקה לקוראיו.

עם זאת, יש לשוב ולציין שהספר הוא נהדר כאוצר של ידע הוראטיאני. קשה לא להמליץ על מפעל זה, מן הנהדרים במדף העברי בתחום הספרות הקלאסית. אך קורא השירה עשוי להתאכזב מרות. יש כאן הכל על שירי הוראטיוס, מלבד משהו מטעמם של השירים עצמם.

22.5.1998

רפואות האהבה, מאת פובליוס אובידיוס נאזו, תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות: עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל, 2000, 98 עמודים

מבין שלושת השמות שבהם ידוע, כמו כל רומאי, המשורר פובליוס אובידיוס נאזו, דווקא השלישי (ה“קוֹגְנוֹמֶן”) נאזוֹ, הוא המשמעותי מכולם. הוא מעיד על מוצאו הפשוט, האיכרי אפילו, של המשורר, שמשפחתו השתייכה אמנם אל מעמד הפרשים, אך לא רב היה המרחק בינה לבין מוצא נחות בהרבה.

הוא לא היה הראשון במשפחתו שנתכנה “נאזו”, כלומר החוטם, אך השם־הכינוי הזה הלם אותו במיוחד, שהרי כבר הקדמונים, ובייחוד מחברי־הקומדיות – קישרו, זמן רב לפני גוגול בעל “החוטם” על פרשניו הפסיכואנליטיים – בין החוטם הבולט, שבוודאי הִקנה לבני אובידיוס את כינויים, לבין אבר־גוף אחר האוהב להתבלט, מעין תשובה תחתית לחוטם העילי.

הנה כי כן, בעל חוטם בולט הוא בעל תיאבון מיני יתר בעיני הפסיכולוגים הנוקבים שהיו היוונים והרומאים. עצם שמו של נאזון – כך אהבו לכנות את המשורר לאורך הדורות, אף שהוא מוכר יותר בקרב הקהל בשם המשפחה אובידיוס – היה כמעט בבחינת יחסי הציבור לנושא העיקרי שהעסיק אותו בשירתו: האהבה.

מוצאו הפרובינציאלי של אובידיוס, בן העיר הקטנה סולמו – “שופעת המים הקרירים”, הוא מכנה אותה בטור נודע – שבהרי אברוצי, שהיו ידועים בפראותם בקדמוניות, ובעצם עד סף ימינו, גם הוא עניין לענות בו, שהרי יש סתירה גלויה בין הפראות וחוסר־התרבות המתקשרים באזור הזה, שאיכלס אותו שבט איטלי קדום, הפאיליגנים, שזכה באזרחות רומאית רק כחצי מאה לפני הולדת המשורר, בעקבות מרד, לבין העידון וההידור של המשורר, שהביא את הלטינית לשיא גמישותה וחלקלקותה, עשאה, כמו שלא עשאה איש לפניו, לשפת הטרקלין והבודואר, ללשון נאה לשיח התרבותי בעניינים שבינו לבינה, הכרוכים גם בסיפור אנקדוטות ומעשיות פיקנטיות.

אכן, אובידיוס, שבא כאחרון בשרשרת המשוררים הגדולים של תור־הזהב האוגוסטי, הוא משורר אהבה במובן מסוים של המושג הזה. אולי מוטב היה לומר עליו שהוא משורר החיזור והכיבוש, משורר האהבה במובן הטכני־משהו – לא בכדי אחד מן התרגומים האנגליים של ספר־הביכורים שלו, “אהבים”, נושא את הכותרת “טכניקת האהבה” – אם כי אין לצפות כאן למעין “קמה סוטרה” רומית: אובידיוס הוא תמיד, ומעל לכל, מעודן, נזהר מלפגוע באוזניה של אשה במלה מפורשת או חזקה מדי: הוא משורר הטכניקה של החיזור והכיבוש, שאינו בהכרח כיבוש מיני גס, אלא הוא יותר פלירט טרקליני העשוי, אך לא מוכרח, להסתיים בחדר־המיטות.

דגם כזה של אהבה חצרונית היה יאה לאירופה במשך קרוב לאלפיים שנה, ולא במקרה היה אובידיוס “דוקטור לאהבה” של דורות רבים, מחנך הטעם הטוב, השיחה הנאה, העונג המושהה. אפשר להעביר קו ישיר עוד בין אובידיוס למוצרט: דון ג’ובאני שלו הוא חניכו של מחבר “אהבים”, והוא יוצא לפתות את בת־האיכרים צרלינה (“לה צ’י דארם לה מאנו”) כמעט לפי הנחיות ישירות של אובידיוס המפתה את החדרנית של גבירתו, קופאסיס, בחלק השני של ה“אמורס” (שאפשר לתרגם “אהבים” אך גם “אמוריס”, כשהכוונה לאל האהבה, השובב הקטן, הקם לפעמים על גבירתו ונוס).

עוד מפתה רומנטי נזקק לדגם הקלאסיציסטי הזה של האהבה והחיזור. יבגני אונייגין, גיבורו הביירוני של פושקין, הדנדי הממורמר, הגיע ל“מדרגת גאון מושלם” בתורה שלמד מאובידיוס, “…תורת עדנה נסערת / אשר נאזון לה שר תהילה” (תרגום שלונסקי). אכן, הטרקליניות המושלמת של אובידיוס מביאה בחשבון גם מידה של סערת־נפש, אפילו של שיגעון, או, בלשון תרגומו של עמינדב דיקמן, של “שגע” האהבה.

כיום, חוששני, אנו מבחינים יותר מכל במלאכותיות של דגם האהבה הזה. כל דבר שהוא “תורה” בתחום הזה – המלה הלטינית “ארס” היא בעלת משמעויות שונות, אך כולן מכוונת לסדרה של כללים – נראה לנו מאולץ ומרתיע קלות. ממילא היה אובידיוס מאבד את מנהיגותו כ“דוקטור אמוריס” – מורה האהבה הגדול – אילמלא איבד אותו ממילא ביחד עם כל גדולי העולם הקלאסי, שאיבדו את שליטתם בנפש האדם המודרני.

אבל רגע, עדיין רבים נמשכים בחבלי קסם אל העולם הגדול הזה, שבו השתקפה, כבאספקלריה עצומה, התרבות האירופית במשך קרוב לאלפיים שנותיה. נכון, אך למי נמשכים אוהבי הקלאסיקה כשהם נמשכים אל האהבה היוונית או הרומית?

וכאן, דומני, תבוסתו הגדולה של נאזו כמורה האהבה. אוהב השירה הלטינית של תור הזהב יעדיף על פניו, מאה מונים, את המשורר שקדם לו בכמה עשורים, את קטולוס רדוף שיגעון האהבה האמיתי, הצועק מתוך כאבו – “קטולוס המסכן, תפסיק להשתולל” – מאשר את המשורר החלקלק, שאינו צועק אף פעם, השוקל במתינות את טוריו במשקלים מושלמים (אם גם, כמו קטולוס בשורה הנ“ל במקור, נזקק לא פעם, לשם הרושם, גם ל”יאמבוס הצולע").

גם המשוררים המיושבים יותר, שבאו לאחר קטולוס, כתבו על אהבות אמינות, כגון טיבולוס העדין, בעל האלגיות העגמומיות, שאהב בעליל את דליה שלו, וקשה לפקפק בקסם החי שהילכה עליו. ואילו קורינה של אובידיוס היא תרגיל לאימונים בכתיבת שירי חיזור ואהבה.

אכן, אובידיוס עשוי היה לאבד כליל את קסמו עלינו, דווקא על שום שהיה משורר מקצועי כל כך, מיומן כל כך, עד לשד עצמותיו. “למזלו”, הביוגרפיה שלו – איננו מסוגלים לדלג על הביוגרפיה של המשורר בגישתנו לשירתו – אינה כולה סדר ומערך־כללים, ויש בה גם עשור של אופל גדול, והוא עשור הגלות בטומיס (קונסטאנצה של היום, ברומניה).

כלומר, אובידיוס הוא לא רק משורר האהבה הבדויה, הקיקיונית, הוא גם משורר הגלות האמיתית לגמרי. הוא מחבר “אמורס”, אבל גם מחבר “שירי העצב” – ה“טריסטיה” – שירי הגלות שעל שמם חזר בכותרת ספרו אחד המשוררים הסמליים של זמננו, אוסיפ מנדלשטאם.

לא פלא שאם יש משהו המגרה את דמיוננו ביחס לאובידיוס הרי זו הגלות האפלה, החידתית שלו. מה עשה שם, הוא משורר התרבות המעודן, בארץ הברברים, ב“עולם האחרון”, כשם הרומאן שחיבר עליו הסופר האוסטרי כריסטוף רנסמאייר (תירגמה לעברית נילי מירסקי)? יתר על כן, מה עשה ברומא שזיכה אותו בגלות השחורה הזאת שעל גדת הים השחור?

ועוד דבר צריך לומר לפני שאנו סותמים כביכול את הגולל על השפעתו ועל קרינתו של המשורר הגדול שאינו תואם את מושגינו לא על אהבה ולא על שירה (או תואם אותן רק באורח פרדוקסלי ומתוסבך). “רומית אינה באופנה עוד”, כתב פושקין (נוסח מוקדם יותר של שלונסקי גרס: “ללמוד רומית כעת חדלו”), וגם כיום, קרוב למאתיים שנה לאחר פושקין, קשה לומר שהשפה המפוארת, שפת היסוד של אירופה נלמדת הרבה או ידועה במיוחד.

אך הלב מסרב להאמין כי כלה כבר מן העולם טיפוס המשכיל שבלי להיות איש מקצוע הקלאסיקה מתעניין ולומד לטינית. אני, על כל פנים הכרתי (אך האם אני מוסיף להכיר עוד?) אנשים כאלה, עורכי דין ורופאים, המנסים לרדת לחקרו של הדו־טור האובידיאני במקורו המזהיר. דומני שעורך הדין הגלר, שבתו עדנה היא שסייעה להוציא לאור את הספר “רפואות האהבה”, היה אחד מאותם חובבי קלאסיקה מושבעים, לא־מקצועיים בתחומה, ועל כן יקרים כפליים!

“רפואות האהבה” היא יצירה קצרה, אופיינית מכל הבחינות לאובידיוס בעל שירת־החיזור. הספר בא כביכול לעזור לאוהב המיוסר להתרפא מייסורי האהבה שלו, ושמונה מאות טוריו הם מעין מהתלה מסוגננת על חשבון “השגע” שהעסיק כביכול ברצינות את המשורר בספר־ביכוריו, “אמורס”, ובעצם בכל ספריו.

כאן, כמו בשאר יצירותיו, אובידיוס הוא הליטראט הווירטואוזי, והתרגום העברי, פרי עטו רב־הפעלים של עמינדב דיקמן, מתרגם בן מתרגם, מתאים את עצמו בשלמות, ומתוך הבנה ספרותית עמוקה, לליטראטיות הווירטואוזית הזאת של אובידיוס. נאזו הוא משורר התואם מאין כמוהו את נטייתו ואת כישוריו המופלאים של דיקמן, שהוא הסטיליזאטור – המסגנן – המובהק שבין מתרגמינו.

עיקר עניינו בשימור התבנית המשקלית של המקור. זה מחייב לא סתם לשון גבוהה, אלא לשון פיוטים ממש, לשון מרובת מלעיליים, המיישנת ממילא את השירה (הרגלי המלעיליות האופיינית לפיוט העברי הקדום יישנו בשעתם, באורח פרדוקסלי, את שיריו המודרניסטיים של שלונסקי, משורר־מתרגם שהוא, בצד אביו שלמה, מורו הגדול של עמינדב דיקמן).

ממילא נמצא כאן צורות כמו “דַהַר” ו“דַאַג” ושורות כמו “עד שהשֶגַע דוהר – היכנע נא לדַהַר השֶגַע”. ממילא המלה “אפס” מתחילה כאן מספר גדול של טורים, כשם שהיא תחילתם של הקסמטרים עבריים רבים של הומרוס־טשרניחובסקי.

סטיליזאציה קיצונית כל כך מכוונת לקורא שהוא ליטראט גמור, בעל תודעה היסטורית, היודע ליהנות משירה עתיקה, הן עברית והן לועזית, לטעום את טעמיה, להבין לרֵעה. המגמה היא לא לקרב את המשורר אל הקורא בן ימינו, אלא להרחיק את הקורא הזה אל המשורר הקדום. הקורא העכשווי מוזמן, אם כן, להרפתקה מופלאה ב“מכונת הזמן” של השירה. אובידיוס הוא המשורר האידיאלי לשם יצירתה של “מכונת זמן” ספרותית שכזאת.

על כך שהספר הוא תרגיל מפואר בסדנת התרגום האופטימלית, והוא מגיש פרק בתולדות התרגום העברי (וממילא תפישת השירה וכו') יעיד גם צירופו הנדיב של התרגום העברי הראשון של “רפואות האהבה”, מאת שמואל דוד לוצאטו, גם הוא בנה של משפחת ליטראטים גדולה. כיאה וכנאה הופיע הספר העברי בהידור שקט, מעודן, עם איורים מיוחדים של לארי אברמסון.

3.11.2000

שירי העצבת, איגרות מחוף הים השחור, אלגיות נבחרות, תירגם מלטינית, בלוויית הקדמה ופירושים, עמינדב דיקמן, פתח דבר מאת ג’ורג' שטיינר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, 2000, 224 עמודים

“עתה תתקפני דמותו, הנוגה מִני כל, של הלילה, / זה שהיה לגבי זמן אחרון בעירי, / עת אזכר בו בלילה, עת כה רב שיקר לי עזבתי, / מן העיניים ניגר נטף דמעה גם עכשו”

זו תחילתה, בתרגומו של עמינדב דיקמן, של הנודעת באלגיות הגלות של אובידיוס, האלגיה מס' 3 שבה נזכר המשורר הרומי, המתייסר, במקום גלותו שלחוף הים השחור, בגעגועים לרומא ובהרבה תלאות אחרות, בלילו האחרון ברומא, קודם ליום שבו צֻוָּה על ידי הקיסר, כעונש על עוון שטיבו אינו ברור לנו, לצאת את העיר.

זו עיר הבירה שבה עלה, בבואו מעיר קטנה ונידחת יחסית באיטליה, למדרגת גדול משוררי תקופתו, ואל־נכון – זה היה צפון כמובן בחיק העתיד, חיק אלפיים השנים שיבואו – המשפיע שבין משוררי רומא, בחשבון סופי אולי אף יותר מוורגיליוס הגדול.

האלגיה הזאת נפלֵית מבין האלגיות – במקרה זה גם במובן המודרני של המושג, המובן המתייחס לתוכן ומתקרב למושג הקינה, ולא רק במובן העתיק המתייחס לצורה (למשקל) – בפשטות שלה, בהבעה הישירה של הרגש, הנדירה בשירה הרומית בכללה.

בפירושו, הנדיב כתמיד, לאלגיה (עמ' 52) כותב המתרגם: “רוב הפרשנים מציינים (לשבח) את נימתה הכנה, הרחוקה מספרותיות, של האלגיה”. אכן, אובידיוס מתגלה בה, ועקרונית בכלל שירי הספר שהונח עתה בפנינו, כמשורר כמעט מודרני מבחינת ישירותו. הוא, שביצירתו המוקדמת היה משועבד יותר מכל משורר אחר להקשר הספרותי – היווני־אלכסנדרוני אף יותר מאשר לרומי – של זמנו, בשיריו המאוחרים הללו הוא, כמו על כורחו, משורר של המאה העשרים, כביכול.

הגלות וייסוריה – ובראשם הפרידה מכל היקר לו המתוארת באלגיה הזאת – מירקו אותו, טיהרו אותו כביכול מן הספרותיות היתרה שלו, קירבו אותו לאידיאל המודרני, נחלת הרומנטיקה, של המשורר. ולא במקרה בחר בו כמורה משורר־הגלות של המאה העשרים, אוסיפ מנדלשטאם.

הנודע בשירי־הגלות של המשורר הרוסי קרוי בשם, ועל שם, קובץ שירי אובידיוס Tristia, הוא השם שדיקמן תירגם כ“שירי העצבת”. דיקמן מספק, בתוך פירושיו לתרגום, קטע של השיר, בתרגומו שלו מן הרוסית: “למדתי חוכמת פרידה, כיצד קמים ללכת / ביפחות הליליות שמחלפתן פזורה…” – קטע שבו עצמו יש כארבע התייחסויות מסוימות לשיר הפרידה של אובידיוס. מנדלשטאם, הכותב על אימי זמננו, אימים מתועדים היטב של גירושו בצו הרודן של זמנו, הוא, בשירים אלה, ספרותי הרבה יותר מאובידיוס!

אכן, בעיית “הספרותיות” – במובן של מלאכותיות, של חוסר־כנות מהוקצע – היא אולי הבעיה העיקרית בהתקבלותו של אובידיוס על ידי בן זמננו, שאת טעמו קבעה, לטוב ולרע, הרומנטיקה.

אנו יכולים להתפעל מלמדנותו של מי או מה שהרומאים כינו poeta doctus (“משורר מלומד”), אך כשירה קשה יהיה ליצירתו להרשים אותנו: ערכי הלמדנות רחוקים בעינינו מערכי השירה, בייחוד הלירית.

אגב, אובידיוס עצמו נדרש לביטוי הזה – “משוררים מלומדים” – ומתרגמו העברי מייחס לו, אולי באורח אנאכרוניסטי משהו, רגישות מודרנית. הנה כי כן, באלגיה מס' 5 כותב המשורר: “שירו, חכמי השירה, על רוב תלאותי, תחת אלה / של האיתקי, שכן רבו מדווי משלו”. הביטוי במקור הוא “משוררים מלומדים” (הביטוי שלעיל בלשון רבים), ודיקמן מעיר שהוא תירגם “חכמי שירה” מפני “שאני מדמה לשמוע כאן שמץ אירוניה בפי אובידיוס”.

אבל נראה שבדַמּותו לשמוע כאן אירוניה מבטא דיקמן גישה בת זמננו, שהרי הוא מציין בהמשך ש“הביטוי הלטיני כשלעצמו אינו מכוון בהכרח ל’למדנות' ופירושו, פחות או יותר, משוררים טובי טעם”. בכן, מכיוון שהמשוררים הללו מתבקשים כאן להשוות את תלאותיו של אובידיוס לתלאות “האיתקי”, כלומר אודיסיאוס מלך איתקה, הכוונה היא בהחלט ללמדנות: השוואה כזאת, בין תלאות ההווה הממשיות כל כך, לבין תלאות מיתולוגיות ופיוטיות בהחלט כמו תלאותיו של גיבור האפוס של הומרוס, היתה בבחינת תחבולה מובהקת של “המשורר המלומד” (ושוב, אובידיוס עצמו התמחה בהשוואות למדניות כאלה).

הכרך הנכבד הזה של שיריו הנוגעים לנו ביותר – שלא להמשיך ולטעון, בטיעון מופרז ואולי גס מדי, “שיריו המודרניים ביותר” – של אביר האלגיה הרומית, מופיע זמן לא רב לאחר הופעת הכרכון המהודר “רפואות האהבה” בהוצאת כרמל. שם העניק דיקמן לקורא־תרגומיו את אחת מיצירותיו המוקדמות של אובידיוס, ואף ה“למדניות” וה“ספרותיות” ביותר. העובדה שהספרון הכולל יצירת נעורים היתולית משהו – אכן, מין מהתלה ספרותית ברוח השירה האלכסנדרונית הדקדנטית שבה התעמק המשורר הרומי – קדם בהופעתו העברית לספר הנוכחי היא אל־נכון מקרית לגמרי, אך המקרה הוא מוצלח. שהרי אם המהתלה הזאת, לא בהכרח בטעם זמננו, נתנה לקורא מושג מסוים, מיושן משהו, על אובידיוס, הכרך הנוכחי מתחבר לקורא בקלות רבה יותר. הוא כולל את מיטב הליריקה האישית של משורר “המטרמורפוזות”, את וידוייו הנוגים ביותר, כולל האלגיה האוטוביוגרפית, מס' 10, שהיא מקור רוב ידיעותינו על המשורר, וספק אם יש מָשלה בספרות הקלאסית.

עם זאת, דיקמן אינו סוטה מדרכו בשקילת משקלים עבריים כנגד משקלי אובידיוס, ובכתיבת שירה עברית התובעת ידע מיוחד של לשוננו, וטעם מיוחד בה. הלמדנות היא מידתה הבולטת ביותר, המפליאה ברוחבה, של האסופה ההדורה. ואולי יותר ממנה הנדיבות הרבה של המתרגם, המתבטאת במידע העצום שהוא משפיע על הקורא, וכן גם בהצגה של קשריו עם השירה המאוחרת, וזאת באמצעות תרגומים של “שירים בעקבות אובידיוס”, ביניהם שתי יצירות של פושקין ושיר של פול ורלן, הכל בתרגומים מוקפדים, הרוב בליווי פרשנות מאלפת, גדושה. על ספר זה מרחף אולי עוד יותר מאשר על ספרי התרגום האחרים של דיקמן צלו של אביו, שלמה דיקמן, מתרגם “מטמורפוזות”, שהתרגום אף מוקדש לו, וכן גם לאמו של המתרגם המרתק והידען העצום שהוא עמינדב דיקמן.

12.1.2001