רקע
יורם ברונובסקי
תודה לצ'ה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 24.10.1997; 24.10.1997

מאז התגלו לפני זמן־מה שרידיו של צ’ה גווארה, במקום שהונחו לאחר הוצאתו להורג ב־9 באוקטובר 1967, אין העיתונים בעולם חדלים לכתוב עליו, וספרים ותוכניות טלוויזיה מוקדשים לו בלי הרף. חלק מן הנוסטלגיה הזאת הוא שבב מן הערגה לשנות השישים, ימי נעוריהם של רבים מן הכותבים ואנשי־הטלוויזיה העוסקים בהאלהתו של צ’ה. החלק האחר, הכללי יותר, שייך לפולחן הגיבורים האופייני, ואפילו הכרחי, לאמצעי התקשורת. לפולחן זה הותאם צ’ה כמו מלכתחילה, מרגע שהושכבה גופתו העירומה, הירויה בכתפיים וברגליים (המוציאים להורג ניסו לשוות להריגה אופי של מוות תוך כיד מאבק), בבית החולים הבוליווי, בוילאגראנדה, שם אומת מותו במסיבת עיתונאים של המוציאים להורג, אנשי הסי־איי־אי, וצולמו התצלומים הנודעים, שלמראם אי־אפשר שלא לחשוב על גופו של ישו המורד מן הצלב.

מאז נמצאו השרידים במעבה הג’ונגל הבוליווי, נבדקו שוב ונקבע באופן מדעי שאמנם אלה שרידי “בנה הבכור של המהפכה” הלטינו־אמריקאית, ולפחות הקובאנית – הכל נכון לקראת הקבורה הממלכתית. זה נעשה במיטב המסורת הפרעונית שאומצה משום מה על־ידי הסוציאליזם המהפכני, והקבורה הזאת נועדה להיות בקובה, כמובן, מקום ההצלחה הגדול, והיחיד של צ’ה – למרבה מזלה של דרום אמריקה. הכוהן הגדול עתיד להיות מי אם לא פידל קסטרו, הידיד והשותף שאנשי הסי־איי־אי המרושעים פטרו אותו ממבוכת נוכחותו הנמשכת של צ’ה לצדו.

אגדת צ’ה – הכינוי שיסודו במלת פנייה ארגנטינית (משהו כמו “הי חבר”) – היא אגדת הקדושים הגדולה האחרונה של המאה שלנו, המטומטמת, הפאתטית. ארנסטו גווארה דה לה סרנה (שמו האמיתי) נעלם זה כבר מאחורי האגדה, ואולי טוב שכך. עודנו זקוקים לאגדות, כמעט כתנאי לאנושיותנו. השאלה היא אם האגדה הזאת דווקא היא זו שהיינו שמחים להנחיל, כאנשי המאה העשרים, לדורות הבאים; שהרי בשמה של “המהפכה” – הסוציאליסטית והנאציונל־סוציאליסטית – בוצעו הפשעים הגדולים של ההיסטוריה בת המאה הזאת.

“צ’ה”, האב־טיפוס של המהפכן התמים והאכזר, המוכן להקריב מיליונים על מזבח האידיאה שלו, הוא בלי ספק מגלם ראוי לאוטופיזם המהפכני, ולזדון והרשע המהפכני. פידל קסטרו הוציא לפועל את צוואת המהפכן, וקובה שלו היא האי האחרון כמעט של רודנות שפלה, מין מוזיאון של הסוציאליזם (“סוציאליזם או מוות” כלשון סיסמתו). הוא יודע מה הוא אומר, כשהוא מודה שכל מה שהושג בקובה הושג “תודות לך, צ’ה”.

לטקס הקבורה בניצוחו של קסטרו, בסנטה קלארה שבקובה, הטריח את עצמו מוטי קירשנבאום, המנכ“ל בכבודו ובעצמו, והוא מספר על חוויית ההשתתפות בטקסי הקבורה ב”רואים עולם" (ערוץ 1, שבת, 20:00). הכתבה כללה קטע מתוך נאומו של קסטרו – הנעול עדיין על המלה “מהפכה” (בעברית זה נשמע כה עדין, בלי נהמת הRRRR הפותחת את המלה הספרדית), וחוזר עליה כעל מנטרה – והיא כללה גם כמה משפטים ביקורתיים על המצב שבו נתונה כיום קובה תחת משטרו המצמית של ותיק העריצים.

אבל האם אני בודה מדמיוני, מצאתי בדיווחו של קירשנבאום, בנימת הקול שלו, גם כן משהו מן הגעגוע האופנתי אל ה־Revolucion מבית מדרשו האכזרי של צ’ה גווארה? האומנם נכונה הקלישאה המדברת על “אהבתם הנמשכת של הקובאנים אל המנהיג שלהם”? הרבה דיווחים אחרים סותרים את התעמולה הקובאנית הרשמית הזאת – והבה נודה, תעמולה הנעזרת גם בנאמני “המהפכה” המערב־אירופאים, בייחוד הצרפתים – שנדמה לרגע כי גם המנכ"ל תם־הלב של רשות השידור שלנו נפל לה קורבן.

בהמשך התוכנית ריאיין עורכה, יעקב אחימאיר, את מרטין לי, מנהיג המפלגה האנטי־סינית בהונג־קונג, העיר שנמכרה זה לא כבר לסין הקומוניסטית תחת הסיסמה “ארץ אחת, שני משטרים”. בראיון עם לי, שבא לביקור בארץ, מוארים לרגע באור אימתני פנים אחרות של המהפכה, הפעם מצד מי שהיא מאיימת עליו בעליל. לי מדבר על העננה המתקשרת מעל לעיר שפרחה בעבר, ולרגע אנו מבינים ש“המהפכה” אינה רק מושג נוסטלגי חביב, אלא פה ושם היא מציאות, ואפילו מציאות מאיימת.


הארץ, 24.10.97

המלצות קוראים
תגיות