התמונה, השחורה מִשְחוֹר, אשר פרשו הסופרים פרישמן וטשרנוביץ לפני הועידה אחרונה לתרבות עברית בוינה (תרע"ג) על רדת מסחר הספרים העברים ועל מעוט הדרישה לספרים בכלל, עודנה נצבת כמפלצת לעינינו, עודנה מרחפת לפנינו בכל צלליה ותמרוריה ובכל המספרים והפרטים ההם אשר היו כמפיצי בלהות, כמבשרי קץ וסוף לכל עמלינו…

האמנם חדלו היהודים לקרא? הנָקעה נפשם פתאם מדברי ספר ללכת אחרי החֹמר והחמריות? ההיו ככל הגוים בית ישראל?

לא; היהודים עם הספר אשר מעולם, לא חדלו לקנות ולקרא ספרים, כי אם הסב הסבו פניהם אל עבר אחר, כי חֹמר הקריאה הוא אשר השתנה מאז ועד הנה. לפנים היו ספרי הגוים “טרפה פסול” ולשונות נכריות – “חכמה יונית”, העומדת באסורה בכח גזרת החכמים. כל יודע ספר וכל מבקש דעת מצאו די מחסורם בספרי ספרותנו הישנה לכל סעיפיה בהם חזו חזות הכל. ואשר שבעו ספרות ההלכה והפלפול – היו להם ספרי המוסר והדרשות למשיב נפש; אכלו ויתענגו על יערם עם דבשם ויהיו למלא שֹֽפקם. – והיום, אחרי אשר בנינו לומדים גם לשונות נכריות ובנותינו לומדות אך לשונות נכריות, ואחרי אשר ספרות עם ועם מעמי הארץ גדלה ותיף ותעש פרי הלולים, – נמשכו רַבת עמנו בכח הזרם אשר יהמה יחמר מסביב להם, אל מקום שכל הנחלים הולכים, ולעמת חמשה קוראי עברית יש חמשה ותשעים קוראים לספרים נכרים. לוּ היתה לנו ספרות־שעשועים מאז מקדם, כי עתה מי יודע אם לא הכתה שרש בישראל עד היום הזה וגם כל הרוחות, אשר חדרו למחננו מן החוץ, לא יכלו עוד להסיר את לב הקוראים העברים מאחריה. ואולם הנסיונות ליצור ספרות כזאת עלו בתהו וגם בימי קדם (“כותבי ברכות כשורפי תורה”) גם אחרי כן (הגזרה על ספר עמנואל, האסור על ספרי מליצה ועל ההגיון בתנ"ך ובדקדוק מצד היראים וחסידים), וניצוצי האור – ספרי מליצה ושיר – אשר נראו מפֻזרים ומפֹרדים בשדרות הדורות, דעכו אחד אחר אחד ויאבדו בתוך הענן והערפל, אשר סביבם, מבלי האיר אחריהם נתיב ומבלי הסב עליהם עין העם. ובהחל הספרות העברית להוָסד – בעצב נולדה ובכבֵדות פרצה ותעבור: יוצריה כמו זרים נחשבו הם ופעלם, לא עֹשר ולא כבוד ולא שם וזֵכר טוב נכונו להם בתוך עמם בחייהם ובמותם. ומנגד כבר קִדמו להאיר המאורות הגדולים אשר לספרות עם ועם, והנפש המבקשת דברי חפץ, מן האנשים אשר לא מצאו להם כן בספרים הישנים, פנתה אל ספרי ווֹלטֵר והוגו, שילר וגתה, לומונוסוף ופושקין. על כן לא יכלה הספרות העברית מראשית דרכה לעשות גדולות וליצור לה המון קוראים ומעריצים בתוך עמה. אמנם כי ברֹב הימים פרצה עברה ותסֹל לה דרך וגם הגדילה מעט מעט את אוצר ישראל בכל התקופה הארֻכה, אשר מימי משה חיים לוצטו ועד היום הזה. ואולם ספרותנו אחרה לבא אחרי שבוֹת זרים חילֵנו והנעשה אין להשיב ודרך החנוך בישראל אין לשנות בֽן־יום או בֽן־לילה. ועתה אם טוב בעינינו ואם לא – עלינו לראות את מצב הדברים היום כאשר הוא: רֹב הקונים והקוראים ספרים וכ"ע לעם הארץ – מישראל הם; והחבל הולך אחר הדלי: רֹב הסופרים הנוהגים בם והנותנים את רוחם עליהם, גם המה מפל־בר מתבואת זרענו הם … הסופר, הרואה כי אין תוצאות לפרי רוחו במחנה ישראל, יפנה אל נהרות בבל ותלה את כנורו על ערבים בתוכה ולנו – “שירת חייו באמצע נפסקה”. לוּ עלה כל העם היהודי יום אחד מאירופה לארץ ישראל, כי עתה היה זה חרבן גדול וחסרון אשר לא יוכל להמנות לכל הספרות והעתונות האירופית משני הצדדים: היוצרים והקונים אותם.

והמחנה הנשאר לפליטה? חמשת או עשרת האחוזים מן המאה, אשר עוד לא יצאו לרעות בשדה אחר ועודם קוראים עברית – הלא יוכלו המה להיות משען ומבטח לספרותנו ולא יִשָמע עוד קול בכי וקול אנקה, קול אומרים נואש, כקול אשר שמענו? ובהגיגי – והנה אחד ממראות החיים בישראל עולה על לבי: השאיפה לחדשנות ולחליפות.

לפנים, בעוד היות עם בני ישראל לאציליו ולהמוניו קופאים על שמריהם, מחזיקים בישנות, נושאים עיניהם אל העבר ונפשם אל העתיד, לא היתה לישראל ספרות כי אם תורה, אשר ראשיתה ספר תורת משה ואחריתה – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד אחרית הימים. אז היו כל הספרים קדושים, כלם אהובים, כלם ברורים, ויאספום כל העם אל בתיהם ויתנוססו לתפארת בארונות־ספריהם וילמדום ויתנחלו אותם לבנים ולבני בנים. – והיום יש לנו ספרות (התורה – מונחת בקרן זוית, זכרון לימי הנֺער), והספרות נעה לרוח היום, הספרות – דרך כתבי־עתים לה; ואם לפני דור אחד עוד היו כה"ע לספרים, שחֻבּרו להם יחדיו וינתנו באוצר למשמרת ויהיו לנערים ולזקנים ענין לענות בו גם מקץ ימים ושנים, – הנה עתה היו הספרים לכתבי־עתים: תנו לעם בכל יום חדשות, מעשה בראשית, וכל הספרים אשר נדפסו ונערמו מתמול שלשם באוצרות המוציאים – ישן נושן הם, לא תגע בהם יד, ורק בהחזיקם בכנפי כתבי־העתים – “תשורות לחותמים בחצי חנם” – יחדשו נעוריהם והיו דרושים או עמוסים. – כן העם הזה וכן טעמו: אתמול קבל את התורה, היום הוא שובר את הלוחות הראשונים ומחר – יבחר אלהים חדשים, חדשים לבקרים, יבקש לו חליפות אין קץ מעת לעת ומתקופה לתקופה, – יבקש ולא ימצא; כל אשר אצרו ואשר השאירו אחריהם ברכה בני הדור ההולך, כמהו כאין בעיניו, ישנות, נושנות, עתיקות, וכאיל תערוג על אפיקי מים או כחמור בין שתי אלומות תבן, ככה יערוג על אוצרו המלא, ירעב על אבוסו, יגעה על בלילו…

ומי יודע, אם לא גם יד סופרינו היתה בזאת, אם לא הם טִפחו ורִבו את הטעם העקֺב והאָנוּש הזה בתוך קהל קוראינו, בבקרת הקשה והסוערת אשר הביאו בספרותנו, בהעבירם פעם בפעם קו תהו, רוח־משפט עזה, רוח צרבת כרוח זלעפות, על פרי רוח הדור ההולך, על כל זרע זרוע וכל נֶטַע נטוע מתמול שלשם – מי יודע אם לא, מבלי דעת ומבלי השב אל לב, הועילו ככה להוָתנו ולהוָתם, כי כרתו בידיהם את הענף אשר הם יושבים עליו, כי בערו אחרי שארית קוראינו וישאירו אחריהם שַמה… הן האיש אשר לא יחשוב ולא ישמור את רכושו, נחלת אבותיו, ולא יפעל אוצרות ולא יניח אחריו ברכה – נוע ינועו בניו ושאלו והלכו לרעות בשדה אחר, כי לא יִמָצא להם.

הסופר או המשורר, היושב וכותב ופורט על הגליון, כותב בדם לבבו ובמיץ עצביו, כי רוחו אשר בקרבו לא יתן דמי לו, – יש אשר ישאל את נפשו: למי אני עמל ומחסר את נפשי ממנוחה כל ימי? וקול מקרבו יענהו: “השארת הנפש! בדור אחר יזָכר שמי, ידעו בנים יִוָלדו כי הייתי, כי פעלתי, כי דרשתי טוב לעמי, יקראו את דברי – ושפתי תהיינה דובבות בקבר, וידעתי מעתה כי לא לשוא חייתי, לא לתהו והבל כחי כִּליתי”…

"אֲנִי בִצְרוֺר עָלִים אֵלֶּה אֶת־נַפְשִׁי צַרְתִּי,

וּצְרוֹר הֶעָלִים כִּצְרוֹר הַחַיִּים לַנָּפֶשׁ,

וּמִכִּלָּיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֺתָהּ שָׁמָרְתִּי".

(יל"ג)

כזאת יכול לחשוב בתֻמו סופר ומשורר בישראל לפני חצי יובל שנים. והיום? עשרים או שלשים השנים האחרונות דַיָן לפקוח את עיני הסופרים לבל יחלמו עוד חלומות כאלה, לבל יחכו עוד לשכר כזה, לבל יוחילו עוד להשארת הנפש!

מי יזכור עוד את אֶרטר, את מה“ל, את מפו, את סמולנסקין ואת גורדון? מי ישלח עוד יד לספריהם? ואף כי הראשונים אשר היו לפניהם, שכבר אין זכרון להם ולפעליהם! “לישרים תהלה” לר' משה חיים לוצטו כבר נעזב ונשכח בקרב המשכילים, אך ספרי המוסר שלו עודם קדושים לעם – מה טוב, אפוא, כי הקדים ויצב לו יד בחייו, את הספר… “מסלת ישרים” למען יזָכר שמו בישראל עד אחרית הימים. ספורי יל”ג נעזבו בחייו מפני שיריו, כי “קם ליה בדרבה מיניה”. עתה הנה נעזבו ונשכחו גם שיריו. תמה אני, כי יש להם עוד שמונה עשר קונים לשנה (הרצאת פרישמן). וספוריו ומאמריו האובדים מאין מקבץ להמה? מי ישים עוד לב לאלה! פנינים כאלה (ולו רק פניני הלשון והסגנון) מקומם אצלנו, המשכילים, החובבים החדשים – באוצר הסחבות או בארץ נשִיה!

הסופרים המתים הנה נשכחו והחיים הולכים ונשכחים על פניהם; כל סופר וכל ספר – היום הוא ידיד העם וכל לשון לו תשבע ומחר – ידינו דינו ככל בני חלוף. לו האריכו סמולנסקין ויל“ג ימים עד זקנה ושיבה, כי אז היו רואים בחייהם את עולמם – עולם בנוי וחרב, אך לא, כנח, דניאל ואיוב, בנוי שנית… ואמנם מחשבה מרוממת ומשיבת נפש היא לדעת, כי הספרים יצירי דור אחד ייעמדו בדור הבא למקֻצעות המשכן בירכתים כערבות חבוטות או כלוחות השנים שעברו, אשר אין דורש להם לבד הדורש אל המתים – מי שיש לו צרך ב”יאהר־צייט"!

לא כן עשו אבותינו לספרי הדורות הראשונים ולמחבריהם; גם בתקופה החדשה, תקופת המליצה והספרות, נדפסו ספרי מליצה ישנים פעמים רבות בהוצאות שונות.

אומרים אמֹר: לאבותינו לא היה חוש בקרת וטוב־טעם; ואנחנו – פעלי הסופרים והמשוררים, אשר היה לפני דור או לפני שָׁנים, אינם עוד לפני טעמנו… הוי הדלים הגאים! הוי הקבצנים שככה ירחיבו נפשם! הן גם לקטן־העמים יש ספרות גדולה ורחבה מספרותנו החדשה: הגם המה ירבו ככה לזרות ולהבר עד בלי השאיר כל? הגם המה יבוזו ויזניחו, ישכחו וישכיחו את בניהם פעלי הסופרים הראשונים? הן לצרפתים, למשל, יש בקרת ומבקרים מעט יותר מאשר יש לנו. מי יתן לנו סטנדהל, היפוליט טן ואמיל פַגֵי! – והמה אמנם בקרו את ספרי קדמוניהם, אך שפט שפטו אותם בעין טובה, ברוח חנינה, ויתאמצו לחבב על הקהל גם את הישן ולהיטיב וליפות גם את המגרעות ואת הזרות ואת כל אשר איננו עוד לפי רוח הזמן והטעם החדש (ראה, למשל, בקרת טן על רסין ועל בלזק!).

אמנם כן; העמים מנטלים ומנשאים את סופריהם עד זקנה ושיבה ועד מעֵבר לקבר, גם אחרי קום סופרים חדשים ואחרי סלול מסלות חדשות בעולם הרוח והספרות; העמים שבים ומדפיסים את הספרים ילידי התקופות הראשונות ונותנים להם מהלכים בין החיים; המבקרים מוציאים משפט על הספרים הישנים ועל דרכי הלשון והסגנון והספרות הישנים, אך במשפט – צדק יזכרו, לא יבטלו אותם בהבל פיהם ולא יגזרו עליהם לשום אותם תחת בריח ודלתים עם אוצרות חשך. הסופר או הספר הישן יטיל בגן־עדן הספרות “עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו” והכל על מקומו יבוא בשלום.

לו הואילו סופרינו לעשות כן גם המה לספרותנו, כי עתה לא היה חמר הקריאה בתוכנו הולך ורב והקוראים – הולכים ומעטים, כי עתה לא היה עלינו לשאת נפשנו אל מטמוני קדומים או אל אוצרות חשך, אשר עדֶן לא היו, למען השב את לב העם אל הספרות; כי עתה היו לנו קוראים עברים וקונים עברים וספרות אשר לא נבוש כי ידברו בה בשער ואשר לא נחסר כל בה – כי אם להוסיף עוד חדש על הישן.