רקע
מנחם מבש"ן
רוֹעֵי יִשְרָאֵל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: שטיבל; תרצ"ג

 

א

לפנים בישראל היה הרב דיָן והמורה ויהי נחשב לכל דבר כרב וגדול בעדתו, כראש לאנשי מקומו (“מרא דאתרא”). מימים קדמונים היו חכמי ישראל, גם בטרם נקראו בשם רבנים, ראשי ישיבות, אשר למדו בהן תלמידים באים בימים, בחורים, תחת אשר לראשית למודים לילדים קטנים היו מורים מיוחדים, “סופרים” או מלמדי תינוקות. המה היו דורשים לפני העם על פי טעמו – דברי אגדה – והמה היו לקהלותיהם מול הממשלה, כיד חכמתם ודעתם הטובה עליהם. לא רק במאות הראשונות שאחרי חרבן הבית השני אשר בהן היו לתנאים ולאמוראים וכוחים ושיחות בדברי חכמה ובדברי אמונה ודת עם הקיסרים, המטרונות, השרים והפילוסופים, וגם יכלו להם; לא רק רבני ספרד הערבית, אשר היו שרי המלך עושי מלאכתו וראשי ישיבות איש בביתו, אשר כתבו כתבי המלכות לדברי הימים והמדינות בעד המלך ומבואות ובאורים לתלמוד בעד התלמידים, כי אם גם במאות הבאות ועד דורות העת החדשה היו הרבנים חכמים אנשי מדע ואנשי מעשה, אנשים היודעים להלוך נגד החיים – אף כי את רב חכמתם שאבו מן התלמוד1.

אם היו הרבנים הנכבדים על פני כל העם ודבריהם נשמעים ונעשים תמיד מבלי אשר התעוררו עליהם דברי ריבות ומלחמות ופלַגות, – אשר לא היה כן חלק ראשי הכנסיה הנוצרית בכל התחבולות הנמרצות אשר אחזו בהן למען החזיק את ממשלתם על העם, – הלא היתה זאת יען היות דרכיהם צדק ויֺשר, כְּלִיל המוסר העברי, ובכל מעשיהם ומחשבותיהם היתה אך טובת עמם, אך משמרת פקודתם לנגד עיניהם ולנפשם לא בקשו גדולה וכבוד וחיים טובים. הלא נודע, כי עד הדורות האחרונים לא לקחו ולא קבלו הרבנים, הדיָנים ומורי התורה כל שכר בעמלם, בשומם את משה, הראשון לרועי ישראל, להם למופת: “ראו למדתי אתכם… מה אני בחנם אף אתם בחנם”, – מסירות־נפש, אשר לא היתה כמוה בכל הגוים!

בתקופת פולין, מראשית המאה הרביעית למספר בנ"י והלאה, עוד היו לרבנים יד ושם בקהלות ובכל הליכותיהן. אמנם כי מעתה לא היו חפשים ממשמעת ראשי הקהלה, כאשר בימים הראשונים, כי אלה היו לנותני לחמם ויגבילו מסביב את חוג עבודתם, אך גם בתוך החוג הזה עוד היה להם די מקום לעבודה פוריה, אשר היתה למלא את ידיהם ועִתם ולתתם לברכה בקרב עדתם. והרבנים וראשי הקהלות עוד היו מכבדים ומוקירים איש את אחיו ועצת שלום היתה ביניהם כל הימים. כי הנה לא רק הרבנים הוקמו על משמרתם על פי ראשי הקהלות, כי גם איש לא יכול לעמוד בראש הקהל ולא להסתפח לאחת המשמרות בהנהלת הקהלה, עד אם סמכו הרבנים את ידיהם עליו לשום לו שֵׁם “מורנו” או “חבר”. ושם הכבוד הזה לא נתנו הרב ובית־דינו לאיש אשר לא ידע היטב את התלמוד ואת ספרי ההלכה הראשונים והאחרונים. איש אשר חכמתו בכיסו ותורתו בתוך מֵעיו, לא יכול להתנשא לראש.

העלילות הגדולות, אשר באו ונהיו מראשית המאה החמישית ועד ראשית המאה הששית בעולם הגדול ובעולם היהודי: תלאות היהודים וסבלותיהם בפולין מן ההרגות של חמלניצקי ועד ההרגות של גונטי, עלות ממלכת פרוסיה מעלה מעלה, הגירת היהודים מפולין, אשר היתה להם לכוּר הברזל, אל גבולות גרמניה, התפשטות החסידות מזה וה“השכלה” מזה, אשר שתיהן הגדילו עקב על תופשי התורה – כל אלה השפיעו על מצב היהודים בכלל ועל הרבנות בפרט בשתי הארצות האלה, פולין ופרוסיה, ואחרי כן ביתר הארצות מסביב. ראשי הישיבות נדדו יצאו מפולין לערי פרוסיה וגרמניה ויהיו לרבנים, למלמדים ולראשי ישיבות בקהלות ההן, אשר היה מצבן איתן אך דעת התורה לא נפרצה בהן. אז ירד כבוד התורה וחופשיה בעיני העם, כי חכמת המסכן בזויה ואף כי המסכן הנודד ללחם והנותן את תורתו במחיר למען יחיה בה. אחרי אשר החל המצב הכלכלי להתערער בכנסת ישראל אשר בפולין, היו הבחורים לומדי התורה (והם היו אז כל בחור בישראל!) מוכרחים לעשות תורתם קרדום לחפור בה, עד היות בגלל זה ההצעה רבה מאד על הדרישה, וירבו מצד אחד הרודפים אחרי הרבנות והמתחרים לקנות אותה בכסף להם או לחתניהם (כאשר התאונן על זה גם בעל של"ה) ומצד אחר – המבזים והמשפילים אותם בלבם ככל אשר כִבדום לפנים.

בימים ההם פרשה הכהונה הקתולית את ידה, ביד הישועים אנשי מעשיה, על בתי הספר ובתי המדרש לחכמה וַתַּשכן בהם את רוח הדת הנוצרית; והיהודים, נושאי דגל החכמות והמדעים באירופה כל ימי הבינים, לא יכלו עוד לבוא אל הבתים האלה. ותחת אשר לפנים היו הרבנים מורים תורה בישיבותיהם לבחורי ישראל ונותנים לקח לבני הנכר בבתי המדרש לחכמה, התכנסו המורים והתלמידים בדורות האחרונים באהלי התורה לבדם כחומט המתכנס אל קלפתו. ואם אמנם עוד נמצאו בימים ההם רבנים אחדים אשר ידעו לדבר רומית עם בעלי השלטון המדיני והדתי – שעל הרוב היו אז מחֻברים ביד איש אחד – ואשר על כן היו עומדים בין בני עמם ובין הממשלה. כמו הרב חכם־צבי (מת תע"ח), ר' חיים הכהן רפופורט, ראש המדברים בוכוח השני לרבנים עם הפרנקיסטים (לבוב, תקי"ט) ור' יונתן אייבשיץ (מת תקכ"ד), הנה היו רבנים כאלה, הלוך וחסור ורֻבם לא ידעו, מלבד התלמוד והספרות הרבנית, לא חכמות ולא לשונות נכריות. את לשון המדינה לא ידעו יען כי בימים ההם לא היתה, ברוב הארצות, כל לשון מדינה… בגרמניה, בפולין ועוד, היתה הלשון המדברת בפי החכמים ובפי הכהנים הרומית, בהיגוי אנשי המעלה – צרפתית ורק בתוך ההמון ובפי “עם הארץ” (האכרים עובדי האדמה) השתמרה לשון העם כצמח הגדל פרע בסתר המדרגה. והרבנים, הבודדים להם בתוך העם השוכן לבדד, לא היו להם מהלכים בתוך אחד החוגים האלה.

לעמת זאת החלה אז מפלגה אחת קטנה לעלות ולהנשא בקהלות ישראל: יהודי שער־המלך (Hofjuden) העשירים, אשר היו להם מהלכים בין השרים וחוגי השלטון וילמדו את לשונם ואת תרבותם ואת דרכיהם הנאוים והחלקים, ובכח ההשפעה אשר היתה להם בתוך שוכני מרומים יכלו לעשות טובות עם אחיהם ועַמם ולהשיב מעליהם מחשבות רעות וגזרות רעות. אז באו ההון והעֹשר תחת כבוד התורה; ראש הקהלה לא היה עוד בעל שם־הכבוד מורנו או חבר, כי אם איש אשר המלך חפץ ביקרו, לא עוד הרב ובית־דינו יסמכו ידיהם על ראשו, כי אם אות־הכבוד אשר על לבו והשם נגיד או “ברון”, אשר נִתּן לו מבית המלכות, ואוצרות כספו וזהבו – המה היו המעלות אשר יעלה בהן לשבת ראש ולמשול בעם וברבניו גם יחד. הרב ותורתו הוּעמו מפני ברַק הזהב וההשכלה החיצונה. שנוי ערכים נעשה בישראל: עליונים למטה ותחתונים למעלה!

באחרית המאה הששית למספר בנ“י שָֹמו רבים בקהלות ישראל בגרמניה את פניהם לעשות כמעשה הגוים: לתקן תקונים בדת. אך תחת אשר המתקנים הנוצרים בדורותם, האלביגנזים (במאה הי"ג למספרם), ההוסיטים (במאה הט"ו), הפוריטנים (במאה הי"ז) ועוד, התאמצו להשיב את דתם אל מקורותיה הראשונים, אל היהדות, והפוריטנים ביחוד בקשו ליַהד גם את הדת גם את המדינה, מצאו ה”מתקנים" היהודים לנכון לשַׁנות את היהדות על פי דרך הנוצרים־הפרוטסטנטים. הם הקציעו את “בית ישראל”הלוך והקצֵע, כל אשר נראה להם כטיח תפל, כזר לרוח העת, עד בלי השאיר בו כל מתום ועד אשר השליכו את הילד עם מי הרחצה. את תלמוד התורה השביתו, את הישיבות סגרו, תחת הרבנים המתים לא מִנו אחרים, ואת הרבנים החיים השפילו ל“רועי רוח”(Seelsorger) בישראל. הרבנים היו למלאכי שרת קצוצי כנפיים – למשרתי הקהלות, תחת היותם רועי עדתם. מכל עבודות משמרתם לפנים השאירו להם אך את ההטפה. בתקופה האחרונה אמנם היו רֹב הרבנים בחו“ל, באירופה התיכונה והמערבית, גם ל”מורי הדת" לתלמידים העברים בבתי־הספר לעם הארץ, אבל אוי ל“דת” הזאת ואוי ל“תורה” הזאת, ששתיהן אינן ראויות לאבד עליהן אף מילה.

לפני היות עוד החדרים הפקר, כיום הזה, בעוד היותם נתונים תחת השגחת “הקהל”, היו הרבנים המשגיחים על תלמוד התורה באלה. אבל גם בזה קלקלו החסידים והנגידים שהחלו לפסוע על ראשי עם קדש ויאַבדו טובה הרבה, בהיותם סבה להוציא את החדרים מרשות הרבים לרשות היחיד.

 

ב

מלבד החכמות והלשונות הנכריות, היו הרבנים הראשונים קרובים גם לדברי שירה ומליצה. כי אם אמנם מימים קדמונים נבחר לעמנו הטוב מן היפה והתֹּכן מן הצורה, בכל זאת ידענו כי הרבנים נתנו חלק גם לחוש היֹפי, הנטוע בנפש האדם מיום הבָּראה, ואם התורה, תכן היהדות ורוחה, היתה ראשית דרכם, הנה לא בזו גם את הצורה החיצונה – את תפארת הלשון והמליצה. רב האי גאון, ר' שמואל הנגיד, רבנו תם, ר' זרחיה הלוי, רמ“ה, הרמב”ן, הרשב"א, ועוד, כתבו שירים ומליצות וימשלו ממשל רב במכמני לשוננו; וכן הרבנים אשר היו אחריהם עד המאות האחרונות. ואולם מן המאה הרביעית או החמישית לאלף הששי והלאה הושם גבול, מפני הסבות הנזכרות למעלה, בין אהלי התורה ובין כל דברי חפץ אשר מחוץ לארבע אמות של הלכה, הרבנים לא קראו הליכות אלא הלכות, לֻקח מהם הטעם הטוב ורגש היֹפי, נעלה מעליהם רוח השירה וגם לכלכל דבריהם ומחשבותיהם בשפה ברורה לא בקשו ולא נִסו, עד אשר באחרונה – גם לא יכלו. מני אז לא שמו לב בפעליהם אל הצורה, כי אם אל התכן לבדו, אבנים שלמות, אבנים יקרות עוד נמצאו להם כה וכה, אך לא מחֻטָּבות ולא מהֻקצעות. המצוה “לא תבנה אתהן גזית” היתה להם לראש פנה, למצוה שכל גופי תורה תלוים בה… ויהי כי לא יכלו עוד חכמי ישראל תופשי התורה לכתוב בלשון עמם שתים־שלש דלתות כמשפט – וַיֵּקַלו בעיני המשכילים, אשר כּבּדום לפנים, ותבא אליהם קינת ירמיהו: “כל מכבדיה הזילוה, כי ראו ערותה”.

מה רב ההבדל, למשל, בין הליכות ה“משכיל” ר' ידעיה הבדרשי עם הרב אשר היה בימיו, הרשב“א, הליכות אשר נגלו למדי ב”כתב ההתנצלות“, ובין הליכות ר' נה”ו, התמים והצנוע במשכילי דורו, עם הרבנים אשר היו בימיו! הבדרשי לא יכול למנוע כבוד מן הרב, אשר מלבד גדלוֹ בתורה היה לבו פתוח גם לחכמות נכריות ואשר היתה לו יד חזקה גם בדעת הלשון והמליצה העברית (כאשר נראה בשלשת המכתבים אשר הוציא, הוא ובית־דינו, אל הקהלות על דבר למוד החכמות החיצוניות); תחת אשר ר' נה“ו לא יכול כי אם לראות כ”תלמיד חכם שאין בו דעה" את הרבנים בני דורו אשר לא ידעו ולא חשבו עוד גם את הלשון העברית גם כל דברי חפץ ומדע אחרים, ואשר גם בחוג הצר אשר התכנסו בו לא עשו עוד תושיה כחכמים הראשונים, כי אם העלו במצודתם פלפולים של הבל, קמחא טחינא מאחרי הריחים של הדורות אשר היו לפניהם, “חדושים” מעין הפנינים אשר אסף לאספה בעל “הצֹּפה לבית ישראל” בהערה ל“תשליך”…

הפרץ, אשר היה הולך ורחב בין תופשי התורה ובין המשכילים, הביא בעקבותיו רעה ומִגְעֶרת בספרותנו עד היום הזה. המשכילים שפכו בוז על הרבנים וישימום מטרה לבני אשפתם, והרבנים והצדיקים וכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים ורַבַת העם אשר היו עמם, כל אשר שרשוֹ ונופוֹ עודנו עומד במַעבה היהדות, דחקו מעל הספרות “בת נעות המרדות” ולא יספו עוד לדעתה – אותה ואת חיי העם המושפעים ממנה והמשפיעים עליה בחליפות העתים והתקופות. ואם בקום המשכילים הראשונים, חניכי בן־מנחם, ואחריהם הרבנים המתקנים, לעשות תקונים בדת, עוד התעוררו הרבנים החרדים להביע רוחם בקהל בפה ובכתב, הנה כאשר קמו אחרים, כמעט בעצם הימים ההם, לתקן את חיי העם התלוי על בלימה ולדרוש לשיבת ציון, עמדו רוב הרבנים מנגד לכל התנועה הזאת מימי קלישר והס ועד הרצל, אף כי ראש המעוררים והעושים לציונות (באחרית המאה השישית למספר בנ"י) היה בעצמו רב. עוד יזכרו רבים כמה יגיעות יָגעו טובי חובבי ציון בשקדם על פתחי הרבנים והצדיקים ברו"פ ובפרשם אליהם ידיהם כל היום למען הטות את לבם כי יחוו דעתם על חבת ציון: “זו אסורה או מותרת?” ורק בעמל רב מאד השיגה ידם לאסוף ולהוציא חוות־דעת אנשי מספר מהם על השאלה הזאת שהיא שאלת החיים לאומה שהיתה לרבים מרועי ישראל כשאלת עבדות הכושים באמריקה, למשל. ויש אשר דִמו בנפשם כי כבר יצאו ידי חובתם לעמם בתתם את חכמתם ואת “הכשרם” לחבת ציון, ויהיו כעשיר המשליך את נדבתו למשחריו, לדבר הרחוק מלבו, למען הסיר מעליו טרחם ומשאם…

והלא הנה הרבנים היו מעולם הכח הפורה והרענן, החלק החושב אשר בעם, אנשים אשר רוח חֵקר ובקרת והַעמֵק שׁאלה נחה עליהם מדור לדור מאז נוצרו “הויות דאביי ורבא” ועד היום הזה. ולוּ קרבו אלה אל ספרותנו כי אז הביאו אל קרבה רוח בקרת והגיון, עׂמק מחשבות, זרמים חדשים; כאשר אמנם גם ראינו לרבנים המעטים, אשר החלו בדורנו זה להשמיע דבריהם בשאלות הזמן מעל העתונים ובספרים מיוחדים, דברי טעם ושכל טוב ושפעת רעיונות בריאים וטובים. אך בעמוד רובם מנגד, התפוצצו הכחות אשר בהסכמתם והצָמדם יתמלא בית ישראל כלו אורה, וגם הספרות הרבנית מזה וגם ספרות ההשכלה מזה קפאו תחתיהן. וביחוד הוּרקה ספרותנו החדשה מעט מעט מתּׂכן היהדות ומכל שפעת הברכה הרַבה הצפוּנה באוצרות אשר אצרו קדמונינו – התלמוד, המדרשים והאגדות. שירי המשכילים הראשונים מדור “המאספים” והלאה יצאו על הרוב דלים וריקים, ולוּ התחברו והתמזגו יחד התּׂכן אשר לשירי הקליר, המלאים שפעת אוצרות התלמוד, עם הצורה אשר ל“שירי תפארת”, למשל, כי עתה יצאו לנו באמת שירי תפארת ויהי שמם נאה להם והם נאים לשמם.

עתה אחרי אשר השתנו העתים ונסו הצללים והפרצים בין מפלגות ישראל החלו להִסָתם; עתה אחרי אשר חדלו המשכילים, תופשי הספרות, לשלוח חִצי לעגם וזעם לשונם ברבנים תופשי התורה, בצדיקים ובחסידים, כאשר לפנים בימי מלחמת האחים, – הלא עת לרבנים גם הם לזכור כי צופים הם לבית ישראל, ולצאת אל העם, ולדבר דבריהם אליו מעל במותיו – כתבי העתים העברים – ולנחותו בעצותיהם. ולדַבר – יש ויש הרבה מאד, לא בדברי דת ודין, שבאלה אין עוד מה לחדש אחרי חדושי הראשונים והאחרונים, ואף לא בחקירות מָפשטות הרחוקות מן החיים, כי אמנם דברי מחקר ביהדות ובחכמת ישראל העתיקה נכבדים לנו גם הם, ושמורים יהיו לנו למועד – ליום הניח ה' לעמו מצרותיו. ואולם לפי מצב עמנו ההרוס והמדֻכא כיום הזה, דרושים לו יותר דברים היוצאים מן הלב מדברים היוצאים מן המׂח. אף לדברי האומר: שמעתי שמקריבים אעפ"י שאין בית, אין להעלות נר אלהים באין בית או כשהבית, בית־ישראל, מלא רסיסים ובקיעים וכל הרוחות מסביב באות ונושבות בו… והן חכמת ישראל החדשה כלה לא הועילה הרבה לקיום היהדות, אף כי הִנָתּן תִּנָתן באוצר היהדות למשמרת לעת שיבת שבותו.

נחמו, נחמו העם, לכו באור אֶשכם לפניו לנחותו הדרך, פקחו את עיניו בשאלות החיים והזמן, חיי הלאֹם, חיי החברה, חיי החנוך, חיי התרבות ועבודת־הרוח, ועוד; הרימו מעט את המסך המבדיל בין קדש לחׂל – בין ישראל לרבניו –, רדו אל העם והיה לכם בתוכו פתחון־פה כמקדם, ושב לבו אליכם גם הוא כאשר לפנים, ונתן לכם כבוד ויקר, כאשר לכם יָאתה.

יבאו נא דבריכם – וכִבַּדנוּכם.



  1. בתלמוד, שעליו חֻנכו הרבנים ושהוא, לפי דברי שוטנינו מן הגוים ותועי רוח מישראל הנמשכים אחריהם, מקור כל חשך וכל בערות והבלי שוא, – יש מאמרים המלאים רוח חֹפש ורֹחב לב, אשר יוכלו להיות לנס ולמופת גם היום; למשל: “לפיכך נברא האדם יחידי, שלא יאמר אדם אבותי גדולים מאבותיך” (סנהדרין פ"ד, משנה); “אין משיח לישראל” (שם, צ"ט); “בן סורר ומורה ועיר הנדחת לא היו ולא עתידים להיות” (שם, קי"ג); “מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום” (סוכה ה'); “תורה מגלות מגלות ניתנה” (גיטין ס'); “וחי בהם ולא שימות בהם” (יומא פ"ה); “אם יש לך היטיב לך, שאין בשאול תענוג” (עירובין נ"ד); “מצוות בטלות לעתיד לבא” (נדה ס"א); ורבים כאלה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות