רקע
משה בילינסון
בין איטליה והאפיפיור

א.    🔗

אם תתאמת השמועה שהוּשׂג הסכם בין ממשלת איטליה והאפיפיור, יוּשׂם בזה קץ לריב הנמשך זה יותר מיובל שנים.

רומא האפיפיוֹרית היתה האחרונה לכניסה לתוך מסגרת איטליה המאוּחדת. טוסקאנה עם בירתה פירנצה נסתפחה לפיימונט שעמד בראש תנועת האיחוּד. נשבר כוח הבּורבּוֹנים בנאפּוֹלי וגאריבּאלדי בראש “האלף” שלו כבש את המדינה החזקה הזאת למען מלכי פיימונט. אוסטריה מאלצה לוַתר על מילאנו וּונציה. רק רומא האפיפיורית לבדה עמדה למכשול בדרך האיחוּד השלם. כל גל של התנועה הלאומית וכל תכסיס של הדיפּלומאטיה האיטלקית, נתקלו בהתנגדות הנמרצת לא של האפיפיור לבדו, אלא גם של המדינות הקאתוליות, ביחוד של ספרד וצרפת. צבא צרפת הרס את הרפּוּבּליקה הרומאית של מאדציני מ-1848, והדיפּלוֹמאטיה הקאתולית, הצרפתית ביחוּד, שׂמה לאַל את כל מאמצי המדינאים האיטלקים. באותו זמן עמדו גם תושבי רומא בעקשנות בפני התנועה המהפּכנית. קהוּת הכּנסיה התפּשטה כאילו בכל העיר ועל סביבתה. עוּבדה אופינית היא לעיר הנהנים ובתי-הכנסיה, שהתנועה הלאוּמית של איטליה איננה מונה בשורותיה אף רומאי אחד בעל קומה. לא פחות אָפיני הדבר, שכל הנסיונות לסַפח את רומא לאיטליה בדרך הכוח היוּ מוכרחים לבוא מן החוּץ, מפּרוֹבינציות איטלקיות אחרות.

אדישוּתה של רומא והתמיכה העצוּמה אשר קיבל האפיפיור מן החוּץ הכריחו את מדינאי איטליה לוַתר כאילו על הבירה ההיסטורית, על כל פּנים לדחות את הסתפּחוּתה ללא מועד. רבים מן המהפּכנים מאנו להשלים עם “הוַתרנוּת” הזאת וניסו לכבוש את רומא בדרך “בלתי דיפּלומאטית”. וכה רב היה הלחץ הבין-לאומי על ממשלת איטליה, שהיא הוּכרחה, על אַפּה, להלחם בניסיונות אלה. המלחמה השאת היתה עשירה במקרים מכאיבים: הצבא האיטלקי הגן מפני המתנדבים האיטלקים על רומא האפיפיורית השׂנוֹאה. כדוּר איטלקי פּגע בגבּוֹר המהפכה האיטלקית, בגאריבּאלדי. אמנם גם הדיפּלומאטיה האיטלקית חתרה לפתרון המכשלה. ואומם המשא-ומתן עם האפיפיור ועם הממשלות לא נשאו פרי. רוּסיה האוֹרטוֹדוֹכּסית היתה מלאה שנאת איטליה המהפּכנית – לא ממנה יכלה לבוא העזרה. פּרוסיה הפּרוֹטסטאנטית היתה קשוּרה עם אוסטריה וּבאואריה הקאטוליות, וגם שעת גדולתה טרם באה. לאנגליה היה נדמה כאילו עזרה כבר די במשך עשרות בשנים לאיחוד איטליה, וזו יכלה להתקיים גם בלי רומא. ולעת עתה קבעה את גורל רומא האִמרה הקצרה “לעולם לא!”, שזרק ראש המיניסטריון של נפּוליון השלישי לשאלת הרפּוּבליקאים הצרפתים בענין זה: “לעולם לא!”

אכן לא נזהר אותו מניסטר בלשונו. לא עברו חודשים רבים ונבואתו נכזבה. פּרצה מלחמה בין צרפת ופרוּסיה. וּמתוך רעם סֶדאן על פי הידיעה הראשונה של התבוּסה המכרעת של הצבא הצרפתי, התחילה ממשלת איטליה – בירתה היתה אז פירנצה – בהכנת כיבוּש רומא, המשׂא-וּמתן האחרון עם האפיפיור עלה בתוהו. ב-20 בספטמבר 1870 – יום זה הוכרז מאז ליום חג לאומי – נכנסו החיילים האיטלקים, אחרי קרב קצר עם שׂכירי האפיפיור, לרומא. אם האיחוד האיטלקי לא היה שלם גם אז מבחינה הגיאוגראפית, כי שארית הפּרובינציות האיטלקיות נשארו עוד בידי אוסטריה עד מלחמת העולם, הרי “קן זר” לא היה קיים עוד בלב המדינה. נסתם הגולל על השלטון החילוני של האפיפיור, הלא הוא הגלגול האחרון של האימפּריה הרומית בימי הבינים.

במשך התהווּת האיחוּד האיטלקי היתה תקוּפה, שרבּים ראו בשלטון האפיפיור את גרעין איטליה המאוּחדת. הן לפי מסורת בת מאות בשנים היה האפיפיור תמיד איטלקי, הן הוּא שמר על עצמאוּתו יותר מהנסיכים הקטנים, שביניהם היתה איטליה מחולקת ושהיו למעשה ואסאלים של מדינות זרות. הן האפיפיור שליט רומא, היה כאילו הממשיך של חוּט רומא העתיקה והיו זמנים כשמרומא הנוצרית משל על העולם. הן באיטליה צמחה וגדלה הכּנסיה הקאתולית, שהיתה איטלקית לפי מהוּתה, וכלוּם לא טבעית היתה התמזגוּת הלאוּמיוּת האיטלקית עם הדתיות האיטלקית ברומא האפיפיורית השלטת על איטליה המאוּחדת? זרם שלם קם בתנוּעה האיטלקית תחת דגל זה והיו שנים, שנדמה היה, כאילו גם לאפיפיור – פיוס התשיעי – היו אזנים קשוּבות לרעיונות אלה, המהפכה של 1848 הרסה את האַשליות. האפיפיור ברח מרומא אשר רפּוּבּליקה הוכרזה בה, ושב לבירתו רק אחר כיבוּש העיר על-ידי צרפתים. מאז עמד כזר לאיחוּד איטליה, אשר קיבל אופי אַנטי-קלריקאלי בולט.

המדינאים האיטלקים גילו חכמה פוליטית וכיבוּש יצר בסרבם לנצל את הנצחון של 1870 במאה אחוז, הם לא נגעו ב“אויב המולדת”. להיפך: הציעו לו כמה פשרות. שומע לא היה להם. הכּנסיה מתפּשרת למעשה, אך אין זה מדרכה לוַתר בפירוּש. בכל זאת נקבע באיטליה ב-1871 חוק מיוּחד להגנת האפיפיור, חירוּתוֹ וכבודו. אישיוּת האפיפיור הוּכרזה לקדושה, הוּבטחו לו כבוד מלכים וחופש מלא במלוּי תפקידיו ובקשריו עם הקאתוליים בכל העולם, הוּכּרה זכוּתוֹ לקבּל באי-כוח מיוּחדים של ממשלות זרות על ידי הואתיקאן – עם כל הפּריבילגיות הדיפּלומטיות שהצירים הללו נהנים מהן בכל מקום. החוק השאיר לאפיפיור את השלטון המלא על הואתיקאן עם מספר ארמונות ועל המוסדות הקאתוליים בעיר והקציב לו גם קצבה שנתית כנהוּג בתקציבי רומא האפיפיורית (שלושה ורבע מליונים לירה בשנה). רוחו של הגדול במדינאי איטליה, קאווּר – אז לא היה כבר בחיים – היתה שרוּיה על החוק הזה, חוק הפּשרה מתוך תבוּנה פּוליטית, מתוך התחשבוּת בסיטוּאַציה הבין-לאומית וברגשות הקאטוליים בעולם ובאיטליה גוּפה.

האפיפיור דחה את החוק. לא הכיר בו. את הכסף לא לקח מעולם. הכריז והוסיף להכריז במשך יותר מחמישים שנה – כי עול מעין כמוהו נעשה לו, כי רומא שלו היא ואין הוא עתה כי אם שבוי בידי ממשלת רשע. בתור שכזה לא יצא מעום מארמונו ולא מילא את תפקידי הכוהן כי אם בכנסית פּטרוס הקדוש אשר בואתיקאן. עם ממשלת איטליה ניתק כל קשר: את צירי כל הממשלות קיבל, רק לא את צירי איטליה. אסר על הקתוליים האיטלקים להשתתף בחיי המדינה (“לא בוחרים ולא נבחרים”). אסר על ראשי הממשלת לבוא לרומא לבקר את מלכי איטליה, לוּבּה, נשיא צרפת היה היחיד שעבר על האיסוּר וגרם לניתוּק הקשרים בין הואתיקאן וצרפת. לא רק מלך אוסטריה הקאתולי אלא גם וילהלם הפּרוטסטאנטי, ביקרו את מלך איטליה בונציה ובמילאנו, אך מעולם לא ברומא.

אולם אותה התשובה של הקאתוליות הבין-לאוּמית אשר באה לעזרת האפיפיור בשנת 1849, לא הופיעה הפּעם. צרפת המוּכּה היתה שקוּעה בדאגותיה. הקאתולים הגרמנים לחצו אמנם על בּיסמארק, ואולם הוא הלך בדרכים אחרות, אשר הביאוהו לידי “מלחמת התרבּוּת” בתוך גרמניה. אירופּה השלימה עם המצב החדש.

באיטליה גופה נוצר מצב מיוּחד. המוני העם נשארו נאמנים לכנסיה הקאתולית. אולם המדינה נעשתה חילונית במידה אשר לא היתה כמוה בכל אירופה. בית-ספא זה היה “נקי” מכל דת. הנישׂוּאים – אך אזרחיים. אורדן המַסוֹנים עלה לגדולה ונעשה לכוח מדיני. המפלגות התחרו ביניהן באַנטי-קלריקאליות וחיפּשׂוּ הזדמנות להפגנה נגד האפיפיור. באמצע רומא הקימו מצבה לג’ורדאנו בּרונו, קרבן הכנסיה. בחרו בנתן, יהודי וּמַסוֹן, לראש עירית רומא. הלך הרוח האַנטי-קאתולי הפך להלך רוח אַנטי-דתי והטבּיע חותמו על המחשבה המדעית והפילוסופית.

אחר כך התחילו החיים לעשות את שלהם. האַנטי-קלריקאלים הנלהבים נוכחו אין שוּם סכנה לאיטליה מזה, שבלב רומא ישב כהן נרגז, ואין טעם לצעוק בכל הזדמנות: “הלאה חוק הערובות”. סר קסם האַנטי-קלריקאליות והיא לא הפריעה לתחית הפילוסופיה האידיאַליסטית. החרם על החיים הפּוליטיים – הצרכים החיוּניים של האזרחים לא הרשו לקיימו, והקאתולים הנאמנים התחילו גם לבחור וגם להבחר, קודם ביחידות, ואחר כך במפלגה מאוּרגנת, אשר גם כהנים עמדו בראשה ואשר לעתים קרובות פּעלה בהסכם עם הואתיקאן עצמו, אם כי הוסיף למחות, עשה זאת רק לצאת ידי חובה, באשר לא יכול להתעלם מזה, שמצבו הבין-לאומי לא סבל כלל מ“כיבוּש רומא”, אלא להיפך, משקלו גדל מאָז חדל האפיפיור להיות אחד הנסיכים העלוּבים של איטליה המחוּלקת ונעשה לראש האימפּריה הרוחנית בלבד, בלתי קשור בסיטואציות פּוליטיות בנות חלוף. הריב בין הואתיקאן והקוירינאל נעשה יותר ויותר לדבר מוּפשט. איש לא חיפּשׂ פּתרון לשאלה אשר לא תבעה פּתרון, הבנין אשר הקים קאווּר הצדיק את עצמו.

גם מלחמת העולם לא הרסה את העולם הזה. ראש הכנסיה העולמית, אשר בניה מלחמו ונהרגו בכל המחנות, השתדל לשמור על נייטראליוּתו. הוא כינה בקול-קורא שלו את העם הבּלגי “העם האהוב שלנו”, אולם גם מחה נגד מעשי האכזריות של הצבא הרוסי בגאליציה הקאתולית. הוא השתדל, על-ידי שליחיו, כרוּזיו ומכתביו, להביא לידי שלום מהיר. “ללא מנתחים ומנוּצחים”. ומשוּם כך קרא אותו לוּדנדוֹרף “אפיפיור צרפתי” וקלמאסו – “אפיפיור גרמני”. איטליה, אחוזה קדחת המלחמה, ראתה בהשתדלוּיות השלום מצד הואתיקאן “בגידה לאוּמית”. מיניסטר החוץ האיטלקי, סוֹנינוֹ, הכניס בחוזה לונדון אשר חתם עליו עם מדינות ההסכם לפני כניסת איטליה למלחמה, סעיף מיוּחד, להוציא את הואתיקאן מועידת השלום, העתידה לתת פּנים חדשים לעולם. ואולם גם קדחת זאת עברה והאיטלקי הכירו שהואתיקאן לא יכול לנהוג אחרת, אם אך רצה לשמור על כנסיתו.

בנין קאווּר עמד מוּצק גם בפני סערת מלחמת העולם.

כשעלה הפאשיזם לשלטון התחיל בהתגנדרוּת עם הואתיקאן. משׂחק פּוֹליטי בלבד היה זה, באשר אין לחשוד את מוּסוליני ועוזריו בהרגשות דתיות עמוּקות, ולמשׂחק -גורם אחד ויחידי: לנצל את מציאות מרכז הכּנסיה העולמית כבירת איטליה לשם הגברת כוח המדינה, לשם הגשמת החלום על “רומא שלישית”, רומא השלטת על העולם בפעם השלישית – אחרי הקיסרים והאפיפיורים. וכשנדמה היה למוּסוליני שהכּנסיה הקאתולית מהוה סכנת-מה בפנים המדינה, לא נזהר מלפגוע בה. אולם יחד עם זה חיפּשׂ אמצעים להטבת היחסים חיי המדינה קיבלו יותר ויותר אופי דתי, המגיע עד קלריקאליות. הצלב נכנס לבית-הספר ויחד אתו לימוּד דת הקאתולית, על ידי כהנים דוקא. הדת הקאתולית הוּכרזה, בכמה הזדמנוּיות, לדת הרשמית של המדינה. והתחיל המו"מ לפתרון “השאלה הרומאית”, שלא היתה כלל זקוּקה לפתרון.

ב.    🔗

בבוקר 11 בפברואר 1929 התאספו ברומא, על יד ארמון יוחנן הקדוש (לאטירניה) כמאתים תלמידי הסמינארים הקאתוליים ומספר חיילי המיליציה הפאשיסטית. בא ונכנס לארמון דיפּלוֹמאט הואתיקאן, קארדינאל **גאספּארי. ** כעבור חצי שעה בא דיקטאטור איטליה, מוּסוליני, מי שהתחיל את פּעוּלתו הפּוליטית בחיבור חוברת הכופרת באלהים (אז, לפני עשרים שנה, היו חיבוּרים אלה בחינת “אָפנה” וגם מוּסוליני ניסה את כוחו בהם). אחרי רגעים מספר הופיעו בחלון הארמון אנשי-לויתם של גאספּארי וּמוּסוליני וביארו האותות להמון, שנחתם הסכם בין הואתיקאן וממשלת איטליה. תלמידי הסמינאר שרו “טה-דאוּם”. חיילי המיליציה הריעו: אלהלה! (מעין קרואת מלחמה ללא כל טעם ותיכן). רק אחרי החתימה נודע לאיטלקים שדבר נפל בארצם. עד היום הזה רק בחוּץ-לארץ ידעו על המשא-ומתן בין הכסא הקדוש וממשלת איטליה. לעתונים האיטלקים היה אסור למסור, אף בצורת השערה, כל אינפוֹרמאציה שהיא. למחרת היום חגגו בואתיקאן את יום בחירת האפיפיור הנוכחי ליורש פּטרוס הקדוש. המון בן אלפים רבים התאסף בככר על יד כנסית פּטרוס הקדוש – המודעות הפאשיסטיות הזמינו לכך. האפיפיור הופיע על היציע וברך את ההמון. שׂמחה ושׂשׂוֹן. כל הבנינים הממשלתיים והפּרטיים (גם לכך היו מודעות מיוּחדות) התנוססוּ דגלים – האיטלקי והואתיקאני. הנסיך קולונה, ראש האַריסטוקראטיה הרומאית, מן הזמנים ההם אשר עוד האפיפיור שלט ברומא, הכריז על פּתיחת טרקלינו שהיה סגוּר בפני אורחים זה ששים שנה. העתונוּת האיטלקית, העתונוּת הקאתולית בכל העולם, העתונוּת השחורה ובצהוּבה בכל העולם מכריזות בקולי קולות איזה מדינאי גדול הוא מוּסוליני.

בארמון יוחנן הקדוש חתמו על שלוש תעודות. באחת הוּכרז, כי בטל ומבוטל הוא חוק הערוּבות משנת 1871, אשר בו באה איטליה החפשית והמאוּחדת להבטיח קיוּם עצמאי לאפיפיור. הואתיקאן מודה באיטליה המאוּחדת הזאת עם רומא בירתה, ממשלת איטליה מודה ב“קרית הואתיקאן”, כך וכך קילומטרים מרוּבעים, אשר האפיפיור יהיה השליט בה. התעודה השניה אשר עליה חתמו גאספארי ומוּסוליני היא תעודת הקונקורדאט, הקובעת את מעמד הכנסיה הקאתולית באיטליה. התעודה השלישית מסדרת את הענינים הכספּיים: שני מיליארדים לירה איטלקית, מיליארד אחד מזוּמנים, תיכף ומיד, והמיליארד השני ברנטה של המדינה.

לחתימה קדם מקחח וּממכר. שני הצדדים תבעו, דרשו, ויתרו, באו לידי פשרה, לשם מה בא מקח ממכר זה? מי הפסיד ומי הרויח? על חשבון מי הפּשרה?

לא ענינים חיוּניים של העם האיטלקי והמדינה האיטלקית סוּדרו ב-11 בפברואר.

“הפּרובּלמה הרומית” חדלה להיות פּרובּלמה זה עשרות בשנים. הממשלה האיטלקית, העם האיטלקי, על כל הקאתולים הנאמנים שבתוכו, הקאתוליות העולמית, הכנסיה הקאתולית – כולם התרגלו למצב הקיים, הסתגלו אליו, השלימו אתו ובגלוּי או בסתר היו מודים שהוא נוח וטוב ואין שום הכרח לשנותו. “המדינה חופשית מן הכנסיה”, “הכנסיה חופשית מן המדינה” – שתי יצירות אלה של השחרור האיטלקי עמדו בניסיון של ששים שנה, על מלחמת העולם שבתוכן, ובכל זאת ראו צורך גם האפיפיור וגם הפאשיזם לשבור את היצירות האלה.

בתוקף השינוי הזה – מה קיבלה הכנסיה? קודם כל שני מיליארדים לירה איטלקית, דבר אשר אין לזלזל בו. והאפיפיור באמת לא זלזל בממון הזה. רצה אפילו בשלושה מיליארדים. הסכים גם לשנים. שנית קיבלה הכנסיה את עצמאותה המדינית, אמנם על שטח של כמה קילומטרים מרובעים, ואולם לשם סמל –די והותר. וביותר מן הסמל לא רצתה. אילו היו נותנים לה יותר מן הסמל, לא היתה יודעת מה לעשות העושר כזה. שלישית, קיבלה הכנסיה הקאטולית את הקונקורדאט, ופירוּשו של דבר, לפי החוזה המפורש, בין שאָר הדברים: כל דבר העומד בניגוּד ואופי הקדוש של עיר רומא מתמנע בעדו ממשלת איטליה ולא תרשה לעשותו; הממשלה מודה בדת הקאתולית כדת רשמית של המדינה; היא מודה בכל חגי הכנסיה כחגי המדינה; עבודת הקאתולית מצוה היא למיליציה הפאשיסטית; האורדנים הקאתוליים מוּכּרים כגוּפים יורידיים; הנישׂוּאים האזרחיים מתבּטלים והנישוּאים הדתיים חובה הם לכל הקאתוליים! המשפּט הדתי ישפּוֹט על כל עניני הנישוּאים וחובה על הממשלה להוציא לפועל פסקי דין אלה; לימוד הדת הקאתולית, על ידי הכמרים, יהיה חובה לא רק בבתי הספר העממיים, אלא גם בתיכוניים; כל בתי הספר הקאתוליים, בתוכם גם האוניברסיטה הקאתולית, מקור הקנאוּת הדתית, שווי-זכויות הם עם בתי הספר הממשלתיים. בקיצור: שעבּוּד קלֶריקאלי גמוּר של החינוּך האיטלקי, אופי קלריקאלי של כל חיי המדינה.

מה מפסידה הכנסיה? כרגע: לא כלום. היא “ויתרה” על רומא, אשר זה ששים שנה לא היתה שייכת לה ולא היה בכל העולם משוּגע אחד שחשב אף רגע על אפשרות שיבתה לאפיפיור.

מה קיבלה איטליה? כרגע: לא כלוּם. רומא היתה לה ואיש לא יכול להוציא מידה. לעוּמת זאת היא מפסידה: שלמוּת מדינתה. באשר בלב בירתה קמה לה מדינה אחרת, דבר של מה בכך, לכאורה, ביחוד בזמנים כתיקוּנם, אולם דבר העלוּל להיות לנזק רב בפרוץ סכסוך בין-לאומי אשר איטליה תהיה מעונינת או מעורבת בו; שני מיליארדים לירה אשר האפיפיור לא זלזל בהם וגם העם האיטלקי, אשר תעשיתו הגדולה עובדת שלושה ימים בשבוע, העם הנחנק מחוסר אפשרות לצאת מארצו ומחוסר אמצעים לפתחה, גם לו אין שום יסוד לזלזל בהם; את חופש מצפונו, את הפּנה האחרונה שנשארה לו כיום לנשום בה – בחיים הפּוליטיים והציבוּריים השתלטה מזמן החוּלצה השחורה, ועתה ישתלט מעיל הכמרים בשחור בבית הספר ובמשפחה.

מה מרויח המשטר הפאשיסטי? כרגע: את הטרקלין הפּתוּח של הנסיך קולונה ותשבּחוֹת בכל העתוֹנוּת השחורה והצהוּבה ל“מדינאי גדול”, בניתו מוסוליני, אשר “ידע לפתור את הפּרובּלמה, בה התלבּטו לשוא הממשלות הליבּראליות והדמוקראטיות”. יותר מזה: לא כלוּם.

אך אלה בעולם כולו שאינם מעוּנינים בשעבּוּד הנוסף הזה של העם האיטלקי, ובשלטון הנוסף הזה של הכנסיה הקאתולית – מפסידים הפסד רב.

זה סך הכל של רגע. בעתיד הוא עלול להשתנות. מוּסוליני עשה את כל הויתוּרים האלה בגלל דבר אחד ויחידי: הוא רואה בכנסיה האיטלקית מוסד איטלקי או מוסד העלול וצריך להיות איטלקי, ובמוסד הזה הוא מתכּוֹנן להשתמש למטרות איטלקיות. להגברת ההשפעה והשלטון האיטלקים בכל מקום שם ישנה השפּה לכנסיה הקאתולית, ביחוד במזרח הלא-נוצרי. עד עתה היתה צרפת האפּוטרופּסית

על הקאתולים בארצות אלה. עתה, על ידה ואולי מעל ראשה, צריכה להופיע איטליה.

יש לפקפק אם נכון החשבון הזה. לכנסיה הקאתולית ישנם בודאי “חוּטים” רבים בארצות המזרח. ואולם ספק אם כל כך קל ונוח וּמועיל להשתמש בהם. הארץ הקאתולית במאה אחוז של פני המלחמה, אוסטריה של ההאבּסבּורגים, לא עלה בידה להיות מדינה קולוניאלית וּלהכות שרשים במזרח. באותו זמן רכשה לה קרמניה הפּרוטסטאנטית מושבות מרוּבות, וגם אנגליה האַנגליקאנית לא נזקקה לקונקורדאט כדי להגביר את שלטונה הקולוניאלי. צרפת הקאתולית מרדה בואתיקאן ולא הרגישה מתוך כך הפסד רב בהשפּעתה המזרחית אחרי המלחמה לא חששה אנגליה לכבוש את ארץ-ישראל בלי ויתוּרים כל שהם לאפיפיור. רוּסיה הסוביטית הופיעה על הבמה המזרחית בסיסמאות רחוקות למדי מן המיסיונים הקאתולים, ואם פּעוּלתה נכשלת אין זה משום שלא התחשבה עם הואתיקאן. יש, איפוא, לפקפק אם “השלטון הקאתולי” ההולך ומתמוטט בדמוּתו ובחשיבותו לפני שלטונות אחרים לגמרי, לאוּמיים וּמעמדיים, יכול לשמש מכשיר השפעה למדינות אירופּה.

ואולם אילו גם היה נכון החשבון הזה כלפּי הכוח של הכנסיה הקאתולית כיום, הרי ספק הוא אם ביכולתה של הכנסיה להשאר מה שהיתה עד עתה, כנסיה קאתולית, אוּניברסאלית, עולמית. בזה היה יתרון גדול לואתיקאן עצמו מן הסדור האיטלקי שלפני חתימת ההסכם, שהוא שחרר את הכנסיה ממדיניוּתה ומקשריה עם הממשלות שהן בנות-חלוף. בהיותה “שבויה” היתה הכנסיה יכולה להיות רוחנית בלבד, כלומר חופשית, עתה היא עלוּלה להיות מעורבת בכל מיני סכסוּכים ומריבות בין ממשלות שונות (די לחשוב על מצבה במקרה של מלחמה בין איטליה וארץ אחרת אשר אתה קשרים לואתיקאן וציריה יושבים במצרו), ולא עוד אלא שתהפך לבמת המריבה הבלת פּוסקת בין כמה זרמים – הצרפתי, האיטלקי וכמובן גם הואתיקאני, כי עוד נשארו בלי ספק בתוך הכנסיה קארדינאלים ונאמנים אשר ישתדלו לשמור על חופשתה של הכנסיה ולא ירצו לעשותה למכשיר צרפתי או איטלקי גרידא. במידת הכוח “הקאתולי” הזה בקרב הכנסיה תלוּי הדבר, אם מוסוליני ירויח או יפסיד במשׂחקוֹ. יש להניח שהכוח הזה יתגבר. יש להניח שכל המקח והממכר הזה, עם הכסף שלו, עם הקרבה הגדולה לממשלה הפאשיסטית, “האיטלקית הקיצונית”, יגרום לתגובה גם בקרב הכנסיה, ואז לא יתכן שרוב הקארדינאלים יהיו איטלקים ותישבר אולי גם המסורת, בת ששת מאות שנה, אשר לפיה היה תמיד האפיפיור איטלקי, גם השפּעת איטליה במזרח תהיה אז לדבר מסוּפק, והיא אך תפסיד מנקוּדת המבט “המדינאי” בלבד אשרלשמה נעשה עתה כל ההסכם. ובאפשרות השניה, אם חלש יהיה הכוח “הקאתולי” והכנסיה תרשה לעשות ממנה מכשיר הפאשיזם, גורל מר אורב לה, כי היא תאַבּד את אָפיה האוּניברסאלי, תרד מן הכסא העולמי שלה, תיהפך באמת למוסד איטלקי, ובקרב הימים תאַבּד את חשיבוּתה. בימי מלחמת העולם ראיהו כבר את הכנסיה הקאתולית באי-יכלתה לגשור גשר איתן בין העמים הקאתוליים, ראינו באיזו קלוּת התגבּרו הקאתולים על הסוֹלידאריוּת הדתית. על “אַחות ישו”, כדי לעמוד כל אחד על דגלו הלאוּמי. ואז היתה עוד הכנסיה מוסד עולמי. קל לשער איזו חולשה תשׂתרר בה כשתהיה איטלקית בלבד. לא יתכן שהדיפּלומאטים הואתיקאניים אינם רואים את הקשרים האלה ואת האפשרויות האלה, ובודאי בסתר לבם הם חושבים, כי יעלה בידם “לרמות”את איטליה, יקחו עתה מה שתאוַת-“הבּלוֹף” הפאשיסטית נותנת להם ובעתיד ימצאו כבר את הדרך לשמור באיזה אופן שהוא על שלמות הכנסיה ועל חופשתה. עתה אין להגיד מי טעה ומי לא טעה בחשבון המכוער הזה. ואולם כלפי איטליה אין הבדל בשני המקרים גם יחד. הפּשרה הרומית יצאה לפועל על חשבון העם האיטלקי וחופשתו, ההפסד של הרגע הוא כולו על חשבון העם האיטלקי, הריוח הוא כוּלו לכנסיה הקאתולית, וכל זה לשם התפּארות מחוּסרת תוכן ריאלי של הממשלה הפאשיסטית ולשם חשבון העתיד המסוּפק מאד.

“דבר”, ז' בשבט, י“ב אדר א' תרפ”ט (22.2.192, 18.1)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!