רקע
יצחק יציב
אֲנַחְנוּ בַּ"תְּנוּעָה"
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר לילדים; תש"ט
11.jpg

 

א

אֲנַחְנוּ בְּנֵי עֶשֶׂר! אֲנַחְנוּ “בַּתְּנוּעָה”. אֲנִי אַתָּה וְאַתְּ, הִנְנוּ חֲבֵרִים בְּאַחַת הַתְּנוּעוֹת – בַּנֹּעַר הָעוֹבֵד, בְּמַחֲנוֹת הָעוֹלִים, בְּגוֹרְדוֹנְיָה, בְּהַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר. כָּל אֵלֶּה בָּנוֹת הֵן לְהִסְתַּדְּרוּת הָעוֹבְדִים הָעִבְרִים הַכְּלָלִית. אַבָּא וְאִמָּא, אָחִיךָ הַמְבֻגָּר וַאֲחוֹתְךָ הַמְבֻגֶּרֶת חֲבֵרִים הֵם בְּהִסְתַּדְּרוּת זוֹ.

– לָמָּה הֵם חֲבֵרִים בְּהִסְתַּדְּרוּת זוֹ הָאַחַת?

– כִּי אִם הָאֲנָשִׁים מְאֻרְגָּנִים בְּהִסְתַּדְּרוּת אַחַת הֵם נַעֲשִׂים כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל לְהִלָּחֵם עַל זְכֻיּוֹתָיו, עַל תְּנָאֵי עֲבוֹדָה טוֹבִים יוֹתֵר, עַל שָׂכָר מַסְפִּיק לְמִחְיָה, עַל שְׁעוֹת-עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָן מְהָרְסוֹת אֶת בְּרִיאוּת הָעוֹבֵד. כִּי אַךְ בְּכֹחוֹת מְאֻחָדִים יְכוֹלִים לְהָקִים מְשָׁקִים וְלִחְיוֹת חַיֵּי קִבּוּץ אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה עַצְמִית בַּמֶּשֶׁק בְּמוֹשְׁבֵי-עוֹבְדִים. רַק בְּכֹחוֹת מְאֻרְגָּנִים אֶפְשׁר לִבְנוֹת אֶת הָאָרֶץ, לְהָכִין מִקְלָט בִּשְׁבִיל אַחֵינוּ הַנִּרְדָּפִים בַּגּוֹלָה וּלְכוֹנֵן מְדִינָה שֶׁבָּהּ יִחְיוּ הַיְּהוּדִים חַיִּים עַצְמָאִיִּים, בְּרוּחָם וְכִשְׁאִיפוֹתֵיהֶם.


 

ב

– אֲנַחְנוּ בְּנֵי עֶשֶׂר! – אֲנַחְנוּ חֲבֵרִים בַּתְּנוּעָה!

– הַתְּנוּעָה שֶׁלִּי – הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר!

– לֹא. הַתְּנוּעָה שֶׁלִּי טוֹבָה מִשֶּׁלְּךָ!

– לֹא! – אוֹמֵר הַשְּׁלִישִׁי – שֶׁלִּי, הֲכִי, הֲכִי..

– בּוּז ל…! – בּוּז ל…!

הַשִּׂיחָה הַיְדִידוּתִית הַזֹאת הִתְחִילָה בְּקוֹל גָּבוֹהַּ וְנִסְתַּיְּמָה לֹא בִּידִידוּת. כִּי כְּדֵי לְנַצֵּחַ בַּוִּכּוּחַ לֹא הָיוּ דַי מִלִּים בְּפִי הַמִּתְוַכְּחִים. וְאֶחָד גָּחַן וְהֵרִים חֹפֶן חוֹל וְזָרַק אוֹתוֹ עַל רֹאשׁ הַשֵּׁנִי. מוּבָן שֶׁגַּם הָאֲחֵרִים לֹא טָמְנוּ יָדָם בַּצַּלַּחַת. וּמִיָּד הֶעֱלָה הַוִּכּוּחַ תִּימְרוֹת אָבָק מִסָּבִיב, כְּהוֹכָחָה לְצִדְקַת דִּבְרֵיהֶם.

הַוִּכּוּחַ בֵּין הַיְלָדוֹת עַל הַתְּנוּעָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר נִגְמַר בְּהוֹכָחוֹת פָּחוֹת מִלְחַמִתִּיּוֹת. הַחֲבֵרוֹת הַמִּתְוַכְּחוֹת הוֹכִיחוּ אַחַת לִרְעוּתָה אֶת יִתְרוֹן הַתְּנוּעָה שֶׁלָּהּ בְּהוֹשָׁטַת לָשׁוֹן:

– בּוּז–ז–זז…– וְהַזַּיִן שֶׁל הַ“בּוּז” הָיְתָה מוּשֶׁטֶת עַל קְצֵה לַשׁוֹן אֲדֻמָּה שֶׁנִשְׁתַּרְבְּבָה לַחֲלַל הָאֲוִיר מִחוּץ לַפֶּה.

וִכּוּחַ מְעַנְיֵן. הַנְּעָרִים יָצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּרֶוַח לֹא קָטָן בְּרָאשֵׁיהֶם, וְהַנְּעָרוֹת – בְּלָשׁוֹן חֲרוּצָה…

12.jpg

 

ג

מוּל בֵּיתִי עוֹמֵד צְרִיף. זֶהוּ מוֹעֲדוֹן שֶׁל אַחַת הַתְּנוּעוֹת בְּתֵל-אָבִיב. צְרִיף “צָעִיר” הוּא. מְעַטִּים מִבְּנֵי הַשְּׁכוּנָה מְבַקְּרִים בּוֹ. כִּי עַל כֵּן צָעִיר הוּא זֶה בַּשְּׁכוּנָה וְהֵם כְּבָר וְתִיקִים בַּתְּנוּעוֹת. וּמִכֵּוָן שֶׁהֵם אֵינָם חֲבֵרִים בַּתְּנוּעָה שֶׁלָּהּ שַׁיָּךְ הַצְרִיף, הֵם אוֹיְבִים לוֹ.

וּמֵאַיִן אֲנִי יוֹדֵע שֶׁהֵם אוֹיְבֵי הַצְּרִיף? רָאִיתִי. בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי אֶת הָאֵיבָה וְאֶת הַשִּׂנְאָה.

אֵיךְ אֶפְשָר לִרְאוֹת שִׂנְאָה לִצְרִיף – וְהוּא, הַצְרִיף, אֵינוֹ מִתְוַכֵּחַ כְּלָל, אֵינוֹ צוֹעֵק בּוּז, אֵינוֹ מְעַפֵּר בְּעָפָר וְאֵינוֹ חוֹרֵץ לָשׁוֹן?

וּבֶאֱמֶת, עוֹמֵד לוֹ הַצְּרִיף דּוּמָם, שָׁקֵט וְאֵינוֹ מוֹצִיא הֶגֶה. אֵין הוּא מִתְוַכֵּח. אֵין הוּא מַכְרִיז עַל עַצְמוֹ. גַּם שֶׁלֶט אֵין לוֹ. אֵין הוּא מַרְגִיז שׁוּם אָדָם. כְּשֶׁבָּנוּהוּ רָאִיתִי יְלָדִים, חַבְרֵי תְּנוּעָתוֹ, מְשַׁפְּרִים אוֹתוֹ, מְקַשְּׁטִים אֶת קִירוֹתָיו. בְּרֹב הַיָּמִים הוּא סָגוּר עַל מַנְעוּל, כִּמְחַכֶּה לִימֵי שַׁבָּת וְחַג שֶׁיָּבוֹאוּ חֲבֵרָיו לְבַקְּרוֹ.

וְהִנֵה לְעֻמַּת זֶה בָּאִים יְלָדִים שֶׁלֹּא מִתְּנוּעָתוֹ, הַמְשַׂחֲקִים סְבִיבוֹ וְ“עוֹשִׂים” לוֹ צָרוֹת צְרוּרוֹת, זוֹרְקִים בּוֹ אֲבָנִים, מְנַסִּים לִשְׁבֹּר אֶת הַמַּנְעוּל, קוֹרְעִים אֶת הַ“טוֹל” – זֶה הַתַּכְרִיךְ הַמְכַסֶּה אֶת הַקְּרָשִׁים וּמֵגֵן עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם, בְּקִצּוּר: מַחֲרִיבִים אוֹתוֹ. כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּךְ אֶשְׁאַל אֶת עַצְמִי: הֲמֵאַהֲבָה עוֹשִׂים דְּבָרִים מְגֻנִּים כָּאֵלֶּה לִצְרִיף שָׁקֵט? אֲנִי מֻכְרָח לַעֲנוֹת: לֹא! מִשִּׂנְאָה…

וְלָמָּה הֵם שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ? הַמְלַמֶּדֶת הַתְּנוּעָה לִשְׂנֹא כָּל בֶּן תְּנוּעָה אַחֶרֶת? וְלָמָּה הוֹרֵיהֶם בְּהִסְתַּדְּרוּּת אַחַת? הַאֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּהִסְתַּדְּרוּת אַחַת עִם אוֹיֵב? הַיְכוֹלִים אוֹיְבִים לִבְנוֹת יַחַד וּלְהָכִין מִקְלָט לְאַחִים פְּלִיטִים? הֵן אִם אֶחָד מַעֲמִיד צְרִיף, בָּא הַשֵּׁנִי וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ, וְלָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁאַחֵר בָּנָה אוֹתוֹ!

וּבְכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל: הֲבִשְׁבִיל כָּךְ אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לִהְיוֹת חֲבֵרִים בַּתְּנוּעָה, הֲבִשְׁבִיל לְהַחֲרִיב אֶת שֶׁבּוֹנֶה הַשֵּׁנִי? אוֹ כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד כֵּיצַד לִבְנוֹת וְלִחְיוֹת יַחַד עִם חֲבֵרִים רַבִּים, עִם צִבּוּר גָּדוֹל? הַשִּׂנְאָה – אֵינָהּ בּוֹנָה. הִיא אַךְ מַחֲרִיבָה. הַשּׂוֹנֵא אֶת רֵעֵהוּ – מְעוֹרֵר אֶת שִׂנְאַת הָאֲחֵרִים, וְהַשִּׂנְאָה מְבִיאָה חֻרְבָּן.

13.jpg
המלצות קוראים
תגיות