¹

כאשר לא יכלו הזקנים, “אשר ראו את הבית הראשון”, להבליג על זכרונותיהם מקדם, לבלתי העיב במר נפשם את שמחת הדור הצעיר ביום הגדול ההוא, יום הוָסד הבית השני; כן גם הזקנים הזוכרים את בית ישראל הֶחָרֵב, מימי גאונו, היודעים את אשר היתה לנו התרבות העברית והלשון העברית לפנים ואת אשר ירדו שתיהן בדור האחרון הלוך ורדת עשר מעלות אחורנית עד היום הזה, – לא יוכלו להתאפק לקול תרועת השמחה ולכלא את הרוח המקש חשבונות לעת כזאת, עת קרׂא ל“יום עברי” פעם בארץ אחת פעם באחרת, עת שוב העם אל שפתנו ואל תרבותנו או… עת שוב מאַשריו וצופיו לדבר בהן נכבדות השכם ודַבּר בראש הוּמיות.

הן לא רחוקים ממנו הימים, בהם היתה התרבות העברית, התרבות המלאה והשלֵמה, פרושה על כל משכנות ישראל כמעטה־הרוח על חוג הארץ וכמים לים מכסים. בתי המדרש מלאו קטנים וגדולים לומדי תורה לשמה, בתי ישראל מלאו ספרים עברים (ולכבוד היו בתוכם, כאבני נזר התנוססו בראש פנה ולא על פנת גג ועלֽיה ולא בירכתי האוצרות לכל ישן נושן התגלגלו תחת שואה) והרוח העברי שָֺם משטרו בכל דרכי החיים ובכל פנות העם לקדש ולחֺל. בימים ההם היו התלמוד וכל אגפיו ראשית למודים לנו ולבנינו, לחם חֻקֵנוּ וחיי רוחנו, וספרי המחקר והדרוש הישגים והנושנים – פרפראות לתורה, אך הלשון והמליצה העברית וכל בכּוּרי הספרות העברית החדשה, אשר נצניה נראו אז בארץ – “כהאי חירגא דיומא דלא שמיה”, והדורשים אליהם היו בעיני העם כמרדפים ריקים ומפירי תורה, כ“מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה!”…

אחרי כן, כאשר רבו המפסיקים ממשנתם עד היותם הרבים לעמת השרידים חובשי בית־המדרש, היו כה“ע העברים עולים ובאים ומשוטטים בכל מושבותינו כצפרים עפות, על משואות התורה התלמודית צצו בעיר ועיר השכלה עברית ומשכילים עברים, כהֽגָלות ירק־דשא מבין אפיקי הנהרות ברדת המים. אך גם אחרי היות התמורה הזאת במהלך התרבות העברית, אחרי אשר הוציאו ישן מפני חדש, עוד היתה העברית שעשועיהם, היא היתה הגיונם, שבתם וקימתם, היא – מנגינתם. לא קראו שם שאון, לא שמו מועד ולא קִדשו קהל ל”יום עברי“, כי כל הימים, כל החיים, כל המחשבות וכל המעשים היו עברים. – ועתה… הננו עושים זֵכר לעברית, כאשר נעשה בליל הפסח זכר לחרות וביום שמחת תורה – זכר לתורה; הננו קוראים ליום עברי – ו”יום אחד בשנה חשוב שנה“. בניו יורק היה יום עברי – ואחר נפלה הבמה העברית, אשר הוקמה בדי עמל ובחבלי לֵדה ארֻכים וקשים. בגליציה נקהלו העברים ליום כזה ושמעוֹ הלך בכל גבול ישראל – ועתה נֽספה שם מכ”ע אחד והנשאר גם הוא אין רפידתו שושנים. הלא זה כאשר יקראו ביום השבת ביום השבת אל אלהים בחזקה “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” – ובימי המעשה הבאים ישובו ילחמו כמשפטם מנשה את אפרים ואפרים את מנשה: המתנגדים והחסידים, המתבוללים והלאומיים, הסוחרים ובעלי המלאכה, ומחנה אלהים יהיה לחרדת אלהים…

היש אפוא ידים לפעולתנו? היש תקוה ועתידות ל“יום” אשר כזה?

יש ויש.

הזקנים הבוכים לא צדקו כי נואשו וכי בזו ליום קטנות – זאת הודיעו הימים הבאים ההם. הזקנים האלה אשר זכרו בכליון־נפש את הבית הראשון, הן לא ראו את הבית הזה בהבּנותו, בעוד היות העם בראשית דרכו ותקופה ארֻכּה בת ארבע מאות שנה משחקת לפניו בארצו, לא ראו את העם בעודנו עולה במעלה החיים, מלא כח את רוח ה' ודורך על במתי הנצח וההוד אשר הנחילוהו דוד ושלמה; כי ראה ראו את הבית בהגיע לו ולעם עת רדת וכשלון, באכול הרָקב ארץ ויושביה, בהיות העם מתרפס לפני זרים, מתרפק על הגוים ועל כל הבליהם, עוֹגב על אשור ועל מצרים ונטמא בגלוליהם (יחזקאל כ"ג) והקץ הולך וקרֵב וחרבן הבית היפה עומד אחרי כתליו. – אך הבית הקטן והדל בהבּנותו, אשר למראהו נתנו את קולם בבכי, היה מֽפְתַּח תקופה חדשה לארץ ולעם, המחדשים כנשר נעוריהם, וגדול היה כבוד הבית האחרון מן הראשון – גם בשנים גם בעֺשר, כחזון הנביא זכריהו וכבאור החכמים.

מזקנים ההם נתבונן גם אנחנו – לבלתי שוב על שגיאתם ולדעת לערוך את החזיונות ואת המעשים לא לפי מראֵהֶם הנראה לעין, כי אם לפי ערכם באמת. ובהעלותנו על לב את מצב התרבות העברית בדור ההולך ואת מצבה עתה, זכור נזכור גם אנו, כי אז היינו יורדים במעלה ההר מזה ועתה הננו עולים במעלה ההר מזה… אז היה קץ תקופה ישנה ועתה – ראשית תקופה חדשה, אז – רקבון ומסוס נוסס ושלכת, ועתה זרע בריא וטוב, זרע העתיד. אז היו עוד רגליהם עומדות בתוך המקדש, “אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים לשמש” – כזקנים אשר ראה יחזקאל; באהלי התורה כבר לחכה אז ההתבוללות, לפתח בית המדרש –חטאת רבצה; את התלמוד היו לומדים ואת התרבות העברית כֻּלה היו חושבים לסבל הירושה, אשר לא להוריש אותה לבניהם. פני הדור היו כקיקיון עָנֵף ורב־עלים, אשר את שרשיו הכתה התולעת… – ואולם הדור הצעיר הזה מעפיל לעלות על מרום הר ישראל, ואם עודנו עומד בתחתית ההר, כי אֵחרו פעמיו ואך זה החל לעלות, ואם כשוֹל יכשל בעלותו ועמד תחתיו עיף ויגע או יפול אחור פעם בפעם – עלה יעלה ושוֹב ישוב אל שפתנו ואל תרבותנו, אשר הרחיקוהו הוריו מהן במעלם.

עלֹה יעלה – אך אל נא נשכח, כי קשה לעלות מרדת, כי רבים לנו מכשולים וחתחים על כל מדרך כף רגל, כי הרוחות והמסבות וכל אשר אנחנו רואים, עומדים נגדנו, סוערים לדחות פעמינו ולהכשילנו על כל צעד, להדוף אותנו לאחור ולא לפנים. ועלינו אפוא להתאזר עֹז ולבקש תחבולות, למען הקל מעל המבקשים לבא אל מחוז החֵפץ ולפַנות הדרך לפניהם.

והתחבולות, אשר נֹאחז בהן למען הרבות דעת לשון וספר עברי בתוך העם, לכל פנותיו ולהשיבו בדרך הזה מעט מעט אל התרבות העברית כלה – אלה הן לדעתי:

א) לקחת את חנוך ילדינו בידנו ביַסד בכל קהלה וקהלה בתי ספר עברים תחתיים, וכפי היכלת גם שניים, לבנים ולבנות, ולהגדיל ולהאדיר את הלֶקח העברי בבתי ספר כאלה באשר כבר נוסדו כמו, למשל, בקהלות רומניה.

ב) לכונן בכל קהלה קטנה וגדולה בתי מועד למקרא ולהרצאות וליד כל בית־ספר עברי – אוצרות ספרים, אשר יֵאסף אליהם ממבחר ספרותנו החדשה לכל מחלקותיה, והיו למקור קריאה עברית ותחיה עברית למורים (אשר רבים בהם רחוקים מן המלה העברית מקֹצר יד או מפני סבות אחרות), לתלמידים ולאנשים יודעי עברית מבני העם.

ג) ועד אז – לתת לקח עברי (ולא דת משה בלשונות נכריות) בשעות ערב לתלמידים העברים המבקרים בבתי הספר השניים לעם הארץ.

אם עשׂה נעשה את הדברים האלה, וכאלה, אז יהיה לנו היום העברי, הנעשה פעם בכׂה ופעם בכה, ראשון לימים עברים רבים, לחיים עברים תמיד, אז לא יהיה כזה כברק, אשר יברק בחשכת לילה ואחר יֵעלם ויָמש חשך, כי אם כמוֹצָא־שחר ההולך ואור עד נכון היום; אז לא תביש זקנתנו את ילדוּתנו ובנערינו ובזקנינו נלך יחד לאור התרבות העברית ונבנה את בית ישראל – וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון!

הזִּקנה ­– עיניה אך לאחור ולא לפנים, לה זכרונות אך לא תקוות; הזקנה – זכוֹר תזכור ותשוּח, והבחרות – קוֵה תקַוה ותתעודד ותעשה וגם תוכל. ועם ישראל, העם שחֻברו בו יחדיו זקנה ובחרות, העם אשר ראה בימי חלדו חליפות אור וחשך תקומה וכשלון פעמים אין מספר, העם אשר חוזיו שָֹמוּ לו את תור הזהב בימים הבאים ולא בימים שכבר היו, – העם הזה לו נכונו עתידות, לו אחרית ותקוה לחיי עולם, בידו עתותיו ואם יחפוץ – אין זו אגדה.