א    🔗

סובב סובב הולך רוח האדם על פני כל הארץ, על עתים ועל מקומות רחוקים תקופתו ורֹב שנים וגבולות עמים אשר גבלו ראשונים או אחרונים – גבולות המקום, גבולות הגזע – לא יעצרוהו. כמים המתפרדים לאגמים, לנחלים, לנהרות וליַמים, וכל הנחלים הולכים אל הים וכל היַמים יהיו לאחדים, והאגמים אשר אין להם תוצאות אל מרחבי מים, אחריתם ליבוֹש אוֹ לִבְאוֹש; כן בני האדם למשפחותם, לארצותם, לגוייהם, נפרדים ומחֻברים, רחוקים וקרובים הם גם יחד, כלם משפיעים זה על זה וכלם מקבלים זה מזה, גם פרי האדמה ויגיע כפים גם פרי הרוח. תרבות עמי יון ורומי לא היתה מולדת בית וגם לא מתה עמם אחרי בלותם: הכתב, יסוד כל תרבות, בא אל היונים מן הצידונים או הכנענים; ראשית בכורי השירה היונית (משירי הומיר והלאה), הפילוסופיה, חכמות הטבע, ההנדסה ומלאכת מחשבת, אשר בהן עשו להם היונים שֵֹם, צמחו במושבות יון אשר היו באסיה הקטנה, ששם היתה התחברוּתם עם עמי המזרח, בעלי התרבות העתיקה, מקור נפתח להשכלת העם הזה ימים רבים לפני היות לשפרתא ולאתונא שם וזֵכר בדברי הימים. וכן תורת המשפטים לרומים לא על ברכי העם הזה נולדה, ולא הם לבדם הגדילו לעשות בה: אספת חקיהם הראשנה הוּחקה על “שנים עשר הלוחות” בשנת 451 לפני סה"נ (בימי עזרא ונחמיה) אחרי שוב הצירים אשר שלחו בגוים לאסוף חקים ומשפטים¹; ובעת ההיא כבר היו בישראל שופטים ובתי דינים בכל עיר ועיר ומשפטים כתובים גלוים לכל העם. ובהֵאסף חקי רומי לאספה חדשה על פי אדרינוס, כבר היה בישראל סדר נזיקין “משנה ראשונה” או “משנת ר' עקיבא”; ובערוֹך אספת החוקים האחרונה ביד יוסטיניאן, כבר נחתם אז זה כשמונים שנה התלמוד הבבלי, אשר על חלק תורת המשפטים שבו ועל הגֹּבה, אשר הגיעו עָדיו מחוקקינו בתורה הזאת בספר הענקי הזה, השתוממו גם נבוני דבר מחכמי העמים².

וכל הרכוש הרוחני ההוא ירושת עמי קדם, אשר טפחו ורבו חכמי יון ורומי מאות שנים, נסב ועבר ברב הימים ביד היהודים והערבים מעט מעט לכל עמי אירופה החדשים. ומי יודע, אם לא חכמת המוסיקה, למשל, אשר בה עשו להם האיטלקים לבדם שם בעת החדשה מאות שנים (עד אחרית המאה הי"ח למספרם), אם לא התגלגלה ובאה להם, בנתיבות פליאות לדברי הימים הנסתרים והנעלמות ממנו, מאת אבותינו היהודים הקדמונים, אשר הפליאו לעשות בחכמה הזאת על פני כל העמים, עד כי על נהרות בבל שאלום שוביהם “דברי שיר”…

ישנו עם אחד, אשר גדר בעדו מסביב לבלתי היות לו כל דבר עם גוי ואדם זולתו, ואף כי העם הזה – עם הסינים – באמת לא עם אחד הוא, כי אם קבוצת עמים רבים, “גוי וקהל גוים”, ומושבותיו – מרחבי ארץ, חַלק את חלקי תבל, עם אשר דמיונו לא כאגם מים כי אם כים גדול ורחב ידים, בכל זאת קפא תחתיו זה מאות או זה אלפי שנים וגם בהתעוררו עתה לחדש נעוריו, קשה לו לחנוּט עתיק־ימים זה להתפתח מוסרות המסֹרת ולהנער, עד כי יתעללו בו שכניו הצעירים והקטנים ממנו ולא ישים על לב.

אמנם כן, העמים משפיעים זה על זה ומקבלים זה מזה גם כל רכוש אשר ביד יֻקח, גם פרי הרוח. ואולם לא על נקלה ולא בשלום ובמישור קבלו העמים איש את תרבות רעהו אשר עבר לפניו במעלות הרוח והכשרון; לא תמיד יבקש עם לרצונו תורה ודעת מעם אחר, כאשר ראינו למעלה את הרומים עושים וכאשר יעשו עמי התרבות היום בקחתם – אחרי אשר התכוננו לשונם וספרותם המה – איש מאת רעהו כל מבחר וטוב בפרי הרוח. כשטף מים היורדים ובאים מלמעלה למטה, אם שלום בואם ואם לא, כן תפרוץ ותעבור התרבות לרגלי בעיה מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי וגם בטרם ידרשוה הרחוקים תמָצא להם. בעודנה באִבה תדבק באדמת מטעה, כאשר ידבק הפרי אל העץ בטרם יבשל; אך אחרי אשר עלתה במקומה עד הראש וגם עשתה באוּשים ותשחת את דרכה ואת דרך בני עמה, תשטוף שטוף ועבור את הגבול אל העמים האחרים אשר עודם משפילים שבת. אז יהיו בני מרום עם הארץ, אשר עיניהם תמיד החוצה, הראשונים להפיק נפשם לתרבות הנכריה החודרת להם וקדמו פניה ברצון ונתנו לה מהלכים במסיביהם; אך בני העם, הקופאים על שמריהם, יתקוממו לכל נֵכָר בלשון, בספרות, בדעות ובדרכי החיים, מדאגה מדבר פן ישחית את נחלתם, נחלת אבות; ובהתעוררם על “האויב” הבא בגבולם, יגברו חילים והוסיפו אֹמץ וחיים ללשון עמם, לספרותו ולרוחו־הוא וכלכלו וכָללו את הנטיעות הרכות האלה עד עלותן מעלה מעלה ונשאו ענף ועשו פרי והיו לשם ולכבוד בקרב הארץ. ואולם “אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”: מדי האָבק ככה הישן עם החדש, האזרח עם הגר, יסגל לו העם, בדעת או בבלי דעת, מן התבואה החדשה הזאת כאשר יוכל שאת וישנֶהָ לפי דרכו ויחתום אותה בחותמו עד אשר לא יוָדע אחרי כן כי באה אל קרבו מן החוץ, כי היתה “הורתה ולידתה שלא בקדושה”; כאר יאֻכל כל מאכל וכל משקה בקרב האיש הבריא והיה לעצם מעצמיו ולבשר מבשרו. – ככה היו הליכות התרבות היונית ברומי, אחרי היות ארץ יון למדינה רומית, ומקץ כמה מאות שנה – בקרב הערבים³; וכה היה דרך רוח צרפת, מתקופת לודויג הי"ד והלאה, בפרוסיה ובארצות אחרות ורוח גרמניה במאה האחרונה בארצות הסלביות.

ואולם אם רב כח העם, אשר לו אדמה תחת רגליו ולשון מדֻברת בפי המוניו, למסוך כל תרבות נכריה עם תרבותו־הוא ולא יבֻלע לו, הנה לא כן הדבר בעם ישראל, אשר אין לו ארץ מכון לשבתו ואין לו, לכל פנותיו, שפה אחת ודברים אחדים, ואשר הליכות דברי ימיו הפילו גורלו מראשית דרכו בתוך עמים רבים ושונים. גורלו זה אמנם היה רע ומר מאד גם באשר לחיי־בשרים; אך תחבולותיו אשר חִבל לפי המסבות לרַוחתו לישועתו, הביאו לו רֶוַח והצלה פעם כפעם, כספו היה כפר נפשו ומסגרות משכנותיו סככו בעדו מתגרת יד ההמון; וכי באה שואת רשעים לשדד רבצו ולפרוע בו פרעות – וגלה ממקומו אל מקום אחר ששם עוד לא פרח הזדון “ואם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה”. ואולם לשלום חיי־הרוח בגולה רע ומר שבעתים; פה לא הועיל כל כֹפר, לא היה כל מנוס, לא הֵגֵנו כל ברית ודלתים. הפגישה וההתנגשות, אשר נפגש ואשר התנגש רוח ישראל בכל הרוחות הנכרית מסביב, היו לעם הזה מלחמה קשה ומרה, מלחמה על נפשו ועל תקומתו, מלחמה חרישית עם כל שואפיו, אשר לא יבָלעוהו ולא יִבלָעוהו, מלחמה אשר לא באה ולא תבוא עד קִצה אחרי מתי עוד ואשר לא תהיה לבעליה לתשועה אם כה ואם כה תהיינה תוצאותיה.

חיים בלי שלום, חיים שאינם חיים – אלה היו חיי העם הזה כל ימי נדודיו, העם אשר כמו התעתד מראשיתו להיות נבלע בים־האדם ואשר מאשריו תומכי גורלו עשו בתחבולותיהם להעמידו עד היום הזה.

כי הנה גבולות הארץ, אשר נועדה לבני ישראל, ואשר עליהם לגרש את יושביה מעט מעט “פן תהיה הארץ שממה”, נחשבו מים סוף עד ים פלשתים ומנחל מצרים עד נהר פרת – ארץ ישראל וסוריה כלה. לו כבשו ונחלו יוצאי מצרים את מלוא רֹחב הארץ הזאת, לו השמידו או גרשו מפניהם את כל העמים יושביה כאשר צֻוו, כי אז היו כלם לגוי אחד מוצק, עצום ורב; באבדן העמים או העממים ההם אלף שנים לפנים או לאחור לא היה כל נזק לבני האדם, אחרי אשר לא השאירו כל ברכה, כל פרי רוח, בדברי הימים; אך העם, אשר נתן לבני האדם אחדות האל וכתבי הקדש, היה איתן מושבו בארצו עד היום הזה ולכל דברי ימינו היו פנים אחרים, שונים עד תכלית. ואולם רפיון ידי אבותינו או המון מעיהם ורחמיהם על הגוים יושבי ארץ ירושתם, פִלסו נתיב אחר לדרכנו על הארץ…

נביאי ישראל היו סמל הצדק, החסד והרחמים, אבל הם ידעו עת לכל חפץ, עת לרחם על האויב ועת לכלא רחמיהם ממנו, ומצות משה להשמיד את כל עמי ארץ כנען ומצות שמואל על דבר עמלק ומעשהו עם אגג, ודבַר הנביא אל אחאב “מלך החסד” על אדות בן־הדד והתרגזו אליו על אשר שָׂם נפשו בחיים, ומצות אלישע לפני מותו ליואש מלך ישראל להכות את ארם “עד כלה” – כל אלה לא היה מקורם באכזריות כי אם בהשקפה בהירה על הליכות עולם ובצפיה מראש לאשר יהיה באחרית הימים.

עם הרומים, אשר לא היה כמהו עם אביר לב הרחוק מצדקה, עם עושה באכזריות רֶשע ובתחבולות שאול ואבדון עם העמים היושבים לבטח אתו, היה מנוחתו כבוד ועֹז כל ימיו ויהי לשם ולתפארת בדברי הימים אחרי בוא חליפתו; כי “איש זרוע לו הארץ” ועל כל פשעים תכסה אחרית טובה. ואבותינו, אשר היו “אנשי חסד” באשר לא היה מקום לחסד ולחנינה, אשר לא שמו לב לתורת החיים: “חייך קודמים לחיי חברך” ויניחו לשכניהם לנגוע בנחלתם ולהגדיל עליהם עקב בארצם, היו לעם נע ונד בארצות זה כאלפים שנה לא לחיות ולא למות, עם אשר יד כל בו ושמו וזכרו בפי כל העמים, גדוליהם, סופריהם ונכבדיהם – למשל ולשנינה. ומצות “לא תחיה כל נשמה” אשר היתה דבר ריק בחיים, היתה והִנֶהָ לו לשם רע בפי כל מנאציו עד היום הזה…

אחרי יהושע בן־נון ואחרי דוד ויואב לא קמו אנשי חיל בישראל, אשר יֵצאו בעקבות הגבורים האלה לבַצע את אשר החלו המה. בני ישראל “לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם, ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”. “ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם”. אמנם כי, מלבד תקופת התנחל ישראל בארץ בראשונה ובשניה, לא פרצו בהם נשואי תערובות גם אחרי אשר השחיתו את דרכם מאד, כי לא נמצא בתוכחות הנביאים כי יפקדו עליהם עון כזה; גם בימי השופטים נשמרו רֹב העם מנשואים כאלה, כאשר נראה במקומות רבים בכה“ק (ראה, למשל, שופטים י“ד, 3; שם כ”א כל הפרק; רות ד‘, ט; מלכים א’, י"א, 2); אבל קִרבַת הגוים בתוכם ועל גבולותיהם סביב, ומעט הארץ, אשר היתה לנחלה להם, שָׂמה מַחנק לנפשם לבלתי היות להם עוד תקומה ימים רבים כעם לבדד ישכון. מלבד הגוים הנשארים בארץ מימי יהושע, אשר “לא יכלו בני ישראל להורישם” ואשר היו להם לשִׂכִּים בעיניהם ולצנינים בצדיהם, תקעו יחד בארץ גם הגוים מסביב בימי הבית הראשון (ש“א ל”א, ו; מ"א כ', 34) ויותר בימי הבית השני. וברב הימים, כאשר לא יכלה עוד הארץ הקטנה לשאת את יושביה היהודים, הרבו לצאת אל ארצות הגוים מסביב ואח”כ – עוד בימי הבית הראשון – גם אל ארצות רחוקות, עד כי היו נדודיהם למלה לשכניהם ולחלל שם ה' בגוים באמור להם: “עם ה' אלה ומארצו יצאו!” (יחזקאל ל"ו). הפזור החל ימים רבים לפני הגלות.

ב    🔗

ככה היה העם היהודי צפוי מימי קדמתו אל התפוצה ואל ההתפוצצות ואל ההתבוללות שלמה בתוך הגויים; אבל צופיו וחכמיו יודעי העתים הכינו את הרפואה לפני המכה: המון החקים, הגדרים והסיָגים, אשר נִתּנו לישראל בשתי התורות, שבכתב ושבעל־פה, ואשר הוסיפו עליהם המורים בכל דור ודור. מן המצוה “ולא תלכו בחקות הגוים” ועד מעשי עזרא ובית דינו אשר עשו להבדיל כל ערב מישראל, מן גזרת טמאה על ארץ העמים ועד האֶלה היוצאת על חכמת יונית (אשר בכל הפרושים והתרוצים הראשונים והאחרונים, אין הדבר יוצא מידי פשוטו) ומגזרת “שמונה עשר דבר” ועד חומרות אחרוני השו"ע והפוסקים – כלם היו מכֻוָנים לצרך משמרת תקומת ישראל ורוחו מפני כל הרוחות הנכריות הסוערות לבלעו. “גזרו על פתם משום שמנם, ועל שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר” (ע"ז) – זה משפט הגזרות כלן. היהדות, אשר מימים קדמונים החלו נושאי דגלה להתאימה אל החיים המשתנים מדור לדור ולתקן ולהמתיק גם כל הדבר הקשה אשר בתורה הכתובה בכח “על פי הדבר אשר יורוך” – לא התפתחה בגולה על פי דרכה, כי אם נהלכה ארחות עקלקלות, פעם לפנים פעם לאחור, כאניה סוערה אשר תאבד דרך בהיותה כל היום תמיד משחק לגלים ולסערות. רב לה, כי בחכמת מלחיה השָׁטים אותה עצרה כח לעמוד ולהתקים עד היום הזה.

ואולם רוח האדם עולה הוא למעלה, החיים מתפתחים, מתחדשים ומחדשים פני החברה בכל עת תמיד, הכל שואף לפנים ולא לאחור: היהיה העם היהודי לבדו כעומד בין המהלכים, כזוחל ארץ תחתית בין הדורכים על במתי החיים, הדעת והתושיה? או הישית ידו גם הוא עם העמים בכל דבר חכמה וכשרון – ונפוצו מעינותיו חוצה ונסחפו עם כל הנחלים הקטנים הנבלעים אל פי הגדולים וקִצם בשטף? הנה זאת הצרה הגדולה בעלת פיפיות. צרת היהדות בגולה, ועל מדוכה זו ישבו גדוליו וקטניו, חכמיו והמוניו בדור דור ולא מצאו פשר דבר. לישראל הנע בארצות היתה כל תרבות נכריה אשר באה בגבולו, לרוח משחית ומפריד בין עצומים; תחת אשר לכל עם ועם היושב על אדמתו היתה התרבות הנכריה הבאה בגבולו לכח מַפרה ומצמית ומוציא לאור את כל הטוב הטמון בצפוּניו, בשגם תרבות ישראל, אשר שרשיה המוסר והצדק, נבדלה עד היסוד מתרבות כל הגוים, אשר תמציתה היֹפי והכח ואשר, אם הקדימה ואם אֵחרה להִגָלות בעם האחד או השני, סוף־סוף דרך אחד ותכנית אחת לה בכלם. ויהי העם היהודי נתון תמיד בכל תקופות הגלות בין תרבותו מקדם ובין תרבות כל שכניו, ולא עצר כח לנטות אנה ואנה; הרוח העברי התרוצץ בתוך מסביו כזבוב המתרוצץ בתוך קורי העכביש ולא יכול להציב גבולות בין החֹל ובין הקדש וגם לא לחָבּר ולמסוך יחד את שתי ההליכות המתפרדות הנה והנה ולברא לו מהן בריאה בריאה וטובה, מקור ברכה לו ולאחרים. כי אם יש אשר תגבר הרוח האחת ויש אשר תעלה השנית, אלה יעמיקו שאוֹלה ואלה יגביהו למעלה, אלה ילכו בשביל של אש – ונכוו, ואלה בשביל של שלג – וקפאו תחתם. ויש אשר היו שתי “התהפוכות הצוררות” מתרוצצות יחד בעת אחת, בקהל אחד וגם באיש אחד ומביאות מהומות ומבוכות ופלגות בעם וקרעים בנפש פנימה. באלכסנדריה היו היהודים החרדים מניפים בסודרין בבית־הכנסת הגדול בחתימת כל ברכה, למען אשר לא יִגָּרעו הלילה היושבים אחרונה לבלתי ענות אמן אחרי היורד לפני התבה; והחפשים, אשר היתה עליהם הפילוסופיה היונית, פרקו עֹל תורה ומצוות וגם יצאו מקהל עמם. תהפוכות כאלה היו במחנה ישראל בגולה בכל דור ודור, ־ היו, במדה ידועה, גם בנפשות גדולי עמנו, אשר נִסו בדורותם להתאים את היהדות עם האנושות, ולא הצליחו: פילון האלכסנדרוני, רס“ג, רמב”ם, בן־מנחם, ר' שמשון רפאל הירש, ועוד.

בכל האותות והמופתים, אשר הִרבה ריב“ל בספרו “תעודה בישראל” ידענו נאמנה כי מלבד יחידי סגולה אשר היו בישראל מימי רס”ג ועד הגאון מוילנא, לא נחשבו התורה והחכמה לעם כשתי אחיות תאומות, בנות שמים, כי אם כצרות הצוררות אשה אל אחותה; כי הגדולים אנשי השם, אשר ריב“ל הביאם עדים כי חשבו על החכמות ועל הלשונות כמֹהו, היו בודדים בתוך עמם כמֹהו וכי הגזרה שנגזרה על חכמת יונית בעת החלו אבותינו לטעום טעם גלות בארצם, וחרם הרשב”א ובית דינו על למוד החכמות החיצוניות, התאימו יותר לרוח העם ולחוּשו מכל הקריאות והמליצות לשם החכמה. אמנם כי שונאי חכמה מטבעם לא היו אבותינו מעולם. הלא זה העם, אשר תורתו לא שָׂמה עליו מצוה את האמונה העורת תחת הדעת ולא סגרה מפניו את שערי החקר וההגיון; הלא ספרי זכרונותיו הציבו יד ושם לחכמיו, אשר נכבדו בישראל מן הגבורים לוכדי ארצות, כי “טובה חכמה מגבורה”, וכתבי קדשו מלאים תהלות החכמה, אשר בה יסד אלהים ארץ ואשר כל חפצים לא ישוו בה, והמון שירים וציורים נפלאים על הבריאה וכל הדרה, על הטבע וכל נפלאותיו, – ההוא יבזה דעת ישנא חכמה ומחקר? לא, אך הוא ראה את הפרצים, אשר פרצו הרוחות הנכריות בחומת בית ישראל מן ההלניסטים ועד משכילי ברלין לבית רמ“ד, ראה כי ההולכים אחרי ההשכלה הכללית ירחקו מעמם ומכל חפציו וכי, כירֵח בסוף החֹדש, יאירו פניהם אל מול פני המאורות הגדולים, אשר באורם ראו אור, ולעם קרובם יהיו כארץ מאפליה; כי רֹב המשכילים בדורותם לא היו כר' עקיבא, כרמב”ם וכבן־מנחם, אשר “נכנסו לפרדס” בשלום ויצאו בשלום, כי אם כאלישע אחר, כחוי הבלכי, כיהודים חלוצי ההשכלה הערבית, אשר אם גם לא המירו את דתם לא נודע אחרי כן בדברי הימים אם מישראל היו (ראה גרץ־שפ“ר ח”ג, ע' 214־213), כמתפלספים אשר היו בימי הרשב"א, כהירץ הומברג וחבריו, אשר בקשו להפוך את הקערה על פיה; והאויב יושב למו־ארב, חושב עליו מחשבות ומעולל לו עלילות לבלעו ולהכחיד מעם: היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו במסבות כאלה לדרוש אל החכמה, אשר בעלוה אדונים זולתו לפניו ואשר היתה לו, לתקומתו, לרוח משחית? וסוף־סוף לא היה נופל בדבר הזה מכל העמים האחרים, אשר המוניהם לא למדו חכמה וספר עד הדורות האחרונים, וגם בימי פְרוֹח הפילוסופיה בקרב הרומים והיונים היו בני העם נבערים מדעת, תועים מדרך הַשְׂכֵּל ורחוקים גם מארחות מוסר ומישרים (והמרחק הרב הזה, אשר היה בין העם ובין גדוליו, הוא הצעיד את שני הגוים לאבדון). כי כן נוסדו והתפתחו בתי־הספר בקרב כל עמי התרבות בימי קדם ובימי הבינים מלמעלה למטה: בתי מדרש לחכמה ולפילוסופיה, אקדמיות וגמנסיות, ואת ההמון הזניחו, עד המאה האחרונה, שאז הוחל ליסד ולכלול בתי־ספר תחתיים לעם; תחת אשר בישראל נוסדו מימי שמעון בן־שטח ויהושע בן־גמלא בתי־ספר לקטנים ותהי אפוא התורה – אם לא החכמה – מקיפה את כל פנות העם מן העת ההיא והלאה כמים לים מכסים.

העם התנגד גם ללמוּד לשונות נכריות גם להגיון בתנ"ך, לדקדוק ולצחות הלשון העברית, אשר חכמים ורבנים רבים בתקופה הפולנית דרשו את אלה השכם ודרוש, –משום גזרה לגזרה ומשמרת למשמרת, ובכן היתה התורה גם היא הלוך והתכנס בדורות האחרונים בגבולות צרים יותר ויותר, עד עָמדה על “ארבע אמות של הלכה” לבדן. ובהגיע תקופת ההשכלה בימי יוסף השני ובימי אלכסנדר הראשון, היתה מהומה ומבוכה והברכה נהפכה לנו לקללה: כי לא באה השכלה אל משכנות יעקב להִלָוות על התורה ולהאיר שתיהן יחד את נר ישראל (דבר אשר היה להֵעָשות ביד שלומי אמוני ישראל, רבניו ומאשריו, מעט מעט, בתחבולות, ברֹב שנים ודורות), כי אם מבקשיה יצאו אליה החוצה אחד אחד לבקשה באשר היא שם כבַקֵש מים גנובים, ויהיו גם בעיני העם גם בעיניהם המה כיוצאים, כנפרדים, כפורצי גדר, ויעשו עמהם בחמה ובקנאה, ויעשו המה לעמתם בזדון ובשאט־נפש ויבאו על היהדות ביד חזקה לקרוע סגור חומתה ולפתֵַּח פִּתוּחיה בכשיל וכילפות. ואולם “עד כה לא יכול עוד כל חובב תרבות, ואף לא איש אשר שמו הרבנים על היהדות למגן, למען הביא אליה אור, מבלי אשר ישחית את עצמה הפנימי, את תרבותה הלאומית מולדת דברי הימים, ומבלי הביא קְפָדה על חיים אשר קדושים הם וקדושים יהיו לנו” (מ. הס, רומי וירושלם, מכתב חמישי).

ג    🔗

בארצות אשר לא היתה להן כל תרבות גבוהה או באשר היתה תרבות נכריה שלטת בארץ ולשון העם טרם תהיה ללשון בעלי השלטון וללשון הספר, שם עוד היתה תקומה לרוח העברי וגם עשה פרי מינו (בבל בימי האמוראים; אירופה הנוצרית בימי הבינים; פולניה, פרוסיה ורוסיה בדורות האחרונים). ואחרי כן, בשוב התרבות הנכריה על עקֵבה ולשון עם הארץ הציבה לה יד בספרות ובמרומי החיים, הלכה גם העברית הלוך ושוב הלוך והִבָּלע אל פי תהום זה⁴. אך באשר כבר היה לעם הארץ תרבות גבוהה, מפֻתּחת, שם לא היתה תקומה לעברית מראשיתה ורוח ישראל לבש מלבוש נכרי ויהי כמשַׂחקי הפרים היוצאים לצחק לפני שכניהם בתמונות שונות נכריות (אלכסנדריה לפנים; צרפת ואיטליה בעת החדשה). – ואולם גם בתקופות המקוריות ביותר, אשר היו לנו בגולה, לא נמלט רוח ישראל מהשפעת הסביבה, מלחץ הרוחות הנכריות, גם בכל דור ודור התפורר צור משגבנו זה ונפל ממנו אם מעט ואם הרבה, כאשר יתפורר הסלע, הנתון בתוך מים רבים אדירים, מעט מעט מפני הגלים המלחכים צלעותיו. הן בכל היתה לעמנו לפנים ארץ־ישראל שניה, שם היו קהלות גדולות מלתכדות ושלטון בית היה להן לכל דברי דת ודין ולדברי העם, ובערים רבות היו רֹב יושביהן יהודים; ובכל זאת גם לשון התלמוד הוא ז’רגון בבלי־פרסי, לא עברי, גם חלק גדול מתכנו, בהלכה ובאגדה, לא ינַכר אותות ההשפעה לעם הארץ ההיא. בתקופה האחרת, הדומה לה בפרטים רבים, תקופת פולניה, הרת הפלפול והוש"ע ונושאי כליו, נגנו בבתי הכנסת לישראל בעת הרנה והתפלה מנגינות אשר שרו הנוצרים בבתי תפלתם – בהסכמת הרבנים, ור' שמעון רפאל הירש, הקנא הגדול למשמרת היהדות בעת החדשה, הגיד דבריו ליעקב גרמנית ולא עברית, וכמהו עושים יורשי נחלתו הרוחנית עד היום הזה.

אחרי הדברים והאמת האלה, יֵרָאו לנו משכילינו ונדיבינו, אשר שקדו בדורות האחרונים – ועודם שוקדים עד היום הזה – על “העם ההולכים בחשך” בארצות מזרח אירופה ובאמריקה להשכילם, בהקרב אותם בכל מאמצי כח אל הלשון ואל התרבות אשר לעם הארץ, – כילדים המתחרים לדחוף מאחור את המרכבה, אשר בה סוסים שוטפים במרוצתם, למען תמהר תחיש פעמיה… תחת אשר ישכילו את העם, לוּ הואילו להשכיל אל העם, לראות ללבו, לדעת את נפשו; תחת אשר יריקו לו, בצנורות השפע אשר יכינו למענו, השכלה כללית הבאה עליו כשפעת מים רבים בשבעה דרכים, באפס יד, בכח העת והמסבות, יגדל נא כחם לעשות מסעד לרוחו, לשום נפשו בחיים, למען יוכל עמוד בפני זרועות השֶׁטף לפני שוּב את שבותו בארץ אבותיו. אז יכיר מַעבָּדיהם לטובה, אז יִרצֵם ואז ידרוש את תרומותיהם, אשר הם מרימים לו, ואז יפיק נפשו להם בתודה ויכתבם בכתב בית ישראל לברכה ולזֵכר עולם. העם – אף על גב דאיהו לא חזא מזליה הוא, בחוש הקיום החזק עליו יודע הוא, כי טובים חיים בלי השכלה מהשכלה בלי חיים… גַליה היתה, מאה שנים אחרי לכוֹד אותה יוליוס קיסר, רומית יותר מרומי; והיהודים, “העזים שבאומות”, אשר לא נתנו את רומי לבלוע אותם, היהודים אשר גלו לבבל ולכל מקום – ושכינה עמהם, בִּלו את כל צורריהם הקמים עליהם ועודם חיים באמונתם ובדרכי חייהם המה, כי על כן הם מחזיקים במעוזם – בכלל, אף כי בפרטיהם יצאו ממנו מה שיצאו.. היחידים – כענפי העץ, משתרעים למעלה, למרחב, פורצים ימין ושמאל, שואפים אור ומתחרים את הרוחות; וכי יכם שרב ושמש, אין רע, וכי יפרוץ בהם הרוח וינַתּקם ממצבתם וישערם ממקומם והשליכם אל אדמת נֵכר – אין רע: כזה וכזה יֹאבדו באשר יֹאבדו והעץ על עָמדו יעמוד. אך העם – שואף אל מקור חיָתו, אל יסודו פנימה, מטה מטה, כמהו כשרשים מוסדי העץ, אשר בכח חֵפץ־הקיום הנטוע בהם פונים הם למטה, חובשים ראשיהם בטמוּן להניס מפני האור ומפני הרוח כמו ידעו כי מהם תוצאות חיים לגזע ולענפים גם יחד.

ההשכלה, התרבות הכללית, ההתפתחות לרוח העת, אמנם דרושות לנו, לא למען הפיק רצון מן הגוים כי אם למעננו באשר אנחנו אדם. וגם יודעים אנחנו ויודעים כל עמי הארץ, כי שקר טפלו עלינו צוררינו בשוּמם אותנו לגזע הנופל מרֵעיו לרוח ולכשרון. הן לא רק בתרבות הערבים בימי הבינים, אשר היתה כבריח התיכון מבריח מן הקצה – השכלת יון ורומי – אל הקצה – התחיה באיטליה והרפורמציה בגרמניה – היתה יד היהודים לפי מתכֻּנתם בתוך העמים ויותר, כי גם בעת החדשה, מימי שפינוזה ועד היום הזה, עשו בני עמנו חיל וחֹסן רב בכל חכמה ובכל מעשה וענין. ומי יתן לנו דרך חדשה לחבר יחד את היהדות ואת האנושות, אשר לא תבלענה אשה את אחותה, מי יתן והיו לנו בכל ארצות מושבותינו בתי־ספר עברים, מראשית למודים ועד כלותם, אשר יגַדלו בהם את בנינו לישראל ולאדם, כי אז היינו מאֻשרים ללכת לאור שני המאורות הגדולים גם יחד, כי אז היתה זאת גאולה לרוח ישראל גם בטרם יִגָאל עם ישראל. אבל מה יתרון לנו בתת מִבחר בנינו, מדי צאתם להאיר על ארץ רבה, את היהדות כֹּפר האנושות, מה יתרון לנו אם בעוד מאה שנה יקומו מבנינו “אנשי רוח ופעלי־רוח גדולים, אשר עמי אירופה, הצעירים לימים ולנסיונות מעם ישראל, לא יכלו ולא יוכלו להקים כמוהם”. כנבואת ניטשה (בספרו Morgenröthe סי' 205: “על עם ישראל”), ואנחנו לא נחפוץ בכל הכבוד הזה במחיר אשר שָׂם החכם בעל הנבואה הזאת – במחיר ההתבוללות השלֵמה, לא נאבה ולא נוכל להפרד ממקור חיינו, מעָצמנו ומרוחנו, גם למען היות ראשית גוים – לא נאבה להיות, אחרי בְלוֹתנו, בני עליון בגלגול אחר… אם היינו לאחור בהשכלה, הנה זה מעֻות יוכל לתקון וחסרון אשר יוכל להִמָנות, “כי מי אשר יחֻבּר אל כל החיים יש בטחון”; אבל מה חפץ לנו בתתנו חכמים, סופרים, משוררים ואמנים גדולים לכל עמי הארץ וגם כבוד לא יהיה לנו בכבודם ולא שֵם ולא זכר בגוים למולדתם ולעמם, כי נבלע עולמנו הקטן בעולם הגדול, כי התבולל פרי רוחם ויתערב בתוך הטחנה הכללית המשיבה אופן על עמם כלו ומבשרו ומרוחו לא תשבע. הוי, גדולה היא הטחנה, יפה וכלילה וערוכה בכל, מרהיבה עין בכל התכונה הרבה, בכל חליפות הכלים והמון הגלגלים המשֻׁלבים איש אל אחיו, מרעישה אזנים בקול רעמהּ הדפק בלי חָשָׂך ולוקחת נפשות בשפעת הברכה אשר היא מריקה עד בלי די, – ומי ישים לב לַבָּר, אשר יוּדק שם בסתר בשפֵל הטחנה, ומי ידרוש לחטה האמללה המתפוררת בין ריחים ורֶכב וקול אנקתה לא ישָׁמע, ומי יבקש לדעת אם קמח סלת היא מלאה או סובין? ואם סלת נבחרה תוציא החטה המדֻכּאה – הן הרחים נותנות את הסלת והחטה מה היא כי יזכרוה וכי ישימו אליה לב?…

הנה זה משפט היהדות בגולה.

וגם דעת הרמב“ם, אשר התאוה להכניס את התלמוד כלו בפרק אחד למען שׂוּם מקום וזמן להגיון “במעשה בראשית ובמעשה מרכבה”, גם כל האותות והמופתים אשר שָׂם ריב”ל בתעודתו לישראל, גם משפט מכס נורדוי, הפוסק האחרון אשר חרץ גם הוא, כי “התרבות היהודית והתרבות האירופית אינן צוררות אשה אל אחותה, כי אין תרבות יהודית ולא תרבות אירופית, כי אם תרבות אנושית; כי ההנדסה, חכמת הטבע, החימיה, ההגיון וגם דברי הימים, אחדים המה ליושב וינה או לבן ארץ־ישראל” (“דיע וועלט” גליון 33. 1910: “דרך ההשכלה לצעירים הציונים”), – כל אלה לא ישנו את המשפט הזה, באשר אין לשנות את הליכות העולם והחיים. מלבד אשר גם כל דבר חכמה ומדע וכל ענין יוכל להיות לתרבות יהודית או לתרבות אירופית לפי אשר יושם לפנינו בלשון העברית או באחת הלשונות האירופיות, הנה לא על המדעים ולא על דברי הימים לבדם יהיה רוח האדם, כי גם בדברי ספר, שיר וחזון יבקש לו שעשועים להשיב נפשו מעבודת־הרוח הקשה: מעולם נלותה האגדה אל ההלכה ויחדו היו כשני מלאכים השומרים על הרוח, אשר לא יטה הרבה אל העבר האחד וכשל ונפל. וכי יסכין איש יהודי עם הספרות האירופית, ואף כי עם הספרות היפה, ימים ושנים הלא יהיה כחותה אש בחיקו. כי מה תֹכן ספרי המופת לעמי אירופה כי אם הלולים לנצרות או דברי עגבים, אשר יהיו לנשמה היהודית ולמוסר היהודי כרוח זלעפות לפרחים רכים וענוגים: “גן־עדן שאבד” למילטון, “משיח” לקלופשטוק, Quo Vadis לסינקיביטש; ספורי בוקַצ’יוֹ, חרפת ספרות אירופה ותעודת־עניות למוסר האריים; ספרי פויל די־קוק, אמיל זולה, ועוד ועוד, וגם מקומות ידועים מן המאורות הגדולים לספרות גרמניה, גתה (למשל: במכתביו משויץ, ששם יספר ברֹב ענין כיד המליצה הטובה עליו, את אשר עשה למען ראות דמות וֶנוס עין בעין…) ושילר (חזיונו “השודדים”, שירו “גבורת אנשים” Männerwürde), – מלבד אשר כמעט אין ספר ואין סופר אירופי, מן הישנים או מן החדשים, אשר לא ימלא את אשפתו דברי בלע, שטנה והוללות על היהודים ועל היהדות, דברים אשר ברֹב הימים יבאו כמים בקרב הקוראים – גם הקוראים מבני־ישראל – ופעולתם לא תשוב ריקם.

לפנים, בעוד היות האלילות שלטת בארץ, נשמרו היהודים מפני “חכמת יונית” כמפני אש אוכלת ולא קבלו ממנה גם את הטוב מיראתם מפני הרע… ועתה אחר אשר אין מקום לדאוג עוד פן יפתה לבב הקוראים אחרי הבלי הגוים ההם, כי הנה סר צלם, כבתה אִשם ואין להם עוד מאמינים וחברים בארצות החיים, – יכול נוכל לקרא ולתת ביד הצעירים תרגומי ספרי המופת היונים והרומים ולבטוח כי לא ינוע לבבם ולא יבֻלע להם. ולו קמו שומרי חומותינו, החכמים הראשונים מקבריהם כי עתה אל נכון הסירו את האִסָּר ואת האָלה אשר שמו אז על “חכמת יונית” ועל “הספרים החיצוניים” אשר היו בימים ההם – למען שום אותם על הספרות ועל התרבות, אשר כל שרשיהן יסֻבכו באמונה הגוברת עתה בארץ, אמונה אשר מצודתה פרושה על כל צעד ועקבותיה נודעו בכל דרכי החיים וגליה שוטפים ועוברים גם מסביב למחנה ישראל ואוחזים בעקב גם את פליטת סופרינו ומפילים ממנו רב. צדקו “הצעירים” (“די וועלט”, שם) הנבוכים והתועים בין תרבות ישראל ובין תרבות אירופה וגם נורדוי וגם שבעה משיבי טעם לא יוכלו לשום דרך ולהביא עצה, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה בגלות… נגד הגלות וכל רָעותיה.

והיה כי נזכה להבנות ולהתכונן בארץ אבותינו, והשיבונו ידנו גם על היהדות, אשר גדלה עמנו פרע, כמונו, בגלותנו והבאנו אותה בכוּר וגרענו ממנה והוספנו עליה: גרוע נגרע מן הנספח עליה על אדמת נכר למען היות לה גדר ומסעד ומשמרת מפני כל רוח משחית (על דרך “מצוות בטלות לעתיד לבא”); והוסף נוסיף עליה מפרי עץ הדעת ועץ־החיים, אשר לא יכלה או אשר יָראה לקבל בכל המקומות אשר שאול מתחת רגזה לה לבלעה וגם הכוכבים ממסלותם נלחמו אליה. אז נוכל לערוב מערבֵנו גם אנו עם הגוים באשר לרכושנו הרוחני ולרכושם – אשר לא יכלנו לעשות בעוד היותנו נבזים ושפלים לכל העמים יען היותנו מלקטים תחת שלחנם –, אז נִתן להם אנחנו לקחת טוב במוסר ובצדק, סגולת היהדות, ונקח מהם את כל אשר יצר רוח האדם במאות השנים האחרונות למען השב אותו, מזֻקק וצרוף ברוח ישראל, מאה שערים.