רקע
יצחק יציב
הַדּּבּוּר בְּקוֹל רָם
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר לילדים; תש"ט
10.jpg

יוֹשְׁבִים הָיִינוּ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וְהֶאֱזַנּוּ לְפִנַּת הַנַֹּער בְּרַדְיוֹ יְרוּשָׁלַיִם. הָיְתָה תָּכְנִית-חַג. יַלְדֵי כְּפָר אֶחָד הֵכִינוּ תָּכְנִית-בִּכּוּּרִים נָאָה מְאֹד, פִּרְקֵי-קְרִיאָה, זִמְרָה וּנְגִינָה. הֶאֱזַנּוּ לַקְּרִיאָה – קְרִיאַת יָחִיד וּקְרִיאַת-מַקְהֵלָה, וְכֵן הַזִּמְרָה – יָחִיד וּמַקְהֵלָה.

וְהִנֵּה נִסְתַּיְּמָה הַקְרִיאָה, הַזִּמְרָה וְהַנְּגִינָה, סָגַרְנוּ אֶת מִתְקַן-הָרַדְיוֹ וְנִשְׁאַרְנוּ יוֹשְׁבִים, כָּל קְבוּצַת הַמַּאֲזִינִים, כַּחֲמִשָּׁה-שִׁשָּׁה אֲנָשִים, וְשָׁתַקְנוּ. הָיָה דְּבַר-מָה בַּתָּכְנִית שֶׁעוֹרֵר בָּנוּ מַחֲשָׁבוֹת, אַךְ לֹא מִהַרְנוּ לְהַבִּיעַ אוֹתָן.

בֵּין הַמְסֻבִּים אִשָּׁה אַחַת הַיּוֹדַעַת פֶּרֶק בְּעִנְיְנֵי אֳמָנוּת הַקְּרִיאָה וְהַזִּמְרָה. לְלֹא דִבּוּר הִפְנֵינוּ אֶת פָּנֵינוּ אֵלֶיהָ, כְּאִלוּ בִּקַּשְׁנוּ לִשְׁמֹעַ מִפִּיהָ מַה תֹּאמַר עַל הַתָּכְנִית.

– שָׁמַעְנוּ דְּבָרִים יָפִים – אָמְרָה – תָּכְנִית הַבִּכּוּּרִים עֲרוּכָה יָפֶה. אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הַיְלָדִים קָרְאוּ אֶת פִּרְקֵי הַבִּכּוּּרִים קְרִיאָה נְכוֹנָה, וְגַם הַזִּמְרָה – נְכוֹנָה. הַמּוֹרֶה לְזִּמְרָה וְלִנְּגִינָה עָשָׂה הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידָיו יִמָּנְעוּ מִשְּׁגִיאוֹת. כַּנִּרְאֶה הִתְכּוֹנְנוּ יָפֶה, כָּרָאוּי לְהִתְכּוֹנֵן כְּשֶׁמּוֹפִיעִים לִפְנֵי קָהָל, וּמַה גַּם בָּרַדְיוֹ, שֶׁהַקּוֹל נִשָּׂא לַמֶּרְחַקִּים וּמַגִּיעַ לְאָזְנֵי הַמַּאֲזִינִים מֵעֵבֶר לְיַמִּים וּלְיַבָּשׁוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן הִרְגַשְׁנוּ כֻּלָּנוּ כִּי חָסֶר הָיָה דְּבַר-מָה וְלֹא הָיְתָה לָנוּ הֲנָאָה שְׁלֵמָה לֹא מִן הַקְּרִיאָה וְלֹא מִן הַזִּמְרָה. קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל הַמְזַמְּרִים וְהַקַּרְיָנִים הָיוּ פְּגוּמִים, יְבֵשִׁים, לֹא צְלוּלִים, בְּמִלָּה אַחַת – לֹא מוּסִיקָלִיִּים…

עַל כָּךְ הֵעִיר אַחַד הַמַּאֲזִינִים וְאָמַר:

– הֲלֹא קוֹלוֹת יְלָדִים הָיוּ אֵלֶּה וַעֲדַיִן לֹא נִצְטַלְלוּ….

– אָמְנָם יוֹדַעַת אֲנִי כִּי קוֹלוֹת יְלָדִים אֵינָם כְּקוֹלוֹת הַזַּמָּרִים בָּאוֹפֶּרוֹת, אַךְ כְּלוּם לֹא קָלְטָה אָזְנְךָ שֶׁהַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ הָיוּ קָשִׁים, לְלא כָּל רֹךְ, לְלֹא כָּל חֲמִימוּת?… אֵין זֶה מִקְרֶה. הַמּוֹרֶה לְזִּמְרָה אֵינוֹ אָשֵׁם בַּדָּבָר. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא – הַצְּוָחוֹת הַתְּמִידִיּוֹת. רֹב יְלָדֵינוּ אֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר אֶלָּא בְּקוֹל רָם. כְּלוּם לֹא שַׂמְתָּ לֵב אֵיךְ שְׁנֵי יְלָדִים הָעוֹמְדִים זֶה לְיַד זֶה וְאֶחָד פּוֹנֶה לְרֵעֵהוּּ, הֲרֵיהוּ מֵרִים אֶת קוֹלוֹ כְּאִלּוּ הִפְרִיד בֵּינֵיהֶם קִילוֹמֶטֶֶר? וְאִם הַדִּבּוּר הוּא כָּזֶה אֵיךְ יֵדַע לָשִׁיר? כִּי הַצוֹרֵח וְזוֹעֵק כָּל שְׁעוֹת הַיּוֹם אֵינוֹ יכוֹל לָתֵת בַּשִּׁיר קוֹלוֹ. וְאַף אִם הוּא שָׁר לְפִי הַתָּוִים וּבְלִי שְׁגִיאוֹת – זִמְרָתוֹ חֲסֵרָה אֶת הָעִקָּר, אֶת הַנֹּעַם וְאֶת הַרֹךְ שֶׁבַּזִּמְרָה. כְּשֶׁאָדָם מְדַבֵּר אֶל רֵעֵהוּ דִבּוּר רָגִיל הוּא מֵרִים אֶת קוֹלוֹ וּמַנְמִיךְ אוֹתוֹ, מַגְבִּיהַּ וְשׁוּב מַנְמִיךְ את קוֹלוֹ, לְפִי הָעִנְין וּלְפִי הָרֶגֶשׁ שֶׁבּוֹ הוּא מְדַבֵּר. אֲבָל אִם בְּכָל דָּבָר קָטָן מַתְחִילָה הַשִּׂיחָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, בִּצְרִיחָה – אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּלוּם. אֵין אַתָּה יוֹדֵע אִם הוּא כּוֹעֵס אוֹ צוֹחֵק, מְצַוֶּה אוֹ מִתְחַנֵּן, מְדַבֵּר דִּבְרֵי פִּיוּס אוֹ דְּבָרִים קָשִׁים. אַחֲרֵי שֶׁאָדָם אֵינוֹ מַרְגִיל אֶת אָזְנוֹ לִשְׁמֹע צְלִילִים שׁוֹנִים אֵין הוּא יָכוֹל לָשִׁיר שִׁירָה שֶׁל טַעַם. עַל כֵּן הַיֹּבֶשׁ שֶׁבְּזִמְרַת הַיְלָדִים אַחֲרֵי שֶׁהַמּוֹרֶה הִשְׁקִיעַ בָּהֶם כֹּחוֹת וּמֶרֶץ, שֶׁזִּמְרָתָם תִּהְיֶה נְכוֹנָה וּמְדֻיֶּקֶת.

מִישֶׁהוּ מִן הַשּׁוֹמְעִים נִסָּה לְלַמֵּד זְכוּת עַל הַיְלָדִים וְאָמַר:

– אַתְּ קָשָׁה בְּמִשְׁפָּטֵךְ וְתוֹבַעַת הַרְבֵּה…

– אֵינִי תּוֹבַעַת הַרְבֵּה. הָבָה אֲסַפֵּר לְךָ מַה קָּרָה לָנוּ אֶתְמוֹל בִּמְכוֹנִית בִּ“דְרוֹם יְהוּדָה”, בְּנָסְעֵנוּ מִתֵּל-אָבִיב לְכָאן.

חִכִּינוּ הַרְבֵּה זְמַן עַד שֶׁהִגִּיעַ תּוֹרֵנוּ לַעֲלוֹת בַּמְּכוֹנִית. וְהִנֵּה הָיְתָה בֵּינֵינוּ קְבוּצַת-נְעָרוֹת שֶׁעָרְכָה טִיּוּל. אַחֲרֵי שֶׁתָּפְסוּ אֶת מְקוֹמוֹת-הַיְשִׁיבָה בִּתְרוּעַת נִצָּחוֹן הִתְחִילוּ מִיָּד לָשִׁיר. קָשֶׁה לוֹמַר אֵיזֶה מִין שִׁירָה הָיְתָה זוֹ. מַתְחִילִים בְּשִׁיר אֶחָד וּמִיָּד מִתְפָּרֶצֶת שְׁנִיָּה בְּשִׁיר אַחֵר וּבְקוֹלֵי קוֹלוֹת, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה עוֹד אִישׁ בַּמְּכוֹנִית מִלְּבַדָּן. מוּבָן שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתָּן כְּלָל לַחְשֹׁב שֶׁמָּא יֵשׁ בֵּין הַנּוֹסְעִים אֲנָשִׁים שֶׁהַזִּמְרָה-הַצְּרִיחָה הַזֹּאת קָשָׁה עֲלֵיהֶם וְגוֹרֶמֶת לָהֶם אַךְ כְּאֵב רֹאשׁ, כִּי בֵּין הַנּוֹסְעִים הָיוּ אֲנָשִׁים עֲיֵפִים, שֶׁשָּׁבוּ מִן הָעֲבוֹדָה, וְתִינוֹקוֹת שֶׁנִּבְהֲלוּ מִן הַצְּרִיחָה וַאֲנָשִים זְקֵנִים – אֲבָל לְכָל אֵלֶּה לֹא שָׂמוּ לֵב כְּלָל וּכְלָל. הֲתַחְשֹׁב שֶׁהַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ תּוּכַלְנָה לָשִׁיר בְּמַקְהֵלָה? אֲנִי סְבוּרָה שֶׁהֵן גַּם לֹא תּוּכַלְנָה לִחְיוֹת חַיֵּי-חֶבְרָה הֲגוּנִים.

– אָמְנָם כֵּן – הִסְכִּים לִבְסוֹף גַּם הָאִישׁ שֶׁנִּסָּה לְלַמֵּד זְכוּת – חַיֵּי חֶבְרָה מְבֻסָּסִים עַל קֶשֶׁב. אָדָם מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי חֲבֵרוֹ, מַחֲשִׁיב אֶת רִגְשֵׁי חֲבֵרוֹ וּמַקְפִּיד לֹא לִפְגֹּעַ בָּהֶם. וּתְנַאי רִאשׁוֹן לְכָךְ – דִּבּוּר וְלֹא צְרִיחָה.

והוּא סִיֵּם:

– וְאוּלַי צָדַקְתְּ. זֶה הַדָּבָר שֶׁלֹא נָתַן לָנוּ סִפּוּק בְּתָכְנִית-הַבִּכּוּּרִים בָּרַדְיוֹ…


המלצות קוראים
תגיות