רקע
מנחם מבש"ן
גִּלְגּוּל הָרוּחַ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: שטיבל; תרצ"ג

אם יש גלגול נפש ואם הנפש המגולגלת תשוב, אחרי מלאת ימי מרוקיה, מתוקנה ומטֹהָרה אל מקירה הראשון – אינני יודע: החוקרים, אשר נפתחו לפניהם שערי החכמה, מן הרס“ג והרמב”ם ועד בעלי היחוד – “מוניסטים”– אשר בדורותינו, מכחישים בגלגול נפש, ויש – גם בנפש, ואומרים: לא הוא; והחוזים, אשר נגלו להם שערי מות, מר' אברהם אבו־לויה (אבולעפיה) ור' אליהו וידש והאר"י ור' יצחק ארטר ועד אנשי הרוח – “ספיריטיסטים” – החדשים, גם ראֹה ראו את הנפשות הנדחות העוברות שנית בעמק הבכא וגם היו להם עמהן שיח ושיג וגם סִפרו עליהן נפלאות. ואני, כאיש העומד מנגד למפלגות, לאמונות ולדעות ולחקירות ולחזיונות, לא אכניס ראשי בין ההרים לבקר ולהוכיח בין אלה ובין אלה.

ואולם כי יש גלגול הרוח וכי הרוח המגולגלת לא תתֻקן ברב נדודיה ולא תשוב עוד אל מקורה – זאת אני יודע וזאת יודעים אנחנו כלנו על פי המראות הרבים, אשר נראו בעולמנו במאתים השנים האחרונות.

רוח ישראל, המתהלך ועובר בגליונות בָּלִים זה אלפי שנים והוא לא יִבְלֶה, כי גם שמור ישמור את בעליו מרקבון משמרת עולם לדורותם, ברית מלח עולם, – דר בכמה עולמות מאז החלו בני עמנו לבא בהתחברות עם היונים ועם הערבים ועם כל עמי הארץ. ובכל זאת לא רבו תפוצותיו מאד בימים הראשונים ועל הרוב נשאר בתוך מחנה ישראל או הָשֵׁב השיבו אותו אל גבולו אחרי צאתו, כאשר נעשה לספרי רס“ג, רמב”ם ועוד. אך ברוב הימים היה הרוח העברי הולך ופורץ החוצה מעל לגבול ישראל ויודעי עברית היו הולכים ומעטים, וכאשר התחדש במאת השנים האחרונות וַיֶרב לעשות פרי תֹאר, נטו שרשיו וענפיו כמעט כלם אל מחוץ למחנה ובישראל לא נמצאו לו עוד גואלים לתת לו פדות ולהשיבו אל מקורו. כמעט כל ספרי חכמת ישראל מימי צונץ ועד היום הזה כתובים בלשונות נכריות; רוח ישראל התפוצץ לאלפי ניצוצות אף חצציו יתהלכו במרחב־יה כמכתַּת כוכבים נופלים ואין מאסף להמה.

ורוח ישראל, אשר לא נִכְּרו אותו בעליו בכח המסבות ואשר לא פשט את בגדיו ללבוש בגדים אחרים ולא הוּצא אל מחוץ למחנה מראשיתו – הנשאר זה לנו לפליטה?

אהה, כי גם הנֹחַם הזה הולך ונסתר מעינינו.

המעט כי רבים בחכמי ישראל, באמניו ובסופריו יתנו את רוחם ואת פרי רוחם לזרים ושמו מעינותיהם נוספות על הים הגדול; המעט כי גם הכותבים על דברי היהודים והיהדות בלשונות העמים, יעשירו בזאת אך את הלשונות ואת הספריות הנכריות ומגורל נחלתנו יִגָרַע, כי גם רוב הספרים העברים, אוצרות רוח ישראל משנים קדמוניות, הולכים וּנְסַבִּים לזרים ועינינו רואות ואין לאל ידנו. הנה איש אשר עמָלו בחכמה ובדברי ספר וקונה ואוסף אל ביתו המון ספרים חדשים גם ישנים והוגה בהם והופך בהם ומוציא רוח מאוצרותם ומוסיף חדש על הישן כיד החקר והכשרון הטובה עליו. והיה כי ימות האיש – עמו תמות חכמה, ובניו אשר על הרוב לא תנוח עליהם רוח אביהם (כי לפי דברי חכמינו ולפי הנסיון “אין מצויים תלמידי חכמים שיֵצאו מבניהם תלמידי חכמים”), ימהרו לבער הקדש מן הבית והשכינה עם כֵּלֶיהָ יֵצאו יחד במוצאי גולה. אם הון ישראל לא יתנחל לבנים ולבני בנים עד דור שלישי או רביעי, רוח ישראל יהיה לבער בימי דור אחד. – ספרים־יתומים כאלה היו הולכים לפנים אל בתי המדרש, שהמה היו מרכזי־הרוח בישראל ומקדש מעט בעיני העשירים והעם מכבדי תורה, ולכבוד היו בתוכם ולזכרון טוב לבעליהם ולאור מאור עיני היושבים לפני ה'. אך למן היום אשר בתי ישראל אלה סר צִלָם – או אורם – מעליהם ויעָזבו ויהיו כשדות אחרי הקציר, אשר רק הנמושות – קוראי תהלים ומרבי תפלה – ילכו בם ובחורים משער שָׁבָתו, הולכים הספרים ועוברים פעם בפעם, אחרי מות בעליהם, אל בתים אחרים – אל בתי המדרש לחכמות ובתי האׂסף אשר לעם ועם. ילדי רוח ישראל הולכים שבי לפני הזרים המגדילים עלינו עקב, לפאר את אוצרות ספריהם ושכיות חמדתם, כאשר פארו לפנים ילדי ישראל וכלי חמדתו את עיר הרומאים שוביהם ואת מרכבותם כבודם… ליַסד בתי ספרים בכל קהלה וקהלה, כאשר יִקָוו שמה נפוצי רוח ישראל (גם ספרים אשר, מפני טעמים שונים, לא יבאו אל בתי המדרש) ואשר משם ישובו יֵצאו קויהם על כל סביבם, ולא ידחו ממנו נדחים בכל דור ובכל מקום – זאת לא עלתה עד כה על לב מאשרינו ומנהלינו, ראשי קהלות עם־הספר, אף כי יכיל הדבר הזה, הגדול מאד לערכו ולתוצאותיו, להעשות על נקַלה מעזבונות הספרים אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל, רבניו וסופריו בדורות האחרונים בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה.

ובכן התגלגלו ספרי ישראל, אוצרות רוחו, ובאו אל בתי הספרים אשר לכל המכללות באירופה ובאמריקה1 ונדחו גם אל מקומות, אשר אין שם מדרך כף רגל יהודי, כפטרסבורג והוַטיקן (ארמון האפיפיור ברומא). חכמת ישראל טובה ורצויה גם בעיר הראשה לממלכת הרשעה, אשר כל נבחר וטוב בחכמת ישראל לא יוכל לשבת שם אם לא יֵשב על האבנַיִם לעשות נעלים או כל מלאכת־יד, ואשר זה מקרוב גרשו משם אחד מטובי חכמינו וסופרינו יושב העיר הזאת מנעוריו (ש. דובנוב). גם כל הגויים, אשר בחכמי ישראל החיים תרע עינם מתת להם יד ושם בחומותם ואיש יהודי כי יגדיל לעשות בחכמה ובמדע עד עשותו לו שם על ארץ רבה, לא יוכל להיות כי אם לפרופסור שלא מן המנין (פויל אהרליך), – גם המה יבחרו ויקרבו את רוח ישראל בעת אשר אין לו עוד דמות הגוף ואינו גוף, בעת אשר קָרַם עליו עור מלמעלה אך לא בשר וגידים ועצמות מתחת. ומי יודע אם לא בהתהפך עם ישראל כלו יום אחד להיות רוח ולא בשר (הן היהודי כל יכול!), אם לא ישובו גם כל הגוים להמוניהם לאהוב אותו ולמשכו חסד; כאשר גם החל מעתה לשאת חן וחסד לפני טובי העמים ולהיות לתהלה בפיהם על היות הבשר וחיי הבשר מעטים ודלים בו, לעמת הרוח, מכל עם ועם (ראה, למשל, לרואה בולייה (Beaulieu Leroy) ישראל בעמים, פרק ח').

גלגול־הרוח הראשון בעת החדשה נגלה בספריה הגדולה (בת שמונת אלפים כרכים ובהם אלף כרכים כתבי־יד) אשר נשארה אחרי ר' דוד אופנהים הרב בפרג (מת תצ"ו). הספריה הזאת הֵשִׂיחה עשרות שנים את הקהל הגדול באירופה, יהודים ונכרים, חכמים ונדיבים, פרופסורים, שופטים ורוזני ארץ, ואחרי גלגולים ומסבות וטלטלות רבות ואחרי אשר חכמים נכרים העירו ועוררו על ערכה הרב, נמכרה (תקפ"ט) בכסף נמאס להמכללה אשר באוכספורד, אנגליה, ותהי שם ליסוד מוסד לספריה המהוללה “בודליאנה” עד היום הזה. וכזאת היתה אחרית רוב אוצרות הספרים, אשר השאירו אחריהם חכמי ישראל בדורות האחרונים ואשר נִסעו ונגלו ממנו – אמנם לא ברעש ולא בשאון – והנם מפארים היום את המכללות באירופה ובאמריקה. רק לעתים רחוקות היה לרוח ישראל גאולה ויָשב אל גבולו והונח היכן שם על מכונתו, כאשר נעשה, למשל, לאוצרות הספרים אשר נשארו אחרי החכמים שטינשנידר (הרמש"ש) והלברשטם (שזח"ה), אשר קנו אותם הנדיבים יעקב שיף ומאיר זולצברגר ויביאום ויטעום בבית מדרש הרבנים בניו־יורק. ואולם אלה לא היו למופת לנדיבינו הזורעים על כל מים רק לא על מימי ישראל, ורוח ישראל גולה עשר גליות מדי הֵעָלותו מאהל אחד חכמינו וסופרינו במותם עד צאתו ועד בואו אל מחוץ למחנה ושם תהיה מנוחתו – או קבורתו. גם בוש לא יבושו להודיע היום בעתונים לאמר: יורשי החכם פלוני נתנו את אוצר הספרים הנשאר אחר אביהם, למכללה פלונית, למען היות לו זאת לשם ולזֵכר – כאשר היו מודיעים לפנים: פלוני נתן את ספרי אביו לבית המדרש, למען שׂוּם למת שם וזכרון בישראל. הנה כי כן קוראים אנחנו בעתון Jewish Exponent (פילדלפיה) בגליונו האחרון לחדש דצמבר 1925, לאמר:

“אוצר הספרים הגדול, אשר נשאר אחרי החכם ד”ר אלכסנדר קאהוט ז“ל (בעל הערוך השלם), נתן בנו, גיאורג קאהוט מתנה למכללה Yale University להיות מזכרת לנשמת אביו המנוח. כל סעיפי ספרות ישראל בעברית ובלשונות אחרות נמצאים באוצר הספרים הזה: התלמוד, המון ספרים וחוברות הנוגעים לחיי היהודים, לספרות ישראל ולדברי ימיו וכתובים בלשונות אירופה; ספרי מלים וחֵקר הלשון העברית והלשונות המזרחיות בכלל ואינקוּנַבּלים (אותיות נבובות, מן הדפוסים הראשונים) רבים מראשית המאה הט”ז למסה“נ, אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר כמעט אין למצא להם חבר כי אם בספריות הגדולות אשר בארץ”.

גם הספריה הגדולה, אשר השאיר אחריו הברון דוד גינזבורג בפטרבורג ואשר דברו בה בכֹה ובכֹה בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה וגם יעצו לנדיבינו בארץ רוסיה לקנותה ולהעבירה ירושלימה (כאילו אין לנדיבינו שם דברים נחוצים מאלה, למשל: לקנות את רוב מניות החברה המוציאה את ה“נוביה ורמיה”; להדפיס את ספרי הסופרים הפולנים בהוצאה עממית במחיר מצער, ועוד, וכאלו לא תוכל הספריה הירושלמית לחכות עד שיקום איזה חזנוביץ שני לה לגואל!), – גם הספריה הזאת אכן קמה, או תקום, למקנה למכללה הפטרבורגית והיתה ללמד את נכדי ולדימיר הקדוש תורת ישראל וחכמת ישראל ביד איזה חבולסון שני אשר יקום להם מקרב אחינו.

חכמי ישראל, מאספי הספרים העברים, שומרי אוצרות רוחנו, הולכים וכלים מקרב מחננו ויורשיהם מעבירים נחלת אבות לזרים. עד אשר ימלאו כל המכללות וכל בתי הספרים ובתי האֹסף אשר לעם ועם ספרים עברים ובבתי היהודים יבֻקש ספר עברי ולא ימָצא; תורת ישראל וחכמת ישראל בחוץ תרונה והקול קול יעקב נדמֹה נדמָה באהלו.

ביום ההוא יהיו כל הגוים מקטנם ועד גדולם יודעי ספרותנו ולומדי תורתנו, וישראל – יהיה גוי אחד בארץ.



  1. “רוב הספרים היקרים בעברית וכה”י העתיקים הנמצאים בעולם הם כלם ביד הנוצרים… וחכם יהודי כי נחוץ לו איזה ספר עתיק, יוצא מן הכלל, עליו ללכת לבקש תורה מפי הגוים" (הסופר־הביבליוגרף אפרים דֵינַרד, בספרו “קהלת אמריקה”, ס“ט לואיס, תרפ”ו, ע' 65).  ↩

המלצות קוראים
תגיות