מימי משה ועד עזרא ותלמידיו הסופרים והתנאים ומימי ר' יוחנן בן זכאי ועד הדורות האחרונים, שקדו החכמים אנשי הרוח בישראל ללמד את כל העם תורה ומצוה ואך זה היה כל משא נפשם לעמם: להיות כל בניו “למודי ה' “. לדעת כלם את ה' “למקטנם ועד גדולם” ולהיות הארץ מלֵאה דעת ה' “כמים לים מכסים”. וה”דעת” הזאת אשר חזו בה הרמב"ם וחבריו חקר אלוה על פי דרך אריסטו ושאר חכמי יון, לא היתה באמת כי אם עשות הישר והטוב; כאשר אמר הנביא מפֺרש: "אביך… עשה משפט וצדקה… דן דין עני ואביון… הלא היא הדעת אותי, נאום ה' " (ירמיהו כ"ב). צדק ומשפט ומישרים בין איש לרעהו והצנע לכת עם אלהים – זאת היתה התורה כֻלה ואותה התאמצו רועי ישראל להורות את כל העם בדור דור. לא לכלול את הרוח, לשנן ברַק השֵֺכל, כי אם לצרוף וליַשר את הלב היתה מגמת פניהם, לא להקים מעַמם קהל חכמים וחוקרים לכל תכלית, דבר אשר לא היה ולא יהיה כן לכל גוי תחת השמים, כאשר לא יהיה העץ כלו פרי ולא הארץ כלה עפרות זהב, כי אם לעשות אשר יהיה עם ה' “כלם צדיקים”, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, התאמצו איש אחרי אחיו. על כן לא בקשו ולא נסו מעולם “לבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו”, לבא ולהביא את העם בסוד חכמות הטבע ומה שאחר הטבע, ועל כן לא דִבּר משה – אשר בודאי לא נסתרה ממנו גם חכמת מצרים – על הנפש ועל גורלה אחר המות (דָבר, אשר ווֹלטֵיר וחבריו לא אבו סלוח לו) ולא הזכיר גם כל דבר הנשגב מבינת המון העם, כאשר עשו מחוקקי העמים האחרים בתורותיהם. ובעקבותיו יצאו המורים הבאים אחריו לדורותם: לתת לֶקח אשר יסכון לכל העם ולבלתי תת כי אם לקח אשר יסכון לכל העם. וכאשר הזניחו הכהנים באחרית הימים את משמרת פקודתם, להורות לעם את חקי ה' ואת תורותיו, היתה צעקת הנביאים האחרונים גדולה עליהם וַיַלֽינו עליהם את כל הקהל, עד אשר הוציאו הוציאו עזרא וחבריו הסופרים את התורה מידיהם וישימוה לנחלת כל העם, בהחליפם את הכתב הישן הנושן בכתב החדש העממי. וכאשר נֽסו אנשים אחרי כן להַלך במחקריהם בגדולות ובנפלאות מן העם, לא היה לפעלם שֵׁם ושארית באחרונה בדברי ימי ישראל, כאשר נראה עוד מעט.

כי הנה כל העמים הקדמונים נחלקו למפלגות עִלִיוֹת, תיכונות ותחתיות ומחוקקיהם חֽלקו להם בקָו את האשר ואת הטוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למפלגה ומפלגה כערכה; וגם היונים והרומים והעמים הנוצרים היוצאים בעקבותיהם היו תמיד לשני מחנות, לאצילים ולעבדים, והשתוות כל בני האדם, אשר היתה לחק עולם בישראל בתורה ובחיים, לא היתה להם, לשתי המחנות, אף למשא־נפש עד העת החדשה ולא לחק־החיים עד עת המהפכה הצרפתית. ואך ישראל לבדו היה למחוקקיו ולחכמיו כֻּלו עם אחד וקהל אחד (“ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”) ואהבתם וחמלתם יצאו על כל חלקיו, כנקלה כנכבד, כגשם נדבות המריק את ברכתו על הארז ועל האזוב יחדו, ויהיו קרואים בענינהם לשום עינם על כלו לטובה ולאִַשרו בדרך ה' להיטיבו באחריותו (“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”). ועל כן שמו מעצור לרוחם לבלתי הגביה עוף במרחבי החכמה והחזיון, אשר לא יסכון עליהם ההמון הגדול, פן יִרֶב המרחק בין הרועים ובין צאן מרעיתם – והתפרדו; תחת אשר בכל גויי הארץ, אשר גם דתיהם גם חקות חייהם לא היו למסגרת אחת לכל העם מִקָצֶה, לא נמנעו אנשי הרוח, באהבתם אך את נפשם, להעמיק במחקרי שמים וארץ ולדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה איש לפי שכלו ואיש לפי דרכו. ויהי המעט מחרטמי מצרים ומפילוסופי יון ומכהני הנוצרים ומנזריהם כי לא שמו לב ללמד את העם תורה ודעת עד הדורות האחרונים – עד היות חובת הלמוד הכללי לחק בעמים – כי גם גדור גדרו בעדם בכתב מיוחד ובחקים מיוחדים, אשר היו כקיר מבדיל בינם ובין המוני עמם. ויהיו בהם חכמים ואמנים גדולים מתי מספר מזה והמונים רבים חשֻׁכִּים ופרועים כפראי אדם – מזה, ויהיו אלה משקיפים על ההמון ממרומיהם ופונים לו ערף ולא פנים, והעם גם הוא היה בן לאצילי הרוח האלה ושם אותם למשל ולשנינה; תחת אשר בישראל היה “מורא הרב כמורא שמים” ואהבתו כאהבת בנים את אבותם והתחברות החכמים עם בני העם כהתחברות בני משפחה אחת זה עם זה.

תוצאות המצב השונה הזה בישראל ובעמים לא אֵחרו להֽגָלות בחיים. בכח העבודה שעבדו חכמי ישראל בתוך עמם איש בעקב אחיו לדורותם ובכח הירושה הנמשכה והנוספת מדור לדור מסיני ועד הֵנה, היה עם ישראל לעמת כל גויי הארץ עם שכלם צדיקים, התורה והמצוה היה ללחם חקו והמוסר העברי – הוא הוא היחידי בקרב כל בני האדם למשפחותם לגוייהם; והעמים האחרים עודם עד היום הזה, באשר למוסר ולמדות, חית־אדם, כאשר בימי אדם הראשון. “ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם”. המוסר, הצדק ותקון המדות, אשר היו לרועי ישראל לראש פנה, היו ברב הימים לקנין כל העם, אך רוח החכמה והמחקר, מִשְׁלַח־יד חכמי הגויים, לא נחה ולא יכלה לנוח על המוני עמיהם, ואף כי המוסר אשר גם לאנשי הרוח בהם לא היה כי אם דבַר חכמה והגיון, ענין לענות בו כאחד עניני המחקר. לישראל היתה החכמה למוסר ("ראשית חכמה יראת ה' “, ובמקומות רבים במשלי ובכה”ק בכלל)¹, ולחכמי יון היה המוסר לחכמה (ספר המדות לאריסטו).

ותוצאות המצב המשונה הזה נגלו בישראל ובעמים גם בספרותם: בישראל היתה הספרות כֻּלה מראה דמות רוח העם באמת, על כן נראה לה מֶשך (ׁׁׁContinuitätׂ) והתפתחות מסֻדרה ומתאימה בכל חלקיה מדור לדור, כהתפתח עץ פרי מן הזרע לכל חלקיו משרש ועד ענף. ורעיון אחד כללי – הרעיון המוסרי – עובר על פני כֻלה כחוט השני לכל סעיפיה ולכל תקופותיה. אך ספרויות העמים, אשר לא היו כי אם פרי רוח יחידים, מלאות קפיצות, הפסקות ותהפוכות, ואין משך ואין סדרים ולא רעיון כללי ולא התפתחות להן מדור לדור ומתקופה לתקופה.

ואולם אין אדם שליט ברוח לכלׂא אותו לעולמים וברׂב הימים היו אנשי רוח בישראל אשר פרצו עברו מן החוג אשר התהלכו בו קדמונינו – מחוג התורה והמצוה – אל המחקר וההגיון; או אשר העמיקו הרחיבו את המחקר ואת ההגיון גם בגבולות התורה ויגרעו חק הלב למען הוסיף על נחלת המֺח ויעלו את הפלפול התלמודי עד מרום קצו, עד היותו למלא שִֺפקם בעבודת הרוח. אך לפי מלֺאת סִפְקם זה יֵצַר החוג לרבים – ונִבעה פרץ בין אנשי הרוח ובין העם, אשר לא יכול להעפיל ולעלות אחריהם בדרך החדשה, דרך לא סלולה. אז יעמדו אחרים בפרץ, אשר יבאו תחתם לעת כזאת, ומצאו מסלות ללבב העם והטוהו ארחות עקלקלות, ורָחַב הפרץ והוּפרה האחדות וישראל גוי אחד יִקָרע לקרעים ולפלגות. – ככה היה באחרית ימי הבית השני, אחרי רְבוֹת נקודות המגע בין ישראל ובין העמים במצרים, באסיה הקטנה ובאיי הים, ולעמת גרגרי המוסר המעטים, אשר הטיל רוח ישראל אל בין הגויים, שבו על כנפי הרוח ממרחבי העולם החיצון אל העולם היהודי רעיונות ושאיפות נכריות. וינסו האלכסנדרונים להעמיד חזון חדש – תורת משה לבושה שמלת יון ותוכה רצופות דעות נכריות, אשר היו נְסִבה בימים הבאים להיות כנסת ישראל אשר במצרים כאבר המדולדל ליהדות; ובארץ ישראל הרבו אז הפרושים בגדרים ובסיָגים ובדקדוקי הלכות ולפי הנראה – גם בפלפול ובחדודים והיו דורשים “על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות”, עד אשר נִתקו גם המה ממצב רגלי העם, והמסבות הוסיפו להבדיל בין “החברים” ובין “עמי הארץ” וגבה טורא בינייהו לרעת שתי המפלגות. ויהיו עמי הארץ אומרים: “מי יתן לי ת”ח ואנשכנו כחמור", והחכמים: “עם הארץ מותר לקרעו כדג”, “עִם נכרי ולא עִם עם הארץ” וכאלה. אז התקרבו אנשים ידועים מן המטיפים בעלי האגדה, שנואי נפש החכמים גם הם, אל עם הארץ וירחיבו במדוּחיהם את הפרץ בינו ובין הפרושים ויסבו את לבבו אחורנית – אל הדת החדשה (ראה דרנבורג, משא ארץ ישראל, פרק כ"א).

והמראה הזה נשנה אחרי כן בדברי ימינו פעם בפעם עד אחרית הימים. בצרפת שבו בימי בעלי התוספות הראשונים על “הויות דאביי ורבא” ויעמיקו וירחיבו את ההגיון התלמודי ברוח בקרת דקה ושנונה ויעלוהו עד מרום קצו. אך לעמתם קמו עוד מעט חכמים אחרים המשפילים לראות, המה מסכו יינם אף ערכו שלחנם לקהל רב: לקוטי הלכות, ספרי מוסר ודרשות; ויהיה המזג הזה בשני חלקיו תורת חיים לכל פנות העם, איש איש כאשר יכלו שאת. בעת ההיא שבו בספרד הערבית על שגיונות האלכסנדרונים – להביא את תורת משה והנביאים בכוּר חכמת יון. הרמב“ם, הגדול בנושאי דגל הפילוסופיה היונית, וחבריו בזו לעם (ראה הקדמת המורה) וישימו ערפלי סודות סתר להם ולחכמתם. אמנם כי דעותיהם, או החלק הנבחר בהן, באו מעט מעט בלבות היחידים השרידים ותחת אשר, למשל, בעת המחלוקת הראשונה על דבר ספרי הרמב”ם עוד היו כל הרבנים חכמי התלמוד מחזיקים בהגשמה ומאמינים בכל דברי האגדות כפשוטם וחושבים את דעות החכם הזה למינות, הנה במחלוקת השניה, בימי הרשב"א, כבר היתה שלילת ההגשמה לדעה מוסכמת ומקֻבלת גם במערכות הרבנים הקנאים. אבל בין החכמים, אשר נסו לשום מהלכים לדעות אריסטו במחנה ישראל, ובין העם, העומד על גבולות התורה והמצוה אשר גבלו ראשונים, נִבעה גם הפעם פרץ רחב – אשר באו לעמוד בו בעלי הקבלה. צנורות השפע נפסקו בין החכמים ובין העם ועל כן, לעמת שהחזיק המון ישראל בצרפת ובאשכנז בתורה ובמוסר העברי עד אחרית הימים, רופפו שניהם ביד הספרדים מאז והלאה עד עת קץ ור' משה מקוצי מצא כבר בערי ספרד אנשים רבים אשר חדלו להניח תפלין ואשר לקחו להם נשים נכריות.

הרוח שב ובקש תפקידו באחרית הימים – בתקופת פולין; אבל גם בפעם הזאת הגביה עוּף מעיני העדה והלאה: הפלפול והחלוקים והחדודים עלו למעלה ראש ובין החכמים תופשי התורה ובין המון העם בני ה“ישובים” רבצה תהום רבה, כאשר בין ה“חברים” ובין “עמי הארץ” לפנים – ביחוד בסוף התקופה הזאת (כי גם המגידים בימים ההם היו עורכים דבריהם אל המֺח יותר מאשר אל הלב והדברים – שעשועי־הרוח למביני דבר ולא לֶקח טוב לעם). בעת ההיא התאמץ הגאון מוילנא להשיב את למוד התורה אל דרך הפשט, למען תשוב להיות דבר השוה לכל נפש, כמחשבת המורים הקדמונים על העם – אך הנה קדמתהו החסידות; מבין נבכי הקבלה, אשר התגלגלה תחת שואה מאות שנים במערכות התחתיות בישראל ותלַחך מסביב לאהלי התורה כשלהבת מהבהבת, נוגעת ואינה נוגעת, – הגיחה החסידות לעת כזאת, עת־רצון לה' ותעמוד בין הרבנים ובין העם ותפרוש כנפיה על ההמונים האובדים והנדחים הַרחק ממרכזי התורה ותהי להם גם היא ל“בשורה” חדשה בהרימהּ מעט את עֺל התורה והמצוות מעל לְחֵיהֶם ובתִתּהּ להם תחתיהן מעט הלָך־נפש, מעט הוללות, מעט שמחת־החיים…

מתלמידי הרבנים והישיבות יצאו המשכילים ה“ברלינים” אשר, בבקשם להביא אור במחנה ישראל, לא השכילו לשאת פנים לראשית קדשי העם: הדת והמוסר העברי, ו“כי נבערו הרועים… על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. המשמרים חקות אבות – והם היו אז רֹב העם – נזורו מעליהם ובלכתם מנגד להם הרחיקו ללכת מן הקצה אל הקצה; כי בחרו לקחת לבניהם מורים מן הגוים תחת “אפיקורסים יהודים” או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם הארץ תחת בתי הספר למשכילים. הלא הנה גם היום טובה וכשרה בעיני רבים מן היראים גמנסיה נכרית מן הגמנסיה העברית אשר ביפו, וטוב מורה נכרי, ואף גם יהודי מומר, ממורה עברי, אשר העם רואה אותם כלם ככופרים בעיקר (ראה “העולם” ש“ז גליון מ”ה ע' 12). אנה הוליכה ההשקפה הזאת את המחזיקים בה מאז ועד הֵנה, אין צֺרך להגיד; כפעם בפעם באו על שני הקצוות גם יחד כשלון וּמחִתֵּת־רָזוֺן בהִפָּרדם. הרֶוַח אשר נהיה בין המשכילים ובין העם, מִלאו הגוים, ובין הסופרים העברים וספרותם ובין הקהל – הסופרים והספרות לעם ועם (ועתה – ה“אידישיסטים” ו“ספרותם” המה). כל ספרי ספרותנו הישנה, אשר נמשך בהם מדור לדור ומתקופה לתקופה הרעיון המוסרי, שהיה לעמנו לעצם מעצמו ולרוח מרוחו, יצאו ונפוצו במהדורות רבות בבתי הכנסת ובבתי המדרש ובכל בתי ישראל, ובספרותנו החדשה, אשר שרשיה יונקים ממקורות מים זרים, עוד לא זכתה להיות לספרות העם באמת עד היום הזה – כמוה כיתר סעיפי הספרות לפנים, אשר לא היתה הורתם ולידתם ברוח ישראל ויהיו ברֺב הימים “כמים עברו”. ספרי הפילוסופיה ממורה הנבוכים ועד מורה נבכי הזמן, לא השרישו שרשיהם בעם; שירי החֺל לר' יהודה הלוי היו חבושים בטמון כשבע מאות שנה, עד אשר הוציאום שד"ל וחבריו לאור, – וספרי המוסר מחובות הלבבות (אשר השער הראשון שבוֹ היה לעם – האחרון… ) ועד מסלת ישרים היו לספרי עם. על ספרי עמנואל הרומי – בוקצ’יו העברי – גזר העם חרם (כי כעם כמחוקקיו רוח אחר דובר בם), וספר בחינת עולם, בגלל תכנו המוסרי, נדפס ונתבאר מעת הוחל להדפיס ספרים בישראל ועד הדור האחרון פעמים אין מספר.

עם המוסר היה ישראל מעולם – וזאת שמתהו סגולה מכל העמים. לא הקים פילוסופים גדולים, מחדשים גדולים בחכמות ובמדעים, לא מצא את היֵמים במדבר ולא כוכבים חדשים בשמים, אך כוכב אחד – הכוכב צדק – האיר לפניו דרכו כל הימים, מוסר ומישרים – זאת נחלתו, נחלת הורים ומורים, אבל רק נחלתו שלו!

הפילוסופיה האחת, אשר הורו מורי ישראל, היא תורת חיים. “ובחרת בחיים”, אמר המורה הראש והראשון לעמו – והם בחרו בחיים: עמים רבים, קדמונים ואחרונים, אשר הרעישו את השמים ואת הארץ, עם ועם בעתו, ירדו מעל במותם אחד אחר אחד ועמהם מתה חכמתם; גם העמים הצעירים, אשר תמול ימיהם ותרבותם עלי ארץ, הולכים וזקנים לעיניו והרקב אורב למו פנימה וחש עתידות להם, – וישראל עודנו חי ומלא עלומים, נושא הוא כל עמל ותלאה, נרדף על צואר, מֻכה ומעֻנה כל הימים על הפקדון אשר הָפקד אתו, על הצדק ועל היֺשר ועל המוסר, יסודי תורתו, אך עודנו חי, עוד לא שחה לעפר נפשו, עוד לא אבד נצחו ולא נכזבה תוחלתו. הנה הרעיון הישן, אשר הורו והוגו מחוקקנו, נביאנו וחכמינו ויעמידוהו לעד לעולם: חיי נצח לעם טִפּוּחֵיהם!

המעט מכם, קצרי־־הרוח המבקשים תֺּכן חדש, רעיון חדש להיהדות? היש רעיון חדש אשר יִשְוֶה לרעיון הישן הזה?!…