ערב אחד ישבנו עם “מנין” מחנכות, גננות ומורות והקשבנו בדממה לסיפור קורותיהם של רבקה’לה ועוזי ולנימוקים השונים, מדוע עדיין לא התחתנו. אף ששעתנו היתה פנויה לשמוע את דברי כל אחת מן המחנכות לחוד, התנינו שאף אחת מהן לא תשמיע דבריה יותר מ־15 דקות ברציפות, שכן התקשינו, למען האמת, לשמוע את כולן בעת ובעונה אחת. לפתע הוחרדנו מקול התפוצצות פנימית מרעישה: לבנו לא עצר כוח והתפוצץ משעמום. כנקמה, סקרנו את המחנכות מקרוב וחילקנו אותן לשני מחנות. האחד של אלה שהתחתנו לפני שנתיים, והשני – של אלה שיתחתנו בעוד שנתיים במקרה של מלחמת עולם (אם בכלל). נעצנו מבט חודר במחנה הבלתי נשוי, שכלל גננת ומספר מורות, וביקשנו אחת מהן, שתמנה לפנינו שלוש ערים בספרד.
“פורטוגל!” קראה בהתלהבות הבכירה שבהן. הסברנו לה, בסבלנות, שפורטוגל אינה עיר.
– “לא?” שאלה הבכירה שבהן באכזבה, ומעיניה ניבטה הבטחה, שהיא תבדוק את דברינו בספר “כתיבת הארץ, מאת ח. אנוך. כרך ב'”.
–“לא!” אמרנו, וביקשנו בנימוס, שעליהן להצביע לפני שתשבנה לשאלה. בקשתנו הובנה כראוי, ואנו בררנו לנו גננת צעירה ורעננה והטלנו עליה להשיב לשאלה. הגננת שקעה במחשבות עמוקות. חששנו שמא תטבע הן לחלוטין, והושטנו לה קנה־קש להיאחז בו. אמרנו ברוך: “מה שם עיר הבירה של ספרד?” מנין סימני שאלה החזירו לנו את מבטנו. מחנכת אחת, מן המחנה הראשון, הצביעה בפקפוק.
– “בבקשה, גולדברג”, אמרנו, “בקול רם”.
– “מאדריד”, השיבה גולדברג בקול, שהשורות האחרונות לא שמעוהו.
נכון! זו היתה תלויה לי על הלשון! ודאי שידעתי את זה! קראו תשע פיות.
– שקט!" תקענו בקול גדול ועודדנו בקול רך את המשיבה: “טוב מאוד, גולדברג”. שאלנו את הגננת, שמא מצאה במצולות מחשבותיה את שני שמות הערים האחרות המבוקשות. הגננת הודיעה לנו בעצב שמשום מה פרחו מראשה שמות הערים שבספרד, אך הבטיחה לנו שהיא בקיאה יותר בכל הנוגע לרומניה.
“בבקשה”, אמרנו, “שם הבירה של רומניה בוקארשט, צייני עיר נוספת בשמה”.
– – “פלטיצ’יני”, קראה הגננת בשמחה ומחאה כפיים.
– “מה?” שאלנו תמהים קצת.
– ״פלטיצ’יני", אמרה הגננת בהטעמה, ומיד הוסיפה שהיא בטוחה במציאותה של עיר כזו ברומניה, מאחר שהוריה נולדו שם.
"אולי זו עיירה קטנה? שאלנו. “אולי” – אמרה הגננת בלי ששמחתה תיפגם. הסיבונו עינינו ממנה ברוגז והסתערנו שוב על המחנכות.
– “איזה צורת משטר בספרד?” שאלנו, אך הוצרכנו לחזור על שאלתנו, שכן המושג משטר לא היה ברור לקהלנו כל צרכו. “מה שם” – שאלנו בלשון מובנת לילדים חרשים: “מלך? דיקטאטור? נשיא? אינקוויזיטור?” – נפלה דממה רבה. סקרנו את המחנה הבלתי נשוי והוספנו מתוך רצון לעזור: “או אולי לגופתאלמוס?”
הרגשנו תנודה השכלתית אצל אחת המורות, הידועה לנו מנגינתה את האֶטיוד השני של קארל צ’רני לפסנתר במשך 15 השנים האחרונות. “כן?” – פנינו לעברה.
– “נדמה לי שבספרד יש לגופתאלמוס”, אמרה קרובתו של צ’רני ופניה נהרו כיוון שטעתה בארשת ההפתעה שבפנינו, וחשבה שהיא אות אישור. “ומה את טוענת?” שאלנו מורה אחת, שהאיפרכיה שלה בגליל העליון. עדיין לא באה התשובה מנציגתו של הצפון, וגולדברג הריעה: אינקוויזיטור“!” ביקשנו את גולדברג להצביע להבא, ולחצנו על הגליל העליון. “נשיא” – אמרה המחנכת מן הגליל העליון.
החבורה שלנו היתה עובדת עצות ועל סף תבוסה. הרגשנו שמחובתנו לעודדה, כדי שנוכל לבצע בה את תכניתנו עד תומה. זכרנו, שהנביא תמיד היה חובק שה קטן ורך, ואף כי נראה לנו כל המחנכות כעזים, התאמצנו ועשינו ברוחנו כמעשה הרועה. אמרנו: “למעשה רק את מן הגליל העליון טעית. בספרד דיקטאטור, ושמו פראנקו. לכן צדקה גולדברג בכנותה אותו אינקוויזיטור, שאין זה רחוק מן האמת”. קרובתו של צ’רני הביטה בנו בעינים שואלות, החלטנו לצרף גם אותה לחבורתנו, והוספנו: “וכיוון שלגופתאלמוס פירושו ביוונית מצב לא־נורמאלי של מבנה העפעפים, שאינם נסגרים גם בשעת השינה, לא מן הנמנע, שאף מחלה זו קיימת בספרד”.
– “אמרתי!” קראה המבצעת של האֶטיוד השני. “אמרתי!”
לפני שהתחלנו בשלב השני של תכניתנו החלטנו שחילקנו את המחנכות בחלוקה לא נכונה, והודינו שטעינו במחנה הנשוי, בחשבנו שהנשואות למדו משהו מבעליהן. לכן כפינו על המחנכות חלוקה נוספת, לפיה ישבו שתים על המיטה כולה, ושאר השמונה על ארבעה כסאות.
–“ובכן”, אמרנו בקול רחב, “אתן כולכן יודעות, היכן היא ישראל?” שמונה “הן”ים מן הכסאות השיבו לנו. השתים שעל הספה סברו, שטומנים להן פח. “ובכן”, המשכנו בשמחה, “גם ידוע לכן, שהממשלה התפטרה?” ששה “הן”ים, חמשה מן הכסאות ואחד מן הספה השיבו לנו. “ובכן”, שאלנו, כמה שרים באותה ממשלה.
המחנכות כולן התחילו לספור בחשאי, כשהן זוקפות אצבעותיהן. לאחדות מהן, נראה לנו כבר בשלב מוקדם של הספירה, יחסרו עשרות אצבעות. ואכן: מורה אחת, בלי להצביע (!) גמרה לספור לפני כולן, ואמרה בקול של צופר נמל: “ששים!” שאר המחנכות התחילו לתקן אותה בנסותן תוך כדי כך להצטדק לפנינו על האיחור שחל בתשובתן הן. “שבעה עשר” – אמרה גולדברג. “מאה עשרים ואחד”. – אמרה קרובתו של צ’רני.
הפסקנו את ההמולה בקריאה: “המפקח בא!” השם פעל כמו קסם, שקט של בית־עלמין השתרר בחדר. “רק שלושה עשר שרים” – אמרנו בעצב. שאלנו: “כמה חברים בכנסת?” ושוב רבתה ההמולה והספירה, והמחנה שעל הספה הגדיל את נפחו למראית עין על ידי לועיו הפעורים. “רק מאה ועשרים חברים בכנסת” – אמרנו בעצב.
– “אמרתי!” קראה המבצעת של האטיוד השני, “אמרתי קודם מאה ועשרים ואחד! טעיתי רק באחד וזה לא נקרא טעות!” הסברנו לה ולכמה מן המחנכות האחרות את ההבדל בין הכנסת והממשלה, “זה אותו דבר” – קראה קרובתו של צ’רני באזנינו, “ואמרתי קודם מאה ועשרים ואחד” – “זה אותו דבר” היתה לסיסמת המונים ולא עצרנו כוח לעמוד נגדה. לבסוף אמרנו: “מיהו ראש הממשלה?” – שם מגייס הנשים הדתיות הושמע במקהלה כללית, וארבעה קולות ובאסו קונטינואו של אחת מיושבות הספה. “ומיהו יושב ראש הכנסת?” – שאלנו. “שפּרינצק הוא יושב ראש הכנסת” – אמרו מן הספה. “טוב”, אמרנו בסיפוק, “עכשיו אתן מבינות את ההבדל?”
בהרגשת ניצחוננו החלטנו להשאיר את המחנכות לנפשן ולסיפור קורותיהם של רבקה’לה ועוזי ולנימוקים השונים, מדוע עדיין לא התחתנו. אך בכל זאת חשבנו שיש לתת לגננת מוצא של כבוד, ושאלנו אותה “מתי מת הרצל?” הגננת שאלה “בתאריך העברי או הנוצרי?” היא הסבירה, שהתאריך העברי אינו שגור אצלה. “טוב” אמרנו, “יהיה זה בתאריך הנוצרי”, וחכינו למה שיבוא, שכן אנו בעצמנו לא ידענו יום היסטורי זה לפי תאריכו הגריגוריאני.
– “איני יודעת”, השיבה הגננת בפשטות.
– “מה?” שאגנו: “איך זה יתכן? הרי בכל שנה חוגגים, אם זו המלה הנכונה, את יום כ' בתמוז. כך היה זה לכל הפחות בימים, שאנו הלכנו לגן”.
– “כן”, השיבה הגננת, “אבל עכשיו שינו את תכנית הלימודים בגנים. הרצל רחוק יותר מדי מן הילדים, אז חוגגים את יום הולדתו של וויצמן” (וויצמן, נרמז לנו, קרוב מאוד לילדים).
הסמקנו מבושה, שכן הציונות שאנו למדנו מבוססת בעיקר על אלה שמתו ותאריכי לידה לא נזכרו בה. חששנו לשאלת נקם של הגננת, כמו “מתי נולד ווייצמן?” לכן מהרנו ושאלנו את המחנה על שני חלקיו: “כמה תושבים בכל עיר משלוש הערים הגדולות?”
לשאלתנו זו ניתנה רק תשובה אחת מן הכסאות: “עשרים וחמישה אלף בתל אביב, חמשה־עשר אלף בחיפה”. שאלנו: “וכמה בירושלים?” המחנכת אמרה: אצלהם בירושלים יש פחות".
– “אומרים אצלם ולא אצלהם”, תיקנו את המחנכת (ו־60 פעם לכתוב מלה זו במחברת לכתיבה תמה ליום ג'). “ובכן, כּמה בירושלים?”
– “אצלם בירושלים אולי יש עשרת אלפים”.
החלטנו, שבזה גמרנו את תפקידנו ולפני לכתנו צווינו את המחנכות להכין שיעורי בית: א) קריאת הפרקים על שלוש הערים ב“מולדת”. ב) קריאת עתון יומי. ליד סף הדלת הדביקה אותנו קריאתה של המחנכת הבכירה, שכל עת המבחן לא נשמע קולה: “באמת נכון, פורטוגל זה ארץ ולא עיר. נזכרתי, זה הרי כתוב על קופסאות הסארדינים”.
– “כמעט טוב מאוד, טייטלברג”, אמרנו, “תראי אותן בבקשה לכולם”. והלכנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.