יום שבת היה יום של שני מיני אבל, שהתערבבו זה בזה ערבוב מוזר ונקלה משהו. מצד אחד, האבל העולמי, ספק פרי מניפולציה אדירה, נתעבת, ספק פרי הזדהות היסטרית אם לא פרנואית, ומצד אחר, האבל הישראלי, הכוסס, המר, הנואש מתמיד.

במשדרי הטלוויזיה הישראלית טופחו בהכרח שני מיני האבל – כאילו אנחנו שתי ישויות בישות אחת, שייכים גם לעולם וגם לעצמנו. כך נוצר אחד מימי הטלוויזיה המדהימים, הבעייתיים ביותר הזכורים לי.

אודה שמבחינתי היה משהו מביש לחלוטין, משהו נבזה ומבזה, בצירוף המקרי – לתוך יום אחד – של מיני האבל הללו.

האבל העולמי של שני מיליארד וחצי הצופים בשידור “האירוע התקשורתי האדיר ביותר שהיה מעולם” – כניסוחה הנכון בלי ספק של אושרת קוטלר, בפתח המשדר על הלווייתה של הנסיכה דיאנה, שפתח את התוכנית “פגוש את העיתונות” (ערוץ 2, 12:00) – נראה לי יותר כמין פסטיבל מקאברי, כמין פארודיה של אבל אמיתי.

מי היא הנסיכה הזאת, אמרתי בלבי, מי היא הדמות המגוחכת הזאת, יצירת התקשורת וקורבנה, לעומת החבר’ה הכבירים שלנו, עלומי־השם, גיבוריה של טרגדיה אמיתית?

איזה עולם הוא זה שבו מיליארד וחצי איש אבלים על מותה המקרי של מין פרחה מלכותית, שאך אתמול הושמצה לרוב, וכיום מעתיר עליה העולם־גולם הזה כתרים אבסורדיים?

ואם העולם מתעקש להתמיד באיוולתו המוזרה, למה אנחנו לא ידענו לדחוק את האבל הגרוטסקי העולמי ההוא מפני האבל הזה האמיתי, המכאיב עד העצם?

אבל הבנתי גם, כמובן, שאלו מחשבות אבסורדיות, ומקץ זמן־מה מצאתי באבל הבריטי הממלכתי, הרשמי, המכובד, האבל שהטלוויזיה עשתה אותו לעולמי – האבל העטור בפרקי השירה הנפלאים בקתדרלת וסטמינסטר – מין סמל לאבל שלנו, הלא־מאורגן, הרחוק ת"ק פרסה מכל טקס ומכל פאר וגם מן הרקוויאֶם של ורדי וההמנונות של באך. האבל על הנסיכה הצעירה יכול להתפרש כאבל על מות הנעורים בכלל, וממילא על מות הנערות במדרחוב ועל מות הלוחמים, שאולי היו מבוגרים מן הרגיל, ובכל זאת היו הנעורים בהתגלמותם.

לא מעט משידורי היום שלנו, המסכמים־חדשותיים, עירבבו בהכרח בין אבל לאבל: כך ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2, 11:30), שבחלקו הראשון דובר על בעיות האבל הלאומי, על ההודעות על מות החיילים נוכח זרימת האינפורמציה על האסון בלבנון, ובחלקו השני דובר על דיאנה, וכך ב“רואים עולם” (ערוץ 1, 20:00) שבה הוקדש החלק הראשון לעדכון בענייני הכישלון בלבנון, ובחלק השני הובאו שוב קטעי־השיא של הלוויה (כמעט מתחשק להשתמש בביטוי האנגלי “היילייטס” המשמש לערב־הופעות), עם דיווח פרשנות מלונדון של דוד ויצטום, פרשן הלוויה בשידור המיוחד של ערוץ 1 (13:00). תוכניות אחרות בשני הערוצים חזרו בהכרח על הדגם הזה.

בכל מקרה, ובהכרח, התוכניות המרכזיות של היום היו אלה שראה כל העולם, אלה שמילאו את קופות הבי־בי־סי כפי שאולי שום תוכנית לא מילאה אותן מעולם.

אילולא שידרו גם הערוצים שלנו את טקס הלוויה – וזה יכול היה להיות כה מכובד! – היינו מוקעים כאילו מכלל האנושות. האנושות המטומטמת, הצורכת הכפייתי של הזיוף על כל צורותיו, צורות־שמחה וצורות־אבל, הרי היא, אחרי ככלות הכל, אנו עצמנו.

אכן, גם אנו אותה האנושות שצפתה כמהופנטת ב“שו” המלאכותי־המלכותי האדיר – “שו” במלוא מובן המלה, עם שירו של כוכב־פופ מגעיל, שהיה חביב במיוחד על הנסיכה, ו“שו” שכראוי היו בו גם מחיאות כפיים של הקהל! אם נדמה שהאנושות מצאה דרך, באמצעות האבל הזה חסר־התקדים, להתאבל על עצמה, כי אז נדמה שהיא מצאה את הדרך היאה לה, ומתוכה נשקף, כמתוך מראה, הדיוקן האותנטי שלה, שכל כולו זיוף.

הארץ, 12.9.97